גיליון מס' 436 בין חג שני של פסח לבין המימונה

עם צרופת הגדת פסח תש"ח של ההגנה עם עיטורי אריה אלוַיאל

תל אביב, יום רביעי-חמישי, כ"א-כ"ב בניסן תשס"ט, 15-16 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (65).

אליהו הכהן: פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג, רשימה שנייה בסדרה.

כיצד היו חוגגים במושבה את המימונה של האשכנזים לפני 130 שנה? מתוך הרומאן הנידח שאזל כליל, "המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר.

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה.

דליס: על "ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר,  מתוך "מאזניים", אפריל 2009.

משה כהן: הגאולה תבוא לעולם כאשר תיסוג ישראל לגבולות 67'.

אורי הייטנר: האם צפוי עימות עם אובמה?

איליה בר-זאב: שְׁמוֹנֶה (סוֹנֵטוֹת מִלָּה) בְּעִקְבוֹת חוֹטֵא אֶחָד וְגַּעֲגוּעַ,

 הערות ל"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר.

נעמן כהן: האדמו"ר של השמאל [על עמוס עוז].

יוסי גמזו: לתעלוּמת הצַּלָּם הפּינסקאי.

יוסי אחימאיר: צומת גורלי.  //  אַיָּלָה יִפְתַּח-וַלְבֶּה: רֶאֶבִּינַחַת שֵׁד מִשַׁחַת.

שלמה ויתקין יקירנו ימתקו לך רגבי עפר המולדת המכסים אותך.

יִשְׂרָאֵל הַר: מעשה שהיה היה בֶּעֶזְרָא מִצִּיּוֹן.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק י"ב, "ביקור חולים הוספיטל", "הדסה" בעיר ושיכון הסטודנטים בגבעת רם.

שמשון ארליך: כיצד השפיעה בכפר סבא נפילת פריז בידי היטלר [נוסח 2].

אלימלך שפירא, הסופר הלאומי העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית: לא צִנְמַחַת הָאֱרִי, אלא צִנְגוֹשֶׁת הָעֱרִי, ומנפלאות השיח' שַׁאקֶר אַבּוּ-קִישְׁק.

רון וייס: מה מעיק על עמוס כרמל.

יחיעם פדן: נקעה נפשי מכל מחרפֶיךָ! // יורם קניוק: כמין דחליל עקשן.

המאניאק הטשרניחובסקאִי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 (*)

נִפְנוּף בַּיָּד, צְרִיחַת צִפּוֹר.

וְרָצִיף שֶׁהִתְרוֹקֵן פִּתְאוֹם – אֵלִּי! עֲשֵׂה

שֶׁזֶּה יִהְיֶה רַק חוֹר בַּזִּכָּרוֹן!

מתוך המחזור "נגיעות" (65)

* * *

אליהו הכהן

פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג

רשימה שנייה בסדרה

א. התוכנית הראשונה לחלוקת הארץ – בראי הפזמון

לא בכדי נהג המנהיג הציוני אוסישקין להצהיר, כי בשובו ארצה מחו"ל הוא ממהר לפקוד את תיאטרון "המטאטא" כדי להתעדכן בנעשה בארץ בעת היעדרו. האירועים וההתרחשויות שעברו על הארץ באותה תקופה זכו בהצגות "המטאטא" לטיפול עוקצני, והפזמונים שהושרו על בימתו הצליפו בשוט אירוני על ענייני השעה. למען האמת שימש תיאטרון "המטאטא" כבימה הסאטירית המוכרת והמרכזית של היישוב בשנות השלושים.

ברשימתנו הקודמת נגענו בפזמונים הסאטיריים מהווי היישוב שכתבה לאה גולדברג להצגה "קל להיות יהודי" של תיאטרון "המטאטא", ואף הבאנו שניים מהם במלואם. רק שנתיים חלפו מאז דרכו רגליה לראשונה (1935) על אדמת הארץ, וכבר התנסתה בכתיבתם. עד אז (החל ב- 1934) הופקדה מלאכת כתיבת הפזמונים להצגות "המטאטא" בידי נתן אלתרמן.

יש להניח כי לאה גולדברג גויסה לכתיבת הפזמונים מפני שאלתרמן היה שקוע כולו במלאכת התירגום של שתי ההצגות האחרונות של "המטאטא" שהיה עליו להשלימה תוך פרק זמן קצר: מערכוני התוכנית "קל להיות יהודי" נכתבו על ידי יצחק נוז'יק ביידיש (בשם העט נ. יצחקי), ומרטין רוסט חיבר את מערכוני "היינו כחולמים" בגרמנית. אלתרמן תירגם לעברית את שתי ההצגות אף כי שמו כמתרגם לא נזכר בתוכניות ואף לא בביקורות עליהן (ולא ברור מדוע הועלמה עובדה זו).

חלוקה, חלוקה, חלקלוקת

לאחר שעברה בהצלחה את טבילת האש הראשונה, הוזמנה גולדברג לחבר פזמונים גם לתוכנית הבאה של התיאטרון: "היינו כחולמים" – חֲלוּקִיַדָה בשמונה תמונות מאת מרטין רוסט, אך הפעם לצידו של אלתרמן, שחיבר אף הוא פזמונים אחדים לתוכנית.

הצגת הבכורה של "היינו כחולמים" התקיימה ב-30 בנובמבר 1937. עניין מיוחד עוררו המערכונים והפזמונים שהוקדשו לנושא שעמד במרכז סדר היום הלאומי: ההצעה הראשונה לחלוקת הארץ, שנודעה בשם "תוכנית ועדת פיל". נושא זה העסיק אז את הציבור יותר מכול: כזכור, בעקבות מאורעות תרצ"ו (1936) מינתה ממשלת בריטניה ועדה חקירה מלכותית בראשות הלורד פיל למציאת פתרון לסכסוך היהודי-ערבי וזו הגישה את מסקנותיה בחודש יולי 1937. הוועדה המליצה לחלק את ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית, ולחלקים שיישארו תחת שלטון בריטי. המדינה היהודית תשתרע על פני שטחים ברצועה צרה לאורך החוף, בעמק ובגליל, ואילו כל השטח מבאר טוביה דרומה, הנגב, הרי יהודה והשומרון – כל אלה יהיו במדינה הערבית, שהומלץ לספחה לעבר הירדן. ירושלים, בית לחם, נמל התעופה לוד וכן מסדרון רחב בין יפו וירושלים יהיו בשליטה בריטית.

מנהיגי היישוב נחלקו בדעתם לגבי התוכנית. בעיני וייצמן ובן גוריון היא הצטיירה כהתחלה טובה ולפיכך צידדו בה. הצטרפו אליהם שרתוק, בן צבי, רמז ואחרים. אוסישקין וז'בוטינסקי התנגדו לה בחריפות, ואיתם לא מעטים ממנהיגי האגף השמאלי של היישוב, ביניהם ברל כצנלסון ששלל את ההצעה מכל וכול. בעיקר מחו המתנגדים כנגד הצעת הוועדה לצמצם את השטח הנועד להקמת הבית הלאומי על פי הצהרת בלפור ועקרונות המנדט הבריטי ולהעמידו על 17% בלבד משטח ארץ-ישראל המערבית, וכל זאת 15 שנים לאחר שהיישוב התבשר על ניתוקו של עבר הירדן המזרחי (EASTERN PALESTINE) מתחום ארץ-ישראל. השומר הצעיר התנגד לכל חלוקה של הארץ ותמך בפתרון של מדינה דו-לאומית. הוועד הערבי העליון התנגד מלכתחילה לכל הצעה שיש בה כדי להעניק עצמאות כלשהי ליהודים בארץ.

לא רק מנהיגים ועסקנים – גם משוררים ואנשי רוח נזדעקו והגיבו על תוכנית החלוקה. אלתרמן, למשל, שכתב בטוריו בעיתון "הארץ" שני שירים על ועדת פיל, הִגחיך בתיאורו את הציפייה לשידור מסקנותיה ב"קול ירושלים", על-ידי הנציב העליון:

"מַה נִּשְׁאַל עוֹד, רֵעַי, וּמַה עוֹד נְבַקֵשָׁה?

הֶהָיְתָה עוֹד אֻמָּה שֶׁזָכְתָה לְכָךְ

שֶׁיֻּגַּד לָהּ:

הָעֶרֶב, בְּדִיּוּק בְּתֵשַׁע,

תֵּעָשֶׂה, לְמָשָׁל, הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּךְ..." (מתוך: "שעה היסטורית")

 טשרניחובסקי, שהתנגד נמרצות לחלוקה, חיבר שלושה שירים בנושא וליגלג עליה בחידודי לשונו:

"לֹא יְהוּדָה, לֹא הָהָר, לֹא נֶגֶב, לֹא יְרוּשָׁלָיִם:

וּמֻבְטְחָנִי, גַּם עַתָּה, בְּחַלֵּק עַרְבִיִים וְאַנְגְלִים

אֶת נַחֲלָתֵנוּ מִקֶּדֶם, אָנוּ נְקַבֵּל, כְּדִבְרַת

סַבְתָּא יְשִׁישָׁה: קְצָת קַדַּחַת בְּצִנְצֶנֶת קְטַנְטֹנֶת." (מתוך: "סבתא כך הייתה אומרת")

בעוד טורי העיתונים וכתבי העת נגדשו במאמרי תגובה ופולמוס על ארץ-שלמה שלמה או מחולקת, האם שתי מדינות או אחת – כאילו לא עברו כברת דרך של ממש מאז ועד היום – התרכזה העיתונות הסאטירית בפארודיות, בקאריקטורות ובבדיחות על חלוקת הארץ.

 כעת גם הפזמון המושר מצא לו שעת כושר וחבַר לסחרחֵרַת התגובות. פזמונה של לאה גולדברג "חלוקה, חלוקה, חלקלוקת" היווה חוליית מעבר בין שני מערכונים בענייני חלוקה בהצגה "היינו כחולמים": "שלושה אוחזין בטלית" ו"אלו ואלו בתיקין מתחלקין". אמנם אין היא חושפת בו את עמדתה שלה לגבי תוכנית החלוקה אך יורה את חיצי לעגה ללא מידת הרחמים לעבר השימוש המוגזם במילים "חלוקה" ו"מחלוקת" – שהיו למכת מדינה, תוך שהיא מנצלת באופן מעורר התפעלות את דו המשמעות של השורש "חלק" בבנייניו השונים, על שלל נגזרותיו.

מרק לברי, כפי שצויין, חיבר את הלחן, ולזמרת הצעירה ילידת מצרים ממוצא תימני אסתר גמליאלי (מקודם אסתר גמל ואחר-כך גמליאלית), הייתה זו הופעת הבכורה על קרשי התיאטרון:

חֲלֻקָּה, חֲלֻקָּה, חֲלַקְלֹקֶת

המילים: לאה גולדברג

הלחן: מרק לברי

מַה אַגִּיד לָכֶם? הֵן חוֹק הוּא

בַּמַּחֲלֹקֶת הַכְּלָלִית.

לְעוֹלָם יֹאמְרוּ: תַּחְלֹקוּ!

אִם אֲחַזְתֶּם בְּטַּלִית.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית,

זֶה מוֹשֵׁך וְזֶה צוֹעֵק,

וְנִתְּנָה תְּשׁוּבָה פָאטָאלִית:

גְּזֹר לְחֵצִי וְחַלֵּק!

כְּבָר פָּסַק שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

פְּסַק דִּינוֹ הַמְּשֻׁבָּח:

תְּחַלֵּקְנָה אֶת הַיֶּלֶד

חֵצִי לָךְ וְחֵצִי לָךְ!

רֵפְרֵין:

       חֲלֻקָּה, חֲלֻקָּה, חֲלַקְלֹקֶת,

       חֲלֻקָּה מִיָמִין וּמִשְׂמֹאל,

       בְּעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּמַחְלֹקֶת

       מְחַלְּקִים אֶת הַכֹּל, אֶת הַכֹּל!

       חֲלָקִים, מַחְלָקוֹת, מֶלְקָחַיִם,

       חֲלַקְלֶקֶת, חֶלְקָה, חֲלַקְלַק,

       גַּם מֵחֵלֶק עוֹשִׂים חֲלָקַיִם

       וְגַם רֶבַע כִּמְעַט מְחֻלָּק.

[השירים כולם מנוקדים בכתיב חסר, גם אם במקור נכתבו בחלקם בכתיב מלא].

ב. כיבוש הים איננו "מזמור שיר לעתיד לבוא"

מרש החלוצים

כלום פג תוקפם של פזמוני "המטאטא" בימינו? האם המסר שלהם הוא נחלת העבר?

מסתבר שלא. עשרות שנים לפני ששר רמי קליינשטיין על "ארצנו הקטנטונת, מולדת בלי כותונת", למילותיו של יורם טהר לב, ושנים לפני שהרקידה יפה ירקוני בקצב הטנגו לצלילי "ארצנו הקטנטונת" שהלחין צבי גולד-זהבי למילותיו של שמואל פישר, כבר הקדימה לאה גולדברג וטבעה את המושג "ארצנו הקטנטונת" – ככל הידוע לי לראשונה בזמר העברי. "הוי ארצנו היא קטנטונת" קובלת היא בפזמונה הסאטירי "מרש החלוצים" שחיברה להצגה "היינו כחולמים", אלא שפזמונה של גולדברג מציע פתרון יישומי למצוקת השטח: אם צפוף ואם המגרשים תפוסים כולם – אין בעייה, נכבוש את הים. הפזמון נכתב בעקבות המערכון פרי עטו של מרטין רוסט "המתרחצת האחרונה", שבו מוצגת תוכנית לייבוש חוף הים של תל אביב כדי לפתור את מצוקת השטח של המדינה היהודית העתידה, שבתוכנית ועדת פיל נקבעו לה גבולות מצומקים.

דומה כי הרעיון לכתיבת המערכון, ובעקבותיו הפזמון "מרש החלוצים", עלה בעקבות ההצעה להרחבת גבולות ארצנו הקטנטונת שהעלה דוד בן גוריון בדברים שנשא עם הקמת נמל תל אביב: "אמנם אין אנו יכולים להתפשט מזרחה, צפונה, ודרומה, אך אנו יכולים להתפשט מערבה ולכבוש הים."

"מרש החלוצים" היה נדבך נוסף ב"אובססיה הימית" שאחזה בארץ בעקבות הקמת הנמל בתל אביב.

בכל בתי הספר וגני הילדים לימדו את שירי הנמל ובנו מזח מקוביות. הורים קראו לרך הנולד להם בשמות "ימיים" כמו זבולון, נָמֵלְיָה, יָמִי.

הכול דיברו על שיבה לימי קדם שבהם "זבולון לחוף ימים ישכון" וציי המלך שלמה שייטו לאורך החופים ובידם הופקדה הובלת מוצרי הסחר הימי. "כיבוש הים" לא נראה כבלתי מושג, כמזמור שיר לעתיד לבוא, אלא היה לצירוף שגור בז'ארגון הלשוני של אתגרים חלוציים אחרים, אח ורע ל"כיבוש העבודה" ו"כיבוש השממה". הוד הכיבוש החלוצי השתקף גם בשירי הזמר שהרעיפו עליו מילות עידוד: "קול העם קורא אלינו לכיבוש ולהגשמה" – הרעים למשל, אברהם לוינסון, ב"שיר המחנה" ("מסבלות גורל פרוע") של הנוער העובד.

מבחינה זו, פזמונה הסאטירי של גולדברג יוצא דופן בעמדתו השובבנית ואין הוא אלא פארודיה על "שיגעון" הכיבוש הימי ועל אופנת שירי הים הלאומיים שפשתה בזמרת הארץ.

את "מרש החלוצים" הלחין, כאמור, מרק לברי, ושרו יחדיו: אסתר גמליאלית, בצלאל לונדון, ואבא'לה (יעקב אבא) ששיחקו בהצגה כחלוצים.

מַרְשׁ הָחֲלוּצִים

המילים: לאה גולדברג

הלחן: מרק לברי

הוֹי, אַרְצֵנוּ הִיא קְטַנְטֹנֶת,

חֲמִשָּׁה מִילְיוֹן אָדָם.

אַל יֵאוּשׁ! – נִצְעַד קָדִימָה

וְנִכְבֹּשׁ גַּם אֶת הַיָּם!

       קָדִימָה, קָדִימָה, קָדִימָה אֶל הַיָּם!

אֵין מָקוֹם בְּכָל הָאָרֶץ.

מִגְרָשִׁים? – תְּפוּסִים כֻּלָּם.

וְלַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת

יֵשׁ קַרְקַע בְּלֵב הַיָּם.

       קָדִימָה, קָדִימָה...

עוֹד יָבוֹאוּ בְּנֵי עַמֵּנוּ

אֶל אַרְצִי מִקְּצוֹת עוֹלָם!

עוֹד יִהְיֶה מָקוֹם אֶצְלֵנוּ

כִּי נִכְבֹֹּשׁ גַּם אֶת הַיָּם.

       קָדִימָה, קָדִימָה...

ההמשכים יבואו על פי התקדמות המחקר

* * *

כיצד היו חוגגים במושבה את המימונה של

 האשכנזים לפני 130 שנה?

מתוך הרומאן הנידח שאזל כליל

וכיום נמכר כל עותק במאות שקלים

"המושבה שלי" מאת אהוד בן עזר

בהוצאת אסטרולוג 2000

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המופלטצ'ינקה, בהברה אשכנזית, כמובן:

 "פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יינע קוס-אוחתו!"

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל לַאלָה סוּלִיכָּה

מוּגש כּשי צנוּע לחג המימוּנה (*) לכל יוצאי מרוקו בּישֹראל

שאירוּע היסטורי אותנטי זה השאוּב מתולדות אבותיהם

צריך היה להיהפך לנכס-צאן-בּרזל בּמערכת החינוּך וּבתקשורת שלנוּ

לוּא היינוּ יותר עֵרִים למורשת עדותינוּ

וּפחות שטוּפים בּתִפלוּתן של סידרות הרַעַליטי בַּתְּפֵלוויזיה

אֶצְלֵנוּ בְּפֶז, בַּמֵּאָה הַי"ט, הָיְתָה בַּת אַחַת, לַאלָה סוּלִיכָּה

שֶלֹּא נִתְרַצְּתָה לְהָמִיר אֶת דָּתָהּ, דַּת מֹשֶה בֶּן-עַמְרָם, לָאִיסְלָאם,

וּכְמוֹ שֶעָבְרָה בִּרְחוֹבָהּ שֶל עִירָהּ בְּיָפְיָהּ הַמַּטְרִיף הִיא הִדְלִיקָה

לִבּוֹ שֶל אָצִיל מוּסְלְמִי מִטַּנְזֶ'ר שֶנִּדְחָה עַל יָדָה – וְנִכְלַם.

מַה לֹּא עָשָֹה שָם אוֹתוֹ פָּאסָאזֶ'ר מִטַּנְזֶ'ר לְשַחֵר אֶת פָּנֶיהָ,

פְּנֵי הַנָאוָה הַזֹּאת, בִּינְת אֶל יָאהוּד, שֶשָּבְרָה אֶת לִבּוֹ לִרְסִיסִים?

שָלַח לָהּ שְֹמָלוֹת מַרְהִיבוֹת כְּעוֹרָהּ וְאִגְּרוֹת לוֹהֲטוֹת כְּעֵינֶיהָ

וּזְהַב מָרָקֶש וּבָשְֹמֵי קַזַבְּלַנְקָה לִיפִי צְחוֹר גֵּוָהּ הַמַּקְסִים.

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

וְלַאלָה סוּלִיכָּה שָמְעָה וְהִסְמִיקָה אַךְ לֹא נֶעֶנְתָּה לַטַּנְגֶּ'רִי,

"שְֹמָלוֹת מַחְלִיפִים אֲבָל לֹא דַת אָבוֹת," לָחֲשָה בְּקוֹל רַךְ וְרָעוּד.   

רָאָה הַטַּנְגֶּ'רִי כִּי זֹאת, בַּת הַמֶּרִי, גֵּאָה וְהוֹלֶכֶת בַּקֶּרִי,

הוֹצִיא דִבָּתָהּ כִּי הֵמִירָה דָתָהּ לָאִיסְלָאם אַךְ חָזְרָה לַיָּאהוּד.

כָּל זֶה כָּזָב הָיָה אַךְ לַכָּזָב אֵין רַגְלַיִם אַךְ יָד דַּוְקָא יֵש לוֹ,

יַד הַקִּנְאָה מְלַבַּת-הַשִֹּנְאָה הַנִּלְוֵית אֶל הַיֹּפִי כְּצֵּל.

פָּנָה הַשֹּוּלְטָן, מוּלַאי עַבְּד אֶל-רַחְמָאן, אֶל רַבָּהּ שֶל הָעִיר וְלִחֵש לוֹ:

"תַצְהִיר הָעַלְמָה כִּי קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת אַלְלַהּ –  וְכָךְ תִּנָּצֵל."

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

אַךְ לַאלָה סוּלִיכָּה שֶכְּלָל לֹא הִרְחִיקָה מִדַּת אֲבוֹתֶיהָ אַף פַּעַם

סֵרְבָה לוֹמַר שֶקֶר וְלוּא גַם תּוּצָא לַהוֹרֵג בְּרֹב-עָם בַּכִּכָּר

וְאַף כְּשֶגָּזַר חֹק-הַדָּת הָאַכְזָר שֶנִּחַת עַל רֹאשָהּ כִּנְחוֹת רַעַם

כִּי יֵש לְעָנְשָהּ וְלִכְרוֹת אֶת רֹאשָהּ לֹא נֵאוֹתָה לִכְפּוֹר בָּעִקָּר.

מַה לֹֹּא עָשֹוּ יְהוּדֶיהָ שֶל פֶז לְהַצִּיל אֶת נַפְשָהּ שֶל סוּלִיכָּה

לוּא גַם בִּמְחִיר הוֹדָיָה בִּבְדָיָה וּבְשֶקֶר שֶכְּלָל לֹא הָיָה?

אַךְ גַּם כְּשֶחֵרֵף מַבָּטָהּ הַשֹּוֹרֵף אֶת סַכִּין הָעוֹרֵף עוֹד הִסְפִּיקָה

יַלְדָּה בַּת חֲמֵש-עֶשְֹרֵה זֹאת לְהַדְהִים אֶת כֻּלָּם בְּיָפְיָהּ וְאָפְיָהּ.  

לַאלָה סוּלִיכָּה, יַלְדָּה שֶהִדְלִיקָה בְּאֵש אֶת לִבּוֹת כָּל רוֹאֶיהָ,

מַיִם רַבִּים שוּב אֵינָם מְכַבִּים אֶת זִכְרֵךְ הַזּוֹהֵר כְּכוֹכָב.

אַנַא בַּחִיבְּכִּי (אֲנִי אֹהֲבֵךְ), אֲבָל רַק אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ

אֵיךְ יָפְיֵךְ, אֻמְלָלָה,

לָךְ הָפַךְ לִקְלָלָה

בְּעוֹלָם הָרוֹמֵס אֶת פְּרָחָיו.

(*) מקור השֵם אינו בּרוּר: "מִימוּנָה" כּשיבּוּש המילה "אֱמוּנָה"? כּאיזכּוּר שם ר' משה בּן-מַימוֹן (הרמבּ"ם)? מכּל מקום, חגיגה עממית זו נחגגת בּליל מוצאי חג הפּסח ("לַיְל אַל-מִימוּן") ולמחרתו, בּאכילת מאכלי חלב, בּזימרה וּבמחולות וּבבִרכּת "תִּרְבְּחוּ וְתִסְעֲדוּ!" ("תַרְוִיחוּ וּתְאֻשְּרוּ!")           

* * *

"הספר נקרא בקלות, הוא קולח, סוחף."

דליס

"ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר

רומן. כנרת. זמורה-ביתן. 2009. 319 עמ'

[המאמר פורסם בחוברת "מאזניים" החדשה, אפריל 2009]

"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר הוא גירסה חדשה של ספרו (הרומן) "לשוט בקליפת אבטיח", שיצא בשנת 1987. הספר נכתב, מצד אחד, בצמוד ובנאמנות לפרקי הספר הקודם, ומן הצד השני, בפרץ מחודש של כתיבה ספונטאנית. ובעוד הסופר יושב בחדרו, מול צג המחשב והמקלדת, האסוסיאציות והאנקדוטות רצות בראשו ועולות על הכתב.

ישנה נקודת פתיחה עלילתית, וקו מנחה של התרחשות לאורך הספר. שלושה חברים, צבי, גיורא ואוּרי, יוצאים ליום שדה בשטח, בתוך השדות, הפרדסים ומקשת האבטיחים שקרובים לאיזור מגוריו בשנות השלושים, איזור שהוא קורא לו – קלמניה (היום ליד בית ברל). הספר נפתח כך:

"בבוקר השכם דפק גיורא על דלת ביתנו, וכאשר אימא פתחה לו, הוא שאל אם אני כבר קמתי ומוכן לצאת ליום השדה אשר נדברנו אתמול לפנות ערב, יחד עם צבי, לקיימו היום."

אורי הוא בן-דמותו של הסופר. הספר נכתב בגוף ראשון של המספר, אורי.

אהוד בן עזר כותב, בפרק 42 (עמ' 279), שלפני שנים פנו אליו מעיתון "הארץ" בבקשה שיכתוב על הבית, הרחוב, המקום שהטביע את חותמו בחייו, וכך הוא כתב את הרשימה: "בטעם זיתים מריר", שבה המסופר נכתב בשם אהוד בן עזר, ואילו כאן, ב"ספר הגעגועים", הוא כותב בשם אורי בן-עמי, בן דמותו הצמוד לרוב אירועי חייו שלו. ישנם דברים שהוא בדה, המציא, וצירף והוסיף לסיפור האמיתי. חייהם של גיבורי הרומאן לעיתים צמודים לאמת האותנטית ולעיתים לא, "ואין להסיק מסקנות משונות ולא מדוייקות" שבאות מן הרצון לעשות חפיפה בי הסיפורים והדמויות הספרויות ובין האנשים, העובדות והאירועים המקוריים. לסופר יש את זכות הבידיון, ובכך לערער את מעמדו הריאלי בתוך הסיפור. אלה הדברים שכותב בן עזר עצמו על הרומאן הנוכחי.

כאמור, הנראטיב מתחיל ביציאה של שלושת הנערים לשטח, זה כסיפור מסגרת. מדי פעם פורצת להתרחשות המתקדמת איזו אפיזודה, איזו סציצנה אסוציאטיבית, מעשייה מתוך המציאות של הנערים בתקופת ימי החניכה וההתבגרות שלהם.

ואהוד בן עזר מתרץ (בתוך הרומאן עצמו) את אופן הכתיבה הזה בכך שהוא יושב מול המחשב וכותב, ומדי פעם הוא קם, מפני שהוא רעב, ואז הוא ניגש ומכין לו פרוסת לחם שחור-שחור, ועליה הוא מורח חמאה צהובה ומעל הוא בוזק זעתר, ואז הוא חוזר, ונופלים פירורי זעתר על המקלדת. וכאשר הוא חוזר, קו המחשבה שהיה נתון בו קודם נשכח, ואז השראה חדשה באה, ופורצות לרצף העלילתי אנקדוטות מן התקופה שנשזרות בטבעית נעימה בין הנראטיב המקובל.

בתוך הכתיבה מנוהל איזה דיאלוג עם הקורא, דיאלוג עכשווי, זאת בעת האתנחתאות. כאן מדבר הסופר המבוגר, מסביר ומתרץ את מהלכיו. עוד אתנחתא נעשית לשם הכנת זיתים דפוקים, מיוחדים, ובקו ייצור על שם הסופר, ואז מובא מתכון מדוייק, ואז ההגיגים מנותבים סביב עצי הזית ותוצרתם (עמ' 282).

בעמ' 318 כותב אהוד בן עזר שהוא סיים למלא ארבע צנצנות גדולות של זיתים ירוקים משובחים, כדי שיהיה לו גם לחלק למשפחה ולחברים, ובזרימה רעיונית נינוחה הוא גולש ליצירת שיחה עם הקורא אל היומיום העכשווי. הוא מגיע לרובד פוליטי ישראלי ונוגע ברצח רבין, וכמו ברצף תודעתי הוא חוזר אחורה ואומר, שהוא מחפש את הפרטים (עמ' 319): "החשוב בעיניי בכל מעשה אמנות הוא הפרטים. הנצח של הספרות טמון בפרטים. הזיכרון מורכב מפרטים, כמו זנבות הסיגריות על החול הזהוב לצד איה חשופת השד [צ"ל השת], שרובצת על בטנה בצריף התחנה הירוק של 'אגד' בהמתנה לדגדוג הזרג של גיורא, וכמו שנחום גוטמן אומר: גם במילים אני מצייר."

ואכן זה המוטו בספר, המשפט של גוטמן. ואהוד בן עזר מצייר פרטים. ה"טורייה" היא פריט נוסטאלגי, ותוך איזכורה נולדים סיפורי עבודה חקלאית. כלי עבודה נוספים מן התקופה מקבלים גוונים ותתי-גוונים במירקמים יצירתיים, שנעים בזמן קדימה ואחורה.

הפועלים הערביים שחותמים באצבע, כי לא ידעו לכתוב, הם דמויות ליצירת דרמה וסיפור נוסף, שנע אחורה וקדימה, הוא היותו של הסופר, אופה. העלילה מובילה לפריז ומשתלבת עם חג הלחם שם, שנים רבות לאחר מכן, והיא מקבלת גוון פרטי מובהק כאשר המציאות הפרטית של הסופר מודגשת, היותו איש שמן. כאן הקורא הופך איש סוד ו"סחבק" של המחבר. הזרימה התודעתית מגיעה למיטבח של אימא, לתבשילים, כמו הפטריות שנמצאו בשדה ובושלו בתבשיל פולני בסירי האם (המתכון מפורט). עוד נזכרת האם, שהיתה מכינה סנדוויצ'ים לדרך עם לחם וביצים קשות חתוכות דק-דק במכונת חיתוך, שהיתה נדירה אז, וגם בקבוק מים לדרך הכינה, כי אמרה שאין קונים בחוץ אוכל מהטעם של שמירת הניקיון וההימנעות מבזבוז מיותר.

הספר מכיל סיפורי חניכה של שלושת הנערים, הננזפים על ידי הוריהם. המשפט המדוקלם, שהיה מופנה אליהם שוב ושוב הוא: "לא ייצא ממך כלום כשתגדל?" – ומספר הסופר, שגיורא הפך לכדורגלן מוערך בנבחרת ישראל, ושהוא עצמו רצה עוד מילדות, וכל חייו, להיות מושך בעט, והוריו כל הזמן דרשו מקצוע ברור ובטוח ולא משהו ערטילאי.

ישנם סיפורי אהבה ראשונה, אהבה של של אורי לנלי, ואהבה של צבי לאיה. וישנם סיפורים על תמימות נעורים וחוסר ידע מיני, וסיפור על משחק הנשיקות בחדר העבודה של סבא של נלי באחוזת פֶלְז המכובדת והמפוארת, וסיפורי רכיבה על אופניים, ועישון סיגריה ראשונה, והתנסות מינית ראשונה, וחשיפת איבר מין גברי בין הנערים ובין הפועלים הערבים (שהתפארו על גבריותם העצומה) וגם משחקים בשדות וחיפוש צנחנים בריטיים – "כלניות", ובניית מטוס, ועוד ועוד הרפתקאות שחופפות את המדינה.

בתום סיפור החניכה של הנערים מביא בן עזר פרקי הגות והגיגים פוליטיים עכשוויים. מצב המדינה לאחר רצח רבין, פגישה עם רבין, רקוויאם לרבין, וויכוח פוליטי בין בן עזר לזוהיר בהלול, אחר מאמר שבן עזר פירסם ב"הארץ", שבו הוא מצהיר על מיפנה במחשבתו השמאלנית, שהיה בין שורות "מרצ" ועכשיו, בשל המציאות הנוכחית, אמונתו בערבים התערערה.

הספר נקרא בקלות, הוא קולח, סוחף. מדלג בין פרקי נוסטאלגיית נעורים, דרך הגיגים פרטיים ועד הרובד הפוליטי העכשווי. השפה נינוחה, אך נעה בשני מסלולים, לעיתים ספרותית, מכובדת ומדוייקת בלשון ותחביר, ולעיתים נוגעת בסלנג רחוב, קורצת בביטויי סחבקיות של נערים. הספר מתאים גם לנוער וגם למבוגרים. אפשר בהחלט לשייך אותו למה שאני מכנה – "ספר חבר". הוא מיועד למי שעדיין נוגע [נגוע?] בנוסטאלגיה של התבגרות בתקופה הנזכרת.

ספר שהוא קצת שיחה בין אנשים.

[עמ' 45-46]

דליס היא משוררת ומבקרת המופיעה בשמה הפרטי בלבד

* * *

משה כהן

הגאולה תבוא לעולם כאשר תיסוג ישראל לגבולות 67'

מכובדי,

 אומות העולם הגיעו למסקנה שהגאולה תבוא לעולם כאשר תיסוג ישראל לגבולות 67' (בדרך לחיסול). או אז תיפתרנה כל הבעיות הביטחוניות והכלכליות והשלום והשגשוג הנצחיים ישררו בעולם. להשגת מטרה נכספת זו כל האמצעים כשרים: התעלמות מעובדות, שרת החוץ של ארה"ב טוענת שאינה מאמינה להכרזותיה של איראן שיש ברשותה נשק גרעיני, לפיכך שואף נשיא ארה"ב לדו-שיח עם איראן ועם סוריה, אויבותיה בנפש של ישראל, קשה לי להאמין שמנהיגי ארה"ב נאיביים עד כדי להאמין שיצליחו לשכנע את איראן לפרק את חימושה הגרעיני, ואת סוריה להפסיק לתמוך בטרור – בשיחות דיפלומטיות, לולא רצו ללחוץ כך על ישראל.

ראינו בטלוויזיה את נשיא ארה"ב מתכופף ומנשק את ידו של מלך סעודיה בהכנעה בניגוד לכל כללי הטכס (לדברי המומחים). ללמדך מהו סולם הערכים שלו ולאן נושבת הרוח.

שלא נשלה את עצמנו.

סילוף המציאות, בריטניה רוצה דו-שיח עם החיזבאללה (אז מה אם הקים רשת טרור במצרים), שלדעת הבריטים הוא בסך הכול אירגון פוליטי... 

אגב תהליך שלום עם סוריה, טוענת התקשורת שמחירו בסך הכול נסיגה לגבולות 67', אז מה אם שר החוץ הסורי טרח להזכיר לנו שיש בסוריה כחצי מיליון פליטים פלסטינים, והשלום לא ישכון עד לחזרתם למולדתם?!

זה העתיד המזהיר שלנו, שתי מדינות לשני עמים. לא בכדי הגדיר שר החוץ המיתולוגי שלנו אבא אבן, מנוחתו עדן, את גבולות ישראל עד 1967 "גבולות אושוויץ".

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

האם צפוי עימות עם אובמה?

איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא "מעריב". אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי "עופרת יצוקה" מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו.

יש משהו סימפטומטי בניתוח של מיברג – הדברים שכתב לא היו, אלא משאלת לב. משאלת לב של מי שרצה לקוות שכהן ירקוד על פי החליל שלו, ויעניש את מדינת ישראל.

מאמרו של מיברג מתחבר אצלי לקמפיין של השבועיים האחרונים, בהובלת עיתון "הארץ" והעיתונאי עקיבא אלדר, המקדם עימות צפוי בין ממשל אובמה לממשלת נתניהו. על פי הקמפיין, ממשלת ישראל אינה מבחינה ברוח השינוי שמביא אובמה, ובעקשנותה וסרבנותה המדינית היא עומדת להיכנס לעימות חזיתי עימו.

כמעט מידי יום יוצא העיתון בכותרת ראשית, המגבה את ההערכה הזאת בציטוטים מפי הנשיא ואנשיו. בניגוד לאלדר ולמערכת "הארץ" איני מתיימר לדעת מה כוונותיו של אובמה, אבל אם העובדות המאוששות את טענת העימות הן אלו שהם מביאים, אני שקט לחלוטין.

אמירה כללית בעד הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים" בנאום אחד, אזכור אגבי כלאחר יד של ועידת אנאפוליס בנאום אחר ושאר סימני סימנים ורמזי רמזים מסוג זה, הם הדשן המפרנס את הקמפיין הזה. נו, באמת...

מה שמפריע במיוחד בקמפיין הזה, הוא הריר הנוטף משפתותיהם, שעה שהם צופים את העימות הצפוי. כמו במקרה של מיברג ולאונרד כהן, יותר משהם מספקים מידע או פרשנות, הם מציגים משאלת לב, בתקווה שפרשנותם תהיה לנבואה המגשימה את עצמה.

בראיון שנתן א.ב. יהושע ל"מקור ראשון" לאחר הבחירות, הוא הסביר שאמנם מרצ קיבלה רק 3 מנדטים בבחירות האחרונות, אך הח"כ הרביעי של מרצ הוא ברק אובמה, והוא שווה יותר מ-50 מנדטים (ציטוט מן הזיכרון).

כן, חלומו הרטוב של השמאל הקיצוני הוא כפיית דרכו על ישראל באמצעות אובמה, שיתקן את "העיוותים" שיצרה הדמוקרטיה הישראלית, שיצרו אזרחי ישראל בהצבעתם החופשית בקלפי.

כפי שלאונרד כהן איכזב את מיברג, סביר להניח שאובמה יאכזב את מערכת "הארץ" ואת א.ב. יהושע. בניגוד אליהם, אובמה הוא דמוקרט אמיתי, הוא מכבד את הכרעת הבוחר בישראל, הוא מכבד את הדמוקרטיה הישראלית, והוא לא ינסה בשום אופן ללחוץ על ממשלת ישראל לנהוג בניגוד למנדט שקיבלה. התמיכה האמריקאית בישראל לא תיפגע, הידידות בין המדינות ובין העמים לא תישחק, וגם אם יהיו חילוקי דעות בין המדינות, וסביר להניח שיהיו, הם לא יפגעו במרקם הידידות והקשרים הטובים ביניהן. חילוקי דעות בין המדינות קיימים מאז קום המדינה, והם לא העיבו על טיב היחסים ביניהן. סביר מאוד להניח שכך יהיה גם בעידן אובמה למגינת ליבו של עקיבא אלדר.

אני סבור שיש מקום לדאגה ממדיניות ממשל אובמה, אך לאו דווקא בנושא הסכסוך הישראלי ערבי, אלא בנושא סוגיית הגרעין האיראני. בנושא זה מוביל אובמה מדיניות פייסנית כלפי איראן, שעלולה לסכן מאוד את ביטחון ישראל. אין הוא עושה זאת מתוך חוסר ידידות כלפי ישראל או מתוך אדישות לביטחונה, אלא מתוך גישה נאיבית ועיוורת אודות משמעות הקנאות האסלאמית, אותה מייצגת איראן.

איני רואה כל סימן לעימות בין ישראל וארה"ב בתחום המדיני. אני סבור שעל ממשלת ישראל להעמיד בראש סדר יומה המדיני, הפעלת כל מנוף אפשרי של השפעה על אובמה, להבין נכוחה את הסכנה האיראנית ולסגת ממדיניותו הפייסנית כלפיה.

* * *

איליה בר-זאב

שְׁמוֹנֶה (סוֹנֵטוֹת מִלָּה) בְּעִקְבוֹת חוֹטֵא אֶחָד וְגַּעֲגוּעַ

הערות ל"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר

1.

אוֹת

הַסְפּוֹרְט

לַרוֹחֵף

בָּתְּלָמִים.

יַחְפָן

שׁוֹעֵט

בִּשְׂדוֹת

גַּעְגּוּעָיו –

שָׁט

בִּקְלִיפּוֹת

אֲבַטִּיחִים

נוֹסֵק

וְנִדָּח

בַּשְּׁחָקִים.

2.

אַרְבָּעָה

נִכְנְסוּ

בְּפַרְדֵּס –

אוּרִי

צְבִי

גִּיּוֹרָא,

וְהַרְבֵּה

מִנֶּלִי

הַקְּדוֹשָׁה.

בְּגַּן

הָעֲדָנִים –

מְגֹרָשִׁים

זֶה

לָזֶה.

3.

מְרַגְּלִים

עָלֶיךָ

בְּעִקְבוֹת

הַ"שְּׁמוֹנָה..."

מְרַגְּלִים

עָלַי

(אֶחָד

מֵהַ"שְּׁמוֹנָה...")

כָּל

מִשְׁמַנֵּי

הָאָרֶץ –

גַּעֲגוּעַ

כְּשֶׂה

אֹבֵד.

4.

אִם

"אָלֶף"

זֶה

לֹא

"בֵּית"

וְ"גִּימֶל"

זֶה

לֹא

"דָּלֶת"

אָז

"זַיִן"

זֶה

לֹא

חֵטְא.

5.

אַיֵּךְ

אַיָּה?

עֵז

וְדַּדֶּיהָ

צוֹעֲקִים

מוּל

הַשָּׂעִיר

(לַעֲזָאזֵל) –

יֵשׁ

לָנוּ

תַּיִשׁ

בְּאֶרֶץ

יִזְרַע

אֵל.

6.

כָּל

הַבָּנוֹת

בְּנֶלִי.

לַשָּׁוְא

חִיפַּשְׂתִּיךְ

בְּגַּן

עֶרְגַּת

הַנְּשִׁיקוֹת.

נִיחוֹחַ

עֶרְוָתֵךְ

בְּפִי –

טַעַם

זֵיתִים

מָרִיר.

7.

אַרְקָדִי

דוּכִין

שָׁר:

"הַיַּרְקוֹן

זוֹרֵם

וְנִשְׁפַּךְ

לַיָּם

הַזּוֹנוֹת

גַּם"

וְכָל

מִבְחָר

צַחֲנַת

גּוּשׁ

דָּן.

8. סיום אופטימי

עַכְשָׁיו,

בִּ"בְרֵכַת

הַנּוּפָרִים",

נִצּוֹדִים

דָּגִים.

פְּרִיחוֹת

צְהֻבּוֹת

מִזְדַּקְרוֹת,

פּוֹרְשׂוֹת

בַּיַּרְקוֹן

שָׁטִיחַ

יָרוֹק

בַּדֶּרֶךְ

לַטַּחֲנוֹת.

* * *

נעמן כהן

האדמו"ר של השמאל

בגיליון חגיגי של "הארץ", שהוקדש ליום הולדתו ה-70 של הסופר עמוס קלויזנר-עוז, הוכתר עוז בתואר "האדמו"ר של השמאל". "המצפון של השמאל" ("הארץ", גלריה, 8.4.09) אין ספק, עוז באישיותו ובמעשיו מסמל יותר מכל את דמותו ההיסטורית והעכשווית של השמאל הישראלי.

באוטוביוגרפיה הנפלאה שלו "סיפור על אהבה וחושך" מספר עוז, איך עקב טרגדיה משפחתית הגיע כנער, ממשפחה ימנית-רביזיוניסטית-ירושלמית, לחיות כילד-חוץ בקיבוץ חולדה. מיני אז, מימיו בחולדה, נחשב עוז לסמל השמאל הישראלי, השמאל הסוציאליסטי, היפה והצודק. עוז היה דמות הפוסטר של "הקיבוצניק". הנער יפה הבלורית, המיישב את הארץ, מסתפק במועט, ומקים חברת מופת סוציאליסטית-שוויונית.

והנה, אבוי, מה שקרה לסמל קרה גם למסומל – השמאל הישראלי. בצעירותו, כשהיה חבר קיבוץ עני, אחז עוז באידיאולוגיה שיוויונית-שיתופית, והנה כשאך החל להרוויח זוזים רבים ממכירת ספריו ונהפך למיליונר, לא אבה יותר לחלק את רווחיו בין חברי הקיבוץ הפרולטרים. עוז עזב את הקיבוץ, נטש מאחוריו את הפרולטריון, ונהפך לקפיטליסט. במעשיו סימן גם לאחרים. כאשר החזקים החלו לנטוש את הסולידאריות החברתית, הוביל הדבר בהכרח לתהליך ההפרטה. להרס הקיבוצים, להרס ההסתדרות, וליצירת "הקפיטליזם החזירי".

בצעירותו היה עוז משוכנע "כי יש להחרים את גרמניה לתמיד" והנה כשהחלו לבוא הכיבודים, ההזמנות לגרמניה, קבלות הפנים, ובמיוחד הררי המרקים לחשבון הבנק, שינה עוז את טעמו. המרקים הרבים מרקו בעיניו את פשעי הגרמנים: "מידת האי-נוחות שבשהות בגרמניה מצטמצמת," הוא אומר, "אני מתחמק ככל האפשר ממגע עם גרמנים בני למעלה משמונים – והרי זו משימה הולכת וקלה..." – "חבריי בגרמניה אינם נושאים באשמה אבל נושאים באחריות." הבחנה מוזרה, שהרי חבריו נושאים באחריות לכך שלא עשו דבר להבאת מאות אלפי הפושעים הנאצים החיים עדיין לדין, ובכך נושאים הם גם באשמה.

עוז, כמובן, אינו מזכיר זאת לחבריו הגרמנים. זה הרי יפגע בכיבודים ובתזרים המזומנים. ובכלל הוא תוהה: "מה הייתי אני עושה? כיצד היינו נוהגים לו היינו ילדים גרמנים, בשנת 1933" ("הארץ", מוסף ספרים 14.6.06) כלומר, "להבין – פירושו לסלוח," כאימרה הצרפתית.

הסיבה לשינוי הערכים בקרב בני האדם, הוסברה כבר על-ידי פרשן ידוע, אחד מאושיית אידיאולוגית השמאל. הפרשן, שהיה ד"ר לפילוסופיה, צאצאו של רש"י מצד האב, והמהר"ל מצד האם, יהודי-גרמני-משומד – שנודע בשם קרל מרקס (מקודם מרדכי הלוי), שקבע כי "ההוויה, היא הקובעת את התודעה," ולכן: "האלוהים של היהודי – הוא הממון!" (כך במקור, "הממון" בעברית).

כדי להגביר כבוד והון מייחל עוז לקבל את פרס נובל. המאבק למען קבלת פרס המיוחל מחייב את עוז ללחום נגד ה"כיבוש" היהודי. ככל שיקצין את דיעותיו – יגברו סיכויו לשאת חן בעיני קובעי הפרס. בחינת דבריו מגלה שקיים דמיון מפתיע בין דבריו לאמנת ה"חמאס": המתנחלים אומר עוז, הם: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף." ("החיים והשלום", "ידיעות אחרונות" 8.6.1989 ) ודוק, לגבי ה"חמאס" – גם מתנחלי "חולדה" שהשתלטו על שטח שנכבש מהערבים שסולקו ממנו, הם כאלו...

עוז צודק. רק בדבריו אלו יגדלו סיכוייו לזכות בפרס הכספי המיוחל. אין להעלות על הדעת כלל, שבזמננו היה עגנון, חבר תנועת "ארץ ישראל השלמה", מתקבל בכלל כמועמד לפרס נובל. למזלו של עגנון הועלתה מועמדותו לפני "הכיבוש" היהודי של 67'.

כאמור זכותו של עוז להביע כל דיעה או ערך. עוז אינו חייב לחלק את הונו לפרולטארים. אבל כאשר אלו הם מעשיו ודיעותיו, הצגתו כסמל "השמאל" היא לכל היותר פתטית. ופתטיות זו היא אכן המראה המשקפת את מצב השמאל הישראלי היום. איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון אשתו? – "אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (סוטה כ"ב).

* * *

יוסי גמזו

לתעלוּמת הצַּלָּם הפּינסקאי

בּגליון המכתב העִתִּי הקודם (435) וכן בגליון מוּקדם יותר (433) הוּצפתי בשבחים שקטונתי מלהיות ראוּי להם, הן בּנדיבוּת-ליבּו של אמציה פורת והן בּשיפעת פירגוּניו של מתרגם-השירה יואל נץ. גורקי אמר פּעם כּי הסיבּה היחידה שמוּתר לו לסופר להיות שֹבע-רצון מעצמו היא זאת שלעולם אינו שֹבע-רצון מעצמו... ואילוּ חכמי האוּרולוגיה מזכּירים לנו לא פעם כי על ה"אוּרֵאָה נטה ללוּן" לרדת (לָאסלה) ולא לעלות לנו (לָראש)... אני משנן זאת כּל יום, כּל ימַיי, לפני כּל מיפגש-אוהבים עם המוּזָה, שהיא הגבירה היותר מחמירה עם כּל גילוּי מֶגלומאני של מבקשי חסדה.

אך בסוף תגוּבתו תוהה יואל נץ מיהוּ הצַּלָּם הפּינסקאי שהזכּרתי בּשיר "אני זוכר את ליל ה'סדר' של הזֵידֶע..." – ואם הוּא דמוּת פיקטיבית או פּרסונה של ממש. ובכן, יואיל יואל לסלוח לי כּי לא ידעתי על רֶבּ פריידקס, שעל ידיו יצק אביו מים (או, חס וחלילה, תמיסות-פּיתוּח). מי שעליו כּתבתי היה דמוּת ממשית מאוד, שלוּלא היה ולוּלא נברא, כּדברי בּבּא בּתרא ט"ו, לא הייתי ולא נבראתי אני: סבי המנוח, ירחמיאל גמזו. הוא נולד ולמד את אוּמנוּת הפאָטאָגראַפיעֶ בּפּינסק, בּה גר, מוּל בּית אביו, הנער חיים וייצמן, וּניהל צלמניה תל-אביבית נודעת בּנחלת בּנימין מוּל רחוב השומר. רבּים מִבּני העיר העברית הראשונה צוּלמוּ לשֵם תמוּנת-מחזור בּידיו שחיבּקוּני לא פּעם ואין בָּעולם שוּם שיר, בּוודאי לא מפּרי-עטי, שיוּכל להחזיר לו, בַּזה או בַּבָּא, ולוּא גם שווה-ערך צנוּע בִּלבד לזיכרם של אותם חיבּוּקים.

* * *

יוסי אחימאיר

צומת גורלי

זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים להיות הנהגים הטובים ביותר, הזהירים ביותר, האדיבים ביותר – אבל מה לעשות, הכביש אינו רק בשליטתנו. כאשר ממול, על הנתיב שלך, דוהרת מולך מכונית שנהגה עשה עקיפה פושעת, נחרץ גורלך.

כזה היה גורלו המר של יוסי מזרחי בצומת גורל, כביש עוקף באר-שבע, ערב פסח.

יוסי מזרחי – שם שכיח למדי. אבל במקרה שלנו מדובר ביוסי מזרחי מנאות-הכיכר, זה המושב במקום שכוח-האל, מדרום לים המלח, במקום הכי נמוך על פני כדור הארץ. הידיעה הלאקונית ברדיו מסרה רק את השם, ציינה שההרוג היה בן 45 ולא יספה. יוסי מזרחי שאני היכרתי היה מבוגר בהרבה.

הייתכן שישנם שני יוסי מזרחי במושב הקטן הנושק לגבול ירדן?

אזרתי אומץ וחייגתי לטלפון של יוסי מזרחי "שלי". קול הבכי מצידו השני של הקו הסיר מיידית כל ספק. אכן, יוסי מזרחי מן המסעדה המקומית הוא-הוא הרוג התאונה, אשר התקשורת כמעט לא שמה לבה אליה. "כתבו 45 כי כך הוא נראה, אבל הוא היה בן 64" – אמרה ביגון הבת – "ומי אתה?"

"אינך מכירה אותי. הייתי אצלכם לפני חודש וחצי. בדרכי מתל-אביב לנופש באילת, עצרנו בנאות-הכיכר. את סעודת הערב עשינו במסעדה שלכם, אצל יוסי. נהניתי לא רק מהחומוס המצויין ומהאומצה עסיסית, אלא גם מהשיחה הקטועה עם אבא שלך, יוסי."

ואמנם, שעה וחצי של היכרות ושיחה תוך כדי הכנה והגשה (היינו באותה שעה במסעדה רעייתי ואני, ועוד ששה תיירים סיניים שנסעו במיוחד מהמלון בעין-בוקק לארוחת-ערב בנאות-הככר) וחשתי מיד: הנה איש כלבבי.

מה למדתי בשעה וחצי של שהייה במחיצתם של יוסי ורחל רעייתו? שהם הגיעו לנאות-הכיכר ב-1970. שלפני כן היתה רחל מזכירתו של עו"ד (היום יו"ר הכנסת) ראובן ריבלין בירושלים. שהם עבדו קשה בחקלאות, התפרנסו בקושי מגידול מלונים, אך נאחזו בעיקשות בקרקע המלוחה ובנוף שבו התאהבו ממבט ראשון.

שותפים היו להקמת יישוב במקום הכי בלתי-אפשרי, מושב של חקלאות מידברית, צימרים רגועים וגם... מסעדת גורמה. "המקום של יוסי" זה שמה, ההולך למרחוק. יש ובאים אליה, כלומר לנאות-הכיכר, רק בשביל ליהנות מהטעמים הפיקאנטים של יוסי ורחל.

יוסי מזרחי – זקן מעטר את פניו, גוף חסון, מלא אופטימיות וסיפוק, מספר בגאווה על חייו במקום זה כארבעים שנה, על היותו האחראי על הביטחון של המושב, על ילדיו שפזורים בארץ ובחו"ל, גאה בהישגיו הקולינאריים והאחרים.

מורגש היה שהוא נהנה מכל רגע בחייו, בביתו הכפרי, במסעדתו האקזוטית, הממוקמת על הכביש הפנימי הנושק לגבעות החוור האפרוריות והמסתוריות.

כרכז הביטחון, יש להודות, לא היתה לו תעסוקה רבה. המושב החלוצי הזה, שחממותיו מגיעות עד למוצב צה"לי והגבול הבינלאומי, נהנה זה עשרות שנים משקט ביטחוני מוחלט. אבל אסונות לא חסרו, בעיקר עקב פגעי טבע, שיטפונות-פתע, האופייניים בחורף לנגב ולערבה.

שעה וחצי של שהות במחיצתם של יוסי ורחל, במקום הכי רגוע אולי בארץ-ישראל, תוך כדי סעודה ערבה לחיך, ודומה עליך שאתה מכיר אותם משכבר הימים. עובדה: כאשר הושמעה הידיעה הטראגית ברדיו, הלב נחמץ, והשפתיים מילמלו: "לא, זה לא ייתכן..."

יוסי מזרחי נטמן ערב ליל הסדר באדמת נאות-הכיכר. למשפחתו, לחברי המושב ולכל מי שהכירוהו – גם אורח-לרגע כמוני, שנעצר במקום הזה ללילה אחד, בדרך לאילת התוססת – זוהי אבדה קשה לעיכול. פסח עצוב במושב המטופח והנידח. לכלל הציבור – זהו עוד שם, שבקושי הוזכר, שנכנס לרשימת חללי תאונות הדרכים.

שנייה אחת של חוסר זהירות, של רשלנות פושעת של נהג – וחיים עשירים נגדעו, עוד משפחה מאושרת נתאמללה. הפעם במושב כה קטן, כה מרוחק, שבו הכל מכירים את כולם.

לפני שבועות אחדים אירעה עוד תאונה נוראה – והפעם בלב תל-אביב. בחורה צעירה, מיטל אהרונסון ז"ל, נדרסה למוות על-ידי ג'יפ אימתני דוהר ברחוב אבן גבירול. תאונה מתוקשרת מאוד. משפטם של שני הפושעים, הנהג וחברו שישב לצידו, עודנו מתנהל.

פניתי במכתב לראש עיריית תל-אביב והצעתי: אנא הקם במקום הרצח, לא הרחק ממקום הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, אנדרטה למיטל ולכל נרצחי תאונות הדרכים. אולי דוקא אנדרטה כזו בלב העיר הגדולה תיטע בלב הנהגים יתר תחושת זהירות ואחריות. לא נעניתי עד היום. כנראה עסוקים מדי בעירייה בחגיגות המאה.

מיטל אהרונסון בתל-אביב, יוסי מזרחי בנגב – שני גורלות טראגיים, חיים שנקטפו בטרם עת, והחברה בישראל אדישה לקטל הנמשך הזה על הכבישים.

זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ובכל מקום, בלב העיר הגדולה ובלב המידבר, שם מחפשים אנשים כיוסי מזרחי ז"ל רוגע, שלווה, אתגר, ושם הוא מצא בטרם-עת את מנוחת הנצח שלו.

* * *

אַיָּלָה יִפְתַּח-וַלְבֶּה

רֶאֶבִּינַחַת שֵׁד מִשַׁחַת

בֹּקֶר קַר וְסַגְרִירִי

אִישׁ קָטָן וְחוֹלְמָנִי

בָּא דָּפַק עַל הַחַלּוֹן

וְחִיֵּךְ לִי לְשָׁלוֹם.

אִישׁ קָטָן וְחַיְכָנִי,

מִי אַתָּה? אֱמֹר נָא לִי?

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת.

מַה מוּזָר שֶׁכָּךְ פִּתְאוֹם

אִישׁ קָטָן פֹּה בַּחַלּוֹן.

נָא אֱמֹר לִי שֵׁד מִשַׁחַת

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת.

כָּךְ עוֹמֵד וּפֹה מַשְׁמִיעַ

מִין דְּבָרִים שֶׁל שְׁטוּת מַבִּיעַ

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת

מֵהַיַּעַר בָּא לְכָאן

אִישׁ קָטָן וְשַׁכְחָן

מַה תִּרְצֶה, בַּמֶּה תּוֹעִיל

רֶאֶבִּינַחַת אָדֹם מְעִיל?

לַעֲזֹר הִנְנִי בָּא

לְהָסִיר כָּל דְּאָגָה

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת

מַה כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה,

מַה תַּגִּיד, דְּבָרֶיךָ פֶּלֶא?

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת

אִם תִּרְצוּ דְּבָרִים לִשְׁכֹּחַ

וּמֵהֶם מַהֵר לִבְרֹחַ

נָא אִמְרוּ זֹאת פַּעֲמַיִם

וְעוֹד פַּעַם מִלּוֹתַיִם.

וּמִיָּד כָּל רַע יִבְרַח

וְכָל הַצָּרוֹת נִשְׁכַּח,

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת.

אֶקֶל בֶּקֶל מָה אָמַרְתִּי?

אוֹיָה לִי אֶת שְׁמִי שָׁכַחְתִּי...

אֶקֶל בֶּקֶל רֶאֶבִּינַחַת

אִישׁ קָטָן וְשֵׁד מִשַׁחַת!

* * *

שלמה ויתקין יקירנו

 ימתקו לך רגבי עפר המולדת המכסים אותך

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי –  מועדים לשמחה

 דף רשימה מעין תזכיר אישי שנשר כנראה מתיקו של מישהו והתעופף ברוח כדי לשאת את הספדו לחברו האמן – המשורר הצייר – שלמה ויתקין באולם גאולה ולא אמר – ואני יִשְׂרָאֵל הַר מביא אותם כאן בזה כי שלמה נקבר בחולהמו"פ [ביום שני ה-13 באפריל 2009] וכידוע אין אומרים הספד בחג – על כן אני מביא את הדברים בלי רשות מחברם ואין אפשרות טכנית לבקש רשות מן הרוח: האיש הזה המונח כאן לפנינו על עגלת החברה קדישא שני שנות חייו היו קשים מאד ועל זאת בכה המשורר שאמר – ראו היה איש ואיננו עוד... ואכן האיש הזה שלמה ויתקין שהחיוך לא מש מבין שפתיו היה יכול להגיד על עצמו – לא שמעתי זאת מפיו – "חיי הם אמנותי אמנותי הם חיי כי עבד אני..." אבל מפיו שמעתי – יש לנו בשפתנו העתיקה העברית בת קול ובת צחוק אז למה שלא יהיה גם בת חיוך? שלמה ויתקין יקירנו ימתקו לך רגבי עפר המולדת המכסים אותך היה שלום ונתראה בקרוב... שהרי רוב אוהביך שנאספנו היום כאן בכדי להיפרד ממך לנצח הם מי יותר ומי פחות בני אותו דור ואותו גיל

 תודה לכם עורכי וקוראי גיליונות המכתב העיתי ושלא נדע עוד צער ונשמע רק בשורות טובות. [ביומיים האחרונים לא התפרסם בעיתון "הארץ" שום דבר על מות ויתקין. – אב"ע].

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מעשה שהיה היה בֶּעֶזְרָא מִצִּיּוֹן

אלמן ירושלמי ולו בת שילדה רבקה אשת נעוריו שנפטרה בלידתה אותה ואני מעלה את המעשה הנורא מתומות איזוב שרוול הזיכרון בעת שהחלמתי באמצע שנות החמישים של המאה שעברה בבית חולים צבאי בגיברלטר בקרון רכבת בזמן משא לספרד הלוך ושוב באזני שתי נערות שאחת מאוד מצאה חן בעיני כי הייתה פוזלת בעיניה ומדי פעם שהייתי מביט היישר בלובן הירוק של האיזביון שלה היה ניחוח הבשמים של ההבדלה והייתה מסיטה עין פוזלת לעבר פתח מכנסי ואני כבר אז משתוקק לעשות בה מעשה אלא שחברתה מפריעה לנו ובכן

האלמן עזרא שהיה בקי וחרוץ בקריא ובכתיב האנגלי בתורת החשמל אך הפרנסה ממנו והלאה שמע מחבריו הירושלמיים שבין החומות שיש שבר במחנות העבודה של הבריטים בעיראק "ולמה שלא תצטרף לָנוּ נעשה כסף ממון רב ונשוב ירושלימה" אמרו

עזרא חשב על הבת הקטנה שהותירה לו אשתו המנוחה [הוא קרא את שמה רחל] וראה שהיא הולכת וצומחת וגדלה להיות יפהפייה חשב אך מי ידאג שפרחחים שבין החומות לא ישרחו ויסריחו דרכם בה ובוקר בהיר התייצב בלשכת הגיוס לעבודה במחנות הבריטים שבעיראק

הקצין האנגלי הממונה התרשם מאוד ממיסטר זִיּוֹן ומן הידע שלמד מקריאה וכתיבה בתורת החשמל ויצא מלשכת העבודה בתנאי שכר טובים ובעיקר אישור לקחת עִמּוֹ את בתו רְצֶּ'לָה ואויה אשר חשש האב מפניו בירושלים אירע במחנות העבודה בעיראק לילה אחד חש עזרא שאחד הפרחחים הערביים שם עיניו ברחל שלו וגם ראה שאף היא אינה בוחלת בו קם ועשה מעשה ומיד ביקש לשוב לירושלים וכעבור זמן מה חשה רחל ועזרא הרגיש שבתו מקיאה בבקרים הוא חקר את בתו והילדה שלא לימדה עדיין את לשונה לשקר הודתה בפני אביה שהחל לבכות ולבכות עד אשר התעשש ואמר לה מה שמו של הנער הערבי

והיא ענתה אחמד

טוב אמר האב לבת שאיש מִשְׁכֵנַנּוּ לא ידע נעבור לכפר בסביבה ואני אדאג לך לכל צרכיך ולצרכי הוולד אם בן אם בת נקרא להם אחמדק'ה ונגיד שהשאתיך בעיראק ליהודי ששמו היה חמוד ותיגרת בין יהודים וערבים נהרג לכן גם שבנו לירושלים

ושלא כבסיפורו הקצר של הסופר ישראל זרחי האב עזרא כבר אינו בין החיים ורחל בתו יצאה מדעתה [השתגעה] מתרוצצת בהררי ירושלים ובבנותיה קוראת בקולה המצורד מעשן והמתייפח חמודק'ה אחמדק'ה שלי ושבה וקוראת עד אותו לילה חשוך שבו מצאה הגפיר [הנוטר] בן חברות של עזרא שפיתה אותו לצאת לעבודה במחוז האמפריה הבריטית שבעיראק והימים ימי פרעות בישראל תחת שלטונות המנדט הבריטי ברחבי המזרח התיכון הים הביזנטי שלנו מה נורא המעשה שהיה או לא היה שסיפרתי

 תודה לכם עורכי וקוראי גיליונות חדשות בן עזר / מכתב עיתי ומועדים לשמחה

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל-אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בקובץ וורד בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי ונושם עדיין על גדת הירקון.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק י"ב

"ביקור חולים הוספיטל", "הדסה" בעיר ושיכון הסטודנטים בגבעת רם

כאמור עבדתי גם כאח בבית החולים "ביקור חולים" שנקרא אז "ביקור חולים הוספיטל". למקום זה שמור מקום חם בליבי. גם הוא נתמך כמובן על ידי תרומות של יהודים מחוץ לארץ, אלא שלא היה לו גב כל כך חזק ויעיל כמו לבית החולים האוניברסיטאי "הדסה", והתרומות שזרמו אליו היו קטנות בהרבה. הוא גם טיפל באוכלוסייה הענייה, הנדכאת והאומללה שירושלים משופעת בה, ואשר בית חולים "הדסה" די התנער ממנה. היחס של ההנהלה (הדתית) והצוות היה אנושי, יפה והגון, לעומת היחס השחצני והמתנשא שהיה בבית חולים "הדסה". כך שסיפוק אישי מטיפול בבני אדם חולים, צנועים ועניים, שידעו להודות גם על מה שנתת להם, ראיתי וחשתי הרבה יותר במקום זהה.

במחלקה הפנימית בה עבדתי לא היו מספיק דברי כביסה להחלפה כל יום לאלה המרותקים למיטותיהם. כך שכל בוקר היינו מזיזים את החולה לצידה האחד של המיטה, מנקים את הקשקשים ואת השערות מהחלק שנגלה, ושוב עושים כנ"ל לחלק השני. וכך ימים לא מעטים. זה לעומת השפע האדיר והבזבוז המשווע שהיה נהוג בבית חולים "הדסה". אז לא יכולתי להבין את קיום ההבדלים הללו וראיתי בהם אפלייה בין חולה יציר אלוהים לחולה אחר, יצירו של אותו אלוהים. עם הזמן הבנתי שלא רק שיקולים ענייניים משחקים כאן. ושלא הכול מתנהל לפי ההיגיון הפשוט, והצדק.

האח האחראי במחלקה היה בחור יוצא עיראק מגודל וקפדן, אך טוב לב בסופו של דבר. ופעם, בחופשת הקיץ שלי, עבדתי שם במשמרת ערב וכאשר מדדתי חום לחולים, כירסם חולה אחד את מד החום שלו ושבר אותו לרסיסים. בדיווח שלמחרת בבוקר מסרתי על העניין לאחראי. הוא כעס והתחיל לצעוק ופקד עליי שאני מפוטר וממחרת היום שלא אבוא יותר לעבודה. לרגע התרגשתי כי לא בי היתה האשמה. אלא שלפני שהספקתי לומר מילה, לחש לי עמיתי לעבודה שלא אדאג בעקבות ההצהרה הזו – כי הוא כבר ארבע שנים "לא בא יותר לעבודה ממחר בבוקר."

התנאים הפיזיים בבית החולים האנושי הזה היו קשים, כי לא היו מזגנים ולא היה הרבה ציוד בכלל. אך שם ראיתי אחיות ועובדים מן הדור הישן, אשר כמותם כבר לא רואים היום במקומותינו. התפעלתי מהם אז והוקרתים ואני נוצר את זכרם בליבי בפינה חמה.

כמו מרים, אחות מבוגרת וקשת יום, אלמנה ואם לילד שאותו פינקה וטיפחה כבבת עינה. היא היתה מאוד אנושית ועזרה לכל אחד בכל בלי לאמר מילה אחת של טרוניה. נתנה כבוד לכולם והיתה שיא הצניעות והענווה. לילה אחד עשיתי את המשמרת איתה, והנה מצלצל הפעמון של אחד החדרים. ניגשתי וחשכו עיניי. זקן אחד, חולה מאוד במחלת מעיים, שילשל וליכלך את כל מיטתו, ובינסיונו לרדת לשירותים הוא המשיך בשלשוליו והשלים את טינופו של כל החדר. עמדתי חסר אונים בשאלי את עצמי מהיכן להתחיל בניקוי ובאירגון מחדש.

והנה טופחת לי האחות מרים על הכתף, לאמור אל תדאג. ובשקט הלכה למרפסת הביאה כלי ניקוי וסמרטוטים וכיו"ב והחלה לעשות העבודה בעצמה. כי היא תיארה לה שהסטודנט הצעיר הזה אינו מורגל בכגון אלה הדברים... (היום ישנו צוות של "כוח עזר" למשימות הללו). ובמשך שנים אחר כך, כאשר כבר הייתי רופא והזדמנתי לבקר בבירתנו, סרתי לבית-החולים לשאול על אותה מרים אצילת הנפש וכאשר פגשתיה היא לא ידעה את נפשה מהתרגשות שדוקטור בא להתעניין בה.

ועוד אחת, אולגה, אישה נעימה, פליטה מארץ אירופאית, שנהגה באדיבות בנימוס ובאחריות רבה. היא ידעה הרבה דברים ולא שאלה ולא חקרה כפי שעושות רוב הבנות. בעיקר הערכתי את עקשנותה לא ללכת רכיל על עמיתים מהעבודה ובכלל (דבר שהוא עניין ראשי אצל בנות המקצוע הזה...) כמו למשל, שעבד שם קודם לכן סטודנט לרפואה שהיה במקרה בן-כיתתי וחברי מילדות בחו"ל. הוא נרשם ללימודי הרפואה מיספר שנים לפני כי לא שירת בצה"ל. ופעם הזכירה אותו וציינה את חריצותו ונועם הליכותיו, ואמרה שחבל שהוא הפסיק את לימודיו למשך שנתיים "בגלל מצבו". הופתעתי מעט ואינסטינקטיבית שאלתי, מה פירוש בגלל מצבו? היא סירבה לענות לי באומרה שאם שאלת סימן שאתה לא יודע, ושהיא לא רוצה לדבר על כך! כל כך התרשמתי מתשובתה שאף אני לא חקרתי ודרשתי יותר בעניין עד היום הזה.

"בקור חולים הוספיטל" הינו בית חולים דתי ועל כן בימי שבת ומועד, כאשר מדדנו את חומם של החולים, לא רשמנו זאת בעפרון או בעט כי אם סימנו על ידי הזזת אטב על פני דף מיוחד עם סימנים מוכנים מראש.

אנו הסטודנטים, שעבדנו שם כאחים, כמובן שלא הבנו הרבה ברפואה, אך עצם היותנו סטודנטים אילץ את הצוות וכן את החולים לתת לנו קצת כבוד, כי הבינו שאנו לא סתם פֵלצ'רים (אלונקאים בצבאותיו של סטאלין) אלא משהו יותר מזה.

שכב שם איש אחד גבוה ויפה תואר שדיבר איתי אנגלית ואמר לי שהיה טייס ב"רויאל אייר פורס" האנגלי בזמן המלחמה. לא הבנתי למה הוא שכב שם כל כך הרבה זמן, ורק אחר כך התברר לי שסבל מסרטן הריאות. בדיוק אז קיבלתי מצלמה טובה והייתי מסתובב איתה כל הזמן ומצלם לעצמי ולאחרים. פעם הוא שאל אותי כמה בדיוק עולה סרט ופיתוח והדפסה וכדומה. עניתי. פתאום הוא שלף מתחת לכריתו את ארנקו והגיש לי שטר כסף בערך של כפליים מן הסכום שנקבתי קודם. "הא לך שי ממני. רכוש לך שני סרטים על חשבוני.."

נבוכותי מאד וסירבתי בתוקף לקבל הכסף וגם כל כך ריחמתי עליו בגלל מחלתו שריתקה אותו למיטה ימים כה רבים. הודיתי לו מאד ואמרתי שאני מקבל משכורת ולא אוכל לקבל ממנו כסף.

מישהו מן האחים שם לחש לי שלא אהיה טיפש ושזה מקובל בבית החולים שהמאושפזים בו משלמים מדי פעם משהו כדי לחלות את פני העובדים ולזכות במעט יחס. אני הושטתי לאומללים את העזרה מעל ומעבר, וסירבתי עקרונית לקבל שום אתנן מידיהם, מאז ועד הרגע הזה.

חולה זקנה אחרת ששכבה שם ואף היא הכניסה שטר כסף לכיסי (שהחזרתיו כמובן) היתה אישה ממשפחה דתית שידעה ימים טובים בהרבה קודם לכן. ולפי סיפורים מפי אחי הגדול, שהיה ירושלמי עוד בשנות הארבעים והכירה מאז, היא היתה נדבנית גדולה וכל חייה הקדישה לעזרה לנצרכים ולחולים, נהגה להסתובב בבתיהם של אלה ולחלק להם מזון מלבושים וחלב. משפחתה היתה עשירה מאוד והיא לא קמצה את ידה. בתחילת שהותה בבית החולים כמעט שלא ביקר אותה איש. אך כאשר מצבה הלך והחמיר רבו המבקרים. פתאום הופיעו מיני קרובים וקרובות לבושים הדר ועם תכשיטים ומדי יום מספרם הלך ורב. גם החלו רבים ביניהם, ביידיש כמובן. אז הייתי עוּל ימים ולא הבנתי פשרו של דבר. ימים מעטים אחרי כן הגיעה לגסיסה ובדיוק אז החמירו המריבות והפכו לקולניות יותר. אחת הקרובות הגדילה עשות ותלשה לגוססת את טבעת הזהב ועדיים אחרים שהיו עליה. ממש מול העיניים שלי. ומפי האחיות הירושלמיות נודע לי יותר מאוחר שגם בלווייתה של הנפטרת המשיכו לריב על הירושה, שנאמר כל המקדים הריהו משובח.

תמיד חשבתי שכאשר אלוהים ברא את העולם וכל אשר בו, את הדברים הטובים ואת הרעים, החליט להוסיף בתור הדרן ולברוא את הגרוע מכול: עבודת לילה. בתור מי שבילה הרבה לילות בחייו בעבודה, אני אומר בוודאות שלדעתי זו הקללה הכי גרועה שניחתה על ראשה של האנושות. כך לפחות זה היה עבורי. נכון שהלכתי תמיד למשמרת הלילה אחרי יום של פעילות שלא היו בו מיספר שעות התרעננות, אלא שהמחשבה בלבד על כך שיש לי באותו היום משמרת לילה, הספיקה להשרות עליי לאות נפשית וגופנית. בלילות הקיץ הקרים של ירושלים בעומדי כשומר בשער בית החולים "הדסה" בעיר, בשעות המשבר של השעה שתיים או שלוש בבוקר, בעיצומו של החושך, קור הלילה הירושלמי היה חודר כמו סכין לבטן וגורם עוויתות. ועוד קודם לכן, בשעה אחת בלילה, כאשר בקושי יכולתי להרים את עפעפַיי ולהחזיק בערנות כלשהי, הייתי מקלל את יומי ומקנא אפילו באלה שישנו במיטות חוֹלְיָם. והעונש הזה של עבודת לילה לא סר מעליי גם אחר כך, עת עבדתי יותר מאוחר כרופא לילות ארוכים-ארוכים.

היום אני מקפיד להימנע מלדבר או לברר איזה עניין עם רופא מעמיתיי לפני שאני מוודא שלא היה תורן בלילה הקודם. שאם כן אני דוחה את הדבר, ביודעי שאחרי תורנות הוא הרבה יותר עצבני, לבילי, חסר סבלנות ואת כל העולם הוא רואה אדום כחול ירוק ומטושטש. גם עם הילדים שלי, העושים עדיין בעבודות לילה, אני נמנע מלעשות כנ"ל.

ובלימודי הרפואה שלי, המקצועות הקשים והכבדים תכפו אחד אחרי רעהו. מועדי הבחינות בהן היו נקבעים מיד אחרי חופשה, כגון אחרי חופשת הפסח. כך שלא יכולנו ליהנות מן החופש כי רבץ עלינו עול הבחינות עם המסה האדירה של החומר שהיינו צריכים להכניס לראשינו. פתולוגיה בקטריולוגיה אנדוקרינולוגיה ועוד לוגיות למיניהן.

למשל, מועד הבחינה בפתולוגיה נקבע כמובן מיד אחרי חופשת הפסח. וכך דגרנו ודגרנו על החומר הרב והקשה. ריבונו של עולם, בכמה סוגים של דלקות וגידולים יכול גוף האדם ללקות?

יום אחד בחול המועד, בערבה של שבת, לא יכולתי יותר לקלוט לראשי אפילו מילה אחת. אמרתי משנה מקום משנה מזל. קמתי ונסעתי מן המעונות בגבעת רם העירה והתיישבתי במשרדה של אגודת הסטודנטים לרפואה ברחוב כורש, שם שימשתי מזכיר. היה באמת שקט וניסיתי להמשיך במשימה. מיספר דקות אחרי זה הופיע איש דתי עם זקן, קפוטה ושטריימיל. הוא דפק בדלת ואמר "אדוני, ערב שבת, אסור!"

ואני עונה "אני גוי!"

"גוי? ומה שמך אדוני?"

"נָבִּיל אָבּוּ מָנָּה," קראתי בשמו של חברי לכיתה שהיה נוצרי.

האיש הרים את עיניו לשמיים, פרש את שתי כפותיו ומילמל מה שמילמל. מה הוא אמר לאלוהיו לא שמעתי, אלא שלמחרת היום חברי נביל אבו מנה התהפך עם הקטנוע עליו הוא רכב.

בא גם תורה של תורת הבקטריולוגיה, של הווירוסים הקטלניים והחיידקים האלימים, שיטות בידודם וגידולם ועוד. ובין הבקטריוליגם זכורים לי שניים:

פרופסור אוליצקי הפולני הייקה, נעדר חוש ההומור מן הסתם, בא להרצאה יחד עם הבקטריולוג השני וכל אחד טען שהזמן שלו הוא. לשניהם לא היתה תוכנית הרצאות כתובה ביד. וכרגיל ויתרו לייקה שהיה גם דיקאן תורן באותם הימים. ובאותו שיעור הרצה על קרקע מזון מיוחד לגידול חיידקים היושב במשופע בתוך בקבוק הגידול... "וזו שיטה שפיתח החוקר המקסיקני קסטניידאס..." כלנו פרצנו בצחוק בזכרנו את השיר של ש. זינגר על הגנרל המקסיקני קסטנייטאס (שפחד פן ייפצע, ופן בראשו תיפול פצצה וגו'). אוליצקי קימט את גביניו ואמר: "אמרתי החוק---ררר המקסיקני קסטניידאס." – והכיתה פרצה בצחוק עוד יותר רם. מובן שאוליצקי זה לא הבין על מה הצחוק ועל כן עזב הייקה את האולם לאות עלבון, והוועד של הכיתה היה צריך ללכת אחריו ולהביאו חזרה תוך התנצלות בשם כולם.

אחד הג'ובים שהזדמנו לי בירושלים בתחילת הדרך, היה לקחת חלק באירגונו של "שירות חדרים לסטודנט". הסתדרות הסטודנטים החליטה לארגן את העניין הזה של שכירת חדרים מכל המלסטמים הירושלמים, בעלי הבתים הנצלנים. שאפו שהכול ייעשה דרך הארגון בתקווה שהליסטום יצטמצם.

סבבתי בעיר ותלשתי מכל עמוד חשמל וטלגרף, ומכל לוח מודעות דלת וקיר, את המודעות השונות שהודיעו על חדר להשכיר. הבאתי את השלל בסוף היום למשרד, ופתחתי לכל אחד כרטיס. למחרת הלכתי לכתובות הנ"ל לראות את "הסחורה" ולרשום את הערכתי ואת דרישות בעלי הבית, וסיכום. כך נתוודעתי הן לשכונות ירושלים, והן לבעלי הבתים השונים. ומכאן ידיעותַיי על אופיו של בעל הבית הירושלמי הנדון. למשל היו בעלות בית, שחיפשו "סטודנט שקט שלומד משהו במדעי הרוח, אבל עם מעט מאוד שיעורים ושיסע בסוף השבוע להוריו ביום רביעי ויבוא לירושלים חזרה ביום שני..." – וזה כמובן תמורת מחיר מפולפל מאוד, "אבל בלי שימוש במקרר או במיטבח ובלי להביא בחורות וכו' וכו'."

 חוצפתה של אותה בעלת בית נראתה לי כל כך גדולה שהצעתי לה בחיוך שתיתן לנו את כתובתה והסטודנט ישלח לה את השיק כל חודש מבלי להופיע אצלה בדירה אפילו.

על חלק מן המודעות, שתלשתי כאמור מעמודי החשמל והטלפון, ושבהן הציעו בעלי הבתים את מרכולתם, היו הערות שרשמו סטודנטים שטעמו את טעם ההתעללות בהם מצד בעלי הבתים. על מודעה אחת היה כתוב: "זהירות!! בעלת בית נושכת!!" בעת פגישתי עם הגברת שסיפרתי עליה בשורות הקודמות, אמרתי בלבי שכנראה שההערה הנ"ל כוונה אליה.

בן כיתתי בביה"ס לרפואה, חברי הטוב, גר בחדרון קטן אצל משפחה ירושלמית על יד נחלת שבעה. חדרו היה כל כך זעיר שבמשך היום לא היה יכול להיכנס אליו אלא אם כן הוא הרים את לוח המיטה והשעינו על הקיר ונעל את הוו... מהקיר השני הרים פלטה אחרת ששימשה שולחן כתיבה קטנטן. ואם בישל לו כוס תה מסכנה במטבח, החמיצה בעלת הדירה את פניה לשבוע שלם וצמה במשך יומיים כתענית על מזלה שזימן לה סטודנט כזה מפונק ובזבזן. משם אני זוכר לטובה רק את הנוף שנשקף מן החלון שהיה בחדר, לגן העצמאות שליד רחוב ממילא, סמוך לבריכת הכובס ולבית הקברות המוסלמי העתיק. עצים גבוהים, ציפורים וירק יפהפה שקט וחולמני. הכול כמו בדמיון.

לעומת זה היה שיכון הסטודנטים בגבעת רם כמו עיר קטנה וחמודה עם אם-בית ייקית שדאגה לכל עניני הניהול. היו לה גם עוזרים בצורת שומרים אשר הסתובבו סביב השעון באתר. הם הפעילו וכיבו את ההסקה בחורף וכן חילקו מכתבים ודאגו לפתוח בשעות מסוימות את המועדון והספרייה המקומית, בית הכנסת ועוד. בתחתית הדלת של חדר המגורים שלנו היה תריס מעץ דרכו הם שלשלו את המכתבים, שבימים ההם שימשו אמצעי קשר עיקרי של המין האנושי. ודמותו של השוער/דוור לוותה בדמיוננו בהילת קסם ותקווה כלשהן (כמו רקע הפרחים היפים בתמונת הדוור המפורסמת של ון גוך).

הבתים היו מודרניים, בנויים יפה ומרשימים מאוד. מבחוץ אבן ירושלמית נאה ומסותתת. בפנים היו שתי קומות של חדרים שכל אחד איכלס שני סטודנטים. מיטות חדשות עם כיסויים יפים, ושולחנות-כתיבה נפרדים, כיור וארון קיר וחלון שהשקיף על נוף עוצר נשימה בימים ההם. (היום הנוף ההוא ז"ל). בקצה הפרוזדור שירותים ומקלחות, ובאמצע, בקומה התחתונה, מטבח מאורגן עם כיריים חשמליות ומקרר ענק בו היו תאים ננעלים, אחד לכל סטודנט, ושולחן אוכל אנושי. בכניסה לבית היתה גם פינת ישיבה עם ריהוט נחמד, עציצים יפים ותמונות. וכמובן הסקה מרכזית שופעת ושירותי ניקיון של החדרים. בחוץ, בין חמשת הבתים היפים הללו (במחציתם שכנו סטודנטיות), השתרעה גינה מטופחת.

קרה פעם ששכנינו בחדר הסמוך שבשיכון היו שני סטודנטים ערביים מן הגליל. הם נראו אינטליגנטיים ולמדו בעיקר "בוליטיקה". ואולי משום כך היה חדרם בית ועד לתלמידי אותה בוליטיקה. כך שבהרבה ערבים היו מתאספים שם עוד סטודנטים מאותו קהל ומדברים ומדברים ומתווכחים. כמובן לא בשקט ועד השעות הקטנות של הלילה, הרבה מעבר לשעה המאוחרת שבה בדרך כלל הלכנו לישון. זה הפריע לנו ללמוד וגם הדיר שינה מעינינו. הערות עדינות לא הועילו ועל כן ישבנו לטכס עצה. החלטנו שיום אחד נמשיך בעֵרוּת עד סוף אותה אסיפה רועשת וחצי שעה לאחר מכן נפתח בקריאת התפילה. חברי לחדר ידע את כל הסידור בעל פה ואני לא פיגרתי הרבה אחריו. אז החילונו להתפלל בקול רם את תפילת השחרית לפי תור וכרגיל מדי פעם בדואט ובקול רם יותר כפי שזה קורה במציאות בבית הכנסת. למחרת שאל רוסטם השכן מן הגליל מה זה היה לנו כל הצעקות. מן התשובה המחוייכת שלנו הבין את הרמז העבה עם בקשה שהאסיפות ה"בוליטיות" יתקיימו בחדר אחר לשם שינוי.

מובן מאליו שהיה עדיף הרבה יותר אילו דרתי בחדר לבדי, כי שותפות היא שותפות. במצב הלימודים שלי, בהם הייתי צריך להשקיע אין סוף שעות ולעתים ישיבה עד שתיים בלילה, השותפות בהחלט לא היתה נוחה. אבל כבר נאמר שקבצנים לא יכולים להיות בררנים. ואמנם היו לי שותפים לחדר שונים ומשונים, ותמיד הייתי צריך להתפלל שייפול בחלקי שותף סביר. לא תמיד נשמעה תפילתי.

הראשון היה סטודנט לסוציולוגיה, בחור שקט ונעים הליכות. כאשר היה בא לחדר, הדבר הראשון שעשה זה לגשת לרדיו שלי ולכבותו, אם הוא פעל והשמיע לפעמים מוסיקה ערבית. למרות שבדרך כלל לא הפעלתי הרדיו כאשר היינו שנינו בחדר. הייתי חתום על עיתון בוקר, ומובן מאליו שגם הוא קרא אותו. אלא שאמר שאינו יכול להשתתף בדמי המנוי (כפי שעשו אחרים) כי הוא מעדיף בעצם לקרוא עיתון ערב.

הסטודנטים האמריקאיים באים לארץ עם הרבה מאוד דברים. בלי סוף חפצים ובגדים וגדוד שלם של צנצנות תמרוקים וכמובן גם ספרים, פטפון ותקליטים. תכולה שיכולה לשבת בכבוד רב בדירה שלמה. את כל זה הם דחסו לחצי החדר המסכן שקיבלו במעונות האוניברסיטה. אני שהייתי שותף לאמריקאי כזה נדחקתי בעל כורחי לקרן זווית. היה גם חתול שאת החלב שהגיש לו שותפי בצלחת הוא הפך והשמחה היתה רבה. החדר היה מלא בדברים ובקושי ניתן היה לזוז בתוכו. גם העוזרת שבאה לנקות לא יכלה להשליט סדר או ניקיון. נהגו לבוא אליו גם מבקרים שביקשו לשמוע מוסיקה מתקליטיו. מחאותי שזה מפריע לי מאוד ללמוד לא עזרה. תשובתו: "מה איתך, זאת מוסיקה על פני המים!!" מזלי שנמלטתי ממנו לחדר אחר אחרי חודשיים.

הנחמד מכולם היה בחור אנגלי, תלמיד אוקספורד, שקיבל סטיפנדיה לשנה שלמה בארץ הקודש ללימוד שפה שמית עתיקה. בן למשפחה יהודית שורשית, היה מלא הומור, ידע עברית (והשתמש בשפה בהתאם: כגון "אל תגיד שהגדתי לך" וכן "אמש" או "זאת החברה שלי, האם ידעת אותה כבר?" – ועוד). הוא לימד אותי יידיש וגם בדיחות ופתגמים בשפה הזו לשביעות רצוני המלאה. הפכנו לחברים טובים והצטערתי מאוד כאשר חזר ללונדון בסוף אותה שנה. התכתבנו תקופה מסויימת ואחר כך יוק!! – אני כותב והוא לא עונה. ערב אחד בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים אני נתקל בו ברחוב בתל אביב. חיבוקים ונישוקים ואני שואלו אם הוא קיבל את מכתבַיי ואם כן מדוע אינו משיב. והוא עונה כך: "תראה, יש לי על השולחן שלי שלוש ערימות של מכתבים. הראשונה זה REGULAR והשנייה URGENT והשלישית REPLY AT ONCE. את המכתבים שלך שמתי בערימה השלישית. יותר מזה אני לא יכול לעשות...!"

היתה גם מנזה גדולה ויפה בקומפלקס של המעונות באוניברסיטה. רק חבל שהאוכל בה היה זוועתי מאוד. לסטודנטים מעוטי יכולת מכרה הסתדרות הסטודנטים תלושי אוכל מוזלים. גם כותב השורות הללו נהנה תקופת-מה מן התלושים האלה עד שקצתי במזון שטעמו קולקל שם ולא היה ראוי לפעמים למאכל אדם.

היה גם מפעל הבגד הזול שמכר בגדים צנועים של "אתא", בדרך כלל מחאקי או בצבע כחול, למעוטי היכולת, אף הם במחיר מיוחד. אני לא קניתי מהם כי היו לי בגדי הצבא ממנו השתחררתי זה עתה, ובהם הלכתי שנים על גבי שנים כמעט עד סוף הסטודנטורה.

באותה מנזה שלטה ביד רמה המנהלת מיסִס שץ. אשה שמנה וכעורה שבאה מקנדה לארץ הקודש לשמש לסטודנטים יד ועזר. גמלונית עם שיער דליל שהיה כנראה בלונדיני במקורו. בדרך כלל נעלה סנדלים פתוחים שהראו לנו כפות רגליים גדולות עם אצבעות ארוכות ועקומות שרכבו אחת על רעותה כמו שחקני רוגבי מעל הכדור.

 אני מניח שמיסִס שץ זו היתה רווקה. מכל מקום פנויה. בדימיוננו הפרוע ניסינו לתאר לנו אותה חבוקה בזרועותיו של גבר, אך לא הלך לנו בשום אופן. יום אחד, שמנו לב שמישהו, דווקא בחור נאה ונחמד, מסתובב "בנסיבות חשודות" ליד אותה מיסִס שָץ. תמוה היה הדבר בעינינו, ועל כן שחנו על כך עם דוד, הוא האיש שעבד במנזה ומכר לנו את התלושים. תחילה הוא לא רצה להאמין שדבר כזה אמנם קורה. ומשהבאנו לו סיפורי הוכחות, הניד ראשו ואמר שאם זה נכון, הרי שלזכר האמור יש יצר רע חזק ביותר.

עם זאת היה לה למיסס שץ לב טוב ורצון להנעים לנו הסטודנטים את החיים. למשל היא אירגנה קבלת שבת שכללה ארוחה חמה וחגיגית סביב שולחנות עם מפות לבנות יין וקידוש, הודיעה על כך מבעוד יום ומכרו תלושים (תשעים גרוש, קצת פחות מלירה שלמה), ובהתאם לכך סידרה את המקומות.

אני מאוד נהניתי מקבלת שבת חמימה עם יין, אווירה, שירים וחברה נעימה, במיוחד שהייתי בודד ועבדתי בשבתות ולא יכולתי לנסוע אל מחוץ לעיר בסופי השבוע על מנת להיות עם משפחתי. זה באמת חימם לי את הלב וריגש אותי בזכרי את בית אבא. אלא שהמחיר היה לי גבוה ולא יכולתי להרשות לעצמי לשלם עבור הארוחה כל כך הרבה כסף, גם אם זה פעם בשבוע. הסתפקתי בחביתה, עגבנייה ופרוסת גבינה שעלותם היתה כעשירית מהסכום הנ"ל.

בנוסף לבנין המנזה הנזכר היו עוד כמה בנייני ציבור באותו קומפלקס. בית הכנסת המיוחד והיפה עם כיפתו הכדורית והלבנה, והגינה המקסימה מאוד שהקיפה אותו. הנוף המרטיט שנשקף מסביב סביב. אליו היתה מחוברת הספרייה, אף היא בבניין הולם, עם אולם רחב ידיים, שולחנות, כורסאות וכיסאות לקריאה וללימוד. היו בו מעט ספרים אמנם והוא שימש יותר כאולם קריאה והתבודדות, והיה פתוח בעיקר בערבים.

גם מועדון יפהפה היה בשיכון הסטודנטים, שם שכנו כבוד רדיו ופטפון ולידו ערימת תקליטים לריקודים ועוד. ובערבי שישי, בשעה קרוב לחצות, כאשר כלו כוחותינו מלימודים ומשינון חומר קשה, היינו מתאספים שם ורוקדים עד אור הבוקר. זה היה אמור להיות רק לסטודנטים, אלא שאחר כך הריחו המטורזנים בבחורי ירושלים העיר את ריחן של העלמות האמריקאיות הטיפשות והשמנות שבאו אלינו למשך שנה להשתקם ו/או למצוא חתן. והם החלו לבוא כדי לעשות עליהן חיים.

אלה התמסרו בקלות אחרי שיחה קצרה שהחלה בערך כך: ARE YOU SABRA? – ואם התשובה היתה חיובית, כי אז נסללה הדרך. וכך חדרו אלמנטים לא רצויים לשם, דבר שקילקל את האווירה לפעמים, עד שננקטו אמצעים להחזרת המצב לקדמותו ולטיהור האווירה מעמי- הארצות הבלתי קרואים.

המשך יבוא

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

שמשון ארליך

כיצד השפיעה בכפר סבא נפילת פריז בידי היטלר

[נוסח ראשון נדפס בגיליון 423 ביום 2.3.09]

מי מסוגל היום לשחזר את רושם הבלתי מנוצחות של הגרמנים בשנים הראשונות של מלחמת העולם? תחילה היה שיכנוע עצמי מלא שדי להן לאנגליה ולצרפת לזוז או לנשוף "פואוו" גדול דיו – והשד ההיטלראי ייעלם כלא היה. אחר כך באה מפלתה של פולין על הפצצות מטוסי ה'שטוקה' המרעישים מחרידים ומרסקים לא רק את תושבי וורשה, קרקוב ושאר עריה ועיירותיה של פולין אלא מרעישים ומחרידים גם את הצופים ביומני הקולנוע בתל אביב, בכפר סבא ובשאר עריה וכפריה של ארץ ישראל. יהודי היישוב ראו עתה בקולנוע את ערי הסבא, הסבתא, האימא, האבא האחים, האחיות דודים ודודות ומשפחות ענפות לרוב שהם עצמם נולדו עימם וחיו עימם עד לפני שנתיים, שלוש או עשור – מתחסלות לנגד עיניהם בלא יכולת להושיע.

[שמשון, איך אתה יכול לכתוב ככה? ועוד כעדות ממקור ראשון? והרי המוסכמה המטומטמת והשקרית שתקעו לתודעת כולנו בישראל היא שעד משפט אייכמן היישוב העברי בארץ לא ידע כלום על השואה! שלא לומר שהוא גם כמעט אשם בה! – אהוד בן עזר].

כנפי ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה מלפני סך הכל שני עשורים עדיין לא ביטלו בהם את הביטחון שאנגליה וצרפת האדירות, המנצחות, הכל-יכולות, עדיין מסוגלות לשנות את התמונה ההיסטורית בין יום, אם רק תירצנה. אלא שמראית רצון זה דהתה מיום ליום. ואז באו ניצחונות הפתע הגרמניים בני ימים ובני שבוע בכל אירופה. הם הולידו תחושת אין אונים וחוסר תקווה, שרק קשיי היום-יום הכלכליים הסיחו ממנה לרגעים את הדעת.

סבי הגיע ארצה בסוף 1933 או בתחילת 1934. זכרתי אותו מנסה תמיד ללא הצלחה מלאה לרסן את הצחוק המסתתר לפרוץ על פניו אך מעלימו לפני שהגיע לעיני אנשי שיחו. הוא היה אז כבן ארבעים, בעל זקנקן מחודד, מצפה בשמחה למצפה לו כאילו היה לו חוזה עם השמיים שבולדוזר יטהר לפניו את הדרך משלגי רוע. סבתא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. זערורית, כמחצית מגובהו הבינוני, היו לה פנים עגלגלות אדמדמות, חיוך מתמיד, ניתן לומר 'מקצועי', שנעלם ברגע שלא היה בו עוד צורך. החיוך הספיק כדי שהשכנים יספרו לאימי כמה סבתא יפה ונחמדה. אני זוכר שהיתה יפה. כך הרגשתי. כך שמעתי מגברת ממבוש ומאדון ממבוש שממול לביתנו. כך שמעתי את גברת רבינוביץ' מלחשת לסוניה חייט כאילו היה זה סוד שיש להסתירו מעובר ושב נדיר ברחוב בן ארבעת הבתים. כך אמר ברצינות אדון כהן, שכננו ממול, בגרמנית רווית יסודות גליצאים מסרבים להימחק ובהבעה 'תרבותית מערבית' שגם היא לא הצליחה להבליע את צבעי שנות ילדותו ב'חדר' באחת העיירות האוסטרו-הונגריות שממנה עבר עם הוריו לכור ההיתוך של הרפובליקה הוואימרית והגיע ממנה לכפר סבא בחסדיו של היטלר באותה שנה אומללה 1933-1934.

סבא וולף שפס וסבתא שרה ביילה שפס רכשו דונם אדמה ברחוב הגליל שעל ידנו ובנו עליו בית רבוע בן חדר ומטבח קטן, מצפים לבלות ימיהם ליד אימי ועימנו חמשת נכדיהם שאני הייתי הבכור שבהם. הסבא השמח בדרך כלל גם הוא, היה נאנח בדיכאון כשהוא מלחש לעצמו: "מי יציל אותנו?!" אך עדיין נותרו אנגליה וצרפת האדירות.

האם היתה השפעת האירועים ההיסטוריים מזעזעי אומות עולם שווה על כולם? מניסיוני אני יכול לומר בביטחון שהתשובה היא שלילית. אני זוכר כמו היום את הרגע שבו נודע לי על נפילתה של פריז בירתה של צרפת, מה שנפס כמעוז האחרון. האירוע נחרת בזיכרוני כמציאה מזדמנת בעת שאין מתאימה ממנה. הרגע ההיסטורי השתלב באינטרסים משפחתיים יומיומיים שהכואבים שבהם היו עם אבי. כתעשיין צעיר הייתי ממונה על השיווק ויחסי חוץ של מפעל הגזוז הכפר-סבאי. התחלתי את מסעי הגזוזיים בכפר-סבא וסביבותיה על חמור ושני שקים. שלב זה שייך לתקופת לימודיי בבית הספר העממי. הוא היה מתבצע אחרי שעות הלימודים. ב-,1940 ביום נפילתה של פריס, הייתי כבר בשלב מתקדם הרבה יותר. כבר נהגתי בסוס ועגלה בת שני גלגלים והייתי עובר עימה את רחובות החול הריקים-מבתים של מגדיאל, כשרק אחר קילומטר חסר חיים ומבנים הגעתי לבאר בלוקים מרובעת, מתנוססת כטירת ימי ביניים חרבה בתוך כתמי הירק של עצי ההדר הנמוכים, שרובם עדיין לא הגיעו לבגרות. אחרי עוד קילומטר, מביט באחורי הסוס הנשרך לפני אופנים דקים, חורשים כביש חול מדברי, הגעתי לחנותו של הלקוח המגדיאלי הראשון. אצלו הייתי משאיר חצי תריסר, תריסר או שני תריסרי בקבוקים שאת תמורתם הייתי בא לגבות לאחר מכן. ממגדיאל הייתי יוצא לרמתיים, ששם כבר היה כביש סלול המוביל לפתח-תקווה מצד אחד ולרמתיים ולרעננה בצד שני.

כאן הייתי משתהה גם שלא מרצוני. הרגשתי מחוייבות. כאן במסעדה או בכעין-קיוסק בצומת הדרכים המרכזי של אז, היו מחכים לבואי. לא חיכו לי בגלל הגזוז. הגזוז שמכרתי מעולם לא התחרה במשהו בעל מוניטין כ'קוקה קולה' בעתיד הרחוק, או כתוצרת 'רובננקו' התל-אביבית המקושטת באטיקטים צבעוניים כובשי עיניים של אז. אצלי קנו גזוז או מפני מחוייבות אנושית לילד קטן העוסק על כורחו בעסקי גדולים, או מפני שמחיריי היו זולים במידה מאוד משמעותית משל התל-אביבים או – כמו בצומת זו בפינת מגדיאל-רמתיים – בגלל משחק השח. אינני יודע אם אכן הייתי שחקן בעל משמעות בכל קנה מידה עירוני. אבל שם בפינה הנידחת הייתי הכוכב. איש לא הצליח לנצח אותי. היו מחכים לי על כן כמה וכמה אנשים מבוגרים שהוספתי אתגר לחייהם. הייתי אז האטרקציה המקומית הקבועה.

מכאן הייתי מגיע לחנותו של מר עלימא ברמתיים. מר עלימא הבין בענייני כספים עוד בבגדד. הוא היה יושב רציני בחלקה הקדמי של חנות המכולת, כשבחלק האחורי היה מחסן של שקי קמח, קטניות, אפונים וארגזי ירקות. בין השקים נראו מקפצים עכברי החנות, לצחוקו של מר עלימא. מר עלימא הסביר לי ברגע חסד ש"כסף חייב לעבוד". הוא עובד אצל אלה שהוא מצוי אצלם. הוא הסביר בכך חלק ניכר מסוד הצלחתו. "אצלי הכסף ממהר להגיע ומאחר לעזוב. זה סוד ההצלחה," הסביר לי יחזקאל הסביר לי יחזקאל עלימא כמגלה סוד.

זה היה חודש לפני כן. בינתיים באתי ליחזקאל עלימא מדי פעם, מנסה לראות מתי הכסף שלי יפסיק לעבוד אצלו. איני רוצה ליצור את הרושם שהיתה זו רק סקרנות. היינו מאוד זקוקים לכסף. הכסף היה אמנם קטן אבל גם בית החרושת היה קטן. ידעתי שיש כספים גדולים ויש אנשים שיש להם כספים גדולים. אני ומשפחתי הלכנו בקטנות. נכנסתי עתה לעלימא בכל ההחלטיות שיכולתי לגייס. ניגשתי לשולחן שעל ידו ישב, משעין את ראשו בין זרועותיו, שקוע במחשבות עד שלא הרגיש בי כנראה על אף צלצול הפעמון בדלת.

עמדתי כך דקות אחדות, צובר עוז להפריע לשרעפיו. לבסוף אמרתי: "יחזקאל!"

שוב המתנתי קצת ושוב אמרתי הפעם ביתר תוקף: "יחזקאל!!"

התוקף לא השפיע. גייסתי עתה את כל תוספת הביטחון מניצחונות השח האחרונים ונגעתי בזהירות בשרוולו: "יחזקאל!"

 עלימא הרים את ראשו ובמבט מרוחק הביט בי בעיון כאילו מנסה לזהות אותי, שתק ושוב השעין את הראש על זרועותיו. "יחזקאל!" כבר נענעתי את כתפיו: "אני צריך את הכסף!!"

יחזקאל הרים עתה את ראשו במבט לאה, הביט בי דקות אחדות ולסוף אמר באותו מבט לאה מהחיים: "עזוב אותי, אני עכשיו חושב! עשה לי טובה: אל תפריע! אני חושב!"

בלית ברירה הותרתי את יחזקאל עלימא למחשבותיו ואני נסעתי הביתה עם מחשבה אחת בלבד: מה אומר שאני בא בלי גרוש. המחשבה על כך לא היתה מעיקה, אולי ללא הסיפור של אחותי מרים מהיום הקודם.

אימי שלחה את מרים בת השלוש-עשרה לאטליזו של פפרברג לקנות חצי אונקייה בשר. אונקייה [או אוקייה – אב"ע] היתה ביישוב של אז המידה המקובלת, ירושת השלטון העות'מני, והיתה מיתרגמת היום למאה עשרים גרמים. לא שאימי הזמינה כמות זו בהתאם לצרכי המשפחה. היא הזמינה את הכמות בהתאם לכמות הכסף. היא חשבה שבהיעדר כסף יספיקו קמצוצי הבשר כתוספת נותנת טעם ותיאבון להרבה לחם. אבל כפר-סבא היתה מקום שכמו בשיר של ימינו, לכל אדם היה כבר אז שם. תושבי כפר סבא לא אמרו על איש בקול מזלזל: "מיהו?!" כפי שעושים רבים לרבים במקומות רבים. בהצגת מוצאי שבת בקולנוע 'הפועלים', שכמעט לא נעדר ממנה איש, היתה ההתענינות מתחילה הרבה לפני הקרנת הסרט. מי שישב בכיסאו היה צופה. מי שבא לאחר מכן היה נצפה. הראשים לא פנו עתה למסך אלא אחורה אל דלת הכניסה. ברגע שמישהו עבר את הדלת דבקו בו עיני היושבים. כשהייתי נכנס עם אחי היו כל העיניים מלוות אותנו לאורך צעידתנו עד שהתיישבנו. שמחת הציפייה להצגה היתה על כן מלווה בפחד שאהיה הצגה. הייתי משתדל על כן להיכנס לאולם לאחר שכבה החשמל. אני מספר לכם את הדבר כדי להוכיח כי באווירה הדמוקרטית של כפר סבא דאז לא היה איש שניתן היה לומר עליו כפי שנוהגים לעיתים לומר כיום: "מי מסתכל עליו."

לכן גם לא היה זה מקרה שמסע הקנייה של חצי אונקיית הבשר של מרים לא עבר ללא תשומת לב ראויה. הפרדסנית גברת שבתי, שבאה לאטליז יחד עם הפרדסנית גברת פפר, פנתה עתה בצחוק למרים: "ילדה של מי את? של ארליך? מהגזוז? כמה אתם במשפחה חמישה ילדים נדמה לי, לא?"

היא פנתה עתה לגברת פפר ובלחש שנשמע לאוזני כולם: "איך הם יחלקו את זה לשבע פיות?" מרים בכתה ואמרה שלא תלך פעם שנייה לקנות בשר.

וכך, עם רקע סיפור רבע האונקייה, שיחקתי בסיבוב רמתיים בלי ליהנות מהניצחונות. ועם מועקת הסיפור התחצפתי כלפי עלימא.

עכשיו אני חוזר הביתה ואין אפילו כסף לרבע אונקיית בשר. פחדתי. אבי אולי יתחיל לחקור אותי על מערכת החשבונאות והחובות. אם ייכנס לפרטים הוא עלול להגיע לחוב של מטרני שהפך לשוקולד. הוא עלול לגלות עוד קניות שלא הייתי גאה בהן. פחדתי.

במועקה ובדכדוך עקבתי אחר השתרכותו של הסוס בהצטלבות הרחוב הראשי עם רחוב רוטשילד, לפני המסעדה של פידלר, שבה היה הרדיו מקור הידיעות העיקרי של תושבי המושבה לאחר העיתונים בבוקר. מפנים המסעדה אץ עתה לרדת מהמדרגות חנניה גרוצקי, חברי ללימודים מבית הספר. הוא נחנק ממה שהיה לו לומר. ראו שאירוע כזה עוד לא קרה לו. בהתרגשות פנה עתה אליי: "פריז נפלה! הגרמנים כבשו אותה!"

כל המועקות פגו. כל הפחדים נעלמו. ההתרגשות של חנניה דבקה בי. מי ישאל עכשיו על גזוז? מי יתעניין בחוב של מטרני? מי יחשוב על בשר? פריז נפלה! היתה לי בשורה. איזה מזל! איזה מזל!! בדיוק בזמן!!!

* * *

אלימלך שפירא

הסופר הלאומי העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית, קרוב למעיינותיו

לא צִנְמַחַת הָאֱרִי, אלא צִנְגוֹשֶׁת הָעֱרִי

לחברי הצעיר ותלמידי הוותיק אהוד בן עזר השלום והברכה,

בגיליונך האחרון [435] כתבת על השימוש המהפכני בצמח צִנְמַחַת הָאֱרִי, שאם אוכלים ממנו יום-יום קמצוץ במשך שלושה ימים – אפשר לירוק על זנבות הסבונים וללחוץ – ומיד הם נדבקים לגוש אחד. רציתי להאיר את עיניך ולומר לך כי שמו האמיתי של הצמח, הידוע מימים ימימה, הוא צִנְגוֹשֶׁת הָעֱרִי ובערבית חִילְפֵת אִל מַגְ'נוּן וכבר השיח' שַׁאקֶר אבו-קִישְׁק הראנו נפלאות בו כאשר ביריקה אחת חיבר ארבעים זנבות סבונים מתוצרת נבלוס ואחר כך ביתק ברכיבה על סוסתו באיבחת חרב אחת אבטיח שהיה מונח על הקרקע, קינח בבשר כבש בתוך פַּיילָה של אורז מבושל, ובבתיקת בתולה קשת-קרום מנשיאת הזרדים על ראשה שנשא לו לאישה בליל אותה פַנְטָזִיֶה – והכול הריעו כאשר רחץ את כפות-ידיו מדם הַבִּיאה שטבל בערוות כלתו הטרייה הקשה לבתיקה כשהוא מסתבן בגוש המאוחד של זנבות הסבונים הנבלוסיים.

* * *

יורם קניוק: כמין דחליל עקשן בשדה רע

של ספרות ישראלית חולה

שלום ידידי מימים רבים אהוד בן עזר,

מזמן רציתי לברך אותך על האתר [המכתב העיתי] שלך. לצערי הוא מגיע אליי כדואר זבל ולכן פעמים רבות אינני מגיע אליו. אם אתה יכול לשלוח לי את האתר [המכתב העיתי] ל-[כתובת חדשה, רשומה במערכת], אודה לך.

חוץ מזה אני חולה כבר כמה חודשים וכמעט ולא יוצא מן הבית, לבד לאיכילוב. מקווה שאתה בטוב. מברך אותך על ספרך החדש. לא כל מה שכתוב באתר [מכתב העיתי] מעניין אותי אבל הוא אתר [מכתב עיתי] מיוחד במינו ואתה עושה עבודה חשובה, כמין דחליל עקשן בשדה רע של ספרות ישראלית חולה.

שיהיה לך המון טוב. וחג שמח. וזהו.

שלך,

 יורם קניוק    

* * *

יחיעם פדן: נקעה נפשי מכל מחרפֶיך!

שלום אהוד,

בוויכוח על אולמרט יש שתי קבוצות: אלה שמשוכנעים בחפותו מול אלה המשוכנעים בשחיתותו. נשכחים בצד מי שמסרבים לנקוט עמדה מפני שהעניין תלוי ועומד: הם חשים בחילה נוכח המניפולציות של המשטרה ושל התביעה, וחוששים שמא יש ממש בהאשמות.

דומה הדבר להאשמות שהועלו נגד ידלין, נגד עופר, נגד רבין, נגד אבו חצירא ונגד דרעי; ולא מאוד שונה מעמדם של קצב ושל אחרים, המואשמים באונס ובמעשים מגונים. בכל אחת מהפרשיות היו מי שהיו מוכנים להיהרג על אמונתם בחפותו של הפוליטיקאי היקר לליבם, והיו מי שלא חדלו לקלל אותו ולהשמיצו.

הקבוצה השלישית שותקת, מפני שכל אדם חף מפשע כל עוד לא הורשע, ואם אין מקום לבית דין שדה שירשיע – גם אין מקום להטות את הכף לטובת המואשם, וזאת גם אם ה"עליהום" עליו מקומם ומכעיס.

גם אם לא אנהג כמוך – כל הערכתי נתונה לך על הנכונות שבה אתה יוצא להגנתו של ראה"מ היוצא. אני מסכים איתך בהערכתך שאולמרט יֵצא נקי מכל החקירות, לאו דווקא מפני שלא היה פגם במעשיו – אלא מפני שהפגם היה לכל היותר אסתטי (כמו במקרה הדולרים של רבין ובכל החקירות שלא העלו דבר נגד ראשי הממשלה שקיבלו תרומות יותר מהמותר); ויותר מכך אני מסכים עם הערכתך שעוד נתגעגע לאולמרט.

והדברים נאמרים בעניינך, ולא בעניין הנדון, מסיבה דומה לזו שבגללה אתה מביע תמיכה באולמרט: נקעה נפשי מכל מחרפיך, דוגמת הפרופסור מהבוקר. [פרופ' יהודה איזנברג בגיליון 435]. לא כל מה שאתה כותב נעים לי (הכוונה לשימוש הרב מדי במילים הנוגעות להפרשות הגוף), אבל זכותך המלאה לכתוב מה שאתה רוצה, ועיני המיומנת יכולה להחליק מקטע לא נעים אל הקטע הבא.

את הדברים כתבתי למענך, לא כדי לפרסמם; ועם זאת, עשה בהם כרצונך.

בברכה,

יחיעם פדן

נ.ב.

משחק נחמד [בדירוג ראשי הממשלה]... תרשה גם לי:

מקום ראשון: דוד בן גוריון [אב"ע 1 ידיעות, 1] – בזכות מיליון עולים, החינוך והבריאות

מקום שני: מנחם בגין [אב"ע 4 יד, 5] – בזכות השלום עם מצרים, למרות סיני והפיחות

מקום שלישי: שמעון פרס [אב"ע 11 יד, 4] – בזכות ייצוב השקל, למרות ערפאת

מקום רביעי: גולדה מאיר [אב"ע 9 יד, 10] – בזכות הידוק היחסים עם ארה"ב

מקום חמישי: אהוד אולמרט [אב"ע 5 ידיעות, 13] – בזכות היציבות והפריחה

מקום שישי: בנימין נתניהו [אב"ע 10 יד, 12] –  בזכות ההרתעה, למרות אישיותו

מקום שביעי: אריאל שרון [אב"ע 5 ידיעות, 9] – בזכות גדיעת הטרור, למרות הקורבנות ולמרות ההתנתקות

מקום שמיני: אהוד ברק [אב"ע 7 יד, 11] – בזכות היציאה מלבנון, למרות התנהלותו

מקום תשיעי: לוי אשכול [אב"ע 2 ידיעות, 3] – למרות הרס הכלכלה

מקום עשירי: יצחק רבין [אב"ע 3 ידיעות, 2] – למרות אוסלו

מקום אחד-עשר: יצחק שמיר [אב"ע 8 ידיעות, 8] – למרות בטלנותו

מקום שנים-עשר: משה שרת [אב"ע 12 ידיעות, 6] – למרות אפסותו

* * *

רון וייס: מה מעיק על עמוס כרמל

עמוס כרמל מציע (גיליון 434) לדחות את יוזמת השלום הערבית שנתקבלה בפסגת ביירות ב-28.3.02. היוזמה אינה דורשת מישראל לא את פתח תקוה, לא את כפר סבא ולא את באר שבע. היוזמה כוללת "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם, "תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." מי צריך להסכים לפתרון? ישראל. הפתרון חייב להיות מוסכם. כידוע, החלטה 194 של האו"ם מספקת חלופה של מתן פיצויים לפליטים ויישובם במקומות מחוץ למדינת ישראל. פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים ניתן ב"יוזמת ז'נבה", לפיה הפליטים ייושבו במדינה הפלסטינית שתוקם, ובמדינות שלישיות. רק מיספר סמלי של פליטים יורשה להתיישב במדינת ישראל, בהסכמת ישראל.

ישראל חייבת להיענות ליוזמת הליגה הערבית ולנהל מו"מ עליה – להשגת שלום כולל עם כל מדינות ערב. יואיל מר עמוס כרמל להסביר מה באמת מעיק עליו ביוזמת השלום של הליגה הערבית. האם חוסר נכונותם להסכים לסיפוח שטחים בגדה המערבית הוא הטורד את מנוחתו?

רון וייס

רמת-גן

* * *

המאניאק הטשרניחובסקאִי

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הבוקר גבֶר שמן בסופרמרקט

עם תלתלי שיבה

ממש המשורר טשרניחובסקי מהתמונות

אמר לי פתאום שאני יפה

ובאמת הלכתי לפניו

עם העגלה בין המדפים

חייכתי ואמרתי תודה

למרות שאני לא יודעת מה הוא מצא בי

יש לי אף ארוך

וקצת גבנוני

פנים ציפוריות של מזרחייה

ממוצא פולני

ואני דקה נמוכה ושטוחת בטן

אבל כשבאתי הביתה מול הראי

עמדתי עם החזה הגדול והבולט שלי

הַפְּטמות הקשות נאבקות בחזייה

תחתוניי הוורודים נשקפו

מבעד לשמלה הדקה הלבנה

כמעט שקופה ורואים לי הרבה

אני חושבת גם הסדק

הבנתי מדוע כשיצאנו עם העגלות

היה לו כתם מלפנים

כנראה

הלך וחיכך הרבה אחריי

בשבילים שבין המדפים

המאניאק הטשרניחובסקאִי

עם תלתלי השיבה

* * *

הזמנה להשקת הספר

הנערה מכנרת

סיפורה של נעמי שמר

מאת משה גרנות

האירוע יתקיים ביום ראשון, ב' באייר תשס"ט (26.4.2009) בשעה 20.00 בבית הסופר ע"ש טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב

בתוכנית:

התכנסות וכיבוד קל

ברכות: המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

חגי ברקת, עורך "דני ספרים" – הוצאה לאור

דברים: רותיק ספיר-נוסבאום, אחותה של נעמי שמר

חברים מספרים על נעמי – יעקב מלמד ונתניאל כהנא

ד"ר דורית אורגד, סופרת

נורית יובל, סופרת ומאיירת

ישראל ויסלר (פוצ'ו), סופר ואגרונום

משיריה היפים של נעמי שמר בביצוע תלמידי בית ספר עירוני א' לאמנויות

הכניסה חופשית

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,083 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

 המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, אחד מה-5 בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'ניוז לטר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

אבנר הרוסי

פסח תש"ח במשמר הירדן

מחודש יולי 1947 הייתי מגוייס כנוטר במשטרת הישובים עבריים בגליל העליון המזרחי במ"ן (משמר נע), כפר גלעדי, גדוד 12 של הנוטרים. (משלש חום כהה על הכובע).

כשבוע לפני חג הפסח, קיבלנו הוראה לעבור ממטולה שתיגברנו מספר שבועות, דרומה, למפקדת ההגנה באיילת השחר, במטרה להישלח כתגבורת לרמות נפתלי. המ"ן שלנו כלל שנים עשר איש וקורפורל שפקד עלינו.

כשהגענו לאיילת השחר התברר שאיחרנו לשיירה שעלתה לרמות נפתלי. קבוצה אחרת נשלחה לתגבור המקום.

בדרך דרומה עברנו בחלסה, כיום קריית שמונה. בחלסה, השיירה הותקפה בירי מאסיבי. מלווי השיירה, הפעם לא אנחנו, השיבו אש. אנחנו ישבנו במכונית משוריינת שלקחה אותנו והרגשנו בטוחים למדי. זו היתה הפרידה שלנו מצפון הגליל העליון. הנהג שלנו היה מרסל טוביאס ז"ל, לימים "מרסל מהצנחנים" (אתם תקראו  לי מרסל ואני אקרע לכם את התחת), שהיה עד אותו הזמן נהגו של ה"גרופ סרג'נט" של הגדוד (רס"ל גדודי).

 הגענו לאיילת השחר, כאמור, באיחור ונשלחנו לתגבר את משמר הירדן. משמר הירדן היתה מרוקנת מרוב תושביה. נשארו כמעט רק גברים להגן על המקום. את פנינו קיבלו מוכתר המקום ואשתו שהיתה מהבודדות שנשארו במקום. שיכנו אותנו במיבנה של בית הספר, שהיה בפינה הדרומית-מזרחית של היישוב. יעדו לנו שתי עמדות לאיוש, לכיוון מזרח ולכיוון דרום מזרח. המוכתר פנה לכיוון הגולן והצביע על עמדת תותחים סורית ובה שלושה תותחים, לדבריו. אני לא הצלחתי לראותם.

אשת המוכתר דאגה לנו לאוכל. מים קיבלנו בחבית שאחד האיכרים הביא לנו בעגלה מהירדן. המשאבה פוצצה על ידי הערבים זמן מה לפני שהגענו. מים אלה שימשו לנו לשתייה, רחצה (עד כמה שאפשר...) ולכביסה.

כעבור יומיים חלו שנויים: הגיע נציג המפקדה שרשם\גייס אותנו לצבא המתהווה. אנחנו הגענו כתגבורת עם הנשק והתחמושת שלנו, של הנוטרים. קיבלנו השלמת ציוד. קיבלנו מרגמה  "2  ומאה פגזים עבורה, תוצרת תע"ש. טווח המרגמה כ-400 מטר. היה לה מתקן כיוון אופטי מעולה אבל חסרון בסיסי: אחרי כל ירי של פגז, צריך היה לפרק את הקנה, להחזיר את הנוקר למקומו ולהרכיב את הקנה מחדש. כמובן שגם הטווח לא הספיק למטרות שלנו.  מתוך שלושה פגזים שירינו, אחד היה נפל. על הפגזים היו מודפסות אותיות לטיניות: OZAK. כששאלנו מה זה, התשובה היתה: לבלבל את האויב, והמובן בעברית: "עוד צעד אחד קדימה."

 בנוסף, החליפו את הלואיס-גן המיושן שלנו במגל"ד (מ.ג. 34) והוסיפו כמות של תחמושת מתאימה בשרשרות. כמו כן קיבלנו "פיאט" כנשק אנטי טנקי. יחד איתו מדריך מתל אביב. לדבריו, הוא השתחרר מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי ששם היה פיאטיסט. באו אליו מההגנה למקום עבודתו ואמרו לו שיחזור הביתה וייקח ציוד למיספר ימים, מחכה לו בשדה דוב מטוס לקחת אותו. הוא הסביר לנו שאיננו רגיל שמטוסים מחכים לו, לכן רץ הביתה , זרק מעט בגדים וכלי רחצה למזוודה קטנה  והגיע  אלינו כמה שיותר מהר.

אחרי מיספר ימים, כשהסתבר שהסורים עדיין לא תוקפים אותנו, לקחו מאיתנו את ה"פיאט" למקום אחר והבטיחו לנו שיביאו במקומו "רובה אנטי טנקי". עד היום לא זכיתי לראותו למרות שהייתי סקרן לדעת מה זה וכיצד הוא פועל.

 הגיע חג הפסח. קיבלנו את ההגדות כדוגמת זו המצורפת. אשת המוכתר הכינה לסעודת "הסדר" מעט מצות, מרק עוף, חתיכת עוף קטנה, קצת ירקות ויין. חגגנו את "הסדר" כשכל חצי שעה הוחלפו השומרים בעמדות.

  למזלנו לא הותקפנו.לאחר כשלושה שבועות הוחלפנו על ידי קבוצה של כעשרים וחמישה חברי אצ"ל שבאו לתגבר את המקום. אנשי ה"הגנה", כלומר אנחנו, עברנו למחנה קטן מול משטרת ראש פינה, ואז גם זכינו למקלחת חמה לאחר כל התקופה שלא יכולנו להתרחץ אלא עד כמה שאפשר, ובמים קרים.

                                                                                                אבנר הרוסי