| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 440
תל אביב, יום חמישי, ו' באייר תשס"ט, 30 באפריל 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (67).
אורי הייטנר: שנאת ברק.
דבורה: ישנה נטייה לעשות רומנטיזציה לשירי יונתן.
ידידיה יצחקי: על שמה של מי תל אביב?
ח"נ ביאליק: על שִׁילֵשִׁים [1934, השיר האחרון שכתב, ועל תל-אביב].
נעמן כהן: על נשיא המדינה שמעון פרס לקבל את פני האפיפיור בדברים הבאים: הנאום בפני האפיפיור.
אהוד בן עזר: ליל מנוחות שמחה יקר, לזיכרו של שמחה לוסטיג
דליס: על הרומאן "אישה בגילה" מאת נגה מרון.
בינה ברזל: דברים מוזרים (שיר). // יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבַת ה-61.
אהוד בן עזר: פרק מן היומן ההולך ומוקלד, "בשולי פנקס הכיפורים" [השיר], וערב בירושלים בנובמבר 1974.
1. "בסמטאות קזבלנקה האפלות". 2. "עוני, השפלה ופחד תמידי". 3. "כאן גרות 14 נפשות בחדר אחד". 4. "סילביה עזבה את בית הוריה". 5. "רכילות, תעמולת זוועה ומישטר הלשנה" – חמש כתבות על יהודי מרוקו מאת אליעזר ויזל, שליחו המיוחד של עיתון "ידיעות אחרונות", שהתפרסמו בו בחודש נובמבר 1950, עם הקדמה מאת השליח למרוקו בשעתו, משה ברק, גבת.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": א. מכתב גלוי למשורר יעקב כהן.
ב. יעקב רבינוביץ. ג. לדמותו של יעקב רבינוביץ.
דברי מוחמד סבאווי, אזרח צרפתי: המיעוט הנוצרי בצרפת יזכה במעמד בני חסות (אהל אל דימה) שיחויב בתשלום מס מיוחד. [רץ באינטרנט].
ד"ר גיא בכור: שנת השֶפֶל של אוייבי ישראל, וההצגה, שחייבת להימשך.
אל תחמיצו את היין החמוץ מתוצרת יקב פלצבו במושב עלומה.
אוריה באר על ביקורת ספרים חדשים בעיתונים הגדולים ובתקשורת.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
לִפְעָמִים גַּם הַחֹשֶׁךְ הַתָּמִים שֶׁל הַלַּיְלָה
יֵשׁ לוֹ קוֹל שֶׁל אִישׁ שֶׁהָיָה
וְלֹא אָחַזְתָּ בּוֹ.
מתוך המחזור "נגיעות" (67)
* * *
באבל על מותו של שמחה לוסטיג
ידיד, חבר, גיבור ואיש המעלה
* * *
אורי הייטנר
שנאת ברק
אהוד ברק, בעבורי, הוא יריב אידאולוגי ופוליטי מר, מהמרים שביריבים. ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי בישראל, שחצה את כל הקווים האדומים שהיו מקובלים בחברה הישראלית, באמצו באופן טוטאלי את הקו הקיצוני ביותר של השמאל היוני הרדיקלי בישראל וניסה, באובססיה ונחישות חסרות תקדים, ליישם אותו.
מאותן סיבות שאני רואה בברק יריב מר, ניתן היה לצפות מהשמאל הקיצוני בישראל, ממרצ, מ"שלום עכשיו", מ"גוש שלום", מ"יש גבול", מיוני העבודה וכדומה, לראות בו את מנהיגם, אם לא את משיחם. הרי כל בעל יושרה אינטלקטואלית יודה, שהאימוץ הרטרואקטיבי של גורמים אלה את רבין למשיחם – בשקר יסודה, והיא נובעת אך ורק מן הרצח, שהפך אותו למרטיר. אבל עמדותיו של רבין, עד יומו האחרון, היו רחוקות מעמדותיהם ת"ק פרסה. לעומת זאת, אהוד ברק לא הלך בדרכו של רבין, אלא בדרכם. כפי שאוכיח בהמשך, ברק עקף משמאל את יוסי ביילין, את "שלום עכשיו" ואת מרצ. והנה, דווקא אהוד ברק הוא שנוא נפשם ומושא התיעוב והבוז של אותם גורמים. למה? במה הוא זכה בכבוד המפוקפק הזה? מניין כפיות הטובה הזאת?
מאז מלחמת ששת הימים, חצויה המערכת הציבורית בישראל בין שתי השקפות עולם – ארץ ישראל השלמה מכאן, והפשרה הטריטוריאלית מכאן. הגישה הדוגלת בשלמות הארץ, רואה במימוש זכותנו על כל חלקי א"י שבידינו חובה דתית ו/או לאומית, והגשמת הציונות בימינו. הדוגלים בשלמות הארץ, רואים בשליטתנו על א"י השלמה גם את המפתח לביטחון ומוכנים לוותר בשלב זה על שלום, בתקווה שבעתיד הרחוק הערבים ישלימו עם המציאות וניתן יהיה להגיע לשלום תמורת שלום. הם מאמינים שניתן למצוא פתרונות לבעיה הדמוגרפית, בדמות אוטונומיה או פתרון פונקציונלי זה או אחר, או בעלייה גדולה של יהודי הגולה.
הגישה הדוגלת בפשרה הטריטוריאלית, רואה בהבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה את הערך הציוני המרכזי, וכדי לממש זאת מוכנה לוותר על השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. הדוגלים בגישה זו מאמינים שהנכונות לוותר על שטחים תהפוך אותם לקלפי מיקוח במו"מ עם הפלשתינאים ותהווה טריגר להסכם שלום. הם מאמינים, ששליטה על עם אחר תפגע בביטחון, ושניתן למצוא תחליפים ביטחוניים לשליטה על גב ההר, בדמות עומק טריטוריאלי שיובטח בשליטה על בקעת הירדן רבתי.
חילוקי הדעות בין שני הזרמים עמוקים, אך המשותף ביניהם רב והוא היווה במשך עשרות שנים קונסנזוס לאומי רחב. על פי הקונסנזוס, מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת, ולכן זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה, ליישב אותם ולספחם. הקונסנזוס מבוסס על הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ולכן על זכותה ליישב ולספח שטחים. הקונסנזוס רואה בקיומם של גבולות בני הגנה זכות אלמנטארית של ישראל, המצדיקה שליטה על חלק מן השטחים.
הקונסנזוס שלל מכל וכל נסיגה לקווי 4.6.67, ראה בירדן את גבולה של מדינת ישראל, את בקעת הירדן כשטח שיסופח לישראל, את ירושלים השלמה בירת ישראל הנצחית. המחלוקת היתה על עצם הנכונות להתפשר ולוותר על שטחים.
לצד שני הזרמים העיקריים, היו שוליים. מצד אחד, השוליים הימניים שהטיפו לטרנספר או לשליטה בכוח על הפלשתינאים ללא זכויות אזרח לנצח. מצד שני, השוליים השמאליים שהטיפו לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67, לחלוקת ירושלים ולעקירת כל ההתנחלויות. אלו ואלו לא היו חלק מן הקונסנזוס, וקיומם רק הגדיר את הקונסנזוס.
יצחק רבין הכיר באש"ף, בניגוד לקונסנזוס הלאומי, אולם לעומקם של דברים, עד יומו האחרון הוא היה בתוך הקונסנזוס, נאמן בכל ישותו לרעיון הפשרה הטריטוריאלית. ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו, נאם את נאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב'. בדיון זה שירטט רבין לראשונה את תוכניתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים; את הקווים האדומים שלו במו"מ, מהם לא ייסוג. הקווים האדומים הללו, הם הקווים האדומים של הקונסנזוס הלאומי. נאומו זה, הוא מורשתו של יצחק רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
הקונסנזוס הלאומי הזה נוצר ב-1967 (הראשון שעיצב אותו היה יגאל אלון בתוכנית אלון, עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים( והיה שריר וקיים עד שנת 2000. מי ששבר את הקונסנזוס היה אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד. נחוש להגיע להסכם שלום בכל מחיר, הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים" והציע אותם לפלשתינאים. הוא קיבל את העיקרון של נסיגה לקווי 67' – ותמורת 2-3% שאין אפשרות לסגת מהם, כיוון שחיים בהם מאות אלפי ישראלים, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב. הוא הציע לחלק את ירושלים, כולל את העיר העתיקה. הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן. הוא ניפץ לרסיסים את הקונסנזוס הלאומי בישראל, ואימץ את הקו של השמאל הרדיקלי.
הדרך הטובה ביותר להמחיש זאת, היא בנושא ירושלים. עד קמפ-דיוויד, אפילו תנועת "שלום עכשיו" לא דיברה על חלוקת ירושלים. לכל היותר, השמיעו דובריה אמירות מעורפלות, על כך ש"בסופו של דבר נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי לסוגיית ירושלים". בבחירות 99', בהן נבחר אהוד ברק, הציעה זהבה גלאון למועצת מרצ להכניס למצע המפלגה את רעיון חלוקת ירושלים. מנהיג התנועה יוסי שריד נלחם בכל כוחו נגד ההצעה והמועצה קיבלה את עמדתו.
את היסודות להצעת ברק בקמפ-דיוויד עיצב יוסי ביילין בהסכם ביילין / אבו-מאזן, משנת 95'. הסכם זה, אותו דחה ראש הממשלה שמעון פרס על הסף, וקל וחומר שאילו הגיע לעיונו של רבין טרם הרצח, הוא היה מגלגל אותו בבעיטה מכל המדרגות (ואגב, אבו-מאזן עצמו התנער מההסכם), קיבל את העיקרון של נסיגה מלאה, הציע נסיגה מבקעת הירדן, הציע לראשונה את הרעיון של נסיגה משטחים בנגב ("חילופי שטחים", בלשון מכובסת). והנה, אפילו בתוכנית זו ירושלים לא חולקה.
בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים." (ע' 217).
ערב יציאתו של ברק לקמפ-דיוויד, כשביילין הבין שברק עקף אותו משמאל ועומד להציע פשרה בירושלים, פתח ביילין בקמפיין בעד נסיגה "מהשכונות הפלשתינאיות המרוחקות שסופחו לירושלים ב-67', ומעולם לא היו באמת חלק ממנה."
ברק הרחיק לכת הרבה יותר ממנו. הוא לא הציע נסיגה רק מהשכונות המסופחות, אלא את חלוקת העיר, כולל חלוקת העיר העתיקה ונסיגה ממנה, זולת הכותל המערבי והרובע היהודי. הוא הציע ריבונות פלשתינאית על הר הבית (עם איזו הגדרה מעורפלת של ריבונות ישראלית על האדמה מתחת להר הבית או משהו כזה).
כך בירושלים וכך בכל הנושאים. מעולם לא הציע מנהיג ישראל הצעות כאלו. מעולם לא היתה תנועה ישראלית שהגדירה עצמה כציונית, כולל "שלום עכשיו" ומרצ, שהציעה הצעות כאלו. רק ברק עשה זאת.
אז למה השמאל הקיצוני אינו נושא את ברק על כתפיים? למה הם שונאים אותו? למה הם מתעבים אותו? למה הם בזים לו? למה הוא, דווקא הוא, מהווה סמרטוט אדום בעיניהם, יותר מכל אישיות ישראלית אחרת?
ניתן היה, אולי, להבין את השנאה, אילו אחרי כשלון הסכם קמפ-דיוויד היה אומר ברק את המתחייב ממנו על פי כל היגיון סביר: "ניסיתי. עשיתי הכול. הפכתי כל אבן. נכשלתי. לפיכך, כל הצעותיי בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות."
אך ברק לא נהג כך. תחת אש האינתיפאדה, פיגועי הטרור והלינץ', הוא שלח את יוסי ביילין לטאבה למו"מ נוסף, ערב בחירות 2001, כשנקודת הפתיחה למו"מ היא הצעותיו בקמפ-דיוויד. היתה זו נקודת הפתיחה לוויתורים ישראליים נוספים, כולל, לראשונה, בנושא "זכות" השיבה של הפלשתינאים. ברק דירבן את שליחו גלעד שר בהיסטריה: "תוותרו, תוותרו, העיקר שיהיה הסכם."
וכשגם פסגת טאבה נכשלה, נאם ברק בתשדיר הבחירות האחרון, ואמר שבטאבה הגענו למרחק הליכה מהשלום, וקרא לציבור לתמוך בו, כדי שיעשה את הצעדים האחרונים שנותרו. ועד היום ברק לא חזר בו מהצעותיו בטאבה.
אז למה, ריבון העולמים, למה, לכל הרוחות והשדים, למה השמאל כל כך שונא את ברק?
כדי לנסות לרדת לשורשי שנאת ברק, יש לנסות לאתר את הרגע בו הוא הפך ממושא התקווה וההערצה, מי שהביא עלינו "שחר של יום חדש", לאויב הציבור מספר אחת. המהפך ביחס השמאל לברק התחולל ביולי 2000. מה קרה ביולי 2000? ועידת קמפ-דיוויד. כן, דווקא ועידת קמפ-דיוויד, אותה ועידה שבה שבר ברק את הקונסנזוס הלאומי, שבה אימץ ברק את עמדות השמאל הקיצוני, שבה ניסה ברק ליישם את גישת "שלום עכשיו" בווריאציה הכי קיצונית שלה – דווקא היא נקודת השבר ביחסו של השמאל הקיצוני אליו.
סמל לנקודת השבר הזה, הוא ההתייחסות התקשורתית לסצנת הדחיפות של ברק וערפאת באירוע הפתיחה של הפסגה. קלינטון, ברק וערפאת הגיעו לישיבה הראשונה בפסגה, מלווים בצלמי הטלוויזיה (שצילמו את ההתרחשות החיצונית, לא את המו"מ עצמו). "תפאדל, היכנס אתה ראשון," הציע ברק לערפאת באבירות. "תפאדל, היכנס אתה ראשון," השיב ערפאת באצילות. "לא, היכנס אתה," – "לא, היכנס אתה." וכך השניים, מצחקקים, דחפו זה את זה פנימה, עד שברק התחמק מערפאת, נעמד מאחוריו, ודחף אותו פנימה בשתי ידיו.
בימים שלאחר מכן היללה התקשורת את ברק וערפאת על הכימיה המופלאה ביניהם. היו שהזכירו את פניו החמוצות, המעוותות מסלידה, של רבין כשלחץ לראשונה את ידו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן; איך שפת הגוף שלו ביטאה את השנאה שהוא רוחש לערפאת; כיצד לאחר לחיצת היד הרפה הוא לחש בעברית לפרס "עכשיו תורך." והנה, מנהיג ישראלי שנוהג כבוד וידידות כלפי היריב. ברק תואר כמנהיג סחבק, שאינו מתייחס באדנות לערפאת אלא בחברות, כשווה אל שווה.
מיד לאחר כשלון המו"מ, אותה סצנה תוארה בידי אותה תקשורת ובפי אותם אנשי שמאל, כסמל לאדנות, להתנשאות, לשחצנות וליהירות של ברק, שלא נהג בכבוד כלפי הפרטנר שלו. כפי שברק דחף את ערפאת לחדר, נאמר, כך גם במו"מ הוא ניסה לאנוס אותו ולכפות עליו לקבל את עמדותיו, פירשה התקשורת את הסצנה.
שנאת השמאל את ברק החלה בפסגת קמפ-דייוויד, דווקא בקמפ-דייוויד. התיעוב של השמאל את ברק החל כאשר הוא ניסה ליישם את תורתם, דווקא כאשר הוא ניסה ליישם את תורתם. למה? למה דווקא אז?
שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" היה ההמנון הבלתי רשמי בהפגנות "שלום עכשיו". "... רק תצאו מהשטחים! ויהיה טוב, הו, יהיה טוב, כן...". הכל כל כך פשוט, כל כך פשטני. אין שלום כי אנו בשטחים. רק נצא מהשטחים ויהיה שלום, ויהיה טוב, ויהיה נהדר.
והנה, ברק, הידוע בכישרונו לפרק שעונים ולהרכיבם מחדש, ניסה לפרק את הסכסוך המורכב כל כך בינינו לבין הפלשתינאים, בשיטתו הפשטנית של השמאל הקיצוני. רק נצא מהשטחים ויהיה טוב. הוא הציע את הצעתו לערפאת, בידיעה שהוא חוזר הביתה עם הסכם שלום ונכנס להיסטוריה כמי שהעז להכניס את ידיו לאש ובאבחת חרב פתר את הפלונטר וסיים סכסוך דמים של מאה שנים.
הוא הציע לערפאת את הצעותיו מרחיקות הלכת, אך בתמורה הוא ביקש... שלום. הוא ביקש מערפאת לחתום עמו על סיום הסכסוך ועל כך שלא תהיינה עוד לפלשתינאים דרישות.
תמורת הסכמי ביניים, לא היתה לערפאת בעיה לרמות את ישראל כפי שרימה את רבין באוסלו. אבל לחתום עם ישראל על הסכם שלום כולל, על סוף הסכסוך, על ויתור על תביעות?! עד כאן. הוא לא היה מוכן לכך בשום אופן. וסגנו אבו מאזן שעמד לצדו ולחש על אוזנו, הקשיח עוד את סרבנותו.
ערפאת דחה את ההצעה. הפסגה התפוצצה. ערפאת פתח במתקפת הטרור, שתוכננה מראש (כפי שהתריע מראש אמ"ן) – הנקראת בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה" או בכיבוסית טורבו "אינתיפאדת אל אקצא". וכאשר ברק זחל על גחונו לטאבה והציע לפלשתינאים ויתורים נוספים, גיחך מחמד דחלאן המתון: "הצעות ישראל הן חרטא-ברטא."
אהוד ברק אימץ את עמדת השמאל הקיצוני וניסה בכל כוחו ליישם אותה. כתוצאה מכך, הוא הסיר את הצעיפים מעל עמדת השמאל הקיצוני, וגילה את ערוות "שלום עכשיו" ומרצ. זאת הסיבה האמיתית לשנאת ברק.
הרי מה היתה האלטרנטיבה שלהם? להודות שכל האידיאולוגיה שלהם אינה אלא הזייה, משאלת לב? להודות שבמשך למעלה משלושים שנה הם טעו והטעו? לא היתה להם כל ברירה, אלא להאשים את ברק.
זאת, ורק זאת, הסיבה לשנאה שרוחש השמאל הקיצוני לאהוד ברק. וכל השאר – חרטא ברטא.
אהוד: כאשר הפסיד ברק בבחירות לשרון, לאחר ועידת קמפ-דייוויד ולאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, אני תמכתי בברק וכתבתי שוב ושוב בכל במה שהתאפשרה לי כי "ברק נשכב על הגדר של ההיסטוריה הישראלית ושילם את המחיר על כך בתבוסתו בבחירות לשרון!" – וזאת בדיוק מהסיבות שאתה מונה כאן במאמרך, לבד מאחת. אני לא האמנתי שברק באמת מאמין שמה שהוא מציע לערפאת – אפשרי. אני ראיתי בברק את מי שתוקע סיכה בבלון של הסכם אוסלו ומוכיח לכולנו שערפאת והפלסטינים מעולם לא התכוונו למלא אחריו אלא להרוויח ממנו עד גבול מסויים בשיטת הסאלאמי – ואז לחזור לשיטות רצח של הישראלים "הכובשים" – פעולה מוסרית שזוכה לאהדה רבה מאוד בעולם וגם בקרב חלקים בציבוריות ובעיתונות הישראלית שחלקה מטומטמת וסובלת מאידיוטיזם מוסרי.
* * *
דבורה: ישנה נטייה לעשות רומנטיזציה
לשירי יונתן
למר בן עזר השלום והברכה,
בגיליון האחרון מס' 439 התפרסם מאמר של אורי הייטנר על שירת נתן יונתן. המאמר שלעצמו מעניין ומציע פרשנות מעניינת ושונה לשיריו. אלא שיש בו גם מידע מטעה.
השיר "שני אלונים" לא נכתב לזכר ליאור וחברו אמנון שנפלו במלחמת יום כיפור.
השיר פורסם לראשונה כבר בספר "שירים לאורך החוף" (עמ' 85) שיצא לאור בשנת 1962. לכל הדעות שנים רבות לפני מלחמת יום הכיפורים. ונתן לא הקדיש אותו לאיש ובמוטו לשיר כתב רק "זמר".
אמנון, שאליו הייטנר כנראה מתכוון, נפל במלחמת סיני וישנה גם האפשרות שהכוונה לאמנון לביא, בן קיבוץ שריד, קיבוצו של נתן יונתן, שנפל בחאן יונס בשנות ה-50. בספר הנ"ל אף ישנו שיר לזכרו שנקרא "אמנון" (עמ 48).
ישנה איזה נטייה לעשות רומנטיזציה לשירי יונתן, כמו שמתייחסים לשיר "זמר לבני" כאילו נכתב לזכרו של ליאור בעוד שהוא התפרסם בספרו "אשר אהבנו" (עמ' 43) שיצא ב-1959 ונכתב לכבוד הולדתו של ליאור.
כדאי לתקן.
בברכה
דבורה
* * *
ידידיה יצחקי
על שמה של מי תל אביב?
לאהוד, שלום רב.
שמה של העיר תל-אביב לא ניתן לה על שם העיר הבבלית הנזכרת בספר יחזקאל [איליה בר זאה, מוצא השם תל אביב, גיליון 439], אלא לכבודו של הרצל וספרו "אלטנוילנד", שנחום סוקולוב תרגמו לעברית בשם "תל אביב", תל – היינו עיר עתיקה, אביב – לאמור חדש. סוקולוב אכן נטל את השם מספר יחזקאל, אבל מייסדיה של תל אביב ביקשו, כאמור, לתת כבוד בשמה של עירם להרצל ולספרו.
אגב, ראוי להזכיר כי פשר שמה של בירת אתיופיה, "אדיס אבבה", הוא "אביב חדש".
תמהני על שבחגיגות שני יובלות העיר תל אביב, לא נזכר כלל שירו של ח"נ ביאליק "על שלשים", שנכתב לכבוד מחצית יובלה של תל אביב, בשנת תרצ"ד [1934]. זה היה שירו האחרון של ביאליק.
בברכה,
ידידיה יצחקי
ח"נ ביאליק
על שִׁילֵשִׁים
על יד סבו הנכד,
הבן ליד אביו –
יחדיו ארגו מסכת
פלאייך, תל-אביב.
אך ידע סב ונכד
ולאב ובן יוגד:
לא תמה עוד המלאכת,
עוד לא רפתה היד.
וזאת לדור אחרינו:
בשקוד ובעמול
תבורך מחרתנו
פי שבע מן התמול.
כי ברכת אל יש חלף
עמל בנים ואבות:
אחד יהי לאלף,
האלף – לרבבות.
חזק ואמץ! קדימה
בלי חת לקראת האור,
עד תל-אביב נשימה
למשוש כל דור ודור.
* * *
נעמן כהן
על נשיא המדינה שמעון פרס לקבל את פני האפיפיור בדברים הבאים:
הנאום בפני האפיפיור
כבוד האפיפיור בנדיקטוס ה-16 שלום וברכה. ברוך בואך ל"ארץ ישראל".
כבוד האפיפיור, הנך האפיפיור ה-265 במיספר. לפי אמונתך אתה הוא "ממלא המקום" של פטרוס (שאול התרסי) שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.
בתוקף תפקידך כ"ממלא מקום" הינך חייב להאמין שישו היה מבית דוד, צאצא של דוד מלך ישראל, ולא צאצא של גוליית הפלישתי.
כמשתמע מכך, אתה ודאי יודע שישו עצמו קרא לארצו: "ארץ ישראל" ולא "פלשת". ("הברית החדשה", מתי פרק ב').
לכן, אם הנך מאמין באמת בישו (ולא בפוליטיקה), עליך, כמו ישו, שאתה ממלא מקומו, לקרא לארץ זו: "ארץ ישראל" ולא פלשת!
כבוד האפיפיור, תתפלא לשמוע שגם נביא המוסלמים – מוחמד, קרא לארץ זו "ארץ ישראל". לדברי מוחמד נביא המוסלמים, המלאך גבריאל מסר לו את דברי אללה – אלוהיו, ש"ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל. (קוראן סורה 7 פסוק 37).
כבוד האפיפיור, ודאי תזכור שבגיל 14, כצעיר גרמני בשם יוזף רצינגר, החבר ב"היטלר יוגנד", נשבעת אמונים לשטן – היטלר, ולאחר-מכן שירתת אותו בוורמכט – צבא גרמניה. לכן מוטלת עליך החובה המוסרית לצאת כנגד כל מנהיג השואף להשמיד את מדינת ישראל ואת עם ישראל.
אם אכן תנהג כך נקבלך בארצנו בכל הכבוד הראוי.
* * *
אהוד בן עזר
ליל מנוחות שִׂמחה יקר
[בעקבות שיר ברכה שנכתב במלאת לו שבעים. התוספות בכחול הן לאחר מותו]
בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר גַּם קְצָת לָנוּחַ
וְלֹא לַחֲרֹש שָׁמַיִם בִּמְטוֹסֵי סִילוֹן
בַּבֹּקֶר בַּגִּנָּה לִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ
עֻגַּת שְׁמָרִים טְרִיָּה עִם קוֹטֶג', וְלַחֲלֹם
בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה מֻתָּר לך לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה
יוֹבֵל שָׁנִים עַל גַּלְגַּלִּים לְלֹא וִתּוּר
וּלְלֹא חֲשָׁשׁ וּרְתִיעָה מִכָּל-רַע
אֶלָּא תִּפְקוּד מָלֵא וְעַד קַצְוֵי עוֹלָם לָתוּר
בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר לך כְּבָר קְצָת לָשֶׁבֶת...
וְלֹא לָרוּץ כָּל בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד
אֶפְשָׁר היה לְהִסְתַּפֵּק בְּמִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת
וְאֶת הַחֲשִׁיבוּת וְהַכָּבוֹד לָשִׂים בַּצַּד
בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים מֻתָּר היה לְךָ לִהְיוֹת זָקֵן
אֲפִלּוּ לְנַמְנֵם קְצָת בְּלִי קִנְטוּר וְחִלּוּפֵי בְּדִיחוֹת
אֶפְשָׁר גַּם קְצָת פָּחוֹת דַּבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן, וּמַה שֶׁכֵּן
גַּם לֹא לִרְדֹּף אַחַר הַהַצְלָחוֹת
היה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לַפִּנּוּקִים אֲשֶׁר בַּצַּלָּחוֹת
לִהְיוֹת רָשׁוּם בַּגִּינֶס הַפְּרָטִי שֶׁל אֲרִיכוּת יָמִים
בְּעַצְמְךָ סִפַּרְתָּ כִּי בְּסִין אֵין לַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֲנָחוֹת
זוֹרְקִים אוֹתָם לָאֲנָחוֹת כְּשֶׁהֵם עוֹדָם קְטַנִּים
וְאִם בְּסִין רָאוּ אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁבָּא מִן הַיָּרֵחַ
וּנְשָׂאוּךָ בְּמוֹטוֹת וְלֹא בִּשְׁנַיִם אֶלָּא עֲשָׁרָה
בִּכְפַר שְׁמַרְיָהוּ אֵין אַתָּה חַי-זָר אֶלָּא הַמְּאָרֵחַ
אֲבָל תָּמִיד אַתָּה שֶׁלָּנוּ, הָאֲרִי בַּחֲבוּרָה.
ליל מנוחות שמחה יקר
כת מלאכי עליון לנוחך ירונו
היית לנו ידיד, חבר, גיבור ואיש המעלה
15.6.07 / 28.4.09
בעת שירותו הצבאי, באימון באש חיה, נפצע שמחה לוסטיג (1937-2009) בגבו ומאז, יותר מחמישים שנה, היה מרותק לכיסא-גלגלים. בכוח אישיותו החזקה, והאופטימיות הטבועה בו – הוא לא נכנע למיגבלותיו. היה יהלומן מצליח שגם מילא תפקידים חשובים במוסדות של בורסת היהלומים בארץ ובעולם. נשא אישה והקים משפחה לתפארת. היה מוקף קבוצה של חברים נאמנים מנוער שליווהו כל חייו, גם בשירותו הצבאי ובפציעתו. טייל ברחבי העולם, תרם רבות מכספו לאירגונים חברתיים התנדבותיים; ויצר סביבו חבורה מגוונת של ידידים, מכרים ובני-משפחה, שהיו סרים דרך-קבע לבקר אצלו מדי סופשבוע בכפר שמריהו, ליד הבריכה הפרטית שבה היה שוחה שנים רבות כדי לשמור על כושרו הגופני. הוא היה תמיד מרכז חברתי, יוזם מסיבות, דומיננטי, שופע הומור, אוהב רכילות, דואג לחברים, מעולם לא מתאונן ולא מר-נפש, מלָווה משברים קשים של אחרים והוא עצמו כצוק סלע איתן על כיסא גלגליו וכך עד סוף ימיו, כאשר נפטר בביתו בחטף, ב"מיתת נשיקה", לאחר שחלה בדלקת ריאות קשה. עם מותו נסתיימה כאילו תקופה אצל רוב האנשים שהכירו אותו והיו עימו בקשרים קרובים, וגם בקשרים חברתיים ביניהם, בעיקר בזכותו ובזכות אשתו המסורה נעמי.
יהי זיכרו ברוך.
"ליל מנוחות" הוא כמובן ואריאציה מתרגומו הנפלא של שלונסקי ל"המלט".
* * *
דליס
על הרומאן "אישה בגילה" מאת נגה מרון
הוצאת "קוראים [1995] בע"מ", 288 עמ'.
"אישה בגילה" הוא רומן בו מתרכז ההיבט העלילתי ביחסי אהבה בתוך משפחה. משפחה ישראלית שבלונית, אבא , אימא, שלושה ילדים, שני נכדים. הזוג, יגאל ודפנה ארדשטיין, הם פנסיונרים. היא פסיכולוגית, אישה דומיננטית, דעתנית ונוקשה בדיאלוג המשפחתי. הוא עובד בכיר במוסד ציבורי עם ניואנסים פוליטיים, איש מוערך, מתון ושקט. חייהם השיגרתיים התנהלו על מי מנוחות מיום ליום, עד הסצנה הפותחת את הרובד העלילתי. הפתיחה נותנת מעמד דרמטי. יציאה לקונצרט, כביכול בילוי בנאלי, חושפת חולשות פיזיות, שנובעות עקב הגיל המבוגר של הדמויות הסיפוריות, ותאונת דרכים דרמטית שמתרחשת בסוף הבילוי. מכאן תוואי הזמן העלילתי נע בין אפיזודות מהעבר ובין הווה מתקיים ומתחדש.
ברצף הנרטיבי בין עבר והווה צפות אמיתות לא ידועות בתוך ההתנהלות המשפחתית. נוצר אפקט ההתפכחות. ההתעוררות וההתנערות ממונח המשפחה המושלמת. ואז עולים כל האספקטים המוכרים: רומנים מהצד, בגידות, נסיעות לא תמימות לחו"ל, חיים כפולים, ילדה מחוץ לנישואים.
כל החשיפה הזו של המבט הרטרוספקטיבי מתמזגת עם החיים העכשוויים של הדור הבא. כאן, בדור הממשיך, נרקמת התהוות חדשה – עבודה, קריירה, בני זוג מתחלפים, נישואים אפשריים, מקום מגורים וכדומה.
מצד אחד, זוג מבוגר מסכם חיים ומן הצד השני, זוג חדש פותח בכל התהליך, שנקרא – בניית חיים משותפים.
בתוך הרצף העלילתי המתקדם משתלבים היבטים שעניינם בניית דמויות. חלומותיהם של האנשים, מאוויהם, יצרם, זיכרונותיהם, חוויותיהם, התנהגותם, אופן הדיבור. מהבחינה הזו יש בספר בנייה טובה של תיאור הדמויות. גם הפן המדגיש דיאלוג בין אנשים מורחב ומוקפד עד כדי הבנה מלאה של יחסים בין-אישיים. כך נדון הקונפליקט בין האם לבת, דפנה ונטע. ודפנה ובעלה, יגאל. ודפנה מול שני בניה. ונטע מול שני המחזרים שלה, דויד ואיתן. ובין דפנה וחברותיה, ריקי והפסיכולוגית שלה. והורים [של דויד] מול כלתם, נטע. ועוד מערכות יחסים מועלות בתכנים הסיפוריים.
זה הצד הנרטיבי של הרומן. במובן הזה אין שום הפתעות ואין גילויים רעיוניים שלא נכתב עליהם באין ספור ספרים. ואזכיר ספרים שיצאו בתקופה האחרונה, כאלה שאני כתבתי עליהם. איריס מיטלמן – "עכשיו טוב" [ גם כאן נכללים בעלילה: אישה, בעל, מאהב מהעבר שצץ לחיי האישה ומאהבת אולטימטיבית מהעבר של הבעל, שממנו יש ילד, בן לא ידוע. ובסיכום, אותו עניין]. גם הספר של גיִל הראבן :"השקרים האחרונים של הגוף" דומה במובני הכתיבה. ועוד ועוד ספרים שאחסוך את הטירחה שבאיזכורם. ורק אציין שגם בסדרה: "הבורר", שרצה על המסכים היום, יש אותם אלמנטים סיפוריים, בן לא ידוע ממאהבת מהעבר, שצץ פתאום ודורש הכרה באבהות, ומאהבים מכל הכיוונים, ותאונות וכו'. אבל כאן יש ערך מוסף, בגוון הפשע, ערך שעושה את ההבדל של שילוב הבנאלי בהברקה הרעיונית המחדשת, ובעניין הערך המוסף אוסיף בהמשך .
אופן הכתיבה הוא המאתגר בכתיבה סיפורית מן הסוג הזה. ליהודית רותם יצא ספר חדש שנקרא : "על משכבם בלילות". גם בו יש סיפור על פסיכולוגית שיש לה רומן מחוץ לנישואים, אבל אצל יהודית רותם יש את הערך המוסף, והוא, הנגיעה ברובד האמוני, ההברקה הרטורית בנוסח שפת הכתיבה, ביופי הלשוני, בבחירות המילוליות ובאמירות על גבול כתיבה ברוח המקורות היהודיים. וכאן, בספר האחרון, יש כתיבה מזווית של כותב גבר, וזה מעניין.
אצל איריס מיטלמן [בספר שהיזכרתי קודם : "עכשיו טוב"] יש הומור, הומור עצמי, ויש העזה, אומץ חשיפתי בתיאורי סקס נועזים, נוקבים וחד משמעיים, אך לגמרי לא בוטים וגסי ביטוי, ובזאת המיומנות. לא איזו התחמקות רדודה נוסח – "ואז נפגשו שפתותיהם." כשאני קוראת על מפגש מיני בין מאהב ומאהבת אני רוצה להרגיש את הלהט, אני אינני תמימה לקבל העברה דיווחית יבשה. גם באנאליה של בגידות, שנשמעת בכל סלון של יום שישי, וגם דיווח סטנדרטי. אז מה זה מעניין, אני רוצה רשף, אש, הומור, שנינות.
וזה מה שחסר לי בספר הזה. הכול מסופר באותה נימה. יש איזה ניסיון להכניס שביב הומור בפגם השכחה של יגאל, בדימנסיה שלו [כחולה אלצהיימר] אבל גם הוא נוקשה ונוגע קצת בהיבט אכזרי, כלעג לרש [לא עם סרקזם שהיה נדרש לטעמי]. הספר כן קולח, קריא, אבל יבש מדי, לא מאתגר מספיק, ללא קריצה אישית, ללא הקפצה רעיונית .
כבר בראותי את שם הספר נוצר אצלי הרושם של הדז'ה-וו. הרבה מאוד השתמשו בספרות במונח: "אישה בגילי", ואני מכירה ספרי שירה בשם זה, כאלה שדיברו בנשיות של גיל המעבר והגיל הנשי המתקדם. די למונח הזה, הוא שחוק עד עפר. אפשר היה להמציא כותרת רעננה. אחד הספרים הקודמים של אותה סופרת, נגה מרון , נשא את השם: "אישה במיטב שנותיה", רק לשם התזכורת .
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
בינה ברזל
דברים מוזרים
דְּבָרִים מוּזָרִים קוֹרִים לְאֶלְוִירָה,
דָּגִים מְצִיצִים בָּהּ מִבַּעַד חַלּוֹנוֹת.
מְשֻׁשִּׁים, רִבּוּעִים וּפֵּיזְלִי* בּוֹהִים בָּהּ.
"הִיא תִּשְׁתַּגֵּע" אוֹמְרוֹת הַכְּתוֹבוֹת.
וּבְטִיבֶּט אוֹ עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס
רוֹאִים בַּכָּבֵד נְבוּאוֹת אֲיוּמוֹת.
אַבְנֵי אֹדֶם בְּאֵשׁ יְרֻקָּה וְלֶהָבוֹת,
שָׁרָךְ בּוֹהֵק וְהַקּוֹל בְּאָזְנֶיהָ:
"אֶלְוִירָה אֶלְוִירָה צְאִי לַחוֹמָה,
שָׁם לְכִי לְטַיֵּל."
יוֹנִים עַל הַגַּג הוֹמוֹת יוֹם הוֹמוֹת לַיִל,
חִצִּים מְסַמְּנִים טֶרִיטוֹרְיוֹת זָרוֹת.
סִיסִים מֻטְרָפִים אָז חוֹצִים בְּשָׁמֶיהָ,
הִיא בָּאָה בַּבַּיִת, עוֹלֶה בְּעוֹרְקֶיהָ
סוּג מוּסִיקַת סוֹלוֹ, שַׁבָּת וְנֵרוֹת.
אֶלְוִירָה בְּשֶׁקֶט עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ
וְאָז מִן הַשֶּׁקֶט עוֹלוֹת הַדְּמוּיוֹת,
פְּרָחִים מִתְפַּתְּלִים כְּמוֹ מוֹקֵד בְּאַסְפָּמְיָה,
גּוּרֵי אֲרָיוֹת צוֹחֲקִים בִּפְרָאוּת
"אִם רַק תִּתְעַשְׁתִּי" הִיא חוֹלֶמֶת בְּשֶׁקֶט,
דְּבָרִים שֶׁ"אוּלַי" יוּכְלוּ "לִהְיוֹת"
אֶלְוִירָה מוֹלֶכֶת עַכְשָׁו כְּמוֹ פַּעַם,
אֶת סוֹד הַדְּבָרִים הִיא גוֹלֶלֶת לְאַט..
גַּגּוֹת אֲדֻמִּים, שַׁבְּתוֹת קַיִץ וְעֶצֶב.
דְּבָרִים מוּזָרִים: הִיא שׁוֹמַעַת קוֹלוֹת.
כְּמוֹ פְּרִי שֶׁבָּשַׁל עַד פְּקִיעָה, וּמְפַצַעַת
לִבַּת הַדְּבָרִים
עַד כְּלוֹת.
אֶלְוִירָה, יַלְדָּה מְשֻׁנָּה שֶׁכָּזֹאת.
* דוגמת הדפס על בד קשמיר, על שם בית חרושת אנגלי שעסק בייצור דוגמאות לקשמיר, יש לפיזלי צורה של טיפה הפוכה שקצהָ מחודד.
* * *
יוסי גמזו
שִיר אַהֲבָה לְבַת ה-61
הִיא לֹא יוֹצֵאת בְּנַעֲלֵי פְּלַטְפוֹרְמָה
אַךְ הִיא גְבוֹהָה מִכָּל הַצִּפִּיּוֹת,
הִיא לֹא תָמִיד בַּכֹּשֶר וּבַפוֹרְמָה
אַךְ בִּלְעָדֶיהָ לֹא נוּכַל לִחְיוֹת.
הִיא לֹא בְּלִי חֶסְרוֹנוֹת וּבְלִי שוּם קֶמֶט
וְאֵין סָפֵק שֶהִיא כְּבָר לֹא יַלְדָּה,
אַךְ עַד הַיּוֹם תַּ'לֵּב הִיא מְחַמֶּמֶת
כִּי אֵין לָנוּ אַחֶרֶת מִלְּבַדָּה...
אוֹמְרִים שֶהִיא עָבְרָה כְּבָר אֶת הַגִּיל שֶל נְעוּרֶיהָ
אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא עָבַר אוֹתָהּ, לְפִי שָעָה.
עֻבְדָּה, הִיא מְעוֹרֶרֶת גַּל שְרִיקוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ
אִם מִפִרְגּוּן טוֹב-לֵב (וְאִם, לְהֶפֶךְ, מִקִּנְאָה...)
הָיוּ יָמִים שֶהִיא הָיְתָה תִינוֹקֶת
וְאָז – כָּל גְרֶעפְּס שֶלָּה הָיָה תַגְלִית
וְאִיש לֹא הִסְתַּכֵּל בָּהּ עַל הָעֹקֶם
כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, בְּחִבָּה כְּלָלִית.
מֵאָז – צָמְחוּ לָהּ פֹּה וָשָם חַצְ'קוּנִים,
פִּצְעֵי בַּגְרוּת שֶל "אֵין זוֹ אַגָּדָה",
וְלֹא הַכֹּל מַבְרִיק, אַךְ תַּהַרְגּוּנִי
אִם יֵש לָנוּ אַחֶרֶת מִלְּבַדָּהּ...
אוֹמְרִים שֶהִיא עָבְרָה כְּבָר אֶת הַגִּיל שֶל נְעוּרֶיהָ
אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא עָבַר אוֹתָהּ, לְפִי שָעָה.
עֻבְדָּה, הִיא מְעוֹרֶרֶת גַּל שְרִיקוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ
אִם מִפִרְגּוּן טוֹב-לֵב (וְאִם, לְהֶפֶךְ, מִקִּנְאָה...)
וְכָךְ חָלְפוּ שְנוֹתֵינוּ וּשְנוֹתֶיהָ
בֵּין אוֹר וּשְחוֹר, בֵּין יֶזַע וּבֵין דָּם.
לֹא קַל הָיָה לִשְמוֹר בֵּין כָּל קְמָטֶיהָ
עַל צֶלֶם הָאָדָם (וְהַמָּאדָאם...)
כִּי אִם נָתְנוּ לָהּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם
תָּמִיד נָתְנוּ גַם כַּאסַאח, אַךְ עֻבְדָּה:
חִכִּינוּ לָהּ יוֹתֵר מִשְּנוֹת אַלְפַּיִם
וְאֵין לָנוּ אַחֶרֶת מִלְּבַדָּהּ...
אוֹמְרִים שֶהִיא עָבְרָה כְּבָר אֶת הַגִּיל שֶל נְעוּרֶיהָ
אֲבָל הַגִּיל עוֹד לֹא עָבַר אוֹתָהּ, לְפִי שָעָה.
עֻבְדָּה, הִיא מְעוֹרֶרֶת גַּל שְרִיקוֹת מֵאֲחוֹרֶיהָ
אִם מִפִרְגּוּן טוֹב-לֵב (וְאִם, לְהֶפֶךְ, מִקִּנְאָה...)
* * *
אהוד בן עזר: פרק מן היומן ההולך ומוקלד
בשולי פנקס הכיפורים בירושלים, נובמבר 1974
תל-אביב. 20.11.74. ו' בכסלו תשל"ה. יום רביעי. אתמול השתתפתי בערב סופרים ומשוררים שנערך במועדון הגלריה הקטנה בירושלים בערב מטעם התוכנית לספרות של רשות השידור, הרדיו, שמואל הופרט ודליה יאירי. מלכתחילה לא רציתי להשתתף, משום ריבוי המשתתפים, אך הבטחתי, והפצירו בי לבוא.
נסעתי לפנות-ערב באוטובוס לירושלים. ובתוך העיר פגשתי במקרה את עזרא הס, שהיה מבאי חדרו של יהושע [קנז] שעה שלמדנו בירושלים, והשתתף בערבי השירה, כאשר יהושע היה מלווה בגיטרה את אליעזרה אייג, לוסי.
הוא מזרחן ועובד בצנזורה, ומתברר שגם כקריין סיפורים ותסכיתים בקול ישראל. בין היתר קרא לאחרונה את סיפורי: "יעקבלה ואווירון הנייר".
הוא ליווה אותי למועדון, ברחוב נחלת שבעה. המשתתפים היו: אנטון שמאס, חנא אבו חנא, מישל חדאד, יורם קניוק, חיים גורי, אבות ישורון ואני. התברר כי כל אחד מבקש לקרוא שיר בסיבוב הראשון. יורם קניוק היה המנחה. היה איתי בתיק השיר "בשולי פנקס הכיפורים" שכתבתי באוקטובר 73' [ופורסם אז ב"על המשמר"], והחלטתי לקרוא אותו. [לאחר מלחמת ששת הימים פירסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב].
הקדמתי מילים אחדות בדבר שירו של ניזאר קבאני "בשולי פנקס התבוסה", וקראתי.
בשולי פנקס הכיפורים
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה
בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי
לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה
וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים
וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם
דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –
וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ
עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –
אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה
בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח
בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל
וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –
הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה
גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...
אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף
מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה
אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה
פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם
וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא
מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל
חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ
גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי
רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –
עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי
לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –
וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ
אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה
אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,
כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי
כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים
אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –
אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,
יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים
אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר
וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –
וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה
רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:
"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ
כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...
דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."
אֶלָּא –
פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ
כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.
[אוקטובר 1973, שב ונדפס בספר השירים הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"]
כאשר הגעתי לתחילת הבית האחרון (וקראתי, דומני, ברגש ובהטעמה), נשמעו פתאום צעקות שהפסיקו את קריאתי:
"מה זה? מניפסט, של מזדיינים-בתחת! אני דורש שייערך דיון על השיר של אהוד בן עזר!"
הרמתי עיניי, בחור מזוקן, דומני במשקפיים, כבן עשרים וחמש, אחר-כך נתברר ששמו אמנון מרמת גן. היה משהו מופרע בכל דיבורו. היה לי רושם שלפניי איש מצפן או גוון שמאלני קיצוני אחר – הרואה בשירי משהו "פאשיסטי" של אינני יודע מה. מאוחר יותר נתברר לי שהשיר ניראה בעיניו אפולוגטי, כלומר, תבוסתני ושמאלני, וכי נקודת המוצא שלו היא של ימין קיצוני. חזרתי על הבית האחרון של השיר, מבלי לענות מילה לבחור, וסיימתי את קריאתי.
אחר-כך בא מונולוג נירגש מפי אבות ישורון: "אלפיים שנה בפולניה היה לנו פלסטין. לכם יש שש נשים, כל לילה אישה אחרת, ולי רק אחת, כל השנים אישה אחת. תנו לנו לחיות קצת, זוזו קצת, תנו גם לנו מקום!"
אחריו דיבר חיים גורי, ואחד הדברים ש"זיעזעו" אותו היה השיר הפלקטי שלי, אשר, משתמע מדבריו, גדוש ביטויי שנאה לערבים. שינאה שאינה קיימת, לדבריו, אלא אם כן תיעשה ישראל ל-under dog.
אחריו דיבר חנא אבו חנא ואף הוא התאכזב ממני. לדבריו – "שמענו את אהוד בן עזר ופגשנו אותו וראינו דברים שכתב, אבל עכשיו אנחנו מכירים אהוד בן עזר אחר וטוב לדעת." משמע, בעיניו השיר שלי הוא אנטי-ערבי.
הרגשתי עצמי בחלום תעתועים. אותו שיר שכתבתי בתום לב, וכתשובה לדברי קיטרוג-עצמי חריפים של משורר ערבי – נדרש כאן לגנאי הן כשיר תבוסתני והן כשיר מלא שינאה ואנטי ערבי. אני יושב פעם אחר פעם ושומע, וקורא, את שירי המשוררים הערבים, בהם כל לילה נצלב ישו מחדש וכל לילה מת בהם סלאח א-דין (סיהאם דאוד) ועליי להבין ולשמוע, אך אם אני כותב ללא צעיפים את הרגשתי, את הכאב על המלחמה וחוסר תכליתה, ועל כך שגם לניצחונותינו אין טעם – הריני "פסול", וזאת למרות השתדלותי למצוא שפה משותפת עימם.
אותו משוגע, שחירף אותי, המשיך להתווכח עם אחרים, ונוסף עליו ניסים קלדרון, [---] צעיר ולא חכם, שנתן הרצאה קצרה על השאלה הערבית בספרות העברית, כולה מנקודת מבט שמאלנית עיוורת, ללא כל הבנה ספרותית עמוקה ובלא רקע היסטורי הנדרש מאיש אוניברסיטה. והמסקנה שלו – שעלינו להכות על חטא על הדמות המסולפת בה נצטייר הערבי בספרותנו! ואיננו פחות טובים מן הערבים בחד-צדדיות שלנו!
גורי אמר לא פעם [במהלך הערב] – "כשאהוד בן עזר ידבר, הוא יסביר. הוא עושה 'דוקטוראט' בשאלה הזו."
אמרתי: ""אני לא אדבר הערב. לזה נחוצה לפחות הרצאה של שלוש שעות." ושתקתי. לא השתתפתי בוויכוח. הצטערתי שלא קמתי והלכתי מיד.
ולאחר שנסתיים הערב (שהתנהל תוך צעקות מן המבוא ושאר גילויים של חוסר תרבות ורעש), קמתי והסתלקתי וחזרתי לבדי במונית שירות לתל-אביב.
בכניסתי לאולם נופפה לעברי בחורה מבוגרת ידה לשלום ואני לא היכרתיה. התאמצתי ולא היכרתי. ולפתע, בעת שישבתי והתבוננתי בה – אתי סילמן, שהיתה חברה שלי במשך חודש, לפני שנים רבות בירושלים. ביציאה ניגשתי אליה. הכירה לי את בעלה השני ושוחחנו קצת. היתה זו הרגשה מוזרה – כך לשכוח מראה אישה.
[בשנת 2036, במלאת למחבר 100 שנה, יועמד יומנו, ללא מחיקות, לרשות הציבור]
* * *
יהדות מרוקו ב-1950 לפני יציאתה ועלייתה לישראל
הקדמה מאת משה ברק, גבת
הייתי שליח הסוכנות היהודית במרוקו בשנת 1950, עוד לפני "יציאת מרוקו" של יהודי המדינה. הקהילה בת 220 אלף הנפש היתה עדיין שם. רק כמה אלפים כבר עלו לארץ, חלקם חברי תנועות הנוער הציוניות, והאחרים ילדים ונוער מצוקה, שהקהילה וההורים מצאו להם פיתרון לחיים בכבוד, במסגרות החינוכיות, בישובים השונים בישראל.
כיום, כאשר בנֵי ונכדי העולים משנות ה-50 מזכירים את קהילת מרוקו, היא מתוארת בגאווה תרבותית כ"גן עדן עלי אדמות", ממנו נאלצו להתנתק, עם העלייה הציונית לישראל. תיאור זה בא ליצור רקע לסיפור "הקיפוח" שקופחו עולי מרוקו כשנקלטו בישראל. אך רצה הגורל, ובאותה שנה ביקרו במרוקו שני עיתונאים ישראליים:
פולה אפנשלאק כתבת "על המשמר", שפירסמה עשר כתבות על ביקורה, בניתוח סוציאליסטי חילוני לטוב ולרע.
אליעזר ויזל ששרד את השואה ברומניה [נולד ב-1928 בעיר סיגט בטרנסילבניה שסופחה בימי המלחמה להונגריה הנאצית], ולמד בצרפת, ומאחד שידע עברית, עבד לפרנסתו ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז. הוא ביקר במרוקו אחרי פולה, ופירסם בעיתונו חמש כתבות, על מה שראה ושמע שם, מטנג'יר בצפון ועד הסהרה.
הכתבות נשכחו. עובדה היא שהן כמעט לא נזכרות במחקרים ובשיח הציבורי.
אני נשארתי מעין "שומר הגחלת", כמי שפגש את שני העיתונאים כשביקרו בקזבלנקה. צילמתי את כל חמש-עשרה הכתבות, והן שמורות אצלי. ניתן למצוא בארכיון "ידיעות אחרונות" את רשימותיו של אליעזר ויזל וכן בעוד מספר קטן של ספריות. אך קשה לצלם אותן, בשל בלאי הנייר.
כתבותיה של פולה אפנשלאק, הנרחבות יותר מאלה של אליעזר ויזל, כמעט שאינן בנמצא. הכרך של "על המשמר" משנת 1950 בספרייה הלאומית בירושלים – חסר. נדמה לי שרק בארכיון "יד יערי" ואולי גם ב"יד טבנקין" ניתן למצוא אותן.
כמי שפעל בקהילת מרוקו לפני עלייתה לארץ, היא לא זכורה לי כל כך זוהרת, אם לא גרוע מזה. ומכיוון שאני חושב כי העלייה לארץ שיפרה בממדי ענק את רמת חיי בני הקהילה, החלטתי להביא לידיעת הציבור את התיעוד של שני העיתונאים, המספרים ומנתחים את מה שראו לפני שהקהילה יצאה ממרוקו לארץ-ישראל ולצרפת.
יש לזכור שעיתונאים אלה היו חסרי פניות. אליעזר ויזל אפילו לא גר בארץ, ולא היה חבר מפלגה (אשכנזית!) בה.
החלטתי להתחיל בחמש הכתבות של אליעזר ויזל, כי הן קצרות יותר, וגם מפני שאותו אליעזר "הפך" ברבות השנים ל"אלי ויזל" הסופר בעל פרס נובל לשלום!
כתבה ראשונה:
"בסמטאות קזבלנקה האפלות"
"ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950
ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה,
ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם
מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד
בטרם אגש לספר על קזבלנקה, גלות הגלויות, על הגיהינום התחתון ששמו "מלאח", אקדיש שורות מעטות ל"עיר הנשים". אמרתי "עיר הנשים", כי לא רציתי להיות גס מדי, כי שמו המדויק של המקום הוא : הרבע המיוחד (le quartier réservé), כלומר: רובע הנשים המושחתות. יצאנו לשם בלוויית אנשים מקומיים להורות ולהסביר לנו את הדרך, ותודות להם יכולנו לטייל בפנים בתור צופים. בלעדיהם איני יודע כיצד היינו יוצאים משם.
שוטרים ופרוצות
הרובע נמצא כמעט מחוץ לעיר, בהמשך ל"מדינה" (הרובע הערבי). נכנסים דרך שער בשם "שער דמשק". קבוצות-קבוצות שוטרים עומדים בו ושומרים על הסדר. מתפקידם גם למנוע מתושבות העיר לצאת את השער. המחזה שמחכה לך בפנים – נורא ואיום! מיד בהיכנסך נטפלות בך – כעקרבים – עשרות יפהפיות ואינך יכול להיפטר מהן. מושכות אותך, מנסות להכריחך בכוח ללכת איתן ואוי ואבוי באם תראה סימני-התנגדות. הן תקרענה אותך לגזרים. לא תצא חיים מידיהן. אלפיים נשים מתגוררים ברובע זה, כולן נתפסו בשעת "עבודתן" בסמטאות העיר. כדי למנוע מחלות הקימה המשטרה בכל עיר גדולה רובע כזה וכל הנשים שהראו נטיות למקצוע, הושמו בו. מבפנים הכול מותר להן, הן בביתן. אך מבחוץ – כף רגלן לא תדרוך. כמצורעים הוצאו אף הן מהמחנה.
"יש גם יהודיות ביניהן"
המחזה מבפנים – לא יתואר במילים אנושיות. מחזה מזעזע בריאליות שלו. אך נכנסנו ומיד רציתי לברוח משם, להימלט, אבל – מאוחר מדי, כבר סבוני יפהפיות כדבורים... "יש גם יהודיות ביניהן," אמר לי אחד ממלווינו. " אתם מעוניינים לראותן?"
לא. להערב – זה מספיק. בכלל, זה יספיק בהחלט, גם לעתיד. מכאן ולהבא אשתדל לכבוש את יצר הסקרנות שלי ולא לסור למקומות כאלה. כפי שאמרתי: הצלחנו לצאת בנס-מן-השמיים. אחד מחבריי נתן ל"חברה" שלו מאה-מאתיים פרנק כתשלום-שחרור. אבל, זה לא הספיק כנראה. כי התחילה מרביצה בו מכות ולקרוא אחריו: "יהודי!" ואלמלא המשטרה שהופיעה מיד והרחיקה את החצופה (תרתי משמע), איני יודע מה היה גורלו של ידידי המסכן... יצאנו החוצה ובירכנו ברכת הגומל...
מלאח – חלום בלהות
כותב אני שורות אלה בבית קפה נידח שבמלאח (mellah) (גטו יהודי), כשאני מנסה בכל כוחות נפשי לשכנע עצמי כי תמונת-אימים זו המתגלה לעיניי אינה נכונה; כי כל זה אינו קיים במציאות; שהמלאח אינו אלא פרי דמיון אכזרי וחולני או סרט או חלום בלהות. אולם – איני יכול... אני רוצה לא להאמין למראה עיניי, אבל כשמבטי נופל על הילד הרזה והשחפני (tuberculeux) שמוליך את אביו העיוור ופושט יד לנדבות – איני יכול, ומוכרח להאמין.
קזבלנקה היא כמו כל עיר, עיר-הסתירות, כלומר: האורות והצללים, העושר והעוני מצויים בה בכיפה אחת.
אך כאן, הסתירות בולטות יותר וקיצוניות יותר בין שני העולמות – עולם העושר ועולם העוני – הוקמה חומת עץ גבוהה וענקית ששומרת כאילו לא לערבב את תחומי החיים. שלטים ומודעות צבעוניים מתנוססים על החומה: תשתו קוקה-קולה, טעמו מקוניאק מרטל, בואו כולכם לראות את השחקן המפורסם פלוני בסרט אלמוני, פרסומת למכוניות, שוקולדה ובתי שעשועים. מאחורי החומה: המלאח. הבה ניכנס למלאח, נעבור את השער ועולם חדש יתגלה לעינינו.
יהודים מסכנים
סימטאות צרות שאור השמש אינו מגיע אליהן, בתים לא בתים שריח עובש נודף מהם. זקנים עטורי-שיבה מתנועעים כצללי-צללים. רק כיפותיהם ובגדיהם השחורים – המעידים על אבל דורות – מבדילים אותם מן הערבים. נשים שמנות ועצובות העומדות על פתח ביתן מכיוון שביתן הוא הרחוב. וילדים המבקשים ממך לאכול היות והורים – שיוכלו לבקש מהם – אין להם... ועוד ועוד. תשאלו ודאי: כמה יהודים גרים כאן? ארבעים אלף. ואל תשתוממו על המקום שקטן הוא מכדי להכיל 40 אלף נפש. נכנסתי לאחד מבתי-המגורים. בית רעוע שעומד להתמוטט. בחדר קטן מתגוררות 12 נפשות. כן, שתי-עשרה. לא פחות ולפעמים יותר. לא ייאמן? ככה זה. ראיתי הרבה גיטאות בחיי. גיטאות בפולין וברומניה, גיטאות ומחנות-ריכוז בהונגריה ובגרמניה. אבל מחזה-זוועות כזה עובר כל גבול-דמיון. סבל כזה – לא ייתכן!
הנך מרגיש עצמך אשם; והנך מאשים את העולם כולו ואת עם ישראל בפרט שנתנו לענייני יהדות-צפון-אפריקה להתפתח בצורה כזו. הרי האמת ניתנה להיאמר: הזנחנו אותם, הפקרנו אותם, את אחינו דכאן, במשך מאות בשנים. ולמה? מדוע השקענו כוחות אדירים ועצומים בכל חלקי חבל שיהודים מצויים שם, ורק לא כאן?
(המשך יבוא)
כתבה שנייה:
"עוני, השפלה ופחד תמידי"
שליחנו המיוחד מסייר במושבות הנידחות של מרוקו – מחזות אימים מתגלים נגד עיניו
מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד
"ידיעות אחרונות" 19 בנובמבר 1950
משך שבוע ימים הייתי בנסיעות על-פני-מרוקו. ביקרתי במרקש, פז, מקנס, ורבאט. בקרתי ביישובי הרי האטלס ועוד – והנה את אשר ראיתי.
בקזבלנקה
"חדר", תשעים ילד יושבים על הרצפה, בחדר מלוכלך. הילדים יושבים ושרים לפי מנגינה מזרחית עתיקה ומלאת תוגה: "וידבר אלוקים אל משה לאמור..." חוזרים פסוק אחרי פסוק על כל משפט של המורה, מבלי להבין את תוכנו. כמכונות אבטומטיות. בתנועותיהם, פחד מהמורה או מהרצועה שבידו. ילדים קטנים, חמודים ומלוכלכים. יהודים קטנים. האם אכלו ארוחת בוקר ? לא. רובם לא. רעבים הם ואינם מעזים, להגיד זאת. מפחדים. ועודני עומד צמוד לסף-החדר ואיני מוציא הגה מרוב התרגשות. כשילד בן 7 בערך, שחרחר, עם עיניים אפלות קם וניגש אלי :
"מה יש ילד?" שאלתיו ברוך.
"קחני מכאן."
"לאן?"
"אהיה חייל... אליך. לישראל. אלחם שם. אהיה חייל..."
אלמלא הייתי אני שם, המורה היה מרביץ בו ברצועה. ראיתי זאת בהבעת פניו. אך, הוא ראה אותי ונרתע. הוצאתי את הילד החוצה, דיברתי על ליבו, אמרתי שלא יעבור זמן רב ויעלוהו לארץ, ושם יקבל אוכל ובגדים וספרים.
"מתי?" שואל הילד.
שיקרתי לו : בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש. הוא חזר למקומו כמרוענן. אבל אני ידעתי שדיברתי שקר, וריחמתי על הילד האומלל. והרהרתי על כך שבקזבלנקה בלבד נמצאים 3,000 ילדים במצבו, בבתי-ניוון כאלה וכלום לא נעשה בעבורם, לא-כלום.
מחוץ לחומות, החיים מתנהלים כסדרם, אף החיים היהודיים, אוכלים שותים מתבוללים ושוכחים. עולמם של אלה – עולם אחר הוא.
במרקש
מרקש. עיר אכזוטית שמאתים וחמישים אלף תושבים בה, ביניהם כ-19,000 יהודים. רוב רובם של היהודים מתגורר במלאח שאינו נבדל מזה שבקזבלנקה, פרט שהוא מלוכלך ועני עוד יותר.
אני נכנס לאחד מבתי-המגורים. התמונה מוכרת לי מכבר: דחיקות עוני, חדר קטן וצר, דומה שחמשה אנשים לא יוכלו להיכנס בו. למעשה מתגוררים כאן 14 נפשות. האב, האם, בן בגיל 22 ואשתו הצעירה, בת בגיל 20, וילדים בגילאים שונים. תארו לכם את המצב! ואת מצבו של הזוג הצעיר ושל הילדים! ושל ההורים! בהיכנסך, כולם תולים בך עיני-תקווה, כאילו גואלם הינך. יזמינוך לכוס תה, יצחקו וישמחו לבואך. והם צוחקים. וצחוקם מזעזע וקורע לב. בפינה שוכב ילד. ילד חולה שחפת. פניו חיוורים כסיד. הוא ישן. כמה נחמד הוא כשישן! חיוך רך מרחף על פניו, התבוננתי בו שעה ארוכה, ויצאתי.
(המשך יבוא)
כתבה שלישית:
"כאן גרות 14 נפשות בחדר אחד"
כך חיים אחינו בני ישראל ברובע היהודים בערי מרוקו
מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד
"ידיעות אחרונות" 20 בנובמבר 1950
ישראל מילת הקסם
באחד הישובים הקטנים שבהרי האטלס, הגעתי אליו ביום האחרון לחג הסוכות, נכנסתי לבית-הכנסת. הוא מלא יהודים מוזרים, ואגדתיים. באו אליי בהכנעה ושאלוני מי אני ומאין אני.
"מישראל."
מילת קסם. פתאום סבוני כולם. הזקנים בירכו את ברכת "שהחיינו" על שזכו לראות, במו עיניהם, ישראלי. התחילו לשאול שאלות – באמצע התפילה ! – ולספר את תולדותיהם. הם גרים בהרים בסביבה ערבית טהורה מזה דורות רבים. סיפרו על התרופפות הקשרים בינם ולבין הקהילות היהודיות. על אימתם בפני הערבים, על השפלתם, ועוד ועוד.
זקן עולה על הבמה, פותח את ארון הקודש, נושק את ספרי התורה ונושא נאום בעברית תנ"כית. נאום המיועד אליי.
"קחנו אדוני לארץ-ישראל הקדושה! קחנו נא! בנעורינו ובזקנינו נלך..."
ואודה, לא היה לי הכוח לומר להם כי טעות בידם לחשוב כי אני יכול לעשות משהו בעבורם. כי איני שליח הממשלה, ולא שליח הסוכנות, ולא שר העלייה. השליתי אותם, אמרתי להם יום גאולתם הולך ובא. שערי הארץ ייפתחו בקרוב וכו'.
רבי יעקב
חווייה עמוקה השאירה בליבי פגישתי עם רבי יעקב. הוא סגי-נהור. עוד מימי ילדותו איבד את אור עיניו. אבל תמורתו מצא אור אחר, אור טהור יותר, אור פנימי, אור הנשמה. תענוג לשוחח איתו. נעים לשמוע את קולו האדיב והשקט, אפילו מבלי להבין תוכן-דבריו. במבט ראשון רואים בו נפש עדינה ואצילה. הוא ידען להפליא. ממש גאון. בעל מקובל מפורסם ותלמיד חכם ובקי שיצא לו שם במרוקו. בכל שיחה הוא משלב דברי חז"ל ופסוקים מן התורה. כיצד ומתי למד כל זאת ? חידה ופלא הוא בעיניי.
"ספר לי על הארץ... על צפת... ועל ירושלים," מבקש הוא. "ספר..."
סיפרתי לו, על גבורתם של חיילינו. על אומץ ליבם של תושבי ירושלים ועל חוכמתם הנועזת של ילדינו, ועל הכותל שעודנו שומם.
"כן, כן," אומר הוא, "כזו ראיתיה...
טהור וקדוש הוא.
סוחרי ירקות
ושוב בסמטאות המלאח המעופשות והמחרידות בלכלוכן. הנה ב"רחוב" הראשי. ה"סוחרים בזעיר-אנפין" יושבים להם בחנותם – שהיא כארבע אמות – ומחכים בסבלנות מדהימה לקונה. הסחורה שלהם? חמשת בצלים, שישה משמשים, קומץ שום ועוד דברי מזון פעוטים. שאל אחד מהם ממה הוא מתקיים והוא יענה לך מניה ובייה:
"מהחנות שלי..."
"אתה רוצה לעלות ארצה?"
"ודאי שאני רוצה."
"ומה תעשה שם?"
"את אשר עשיתי כאן. אעסוק במסחר..."
הוא "סוחר". ורוצה להישאר סוחר גם שם. אני לא מבין כיצד מתקיים מסחורותיו... שביחד לא שוות לירה אחת.
וסוחרי זהב
וכאן בצד ימין, חנויות הזהב. מסחר הזהב במרוקו נמצא כולו בידיים יהודיות. יהודים אלה נחשבים כאמידים. רובם טובי לב. עוזרים ומוכנים לעזור. לעני לב טוב אומרים.
בוץ, אשפה וסירחון בכל מקום. ילדים ערומים למחצה וערומים לגמרי; רעבים, חולים, ילדים שחפנים. זהו המלאח. נס הוא שעד כה לא פרצה מגפה בקרב היהודים. לכלוך, מחלות עור, מחסור במים – ובכל זאת חיים. השאלה היא: כיצד חיים?
מצב הדיור מבהיל. צפיפות איומה... משפחות בנות 12-14 נפשות בחדר בגודל 3x3 מטרים. והבתים? חורבות ומפולות – פחד לחשוב שבני אדם גרים וחיים בהם.
אבל היהודים במלאח כאילו אינם חושבים על כך. כצללים הם נראים בעיניי. הולכים, מתנועעים הנה והנה, מבלי לדעת מה הם עושים. לא חושבים. הרגליים הולכות, העיניים מביטות רחוק-רחוק, והפה ממלמל משהו לא מובן לי.
(המשך יבוא)
כתבה רביעית:
"סילביה עזבה את בית הוריה"
...וכמוה רבים אחרים השואפים למצוא תוכן חדש לחייהם"
מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל
"ידיעות אחרונות" 21 בנובמבר 1950
לספר על היהודים העשירים שבמרוקו לא כדאי בעצם. דומים הם לכל העשירים שבעולם. בקזבלנקה למשל, מתגוררים כיום קרוב לשמונים אלף יהודים. מהם 40 אלף אשר גוססים בין חומות המלאח . היתר – יצאו את הגטו על מנת להיכנס לבתים יפים, לחיים חדשים, למעגל קיום חדש.
האם קיים קשר כלשהו בין יהודי העיר לאחיהם האומללים? לא. אין כל קשר. אומרים: יהודים בני רחמנים הם. שקר וכזב. כאן ראיתי זאת. היהודים העשירים מתחמקים. עזרה לעניים? למה? "האם הם אינם יכולים לעבוד כמונו בכדי להרוויח כסף?" אני הייתי אומר שיהודי המלאח אינם מסוגלים ואינם יודעים לשקר, לחנוף ולגנוב – ולכן נשארים הם עניים. אילו למדו כיצד להשתמש בחרב השקר, גם הם היו מתעשרים מהר... יהודים בני רחמנים? לא. אכזרים הם ושפלי-רוח. יהודי אשר גר בעיר, רק לעיתים רחוקות מאוד ישים פעמיו למלאח. ולמה זה שאלתי?
עניים שהתעשרו
פשוט מאוד: כל היהודים, כאן, היו פעם תושבי המלאח. כולם היו פעם עניים. כוכבם של העשירים עלה במלחמת העולם האחרונה. ובהגיע הכסף לכיסם, ניתקו כל קשריהם עם המלאח. עם העבר שלהם. יצאו את הרובע היהודי ונכנסו לחווילות מפוארות.
תשאל ודאי האם קיימים מוסדות צדקה שונים המגישים עזרה לנצרכים? כן. קיימים מוסדות כאלה. הקהילה (המחלקת 200 מנות מרק מדי יום ביומו להמון עניים בן אלפיים איש), אם הבנים (עזרה לילדים ולתינוקות), עזרה (לנוער) וכו' וכו'. אבל כל זה אינו אלא טיפה לתוך הים. מהתמיכה שמקבלים אי-אפשר למות, אולם אי-אפשר גם לחיות... והממדים קטנים מדי.
דרושה עזרה
נחוצה עזרה מקיפה ונרחבת. דרושים כאן בתי מגורים חדשים ונקיים, בתי חולים לרבבות החולים (גרענת, [טרכומה] שחין, שחפת) שבין היהודים במלאח. נחוץ שהעשירים יתרמו קצת כסף. אך הם אינם נותנים. או: אינם נותנים במידה שצריך. נותנים פעם לשבוע כמה מאות פרנק, סכום זעום שבמקום לחסל את העוני, מעודד אותו.
הנוער
מה טיבו של הנוער היהודי בצפון-אפריקה ?
ראיתי כאן נוער בריא ותוסס, הנמצא במסגרת תנועות הנוער השונות, כגון "הבונים", "דרור", "הנוער הציוני", "הצופים" וכו'. ביקרתי במועדוני-הנוער ומצאתי צעירים וצעירות רוקדים ריקודים ישראליים, שרים שירים עבריים, וחיים חיי נוער והכשרה. שוחחתי ארוכות עם המדריכים הישראלים, ז'ק, יוסף, אלכסנדר ועוד. בחורים מצויינים. עובדים ועושים את עבודתם החשובה במסגרת הראויה לשבח. כי, נחוצה מסירות גדולה כדי לעבוד עם נוער בצפון אפריקה. הנוער אשר נמצא בידיהם הולך ומיטיב. הוא מתחדש, פורק מעליו את תסביכיו הגלותיים ורוצה להיות אדם חופשי בארצו. שוחחתי עם כמה מאנשי "דרור" שעזבו את בית הוריהם לאחר שאלה התנגדו שבניהם ישתייכו לתנועה זו.
מקבלים הכול באהבה
"חיים קשים כרגע," אמרה לי סילביה, צעירה חיננית, בת 18, אשר עזבה את ביתה, "אבל מקבלים את הסבל באהבה. אנו מרגישים כעת את אשר טרם הרגשנו עד כה: תוכן בחיים."
צריכים להכיר מקרוב את הנוער המרוקאי, לראות את האווירה והתנאים שבהם הוא חי וגודל, כדי להבין מה קשה להניעו לחשוב בצורה זו.
עבודת השליחים
השליחים במרוקו? תבורך ידם, כי עבודתם קדושה. כי עבודתם – עבודה הצלה היא. (למען האמת אדגיש: המדובר כאן אך ורק בשליחי תנועות נוער...) רצוי שמוסדות הסוכנות יפנו בתשומת לב יתרה לצפון-אפריקה, ובמקום להחזיק שליחים לעשרות בפריז – מקום שעשועים ולא מקום עבודה – לשלחם הנה. כאן יש עבודה בעבורם. במלאח עוד מסתובב נוער עזוב לאלפים, מבלי שמישהו יטפל בהם. עוד תמצא אלפים, ילדים ונוער שמושג אין להם על ישראל ועל תחיית ישראל.
(המשך יבוא)
כתבה חמישית ואחרונה:
"רכילות תעמולת זוועה ומשטר הלשנה"
"ספֵּר לתושבי ישראל את אשר ראו עיניך ואמור להם כי יהודי מרוקו משוועים לעלייה ולחיי דרור"
מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל
"ידיעות אחרונות" 22 בנובמבר 1950
מה מצב העלייה במרוקו ?
טוב מאוד ורע מאוד.
טוב מאוד כי קיימת התלהבות עצומה בקרב היהודים (העניים כמובן) וכולם רוצים לעלות. רבים מהם חיסלו את עסקיהם, מכרו בתיהם וארזו את חפציהם, ומחכים רק לאות. מיספר היהודים אשר נרשמו לעלייה מגיע כיום ל-80 אלף. כי כולם רוצים לעלות. או ביתר-דיוק:לברוח. לברוח ממרוקו, ארץ הגלות והפחד אשר עננים שחורים מחשרים (מורידים מים) את שמיה. חולמים לעלות וזה, כמובן טוב מאוד.888
ורע מאוד – כי לא נותנים להם לעלות. למה? מסיבות שונות. מפאת קשיי קליטה בארץ; מפאת מצבם הסניטארי של העולים: רובם סובלים מטראכום (גרענת) ותן (teigne – גזזת); מצבם הסוציאלי (קיימות משפחות בנות 14 איש) וכו'. לפני שנה בערך ירד אמנם המתח (הלהט) הציוני במקצת, בגלל אנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – היו גם ממרוקו) שחזרו מהארץ (לאחר מלחמת השחרור) והפיצו כל מיני שמועות. אבל זה לא נמשך זמן רב. אך בכל זאת יש רוח קרירה והתקררות נושבת במקום. רוח תלונות והתמרמרות.
הריב המפלגתי
וזה בגלל הציונים הוותיקים אנשי המפלגות. המשטר המפלגתי הקיים בארץ משתקף במלואו במרוקו. מפלגה אחת שונאת את רעותה. תנועה חורשת מזימות נגד חברתה וכך הלאה, דיבה, לשון הרע, רכילות הלשנה, אמצעי תעמולה זולים – כל זה משפיע לרעה על אנשי השורה (החברים הרגילים) אשר במהותם אינם אנשי מפלגה אלא אוהבי ציון וישראל. ואף שליחי הסוכנות (אני מדגיש שוב: שליחי הסוכנות ולא שליחי תנועות הנוער) אינם מתאמצים לטהר את האווירה המעופשת והרקובה של מזימות ומפלגתיות. להפך, משתדלים בכל כוחם להגביר את הריקבון המחריד, בחיים ובמנגנון הציוניים.
שמעתי תלונות רבות על השליחים מפי מנהיגי היהדות בצפון-אפריקה. "השליחים אינם מוכשרים!" – צועקים המנהיגים המקומיים. "מדוע שלחו אותם לכאן? האין לנו די צרות משלנו?...
כזה הוא המצב: תוהו ובוהו.
חוסר שיתוף פעולה
אין סדר, אין תוכנית, אין קו ואין שיתוף פעולה. חבל כי אפשר היה לעשות משהו, בקרב מאתים וחמישים אלף היהודים אשר גרים במרוקו, ושמחכים שיעשו משהו למענם. ואותו המצב קיים בשטח העזרה הסוציאלית. ישנם מוסדות לרוב. ה"ג'וינט", ה"אוזה", "אם הבנים", "עזרה", "שרל נטר" וכו' וכו'. כל מוסד עושה את עבודתו לחוד. יוותר על הגשת עזרה אך לא על הכבוד.
אין גוף ציבורי מרכזי אשר ירכז בידיו את כל העניינים הנוגעים לכלל. אילו היה קיים גוף כזה, אין ספק שהתוצאות היו ברוכות ומרובות יותר.
אפילוג
ובכן, ביקורי מגיע לקיצו, מחר אני טס באווירון של "אייר פרנס" חזרה לפריז. ועודני תחת הרושם של המלאח ויצוריה. לילות נדודים רבים עברו עליי מאז נכנסתי בפעם הראשונה בצללי המלאח. שינה לא באה לעיניי, מכיוון שסיוט סבל האנשים רדף אחרי ביום וחזר בלילה, בעד לתריסי-חלומי... לא אשכח את יהודי-האטלס האגדתיים, ולא אשכח את הילדים שלא יכולתי להסתכל בהם וביופיים המדכא, כי התביישתי. התביישתי על הבגד שאני לובש ועל ששבע אני ועל שבית לי. ולא אשכח את הנערות אשר ביקשוני שאקח אותן בעד פרוטות... לא אשכח. לא אוכל לשכוח. מחר נוסעים.
בשדה התעופה, כמה מידידיי באו ללוותני. משום מה מועקה בלב. צעיר אחד, שאת שמו איני זוכר, אמר לי כמה מילים, בקול שקט ועצוב כאילו מדבר אל עצמו: "אתה חוזר כעת לפריז. ואחר כך לישראל. תספר את אשר ראית ואת אשר שמעת. תספר את הכול. זוהי בקשתנו. יֵדע עם ישראל, ירעד עם ישראל על המתרחש בעולם הדיכאון נטול אור השמש, שבו אנו חיים. ותגיד להם בשמנו: יהדות-מרוקו זועקת לעלייה ולהצלה... הלא תשכחנו."
לא אשכח.
(סוף)
* * *
טיקוצין ולא שטטין
לכבוד מר אהוד בן עזר,
בשיר קוקוריקו [גיליון 439] הכונה היתה לטיקוצין ולא שטטין. עד היום מיצרים בירה בטיקוצין.
באותה הזדמנות ברצוני להודות לך מאה מנות בעד העיתון העיתי שלך. כן ירבו!
בכבוד רב,
ב.קרביץ
קיבוץ תל-יצחק
* * *
מבקשים סליחה מהעורך בקשר לתמיכה בגיאדמק – והעורך סולח ויורק להם בפרצוף
זה כמה ימים שתור ארוך של ישראלים משתרך מול פתח הבניין שבו שוכנת מערכת המכתב העיתי. מתברר שאלה הם אנשים שנהגו לחרף ולגדף את העורך, ס. נידח, על יחסו השלילי והחשדני כלפי הנוכל המבולבל ארקאדי גיאדמק – בעל-פה ובעיקר ב"חדשות בן עזר".
האנשים האלה כמעט היכו את העורך כאשר לא הסכים עם טענותיהם המתלהמות שארקאדי גיאדמק עשה למען האזרחים המסכנים והפליטים בישראל יותר מהממשלה המושחתת שלא טרחה כלל לטפל בהם במהלך מלחמת לבנון השנייה ולאחריה. הם הביאו את גיאדמק לדוגמא ולמופת ואמרו שלא חשוב להם מאין הביא את הכסף שלו, העיקר שהוא עוזר ליהודים והוא טוב יותר מכל הפוליטיקאים המושחתים שלנו והלוואי שהיה ראש ממשלה במקום אולמרט המושחת והשרים הגרועים שלו.
סדר ההתנצלות במערכת המכתב העיתי הוא כך: אחד-אחד נכנסים האנשים האלה, הגאים והבטוחים-בעצמם, (שכמעט כל אחד מהם ראוי לדעתו לזכות בפרס ישראל) – הם עומדים מול העורך ס. נידח, והוא יורק להם בפרצוף ואחר כך נותן להם תעודת מחילה [אינדולגנציה] חתומה על ידו וכתובה על ידי הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא החי על גדת הירקון הדרומית.
אנשים שמביאים אישור על רקע פסיכי, אי-שפיות זמנית, אישה דעתנית ואידיוטיזם מוסרי – מקבלים את תעודת המחילה ללא יריקה בפרצוף.
כאשר נגמר הרוק ממלא העורך ס. נידח את פיו במיץ תפוזים סחוט טרי שאותו הוא מכין במו-ידיו יחד עם הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא – וכך נמנע מפְּגועי היריקה חלק מן ההשפלה הכרוכה בה, כי הם יכולים ללקק את המיץ תפוזים שהעורך ס. נידח ירק עליהם!
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
מכתב גלוי למשורר יעקב כהן
מר יעקב כהן הנכבד,
זו הפעם השנייה שהנני נתקלת בקאריקאטורה של הסופר יעקב רבינוביץ ז"ל – המצויירת בידך – ואני מתפלאת מאוד עליך.
איני גורסת "אחרי מות קדושים". אולם קאריקאטורה ועיוות הצורה, ללא צדק, על סופר ואדם שאיננו – זה גם לא אסתטי.
לא היכרתי את רבינוביץ בשוויץ. ראיתי לראשונה כשביקר בבית-ספרנו, ואני בכיתה ד'. כשבא בפעם השנייה לארץ – הייתי נערה צעירה. נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה, "שמנה וסלתה", שהתגוררו ועבדו בעין-גנים ליד פתח-תקוה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מ. שניר (קושניר), ב. שווייגר, דבורה ושמואל דיין ואחרים, – מהם יושבים בכנסת ומהם נקראו לישיבה של מעלה. ובין כל אלה מקובל ומכובד הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לפובליציסטיקה שלו ב"הפועל הצעיר" מצפים כולם. הוגה דיעות, פוסק בשאלות יישוב וציונות – ועם זאת אדם, חבר וידיד לסופר הנמצא במצוקה, לאיכר שמתה פרתו וצריך לחלצו ולקנות אחרת, כואב כאבו של היישוב ושמח בשמחתו.
"פזיז"? – תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה.
"מרושל"? – מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ.
איני רוצה לנגוע בסופר שבו, שהרי זה באמת עניין של טעם. כאן עשוי מישהו לשלול ואחר – להחשיב. ואשר ל"ארס" והתנקמות על מומו – עלי לספר לך, מר יעקב כהן, אפיזודה אחת:
חבורה של סופרים היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, שהיה אז כתב "דבר", והוא נוהג בידו את בנו בן החמש. עמדנו ושוחחנו ורבינוביץ כדרכו נטפל לילד: ליטפו ואמר לו דברי חיבה.
הילד נרתע והחל צועק: "אבל אין לך עין! הבט, אבא, אין לו עין!"
כולנו נדהמנו, ואילו רבינוביץ הרכין את עצמו אל הילד ופתח בשקט רב ובנימה של אגדה: "אתה יודע, בובה'לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור וניקרה לי את העין."
הדברים התקבלו מיד על לב הילד ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה.
ימי מלחמת השיחרור היו גם סוף ימיו. הוא התהלך כסהרורי, נתון ברמ"ח אבריו למלחמה. היה משוטט קרוב לגבולות תל-אביב ולפעמים מגיע עד לעמדות. כשאמרו לו שיש סכנה בדבר, ענה: "עמי נלחם ואני רוצה להיות עם עמי."
זהו רבינוביץ, והכל מ"רשלנות", "פזיזות", ו"נקמת עלבונו הגדול" (מומו). ולאחר ש"פלט את כל ארסו" – גילה "נטייה של פשרנות יתירה, לכאן ולכאן (איזה לכאן ואיזה לכאן?), בלי רצון או יכולת של הכרעה (הכרעה על מה?)."
ברור, מר יעקב כהן, שאהדתך נתונה לאישים המתונים והחלקים שב"זכרונותיך", אבל מסופקת אני אם גם אחד מהם היה מסוגל לעשות מה שעשה רבינוביץ.
בכבוד רב
אסתר ראב
*
נכתב: 1960 לערך. המכתב הגלוי נדפס לראשונה: "מאזניים", סידרה חדשה, כרך י (ל"ג), תש"ך, 1960.
יעקב רבינוביץ
אדם – מה נשאר מאדם?
זכרונות בלב אנשים אחרים, וכל עוד אנשים אלה חיים, חי גם האיש שהסתלק, חי בזכרונם, לפעמים חי חיים יותר יפים מאשר בחייו הממשיים.
הכל מתנפה, ונשאר העיקר, הקווים הגדולים – מה נשאר מאדם בזכרונו של אדם אחר?
הטיית ראש מיוחדת, פישוק אצבעות – הברקה של מלה תמציתית – שקט של התרכזות רגעית – כך הוא עם ידידים ומכרים – שהלכו ללא שוב.
יעקב רבינוביץ –
הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה עשרה – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי שקועה בעצמי, ואילו מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד, אדם יצור אפשר לומר –
לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.
בימים ההם קראתי את סוקראטס ומשהו מהפילוסוף החיוני הזה היה ברבינוביץ, והאש השקטה, שלהטה בעינו האחת, היתה בה [??] של חכמי יוון ויהודה גם יחד –
גו עצמות נתון בבגד בלה, ולא תמיד נקי, אך איזה טהרה נשבה ממנו, שכיסתה על הכל, על הכל –
*
נכתב: 1969 לערך. כניראה טיוטה ראשונה לרשימה "לדמותו של יעקב רבינוביץ", שנדפסה ב"ירושלים", שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970.
היכרותה של אסתר עם רבינוביץ בגיל "שבע-עשרה, שמונה-עשרה" התרחשה קצת מאוחר יותר, ב-1913 לערך, כאשר היה מורה שלה בבית הספר החקלאי בפתח-תקוה.
לדמותו של יעקב רבינוביץ
במבט ראשון היה רבינוביץ ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.
ואולם הוא היה בעצם אדם רענן-נפש, Sereine כמו שהיו אומרים הצרפתים. לפעמים, בדמיוני, הייתי עוטפת אותו בטוגה יוונית וסנדלים לרגליו – ברחובות אתונה העתיקה, וקהל התלמידים סביבו; ולפעמים היתה הולמת אותו טלית עברית עתיקה של אחד מחכמי התלמוד שלנו – ושוב כת של תלמידים סביבו – כי היתה זו דמות טבעית של מטיף, מטיף בשקט, ביישוב-הדעת, מפעיל את מוחו הבריא; אני מדגישה הבריא, מפני שגם זה היה מפתיע, בתוך דמות חיצונית דלה זו.
על מאמריו הפובליציסטיים ב"הפועל-הצעיר" ובעיתונים אחרים התחנך דור שלם של פועלים, אינטליגינטים, גימנזיסטים ובני-איכרים, וכמו ברנר וגורדון שיתף אז פעולה גם הוא בהנחת יסוד לדור של עובדים נאורים – אם כי בדרך שונה.
הפיקחות הליטאית היתה מעורבת בתרבות מערבית, ששאב בשנות לימודיו בג'נבה ובברן, שבהן התרכזה בזמנו "עליתה" של אנשי-רוח יהודים מכל חוצות-הגולה.
את ג'נבה לא שכח כל ימי חייו, ופעם, כשידידים סידרו לו מסיבה בבית שמעון הלקין, ובהתקדם הערב עד לשעות הקטנות של הלילה, החל מספר על יופייה של ג'נבה, ובקרי-קיץ שלה, כשמוכרי העיתונים מכריזים בקולות מוסיקאליים על העיתון Courrier de Geneve, ובו-במקום חיקה אותם. זה היה "מסמר הערב", כולנו היינו משתאים על רוחו הרעננה אשר העלתה את כל המסכת הזאת בחיוניות רבה, ושנהר (שנברג) ז"ל מחרה-מחזיק אחריו בצחוק רם.
רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי, כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני.
מעניין היה יחסו הוא לעצמו; הוא היה אומר: "להסתפק במועט", "מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים"; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.
יחסו למומו היה מעניין: פעם טיילנו על שפת הים, קבוצה שלימה של סופרי "הדים" – רבינוביץ, הרברג, שנברג – ופגשנו בבן-דור, כתב "דבר" בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן שש בערך, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים, ופתאום התעכב בהביטו ברבינוביץ ונבהל: "אבל אבא, אין לו עין," צעק.
כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, ובחביבות ובקול שבו מספרים אגדה לילד – אמר: "פעם, בלילה, באה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין..."
הילד קיבל את הביאור ברצינות רבה, ורבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.
כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.
גם מותו הבלתי-רגיל משובץ באישיותו. הוא היה אומר: "לחיות – רק עד שבעים שנה, לא יותר!"
מבוקשו ניתן לו.
מסרו לי כי מן הרגע הראשון לפציעתו ועד מותו היה בלי הכרה, וכך יאה לו – –
נדם הזרם, באיזון גמור.
*
נכתב: 1969 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "ירושלים", שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
* * *
דברי מוחמד סבאווי, אזרח צרפתי
המיעוט הנוצרי בצרפת יזכה במעמד בני חסות (אהל אל דימה) שיחויב בתשלום מס מיוחד
[רץ באינטרנט, איננו אחראים למקור]
להלן דברי מוחמד סבאווי, סוציולוג צעיר באוניברסיטה הקתולית בליל Lille (עיר בצפון צרפת), ממוצא אלג'ירי, בעל אזרחות צרפתית:
"פלישתנו השקטה לאירופה טרם הגיעה לסיומה. אנחנו מתכוונים לפעול בכל המדינות בו-זמנית. כאשר אתם הצרפתים נותנים לנו יותר ויותר זכויות, היינו טיפשים אם לא היינו מנצלים זאת. אנחנו נהייה הסוס הטרויאני שלכם. אתם שבויים של דגל זכויות האדם אשר בו אתם מנפנפים. כך למשל אם הייתם מדברים באלג'יר או בערב הסעודית באותה הצורה שאני פונה אליכם כעת, היו עוצרים אתכם מיד במקרה הטוב. אתם הצרפתים אינכם מסוגלים להשליט מרות על הצעירים שלנו. מדוע יכבדו מדינה שנכנעת לפניהם? מכבדים רק את אלה שמפחדים מפניהם. כאשר נתפוס את השלטון, אף אחד מן הצעירים שלנו לא יעיז להצית מכונית או לשדוד חנות... הערבים יודעים שהעונש שמוטל אצלנו לגנב הוא כריתת כף היד."
וממשיך אותו מוחמד סבאווי בראיון לפני כמה ימים:
"חוקי הרפובליקה שלכם אינם תואמים לחוקי הקוראן ולא ניתן להחיל אותם על המוסלמים, עבורם רק חוק השריעה תקף. לכן נפעל לתפוס את השלטון המגיע לנו. אנו נתחיל בעיר רובה Roubaix שהיא עיר עם 60% מוסלמים. בבחירות הבאות לעירייה נתגייס למען בחירת ראש עיר מוסלמי. לאחר מו"מ עם המדינה והאזור, נכריז על רובה מובלעת מוסלמית בה תחול השריעה (חוק האלוהים) על כל תושביה. המיעוט הנוצרי יזכה במעמד בני חסות (אהל אל דימה) שיחויב בתשלום מס מיוחד. ברור שנעשה הכול כדי לשכנע אותו להצטרף אל דתנו. עשרות אלפי צרפתים כבר קיבלו על עצמם מרצונם הטוב את האסלאם ולמה לא אנשי רובה? כעת אנו מתארגנים באוניברסיטת ליל להקמת גדודי דת אשר משימתם לאסלם את אנשי רובה, נוצרים ויהודים ולהכניסם לדתנו כי זה רצון האלוהים! אם אנחנו החזקים ביותר, זה בגלל רצון האלוהים! איננו מוגבלים עם המצווה הנוצרית לעזור ליתום, לנכה ולחלש. ראו את אחות עמנואלה שלכם! להיפך, אנו יכולים וחייבים למחוץ אותם אם הם מהווים מכשול, במיוחד אם מדובר בכופרים."
* * *
ברכות לפרופ' נורית גוברין
על אי-קבלה של פרס ישראל
לחקר הספרות העברית הארצישראלית
* * *
ד"ר גיא בכור
שנת השֶפֶל של אוייבי ישראל וההצגה שחייבת להימשך
מעניין: אויבי ישראל, וחיזבאללה בתוכם, הפעילו את נשק הרטוריקה נגדנו, הפריחו סיסמאות שינאה והסתה לחלל האוויר, אך בסופו של דבר נפלו בעצמם בפח הרטוריקה שהכינו לנו. מדוע כל אויבי ישראל היו מעדיפים לשכוח את השנה האחרונה? בהצלחה לכל משתתף באתר, בהצלחה למדינת ישראל, ולכל מי שמבקש את טובתה. ההצגה, זיכרו, חייבת להימשך, וכולנו לא-מוותרים-לעולם. את התגובות שלכם יקראו מהיום כולם. כיצד?
שנת 2008-2009, אותה אנו מסכמים לרגל יום העצמאות שלנו, היתה שנה שאוייבינו ישמחו לשכוח. לאחר שנים של זינוק רטורי, הפגנות שרירים ורעש איזורי, בוודאי טרור ונסיונות לפגע בישראל, היתה זו שנה שבה הם ביצעו כולם שורה של טעויות בהערכה, ועל כך שילמו ועדיין משלמים מחירים כבדים. כולם מלקקים סביבנו את פצעיהם. יחסית אליהם, הטעויות שלנו היו זעירות
טעותו של חמאס
לא להאמין, חמאס בפירוש האמין לרטוריקה של עצמו ושל חיזבאללה. הוא באמת האמין שישראל תכרע ברך לפניו, שתפחד להיכנס לעזה, שבוודאי לא תיכנס לעומק. התדהמה שאוחזת את מנהיגיו ניכרת על פניהם עד היום. חמאס, כמובן בניגוד לשקריו, ספג מכה צבאית ניצחת, שממנה הוא מתקשה להשתקם. נכון שמערכת המנהרות שטווה מסייעת לו לשקם את יכולתו, אך עבודה מצרית משתפרת הופכת זאת לקשה יותר ויותר. נעלמה השחצנות של חמאס בעזה, הרהב וההתרברבות.
לאירגון היתה תחושה של כוחנות בסיוע איראן, בשל חולשת המשטרים הערביים (שנבע מלחץ הדמוקרטיזציה מארצות הברית), תוך הערכת חסר של איתנות החברה וצה"ל שלנו. אנחנו מנגד לא נפלנו ל"משולש הזהב", אותו אתם כבר מכירים: תושבי הדרום הפגינו גבורה ואומץ, לא נבהלו מן הרקטות, לא זעקו לועדת חקירה, וצה"ל נזהר מאוד בהרג פלסטינים. הכוחנות הזו צנחה עכשיו, שכן הארגון מבין שישראל זו, שאותה ראה כחלושה וכמתנוונת, חזקה הרבה יותר מששיער. הוא קיבל פרופורציות. הוא בסך הכל ארגון קטן, שכלא את עצמו ואת החברה שלו בתוך בקבוק.
טעותו של חיזאללה
נסראללה ביצע השנה הזו שתי טעויות קשות, שפועלות כנגדו. הכניסה שלו למערב ביירות במאי 2008, ריסקה את מעמדו בלבנון, והציגה אותו כפי שהוא: אירגון שיעי, סקטוריאלי, שרק נאחז בטענת השקר של מאבק בישראל, כדי לרומם את בני עדתו. ביוני יתקיימו הבחירות לפרלמנט הלבנוני, ומעמדו של האירגון בשפל. הוא נתפס מחדש כמיליציה מסוכנת, כמדרדר לעימות, אם כי קיים חשש שהאירגונים הפרו-סוריים "יגנבו" את הבחירות, ברמייה.
טעותו השנייה של חיזבאללה בוצעה החודש, כאשר הודה כי אותו טרוריסט, סאמי שיהאב, הוא מאירגון חיזבאללה. למרות שנעצר כבר בנובמבר 2008 הפילו על שיהאב המצרים את כל מררתם, ודרך נסראללה פתחו בקמפיין מתוזמר היטב להחזרת מעמדם האיזורי. מצרים פגעה קשות בתדמיתו של נסראללה, או מה שעוד נשאר לו. נסראללה מחסל את הקרדיט שנתנו לו בעולם הערבי. את השנה הזו היה מעדיף לשכוח.
טעותו של אחמדינג'אד
נשיא איראן, שכפי שזה נראה, יסיים את מקומו בהיסטוריה ב-12 ביולי השנה, החליט להפיל על ישראל את כל מחדליו. דירדור המדינה לבידוד בינלאומי חריף, סנקציות כלכליות עמוקות, חרם ונידוי בנקאיים, זאת בנוסף לצניחת מחירי הנפט. איראן נאבקת כרגע בכישלונות הנשיא וממשלתו, ויריביו הפוליטיים מנצלים זאת היטב נגדו. אם חשב שנאומו בג'נבה יעניק לו עוד מניות במאבק על הנשיאות, יריבו המתון יותר, מיר חוסיין מוסאוי, מאשים אותו באופן הבוטה ביותר: סיבכת את איראן בעניין השואה, שאין לה כל חלק ועניין בו, הפכת את ארצך למוחרמת. גרמת נזקים חמורים לאיראן.
כמו חמאס, כמו חיזבאללה, מחמוד אחמדינג'אד האמין לשקרים של עצמו, הוא מאמין שהעולם מופתע ומוקסם ממנו, ועל כך ישלם מחיר. הוא כבר מתחיל להבין זאת, ולכן בימים האחרונים ריכך את עמדתו. כן, הוא יהיה מוכן להכיר בישראל, אם תגיע להסכם עם הפלסטינים. משתמש בישראל כמו בשבשבת, הוא בלתי אמין, ויהיה זה נס אם ינצח (או לחילופין – "גניבת" השלטון בזיופים).
טעותו של בשאר אלאסד
נשיא סוריה כבר מבין. בניגוד לאחרים, הוא הלך שבי אחרי נסראללה, אך מהר מאוד הבין את המניפולציה השיעית, והוא נזהר עכשיו. כאשר הופצץ הכור הגרעיני שלו בספטמבר 2007, לא הגיב. הוא יודע למה.
אלא שבשום אופן הוא לא האמין שבית הדין הבינלאומי לרצח רפיק אלחרירי, זה שעלול להפליל אותו, יוקם. כמה תרגילי התחמקות, רצח, הסתרה והטעייה ביצע! ובכל זאת בית הדין פועל. בשאר מתפקד על תקן חשוד מהלך, והוא מודאג מכך מאוד.
הוא קיווה להפעיל את הטריק הסורי הישן של "השתמש בישראל, וזרוק," כדי לצבור לגיטימציה, כמו בימי רבין, ברק, נתניהו ואולמרט, ומיספר ימים אכן "חיזר" אחרי ממשלת נתניהו. אלא שכאן הוא נתקל בעמדה נוקשה של נתניהו-ליברמן, והטריק הזה כבר לא עובד. הוא ממש לא מבין איך יכול להיות שהישראלים לא מוכנים להשתטח עבורו אפיים ארצה, ברצותו להציל את משטרו, כרגיל.
טעותו של מובארק
מובארק אינו אוייב של ישראל, ממש לא, אך הוא יריב, ומובארק טעה מאוד לאחר כיבוש עזה ביולי 2007. הוא ראה בעזה נקודה רחוקה בממלכה הגדולה שלו, כזו המחוברת בטבורה לישראל. זו בעייה ישראלית, ניחם את עצמו, מבלי שהבין, ואולי לא רצה להבין, שברגע שציר פילדלפי נפתח, זו גם בעייה שלו, לראשונה מאז 1967. עכשיו, הוא מבין זאת טוב מאוד. כפי שכבר כתבתי, מצרים הולכת ומפנה פניה לעזה, ועזה חוזרת ומפנה פניה דרומה, לכיוון מצרים. אילו תהליכים היסטוריים חשובים, ומובארק שילם מחירים כבדים על הטעות שלו, עד שהתעשת. כל הצגת קשר הטרור של חיזבאללה בא להעניק לגיטימציה למהלך הכוחני שהוא נוקט עכשיו נגד פעילי חמאס, האסלאם הפוליטי והפלסטינים.
מעניין: נסראללה הפעיל את נשק הרטוריקה נגד ישראל, הפריח סיסמאות שינאה והסתה לחלל האוויר, ובסופו של דבר מי שנפל בפח הרטוריקה היו דווקא הוא עצמו, וייתר בעלי בריתו במזרח התיכון. זו היתה שנה טובה לישראל, שחיזקה את ההרתעה שלה. להיות מוכנים לכול, תמיד, אך גם לצפות באויבים, המסתבכים.
כרגיל, אני שומע אצלנו בימים האחרונים קולות של פקפוק, חוסר ביטחון עצמי, וחיפוש דרך. "האם ישראל תשרוד? מה נשאיר כאן לילדינו?" – ושטויות מעין אלה, המעידים על רפיון. שימו לב: הערבים מתחילים להתפקח מן האילוזיה שלהם, אך רבים בתוכנו ממשיכים להאמין בה!
האתר שלנו קם גם כדי לאזן את הלכי הנפש החרדתיים האלה, ולהראות את התמונה כפי שהיא באמת, לא כפי שהיא משתקפת בדימיונם של מי מאיתנו. ישראל היא מעצמה איזורית, צבאית, פוליטית, טכנולוגית וכלכלית. כל עתידה עוד לפניה, כציר המרכזי סביבו נע כבר העם היהודי כולו.
נו, אז מה אם יש קשיים כלכליים של הרגע, אין זו סיבה לרפיון הרוח. וכי אני לא עברתי תקופות של אכזבה, אי-ודאות כלכלית, כישלונות וקשיים, כמו רבים אחרים? עברתי. ההבדל הוא: שאני – לעולם – לא – מוותר.
וכך גם אתם.
ההצגה הרי חייבת להימשך, ואיזו הצגה היא זו! ישראל היא כיום בימת העולם, וזכינו להיות השחקנים הראשיים של הדרמה, במסגרת שיבת ציון.
28.4.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד: שכחת לציין שכל ההתפתחויות החיוביות הללו התרחשו בשנה האחרונה לשלטונו של אהוד אולמרט, אחד מראש הממשלה הטובים ביותר שהיו לישראל, ובתקופה שהיה נתון יום-יום לציד מכשפות אכזרי שהתנהל בידי ערב-רב של אינטרסנטים פוליטיים, אנשי תקשורת מסיתים ומוסתים, מיליארדרים זרים, ז'וליקים תוצרת חוץ ותוצרת בית ואגו-מאניאקים משפטיים – אשר לעולם לא יצליחו להפלילו אפילו בסעיף אחד מכל השטויות שטפלו עליו כדי להדיחו מתפקידו! –זו היתה שערורייה ללא תקדים בתולדות הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל! – ובעקבותיה קיבלנו את נתניהו וליברמן, אשר בגלל אובמה הסכל אין לנו ברירה אלא לתמוך בהם – כי לטוב ולרע הם, ולא אובמה – הם אנחנו, ישראל.
* * *
"ספר לא חשוב שכתב סופר חשוב, חשוב יותר מספר חשוב שכתב סופר לא חשוב, לכן החשוב ביותר הוא להיות חשוב!"
[מתוך הספר "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בהוצאת "אסטרולוג"]
לאהוד בן עזר שלום,
מסכים איתך בכל פה בכל הנוגע לביקורתך על "ביקורת הספרים" בעיתונים הגדולים. ביקורת זו כמעט שאינה קיימת. בשיחות קשות, שניהלתי עם שלושה ממבקרים אלה, אליהם נשלח רומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים" – הראשון בספרות הישראלית שעלילתו מתרחשת באילת – התברר לי שהם כלל לא נגעו בספר שנשלח אליהם. הם פשוט לא פתחו אותו. אחת מהם אף הודתה שנתנה אותו, ללא רשותי, כמובן, לספרייה בכפר בו היא גרה. אפילו את הכתוב על גבי העטיפה לא קראה.
כל זאת, שעה שהרומן זכה לשבחים ב"מאזניים", ב"עיתון 77" ואף מנורית גוברין החביבה, שהעתירה עליו מחמאות רבות.
לסיכום: אם אתה לא חבר בברנז'ה, או יודע להסתופף בחוגים המתאימים, או בעל קשרים עם אנ"ש, הסיכויים שיכתבו עליך קרובים לאפס המוחלט. כנ"ל למרבה הצער גם ברדיו או במדורי התרבות בטלוויזיה.
עצוב מאד.
בברכה,
אוריה באר
* * *
אל תחמיצו את היין החמוץ הישראלי מתוצרת יקב פלצבו במושב עלומה אשר בעמק בית זרזיף תחתון. יש לנו לבחירה אטיקטות (תוויות) צבעוניות יוצאות מן הכלל עם שמות לועזיים ועבריים, ומכלים מיובאים מלאים יין קפריסאי, צ'יליאני וצרפתי זול, אדום ואחיד. המחירים אצלנו מצויינים, לא פחות ממאה שקלים הבקבוק. כל מומחה מבחין מיד בטעם לפי התוויות השונות. מהרו אל תחמיצו לקנות את היין החמוץ האדום הישראלי שלנו, ממיטב השיירים של יקבי צרפת, צ'ילה וקפריסין, הנמכר עם טבליות חינם נגד צרבת. ושלא כמתואר ברומאן "המושבה שלי" – היינן שלנו אינו יורד למרתף להשתין בבקבוקים כדי להשביח את טעמם!
* * *
איפה ציפי לבני?
* * *
מה עשיתם למשְדֵרים של קול המוסיקה שכבר כמעט אי אפשר לקלוט אותו כמו שצריך, אם בכלל? – ואנחנו נאלצים לשמוע מוסיקה רק מעל גבי תקליטורים!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,088 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,994 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל