גיליון מס' 441

תל אביב, יום שני, י' באייר תשס"ט, 4 במאי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה  

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: החותרים לפירוק ישראל כמדינת העם היהודי.

דניאל בלוך: תשובה לאורי הייטנר.

רון וייס: בניין מפואר על יסודות מעורערים.

אורי הייטנר: תשובה לדבורה.

‏סית שרה – הפרדסנית הראשונה בתל אביב שלפני תל אביב: אילנה כהן-פנר משוחחת עם פרופ' יפה ברלוביץ.

ברוך תירוש: פטרוס לא היה שאול התרסי אלא שמעון סלע.

נעמן כהן: ברוך תירוש צודק בביקורתו.

ד"ר יואל רפל: הרשימות של אלי ויזל לא נשכחו כלל ועיקר אלא ראו אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בספרו "איפה היהודים שלי".

יוסי גמזו: אָבִיב.

כוונה ראויה, אבל שיקול מוטעה, מאת שמעון מוניטה: טבח בדיר יאסין לא היה ולא יכול היה להיות. (ציטוט מ"תרבות וספרות", 14.4, לשאינם קוראי "הארץ").

 אהוד בן עזר: רשימת הספרים הנידחים.

שמי שמואל ושם אבי בנימין, אחיו היה יוסף חיים ברנר

[פרק ראשון במסע של שמואל ברנר לעיירה נובי מליני, מוצא משפחת ברנר]

ד"ר אהוד זמיר, מלבורן: איך לא היה אפשר להשחיל תגובה שאינה תואמת את הקו הפוליטי של אתר עיתון "הארץ".

אסתר ראב: "כל הפרוזה": 1. סיפורי דבורה בארון. 2. לזכרו של זאב רכטר.

ג'יימס קורצ'יק מ"לוס אנגלס טיימס": שקיעתה של המעצמה החזקה בעולם.

אמנון ז'קונט: ביקורתה של דליס על ספרה של נגה מרון  לוקה בהרבה כשלים.

בינתיים יש לי שקט, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אורי הייטנר: א. רשות הדיבור לעובדות. ב. ריח של כסת"ח.

אסי דגני: שיר על אבנים.

* * *

עמוס גלבוע

החותרים לפירוק ישראל כמדינת העם היהודי

"בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת-ישראל." כך נקבע חגיגית במגילת העצמאות ב-14 למאי. החלטת העצרת מנובמבר 47' חילקה את ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. השאלה הטבעית היא מדוע מדינה ערבית ולא מדינה פלסטינית? התשובה היא כי הערבים הפלסטינים התנגדו לכך! ידידי המזרחן ד"ר יורם שליט הפנה את תשומת ליבי כי בהופעות של הנציגים הערבים בפני ועדות החקירה הבינלאומיות השונות, ובכללן הועדה שהמליצה בפני  האו"ם על תוכנית החלוקה ב-1947, הם טענו, בין השאר, כי: "לא קיימת מדינה שנקראת פלסטין. פלסטין הוא מונח שהמציאו הציונים. במשך מאות שנים מדינתנו היא חלק מסוריה. פלסטין זרה לנו;" – "בהיסטוריה לא קיימת שום פלסטין, כלל וכלל לא!"

התהליך שהחל – כאשר אש"פ, בהנהגת ערפאת, פיתח וקידם את הלאומיות הפלסטינית ואת דרישתה למדינה על כל שטח ישראל, הוא תהליך א-סימטרי מובהק: מצד אחד ממשלות ישראל  התקדמו לקראת הפלסטינים: הראשון היה מנחם בגין שהכיר רשמית, בהסכם קמפ-דיוויד ב-1978, "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני," ומכאן במשתמע בזכותו להגדרה עצמית;  מהסכמי אוסלו בשנות ה-90 ועד הצהרת אנאפוליס ב-2008, ישראל הכירה רשמית בזכותו של העם הפלסטיני למדינת לאום  עצמאית משלו. 

הפלסטינאים  מצידם, כמו חלק ניכר ממדינות ערב, היו מוכנים להכיר בעובדת קיומה של מדינת ישראל  בגבולות 67', אך בשום פנים ואופן לא היו מוכנים להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי ובזכותו להגדרה עצמית; ולכן לא היו מוכנים באופן נחרץ להכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מדינה של הלאום היהודי. לגבי דידם מדינת ישראל היא יצור חסר זהות לאומית, יציר הקולוניאליזם, אכזרי, תוקפני. התירוץ הפלסטיני המגוחך הוא שאין לאום יהודי, ישנה רק דת יהודית, ובכלל ישנם במדינת ישראל בני דתות רבים ולא רק יהודים. זה מגוחך מכיוון שהפלסטינים מגדירים עצמם גם כלאום וגם בזהות הדתית. בחוקה של הרשות הפלסטינית, בנוסח  המעודכן מ-2003, נקבע בסעיף 5  כי "העם הפלסטיני הוא חלק מהאומות המוסלמיות והערביות," ובסעיף 6 נקבע כי האסלאם הוא הדת הרשמית של המדינה, וכי שאר הדתות יזכו ליחס הוגן. יתרה מכך,  כל מדינות ערב מגדירות עצמן בחוקותיהן כ"מוסלמיות".

מה שמעציב  הוא שנמצאים בתוכנו כאלו, הבאים ואומרים  שאין אנו זקוקים  לקבל את הטובה  הפלסטינית (והערבית) של הכרה במדינה יהודית. מספיק, הם אומרים, שאנו קבענו שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, והעולם יודע זאת. כלומר, הם באים ואומרים: לא איכפת לנו איך הסביבה שלנו תתייחס אלינו. זאת טעות חמורה ביותר, לדעתי. זה שהסביבה שלנו לא מכירה בזכויות שלנו כעם יהודי במדינת ישראל אומר שהיא תמיד תמשיך לדרוש להחזיר פליטים פלסטינים שיפגעו באופי היהודי של המדינה; זה אומר שערביי ישראל תמיד יוכלו להתנגד למדינה יהודית ולפעול בהתאם; זה אומר שהסביבה הערבית תמיד תתייחס אלינו כאל גורם זמני; זה אומר שגם ישראלים מסייעים, למעשה, למשנתו של אחמדינג'אד (ולתומכיה הרבים במערב)  החותרת, במקרה הטוב, לפירוקה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

אם ביבי יֵצא בקרוב בתוכנית מדינית-ביטחונית, דגל החזון שלה צריך להיות חד, ברור ומוגדר היטב: שתי מדינות:  מדינה פלסטינית לעם הפלסטיני ומדינה יהודית לעם היהודי.

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 30.4.09.

* * *

דניאל בלוך

תשובה לאורי הייטנר

אורי הייטנר טועה בניתוחו ב"חדשות בן עזר 440" כי "מאז מלחמת ששת הימים, חצויה המערכת הציבורית בישראל בין שתי השקפות עולם לגבי עתיד השטחים שנכבשו מירדן ורצועת עזה – ארץ ישראל השלמה מכאן, והפשרה הטריטוריאלית מכאן." המערכת הציבורית בישראל נחלקה לאמיתו של דבר בין ארבע גישות:

חסידי ארץ השלמה הדורשים הצהרתית סיפוח מיידי.

חסידי הסיפוח הזוחל של קביעת עובדות בשטח בכל מקום אפשרי.

תומכי תכנית אלון.

חסידי החזרה לגבולות 67 בתיקוני ביטחון מזעריים.

הקונסנזוס שהייטנר טוען לו – "מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת, ולכן זכותה של ישראל להחזיק בשטחים שכבשה, ליישב אותם ולספחם. הקונסנזוס מבוסס על הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ולכן על זכותה ליישב ולספח שטחים. הקונסנזוס רואה בקיומם של גבולות בני הגנה זכות אלמנטארית של ישראל, המצדיקה שליטה על חלק מן השטחים. הקונסנזוס שלל מכל וכל נסיגה לקווי 4.6.67, ראה בירדן את גבולה של מדינת ישראל, את בקעת הירדן כשטח שיסופח לישראל, את ירושלים השלמה בירת ישראל הנצחית." – קונצנזוס זה היה משותף רק לשתי הקבוצות הראשונות. אמנם הרוב המכריע בציבור מכל ההשקפות סבר שמלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת, אך רבים סברו, מנימוקים שונים, שאין עלינו להחזיק בכל השטחים ושאל לנו להתיישב בכל מקום או לספח שטחים באופן חד צדדי, מלבד ירושלים.

בין חסידי הסיפוח הזוחל דה פקטו היתה השלישייה המובילה דאז במפלגת העבודה – גולדה, גלילי, דיין. חלקם אמנם נקטו ברטוריקה של לשון מתונה אך בשטח פעלו אחרת. למרות זאת, רוב הנהגת מפלגת העבודה תמך בתוכנית אלון ובהתיישבות שלא תחרוג ממפת אלון. אלא שדיין כשר ביטחון, ובעיקר שמעון פרס – איפשרו את החריגה, ואריק שרון בממשלת בגין הרחיבה כדי לחבל בכל אפשרות של הסדר מדיני על בסיס תוכנית אלון. כל המנהיגות היתה שותפה גם באי-נכונות ממשית להשגת הסדר עם חוסיין על בסיס שתי מדינות בין הים למדבר ולא שלוש מדינות כיום. ההזדמנות האחרונה היתה ב- 1987 בהסכם לונדון שהוכשל על-ידי שמיר ואשר פרס נרתע מללכת עימו עד הסוף.

אז למה השמאל "שונא" את אהוד ברק? אין שום רגליים לסברה שהנימוק העיקרי הוא כפי שטוען הייטנר ש"אהוד ברק אימץ את עמדת השמאל הקיצוני וניסה בכל כוחו ליישם אותה. כתוצאה מכך, הוא הסיר את הצעיפים מעל עמדת השמאל הקיצוני, וגילה את ערוות 'שלום עכשיו' ומרצ. זאת הסיבה האמיתית לשנאת ברק. הרי מה היתה האלטרנטיבה שלהם? להודות שכל האידיאולוגיה שלהם אינה אלא הזייה, משאלת לב? להודות שבמשך למעלה משלושים שנה הם טעו והטעו? לא היתה להם כל ברירה, אלא להאשים את ברק. זאת, ורק זאת, הסיבה לשנאה שרוחש השמאל הקיצוני לאהוד ברק. וכל השאר – חרטא ברטא."

אני רחוק מלדבר בשם השמאל אך אני חש שההתנגדות לברק נבעה מכך שאת מהלך כינוס ועידת "קמפ דיויד" הוא תיכנן בשליפה מהמותן, כפי שביצע את היציאה מלבנון בחיפזון, כדי להציל את סוכת ממשלתו המתנדנדת. רבים בשמאל הזהירוהו (שלמה בן עמי, למשל) שהוועידה אינה מוכנה והעיתוי שלה מוקדם מדי. מאז נבחר לראשות הממשלה לא עשה ברק דבר כדי לקדם את ההבנות עם הרשות הפלסטינית. ביבי כבר עשה יותר ממנו. ואחר כך בחיפזון ללא צורך כפה ברק בחירות חדשות לראשות הממשלה בלי בחירות חדשות לכנסת.

כיו"ר מפלגת העבודה וכשר ביטחון ממשיך ברק להוביל בדרך מוטעית: הוא לא פרש כהבטחתו, לאחר פרסום דו"ח וינוגרד; הוא לא סייע לכוחות המתונים ברשות; הוא כפה בחירות בטרם עת, מנע מציפי לבני להקים ממשלה לפני הבחירות וסייע מעשית לבנימין נתניהו להגיע בקלות לראשות הממשלה. ההתנגדות של השמאל לברק נובעת ממכלול מעשיו ומדיניותו ולא מצעד מוטעה אחד שעשה בפזיזות אופיינית.

אהוד: בעיניי פרופ' שלמה בן עמי, שר החוץ והשר לביטחון פנים לשעבר, הוא דמות מפוקפקת ופסולה לעדות מאז ניער מעצמו את האחריות והפקיר את שוטרי ישראל ומפקדיהם לגורלם המר בוועדת החקירה לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בראשות השופט תיאודור אור, הוא והציל בכך את עורו – אך היתה לו החוצפה אחר-כך לתת הרצאות על ישראל ברחבי העולם. כן, הוא התנער מאחריותו לשוטרים שבזכותם לא נבזזו יישובים עבריים בגליל ובנחל עירון בואכה חדרה בנחשול של מתפרעים מוסתים שונאי ישראל, כפי שצעק אחד המפגינים בוואדי ערה: "לא תהיה עוד אישראיל!" – ולבסוף לא הוא ושכמותו, ולא פרופ' בן עמי – הואשמו והושמו כאחראים, אלא השוטרים שהגנו עלינו, אזרחי ישראל היהודים. בושה וחרפה. עד היום לא שמעתי שבן עמי ביקש סליחה מפקודיו.

* * *

רון וייס: בניין מפואר על יסודות מעורערים

במאמרו "שנאת ברק" (גיליון 440 ) בונה אורי הייטנר בניין מפואר על יסודות מעורערים. הייטנר כותב כי: "הוא (ברק) קיבל את עיקרון הנסיגה לקווי 1967 – תמורת 2%-3% שאין אפשרות לסגת מהם, כיוון שחיים בהם מאות אלפי ישראלים. הוא הציע שטחים חלופיים בנגב."

לא דובים ולא יער. הייטנר חוזר על השקר שהפיצו מקורבי ברק לפיו היה מוכן לוותר על 97% מהגדה המערבית. העובדות הן כדלקמן:

במפגש בקמפ-דוויד ביולי 2000 דרשה ישראל לספח 12% מהגדה (נקניקי התנחלויות החוצים לרוחב הגדה ומבתרים אותה למיספר חלקים). שלמה בן עמי אמר וכתב שישראל היתה מוכנה להתפשר ולהסתפק בסיפוח 9% מהגדה המערבית. כמו כן דרשה ישראל לשלוט שליטה צבאית במשך 20 שנה על בקעת הירדן.

בוועידת ההמשך בטאבה הציגו הפלסטינים מפה לפיה ישראל תספח 2.34% משטח הגדה תמורת שטחים חלופיים. כמו כן הסכימו הפלסטינים שכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים (כולל הכותל המערבי) יהיו בריבונות ישראלית. ההצעה הפלסטינית נדחתה על הסף וכלל לא נידונה. דחיית הצעה זו סותרת את דברי הייטנר לפיה הסתפק  אהוד ברק בסיפוח 2%-3% משטחי הגדה.

בוועידת ההמשך בטאבה הציע הנשיא קלינטון הצעת פשרה לפיה ישראל תספח כ-5.5% משטח הגדה (גושי התנחלות) ותשלוט במשך 6 שנים בבקעת הירדן.

אהוד ברק השיב ב"חיוב" להצעה וצירף לתשובתו 30 (שלושים!) עמודי הסתייגויות. באיחור של כחודש גם ערפאת "קיבל" את הצעת קלינטון בתוספת הסתייגויות.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אורי הייטנר: תשובה לדבורה

 דבורה, תודה שאת מאירה את עיניי. אין בפניי "שירים לאורך החוף", כך שאין לי אלא להסתמך על דברייך. עם זאת, בקובץ שיריו "שירים על אהבה ומים" (ספריית פועלים 1993) הוא הקדיש את השיר "שני אלונים" (עמ' 49) "לזכר אמנון, חבר של ליאור". אני מסיק מכך, שהשיר כנראה ישן, אבל כאשר הוא פירסם אותו שנית, הוא הקדיש אותו לזכר חברו של ליאור, אמנון. ייתכן שנפילתם של שני החברים, ליאור ואמנון, יצקה בעיניו תוכן חדש לשיר, ואולי הוא גילה בו מעין נבואה מוקדמת למציאות כואבת שפקדה אותו.

אורי הייטנר

* * *

‏סית שרה – הפרדסנית הראשונה בתל אביב

שלפני תל אביב

אילנה כהן-פנר משוחחת

עם פרופ' יפה ברלוביץ

התפרסם באתר נש"ר נשים ברשת ( (women on line

ב-9 באוקטובר 2007

כולנו יודעים איפה נמצאת עיריית תל אביב, אך מתי מעט יודעים שבמקום בו עומדת העירייה ולידה מגדל גן העיר – היתה לפנים אחוזה גדולה, שרובה ככולה היתה פרדס – ונקראת "גינת דויד". האחוזה היתה בבעלותה הבלעדית של אישה שאף ניהלה אותה. שמה היה שרה איטה פלמן, ולפני שמחקו אותה מהזיכרון הציבורי שלנו, הכול הכירו אותה בתואר: "שרה איטה פלמן – חלוצת הפרדסנות העברית בארץ ישראל."

אם תפנו מרחוב אבן גבירול לרחוב הדסה, תיכנסו משם לרחוב קטן ושקט – רחוב "הפרדס". הרחוב הזה הטריד וסיקרן  את  פרופ' יפה  ברלוביץ: "מדוע כל הרחובות באיזור נקראים על שם סופרים ופייטנים מימי הביניים כמו אבן גבירול, אבן עזרא, אלחריזי וכדומה. ופתאום באמצע 'הפרדס'?"

בבדיקות שערכה התברר כי אכן היה שם פרדס ענק (השתרע בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב) שבמשך שנים שרה איטה פלמן מצאה בו את פרנסתה. אבל השאלה שלא הניחה לה ואפילו העליבה אותה היתה: מדוע פרנסי העיר החליטו להנציח את "הפרדס" בשם הרחוב, ולא את האישה-הפרדסנית אשר עשתה אותו?

במשך שנים נלחמה פרופ' ברלוביץ  בעירייה תל-אביב כדי ששם הרחוב יוסב לשמה של שרה איטה, אך ללא הצלחה. לבסוף נכנעה העירייה ובאחת השכונות ביפו אכן מצוי עכשיו רחוב על שמה. דרך אגב, רק בפתח תקווה, שהיתה ידועה כעיר הפרדסים, מצאו לנכון להנציח את שמה.

הסיפור שלנו, כפי שמספרת פרופ' ברלוביץ, מתחיל לפני למעלה ממאה ועשרים שנה. בחורף 1884, אחרי חנוכה, עלתה לארץ משפחת פלמן ממזריץ', פולין. המשפחה מנתה עשר נפשות: האב דויד דב, האם שרה איטה (אשתו השנייה והצעירה), ארבעה בנים, שלוש בנות והחמות – אימו של דויד.

דויד דב פלמן, היה סוחר עורות אמיד בפולין, מעורב שם בקהילה היהודית, אבל כאשר צו הגיוס לצבא הפולני איים על בנו בכורו, הוא החליט לעלות לארץ ישראל, ולהיות חקלאי. כאן צריך לזכור, שכאשר בא פלמן לארץ, הוא פגש במיספר מושבות ראשונות ועניות (פתח תקווה, ראשון לציון, ראש פינה, גדרה). כאדם עם רכוש משלו, הוא העדיף שלא להצטרף אליהן, וקנה לו פרדס משלו, ליד הכפר הערבי סומיל (היום עומד שם הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב). הפרדס היה מוזנח, המקום היה מבודד מיהודים (הקהילה היהודית הקרובה ביותר היתה ביפו, מרחק כמה עשרות קילומטר), אבל פלמן היה נחוש להתיישב במקום ולעבד אותו בכוחות עצמו והמשפחה.

לדויד דב לא היה מושג בחקלאות. את ידיעותיו המעטות רכש מספר (מדריך חקלאי) שקרא על האונייה בדרכו לארץ. אבל הוא לא היסס לפנות אל השייך של הכפר, שהעמיד לרשותו פועלים ערביים שעזרו לו ולימדו אותו לטפל בפרדס. האידיליה הזו ארכה פחות משנה. יום אחד, באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד פלמן בפרדס ללא כיסוי ראש, הוא קיבל מכת שמש. הריצו אותו ליפו על חמור, אבל הרופא שם חשב שיש לו קדחת  ונתן לו תרופות לא מתאימות שזירזו את מותו.

עכשיו נשארה בפרדס אלמנה צעירה עם שבעה ילדים גדולים וקטנים, והחמות. כלם ציפו ששרה איטה תארוז את המזוודות ותחזור למזריץ', ולא היא. למרות שהיתה עקרת בית, ומעולם לא טיפלה בפרדסים, וגם השפה הערבית היתה זרה לה, החליטה להישאר בפרדס ולהמשיך את חלום בעלה. הלחץ עליה היה קשה. קרוביה גייסו רבנים מהארץ ומחוץ לארץ, לשכנע אותה לחזור. הכול טענו שהיא נוהגת ללא אחריות. שזהו איבוד לדעת. ושהיא מסכנת את חייה וחיי ילדיה. אבל שרה איטה התעקשה, ובאגרת שהיא משגרת לאחד הרבנים היא כותבת כך: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו איתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה."

סיפור חייה של שרה איטה הוא סיפור הישרדות של אלף לילה ולילה. היא שוכרת פועלים המעבדים לה את הפרדס. היא מוכרת את תכשיטיה ואת הרכוש שלה במזריץ' ומעבירה את הכספים לארץ. כאשר אוזלים כספים אלה היא לווה הלוואות (גם מהברון רוטשילד) כדי לתחזק את הפרדס ולשלם משכורות לעובדים. היא לא רוצה להיפרד מהילדים ולשלוח אותם לבתי ספר במושבות או בירושלים, והיא מגייסת מורים ומלמדים שיגורו בפרדס ויתנו השכלה וחינוך לבניה ובנותיה. ולא פעם היא עולה על חמור ודוהרת לפתח תקווה כדי להתייעץ בדבר גידול הדרים. וכמובן היא מנהלת יחסי שכנות טובים עם הערבים והערביות אנשי הכפר.

הערבים, שהעריכו אותה מאוד, כינו אותה בשם סית שרה (גברת שרה), והשייך הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע בסית שרה, ילדיה או רכושה, דמו בראשו. ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים, לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס, למחרת יצאו אנשי השיך בעקבותיהם לנקום ולהחזיר.

פעם אחת שחה בבריכה של הפרדס (לימים בריכת גן הדסה) ילד ערבי, וטבע. הערבים מכפר סומיל השתוללו, ורצו לפרדס במקלות ובגרזינים. אלא שהאימא של הילד המת לא נתנה לפגוע בשרה איטה. היא תפסה אותה אחריה, גוננה עליה בגופה, וקראה לעבר ההמון: "סית שרה אהבה את הבן שלי כמו את הילדים שלה, ואוי למי שיפיל שערה מראשה."

עברו שנים. הבנים גדלו והפרדס גדל וייף. בהתחלה, כשלא ידעה כיצד לטפל בעצים, בפרי, במשלוח וכדומה – היו גרעונות. אבל ככל ששרה איטה והבנים למדו את המקצוע, הפרדס השתפר, הפרי נמכר, החזירו את ההלוואות, ואף הרחיבו את המטעים ועוד הוסיפו עליהם מיני פירות הדר נוספים, כמו אתרוגים. אחד הבנים שהתמחה בנושא, אף פרסם ספר ראשון בעברית בתורה הפרדסנות בשם "מעיין גנים".

שרה איטה חלמה שכל בניה, כלותיה, בתה וחתנה יגורו בפרדס וימשיכו לממש את צוואת אביהם (שתי בנותיה האחרות נפטרו ממחלות עוד בילדותן בפרדס). אבל בינתיים נוסדו השכונות העבריות הראשונות, וכל ילדיה העדיפו לעבור עם משפחותיהן הצעירות לשם. חמש עשרה שנה גרה בפרדס, אבל לאחר שעזבו לא יכלה להישאר לבד, והלכה אחריהם לנווה שלום.

בניה התגלו כאנשי עסקים מצליחים, כאשר הפרדס היה רק אחד מעיסוקיהם. הם קנו לה דירה חדשה ומודרנית, אבל עם כל הנוחיות היא לא נהנתה ממנה. יום-יום היתה קמה ורוכבת לפרדס, להמשיך לעבד אותו ולשפר אותו עם הפועלים.

ב-1909 קמה השכונה החדשה תל אביב, כשהיא מתפתחת בצעדי ענק לעיר קטנה. ואכן כשמלאו 50 שנה לפרדס, ב-1934 החליטו בתל אביב לחגוג את האירוע, ואנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף ערכו לשרה איטה חגיגה רבתי, והכתירו אותה באותו תואר שהזכרנו כאן "חלוצת הפרדסנות העברית."

אבל הסיפור עדיין לא נגמר. כידוע, בשנות השלושים היתה עלייה גדולה לארץ, ובין היתר לתל אביב. העיר הלכה והתרחבה צפונה, והיתה דרישה גדולה למגרשים ולבניית בתים חדשים. בעקבות זאת, החליטו בניה של שרה איטה, שעסקה טובה יותר תהיה – לעקור את הפרדס ולבנות שם שכונת מגורים. ההחלטה הזאת שברה את שרה איטה. הכיצד? לעקור את הפרדס שהיה מפעל חייה והנצחה לבעלה?

בפסח 1936, בהיותה בת 83, ערכו ילדיה חגיגה גדולה בפרדס. חגיגת פרידה. כל המשפחה, על כל הצאצאים, התאספו יחדיו, לבשו בגדי חג, אכלו, שתו, העלו זיכרונות ילדות, הצטלמו על יד הדקל הגבוה, ואמרו שלום. שרה איטה לא יכלה להיפרד. כשחזרו מהחגיגה, נכנסה למיטה ולא ירדה ממנה עוד. כך מיספר חודשים עד שנפטרה. 

"ומה נשאר מכל הפרדס ההוא? סיפור מופלא וטראגי, שגם אותו מנסים להשכיח," אומרת פרופ' ברלוביץ, ומוסיפה: "היום כשכולנו עומדים לפני חגיגות מאה שנה ליובל תל אביב, עלינו לשוב ולהחזיר לזיכרון הציבורי שלנו – את האימא הראשונה של העיר. הלא שרה איטה היא היתה תל אביבית עוד לפני שנולדה תל אביב?!"

פרופ' יפה ברלוביץ חוקרת ספרות נשים, כותבת היסטוריה של נשים עלומות ומפעלן בתקופות שעד קום המדינה .

סיפור-טיול בשם "ימי בציר תפוחי זהב" שכתב העיתונאי הבחור זלמן בן טובים ב-1896, בו הוא מתאר כיצד הוא ושתי אחיותיו יוצאים ביום נאה של חנוכה מיפו לסומיל – לבקר את הפרדס של שרה איטה פלמן, אפשר למצוא בספר: אעברה נא בארץ: סיפורי מסעות של אנשי העלייה הראשונה (ערכה יפה ברלוביץ), תל אביב, 1992, עמ' 233-216.

אהוד בן עזר מעיר: המרחק בין סומייל ליפו היה רק קילומטרים בודדים וזוהי כנראה טעות של המראיינת.

* * *

פרדס פורטליס בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה

[פרסום חוזר בקשר לראיון דלעיל]

במקום בו נמצא היום "גן העיר", בסמוך לבניין העירייה, בקרן הרחובות אבן גבירול והדסה, שכן לפנים גן בשם "גן הדסה" ובו בריכת שחייה. הגן נבנה על שטח פרדס פורטליס, שנקנה על-ידי העירייה ב-1925. בשנת 1930 הקימה העירייה ועדה, שנועדה לבדוק האם כדאי לעירייה להמשיך בעיבוד הפרדס בעצמה או באמצעות קבלן, או שעדיף למוכרו. בפני הוועדה הופיעו מומחים שהביעו דעות מנוגדות:

אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל שהגיע למקום בלוויית מומחה לפירות הדר, טען, כי אם יטופל הפרדס כראוי, ההכנסות ממכירת פירותיו תעלינה תוך מספר שנים על הוצאות אחזקתו, וכי עדיפה שמירתו כשטח חקלאי על פני מכירתו.

לעומת זאת חיווה דעתו ברוך בן עזר (ראב) פרדסן ותיק מפתח תקווה שהוזמן גם הוא כמומחה על-ידי העירייה, כי הפרדס במצב קשה וקרוב לאחריתו, ואין סיכוי שפירותיו יכסו את הוצאות אחזקתו לזמן רב. עם זאת לא שלל את האפשרות למוסרו באופן זמני לקבלן, שיעבדו כראוי עד להכרעת גורלו.

העירייה החליטה להמשיך לעבד את הפרדס. במקביל החלה לנהל מו"מ עם הממשלה לאישור שטח הפרדס לבית חולים עירוני.

באפריל 1935 פנתה הסתדרות "הפועל" לעירייה בבקשה לאפשר לה להשתמש בבריכה שהיתה בפרדס כבריכת שחייה בכינוס "הפועל" הקרוב. מאז שימשה הבריכה בעונת הקיץ כבריכת שחייה ובריכה לימודית, בה השתמשו אירגוני הספורט "מכבי" ו"הפועל", תלמידי בתי ספר, שוטרים בריטיים פקידי העירייה והממשלה, מכבי "בר-כוכבא עתיד" (לימים "ברית מכבי עתיד") והחבל הימי לישראל.

ב-11 ביוני 1939, לקראת פתיחתו של הפרדס כגן ציבורי, אישרה מועצת העירייה את הצעת ועדת השמות לקרוא לגן שנפתח לציבור בפרדס פורטליס בשם "גן הדסה". היתה אז תוכנית להקים במקום את בית החולים המרכזי העירוני ע"ש הרמב"ם, שלימים הוקם ברחוב וייצמן, כבית חולים איכילוב. השם גן הדסה היה על שם הסתדרות נשים "הדסה" באמריקה – "חלוצת הרפואה בארץ". ונקבע עוד קודם לכן לרחוב שנועד להיסלל ליד בית החולים המרכזי.

בשנות הארבעים והחמישים הוסיפה הבריכה לשמש בריכת שחייה לימודית, ולאירגונים שנהגו להתאמן בה נוספו גם אגודות הספורט אליצור, בית"ר, זבולון והכוח. אירגונים נוספים שביקשו להתאמן בבריכה, כמו הסתדרות הנוער העובד והלומד, נענו בשלילה מפאת חוסר זמן ומקום.

במקום "גן הדסה" הוקם בשנות השמונים "גן העיר" שתוכנן ע"י משרד האדריכלים אריה אל-חנני, ניסן כנען ויגאל אל-חנני ב-1981. הפרוייקט כולל מרכז מסחרי, מגדל מגורים, ובחלקו המערבי, במקום שהיה בו קודם גן החיות, הוקם גן ובו מדשאות, מערכת בריכות ומפלים. מערכת זו נועדה להזכיר את הבריכה ותעלות ההשקייה שהיו במקום, בשעה שהיה פרדס, כמו גם השימוש בעצי הדר, שנועד ליצור מעין "פרדס" בגן. כן נשמרו במתחם גן העיר מספר עצי פיקוס חלודי ופיקוס קדוש, שנותרו מגן החיות. בגן לוח הנצחה לחסידי אומות העולם.

ב-1988 הנציח האמן גד אולמן בציור הקיר שלו "מגן הדסה לגן העיר", שהוצב בסניף הבנק הלאומי בגן העיר, את גן החיות ו"גן הדסה" שהיו שם בעבר.

מתוך אתר ארכיון עיריית תל אביב.

אהוד: מעניין לעמת את המידע שברשימה זו, שהבאנו לראשונה בגיליון 439 מתוך האתר של ארכיון עיריית תל אביב – עם הראיון עם פרופ' יפה ברלוביץ מאוקטובר 2007 – שמסתמכת בדבריה על המקורות ההיסטוריים המספרים את פרשת הפרדס של שרה איטה פלמן בסומייל – ולברר כיצד הפך פתאום פרדסה לפרדס פורטליס, מדוע יש הבדלים בתאריכים של מכירת הפרדס ומדוע הפרדס של שרה איטה פלמן אינו נזכר כלל באתר של העירייה?

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ברוך תירוש

פטרוס לא היה שאול התרסי אלא שמעון סלע

לאהוד בוקר טוב.  

נעמן כהן בכתבתו "הנאום בפני האפיפיור" [חדשות 440] טועה בהגדרת פטרוס, האפיפיור הראשון, כשאול התרסי המכונה סן פאולוס.

בניגוד לפאולוס שהצטרף מאוחר יותר להנהגת הנצרות כמפיצה הראשי, היה פטרוס מבכירי חסידי ישו והתגורר בכפר נחום ליד בית הכנסת שבו התגלה ישו כמטיף וכמרפא. שמו העברי של פטרוס היה כנראה שמעון סלע (בארמית), וישו הכריז כי הוא הסלע "פטרה" שעליו תיכון הכנסייה. 

לאחר בריחתו מירושלים התגורר שמעון 'פטרוס' ביפו אצל שמעון הבורסקי (רחוב על שמו מצוי ביפו העתיקה) ובדרך הים הגיע לרומא ונתמנה הבישוף הראשון. לאחר גל הרדיפות נגד הנוצרים, בעצם היהודים המשיחיים, ניסה פטר לברוח מרומא, וחזר לפי מסורת הנוצרים לאחר שמחוץ לעיר ראה בדמיונו את ישו, ושאלו "קוו ואדיס דומיני?" – "לאן תלך אדוני?"

בהשפעת ישו, חזר לקהילתו, נתפס והושם באזיקים, ובמקום הוקמה הכנסייה "סן פיטרו אין וינקולי" (פטר באזיקים), שם גם מצוי פסל 'משה' האגדי של מיכלאנג'לו. פטר נצלב לבקשתו, בצניעותו, עם ראשו כלפי מטה כדי שלא לזכות בכבוד המפוקפק שהיה מנת חלקו של ישו בצליבתו. במקום, על דרך אפיה העתיקה (ויה אפיה), בו 'ראה' בחזונו לפי אותה מסורת את ישו, הוקמה כנסיה ובה מתוארת הדרמה שגם הונצחה בספר "קוו ואדיס" מאת הסופר הפולני הנריק סנקביץ.

ברוך  תירוש

 * * *

נעמן כהן: ברוך תירוש צודק בביקורתו

אהוד שלום רב.

תירוש צודק בביקורתו. היתה לי פליטת קולמוס ואודה על פרסום התיקון.

"תורת ממלא המקום", שהינה בסיס התיאולוגיה של הנצרות הקתולית, מבוססת על דברי ישו לשמעון בר יונה, שכינויו היה שמעון "כיפא" (סלע בארמית – פטרוס בלטינית): וְגַם-אֲנִי אֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה פֶּטְרוֹס וְעַל-הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת-קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ׃ 19 וְאֶתֵּן לְךָ אֶת־מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם וְכָל-אֲשֶׁר תֶּאֱסֹר עַל-הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָׁמַיִם וְכָל-אֲשֶׁר תַּתִּיר עַל-הָאָרֶץ מֻתָּר יִהְיֶה בַּשָׁמָיִם׃ (מתי ט"ז פסוק 18-19).

בפסוק יש משחק מילים על המילה סלע. ישו אומר לפטרוס: אתה סלע ועל הסלע הזה, כלומר עליך, אני (ישו) אקים את ה"אקלסיה" שלי. אקלסיה במקור היווני זה "אסיפת עם". בתרגום הנוכחי של פראנץ דעליטש זה תורגם "קהילה". בתרגומים מודרניים התרגום הוא "כנסייה". האקלסיה היא הכנסייה הקתולית – כך בכל השפות הלטיניות.

פטרוס, מהיותו ראש הקהילה הנוצרית הראשונה ברומא הוריש את תפקיד ממלא מקומו ליורשיו בתפקיד – הלא הם האפיפיורים. לפי הדוגמה הקתולית האפיפיור (בלטינית Pontifex Maximus   "כהן עליון") הוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות ובידיו סמכות המפתחות, קרי התיווך בין אלוהים לאדם. שני המפתחות, הסמל לסמכות האפיפיור מופיעים על דגל הוותיקן.

* * *

ד"ר יואל רפל

הרשימות של אלי ויזל לא נשכחו כלל ועיקר אלא ראו אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בספרו "איפה היהודים שלי"

לאהוד שלום רב,

קראתי את רשימתו המקדימה של משה ברק על רשמיו של אלי ויזל מביקורו במרוקו בשנת 1950. אני מבקש לתקן  את מר ברק. הרשימות, שלדעתי מאד חשובות, לא נשכחו כלל ועיקר. בשנת 2008 ראה אור, בהוצאת "ידיעות אחרונות", הספר "איפה היהודים שלי" מאת אלי ויזל. בספר כונסו שבעים רשימות של אלי ויזל – מתוך יותר מאלפיים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" בשנים שבהן שימש כתב העיתון (1949-1964) וכן מאמרים שפירסם עד 1995. בספר מופיעה כל סדרת המאמרים-רשמים של ויזל ממרוקו וכן מאמריו על ביקורים בספרד, ברזיל הודו, גרמניה, רוסיה ועוד. סדרת המאמרים על מרוקו משמשת בסיס למחקר מדעי-אקדמי המתבצע  בימים אלה.

בברכה,

ד"ר יואל רפל

עורך סדרת כתבי אלי ויזל בהוצאת "ידיעות ספרים"

* * *

יוסי גמזו

אָבִיב

"אָבִיב קָלוּי בָּאֵש"

(ויקרא ב', י"ד)

כָּל מַרְבַדֵּי הַטַּל בַּדֶּשֶא בִּירַקְרַק חָרוּץ

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת כְּאוֹצְרוֹת קֹרַח

וְדַם הַפְּרָגִים מִתְרוֹסֵס, מִתְבּוֹסֵס וְעַל כָּל סוּת הָרִים יֵז נִצְחוֹ

עִם כְּחוֹל יִפְעַת הַתֻּרְמוּס הַקּוֹדֵחַ

וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אֲחוּזָה בְּבֻלְמוֹס מִדַּבֵּק שֶל פְּרִיחָה מְחֻרְמֶנֶת

יָחוּם וְלֹא רַחוּם, אֶרֶךְ-כַּפַּיִם וּקְצַר-רוּחַ

כְּאִלּוּ כַּפֶּיהָ חוֹבְקוֹת אֶת הַכֹּל: לְהַסְפִּיק, לְהַסְפִּיק, טֶרֶם כְּמוֹש,

עוֹד נִיחוֹחוֹת, עוֹד חִנְגּוֹת פִּרְחֵי בַּר, אַךְ זְמַנָּהּ מִתְרוֹשֵש כִּשְעוֹן-חוֹל זֶה,

כְּמִי שֶקָּצְבוּ לוֹ רוֹפְאָיו רַק שְבוּעַיִם-שְלוֹשָה עַד קִצּוֹ הַצָּפוּי

וְהוּא חוֹלֵה לִבְלוּב, הוּא זָב חַיִּים, הוּא צוּף וּמֹהַל,

הוּא פִּירוֹמָן מַבְעִיר דְּלֵקוֹת סַסְגּוֹן, הוּא מֵת לִחְיוֹת

וּכְלָל לֹא חַי לָמוּת בִּשְנֹק בּוֹ לַהַט הַחַמְסִינִים.

הָא, מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ וְלֹא בַּנְּעָלִים אֶלָּא כָּךְ, בְּיַחְפַת

רַגְלַיִךְ הַטּוֹבְלוֹת בְּמִלְמוּלֵי אַדְווֹת כָּל וָאדִי,

הָא, מַה נָּאווּ חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ בִּצְרֹף שֶמֶש-דְּבַש זְהָבָן

וְאֵיזוֹ מִין אִשָּה יָפָה אַתְּ, אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.

תִּדְבַּק לְשוֹנִי לְחִכֵּךְ, צִמְאוֹנִי לְחֵיקֵךְ וְאוֹנִי לְדוֹדַיִךְ

אִם לֹא אַעֲלֵכִי עַל רֹאש שִֹמְחָתִי

ְאֶזְלֹל אִתָּךְ סָבִיב

אֶת הָאָבִיב

יִלְעַן אָבִיב...

* * *

כוונה ראויה, אבל שיקול מוטעה

מאת שמעון מוניטה

טבח בדיר יאסין לא היה ולא יכול היה להיות. תשובה למאמרה של נורית גרץ (ציטוט מ"תרבות וספרות", 14.4 למי שכבר אינם קוראים את "הארץ")

בראשית אפריל 1948 הגיעו לשיאם המאורעות העקובים מדם בין היהודים והערבים בארץ ישראל. נקודת התורפה של היישוב היהודי היתה ירושלים הנצורה.

כשנה לפני כן נשלחתי על ידי שירות הידיעות של ה"הגנה", הש"י, לחדור לשורות הלח"י כחלק ממאמץ הנהגת היישוב לנטרל את פעילות שתי המחתרות הפורשות. נהפכתי למפקד צוות ב"חטיבה" בירושלים – היחידה הקרבית של לוחמי חירות ישראל, הלח"י – והשתתפתי, בין השאר, בפעולת דיר יאסין מראשיתה.

בדירת אוהד לח"י בשכונת יפה נוף בירושלים, הצופה אל דיר יאסין – כפר סמוך לגבעת שאול היהודית – התכנסנו – המפקדים ב"חטיבה" – לקבוצת פקודות של המבצע לכיבוש הכפר. נקבע כי מטרת המבצע היא להפקיע קמח, שמן ונפט, מוצרי קיום בסיסי, לקראת ערב חג הפסח הקרב ובא, לטובת הנזקקים בעיר הנצורה. הוקצו הכוחות (כחמישים לוחמים) והוקצו כלי הנשק האישיים, שהיו איטיים, מיושנים ובלתי אמינים. נקבע מקום הכינוס (בית החרושת לקרח בגבעת שאול) ונקבעה שעת השי"ן. נקבע תוואי התנועה לכפר. נקבע כי על הדרך, בניצב לכוח הנע לכפר, תיסע משאית שעליה מותקן רמקול ובאמצעותו יכריז אחד הלוחמים בערבית כי הלח"י פרץ זה עתה לכפר, וכי על התושבים לצאת מבתיהם ולהיכנע. נקבע כי הערבים יועמסו על משאיות ויוסעו לשער יפו בעיר העתיקה. צויין כי כוח לוחם של הארגון הצבאי לאומי, האצ"ל, יתקוף את הכפר מנגד ובמקביל. עקב חוסר ניסיון וידע לא נקבעו בקבוצת הפקודות דרכי הפריסה והלחימה בכפר ולא נקבעה הדרך לטיפול בהרוגים הערבים.

במועד, אור ליום שישי, 9 באפריל, נאספו הלוחמים, בתרגולת של מחתרת, במקום הכינוס, הצטיידו, יצאו לדרך, והגיעו לפאתי הכפר כמתוכנן וללא תקלות. בבוסתני הכפר נתקל הכוח באש דלילה אשר הושבה באש ונכנס לכפר. נורו יריות, נזרקו רימונים. הלחימה היתה איטית ודעכה במהרה, גם בגלל תגובת הערבים ששאפה לאפס, גם בגלל חוסר ניסיונם ומיומנותם של הלוחמים, וגם בגלל נשק התוקפים שכשל עקב אין ספור מעצורים.

ואז, לפני חצות היום, ממרומי הרכס המערבי של אוכף דיר יאסין, בבית בן קומתיים שהיה בית מוכתר הכפר, התמקם צלף ערבי. הוא הפעיל את נשקו בקור רוח ובדייקנות והצמיד את הלוחמים לאדמה או אל מאחורי משוכות האבן שביתרו את הכפר שתי וערב. לכוח לא היה מענה. כעבור כשעתיים הופיע בכפר צוות בן שלושה ממפקדי הפלמ"ח, אשר הסתודדו עם עמיחי, מפקד הלח"י בירושלים. בהתאם לסיכום, כיתת פלמ"ח מפלוגתו של יקי התפרסה בין הכפר לבין גבעת שאול, הפגיזה את בית המוכתר בשלוש פצצות מרגמה שני אינטש ושיתקה את מקור הירי. בכך הסתיים הקרב.

המשימה הבאה היתה סילוק הפלאחים על משפחותיהם, לעיר העתיקה בירושלים. היציאה מבתיהם, ההתכנסות והעלייה למשאיות נעשו ללא תקלות, ללא התנגדות מצד הכפריים וללא פרובוקציות מצד הלוחמים. המשאיות יצאו לדרכן אחר הצהריים, לפני כניסת השבת. את השיירה ליוו נציגי הצלב האדום על פי הסדר שהוחלט עליו כמה שעות לפני כן. במקביל הוחל באיסוף השלל. מחצלות קש נפרשו באחת החצרות שעליהן נערמו הקמח, כדי השמן, ופחי הנפט. עוד באותו יום שישי לפנות ערב נאספו כל גוויות ההרוגים הערבים והונחו על גבי המשאית הקטנה שהגיעה בתחילת הפעולה, זו עם הרמקול והכרוז. המשאית היתה אמורה להסיע את הגוויות לעיר העתיקה על פי הנחיית הצלב האדום ובליווי צוות מאנשיו.

לקראת חשיכה נערכו כוחות הלח"י שנישארו בכפר למעין הגנה היקפית ללא שום יכולת אמיתית מול התקפת נגד אפשרית אפילו של אספסוף ערבי. בשבת בבוקר נמשכה פעילות הלוחמים בסריקות אחרי פלאחים שעדיין נשארו בבתים, העמסתם והסעתם לעיר העתיקה, ובאיסוף מצרכי השלל. אחר הצהריים שבה והתייצבה משלחת הצלב האדום בכפר והודיעה כי אין אפשרות להעביר את הגוויות כמוסכם. נוצר מצב קשה, ובאותם ימים – קשה מנשוא. ביומיים שבהם שהו הלוחמים בכפר שרר חמסין כבד והאוויר להט. גוויות ההרוגים הערבים צהבו וצבו ואבריהם התעוותו. הסירחון היה מבחיל, ויותר מכל עורר חלחלה הרעיון להתעסק עם קבורת ההרוגים. המשאית פורקה לבסוף ונשלחה לדרכה. על הקרקע נערמו כתריסר גוויות. לא היתה שום אפשרות מעשית לחפור להן קבר באדמת הטרשים בשניים-שלושה אתים מתקפלים שאותרו איכשהו. מתוך כוונה ראויה, אבל בשיקול מוטעה, שפכו הלוחמים נפט על הערימה והציתוה.

עם חשיכה התארגן הכוח ועזב את הכפר. הלוחמים שבו לבתיהם בהשאירם מאחור ערימת גוויות חרוכות מזוויעה שבעתיים. את מקום הלח"י בכפר תפס גדוד הגדנ"ע הירושלמי. חייליו היו אלה שגררו את גוויות הערבים כמה עשרות מטרים, טמנו אותן בתעלה (שהערבים חפרו לרוחב הדרך המוליכה לכפר מבעוד מועד כדי לשמש מכשול) וכיסו אותן בתלולית האדמה שנערמה מן החפירה.

עוד באותו מוצאי שבת צברה פעולת לח"י בדיר יאסין תהודה מחרידה, והיתה לסיפור זוועה על טבח המוני בתושבי הכפר. בשבועות שלאחר מכן היתה האגדה לאות מבשר רעות לאוכלוסייה הערבית, שנמנעה ליצור מגע עם כוחות הביטחון היהודי, וליהודים – כלי ללוחמה פסיכולוגית. עם פלישת ארצות ערב לארץ ישראל ב-15 במאי הסתיימה ממילא הפעילות הצבאית של ערביי פלסטין.

כשליח ה"הגנה", כלוחם ומפקד בלח"י, ולימים כסטודנט בהיסטוריה, הקדשתי, ולא תמיד בטובתי, הרהורים רבים לערך "טבח" הקשור לשם דיר יאסין. ובכן, טבח בדיר יאסין לא היה. כיבוש הכפר, סילוק התושבים הערבים ואיסוף מוצרי המחייה התבצעו ללא התנגדות. הערבים לא היו בחזקת צר ואוייב, הם גם לא ממש נלחמו. לוחמי הלח"י לא היו סחוטים ושחוקים מקרבות שטרם היו, לא פעלו מתוך נקמה ולא על סף ייאוש. הנפגעים נפגעו במהלך קרב יריות דליל עד כדי גיחוך, ולא תמיד מאש מכוונת. שהות הלח"י בכפר במשך 36 שעות עברה ללא אירועים מעוררי יצרים וגוררי תגובות.

טבח בדיר יאסין גם לא יכול היה להיות. לוחמי הלח"י לא היו יודעי קרבות. הנשק שבידם כמעט לא פעל. התחמושת היתה מועטה. לעיתים הושלך רימון פה ושם מבלי לשלוף נצרה. הכוח, בכוונה תחילה, לא נשא עימו מטעני חבלה, ואמצעי לחימה אחרים לא היו ברשותו. עלילה זו של טבח מאות גברים נשים וטף, היא הזייה מעוותת שנולדה מקירבנו, היתה לקונסנזוס לאומי והפכה קללה לישראל וחרפה ליהדות העולם. לאחר למעלה משישים שנה הגיע הזמן להשתחרר מן המועקות שקללה זו מטילה עלינו. 

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים הנידחים

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם",           

    אסטרולוג, 2001).

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",

    אסטרולוג, 2001).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי

      נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת

      הסופרים, 1992).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997

      ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.

       מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו,  עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, 1955-1955, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

הערה: ייתכן שאחדים מהספרים הנידחים שיצאו לאור בהוצאת אסטרולוג ניתן עדיין להשיג בהוצאה שרכשה ממנה את המלאי – והיא הוצאת משכל של "ידיעות אחרונות", טל. 03-7683333. ואילו כל אלה ברשימה שאזלו כליל, גם במשכל, שוויים כיום מאות שקלים העותק כי לעולם לא יידפסו מחדש וכנראה גם לא תצא לאור מהדורת כל כתבי אהוד בן עזר אף על פי שהוא עומד מאחורי כל מילה שכתב בספריו.

ועל אלה יש להוסיף:

1.  "אסתר ראב / כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר. זמורה, ביתן 1988, מהדורה שנייה מורחבת, 1994, 2001 ואילך).

2. "אסתר ראב / כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001).

* * *

נושא מדינת הלאום אינו שנוי במחלוקת

שלום עמוס,

מה הבשורה?

ה"מסר" נכון, מובן מאליו [גיליון 440), מקובל על רוב הציבור ובעיקר על רוב מקבלי ההחלטות מקצה הימין ועד קצה השמאל. עניין "מדינת הלאום" הוא, באורח פלא, אחד הנושאים שאינם במחלוקת של ממש בציבוריות הישראלית. אלו הרואים בכך עניין סמנטי בלבד הם מיעוט חסר משקל, או משמעות.

אלקנה

* * *

שמי שמואל ושם אבי בנימין

אחיו היה יוסף חיים ברנר

[פרק ראשון במסע של שמואל ברנר לעיירה נובי מליני של משפחת ברנר]

שמי שמואל ושם אבי בנימין. אחיו היה יוסף חיים ברנר. השואה של משפחתנו נחשבת פחות מהשואה הידועה והמדוברת. היא אירעה לפניה ונהרגו בה פחות אנשים. בני משפחתנו הנותרים היו כבר בזמן השואה המדוברת בארץ ישראל, וגם אני נולדתי כאן במהלך השואה הנוראית באירופה. אבל פוגרום הוא פוגרום, ואם היתה מלחמת עולם שנייה מסתבר שגם היתה מלחמת עולם ראשונה, שאז זה קרה.

לא כל כך משנה לי היום אם המחסלים היו מצבאו של פטלורה, ראש הממשלה האחרון של אוקראינה העצמאית בזמן אותה מלחמה, שחוסל בעצמו אחר כך בצרפת על ידי פטריוט יהודי, אך כמו שהסביר לי קולה בתרגום מרוסית, שהמחסלים דווקא באו משורותיו של גנרל הצבא הלבן דניקין במלחמה נגד הצבא האדום. מלחמת האזרחים התנהלה בין השנים 1918-1922, והכפר שעליו אספר עבר מיד ליד. שמעתי שאנשים נרצחו בבית הכנסת, אבל זה לא בטוח, אם כי בטוח שנרצחו והיום אין שם יהודים וגם לא בית קברות.

אבי כתב ספר "גדולה היתה הבדידות" שיצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1978. אני חושב שהוא מעניין מאוד אם כי לא מפורסם כמו "שכול וכשלון" של אחיו. לפי דעתי הספר הוא מעניין, ואפילו ראוי שיעשו ממנו סרט, היום גם קשה להשיג את הספר ובקושי מצאתי עותק ממנו בחנות של ספרים משומשים וישנים. הספר הזה גילה לי הרבה דברים על מה שקרה למשפחתנו לפני מאה שנים. זה לא שלא ידעתי כלום מסיפורים, דווקא מדי פעם סיפרו לי, אבל זה לא היה בצורה מסודרת. ידעתי שהמשפחה היתה ענייה, משפחה של מלמד שהתחמק מצבא הצאר ולשם כך גם שינה את שם משפחתו ויצר אילן חדש. אני יודע בוודאות שאין לנו זכאות לבניינים בוורשה, או לחנויות בצ'רנוביץ, אחר כך זה יתקשר למהלך העניינים (צ'רנוביץ היא עיר מושבו של איגור), או אפילו למנסרה בקונוטופ.

אני חייב גם להזכיר את אימי, אסתר לבית גולדברג. היא זכאית אומנם לסיפור בפני עצמו על קורותיה, אבל ניראה לי שלא יהיה לי מרץ או כמו שזה מכונה, תעצומות נפש, לכתוב על כך עכשיו.  אזכיר רק כי מוצאה דווקא מארץ ישראל,  מזה מיספר דורות. ומשפחתה לא עברה שואה או פוגרום בדורות האחרונים.  משפחת אימי היא גדולה וענפה, מהמובילות בארץ, רק בנושא הפרסום, יש לי שמץ של קינאה למשל משום שאינם קשורים בענייני הון שלטון,  עניין שבתקופתנו מביא לפרסום רב. הסיפור הזה אינו עליה, עם זאת, חסר לי שלא להזכיר אותם, לבל ינתקו איתי יחסים אותם חלקי משפחת אימי שעדיין שומרים על קשר כלשהו. אני אמנם לא קשיש מופלג, אבל זכיתי להיות גמלאי ואני חפץ "בעתיד" להיפרד מהם כיאות. חוץ מזה וזה לא פחות חשוב, הקשר לצד הזה של המשפחה, סייע לי, בסופו של דבר להגיע ולראות את הסמל ששרד ממשפחת אבי.

מעבודתי המדעית אני יודע שאחד הדברים המייגעים והבלתי מעניינים זה לחזור על עבודותיהם של אחרים, אם כי לרוב זה נחוץ על מנת להיכנס "לאווירה". בכל מקרה, בנימין אבי כתב על עלייתו ארצה מאוקראינה בהיותו בן אחת עשרה. מוצאו היה מהעיירה אז, וכפר היום, שניקרא נובי מליני (טחנה חדשה). אבי היה הצעיר מבין שישה ילדים והמבוגר היה יוסף חיים שבערך עשרים שנה הפרידו בינו לבין אבי. המשפחה היתה דתית אבל היתה בה פתיחות לידע ולרעיונות חדשים. כאשר הגיעה הקריאה מיוסף חיים, שהיה כבר סופר ידוע, ששהה אז במעיינות חמי טבריה, לאחיו מאיר ולאחותו לובה (אהובה) לעלות לארץ ישראל, אמנם לא לחפש עושר, אבל לחיים של עבודה, ולא להישאר בגלות בעיירה נידחת מוקפים גויים רשעים. לאחר דיון ממושך הוחלט במשפחה להיענות ל"הזמנה".

אבי, למרות גילו הצעיר, חלם על ארץ ישראל, על הפרשים התורכים עם חרבותיהם השלופות, על הבדווים הרוכבים על סוסות ערב האצילות ועל אחיו המבוגר אותו דימה לאיש מפורסם וחשוב הנוסע במרכבה רתומה לסוסים אבירים. מאיר ולובה בליווי אביהם שלמה, כבר עלו על העגלה שתביא אותם אל תחנת הרכבת שממנה יגיעו לנמל אודסה לעלות על הספינה שתעבור את קושטא בדרכה ליפו שבארץ המובטחת. בנימין הצעיר רץ אל העגלה מפליג בתחינותיו להגיע, אף הוא, לארץ ישראל. מסתבר שהוא לא ויתר ולבסוף הועלה לעגלה, בתחילה כמלווה ולאחר מכן זכה, בהסכמת  אביו, להתחלף עם אחיו מאיר. סופו של דבר, בנימין ומאיר התחלפו בבגדים, תמונת הפספורט של אותם זמנים לא הבדילה בין שני האחים, ובנימין המשיך את דרכו לארץ ישראל כשהוא ניקרא מאיר עד  נמל יפו.

כאמור קורותיו המופלאים של בנימין נכתבו בחלקם בספרו ואחרי מאה שנה אני יכול לקבוע שהבדידות אכן איפיינה אותם אבל שעמום לא היה בהם. צודקים מבקרי היצירות של ברנר שמצאו בכתביו מאפיינים של עצב וייאוש, זו היא כנראה תכונה של כל המשפחה.

מאיר ואחות נוספת, בתיה, עלו אף הם לאחר שנים אחדות. אח נוסף, שמואל, שאני ניקרא על שמו, היה גדול בתורה ונותר מאחור. את הוריו ואת שמואל, בנימין לא ראה מאז. המשפחה הזו נעלמה בשואה הפחות מדוברת. כנראה שיש כבוד מסוים להימנות על בני משפחתו של הסופר המפורסם כי מדי פעם ואפילו בשנים האחרונות צצים "קרובים" חדשים ישנים הטוענים לייחוסם "הברנרי" אבל אין לזה שחר.

בילדותי ניסיתי לחפש את מיקומה של העיירה נובי מליני. אבי הזכיר כמה נקודות ציון כמו הערים חרקוב וקונוטופ, ובספרו התייחס לעיירת המחוז סוסניצה ולנהר הדסנה המתחבר לדנייפר ולעוד נהר ליד הבית שהיה קופא בחורף ובו היה מחורר חורים בקרח כדי לדוג את דגי השיבוטה.אלה נתונים לא רעים להתחלה, מצאתי פחות או יותר את האזור בצפון מזרח אוקראינה, אבל בשום מפה לא גיליתי את המקום, ולאחר פטירתו של אבי בשנת 1982 הנחתי לנושא למרות שאופנת "השורשים" כבר היתה קיימת באותה תקופה, בעיקר בבתי הספר.

כמו אבי גם לי היו החלומות שלי, בוודאי לא כולם על נובי מליני. עם זאת, בהיותי בעדת מעוז בקן התנועה המאוחדת בירושלים, בשנות החמישים של המאה שעברה, היתה משמעות מיוחדת לחלק מהשירים שהיינו חוזרים עליהם במפגשים השבועיים, שהתייחסו לניצחון הצבא האדום על הפאשיסטים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אחד מהם היה השיר העממי:

על גדות הדנייפר

דוהרים סוסים

ובשצף קצף הם טסים

הם טסים

פרשים קוזאקים

מגדודי בודיוני יוני

דוהרים לקרב

דימיתי את עצמי כקוזאק בעתיד הרוכב על סוס אביר בערבות אוקראינה וחוזר כמנצח לכפר בו חוסלה משפחתי, בסמוך ליובל הדנייפר שלנו. לא הצלחתי לחבר בין הקוזאקים כגיבורים פטריוטיים לקוזאקים שגזלו, אנסו ורצחו את הקרובים לי. מסתבר שגם מרשל סמיון בודיוני, ששרנו עליו בכמיהה, לא היה אלא רוצח בשירותו של סטלין בתקופת השואה הפחות נחשבת שלי, וגדודי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה נקראו על שמו.

נפילתה של ברית המועצות, עצמאותה המחודשת של אוקראינה ופתיחת השערים – העלו בי עניין מחודש. שמעתי מסביבי על אירגונים של יוצאי מקומות כמו קובל, גומל, לבוב ורבים אחרים, והפריעה לי מאוד העובדה שאנשים קרובים לי סתם כך נעלמו ואינם, בלי השאר כל זכר ושריד ואפילו בלי רישום כלשהו מסוג יד ושם. מדי פעם, בכנסים מדעיים, הייתי פוגש מדענים מאוקראינה, חלקם הגדול יהודים, והייתי שואל אותם על נובי מליני עם איזכור של חרקוב, קונוטופ וסוסניצה, ומבקש בירור על אותה נובי מליני המסתורית, ומעולם לא זכיתי לתשובה. התפלאתי גם שכל החוקרים, המעמיקים בספרי יוסף חיים ברנר ומתפלפלים על כל קטע וקטע מיצירותיו על מנת להסיק מסקנות על אופיו, עמדותיו בנושא העבודה העברית והדכדוך המפורסם, לא חשבו לנסות לחקור את מקום הולדתו והשפעתו על יצירותיו. זה היה יכול להיות אוצר בלתי נדלה למאמרים פרשניים על ברנר, יצירותיו וכוונותיו.

למען האמת, לפני שנים אחדות הצעתי לכמה מבני המשפחה, וביניהם לנכדו של יוסף חיים, לצאת לאוקראינה לחפש את נובי מליני, אך לאחר שנתקלתי במשהו כמו משיכת כתפיים לא המשכתי בכך.

בשנים האחרונות אני משמש כחבר סגל במכון מופלא המצוי בדרום הארץ, בקיבוץ קטורה. המוסד קרוי מכון הערבה לחקר הסביבה, ועל  שבחי המקום אני מרחיב במסגרות אחרות. לאחר שנים רבות במשרד להגנת הסביבה ובאקדמיה אני מוצא עתה סיפוק בהוראה ובמחקר עם סטודנטים מארצות שכנות וגם רחוקות, השוקדים על לימודי הסביבה בזיקה הדוקה לתהליך השלום המתמהמה. אחד היתרונות הבולטים של המכון הוא בקשרים הענפים שפיתח עם מוסדות בינלאומיים מובילים. ומאחר שבסופו של דבר ברצוני להסביר ולספר איך הגעתי לאוקראינה, עליי לפרט קמעה על אחד מהקשרים האלה של המכון. בנוסף לכך, לפני שתישאל השאלה, מדוע לא יכולת סתם לקנות כרטיס ולטוס לאוקראינה? אני מקדים ומשיב שזה פשוט לא קרה. אולי היססתי, לא היה לי ביטחון, לא מצאתי שותפים, זהו.

נאט"ו הוא כידוע ארגון של ברית המדינות הצפון אטלנטיות שבבסיס הקמתו היתה התארגנות צבאית של מדינות אלה מול ברית המועצות וגרורותיה. גם לאחר שחדלה ברית המועצות להתקיים, ממשיך הארגון משופע התקציבים לחפש סיבות להתקיים. נכון שהיתה ויש לו יד בהתערבות המערב בתהליך ההתפוררות של יוגוסלביה, אבל לא הרבה מעבר לכך.

אחד הנושאים הבולטים המלווים את פעילות הארגון בשנים האחרונות הוא כיצד למנוע עליית מדרגה של סכסוכים מקומיים בין מדינות לסכסוכים אזוריים ואפילו גלובליים. כך למשל, סכסוכים סביבתיים באזורנו בנושאים כמו מים, אנרגיה ופסולת – עלולים להתעצם ולהתלקח ולפגוע גם במדינות חברות נאט"ו. למסגרת הזו אנו נכנסים כבני סמכא מקצועיים עם סכסוכים סביבתיים משלנו (מים, אנרגיה, פסולת), במיוחד שעה שמדינות מזרח-אירופיות רבות לטשו ולוטשות עיניהן להצטרפות לקהילה האירופית הקוסמת, וכולם מעוניינים ללמוד מניסיוננו. למען הגילוי הנאות, אפילו בתי הקטנה, שלומדת באירופה, משדלת נמרצות את אימה להשיג אזרחות פולנית נכספת, כשאני מסתכל מהצד בחוסר אונים עם מוצאי האוקראיני מצד אחד והארץ-ישראלי אוסטרו-הונגרי מצד שני.

ידידי קלייב, מנהל המחקר של המכון קיבל, כמו שהוא רגיל לקבל, הזמנות לכנס נאט"ו בחרקוב בנושא בטיחות סביבתית וחינוך. לא כדאי לנסות לפתח ולהרחיב את המשמעויות הרב תחומיות ואת ההיקפים של הנושא, עם זאת, משנתקבלה ההזמנה, נהייתי חבר  עוד יותר קרוב של קלייב והצגתי בפניו בהרחבה את תכונותיי המיוחדות כאיש חינוך ופדגוג ותיק, בנוסף כמובן לניסיון ולרקע שלי בתחומי הביטחון והסביבה. ואז קיבלתי גם אני הזמנה לאוקראינה.

סיפרתי בקצרה לקלייב את הסיפור על נובי מליני ואמרתי לו: "בוא הצטרף אליי, הגיחה הזו עליי."

עכשיו צריך למצוא את נובי מליני. לאחר מעשה, אני מניח שאם הייתי ניגש למשרד נסיעות רגיל בקייב והייתי מבקש להגיע לנובי מליני, הייתי בסופו של דבר, ולאחר לא מעט חקירות ודרישות,  מצליח  להגיע למקום, אולם מסגרת הזמן הקצרה כבר נקבעה והיה עליי להסדיר את התוכנית מכאן.

שוב אני חוזר לתאר את חלקה של משפחת אימי בסיפור המעשה. וכך היו פני הדברים. אנחנו משפחה חילונית עם קמצוץ של מסורת. במשפחתה של אימי היו תשעה אחים ואחיות שחיו בירושלים ודומה לי שתיאור זה מתאים לכולם ולצאצאיהם המרובים.  עם זאת יש יוצאים מן הכלל כמו בן-דודי, בנו של שופט מהולל שהפך לחרד מחסידי חב"ד לאחר מלחמת יום כיפור. די קשה לשמור על קשר עם משפחה חרדית, ועליי לציין שבן-דודי זה הוא אומנם צדיק ומשתדל ועם זאת גם עובד לפרנסתו כל חייו ואפילו בנושאי איכות הסביבה כמוני. כך יוצא שבדרך כלל אנו מתראים בעיקר באירועים משפחתיים, כשההקפדה באה מצידו.

לפני שנים אחדות השתתפנו בחתונתה של  רבקה, בתו המחוננת והנאה, לתלמיד חכם מופלג בשם רבי מנדל זקלס. ייתכן שבך היה מסתיים העניין, אלא שלבן-דוד החביב יש כמובן מיספר ילדים, ולאחרונה נערכה חתונה נוספת בכפר חב"ד, חתונה של אחד מבניו. שם זכיתי לפגוש ולנהל שיחה מעניינת עם רבי זקלס, שסיפר לי שהוא ורעייתו נמצאים בשליחות חב"ד בעיר בריאנסק בדרום-מערב רוסיה, לא רחוק מהגבול האוקראיני, ותפקידם להקים ולנהל את מוסדות הקהילה היהודית במקום. עבור בורים כמוני אני מציין שלמדתי ממנו ששליחות חב"ד פירושה למעשה השתלבות מלאה של המשפחה במקום השליחות, כולל קבלת אזרחות, רכישת מקום מגורים, לימוד השפה המקומית וכל זאת למשך שנים רבות אם לא לתמיד. בסיום שיחתנו השאיר בידי רבי זקלס כרטיס ביקור.

שלחתי מייל לרבי זקלס ובו סיפרתי בקצרה על כוונתי להגיע לכפר המוצא של משפחתי, בצירוף אותן עובדות ספורות שהיו בידי, ושאלתי אותו אם יוכל לסייע בידי להגיע למקום, אולי אמצא שריד כלשהו, בית-קברות או בית-כנסת. במקביל התחלתי שוב לחרוש את האינטרנט עם מנועי חיפוש שונים, עם עיון במפות ועם גירסאות שונות לאיות הלועזי של שם המקום.

רבי זקלס ענה לי מיד בידידות רבה ובנכונות לעזור, והתחלנו להחליף מיילים בבדיקת הנושא. גם החיפוש באינטרנט של ימינו התחיל להניב מימצאים, ולאחר שמחקתי מיספר חלופות, איתרתי מפה עם ציון הכפר נובי מליני בין העיירות סוסניצה וקונוטופ, לא רחוק מציר הדרך קייב-מוסקבה. על פניו זה נראה כסיפור הצלחה ועכשיו רק צריך להגיע. עם זאת, כנראה שלא שמתי לב לכמה דברים "שוליים". אוקראינה היא ארץ ענקית, לא כל כך קל להגיע ממקום למקום וכמעט אף אחד, אבל באמת כמעט אף אחד – אינו דובר אנגלית.

בינתיים, גם הרב זקלס עשה עבודה לתפארת, יצר קשר עם הרב של חרקוב והנה נוסח מכתבו המסכם:

ב"ה

לכבוד ידידי מר שמואל ברנר שיחי'

אני מתנצל שעד עכשיו לא השבתי לך על האימייל, היות ונסענו לארגנטינה לרגל חתונה של אחותי, ומה עוד שלא רציתי להשיב לך כשרק חלקי מידע בידי. לשמחתי עלה בידי בסופו של דבר לסדר לפרטי פרטים את נסיעתך לנובו מליני.

פרטי המסע:

סיכמתי עם הרב משה מוסקוביץ מחרקוב שיארגן לך רכב שייקח אותו ביום ראשון בבוקר ב-25 במאי לעבר קונוטופ ומשם לנובו מליני.

בקונוטופ מחכים להצטרף לנסיעה שלכם יהודי בשם גרגורי יזרארלביץ אייזנשטט, יהודי יחסית מבוגר, דובר אידיש ואנגלית ברמה טובה, שישמש עבורך כמתורגמן.

כמו כן יצטרף לנסיעה גוי בשם "קולה" – אוקראיני שהתגורר בנובו מליני שנים רבות והיום גר בקונוטופ, הוא מכיר טוב את נובו מליני ויעזור לכם להסתובב בכפר וינסה עד לנסיעה למצוא מכרים יהודים מהכפר וכן ציוּנים יהודיים.

אגב, אותו "קולה" טוען שהבית הקברות היהודי הרוס לחלוטין אבל הבית כנסת המקומי עומד על תילו.

זמן הנסיעה (משוער):

380 ק"מ מחרקוב לקונוטופ – שזה קצת יותר מ-4 שעות . פלוס 80 ק"מ מקונוטופ עד נובו מליני. הייתי מציע לצאת כמה שיותר מוקדם בבוקר מחרקוב .

טלפונים ואנשי קשר: 

הרב משה מוסקוביץ (דובר עברית) – חרקוב , מיספר פלאפון [-----] נא ליצור איתו קשר מיד עם הגעתך לחרקוב .

איש קשר בקונוטופ ראש הקהילה היהודית יורי יעקובלביץ גלובקוב (דובר רוסית): מיספר פלאפון [-----], מיספר של הקהילה (שם הוא נמצא): [---------7]

כל שאלה ובקשה אשמח לעזור

מנדי זקלס, הפלאפון שלי: [------------]

את העזרה הזו לעולם לא אשכח. בתשובה אמנם לא חזרתי ולמאמין אדוק לא הפכתי, אבל הודיתי בתוכי שבכל זאת יש משהו בקשר היהודי שבינינו.

המשכתי בבדיקה באינטרנט ומצאתי שהיתה משפחה יהודית שמוצאה מהעיירה נובי מליני, שביקרה במקום לפני זמן לא רב ותיעדה את קורותיה בכתובים. הם הגיעו למקום עם מדריכה מקצועית מכוון העיר צ'רניגוב, הנמצאת בצפון מערב לו, ותיארו בפרוטרוט את קשיי הגישה למקום. בין היתר למדתי ששנים רבות בתקופת החורף העיירה היתה מנותקת, למעט קשר בסירות לסוסניצה, ורק לאחרונה נחנך גשר חדש על נהר הדסנה שמאפשר גישה חופשית מצפון. התברר לי גם שאחד מבני העיירה, שנולד בה קצת אחרי אבי, שרד את הפוגרומים והגיע לארה"ב. אותו יהודי, אברשה וילשיר, פירסם ב-1992 ספר על נובי מליני בשם "אם ובן". רכשתי את הספר מסוכנות של ספרים משומשים ומצאתי אותו מרתק מאוד, הרבה מהאירועים המתוארים בו קמו לתחייה לאחר שהייתי במקום. למדתי שזו היתה קהילה יהודית שוקקת חיים, לפני הפוגרומים. בעיירה היו שני רחובות: סוסצניה אוליצה רחוב החנויות והמסחר שהגיע עד לגדת הנהר סיים ובו שכנו רוב היהודים, ומאונך לו רחוב זרקובניה ובו הכנסיות. משפחתי לא נזכרה בספר, אולי משום שהיתה ענייה או שפירסומו של הבן יוסף חיים המורד בדת לא התקבל בעין יפה בסביבה המקומית של אותם ימים.

מנועי החיפוש של ימינו איפשרו לי גם ל"הוריד" דפי מפה סבירים עם נובי מליני כנקודת ציון קיימת. עכשיו יכולתי לצאת לדרך.

המשך יבוא

* * *

ד"ר אהוד זמיר

איך לא היה אפשר להשחיל תגובה שאינה תואמת את הקו הפוליטי של אתר עיתון "הארץ"

שלום רב,

בחודשים האחרונים שמתי לב שאף תגובה מאלה שניסיתי לשלוח לכתבות שונות לא התפרסמה. אני תוהה אם יש לכם רשימה שחורה של כתובות IP שאתם "מענישים" על דעות שאינכם אוהבים, או על תגובות ביקורתיות כלפי עיתונכם? תמהני. צירוף המקרים קצת מוזר, בהתחשב בכך שכבר שנים אני כותב תגובות ואף פעם לא היתה בעייה, ואילו לאחרונה זה עיקבי, ולא משנה מה אני כותב ועל מה. לא מדובר בבעייה טכנית במחשב שלי, זה בדוק.

אשמח לקרוא את תגובתכם.

אהוד זמיר

מלבורן

שלום אהוד,

איננו מצנזרים תגובות לפי הדעות שהן משקפות. אנו פוסלים טוקבקים שאינם עולים בקנה אחד עם הסטנדרטים שהצבנו לעצמנו: לא מהווים הפרת חוק, תורמים לדיון ואינם כוללים ביטויים לא ראויים. ייתכן והתגובות ששלחת נדחו בשל כך, וייתכן שמדובר בטעות בשיקול הדעת של העורך. אם תוכל לשלוח לי פרטים על התגובות ששלחת ושלא הועלו – לאיזו ידיעה בדיוק, מה היתה הכותרת שלהן וכו' – אוכל לבצע בדיקה מדוקדקת יותר.

בברכה,

לירון מרוז

עורך אתר הארץ

שלום לירון,

שאלתי נשארה ללא מענה, האם אתם מסננים תגובות לפי זיהוי כתובת מחשב השולח? אף אחת מהתגובות ששלחתי לא ענתה על אף אחד מהקריטריונים שציינת, לא כללה ביטויים לא ראויים וכו' וכו'. אינני שומר רקורד של כל תגובה שאני מנסה לכתוב, הכותרת שלה וכו', וכמובן שלכן איני יכול לענות לשאלתך. מאידך אני יכול לומר לך שמיספר גדול של תגובות שכתבתי, ורק בחודשים האחרונים, נדחו כולן, באופן מוזר עד להחשיד. אני לא נוטה לכתוב שטויות או דברים שאינם שייכם לעניין, ובוודאי לא ביטויים לא ראויים, מכל מקום, לא פחות ראויים מאלה שאתם מפרסמים לרוב מימין ומשמאל. לעומת זאת, לא אחת ביקרתי קשות את העיתון וכותביו בעניינים שונים. שוב, תמהני.

אהוד זמיר

מלבורן

שלום אהוד,

איננו חוסמים כתובות IP. כאמור, רק אם תהיה ספציפי יותר אוכל לבדוק לעומק את טענותיך.

בברכה,

לירון

עורך אתר הארץ

שלום לירון,

התכתבותנו האחרונה נשארה ללא תשובה שלך. ובכל זאת, שלחתי היום תגובה לכתבה של סייד קשוע בעניין השואה, תגובה שכותרתה "על העיוורון". אמנם רוח התגובה לא היתה בהתאם לקו הפוליטי של "הארץ", אך חוץ מזה לא היה בה שום פסול לדעתי. מעניין לדעת אילו שיקולים אתם מפעילים בהחלטה שלא לפרסם תגובה כאשר היא עניינית ומנומסת. נראה לי שהפכתם להיות עיתון עם דוקטרינה, ממש כמו פראוודה ודומיו בשעתו. חבל על הזמן, ההילה שעוד מנצנצת ל"הארץ" מעל הראש הולכת ודועכת. הפכתם להיות עיתון קטן וקטנוני.

אהוד זמיר

מלבורן

שלום אהוד,

כתבת על סייד קשוע: "אף אחד מהמגיבים הנרגשים... לא מתייחס לארס הנחשי שכרגיל נוטף מבין שיניו של בשביס-זינגר היידישאי-עראבר שלנו" (ההדגשה שלי). איננו מקבלים ביטויים מעין אלה כלפי כותבים בעיתון. אתה יכול לבקר את סייד קשוע, אבל להשתמש במילים מתונות יותר. רבים עושים זאת וזוכים לכך שתגובתם תופיע.

לירון

עורך אתר הארץ

מה אתה אומר? אני יכול למצוא לך הרבה מאוד דוגמאות לדברים גרועים בהרבה ומתונים הרבה פחות שאתם מפרסמים, כל עוד הם לא נאמרים כנגד אנשי שלומכם. לרמוז שחיילי צה"ל דומים במעשיהם לנאצים זה ארס נחשי ועוד איך, ואם אתה "אינך מקבל ביטויים כאלה כנגד כותבים בעיתון" אתה לא באמת דוגל בחופש הדיבור, אתה דוגל בחופש הדיבור כלפי מי שזה פוליטיקלי קורקט לבקר, ורק כלפיו. כמה זה "מתון" לרמוז שחיילי צה"ל דומים לנאצים? לא ממש "מתון" במילון שלי. אתם יכולים להתבייש בעיתון שלכם, שהיה פעם ספינת הדגל של האינטליגנציה והליברליות והיום הוא ביטאון הפוליטיקל קורקט וההלקאה העצמית. גם את חסידיכם וקוראיכם הקבועים אתם מסלקים כך לאט לאט, בסוף תישארו שם רק אתם וסייד, ותוכלו לטפוח איש לרעהו על השכם, בסחבקיות, על חורבות המדינה השוקעת. תודה לאל שבעידן האינטרנט, הרלוונטיות והכוח שלכם להראות רק את מה שאתם רוצים – הולכים ונעלמים. חופש הדיבור קורה – אם תרצו, ובעיקר גם אם לא, בזכות ערוצי התקשורת החליפיים לכם. ובאשר למה שכתבת, שרבים "זוכים שתגובתם תופיע" (הפעם ההדגשה שלי), אוי לזוכים ואבוי לזכייה. מי שזוכה הוא אתם, שקוראים מוסיפים לכתבות שלכם קצת פרספקטיבה. אחרת כבר מזמן היה עדיף לקרוא את אל אהראם ושאר עיתונות מטעם.

אהוד זמיר

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

סיפורי דבורה בארון

דבורה בארון נתנה הרבה מן האינטרייר [הפנים] של העיירה, כמו שלא ניתן על-ידי אחרים לפניה – כי לחלוחית של חיים מפכה בכל תיאורי הבית הדל: קבצנות נעימה, נקיון-כלים ונקיון-שיניים יהודיים, אפילו חסילי-בית, המסמלים את העזובה והדלות, נעשים אצלה ליצורים אינטימיים, שאינם מעוררים בחילה.

יחסה לכלים, ירקות, תלבושות ומיני בד הוא חיוני ומלמד על החיים ההם: ריח המטמורה, תפוחי-האדמה הנקפאים במרתף, צניעות הציץ.

מי תיאר כך את עבודת הנשים, הטיפול בכלים, הכנת המאכלים, המאכלים עצמם: סיר תפוחי-האדמה הטובים, זה המאכל העממי בעיירה, כשהם מתבקעים בבישולם בפתח התנור, הם ברורים לנו עכשיו, כמו שברורים לנו כאן זיתים שחורים טבולים בשמן.

ואל הכל עדנת היהודייה המתנועעת באינטרייר זה, "נוגעת עד הלב", בין כשהיא בשמלת ציץ או בשמלה קרתנית, רבת-קיפולים. וכמה מדברים אלה על גאווה והכנעה נשית באחת! תמונה זו נחקקת מאוד בזכרון: "והרבנית הצעירה בהרימה את הקרש למעלה, סימנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל ייבוש הגבינה בימות הקיץ וקבעה בעצם ידה את המסמרים".

אגב, כך העמיסה וכך תעמיס כל אשה בכל הדורות, בפיוס וברחמים, את צלבה אשר עליה לשאת.

בתיאורי הטיפוסים החביבים עליה היא סנטימנטאלית למדי, אבל הן אי-אפשר אחרת, כאשר יפקח אדם את עיניו והוא שוכב בעריסה ריחנית עשוייה עץ חדש ככלי הפסח, כלי-קודש אלה וספרי-קודש אלה, לריחם בלבד יתרכך הלב.

ראייתה את הנוף היא ראייה "דרך החלון". השחר עולה על ארון הספרים והשמש בטס הנחושת על המדף. גם תיאורי היער אינם שורשיים. לעומת זה מביאה היא תיאורי גינות מלבבים באמת. שלם אצלה גם כר האחו עם העיזים הפזורות עליו, אלה העיזים הדלות המתמזגות כל-כך עם הנשים המטפלות בהן בחיבה ליד בתי העיירה העקומים.

*

נכתב: 1927 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "הדים", כרך ד, חוב' ה-ו, תרפ"ו-תרפ"ז.

זו כניראה ביקורת על ספרה הראשון של דבורה בארון, "סיפורים", שיצא לאור בתרפ"ז, 1927.

לזכרו של זאב רכטר

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: "שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה."

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו "שלושת החדרים" לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. "עין לא ראתה" בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי "הגל החדש", חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל"גל החדש" באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הבכור, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. "מוגרבי", שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב"סגנון המשולש". פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני "קונסט אונד דקוראציון" כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית "המודרני". ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: "השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה."

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

*

נכתב: 1960 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1927-1929, תקופת בניין הבית המתוארת כאן. נוסח ראשון של הרשימה נדפס לראשונה: "הארץ", 1.1.1961.

הרשימה הותקנה מחדש לדפוס על ידי, כי בטיוטה נמצא יותר מאשר בנוסח שנדפס בעיתון. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל, שלח מלונדון הגיס, יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, ולימים אצל בנו, אהרון בן עזר, בפתח-תקווה. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נישאר זכר.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

ג'יימס קורצ'יק מ"לוס אנגלס טיימס"

שקיעתה של המעצמה החזקה בעולם

בפגישותיו עם מנהיגים מרבה אובמה להתרפס ולהתנצל על חטאי ארצו, במחשבה שכך ישתפר מעמדה, אך מדיניות זו היא שפוגעת בה.

מאז הושבע לנשיאות בינואר, נסע הנשיא אובמה ברחבי העולם ומתח ביקורת על קודמו, הודה בחטאיה לכאורה של ארצות הברית ובחר להלקותה בניסיון לרצות את דעת הקהל הבינלאומית.

את ההכאה הראשונה על חטא בשם אמריקה סיפק אובמה בראיון לרשת הטלוויזיה הערבית אל-ערבייה, ובו הביע תקווה "לשקם את הכבוד והשותפות שהיו לאמריקה עם העולם הערבי לפני 20 או 30 שנה."

הוא לא טרח לזהות מה בדיוק גרם לקרע בין ארצות הברית "לעולם המוסלמי", והותיר את הצופים עם הרושם שאמריקה היא שגרמה לקיצוניות האיסלאמית.

אולם זו היתה רק ההתחלה, עם ההתנצלויות הרציניות יותר, המתין אובמה לנסיעותיו לחו"ל. בשטרסבורג שבצרפת הוא אמר שארצות הברית נכשלה בהערכת מעמדה החשוב של אירופה בעולם, ושלעיתים נהגה כלפיה בשחצנות ובזלזול ואף בלגלוג.

למרות ההצהרות האלו, שניתן להטיל בהן ספק רציני, מדאיגה יותר נכונותו של הנשיא הטרי לתקוף את קודמו בתפקיד ג'ורג' בוש בניסיון ברור לקנות את חיבתם של האירופים. אם לא די בהאשמת האמריקאים בשחצנות (ועוד בצרפת), אובמה נשא נאום בפראג כמה ימים לאחר מכן ולמעשה התנצל על השימוש בנשק גרעיני בסוף מלחמת העולם השנייה וציין שלארצו מחויבות מוסרית לפעול לפירוק העולם מגרעין.

אז מה אם ההפצצות הן שהביאו לסיום מהיר יותר של המלחמה והצילו מאות אלפים? אז מה אם הגרעין מנע התלקחות במהלך המלחמה הקרה? חמור מכך, הוא בעצם האשים את ארצות הברית בהפצת נשק גרעיני בעולם ולא את אותם משטרים חשוכים שהצליחו לשים ידם על הטכנולוגיה באופן לא חוקי.

אחר כך התנצל אובמה גם בפני טורקיה. "אני יודע שהאמון המחבר בינינו נפגע, ואני יודע שזו ההרגשה במקומות רבים שבהם חיים מוסלמים... הרשו לי להבהיר: ארצות הברית אינה במלחמה עם האיסלאם," מדברים אלו ניתן להבין כי אובמה התכוון לכך שאם עד עכשיו טורקיה לא איפשרה לארצות הברית מעבר חופשי לעיראק משום ש"אמריקה מנהלת מלחמה באיסלאם" (או למעשה, מימשל בוש), הרי שהדברים השתנו עם כניסתו לבית הלבן.

בנוסף, כאשר לא מתח ביקורת על המימשל הקודם או לא התנצל בשם ארצו, הפגין אובמה כבוד לעריצים. בכינוס של מדינות אמריקה בטרינידד הוא ישב בשלווה בזמן שהשליט של ניקרגואה דניאל אורטגה נושא נאום חוצב להבות בגנות ארצות הברית, ולחץ ידיים בחום לשליט ונצואלה הוגו צ'אבס. אין פסול בכך שאובמה משתתף בכנסים כאלה שבהם מוטחת ביקורת על ארצות הברית, אך אם הוא יושב וסופג קיתונות של בוז, מן הראוי שגם יגיב.

ההשפעות של ההתנהגות המתרפסת של אובמה לא תהיינה מיידיות. לחיצת היד הידידותית שלו לצ'אבס לא תגרום לסגירה לאלתר של תחנות רדיו אופוזיציוניות בוונצואלה, והיא לא תגרום מחר למדיניות תקיפה יותר מצד הרוסים. אולם ההתנהגות שלו מחזקת את אויביה של אמריקה, מחלישה את הקולות הליברליים ברחבי העולם ותגרום בסופו של דבר לפגיעה ביוקרתה של המעצמה החזקה בעולם.

עד כמה שאנשי השמאל אוהבים לטעון שבוש פגע במוניטין של ארצות הברית, הרי שאובמה גורם פגיעה כפולה ומכופלת בכך שהוא מאפשר לכוחות אחרים להשתלט על הבמה.

 פורסם באתר nrg של עיתון "מעריב" ביום 30.4.09.

* * *

בינתיים יש לי שקט

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני יש לי סוד נורא לספר

אבא מרביץ את אימא שלי

תופס אותה מאחורנית בשערות

מפוצץ לה את התחת במכות

והטיפשה צורחת עוד עוד

מפוצץ לה גם בשכל

מבקשת עוד עוד

השכנים צועקים מהחלון

אישה מוכה אישה מוכה

הוא צועק אני גומר אני

פתאום מפסיק לדחוף אותה

אולי בגלל השכנים

היא רועדת

בוכה נאנחת

וצורחת עוד לא עוד לא עוד

אל תצא

אני רואֶה הכול מהחור מנעול

גם את החור שלה

שעשה לה אבא מאחורה

והוא נאנח

התעייף מלהרביץ אותה בְּכָּפוּפָה

לחפור בחור השחור

אני סיפרתי למורה

המורה סיפרה למשטרה

עכשיו אבא באבו-כביר

אוכל תפוחי-אדמה חמים

עם כיפה ותהילים ולא יוצא

אימא בוכה כל היום

אולי חסר לה המרביץ

שמושך בשערות

בינתיים יש לי שקט

אני ישן איתה כל לילה

במיטה הגדולה

מנשק לה את התחת

האדום

* * *

אהוד בן עזר

תוספת מהיומן לפרק "בשולי פנקס הכיפורים" בירושלים, נובמבר 1974, שפורסם בגיליון 440

תל-אביב. 1.12.74. י"ז בכסלו תשל"ה. יום ראשון. אתמול השמיעו ברדיו מיבחר הקלטות מתוך הערב הספרותי עם המשוררים הערבים שנערך ב-19.11 בירושלים. נשמר רק חלק מקריאות הביניים של הבחור שהפריע לי: "מה זה, מאניפסט של מאניאק..." – וקטעו את ה"מזדיינים בתחת". גם מדברי אבות ישורון קטעו את הקטע על "לכם שש נשים, כל לילה אישה אחרת, ולי רק אישה אחת, כל לילה אותה אישה."

אחר-כך, בדברי גורי, קטעו את המקום בו הוא מכנה את השיר שלי בשם "פלאקט", והותירו רק את דבריו, ששמע את השיר – under protest . הקלטתי אצלי את קריאת השיר שלי, את שירו היפה של אנטון שמאס "ילד טוב", וכן את דברי אבות ישורון. ורק מקצת דברי גורי.

אחר כך דיבר חנא אבו חנא ואמר על שירי באירוניה מיוחדת, תוך הדגשת באסים עבים, כדרכו כל אימת שהוא מדבר כביכול כאנוס, אשר כמו מתוך התחשבות עדינה במענהו אינו מגלה את מלוא רשימת מעשי האימה, העוול, הנישול והדיכוי הידועים לו, לו שעבר את כל שבעת מדורי גיהינומו ועדיין נותר בן-שיח לנו.

"מה אתם מתפלאים על השיר של אהוד בן עזר? זה חדש לכם? דברים כאלה אנחנו קוראים כל יום בעיתונים. אנחנו רגילים לכך."

כלומר, השיר שלי הוא חלק מן ההסתה השוביניסטית המתפרסמת יום-יום מעל דפי העיתונים בישראל. כניראה, בצוותא חדא עם משה שמיר וד"ר הרצל רוזנבלום.

* * *

אמנון ז'קונט

ביקורתה של דליס על ספרה של נגה מרון

 לוקה בכל כך הרבה כשלים

שלום אהוד,

קראתי בגיליון האחרון של עיתונך [440] את רשימת הביקורת שכתבה דליס על ספרה של נגה מרון "אישה בגילה", ואני מבקש להעיר מספר הערות:  

אינני מסכים עם עמדתה של דליס בנוגע לאיכותו של הספר, ובעיקר לא עם קביעתה כי "אין [בו] שום הפתעות ואין גילויים רעיוניים שלא נכתב עליהם באין ספור ספרים." הלוא קיים בעולם מספר מוגבל של אבות-סיפר (יש אומרים שלושים ושישה ויש אומרים פחות מכך), והספרות כולה מבוססת על עיבוד אישי של המחברים לאותם אבות-סיפר (בהקשר זה ראוי לציין כי הנושא של "מדאם בובאר"', למשל, נמצא כך או אחרת בספרים אחרים כ"אנה קארנינה", ו"מיכאל שלי", והנושא של "קנדיד" – מאבות סיפורי החניכה – מופיע בסיפורים דומים רבים וכו').

טענה אחרת של דליס היא ש"הספר כן קולח, קריא, אבל יבש מדי, לא מאתגר מספיק, ללא קריצה אישית, ללא הקפצה רעיונית." כאן מצאתי עצמי תוהה אם הכותבת אכן התכוונה למה שכתבה? – מה רע בספר שהוא "רק" קולח וקריא? מהו ספר מאתגר ולא "יבש"? מהי "הקפצה רעיונית"? ובכלל, כמה ספרים הקפיצו את דליס מבחינה רעיונית בשנה האחרונה?

ואולם, על אף התקוממותי למקרא שתי הטענות הללו של דליס, לא היית טורח לכתוב אליך אלמלא שתי תופעות מקוממות-יותר שמצאתי ברשימת הביקורת שלה:

האחת – העילגות הסגנונית, הבאה לכלל בטוי בניסוחים כמו "ליהודית רותם יצא ספר חדש שנקרא: 'על משכבם בלילות'." ליהודית רותם יצא ספר? מאין יצא? לאן?... או הביטוי "שחוק עד עפר," כשהכוונה כנראה ל"שחוק עד דק" (ואי אפשר שלא להיזכר באורנה בנאי – הלוא היא לימור הבלתי נשכחת עם מטבעות הלשון שלה, כמו "העם נקעה רגלו").

על מי שבא לבקר ספר מוטלת החובה להפגין מידה סבירה של שליטה בשפה, שתניח את דעת הקורא בנוגע לקילומטרז' הספרותי שלו ולכישורי הביקורת שפיתח. במקרה דנן – עם כל הכבוד לשירתה של הכותבת – כישוריה בכתיבת פרוזה מעמידים בספק את כישוריה בקריאתה של זו.

התופעה השנייה היא הטכניקה של הביקורת. עיון ברשימתה של דליס יעלה שהיא בוחנת את ספרה של נגה מרון בהשוואה שיטתית לשורה של ספרים "שיצאו בתקופה האחרונה, כאלה שאני כתבתי עליהם." בהזדמנות זאת היא מפרטת מאפיינים שונים של הספרים הללו, פירוט התופס למעלה מחמישים אחוזים של רשימתה. על פי המקובל, קיימות שתי דרכים לבקר בהן טקסטים: ביקורת חיצונית – תוך השוואה לטקסטים רלבנטיים אחרים, וביקורת פנימית – הבוחנת את הטקסט כיחידה אוטונומית ועומדת על תכניו, איכויותיו, המסרים שבו וכו'. ביקורת ספרים (בניגוד לביקורת של תעודות היסטוריות, למשל) היא פנימית במהותה. לעיתים היא עשויה להכיל מידה מסויימת של השוואתיות, אך אינה יכולה להתבסס על השוואות לספרים אחרים, מה גם שהרלבנטיות שלהם היא בכך שהכותבת מעידה על כך "...שאני כתבתי עליהם."

בדרך כלל אני חי על כוכב הלכת שלי ונמנע מלתקן את העולם. נאמן לשיטתי זו, לא הגבתי אף פעם על מאמר כלשהו שהופיע בעיתונך או בכל עיתון אחר. ואולם, ביקורתה של דליס על ספרה של נגה מרון לוקה בכל כך הרבה כשלים, מהותיים ומתודולוגיים כאחד – שלא יכולתי לעמוד מנגד.

בברכה,

אמנון ז'קונט

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

א. רשות הדיבור לעובדות

לקראת מינויו הצפוי של מיכאל אורן לתפקיד שגריר ישראל בארה"ב, אני מביא את מאמר הביקורת שכתבתי על ספרו "שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון". המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים" לפני 5 שנים.

מיכאל אורן;  שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. הוצאת "דביר" 2004. 539 עמ'.

לפני קרוב לעשר שנים, התעמתתי ברב שיח עם האלוף (מיל') יאנוש בן גל בסוגיית המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. בתגובה לטענתי שנסיגה מהגולן הינה פרס לתוקפנות, הפתיע בן גל, כשכפר בטענת התוקפנות הסורית. הרי ישראל תקפה במלחמת ששת הימים, הוא אמר. הרי היום כל אחד יודע שהערבים בכלל לא רצו במלחמה ושלא היתה זו מלחמת אין ברירה.

דבריו הדהימו אותי. לא מדובר בפוסט היסטוריון אנטי ציוני, אלא באלוף בצה"ל, אלוף פיקוד הצפון לשעבר. לשמוע דברים כאלה מפיו? ואולי, באמת, "היום כולם יודעים", כדבריו, ורק אני שבוי בנראטיב ישראלי שקרי?

בספרו "שישה ימים של מלחמה", מיכאל אורן אינו קובע מי התוקפן. בכלל, מילים טעונות ודעתניות מסוג זה אינן מצויות בספר, אלא כציטוטים מפי הנפשות הפועלות. מיכאל אורן אינו מביע דעות (למעט מספר תובנות בפרק הסיכום). הוא נותן את מלוא רשות הדיבור לעובדות. מתוך העובדות, יגבש הקורא את מסקנותיו.

הספר נכתב במקור באנגלית, ואין הוא מיועד לקורא הישראלי. הספר התפרסם בארה"ב והיה שם לרב מכר. הכותב הוא היסטוריון ישראלי, אך מי שאינו יודע זאת, יתקשה להכיר בכך דרך קריאת הספר. כמי שמרבה בקריאת ספרי היסטוריה, אני יכול להעיד שלא נתקלתי במקרים רבים של מקצוענות נטו כמו בספר הזה; ביכולת לשים בצד הן את הדעות המוקדמות והן את המסקנות, ולהציג באובייקטיביות מרבית את העובדות היבשות. החוקר משייט בין ישראל, מצרים, ירדן, האו"ם, ארה"ב ובריה"מ, ומתאר את השתלשלות העניינים מתוך העובדות ומתוך ראיית הדברים בזמן אמת אצל כל אחד מן השחקנים הללו. מבחינה זו התיאור מתוך ההוויה הסורית לוקה בחסר, אולי מחוסר נגישות למקורות. זו בהחלט אחת המגרעות בספר. הספר מביא את הקורא להיכרות אינטימית עם גיבורי הדרמה מכל הצדדים, ומאפשר לו להתקדם עם העלילה מתוך מבט סימולטני של זוויות המבט השונות.

הכותב נמנע משימוש בביטויים חד צדדיים, שיש בהם מטען של הבעת דעה. הוא לא יכתוב "יהודה ושומרון" אך גם לא "השטחים הכבושים", אלא "הגדה המערבית". הוא לא יכתוב "מחבלים" אלא "לוחמי גרילה". הוא לא יכתוב "שחרור", גם לא כשמדובר בעיר העתיקה, אלא בהערה שהישראלים התייחסו לכיבושה כאל שחרור.

דווקא מתוך הכתיבה ההיסטורית המקצועית והאובייקטיבית הזו, עולה תמונה ברורה וחד משמעית – מלחמת ששת הימים היתה מלחמת אין ברירה. הצד התוקפן במלחמה הזו היה הצד הערבי. הערבים אשמים בהסלמה בשנים ובחודשים שקדמו למלחמה. הסורים והסובייטים יצרו במזיד את מצג השווא כאילו ישראל עומדת לתקוף את סוריה ויצרו את המתיחות שהובילה למלחמה. מצרים נקטה בצעדי תוקפנות תוך חציית כל הקווים האדומים שנחשבו קאזוס בלי (עילה למלחמה) בישראל – איומים גלויים במלחמה להשמדת ישראל, הכנסת צבאה לסיני, גרוש כוח משקיפי האו"ם, מניעת חופש השיט לישראל באמצעות חסימת מיצרי טיראן, הברית הצבאית עם ירדן לצורך התקפה על ישראל וכן הלאה. לעומת זאת, ישראל גילתה איפוק רב ונקטה בכל דרך דיפלומטית למניעת המלחמה, עד שלא נותרה ברירה בידה. הספר חושף את הכוונה של מצרים לתקוף ראשונה את ישראל, תכנית שבוטלה ברגע האחרון בשל אזהרה סובייטית, שגרמה למצרים להסיק בטעות שישראל גילתה את התכנית והפעילה את המנוף האמריקאי על בריה"מ כדי למנוע את ההתקפה.

מתוך העובדות, אי אפשר שלא להיווכח בעליל שמטרתן של מדינות ערב היתה השמדת ישראל, ושישראל -  בגבולות שביתת הנשק שאין בהן מינימום מרחב הגנה, לא יכלה להמר על קיומה ולא היתה לה ברירה אלא לצאת למתקפת מנע. התחושה הישראלית של מדינה במצור היתה אותנטית לחלוטין והסתמכה על קריאה נכונה של המציאות. עם זאת, אין ספק שישראל הפריזה מאוד בהערכת כוחו של האוייב, כפי שהתברר מאוחר יותר. ובכל זאת, עדיפה טעות כזו, על טעות הפוכה, כפי שהתגבשה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.

ישראל פרצה את עניבת החנק בהתקפה על מצרים. המלחמה עם ירדן וסוריה פרצה בהתקפה של שתי המדינות הללו על האוכלוסיה האזרחית הישראלית במרכז הארץ (ירדן) ובצפונה (סוריה). ישראל עשתה מאמצים עילאיים לשכנע את ירדן שלא להצטרף למלחמה, וגם אחרי הצטרפותה, היא נהגה באיפוק רב ובהססנות רבה לפני כל צעד במלחמה. כלפי הסורים ישראל הגיבה באיפוק שקשה להבינו, כאשר במשך ארבעה ימים ספגה הפגזות קשות ובלתי פוסקות על יישובי הצפון והתקפה קרקעית שהגיעה עד לגדרות קיבוץ דן, מבלי שיצאה למתקפת נגד.

את המסקנות מן העובדות הללו משאיר אורן לקורא, אך העובדות מדברות בעד עצמן. מלחמת ששת הימים היתה מלחמת מגן צודקת של מדינה קטנה ששכנותיה – אויבותיה לא קיבלו את זכות קיומה וניסו לשים קץ לקיומה.

הספר נפתח בלילה של ה-31.12.64 – החדירה הראשונה של חוליית פת"ח מלבנון לישראל, בניסיון לפוצץ משאבה להובלת מים מן הגליל אל הנגב. הפעולה הזו נחלה כישלון מחפיר, אך בתודעה הפלשתינאית נצרבה כניצחון. עד היום חוגגים הפלשתינאים ב-1.1 את יום הפת"ח בזכות פעולה זו. קל לנו ללעוג לפנטזיה של ערפאת הצעיר המתרברב בניצחון סרק, כפי שלקראת סוף הספר, עם מותו של אשכול, מתוארת התפארותו שראש ממשלת ישראל נהרג באמצעות טיל קרקע קרקע שנורה בידי הפת"ח. אולם אי אפשר להתעלם מהעוצמה של עיצוב התודעה, שקרית ככל שתהיה, ומהשפעתה על המציאות.

בראיה היסטורית רטרוספקטיבית, יש הגיון רב בבחירת פעולה זו של הפת"ח כאירוע הפתיחה של הספר. ניתן למצוא נקודות שונות על רצף האירועים בשנים שקדמו למלחמה כשריקת הפתיחה של ההסלמה. אולם אי אפשר להתעלם מן הטרור הפלשתינאי כגורם מסלים מרכזי, שיצר מתח הולך וגובר בגבולות סוריה וירדן, ושדחק בסופו של דבר גם את מצרים לפינה שהובילה להסלמה במאי 67'. הבחירה הזו מאירה על תפקידו ההיסטורי של ערפאת, ששרד 9 ראשי ממשלה ישראליים ועד יומו האחרון שיחק את התפקיד הרלוונטי ביותר באזור, תוך חרחור בלתי פוסק של אלימות.

הפרק הראשון בספר מציג את ההקשר הכללי של הסכסוך הישראלי ערבי עד שנת 1966. הפרק השני מתאר את ההסלמה, מפעולת סמוע – פעולת התגמול הישראלית הגדולה בירדן, עד הכנסת הצבא המצרי ביום העצמאות 67' וראשית תקופת ההמתנה. שני הפרקים הבאים, החשובים והמעניינים ביותר, בעיניי, מתארים בפרוטרוט ובהרחבה את תקופת ההמתנה. ששת הפרקים הבאים מתארים באופן כרונולוגי את המלחמה – כשלכל יום מוקדש פרק. הספר מסתיים בפרק מסכם קצר ובראיון שערך פרופ' ללימודי המזה"ת פואד עג'מי, עם מחבר הספר.

הפרקים העוסקים בתקופת ההמתנה, הינם דרמה מותחת ומרתקת. חוששני שהתיאור הכרונולוגי והעובדתי קצת מחמיץ את הראייה הכוללת. מתוך התיאור הכרונולוגי, תקופת ההמתנה מצטיירת כהססנות ללא קץ של ראש הממשלה אשכול, שלא היה בידו הכוח לקבל את ההחלטה המתבקשת לפתוח במלחמה, עד שדיין נכנס לממשלה והכריע את הכף. אני סבור שתאור הדברים בספר עושה עוול לאשכול. שר הביטחון שהכין את צה"ל למלחמה אינו מקבל את הקרדיט המגיע לו. בפרספקטיבה רחבה, אי אפשר להגזים בחשיבות תקופת ההמתנה, אותה הנהיג אשכול. תקופה זו אפשרה לצה"ל להיערך כראוי למלחמה. במקביל, גיבש אשכול קונסנזוס פוליטי וציבורי והסכמה שבשתיקה של ארה"ב ובריטניה למלחמה, בזכות האיפוק ואורך הרוח שגילה, תוך מיצוי כל האפשרויות להימנע מן המלחמה. אריק שרון, מן המיליטנטים בקציני המטכ"ל שיצאו נגד אשכול ולחצו עליו להקדים ולצאת למלחמה, הבין רק כראש הממשלה שלעתים איפוק הוא כוח. האיפוק שגילה שרון מול הטרור הפלשתינאי בראשית כהונתו, אפשר את מבצע "חומת מגן" המוצלח. ניתן לומר שהוא הפנים, באחור של 35 שנים את דרכו האחראית והחכמה של אשכול. והרי שרון עצמו הסביר ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". אשכול גם ידע מתי לשים קץ להבלגה, שעה שצה"ל היה ערוך ומוכן, בצד המצרי היה רפיון מה, ואי אפשר היה עוד להחזיק את החברה והמשק הישראליים במתח ובגיוס המילואים.

גם יצחק רבין יוצא רע מאוד מן הספר, וגם כאן אני סבור שלא נעשה לו צדק. תאור מנהיגותו של רבין במלחמה ולקראתה, מוטל בצלה של ההתמוטטות בה לקה בתקופת ההמתנה. התנהגותו מתוארת במעין גרף של התדרדרות הדרגתית לקראת ההתמוטטות ופוסט טראומה אחריה. רבין הרמטכ"ל הוא אדריכל הניצחון, וגם ההתמוטטות בת 24 השעות, אינה יכולה לקחת זאת ממנו. במלחמה עצמה גילה רבין חולשה מול הדומיננטיות של דיין, אבל השילוב של הכריזמה של דיין, ההתייחסות הציבורית אליו כאל משיח ואופן הניהול האסרטיבי שלו את המלחמה תוך התעלמות מכל כללי משטר נאותים וזלזול במי שמעליו ומתחתיו, יצרו עוצמה שאף רמטכ"ל לא יכול לעמוד מולה.

הגיבור המרכזי של הספר, בצד הישראלי, הוא דיין. כניסתו של דיין לתפקיד שר הביטחון נסכה ביטחון בציבור ובצה"ל והעלתה את המוראל לשחקים. עם כניסתו לממשלה הוא דחף לפתיחת המלחמה. את המלחמה עצמה ניהל כרמטכ"ל על, אולם בחוסר עקביות מעורר תמיהות. הוא התנגד לשחרור הגולן ופתאום פקד על צה"ל לעלות על הגולן. הוא התנגד לשחרור ירושלים ושינה את דעתו באחת וכך גם באשר להגעה לתעלת סואץ ולהכרעות נוספות במלחמה.

בצד הערבי, הגיבור המרכזי הוא נשיא מצרים ומנהיג העולם הערבי גמאל עבד-אל נאצר. בניגוד למקובל לחשוב, נאצר מצוייר כגיבור טראגי, שבאופן אישי לא רצה במלחמה, אך נסחף למערבולת שהוא עצמו יצר. האידיאולוגיה שלו היתה קיצונית ביותר, אך הפרקטיקה שלו היתה, בדרך כלל, פרגמטית. במשך השנים שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים ניווט בתבונה את הסכסוך עם ישראל מבלי לגרור את האזור להסלמה ולמלחמה. אולם השילוב של הרטוריקה הקיצונית והכריזמה שלו, שלהבו את ההמונים הערביים, עד שהגולם קם על יוצרו – נאצר לא יכול לעצור את ההסלמה לה גרם. וכך, צעד אחר צעד הוא הסלים את צעדיו, זכה באהדת הרחוב, השתכר מן התוצאה והסלים שוב וחוזר חלילה. חברו, מפקד העל של הכוחות המזויינים, הפילדמרשל עמאר, מוצג בספר כגורם המרכזי שדחף למלחמה, בעוד נאצר נמנע מלהתעמת עמו והתקשה לרסן אותו.

עמאר הוא הגיבור השלילי של הדרמה. הוא דחף למלחמה, הוא גרר את נאצר, הוא ניהל באופן כושל, מושחת ובלתי מקצועי את הצבא ואת המשבר, הוא היה מנותק מן המציאות והתעלם מתבוסת צבאו ביום הראשון של המלחמה, הוציא הודעות ניצחון והעלים את המידע האמיתי מנשיאו. כאשר הבין את גודל התבוסה, חדל לתפקד, נכנס לפאניקה והוביל לכניעה של הצבא המצרי ולבריחה שלו מסיני, מבלי שהיתה לכך כל הצדקה צבאית בשטח. התנהגותו היתה תמוהה והזויה, והתאבדותו אחר המלחמה נראית כבלתי נמנעת.

אחת ההפתעות בספר נוגעת להתפטרותו של נאצר. בניגוד למתואר בהיסטוריוגרפיה הישראלית והמערבית, אורן אינו מציג את ההתפטרות ואת ההיסטריה הציבורית שגרמה לו לחזור בו, כתרגיל בדוי, אלא כהתפטרות אמיתית של מנהיג הלוקח אחריות לתבוסה, ולתגובה אותנטית של ציבור מעריץ, הפוחד מאובדן אב. מעניין שדווקא אחרי התבוסה, הגיע נאצר לשיא כוחו במצרים ובעולם הערבי. הוא טיהר את צבאו מעמאר ואנשיו המושחתים והחל בתהליך שיקומו של הצבא, אותו המשיך סאדאת ושהניב את התוצאות במלחמת יום הכיפורים. קשה להאמין איך צבא כל כך עלוב ורקוב, הצליח בתוך שש שנים לעבור מהפך גדול כל כך. אין ספק שיש לסאדאת חלק גדול בכך, אך את התהליך החל נאצר.

מן המתואר בספר, ניתן לראות את הכרעתו של חוסיין להצטרף למלחמה כהחלטה הישרדותית בלתי נמנעת. אלמלא נהג כך – הן במקרה של תבוסה ערבית והן במקרה של ניצחון, קיומה של הממלכה ההאשמית היה מוטל בספק רב. עם זאת, גם חוסיין השתכר מרטוריקת הניצחון המתלהמת ערב המלחמה ובראשיתה, ודומה שאף הוא שש לקרב.

הספר מתאר את המהלכים שקדמו למלחמה ואת המלחמה עצמה, בשדה המערכה הצבאי, במערכה המדינית הבינלאומית (באו"ם, בין המעצמות, ובין המעצמות ו"הלקוחות" שלהן במזה"ת) ובמערכות הפוליטיות הפנימיות (למעט בסוריה, כאמור).

בין התיאורים הדרמטיים ביותר בספר, ניתן לציין את תהליכי קבלת ההחלטות הישראליות על שחרור ירושלים ושחרור הגולן. בגין ואלון היו הדוחפים העיקריים לשחרור העיר העתיקה. דיין התנגד. הספר מתאר את הדיונים המדיניים, לצד התסכול של גורמי הצבא – עוזי נרקיס, מוטה גור ואחרים, עד קבלת ההחלטה המיוחלת.

תאור תהליך קבלת ההחלטות על שחרור הגולן מרתק במיוחד. הדוחפים העיקריים למהלך, היו תושבי הצפון שלא יכלו עוד לעמוד תחת התוקפנות הסורית והחיים תחת האש הסורית, אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ("דדו") שלא בחל בכל אמצעי כדי לשכנע את הדרג המדיני לקבל את ההחלטה (בשלב מסויים דיין התרה בו, שלא ייצא לקרב ללא אישור) וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, בעצמו חבר קיבוץ גינוסר שבעמק הירדן. אשכול רצה בכל מאודו בפעולה, אך לא הטיל את כובד משקלו לקבלתה, וכמוהו נהג גם הרמטכ"ל יצחק רבין (רבין עצמו דחף לפעולה גדולה נגד סוריה בחודשים שקדמו למלחמה, אך נבלם בידי אשכול). משה דיין התנגד נחרצות, בעיקר מתוך חשש שהדבר יביא להתערבות סובייטית. כל הדיונים הללו התקיימו כאשר יישובי הצפון עמדו תחת הפגזה כבדה ובלתי פוסקת. דיין הציע להזיז את היישובים 20-30 ק"מ מן הגבול, הצעה שזעזעה את יגאל אלון ושרים אחרים.

דיין שינה את דעתו באופן פתאומי, ומבלי להודיע על כך לממשלה, לראש הממשלה ולרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו לצאת לפעולה. עובדה זו ידועה משכבר. הגילוי החדש בספר, הוא שכבר בראשית המלחמה דיין אמר לבן גוריון שאחרי שוך הקרבות עם מצרים וירדן נכבוש גם את הגולן. ההוראה הפתאומית לדדו, אופיינית לדרך בה ניהל דיין את המערכה. אם להשוות את אופן הניהול הזה לאופן ניהול מלחמת של"ג בידי שרון – שרון מואשם שחרג מהחלטות הממשלה והוא מכחיש זאת בתוקף ומציג מסמכים המאוששים את טענותיו. דיין לעומתו, גאה בכך שניהל את המלחמה שלא על פי החלטות הממשלה, זעם על כל התערבות של השרים בהחלטות, וטען שבמלחמה אין דמוקרטיה ועליו להחליט לבד. ניתן לראות בביטחון העצמי המופרז של דיין ובחולשת הממשלה שאפשרה לו לפעול כרצונו, את ניצני מחדל מלחמת יום הכיפורים.

שתי דמויות נוספות שבלטו בין מקבלי ההחלטות היו יגאל אלון, ומנהיג המפד"ל משה חיים שפירא. למי שמכיר את המפד"ל של 30 השנים האחרונות קשה להבין זאת, אך מי שעמד בקצה היוני של הממשלה היה מנהיג המפד"ל. שפירא התנגד בתוקף למלחמה לאורך כל תקופת ההמתנה ואף הצביע נגדה. במהלך המלחמה הוא התנגד לשחרור ירושלים, התנגד בתוקף רב לשחרור הגולן, ומיד אחרי המלחמה הוא תמך בנסיגה מכל השטחים למעט ירושלים.

יגאל אלון עמד בקצה הניצי של הממשלה. הוא דחף ליציאה למלחמה, לשחרור ירושלים והגדה המערבית ובעיקר לשחרור הגולן. בפרק הסיכום, העוסק ברובו בתקופה שאחרי המלחמה, מציג אורן את יגאל אלון כמנהיג הניצים (אורן עצמו אינו משתמש במושגים "נץ" ו"יונה", אלא "ביטחוני" ו"מדינאי") גם אחרי המלחמה, בעיקר בשל פעלו להתיישבות בשטחים. כאן אני סבור שהוא טועה. קשה להציג את עמדתו של אלון כיונית או כניצית. אלון, שכל חייו האמין ברעיון שלמות הארץ וסבר שבמלחמת השחרור היה על ישראל להגיע עד הירדן, הציע מיד אחרי המלחמה תכנית לפשרה טריטוריאלית, המחלקת את הארץ על פי המציאות הדמוגרפית, ובה ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ביש"ע ותספח את בקעת הירדן רבתי, ירושלים וסביבותיה, רמת הגולן, פתחת רפיח ומרחב שלמה. היו שראו בכך דרך ניצית. היו שהציגו זאת כדרך יונית. לדעתי, היתה זו הדרך הריאלית. כמה צדק אלון, כאשר השיב למבקריו בקיבוץ המאוחד, שלא עיכלו את נכונותו לחלק את הארץ, באומרו "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון".

קראתי ספרים רבים על מלחמת ששת הימים. "שישה ימים של מלחמה" הוא הטוב שבהם. הוא מפורט ומקיף, ומתאר תמונה שלמה של המאורעות הצבאיים והמדיניים. עם זאת, יש בו גם לא מעט טעויות שראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות. כמה דוגמאות: אלמגור (ע' 67) ומשמר הירדן (ע' 203) הם מושבים ולא קיבוצים. השיר "ירושלים של זהב" הושר בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות, ולא בעצרת החג באיצטדיון האוניברסיטה ערב החג (ע' 88). בקעת הירדן נקראת בכל הפעמים בהם הוזכרה - עמק הירדן. אברהם יפה היה מנכ"ל רשות שמורות הטבע ולא החברה להגנת הטבע (ע' 258). בן גוריון קרא לנסיגה מכל השטחים למעט ירושלים והגולן, ולא רק למעט ירושלים (ע' 373). דיין הציע, ערב מותו, אוטונומיה חד צדדית ולא נסיגה חד צדדית (ע' 376).

שגיאה מהותית יותר - אורן מתאר את ההחלטה הסודית של הממשלה מ-19.6 לסגת לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה תמורת הסכם שלום. מצד שני הוא נמנע מלתאר את החלטת הממשלה לבטל החלטה זו (בנוגע לגבול עם סוריה) ב-31.12. אמנם אורן מציין שהחלטות ועידת הפסגה הערבית בחרטום (שלושת הלאווים – לא הכרה בישראל, לא שלום עם ישראל, לא מו"מ עם ישראל) רוקנו את החלטת ה-19.6 מתוכן, אך אין החלטה רשמית של ממשלה כהתרוקנות החלטה קודמת מתוכן. עובדה זו חשובה, כיוון שהיו מי שעשו שימוש בהחלטת ה-19.6 בוויכוח הפוליטי על נסיגה מהגולן בשנות התשעים, תוך התעלמות מביטול ההחלטה.

כדי להבין את ההחלטה עצמה, יש להתבונן בה במשקפי התקופה. הממשלה חששה מאוד  מפני התערבות בינלאומית שתאלץ את ישראל לסגת. חשש זה נבע מהטראומה של הלחץ האמריקאי – סובייטי שהוביל לנסיגה החפוזה מסיני לאחר מלחמת קדש (1956). בכל ימי המלחמה, פעלה הממשלה תחת החשש שהעולם יכפה הפסקת אש בטרם עת ונסיגה ללא תמורה מיד לאחר המלחמה. המשמעות העיקרית של החלטת ה- 19.6 אינה הנכונות לנסיגה, אלא האמירה שללא שלום ישראל אינה נסוגה (וכך היא גם נוסחה). כעבור שבועות אחדים, כאשר התברר שטראומת 56' אינה שבה במהדורה חוזרת, יכלה הממשלה לדון במצב בשיקול דעת ולבטל את ההחלטה.

מגרעת נוספת הראויה לתיקון בספר, היא ציון השעות על פי שעון 12 שעות ולא על פי שעון 24 ש' (למשל – 5:00 ולא 17:00). בתיאור דרמה כזו של ארועים היסטוריים משמעותיים כל כך בתוך שעות ואף דקות, יש חשיבות למעקב רציף אחרי כל שעה ושעה, והדבר קשה בציון כזה של השעות. חמור יותר – בניגוד לתיאור המלחמה, שבה כל יום נכתב בפרק מיוחד, יש מעט מאוד ציון תאריכים בפרקים המתארים את תקופת ההמתנה, והדבר מקשה על המעקב אחרי ההתרחשויות. חרף כל אותן הערות – בסך הכל מדובר בספר מצויין. העובדות שבו מאירות על האמת של מלחמת ששת הימים, שהיא אמת חיינו עד היום; לב הסכסוך הישראלי ערבי, הוא חוסר הנכונות של הערבים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.

ב. ריח של כסת"ח

נוסעי טיסה 3752 של איבריה שנחתו הבוקר בישראל, מתבקשים לא לצאת מן הבית בשבוע הקרוב. הסיבה – בין נוסעי הטיסה, אישה החשודה כמי שלקתה בשפעת החזירים.

כשקראתי את ההודעה הזאת, חשבתי – אילו הייתי בין הנוסעים בטיסה זו, מה הייתי עושה?

כאזרח טוב וממושמע, מן הסתם הייתי נשמע להוראות. הרי איני רוצה להדביק את חבריי לעבודה. הייתי נשאר בבית.

ואז – מה? יש לי אישה וילדים. האם אשאר איתם בבית ואסכן אותם? האם ילדיי ילכו לביה"ס ולגן? הרי הם עלולים להדביק ילדים אחרים, שעלולים להדביק את הוריהם, שעלולים להדביק את חבריהם לעבודה שעלולים להדביק...

או שמא אשכור צימר, אצטייד בקופסאות שימורים ואהיה במשך שבוע בהסגר מוחלט...

משהו פה לא הגיוני. אם באמת נשקפת סכנה מנוסעי הטיסה, או מתלמידי בית הספר שבו לומדת ילדה שהיתה חשודה שלשום כמי שנדבקה במחלה, ראוי לאשפז אותם לאלתר בתנאי בידוד. אם לא עושים כן, ניתן להבין מכך שאין מדובר בסכנה של ממש.

אז מה הסיבה לסגרים הללו? ריח לא נעים של כסת"ח נודף מההחלטות הללו. דומה, שיותר משבריאות הציבור היא הסיבה לכך, מקבלי ההחלטות פוזלים לעבר ועדת החקירה הממלכתית שתקום, אם אכן תתפרץ מגיפה.

* * *

דברי מוחמד סבאווי, אזרח צרפתי: המיעוט הנוצרי בצרפת יזכה במעמד בני חסות (אהל אל דימה) שיחויב בתשלום מס מיוחד. [רץ באינטרנט, מצוטט בגיליון 440]. תגובת עפרה ישועה-לייט: "מסמך קיצוני לאומני דתי שטוף שנאה ומאיים זה לא אמצאה של מוסלמים."

* * *

עקיבא אלדר ממשיך להתעלל באהוד אולמרט החולה גם לאחר פרישתו, וזאת מעל דפי עיתון "הארץ". אם אינכם קוראים את "הארץ", אתם פטורים מלקרוא את העיוות העיתונאי הזה, שמצרף ידיעות על מצב בריאותו של אולמרט יחד עם מאמר פובליציסטי-כביכול שפותח בידיעות על מצב בריאותו של עקיבא אלדר. אפשר לראות את הצירוף המרושע הזה גם באתר הארץ און-ליין.

* * *

ספריית מעריב מתכבדת להזמינכם

לאירוע השקת הספר ''לבד באוקינוס''

מאת סלבה קורילוב / גל קוסטוריצה

מנחה הערב: הסופרת גלי צבי ויס

בתכנית: הקרנת ראיון עם סלבה קורילוב

ראיון עם לנה גנדלב-קורילוב

ראיון עם גל קוסטוריצה

על הספר: טלי גנדלב-עוזיאל

מוזיקה: לריסה גרשטיין, עמנואל חצור

האירוע ייערך בתאריך 10.5.09 בשעה 19.30

במרכז פליציה בלומנטל, רחוב ביאליק 26 תל אביב

לפרטים נוספים: סיון בר-ניר 052-7220562

* * *

במקום לראות פרסומות על כך שישראל מתייבשת, עשו מעשה!!!

במדינת ישראל אין חובה לאגור את מי הגשם בבתים פרטיים או משותפים, מה גם שעלות התקנת מיכלים הינה גבוהה (בין 8,000 ל-32,000 ש"ח). אף משפחה ממוצעת לא תוציא כאלה סכומים גבוהים!!! אנו מזמינים אתכם לחתום על עצומה שתחייב את מדינת ישראל לסבסד את עלות התקנת מיכלי אגירה של מי גשם ותחייב מועצות מקומיות ועיריות להתקין מיכלי איסוף בבתי ספר, עיריות ובניינים ציבוריים. אל תחכו שנתייבש!!! חתמו על העצומה (ואם לא... תעבירו למישהו שאיכפת לו...)

http://www.atzuma.co.il/petition/kmak1303/1/

 http://www.atzuma.co.il/petition/kmak1303/1/

* * *

מה קרה לקול המוסיקה

מדוע לא קולטים אותו?

* * *

אסי דגני

שיר על אבנִים

יֵשׁ אַבְנֵי חֵן וְאַבְנֵי חֵפֶץ

לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה

בָּרֶקֶת אֹדֶם וְסַפִּיר

תִּזְעַק אֶבֶן מִכָּל קִיר;

יֵשׁ אַבְנֵי בָּרָד, אַבְנֵי בַּזֶּלֶת

וְאַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת;

יֵשׁ אַבְנֵי גִּיר, אַבְנֵי גְּרָנִיט

וְגַם אַבְנֵי אִנְתִּיפָאדוֹת

(שֶׁאֵינָן אֲבָנִים טוֹבוֹת);

יֵשׁ אַבְנֵי אֵשׁ וְאַבְנֵי חֹשֶׁן,

יֵשׁ אַבְנֵי מָרָה –

וּמִי שֶׁלֹּא שָׁתָה מַסְפִּיק

זוֹכֶה בְּאַבְנֵי כִּלְיָה...

אַךְ מִי יָדַע אוֹ מִי שָׁמַע

עַל אוֹדוֹת אַבְנֵי צוֹאָה?

שֶׁלֹּא נֵדַע מִסְּתִימַת כַּרְכֶּשֶׁת

(לֹא נָעִים וְדֵי מַפְחִיד) –

אֵלֶּה מִצְטַבְּרוֹת בַּתַּחַת

וְסוֹתְמוֹת אֶת הַיְצִיאָה

וְצָרִיךְ רוֹפֵא-סַתָּת

שֶׁיִּנְבּוֹר בַּמְּחִילָה

אֲשֶׁר יָצַר מִלְּכַתְּחִלָּה

הָאֵל בְּחָכְמָתוֹ.

הַקַּדְמוֹנִים סָבְלוּ מִזֶּה

שֶׁכֵּן אָמְרוּ אֶת הַתְּפִלָּה

שֶׁנִּבְרֵאנוּ נְקָבִים נְקָבִים

חֲלוּלִים חֲלוּלִים

שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֵם

לֹא נוּכַל לַעֲמֹד לְפָנָיו

וּלְמַלֵּל תְּפִלָּה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,095 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

 המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,994 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל