גיליון מס' 437

תל אביב, יום שני, כ"ו בניסן תשס"ט, 20 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

לכ"ז בניסן יום השואה, וליום הגבורה של פתח תקווה בכ"ז בניסן תרפ"א, 5 במאי 1921 [ר' סיפורי א. ראב בגיליונות קודמים]

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מצעד האיוולת: עיתון "הארץ" מסייע למערכת התעמולה של מוברק חוסיין אובמה – שעלולה להזיק לישראל.

 Ich bin kein Jude!"" – מזיכרונותיו של פישקו (ב. קרביץ).

 אהוד בן עזר: רוצו וקיראו את פוצ'ו! על "חבורה שכזאת היינו" המחודש.

 ברוך בן עזר (ראב): תפוחי זהב במשכיות כסף, פתח-תקוה תש"י, 1950, [על מוצא מוטאציות ה"שמוטי" ביפו וה"שמוטי דם" "שרה" בפתח תקווה].

דודו פלמה: 1. שאלות הרות משקל. 2. חרות וסדר. (שירים).

אורי הייטנר: שנאת ברק. // יוסי גמזו: אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי.

עדינה בר-אל: האם הם חשו את העומד לבוא? האם הם ניחשו? שיר פרידה של מורה עברי בפולין ערב המלחמה העולמית

ד"ר ערן גרף: היהפוך כושי עורו וילד פולני חיווריינותו???

עמוס כרמל: תשובה לרון וייס [בגיליון 436].

תקוה ניב: השיר המקורי "פי פי פו" ותשובת אהוד בן עזר.

ד"ר גיא בכור: א. משבר נסראללה-מובארק? עשה לך אוייב, ותינצל. ב. הערבים נדרשים להכיר בישראל כמדינה יהודית? אפקט המראה האכזרי בעולם הערבי.

משה גרנות: על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר.

יואל נץ: חן-חן למשורר יוסי גמזו שֶׁיִשב את סקרנותי בעניין הצלם הפינסקאי.

אלי נצר: הַגַּעְגּוּעִים הַנִּפְלָאִים. // דני בלוך: לזכר נעדרים.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", בקאהיר [1921].

ברוך תירוש: צייר הילדים הנהדר רושקוביץ.

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

* * *

אהוד בן עזר: מצעד האיוולת!

עיתון "הארץ" מסייע למערכת התעמולה של מוברק חוסיין אובמה שעלולה להזיק לישראל

עקיבא אלדר, מממשלת עיתון "הארץ" של ישראל, מקדם על פני עמודו הראשון [17.4] את התוכנית ההזוייה של הטירון הפוליטי מוברק חוסיין אובמה שעל פיה:

"ישראל תיסוג מהשטחים בתמורה לנורמאליצזיה עם מדינות ערב – "

כלומר יצירת ואקום שלטוני שיביא לחמאסיזאציה של הגדה ויהרוס גם את החיים הטובים-והשקטים-יחסית שיש כיום לחלק מהפלסטינים באזור הזה תחת פיקוחו הביטחוני ההדוק של צה"ל; וכן יצירת מראית-עין של "נורמאליזאציה" על-פי "יוזמת השלום" הסעודית, הכוללת כזכור הכרה ב"זכות השיבה" של ה"פליטים" הפלסטינים לישראל, שהם, אם נעים לכם ואם לא – גם יותר ממחצית אזרחיה של ממלכת ירדן שיהיו להם זכויות במה שיישאר מישראל!

"התמורה: ארה"ב תגבש חבילת ביטחון שתכלול את פירוז השטחים שתפנה ישראל – "

כלומר שיתוק יכולת הפעולה, המניעה והתגובה של צה"ל בגבולות החדשים של הגדה המערבית ובקעת הירדן, שבהם יתבססו מעוזי הפת"ח, החמאס והג'יהאד האיסלמי! וזאת מתוך הבנה בינלאומית לרצח בגרזנים של אחרוני היהודים שיישארו או שיבקרו באזורים האלה.

"איראן: מימשל אובמה יאמץ את הגישה לפיה השלום במזרח התיכון יסייע לבלימת הגרעין האיראני – "

כלומר, החלשת ישראל עד לכדי גטו סגור במזרח-התיכון הנתון לאיומים ולמשלוח של טילי טרור פלסטיני ללב המדינה – היא שתביא לכך שאיראן תפסיק את פיתוח הנשק הגרעיני שלה!

ונשאלת רק השאלה, איך יהיה אפשר להבטיח, בבוא היום שבו איראן אכן תטיל את הפצצה הגרעינית שלה על ישראל המצומקת והחלשה בזכות מוברק חוסיין אובמה – איך יהיה אפשר להבטיח שלא ייפגעו גם כל השטחים ה"מפורזים" ו"הכבושים" שמעבר לגבולות ה-4 ביוני 67' – כלומר, להבטיח שרק יהודים יושמדו ולא פלסטינים!

והאם לא תיפגע תנועת תיירות השואה לאתר-ההשמדה אושוויץ לעומת הביקוש הרב שיהיה לביקור תיירותי צלייני בלבוש מוגן נגד קרינה – במה שיישאר מישראל, כולל השרידים של תל-אביב והמקומות הקדושים לנצרות, שיימצאו תחת קרינה רדיואקטיבית למשך דורות רבים!

אזרחי ישראל, אל תיתנו לתועמלנים של עיתון "הארץ", השוטפים לכם יום-יום את המוח ומעניקים חשיבות עליונה לתוכניות קיקיוניות להשמדת המדינה שלנו – אל תיתנו להם להטעות אתכם! על כולנו להתאחד מול ניסיונות האיוולת של מימשל מוברק חוסיין אובמה הטירון חסר הניסיון והידע לשבור אותנו כדי להביא "שלום" של מינכן למזרח התיכון!

אבל אל דאגה, אפילו את הצעותיו המוסלמיות האלה יטרפדו הערבים!

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

* * *

"אבל, אינני יהודי!!"

Ich bin kein Jude!""

מזיכרונותיו של פישקו (ב. קרביץ)

קיבוץ תל יצחק

כידוע, ביום האחרון של פסח מזכירים בתפילה את מי שכבר לא עימנו. בכל שנה גם אני מזכיר בראשי את שמות בני משפחתי, קרוביי, חבריי מ"הנוער הציוני" ושכניי שניספו בשואה – בכל מיני מתות שונות ומשונות – או שנפטרו במיטתם. רשימה ארוכה מאוד.

 השנה, יצאתי מבית-הכנסת עם תחושה, שלא עזבה אותי במשך היום, ששכחתי להזכיר עוד מישהו, עוד בן-אדם אחד.

 והנה, אחרי ה"סייסטה" המסורתית שלי, נזכרתי.

בשבועות האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945. הייתי, כפולני מזויף, במחנה ריכוז גוזן Gusenבאוסטריה. האימפריה הגרמנית כבר התחילה להתפרק. לא יצאנו לעבודה מפני ש "אדונינו" – אנשי ס.ס. – פחדו להוביל אותנו. מטוסים קטנים ומאוד זריזים של הצבא האדום ומטוסי-הפצצה גדולים וכבדים של כוחות הברית, חגו מזמן לזמן מעל המחנה. בלוק (צריף) מספר 16 שבו "גרתי" איחסן בחלקו האחד אסירים פולנים ובחלקו השני אסירים יהודים שלמרות הכול שרדו עד כה.

 הגבול בין שני החלקים היה מסומן בקו צהוב על הרצפה ואסור היה, תחת עונש חמור, לשני הצדדים לתקשר אחד עם השני – ואני נזהרתי מלהתקרב לפס הזה, אבל יכולתי לראות ולשמוע מה שמתרחש בצד היהודי. ישבתי בין הפולנים אשר דיברו ביניהם על סוף המלחמה המתקרב.

 שער הצריף נפתח פתאום ובן-אדם נזרק, בצעקות ובמכות מצד שני אנשי ס.ס., לתוך החלק היהודי. לאיש, כבן 40, היו תווי פנים יהודיים מובהקים. בלי הרף הוא צועק: "אבל אינני יהודי!" – האסירים מסביבו מנסים להשתיק אותו: "אל תצעק, ה-ס.ס. ישמעו ויחזרו, ושוב תקבל מכות, אנחנו רוצים לישון, אם ס.ס. קבע שאתה יהודי –שום דבר לא יעזור!"

והוא ממשיך לצעוק ולבכות. תוך הבכי ואנקות כאב הוא מספר: "אני נולדתי בלינץ (עיר קרובה למחנה), הוריי אוסטריים מדורי דורות. גמרתי תיכון, הצטרפתי למפלגה הנאצית אחרי שהיטלר שיחרר את אוסטריה וצירף אותה לרייך הגדול. יש לי בן שמשרת בצבא בחזית הרוסית. כשפרצה המלחמה התחלתי לעבוד כפקיד ב"משרד המלחמה של הרייך. לפני שבועיים נעצרתי על-ידי אנשי הגסטאפו, אשר מאשימים אותי בהסתרת העובדה שסבתי הייתה יהודייה. אני לא רוצה להיות פה, ואני כאוסטרי מלידה ובליבי, לא שייך לכאן!"

אני, שמעתי את סיפורו מרחוק וחשבתי לעצמי: "אולי הוא סוכן סמוי? ואם לא, אז הוא עוד קורבן יהודי נוסף," והלכתי לישון.

החשוד נרגע .

למחרת הוא התחיל שוב לצרוח: "אינני יהודי!" וכאשר ראה דרך החלון שני אנשי ס.ס. עוברים בחוץ פרץ את השער ורץ אחריהם בצעקותיו. הס.ס. התחילו לבעוט בו ולהלקות אותו עד שאולי איבד את הכרתו; קראו לשני יהודים להחזירו לצריף. במחנה היה כלל בל-יעבור, שלאסיר אסור לדבר עם אנשיי ס.ס. האסיר יכול רק לענות לשאלות ולהגיב לפקודות.

החיזיון הזה – עצירת אנשי ה-ס.ס בדרכם, ניסיון לדובב אותם ומכות-הרצח – חזר על עצמו ימים אחדים. היום אינני זוכר כמה. תוך זמן קצר האיש נפטר מול עיננו משטפי דם פנימיים ובצעקות: "אינני יהודי!!!"

גופתו נלקחה לקרמטוריום.

 היום נזכרתי במקרה הזה והחלטתי לספר עליו ולהזכיר אותו כ"יהודי אלמוני" ששמו לא נודע לי.

* * *

אהוד בן עזר

רוצו וקיראו את פוצ'ו!

על "חבורה שכזאת היינו" מאת פוצ'ו

בהוצאת "לשון", תל אביב, 2009, 304 עמ'.

על פוצ'ו ידידי אינני יכול לכתוב ברצינות כי כל פעם שאני נזכר בו אני מתחיל לצחוק, וכל פעם שאני כותב דבר מצחיק, או גס במקצת, במכתב העיתי שלי – אני גם צוחק כי אני מתאר לעצמי איך פוצ'ו צוחק במלוא ריאותיו כשהוא קורא את מה שכתבתי, דבר שלעיתים ממוען בעצם רק לאנשים כמוהו, ואולי יש רק איש אחד בעולם כמוהו והוא הוא עצמו.

שמתי הצידה את כל הספרים שהייתי באמצע קריאתם או שאני אמור לקראם, ושקעתי בספר בעל הכריכה האדומה והאיורים המקוריים שמצאתי ביום הולדתי בתיבת הדואר שלי למטה עם ההקדשה: "אהוד ידידי, חגיגת ענק בכיכר כמו שתל אביב עורכת לך אני עוד לא מסוגל לעשות, אבל ספר קטן של געגועים אני עוד יכול לשלשל לתיבה שלך, שלכם, פוצ'ו." וכבר ראיתי בדימיוני את פוצ'ו המשופם עוצר את הקטנוע שלו בפתח הבניין ומחייך כשהוא דוחף את הספר לתיבה שלי וחושב עליי. זה לפעמים מרגיז כי אפילו חתיכות ערומות, או חצי-לבושות כמו על שפת הים, שאותן הפשטתי בדימיוני – אני לא מסוגל אחר-כך לזכור כמו שאני יכול להעלות בדימיוני בין-רגע את פרצופו המשופם והמחייך של פוצ'ו, אשר השערות המזדקרות מתבצבצות לו מכל עבר כאילו לא גזר אותן מאז שהיה בפלמ"ח.

ומרגע ששקעתי ב"חבורה שכזאת היינו", שיצא לאור לראשונה לפני כחמישים שנה ועתה זכה לריענון וכנראה גם להרחבת היריעה – כמעט שלא יכולתי להרפות מן הספר, וכמו בכל ספר קריאה טוב, ככל שהתקדמתי היה חבל לי שהדפים לפניי הולכים ופוחתים ולא נשאר לי עוד הרבה מה לקרוא וליהנות. וכאשר בשיחת טלפון אמרתי לפוצ'ו שאני לא מפסיק לצחוק, הזהיר אותי ואמר: "חכה שתגיע לסוף!" – ואכן בסוף חנקו הדמעות את גרוני. כל הספר המשעשע הזה, התעלולים והמתיחות של בחורים במחנה הפלמ"ח בקיבוץ בעמק, ("ספרות של בנים," כפי שפרופסורית מומחית אחת לספרות מגדירה בזלזול את הסוגה הזו, בהתכוונה בעיקר לרומאנים הגסים שלי, שמדברים ללב נשים משכילות כמו שמדבר אליהן הגראפיטי בבתי השימוש הציבוריים ז"ל) – כל הספר מקבל בסופו משמעות חדשה, כאילו הוא שב ומתפרש בפניך מההתחלה, ובייחוד גורלו של יוסיניו, שהוא אולי גם גיבורו של הרומאן הקולקטיבי הזה.

אמנם, אודה ולא אסתיר, קצת התבלבלתי בין כל היוסלאך האלה. ספי המספר, בסדר. יוסקה הרציני, בולט ומשכנע. לא מבלבלים אותו באחרים. יוסיניו – אין מה לדבר. אבל יש עוד שניים, יוסי ויוסלה, שעד סוף הספר קצת קשה לי להבדיל ביניהם, אך ייתכן שזו בעייה שלי בהבנת הנקרא, כי אני גם את גרוסמן (לא לדיסלב) לא מסוגל לקרוא ואילו את ספרו של פוצ'ו בלעתי בשקיקה.

וישנה עוד בעייה קטנה, טכנית. לצערי ההתקנה של הספר לדפוס היתה קצת רשלנית, ויש, בעיקר לקראת סופו, יותר מדי שגיאות בפיסוק ובכתיב-מלא וכדומה, שאם היה יוצא לאור בהוצאת ספרים מקצועית ומוקפדת, לא היו באים לעולם.

מאחר שיצא כבר בול דואר עם כריכתו הראשונה של הספר "חבורה שכזאת", לא יהיה זה מוגזם לומר שמבחינה מסויימת פוצ'ו בזכות בספר הזה הוא סופר לאומי. עולם הנעורים הארץ-ישראלי שהעלה בספר לא היה קודם ולא יחזור לעולם. זהו ראי של תקופה הקובע את דיוקנה לדורות. ובניגוד ל"ילקוט הכזבים", למשל, הוא לא רק מלא בטריקים וב"חוכמות" אלא ארוג היטב בעולמם התמים-יחסית של המתבגרים, שהגיל הממוצע שלהם הוא 19, כולם בתולים, ובגיל הזה נפל בקרבות תש"ח חלק ניכר מהם, אלפים-אלפים, שאלמלא הם היו הערבים שוחטים את כולנו או שספינות הצבא הבריטי היו שבות ומחלצות אותנו לקפריסין ולמחנות העקורים שהיו קיימים עדיין באותה תקופה באירופה.

כן, "חבורה שכזאת היינו" הוא לקראת סופו גם סוחט דמעות, ולא דמעות צחוק, כמו יוסיניו שמרח את אוזנו בגריז כי המורה היה נוהג לצבוט לו אותה – אלא דמעות של ניגון המפוחית של הירשל שבא "משם" – ב"הורה" של ההכשרה של הפלמ"ח, ושל בוא הידיעה על מי שנהרג בפעולה הקרבית הראשונה של ההכשרה. שמותיהם האמיתיים של הנופלים בני ה-19 כתובים בסוף הספר, אלא שאין אנו יודעים מי הוא מי מהם ברומאן.

ובהזדמנות זו עליי לומר – עוול גדול נעשה לפוצ'ו. אמנם הוא איש טוב לב ובעל אירוניה עצמית שאין מתחרה לו בה, אבל בכל זאת, הוא אחד מקשישי ומבחירי סופרינו, הוא שם בכיס הקטן כמה וכמה סופרים חשובים ומשעממים, וגם לא-חשובים ומשעממים, כפי שיש לנו עכשיו בפרוזה הצעירה, (שעל חלקה הגדול אפשר לומר מה שאמר בראיון נחצ'ה הימן על הזמר המזרחי – "שמעת שיר אחד, שמעת את כולם!") – ובכל זאת פוצ'ו עדיין צריך להוציא את ספריו בעצמו, אין עומד לרשותו מנגנון משומן שמייצר "סופרים לאומיים" ובייחוד אם דיעותיהם הפוליטיות מתאימות לדעת העיתונים היוצרים סביבם הילה של גדולה – לא, פוצ'ו חוטא בדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לסופר עברי בישראל – הוא משעשע, הוא מושך לקרוא אותו; אין צורך בשום פרשנות של יצירותיו, וגם אין בו שום סימבוליקה שממנה טרם השתחררו אותם אלה שנותרו כותבים כאילו טרם יצאו מתחת לאדרתו של עגנון.

רוצו וקיראו את הספר. ואם תתאכזבו, כי אתם כבר מקולקלים בגלל הספרות החשובה שבה הלעיטו ומלעיטים אתכם כל הזמן, תוכלו להאשים אותי, שאני מטומטם כמו פוצ'ו וממשיך בטעם הספרותי האדולסנטי הזה, בכתיבה ובקריאה – כבר יותר מיובל שנים. כן. ספר או סיפור שלא מעניינים אותי, אני זורק. כן, וגם משתדל לשכנע את מערכת המכתב העיתי שלא לפרסם אותו אצלנו.

רוצו וקיראו את פוצ'ו.

* * *

מקור אמין לבירור מוצא ה"שמוטי", ומוצא ה"שמוטי דם" מזן "שרה", שתצלומו הצבעוני מתנוסס על כריכתו של הרומאן "ספר הגעגועים" – והמקור נמצא בחוברת שיצאה לאור בפתח-תקווה לפני קרוב ל-60 שנה

ברוך בן עזר (ראב)

(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)

תפוחי זהב במשכיות כסף

ליובל "אגודת פרדס בע"מ"

תר"ס-תש"י

פתח-תקוה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'

תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד / טבת-שבט תש"י

מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים

מחבר המאמר מעלה בהזדמנות זו זיכרונות ה"הווי" מימי בראשית של הפרדסנות העברית, הווי זה עבר וחלף ואיננו קיים עוד, כפי שאינם קיימים עוד נושאיו ויוצריו, ויש לחשוש שיירד לתהום הנשייה.

המחבר השתמש בשמות ובמונחים העתיקים שרובם ערביים ומיעוטם יווניים ואיטלקיים, שהפרדסנים הערביים השתמשו בהם. בתקופה הראשונה של הפרדסנות העברית עברו אלינו וקנו להם זכות אזרח, וברובם אנו משתמשים עוד היום.

בכל מקום שבא מונח או שם ערבי, בא אחריו תירגומו או פירושו העברי בסוגריים.

המערכת

מבוא

רשימה זו נכתבה לקראת יובל החמישים של "פרדס" על ידי אחד מחבריה משנת 1910 עד 1937 ואשר ביחד עם שאר החברים הקודמים עבר בזמנו את כל הלבטים, הניצחונות, והכישלונות שעברו עליהם במשך יותר מחצי יובל שנים.

בחנוכה זו של תש"י [1950] תימלאנה בדיוק חמישים שנה מהקמתה של "פרדס" שנוסדה בפתח תקווה בחנוכה תר"ס [1900].

לא ייתכן להתחיל ביובל "פרדס" מבלי להעביר כסרט לפני עיניך כמעט את כל דברי ימי הפרדסנות בארץ הזאת במשך יותר מיובל וחצי שנים. מתוך הסרט הזה מזדקף לפניך כל גורל המפעל של "פרדס" המופיע כעמוד התומך וכחוט השדרה בהתפתחות הפרדסנות העברית בארץ הזאת. יותר מזה מתבלטים אבותיה ומייסדיה הראשונים של "פרדס" במסירותם, בעקשנותם ובמרצם.

כמעריכם ומעריצם הוקדשה רשימה זו לזכרם והוגשה בכל הדרת הכבוד, על ידי המחבר.

"תפוחי זהב במשכיות כסף"

משלי כ"ה

(לשנת היובל של חברת "פרדס")

יובל החמישים של "פרדס" כרוך בשני תאריכים אחרים וחשובים הקשורים קשר הדוק בייסודה של "פרדס", והם: 75 שנה לראשית הפרדסנות העברית בארץ, 100 שנה להופעת זן "השאַמוּטי" [כך הניקוד במקור] בארצנו. שני אלה הם יסודות שעליהם הושתתה אגודת "פרדס" בע"מ, שנוסדה לפנ 50 שנה בפתח-תקווה המשמשת עריסת הפרדסנות העברית.

זו ה"שמוטי" הופיע לפי דברי גדול החוקרים החקלאיים המנוח אהרן אהרנסון (בספרו "יבול מיני הציטרוסים בתבל", יפו תרע"ד [1914]) בפעם הראשונה בארצנו וכן בעולם כולו לפני מאה שנה ב"באיארא" (פרדס) של אנטון איוב ביפו (משני טעמים נראית יותר דעתו של אהרן אהרנסון מדעת אחרים שהשמוטי הוכנס לארץ על-ידי כומר ארמני מסין לפני 200 שנה:

א) אכן, אם הובא השמוטי מסין, מדוע אין אנו מוצאים אותו שם?

ב) לפני 40-50 שנה נמצאו בפרדסי יפו עצים עתיקים שהיו אז בני 40-50 שנה ורובם ככולם היו מזן הבַּלַדִי (מקומי); הייתכן, אפוא, שהשמוטי היה נמצא בשעת נטיעתם ביפו ולא השתמשו ברכב של הזן זה?)

הוא הופיע במקרה על ידי גלגול (מוטציה) על עץ של "תפוחי דם מלטה" (כתשעים שנה אחרי הופעת השמוטי שוב הופיע גלגול (מוטציה) על עץ שמוטי בפרדסו של יוסף כהן בפתח-תקווה. מראה הפרי דומה לשמוטי, אך תוכו אדום כיין האדום. על-ידי הרכבות, בירור, ופיתוח במשך 10 שנים, שנעשו בידי כותב הטורים האלה [ברוך בן עזר ראב], החל זן זה להתפתח והוא נפוץ בכמה פרדסים בארץ. הזן נקרא בשם "שרה" על שם שרה אהרונסון ז"ל, ראה "השדה", כרך כ"ד, ע' 171) – וממנו הלך והתפשט בכל פרדסי יפו [הכוונה לפרי השמוטי הראשון ולא לזן "שרה"]. הוא דחק את רגלו של זן ה"בלדי" (מקומי) שממנו ניטעו כל עצי התפוזים באיזורי יפו, יריחו, עכו וצידון. משך זמן קצר לערך, הפך פרי השמוטי לפאר של זני ההדרים בארץ ובעולם, כפי שאנו למדים מדברי התייר וואן דה וולדה משנת 1850. לפי דבריו עלה פרי הלולים זה מיפו על שולחנות-מלכים. בשל טיבו המעולה של פרי יפואי זה קוראים לשמוטי, בשווקי חו"ל, בשם "ג'פס" (יפואיים) על שם יפו.

הפרדסנות בארצנו היתה נתונה כולה בתחילתה, בידי הערביים. רק בשנת 1875 הונח היסוד לפרדסנות העברית על-ידי סיר משה מונטיפיורי ז"ל שהקים את הפרדס העברי הראשון במקום בו נבנתה "שכונת מונטיפיורי" מול הקריה. אחריו נטעו פרדסים ה"אלינס" במקווה ישראל, הרב פרומקין בפתח-תקווה, משפחת פלמן בסומל [תל-אביב], משפחת מויאל ביפו ומשפחת לרר בוואדי חנין (כיום נס ציונה).

"אנטליה" (גלופת "עם עובד")

(מתוך הספר "הכפר הערבי" למשה סטבסקי)

לאחר מכן חלה הפסקה, וההרחבה הניכרת של ענף זה החלה לפני 57 שנים תודות לברון רוטשילד ז"ל בנטעו פרדסים בפתח-תקווה, נס ציונה, חדרה, רחובות וראשון לציון. בשנת 1900 הגיע חלק ניכר מהם לפריון והניבו תפוחי זהב שמוטים.

המשך יבוא

[ברוך בן עזר ראב (1887-1958) היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר (1858-1948) מאשתו השנייה לאה בפתח-תקווה. קדם לו בכורו מנחם-שלמה, מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. אבי בנימין היה צעיר-בניהם של יהודה ולאה. המשוררת אסתר ראב (1894-1981) היתה אחותו הצעירה של ברוך. – אב"ע]

* * *

מה קרה שמאז פרש אולמרט – כמעט נמוג כליל הקמפיין הציבורי התוקפני למען שיחרור גלעד שליט? האם גורמים פוליטיים התערבו בליבויו?

* * *

היזהרו מרעידת אדמה!

* * *

אורי הייטנר

חור שחור

אימי רחל  ז"ל היתה ניצולת שואה. ואני אפילו לא ידעתי.

ידעתי שאימי נולדה בפולין ב-1936. ידעתי שהיא עלתה לישראל ב-1949. כמובן שידעתי על השואה, כמובן שידעתי מה היה בפולין בין שנת הולדתה לשנת עלייתה. ולא קישרתי.

אימי מעולם לא דיברה ולא סיפרה על השנים ההן. אף מילה.

אימי לא היתה שתקנית. היא דיברה וסיפרה. היא ידעה לספר, ועוד איך. והיו לה הרבה סיפורים אוטוביוגרפיים. היא סיפרה על נעוריה. היא סיפרה את סיפוריה כעולה חדשה שהתיישבה עם משפחתה בבית ערבי באזור – לשעבר הכפר יעזור. היא סיפרה על החצר שבה גדלה באזור – סיפורי נעורים, סיפורים על אחיה משה, על בן דודה יוסי. סיפורים מהסמינר למורות, משירותה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב, על התיישבותה עם אבי בנגב, סיפורים מעבודתה כמורה בבתי הספר בהם לימדה ברמת-גן. כילד, יכולתי לדקלם על פה את הביוגרפיה שלה, שזורה בסיפורים ובאנקדוטות. ואפילו לא שמתי לב לכך שבעצם זו ביוגרפיה שמתחילה בגיל 13. המידע המוקדם ביותר ששמעתי ממנה, היה על מחלת הים שפקדה אותה באונייה, בדרכה לישראל. כל התקופה שקדמה לעלייתה ארצה היתה חור שחור עבורי.

הייתי ילד סקרן מאוד, תולעת ספרים, בלעתי ספרי היסטוריה לרוב, כולל ספרים רבים על השואה. ואף פעם לא התעניינתי בסיפור ילדותה של אימי. אפילו לא הרגשתי חסך.

על ילדותו של אבי יוסף, יבל"א, ידעתי. ידעתי היכן הוא היה בשואה ומה עבר עליו. ידעתי על אחיו שנספה. ידעתי על טרנססיסטריה – מחנה הריכוז אליו הוא גורש עם משפחתו עם כל יהודי עיירתו. אבי הוא אדם הרבה יותר סגור מאימי. מדבר פחות, מספר פחות, אינו מנדב מידע. אך כששאלנו הוא ענה וסיפר. ואת סיפורו הכרנו. את אימא אפילו לא שאלנו.

השואה לא היה טאבו בביתנו. אימי דיברה על השואה – במובן הכללי, ההיסטורי. שוחחנו על השואה. קראנו ספרים על השואה ושוחחנו עליהם. אבל לא על סיפורה. זו לא היתה שתיקה מעיקה. זאת היתה הדחקה. הדחקה כל כך עמוקה, עד שאנו, ילדיה, ינקנו אותה, כנראה, עם חלבה. הדחקה שנטמעה בנו והיתה חלק מאיתנו.

פעם, כשהייתי בכיתה ז' או ח', למדתי מאמר באנגלית על סמרקאנד שבאוזבקיסטן. אימי אמרה, כדרך אגב, שהיא היתה שם במלחמה. לא בשואה, "במלחמה". מה עשית שם? שאלתי אותה. הרי ידעתי שהיא מפולין. היא השיבה בלאקוניות שאביה שירת בצבא האדום ובאותה תקופה הם היו שם. העובדה שאני זוכר שיחה אקראית קצרה זאת אחרי למעלה משלושים שנה, ואף זוכר היכן התקיימה, היכן אימי ישבה ואני עמדתי לידה, מעידה על כך שבאיזשהו מקום, בתת המודע, הדברים האלה שרטו בי שריטה משמעותית. אולם באותו רגע הם לא עוררו בי סקרנות מיוחדת. היא השיבה, ובזה נגמר העניין. 

לפני 21 שנים, אימי נפטרה ממחלת הסרטן. אנו, ילדיה, היינו קרובים אליה מאוד, הכרנו אותה היטב. או, כך לפחות חשבנו. אך את החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייה, לא הכרנו.

אחרי מותה ערכנו חוברת לזכרה. רק אז התחלנו להשלים את הפאזל, בראיונות עם אחיה ועם דודתה.

מתוך החוברת: "ביוני 1941 הופצצה רובנו [עיר הולדתה]. כל העיר בערה, ולא נותרה ברירה, אלא לברוח. הבורחים התחבאו בבית קברות בסביבת המקום, אולם אוקראיני שגר בסביבה סימן בעזרת מראה למטוסים הגרמניים, ואלה הפציצו את מקום המסתור. גם משם נאלצו לברוח.

המשפחה ברחה לרוסיה, אך להיכן שהגיעה – המלחמה רדפה אחריה. לאחר מסע של כ-300 ק"מ הם הגיעו לג'טומר שברוסיה ונכנסו לכפר בסביבה. הם שיחדו מישהו שייקח אותם לתחנת רכבת. האיש לקח את הכסף, אך נטש אותם באמצע הדרך. בכוחות אחרונים הצליחו להגיע לתחנת הרכבת, שהמתה פליטים. בתחנת הרכבת הלכו המבוגרים, מלבד מינה, אימה של רחל, שנשארה עם הילדים, לעשות עבודה כלשהי, תמורתה מישהו הבטיח להם לחם. בזמן זה הופצצה תחנת הרכבת. מינה והילדים ברחו מהמקום. לאחר חיפושים התאחדה המשפחה ונסעה ברכבת לקייב.

כך נמשכו נדודיהם ברוסיה. במקומות אחדים שהו לילה אחד ובאחרים שבועות אחדים, אך לכל מקום התקרבו הגרמנים והמשפחה נאלצה לברוח הלאה. כך נמשך הדבר במשך חודשים אחדים, עד שהגיעו לסמרקאנד שבאוזבקיסטן, שם חיו מסוף 1941 עד תום המלחמה. מזג האוויר בסמרקאנד היה קשה מאוד – בקיץ היה חום לוהט ובחורף היה שלג וקור עז. מאות ילדים חלו ומתו במגיפות המוניות. רחל חלתה במלאריה ובדלקת ריאות. היא הפסיקה ללכת ולדבר, אך הצליחה להתאושש.

בסמרקאנד נלקחו הגברים לצבא האדום, וביניהם יצחק, אבא של רחל. אימה ודודתה עבדו בגידול טבק ועסקו במסחר בשוק השחור. את הילדים – רחל ומשה – שלחו לבית יתומים, מרחק 40 ק"מ מהם. אחת לשבוע, אחת משתיהן ביקרה את הילדים ומאוחר יותר, עברו לגור קרוב אליהם.

ב-45' שוחרר יצחק מהצבא, ומשפחתה של רחל היטלטלה, בדרך לא דרך, ברכבות משא, דרך סיביר – בחזרה לפולין. הם הצטרפו ל'קיבוץ' של השומר הצעיר, ואח"כ נמסרו הילדים למוסד דתי של 'אגודת ישראל'. עם המוסד עברו רחל ומשה לצ'כוסלובקיה ואחר-כך לגרמניה, שם נמצאו על ידי המשפחה, והצטרפו אליה למחנה פליטים אחר, ושהו בו עד סוף 1948. בסוף 1948 החלה המשפחה את דרכה לישראל. במשך שבועות אחדים חיו בתנאים קשים בצרפת, עד שעלו לישראל בספינה 'עצמאות' ב-1949."

לא אחת, קראתי ושמעתי על ניצולי שואה שבחרו בהדחקה ובשתיקה, ושפתחו את סגור ליבם רק באוזני נכדיהם, בעבודות השורשים או לקראת מסעם לפולין. אימי לא זכתה בחייה לנכדים ונכדיה לא זכו להכיר את סבתם.

לפני חודשים אחדים נסעו בני הבכור ואחייניתי הבכורה עם אבי לטיול שורשים ברומניה, לרגל בר ובת המצווה שלהם, שנתיים אחרי שאחיי ואני נסענו עימו לטיול כזה. גולת הכותרת של טיולם היה הביקור ברדאוץ, עיירת הולדתו. אבי לקח אותם לתחנת הרכבת, וסיפר את סיפור גירושם למחנה. הוא הראה להם את הבית בו התגוררו לאחר חזרתם, ועד עלייתו ארצה בספינת מעפילים ב-1947.

 * * *

לא כל כך נעים לתמוך בנתניהו

אבל הוא במאה אחוז צודק

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש הערב [16.4] עם השליח האמריקאי למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, ואמר לו כי ממשלתו דורשת מהפלסטינים הכרה בישראל כמדינה יהודית, כתנאי לשיחות על מדינה פלסטינית. נתניהו צוטט בידי בכיר לשכתו כאומר למיטשל כי "ישראל מצפה מהפלסטינים להכיר קודם כל בישראל כמדינה יהודית לפני שנדבר על שתי מדינות לשני עמים."

 * * *

יוסי גמזו

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי

"וַיֹּאמֶר יֵשוּעַ: אָבִי, סְלַח לָהֶם כִּי לֹא-יָדְעוּ מָה הֵם עֹשִֹים"

(הבּרית החדשה, הבּשֹורה על פי לוּקָס, כ"ג: 34)

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם יוֹדְעִים יָפֶה מְאֹד

מָה הֵם עוֹשִֹים וְיָדְעוּ זֹאת כְּבָר אָז, כְּשֶהָדְפוּ אוֹתוֹ יוֹם אֶת כֻּלָּנוּ

בָּאוּמְשְלַגְפְּלָאץ אֶל תּוֹךְ קְרוֹנוֹת-אִכְסוּן-בָּקָר בְּהֹלֶם

קַתּוֹת הַשְּמַיְסֶרִים אֶל הַמַּסָּע לָאֲרֻבּוֹת.

שוּם פַאשְלָה, שוּם טָעוּת מִקְרִית, לְהֶפֶךְ, פִיקְס טֶבְטוֹנִי

עַד רֶגַע שִלּוּחוֹ שֶל הַטְּרַנְסְפּוֹרְט הָאַחֲרוֹן.

הַדֶּרֶךְ אֶל הַתֹּפֶת רְצוּפָה הָיְתָה, כָּל מֶטֶר,

בְּכַוָּנוֹת בְּרוּרוֹת שֶהַשָֹּטָן לְעֻמָּתָן

הוּא סֵמֶל הַתְּמִימוּת. אוֹתָהּ סִסְמָה מֵעַל לַשַּעַר

שֶל אַוּשְוִיץ נוּמֶר אַיְנְץ הָיוּ לָהּ כָּל הַקַּבָּלוֹת

שֶל חֶנֶק גָּאז הַ"צִּקְלוֹן בֶּ", "אַרְבַּיְט מַאכְט פְרַי" הוֹכִיחָה

כִּי עֲבוֹדַת S.S. בִּבְּלוֹק 11 אָמְנָם

הִצְלִיחָה לְשַחְרֵר (מִן הַחַיִּים) כְּהֶרֶף-עַיִן

אֶת כָּל קָרְבְּנוֹתָיו שֶל מָה שֶכְּבָר הֻכַן מֵרֹאש.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אָנוּ לֹא סָלַחְנוּ

לֹא רַק לְאוֹתָן חַיּוֹת-הַטֶּרֶף, גַּם לְךָ

שֶרָאִיתָ אֶת הַכֹּל, רָאִיתָ וְהֶחְרַשְתָּ

בְּלִי לִנְקֹף שוּם אֶצְבַּע-אֱלוֹהִים. הַהַבְטָחָה

שֶהִבְטַחְתָּ לְאַבְרָם, בֵּין הַבְּתָרִים, מִקֶּדֶם

נִתְאַבְּכָה כָּמוֹנוּ בַּעֲשַן הַמִּשְֹרָפוֹת,

רַק הָעַיִט רַד עַל הַפְּגָרִים בְּעוֹד הַשֶּמֶש

מִתְחַלֶּפֶת לָנוּ בָּאֵימָה הַחֲשֵכָה,

רַק דְּבַרְךָ "כִּסְפֹר הַכּוֹכָבִים יְהִי זַרְעֶךָ"

נִתְחַלֵּף לָנוּ מִסְפֹר לִסְפֹד (שִשָּה מִילְיוֹן).

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי הֵם כֻּלָּם יוֹדְעִים שָם

גַּם כַּיּוֹם מַמָּש אֵיזוֹ אֱמֶת גֵּיהִנּוֹמִית

מִתְאַמְּצִים הֵם יוֹם וָלַיְלָה לְכַסּוֹת בְּטִיחַ

תַּחַת כָּל מַסְווֹת-הַשֶּקֶר שֶל הַהַכְחָשָה

שֶגַּם הִיא, כְּמִנְהָגָם, סְדוּרָה וּמְתֻכְנֶנֶת

כְּמוֹ שֶתֻּכְנְנוּ אֶצְלָם זְמַנֵּי הָרַכָּבוֹת.

הַכֹּל, כְּמוֹ אָז, תַּחַת קוֹנְטְרוֹל, הַשֵּד הָאַנְטִישֵמִי

אַף פַּעַם לֹא יָצָא מִן הַבַּקְבּוּק, כִּי מֵעוֹלָם

הוּא לֹא הָיָה כָּלוּא בּוֹ, מָה שֶאֵין כֵּן מְעֻנֵּינוּ

בַּלַּאגֶרִים שֶל הַפְּלָנֶטָה הַתָּפְתִּית הַהִיא.

לֹא, הוּא לְרֶגַע לֹא חָדַל כְּבָר אָז מִשּוּט בָּאָרֶץ

כְּמוֹ הַשָֹטָן בְּפֶרֶק א' שֶל "אִיּוֹב", לָסֹב

חָפְשִי בַּאֲוִירָהּ הַצַּח שֶל נְאוֹרוּת אֵירוֹפִּית

בָּהּ חֹפֶש הַכָּזָב מֵמִיר אֶת חֹפֶש הַבִּטּוּי.

הֵם לֹא סוֹלְחִים לָנוּ, אָבִי, הֵם מִתְפַּלְּצִים לָדַעַת

שֶעוֹף-הַחוֹל הַיְּהוּדִי הִצְמִיחַ מֵאֶפְרוֹ

אֶת אֹמֶץ הַ"מִּיר זַיינֶען דֹא" שֶל שִיר הַפַּרְטִיזָנִים,

אֶת סְטָמִינַת הַגֶּנְיוּס הָעִקֵּש, הַלֹּא נִכְחָד

שֶל חַנָּה סֶנֶש, שֶל חֲבִיבָה רַיְק, שֶל אָנִילֶבִיץ',

שֶל נֶכְדָּתוֹ שֶל אַנְטֶק צוּקֶרְמָן, טַיֶּסֶת-קְרָב,

הֵם מוּכָנִים שָם, מַכְּסִימוּם, אוּלַי לַחְמֹל עָלֵינוּ

אַךְ לֹא לִתְפֹּס שֶאֵין לָנוּ עִנְיָן בְּחֶמְלָתָם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם כִּי הֵם יוֹדְעִים מַמָּש כָּמוֹנוּ

כִּי אֲפִלּוּ שְתִיקָתָם שֶל מוֹלִידֵינוּ, זֹאת

בָּהּ הַדִּין, כִּכְתַב-אִשּוּם, נָקַב אֶת הַר הָאֵלֶם

שְנוֹת אֵינקוֹל רַבּוֹת, שְתִיקָה שֶרָעֲמָה יוֹתֵר

מִנִּפְצֵי מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיוֹת שֶל הַוֶרְמַאכְט,

דַּוְקָא הִיא חָדְרָה בָּנוּ אֶל תּוֹךְ הַ-A.N.D

שֶל מוֹרֶשֶת דּוֹר שֵנִי לִבְרַק הַמַּאֲכֶלֶת

שֶל אוֹתָם הַיִּצְחָקִים שֶלֹּא נִמְצָא לָהֶם

לֹא מִפְלָט, לֹא אַיִל מִסְתַּתֵּר בַּסְּבַך, לֹא קֶשֶב

בְּבוֹאָם כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵש אֶל אֶרֶץ זוֹ

שֶקָּלְטָה אוֹתָם אַךְ לֹא אֶת הַנּוֹרָא מִשְּמֹעַ

הֶחָנוּק וְהַמֻּדְחָק עָמֹק בֵּין שִֹפְתֵיהֶם

שֶל אוֹתָם שֶנִּעַנְעוּ אֶת עֶרֶשֹ יַלְדוּתֵנוּ

בְּתִקְוָה שֶלֹּא נֵדַע וְלֹא נוּכַל לִזְכֹּר

אֶת שֶהֵם עַצְמָם אַף פַּעַם לֹא יוּכְלוּ לִשְכֹּחַ

וְשֶאָנוּ, יוֹרְשֵיהֶם, נוֹרִיש לְנֶכְדֵיהֶם.

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, דְמֵיהֶם שֶל כָּל טְבוּחֵינוּ

צֹעֲקִים אֵלֵינוּ מִן הָאֲדָמָה הַהִיא

שֶרַבִּים, רַבִּים מְאֹד מֵהֶם אַף לֹא זָכוּ בָּהּ

לְחֶלְקָה שֶל קֶבֶר חוּץ מִבְּלִבֵּנוּ זֶה

הַזּוֹכְרָם בְּתוֹךְ עוֹלָם שוֹכֵחַ וּמַשְכִּיחַ

שֶכֹּחוֹת הָרֶשַע וְצִבְאוֹת הַחֲשֵכָה

שוּב זוֹקְפִים בּוֹ יַעַר שֶל רָאשֵי נָחָש בָּרִיחַ,

אַל תִּסְלַח לָהֶם, אָבִי, כִּי אֵין לָהֶם סְלִיחָה.

 * * *

עדינה בר-אל

האם הם חשו את העומד לבוא? האם הם ניחשו?

שיר פרידה של מורה עברי בפולין

ערב המלחמה העולמית

הגיליון האחרון של העיתון העברי לנוער "עולמי", יצא לאור מטעם רשת "תרבות" בוורשה ביוני 1939, לפני חופשת בתי הספר.

המורה גמליאל דלינסקי, יליד וילנה 1914, פירסם בו שיר תחת הכותרת: "עַל הַסַּף (נְאוּם פְּרִידָה)". להלן מילותיו, (המילים המודגשות בקו הופיעו במקור בפיזור אותיות):

בֵּית הַסֵפֶר! הִנֵה נִפְרָד אֲנִי מִמְךָ הַיּוֹם,

וְאֵינִי יוֹדֵעַ, מֶה עָלַי לֵאמֹר לְךָ – וְאֵיךְ;

לִרְגָעִים תִּתְקֹף אוֹתִי הָעֲלִיצוּת וְלִרְגָעִים – כְּאֵב אָיֹם;

לִבִּי עוֹלֶה, יוֹרֵד וּמְפַרְכֵּס כְּנֵר דוֹעֵךְ.

מַה לֵאמֹר? – שֶאֲהַבְתִּיךָ, בֵּית-סִפְרִי, תָּמִיד-תָּמִיד? –

לֹא! לֹא אוּכַל בְּרֶגַע נַעֲלֶה כָּל-כָּךְ לְשַקֵּר:

הָיוּ שָעוֹת, בָּהֶן יָשַבְתִּי בֵּין כְּתָלֶיךָ, מְדֻכָּא, בְּלִי נִיד,

וְהִתְפַּלַּלְתִּי: הַשָּעָה, חִלְפִי מַהֵר!

הָיוּ יָמִים וְאוּלַמֶיךָ הַצָּרִים נִרְאוּ לִי כִּכְלוּבִים,

וַאֲנִי הָיִיתִי בְּתוֹכָם כְּנֶשֶר-עֲרָבָה כָּלוּא...

אַךְ לְפֶתַע נִתְבָּרֵר: הַזִּיכְרוֹנוֹת מִמְךָ יִהְיוּ הָאֲהוּבִים,

כְּאוֹרוֹת-יָה יָצִיפוּ אֶת לִבִּי וְכַחֲלוֹמוֹת-פָּז בְּדִמְיוֹנִי יַעֲלוּ.

לְפֶתַע נִתְבָּרֵר: אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ בְּכָל נִימֵי הַלֵּב,

יָקְרוּ בְּעֵינַי כָּל חֲדָרֶיךָ, כָּל פִּנָּה נִסְתֶּרֶת;

פֹּה לִמְדוּנִי לָחוּש יֹשֶר וּלְהָבִין כְּאֵב,

פֹּה בָּגְרָה-גָבְרָה נַפְשִי וַתְּהִי לְאַחֶרֶת.

עַתָּה, בְּעָזְבִי אוֹתְךָ כְּבָר לְתָמִיד, לְתָמִיד,

מֵבִין אֲנִי דְבָרִים, אוֹתָם לֹא הֲבִינוֹתִי תְחִילָה:

אַתָּה דָאַגְתָּ לְאָשְרֵנוּ בֶּעָתִיד

וַאֲנַחְנוּ – לְהוֹוֶה שֶל צְחוֹק וְגִילָה.

וּסְלַח לָנוּ, יָקָר, אִם גַם עָשִֹינוּ לִפְעָמִים

בֵּין ד' אַמוֹתֶיךָ מַעֲשֵי יַלְדוּת וְאִוֶּלֶת;

זְכֹר, כִּי בַּחֲסוֹתֵנוּ בְּצִלְּךָ הָיִינוּ עוֹד עוּלֵי-יָמִים,

וּזְכֹר, כִּי הַסְלִיחָה יָאָה לְמַעֲשֵי הַיֶּלֶד.

וְדַע: אִם עֲתִידִי יִהְיֶה גַם הֲפַכְפָּךָ, מַכְזִיב;

אִם פֻּרְעָנוּת-הַזְּמָן תַּהֲפֹךְ אֶת שְאִיפוֹתַי לְעָפָר וָאֵפֶר, –

יִשָּאֵר בְּזִיכְרוֹנִי מָקוֹר בִּלְתִּי-אַכְזָב שֶל תִּקְווֹת-זִיו:

הוּא בֵּית-הַסֵּפֶר. –

השיר הזה, שנכתב מנקודת ראות של תלמיד המסיים את בית-ספרו, יכול ללמדנו על כותבו, המורה דלינסקי, שהבין לרוח הצעירים. הוא יכול ללמדנו ש"מה שהיה הוא שיהיה" – תלמידים בכל מקום ובכל זמן, חשים יחס אמביוולנטי לבית-ספרם. מי לא ציפה בקוצר רוח לסוף השיעור? באיזה בית ספר לא עשו תעלולים? כן, גם בבית הספר העברי בפולין, בתחילת המאה הקודמת. נוגע ללב במיוחד הבית האחרון של השיר, עם המשפט: "אם פורענות-הזמן תהפוך את שאיפותיי לעפר ואפר." וזה מה שקרה להרבה מאוד תלמידים, הרבה יותר מדי. האם דלינסקי וחבריו המורים וגם הורי התלמידים חשו בגודל האסון שעומד לבוא עליהם? האם דלינסקי יכול היה לנחש מה יתחיל בעוד כחודשיים, בדיוק ביום בו היתה צריכה להתחיל שנת הלימודים הבאה? בכל אופן, לילדים זה לא נכתב בעיתון "עולמי". משפט זה הוא כמעט הרמז היחיד לחשש שיש בלב המבוגרים.

זאת ועוד, בעמוד האחרון של גיליון זה נכתב: "לתשומת לבם של גומרי בתי-הספר העממיים של 'תרבות': גומרי בתי הספר העממיים של 'תרבות', הרוצים ללמוד חקלאות, יכולים להיכנס לבית-הספר החקלאי של 'תרבות' בלודמיר. נערוֹת, שגמרו את בית-הספר העממי של 'תרבות', מתקבלות לסמינריון לגננות בווילנה." מכאן שתקוות ותוכניות לעתיד היו.

ונחזור לשירו של דלינסקי. משפט ההבטחה האחרון בשיר – "יישאר בזיכרוני מקור בלתי-אכזב של תקוות-זיו: הוא בית-הספר." – לא התקיים בסופו של דבר, כי המורה גמליאל דלינסקי נספה גם הוא בשואה, אולי בשנת 1943 (על פי "לקסיקון אופק לספרות ילדים", תל-אביב תשמ"ו). וכך  שיר הפרידה מבית-הספר הפך לשיר פרידה מהחיים עצמם, מהעולם שהיה ולא יהיה עוד.

יהא שיר זה, המשקף את תחושות התלמידים בכל מקום ובכל זמן, נר לזכרם של רבבות המורים והתלמידים שנספו בשואה. 

* * *

מכתב מ"אחִינו לנשק" ד"ר ערן גרף

אהוד נכבדי ואחי לנשק משכבר הימים,

ראשית שא נא לי על כי טרם כיבדתי באיחולי את יום גנוסיא שלך אשר צויין לא מכבר. כעמוד האש לפני המחנה מהלך אתה, ואני הרי מחרה-מחזיק אחריך בימים מעטים בלבד שכן כמעט באותו הזמן באנו לעולם. כה-לחי לך, עלה וצלח, יהא מנהל העולם חנון אליך לעת הימים הפחות טובים האורבים לפתחינו (ואין הכוונה בהכרח למבואות ומוצאות גופינו שאתה משים על ראש שמחותינו), סלה!!!

מכיוון שביובל תל-אביב קא עסקינן, משים אני עצמי תל אביבי ובא בקהל התל אביביים אף כי לא בזכות עצמי. רק את 40 השנה האחרונות לחיי עושה אני בתל-אביב, אך אימי, רוחמה טורנר-גרף, תחילתה ביפו (מנשיה) ומסילת חייה הובילתה דרך נוה צדק בואכה תל-אביב ממנה גרשוה הטורקים, ועד טבריה גלתה להסתופף בה על פאת גג תחת יריעה של בד יחד עם הוריה הקשישים בעוד שפעת אחיה ואחיותיה, אשר מנוח לכפות רגליהם לא נמצא, עד ביירות הצפינו וירדו מצרימה.

סבי, מנחם טורנר נח עד היום את מנוחת העולמים שלו בבית העלמין הישן אשר ברחוב טרומפלדור.

לימים קנתה לה הורתי דעת בבתי האולפנא של ברלין וורשה ומדופלמת שבה ארצה ונענתה להצעתו של פרופ' חיים ויצמן לישב עמו במעבדתו החדשה ברחובות ושם באתי אני לעולם.

מצרף אני פרק זיכרונות, של ימות הקיץ בים, אשר כתבתי זה עתה.

ברכות,

ערן גרף

* * *

ד"ר ערן גרף

היהפוך כושי עורו וילד פולני חיווריינותו???

רחוקה רחובות מחופי הים וילד עברי, יפה לעצמָיו כי יופז באור החמה, כך סבורים היו הוריי, ועל כן עם בוא ימות פגרת הקיץ, ומטעם זה, צוררים היו את גדעון אחי הפעוט ואותי, נותנים את הדרוש בידי המטפלת ומשלחים אותנו לירד באבטובוס הערבי שמהלך היה בין עזה ליפו וחולף ברחובות במהלכו ומלקט כל הנקרה בדרכו. אוטובוס זה, מראה היה לו כשל סככת אבטיחים, קדימתו מסופסלת ומאושנבת ויריעות שקים נקבעו באשנביו למגן מִקָרָה ומיקוד השמש, למושבם של האדונים, ואילו ירכתיו מותקנים להובלה בתפזורת של נשים (פרופות ורעולות ורק עיניהן המכוחלות תצצנה מבעת חרך צר), עיזים, בעלי כנף וטף. בין קולות הפעייה הגעייה והקרקור התגוללנו אף אנו.

תתמה, האין הבחורים שלנו יודעי הכול מְנַהֲגִים את אבטובוסי "דרום-יהודה" מרחובות בואכה תל-אביב ומשם בת-ימה, שכונת החולות הצעירה לחופו של ים? מנַהֲגים גם מנַהֲגים היו, דע-עקא, קפנדריה היינו עושים לנו לעקוף את המולת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב אשר מנהרותיה הלכו אימה על כפריים מסוגנו ואילו במעלה רחוב בוסטרוס ביפו בואכה ככר השעון מזומנות היו המוניות הערביות להסיענו למחוז חפצנו. המטפלת שלנו, (כזכור, אימנו אשת עמל היתה ונזקקה למטפלת לפעוטותיה), לא היתה אלא אימו יולדתו שבעת התוגה של בריון אגדי אשר כבר בעודו עלם רך הטיל חתיתו על כל גבורי המשטרה בעוצמת אוניו, עד הפך לשליט כל יכול אשר מלוא הארץ כבודו, ואשר שמו המפורט ידוע לכל אף אם לא יוזכר בזאת במפורש, (להלן אחי-לחלב – שם השמור לכאלה שחלקו יחדיו באותה המינקת). זו ידעה להתהלך עם הערבים ביד רמה ועל כן מיד בהגיענו ליפו, יורדים היינו במונית שלכל אחד מגלגליה מעשי הטלאים מידה שונה וכל השאר מאוזק יחדיו בחבלים ובחוטי ברזל למן צנפה משקשקת אשר הביאתנו בשלום לעיבורו של רחוב בלפור, לבית האחרון, ביתה של משפחת מרגולין אשר מעימה נשכר היה עבורנו חדר מבעוד מועד.

 מדי בוקר בבוקרו, משתרכים היינו בדיונות החול העמוקות בינות לאצבעות היהודי הנודד וגפני הבר הסורחות ויורדים לחוף הים על מנת להישלק בזיווה של חרסה.

בעוד אני בוטש וחובט במים, מלמד עצמי את מלאכת השחייה ועד הסלע המפורסם הייתי מגיע ומטיל עצמי על ה"אי" שבמרכזו עת היה גל מניפני מעלה, באותה שעה ממש, היה אחי הפעוט, דלי אדום וכפית שנתנו בידו, עושה כמעשה הגיבור המיתולוגי, גודש דלייו בחופן חול מן היבשה ומטילו אל הים, נוטל מלוא הדלי ממימי הים ומערה אותם ליבשה. חרף עמלו ולמגינת לבו הפעוט- הים אותו ים והחולית אותה חולית נותרו. המטפלת, כדרכן של מטפלות, חברה לכשכמותה והיו משיחות על דא ועל הא ובינתיים עושה החמה את דרכה למרום השמיים כמנהגה מאז ומתמיד.

 ממש באותה העת, דודתי רבקה, דודה שכולה מחמדים, שבירושלים מדיירת היתה כל ימיה, איוותה לה אף היא לטבול במים הגדולים. ירדה מירושלים ובאה לבקרנו בבת-ים, וזה היה החיזיון אשר נפרש לפניה בחופו של ים: שוקק היה החוף בפעוטות ובפמליותיהם ובהמוני חיילי צבא אלביון אשר דרור ניתן להם למען יהיו משתובבים קמעה. כל אותה עת, אורחות גמלים שחמור קט נוהג בן, נושאות שקי זיפזיף תְּפוּחים, פוסעות דומם צפונה לעבר תל-אביב הנבנית, תאבת הזיפזיף לתיתו בתערובת הבטון, ולחליפין צועדות דרומה בשקיהם המדולדלים.

ומה רואה הדודה נכמרת הלב? בנתיב הליכת אורחת הגמלים, בינות לרגליהם ממש, עולל ודלי אדום עימו (כמה שנאמר: ועל מאורת צפעוני, גמול ידו הדה), והגמלים עוברים מעליו ממש, גמל אחרי גמל ולכל אחד מהם ארבע רגלים, עד סיים גמל המאסף את מסעו מעל אחי. מבועתת היתה הדודה, מגביהה לו לפעוט אל חיקה לשאתו עימה למקום מבטחים ותראה כי אינו אלא בן אחיה, הלא הוא גדעון אחי. הלה נרעש היה מן החידוש הבלתי צפוי בליהוק המטפלות, הרים קול זוועות אשר העיר ממקום מושבה את המטפלת, ומרגע זה, פחות או יותר, שוב לא היה הבריון דלעיל נחשב עוד ל"אחינו לחלב".

תוך ימים ספורים הגיעה המטפלת המחליפה ודודתי שבה לביתה בירושלים. הפעם היתה זו צעירה נאה והדורה. לא יצאו ימים רבים, ויורד היה אבי באבטובוס לפקוד שלום יקיריו וכמעשה דודתי, יורד היה לחוף הים. אחי נמצא עדיין עוסק במלאכת ייבוש הים, אני אי שם בין הגלים נישא במרומיהם אל האי שבמרכז הסלע, והמטפלת? לומדת בחריצות אנגלית מפי שלושים מורים לפחות, ולפחות שישים ידיים ממשמשות בה כדי לסבר את אוזניה בספונות השפה האנגלית, וכל זאת בהמון ציחקוק, פרץ וצווחה. נסתבר כי סניף הוועד למען החייל שהקימה המטפלת, כיוזמה מקומית פרטית משלה, המשיך את פעילותו במשך מרבית שעות היממה, למגינת לבה של מרת מרגולין, היא-היא אשת-חסדנו הפורשת קורת גגה לראשינו. לא נתקררה דעתה של זו עד אם הזעיקה את הוריי, ולא בכדי טרח אבי לֵילך בת-ימה.

המטפלת שוחררה לאלתר מתפקידה השולי של טיפול בילדיו של אבי, למען תהיינה עיתותיה בידיה לשקוד ביתר שאת על מלאכת הידוק היחסים בין היישוב העברי לצבא הוד מלכותו, ומכיוון שברחובות היה מחנה צבאי ענק פרוש על פני מחצית המושבה (מכונה היה ה"קמפ") בוודאי נמצא לה שם כר נרחב לרחשי הידידות העמוקים לגיבורי הצבא אשר ליבה גדוש היה בהם.

הוריי חוככים היו בדעתם והגיעו למסקנה ההגיונית כי ילדים פולניים – חיווריינים באו לעולם וחיווריינים ילכו ממנו, ושְׁליקתם באור החמה מלאכת סיזיפוס הינה, דהיינו – שוזפים קמעא ודוהים קמעתיים, ועל כן השיבונו לביתנו אשר ברחובות; אני חברתי לילדי רחוב מגוריי, ואת אחי שלחו לקייטנה ב"בריכה של מירון", מיכל מים, אמה רחבו ואמתיים אורכו, אשר העומד במהופך על ראשו, עד פיו יבואו המים.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

עמוס כרמל: תשובה לרון וייס [בגיליון 436]

אהוד שלום,

רון וייס ביקש, "מר עמוס כרמל" (או לפי המקובל במכתב העיתי ד"ר עמוס כרמל) מואיל להסביר מה שלושת הדברים שמעיקים עליו במה שמכונה "יוזמת השלום הערבית". ראשית, כמו כל ממשלות ישראל עד כה, החלטה 194 שמקנה לכל מיליוני פליטי 48' ולצאצאיהם את הזכות לחזור לתחומי הקו הירוק. שנית, מה שמכונה ביוזמה "דחיית כל צורות האזרוח" של הפלסטינים במדינות הערביות. שלישית, הנימה האולטימטיבית של היוזמה והדרישה שנלווית אליה שוב ושוב לקבל אותה בשלמותה. שתי אלה, הנימה והדרישה, שמות לאל את כל הפלפול המגוחך של כל מיני ישראלים סביב הפתרון שעליו "יוסכם" בהתאמה עם החלטה 194. אם ישראל והפלסטינים לא יגיעו להסכם בנקודה זו (בגלל וטו פלסטיני, סביר מאוד), אחת דינה של היוזמה להיכשל. השאלה היחידה היא אם אי-ההסכמה תתגלה במועד מאוחר מדי, לאחר נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים, או לפני כן. שלא לדבר על כך שאינני מבין מה הקשר בין כנות הרצון בשלום של בעלי היוזמה ובין הצורך שלהם להכניס את כל המוקשים הנזכרים לעיל. האם עד כדי כך הם סומכים על כושר הפלפול היהודי שיבוא לעזרם?

דרך אגב, אילו קרא רון וייס את מאמרי ביתר תשומת-לב (ואין עליו, כמובן, שום חובה כזאת), הוא היה מוצא בו מיד את התשובה לתהיותיו בקשר למה שמעיק עליי.

עמוס כרמל

* * *

תקוה ניב: השיר המקורי "פי פי פו"

שלום רב לך אהוד בן עזר. זכור לי השיר הבא [גיליון 436] בנוסח אחר:

פי פי פו

אין אבא פה

לאן הלך?

למקום נכר

ומה יביא?

חבית שכר

היכן יעמידנה?

מאחורי הדלת

במה יכסנה?

ביריעת תכלת

במה יקשרנה?

בחוט השני

ומי ישתנה?

הוא ואני.

שיהיה לך רק טוב.

תקוה ניב

לתקוה ניב שלום ותודה,

את צודקת במאה אחוז. כאשר כתבתי את הרומאן הנידח "המושבה שלי" חיפשתי שיר שיתאים לצרכי הפרק על יום החמלניצקיה במושבה [והאמת שמעולם לא נחוג חג כמוהו במושבה אלא אם פרנסיה הַבּורים יושפעו כיום מהרומאן ויחליטו "לחדש" את החג) – ומצאתי את השיר הזה, או אולי אליהו הכהן שלח לי אותו, אינני זוכר את המקור אלא רק את הנוסח המעובד שלי לצורך הרומאן.

כאן אולי גם המקום להזכיר כי בשיחזור חלק מן המנהגים המתוארים ביום חג החמלניצקיה במושבה שלי – השתמשתי במחקר נהדר של שושנה הלוי [דודה של יוסי יזרעאלי] על חג החיקורע בצפת, שהיה נחוג מדי שנה באיסרו חג של פסח [ודומה לו היה גם בירושלים], וכל זה כבר במאה ה-19, עוד בטרם הביאו אחינו בני מרוקו את "חג" המימונה שלהם לישראל, וכאן, בעזרת פוליטיקאים, עשו ממנו משהו שכמעט שלא היה בו במקורו שם. כי היו יהודים, בייחוד משכילים ואמידים, במרוקו ובאלג'יר – שממש התביישו ב"חג" המימונה וראו בו משהו המוני ואלילי של דלת העם ושל הגויים.

אהוד בן עזר

* * *

ד"ר גיא בכור / שני מאמרים

א. משבר נסראללה-מובארק? עשה לך אוייב, ותינצל. סוד, שהפתעה גדולה בסופו

לקרוא ולא להאמין, כיצד מצילים מובארק ונסראללה זה את זה, בשעות הקשות להם. משבר עם חיזבאללה? חוליות מסוכנות? המאמר הזה מלמד את אחת הטכניקות המתוחכמות ביותר במזרח התיכון, שבדרך כלל הופעלה כנגדנו, וכעת מופעלת מעל ראשנו: עשה לך אוייב. כאשר תסיימו לקרוא את המאמר הזה, תתפסו את הראש בייאוש, ותגידו: איזה סיכוי יש לנו להגיע יום אחד להבנה עם הערבים? הם כה מתוחכמים. איפה הם ואיפה אנחנו. אלף לילה ולילה.

אדם חכם ידע להפיק תועלת מאויביו, יותר מאשר הטיפש מפיק מידידיו. לפנינו טכניקה למתקדמים, שאותה מעולם לא היכרנו בארץ, ואנו אפילו לא מתארים לעצמנו שהיא קיימת. כרגיל, אין לנו שום קשר למה שבאמת מתרחש סביב האף שלנו, למשל ב"פרשת מחתרת חיזבאללה" שנתגלתה במצרים, ואשר התכוונה, מה אתם יודעים, לזעזע את המזרח התיכון כולו, לא פחות. מפגיעה בנשיא מובארק, המשך באתרי ממשלה, נופש, שלטון, ישראלים, חמאס, ועוד ועוד ועוד.

התקשורת שלנו שותה בצמא את גיבובי השקרים שמאכילים אותה, איש אינו מעלה אף תהייה, ואין איש מבין מה מתרחש כאן.

עכשיו נבין, ותופתעו מאוד.

לקוראים הנאמנים שלנו ידועות כבר שתי עובדות: מובארק בלחץ, לאור גל ההפגנות שהתקיים במדינה אך בשבוע שעבר, ואשר כוּון נגדו אישית. הפגנות ברחבי מצרים, "שיפוד" ממובארק, ומי השעיר לעזאזל? אתם כבר יודעים, חיזבאללה בלחץ, לאחר שמניותיו קרסו לפני כחצי שנה, וכאשר אפילו מיליציה שיעית קמה כדי לנגוס בקולות שיקבל בבחירות לפרלמנט, הקרבות בקיץ. מיליציה שיעית חדשה בלבנון, שדווקא עויינת את חיזבאללה, אך כמובן, גם אותנו.

שני תהליכים אלה סוקרו בהרחבה במועדון Gplanet Prime ולא היה להם זכר בתקשורת הישראלית, אולי גם בעולמית. עכשיו נחבר את שני התהליכים האלה. מה קיבלנו?

זו טכניקה למתקדמים שאני קורא לה: "עשה לך אוייב". גם מובארק וגם נסראללה זקוקים להטייה, להסחת תשומת הלב, שתפעל לטובתם, ותגאל אותם ממצבם הקשה, הם זקוקים זה לזה, ואת זה הם גם עשו.

כאשר ראיתי את הקונצרט המתוזמר במצרים כולה נגד חיזבאללה, חייכתי. כך הרי המצרים נוהגים תמיד. לפנינו טקטיקת ההטייה במלוא תפארתה, בצורת סיפור ריגול. הרחוב המצרי מאוד אוהב סיפורי ריגול, במיוחד אם הם לטובתו.

ובכן, מה תפסו המצרים? כמה עשרות מחבלים? אם בכלל? הרי הם עצרו כבר אלפים בכל הנוגע לרשתות טרור וחבלה אל ומעזה, אז מה פתאום נזכרו עכשיו?

המצרים תפסו שני מיליון דולר ברשת הזו? הם מעלימים עין ממאות מיליוני דולרים, שעוברים דרך המנהרות לעזה, ובוודאי תפסו עשרות מיליונים. אז מהם שני מליון אם לא הטייה והסח?

כאשר ידיעה לא מרכזית הופכת לשיטפון במדיה המצרית, וכולם מדקלמים את אותם טקסטים, לפנינו טקטיקת "מצא לך אוייב". מצרים אינה מדינה דמוקרטית, מערכת התעמולה הפנימית ממשיכה ועובדת, ושיטת "רוח המפקד" עובדת גם היא. פעם אנחנו היינו האוייב הזה, השעיר לעזאזל, ושמחתי לראות שהפעם לא נזקקים לשירותינו הטובים. ניצלנו!

כאשר שמעתי שהמצרים מאשימים את נסראללה, שהוא מעביר מסרים "מוצפנים" בנאומיו, חייכתי שוב. נו באמת. זה כמו קשקושי "דיו הסתרים" אצל עזאם עזאם, גם אז זו היתה טקטיקת "מצא לך אוייב". אנחנו במאה התשע עשרה? בימי שרלוק הולמס?

ישנו בלבול מוחלט בדיווחים במצרים על העצורים מטעם חיזבאללה. הם לבנונים, תימנים, מצרים, פלסטינים, מה לא. הם נעצרו פה, הם נעצרו שם, ספינה, חגורת נפץ, סמים, שום דבר לא ברור. מה התכוונו לעשות? מפגיעה בנשיא, ועד פגיעה באתרי ממשלה, תיירות, ישראלים, סיני, עזה, כל שעה נוסף יעד חדש. מגוחך ואבסורדי.

יש כאן דמוניזציה של ארגון זעיר, חיזבאללה, ולא ממש חשוב, כדי להסב את תשומת הלב במדינה מענייני הפנים הבוערים – החוצה. כמה טוב לשנוא את נסראללה. זו היתה הטכניקה במצרים מאז ומתמיד. להפנות את העיניים החוצה. כך גם מתמרק השלטון אל מול האמריקנים, כאילו הוא עוזר במאבק נגד הטרור.

האמת קשה. מצרים אינה עושה הרבה נגד המנהרות, למען גלעד שליט, או למען עזה. מדיניותה מתאפיינת בבלבול, במבוכה, ובחוסר אונים מעורר רחמים.

ישראל צריכה להשמיד מן האוויר שיירת נשק בסודאן, לפי פרסומים בעולם, מבלי שהיא תוכל לסמוך על שלטונות מצרים שיתפסו אותה, כאשר זו תגיע לשיטחם!

עכשיו נעבור לצד השני של המשוואה. חסן נסראללה עומד לעבור מערכת בחירות קשה מאוד לפרלמנט בקיץ. הפופולאריות שלו צנחה לאחר שהוכיח כי הוא צובר נשק כדי לפגוע באחיו הלבנונים, ורעיון המוקאוומה צנח. רבים מסיתים נגדו בלבנון: הנוצרים, הסונים, ואפילו מיליציה שיעית חדשה, המאשימה אותו שהוא אינו שומר על ענייני הערבים, בהיותו לכאורה סוכן איראני.

קשה לו להפוך את ישראל לאוייב חדש, במסגרת טקטיקת "עשה לך אוייב", שכן הוא פוחד מישראל פחד עצום, פן תשוב ותתקוף אותו. הטקטיקה הזו פעלה לטובתו 18 שנים, כאשר שקענו אנחנו בלבנון (ופועלת תמיד עבור אחמדינג'אד), אבל עכשיו נזהר נסראללה מאיתנו כמו מאש. טענות הכזב שלו על "ניצחון אלוהי", איש כבר לא קונה את זה באיזור. [אבל בעיתון "הארץ" ואצל אלה שזרקו את אולמרט לכלבים – קונים ועוד איך! – אב"ע] כמה התאמצתי להסביר זאת לציבור התמים שלנו, לפני שנתיים!

בהיותו נזקק באופן נואש לאוייב, הוא מצא, לשמחתו, את מצרים, ומהסיבה הזו אישר כי אותו מחבל שנעצר הוא איש חיזבאללה. כך הוא מבקש להפוך את עצמו לקדוש, למנהיג הערבי היחיד שבאמת אכפת לו מחמאס ומהפלסטינים. אין כמו מסר כזה להלהיב את השורות מאחוריו. זו כמובן טענת כזב, ולנסראללה ממש לא אכפת מהפלסטינים, שנואי נפשו המסורתיים. אבל מה זה חשוב, זה מצטייר נהדר ברחוב הערבי והלבנוני? הוא הצדק המוחלט, איש המוסר והחמלה מול הפלסטינים.

כך משרת הקמפיין המתוזמר של המצרים את נסראללה באופן מושלם, והקמפיין שלו משרת באופן מושלם את מובארק. למנהיג חיזבאללה לא אכפת, הרי הופכים את הארגון הזעיר שלו לכוח דמוני אדיר, מה אתם יודעים. הוא מזעזע בתימן, בבחריין, במצרים, בשטחים... הוא והוא. איזה כיף!

יש עוד צלע ל"אלף לילה ולילה" אלה – וזו ישראל, שנהנית מן הקמפיין המצרי, שמשחיר את פני נסראללה.

עכשיו ההפתעה, וכאן המצב טריקי לחלוטין. חיזבאללה כיום שומר על הגבול הצפוני שלנו מפני מתיחות חדשה יותר מששומרים המצרים על גבול הדרומי. משטח חיזבאללה לא יוברח בשום אופן נשק, והאירגון שומר על היציבות המוחלטת שם. זאת בעוד המצרים מגלגלים עיניים לשמיים בנוגע למנהרות ולאחריות על עזה, אותה הם רוצים להחזיר אלינו בכל מחיר.

ולצד מי מתייצבת ישראל? כמובן לטובת המצרים. אכן, עולם הפוך.

כאשר אנו רואים את הבנתה האפסית של התקשורת שלנו את תחכום המצב, וכיצד הממשל שלנו מתיישר לטובת מי שדווקא מזיק לנו, תשאלו: אם כן, "אלף לילה ולילה" מצד הערבים? לא ולא. אלף לילה ולילה מצידנו. שחרזאדה, מספרת אלף סיפורי הלילה – היתה מרגישה [בנוח] גם אצלנו בבית.

איך נשיג שלום עם הערבים, כאשר הם כה מתוחכמים, ואנחנו מתקשים להבין את התחכום אפילו כשמסבירים לנו? אבוי. תיפסו את הראש בידיים, זה כנראה, אבוד!

אוייב הוא נכס. אנשים חכמים יודעים ליזום משבר. הוא מציג אותם כחזקים, כסמכותיים, כשולטים במצב, ותמיד עדיף אוייב גלוי, שמסב את תשומת הלב אליו, מאשר אוייבים נסתרים ובלתי צפויים.

במילים פשוטות: עשה לך אוייב!

12.4.09

ב. הערבים נדרשים להכיר בישראל כמדינה יהודית? אפקט המראה האכזרי בעולם הערבי. ומה למדתי במשרדו של עמר מוסא?

 הצורך בהכרה בישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי מחייב אותם לקבל החלטה, להתייחס, ולהבין מהי אותה ישראל זו. האם יש עם יהודי? מרבית מנהיגי הציבור הערבי יגידו: בכלל לא, כמו שסבורים אבו מאזן או צאאב עריכאת. מקסימום יש דת יהודית ואולי תרבות. זו הסיבה שאבו מאזן מתקשר לברך רק בחג דתי כמו חג הפסח. יום העצמאות? לעולם לא! זה עם? מה פתאום. אך כדי לקבל את המדינה שלהם הם יהיו חייבים להכיר בעם הזה, בזהות שלו, בתנועה הלאומית שלו, הציונות, להתחיל להתעניין בו באמת. במציאות, ולא בהזייה. ואולי הם ההזייה?

עד כמה שזה ישמע מוזר, למרות עשרות שנים של "שלום" עם מדינות כמו מצרים וירדן, החברה הערבית במזרח התיכון לא ממש הטריחה את עצמה לשאלה: מהי ישראל.

רבים לא טרחו כלל לדעת מי היא ישראל זו, מי מרכיב אותה, וממילא השלום איתה נתפס כעניין של הממלכה, של המשטר, של הממשלה ("אלחוכומה"), השלום נתפס כלא רלבנטי להמונים הערביים, מן הסדר-ממון קר בין השליט לאותה ישראל דמיונית, של קבלת סיני או כסף תמורות אותו שלום.

בודדים בעולם הערבי ראו ישראלי או יהודי בחייהם, וישראל נתפסה כצד האפל של הירח, במרחק אלפי שנות אור. המיליונים בעולם הערבי לא הגיעו לכאן לא רק בגלל איסור המוח'אבראת, אלא משום שזה היה דבר לא מציאותי, דימיוני, הזוי.

ישראל נתפסה כמשהו מממלכת האופל והדימיון, מין מצודה שחורה ומתנשאת, שיש לה קיום מקומם רק בערוצי הטלוויזיה, לא מן העולם הזה. כמן ממלכת אטלנטיס אבודה, ולכן גם קל לשנוא אותה, שכן קל לשנוא מושג או אנשים אנונימיים, אך קשה לשנוא בני אדם, שאותם כבר מכירים.

אלא שעמדתה החדשה של ממשלת ישראל, הדורשת הכרה בשני חלקי הסיסמה: "שתי מדינות לשני עמים," מעמידה עכשיו מראה מול החברה הערבית, בפעם הראשונה מעולם.

הצורך בהכרה בישראל כמדינה יהודית או כמדינת העם היהודי מחייב אותם לקבל החלטה, להתייחס, ולהבין מהי אותה ישראל זו. האם יש עם יהודי? מרבית מנהיגי הציבור הערבי יגידו: בכלל לא, כמו שסבורים אבו מאזן או צאאב עריכאת. מקסימום יש דת יהודית ואולי תרבות. זו הסיבה שאבו מאזן מתקשר לברך רק בחג דתי כמו חג הפסח. יום העצמאות? לעולם לא! זה עם? מה פתאום.

אך כדי לקבל את המדינה שלהם הם יהיו חייבים להכיר בעם הזה, בזהות שלו, בתנועה הלאומית שלו, הציונות, להתחיל להתעניין בו באמת. במציאות, ולא בהזייה. אילו מטלות שלא נדרשו מעולם מן החברות סביבנו, ולכן היה זה שלום עקר וקר, עם משטרים בלבד, שסביבם אליטה כלכלית מצומצמת, של שואבי טובות הנאה אישיות.

נערך עכשיו דיון ראשון מאז הקמת ישראל בשאלה: האם ישראל קיימת, האם היא צריכה להתקיים, ועוד כמדינה יהודית. זו חוכמת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים," כן, גם העם היהודי הוא עם, את זה יהיו חייבים לבלוע, בלי ההנחות והפשרות של אוסלו הכושל. מן הסיבה הזו ישראל חייבת לעמוד בכל מחיר על שני הצדדים של הסיסמה, כמו שעושה בחוכמה ראש הממשלה בנימין נתניהו.

להעמיד מראה מול מישהו זו תכונה מוסרית, לגישתי. מדוע? משום שכך הערבים יבינו שלא התייחסו כראוי עד היום לישראל, אם התייחסו בכלל. אם ישנה דרישה שכזו, והם דחו אותה עד היום, מה זה אומר עליהם? שהם גזענים? לא מוכנים להכיר באחר? חיים במציאות מדומיינת? הם טענו שישראל היא דימיונית, ואולי הם הדימיוניים והלא-מציאותיים? הרי הם טענו עד היום שישראל היא הגזענית, אך בדחותם את נוסחת העם היהודי, הם בעצם נחשפים כגזענים.. לא קל להם.

אנו כועסים בצדק רב, שהערבים אינם מוכנים לקבל אותנו, אך בעזרת אפקט המראה הם יבינו זאת לבד, לחרדתם. הם יבינו בצורה אמיתית כיצד הם פוגעים בישראל, ולכן גם בעצמם.

בכל מקרה המראה הזו מחייבת אותם להתייחס קודם כל לזהותם שלהם, האם הם מוכנים להכיר באחר? האם הם מוכנים למדינה שאינה מוסלמית במזרח התיכון? מהם גבולות הטולרנטיות שלהם?

אכן, אפקט המראה הוא אכזרי, ורק עכשיו, מעל 60 שנים אחרי קום המדינה, מתחיל התהליך החינוכי בעולם הערבי, וזאת באמצעות נוסחת שתי מדינות לשני עמים, במלואה.

ומהי ישראל זו? עד היום ידעו שיש בה יהודים, מין יצורים מוזרים, המוזכרים בקוראן בשלילה, כנראה מלאכי חבלה, אכזריים, כולם מתנחלים, ולצידם קצת ערבים יהודים, כן, כך הם רואים את ערביי ישראל, ולא יעזרו לאלה כל ניסיונותיהם למצוא חן בעיני העולם הערבי, בצורת קו קשוח נגד המדינה.

עד היום רק בודדים טרחו בכלל להכיר מהי התרבות בישראל, רובם סבורים שהעברית היא שפה מתה ונעלמת, וכי גורלה של ישראל להיעלם, שכן היא יציר דימיוני, ולכן, כמו הדימיון ביכולתה להתנדף, כאילו כלום. זו הרי תיזת אחמדינג'אד.

הנוסחה החדשה מחייבת אותם לראות אותה באור אמיתי, יש לה זכות קיום, יש בה 7.5 מיליון איש, יש לה כלכלה, חיים, תרבות וקיום. זה לא קל למי שגדל על נורמות אנטישמיות מובהקות, או פשוט על התעלמות צוננת מ"ישראל" זו. המראה המוצבת לנגד עיניהם מלמדת אותם על עצמם. לא על ישראל הם מביטים, גם עכשיו, אלא על עצמם. והמראה הנשקף לא מוצא חן בעיניהם. אך אין להם ברירה: בלי זה אין מדינה פלסטינית, אין הסדר.

"אפקט המראה" אצל האחים מארקס: אני והמראה שלי. האם אני זה הוא, או הוא זה אני?

בשעה טובה, מתחיל הסדר השלום עם העולם הערבי. הוא יהיה ארוך וקשה, כמו תהליך חינוכי אמיתי, אך אין מנוס ממנו. אין כאן קיצורי דרך, הוא מחוייב המציאות.

מתי שהוא בשנות התשעים שהיתי בקהיר בשליחות עיתונאית, ועלה בדעתי לראיין את שר החוץ דאז, עמר מוסא. החלטתי כמו ישראלי טוב – לאלתר. נסעתי לבניין משרד החוץ, ובעזרת תעודת עיתונאי מצרית (זמנית) שהיתה לי, הצלחתי להגיע עד ללשכה. כיוון שהיכרתי את מוסא אישית, קיוויתי שכשיראה אותי, יאשר את הראיון, ואצליח להשתחל.

עוזרו האישי שאל אותי: האם נקבע הראיון מראש. אמרתי לו שדיברתי על כך באופן כללי עם אנשי השגרירות המצרית בתל-אביב, כשקיבלתי את הוויזה.

"אבל לא כתוב לי שום ראיון," אמר.

"תשמע," עניתי, "השר מכיר אותי, רק יראה אותי, וייתן לי להיכנס, וממילא אני זקוק רק לכמה דקות."

"אבל לא כתוב שום ראיון איתך," התעקש המזכיר, שאחר-כך מונה לתפקיד דיפלומטי בכיר מאוד באו"ם.

"כן, אבל אני כבר כאן," עניתי, "אמתין בין פגישה לפגישה."

"אתה יכול להמתין," אמר העוזר, ובינתיים החל לגלגל עימי שיחה. לאחר שעה ארוכה נפתחה הדלת, ואורחו של השר יצא, והשר נותר לבד. ראיתי אותו בקצה האולם הגדול. הנה, אני יכול להיכנס, הוא רק יראה אותי, שמחתי, מה גם שלא נכנס אורח אחר.

"פיזית אתה יכול להגיע לחדר," הוסיף העוזר ביבושת, "אבל לא נקבעה שום פגישה."

באותו רגע הבנתי, בדרך הקשה, שאין קיצורי דרך, וכי את מוסא לא אראה בשום אופן בפגישה הזו, למרות שכבר הגעתי ממש עד ללשכתו.

ראיון, שלום, הכרה, אלו אינם מחטפים. אסור לאלתר אותם. יש צורך בהכנה עמוקה כדי להשיגם.

קמתי, הודיתי למזכיר על השיעור המאלף שלמדתי ממנו, השווה יותר מכל ראיון, והלכתי.

17.4.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: ד"ר גיא בכור, נדמה לי שבישראל, בארה"ב או בבריטניה לא היית עובר אפילו את שומרי הסף של משרד החוץ.

* * *

ליוסי גודארד היקר

השתתפותנו באבלך על מות אביך יעקב

מערכת המכתב העיתי

וזוכרֵי תוכניתך עם נקדימון רוגל: מרדף

* * *

משה גרנות

הסופר מעניק פטור למבקרים

על הרומן "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור 2009, 344 עמ'

במרכזו של הרומן "ספר הגעגועים" מצויים שלושה נערים בני מושבה בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה: אורי (בן-עמי), "האני המספר", ושני חבריו – צבי וגיורא. אורי הוא נער רזה וחלש פיזית, שונא התעמלות ועבודה פיזית (המקודשת כל כך במשפחה!), קורא ספרים עד שמסתחרר לו הראש, הוזה בדמיונות, בעל רגשי נחיתות; צבי הוא הפנטזיונר בין השלושה, והגורף אחריו בעיקר את אורי, עבורו מלחמת העולם לא תמה, ולכן היישוב, כביכול, שורץ מרגלים שמחייבים התנהגות בהתאם (תצפית על בתי "מרגלים", הליכה במבנה "קרבי" וכד'), הוא מתכנן תוכניות לבניית אווירון שיופעל בכוח דיווש בפדלים של אופניים; הוא מתכנן רכב הנוסע בכוח המגנט, טלפון הבנוי על גדר, פרשוט (מצנח) ועוד; גיורא הוא "הארצי" שבין השלושה – אינו אוהב לקרוא ספרים, אבל הוא וירטואוז בכדורגל ובגידופים וקללות בחמש שפות.

השלושה יוצאים בחופש הגדול (לא בחופשה הגדולה חלילה!) ל"יום שדה" במלונת שומר עזובה שבאחת המקשות של אחוזת פלז. בילוי של יום במקשה הזאת ובבריכה שבפרדס הסמוך הוא המסגרת לעשרות גלישות של "האני המספר" אל ילדותו הרכה, אל נעוריו המאוחרים, אל בגרותו ואל דמויות רבות שפגש או שמע עליהן לאורך חייו. כלומר, זה סיפור המסגרת עליו נתלות עשרות הגלישות ההופכות את הרומן לפסיפס של סיפורים ואנקדוטות.

אלא שהסופר עצמו מעניק "פטור" למבקריו הפוטנציאליים, ועושה את העבודה במקומם: הוא מסביר שבאמת "יום השדה" איננו אלא סיפור מסגרת שנועד לאפשר לו לקפוץ מעניין לעניין באמנות המונטאז' ((עמ' 101, 253, 256-255), והוא גם מפענח את סודותיו של "רומן המפתח" שכתב: רצונכם לדעת מי היה המודל שעל פיו עיצב את צבי. ובכן זה זאב קליין, לימים – ד"ר זאב קינן, וגם שמוליק גולדשמידט משדה ורבורג. גיורא עוצב על פי דמויותיהם של אהוד אקסלרוד (אלמגור) ונחום סטלמך האגדי. נלי, אהובתם של אורי וצבי גם יחד, היא זיווג שבין ורדה וגבריאלה; המורה לפיסיקה, שסטר לאורי על פניו, הוא המורה צדקה, ואחוזת פלז, סביבה מתרחשת עיקר העלילה, היא אחוזת קלמניה, שעליה מרחיב הסופר את הדיבור לאחר סיום סיפור העלילה (ראו עמ' 293-279, 309 ואילך). הסופר גם איננו מאפשר למבקר הפוטנציאלי להתחבט בשאלה לפשר שם הרומן, והוא חושף את סיבותיו בצורה גלויה (עמ' 229). ואם יתמה הקורא מדוע חוזר הסופר על דמויות, סיטואציות, וסיפורי המעשה, עליהם כתב בספריו הקודמים – יעיר הוא בפניו שכל ספריו ביחד אינם אלא פרקים בספר גדול אחד (עמ' 317, 320).

האם המבקר יקרא את הספר ויישאר חסר מעש? לאו דווקא – הסופר השאיר לו את העיסוק בעיקר שבספר, ואני מרשה לעצמי להצביע עליו: העיקר בספר הזה הוא עיצוב הדמויות הנפלא: אביו של אורי, דודו אלכס אהוב הנשים, דודו הדלפון של גיורא מאמריקה, צבי הפנטזיונר וגיורא "הארצי" – כולם עומדים ממש חיים לנגד עיני הקורא. הסקרנות של הנערים (בעיקר בענייני המין) ומשחקיהם המסוכנים שובים את הלב בכנות שבה הם מתוארים. אתה נדהם מהזיכרון הפנומנאלי של אהוד בן עזר, כגון בתיאור משחקי הילדות: "מלחמות" בין ארמדות של חיילי פלסטלינה, וכגון בתיאור הבולמוס שבאיסוף ג'ולות, בולים, תרמילי רובה וכו'.

התיאורים בספר הם מלאכת מחשבת – הזכרתי קודם את התיאור הנפלא של משחק מלחמות הפלסטלינה, שרק מפאת אורכו לא אביא אותו כאן (עמ' 143-142), אך פטור מבלי להביא שתי דוגמאות של תיאור אווירה ונוף – אי אפשר, ולו כדי לרמוז לכוונתי:

"שעות ארוכות הייתי תועה לבד בפרדסים. אלה יערותיי האפלים, מקום לחלום בו ולשחר הרפתקאות. ריח של פריחה, זמזום דבורים חשאי, משק מים בתעלת הבטון המרכזית אשר חוצה את הפרדס לאורכו. ולכל אשר פניתי והתבוננתי הייתי מוצא גזעי עצים ועליהם כתמי עובש צהבהב, אדמה לחה ונקייה וחופת צמרת ירוקה המסתירה את עין השמש. לעיתים הייתי מגלה תפוח-זהב כתום או אשכולית צהובה שנותרו על העץ לאחר הקטיף, ומתבונן שעה ארוכה בפרי ומתפלא על קליפתו בטרם אקלוף אותה. בצידי הדרכים פרחו בחורף ובאביב צבעונים וכלניות בשלל צבעים והיינו יוצאים לאסוף אותם וחוזרים עם זרים גדושים ונעליים מלאות בוץ" (עמ' 125).

ובמקום אחר:

"משלם מטבע גדולה וחומה שערכה שני מיל של ממשלת פלשתינה-א"י – לנער הנוהג בסוס (ולעיתים בפרד או בגמל), והלה מעלה אותי על המורג ומסחררני במעגל על פני גדישי הקמה. כך מסתובב עליך העולם כולו בצהרי יום קיץ, בחדוות הדיש, בחריקת שיבולים צהבהבות ויבשות עם ריח זיעת סוסים ונשיפותיהם והבל-פיהם ועקיצות המוץ מתחת לבגדים, והאבק.

"ואין כתענוג לשבת יחף עם רדת היום על ערימת הדגן המזורה, לחוש בגרגירי החיטה שניגרים בין אצבעותיך, ורגליך שוקעות ומשתעשעות במפלי הדגן." (עמ' 206 ראו גם עמ' 67, 129, 243, 244 ועוד).

המבקר הפוטנציאלי יכול להתרכז גם בכנות הבלתי מתפשרת של אהוד בן עזר. הוא איננו מייפה את הילדות, אלא חושף את המחשבות הקרימינליות ביותר שהגה הוא, והגו חבריו. הוא אמנם היה ילד רזה, שברירי ומופנם, אבל שכנה בו רשעות שגרמה לו להתעלל בילדים כשזה רק הזדמן לו (עמ' 91), ובאחד המקומות הוא מודה שילד יכול להיות אכזר כמו חיה צמאת דם (עמ' 239). כן, ועיקר המחשבות "השליליות" של הילדים סבות, כמובן, סביב המין וסודותיו. הוא אמנם מצהיר שלא צריך להתנצל על הסקרנות שמעורר המין בילד, כמו במבוגר (עמ' 241), למרות שגישתו זאת הובילה את קוראיו ואת הקרובים אליו להצביע עליו כעל אשמאי זקן הכותב באובססיביות ספרות מזוהמת (עמ' 38, 146, 195).

ובאמת מתוארים בספר שפע של מעשים מגונים שעשו בו, ושעשה הוא באחרים, מעשים שבעטיים היו פוסקים השופטים היום עשרות שנות מאסר (עמ' 243-242, 245, 247, 251, 272-270, 277-276). הספר גדוש בתיאורי התעלסויות ומעשי אונן, תוך שהוא משתמש במילים מן העגה ההמונית ביותר (עמ' 77, 86, 136, 169-168, 175, 184, 196-192, 198, 206, 245, 265-261, 270-269, 272, 273, 275).

אינני פוריטן, אך אני מודה שתיאורי מין גסים ובוטים גורמים לי להתקפל. כשקראתי את ספרו של אהוד בן עזר "חנות הבשר שלי" חשתי אי נוחות גדולה. אולי האשם הוא בי, שכן לא נעלם ממני שהכתיבה הפורנוגראפית של הנרי מילר , למשל, נחשבת לקלאסיקה, וכי אין היום כמעט רומן (בעיקר של סופרות) שאין בו סצינות מין נועזות. יחד עם זאת, אני סבור שהעניין הזה ראוי להיות מרומז, ולא חשוף לחלוטין הדרך שנראית לי עדיפה היא דרכם של משוררי ימי הביניים, שבמקאמות ובשירי החשק שלהם, שיחקו בווירטואוזיות בפסוקי התנ"ך התמימים, שבהקשר הנאמר הפכו לארוטיקה חריפה.

יתרון ברור לכתיבה של אהוד בן עזר מצוי בחוכמה העממית, בעיקר חוכמתם של האיכרים העברים ושל הפלחים הערבים, בה הוא מתבל את סיפורו, ושאת המעשיות המיוחסות להם הוא משבץ בתוך הגלישות הרבות (ראו עמ' 72-71, 77-72, 86-82, 101-92). הספר משובץ בפתגמים ובאמרות כנף, ואלה מעניקים לספר אווירה של חוכמת קדומים.

כיוון שהגלישות הן בקונצפט של היצירה, מרשה לעצמו אהוד להזכיר ברומן זה את דעותיו הפוליטיות בעניין הסכסוך עם הפלסטינאים, בעניין המאבק הפמיניסטי ומאבקם של המקופחים המקצועיים (עמ' 145, 165, 175, 180, 207, 244, 254, 272-271, 291, 319, 323-322, 335, 341-340), ממליץ על ספריו שלו (עמ' 50, 228, 311 ואילך, 317, 321), ומעניק תפקידי משנה לסופרים עמיתים (רות אלמוג – עמ' 94, 280; שמאי גולן – עמ' 154, 180 יהושע קנז – עמ' 290), ועניינים אלה אינם פוגמים, לדעתי, בסקרנות שהספר מעורר, הגם שקוראיו של אהוד בן עזר נפגשו בגלישות מן המין הזה בכתביו הקודמים. אבל יש קטעים בספר שנראים לי ממש מודבקים, מה גם שכבר פירסם אותם בעבר לא פעם, כגון כל פרק 43 (עמ' 294 ואילך) הלא היא רשימתו של סילמן על ביקורו בקלמניה, וכל פרשת קשרו של הסופר עם יצחק רבין (המאמר התומך בו שכתב בעיתון, הביקור בלשכתו, הרקוויאם לאחר הירצחו וכו' – עמ' 325 ואילך). מדוע אהוד בן עזר שיבץ קטעים אלה בסוף רומן היפה למדיי שחיבר – רק לו הפתרונים.

*

אהוד היקר,

אני מוניתי לעורך של ספר חגיגי מיוחד למלאת 80 שנה ל"מאזנים" על ידי הוועד של אגודת הסופרים. אין לספר זה שום קשר עם "מאזנים" השוטף, אותו עורכת ציפי שחרור בכישרון רב. פניתי לעשרות יוצרים וערכתי ספר של 360 עמודים, עם צילומים ואיורים. מנכ"ל האגודה, משה מיטלמן, לא היה מרוצה מהתוצאה. לפי דעתו, ההיקף גדול מדי (למרות שספר היובל במלאת 50 שנה למאזנים היה גם כן בן 360 עמ'), ואחוז העמודים העוסקים בעבר נראה לו פחות מדי ביחס ליוצרי ההווה (שוב, בספר היובל הנ"ל היחס דומה לזה שבספרי). למרות שהיו"ר וסגנו תמכו בי, הם נכנעו לו, כי הוא איים שאם לא ישמעו לו – הוא לא יוציא את הספר (המימון באחריותו). הם לקחו על עצמם להתאים את הספר לדרישות של המנכ"ל.

אני התקוממתי נגד ההתערבות הזו והבאתי את העניין בפני הוועדה המייעצת, שבראשה עומד פרופ' הלל ברזל (שלא הובא כלל בסוד העניין). בעקבות כך המנכ"ל פיטר אותי מהיותי עורך הספר, למרות, שכאמור, לא הוא מינה אותי לתפקיד.

ברור שאני כללתי בספר החגיגי את הזיכרונות שלך על אסתר ראב ואת המאמר שלי על "ספר הגעגועים", אבל מאחר שאני מנוטרל – אני באמת אינני יודע מה הם מתכוונים לעשות. 

אם אתה אינך מוכן לחכות להחלטתם – אני בהחלט מבין אותך. אני שולח לך את המאמר שלי על ספרך – ומה שתחליט – טוב בעיניי.

 בברכה חמה,

 משה גרנות

אהוד: אני מגיב רק לדבריך האחרונים ברשימה (על קטעים "ממש מודבקים"); אני חושש  שהפרספקטיבה שלך כמי שקורא זמן רב את "חדשות בן עזר" וכבר פגש בו חלק ניכר מן החומרים הנמצאים ברומאן, כולל חלקו האחרון – אינה דומה לזו של קורא שפוגש את הרומאן שלי בספר בפעם הראשונה והכול חדש לו.

יש סופרים שכוחם הוא סוד הצמצום. לא אני. אני בולמוסאי ואני תמיד נסחף, ותמיד סולח לנוח-בתיבה שבתוכי מתוך ידיעה ברורה שמה שלא אכניס לספר ואציל ממבול השיכחה – לעולם לא יגיע לידיעת הקורא.

למשל, ההעתקה של התיאורים הנפלאים של קדיש יהודה סילמן את מסעו לקלמניה, שיש קוראים שלא האמינו לי שלא אני חיברתי אותם בסגנון הספרות הגבוהה – שכה חביב עליהם בזכות סופרינו החשובים שחלקם עדיין כותבים כמו לפני שבעים שנה, ויש גם סופרים צעירים המחקים אותם, ואינם חוששים לשעמם.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל-אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בקובץ וורד בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי ונושם עדיין על גדת הירקון.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

יואל נץ: חן-חן למשורר יוסי גמזו

שֶׁיִשב את סקרנותי בעניין הצלם הפינסקאי

הו, לו אך אפשר היה לגול עפר מעיני אבי המנוח, לייבל ווליניץ, חזקה עליו ששומע הייתי מפיו סיפורים גם על הפאטאגראף ירחמיאל גמזו, שהיה שכנו מילדות בעיר פינסק של מי שעתיד להיות נשיאה הראשון של מדינתנו ועל הכול – ה"זיידע" של המשורר... סיפורים רבים ומרתקים מחייו הנפתלים של אבי ז"ל שמעתי מפיו. כמה מתנאה אני כי בשנות ה-50 של המאה שעברה הושבתי את אבא, "אנסתי" אותו, לרשום את קורותיו, ובמשך חודש ימים, בעת אחד משירותי המילואים שלי בשמירה על מחבלים שבויים – ישבתי לאורך השעות הארוכות והפנויות מן השמירה, בעת שעמיתיי שחטו איש את רעהו בפוקר – ותירגמתי לעברית את הדפים צפופי היידיש! ולימים אף דאגתי להוציא את ספרו של אבי לאור. מה חבל שהוא כבר לא היה אז בחיים.

המשכתי בימי חלדי לשאת את אבוקת הצילום. הצגתי תערוכות של מבחר צילומיי, עסקתי בייצורה של אמולסיה צילומית, עסקתי במחקר בכימיה של הצילום, הוריתי צילום ואף רשמתי כמה וכמה פטנטים בעולם הצילום. גם ערגה בתי, נכדתו של לייבל ווליניץ, שהיא בוגרת החוג לקולנוע ולטלוויזיה, עוסקת בהפקתם של סרטי קולנוע; וגם הנכד איתן רימון, בנה של אחותי לושיה, למד שם וגם הוא עסק במקצוע, עד אשר הפנה לו עורף והיה לאגרונום, בוגר האוניברסיטה העברית. אינני מלין, כמובן, בעידן בו הצילום כמקצוע וכמשלח יד הוא נחלת העבר מזה זמן רב: כל טלפון נייד, כל חור מנעול, כל עינית מוסווית ברחוב הם מצלמה שמפיקה תמונה איכותית מוכנה ומזומנה להזין את העיניים, עוד בטרם ישלים אדם להגות את השם אהוד בן עזר, מי שמפגיש אותנו בטובו, על גבי גיליונות עיתונו האינטרנטי. ושעל שום כך יבוא נא על התודה והברכה...

יואל נץ

* * *

דני בלוך

לזכר נעדרים

אהוד שלום,

בגיליון האחרון 436 של "חדשות בן עזר" אתה מציין כי ב"הארץ" עד אותו יום לא הוזכר דבר פטירתו של שלמה ויתקין ז"ל. אני קובל כבר זמן רב כי בניגוד לעיתוני האיכות בעולם הגדול כמו ה"ניו-יורק טיימז", למשל, אין בעיתונות הישראלית שום מדיניות של פרסום על פטירת אנשים בעמודי החדשות או הרפורטז'ות, למעט מודעות בתשלום. בעיתונות בעולם נהוג הכלל של מי שהיה בחדשות בחייו, ראוי לאיזכור במותו, גם אם היה הדבר לפני שנים רבות. בארץ הולכים לעולמם אנשים שהיו בחדשות בחייהם או תרמו לספרות, לאמנות, לחינוך, למדע או לכלכלה – ולרוב אין איזכור על כך באף עיתון. ל"הארץ" יש אמנם מדור מיוחד בעריכתו של אורי דרומי, אך זהו מדור אזוטרי ומקרי והפרסום שם הוא ללא שיטה וסדר ענייני.

לפני זמן מה נפטר איש חינוך בולט בתל-אביב, ד"ר משה לנדא, מייסדו ומנהלו המיתולוגי של תיכון עירוני ה', בגיל 92, ובשום עיתון ארצי לא נתפרסם דבר עליו אף שאני יודע כי כמה מתלמידיו, ובהם עיתונאים בכירים בכמה עיתונים, ובכלל זה ב"הארץ", ניסו לעניין את עיתונם ואת המדור של דרומי.

 נראה לי כי רק קירבה מיוחדת לעורך או למו"ל של עיתון או היות הנפטר בבחינת ידוען בעת הפטירה, תזכה אותו באיזכור עיתונאי. כל ניסיונותיי לעניין עיתונים שונים בקביעת מדיניות ובהקצאת מדור מיוחד לנושא – עלו בתוהו.

 דני בלוך

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

בקאהיר

באתי לקאהיר בשלהי-קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל-אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר?

הדוד ואיזַק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת-הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחַנטור הדומה לחנטורים שלנו, ונסענו. בינתיים ירדה החשיכה, ופנסי-חלב נדלקו – והאוויר נעשה דחוס יותר ויותר, קולות וריחות, וגוויות ארוכות בתוך קפטנים נעים באור חלש – הריחות חריפים, מעין קינמון מעורב עם יסמין, וצלי-קבב מסריח ומעורר תיאבון.

הבית היה מסודר ונעים – חדר אחד קטן הכיל שתי כורסאות-עור וספה קטנה תואמת, שולחן קטן מלא עיתונים וירחונים, החדר מבודד ושקט – שם קניתי לי ישיבה, על-פי-רוב באחת הכורסאות – התקפלתי בהרמת ברכיים עד לסנטר, פתחתי את המאוורר, קריר היה, וקראתי צרפתית – ירחונים, עיתונים, ספרים, ושמעתי בסביבה שכנים מדברים צרפתית. התחלתי לדבר בפעם הראשונה שפה, שידעתיה רק מקריאה. פשוט פתחתי את פי, והמילים יצאו בלי קושי, באופן טבעי – ואני ברת [בת, כבר-הכי] צרפתית וגודש של מילים ברשותי, אני בוחרת אותן בהבנה וזה טבעי לגמרי – היה זה כיבוש שבא עלי כחתף והתמקם בי והעברית נעלמה מפי כמעט, רק יידיש דיברתי קצת עם ההורים. עם איזק דיברתי צרפתית, והוא בלע את דבריי והילל את הסיגנון המעולה – זה כמובן רומם את רוחי, והארץ איבדה לאט-לאט את זרותה בפניי.

התחלתי לצאת לבד מן הבית. הערבית היתה זרה לגמרי, הניב חדר לאט-לאט לאוזניי והתחלתי להבין גם ערבית והיא מצאה חן בעיניי, מעודנת ומזדמרת יותר – לאחר-מכן החלו האנשים לחדור לתודעתי – ערבים, עם גוון קל של גזע עתיק, שונים מערביי ארץ-ישראל, עצלים קצת, תמימים, אבל הערמומיות הערבית ממוזגת, העם היה סימפטי.

העוזרת שעבדה אצל הדודה היתה כה עירונית ומפונקת, כמו החתולה הגדולה שהסתובבה בבית, שמותיהן כמעט שהיו דומים – החתולה הלבנה שמה היה פיללה, שם ליסמין כפול ריחני, והיא היה שמה מיללה, ממיל בצרפתית – אלף, רמז לאלף טעמים שיש בה. עיניה היו עגולות, שחורות, מלאות תמיד אותה מתיקות, מתקתקות שהיתה לבקלבה הנפלאה שהיתה מכינה; תמיד ניראתה כמשתעשעת בעבודה, קוקטית, בתנועות רכות – היתה מלטפת כאילו את אריחי המרצפת – וכשהכינה מאכלים, רב היה חינה, והמאכלים כאילו קיבלו משהו מטבעה, על-פי-רוב מאכלי-בצק ושמנה וגבינה, וגם שקדים ואגוזים ותמרים מסוכרים – כולם חיבבוה וכאילו לקקו את ישותה המתוקה, היה בה משהו מן הארץ שלה.

ברחוב היה שפע של מוכרים, ותנובת הסביבה השמנה של הנילוס זרמה ברחובות, וזה בשיר ובחרוז שרובו לא הבינותי, אבל היה רך ומרגיע. [פירות] מנגו גדולים ונהדרים בסלי-קש מעלי-תמר קלועים ויפים – תמרים טריים שחורים ונוצצים על עגלות-יד, מנדרינות קטנטנות כגודל אגוזים, ריחניות ומתוקות כדבש, ונרקיסים מהגדות השמנות של הנהר, מירבץ ההומוס [ג'מוס? היפופוטמוס?] המפורסים [פרוסים? מפורסמים?] – נרקיסים כמוהם לא ראיתי בביצה שלנו בפתח-תקוה, נרקיסים גדולים טלולים, וגבעוליהם עבי-צינורות וריחם משכר, ומבשר את הרחובות לעת-ערב, עת קניית הפרחים למסיבות ולארוחות-ערב – והזמר המתלווה אליהם מפי ילדים בני שש-שבע, בובות שחורות מזמרות בקול סופרן מתוק, וקול הנבלע מיד, מתלווה מרחוק: "אל אהרם!" – "אל אהרם!" – ויש בו מן הסוד והעתיקות – בין הערביים היו רוחות אלים עתיקים ברחובות קאהיר, מין אטמוספירה של עם זר, לא ערבי, מזמר את לשונו, והזמר עתיק, אפילו לא מזרחי.

אז כבר היכרתי את המוזאום, ומאורע גדול התהווה בעתיקותיו בימים ההם – גילוי קברו של תותנך אמון על-יד החוקר קרטר, נידמה לי – כל העולם המה אז ממנו, והסקרנות היתה גדולה לראות את אוצרותיו נאספים במוזאום – שם הייתי אורחת קבועה כמעט, משכו אותי הטיפוסים השונים המשומרים כחיים בתוך ארונותיהם – הייתי חוזרת עם כאב-ראש מחריפות חומרי-החניטה – אבל הקסם לא נשבר, הרבה זמן הסתובבתי בין המלכים והמלכות החנוטים, שהבעת-פניהם נשתמרה בהם, והם היו מעניינים כאנשים חיים, קניתי ספרים וקראתי תולדותיהם, וכשנתגלה תותנך אמון היה זה מאורע בשבילי, עגלתו, פריטי כליו, זה היה נפלא – וכל העולם נשטף לזמן-מה עם המאורע, בדים נדפסו בפריטי כליו, נשים לבשו שמלות מצויירות בפריטי כליו, מרכבתו הזהובה, ברחוב מכרו הסוחרים-הילדים צעצועי דגמים מכל אשר נמצא בקברו – והארץ נתמלאה תיירים מכל העולם. אני נשמתי היסטוריה, והיתה זו חווייה מיוחדת ונדירה. הסוף היה שקרטר חלה ומת.

בינתיים באה שעתי להינשא לבן-דודי, הדבר נעשה בחוג-המשפחה וללא טכסים מיוחדים, ואני הייתי אסירת-תודה. ההורים שלו היו לי כהורים, ועם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר-רוח היה גם בה.

מצבה החומרי של המשפחה לא היה במיוחד טוב בימים ההם, אבל עמד להם המזל וקיבלו את הסוכנות של באייר, חברה גדולה של רפואות וצבעים – ובעלי היה אומר שאני הבאתי לו את המזל הטוב הזה. להסתדר לפי עמדתנו לא היה עוד באפשרותנו [בבית ההורים], ולכן שכרנו חדר בהליופוליס – אבל לא המשכנו שם זמן רב, ועברנו לפנסיון אחד במרכז העיר: הרעש היה גדול אבל הגיוון והחידוש שבחיים אלה קסמו לי מאוד.

*

החיים היו טובים ונוחים, אולי נוחים יותר מדי: אוכל הוגש לנו, בעלי עבד ויצר סוכנות ענק של בתי-חרושת אירופיים, לא רק למצריים, גם בארץ-ישראל ובסוריה, ואנו יצאנו מדי פעם לארץ-ישראל לחופשות-מולדת, ואני לבשתי שם את ה"חלוצקה" שלי, בלי שום רשמיות ופאר – מה שהיה כה נחוץ במצריים ובנסיעותינו לאירופה, בייחוד לגרמניה, ששם .I.G [I.G. Farbenindustrie Aktiengesellschaft – י.ג. פארבן א.ג., ובאייר] היתה יסוד הסוכנויות שלנו.

לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות-מחסור של המלחמה. השנים, חמש במיספר, עברו כחלום, שום מאורע מיוחד לא הפסיק את מהלכן. חייתי עם אישי השקט, שהתייחס אלי כאל ילדה, ואכן הייתי צעירה ממנו בעשר שנים, אבל הידידות בינינו היתה יפה, מלאת עדינות וחן, ההומור שלו האיר את הימים ההם באור לא רגיל, כאילו ידע הגורל שחיי האיש הזה קצרים, ואכן נפטר והוא רק בן ארבעים ואחת, בעצם אונו ופועלו. הבית בארץ כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת-עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.

*

נכתב: שנות ה-70 לערך, אולי בהשפעת השלום עם מצרים, ואולי קודם לכן, בשנות ה-60. תקופת התרחשות הסיפור: השנים 1921-1930, תרפ"א-תר"ץ, בהן שהתה אסתר ראב חליפות בקאהיר, אירופה וארץ-ישראל. נדפס לראשונה: "הארץ", 3.10.1990, לאחר מותה של אסתר ראב. בית משפחת גרין, דודיה של אסתר, בקאהיר, עמד ברחוב צחרה 13.

אסתר נישאה בקאהיר, בכסלו תרפ"ב, לבן-דודתה יצחק (איזאק) גרין, והוא מת בירושלים ב-1930 מדלקת אחר ניתוח התוספתן. אסתר אהבה בנעוריה את אחיו, אברהם, שלמד רפואה בביירות ומת במגיפה בצפת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. החוקר האנגלי הוורד קרטר גילה, בשלהי שנת 1922, יחד עם חברו-למשלחת לורד קרנוורן, את קברו של תות-ענח'-אמון בעמק קברי המלכים. לורד קרנוורן מת בתקופת החפירות.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

ברוך תירוש: צייר הילדים הנהדר רושקוביץ

לאהוד חג שמח מניו יורק הקרה, 

מאוד מרגש לקרוא כאן בניו יורק את קונטרס 436 עם דבריו המופלאים של אליהו הכהן אודות שיריה של לאה גולדברג המעטירה, שהתגוררה בבית אחותי אסתר אנגרט ברחוב ארנון מס' 1 בקרבת שכונת מחלול שעל הים. באותו בית צנוע ביותר התגורר גם צייר הילדים הנהדר רושקוביץ, והזקן, יצחק שדה, שלימים הקים את הפלמ"ח ואולי הבטיח בכך את הקמת מדינת ישראל.

יצחק שדה היה עסוק בפעילותו ב"סוכנות", אבל רושקוביץ הצייר היה מצייר לנו את חוויותיו כאשר לאה גולדברג הייתה מספרת לנו סיפורים באורח רציני, על נהרות וברווזים מעופפים. מעניין יהיה לשמוע את אליהו הכהן מספר על לאה גולדברג ופעילותה בארץ, ואולי נשמע משהו מכל אלה במפגש יום העצמאות של מנשקה הראל מול נופי הר אדר. 

 בהוקרה לכולכם,

ברוך תירוש

* * *

לקנות את "להסביר לדגים"

לאהוד,

האם בשביל לקנות את "להסביר לדגים" [עדות על פנחס שדה, אסטרולוג 2002] אני צריך לשלם לך או לאסטרולוג? הכי קל יהיה לי לתת לך מיספר כרטיס אשראי.

ראובן ארגוב

ראובן,

לצערי הספר אזל לגמרי וצריך לשאול עליו בחנויות לספרים ישנים. זה גורל מרבית ספריי מתוקף היותי סופר נידח.

בברכה,

אהוד

אהוד,

תפסיק לזיין את המוח עם ה"סופר נידח" שלך. אף אחד מהקנונים לא מגיע לקרסוליים שלך כשמדובר על היקף היצירה, החן, האותנטיות, ראיית הדברים הרחבה, האינטליגנציה.

כשהם ייעלמו אתה תישאר כאן בארץ הזאת עוד זמן רב.

ראובן

 * * *

תגובה למאמרו של נעמן כהן על עמוס עוז

בניגוד לנאמר במאמר [של נעמן כהן] על עמוס עוז [גיליון 436] – עזיבתו את הקיבוץ והמעבר לערד נבעה ממחלת האסטמה של בנו והצורך שיהיה באקלים של ערד. יש לזכור שעוז היה קיבוצניק כשלושים שנה, ושערד אינה בדיוק קיסריה ואפילו לא מגדלי אקירוב.

אורי הייטנר

 * * *

משה כהן: פרטנר לשלום

מכובדי,

כידוע הרשות הפלסטינית היא בת השיח שלנו לשלום. זהו גוף שוחר שלום ומוכן להידברות. דא עקא, ראש ממשלתנו החדש מערים עליו קשיים ובא אליו בדרישות בלתי מתקבלות על הדעת, עד כדי כך שדובר הרשות אמר שראש ממשלתנו "מתגרה" בהם.

אכן, יש לראש ממשלתנו דרישות מוגזמות. שמעו והסכיתו, בנימין נתניהו דורש מהרשות הפלסטינית שיכירו בישראל כמדינה יהודית, רחמנא ליצלן!

היש התגרות גדולה מזו? לדרוש מדינה יהודית! לערבים יש עשרים וכמה (כבר חדלתי לספור) מדינות על טהרת הערביות, אבל לדרוש מדינונת קטנה לעם היהודי, ישמרנו השם.

אין לחשוד בכשרים, לפני שבועיים הודיע מנהיג הפת"ח מוחמד דחלאן שאירגונו מעולם לא הכיר בישראל, ועל החמאס אין מה לדבר. ואחרי כל זה עוד יש אצלנו הטוענים שאין פרטנר לשלום! – סתם מיליטאריסטים מתלהמים, ימין קיצוני.

נשיא ארה"ב מאמין גדול בדרכי נועם ומנסה לפתור את כל הבעיות והסכסוכים בעולם בשיחות ידידותיות. לכן הוא מחייך, לוחץ ידיים ומנהל דו שיח עם כל היריבים מאתמול, לרבות איראן, סוריה, קובה, ונצואלה, רוסיה... כורע ברך ומנשק את ידו של מלך סעודיה השומר על המקומות הקדושים לאסלאם. רק כלפי ישראל הוא מפגין יד קשה ומפעיל מדיניות של לחץ, מונע ממנה לפעול נגד הנשק הגרעיני של איראן,  כדי לדחוק אותה ל"גבולות אושוויץ". כנראה שהאמונה המוסלמית של אביו עדיין זורמת בעורקיו, ובעיניו אוייב הציבור מס' 1 היא ישראל, מדינת היהודים.

חבל שיהודי ארה"ב, שכל כך תרמו לבחירתו, היו קצרי ראי ולא זיהו אותו מלכתחילה. אבל לא הם אלא ישראל תשלם את מחיר הדמים. ניאלץ להיכנס לכוננות ספיגה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

פינת חסידי אומות עולם

* פרופסור מוסלמי שסיגנון נאומו דומה לזה של ערפאת קורא מעל גבי רשת טלוויזיה מוסלמית להשמדת מיליוני אמריקאים באמצעות אנטראקס. מומלץ!

http://www.youtube.com:80/watch?v=QWHZmxAcNfc&feature=related

* בן-דרור ימיני על ועידת דרבן של האו"ם נגד גזענות הנפתחת בג'נבה ביום שלישי, יום השואה, במעמד מכחיש השואה נשיא איראן אחמדנינג'אד. מומלץ!

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/879/777.html?hp=1&loc=18&tmp=3086

 * * *

כתבה מעניינת בטלוויזיה הקהילתית של נוה מונוסון

על ציור הקיר [התבליט] "גויי הים"

שאורכו כ-14 מטר

של האדריכל והצייר אריה אל-חנני

ביריד המזרח בתל אביב ב-1936

בכתבה "גויי הים" [שם שניתן לציור הקיר, התבליט, על ידי גדעון עפרת], שמוקרנת במהלך חודש אפריל בערוץ הקהילתי 98 (במגזין נוה מונוסון בימים ב' 11.00, ד' 17.30), ובה גם ראיון עם מיכל, בתו של אריה אל-חנני, ששמרה את ציוריו המופלאים.

ניתן גם לצפות ברציפות באתר של נוה מונוסון להלן:

http://www.monosson.net/main/tv.htm

ללחוץ על מגזין אפריל. מומלץ.

בנו של אל-חנני אומר שהוא לא סבור שאביו עשה במו-ידיו את ציור הקיר הענק, מה עוד שהיה עסוק מאוד, מהיותו המתכנן הראשי של תערוכת יריד המזרח ב-1936, ולכן סביר להניח שציור הקיר [התבליט] נעשה בידי עובדים מוכשרים מבין העולים הרבים שהגיעו אז ארצה, וזאת על פי הסקיצות של אביו ובהשגחתו, כפי שהוקמו גם שני הפסלים שעיצב אביו לתערוכה, הגמל המעופף שהיה סמלה, והפועל העברי הניצב שם עד היום.

* * *

ילדוּת בשואה

יום שני, ערב יום השואה, 20.4.2009, בשעה 19.00

בבית הסופר, קפלן 6, תל-אביב

פתיחה:

המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

בהשתתפות היוצרים:

דור ראשון: אסתר אייזן, גטו לודג', "אימי תפרה כוכבים"

יעקב ברזילי, הונגריה, "אבי לא יברך על הלחם"

וילהלמינה, אוזבקיסטן, "רימון אהבתה של אימי"

דור שני: טלי נתיב עירוני, סרט "מכתבים מסבא"

ד"ר זאב וינר, הרצאה "ילדים בלא ילדות"

קריאה אמנותית: בלה גולדברג

ליווי מוסיקלי: לינדה תומר ואבנר צדוק

עורכת ומנחה: וילהלמינה

הכניסה חופשית

* * *

עצרת יום הזיכרון

לשואה ולגבורה תשס"ט

יום שלישי, כ"ז בניסן תשס"ט, 21 באפריל 2009, בשעה 13.00

בקריית האוניברסיטה הפתוחה ע"ש דורותי דה רוטשילד

דרך האוניברסיטה 1 רעננה (הכניסה לחנייה ללא תשלום)

דברי פתיחה: פרופ' אורה לימור, המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות

יהושוע סובול, האם הפרויקט הנאצי הגיע לסיומו?

יעקב ברזילי יקרא משיריו: "אדמת ניכר", "עד מתי", "אבי לא יברך על הלחם"

שרון רוסטורף-זמיר תשיר יצירות בביצוע בכורה שחיברו המלחינים

 אהרון חרל"פ, יבגני לויטס, רמי בר-ניב וסטלה לרנר לשיריו של יעקב ברזילי

ליווי מוזיקלי: פסנתר – חגי יודן, צ'לו – רז כהן

סיום משוער בשעה 14.30

ההשתתפות (ללא תשלום) על בסיס הרשמה מראש בטלפון: 3337*

* * *

היברו יוניון קולג', רח' המלך דוד 13, ירושלים

יום השואה והגבורה

יום ג', 21.4.2009, בשעה 20.00

"אותיות בוכות באש"

יעקב ברזילי – משורר, קריין

שמרית כרמי – סופרן, הדס גור – מצו סופרן

אנסטסיה סובולב ומוניקה פאלון – פסנתרניות

בתוכנית יצירות מאת חרל"פ, מיוחס ובר-ניב

הכניסה חופשית

* * *

מדוע מתעכב מתן פרס נובל לשלום לדניאל ברנבוים

הרי הוא הופיע כבר עם התזמורת הפילהרמונית של מצרים

בבית האופרה של קאהיר

ומה רוצים? שיופיע גם בטהראן, בדמשק ובפתח תקווה?

* * *

אם מישהו מכם נוסע לפריס

אם מישהו מכם נוסע לפריס, אנחנו ממליצים שיקנה לעצמו ויביא גם לנו חפיסות אחדות של שוקולד החלב עם אגוזים המעולה שמייצרת הפירמה "1848" שנוסדה בשנת 1848 וקל לזהות את החפיסה השחורה לפי תמונת הטבלה החומה הממולאה אגוזים עם שם השנה המוטבע בה:

1848 Lait Noisettes au Feullete de Praline

Chocolaterie fondee par Victor-Auguste Poulain en 1848

* * *

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לחיים מנספלד

פלחי שמוטי מתוקים אחרונים

מתפוחי-זהב רכים

אחרי הפסח

שארית העונה

מפרדסים בשרון

מפנקי חיך ולשון

ואצבעות בריח קילוף

עם עסיס זהוב

אין בעולם

טעימים מכם

מה יהיה

מה יהיה

לא נורא

מחר מתחילה עונת האבטיחים

אִסְטַוַה אִל בַּטִיח

מַפִישׁ טַבִּיח!

כל קיץ

האבטיח מבשיל

אין צורך בתבשיל

* * *

ברכת החלמה לאהוד אלמרט ושלא יצליחו למוטט אותך כמו שמוטטו את אריק שרון!

* * *

מהי המופלטצ'ינקה?

שלום אהוד,

בעקבות התיאור המפורט של המימונה האשכנזית, ככינוייך [גיליון 436, מתוך הרומאן "המושבה שלי"], האם באמת קינחתם שם על גדות הירקון במופלטצ'ינקה? אי אפשר שלא לראות את ההקבלה למופלטה שב"מימונה" המקורית. האם יש קשר בין השמות וכיצד הוא? אתמהה. שמא נפתלים הדברים בין אשכנזי המזרח (אירופה) למזרחי המערב (מגרב)?  לפלא בעיניי ולחיכי נמלצו. ואולי מוטב  שבמופלא נחקור ולא במופלא-טה כגון דא.

בין כך ובין כך, אהוד, אם אכן נכוחים המטעמים, אולי מצאת פתח תקווה לקרב השבים לציון ממזרח וממערב,  שאין לך קירבה יותר נאה מזו של שישו בני מעי, בבחינת כל קרביי אמרו שירה.  

שלום שלום לקרוב ולרחוק,

ראובן שדה

המקור המשותף ל"מופלטה" של המרוקאים ול"פלצ'ינקה" של ההונגרים

אהוד: אכן יש הקבלה היסטורית. בעקבות המופלטצ'ינקה המתוארת ברומאן "המושבה שלי" קמה ונהייתה ה"מופלטה" של המרוקאים וה"פלצ'ינקה" של ההונגרים – והמקור הראשון הוא כאמור יום חג החמלניצקיה שהיה נחוג במושבה באסרו חג של פסח וממנו למדו להכין העדות המרוקאית והמדיארית, ואפילו הרמב"ם וקושוט לאיוש אכלו מופלטצ'ינקות.

* * *

שאלה לקוראים: יעקב זמיר מספר בזיכרונותיו: "פנינו אני וחברי למלון במרכז העיר שנקרא מלון ירושלים. בעל הבית היה לא אחר מאשר האדון מלכיאל גרינוולד, הידוע ממשפט קסטנר."

האם מישהו יכול לאשר ששם המלון של גרינוואלד אכן היה מלון ירושלים?

* * *

התסריט של תוצאות היוזמות של מוברק חוסיין אובמה: תוקם ארה"ב של פלסטין שתורכב מ-4 מדינות הנמצאות על שטח המנדאט הבריטי שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור: פלסטין עזה, פלסטין גדה, פלסטין אישראיל ופלסטין ירדן

* * *

"חדשות בן עזר" מצטרף לברכות של האפיפיור הגרמני בנדיקטוס השישה-עשר לוועידת דרבן השנייה של האו"ם בג'נבה נגד הגזענות ומברך גם את אורח-הכבוד של הוועידה הלוחם הנועז נגד הגזענות נשיא איראן אחמדנינג'אד בברכת חרא נשאר תמיד חרא!

* * *

וייזכר לטוב הנשיא אובמה שברגע האחרון החליט להחרים את הוועידה בהבינו שיש גבול לכל תעלול וכי יש גם הרבה בוחרים ותורמים יהודים דמוקרטיים שאינם מוכנים להשלים עם מפגן חצוף כזה של אנטישמיות גזענית נגד ישראל וכי הוא עוד יזדקק להם לעריכת ה"סדר" בשנה הבאה בבית הלבן!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,083 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

 המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מה-5 שבתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,993 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל