| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 439
תל אביב, יום שני, ג' באייר תשס"ט, 27 באפריל 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
וחגיגת יום העצמאות ה-61 בתולדות ישראל והפעם בלי הקרקס של טלנסקי
עם צרופת ספרו החדש של ישראל זמיר "ערבה בוכייה"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אורי הייטנר: מילים יפות מבכי ואושר. על שיר של נתן יונתן.
יוסי גמזו: נוֹרָא הוּא לְהִסְתַּכֵּל.
אליהו הכהן: פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג, רשימה שלישית בסדרה.
יהודה גור-אריה: נאצים = גרמנים.
פרדס פורטליס בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה.
תנועת המלקחיים הצינית או הסכלה של ברק אובמה והילרי קלינטון.
יוסי אחימאיר: שלומי עוז ומאיר הולצמן, בן 50 ובן 100 שהלכו לעולמם.
משה גרנות: עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות.
משה כהן: עדיין אינני רגוע לחלוטין. // בר דרורא: "פִצחוֹניה" (1932).
דנה סידי: פתח לתקווה: קבוצה מארץ-ישראל בגרמניה הנאצית בשנת 1937.
עדינה בר-אל: מי ישתה את המשקה שמוחבא מאחורי הדלת? שיר-עם ביידיש.
אורי ארמוני: אף מילה על רוח.
ברוך בן עזר (רַאבּ): תפוחי זהב במשכיות כסף, ליובל "אגודת פרדס" 1950.
בית משפט הנורווגי על שם וידקון קוויזלינג לחקירת פשעי מלחמה והשמדת עם
הוציא צו מעצר בינלאומי נגד אהוד אולמרט.
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. תחת האוקליפטוס בחילואן. 2. ימי "הדים".
רן פרחי: אם הבריטים לא היו נכנעים לטרור הפלסטיני בין 1936 ל-1939.
איליה בר זאב: מוצא השם תל אביב.
פוצ'ו על המרתון: הצרה היא שכתבת "רוצו לקרוא" ולא "רוצו לקנות!"
ברוך תירוש: מי מממן את הרחם הבידואית?
שיכור נהג זיגזֵג זִיֵין בפתח תקוות מָּנוּשׁ מאת המשורר חיימקה שפינוזה
.
* * *
אורי הייטנר
מילים יפות מבכי ואושר
בתקופת נעוריי, היתה אופנה מקובלת מאוד בקרב הבנות, לתלות בחדריהן דף דמוי קלף, ועליו שיר או הגיג. היו כמה טקסטים פופולאריים במיוחד, אבל הפופולארי ביותר, ללא ספק, היה שירו של נתן יונתן "כמו בלדה".
אִם זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב
זֶה מַה שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת,
אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּר
וְשָׁם אֶלְמַד לִכְאֹב.
וְאִם שִׁירִים אָהַבְתְּ,
רַק שֶׁכְּתוּבִים בָּאֶבֶן –
בֵּין הַכֵּפִים אָגוּר
וּבַסְּלָעִים אֶכְתֹּב.
וְאָז, כְּשֶׁנִּתְכַּסֶּה
עִם הַחוֹלוֹת בַּחֹשֶׁךְ
וְסֵפֶר הַדְּבָרִים
בַּחֹשֶׁךְ יִתְכַּסֶּה,
תַּגִּידִי לִי מִלִּים
יָפוֹת מִבְּכִי וָאֹשֶׁר;
הוּא כַּנִּרְאֶה אָהַב
אוֹתִי, הָאִישׁ הַזֶּה.
אין הפופולאריות של השיר צריכה להפתיע. שיר אהבה מקסים; שיר של אהבה ללא גבול, של מסירות ללא גבול. האוהב יודע מה אוהבת אהובתו ומוכן לעשות הכול למענה. הוא יילך אל המידבר וילמד לכאוב, אם מה שהיא אוהבת הוא זר קוצים כואב. אם מה שהיא אוהבת הוא שירים הכתובים באבן, הוא יעזוב את הציוויליזציה, יישב בין הכפים ויכתוב על אבן, בסלעים. במסירותו, הוא יוכיח את אהבתו העזה, עד שאהובתו תשתכנע... " הוּא כַּנִּרְאֶה אָהַב אוֹתִי."
"אהב"?! בלשון עבר?! למה?
ומה פירוש "נִתְכַּסֶּה עִם הַחוֹלוֹת"?
שאלות המפנות אותי לחפש פירוש אחר לשיר.
האסוסיאציה ל"נִתְכַּסֶּה עִם הַחוֹלוֹת" היא לקבורה, מה שמסביר את האמירה בלשון עבר "אהב".
דומני, שכדי להבין את השיר, ראוי להעמיק בביוגרפיה של נתן יונתן ובשיריו האחרים.
נתן יונתן לחם במלחמת העצמאות וראה במות טובי חבריו. את השיר "אל הנירים האפורים" הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות: "סִפַּרְתִּי לָהּ עַל חַיָּלִים אֲשֶׁר הָלְכוּ לַמִּלְחָמָה / וְעַל אֶחָד אֲשֶׁר נָפַל קָרוֹב קָרוֹב לָאֲדָמָה / סִפַּרְתִּי לָהּ עַל יְדִידִי עַל הַיָּקָר מִכָּל רֵעַי / אֲשֶׁר נָפַל בִּשְׂדֵה הַקְּרָב וְלֹא יָשׁוּב לָעַד אֵלַי."
מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואחר-כך כהורים שבניהם הלכו למלחמה, ואחר-כך כסבים שנכדיהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק.
רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאיתנו את המחיר הכואב ביותר. "אֶרֶץ שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת / וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת / לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָה גוֹזֶלֶת / אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ // אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ / וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ / שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ / כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת" ("שיר ארץ").
בספרו "שירים על אדמה ומים" (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב עם המשורר באורטל ב-24.1.97), השער הראשון נקרא "מילים על אדמה", ובו מספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עימה.
השיר "מילים על אהבה" הוא בן 22 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא"ב. ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן):
"אוֹנֵךְ אַלּוֹנֵךְ אֲבָנַיִךְ / בְּשָׂרֵךְ בְּאֵרֵךְ בְּגִידוֹתַיִךְ / גָּלוּתֵךְ גְּאֻלָּתֵךְ גְּבוּלוֹתַיִךְ / דָּמֵךְ דִּמְעָתֵךְ דִּמְדּוּמַיִךְ / הֵיכָלֵךְ הֵד-קוֹלֵךְ הֲרָרַיִךְ / וָדִיּוֹת-תּוּגָתֵךְ וִדּוּיַיִךְ. / חִנֵּךְ חֲרוֹנֵךְ חֲלוֹמַיִךְ / טֻמְאָתֵךְ טָהֳרֵךְ טְלָלַיִךְ / יָמֵךְ יוֹמְיוֹמֵךְ יְתוֹמַיִךְ / כְּאֵבֵךְ כְּלִמָּתֵךְ כְּלוּלוֹתַיִךְ / לַחְמֵךְ לַעֲנֵךְ לֵילוֹתַיִךְ / מַלְכוּתֵךְ מִנְחָתֵךְ מוֹעֲדַיִךְ / סוֹדֵךְ סִרְפָּדֵך סִגּוּפַיִךְ / עֲפָרֵךְ עֶרְיָתֵךְ עֳפָרַיִךְ / פִּרְאוּתֵךְ פְּרִיחָתֵךְ פַּעֲמוֹנַיִךְ / צִלֵּךְ צֶאֱלֵךְ צִלְצוּלַיִךְ / קָמָתֵךְ קוֹמָתֵךְ קִנְאוֹתַיִךְ / רִישֵׁךְ רִשְׁעָתֵךְ רַחֲמַיִךְ / שְׁבוּתֵךְ שְׁבוּעָתֵךְ שִׁלּוּמַיִךְ / תִּפְאַרְתֵּךְ תֻּמָּתֵךְ תְּהוֹמַיִךְ".
אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.
שיר אחר על אדמת הארץ, שעשוי להוות סימן דרך במסע בעקבות "כמו בלדה" הוא "מצבה":
"בְּבֵית הֶעָלְמִין הַיָּשָׁן רָאִיתִי אֶבֶן / מַצֵּבָה: שֵׁם הָאִכָּר. הָאֵם. וְשֵׁם הָאָב / עָלָה בְּתַרְמִילוֹ וּבְמַקְּלוֹ לְאֶרֶץ / אֲבוֹתָיו בִּשְׁנַת-תַּרְנָ"ו. / בָּא לְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָה. / חָרַשׁ, זָרַע, קָצַר בְּרֹן / עַד שֶׁכָּרַע וָמֵת וְשָׁב לַעֲפָרוֹ / וְהַסּוֹפְדִים בָּכוּ אַחֲרָיו / בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן. // עַכְשָׁו כְּבָר עֲפָרָהּ חוֹנֵן אוֹתוֹ / וְאֵיזוֹ רוּחַ לִפְעָמִית / מִן הַדָּרוֹם / אֶת עֲפָרוֹ חוֹנֶנֶת."
תרנ"ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ "עַד שֶׁכָּרַע וָמֵת וְשָׁב לַעֲפָרוֹ," החל את המסע האינסופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין ארץ-ישראל. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב"כמו בלדה"?
ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו.
"רוּחַ נוֹרָאָה נָשְׁבָה בַּשַּׁבָּת הַהִיא וְעַנְנֵי / חוֹל כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם. בָּאֲוִיר הִתְעַרְבְּלוּ / בְּשׁוֹרוֹת עֲשֵׁנוֹת שֶׁל מִלְחָמָה וּבַשָּׁעָה הָרְבִיעִית / בִּהְיוֹת הַחֹשֶׁךְ עַל הָאָרֶץ צָעַק בִּי הַלֵּב צַעֲקַת- / אֵימִים כְּאִלּוּ מַטַּח-אֵשׁ בֶּחָזֶה וְהַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ / שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע רָעֲמָה הָאֵשׁ וְהַנַּעַר נָפַל שׁוֹתֵת דָּם / עַל סִפּוּן הַטַּנְק שֶׁלּוֹ וּשְׁעוֹנוֹ עָמַד מִלֶּכֶת. / הַשָּׁעָה הָיְתָה וְתִשָּׁאֵר לְעוֹלָמִים שִׁשָּׁה בְּאוֹקְטוֹבֶּר / אַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם. מֵאָז גַּם בִּשְׁעוֹן / הַמַּתֶּכֶת שֶׁלִּי קָפָא הַזְּמָן. יָפְיוֹ, עַצְבוּתוֹ, עֲלוּמָיו / שִׁיר-הַשִּׁירִים שֶׁלִּי, גַּאֲוַת חַיַּי / וּכְלִמָּתָם" ("שישה באוקטובר 1973").
ובשיר "תמיד אוקטובר":
"תָּמִיד אוֹקְטוֹבֶּר, שְׁתִיקַת קוֹצִים וַאֲנָשִׁים / וְאֵימַת הַלַּיְלָה הַשִּׁשִׁי / כְּשֶׁהִשְׁתַּתֵּק הַשָּׁעוֹן וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת / וְהַלֵּב חָדַל וְהַטַּל אָכַל אֶת הַבַּרְזֶל / וְהַבַּרְזֶל אָכַל אֶת הַדָּם / וְהָאַלְחוּט חָתַם מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת בְּקוֹל צָרוּד / פּוֹתֵחַ בְּאֵשׁ / וְאַחֲרֵי הָאֵשׁ רַעַשׁ וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְחוֹל / וּמֵאָז מְחַכִּים בַּחֲגוֹר מָלֵא בְּחַלּוֹן-קַיִץ אַחֵר / וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁשּׁוֹכֵחַ אוֹתָם אַחֲרֵי הַקָּצִיר / וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁזּוֹכֵר".
ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים.
והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם כתב נתן יונתן את השיר "שני אלונים":
"פַּעַם עַל גְּדוֹת הַוָּאדִי / שְׁנֵי אַלּוֹנִים בַּסֶּלַע / שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי / שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי. // אֶת הָאֶחָד הָרַעַם / פַּעַם הִכָּה צַמֶּרֶת / גֶּזַע אָחִיו קָרוּעַ / בָּאוּ בּוֹ אֵשׁ וְרוּחַ // קַיִץ שִׁלַּח שִׁנַּיִם / מֵי-הַגְּשָׁמִים הוֹלְכִים הֵם / עוֹד הֵם עוֹמְדִים הַשְּׁנַיִם, / שְׁנֵי אַלּוֹנִים אַחִים הֵם. // תַּם הַסִּפּוּר אֵינֶנּוּ. / מִי כָּאַלּוֹן יִתְּנֵנוּ. / שְׁנֵי אַלּוֹנִים יָדַעְתִּי / שָׁם בְּמוֹרַד הַוָּאדִי."
מעקב אחרי הביוגרפיה של המשורר והעמקה בשיריו (שרק קמצוץ שבקמצוץ מהם הבאתי כאן) מבארת לנו את משמעות השיר "כמו בלדה". מדובר בשיר אהבה למולדת. נתן יונתן מספר בשיר על אהבת בנו, ליאור, לארץ.
באהבתו הוא הלך למידבר, ושם למד לכאוב. באהבתו הוא גר בכֵּפים וכתב בסלע. הוא אהב את הארץ כדי לחיות בה ולמענה, אך הוא היה נכון למות למענה. וכאשר הוא התכסה עם החולות בחושך, הוא הוכיח לארץ, אותה "ארץ שיושביה היא אוכלת," את אהבתו. "הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה."
בדיוק שנה לאחר המלחמה יצא לאור ספרו של נתן יונתן "שירים". השער הראשון בספר נקרא "ליאור". בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים," כתב נתן יונתן.
השיר הראשון בספר הוא "כמו בלדה".
לפני שבועות אחדים מלאו חמש שנים למותו של נתן יונתן.
* * *
יוסי גמזו
נוֹרָא הוּא לְהִסְתַּכֵּל
לערב יום הזִיכּרון
נוֹרָא הוּא לְהִסְתַּכֵּל בְּתַצְלוּמִים יְשָנִים וְלָדַעַת
אֶת הַגְּלוּיוֹת
וְלֹא שֶל 914X:
טַיַּס-הַקְּרָב שֶיִּיָּרֵט
מֵעַל תְּכֶלְתּוֹ שֶל הָאֲגַם הַמַּר, עֶשְֹרִים שָנָה אַחַר-כָּךְ,
עֲדַיִן מְעֻטָּר בְּאַסְפָּרָגוּס שֶל סַלֵּינוּ
עַל כְּתֵפֵינוּ,
לֹא בְּלֶהָבוֹת.
הָאַלְמָנוֹת הַיְחֵפוֹת
בְּנוֹת הֶחָמֵש, הֶחָמֵש וָחֵצִי,
עֲדַיִן מְשַֹחֲקוֹת בַּחֲמֵש אֲבָנִים פְּעוּטוֹת שֶל שַיִש
שֶיֵּש בְּכֹחָן לָשֵֹאת
וְלֹא בְּאַחַת,
שֶאֵין.
וְיִצְחָק הַקָּטָן,
יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,
עֲדַיִן מִשְתַּזֵּף בְּסִפּוּרֵי הַמִּקְרָא, בַּשֶּמֶש,
מַמְתִּין לָאַיִל הַמְתֻרְגָּל הֵיטֵב
וְלֹא
לַפָּגָז הַבָּא.
(מתוך "ארצות הצמאון")
* * *
אליהו הכהן
פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג
רשימה שלישית בסדרה
צעדים ראשונים
ברשימותינו הקודמות עמדנו על שירי זמר ופזמונים סאטיריים שחיברה לאה גולדברג לבימה הקלה בארץ בתקופת היישוב. על אף שכתבה עשרות כאלה, היא לא נתכוונה לכך מלכתחילה. הז'אנר הזה מעולם לא היווה תחום מרכזי ביצירתה. הספרות והשירה הקלאסיים היו לה דרך המלך, הפזמונאות – רק שביל צדדי.
כישרון החריזה שלה סייע בידה גם כשנחלצה, בלִוויית חבריה, לעזרת כתב העת הספרותי 'טורים', אשר נקלע לקשיים כספיים ונפסקה הופעתו. היא ועמיתיה שלונסקי ואלתרמן, התגייסו לחבר חרוזי פרסומת למודעות מסחריות של חברות ומפעלים על-מנת לאפשר את חידוש הופעת הביטאון הזה של חבורת "יחדיו" (שעליה נמנו גם רפאל אליעז, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה, אברהם חלפי ואחרים). "היינו כמעט כולנו בני חבורת יחדיו שרויים במחסור מתמיד של כסף" – התוודתה ביומנה. "לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה." התמורה, כמובן, הופנתה כולה ל'טורים'. כך שירבטה, למשל, חרוזי שבח והַלֵּל למוצרי חברת "שמן", ושלונסקי הקציע, ליטש וזיכך:
כָּל נֶפֶשׁ עוֹרֶגֶת, חוֹמְדָה, מִתְמוֹגֶגֶת,
רַק שֶׁמֶן שֶׁל "שֶׁמֶן", הַשֶּׁמֶן הוּא "מֶגֶד".
זֶה שֶׁמֶן בְּכָל הַשְּׁמָנִים מְשׁוּבָּח
כִּי זַךְ וּמְזֻכְזָךְ הוּא, אַלּוּף הַמִּטְבָּח.
כבר בהגיעה ארצה, עם צאת ספר שיריה הראשון "טבעות עשן" (תרצ"ה, 1935), למדה לדעת כי לא תוכל לקיים עצמה מכתיבת שירה. ספרה זכה אמנם לקבלת פנים אוהדת, אך עם מילות הערכה אי אפשר לקנות מצרכים במכולת. לפיכך פנתה להוראה בשני בתי ספר בתל אביב. באחד לימדה בשעות הבוקר ובשני אחר הצהריים. אלא שגם בכך לא היה די והיתה צריכה לדאוג לפרנסה נוספת.
בסופו של דבר הוליכו אותה דאגות הקיום אל הבימה הסאטירית .
כבר בשנה הראשונה לבואה ארצה, יצרה קשר עם תיאטרון "המטאטא" בסיועו של אלתרמן. כאן כתבה תחילה ארבעה קטעים סאטיריים להצגה "שמע קולנו" שעלתה על הבמה בנובמבר 1935. הצגה זו נכתבה במתכונת של מהדורת עיתון ערב עם צביון בימתי. כתיבת הקטעים נעשתה בעבודת צוות, כמו במערכת עיתון. כל מחבר תרם טורים מפרי עטו: אלתרמן חיבר פזמונים למאמר הראשי ("מטעם המערכת") ולמדורים "טלגרמות" ו"בין שכנינו". לאה גולדברג כתבה את המדור לילדים, את פינת הלשון ("לשוננו לעם") ושני קטעים למדור "כרוניקה": על שוד נועז בבנק בירושלים ועל ניסיון לרצח בתל אביב.
כעבור חודשים אחדים עברה גולדברג לצד השני של המיתרס והחלה לפרסם ב"דבר" ביקורות תיאטרון וספרות. באחת מרשימות הביקורת שלה שיבחה את ההצגה "עולים ויורדים" של ה'מטאטא' ולא הסתירה את התלהבותה: "הברק, הקלות, הגמישות מפליאים. מבעד להומור הקל הזה מבצבצת לעתים קרובות סאטירה רצינית מאד וקורטוב של דמעות יש בצחוק הזה." הנה כי כן, גם הערכתה הרבה לתיאטרון 'המטאטא' וההצגות שהעלה השפיעה על החלטתה להיות מעורבת בעשייתו ולהמשיך ולחבר פזמונים סאטיריים עבורו לפי הזמנה.
ויהי בימי פרוספריטי
באביב 1938 הוזמנה שוב גולדברג לכתוב פזמונים עבור 'המטאטא'. הפעם היה זה להצגה "ארץ זבת חלב ונפט" שעיבדה הוועדה האמנותית של התיאטרון על פי מערכונים הומוריסטיים של יוסף הייבלום. הייבלום, יוצר נשכח שחיבר עשרות הצגות ומערכונים לבימות הסאטיריות בארץ, החל ב"המטאטא", דרך "כל הרוחות" ודז'יגן ושומאכר , מוכר לנו גם בזכות מערכונו הנודע 'הסיידים' שבוצע על ידי להקת הגשש החיוור.
קטעים מתוך 'ארץ זבת חלב ונפט', ובכללם פזמונים של לאה גולדברג, הוסרטו על-ידי נתן אקסלרוד, ביניהם סצנת "גילוי הנפט" כולל פזמון פרי עטה שהושר על-ידי הלהקה כולה. מבין קטעי התוכנית זכה לקבלת פנים נלהבת במיוחד פזמונה של גולדברג "ויהי בימי פרוספריטי" שהולחן בידי משה וילנסקי . הפזמון בוצע במסגרת המערכון "זכרנו את הדגה", המתאר ארבעה מתווכי נדל"ן ("סרסורים") היושבים בבית קפה ומעלים זיכרונות. ייחוס הפזמון הזה לאלתרמן, כפי שקרה לעיתים, בטעות יסודו. ראשית, משום שגולדברג לא פירסמה אותו בשמה, אך גם מפני שאלתרמן , שהיה באותן שנים פזמונאי הבית של "המטאטא", חיבר ארבע שנים קודם לכן פזמון אחר בשם "פרוספריטי" להצגה קודמת של "המטאטא" (שאף היא נקראה "פרוספריטי"). בנוסף, שני הפזמונים, האלתרמני והגולדברגי, הולחנו בידי וילנסקי וגם מכאן, ככל הנראה, נבע הבלבול.
שני הפזמונים תיעדו את אותה תופעה עצמה המוכרת בשם "ימי הפרוספריטי": התקופה היא המחצית הראשונה של שנות השלושים. מפעל ההתיישבות בארץ הגיע לגאות חסרת תקדים. נופי העמק, השרון והשפלה מלאו ירוק, הפרדסנות העברית הגיעה לשיא תנובתה, תקופה של שגשוג ופריחה באה על כל ענפי החקלאות והתעשייה. ההתחדשות והלבלוב לא פסחו גם על כל אפיקי הספרות, המוסיקה, עולם הבמה והאמנות, ושפע של עיתונים וכתבי עת חדשים ראו אור. באורח טבעי חלה גם עלייה תלולה במחירי הדירות והמגרשים, וצצה תופעת הספסרות כתוצר לוואי של תנופת הבניין, בעיקר בתל אביב.
הפזמון "פרוספריטי" של אלתרמן, שנכתב בעצם ימי הפריחה והשגשוג, מתעד בקריצת עין ובפה שוחק את האווירה האופטימית הגורפת ואת ההתלהבות המוגזמת שאחזה בכול:
פְּרוֹסְפֶּרִיטִי,פְּרוֹסְפֶּרִיטִי,
מוֹכֵרִיטִי, סוֹחֵרִיטִי,
הָאָרֶץ מִשִּׂמְחָה תָּרִיעַ,
הַפַּרְדֵּסִים עוֹשִׂים נִסִּים,
הַכֶּסֶף עָף אֶל הַכִּיסִים,
זָהָב צוֹבְרִים פֹּה בְּטוּרִיָּה!...
אֶזְרָחִים צוֹרְחִים אוֹי וַי –
זֶה טוֹב יוֹתֵר מִדַּי...
הָבוּ זֶמֶר וְרִקּוּד -
כִּי It is very good! -
פְּרוֹסְפֶּרִיטִי,פְּרוֹסְפֶּרִיטִי...
הפזמון נחתם בנימה דידקטית לגלגנית משהו:
עַם יִשְׂרָאֵל, עֲבֹד בְּעֹז!
אִם תִּתְעַיֵּף – תִּשְׁתֶּה גָּזּוֹז.
וְאַל תֹּאמַר: לְמִי עָמַלְתִּי...
'ימי הפרוספריטי' נמשכו שנים ספורות בלבד. כשכותבת לאה גולדברג את פזמונה הסאטירי "ויהי בימי פרוספריטי" ארבע שנים לאחר מכן, תקופת ה"פרוספריטי" היא כבר נחלת העבר. המצב בארץ השתנה, פרצו מאורעות הדמים (אפריל 1936)שנמשכו שלוש שנים. תמו חלפו להם ימי הזוהר ונפרצו סדקים בחומת האידיליה. בשונה מאלתרמן שכתב מן הזירה, גולדברג בעיקר דולה זיכרונות פאר מן התקופה שהלכה לבלי שוב. 'היה היה', 'חלף ועבר' היא הנימה החוזרת ונשנית בין שורות שירהּ. ואולי למען הסר געגועים מלב העם, היא גם משתעשעת ברמיזות על ההשלכות הפחות מצודדות של עידן השגשוג: נסיקת מחירי הדירות והמגרשים, ההדוניזם הכמעט מוחלט שהשתקף באורח החיים החדש.
הפזמון "פרוספריטי" של אלתרמן היה קצר ימים. אפילו ההקלטה היוקרתית שזכה לה באולפני חברת "דקה" בלונדון מפיו של יוסף גולנד, בליווי תזמורת בעיבודו ובניצוחו של משה וילנסקי, לא סייעה להפצתו. רק פעם אחת שב והושר מאוחר יותר מפי יוסי בנאי באחד ממופעיו.
לעומת זאת "ויהי בימי פרוספריטי" של לאה גולדברג לא נעלם לחלוטין. תרם לכך השחקן שמואל רודנסקי, אשר במשך עשרות שנים השמיע את השיר בסיבובי הופעותיו ברחבי הארץ. הפזמון אמנם לא נדפס בשירונים, אך הנצחתו (בביצועו של רודנסקי) באה לו בזכות תוכנית טלוויזיה שנערכה כמחווה ליצירתו של משה וילנסקי, שעד היום עוד ניתן לצפות בה מדי פעם בשידורים החוזרים המוקרנים לעת לילה.
בביצוע המקורי שרו את קטעי הסולו של ארבעת הסרסורים והמלצרית המשרתת אותם, השחקנים מרים שינדלר, יוסף אוקסנברג, יעקב אבא, זלמן לביוש ומשה חורגל, ואת הפזמון החוזר שרה הלהקה כולה.
וַיְהִי בִּימֵי פְּרוֹסְפֶּרִיטִי
המילים: לאה גולדברג
הלחן: משה וילנסקי
הלהקה: וַיְהִי בִּימֵי פְּרוֹסְפֶּרִיטִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
וְאָז כָּל כָּךְ אַחֶרֶת הִיא אַרְצֵנוּ יִשְׂרָאֵל.
יָפָה וְנֶהְדֶּרֶת הִיא אַרְצֵנוּ בִּפְּרוֹסְפֶּרִיטִי,
פְּרוֹסְפֶּרִיטִי,פְּרוֹסְפֶּרִיטִי הָיְתָה בְּיִשְׂרָאֵל.
הָיֹה הָיָה.
הָיֹה הָיָה.
סרסור א': הֲתִּזְכֹּרוֹ, רַבּוֹתַי, הַעוֹד תִּזְכֹּרוּ?
הַיָּמִים הָהֵם עָבְרוּ וְלֹא יַחֲזֹרוּ!
אֵיךְ הִשְׂכַּרְתִּי בְּכָל בַּיִת חֲדָרִים,
וּבֵיתִי מַמָּש פָּקַע מִדַּיָּרִים!
אֵיךְ יָצָאתִי מִבֵּיתִי שֶׁלִּי הָעִירָה
וּמִיָּד עָלָה הַפִּיק מִגְּרוּשׁ לְלִירָה,
וּמִיָּד עָלָה הַדּוּנָם לְמֵאָה
וְלָזֹאת קָרְאוּ אֶצְלֵנוּ עֲלִיָּה!
הָיֹה הָיָה.
הָיֹה הָיָה.
הלהקה: הָיֹה הָיְתָה פְּרוֹסְפֶּרִיטִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...
המלצרית: לוּ יָדַעְתָּ אֵיךְ אֲנִי אֲזַי הָיִיתִי,
עֶרֶב עֶרֶב בְּסַן רֶמוֹ אוֹ בְּסִיטִי!
אֵיךְ הָיִיתִי מִתְלַבֶּשֶׁת כְּדֵי לִרְקֹד -
מֶשִׁי, מֶשִׁי מִכַּף רֶגֶל עַד קָדְקוֹד!
סרסור ב': גַּם אִשְׁתִּי הָיְתָה אָז גְּבֶרֶת מִתְהַדֶּרֶת:
אֶת הַסְּפּוֹנְגָ'ה בִּשְׁבִילָהּ עָשְׂתָה אַחֶרֶת!
המלצרית: אַךְ בִּקַּשְׁתִּי וְנָתְנוּ לִי כָּל דָּבָר,
לִי רָצוּ לִתְלוֹת מִגְרָשׁ עַל הַצַּוָאר!
חָלַף וְעָבַר.
חָלַף וְעָבַר.
הלהקה: חָלְפָה עָבְרָה פְּרוֹסְפֶּרִיטִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...
סרסור ג': וַאֲנִי הָיִיתִי אָז פָּקִיד גָּבוֹהַּ,
כִּי מָכַרְתִּי אֶת הַכֹּל בִּמְחִיר גָּבוֹהַּ!
וַאֲנִי הָיִיתִי אָז אָדָם חָשׁוּב,
כִּי מָכַרְתִּי בַּקֻּפָּה אֶת הַיִּשׁוּב.
סרסור ד': וְאִם קַרְקַע לֹא הָיָה לִי אַף כַּזַּיִת,
אָז מָכַרְתִּי הָאֲוִיר מֵעַל הַבַּיִת,
אֲךְ הִכִּיתִי בְּאֶגְרוֹף עַל הַשֻּׁלְחָן
וּמִיָּד צָמַח לִי עֶסֶק מְצֻיָּן.
הלהקה: בָּרוּךְ דַּיָּן...
בָּרוּךְ דַּיָּן...
בָּרוּךְ דַּיַּן פְּרוֹסְפֶּרִיטִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...
פזמונה של גולדברג זכה להצלחה רבה והביקורת גמרה עליו את ההלל. לא כן יתר פזמוניה לאותה הצגה שלא הלהיבו באותה מידה את קהל הצופים. מבקר התיאטרון אורי קיסרי, שסיפר בשבחה של המשוררת, הסתייג מאחדים מפזמוניה שאינם מצליחים להמריא לרמת שיריה: "המשוררת המצוינת של הטון והניב, המפרשת הדקה של מחשבות אדם, אינה באקלים שלה כאן, בגבולות הפזמון הקל." בביקורתו הוא אף מוצא לנכון לצטט את המשורר והמסאי הצרפתי האהוב על גולדברג, פול ואלרי: "השאנסונייר [הכותב ומזמר את פזמוניו] כמעט תמיד יכול להיות גם משורר מעמיק... אבל לא כל משורר מעמיק יכול להיות שאנסונייר..."
לפי ראות עיניו של קיסרי, פרט לפזמון המצוין שלה "ויהי בימי פרוספריטי", יתר פזמוניה לאותה הצגה הם "בסך הכול חרוזים שאינם נרתמים למצב רוח של 'מטאטא'."
יש להניח כי ביקורות נוסח זו של קיסרי אמנם לא נעמו לגולדברג, אך הן לא הניאו אותה מלהמשיך ולכתוב פזמונים סאטיריים. בהמשך סדרת המאמרים שלנו נביא עוד שירים ופזמונים סאטיריים שחיברה במגע השובבני הפחות מוכר שלה להצגות הבאות של "המטאטא" ואין להם שריד בכתובים.
המשך יבוא בעזרת אליהו
* * *
יהודה גור-אריה
נאצים = גרמנים
לאחרונה צויין אצלנו יום הזיכרון לשואה ולגבורה, [כ"ז בניסן], ולאחריו – ב-9 במאי – תימלאנה 64 שנה לניצחון על גרמניה. שני התאריכים קשורים קשר הדוק לתולדות עמנו בעבר הקרוב.
משום-מה השתרש אצלנו [ולא רק אצלנו, אלא בעולם כולו] הנוהג להשתמש במילה "נאצים" כאשר מציינים את הצוררים הגרמנים שהשמידו שליש מעמנו וגרמו חורבן והרס באירופה והביאו למותם של עשרות מיליונים במלחמת העולם השנייה, שהם פתחו בה, כדי לכבוש את העולם.
כינוי זה, "נאצים", הוא מונח "נייטראלי" במידה מסויימת, שמשמעותו המדויקת ודאי לא מוכרת לרבים, במיוחד לא לבני הדור הצעיר בימינו, כאילו היתה זו איזו "קבוצה" עלומה, בלתי מוגדרת, עומדת לעצמה, אי-שם במרכז אירופה, בשליש השני של המאה ה-20. כשאומרים "נאצי", לא ברור לכל אחד שזה גרמני. המונח "נאצים" מהווה מעין הסוואה והרחקה וסילוף לגבי אחריותו של העם הגרמני כקולקטיב, ושל כמעט כל יחיד בתוכו, לפשע הגדול ביותר שהעם הזה ביצע במאה העשרים נגד העולם כולו ונגד העם היהודי בפרט.
פשע בלתי אנושי זה של העם הגרמני אמנם התבסס על האידיאולוגיה הנאצית, על תפיסתה הפוליטית, אך גם ה"פילוסופית" והמטא-היסטורית וה"מדעית" של תנועה נתעבת זו, שמנהיגיה, והיטלר בראשם, הפכו את מצעה לפרקטיקה רצחנית, שזרעה מוות וחורבן באירופה כולה.
אם כן, מה היה בעצם הנאציזם?
זו היתה מפלגה בגרמניה, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה והיא קראה לעצמה "המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית" [בקיצור: נאצית], אף שלא היה לה כל קשר לסוציאליזם ולערכיו המוסריים וההומאניים.
המפלגה הנאצית דגלה בלאומנות גרמנית קיצונית, גזענית, בראותה בעם הגרמני "גזע עליון", גזע "ארי" טהור ויפה, לעומת היהודי "האסיאתי" הנחות, המכוער, המהווה סכנה לעולם כולו, בשל רצונו להשתלט על העולם. המפלגה הנאצית הטיפה לשנאה כלפי האחר, במיוחד היהודים, אך גם הצוענים, הסלאבים, ובעצם, כלפי כל מי שאיננו גרמני.
תוך שימוש בתעמולה אגרסיבית, שקרית, באלימות ובטרור הצליחו מנהיגיה, והיטלר בראשם, להגביר את כוחה הפוליטי של המפלגה הנאצית, עד שבבחירות [דמוקראטיות] בשנת 1933 הם זכו ב-44% מקולות הבוחרים ובהמשך השתלטו [חלקית – גם באמצעים דמוקרטיים-פרלמנטריים] על הפרלמנט ועל הנהגת המדינה, תוך השלטת טרור, תעמולה צעקנית, הטבות לחברי המפלגה ולבסוף – רודנות ברוטאלית ורצחנית של היטלר ומרעיו.
"פילוסופיה" מעוותת זו הלהיבה לא רק קומץ שבויים באידיאולוגיה זו, אלא הקסימה את העם הגרמני כולו [פרט למעטים, יוצאים מן הכלל], כאשר היטלר הבטיח לו "רייך גרמני בן 1000 שנה".
בתמונות וביומני קולנוע מאותם ימים אפשר לראות את המצעדים הצבאיים המפחידים של חיילים דמויי רובוטים, אך גם את התלהבות ההמונים, את שיכרון-החושים, את ההערצה ל"פיהרר" [המנהיג], שהבטיח להצעיד אותם אל פסגות התהילה [ובפועל הביא אותם אל התבוסה הגדולה בתולדותיהם].
והעם הגרמני "הנאור" אימץ כאמור את המפלגה הנאצית ואת מצעה. המונים נוספים הצטרפו אליה ופעלו לפי תכתיביה, בגרמניה עצמה וגם בארצות אחרות.
היהודים, שמצאו את עצמם בציפורני הקלגסים, חיילי ה-S.S. שחורי המדים ונושאי סמל גולגולת המת, זיהו אותם באימה וזוועה – כגרמנים, לא "נאצים", לא "פאשיסטים" או "אוֹקוּפַּנטים" [כובשים] כפי שקראו להם הרוסים. בפי היהודים הם נקראו פשוט: רוצחים גרמנים. ואכן, אלה, "היחידות המיוחדות" [להשמדת יהודים], וכן כל יתר יחידות הצבא הגרמני וכל מנגנוני המשטר השונים – צבאיים ואזרחיים כאחד, ביצעו את פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות ופשע השמדת עם נגד היהודים [והצוענים]. הם פעלו בשם העם הגרמני כולו, בתמיכתו ובעידודו!
כך יש לראות את מעשי הגרמנים כולם בדור ההוא ולא להסתיר את מעשיהם הנפשעים מאחורי מסכת הכינוי "נאצים".
כמובן, כל מה שנאמר כאן, לא חל על הדור השני והשלישי והבאים אחריהם, של הגרמנים, שנולדו לאחר המלחמה ההיא וההשמדה המאורגנת, ואין הם נושאים באשמה אישית על כל מה שאירע אז.
אך עליהם להכיר בפשעיהם של אבותיהם וסביהם. עליהם לדעת שאבא או סבא שלהם היה רוצח, לא פחות מזה! ואכן היו מביניהם [לא רבים] שהזדעזעו ממעשי אבותיהם, הביעו סלידה וחרטה והם אף באו לארץ לסייע לקורבנות הניצולים, לכפר בכך, ולו במעט, על פשעי הוריהם.
בני הדור העכשווי של העם הגרמני אינם אשמים באופן אישי על מה שעשו הוריהם, אך רובץ עליהם משא האשמה ההיסטורית של עמם, על מה שעולל העם הגרמני לעם היהודי ולעולם כולו.
כפי שאנחנו, בני העם היהודי, נושאים את הצלקת העמוקה הזאת של השואה במשך שישים שנה ויותר, עד ימינו אלה, ולדורי-דורות בעתיד, כן נידון העם הגרמני לשאת מעתה ועד עולם את הקלון והאשמה והחרטה על הפשע שביצעו בניו – במדים ובלעדיהם – בימי מלחמת העולם השניה.
הגרמנים כולם, לא רק "הנאצים".
* * *
פרדס פורטליס בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה
במקום בו נמצא היום "גן העיר", בסמוך לבניין העירייה, בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה, שכן לפנים גן בשם "גן הדסה" ובו בריכת שחייה. הגן נבנה על שטח פרדס פורטליס, שנקנה על-ידי העירייה ב-1925. בשנת 1930 הקימה העירייה ועדה, שנועדה לבדוק האם כדאי לעירייה להמשיך בעיבוד הפרדס בעצמה או באמצעות קבלן, או שעדיף למוכרו. בפני הוועדה הופיעו מומחים שהביעו דעות מנוגדות:
אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל שהגיע למקום בלוויית מומחה לפירות הדר, טען, כי אם יטופל הפרדס כראוי, ההכנסות ממכירת פירותיו תעלינה תוך מספר שנים על הוצאות אחזקתו, וכי עדיפה שמירתו כשטח חקלאי על פני מכירתו.
לעומת זאת חיווה דעתו ברוך בן עזר (ראב) פרדסן ותיק מפתח תקווה שהוזמן גם הוא כמומחה על-ידי העירייה, כי הפרדס במצב קשה וקרוב לאחריתו, ואין סיכוי שפירותיו יכסו את הוצאות אחזקתו לזמן רב. עם זאת לא שלל את האפשרות למוסרו באופן זמני לקבלן, שיעבדו כראוי עד להכרעת גורלו.
העירייה החליטה להמשיך לעבד את הפרדס. במקביל החלה לנהל מו"מ עם הממשלה לאישור שטח הפרדס לבית חולים עירוני.
באפריל 1935 פנתה הסתדרות "הפועל" לעירייה בבקשה לאפשר לה להשתמש בבריכה שהיתה בפרדס כבריכת שחייה בכינוס "הפועל" הקרוב. מאז שימשה הבריכה בעונת הקיץ כבריכת שחייה ובריכה לימודית, בה השתמשו אירגוני הספורט "מכבי" ו"הפועל", תלמידי בתי ספר, שוטרים בריטיים פקידי העירייה והממשלה, מכבי "בר-כוכבא עתיד" (לימים "ברית מכבי עתיד") והחבל הימי לישראל.
ב-11 ביוני 1939, לקראת פתיחתו של הפרדס כגן ציבורי, אישרה מועצת העירייה את הצעת ועדת השמות לקרוא לגן שנפתח לציבור בפרדס פורטליס בשם "גן הדסה". היתה אז תוכנית להקים במקום את בית החולים המרכזי העירוני ע"ש הרמב"ם, שלימים הוקם ברחוב וייצמן, כבית חולים איכילוב. השם גן הדסה היה על שם הסתדרות נשים "הדסה" באמריקה – "חלוצת הרפואה בארץ". ונקבע עוד קודם לכן לרחוב שנועד להיסלל ליד בית החולים המרכזי.
בשנות הארבעים והחמישים הוסיפה הבריכה לשמש בריכת שחייה לימודית, ולאירגונים שנהגו להתאמן בה נוספו גם אגודות הספורט אליצור, בית"ר, זבולון והכוח. אירגונים נוספים שביקשו להתאמן בבריכה, כמו הסתדרות הנוער העובד והלומד, נענו בשלילה מפאת חוסר זמן ומקום.
במקום "גן הדסה" הוקם בשנות השמונים "גן העיר" שתוכנן ע"י משרד האדריכלים אריה אל-חנני, ניסן כנען ויגאל אל-חנני ב-1981. הפרוייקט כולל מרכז מסחרי, מגדל מגורים, ובחלקו המערבי, במקום שהיה בו קודם גן החיות, הוקם גן ובו מדשאות, מערכת בריכות ומפלים. מערכת זו נועדה להזכיר את הבריכה ותעלות ההשקייה שהיו במקום, בשעה שהיה פרדס, כמו גם השימוש בעצי הדר, שנועד ליצור מעין "פרדס" בגן. כן נשמרו במתחם גן העיר מספר עצי פיקוס חלודי ופיקוס קדוש, שנותרו מגן החיות. בגן לוח הנצחה לחסידי אומות העולם.
ב-1988 הנציח האמן גד אולמן בציור הקיר שלו "מגן הדסה לגן העיר", שהוצב בסניף הבנק הלאומי בגן העיר, את גן החיות ו"גן הדסה" שהיו שם בעבר.
מתוך אתר ארכיון עיריית תל אביב.
* * *
תנועת המלקחיים הצינית או הסכלה
של ברק אובמה והילרי קלינטון
שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון הצהירה ביום חמישי, 23.4 – כי ישראל עלולה לאבד את תמיכת מדינות ערב במאבק באיום האיראני אם היא תימנע משיחות השלום עם הפלסטינים. קלינטון אמרה לחברי בית הנבחרים האמריקאי כי מדינות ערב הבהירו לה שאם ישראל רוצה עזרה במאבק באיום האיראני עליה להיות מחוייבת לתהליך השלום עם הפלסטינים. "אם ישראל רוצה תמיכה בנושא האיראני, היא לא יכולה להימנע מפעילות בכל הנוגע לתהליך השלום עם הפלסטינים. שני הנושאים משולבים יחדיו," אמרה קלינטון. לדברי קלינטון, מדינות ערב "מאמינות כי נכונותה של ישראל לחזור לשולחן המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית מחזקת אותן בהתמודדות עם איראן."
"נשיא ארה"ב ברק אובמה ומזכירת המדינה הילרי קלינטון בוחנים אפשרות לנקוט צעדים נגד ישראל במקרה שתחליט לתקוף באיראן למרות ההתנגדות האמריקאית לפעולה כזאת בשלב הנוכחי – כך פורסם אתמול [23.4] בסוכנות יו-פי-אי. על פי הידיעה נשקלת, בין היתר, אפשרות להקפיא את הסיוע הצבאי לישראל." ["ידיעות אחרונות", 24.4.09].
בנוכחות ניצול השואה הרפרזנטטיבי וחתן פרס נובל אלי ויזל, שכל חייו שוקד להיות אלי ויזל אך לא בישראל, הכריז אובמה, באירוע לציון יום השואה שנערך בגבעת הקפיטול בוואשינגטון – שיילחם "באלה המתעקשים שהשואה לא היתה ובמי שמבצעים מעשים שיש בהם חוסר סובלנות, גזענות, אנטישמיות, הומופוביה ושנאת זרים." אלי ויזל הודה לנשיא אובמה על שהחרים את ועידת דרבן 2. [עד כאן קצת מהעיתונים].
אובמה, מתוקף מוצאו הכהה-למחצה, הערכים והסמל שהוא מייצג, וגם התועלת הפוליטית הפנים-אמריקאית עבורו – אינו יכול להתכחש לרגישויות ולאינטרסים של יהודי ארה"ב, וגם אין לו שום בעייה להצטייר בעיניהם כלוחם אמיץ באנטישמיות. זה משמש לו אליבי מצויין בדרכו להחליש את ישראל בעיני הערבים והאיראנים, לנסות לגמד אותה ולשתק את כוח פעולתה הצבאי עד כדי סכנה לקיומה.
הדיבורים היפים והמרגיעים של אובמה נגד האנטישמיות עלולים גם לתקוע טריז בין יהודי ארה"ב, ובהם מצביעיו ומממניו הדמוקראטיים – לבין ישראל. ואם לא יוכח בקרוב אחרת, ואם לא ישתנה ויתבהר הכיוון שלו – אזיי אפשר לחשוד שבעומק ליבו הוא פועל כמוסלמי-למחצה או כסכל חסר-ניסיון, וכי אהדתו נתונה לערבים יותר מאשר לבעייה המציקה ששמה ישראל!
ראו, הוזהרנו! ויש להסביר זאת היטב גם ליהודי ארה"ב! – שאובמה לא ירדים אותם בחלקת לשונו נגד האנטישמיות – על חשבון חנופה לפלסטינים והפקרת ישראל לאויביה!
אם אובמה לא היה טירון פוליטי וכנראה גם סכל יהיר – הוא היה מבין שעצם השארת האופציה של ישראל להפציץ את איראן, גם אם לא תתממש, היא חלק עיקרי במאבק למניעת נשק גרעיני מאיראן, וכי מניעה-מראש של האופציה מחזקת את איראן ומחלישה את מתנגדיה!
* * *
יוסי אחימאיר
שלומי עוז ומאיר הולצמן
בן 50 ובן 100 שהלכו לעולמם
400 מטר בלבד מפרידים בין דירתו של זה לדירתו של זה, 400 מטר בין רחוב רננים לרחוב צאלים בשיכון הוותיקים ברמת-גן, ושלושה ימים בלבד מפרידים בין מועדי פטירתם. אבל איזה פער גילים: האחד היה בן 50 בלבד במותו הפתאומי, השני כפול ממנו בשנותיו – בן מאה ועוד ארבעה חודשים.
גם מודעות האבל בעיתון ובשכונה הופיעו בסמיכות זו לזו, ושניהם נטמנו באותו בית עלמין, בקרית-שאול: שלומי עוז ומאיר הולצמן זכרם לברכה.
אבל לא רק פער גילים. לראשון הוקדשו בעיתונים ידיעות וכתבות רבות, את השני לא הזכירו בתקשורת כלל וכלל. על הראשון, שמת בדמי ימיו ממש, הירבו לכתוב כי היה מן האנשים המשפיעים ביותר במרכז הליכוד, מן המושכים בחוטים מאחורי הקלעים, וגם מעורב בעסקים מפוקפקים. עם זאת היה, כך זוכר אני אותו, בעל נשמה טובה, כאריזמטי, שרבים נהו אחריו, אהבוהו. רבים גם הסתייגו ממנו.
שמו של שלומי עוז הלך לפניו בחיים הפוליטיים הליכודיים הגועשים, לעתים הבלתי חיוביים, ולכן מותו הפתאומי היכה בהלם את כל מי שהכירו, והתקשורת הגזימה בדיווחים על הסתלקותו.
מאיר הולצמן? – מה הוא בסך הכול עשה? האם היו לו גייסות, חברי מרכז שבאמצעותם יכל להשפיע על בחירת מועמדים? האם היתה לו השפעה כלשהי בסניף רמת-גן, בליכוד אשר לו היה נאמן כל ימיו? האם היה בעל יכולת לעשות דילים ולקבוע מי ייבחר ומי לו? האם היה מקורב לשלטון, לשרים, לח"כים? האם מישהו מהם בכלל שמע את שמו? ולכן – אף מילה בעיתונות מחפשת-הסנסאציות על האיש הלבבי, הצנוע ורב הפעלים הזה.
בעצם אולי כן יכלו לדעת עליו משהו – בתנאי שקיבלו לידיהם וקראו את גיליון "האומה" האחרון. זה כתב-העת הלאומי והאיכותי, שמופיע כבר 46 שנה. בימים אלה, בעקבות גיליון 174, איום של כיליון מרחף על הביטאון האידיאולוגי הזה, באין לו תמיכה מגבוה. כמה סמלי.
באותו גיליון אחרון (נכון לעכשיו) הופיע מאמר על שלושה אצ"לניקים כבני מאה, אחד מהשלושה הוא מאיר הולצמן. מסופר ב"האומה" על החגיגה שערכו לו לפני ארבעה חודשים בני משפחתו, לציון הגיעו למאה, על עברו באצ"ל, על שנות ישיבתו בכלא עכו, על היותו מוותיקי בית"ר, יקיר העיר רמת-גן, על אישיותו הכובשת, אמונתו בצור ישראל, על הדרך שבה חינך את ילדיו.
ואחד מילדיו היה הטייס חיים הולצמן ז"ל, שנפל לפני ארבעים שנה בדיוק ליד העיר רחובות, כאשר מטוסו החל לבעור תוך כדי טיסת אמונים. כדי שה"מיסטר" לא יפול חלילה וחס על העיר ויגרום לאבדות בנפש, סירב סגן הולצמן לקריאות בקשר לנטוש את המטוס, משך ומשך ב"סטיק" עד שיצא מתחום העיר והתרסק בשדה ליד מכון וייצמן.
חיים היה האמצעי בין שלושת ילדיהם של מאיר ופנינה. האב והאם – אף היא בית"רית שצעדה עימו יד ביד כשבעים שנה, שיחדיו הקימו בית ומשפחה לתפארת – נשאו את כאבם בגבורה עילאית. הם לא נשברו, הם המשיכו בדרך חייהם הציונית במלוא מובן המלה, וגם ידעו להנציח את בן הזקונים בספר הזכרון "דפי חיים".
מאיר הולצמן היה מאחרוני המוהיקנים של דור החולמים והלוחמים, של הלוחמים מן השורה, שכל חייהם צעדו בנתיב שהיתווה להם זאב ז'בוטינסקי. זו הדרך שממנה לא סטה כהוא-זה, זו הדרך שאותה עשה כל ימיו בצניעות, בקבלת הדין, באמונה, באופטימיות. כשמו כן היה – איש מאיר פנים, נוח לבריות, אוהב הזולת, מקבל הכל באהבה ובלא טרוניות.
כמה חזקות המילים שאמר באירוע החגיגי לכבודו לפני ארבעה חודשים בלבד, כשהודה למברכיו והזכיר את השכול שהיה מנת חלקו: "תמיד ידענו שהמאבק למען המדינה, למען ביטחונה, כרוך בקרבנות, ואל לנו לחשוב שהקורבן יהיה אצל האחר, זה בהחלט יכול להיות בן משפחתך..."
שלומי עוז היה תוצר של החיים לאחר קום המדינה. צעיר שבנה את עצמו בשתי ידיו, שצמח מלמטה כדי להיות עסקן פוליטי ואיש עסקים, שמבקריו אמרו עליו כי הוא הביטוי השלילי של קשרי הון ושלטון. שלומי עוז גדל ובנה עצמו במדינה, שעל הקמתה לחמו והקריבו עצמם לוחמי המחתרות מכל הגוונים – ומאיר הולצמן בתוכם.
ספק אם שלומי עוז הצעיר, המוכר ברבים, הכיר את שכנו מאיר הולצמן, ספק אם מאיר הולצמן הישיש הנמרץ החליף אי פעם מילה עם שכנו, ששנותיו מחציתן משלו. למרות חברותם באותה תנועה פוליטית, למרות השכנות הקרובה, הם היו שני עולמות שונים זה מזה, רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב – ויחד עם זאת אולי סימלו את ישראל הרב-גונית, הרב-דורית, את הפסיפס האנושי של המדינה:
מצד אחד, בני דור הלוחמים והמייסדים, ותיקי-תש"ח ובוגרי בתי הכלא המנדטוריים, שמספרם מתמעט והולך מיום ליום, ומצד שני, בני העליות שבאו אל המוכן, אל המדינה הקיימת זה מכבר, לבנות ולהיבנות בה, בני דור שלמענו נלחמו חברי ה"הגנה", האצ"ל, הפלמ"ח והלח"י, אשר שילמו בגופם מחירים אישיים לא פשוטים למען הגשמת החזון הציוני.
דווקא מאיר, שחיים של כאב, שכול, סבל והסתפקות במועט היו מנת חלקו, שמר תמיד על רוח אופטימית וזכה להאריך ימים – עד שעיניו נעצמו לעד, כדי למצוא מנוחת נצח בסמוך לגדר בית העלמין הצבאי שבו טמון חיים שלו, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
דווקא שלומי, שתמיד היה חמור סבר, ממעט לחייך, אפוף דאגות, אשר זכה אף הוא להקים משפחה לתפארת, צעיר שצבר מוקדי השפעה פוליטיים באופן שמעורר גם השתאות וגם תמיהה, גם הערכה וגם פליאה – הלך לעולמו בטרם עת. במטוס מיוחד, שאירגנו החברים, הוטס ארונו מבולגריה ארצה כדי להיטמן ביום שישי לפני כניסת השבת ממש.
אהבתי את מאיר, חיבבתי את שלומי – השכנים שלי. שניהם, אף שהיו שונים כל כך זה מזה באישיותם ובקורותיהם, יוסיפו לנצח להיות שכנים גם במקום מנוחתם לא הרחק משיכון הוותיקים שלהם, שלי, בקרית-שאול המתמלא והולך, הנסתם והולך. 300 מטר בלבד מפרידים בין שני הקברים הטריים.
* * *
משה גרנות
עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות
אהוד היקר,
קראתי בעניין רב את דבריו של משה ברק ("כאילו ארה"ב הייתה קולטת 900 מיליוני אנשים.." – "חדשות בן עזר" 438), וכן ההערה שלך בעקבותיה. קושט דברי אמת – איזו מדינה אחרת התמודדה עם אתגר אדיר כזה לקלוט מאות אלפי פליטים מאירופה ומארצות האיסלם –וכל זאת לאחר מלחמת קיום עקובה מדם ודלדול משאבים משווע? משפחתי שוכנה באוהל במעברה בבאר-שבע, לאחר זמן קיבלנו צריפון, ולאחר שנים שיכון, בלי מרצפות, בלי תקרה (ראו את הרעפים!) – בלי מים ובלי חשמל, והיינו מאושרים שאנחנו בארץ שלנו, שיש לנו צבא שלנו שמגן עלינו שלא נהיה שוב טרף לאומות העולם הרצחניות.
אינני יכול להבין באיזה אופן אני עשקתי את אחיי המזרחיים, שמגיע לי כי יקראו לי "אשכנאצי"? לא ברור לי מקורה של השנאה המבהילה שגרמה להם לכתוב על קירות "הבימה" – "אשכנזים לבוכנוואלד"?
שלמה צדוק, בן החסות של השר אוזן, הצהיר בזמנו מעל דפי העיתון שאם האשכנזים לא יבינו (מה?), הוא ייצא לרחוב עם רובה ויירה בהם. פניתי למספר אנשי רוח יוצאי ארצות האיסלם והתחננתי שיביעו דעה כנגד כל הגל העכור הזה שאיננו פוסק גם כאשר "המקופחים" נהנים מקופת הציבור ומלסטמים אותה – ואיש מהם לא היה מוכן לעשות כן (להוציא את אלי עמיר, שהגיב בצורה נאצלה, אלא שאז טרם היה במעמד של סופר ואיש רוח כמו היום).
בעקבות כך כתבתי את ספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" (ירון גולן 2000), שם פירטתי את מעלליהם ו"פניניהם" של "המקופחים".
בעקבות פרסום הספר דרשו חברי הכנסת של ש"ס לפטר אותי, ועברתי תלאות קשות ורעות.
שלך,
משה גרנות
* * *
משה כהן: עדיין אינני רגוע לחלוטין
מכובדי,
אתמול בערוץ 1 התראיין אלוף במיל' זאבי פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. האלוף פרקש זיכה אותנו בהזדמנות זו בניתוח אסטרטגי מלומד ומאלף.
אמר האלוף – אל בהלה מהנשק הגרעיני האיראני. אין הוא מכוון נגדנו אלא נגד המדינות בשכנותה של איראן, החוששות יותר מעמנו, ובכלל אין נשק זה דאגתנו הבלעדית אלא של כול העולם, מאחר הוא מפר את מאזן הכוחות הגלובאלי.
אכן דברים נכוחים והגיוניים. אך מה לעשות, היגיון לחוד ומציאות לחוד. אין לי אלא מה שעיניי רואות ואוזניי שומעות. איראן מוסיפה לפעול להשמדת ישראל, ואיני רואה שום פעילות של שום מדינה נגד הגרעין האיראני, אדרבא, ארה"ב מתכוונת לנהל שיחות דיפלומטיות עם איראן ושוללת כל פעולה צבאית מצד ישראל. אשר למדינות ערב, איני רואה כל פעילות מצדן נגד איראן, אדרבא הן פועלות לפירוק הנשק הגרעיני של ישראל וריסוק הישות הציונית על ידי דחיקתה לגבולות אושוויץ ואילוצה לקלוט פליטים פלסטינים.
לפיכך, על אף דבריו הרציונאליים והמעודדים של האלוף פרקש, עדיין אינני רגוע לחלוטין.
תקשורת מאוזנת: הבוקר שמעתי בגלי צה"ל את רזי ברקאי, השדר הידוע, בא בטענות קשות מעל גלי האתר לדובר מפלגת העבודה: "למה נבחרי מפלגת העבודה אינם מגיבים ויוצאים חוצץ נגד התבטאויותיו הקשות של השר אביגדור ליברמן!"
כך פועל איש תקשורת אובייקטיבי? האין זו התערבות פוליטית גסה ובוטה תוך שימוש באמצעי תקשורת ציבורי? היתה ממלכתיות?
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
בר דרורא: "פִצחוֹניה" (1932)
[...] לא אתבייש להודות שמכל הכבודה הרבה אשר בתערוכה משך את לבי ביתן קטנטן מאוד, שמסיבה בלתי ידועה לי לא עמד עליו שום איש מחברי העיתונאים [...], זהו הביתן "פצחוניה". איני יודע אם השם מקורי לגמרי, אבל הוא מושך את הלבבות. עמד יהודי טוב ואסף לתוך ביתן חדש כל מה שיכול להִכלל בתוך סוגי הפִצוח: בטנים, שקדים, אגוזים, זרעונים ועוד ועוד, ותלה על הביתן שלו שלט מאיר עיניים בשם "פצחוניה". הרי זה נפלא באמת, לא כן?
איני יודע כמה אחוזים תופס הביתן "פצחוניה" בתוך הפדיון של שמונים אלף הלא"י, כפי שנמסר לנו מעם הנהלת התערוכה, אבל ברי לי שהוא אינו קטן. על שום ביתן לא היו צובאים כל כך מרובים כאשר על ביתן זה.
ויש לי הרושם שזה ישמש תקדים – גם הביתן וגם השם המוצלח, ובקרוב תמלא תל אביב ביתני "פצחוניה" בכל קרן זווית ולפני אולמי הקולנוע [...]
מתוך רשימתו של העיתונאי י"ד בר-דרורא, "מה שראיתי ושמעתי השבת בתל-אביב", שנדפסה ב"דואר היום" (גיליון קצ"ב, כ"ו ניסן תרצ"ב; מאי 1932).
בר-דרורא, מראשוני העיר תל-אביב, הוא סבו של האלוף (מיל.) אמיר דרורי ז"ל, יליד תל-אביב וחובב פיצוחים מושבע, וסבא-רבא של עדי בן עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25".
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל-אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בקובץ וורד בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי ונושם עדיין על גדת הירקון.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
דנה סידי
פתח לתקווה: קבוצה מארץ-ישראל
בגרמניה הנאצית בשנת 1937
"לצאת לאירופה? השתגעתם?" תהה בוודאי יו"ר מכבי פ"ת דאז, מרדכי בן דרור. מסעה של קבוצת הכדוריד לברלין, ערב מלחמת העולם השנייה, הסתיים בניצחון לא צפוי. אבל ההישג האמיתי היה הצלתם של 11 נשים יהודיות.
ימים ספורים לפני טקס חגיגות ה-100 של מכבי פתח תקווה, התגלה בפנינו הסיפור שלא סופר – מעלליה של משלחת הכדוריד של מכבי פ"ת, שבשנת 1937 יצאה למסע משחקים מסוכן באירופה וחזרה לארץ הקודש עם 11 יהודים, ערב לפני מסע ההשמדה של הנאצים.
הסיפור עליו הרחיב שמעון היבש, שכתב את ספר ה-100 של המועדון, התחיל בפלשתינה של 1937. לפני שנתחיל, יש לציין כי באותה תקופה ביקשה משלחת דומה של מכבי תל אביב לצאת במסלול דומה, אך זו ביטלה ברגע האחרון את הנסיעה בשל בעיות של ויזה.
הסיפור שלנו, אם כן, מתחיל אצל דב רז'ינסקי, בחור בן 24 וכדורידן חובב במכבי פ"ת, שהחליט לארגן משלחת של כדוריד וכדורסל לאירופה, למשחקים נגד קבוצות מהקהילות היהודיות בפולין, רומניה, לטביה, ליטא וצרפת.
"השתגעת?" שאל בוודאי מרדכי בן דרור, יו"ר מכבי פ"ת דאז, שהתנגד לרעיון ותהה האם זה אחראי להוציא משלחת לאירופה בתקופה שכזו, כשהנאציזם צובר כוח והחשש מפני מלחמה עולמית גובר. רז'ינסקי התעקש, אך נתקל בבעייה קשה של מימון. רז'ינסקי מצא פתרון: לחלק מהשחקנים שנסעו במשלחת היו דרכונים זרים, דבר שאיפשר לנשים יהודיות ששהו באירופה, באם אלה יתחתנו עימם, לעלות לארץ הקודש. בכך הוחלט על מימון הנסיעה, כש-11 מתוך 18 חברי המשלחת נישאו בצורה פיקטיבית ליהודיות בחו"ל, שמשפחותיהן מימנו את הנסיעה תמורת ההזדמנות לברוח מאירופה לטובת פלשתינה.
התעקשותו של רז'ינסקי השתלמה. בן דרור נתן את האור הירוק ואפילו אישורים מיוחדים של הגסטאפו הוצאו, כשאלה מנסים לשדר לעולם 'עסקים כרגיל'.
ואלה 13 גיבורי המסע:
ליפסקי יחיאל [אחי-אימי, אחד משלושה המרכיבים בדודי אלכס ב"המושבה שלי". אב"ע]
רז'ינסקי דב
שפירא אברהם
לוין יוסף
שפייזר צבי
גולד מרדכי
וילנסקי יוסף חיים
סנדלר יצחק
בלקין ישראל
גרף נחמיה
מזרחי ברוך
זלצר אפרים
איצקוביץ' אהרון
וילנסקי חיים
גרינברג אשר
רוזנברג חנניה
טרונסקי יהושע
ארקין יצחק
במאי 1937 המסע יצא לדרך והתחיל דרך אלכסנדריה, שם גברו הציונים על קבוצת הכדוריד של מכבי המקומית. מהתחנה הראשונה, מצרים, עברה המשלחת לצ'רנוביץ', לבוב (אוקראינה), לודז' ווארשה (פולין). מרבית המשחקים הסתיימו בניצחון המשלחת מארץ הקודש, ולאחר המסע נערכו טקסי החתונה של 11 מתוך חברי המשלחת. הזוגות הגיעו לקונסול הבריטי שאישר את הנישואין.
רז'ינסקי מספר כי "התחתן" בהיותו בן 24 עם יהודייה בת 35 בעלת ילד בן 14 וכי הרב שהשיא אותם ביקש ממנו לומר "הרי את לא מקודשת לי." המעניין הוא כי הגסטאפו פיקח על המשחקים מבחינת האבטחה ואף איפשר למשלחת לשחק בברלין.
לקראת סוף המסע, ביוני 1937, שיחקה מכבי פ"ת, כנציגת פלשתינה שבאותם ימים נחשבה לחלק מהאימפריה הבריטית, נגד נבחרת מכבי ברלין – הקבוצה היהודית הטובה בעולם. למרות החשש מתבוסה על המגרש, החליטה החבורה מאם המושבות לשחק, ולעיני 5,000 צופים ניצחו במשחק צמוד ומעורר השראה. האגדה מספרת כי בסיום המשחק אף ניגשו אנשי הגסטאפו לאחד מאנשי מכבי פ"ת ובירכו אותו על הניצחון.
לאחר המסע הספורטיבי, נסעה המשלחת לביקור בפריז, בו קיבלו השחקנים מכתב מיו"ר האגודה, מרדכי בן דרור, על כך שהוא מתנצל על שניסה להניא אותם מהנסיעה ובירך אותם על הצלחתם. המשלחת חזרה לארץ על האונייה 'פטריה', שהוטבעה בתקופת המעפילים על ידי הבריטים. המסע הסתיים ב-1 ביולי 1937.
כשחזרו לפלשתינה ביקשו השחקנים להתגרש, אך חלק מהנשים סירבו לתת גט בקלות, בשל חיבתם לבעליהם החדשים. עניין זה "הוסדר" בסופו של דבר. עם תום מלחמת העולם השנייה, כשנודעה האמת על זוועות השואה, הבינו חברי המשלחת את המשמעויות, הן מבחינת המפגש עם הגולה והן מבחינת הנשים היהודיות שעלו לארץ. "המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם שלם."
הדברים שהובאו הם מתוך יומן שכתב אברהם שפירא, כדורידן וכדורסלן, שכתב גם עבור עיתון "הבוקר ספורט" המיתולוגי. אותם קטעים נערכו על ידי יורם רז, בנו של דב רז'ינסקי. השתתף בהכנת הכתבה: איזי עין דור.
פורסם ב"ידיעות ספורט" באתר Y-net מיום 21.04.09.
אהוד: בן דודי המבוגר ממני, אוֹרי, מוסיף: "כאשר הם חזרו, נסענו מפתח תקווה לתחנת הרכבת בראש העין לקבל את פניהם."
* * *
עדינה בר-אל
מי ישתה את המשקה שמוחבא מאחורי הדלת? שיר-עם ביידיש
בשני הגיליונות האחרונים (436, 437) הובאו שני נוסחים של שיר-עם, על אבא שהביא חבית שיכר והעמידה מאחורי הדלת.
סביר להניח שאליהו הכהן ודן אלמגור, שכללו אותו בתוכנית "שרתי לך ארצי" (על פי עדותו של אהוד בן עזר), סיפקו מידע על השיר ומקורו; אבל לצערי לא הזדמן לי לשמוע או לקרוא את דבריהם על שיר זה. לכן אולי אינני מחדשת בנושא זה. בכל אופן, למיטב ידיעתי, המקור הוא שיר-עם ביידיש בצורת דו-שיח. אני זוכרת גרסה שאימא שלי היתה מדקלמת. להלן הנוסח עם הכתיב במבטא העממי הפולני ששמעתי מפיה:
קוקוריקו,
די מאַמע איז נישטוּ.
ווי איז זי געגאַנגען?
קאַ שטעקעטשין.
וווּס אָט זי געברענגט?
אַ פעסעלע ביער.
ווי אָט זי געשטעלט?
אינטער די טיער.
ווער וועט טרינקן?
איך מיט דיער.
להלן אותו נוסח בכתיבה של כלל יידיש עם התרגום לעברית:
קוקוריקו . (לא צריך לתרגם...)
די מאַמע איז נישט דאָ. [אימא לא פה]
וווּ איז זי געגאַנגען? [לאן היא הלכה?]
קאַ שטעקעטשין. [אל שְטֶקֶצ'ין (אולי שיבוש של שטעטשין – שְצֶ'צִין או שְצֶ'צִ'ין – בצפון פולין?)]
וואָס האָט זי געברענגט? [מה היא הביאה?]
אַ פעסעלע ביר. [חבית קטנה של בירה].
וווּ שטייט עס? [איפה זה עומד?]
הינטער דער טיר. [מאחורי הדלת].
ווער וועט טרינקען? [מי ישתה?]
איך מיט דיר. [אני ואתה].
אבל אני לא מסתמכת רק על גרסא דינקותא שלי, אלא גם על הספר: "יידישע פאָלקסלידער אין רוסלאַנד", שירי עם יהודיים מרוסיה, שאספו שאול גינצבורג ופסח מארעק – צילום מהדורת פטרבורג 1901. עריכה, הקדמה והערות: דב נוי, אוניברסיטת בר-אילן תשנ"א. מצאתי בספר זה ארבעה נוסחים לשיר-עם זה. בשלושה מהם מסופר על אבא שהלך והביא בירה. ובאחד מהם – אימא הלכה והביאה לבתה חתן, והחתן הביא את הבירה...
להלן אחד הנוסחים, שיר מספר 109, בעמ' 84: זהו דו-שיח עם ציפור קטנה. השיר נדפס בספר זה בכתיב ביידיש כדלהלן, (התרגום בסוגריים מרובעים הוא שלי):
פייגעלע, פייגעלע! [ציפור קטנה, ציפור קטנה!]
- פּי-פּי-פּי ! (לא צריך לתרגם...)
וואוּ איז דער טאַטע? [איפה אבא?]
- דאָ ניט היא! [לא נמצא פה!]
ווען וועט ער קומען? [מתי הוא יבוא?]
- מאָרגען פריה! [מחר בבוקר!]
וואָס וועט ער בריינגען? [מה הוא יביא?]
- אַגלעזעלע ביר! [כוס קטנה של בירה!]
וואוּ וועט ער שטעלען? [היכן הוא יעמיד?]
- אונטער דער טהיר! [מאחורי הדלת!]
מיט וואָס וועט ער צודעקען? [במה יכסה?]
- מיט אַשטיקעל פּאַפּיר! [בחתיכת נייר!]
ווער וועט טרינקען? [מי ישתה?]
- איך מיט דיר! [אני ואת].
לסיכום, מי הביא ומי החביא: אבא או אימא? ומה הוסתר שם: כּוֹסית או חבית של משקה? לא משנה. העיקר ש... אני ואת/ה נשתה.
לחיים!
אהוד: כלילת שמותיהם של אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם, בקשר לשיר המופיע בספרי "המושבה שלי" – באה לתת אמינות לגירסה המפוברקת שלי לשיר, כחלק מחגיגת יום החמלניצקיה במושבה, ואולם אין לכך שום אחיזה במציאות, כי מדובר בשימוש בחומר היסטורי לרומאן בידיוני, ולשווא תחפשי את הנוסח שלי בתוכניותיהם, שכפי ששמעתי מדן אלמגור אכן יצאו עכשיו כולן במארז אחד על-ידי רשות השידור.
בדרך-כלל אני הולך בעקבות האימרה של המדינאי הגרמני ביסמארק – שלעיתים הפוליטיקאי משתמש גם באמת לצרכיו, והנמשל שלי הוא שהסופר הבידיוני משתמש לעיתים גם בקטעים דוקומנטאריים והיסטוריים אמיתיים לצוך הבדייה שלו – אבל בשום אופן אינני מסכים לכך שההיסטוריון, או הסופר המעמיד פני היסטוריון, ישתמשו גם בבידיון, בהמצאות הדימיון, בזיופים ובשקרים – לצורך כתיבת מה שנראה להם כהיסטוריה.
* * *
אורי ארמוני: אף מילה על רוח
למשה כהן שלום,
את דיעותיו של שוקה פורת רובנו מכירים, לעיתים צודק לעיתים טועה. בראיון עימו הוא קובע חד-משמעית שקיומו של הבית השלישי תלוי בעוצמתו של צה"ל – בנשק [ציטוט שלך בגיליון 438]. אף מילה על רוח. זאת צריך לשנות, או אז אפשר יהיה להשתתף בכל ועידה וכנס ולומר אנחנו צודקים, ואימרה זו תתקבל על-ידי כל בר דעת.
לא באתי לסנגר על נציגו של בורא עולם על הפלנטה הזו, ובוודאי שלא להתווכח עם ד"ר פורת, אלא לומר שאני מצפה ליום, בו נאשם ישראלי – שר ביטחון, רמטכ"ל או אלוף, יאזרו אומץ לעמוד בפני בית-דין בינלאומי, ללמד סניגוריה על עצמם ועל ישראל ופסק-הדין יהיה זכאי. אז אדע, אני, בניי ונכדיי, שאחרים נבלות.
אורי ארמוני
גבעת עדה
אהוד: ההצעה שלך נהדרת ורק חבל שלא הצעת אותה לנבלות של ועידת דרבן 2 או לששת המיליונים ערב השואה. הרוח הצודקת שלנו ונכונותנו לעמוד למשפט הגויים היו ודאי מנצחים את השופטים שדנו שישה מיליונים לתאי הגז, או את הנבלות מדרבן 2 – ומנצחים ללא שום גיבוי צבאי ישראלי, רק בכוח הרוח.
* * *
ברוך בן עזר (רַאבּ)
(חבר "פרדס" מס' 60, 1910-1937)
תפוחי זהב במשכיות כסף
ליובל "אגודת פרדס בע"מ"
תר"ס-תש"י
פתח-תקוה חנוכה תש"י, 1950, 34 עמ'
תדפיס מירחון "המשק החקלאי", כרך י"ב / חוברות ג, ד / טבת-שבט תש"י
מוקדש לזכר אבות "פרדס" ומייסדיה הראשונים
[המשך וסיום]
במשרד בן שני חדרים קטנים מול "שוק אל דר" שביפו, שרהיטיו היו מורכבים ארון עץ, שני שולחנות עתיקים וחצי תריסר כסאות קש ערביים – ישבה הנהלת "פרדס" והתחילה בהכנות לעונה, לקטיף, לאריזה ולמשלוח הפרי. הכנות אלה היו כרוכות במכשולים ובקשיים רבים; מאין משיגים מומחים לקטיף ולאריזה, היכן ישיגו מחסן בנמל יפו, ובייחוד כיצד משיגים "בחרייה" (ספנים) נאמנים שלא יטביעו את תיבות הפרי לפני הגיעו לאונייה.
לכל אלה דאג המנהל המנוח שמעון רוקח; תודות לקשריו עם הערביים הובטחה עבודה סדירה, ובשנה הראשונה לקיומה שלחה אגודת "פרדס" עשרות אלפי תיבות פרי לשווקי חו"ל. כך התחלנו להתרגל לראות "סוּרבה" אחת (הקבוצה) יוצאת ברעש והמולה לקטיף, ו"סורבה" שנייה יוצאת לאריזה תחת פיקוחו של ה"סטיפדר" (האורז) עם ה"טווק" (חישוק [דק, עשוי עץ אגוז, שלאחר שהושרה במים נעשה גמיש ובמקורו ליפף את ארגז התפוזים הארוז מבחוץ בהותירו אוויר בין הארגזים בבטן האונייה למניעת ריקבון]) בידו – המרים קולו: אַסקט! וולקוּם, אַסנט!" (שקט ילדים, הקשבה!), ושיירות הגמלים בפעמוניהם המצלצלים מובילות את הפרי לנמל יפו.
בתוך מחסן "פרדס" שהוקם בנמל יפו נתערבו הקולות וגדולה היתה שם ההמולה, צריחות הסבלים עם אנקות הגמלים שפרקו מעל גבם את התיבות, ומצד הים צעקו הספנים וצרחו הסבלים המגלשים את התיבות על גבי קרש ישר אל ה"ג'אַרם" (סירה) ומשם במשוטיהם "הילה! הילה! היליסה!" (קריאות עידוד של הספנים בעבדם במשוטיהם המתאמצים לחתור נגד הגלים המתרוממים ליד החוף). שטו ועברו עם הג'ארם את השוניות המסוכנות והגיעו לאונייה שעגנה מול החוף. במנוף נקשרו התיבות בחבלים בתוך הג'ארם ובקריאות "וירה! מיינה! (מעלה! מטה! או להרים! להוריד! – קריאות הרגילות בנמלים למטפל במנוע המנוף באונייה) – הועלו התיבות לאונייה. ובחתימת ה"מניפסטה" (הקונסיימנט) על ידי רב החובל נגמר ה"פוב" של משלוח הפרי מחוף יפו, ובסיום הקטיף ה"חמילה" (סבלי הפרי הנערות והנערים הערביים) בשובם מהפרדס הביתה עם הסלים הריקים על ראשם שרים ומוחאים כף וחוזרים על הבית הזה:
"אסטווה איל חבאלאק" ו"רוואח איל זרזור"
"חלסאת איל באיארה" ו"סיקטר יא נאטור"
(הבשילה האפונה וחזרו הזרזירים
הפרדס נגמר וזרקו את השומרים).
וכך התרגלנו לסדרים, הרגלים ומנהגים שהפכו במרוצת הימים למשטר-קבע בענף הפרדסנות.
בשנת 1905, ימי העלייה השנייה, הגיעו ארצה בחורים ובחורות, רובם מרוסיה. שום רכוש לא הביאו איתם מלבד רצון עז לשתף עצמם בבניין הארץ בידיהם ובשריריהם. "כיבוש העבודה" היתה להם למטרה ולאידיאל. מיעוטם נקלטו במושבות הגליל בשמירה ובעבודת הפלחה בתור חרתים (חורשים), ורובם התפזרו במושבות המטעים, בייחוד בפתח-תקווה, בה נמצאו כבר אלפי דונמים מטעי-בעל ואלפי דונמים פרדסים. כאן החלה הפרשה רבת העלילה של כיבוש העבודה במטעים לסוגיהם, ובעיקר בפרדסים.
כשאנו סוקרים כעת את הפועלים של הימים ההם, שהגיעו למעמד גבוה במדינתנו, אנו חדורים יחס הערכה וכבוד לחלוצי העבודה העברית הראשונים, שהתקיימו על פת חרבה עם תפוח זהב ביום, בלחם עם זנב דג מלוח וכוס תה לארוחת הערב. ולמרות חיי הדוחק לא נמנעו מכל מאמץ וסבל בכדי להתאמן בעבודה החקלאית ולדעתה ידיעה יסודית. הם התמסרו לעבודה בכל ליבם ונפשם כדי להוכיח שהעבודה העברית היא כדאית ומשקית.
ומאידך גיסא: ייאמרו הדברים כפי שהיו במציאות בימים ההם: אז לא היה קל להביא מהפכה בכל סדרי והרגלי העבודה. רבים שאלו: איך יטפס פועל חדש, בלתי מנוסה, על עץ תפוח הזהב מבלי לשבור את הענפים? איך לא יפצע הפועל החדש במזמרה הערבית (מזמרה אחרת לא היתה מצוייה) את הפרי היקר הזה? ואיך יישא עולה חדש סל תפוזים כבד על גבו עד ה"בייקה" (בית האריזה)?
אלה היו שאלות רציניות ומטרידות בתקופה בה לא היתה עוד מקטפה אמריקאית, אלונקה [להובלת הפרי], דקוביל [קרונית על פסים], תיבת שדה [בוקסה], תרמיל, עגלה על גלגלי גומי רתומה לחמור וטריילר ["פלטפורמה"] מרותק לטרקטור. במקום "רפייה" השתמשו בפתל, במקום ה"סרפט" השתמשו ב"שנשרה" (סכין ערבי עם שיניים קטנות וחדות). [מדובר בליפוף ההרכבה החדשה ובסכין לביצועה].
אם הפועלים החדשים תבעו נמרצות לקבלם לעבודת הקטיף – הרי לא העזו לתבוע דריסת-רגל לעבודת האריזה, כי איש לא תיאר לעצמו את ה"סטיפדר" (אורז) בלי חגורת צמר רחבה ו"סורבל" (מכנסיים) רחבים שיכול לשבת ברגליים מקופלות על המחצלת ולארוז. קשה היה להעלות על הדעת שבחור יהודי יידע להבחין בכל סוגי הבררה, כגון: שחטה, וורקה, חג'ר, קישר, סמע"ה, דמע"ה, פחש, סמטה, פרוש, דודה, טופס, לטשה ואבו-טיז.
והאם ייתכן שילד עברי במכנסיים וגרביים יידע לרפד בנייר (אז השתמשו בלוחות בלתי מהוקצעים והיו מרפדים את התיבות בנייר) את התיבות ולהושיטן לסטיפדר בשעה שהגרביים והמכנסיים מפריעים ל"טווק" (חישוק) של האורז מהלקותו על רגליו היחפות.
לפי מנהג הימים ההם היה האורז מלקה כאשר הנער טעה והושיט לו תבת "סבעה" (הלוח בראש התיבה בגובה של 27 ס"מ) במקום תיבת "מרסיליה", או תיבת "תמניה" (גובה הראש 28 ס"מ) או תיבה עם "דסטר" ("דסטר – תוספת של לוח דק אל הראש לאריזת פרי גדול יותר), במקום "אל קסטרה" (אקסטרה) (בדרך כלל מרפד התיבות הוא שספג את המלקות בחישוק שהיה מונחי תמיד לצידו של הסטיפדור, והיה מסמל את שלטון האורז על הסורבה).
ליבי עליכם ילדי המושבה הצברים על מלקות הטווקים שספגתם על רגליכם בהושיטכם את התיבות המרופדות לאורז הערבי, קיבלתם את הדין כשהדמעות זולגות מעיניהם עד שלמדתם את המקצוע והייתם לאורזים העבריים הראשונים והטובים ביותר בארץ.
קבוצת אריזה [בפתח-תקווה]. האורז: בר-לביא [אבא של פרופ' יפה ברלוביץ], מהאורזים העבריים הראשונים בארץ. האריזה בשיטה הערבית והתיבה מרופדת בנייר.
מרפדי התיבות עמדו במבחן הקשה וכבשו את המקצוע בהדרגה: ממרפד תיבות לעוטף, לבורר, למברר, ואחר-כך לשלב אחרון – לאורז, והיחידים מבין הפועלים החדשים ששימשתם כמרימי תיבות: כמה מרץ, דריכות ורצון עז השקיעו ברכישת המקצוע. בתבונה רבה הגיעו ליחסי ידידות עם האורזים הערבים, הזמינום בערבים למעונם הדל, ואחרי יום עבודה מפרכת ישבו על מחצלת גדושה ערימת פרי של בררה ותיבה, ולמדו מהם את תורת האריזה.
בכל העלילה הזו גדול חלקה של "פרדס" לאין שיעור. היא שהכניסה, למרות כל החששות, את הפועלים החדשים לעבודת הקטיף, ואת ילדי המושבה הצברים לתוך ה"סורבה" של האריזה. היא שהשפיעה על חבריה שיאפשרו לפועל החדש ללמוד את העבודה, לאפשר לו לגשת לתיבה ולהשתלם במקצוע.
ובמרוצת הימים אף הפרדסנים הוותיקים סייעו בידי הפועלים החדשים והיקנו להם את תורת הקטיף, הבירור, העטיפה, האריזה וסגירת תיבות-הפרי.
"פרדס" היא שהנהיגה במשך הזמן את שיטת "האריזה האמריקאית" וביטלה את שיטת האריזה הערבית המקובלת, ובמשך הזמן היו גם הערבים נאלצים להנהיגה.
עם התפתחותו של ענף הפרדסנות באה במקום ה"חנזירה" והאנטיליה – הקדיחה, המסנן והמשאבה, במקום הפרד קשור העיניים בא "המנוע", תחת אמת המים הבנוייה אבן – באו צינורות ברזל ומלט עם ברזים, במקום פרדס של 15-20 דונם עברו לשטחים של 50, 100, 200 דונם ויותר.
בד בבד עם גידול הענף, הלכה "פרדס" הלוך והתפתח, שלחה שליחים ומבקרים לחו"ל כדי לבחון את מצב השווקים הקיימים ולחפש ולפתח שווקים חדשים. "פרדס" רכשה סוכנויות של אוניות שונות, ועל ידי כך היתה גם שלטת בנמל יפו. "פרדס" הזמינה בית חרושת לייצור תיבות מעצי אקליפטוס שהגיע ארצה עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה, וכך לא פסקה התקדמותה של החברה. הודות לראשיה ומנהליה עברה "פרדס" את מלחמת העולם הראשונה בשלום (במלחמת העולם הראשונה הוזנחו שני פרדסים בלבד). על אף כל המכשולים והפגעים שניתכו עליה בתקופת מלחמה, הארבה, התורכי וכיו"ב. (הצבא התורכי החרים מהפרדסים עצים מהמחסנים, פירק צינורות ברזל, מנועים וגדרות עשויות חוטי ברזל דוקרניים).
מיד לאחר גמר המלחמה התאוששה "פרדס" והלכה הלוך וגדול עד שהגיעה למשלוח של שלושה מיליוני תיבות פרי לשנה. היא הקימה מחסנים בכל תחנות הרכבת בארץ, וכן בניין-ענק בנמל חיפה.
גם זנים חדשים נוספו בפרדסי החברים שהוכנסו על ידי הברון רוטשילד ז"ל: אשכוליות, ולנסיה, קלמנטינה ועוד. "פרדס" היא שתבעה והמריצה להתמדה והנהיגה שיפורים באריזה ובניקיון הפרי. ואכן, בתערוכת הפרי ב"וומבלי" קיבלה "פרדס" פרסי הצטיינות חשובים.
"פרדס" היתה הראשונה שהקימה בית-חרושת לתוצרת לוואי ברחובות, היא גם נתנה דחיפה וגם אמצעים להקמת נמל תל-אביב וכך אנו עדים לתהליך התפתחות עד עונת 1937-38.
בעונת 1937-38 הגיע שטח הפרדסים בארץ ל-300 אלף דונם שנתחלקו כמעט שווה בשווה בין יהודים וערבים. שיעור הייצוא עלה באותה שנה בלמעלה מ-15 מיליון תיבות פרי.
בניגוד לפרדסנות הערבית ששיווקה את פרייה רק על-ידי הסוחרים הערביים הפרטיים – היתה הפרדסנות העברית ברובה מאורגנת בקואופרטיבים שונים, אשר קמו במשך השנים מחוץ ל"פרדס". הקואופרטיב הגדול ביניהם שיווק כמיליון תיבות פרי, כל הקואופרטיבים שיווקו לחו"ל כ-25% מהיבול של עונת 1937-38 בשעה שחלקה של "פרדס" לבדה היה 25% מהייצוא הכללי של אותה עונה.
יבול ההדרים שגדל והלך משנה לשנה, גרם להצפה על התוצאות החמורות הכרוכות בה. סעיף 18 מחוקי המנדט הא"י הנודע לשמצה התיר לכל מדינה ומדינה למכור את סחורותיה בארצנו בטבין ותקילין ללא התחייבות שיקנו מאיתנו סחורה כל שהיא, ובעקבות גורמים אלה החל המשבר במשק ההדרים.
"אזל קמחא ואתא מדנא": לאחר שנות רקבון הפרי בתוך התיבות ו"רקבונות" גדולים יותר בתשלום חשבונות שקיבלו מהשווקים, ירדו המחירים פלאים, ורבו המתלוננים.
קברניטי "פרדס" איבדו את האמון בעצמם, ובשנת 1938-39 נבלעה "פרדס" מדעת ביחד אם שאר הקואופרטיבים לתוך איחוד הקואופרטיבים בשם "פרדס סינדיקט", בו מהווה "פרדס" עד היום את עמוד התווך.
בעונת 1939-40 פרצה מלחמת העולם השנייה וגדלה המצוקה הכספית בארץ, מפעלים רבים, גדולים וקטנים, חוסלו, וכן גם קואופרטיב פרדסני "החקלאי", למרות השתייכותו ל"פרדס סינדיקט". "פרדס" גם היא נאבקה מרות אך המשיכה בקיומה לאחר שמכרה בחצי מחיר את מגרשיה שנועדו למטרות בניין חשובות. את בית החרושת לתוצרת לוואי ברחובות, ואת הבניין הגדול והענקי בנמל חיפה. בקורבנות גדולים עלה ל"פרדס" להחזיק מעמד בימי המלחמה ולהימנות על הקואופרטיב הגדול בתוך "פרדס סינדיקט".
במשך המלחמה העולמית השנייה הוכתה כל הפרדסנות בארץ מכה ניצחת. כשליש מהפרדסים נעזבו והוזנחו, ונשארו כמאתיים אלף דונם בלבד, וגם זה שנותר הצטמצם ופחת, כי במלחמת השחרור להקמת מדינת ישראל, ברחו כמעט כל הפרדסנים הערביים ופרדסיהם הפכו ל"רכוש נטוש". ולמרות שחלו, עם הקמת המדינה, שינויים גדולים לטובה, עומדת עדיין הפרדסנות בשפל המדרגה. ואכן, מדרש פליאה הוא שלאחר ששטחי הפרדסים הוקטנו כדי שליש, וכשליש של הסקטור הערבי אינו מניב פרי לפי שעה, ולאחר שסעיף 18 מהמנדט בוטל – ותוצרת הפרדסנות הנה כמעט הענף היחיד המכניס דביזים [מטבע זר] לארץ, ולכאורה נתגלו סיכויים לעליית הענף ולשגשוגו, בכל זאת, אין הפרדסנות שלנו מקיימת, לדאבוננו, את בעליה גם אחרי 60 שנות ניסיון, ותלאות אין ספור. ובשנת היובל של "פרדס" הננו עומדים בפרשת דרכים ושואלים: הפרדסנות מה יהא עליה!
משל ערבי נושן אומר: "ההכרח הוא אבי ההמצאה," – מן ההכרח לחפש אמצאות ודרכים חדשות לקיום הענף הזה, וכמו שבתקופה הקודמת הכנסנו שינויים והבאנו מהפכה שלמה בענף זה: השלכנו את האנטיליה והכנסנו את הקדיחה והמשאבה, מכרנו את הפרד החיגר וקנינו מנוע, עקרנו את כנות ה"ווטד" ונטענו תחתן שתילי גרעינים, החלפנו את אמות האבן בצינורות ברזל ומלט עם ברזים, לחמנו במזיקים ושיכללנו את הדברתם, יסדנו קואופרטיבים לשיווק הפרי, וחינכנו מומחים מכל הסוגים, – כן גם כעת, בתקופתנו-אנו, מוטל עלינו לחולל מהפכה במשק ההדרים. כדי להחזיק מעמד ואף להרחיבו לממדים גדולים.
ישמשו לנו הפרדסנים הקודמים ומייסדי "פרדס" לדוגמא במרצם ובעקשנותם, בחיפושם התמידי והבלתי פוסק לאמצעים חדשים, לדרכים חדשות ולשיטות חדשות. ומי ייתן וגם הפועלים שלנו ירצו לשמוע וללמוד על היחס לעץ ולפרי, על "כיבוש העבודה שנעשתה בתקופה ההיא על-ידי חבריהם בעבר," ובכוחות משותפים נדאג שתיבת התפוזים, אשר שניהם – הפרדסנים והפועלים שטים עליה בים סוער – תחזיק מעמד.
עלינו לדעת, כי אין ארץ כארצנו להדרים, ואין פרי כפריינו לטיב וליופי, ולארצנו גם אין לעת-עתה תוצרת אחרת ניכרת לייצוא ולהשגת דביזים.
ישמש לנו יובל ה-50 של "פרדס" כראש ותחילה למיפנה וכראשית תקופה חדשה ומזהירה לענף הפרדסנות.
ושוב יוגשו "תפוחי זהב במשכיות כסף."
[ברוך בן עזר ראב (1887-1958) היה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר (1858-1948) מאשתו השנייה לאה בפתח-תקווה. קדם לו בכורו מנחם-שלמה, מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. אבי בנימין היה צעיר-בניהם של יהודה ולאה. המשוררת אסתר ראב (1894-1981) היתה אחותו הצעירה של ברוך. דודי ברוך הוא אחד משלושה המרכיבים של דודי אלכס ב"המושבה שלי". – אב"ע]
* * *
קבלת שבת שלום
צוותא מחדשת מסורת תל אביבית
שפתח בה ח.נ. ביאליק בשנת 1927
באירוע "עונג שבת" באהל שם
הפעם קבלת השבת מארחת לרגל פסטיבל תרבות של שלום המציין 30 שנה לחוזה השלום עם מצריים את:
ד"ר מאיר רוזן אשר שימש כיועץ המשפטי של משרד החוץ בזמן המו"מ וחתימת הסכם השלום עם מצרים.
דוד סולטן שהיה שגריר ישראל במצרים.
פרופ' אילעי אלון – מומחה בחקר משאים ומתנים מדיניים.
העיתונאים סמדר פרי (ידיעות אחרונות), והעיתונאי נזיר מג'לי (סאות' אל ערב).
עורך ומגיש: דר' יואל רפל
קטעי קריאה: צבי סלטון
ליווי מוסיקלי ושירה: גילה חסיד
צהרי שישי, 22 במאי, בשעה 12:00 אולם חזן
מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 40 ש"ח לכרטיס, כולל קפה ועוגה. כרטיסים בקופות צוותא, טל. 03-6950156.
* * *
בית משפט הנורווגי על שם וידקון קוויזלינג
לחקירת פשעי מלחמה והשמדת עם
הוציא צו מעצר בינלאומי נגד אהוד אולמרט ונגד עוד תשעה בעלי תפקידים ביטחוניים בכירים בישראל באשמת רצח עם ופשעים נגד האנושות.
היועץ המשפטי של אישראיל בשיתוף העיתון העברי |"אל-ארד" והנהגת החמאס בעזה יעבירו לרשויות המשפט של נורווגיה את כל התיקים העוסקים בפשעי אולמרט, כולל הדו"חות של ועדת השופט וינוגרד ועדותו השערורייתית מבחינה משפטית של הז'וליק טלנסקי.
אכן, מזלנו שחרף הממשלות המושחתות שלנו, בייחוד הקודמת וגם הנוכחית – יש עדיין גויים ישרים ושופטים נטולי-פניות בעולם, וגם יש עדיין עיתונאים כעקיבא אלדר ב"הארץ", שמינה עצמו לדובר ולמוליך הקו האנטי-ישראלי של מימשל אובמה – והוא מערבב בעמודי החדשות דיווחים עם דיעות והטיות פוליטיות – ומשתדל לשטוף לנו את המוח כדי שנתנהג כמו שצריך ושלא נעשה עניין גדול מצעדים העלולים להביא להשמדתנו.
* * *
רקוויאם המלחמה
War Requiem
לרגל צאת הספר "רקוויאם המלחמה" בהוצאת אבן חֹשן
יתקיים אירוע ייחודי במסגרת פסטיבל תרבות של שלום
ביום שני 18/05/2009 בשעה 21:00
ב"צוותא" אולם 'חזן'
שיריו של וילפרד אוֹוֶּן (גדול משוררי מלחמת העולם הראשונה באנגלית) בצד תפילת האשכבה הנוצרית, הם הבסיס ליצירתו הגדולה של בנג'מין בריטן שעל שמה נקרא הספר. היצירה שנכתבה לאחר מלחמת העולם השנייה היא מחאה כנגד המלחמה והתרבות שאפשרה את קיומה.
הספר "רקוויאם המלחמה" מביא את תרגומיה של רִנה ליטוין לשירים של אוֹוֶּן, לתפילת הרקוויאם הנוצרית לצד פרשנות יצירתו של בריטן, כמו גם את מכתביו של אוֹוֶּן מן החזית לאימו ולמשורר שהעריץ זיגפריד ששון.
בתוכנית:
ברכות: עֻזי אגסי – מו"ל הוצאת הספרים אבן חֹשן
"המנון לנעורים האבודים" מתוך "רקוויאם המלחמה" – בנג'מין בריטן
הרקע ל"רקוויאם המלחמה" – היצירה והספר – הסופרת והמתרגמת רִנה ליטוין
משירי אוֹוֶּן בתרגום לעברית לפי לחנים של המלחין והמוסיקאי רפי קדישזון
זימרה – אייל חביב
על הלם קרב - הפסיכולוגית יפה זינגר
על הסרט "התחייה - Regeneration" (בימאי: Mackinnon Gillies, בריטניה 1997) – המשורר והפסיכולוג מרדכי גלדמן, יוקרנו קטעים מהסרט
על היצירה של בריטן: דברים והדגמות – המלחין והמוסיקאי גיל שוחט
קריאה משירי אוֹוֶּן בתרגום לעברית – רִנה ליטוין
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
תחת האוקליפטוס בחילואן
ה"אַזבקיה" היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.
מאוחר יותר עברנו לגור לחילואַן, על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות-גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי-רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי-מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל-אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית האידישית – "איך האב פַלוצ'ס אַפיסמו" (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק-קלפים מפותח ובכסף-כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ "נטולת כל תרבות" – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.
אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו"שלומיאל" גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.
מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.
הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב"שפרדס", מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.
הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי-המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית-רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי-מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחיה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאשה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.
היתה לי חופשה מכל דאגת משק-הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי-שקט ומרד, זה היה זמנו של זַגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות-הטראם ברחובות וצועק: "ייחיַן אל וַטאן!" – זה נגע בי מעט מאוד משום-מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים-ואחת בפתח-תקוה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.
הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונַה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת-הרים סלעית יבשה בראשה – "המוקַטם", היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי-ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי-עץ קטנים, מעון-קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי-מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.
לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן-מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת-ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים-אגדים גדולים בישמו את אוויר בין-הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: "אל אהרם," "אל אהרם," – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).
הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי-הרחוב אחד-אחד כשסימפוניית בין-הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.
בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.
האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.
*
נכתב: 1967-1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור 1922-1925 לערך. נדפס לראשונה: "גן שחרב", 1983, עמ' 192, אחרי מותה של אסתר ראב. על גב כתב-היד מופיעות שתי מילים ראשונות של השיר "גולן, בשן", שנתפרסם ב"הארץ" ב=16.2.1968.
ימי "הדים"
תל-אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית-הים; חמורים טעוני-זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל-אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ"ר, נחלת-בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ"ק: בתים קטנים מוקפי-גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות-תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי-הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק-הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי-אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני-סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה...
מול ביתי בפינת שפ"ר-התבור, שכונת אפ"ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאשה צעירה וערה.
וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי-סופרים; כן, פרחי-סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות-דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת.
ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.
למדן ו"מסדה" העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.
ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי-שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: "את צריכה לכתוב."
מאז הייתי גם אני "בחבורה" – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח-איתנים בקול זה. משום-מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.
רבינוביץ היה איש-שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת.
לפני צאת כל חוברת של "הדים" היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.
לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.
רבים הנעדרים מן החבורה של "הדים": למדן, שנברג (שנהר), הרברג, פוגל. ושני העורכים-הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת-עולם זה על ידי זה בבית-העלמין הישן בתוך תל-אביב רבתי – השומעים הם את המיית-הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב-ערב?
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1925-1930. הרשימה נדפסה לראשונה: "מאזניים", כרך כ"ח, אדר תשכ"ט, מרץ 1969. נכללה בקובץ "גן שחרב", עמ' 197. זו הרשימה הסוגרת את הקובץ.
הטיול עם ברש ורבינוביץ בכרם השקדים אירע כניראה בפתח-תקוה עוד ב-1921, זאת מאחר ששיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות" נדפסו ב"הדים", כרך א, חוב' ב, סיון תרפ"ב, 1922, ואילו לבית ברחוב שפ"ר עברה אסתר לגור ב-1925 לערך, כאשר כבר חזרה מקאהיר, והיא ובעלה החליטו לבנות את ביתם בתל-אביב. ספרה הראשון, "קמשונים", הופיע ב-1930, בהוצאת "הדים".
על יצחק שנהר-שנברג, ראה בסיפוריה "יום אחרון" ו"הבקע הראשון".
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
*
* *
לכל קוראי "חדשות בן עזר":
היום, ערב יום הזִיכּרון, ישוּדר בּערוּץ הראשון של הטלוויזיה, בּשעה 19:00, סרטו של בֶּנִי לִיס, המוּקדש לזכר חללי מלחמותינו, ובו, בתחילתו ובסופו, בּמִקרא וּבהלחנה, שני שירים שראוּ אור בַּמכתב העיתי, פּרי עטו של המשורר יוסי גמזו.
כּוּלכם מוּזמנים לִצפּות וּלהאזין.
* * *
שתי תוספות לפואמה "צעירה בת מאה"
של יוסי גמזו
בבית השביעי של הפרק הראשון [גיליון 438] צריך להיות כּתוּב:
אֵיךְ זֶה מֻנְצָח לְדוֹרוֹת בַּתַּצְלוּם הַנּוֹסְטַלְגִּי שֶל סוֹסְקִין
טֶקֶס הָזוּי שֶל סִיעַת תִּמְהוֹנִים מַגְרִילֵי מִגְרָשִים בְּצִמְצוּם?
אֵיךְ זֶה שֶאֵין הֵם חָשִים, נִרְגָּשִים, עוֹד לִפְנֵי שֶיָּרִימוּ כָּאן כּוֹס, כִּי
לֹא רַק מִגְרָש כָּאן מֻגְרָל וְנִרְכָּש, אֶלָּא כָּל הֶעָתִיד הֶעָצוּם?
ואילו בבית השמיני, באותו פרק, צריך היה להיות כּתוּב:
כִּי תְכוֹל-יָם וּשְמֵי-תְּכוֹל
עוֹד זוֹכְרִים אֶת הַחוֹל
שֶעִרְבֵּב אֶת הַזִּיפְזִיף בְּמֶלֶט
וְהָעִיר גַּם כַּיּוֹם לֹא שוֹכַחַת מִנַּיִן צָמְחָה בִּתְנוּפָה וּבְקוֹל
שֶאַסְפַלְט וּבֵטוֹן
בָּם נוֹתְנִים אֶת הַטּוֹן
כִּי בָּרוּר לָהּ כְּמוֹ אוֹר שְמֵי הַתְּכֵלֶת
מִי יָדוֹ לָה הוֹשִיט בֵּין חוֹלוֹת בְּרֵאשִית וּלְמִי הִיא חַיֶּבֶת הַכֹּל.
* * *
מה האמינות של דירוג ספרים ברשימות רבי המכר?
במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מופיע קובץ הסיפורים "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז באחד מחמשת המקומות הראשונים זה כבר כמה שבועות.
ברשימת רבי-המכר של המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" הספר אינו כלול כבר לפחות שלושה שבועות!
כיצד קורה הדבר?
* * *
איך זה ייתכן שבמוצאי יום העצמאות השנה שום סופר עברי לא מקבל את פרס ישראל? אתם השתגעתם? כמה זמן צריך עוד לעבור עד שיזכו בו סופרים קשישים וראויים מאין כמותם כנתן שחם, חנוך ברטוב, סמי מיכאל ויורם קניוק? מאין נובעת החרפה הזו? ויש עוד סופרים וסופרות, משוררים ומשוררות, שראויים מאוד לפרס אבל בקצב הנוכחי ספק אם יאריכו ימים לזכות בו. אסתר ראב, למשל, לא זכתה בו מעודה. מאיר ויזלטיר, כן.
* * *
כל אתרי ישראל בדף אחד
חג עצמאות שקט ושמח
http://www.7wonders.co.il/dat/list_page.php?pglng=1&lstnm=93
אהוד: חיפשנו את שרונה ולא מצאנו.
* * *
אם הבריטים לא היו נכנעים לטרור הפלסטיני בין 1936 ל-1939
מסכים איתך לחלוטין, לכן אני לא מבין את דברי ההבל על מכה שנייה ישראלית. חשבו, כמה יהודים יירצחו ב"מכה הראשונה". צריך למנוע את הגרעין על אפו וחמתו של קד הקידה מהבית הלבן.
אומנם במשפט ראשון השנינה של עמוס עוז חזקה, [גיליון 438] אך טוב שהעמדת את הדברים על דיוקם.
תשובה טובה יותר מצידו לאותה גברת גרמנייה היתה, שאם לא היתה שואה והבריטים לא היו נכנעים לטרור הפלסטיני בין 1936 ל-1939 וסוגרים את שערי הארץ, היו, כנראה, 10 מיליון יהודים בארץ-ישראל ואז לא הייתה בעייה פלסטינית, אלא היתה מדינה יהודית-ציונית חזקה ופורחת עם רוב יהודי מוצק.
רן פרחי
* * *
מוצא השם תל אביב
שלום אהוד,
הפסח חלף עבר לו וכן חגיגות תל אביב. אפילו יוסי גמזו ידידי, שיודע כמעט הכול על הכול, ובכל צורת ביטוי, יודע אולי שתל אביב – מוצא השם מבבלית – תֻל אַבֻּבִּ – זה לא בדיוק אביב במובן היפה, מזכיר יותר ריכוזי חיריה או מוצרי ירקון תרתי משמע, אחד מיישובי הגולים על נהר כבר ליד נִיפוּר.
איליה בר זאב
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
לאהוד שלום,
הנדון: המרתון התל אביבי "רוצו לקנות!"
תראה איזה בלגן עשית!
בעקבות קריאתך הנרגשת "רוצ'ו לקרוא את פוצ'ו" שחזרה והופיעה שוב בח.ב.ע. של יום חמישי, ראתה משטרת ישראל את הנולד וסגרה ביום שישי את הרחובות כדי לאפשר לאלפי הרצים להגיע ראשונים אל "חבורה שכזאת היינו".
הצרה היא שכתבת "רוצו לקרוא" ולא "רוצו לקנות" וכל הרצים שחלפו ליד סטימצקי ו"צומת" בלי להיעצר שאלו את עצמם למה בעצם אנחנו רצים? בעקבות זאת קיבלתי עוד באותו יום המון טלפונים (ספרתי יותר משלושה) עם השאלה: "איפה משיגים את הספר?"
והתשובה הזוכה היא: בחנויות הספרים ב-88 שקל, או בפניה ישירה להוצאה (הוצאת לשון, ת.ד. 51175 תל אביב 67132) עם מכתב שבו שטר של 50 שקל או המחאה לפקודת "הוצאת לשון" .
לא לשכוח לציין את הכתובת למשלוח הספר. המעוניינים בחתימת המחבר יציינו זאת במכתבם. וזה כל מה שהיה לי להגיד לך על המרתון התל-אביבי שאתה חוללת.
שלכם,
פוצ'ו
* * *
ברוך תירוש: מי מממן את הרחם הבידואית?
הציטוט ממאמרה של מירב ארלוזורוב, בגיליון 438, חושף את נושא ניצול "הרחם הערבית" על-ידי הנשים הבדוויות במאבק נגד העצמאות הייחודית של ישראל, תוך חיוב אוצר המדינה בעלות של מאות מיליונים. היתה זו משנתו של מייסד התנועה האיסלמית, השייח נימר דרוויש מכפר קאסם, שמתינותו התבטאה שכך שהכריז כי אל להם לערבים להסתכן ולהסתבך ללא תועלת בטרור ובמעשי אלימות שרק הביאו עליהם את אסון הנכבא. מוטב להם להסתמך על הרחם הערבית, שבהדרגה תחזיר לערבים את הרוב באוכלוסיית המדינה, זאת יחד עם סיוע ציבורי לקליטה המונית ומתמשכת של שב"חים ממדינות ערב, בנישואין לערבים בעלי אזרחות ישראלית.
מירב ארלוזורוב צודקת בדאגתה לרווחת הנשים הבדוויות המדוכאות, ובקביעתה ש"חד-הוריות" רבות ביניהן נאלצות להינשא בהיחבא ולחלוק אותו בעל יחד עם נשים אחרות, ובמצוקתן, להרות וללדת מספר רב של ילדים. אולם הבדווים נזהרים ומקבלים ייעוץ משפטי בנושא, ובדרך כלל מגרש הבעל את אשתו לאחר שהפסיקה ללדת, ונושא לו אישה צעירה גם מהשטחים. את המגורשת וילדיה הוא ממשיך להחזיק במתחם ביתו, ונהנה מהתגמולים שהמדינה מעבירה בעבורם. התרחיש הזה אינו מוגבל למגזר המוסלמי בנגב, אלא מתקיים בהרחבה גם במרכז ובצפון הארץ, ואולי זאת הסיבה לתיאורי האימים בתקשורת אודות מצוקת רבבות הנשים ה"חד-הוריות" במדינה.
בדבריה מאירה מירב ארלוזורוב רק היבט חלקי מהמתרחש במגזר הבדווי, שתוך תקופה קצרה למד היטב את הפרצות בממסד הישראלי, המאפשרות להם לסחוט, תרתי משמעי, סכומי עתק מהמימסד ומבעלי עסקים ומשקים, לבד מטענתם הקולנית בהקשר לחזקה על אדמות, שאליהן הם למעשה פלשו לאחר קום המדינה, לאורך הדרכים לערד, לדימונה ולרביבים. במיוחד ראוי לשים לב להתנחלות בסביבת מפעלי רמת חובב, שהיתה ריקה מאדם בתחילת שנות ה-50.
כיום מרוכז המגזר הבדווי בנגב רובו ככולו בישובים מוגדרים, ולכן מן הראוי לערוך סקר על היקף התגמולים המועברים מהמדינה לבדווים בהקצבות הביטוח הלאומי, לחינוך ולבריאות, למינהל ולביטחון – מול התשלומים שהם מעבירים למדינה ולמועצותיהם באגרות, במסים ובארנונות. החשיפה היסודית הזו תוכיח שהבדווים אינם מקופחים אלא מהווים אפילו נטל כבד על ציבור משלמי המסים, וייתכן שבסקר ניתן יהיה גם לחשוף את הטענה שתשלומים רבים מועברים ישירות לתאי דואר ולא לכתובות מפורטות ביישובים, מאחר שהמקבלים הם אולי תושבי השטחים. וראוי להרחיב את הסקר לכלל המגזר הערבי בארץ, כדי למנוע טענות של "קיפוח".
* * *
שיכור נהג זיגזֵג זִיֵין בפתח תקוַות מָּנוּשׁ
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
מוקדש לחללי תאונות הדרכים
שיכור
נהג
זיגזֵג
זִיֵין
בבת-אחת
ונעצר
בכביש
לפתח
תקווה
ומי
שישבה לו
על הָאֶרִי
חטפה
שפשפת
בַּמָנוּשׁ
ופצע
במצח
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,084 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,994 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל