| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 438
תל אביב, יום חמישי, כ"ט בניסן תשס"ט, 23 באפריל 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
גיליון מוקדש ברובו לתל אביב בת המאה בתאריך המדוייק לייסודה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (66).
יעקב מרקוביץ: זיכרונות ילדות בנוה-שלום, ליובל ה-100 של תל אביב.
יוסי גמזו: צְעִירָה בַּת מֵאָה, סימפוניה תל-אביבית בּ-5 פּרקים ליובל ה-100 של העיר העברית הראשונה.
אסתר ראב: תל אביב.
משה כהן: האפיפיור הגרמני והחרא אחמדינג'אד [את הכותרת נתנה המערכת].
אורי הייטנר: א. מלכודת הכחשת השואה. ב. ליבת הסכסוך.
אלי נצר: הַגַּעְגּוּעִים הַנִּפְלָאִים. // אהוד בן עזר: המסע לארץ הודו.
יהודה גור-אריה: ארבע קושיות.
ד"ר גיא בכור: סיפורה הלא-יאומן של שוויץ "הנייטרלית" מול היהודים. עכשיו גם מול ישראל.
יִשְׂרָאֵל הַר: זְרוֹעוֹת אֵם.
עדינה בר-אל: סופר שכזה – משהו על ספרו החדש של פוצ'ו.
משה ברק: כאילו ארה"ב היתה קולטת 900 מליוני אנשים...
ד"ר דובי רוזנברג: חרדי, לוחם אמיץ בטמטום.
דודו פלמה: 1. שאלות הרות משקל. 2. חרות וסדר. (שירים).
מירב ארלוזורוב: החופש החדש של הנשים הבדוויות. [ציטוט מ"דה מארקר"].
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", ריבת-שושנים.
התוכנית ללימודי מיגדר באוניברסיטת בת-שלמה רבתי מזמינה את הקהל הרחב
להשקת המגמה ללימודי גבריות ביום ד' 13 למאי בשעה 19:00 באולם העֵז והתיש של משק שוורצמן.
ברוך בן עזר (רַאבּ): "תפוחי זהב במשכיות כסף", 1950, [המשך].
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
וְהַמֵּגִיף אֶת הַדֶּלֶת בִּסְעָרָה
כְּבָר אָזְנוֹ כְּרוּיָה אֶל לִבֵּנוּ.
מתוך המחזור "נגיעות" (66)
* * *
יעקב מרקוביץ
זיכרונות ילדות בנווה-שלום
ליובל ה-100 של תל אביב
מדי פעם היו עוברים ברחוב צוענים וצועניות. קראו להם "נַאוַואר".
הצועניות הלכו בשמלות ארוכות ולרוב יחפות ובידיהן צדפים וקלפים, הן הציגו עצמן כמנחשות את העתיד ובערבית "בִּישׁוּף אִל בַּכְתְ" כלומר רואות את הגורל של מי שביקש ושילם.
הוריי הזהירו אותי להתרחק מהם ולהיזהר כי הם חוטפים ילדים.
היתה לנו שכנה בבית סמוך אשר היתה נשואה מזה שמונה שנים ללא ילדים. באחת ההזדמנויות אמרה לה צוענייה כי היא יכולה לסייע לה כדי שתביא לעולם ילד.
הן הלכו לדירתה ושם נתבקשה בעלת הדירה לחמם פח מים, להכין את הפיילה – הינו הגיגית – וכאשר המים יהיו מחוממים, עליה להתפשט ולשבת בגיגית והיא הצוענייה תשפוך עליה את המים, וכך עשתה.
הצוענייה שפכה עליה את המים ופלטה מפיה קשקושים ובו בזמן שמה ידה על התכשיטים מכסף וזהב שהסירה האישה ושמה על השולחן ליד הגיגית, חטפה אותם לפתע וברחה.
לשכנתנו העירומה והישובה בגיגית לא נותר דבר לעשות. אך ראה זה פלא כעבור שנה נולד לה בן.
לימים למדתי לשיר את שיר הצוענים שקסם לחברי בתנועת הנוער והרי כמה מבתי השיר:
את אושרך במזימה רכשתי
את ענייך אקימה
קץ חיי כלו, הבה נשמח ונגילה
צוענים וצועניות הבה ונשמחה
בני הטבע בני חורין נשמח ונגילה /2
ראשי סחרחר מדאגות רבות
אין מנוח בלילות
הבו לי גיטרה הבו, ונשירה ונשמחה
צוענים וצועניות הבה ונשמחה
בני הטבע בני חורין, נשמח ונגילה /2
על יד הנהר מעבר לגשר
מחנה צוענים יש,
בשמחה רוקדים, ויכוח ושיחות, שירו הידד
הַי דִי – גִי – דוּ דִי, הי די גי דו די – הַיי....
הרצון לגלות מה צופן העתיד הביא לתרגילי ניחוש.
כך למשל נהגו נשים יהודיות וערביות לנחש על כוס קפה שחור. כיצד?
המבקשת לנחש את עתידה היתה שותה כוס קפה שחור והמנחשת היתה מעיינת בתשומת לב רבה בקרקעית הכוס, במשקע הקפה בעל צורות שונות ואומרת לשותה מה "כתוב" בקפה, מה יקרה לשותה בעתיד – לטוב ולרע וממה להיזהר.
בין הנשים היו אמונות בכוחות על-טבעיים.
לדוגמא: לאימי היה כדור שיש קטן שצבעיו תכלת ולבן אשר בכוחו להשפיע על הגדלת חלב האם של היולדת. נשים לאחר לידה היו באות ושואלות מאימי את הכדור לתקופה מה, מניחות אותו מתחת לכר עליו ישנו וזה כנראה עזר...
סיפרתי על הכרוז גבה-הקומה שפירסם מוצרים. לימים שיפר הכרוז את שיטת הפרסום של המוצרים. ראיתיו עומד בפינת אחת המדרכות ולידו מעמד-עץ ועליו ראש-עץ של אישה עם שיער ארוך, כשהוא מדגים מוצר של חוט מתכת מצופה בד המאפשר לגלגל עליו את השערות ולהצמידו לראש. בקולו העמוק והחזק, תוך כדי הדגמה דקלם:
"המצאה חדשה, מודל בשביל שערות. לא נחוץ לכם סיכות ולא נחוץ לכם מסרקות... בבקשה לראות איך עושים... אחת ושתיים ויש לכם פְרִיזוּרָה יפה, מודרנית ופְּרַקְטִית מאוד. המצאה חדשה..."
וכך היה חוזר על הדקלום מאות פעמים.
הייתי עומד סקרן ומשתאה עד כי הצלחתי ללמוד בעל-פה את הדקלום.
מצחצחי נעליים ערביים היו עוברים ברחובות ונושאים עימם דרגש מוארך של עץ ושרפרף עליו ישבו, כשעצרו לבצע את מלאכתם לבקשת אחד העוברים ושבים. על הדרגש היו מודבקים שני גזרי עץ דמויי זוג סוליות של נעל. הקליינט הניח את רגלו הימנית הנעולה על גזר העץ וכשהצחצוח של הנעל נגמר, החליף רגליים ושם את רגלו השמאלית על הדרגש.
בצד הדרגש היה מכל עם משחות נעליים שחורות וחומות לשימוש.
פעם עבר ערבי עם שני קופים שידעו לבצע "ריקודים" ותרגילים מסקרנים. נעמדנו משתאים על ידו לחזות במופע של הקפיצות והגלגולים של הקופים, ולבסוף החל אחד הקופים להלך על שתי רגליו האחוריות ועל ראשו קערה ששם מעליו ואותה החזיק בשתי רגליו הקדמיות כשהוא עובר על ידנו, כדי שכל אחד ישלשל מטבע לקערה.
בנווה שלום היה שוק מלא דוכנים לפירות וירקות. בקצה השוק עמד בשעות מסוימות השוחט אדון ויינשטיין, שהיה שוחט את העופות המובאים אליו, ואחת הנשים במקום הייתה מורטת את הנוצות.
המוכרים, יהודים וערבים, היו מכריזים בקולי קולות על מרכולתם – בעברית, בערבית וביידיש. זכורה לי מוכרת ביצים שהיתה כנראה לא יהודיה, שהיתה מכריזה על מרכלותה בזו הלשון: "צְוַונֶצִיג אַיִיר הַשִילֶן!" – כלומר 20 ביצים בשילינג, שהיה מטבע מקובל באותם ימים.
לקראת שבת היתה אימי מכינה חמין (צ'וֹנְט), ואחותי הגדולה היתה לוקחת ביום שישי את סיר החמין למאפייה ערבית סמוכה. האופה, ששמו היה עַבֶּד, קשר את מיכסה הסיר לידיות, ולאחר שקיבל את התשלום המתאים, הכניסו לתנור האפייה של הפיתות, כדי לשמור על חומו לקראת שבת. בימים ההם לא היו פלטות של חימום מזון. עבֶּד ידע למי שייך כל סיר, ולמחרת, לקראת ארוחת הצהריים בשבת – היתה אחותי הולכת למאפייה ומקבלת את הסיר המחומם מידיו של עבֶּד.
היחסים בין יהודים וערבים היו בעייתיים. בימי שישי, כאשר הערבים יצאו מהמסגד וצעדו ברחובות בקבוצות, הם השמיעו סיסמאות מפחידות נגד היהודים. אחת הסיסמאות "איטבח איל יָהוד! – פלסטין בִּילַדְנַא ואיל יהוד כְּלַבְּנַא" שתרגומה: "שחטו את היהודים, פלסטינה היא מולדתנו והיהודים הם כלבינו."
אך היו כמובן ערבים ידידותיים. כאשר באוויר היתה מתיחות, היו באים אל אבי לחנות כמה ממכריו ומזהירים אותו על כך.
באירועי ה-1 במאי 1921, בהם נרצחו הסופר ברנר וחבריו, עבר אחי בן ה-13 ברחוב ברנט ושני שוטרים ערבים ירו בו והרגוהו.
מאידך היתה חַרְבִּיָה, חברתה הערבייה של אחותי, מבאי ביתנו, ואחותי היתה מבקרת בביתה הסמוך.
מול ביתנו היה בית מרזח קטן שניהל אותו יוני וערבים היו נכנסים ללגום בו עראק – המשקה האהוב. זאת על אף האיסור הדתי לשתות משקאות אלכוהוליים. בבית המרזח, שהיה חשוך, דלקו תמיד נרות שהישרו אוירה מיוחדת ולא אחת יצאו ממנו שתויים שהתנדנדו על רגליהם.
בביתנו היתה חצר גדולה וסביבה דירות מגורים. מהחצר הוליכו מדרגות עץ לגג הבטון ממנו היה אפשר להשקיף על הסביבה.
כאשר למדנו בחדר על פרשת דוד ובת-שבע, עליתי באחד הימים על הגג והשקפתי לגג הסמוך בו עמדה אישה צעירה ותלתה כביסה על חבלים ליבוש. דמיינתי אותה כבת-שבע של ילדותי.
בחצר ביתי ובחצר "החדר" היינו משחקים במשחקים שהיום אינם "במוֹדָה" – היו אלה משחקים ב"מחבואים", ב"גוּלוֹת", ב"פוֹרְפֶרָה" וב"תופסת". הבנות ברחוב שיחקו ב"קְלַאס" ובקפיצות על חבל. לא היה משעמם.
השכנים בביתנו היו בני עדות שונות ומנהגים שונים. היתה משפחת קליקשטיין שעלתה מפולין, והסבא במשפחה היה עורך בחצות הלילה "תיקון חצות" בקראו פרקי תהילים עם ניגון. היתה אִם-מוּסָה, זקנה שעלתה מסוריה ונקראה על שם בנה משה, שדירתה היתה מרוהטת בסגנון מזרחי, ומדי יום שישי אפתה "קוּבֶּה" (כופתאות) וחילקה לילדי הבית. היתה סַעדה-אִיל-מַעֲבּוּלֶה, היינו סעדה המטורללת או המטומטמת, שהיתה מבשלת על תנור חרס קטן, בגודל פרימוס, המוסק בגחלים, והיתה צועקת בקולי קולות בערבית, כדי להפחידנו. באחד הבתים בקרבתנו הייתה משפחת לֶקֶר, ששניים מבניה היו קומוניסטים שנסעו לברית המועצות וקראו להם המוֹפְּסִים (ראשי התיבות של מפלגת פועלים סוציאליסטית) – מגוון הדמויות יצר לשכונה ולרחוב בו גרנו אופי מיוחד שנחרט בזיכרוני.
לימים החליט אבי כי עדיף לעזוב את נווה שלום, ועברנו לגור בשכונת "נחלת-גנים" (כיום חלק מהעיר רמת-גן) לחיים מחודשים.
* * *
יוסי גמזו
צְעִירָה בַּת מֵאָה
סימפוניה תל-אביבית בּ-5 פּרקים
ליובל ה-100 של העיר העברית הראשונה
פּרק ראשון: אֵיךְ נוֹלָדוֹת אַגָּדוֹת?
אֵיךְ נוֹלָדוֹת אַגָּדוֹת? אֵיךְ הֵן הוֹפְכוֹת לְהִיסְטוֹרְיָה?
אֵיךְ בְּכ"ט בְּנִיסָן שְנַת תַּרְסָ"ט מִן הַדְּיוּנוֹת בּוֹקֵע חֲלוֹם?
אֵיךְ מִתְגַּשֵּם הַחֲלוֹם לִמְצִיאוּת בִּצְנִיעוּת רְחוֹקָה מֵאוּפוֹרְיָה
עַד שֶהוּא קָם כָּאן כְּעִיר שֶמְּאוּם אֶת מֵרוֹץ צְמִיחָתָהּ לֹא יִבְלֹם?
בְּיוֹם שֶל חֹל
בְּיָם שֶל חוֹל
אֵי-שָם צְפוֹנִית לְיָפוֹ
עוֹמְדִים עֶשְֹרוֹת פַנְטַזְיוֹנֶרִים בְּבִגְדֵי-שַבָּת
וְלֹא רַק הַשְּחָפִים עַל שְֹפַת הַיָּם פָּרְחוּ וְעָפוּ
מֵעַל רֹאשָם, גַּם לַהַט הַחֲלוֹם שֶבַּמַּבָּט.
וְהַבֹּקֶר, בָּהִיר,
מְפַנְטֵז כְּבָר עַל עִיר
שֶאַלְפֵי בָּתֵּי לֹבֶן יְבוּל לָהּ
אַף כִּי אִיש כָּאן בְּכָל הָעוֹמְדִים עַל הַחוֹל לֹא צוֹפֶה כִּי תִצְמַח עַד הֲלוֹם
עִיר הוֹמָה בִּשְקִיקָה,
עִיר לְלֹא הַפְסָקָה,
עִיר שֶרַק הַשָּמַיִם הַגְּבוּל לָהּ
כִּי לָרֹב לַמְּצִיאוּת יֵש דִּמְיוֹן רַב-פִּיּוּט הָעוֹלֶה אַף מֵעַל כָּל חֲלוֹם...
אֵיךְ נוֹלַד שְמָהּ שֶל הָעִיר?
אֵיךְ נִשְזָרִים בּוֹ גַם יַחַד
זֵכֶר קְדוּמָיו שֶל עָבָר תָּנָ"כִי וְתוֹחֶלֶת לְיוֹם הַמָּחָר?
אֵיךְ תְּהַדְהֵד בּוֹ עֶרְגַת גָּלֻיּוֹת לְמוֹלֶדֶת כְּמוּהָה, לֹא נִשְכַּחַת
בְּלִי שֶיֶּחְסַר בּוֹ הַטַּעַם שֶל שָבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם מִנֵּכָר?
בִּמְקוֹם שְכוּנָה
הַמְּכֻנָּה
בַּשֵּם "אֲחֻזַּת בַּיִת"
נוֹטֵל מְנַחֵם שֵינְקִין, צִיּוֹנִי רוּסִי חָבִיב,
מִסֵּפֶר יְחֶזְקֵאל הַטּוֹב וְהַיָּשָן רַק שְתַּיִם
מִמִּלּוֹתָיו וְסָח נִלְהָב: "נִקְרָא לָהּ 'תֵל-אָבִיב'!"
וּבְקוֹל אוֹ בִּכְתָב,
אִם זֶה חֹרֶף אוֹ סְתָו
אוֹ אֲפִלּוּ זֶה אֶמְצַע הַקַּיִץ
מִן הַשֵּם הַוָּתִיק, כְּמוֹ מִבֹּשֶֹם עַתִּיק, צָץ נִיחוֹחַ כָּזֶה, אֲבִיבִי
כְּמוֹ שֶל פֶּרַח בַּדַּש
אוֹ עִדָּן שֶחֻדַּש
לְאַחַר נְדוּדֵי שְנוֹת אַלְפַּיִם
שֶל אֻמָּה שֶמִּין נֵס אֶת בָּנֶיהָ כִּנֵּס וְאֶל חוֹף אֲבוֹתֶיהָ הֵבִיא.
אֵיךְ זֶה מֻנְצָח לְדוֹרוֹת
טֶקֶס הָזוּי שֶל סִיעַת תִּמְהוֹנִים מַגְרִילֵי מִגְרָשִים בְּצִמְצוּם?
אֵיךְ זֶה שֶאֵין הֵם חָשִים, נִרְגָּשִים, עוֹד לִפְנֵי שֶיָּרִימוּ כָּאן כּוֹס, כִּי
לֹא רַק מִגְרָש כָּאן מֻגְרָל וְנִרְכָּש, אֶלָּא כָּל הֶעָתִיד הֶעָצוּם?
וְהֶעָתִיד
מַדְהִים תָּמִיד
בָּרֹחַב וּבַגֹּבַה
אֶת נִחוּשָיו שֶל הַהוֹוֶה הַנֶּהֱפָךְ עָבָר,
אַךְ לְעוֹלָם הוּא מוּל כֻּלָּם יָסִיר כָּאן אֶת הַכֹּבַע
בִּפְנֵי חוֹלוֹת הַהַתְחָלוֹת שֶל אָז וּמִשֶּכְּבָר.
כִּי תְכוֹל-יָם וּשְמֵי-תְּכוֹל
עוֹד זוֹכְרִים אֶת הַחוֹל
שֶעִרְבֵּב אֶת הַזִּיפְזִיף בְּמֶלֶט
וְהָעִיר גַּם כַּיּוֹם לֹא שוֹכַחַת מִנַּיִן צָמְחָה בִּתְנוּפָה וּבְקוֹל
שֶאַסְפַלְט וּבֵטוֹן
בָּם נוֹתְנִים אֶת הַטּוֹן
כִּי בָּרוּר לָהּ כְּמוֹ אוֹר שְמֵי הַתְּכֵלֶת
פּרק שני: שִכּוֹרִים וְלֹא מִיַּיִן
דִּיזְנְגּוֹף רוֹכֵב עַל סוּס בְּרֹאש הָעַדְלָיָדַע,
אַחֲרָיו נוֹסַעַת, בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר
פָּרְסִיָּה
יְפֵהפִיָּה
שֶאֶת יָפְיָהּ כְּבָר צָדָה
כָּל עַיִן בַּקָּהָל הָרָב, כִּי הִיא מַלְכַּת אֶסְתֵּר.
וְהָרַקְדָּן, בָּחוּר רוּסִי, תָמִיר, חָתִיךְ, סִימְפָּאטִי
שֶבְּיאַלִיק סָח עָלָיו שֶהוּא פָּשוּט אַגָּדָתִי
וְשֶעַל שְמוֹ נִקְרֵאת אֶצְלֵנוּ "הוֹרָה אַגָּדָתִי"
רוֹקֵד בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב מַמָּש בִּטְרַאנְס דָּתִי...
תֵּל-אָבִיב בְּסַך-הַכֹּל הִיא עִיר קְטַנָּה עֲדַיִן
אַךְ קְהַל יוֹשְבֶיהָ כָּל פִּנָּה צְפוּפָה גוֹדֵש
בְּחַג פּוּרִים
שֶל שִכּוֹרִים
וְלָאו דַּוְקָא מִיַּיִן
כִּי אִם מִתַּרְבּוּתוֹ שֶל עַם עַתִּיק וּמִתְחַדֵּש.
עַל פְּלַטְפוֹרְמוֹת שֶקֻּשְּטוּ יוֹשְבִים בִּגְתָן וָתֶרֶש
וְהָמָן מוֹבִיל אֶת מָרְדְּכַי עַל סוּס אַבִּיר
וּבְלִי חָשָֹךְ
עוֹבְרִים בַּסָּךְ
גַּם וַשְתִּי וְגַם זֶרֶש
וְכָל עֲשֶֹרֶת בְּנֵי הָמָן מוּל עֵץ-תְּלִיָּה כַּבִּיר.
וְכָל שֹוֹנְאֵינוּ הַלּוֹטְשִים סַכִּין לִשְעַת-הַכֹּשֶר
חוֹרְשִים כְּבָר מְזִמּוֹת לִגְזֹל גַּם נֶפֶש גַּם קִנְיָן
בִּמְקוֹם לַחְרֹש שָֹדוֹת וּשְלוֹם-אֱמֶת לִשְמֹר בְּיֹשֶר
אֲבָל מִיָּד תּוֹפְסִים עִם מִי כָּאן יֵש לָהֶם עִנְיָן...
תֵּל-אָבִיב שֶכְּבָר בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל נִזְכֶּרֶת
כְּשוֹכֶנֶת בְּגוֹלַת בָּבֶל עַל נְהַר כְּבָר
פִּתְאֹם עוֹלָה
מִן הַגּוֹלָה
וְאֶת רֹאשָהּ זוֹקֶרֶת
כְּשֶהַהֹוֶוה עָתִיד גּוֹבֶה מִזֵּכֶר הֶעָבָר.
כָּךְ זוֹכָה הָעִיר בַּמֶּה שֶהַשְּמָמָה הִפְסִידָה
בֵּין כְּבִישִים שֶמִּדֵּי יוֹם עוֹד מֶטֶר רָץ כּוֹבְשִים
מִיַּם-הַחוֹל
וְיוֹם-הַחֹל
נִדְחָק פִּתְאֹם הַצִּדָּה
מִפְּנֵי חַגּוֹ שֶל עַם זֶה הַמַּכֶּה פֹּה שָרָשִים.
וְלִצְלִילֵי תַּהֲלוּכַת-הַתַּחְפּוֹשֹוֹת שֶל פַּעַם
הַמַּזְכִּירָה שֶכָּל הַהָמָנִים סוֹפָם דּוֹמֶה
הָעִיר הַזֹּאת, שָנָה אַחַר שָנָה, וְלֹא בְּלִי טַעַם,
הוֹפֶכֶת מִשְּכוּנַת-גַּנִּים שְקֵטָה לִכְרַךְ הוֹמֶה.
תֵּל-אָבִיב חוֹצָה גְּבוּלוֹת בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם
וְכֵיוָן שֶהִיא צוֹבֶרֶת כֹּחַ וְעָצְמָה
כְּדַאי לִזְכֹּר:
לֹא רַק שִכּוֹר
רוֹאֶה הַכֹּל פִּי שְנַיִם
כִּי אִם גַּם עִיר הַמַכְפִּילָה בְּלִי הֶרֶף אֶת עַצְמָהּ...
פּרק שלישי: גִבְעַת הָאַהֲבָה
בִּזְמַן שֶשּוּם תִּזְמֹרֶת כָּאן בַּלַּיְלָה לֹא הִרְעִימָה
מִלְּבַד אֵיזֶה נוֹקְטוּרְנוֹ שֶל תַּנִּים בְּקוֹל רָצוּץ
וְשוּם הֵיכַל-תַּרְבּוּת כָּאן לֹא עָמַד וְלֹא "הַבִּימָה"
וְשוּם מוּזֵיאוֹן רוּבִּינְשְטַיְן עוֹד לֹא חָלַם לָצוּץ –
בִּזְמַן שֶשּוּם רוֹעֶה עַרְבִי עִם שוּם כִּבְשָֹה וְשוּם עֵז
לֹא בָּא לִרְעוֹת בְּיַם הַדְּיוּנוֹת שֶּבַּחוֹל טָבַע
עָמְדָה כָּאן חֲבוּרַת עֲצֵי שִקְמָה (בְּלַעַ"ז "גּ'וּמֶז")
עַל הַגִּבְעָה שֶנִּקְרְאָה "גִבְעַת הָאַהֲבָה".
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
שָם שָר כָּל דּוֹן ז'וּאָן לְכָל קְרָסָבִיצָה נִרְגֶּשֶת
אֶת "סֶרְצֶה", "הַכְנִיסִינִי" וּפְסוּקֵי שִיר-הַשִּירִים
וְאַהֲבוֹת פָּרְחוּ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת אַחַר הַגֶּשֶם
וְאֻכְלוּסְיָה גָדְלָה מִמִּסְפָּרִים לְמִסְפָּרִים...
וְעַד הַיּוֹם, כְּשֶגּ'וּנְגֶל-הַבֶּטוֹן סוֹגֵר עָלֶיהָ
עוֹד כָּל עֲצֵי שִקְמֶיהָ, כְּמוֹ מִפְלֶגֶת גִּמְלָאִים,
שוֹמְרִים עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת מַמָּש כְּעַל קָמֵעַ
כִּי עֵרֶךְ הַנַּדְלָ"ן שֶלָּהּ מֵאָז עָלָה פְּלָאִים.
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב סְטוּצִים הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,
אוֹמְרִים שֶמֵּרֹב הַיְטֶק אֵין מָקוֹם לְאַהֲבָה,
אוֹמְרִים הַרְבֵּה שְטֻיּוֹת אַךְ בְּלֵילוֹת אָבִיב, לְפֶתַע,
הַכֹּל חוֹזֵר בְּ- come backכְּמוֹ נִיצוֹץ שֶלֹּא כָּבָה.
וְכָל מִי שֶהֶחְלִיף כָּאן חֲלוֹמוֹת וְסֶנְטִימֶנְטִים
בְּעֵגֶל-הַזָּהָב יוֹצֵא קֵרֵחַ כְּמוֹ שְמָמָה
כִּי כָּל הַצִּינִיקָנִים מִתְגַּלִּים כְּאִימְפּוֹטֶנְטִים
אִם לֹא שֶל הָאַגָּן אָז שֶל הַלֵּב וְהַנְּשָמָה.
גִּבְעַת הָאַהֲבָה,
גִבְעַת הָאַהֲבָה,
מִקְדָּש-מְעַט לְכָל הַדּוֹן ז'וּאָנִים בַּסְּבִיבָה,
שְמוּרָה קְטַנָּה שֶל טֶבַע הָאָדָם (וְהַמָאדָאם)
שֶל כָּל יוֹרְשֵי הָעֶצֶר (וְהַיֵּצֶר) שֶבַּדָּם...
פּרק רביעי: מִי זוֹכֵר?
מִי זוֹכֵר אֶת פְרִיץ גֶּרְסְטְמַן? וַדַּאי לֹא רַבִּים.
מִי יוֹדֵעַ שֶזַּמַּר-הָאוֹפֶּרָה הַהוּא מִוִּינָה
בִּמְקוֹם לָשִיר מָכַר נַקְנִיקִיּוֹת בְּ"מוּגְרַבִּי"
מוּל עִיר שֶלֹּא יָדְעָה אֶת עֲבָרוֹ וְלֹא הֵבִינָה?
מִי זוֹכֵר אֶת אַהֲרֹנְצִ'יק הַמַּצִּיל מִשְֹּפַת-הַיָּם
וּמִי זוֹכֵר עִוֵּר הַמְּנַגֵּן עַל מַנְדּוֹלִינָה
מִמּוּל קוֹלְנוֹע "אָלֶנְבִּי"? הַאִם הוּא עוֹד קַיָּם?
וּמִי זוֹכֵר כַּיּוֹם אֵיךְ הִתְפַלַּחְנוּ לְ"גַן רִנָּה"?
זוֹכֵר אֶת זֶה עִם טִיפּ-טִפַּת לַחוּת בִּקְצֵה הָעַיִן
רַק מִי שֶיַּלְדוּתוֹ הִתְלַבְלְבָה כָּאן מִסָּבִיב
וּמִי שֶשְּעָרוֹ הִלְבִּין אֲבָל לִבּוֹ עֲדַיִן
נִשְאַר צָעִיר כְּמוֹ תְכֵלֶת שְמֵי אָבִיב בְּתֵל-אָבִיב...
מִי זוֹכֵר בֵּית קָזִינוֹ יָפֶה כְּמוֹ חֲלוֹם?
מִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ "עֵדֶן" שֶלִּשְבּוֹת כָּל לֵב הִצְלִיחַ?
וּמִי זוֹכֵר יָמִים בָּהֶם בִּמְקוֹם "מִגְדַּל שָלוֹם"
עָמְדָה לָהּ בִּקְצֵה הֶרְצֶל הַגִּימְנַסְיָה "הֶרְצֶלִיָּה"?
מִי זוֹכֵר אֶת טוֹסְקָנִינִי מְנַצֵּחַ עַל פְּלִיטֵי
תִּזְמֹרֶת הוּבֶּרְמַן שֶמֵּאֵימֵי אֵירוֹפָּה נָסוּ?
וּמִי זוֹכֵר פְּלוּגַת סָלוֹנִיקָאִים עֲבֻתֵּי-
שְרִירִים בּוֹנָה נָמֵל בְּתֵל-אָבִיב בְּ"יַאסוּ! יַאסוּ!"?
זוֹכֵר אֶת זֶה עִם טִיפּ-טִפַּת לַחוּת בִּקְצֵה הָעַיִן
רַק מִי שֶיַּלְדוּתוֹ הִתְלַבְלְבָה כָּאן מִסָּבִיב
וּמִי שֶשְּעָרוֹ הִלְבִּין אֲבָל לִבּוֹ עֲדַיִן
נִשְאַר צָעִיר כְּמוֹ תְכֵלֶת שְמֵי אָבִיב בְּתֵל-אָבִיב...
מִי זוֹכֵר גַּן-הֲדַסָּה וְגַן-הַחַיּוֹת?
מִי זוֹכֵר אֶת סַפְסְלֵי הַפַּרְלָמֶנְט שֶל שְֹדֵרוֹת רוֹטְשִילְד?
אֶת מַאקְס בַּמְּעָרָה שֶבְּחוֹף "הִילְטוֹן" שֶל הַיּוֹם,
אֶת הַטַּיֶּלֶת בָּהּ נֻשְּקוּ כָּל רוּתִי, צִיפּ וְשוֹשִי?
מִי זוֹכֵר אֶת הַבּוֹהֶמָה וְאֶת חַצְקְ'ל אִיש "כָּסִית",
אֶת אַלֱתֵּרְמַן, אֶת רוֹבִינָא, פֶּן, שְלוֹנְסְקִי וְהַיֶּתֶר?
וּמִי זוֹכֵר אֵיךְ שָם נוֹלְדוּ, כּוֹסִית אַחַר כּוֹסִית,
שִירָה וְתֵאַטְרוֹן שֶהֵם הָיוּ לָהֶם לְכֶתֶר?
זוֹכֵר אֶת זֶה עִם טִיפּ-טִפַּת לַחוּת בִּקְצֵה הָעַיִן
רַק מִי שֶיַּלְדוּתוֹ הִתְלַבְלְבָה כָּאן מִסָּבִיב
וּמִי שֶשְּעָרוֹ הִלְבִּין אֲבָל לִבּוֹ עֲדַיִן
נִשְאַר צָעִיר כְּמוֹ תְכֵלֶת שְמֵי אָבִיב בְּתֵל-אָבִיב...
פּרק חמישי: שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְֹדֵרוֹת
הָעִיר תֵּל-אָבִיב הִיא סִימְפוֹנְיָה אוּרְבָּאנִית לִשְלֹשֶת מִינִים שֶל כְּלֵי-זֶמֶר
וּכְמוֹ שֶתִּזְמֹרֶת כּוֹלֶלֶת בָּהּ כְּלֵי נְשִיפָה, הַקָּשָה וּמֵיתָר
כָּךְ יֵש בָּהּ בָּעִיר הַשּוֹקֶקֶת הַזֹּאת בְּלִי לֵאוּת, בְּלִי מִדָּה וּבְלִי גֶמֶר
שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְֹדֵרוֹת עִם סִפּוּר מִשֶּלּוֹ לְכָל נוֹף וַאֲתָר.
הִנֵּה שוּק הַכַּרְמֶל, בְּצַלְאֵל, לֶוִינְסְקִי בֵּין שְלַל מַרְאוֹתֶיהָ שֶצָּפוּ,
הִנֵּה הַיָּרָק וְהַפְּרִי שֶמִּדַּת טְרִיּוּתָם הִיא מִין הֶפֶךְ גָּמוּר
מִירַק הַפָּטִינָה וְחֵן הָאַנְטִיקוֹת בְּשוּק פִּשְפְּשֶיהָ שֶל יָפוֹ
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן בְּכֻלָּם הִיא שוֹצֶפֶת כְּיַיִן חָרִיף וְשָמוּר.
שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְֹדֵרוֹת –
סִימְפוֹנְיָה בְּלִי גְבוּל וּגְדֵרוֹת,
הָעִיר כָּאן נוֹשֶמֶת
בֵּין סַהַר וָשֶמֶש
רֵיחוֹת שֶל יָרָק וּפֵרוֹת
וְרֵיחַ זֵעַת אֲנָשִים
וּסְאוֹן הַכְּבִישִים הַגְּדוּשִים
וּצְלִיל הַקּוֹנְצֶרְט
בֵּין חָצֵר לְחָצֵר
שֶל צִיּוּץ אַנְקוֹרִים רוֹעֲשִים...
כִּכַּר צִינָה דִיזְנְגוֹף – מִי עוֹד זוֹכֵר אֶת אִשְתּוֹ שֶל רִאשוֹן רָאשֵי עִיר פֹּה
שֶבֵּן לֹא הָיָה לָהּ אוֹ בַּת אַךְ עַל פְּנֵי הַכִּכָּר שֶקְּרָאוּהָ בִּשְמָהּ
עוֹלוֹת זֶה דוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת צָהֳלוֹת יְלָדִים הַחוֹזְרוֹת לְהַזְכִּיר פֹּה
כִּי רַק בִּזְכוּתוֹ שֶל הַטַּף בָּהּ תִקְוַת-הֶמְשֵכָהּ שֶל הָעִיר נִתְגַּשְּמָה.
כִּכַּר מוּגְרַבִּי – שֶבְּיוֹם הַכָּ"ף טֵי"ת בְּנוֹבֶמְבֶּר תָּשָ"ז חָגְגוּ בָּהּ
אַלְפֵי רוֹקְדֵי הוֹרָה וְעַם שֶזָּכָה לִמְדִינָה פִּיו בְּזֶמֶר פָּצַח,
כִּכַּר יִצְחָק רַבִּין – שֶלֹּא רַק מַצְבִּיא וּמַנְהִיג-לְתִפְאֶרֶת הָרְגוּ בָּהּ
כִּי אִם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, גַּם אֶת קְדוּשַת הַדִּבֵּר הַשִּשִּי: "לֹא תִרְצַח!"
שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְֹדֵרוֹת –
סִימְפוֹנְיָה בְּלִי גְבוּל וּגְדֵרוֹת,
הַצְּחוֹק וְהַסֵּבֶל,
הַגִּיל וְהַאֵבֶל
וְלַהַט יַלְדֵי הַנֵרוֹת,
כְּרָזוֹת-מְחָאָה בַּכִּכָּר
וְהוֹמְלֶס בַּלַּיְלָה הַקַּר
יָשֵן בַּשְֹּדֵרָה
בְּחֶרְפַּת-אֵין-בְּרָרָה
בְּחֶבְרָה שֶלִּבָּהּ מְנֻכָּר.
שְֹדֵרוֹת בֶּן-צִיּוֹן, שְֹדֵרוֹת חֵ"ן, שְֹדֵרוֹת רוֹטְשִילְד, שְֹדֵרוֹת בֶּן-גֻּרְיוֹן, שְֹדֵרוֹת רוֹקַח
וּשְאַר שְֹדֵרוֹתֶיהָ שֶל עִיר שֶחֻפּוֹת עַלְוָתָן כְּמִין סְכָךְ מְצִלּוֹת
עַל צִי שֶל עֶגְלוֹת-תִּינוֹקוֹת בְּיוֹם-שֶמֶש וְסַב הַיּוֹשֵב לְאוֹרוֹ כָּךְ
שָעוּן עַל סַפְסָל הַהוֹפֵךְ לְעַרְסָל לְזוּגוֹת אוֹהֲבִים בַּלֵּילוֹת...
הָעִיר הִיא שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְּדֵרוֹת, הִיא הָרַעַש הָרָם וְהַשֶּקֶט,
הָעִיר הִיא קְרִיאוֹת הָרוֹכְלִים הַפּוֹשְטִים עַל הַבַּאסְטוֹת אֶת עוֹר הַקּוֹנִים,
הִיא בְּלִיל שֶל נֵאוֹן וּבֵטוֹן, שֶל חַמְסִין וּמְלִיחוּת רוּחַ-יָם הַנּוֹשֶקֶת
תָּרְנֵי אֳנִיּוֹת בַּנָּמֵל וְאַנְטֶנוֹת צוֹמְחוֹת עַל גַּגּוֹת שִכּוּנִים.
שְוָקִים, כִּכָּרוֹת וּשְֹדֵרוֹת –
סִימְפוֹנְיָה בְּלִי גְבוּל וּגְדֵרוֹת,
הָרַעַש מַחְרִיש
כָּל מִדְרֶכֶת וּכְבִיש
אַךְ אָזְנָיו שֶל הַשֶּקֶט עֵרוֹת
וְעִיר מְגַלָּה בִּתְמִיהָה
פִּתְאֹם כִּי מָלְאוּ לָהּ מֵאָה
לַמְרוֹת שֶעוֹדָהּ
צְעִירָה כְּיַלְדָּה
שֶלִּגְדֹּל וְלִצְמֹחַ כְּמֵהָה...
פּרק שישי: צְעִירָה בַּת מֵאָה
כָּל תֵּל-אֲבִיבִי שֶעֶרְכָּהּ שֶל הָאֱמֶת יָקָר לוֹ
וּבָאֱמֶת הַזֹּאת הוּא גַם מוּכָן לְהִסְתַּכֵּן
חַיָּב לוֹמַר עַל עִיר זֹאת שֶנּוֹפָהּ כָּל-כָּךְ מֻכָּר לוֹ
שֶלֹּא הַכֹּל מֻשְלָם בָּהּ וְשֶיֵּש מָה לְתַקֵּן.
כִּי לֹא הַכֹּל הִיגְיֶנִי בָּהּ וְלֹא הַכֹּל הַרְמוֹנִי,
וְלֹא הַכֹּל צוֹדֵק בָּהּ וְנִנּוֹחַ וְשָלֵו
וְיֵש בָּהּ פַּעַר מְנַקֵּר-עֵינַיִם בֵּין הָעֹנִי
וּבֵין הָעֹשֶר הַלּוֹקֶה בְּאֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב.
וּמִשְכוּנוֹת הָאַרְגָּזִים וְעַד כִּכַּר הַלֶּחֶם,
מִשֹּד כְּרִישֵי נַדְלָ"ן עַד חַרְצָפָיו שֶל חוֹף הַיָּם
אַתָּה רוֹאֶה מִלְּבַד פְּרִיחָה גַם זֹקֶן וְשַלֶּכֶת
וְעִם כָּל זֹאת דְּבַר-מָה צָעִיר עוֹד חַי בָּהּ וְקַיָּם.
וְאוֹתוֹ הַדְּבַר-מָה הַצָּעִיר, הֶחָמִים
עוֹד מַמְרִיא לַמְּרוֹמִים
עַל גָּבְהֵי פִּגּוּמִים
וְשוֹתֵל בָּהּ רֵאוֹת יְרֻקּוֹת שֶל גַּנִּים בִּנְחִישוּת שֶאֵינֶנָּה לֵאָה
וּכְמוֹ סַם אַנְטִי-אֵיגִ'ינְג מַזְרִים לָהּ בַּדָּם
נְעוּרִים שֶאַף פַּעַם הֵדָם לֹא נָדַם
וְכָל עַיִן גֵּאָה
מִשְתָּאָה וּתְמֵהָה:
צְעִירָה, צְעִירָה בַּת מֵאָה...
זֶה נִרְאֶה מִמַּבָּט רִאשוֹן כְּמוֹ פָּרָדוֹקְס
שֶהַהוּא, הַקָּרוּי "הִגָּיוֹן"
כְּמוֹ חוֹטֵף בּוֹ פִּתְאֹם מִין נוֹק-אַאוּט שֶל בּוֹקְס
אוֹ דְקִירָה קַטְלָנִית שֶל פִּגְיוֹן.
וּמִפְּנֵי שֶשּוּם צֶמַח זָקֶן שֶנָּבַל
לֹא מַמְשִיךְ בְּגִילוֹ לְלַבְלֵב
זֶה אֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אֲבָל
מִתְקַבֵּל בְּהֶחְלֵט עַל הַלֵּב...
כִּי הַלֵּב, לֵב-הָעִיר הַצָּעִיר, הֶחָמִים
עוֹד מַמְרִיא לַמְּרוֹמִים
עַל גָּבְהֵי פִּגּוּמִים
וְשוֹתֵל בָּהּ רֵאוֹת יְרֻקּוֹת שֶל גַּנִּים בִּנְחִישוּת שֶאֵינֶנָּה לֵאָה
וּכְמוֹ סַם אַנְטִי-אֵיגִ'ינְג מַזְרִים לָהּ בַּדָּם
נְעוּרִים שֶאַף פַּעַם הֵדָם לֹא נָדַם
וְכָל עַיִן גֵּאָה
מִשְתָּאָה וּתְמֵהָה:
צְעִירָה, צְעִירָה בַּת מֵאָה...
* * *
אסתר ראב
תל אביב
אֵיכָה אֵבְךְּ וְדִמְעָה אָיִן,
הָלוֹךְ וְטָפוֹף בְּרַגְלֵי מֶרִי
עַל חוֹל אַדְמָתֵךְ – אַתְּ
לֹא גֹּרֶן וְלֹא זַיִת,
עֲרוּגוֹת קְלוֹקְלוֹת
תִּסְחֲטִי כָּאן,
וְאַבְנֵי-מֶלֶט
עַל חָזֵךְ הָרָזֶה.
עֲרָבַיִךְ עוֹד יִזְלְפוּ מָה
מְיץ-כּוֹכָבִים אוֹ לַחְלוּחִית-יָם;
אֶדְבַּק עִם עֶרֶב אֶל שׁוּלֵי גִּבְעוֹתַיִךְ,
כְּחִילְפָה צְחִיחָה מְיַבֶּבֶת.
1928
נדפס לראשונה ב"הדים" כרך ב', חוב' ג', תרפ"ח-תרפ"ט, 1928. נכלל ב"קמשונים", 1930, ולאחרונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים", המהדיר אהוד בן עזר, מהדורות זמורה ביתן 1988 ואילך. עמ' 15. הספר טרם אזל.
בתקופה בה נכתב השיר באה אסתר לגור בתל אביב לאחר תקופת שנים אחדות בקאהיר, ובנתה בית מודרני בלב החולות. תל אביב עדיין היתה מוקפת גבעות חול ואילו מכורתה של אסתר, פתח תקווה, היתה אז מושבת הפרדסים הגדולה בארץ, מוקפת באלפי דונמים של עצי הדר ירוקים כל השנה, וגם מיספר תושביה משתווה, אם לא רב יותר עדיין, משל תל אביב.
* * *
משה כהן
האפיפיור הגרמני והחרא אחמדינג'אד
[את הכותרת נתנה המערכת]
מכובדי,
1. מדינת ישראל מתכוננת בדחילו ורחימו לביקורו של הרועה הרוחני והמוסרי של הנצרות הקתולית, הלא הוא האפיפיור. ומהי משנתו המוסרית של הרועה? בימים אלה הזדמן לנו לעמוד על עמדתו באחת הסוגיות שעל סדר היום העולמי, הלא היא "ועידת האו"ם נגד הגזענות", שאיננה אלא במה להשמצה והכפשה של ישראל.
מדינות נאורות כמו ארה"ב, קנדה, גרמניה, איטליה, אוסטרליה – ניערו חוצנן ופרשו מהמופע המביש הזה. אך לא כן רועה הצאן, אדרבה, הוא קורא למאמיניו ליטול חלק פעיל באירוע הזה החשוב לדעתו.
אכן זהו האורח שיבוא לפקוד אותנו בשעה טובה ומוצלחת. צריך לקבל אותו בנימוס ובקורקטיות הראויים, אך איננו צריכים לצאת מגדרנו, לפאר ולרומם אותו ולהתפלש בעפר רגליו כדרכנו. אין הוא נמנה עם ידידינו.
2. כאשר טוען אצלנו מישהו שנשקפת למדינת ישראל סכנת הכחדה, מבטלים זאת "שוחרי שלום" שלנו כ"תסביך" שואה, שהרי ישראל היא, לטענתם, "המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון ויכולה לוותר על שטחים ללא חשש לביטחונה."
היום [21.4] בשעה 16:30 התראיין ברשת ב' ההיסטוריון הידוע פרופ' יהושע פורת, יליד הארץ ואיש שלום, ונשאל על ידי המראיין ד"ר יצחק נוי:
"האם עלולה, לדעתך, להתרחש שואה בישראל ועלולים לרצוח אותנו?"
על כך ענה פרופ' פורת: "אין לי כל ספק, אם לא נהיה חזקים די הצורך, נושמד."
אז אולי הדאגה לביטחון ישראל היא אמיתית ולא "תסביך" גרידא?
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
אהוד: להערכתי יהיה ביקורו של האפיפיור בישראל מופע תעמולתי אנטי-ישראלי מובהק ומזיק שבו יתייחס בעיקר לערביי ישראל הנוצרים וגם המוסלמים, שחלקם כבר רואים את עצמם פלסטינים, וידבר עימם ועליהם כאורח שלהם וכמגן עליהם, צאן מרעיתו – מפני השלטון הישראלי; את התוכן האמיתי של ביקורו הוא יסכם עם מאזן גנאיים, ראש עיריית סכנין העומד לבקר אצלו ועם עוד מנהיגים ערבים מקומיים בגליל, כאילו מדובר באוטונומיה פלסטינית שהיא מדינה נפרדת בתוך ישראל ואותה הוא מבקר! –
["הארץ און-ליין: רגע לפני שהוא מגיע לביקורו הראשון בארץ, אירח היום (רביעי, 22.4) האפיפיור בנדיקטוס ה-16 קבוצה של פלסטינים קתולים מבית לחם. כמתנה, הגישו נציגי הקבוצה לאפיפיור כאפייה ערבית מסורתית. בנדיקטוס לא היסס, חבש את הכאפייה וניהל שיחה ידידותית עם אנשי הקבוצה].
חכו ותראו איזה ביזיון צפוי לנו מתומכו הגרמני של מכחיש השואה אחמדינג'אד! וכמובן הכס הקדוש לא יאמר מילה על רדיפות המוסלמים את הנוצרים והגלייתם בכל מדינות המזרח התיכון ובייחוד ברשות הפלסטינית, כי שנאת ישראל נחשבת כיום מוסרית יותר מהגנה על מיעוטים נוצריים מדוכאים – בתוך עולם מוסלמי עויין! האם שאל ברוך ה-16 את אורחיו כמה ערבים נוצרים נאלצו להגר מבית לחם בגלל אחיהם המוסלמים?
* * *
איפה ציפי לבני?
* * *
אורי הייטנר / 2 רשימות ותגובה
א. מלכודת הכחשת השואה
הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו תאי גזים ולא היתה השמדה. שיטה פופולארית יותר להכחשת השואה, היא הצגתה כדומה למוראות המלחמה המקובלים. האמריקאים עשו כך וכך בעיראק, הסובייטים עשו כך וכך באפגניסטן וכך עשו הגרמנים ליהודים במלחמת העולם השניה. זוהי הכחשת השואה באמצעות גימודה; באמצעות הדמייתה לנורמות המלחמה והיחסים הבינלאומיים. ואין שיטה אהודה על מכחישי השואה, אנשי הימין והשמאל הרדיקאלי באירופה, מאשר השוואת מעשי הנאצים למעשיה של ישראל, והשוואת מצבם של היהודים בשואה למצבם של הפלשתינאים. אין הכחשת שואה נואלת וצינית מזו.
גם בישראל התופעה הזו קיימת. היא קיימת בימין הקיצוני בישראל. דוגמה לכך היא אנשי הימין הרדיקלי שתלו על בגדיהם טלאי כתום בעת עקירת יישובי גוש קטיף. כמו אותה משפחה, ששלחה את ילדיה, מעוטרים בטלאי כתום, לצאת אל חיילי צה"ל כשידיהם מורמות, בדומה לתמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה (אין זה המקום לדון בהתעללות הרגשית של אותם הורים בילדיהם, אלא רק במעשה הציני של גימוד השואה, שכמוהו כהכחשתה).
התופעה הזאת נפוצה יותר בקרב השמאל הרדיקלי בישראל, השותף לאורגיית שנאת ישראל והכחשת השואה באמצעות השוואת מעשי ישראל למעשי הנאצים. בספרו המצויין והחשוב "פוסט ציונות פוסט שואה", מציג פרופ' אלחנן יקירה את השיטה, הנפוצה מאוד באירופה ויש לה חקיינים בישראל, ליצור בצורה כזו דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אני נתקל בתופעה זו על ימין ועל שמאל. לדוגמה, לפני כשנתיים נערך ביקור של מנהלי מתנ"סים במוזיאון לוחמי הגיטאות. בישיבה בה הוחלט על הסיור, אמר אחד המנהלים הערבים, שהוא מקווה שיום אחד נבקר כולנו גם במוזיאון הנכבה. דוגמה טרייה יותר, מהשבוע האחרון – בדיאלוג טוקבקים בהשתתפותי, השיב לי מאן דהוא בטוקבק שכותרתו "מרחב מחייה = רמת הגולן". בטוקבק הוא ציטט את דברי היטלר על מרחב המחייה, ועל זכותם של עמים עליונים להרחיב את "מרחב המחייה" שלהם על חשבונם של עמים נחותים.
מה עושים עם השוואות נואלות כאלו? מתבקש להגיב ולהסביר ולהתמודד עם הפירכה. להסביר את האבסורד שבהשוואה בין "מרחב המחייה" ההיטלראי לרמת הגולן, או בין השואה ל"נכבה".
אני סבור שבמקרים אלו ראוי לחשוק שפתיים ולא להיגרר אחרי הפרובוקציה. סוג זה של פרובוקציה נועד להפיל את המגיב למלכודת שבעצם ההשוואה הנואלת בין השואה לבין הנכבה, להבדיל.
הפרובוקאטור היוצר את הזיקה הזו יודע היטב שהיא מופרכת מעיקרה. מגמתו היא למשוך את המגיב בלשון, לתגובות כמו: "איך אתה יכול להשוות? מה, היו כאן תאי גזים?!" – למשל. תגובה זו היא משחק לידיו של הפרובוקאטור, כיוון שהיא נותנת לגיטימציה לעצם ההשוואה. עצם הצגת ההבדלים בין האירועים והנכונות להשוות ביניהם, מעמידה אותם באותו מישור ומזמינה את הפרובוקאטור לתגובה נוסח: "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל..." בכך השיג הפרובוקאטור את מבוקשו.
לכן, מן הראוי להימנע מנפילה למלכודת הזו. התגובה הראויה לפרובוקאציה מסוג זה, היא הבהרה, שהפרובוקאטור אינו אלא מכחיש שואה.
לפני שנים אחדות, הרצה עמוס עוז באוניברסיטה בגרמניה. בתום הרצאתו קמה אחת הסטודנטיות ושאלה אותו, האין זה נכון שכגרמניה היא מחוייבת ללחום למען הפלשתינאים, כיוון שבגלל פשעי הוריה, היהודים עוללו את האסון הפלשתינאי ובכך הגרמנים אשמים בעקיפין באסון הזה. עוז השיב לה בסרקאזם, שאכן הוריה אשמים באסון הפלשתינאי, בכך שהם לא היו יעילים מספיק. אם היו מתאמצים קצת יותר ומשלימים את המלאכה, ולא היו נשארים יהודים, לא היתה בעייה לפלשתינאים...
זוהי תגובה הולמת. במקום להיגרר להשוואות הנואלות, יש לעבור ממיגננה למתקפה. יש לחשוף את פרצופם האמיתי של מכחישי השואה למיניהם. בלי להצטדק, יש להסביר בכל מקום את צדקת הציונות ואת צדקתה של מדינת ישראל. ובתוכנו – בלי להצטדק, יש לחנך על צדקת הציונות.
ב-2009 המותג "אנטישמיות" אינו פוליטיקלי קורקט. לכן, האנטישמים בעולם, אנשי הימין והשמאל הרדיקלי, מתייגים את האנטישמיות שלהם במושגים המכובסים "אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". יש להסיר מעל פרצופם הנתעב את המסווה.
השואה היא תוצאה ישירה של הגלות ושל היעדר ריבונות לעם היהודי במולדתו. השואה היא העוול והרשע הגדולים בהיסטוריה. הם התגלמות העוול והרשע. הציונות והקמתה של מדינת ישראל, היא התשובה לשואה, כי היא יצירת המציאות ההפוכה למציאות שיצרה את השואה. בכך שהציונות היא תיקונו של העוול הגדול בהיסטוריה – הציונות היא התגלמות הצדק עלי אדמות. מי שיוצא נגד הציונות יוצא נגד הצדק ובעד העוול.
השואה אינה הצידוק לקיומה של מדינת ישראל. הצידוק לקיומה של מדינת ישראל מוגדר במגילת העצמאות כ"זכותנו הטבעית וההיסטורית"; זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וריבונות בארצנו, כמו זכותו של כל עם בעולם, וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.
השואה אינה הצידוק, אבל היא הוכחה לצדקת הציונות, כי היא מעידה על התוצאה של אי מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית.
65 שנים חלפו מאז השואה. ועידת דרבן 2 בז'נבה היא הוכחה לכך שטרם פסה האנטישמיות מהארץ. באנטישמיות הזאת עלינו להלחם בכל כוחנו.
אהוד: אני לא מתפעל מתשובתו של עמוס עוז, אשר כדרכו כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו נכון וכמעט כל דבר נכון שהוא אומר אינו חדש. תשובתו לסטודנטית היא תמיכה אדירה בפלסטינים כי ממנה משתמע שאילו הושמדו כל היהודים באירופה לא היה שום משקל ליישוב העברי החדש של "מדינה בדרך" – בן יותר משישים שנה (אז) ולא לציונות ולשיבת ציון, ולא ל"הגנה", ולא היתה קמה מדינת ישראל. אבל עוז מתמחה בדברי הבל היסטוריים כאלה.
עם זאת, אין בלקח השואה שום ביטחון ביטחוני והיסטורי מוחלט באשר לקיומה של ישראל, כי אילו לא עצר מונטגומרי את רומל במידבר המערבי ב-1942 היה גורלנו כגורל יהודי אירופה תחת גאולייטרים נאציים מבני הטמפלרים בדרכנו למישרפות, ואם יגשים אחמדינג'אד את תוכניותיו יהיה גורלנו כגורל ששת המיליונים באירופה גם אם נסחוף עימנו את מרבית תושבי טהרן אל השאול.
ב. ליבת הסכסוך
דרישתו של נתניהו מהפלשתינאים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי התקבלה בידי התקשורת הישראלית בקיתונות של ביקורת ולעג. הדרישה הזו הוצגה מצד אחד כהצבת מכשול מלאכותי כדי למזמז את המו"מ עם הפלשתינאים ומצד שני כביטוי לחולשה וחוסר ביטחון עצמי במהותה של המדינה.
ירון לונדון, למשל, שאל בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" האם הונגריה מבקשת מרומניה אישור והכרה בהונגריותה?!
אכן, יש היגיון בביקורת הזאת. אך אם נמשיך את הקו הלוגי הזה, למה בכלל לבקש מהפלשתינאים הכרה במדינת ישראל? האם הונגריה מבקשת מרומניה הכרה? למה בכלל ישראל דרשה באוסלו מהפלשתינאים להכיר בה? למה ישראל דרשה מהפלשתינאים באוסלו לשנות את האמנה הפלשתינאית (התחייבות שגם ממנה, כמו מכל התחייבויותיהם, הפלשתינאים התחמקו – התחכמו)?
ישראל אינה זקוקה להכרתם של הפלשתינאים ואין היא מבקשת מהם רשות להתקיים. אך כאשר מדובר בשלום, ובוודאי בשלום שיחייב את ישראל לוויתורים כואבים על חלקי מולדת, יש לעקור את שורש הסכסוך. שהרי אם ליבת הסכסוך נשארת, איזה מין שלום הוא זה? ואם אין זה שלום אמיתי, תמורת מה הוויתורים הישראליים?
ליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית. לכן הם דחו את החלטת האו"ם לחלק את ארץ-ישראל המערבית למדינה ערבית ומדינונת יהודית קטנטנה, ללא רצף טריטוריאלי, ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת דמים שנועדה להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל, שלוש שנים אחרי השואה. לכן, ביום הקמתה של מדינת ישראל פלשו אליה צבאות ערב על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. לכן נמשכת מלחמתם נגדנו ללא יום של הפסקה מזה 61 שנים. סירובם לקבל את זכות קיומנו, הוא הסיבה להפרת כל ההסכמים בינינו; הוא הסיבה לכך שהם מעלים שוב ושוב את טענת "זכות" השיבה, בניסיון להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים ובכך להשמידה באופן דמוגראפי.
הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו ויכוח טריטוריאלי על מיקום הגבול בין המדינות. לכן, כל שטח שישראל העבירה לפלשתינאים הפך בסיס לתוקפנות נגדה. לכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל היישובים וגירשה את כל היהודים שחיו ברצועה עד האחרון שבהם, התגובה היתה הגברת הטרור, בתקווה שהמומנטום גוש קטיף ימשך בשדרות ו"עוטף עזה".
מאחר וליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של המדינה היהודית, הסכסוך לא יסתיים בטרם יכירו הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה. הביטוי המעשי לקבלת זכות קיומה של המדינה היהודית, היא ביטול תביעת השיבה.
נתניהו צדק לחלוטין בדרישתו זאת. אני מקווה שהוויתור עליה כתנאי מוקדם למו"מ אכן היה מתוך קבלת העיקרון של אי העמדת תנאים מוקדמים למו"מ, ואין זו התקפלות וויתור על עצם הדרישה. ניתן לוותר על הדרישה כתנאי למו"מ, אם גם הפלשתינאים יוותרו על כל דרישה כתנאי למו"מ, והוא אכן יהיה ללא כל תנאים מוקדמים. אך במו"מ עצמו, על ישראל לעמוד על הדרישה הזאת ללא פשרות.
ובאשר לטענה שדרישתו של נתניהו היא דרישת סרק לא מהותית שנועדה לעכב את המו"מ, נשאלת השאלה – אם כך, מה אכפת לפלשתינאים להודיע על הכרתם בישראל כמדינה יהודית? אם הם רוצים להתקדם מהר במו"מ, ואין כל משמעות לדרישה הזאת, למה אין הם "משחקים את המשחק" ו"זורקים לנתניהו עצם"?
התשובה לכך ברורה – אין הם מוכנים להצהיר על הכרתם בישראל כמדינה יהודית, מאחר ובאמת ובתמים אין הם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. אז על מה יש לדבר?
*
אהוד, שלום!
במאמרך על ברק אובמה [גיליון 437], נקודת המוצא שלך היא שהדברים הכתובים אודות מדיניותו ב"הארץ" נכונים, ואתה מגנה את "הארץ" על תמיכתם בו.
אני בכלל לא בטוח שאלה עמדותיו – ולא משאלת לב של עקיבא אלדר וחבר מרעיו, המצפים מאובמה לכפות על ישראל את השקפתם.
אורי הייטנר
* * *
אלי נצר
הַגַּעְגּוּעִים הַנִּפְלָאִים
הָאֲרָצוֹת בָּהֶן הָיִיתִי
אַךְ אֲלֵיהֶן לֹא בָּאתִי מֵעוֹלָם
מְמַלְאוֹת אוֹתִי גַּעְגּוּעִים
אֶל הַמָּקוֹם אֵלָיו אֲנִי מִתְרַחֵק.
רָאִיתִי אֲנָשִׁים שֶׁבֵּיתָם הַרחֵק מִמְּקוֹמָם
וּמְקוֹמָם אֵינֶנּוּ בֵּיתָם
וּמוּטָב הָיָה כִּי הַיוּ צִפֳּרִים אוֹ דָּגִים
אוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים
שֶׁנִּתָן לְהַגְדִּירָם כְּזִכְרוֹנוֹת אוֹ כְּחֲלוֹמוֹת.
אֲנִי עַצְמִי נִמְצָא עַכְשָׁו בְּתוֹךְ עַצְמִי
וְעַצְמִי אֵינֶנּוּ בַּיִת אוֹ מִבְצָר
כִּי אִם בָּשָׂר דַּק וּפָגִיעַ וַאֲהָבוֹת שְׁבִירוֹת
וְגַעְגּוּעִים נִפְלָאִים
אֶל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי
אַךְ אוּלַי יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת.
גלגלי הרשמקול סבבו לאיטם, לפתע בקעה ממנו מוסיקה רבת השראה, משהו משל בטהובן. נדמה, קטע מן 'ההירואיקה'. תזמורת סימפונית גדולה. אחרי צלילים אחדים נדמה המוסיקה. נשמעו חריקות אחדות וקולי הצרוד, המהמהם, החליף את האקורדים מלאי ההוד. סביבי ראיתי כתריסר זוגות עיניים שהביטו בי בחיוך ובעידוד. סביבי ראיתי כתריסר פיות, שלעסו מיני מאפה וקינחו במשקאות. חמש-עשרה שנים לא דיברתי בשפה זאת והדברים שיצאו מפי היו עילגים ומגומגמים. הנערה, שאהבתי פעם, ישבה לידי וכרסה בין שיניה. היא הייתה עתה אישה כבדת אברים, פניה זרועות בהרות-קיץ ושערה, שפעם נקלע בצמות ארוכות, קוצץ כשערו של שמשון, שסודו נגלה וכוחו ניטל. היא קירבה אליי מאכלים ומשקאות וסוככה עליי כאילו הייתי עוד שייך לה. גלגלי הרשמקול סבבו ועליהם חרוט היה סיפור חיי. מן המכשיר בקע אליי קולי, שלא היה קולי וסיפור חיי, שהיה סיפור אחר מכפי שרציתי לספרו. הנה, אני מתאר את עלייתי ארצה, אני מספר על האונייה החותרת בין הגלים הסוערים, ואיני מספר על געגועיי העזים לבית אבא-אימא. אני מספר על ימיי הראשונים בקיבוץ ואיני אומר דבר על השלפוחיות הצורבות, שנזרעו על כפות ידיי מחמת העבודה בטורייה. אני מספר על השירים שכתבתי, ואיני מספר על השירים, שלא היה בי הכוח והכישרון לכתבם. הקשבתי לדברי עצמי, שעל אף עילגותם הצטרפו למסכת של מעשים והצלחות. לפתע שלחתי ידי אל הכפתור כדי להפסיק את סיפורי. ידידי שניצב לידי, חש לסייע לי, אך במקום להפסיק את מהלך המכשיר, הוא הגביר את קולו. "צדקת, כך טוב יותר," אמר.
מתוך הספר 'הגעגועים הנפלאים' מאת אלי נצר, הוצאת 'ספרית פועלים' 1981
* * *
אהוד בן עזר
המסע לארץ הודו
בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.
1959
השיר התפרסם לראשונה ב"פי האתון" בשנת 1959 ונכלל בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר", שירים 1955-1995, בהוצאת אסטרולוג, 2005, ספר שאזל כליל, ושוויו כיום של כל עותק ממנו הוא מאות שקלים, כי אין סיכוי שיידפס שנית אי פעם.
* * *
יהודה גור-אריה
ארבע קושיות
לֵיל הַסֵּדֶר, פֶּסַח תש"ב, וַארְשָׁה.
הַיֶּלֶד שָׁאַל אֶת אִמּוֹ וְאָבִיו:
– מָה כֹּל זֶה?
הֵם שָׁתְקוּ, נְבוֹכִים,
לֹא יָדְעוּ מָה לְהָשִׁיב.
בָּאַקְצִיָּה הַשְּׁנִיָּה
לָקְחוּ לוֹ אֶת הוֹרָיו.
הוּא שָׁאַל אֶת חַיָּל ה-.S.S
שְׁחוֹר הַמַּדִּים:
– מַדּוּעַ?
Verfluchter Jude!
הָיְתָה תְּשׁוּבָתוֹ.
כְּשֶׁמִּלְּאוּ לוֹ שֶׁבַע שָׁנִים
הוּא צָעַד בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה-אֲרֻכָּה
שֶׁל יְלָדִים-יְתוֹמִים,
עִם הַדּוֹקְטוֹר [יַאנוּשׁ קוֹרְצַ'אק] בָּרֹאשׁ,
כְּרוֹעֶה, הַנּוֹהֵג אֶת עֶדְרוֹ –
טְלָאִים רַכִּים;
הוּא רָצָה לִשְׁאֹל אוֹתוֹ דְּבַר-מָה,
אַךְ הַדּוֹקְטוֹר צַעַד הַרְחֵק לִפְנִים
וְקָשֶׁה הָיָה לְהִתְקָרֵב אֵלָיו
מִזְּנַב הַשַּׁיָּרָה.
כְּשֶׁבָּא מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר
עִם הַכְּתֹבֶת
Arbeit macht frei
וְהֻכְנַס לַמִּקְלַחַת
הָאֲטוּמָה,
הוּא נָשָׂא עֵינָיו אֶת הַתִּקְרָה,
שׁוֹאֵל בְּקוֹל נֶחֱנָק
אֶת הָאֵל הַגָּדוֹל וְנוֹרָא:
– אַיֶּךָּ?
אַךְ אֱלֹהִים שָׁתַק;
אֵינוֹ יָכֹל לְהִתְפַּנּוֹת
לַעֲנוֹת
לְמִילְיוֹן וָחֵצִי יְלָדִים יְהוּדִים
בְּנֵי עַמּוֹ הַנִּבְחָר,
שׁוֹאֲלִים שׁוּב וְשׁוּב
אֶת אוֹתָהּ קֻשְׁיָה.
וְאָז
יָרַד אֱלֹהִים בְּעָנָן
שֶׁל גַּז
שֶׁל גַּז
שֶׁל גַּז.
* * *
ד"ר גיא בכור
סיפורה הלא-יאומן של שוויץ "הנייטרלית"
מול היהודים. עכשיו גם מול ישראל
בהצטדקות, בגלגול עיניים לשמיים, ובמציאת פלפולים משפטיים, היו השוויצרים תמיד מוכשרים מאוד. "הניטראליות" שלהם משמעה: שהם פשוט נהנים מכל העולמות. כיצד נטלו השוויצרים חלק פעיל במנגנון ההשמדה של יהודי אירופה, כיצד סירבו להעניק מקלט מדיני ליהודים בזמן השואה, בטענה שהם נרדפים מסיבות "דתיות וגזעיות", ולא מדיניות; וכיצד הם מפרים את האמברגו העולמי על איראן. הרבה מאוד לא השתנה במדינה "ניטראלית" זו, שאירחה בכבוד את מכחיש השואה אחמדינג'אד.
"אנחנו מדינה ניטראלית," אמר אתמול נשיא שוויץ בתגובה לכעס בישראל על שנפגש לארוחת ערב ידידותית עם נשיא איראן מכחיש השואה מחמוד אחמדינג'אד. "אנחנו מדינה ניטראלית" אמרו מנהיגי שוויץ בשנות מלחמת העולם השנייה, בטענה שאינם קולטים פליטים יהודים בזמן השואה, "המאבק בין הנציונל-סוציאליזם לגולים אינו צריך להתנהל על אדמת שוויץ," אמרו אז, כאילו היה מדובר בקרב בין שתי אומות, שצד ניטראלי אינו צריך להתייצב בו לימין שום צד. אותה צביעות, אז כמו גם היום.
למרות ששוויץ היתה יכולה להציל יהודים רבים, בהיותה גובלת במדינות אירופאיות רבות, בזמן השואה דווקא נסגרו גבולות שוויץ בפני פליטים יהודים, שהאופציה היחידה שנותרה להם היתה ההשמדה ההמונית. להוטים לרצות את שכיניהם הגרמנים מן הצפון, הוחלט כי הזכות המסורתית למקלט מדיני שמעניקה שוויץ אינה חלה על יהודים, מפני שהם אינם נרדפים מטעמים "מדיניים", אלא מטעמים שב"דת וגזע" (!)
בעזרת אירגונים הומניטאריים פרטיים אכן הצליחו כמה אלפי פליטים יהודים (כשלושת אלפים) לבלות את ימי המלחמה במחנות מעצר שוויצרים. אך עוד אלפים שנמלטו מן הרשת של הגסטפו והצליחו להגיע בדרכים בלתי חוקיות לשוויץ, נתפסו, והועברו חזרה לגרמניה, ישירות לידי הגסטפו, ואחרים לידי משטרת צרפת של וישי, שאחר כך הסגירה אותם לגרמניה.
כמה הוסגרו על ידי ממשלת שוויץ "הניטראלית" לידי הגרמנים? המיספר הרשמי הוא של 10,000 Zuruckzuweisungen – דהיינו אנשים שהוחזרו בפועל ממש על ידי המשטרה בין השנים 1942 ל-1945, אך היו רבים מאוד נוספים.
הסופר ג'יימס ג'ויס, שבמלחמת העולם הראשונה התגורר בשוויץ הניטראלית, נאסרה כניסתו חזרה לשוויץ בזמן מלחמת העולם השנייה, כי חשבו שהוא יהודי. רק כאשר יכול היה יוצרו של לאופולד בלום להוכיח שאינו יהודי, חס וחלילה –
"Je ne suis pas juif de Judee mais aryen d’Erin"
כפי שאמר, רק אז קיבל כרטיס כניסה שזיכה אותו לזכות במקלט בשוויץ.
העמדה השלטת סוכמה בפני התאחדות הפטריוטים השוויצרים על ידי ד"ר אויגן בירכֶר, חבר פרלמנט רב השפעה, ומי שפיתח את גרנולת "בירכר מיסלי": "הגולים האלה יפיצו את ארסם בתוכנו... האנשים האלה יביאו כינים פוליטיות שלא נוכל להתגבר עליהן."
מי בדיוק המציא את אותה דייסת פריגורט עם דגנים, "בירכר מיסלי?"
פרדריק גרינפלד כותב בספרו "נביאים בבלי כבוד", (עם עובד, עמ' 148) כי היה זה האנטישמי אויגן בירכר, או, לפי מקורות אחרים, קרוב משפחתו, הרופא השוויצרי, חסיד בריאות הגוף, מקסימיליאן בירכר-בנר. לא ממש חשוב, אך הדייסה הזו היתה "דייסת בריאות הגוף וטוהר הנפש." בבריאות כזו אין מקום, כידוע, לכינים.
גם דעת הקהל בשוויץ היתה עויינת ליהודים ולפליטים הבודדים שהגיעו, כי התעמולה הנאצית שיכנעה רבים מן השוויצרים ש"היהודים בעצמם אשמים באנטישמיות שבאה עליהם." מנהל משטרת שוויץ, היינריך רותמונד, היה בעל קשרי עבודה כל-כך מצויינים עם הגסטפו הגרמני, עד שעל פי הצעתו, הנהיגה המשטרה הגרמנית את האות "J" אדומה ומוקפת עיגול, שהוטבעה בדרכוניהם של הפליטים היהודים ובתעודת הזהות שלהם, וכך יכולה היתה משטרת הגבולות השוויצרית להבדיל במהירות בין גרמנים רצויים לבלתי רצויים. רותמונד הבטיח לגסטפו ששוויץ מעוניינת ביהודים האלה בדיוק כמו גרמניה.
שמא תגידו שהאינטלקטואלים בשוויץ יצאו נגד מעשי הזוועה האלה? לא ולא. התאחדות הסופרים השוויצרים מחתה על כי הוגי דעות וסופרים גרמנים-יהודים נקלטים בשוויץ, ואלה עלולים להוות "תחרות לסופרים המקומיים", ומן הסיבה הזו כל פרסום של גולה יהודי באותן שנים בשוויץ היה צריך לקבל את אישור ההתאחדות, ואישור כזה בדרך-כלל לא ניתן. כך גם נפגעה פרנסתם של יהודים רבים, שלא היו יכולים להתפרנס מכתיבתם. כאשר ביקשה המשוררת היהודייה הנודעת אלזה לאסקר שילר, שמצאה מקלט בשוויץ לפני שנאלצה לעזוב לארץ-ישראל (היא הותקפה ברחוב על ידי המון) להעלות לבימה את המחזה שלה, "ארתור ארונימוס", המדבר על אחווה יהודית-נוצרית – היא סורבה, בטענה כי זו "תעמולה אנטי-נאצית מגמתית, שאין לסבול בארץ ניטראלית."
בנוסף לכול, גזלה שוויץ באופן שיטתי וברוע את כספם של היהודים, שסברו בתמימות שהם מפקידם את הכסף בארץ הבנקים המסודרים והניטראליים. בזמן המלחמה ולאחריה, כאשר המפקידים לא באו לגבות את כספם, חלק גדול מן הבנקים פשוט גזלו אותו לעצמם. את התכשיטים שהופקדו בכספות, את הזהב, את החשבונות. לא חיפשו את המפקידים, לא שמרו על החשבונות, לא איתרו את היורשים. פשוט לקחו את הכסף שאינו כספם, במעילה רעת הלב הגדולה בעולם. כאשר נשאלו בנקאים שוויצרים מאוחר יותר, מדוע גזלו את הכספות שעליהן שמרו, אמרו על המפקידים היהודים האומללים שהושמדו בשואה: המפקידים לא הגיעו לקחת את רכושם...
על פי ספריהם של איתמר לוין ומחקרים נוספים, שוכב עד היום כסף יהודי של מעל מיליארד וחצי דולר בבנקים בשוויץ. בשל התגברות הלחץ בנושא, הסכימו בשנים האחרונות בנקים בשוויץ להקים קרן לסיוע לניצולי שואה, אפס קצהו של הכסף שגזלו, בהיותם ארץ "ניטראלית".
הניטראליות הזו לא הפריעה, כמובן, לבנקים בשוויץ, לשמור גם את כספי הנאצים או את הכספים שהנאצים עצמם גזלו. אותה ניטראליות של שוויץ לא הפריעה לה, כמובן, לחתום בשנת 2008 עסקת גז גדולה עם איראן, למרות מחאות ישראל והעולם המערבי.
כשראשה מכוסה, לפי כללי האסלאם, נפגשה במרץ 2008 שרת החוץ של שוויץ, מישלין קלמן-ריי, בטהרן, עם נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד. היא חתמה על ההסכם עם שר החוץ האיראני, לפיו תעביר חברה שוויצרית 5.5 מיליארד מ"ק גז מדי שנה לאיראן, החל משנת 2011, ולעזאזל הסנקציות, האיומים בהשמדה, הגרעין.
"היום אנחנו עדים לחתימת הסכם מכירת גז בין שתי המדינות," אמר שר החוץ האיראני מותאקי.
השרה משוויץ אמרה: "אני שמחה שההסכם נחתם. העסקה היא במסגרת החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם."
החוק? הכחשת שואה זהו פשע בשוויץ. ואיפה החוק הזה? לאן הוא נעלם כשצריך אותו?
אכן, בהצטדקות, בגלגול עיניים לשמיים, ובמציאת פלפולים משפטיים היו השוויצרים תמיד מוכשרים מאוד. "הניטראליות" שלהם משמעה: שהם פשוט נהנים מכל העולמות.
21.4.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
לחדשות בן עזר/ מכתב עיתי
לילה טוב אהודים יקרים
יִשְׂרָאֵל הַר
זְרוֹעוֹת אֵם
מְשׁוֹרֵר הוּא כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן
שֶׁאֲנִי – מִמְּרוֹם גִּילִי – עוֹקֵב
אַחֲרַי – הַיּוֹם הִגָּעְתִי עַד הַיֶּלֶד
שֶׁהָיִיתִי בִּזְרוֹעוֹתֶּיהַ שֶּׁל אִמִּי
תודה לכם עורכי וקוראי גיליונות מכתב עיתי, במיוחד על מסתו של ד"ר בכור שהבאתם בחדשות בן עזר האחרון – שלכם יִשְׂרָאֵל הַר המאחל שנשמע בשורות טובות ישועות ונחמות. אמן סלה
* * *
עדינה בר-אל
סופר שכזה – משהו על ספרו החדש של פוצ'ו
תיכננתי לכתוב משהו יותר ארוך על ספרו של פוצ'ו, אבל אהוד בן עזר (גיליון 437) חסך לי זמן ואותיות הקלדה. אני מסכימה לדברים שהוא כתב על הספר.
בכל זאת אוסיף כמה מילים. כמו שכתבתי על ספרו הקודם "זאת שכולם יודעים" (בגיליון 281), פוצ'ו יודע לכתוב היטב. הוא יודע לבנות עלילה, לשזור בה אלמנטים היסטוריים ותיאורי הווי בדרך של מלאכת מחשבת, בלי שרואים את ה"תפרים" של שלבי הכתיבה.
יתרונו של הספר המחודש והמורחב "חבורה שכזאת היינו", שכל פרק עומד כסיפור בפני עצמו. בכל סיפור כזה שזורה עלילה שמתפתחת לאחר תיאור רקע ונסיבות. יש בו דמויות ראשיות ומשניות, אירוע מרכזי, מתח עולה וגובר – לקראת מעשה קונדס או לקראת פעילות מבצעית – וכן מוסר השכל סמוי או גלוי, הומוריסטי או רציני. כאלו הם לדוגמא שני הפרקים, שמובאים זה אחר זה: "ההיתקלות", על היתקעות בכפר ערבי, הגעה למשטרת ג'נין והשתחררות ממנה; ו"סרט בעפולה", שכולל היתקלות עם ביריון שהסתיימה במלחמת חורמה באולם הקולנוע.
השפה של פוצ'ו, כמו תמיד, היא יפה ותקינה, למרות הסלנג השזור בה. הדיאלוגים קולחים בטבעיות ומשקפים את התקופה המתוארת, בדרך שיובנו גם לצעירים של ימינו ללא מחסומים. אפילו ביאורי המילים משמשים מקור לא אכזב לחיוכים. (הפעם לא אביא דוגמאות, קראו בעצמכם...)
אוסיף הערה אחת: לדעתי האותיות בספר קטנות מדי והשורות צפופות, במיוחד עבור ספר שיכול לכבוש גם את לב הנוער החל מגיל 14, לדעתי. הערתי הערה זו גם בעבר, לגבי ספרים אחרים. עצתי לסופרים: נא התעקשו שידפיסו את ספריכם באותיות גדולות יותר, או לפחות ברווח גדול יותר בין השורות. זה יגזול עוד גיליון דפוס אחד או שניים, אבל יגרום לקוראים צעירים וקשישים ליהנות הנאה שלמה מן הקריאה.
ואם בצורתו החיצונית של הספר עסקינן – יש לציין את העיצוב היפה מאוד של הכריכה: העטיפה הקדמית עם איורה של אראלה ז"ל, העטיפה האחורית, דשי הספר (שמקילים על הקריאה. לא צריך להשתמש בסימניה או לקפל דפים בקצותיהם...)
בקיצור, פוצ'ו, סופר שכזה, כתב ספר נפלא על חבורה שכזאת.
* * *
פוצ'ו: חיממת את ליבי מהבוקר
אהוד, חיממת את ליבי מהבוקר. ארבע פעמים קראתי [גיליון 437] בביקורת הנוקבת שלך את המשפט "רוצו וקיראו את פוצ'ו!" מיד רצתי למרפסת לראות אנשים רצים ולא תאמין היו שם שניים שרצו. אחד בגופייה ומכנסיים קצרים ואחת בטרנינג כחול.
רציתי לצעוק להם: "מה אתם רצים?! החנויות עוד סגורות!!!"
אבל במחשבה שנייה הבנתי שהם רוצים להיות ראשונים בתור ושתקתי.
מה שלא הבנתי זה מדוע כל אחד מהם רץ בכיוון אחר, אבל הרבה דברים אני לא מבין, אז שיהיה עוד אחד.
שלך,
פוצ'ו
[השם והמכתב אמיתיים]
* * *
ד"ר דובי רוזנברג
חרדי, לוחם אמיץ בטמטום
הרצון להיות אחר מעביר אפילו את השפויים על דעתם. כי גם השפוי בהיותו אחר הופך מטורף ולו לרגע. ולכן... מעטפת שקרית של יהודים תימהוניים, הבזים לכל מה שהם יכלו להיות, הופך אותם בין רגע לחיות אדם הסוחטות את האינטלקט עד לקצה גבול היכולת של הטמטום...
וכך, נוצרת לה 'אינטילגנציה'... או סוג של בוהמה מתוסכלת, הלא רשמית. שהרי איננה שינקינאית וכאלה...אלא 'אינטילגנציה' של הפרברים הנידחים. אלה... אותם אלה הבועטים בכל ערך, מצאו עצמם מושא לבעיטות ילדיהם... בעיטות למרחקים ארוכים כשצאצאיהם האומללים בועטים עצמם להודו, תאילנד, דרום-אמריקה ואוסטרליה ללא זהות, ללא קשר ובעיקר... בועטים.
כנראה, שאת השלב העוברי מעולם לא צלחו, שכן בעיטותיהם עוד פרימיטיביות משל עובר שעושה זאת על מנת לתרגל הליכה פשוטה... והם... הולכים לאחור. האינטילגנציה המאוסה והמלאכותית של הבוהמה המתוסכלת... זו שרואה את כל החלומות שפעם חשבו שהם עתיד, הופכים לאבק של עבר בדיוק כמו העבר שהם בזו לו... אך העבר האמיתי קם כעוף החול... כבר 3300 שנים. למגינת ליבם של הרוצים להיות 'אחרים', אותו עבר תמיד יישאר העתיד הזוהר... המציק, המרצד תמיד ברקע, מהבהב, קורץ לילדיהם המתוסכלים בתאילנד. והם שניסו לדכא את הנשמה בתחליפים מלאכותיים בדמות פרוזה חסרת צורה, אומנות מודרנית חסרת רסן וגבולות ושאר מיני אומנות שנוצרה בדיוק ובאופן מדוד ומותאם לחסרי הכישרון של הבוהמה ה'אחרת'.
ואנו... בני הדור המי יודע כמה של היהדות, מביטים עליכם ברמזורים, בפקקים, בפארקים, בעבודה, בצבא... במבט מלא חמלה... מתי יתפוצץ לו האידיאל הבא... ויוחלף במרצדס חדשה, מתי הבן הבא ירד לחו"ל, ואופס.. עוד חלום על ציונות נגוז לטובת באסטה בסידני אוסטרליה. מתי עוד ילד קט וענוג יוקרב על מזבח הפאשיזם הציוני בצבע חאקי מט. ואז... נתחנן... רק תבואו לטעום... אפילו אל תישארו לארוחה... אבל לרגע תבינו שיש מציאות אחרת, שפויה, מתחדשת... יהודית. ושהבוהמיניות המאוסה שלכם מובילה לאבדון, הציונות לשיגעון והערכים המומצאים חדשים לבקרים...לרפיון.
שלכם באהבה רבה,
ד"ר דובי רוזנברג
חרדי, לוחם אמיץ בטמטום
[השם והמכתב אמיתיים]
אהוד: האם שמת לב, למשל, ד"ר רוזנברג – שחלק ניכר מכם, "בני הדור המי יודע כמה של היהדות", משתמטים משירות סדיר ומילואים ומשוק העבודה ומבלים את זמנם בלימוד עקר בישיבות ובעשיית ילדים מרובים לחיי עוני וטפילות, על חשבוננו – בעוד אשר "צאצאיהם האומללים" של החילונים, המטיילים בעולם, עושים זאת לאחר שלוש שנות שירות צבאי מתיש ומסוכן [אכן, גם שירות של חובשי כיפות סרוגות], שחלקם נפצעים ונהרגים בו, ולפניהם עוד כעשרים-שלושים שנות שירות מתיש במילואים, שאין כמותו לעול בשום מדינה בעולם, וכמעט גם אין שני לו בלקיחת חלק פעיל בהיסטוריה היהודית מאז נוסדה מדינה ישראל וגם שנים רבות קודם לכן. שְׁאל את טרומפלדור היהודי ויגידך.
אז של נעליך מעל רגליך כאשר אתה כותב דברי בלע וחוצפה כאלה על "הפאשיזם הציוני" – זה שבזכותו האוייבים שלנו לא שוחטים אותנו וגם לא אותך, ואולי כדאי לך לחפש מדינה אחרת בעולם, שאין בה "פאשיזם ציוני" ו"טמטום" ר"ל! – וגם כדאי לך ללמוד קצת איך כותבים עברית – לא חצצית, עברית חילונית.
* * *
משה ברק
כאילו ארה"ב היתה קולטת 900 מליוני אנשים...
ליוסי גמזו שלום!
השיר היפה על זוליכה [גיליון 436] אכן מרגש וראוי שייהפך לנכס צאן ברזל בקורות עמנו לצד אמנון ממגנצא, ברקא פוטקובה ואחרים.
אך בהזדמנות זו ציינת את אי רגישותנו למסורת עדות ישראל, והצטרפת אל אלה המבקרים את קליטת עולי ארצות המזרח בישראל. זאת אמרת דווקא בערב המימונה, שאומצה על ידי המדינה, כדי ללכת לקראת העדה המרוקאית, ללא תקדים של עדה אחרת ללא כל היגיון בידורי המצדיק יום חג נוסף בחודשים של: פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים ושבועות.
עליי להזים את העלילה ולומר, שהיתה קליטה יוצאת מן הכלל של בני ארצות הים התיכון. בישראל היה ישוב עני ושכוּל שקלט ב-20 שנה אוכלוסיה שהיתה גדולה ממנו פי 4 לפחות. זה
וההוכחה שקליטה זו הצליחה מעל למשוער, היא בחלקם העצום של בני ארצות המזרח ביצירה התרבותית העכשווית בישראל – בעיתונות, על גלי האתר, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. יצירה שהיתה קיימת באירופה ולא נודעה כלל ביהדות הים התיכון עד לעלייה לישראל. עובדה!! כי עד להקמת המדינה, לא היה ולו סופר אחד, לצד תיאטרון, קולנוע וכו' שלא היה להם זכר בקהילות הים התיכון, אך פרחו ושגשגו בקהילות מזרח אירופה... [לא מובן. – אב"ע]. מרוב דיבורים על אשמת הקליטה, התחלנו לקבל אותם כאמת היסטורית, להאמין בהם ולהצטדק בשם אבותינו שאינם כבר בין החיים. כך מנצלים עסקנינו את המימונה כדי להתחנף ולכפר על "חטאי" אבותינו שקלטו... "חטא" שלא היה ולא נברא, אך הוא מסייע ל"מקופחים" לתפוס עמדות במסגרת ההפלייה המתקנת...
הגיע הזמן שקהילות אלה תבענה בגלוי את תודתן על מעשה הקליטה הענק, שיוצאי אירופה, ביצעו בגופם ורק בכספם שנאסף בגולה באסיפות ביידיש... זאת מתוך הכרה לאומית ציונית, בצורך לגיבוש עם, חרף הפער העצום בין התרבויות.
מי שלא מאמין בגודל המעשה, יקרא מאמרים של מי שביקר במרוקו עד שנת 1951, כשהחלה היציאה ההמונית משם.
משה ברק,
גבת
אהוד: הדברים שאמרת נכונים אבל אסור להגיד אותם בפומבי כי זה יפגע באמונתם וברמתם השכלית של מעריצי הרב עובדיה יוסף ושל מעריצי הבאבא ברוך ושל מעריצי הבאבות ועושי הנפלאות הדומים לו שפועלים גם במאה ה-21 – מפיצי הקמיעות והלחשים והנרות ולוקחי התרומות מהעשירים וגם מהעניים המרודים – אלה שרובם נמנים משום-מה על עדת המקופחים דור ראשון, דור שני, דור שלישי ותודה לאל גם דור רביעי בדרך... והכול בגלל האשכנזים... ביאליק (שביקש להיקבר בשכיבה על בטנו)... בן-גוריון... קלמן קצנלסון... אפרים קישון... דודו טופז... ארקדי גיאדמק... אולמרט... לודוויג ואן בטהובן...
* * *
דודו פלמה / שני שירים
שאלות הרות משקל
לקובי וינר ועמנואל קנט
הוי קובי הוי עמנואל
הוי שאלות הרות משקל
צפות להן בעדינות מגריטית
בחצרות הסגורות של המוח:
ומה כבר ההבדל
בין התופעה לבין
העולם כשהוא לעצמו
ומהו בעצם זה שהוא
מקור כל התופעות.
האם הכאב הזה שהוא
מהות האנושי בא מן
העולם או מחלחל מן
הצמא הנואש והכמה
אל עצמנו שבזולת.
האם עמנואל קנט הופך
בזרם הניגר של החול
להיות לעמנואל לוינס,
והאם האמת תהיה תמיד
ההפך ממנה במרוצת הזמן.
חרות וסדר
בני חורין נהיה, נקרעים תמיד בין
חירות לסדר. לעולם נזכר בכמיהה
גדולה בחירות המופלאה שחווינו
אז, כאשר היינו במדבר, כבר לא
עבדים אבל עוד לא אחראים
על גר היושב בתוכנו.
פסח, אירוע קוסמי גדול
מתנקז ברוך לאינטימיות
חמה ומאירת פנים של ליל-הסדר.
תמיד מקום להזדמנות חדשה,
של אוצרות טללים נפתחים,
שנוכל להניח על כף
המאזניים סדר חברתי נכון
להכריע גורל משפחה, קהילה
ועם לתת לאדם תקווה לעולם
מסודר וטוב יותר מזה שנמצא.
"אל תאמר חרות על הלוחות
אמור חירות על הלוחות",
נזעקו חז"ל שחשו בסכנה המסודרת
המתקרבת ובהבל פיהם המכושף
פרצו לנו את גבולות השמיים
באופק ההולך ונסגר של הסדר.
* * *
מירב ארלוזורוב
החופש החדש של הנשים הבדוויות
[ציטוט מתוך הרשימה ב"דה מארקר", מיום 21.4.09]
התופעה של רווקות ואמהות לילדים רבים אינה נדירה במגזר הבדווי. כך, 542 נשים בדוויות רווקות הן אימהות לחמישה ילדים; 115 נשים בדוויות רווקות הן אימהות לעשרה ילדים; 31 הן אימהות ל-13 ילדים ושתיים מחזיקות בשיא של 17 ילדים – וזאת כלל מבלי להינשא.
היכולת של אישה ליהפך לאם למספר רב של ילדים, אפילו 17 ילדים, מבלי להינשא, נראית מפתיעה. מה שמפתיע עוד יותר הוא שהתופעה הזאת מתגלה דווקא במגזר הבדווי, הנחשב למגזר שמרן וכזה שאינו מעודד את זכויות הנשים. האם השתנו התפישות בקרב הגברים הבדווים, עד שהם מרשים לנשות השבט ללדת ילדים מחוץ לנישואים ללא הגבלה?
אפשר להאמין שכך הם פני הדברים, ואפשר גם להאמין כי ההסבר למספרן הרב של האימהות הלא נשואות במגזר הבדווי הוא אחר לחלוטין: הן כן נשואות, אבל בהיחבא, משום שכמה נשים נשואות לגבר אחד. הפוליגמיה, שהוצאה מחוץ לחוק, ממשיכה להתקיים במדינת ישראל, בכך שנשים נישאות לאותו גבר מבלי לדווח על כך. הן נישאות בהסתר, בתמיכתם של אנשי הדת והקאדים, שמקבלים את שכרם מהמדינה – אבל נותנים יד כדי לעבור על חוקיה. לכן, מבחינת המדינה האישה היא אם חד-הורית – גרושה או רווקה. לעומת זאת, מבחינת העדה והמשפחה היא נשואה לכל דבר, בתור אשה רביעית, חמישית או שישית של אותו גבר, והיא נהנית מההכרה החברתית (והדתית) כאישה נשואה.
כך, הנשים, וגם הבעל שלהן, משיגים לעצמם הישג כפול: הם נמנעים מדיווח על נישואים למיספר רב של נשים, ובמקביל נהנים מכל ההטבות שהמדינה מעמידה לאימהות החד-הוריות שבתוכה – הטבות גדולות מאלו שמקבלת אם רגילה. מדובר בהטבות נדיבות במיוחד, משום שהאם מקבלת קצבה מקסימלית כאם חד-הורית ענייה, והיא גם מקבלת קצבאות ילדים בעבור כל אחד מילדיה הרבים. במונחים חודשיים, הסיוע שיכולה אם חד-הורית לעשרה ילדים לקבל מהמדינה עשוי להגיע גם ל-5,500 שקל בחודש. ברמת החיים עליה שומרים הבדווים, וכאשר מדובר במיספר נשים כאלה הנשואות לאותו גבר, הסכום עשוי להצטבר להכנסה משפחתית שאינה מבוטלת כלל.
בסך הכל רשומות 5,800 נשים בדוויות רווקות, שהן אימהות לכמעט 24 אלף ילדים [ממוצע של יותר מ-4 ילדים לאם חד-הורית!]. לפיכך, התופעה הזו עולה למדינה בכ-250 מיליון שקל של קצבאות בשנה, וזאת פרט לנזק שנגרם לשלטון החוק במדינה – וכמובן, לנזק המצטבר למעמדה של האישה הבדווית ולמצב החינוך והטיפול בילד הבדווי.
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ריבת-שושנים
יוני-הבר הומיות בתוך עצי-הפילפל המסורבלים. השמש עולה ומזהיבה את הגגות השטוחים; דקלים חותכים שמיים בעמודי-גזעיהם. הגינות שלפני הבתים מריקות את שארית ריחות-הלילה טרם יגבר היום. היסמין – לח עדיין, מטפס פוקח שפע עיניים על פני הגדרות; צל טחוב עוד מסתתר בין סבכי ורדי-הבר ועצי המנגו.
שמי-המידבר, שקופים ורחבים לאין-קץ, רוחפים, מתנשאים מרגע לרגע, ולעומתם שטוחים רחובות ארוכים ולבנים אשר קצותיהם כלים באופק. מוכרות הלבן, שחורות הכנפיים, נוסכות כבר את הסופרנו המסולסל והדווה שלהן לתוך הבוקר הטלול. מיד אחריהן עולים הדייגים מן הנילוס, סליהם הלחים על ראשם, בצעקה קצרה ומפתיעה מבשרים הם את בואם העירה בארבע כנפותיה כאחת...
במסילה העולה מן הנילוס, על פני סדין החול הצהוב של המידבר, זוחלת שיירה של אנשים, נשים וחמורים; שקוף וצח האוויר ותנועת השיירה ניראית לכל פרטיה; כעדת-נמלים נמשכים היצורים המוקטנים על פני הבד, טעונים פירות-נאות-המידבר: חלב, תמרים, וירק מגדותיו הדשנות של הנילוס, המוריקות כמרבדי-קטיפה לתוך החרבה.
על מרום כרים לבנים, תחת כילה שקופה, כחיפושית כהה ונחמדה, שכבה קלמנטין בת השש עשרה. ריסיה השחורים מלכו על פניה בשתי שורות משי פרום ורך, והלחי השחומה והשעירה במקצת היתה ויולטית-כמעט מאודם שחרחר. ברשלנות פשטה את זרועה הדקה והתמתחה אל האור – הרי היום הוא "היום המתוק", יום הכנת-הריבה, ריבת-השושנים. את היום הזה אהבה קלמנטין, שמלה מיוחדת חביבה יש לה עבור יום זה שכולו ריחות וסוכר. ורודה השמלה ומתוק הגו עם פקעי השדיים הפורצים בעדה. הצמה קלועה כשוט שחור ובקציה פורח שוב הוורד בעניבת-סרטים כבדה.
בתוך הגן העתיק עם בריכות-השיש עומדת שדירת-השושנים מכוסה ורדים גדולים ובשריים כקלחי-כרוב קטנים; "היום המתוק" גרף הנה את קהל עבדי-החצר השחורים והנוצצים עם נשותיהם וילדיהם. האצבעות השחורות כמקורים – טורפים, תולשים את השושנים, וגלי-גלים של ורדים נשפכים על המחצלות הפרושות, המדורה עשנה ודוד-הנחושת מלא סוכר רותח מבעבע.
על כולם מנצחת האם הזקנה והזקופה-להפליא, הלבושה שחורים ושתי צמותיה הארוכות, שיירי הוד עלומיה, גולשות מתוך השביס ורוקדות על גווה, פניה הצמוקות משולהבות, והיא מנצחת בקולה ובידיה על "היום המתוק".
מוחמד, הצעיר בעבדים, ברברי ארך-מותניים, אשר ידיו ורגליו כמטילי-ברזל דקים וגולגלתו צרה ומלוטשת כנחושת כהה, פשט את בגדיו העליונים והיה מדרדר מעט מדי פעם, בפנותו אל חברו בשפת הברברים המתפצחת ברעש של מטבעות מתפזרות, מצליף חצי-מבט בעיני כלב מוכה לצידה של קלמנטין, המרפרפת משיח אל שיח כששמלת "היום המתוק" שפוכה על גווה. באחרונה הסיר מוחמד גם "סדרייתו" מפני החום, ונישאר בחלוקו הלבן בלבד.
השמש ניסרה ועלתה, במהירות מיוחדת כבשה את האוויר, ובלהבה מרוכזת שלחה חומה על חול המידבר; כתמי-הירק: הכפרים פה ושם, חוורו ואבדו כאפס בים החול המלובן.
הריבה בדוד הפיצה ריח משכר וחם, ריח שושנים. "בושם האשה" יקראו לה אנשי-המקום; השפחות נתכנסו בצל הבית, ועלי-השושנים שעוד עמדו בסלים, להכנה, דמו לפרפרים מתים, ריחם התחזק; התינוקות שהיו מתלבטים כל הבוקר בין רגלי העובדים החלו מתרפקים על הוריהם כשהתנומה סורקת את אבריהם הקטנים השחורים.
ובשעה זו אירע הדבר התמוה והנורא: קלמנטין ציוותה להעלות את צנצנות-הזכוכית מן המרתף ולמלאותן בריבה החדשה; עודנה במבוא המרתף הטחוב והאפל, והנה צץ על ידה מוחמד, כאילו מן האדמה, במשיכת-יד אחת כבש לו את חזה, הדק את שדיה הקטנים באצבעות-ברזל ומשם לאורך כל גופה הלוך-ושוב: כשרץ שחור ומטורף זימזמה ידו על פני השמלה שהיתה לבנה כעת באפילת המרתף; ריח השושנים שהיו ספוגים בו נדף משניהם והיא עמדה כמאובנת ולא יכלה להזיז אבר, כה מובן מאליו ונורא כאחד היה מה שאירע ברגע זה; המאורע עצמו איבן אותה. בו-ברגע סתם משהו את אור המבוא ומוחמד נרתע אחורנית; בתו הקטנה התגלגלה ממדרגות המבוא עד לרגליו ופתחה ביבבה: בעיטה וקללה חנוקה, והקטנה עפה החוצה. קלמנטין תיקנה את שערה, ישרה את השמלה והעלתה את הצנצנות שהשתקשקו בין זרועותיה הרועדות...
ארושה היא קלמנטין, ארושה היא לנגיב הגבוה והחיוור. אומרים שמעשן הוא אופיום וגם פילגש הביא לו מפריס, אבל הלא אירופי הוא – ג'נטלמן כמעט. מלבד עניבותיו הצעקניות ותנועות-ידיו הזריזות, אין הבדל בינו ובין מיסטר ג'יימס הגר בחצר.
ארוסה הוא נגיב, היא ראתהו רק בליל התנאים, הגיש לה זו הטבעת המתנוססת גם כעת על אצבעה, "ארוסה הוא עליה" – יראה היא מפניו, יראה כיתר חברותיה מפני בעליהן וארוסיהן. יודעת היא פרשה זו, יודעת אותה לכל פרטיה עוד מהיותה בת שלוש-עשרה, יודעת היא כי בלילות וגם בימים יסחבנה למישכבו כאשר נעשה לאחותה הבכורה. זוכרת היא כיצד זו ברחה שבוע לאחר החתונה, ושבה לבית-אביה כשעיניה פקוחות-פקוחות ומוקפות זרים כחולים, רועדת כולה תחת כובד מחרוזות הפנינים והאבנים היקרות שלה. אחר-כך שבה אל בעלה וכעת ביתה מלא ילדים, היא חיוורה וסחוטה כיתר חברותיה בנות העשרים-וחמש, וצרתה אשר לקח לו בעלה עליה – יושבת עימה בבית. הנה זאת ידעה קלמנטין, וכאן העבד השחור, כאל מצרי עתיק-יומין, אשר בבית-הנכאת בקאהיר.
כל רוח לא נשבה. סנסיני-התמרים היו תקועים לתוך השמיים הלבנים היוקדים, יוני-הבר הסתתרו בסבכי הגן או ירדו לטבול במי-הבריכה. במרחבי החול זחלו אנשים בודדים כנמלים שתעו מקינן. הנילוס הרחוק פשט לגמרי את צעיפי-האד, ומימיו כבדו והכחילו בין חורשות הדקלים. סירות-מפרש, כנוצות לבנות, החליקו על מימיו כשהן עוברות מגזע דקל אחד למישנהו ומתרחקות במעלה הנהר למצרים העליונה.
בחדרים עמדו היתושים במרומי הקירות כקפואים. מכינים עצמם ללילה. הדממה היתה גדולה, וברדת אחד מהם ובפורשו כנפיו באוויר החדר – נשמע זמזומו הארוך והבודד כתקיעה אדירה.
קלמנטין נירדמה בפינת הספה כשריקמתה שמוטה בחיקה. אגלי-זיעה קטנים עמדו על מצחה. ילדי אחותה היו מושלכים על השטיח תקופי-שינה, כשפיותיהם הקטנים פתוחים ומושטים למעלה, לשאוף את האוויר החרב והחם. כל העיר נמה, רק ממרחקי אחד הרחובות הריקים והלבנים נמשכה יבבת אחד המוכרים המאחרים, כזמזום אותו יתוש שניעור משנתו שלא בזמנו. התריסים היו מסננים אש לבנה מן החוץ, ורק כשהיו חריציהם מאדימים כלשהו – ידעו תושבי הבתים שנטה היום לערוב.
צללי התמרים היו נמתחים אז, כפסי-צל ארוכים, על פני חצרות וקירות לבנים, הסנסנים רעדו-מה, ובאחד הקירות האטומים נפתח צוהר, ראש שחור נתקע בו והריח באוויר, – הנילוס שלח מלוא הכף לחלוחית וצינה לתוך היובש. בזה אחר זה נפתחו החלונות. קולות נשמעו מעברים שונים, על המרפסות הרחבות העלו כסאות, ספלי-קהווה ריחניים ונרגילות עשנות, מוכרי המנגו והשקדים הקלויים החלו כבר מכריזים על סחורתם כשהקירות האטומים עונים לעומתה בעצב ובהכנעה.
קלמנטין הרחיבה נחיריה הדקים, תקעה פרח יסמין רענן בשערה השחור והחלה משתובבת עם הקטנים מסביבה – אלה מטפסים עליה והיא מקניטתם, עד שלבסוף תופסת היא את החמוד ביניהם: "יַעלבי יַרוחי יַחביבי," ומטר נשיקות סוערות ניתך על הקטן המתפתל וצורח בזרועותיה...
*
נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922-1925 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך ד, גל' מ"ד (קצ"ד), א אייר תרצ"ג, 1933. וכן: "עולמנו", קובנה, שנה ב, גל' 30.5.33, עמ' 54-55. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 187.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
* * *
התוכנית ללימודי מיגדר
באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
מזמינה את הקהל הרחב
להשקת המגמה ללימודי גבריות
ביום ד' 13 למאי בשעה 19:00 באולם העֵז והתיש של משק שוורצמן
בתוכנית:
19:00 התכנסות וכיבוד: קפה הפוך על הפוך, גבינות עיזים עם תמצית ריח תיישים בעונתם, שמן זית, פיתות בזעתר, לבנה, יוגורט עם קרום, קפה הפוך על הפוך, זיתים דפוקים ירוקים, זיתים שחורים עם כיפה שחורה, מיגדר הפוך על הפוך
ברכות: פרופ' ט. כ., ראש התוכנית ללימודי מיגדר
19:15 הצגת המגמה לקראת פתיחת ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה, תש"ע
· ד"ר ד. ק., ראש המגמה ללימודי גבריות: התקבלות לימודי גבריות בעולם ובישראל
· ד"ר א. ש. ל., התוכנית ללימודי מיגדר: למה קשה לחקור גבריות ולמה זה נחוץ
· ד"ר ט. ה., התוכנית ללימודי מיגדר: חינוך לגבריות
במסגרת הערב תושק מהדורה עברית של ספרה של ר. ק. "גברויות" בהוצאת פ., ספר עברי ראשון בלימודי גבריות
20:00 הרצאת אורח:
Professor D. B., "Secretive Gender: Masculinity as Gothic"
Chair in Masculinities Studies
Curtin University of Technology, Australia
בהרצאה יוצגו קטעים מסדרות הטלוויזיה Supernatural and Dexter
לראשונה בישראל נפתחת מגמה ללימודי גבריות, במסגרת התוכנית הבין-תחומית ללימודי מיגדר באוניברסיטת בת-שלמה רבתי. הנחת היסוד היא כי לא ניתן להבין סוגיות יסוד בחברה הישראלית מבלי להידרש לאופן עיצובן על ידי הבנייה של גבריות. המגמה תכשיר חוקרים, פעילים, מחנכים ומעצבי מדיניות להתמחות בנושא.
מבין הסוגיות בתחום: גברים במשפחה ובעבודה; קוים לדמותו של 'הגבר החדש'; חינוך לגבריות; גבריות בצבא, בפוליטיקה ובתקשורת; גבריות ומיניות; אחווה גברית; גבריות ודת; אסטרטגיות הזדהות בקבוצות ייחודיות.
[תשומת לב מיוחדת תינתן לגברים חובשי כיפות ולשאינם משתמשים באמצעי-מניעה. רוב השמות בהזמנה אמיתיים. שאלה: מדוע אין רופא גברים כמו שיש רופא נשים? תשובה: כיוון שלהיות גבר זה לא מחלה].
*
אהוד,
אם אתה רוצה עוד הוכחה לכך שמדעי החברה בישראל ירדו לגמרי מהפסים, יש לך. עכשיו רק חסר לפתוח מגמה ללימוד זיוני שכל. אבל בשביל זה צריך קודם לפתוח מגמה לשכל.
שלך,
פרופ' ע. א.
* * *
ברוך בן עזר (רַאבּ)
(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
תפוחי זהב במשכיות כסף
ליובל "אגודת פרדס בע"מ"
תר"ס-תש"י
פתח-תקוה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'
תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד / טבת-שבט תש"י
מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים
[המשך]
דברי ימי "פרדס" הראשונים קשורים בראשית צעדיה עם הפרדסנות הקדומה בשעה שהפרדס הוקם בתנאים פרימיטיביים. במקום החריש העמוק עשו את ה"בחר" (עידור עמוק) ב"מג'ראפה" (מעדר ערבי כבד). ה"מג'רפה" הוא כלי קדום מאוד, למעלה סמוך לאוזן היא צרה, רוחב פיה למטה הוא 20 ס"מ ואורכה 30 ס"מ. משקלה כ-5 ק"ג, אוזנה כפופה כלפי מעלה וצורתה כצורת ה"קרדום", יש לשער שלכלי זה התכוונות חכמינו באומרם: "ולא קרדום לחפור בהם" (אבות, ד', ה'). כלי עידור שהשתמשו בו שנים רבות לפני הופעת ה"טורייה" בארצנו.
באר היו חופרים עד פני המים והיו בונים אותה בשיטת ה"טנקיס": (כשהיו מגיעים בחפירת הבאר לשכבת חול היו בונים אותה עד פני הקרקע ובתוך שכבת החול היו בונים, מחשש מפולת, ב"טנקיס", לשון "נאקס". תרגומו חסר ופירושו "הפחתה" שמפחיתים את האדמה מתחת לקיר הבנוי של הבאר ומוסיפים שורות אבנים שתיים שלוש "מודמקים" (שורות), עד שמגיעים לפני המים.
ליצני הדור היו מתרגמים את המילה טנקיס ל"תן כיס" משום שבנייה זו היתה כרוכה בכספים מרובים. כשהגיעו אל פני המים היו מתקינים למטה בתוך חלל הבאר "חנזירה" (תרגומו "חזירה", ייתכן על שום שעיגול העץ היה עבה ושמן כחזירה, רוחבו 30 ס"מ ועוביו 40 ס"מ. עיגול זה היה עשוי עצי שקמים, אשל, תות, אזדרכת. מעצים אלה היו מנסרים חתיכות מעוגלות ומחברים אותן חלקים-חלקים אחת על גב שנייה עד שנוצרה ה"חנזירה" העגולה). בצד החיצוני של ה"חנזירה" היו מחברים סביב-סביב "סיף" (חרב), העשוייה פח ברזל עבה שהיה בולט כלפי מטה, חודר לתוך האדמה ויורד לתוך שכבת המים. ה"אנטיליה" מלמעלה, עשוייה שני גלגלי עץ גדולים זכר ונקבה, היתה מונעת על-ידי פרד קשור עיניים. הפרד היה מסובב את ה"אנטיליה" ושואב על-ידי שרשרת דליים את המים מלמטה. תוך כדי שאיבה היו גורפים את הבוץ מתוך שכבת המים. עבודה זו ידועה בשם "ארווסה" (גריפה) המעמיקה את הבור, החנזירה יורדת, ועליה היו בונים ומוסיפים שורות אבני גזית עד הגיעו לקיר הבנוי. היו מעמיקים 2-3 מטרים בתוך שכבת המים וכך נוצר מקווה מים שסיפק לערך 10-15 ממ"ע לשעה.
האנטיליה היתה מעלה את המים לתוך בריכה רבועה בנוייה אבן, ממנה הסתעפו ה"עממיל" (אמות האבן) שהובילו את המים אל הפרדס לתוך ה"עמל פחל" תעלת אב על פני האדמה, וממנה היו מסתעפות תעלות לתוך שורות העוגיות [הגומות או ה"צלחות"] מסביב לעצים.
כנות השתילים היו מכינים מ"ווטד" (יתדות) ייחורים מענפי עצי הלימון המתוק שהיו נועצים אותם בערוגות המשתלה. משצמחו וגדלו ה"דינדנה" (השתילים) היו מעבירים אותם לפרדס ונוטעים בשורות לתוך בורות בעומק רב יותר מכדי הצורך (בספר הלכות נטיעת פרדסים "מעיין גנים" מאת א. ל. פלמן, דפוס לונץ, ירושלים, בכלל ה' סעיף ב', נאמר: "עושים את אורך הגומא מטר, ורחבה חצי מטר, וחופרין בעומק עד שמגיעים לשדרה (הכוונה כנראה לשיכבה) השנייה שבאדמה, זאת אומרת: אם האדמה לבנה חופרין עד שמוצאין אותה אדומה וכן להיפך, זה הכלל: מעמיקין את הגומא עד שמשתנית האדמה במראיתה, וחופרין מעט גם מהשדרה השנייה." הדבר הזה גרם במקרים רבים, לריקבון הצוואר והשורש של העצים.
רכב מזן ה"שמוטי" לא היו משיגים מאת בעלי הפרדסים, שבשום מחיר לא רצו למכרו כדי לא לפגוע ח"ו בענפי עץ יקר זה. אף-על-פי-כן, השיגו רכב באמצעות גנבים מקצועיים שהיו מתגנבים בלילות לתוך הפרדסים, וכמובן ללא שיטת בירור הרכב היו שברים את ההרכבות הצעירות ומביאים את מקלות הרכב למכירה. משגידלו הפרדסנים את הרכבותיהם, באו בעונה הבאה הגנבים המוכרים, שברו וגנבו שנית את הרכב ומכרום לפרדסנים אחרים. (רכב שנגנב מדונם אחד הספיק כדי הרכבת 10-15 דונם, הגנבים שברו רק לפי הצורך בלבד, אחרת לא היו מתקיימים פרדסים). השמירה המעולה של ה"מוגרבים" (בני מרוקו) וה"ארוונים" (בני אפגניסטן) לא הועילה, כשם שלא הועילו קירות האבן הגבוהים ועליהם שברי זכוכית מחוברים בטיח, או משוכות הצבר הגבוהות וגדרות העשויות ענפי "סדר" (שזף) שנקשרו בחבלי "פתל" (חבלים שזורים בגומא) סביב הפרדסים. אכן, רכב זן ה"שמוטי" בראשית גידולו בארצנו היה מהול בדם מאות הרוגים שנפלו בשמירתו ובגניבתו גם יחד.
כנופיות-כנופיות של גנבים ושודדים היו שורצים סביב הפרדסים. היו גונבים דנדנה (שתילים), "רוקעה" (רכב), "דאוואר" (פרד המסובב את האנטיליה בלילות), כאשר ה"סהר" העובד בהשקאה ("סהר" – משום [ש]ער כל הלילה) התרחק קמעא מהבאר, וכן היו קונים ב"משיכה" פרי בשל, בייחוד אתרוגים (קרה וסוחרי אתרוגים יהודים קנו מהגנבים את פרי האתרוגים שלהם עצמם. וכן היו גנבים בקיאים בהלכות אתרוג שהיו מרכיבים פטמים מאתרוגים פסולים לכשרים חסרי פטמים, היו מתאימים באמנות רבה את החתך והיו מחברים אותם בסיכות, ורק לאחר יומיים נראה בו חתך שהשחיר). היו מקרים שגנבו בפתח-תקווה אנטיליה שלמה (זו היתה כבר משוכללת ועשוייה ברזל).
בתנאים אלה הלכה והתפתחה הפרדסנות העברית, ללא הדרכה וללא עיתונות מקצועית. במקום "החקלאי", "הדר", "בוסתנאי", "השדה", "המשק החקלאי", הופיעה חוברת ל"הלכות נטיעת פרדסים", בתבנית 10X15 ס"מ, בת 30 עמוד בשם "מעין גנים" מאת המנוח אהרן לייב פלמן (בן למשפחת פלמן). בהקדמה לחוברת נאמר: "והיה כל מבקש לדעת כל הלכות הפרדסים – יקנה לו ספרי זה במחיר מצער (חצי פרנק – שני גרוש) וידע בכל מכל כל." וכן אנו קוראים בחוברת "אזהרה לבל יהין מי שהוא להדפיס את הספר הזה, והעובר ייענש כחוק."
כמובן שאנו, הפרדסנים שבתקופה ההיא היינו נאלצים ללמוד מהניסיון בלבד ולשם "שכר לימוד" יקר. גם האגרונומים למדו בימים ההם, בעיקר מתוך הניסיון בלבד, ופרדסיהם הצטיינו יותר מפרדסים של אלה שאינם אגרונומים.
*
כל ניסיון של שיטת הטיפול בפרי ובשיווקו לא היה לפרדסנים העברים הראשונים. סוחרי פרי מיפו, מיעוטם יוונים ורובם ערבים נוצרים ומושלמים היו באים וקונים את הפרי ב"דמן" טלע עבר" (כל הפרי שיצא משער הפרדס) או לפי תיבה, הם היו מביאים את המומחים שלהם שהיו קוטפים, בוררים, מבררים, עוטפים, מנסרים את הלוחות (אז לא הביאו מעבר לים עצי תיבות קשורים בחבילות, כי אם היו קונים לוחות באורך 4-5 מטר והיו מנסרים אותם לפי גודל התיבות הדרוש). דופקים את התיבות ב"קדום" (פטיש ערבי), אורזים בהן את הפרי, סוגרים אותן, מעמיסים 8 תיבות על כל גמל ומובילים לנמל יפו.
המחיר הירוד שסוחרי הפרי שילמו אז לפרדסנים גרם שכמה פרדסנים בעלי מעוף ויוזמה בדקו את הוצאות "אַברדה" (משלוח פרי פו"ב, חופשי על האונייה) ואת מחירי הפרי בשווקי חו"ל וכו' וכו', כדי לשנות את המצב הקיים ולקבל את התמורה המלאה בעד הפרי. מתוך כך הגיעו לרעיון הקואופרציה, קראו לאסיפות-הסברה (אגב, נחיצות ההסברה בעינה עומדת עד היום) וביוזמתם של ה"ה שמעון רוקח, יהושע שטמפפר, ד"ר מזיה, פרץ פסקל וב"כ הברון רוטשילד, זיכרונם של כל אלה לברכה – נוסדה בפתח-תקווה בשנת 1900 "אגודת פרדס בע"מ".
המשך יבוא
* * *
הצעה למסעדות הלא-כשרות בתל-אביב
לפני שאתן כוללות ביקון אנד אגס (קודל חזיר מטוגן עם ביצה) בתפריט שלכם כדאי שתלמדו להכין אותו כמו שצריך – פריך אך לא שרוף, ובשום אופן לא רך, לא ורוד ולא מלא עדיין רצועות שומן שלא הספיק להיטגן.
אם אינכם יודעים איך להכין את המנה מוצע לכם לנסוע לבתי המלון הטובים בטורקיה ובתאילנד כדי ללמוד. שם מכינים את המנה הזו אפילו יותר טוב מאשר באי הבריטי. אך כל זמן שלא למדתם להכינו אל תכללו אותו בתפריט ובקשו נא מהמלצריות ומהמלצרים שלא להתווכח עם הסועדים ושלא לנסות ללמד אותם איך צריך להיראות ביקון אנד אגס!!
* * *
איך זה ייתכן שבמוצאי יום העצמאות השנה שום סופר עברי לא יקבל את פרס ישראל?
אתם השתגעתם? כמה זמן צריך עוד לעבור עד שִׁיזָכּוּ אתכם בקבלתו סופרים קשישים כנתן שחם, חנוך ברטוב, סמי מיכאל ויורם קניוק?
* * *
תגובה לפרסום ב"חדשות בן עזר"
על ספר 80 שנה ל"מאזניים"
לאהוד בן עזר,
שלום.
1. בחדשות בן עזר 437 פרסמת מכתבו של ד"ר משה גרנות אליך בעניין מאזניים 80.
2. אכן בחרנו בד"ר מ' גרנות כעורך הקובץ מאזניים 80, והקובץ אכן יֵצא לאור. המנכ"ל הסב תשומת ליבנו ליחס בין העבר וההווה בקובץ, ולכן הקמתי תת-ועדה שמשלימה מאמרים מן העבר. כיושב ראש יש לי אחריות על המוצר המוגמר, כיוון שמדובר בקובץ ייצוגי של האגודה.
3. גרנות ואנוכי עבדנו עד כה במפעלים שונים של האגודה מתוך אמון הדדי ומתוך כבוד הדדי, ואני משוכנע שבקרוב נכנס את כל הנוגעים בדבר, והדברים יסתיימו ברוח טובה ובהסכמה.
בברכה,
בלפור חקק
יו"ו אגודת הסופרים העברים
כ"ז בניסן תשס"ט, 21 באפריל 2009
* * *
משפחת אובמה אינה מושחתת כמשפחת נתניהו!
שלא כ"סדר" הראוותני ומנקר העיניים לשישה בני-משפחה שנערך בדירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במימון משרד ראש הממשלה – עם הסעֲדה ממלון שרתון פלאזה בירושלים ועם שירותיה של מלצרית העובדת במשרדו, שנמנע ממנה בשל כך להשתתף בליל הסדר עם משפחתה – וכל זאת רק משום התירוץ הטיפשי של רה"מ שלא רצה להטריח עשרות אנשי ביטחון ואורחים אילו החליט להתארח עם משפחתו המצומצמת במלון, גם כן במימון משרד ראש הממשלה –
הנה מישל וברק אובמה הכינו את ליל ה"סדר" הצנוע בבית הלבן במו-ידיהם וללא שום כוח-עזר, ללא טבחים ומשרתים והסעדה מבחוץ. מישל הכינה את הגפילטע-פיש (המסתורית שלחה לה באי-מייל את המתכון מתורגם לאנגלית) ואת מרק העוף, והשאירה בצד את הכרובית מהמרק לברק ואת הכרוב מהמרק לאורחים היהודים, שתי הבנות מאליה וסשה גילגלו ובישלו את הקניידאלך עם גריבנז (שמאלצאלאך) וגם שירתו את האורחים כשהן חוגרות, כאימן – סינרים של רשת האופנה האמריקאית המצליחה ג'יי קרו, ברק הכין את צלי הבשר הכשר וטחן את החזרת וגם דמע קצת, ואילו מריאן רובינסון, אימא של מישל, עמדה במיטבח ורקחה חרוסת חומה של עבדים וקומפוט פירות יבשים חום מתוק בנוסח יהודֵי מזרח-אירופי תוך שהיא שרה קטעים מ"בצאת ישראל ממצרים", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" במנגינות של מזמורי קודש אפרו-אמריקאיים שהלחינו יהודים.
* * *
רות ריכטר: בקשה לצורך פרוייקט שילוט צמחים
לצורך פרויקט מיוחד של שילוט צמחים המאחד ספרות ומדע בגן ציבורי אני מבקשת לשלוח אליי שירים קצרים, אגדות או סיפורים (מקוריים או מן הספרות או מפה לאוזן) הקשורים בצמחים המפורטים בהמשך. שם בעל היצירה יפורסם בשלטים.
עצים: ציקאס מופשל, ערבה בוכייה, תמר מצוי, ושינגטוניה (דקל הושיגטוניה), פיקוס בנגלי, זית, שקמה (פיקוס השקמה), אורן (ירושלים, ברוטיה), חרוב מצוי, שיטה, ברוש, כליל החורש, סיגלון, אלון התבור,
שיחים: פיטוספורום, הרדוף הנחלים, קריסה גדולת הפרח, אספרג שפרנגרי, אלת המסטיק, בוגנוויליה.
הקטעים שייבחרו ישולבו בשילוט בגן ציבורי ויינתן קרדיט לבעל היצירה.
בתודה,
רות ריכטר
טל. 03-7314024 0524824436 0528996806 rrichter@012.net.il
אהוד: אני ממליץ לך לדלות מלוא-חופניים משירי אסתר ראב. שיר שלה לאוקליפטוס כבר נמצא על שלט של האוקליפטוס הלימוני הלבן הגבוה ברחוב שפירא בפתח-תקווה, לא רחוק מבית אברהם שפירא שלא על שמו נקרא הרחוב.
* * *
הדבר המרגיז ביותר במרבית דבריו של אביגדור ליברמן הוא שהם נכונים אבל אסור להגיד אותם בפומבי ולהיראות כסרבני-שלום וכגזענים אלא צריך להתעלם – כאילו תנאים כמו כפיית זכות השיבה על ישראל – אינם קיימים כלל, ולהמשיך לדבר על השלום בסגנון העַוַונְטַה הערמומי והשקרני של הערבים והפלסטינים ולגלגל את כדור הסירוב למגרש שלהם.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,085 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,994 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל