גיליון מס' 442

תל אביב, יום חמישי, י"ג באייר תשס"ט, 7 במאי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת מפת צפון תל אביב עם סומייל וגן הדסה בשנת 1948

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אנחנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (68).

ד"ר אברהם וולפנזון: בין פאניקה לחרדה ביטחונית אמיתית.

משה ברק: גם ספרו של ויזל בעריכת רפל לא הזים את העלילה.

אהוד בן עזר: הגיע הזמן שיוצאי מרוקו יבקשו מאיתנו סליחה.

יוסי גמזו: מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן.

אהוד בן עזר: באבל על מות משה נצר.

אורי הייטנר: 1. שגיאה פטאלית. 2. מכחיש העברית.

שולה וידריך: הפרדס הראשון בתל אביב. [בריכת "גן הדסה" לא היתה שייכת לפרדס פלמן].

פרופ' יפה ברלוביץ: הפרדסנית סית שרה [פלמן], השלמוֹת א'.

עמוס רודנר: משה סמילנסקי אהב לא רק ערביות אלא גם חברות קיבוץ.

ד"ר גיא בכור: בחזרה לאוסלו: רבע מיליון שוהים בלתי חוקיים בישראל.

 בעייה קיומית.

רוני אהרון פטיק: האיש המכונה פטרוס נולד כיהודי כשר הנושא את השם שמעון בר יונה. // רוני גרוס: מַלְאַךְ הָאָבִיב.

שמי שמואל ושם אבי בנימין, אחיו היה יוסף חיים ברנר [פרק שני ואחרון במסע של שמואל ברנר לעיירה נובי מליני של משפחת ברנר].

דודו פלמה: מקרין הסרטים מוריד הגשם (סיפור).

רוב מהומה על לא מאומה ב"חלום ליל קיץ" של מנדלסון בפילהרמונית בניצוחו של קורט מזור. // ביקור חוזר במסעדה "תמרה".

משה גרנות: איך היה מגיב מו"ל בעל מצפון על ספרו של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר"? // ס. נידח: רוצו לבקר בתערוכת אגריטך!

רון וייס: ישראל כמדינה יהודית או ישראל כמדינת העם היהודי?

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 (*)

גַּם מֵיתָר שֶׁפָּקַע יֵשׁ לוֹ צְלִיל מִשֶּׁלּוֹ –

פִּרְאִי וּפָרוּץ אֶל נוֹפִים לֹא-שִׁעַרְנוּ

וּמֵקִיץ נִרְדָּמִים.

מתוך המחזור "נגיעות" (68)

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

בין פאניקה לחרדה ביטחונית אמיתית

צ'רצ'יל נחשב ל"מחרחר מלחמה" בעת שהתריע על מחדליה של ממשלת צ'מברלין לנוכח האיום של גרמניה הנאצית. "הצלתי את השלום באירופה לדור שלם," הכריז צ'מברלין בשובו מוועידת מינכן [1938], בעודו מנפנף בפיסת נייר שעליה חתום "הֶר היטלר", המבטיח שפניו לשלום – והרי "היטלר הוא ג'נטלמן, המקיים הבטחותיו," העיד עליו צ'מברלין.

שנה אחת בלבד לאחר הסכם מינכן, שהפקיר את ביטחונה של צ'כוסלובקיה – נאלץ אותו צ'מברלין עצמו להכריז מלחמה על היטלר, שהפר עוד הבטחה אחת ופלש לפולין.

שנה אחת – ולא "דור שלם", כדבריו ב-1938.

אחרי שנה נוספת [1940], בעיצומה של המלחמה הנוראה, נאלץ צ'מברלין לפנות את מקומו ליריבו-מבית, וינסטון צ'רצ'יל.

תבוסתו של צ'מברלין לא ביטלה את הצ'מברליניזם, לא בעולם ולא בישראל. ב"הארץ" מיום ראשון, 3 במאי 2009, כותב הפרשן המלומד לענייני ערבים צבי בראל, כי "אובמה איננו צ'מברלין," וכי איראן השיעית אינה מסוכנת יותר מהמוסלמים הסונים: "טירוף אין כאן," קובע בראל, ואפילו "הנכונות השיעית להתאבד" – יש להשוותה ללא הגזמה ל"סונים שהתאבדו בפיגועים בעיראק, פקיסטאן, אפגניסטאן ופלסטין."

 בראל מתעלם, כמובן, מהעובדה שהמדינות הסוניות במזרח התיכון מוכנות להכיר בישראל [בתנאי של הסכם ישראלי עם אבו-מאזן, המתון-יחסית] ואילו האיראנים פוסלים, מתוך קנאות דתית יוקדת, כל הידברות עם ישראל. הסונים מוכנים להכיר בזכותה של ישראל להתקיים – ואילו השיעים מכחישים את השואה שהיתה, ונכונים לגרום לשואה חדשה.

אבל צבי בראל אינו מודאג מהסכנה האיראנית – והוא מציע שנסיח את דעתנו מאיראן, ונמצא תחליף למאבק נגד גִירעוּנָה של מדינת-האייאתולות: "מדוע לא להתחיל עם מי שכבר יש לו [טכנולוגיה גרעינית], כמו צפון קוריאה או פקיסטאן?" [כלומר: עלינו לחכות בסבלנות עד שגם איראן תהיה בעלת טכנולוגיה גרעינית כמו צפון קוריאה או פקיסטאן...]

לא סכנה אמיתית אלא פחד-שווא [פאניקה] יש כאן, לדעת בראל. איראן אינה מהווה סכנה, ורק טענות-שווא הן כל ההאשמות נגד אחמדינג'אד שהוא "בנוסף לכל... גם מכחיש שואה – שואה, צ'מברליין, היטלר, השמדה גרעינית, אובמה, אחמדינג'אד – היש מזון טוב מזה לפאניקה?" שואל בראל שאלה רטורית. 

 אם בכל זאת לא ישוכנעו גורמי-הביטחון בישראל שלא קיימת סכנה איראנית – יבוא ראובן פדהצור, המומחה לענייני צבא וביטחון של "הארץ" [באותו גיליון ובאותו עמוד] וינסה לשכנע [אם לא את חיל-האוויר, לפחות את פקידי האוצר] שיש לחסוך ולא לקנות את המטוס החמקן אף-35 – באשר "ספק אם יש, או צפויות, לחיל האוויר משימות שלא ניתן לבצען באמצעות המטוסים שנמצאים כבר בשירותו."

ואם באמת הדאגה הביטחונית אינה אלא פאניקה – אולי לא כדאי להיאבק נגד המטיפים להשתמטות משירות בצה"ל? שהרי "מותר לחשוב שהשירות בצבא, שנהפך לצבא כיבוש, הוא לא מוסרי; כן, מותר לא לרצות להיות חיילים אוטומטיים, גם בישראל, ומותר אפילו לתמוך במי שזאת השקפת עולמם," – כותב גדעון לוי באותו גיליון של "הארץ", ובאותו עמוד, כהשלמה "הגיונית" לטענות המרגיעות" [ולמעשה: המרדימות] של שני קודמיו.

 אסיים הערה זו בדוגמא אחת מני רבות, שיש לה השלכה אקטואלית:

בשנת 1968, בהיות אזרחי ישראל, ברובם, שיכורי-ניצחון בעקבות מלחמת-ששת-הימים, פירסם העיתונאי משה א. גלבוע בהוצאת "עם עובד" ספר בשם "שש שנים – שישה ימים", ובעמודים 31-33 הוא מתפלמס עם יריבו הפוליטי, ראש-הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון. הוא מאשים את בן-גוריון ביצירת פאניקה [בלשונו: "בהלת-שווא בישראל"] כאשר הביע חשש שמצרים וסוריה, בתמיכה סובייטית, תתקופנה במפתיע את ישראל. בן-גוריון הציע לפעול גם בתחום המדיני-הבינלאומי, וגם בתחום הביטחוני [אמצעים נגד הטילים שעלולים להיות תוך כמה שנים בידי הסורים והמצרים]. גלבוע מלגלג על דאגותיו המופרזות של בן-גוריון – שהזעיק את גדולי המדינאים בעולם לסייע לישראל ולמנוע מלחמה מסוג זה – ושאל את גולדה מאיר: "האם נעשתה הפנייה של דוד בן-גוריון לראשי מדינות בעולם על דעת הממשלה?"

גולדה מאיר ענתה בזהירות ובהערכה: "ידענו על הפניות. התייחסנו ביראת כבוד אל דויד בן גוריון, לתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, לאישיותו ולמקומו בייסוד המדינה ובעיצוב דרכה – הוא נהג בפעולה זו כדרכו בראשות הממשלה, ואנו לא אמרנו דבר, אם כי השתוממנו..."

"ההתכתבות העניפה של ראש הממשלה עם ראשי מדינות דחקה אותו למבוי סתום," מסכם משה א. גלבוע. 

 אילו המתין חמש שנים – והיה מפרסם את ספרו לא בשנת 1968 אלא בשנת 1973 – היה חייב לציין שכל תחזיותיו הקודרות של בן גוריון נתקיימו במלחמת יום הכיפורים. לאחר שלא נתקבלו הצעותיו, הפתיעו סוריה ומצרים את ישראל והביאונו למלחמה קשה ביותר, שלא היינו מוכנים לה כראוי.

בן גוריון התפטר ב-16 ליוני 1963 (עשר שנים וארבעה חדשים לפני שפרצה המלחמה שמפניה הזהיר) משום – כפי שכתב ביומנו – שחבריו בממשלה אינם מבינים את גודל הסכנה ולא תמכו במדיניות שהציע, ולכן אינו יכול לקחת האחריות על עצמו. הלגלוג של משה א. גלבוע ביטא עמדה דומה לזו שמביעים כיום עיתונאי "הארץ" הבכירים צבי בראל, ראובן פדהצור וגדעון לוי. במקום למנוע פאניקה – הם נוקטים במדיניות עיתונאית של הרדמה וטשטוש הסכנות. אין עוד ב"הארץ" כל שריד לבן-גוריוניזם – יש בו, לעומת זאת, מנה גדושה של צ'מברליניזם.

אהוד: שכחת את עקיבא אלדר שהוא שחקן ראשי בשטיפת המוחות שמנסה לעשות עיתון "הארץ" לציבור הקוראים שעדיין מתייחס אליו ברצינות.

* * *

לא נניח לאובמה הסכל להיות צ'מברליין

לא נניח לאחמדניג'אד המטורף להיות היטלר

ולא נניח לישראל הקטנה להיות צ'כוסלובקיה

יהודי ארה"ב ואתֶם הסכלים בישראל – התעוררו

אובמה מנסה להעלות אותנו קורבן לשיגיונותיו

* * *

משה ברק

גם ספרו של ויזל בעריכת רפל לא הזים את העלילה

תודה לד"ר יואל רפל על שגילה לנו כי בספר שערך ופירסם ב-2008 הגיש את דברי אלי ויזל, או חלקם, על קהילת יהודי מרוקו לפני יציאתה לישראל, תיעוד היסטורי חשוב כשלעצמו, שנדמה לי כי נבלע מדרך הטבע בתוך שלל הכתבות שבספר.

עובדה היא כי הוא לא הגיע לתודעה הציבורית, ולא עורר את הסערה המתחייבת, למקרא העדות שמרוקו היתה רחוקה מלהיות ארץ החלומות... בקשריי עם מנהיגי ואירגוני יהודי מרוקו, לא ידע איש מהם על כך.

מאז שהעלילו את העלילה על "חטאי האשכנזים בקיפוח יהודי מרוקו" לפני 40 שנה, שלפתי כתבות אלה, שהוכיחו כי לא רק שלא חטאנו, כי אם היינו ראויים לכל תודה על מעשה ההצלה הנאצל שביצענו בראשות ספיר, אשכול, רבינוביץ ועמיתיהם. אך איש לא התייחס לעדות, בשיח הציבורי שהתעורר בעקבות העלילה. המפלגות שחיפשו את קולות יהודי מרוקו אימצו את גירסת "הקיפוח" שזכתה אפילו להעצמה והפכה ל"אמת היסטורית" אף כי לא היה לה כל שחר.

אפילו כתבי "ידיעות אחרונות", שהתייחסו במשך השנים לנושא, לא הסתמכו על הכתבות האלה בעיתון שלהם, כדי להזים את העלילה. הם לא עשו כן, גם לאחר פרסום ספרו של אלי ויזל בעריכת יואל אפל בהוצאה לאור של עיתונם.

משה ברק

גבת

* * *

אהוד בן עזר

הגיע הזמן שיוצאי מרוקו יבקשו מאיתנו סליחה

גם אני חושב שהגיע הזמן שיוצאי מרוקו דור ראשון שני שלישי ורביעי ועד דור עשירי –יבקשו סליחה מכל אותם ישראלים שהיו בארץ בסוף שנות הארבעים ובראשית החמישים של המאה שעברה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקטנה והענייה – אותם ישראלים אשר קלטו את יהודי צפון אפריקה והצילו אותם מחיי עוני, ניוון מוסרי (זנות של בחורות יהודיות שם, במרוקו), בורות, מחלות, תנאי חיים פרימיטיביים במלאח ובהרי האטלס – וכמיהה גדולה לעזוב את החיים הנוראים שם ולהיגאל על ידי העלייה לישראל, למדינה אשר היטיבה את מצבם לאין שיעור, זקפה את קומתם והפכה אותם לאזרחים נאורים של המאה העשרים.

זה שהעשירים שלהם, במרוקו וגם באלג'יר, הפקירו את העניים והחולים והזקנים, והם-עצמם היגרו לצרפת בסיוע ממשלת צרפת, זה סיפור מעציב שרק מעצים את הנס לקרה לאותם יהודי מרוקו הלא-עשירים – שכן הגיעו ארצה, ורובם הסיר מעליו את חרפת הגלות ופיגוריה, אף כי עדיין חלקם דבק באי-השכלה, באמונות שווא בבאבות הקדושים של כמו הצדיק באבא ברוך, או בפולקלור של המימונה, שחלק ניכר ממנו הוא כבר משופץ וישראלי וכמעט אין לו קשר לחג האלילי-למחצה שהיה נחוג בקרב העניים בצפון אפריקה.

בשעתו הייתי בערב ספרותי בעיירה שדרות עם יצחק גורמזאנו-גורן, ארז ביטון ואולי עוד סופר מחוגם, והם פתחו ביללה הרגילה על מה שעשינו להם כאן, אנחנו האשכנזים והיישוב הוותיק, שרמסנו את פאר קהילת יהודי צפון אפריקה המסורתית והפטריארכאלית והמשכילה שחיתה בארמונות-פאר ואשר הילדים והילדות נישקו את ידי הוריהם וצייתו להם בכול וכולם אמרו שירה ותרבות והיו חביביהם של מלכים ורוזנים ­– וכדומה וכדומה, ורק פה בישראל עיפרנו כבודם בעפר והפכנו בנותיהם לזונות!

ואז קם גבר אמיץ ולא צעיר, מיוצאי מרוקו הגר בשדרות, ונתן להם באבי-אביהם, ותיאר את המצב האמיתי של היהודים במרוקו, ממנו גאלה אותם ישראל, ולא פסח על הזונות היהודיות ששירתו את חיילי בנות הברית בצפון אפריקה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואמר שאוי ואבוי לקהילת יהודי מרוקו אלמלא ישראל הצילה אותה מחיי ניוון, בורות, עוני וזנות.

איפה הסופר, המשורר או האינטלקטואל יוצא-מרוקו האמיץ שיקום כיום וינפץ את התמונה השקרית של הקיפוח והעוול הנורא שעשתה להם כביכול מדינת ישראל! אכן, היא פשוט לא גאלה עדיין את כולם מהאמונות הטפלות של המלאח; ולצערנו עדיין פועלים עסקנים ורבנים שלהם, שמשתדלים שהחיים בישראל המודרנית לא יגאלו את צאן מרעיתם אלא שיישארו בבורותם גם כאשר היא מתכסית בש"סניקיות דתית שיש בה מבחינת תרבותית והשכלתית לא מעט מהמשך הגטו של המלאח – לבד מהמצב הכלכלי השפיר-יחסית של אברכי ש"ס ודומיהם, בזכות החליבה של תקציבי המדינה, מה שלא היה לשכמותם אפילו בחלום בגולה הדווייה!

* * *

יוסי גמזו

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן,

הֵם עוֹף מוּזָר, חָשוּד תָּמִיד וְלֹא בְּלִי צֶדֶק   

בְּחַתְרָנוּת קָשָה, אֲפִלּוּ אַפְּלָטוֹן

הִמְלִיץ לִבְעֹט אוֹתָם הַרְחֵק מִן הַמְּדִינָה,

אַךְ גַּם מֵעֵבֶר לַפּוֹלִיטִי – כָּל עִקָּר

חַתְרָנוּתָם הִיא פְּרִימָתוֹ שֶל קַו-הַתֶּפֶר                

בֵּין הַנֶּחְשָב בִּלְתִּי יָפֶה אֲבָל מוֹעִיל     

וּבֵין הַלֹּא-כָּל-כָּךְ מוֹעִיל

אַךְ הַיָּפֶה.               

וּכְמוֹ שֶשֵּם הַקָּאוּצ'וּק הוּא רַק שִבּוּש

של הַקָּהַאצ'וּ שֶקּוֹרְאִים לוֹ הָאִינְדְיָאנִים

כָּךְ סִוּוּגָם הַזָּר שֶל כָּל אוֹמְרֵי-הַשִּיר

בַּחֲטִיבַת הַמִּקְצוֹעוֹת הַחָפְשִיִּים

הוּא לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ שִבּוּש, בְּשוּם פָּנִים          

זֶה לֹא מִקְצוֹעַ, זֶה סוּג דָּם, זֶה קוֹד גֶּנֶטִי

וְהֵם בְּעֶצֶם לְעוֹלָם לֹא חָפְשִיִּים

מִן הָעַבְדוּת הַזֹּאת

לְמָה שֶבְּתוֹכָם.

הֵם כְּמוֹ גִזְעֵי עֲצֵי-הַגּוּמִי הַדּוֹמְעִים

אֶת כְּאֵבָם הַמַּר בְּיַעֲרוֹת-הַגֶּשֶם

שֶבָּם מֻקָּז, מִכָּל חֲתָךְ פָּעוּר, דָּמָם     

שֶל הַזְּקוּפִים הַנִּשְסָפִים לְלֹא רַחֵם

שֶכְּמוֹ נִתּוּחַ קֵיסָרִי שֶאֵין לוֹ סוֹף          

יוֹם אַחַר יוֹם מְדַמְּמִים עַצְמָם לָדַעַת         

אֶל תּוֹךְ כּוֹסוֹת קְטַנּוֹת שֶל אַמְבּוּש סְטָלַקְטִיטִי

בָּהֶן נִצְבָּר הָאֲמִתִּי וְהַשּוֹתֵת.

הַזְּמַן פּוֹצֵעַ בַּמָּצֶ'טוֹת שֶל הַצַּעַר,

שֶל הָאַכְזָב, שֶל הָעַוְלָה, שֶל הָאָסוֹן       

אֶת כָּל גִּזְעֵי הָאֲנָשִים עַל פִּי הַסֵּדֶר

הַלֹּא סָדִיר שֶל הָרִשְעוּת שֶשְּמָהּ גוֹרָל

וּכְמוֹ בְּרֹב הָאִילָנוֹת שֶכָּל פְּצִיעָה

בְּגִזְעֵיהֶם אֵינָה הֹרָה שוּם זִיק שֶל יֹפִי

כִּי אִם תַּחְלִיב דָּבִיק, עָכוּר, מַכְפִּיש יָדַיִם

הוּא לֹא מוֹתִיר לָנוּ גַם נֶבֶט שֶל תִּקְוָה.

אֲבָל שֶלֹּא כְּמוֹ כָּל עֲצֵי הַקָּאוּצ'וּק

שֶכָּל חֲתָךְ בָּהֶם מַנְבִּיעַ דִּיבִידֶנְדִּים

לַקּוֹרְפּוֹרַצְיוֹת שֶל תַּעֲשִֹיּוֹת הַגּוּמִי  

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל אֹרֶן-הָעִנְבָּר

מִן הַתְּקוּפָה הַשְּלִישוֹנִית, שֶדִּמּוּמוֹ

שֶל שְֹרַף דִּבְשוֹ אֵי-שָם עַל חוֹף הַיָּם הַבַּלְטִי

נִכְבַּש בְּלַחַץ-אַדִּירִים שֶל זְמַן וְכֹבֶד

אֵינְסְפוֹר שְכָבוֹת שֶל מוּעָקוֹת לֹא הֲגוּיוֹת.

מַה כְּבָר נִתָּן

לְהָפִיק מֵהֶם, חוּץ

מֵאוֹתוֹ מְאֻבָּן שֶאֵינֶנּוּ      

אֶלָּא רַק יֹפִי שֶאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כִּי אִם לְצַוְּארֵי הַנָּשִים,

אוֹ לְאָזְנָן, אוֹ לְדֹק אֶצְבָּעָן: מַחְרוֹזוֹת הָעִנְבָּר שְקוּף הַגָּוֶן?

אֶבֶן-תַּשְבֵּץ לֶעָגִיל? לַטַּבַּעַת?

אוֹ חֹמֶר זֶה שֶבּוֹ מוֹשְחִים

אֶת קֶשֶת הַכִּנּוֹר?

לֹא כְלוּם, אֲבָל מוּזָר: מִן הַלֹּאכְלוּם הַדַּל הַזֶּה

קוֹרֶנֶת הָאַלְכִּימִיָה שֶבָּהּ מוּמָר הַסֵּבֶל

בְּאוֹר, בְּנֶחָמַת-מְעַט, בְּהַשְאָרַת-הַנֶּפֶש

בָּהּ הַמְּרוֹרִים הוֹפְכִים לַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת.

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן

אֲבָל מָגֵן, מָגֵן מְאֹד, מָגֵן בְּשֶקֶט

עַל הַמְּעַט הַזֶּה שֶהוּא אוּלַי בְּעֶצֶם

בְּאֵר בּוֹדֶדֶת בְּמִדְבַּר הַתַּלְאוּבוֹת

הַקַּמְצָנִי שֶל קִיּוּמֵנוּ הֶחָסֵר,

כָּל-כָּךְ חָסֵר אֶת נִחוּמֵי שְעוֹת הַחֶסֶד

שֶהַשִּירִים מַעֲנִיקִים לָנוּ לֹא פַּעַם

הַרְבֵּה יוֹתֵר, עָצוּב לוֹמַר,

מִן הָאָדָם.

* * *

באבל על מות משה נצר

משה נצר (1922-2009), שהלך לעולמו בראשית השבוע, היה בנם של דבורה ושרגא נצר, עלה עם הוריו בשנת 1925 והוא זאטוט בן שלוש. בבית הספר היסודי שבו למד בתל אביב, בית החינוך לילדי עובדים, ולאחר מכן בבית-הספר החקלאי כדורי – הוא היה בן כיתתו של יצחק רבין, וחברות-מילדות זו נמשכה בקיבוץ רמת יוחנן, בפלמ"ח, בצה"ל ובמשך כל ימי חייו של רבין.

במלחמת העצמאות היה משה נצר מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח בנגב. לאחר קום המדינה המשיך לשרת בצה"ל כמפקד פיקוד הנח"ל בשנים 1950-1954, ובתקופתו היה הנח"ל לאחד ממנופי ההתיישבות הביטחונית העיקרית של המדינה הצעירה.

ב-1954 פשט את מדיו והקדיש עצמו לפעילות ציבורית, עד שנקרא ב-1967 על-ידי שר הביטחון, משה דיין, לעמוד בראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון ולשמש כעוזר השר להתיישבות. בתפקידיו אלה היה ה"בולדוזר" מאחורי הקמת היאחזויות חדשות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני.

משה נצר, איש קיבוץ רמת יוחנן, שכל את בנו יצחק, שנפל בעת שירותו בצה"ל. בשנים 1978-1980 כיהן שיושב ראש ארגון "יד לבנים".

בהוצאה לאור של משרד הביטחון יצאה לאור ב-2002 האוטוביוגראפיה שלו "נצר משורשיו, סיפור חיים", שממנה לקחתי את הפרטים דלעיל. שנים אחדות קודם לכן, ב-1990, יצאה לאור הביוגראפיה שכתבתי אני על אביו: "שרגא נצר, סיפור חיים" בהוצאת עידנים / ידיעות אחרונות. תוך כדי העבודה על כתיבת הספר למדתי להכיר את משה והיתה לי הזכות לראיין שעות ארוכות את אימו דבורה ז"ל, יחד עם אחותו פרופ' רינה שפירא תבדל"א. תיעדתי אז חומר רב בהקלטות של אנשים רבים, שדומני שיש להן גם ערך היסטורי לעצמן, כמו עם יצחק בן אהרון, ומסרתי את כולן לרינה על מנת שתמצא להן מקום ארכיוני ראוי. היו לנו ויכוחים לא מעטים סביב הספר, ואינני בטוח אם בסופו של דבר היה משה מרוצה ממנו. אני עצמי למדתי הרבה מהכתיבה על שרגא נצר, שאותו לא היכרתי אישית, ואמרתי לעצמי שעשיתי דרך ארוכה מ"המחצבה" ועד "שרגא נצר", שרבים מתגעגעים אליו בשנים האחרונות.

בשעתו שלח לי משה את ספרו "נצר משורשיו" עם הקדשה ארוכה שציינה גם קרבת משפחה בינינו, ואני מצר מאוד על כך שמרוב עיסוקים לא התפניתי לענות לו בתודה וגם לא כתבתי על הספר.

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. שגיאה פטאלית

בפרספקטיבה של כמעט 16 שנים, במבחן התוצאה – הסכמי אוסלו הם כישלון מוחלט. ההסכם היה הונאה ערפאתית. ההסכם לא כובד אפילו יום אחד ולא היתה לערפאת כל כוונה לכבדו. כל מטרתו של ערפאת, היתה להשיג הישגים שיקלו עליו במלחמתו בישראל. הוא וכנופייתו הוכנסו לארץ ומקרוב המשיכו לנהל את המאבק הטרוריסטי המזויין. הוא קיבל ריבונות למעשה ברשות הפלשתינאית והפך אותה לרשות טרוריסטית מובהקת. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה לבסיס לתוקפנות וטרור נגד ישראל.

אולם כשבוחנים את ההסכם בפרספקטיבה של 16 שנים, מבחן התוצאה אינו המבחן היחיד. ישנם מבחנים נוספים ובהם מבחן הכוונה, מבחן הסבירות, מבחן ההפיכות, מבחן האחריות, מבחן המטרה ועוד. כוונת ההסכם היתה לשים קץ לסכסוך הדמים בן מאה השנים בינינו לבין הפלשתינאים; מטרה ראויה ורצויה. ההערכה שהפלשתינאים ינהגו כבני תרבות ויכבדו הסכם בינלאומי עליו חתמו על מדשאת הבית הלבן היתה סבירה. גם ההנחה שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – מדינה בדרך על המשתמע מכך, הם יעסקו בבנייתה ולא בטרור ובתוקפנות נגד ישראל, היתה סבירה. במבחן ההפיכות – ההסכם היה מדורג. שלב א' – עזה ויריחו. שלב ב' – הערים המרכזיות וכן הלאה. ניתן היה לבחון את כיבוד ההסכם בידי הפלשתינאים אחרי כל שלב, ולעצור את ביצועו אם אינם עומדים בו. רבים מזכירים את אמירתו האומללה של רבין "נילחם בטרור כאילו אין מו"מ וננהל מו"מ כאילו אין טרור," אך מעלימים את העובדה, שלנוכח התגברות הטרור הוא גם אמר ש"אין תאריכים קדושים", לא נסוג מהערים ביו"ש במועד הנקוב והִתנה את מימוש חלקה של ישראל במימוש חלקם של הפלשתינאים – הפסקת הטרור.

מי שהפר את מדיניותו זו היה פרס, אחרי הרצח. הוא נסוג, ונענה במתקפת טרור חסרת תקדים. במבחן המטרה – בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג לראשונה את תוכניתו המדינית להסדר הקבע, הציג רבין תכנית אחראית ושקולה, השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי וסביבותיה, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף ועוד. הוא לא חלם להציע הצעות נוסח ברק ואולמרט לפלשתינאים. לכן, על אף מבחן התוצאה החד משמעי כל כך, ניתן בהחלט לשפוט את רבין לקולא על הסכמי אוסלו.

אולם בנקודה אחת הוא טעה טעות נוראה, שגיאה פטאלית שגרמה וגורמת לישראל נזק בל ישוער. במלכודת אחת, שאסור היה לו ליפול בה, נפל רבין והפיל את המדינה. כוונתי לנכונותו להכניס את "סוגיית הפליטים" כאחת הסוגיות בהסדר הקבע. עצם הנכונות הזאת, בהסכם רשמי עליה חתומה ישראל, כמוה כקבלת הטענה הפלשתינאית שהנושא הזה הוא חלק מהסכסוך, יש לישראל אחריות כלשהי עליו ולכן היא נושאת באחריות כלשהי לפתרונו.

"סוגיית הפליטים" היא קוד לתביעת "זכות" השיבה – שם הקוד לניסיונם של הפלשתינאים לשים קץ לקיומה של המדינה היהודית באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים. אין לי צל צלו של ספק, שלא היתה לרבין כוונה לוותר ויתור כלשהו בסוגיה זו. רבין לא היה מאפשר כניסה של פלשתינאי אחד למדינת ישראל בשם "זכות" השיבה. מן הסתם, רבין התייחס לסוגיית הפליטים כאל עז, שאותה מכניסים הפלשתינאים בהסכם הביניים כדי שיהיה להם על מה לוותר וממה לסגת בדיון על הסדר הקבע. זוהי תמימות שאינה ראויה למדינאי ותיק ומנוסה כפי שהיה רבין.

בנובמבר 1947 הסכימו היהודים לחלוקת הארץ ולרעיון של שתי מדינות לשני עמים, חרף העובדה שהגבולות המיועדים למדינת ישראל היו אבסורדיים – חסרי רצף טריטוריאלי, ללא ירושלים, ללא יפו, ללא לוד ורמלה, הגליל המערבי והמרכזי, הנגב המערבי. הפלשתינאים דחו את ההצעה מכל וכל ולמחרת פתחו במאורעות דמים, בניסיון להשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים אחרי השואה. ביום הקמת המדינה פלשו אליה מדינות ערב כדי למנוע את הקמתה וכדי להטביע את היישוב היהודי בדם.

מי שיזם את התוקפנות הזאת, הוא הנושא באחריות בלעדית לכל תוצאות תוקפנותו. 100% מן האחריות לבעיית הפליטים היא על הצד הערבי. ישראל התגוננה ואין כל סיבה שתתנצל על ניצחונה ובוודאי שאין כל הצדקה לכך שהיא תשלם מחיר על תוקפנות אויביה. אין צורך בדימיון רב כדי לדעת מה היה קורה אילו הערבים ניצחו. אם יש למישהו ספק, אני מציע לו לנסוע לביקור ידידותי בעזה או בשכם, ובתוך דקות הוא ידע את התשובה. בעצם, הוא כבר לא ידע.

אחוז שלם מן היישוב היהודי נהרג במלחמה – 6,000 איש. ב"ג אמר, בתגובה על תביעתם החצופה של הפלשתינאים ל"זכות" השיבה, שאם הם יחזירו לנו את 6,000 ההרוגים, יהיה על מה לדבר.

הכנסת סוגיית הפליטים כנושא למו"מ על הסדר קבע היתה השגיאה החמורה ביותר בהסכמי אוסלו. מאחר שהפלשתינאים הפרו וממשיכים להפר ברגל גסה את ההסכם, יש לישראל כל ההצדקה להודיע שההסכם בטל ומבוטל, לא שריר ולא קיים. על ישראל להבהיר חד משמעית, שבינה לבין הפלשתינאים אין כל סוגיית פליטים. שאלת הפליטים היא בעייה פנים ערבית ואין לישראל כל כוונה להתערב בה. לכן, לא יתקיים מו"מ כלשהו בין ישראל לפלשתינאים בנושא. ישראל לא תקלוט לתוכה ולו פלשתינאי אחד. ישראל לא תשלם אפילו אגורה שחוקה אחת כפיצויים.

2. מכחיש העברית

תגובה ל"ישראלי דבר ישראלית", "הארץ", ספרים, 28.4.09

התמודדות ראויה עם תיאוריה אקדמית היא בכלים אקדמיים של ניתוח התזה והביקורת עליה. אולם כיוון שעיקר התיאוריה של גלעד צוקרמן, אודות השפה ה"ישראלית" השונה מן העברית, מתבססת על טבעיות השפה הילידית, הדרך הראויה לבחון אותה היא אמפירית – האומנם השפה שמדברים "הילידים הישראלים" אינה עברית, אלא שפת כלאיים שמקורותיה השונים הם יידיש לצד העברית ובלל נוסף של מקורות לשוניים.

את הניסוי האמפירי הזה אעשה על היליד הישראלי המוכר לי ביותר – אני.

בילדותי, כשהוריי רצו לשוחח ביניהם מעל לראשי ולראש אחיי, הם שוחחו ביניהם באידיש. ואכן, לא הבנו מילה. כאשר למדתי לקרוא, בכיתה א', התאהבתי בתנ"ך. קראתי והבנתי את שקראתי, שהרי קראתי טקסט בשפת אימי, בשפה בה אני מדבר. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" – איזה דובר עברית לא יבין את המשפט הזה?

רבים מבני דורי, שמוצאם אשכנזי, יכולים להיות שותפים לעדותי אודות "שפת הסתרים" של ההורים, היידיש. היידיש היא שפה יהודית, היא חלק מן התרבות היהודית וראוי לעשות מאמץ לשימורה כפי שראוי לעשות מאמץ לשמור על כל מכמני התרבות היהודית לדורותיה ולגווניה. אולם מבחינה לשונית, היידיש היא שפה זרה לכל דבר. אימי נולדה בפולין ושפת אימה היתה יידיש. אבי נולד בבוקובינה ושפת אימו היתה גרמנית. כדובר גרמנית, ידע אבי לתקשר היטב ביידיש. כדוברת יידיש, ידעה אימי לתקשר היטב בגרמנית. כדובר עברית, התקשיתי מאוד להבחין בין היידיש שדיברה סבתי מצד אימי, לבין הגרמנית שדיבר סבי מצד אבי. בוודאי, שכדובר עברית לא יכולתי למצוא את ידיי ואת רגליי ביידיש. וכפי שאת התנ"ך לא היתה לי כל בעייה להבין, בהיותו כתוב בשפת אימי, כך אין לילדיי כל קושי בהבנת התנ"ך. הרי התנ"ך כתוב בשפה הילידית אליה נולדו ובה גדלו.

כ"יליד ישראלי" אני קובע קטגורית, שהתיאוריה של צוקרמן היא תיאוריית הבל, בה הוא ממציא שפת הבל, אותה הוא מכנה "ישראלית". כיליד הארץ הדובר את שפתה, איני יכול, אלא לדחות מכל וכל את דברי ההבל הללו.

אין לי ספק שאילו עמוס הנביא היה יוצא היום מהתנ"ך, היה ביכולתו לשוחח עם בני, עמוס, שיחה חופשית. נכון, הוא לא היה מכיר את המילים מחשב, מגהץ, מטוס ומכונית, וגם לא את הסלנג של ימינו, כפי שלנו אין מושג על הסלנג של תקופתו, והרי אין שפה ואין תקופה שאין בהן הסלנג שלהן. אבל השפה היא אותה שפה – עברית. זאת שפה דינאמית, בעיקר במאה השנים האחרונות מאז הוחייתה כשפת דיבור מודרנית. היא משתנה כל העת, אך עברית היא עברית היא עברית.

התיאוריה של פרופ' צוקרמן מופרכת מעיקרה, אולם אין זה הכשל העיקרי במשנתו. לא פחות בעייתית היא תיאוריית ה"שתי שקל". לטענתו של צוקרמן, אין דבר כזה שפה קלוקלת, אין דבר כזה שגיאות בשפה. ילידים אינם טועים בשפה. ולכן, אם הישראלים אומרים "שתי שקל", אין לראות בכך טעות, ויש לגנות את מי שמתקן זאת, שאינו אלא "טהרן שפה", המנסה לכפות על הישראלית את הדקדוק העברי, שהוא, כאמור, דקדוק של שפה זרה. בניסיונו להסביר את הטענה הזאת, הוא מציג ביטויי סלנג כהוכחה לכך שהישראלית הילידית היא שפה שונה מהעברית, שהרי איפה בעברית ניתן למצוא "חבל על הזמן" במובנה הסלנגי?

הפרופסור המלומד אינו מבחין בין סלנג, שפה דלה ושגיאות בעברית. הסלנג הוא התבלין של כל שפה, הוא מה שהופך אותה לשפה חיה. הסלנג העברי הוא ההוכחה לכך שהעברית היא שפה חיה. נעמי שמר, שלבד מהיותה משוררת מצויינת גם היתה קנאית לשפה העברית, חברה באקדמיה ללשון והקפידה על הגייה עברית נכונה של מילות שיריה בפי הזמרים המבצעים, כתבה בשירה "המעיל" – "מעיל שחבל על הזמן." באחד הראיונות לתקשורת התפעלה מהביטוי "יאללה ביי" (ככותרת שירו המצליח של בנה אריאל הורביץ). איני מתלהב מהצירוף "יאללה ביי" (מהשיר דווקא כן), אך זו כבר שאלה של טעם. אולם הסלנג הוא חלק בלתי נפרד מהשפה, הוא מעשיר את השפה ואין לראות בו שגיאת שפה.

לא כן "שתי שקל". הקפדה על שפה נכונה, על דיבור רהוט, על הדקדוק העברי חשובה, ואין לתת לגיטימציה לקלקול השפה בטעויות מסוג זה. בניגוד לסלנג, הטעויות הללו מכערות את השפה. הן הופכות אותה לפחות מובנת, פחות מדוייקת, פחות ברורה. אני מצטמרר כשאני שומע את ציפי לבני, למשל, אומרת "אני יעשה", "אני יחליט".

הגרוע מכל הוא דלדול השפה. העברית היא שפה יפה ועשירה, וכל כך חבל להיווכח בדלות הלשון של רבים מדובריה. "איך עושה פרה? איך עושה סוס? איך עושה כלב?" הילדים שלי מעולם לא נשאלו שאלה עילגת כזאת. אנו הקפדנו לשאול אותם איך הפרה גועה, הכבשה פועה, הסוס צוהל, הכלב נובח, התן מיילל, הדב נוהם, האריה שואג, התרנגול קורא, הצפרדע מקרקרת, הציפור מצייצת, החמור נוער, החזיר נוחר וכן הלאה. שפה כה עשירה, למה לדלל אותה ל"איך עושה"?

שלא לדבר על "שמתי מכנס", "שמתי כובע", "שמתי נעלים" וכן הלאה, במקום לבשתי מכנסיים, חבשתי כובע, נעלתי נעליים, גרבתי גרביים, ענדתי שעון, הרכבתי משקפיים. למה "להוריד תפוז מהעץ", "להוריד ענבים" וכו', במקום לקטוף תפוחים, לבצור ענבים, לארות תאנים, לגדוד תמרים, לקצור חיטה וכו'. דלדול השפה, הוא דלדול המחשבה, הוא דלדול התרבות, הוא דלדול הרעיונות. דלדול השפה עלול באמת להפוך את העברית לשפה זרה בעבור "הילידים". זו תופעה שיש להיאבק בה.

בא הפרופ' המכובד, ובשם תיאוריה מוזרה ש"ילידים לא טועים" מציג את השפה הדלה והקלוקלת כשפה "טבעית", כביכול, שפה מומצאת – "ישראלית". שפה שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה; שפת הבל ורעות רוח. שפה שאינה שווה אפילו "שתי שקל". בקושי "שני לירה".

* * *

שולה וידריך

הפרדס הראשון

[בריכת "גן הדסה" לא היתה שייכת לפרדס פלמן]

בהמשך לסיפורה של משפחת פלמן, חלוצת הפרדסנות [גיליון 441], אני מצרפת מפה משנת 1948 בה נקרא רחוב הפרדס בשם "הפרדס הראשון", על שם הפרדס היהודי הפרטי של דוד דב ושרה איטה פלמן.

מן הראוי לציין שבנם, נחמן פלמן, הצטרף למייסדי תל אביב ובנה את ביתו ברחוב הרצל 19.

שטח הפרדס המעובד שלהם היה צפונית לפרדס פורטליס, שהיה בבעלות ערבי נוצרי, שלימים מכר את השטח לעיריית תל אביב.

ישנה עוד משפחה שנשכחה בהילולת המאה והיא משפחת שנברג, שהקימה משק בסמוך לכפר הערבי סומייל בשנת 1882. מוריץ (משה) שנברג יזם ואיש ציבור רב פעלים, עלה מרומניה לארץ ישראל כנער עם משפחתו בשנת 1882. משפחת שנברג השתקעה בסמוך לכפר הערבי סומיל, הם קנו נחלה בת 33 דונם, בנו בית והקימו משק חקלאי.

ההפסדים והקדחת היכו בהם, ולאחר שאביו נפטר ממכת שמש, נמכרה נחלתם לאדם בשם איסר גולדובסקי. מוריץ החל לעבוד ביפו כצורף זהב ושען. בשנת 1885 נשא לאישה את ליבה, בתו של גולדובסקי וכך נשאר על נחלתו .

בהמשך קורות חייו של מוריץ שנברג משובצים סיפורים ופרשיות רבות. הוא יזם הקמת חנויות ברחוב בוסטרוס, כיום רזיאל, הצטרף למייסדי נווה צדק, וכיהן כשען רשמי של הרכבת התורכית, והוא זה שהתקין את השעון במגדל השעון ביפו. בשנת 1904 הוא זכה לפרסום ביישוב היהודי בשל הסטירה שסטר לד"ר הלל יפה, ששימש כראש "המסדרה", והעיתונות העברית תרמה לפרסום הפרשה שהסעירה את היישוב. מוריץ, שפיתח רעיונות של מתקן עולם ושימש כנציג בעלי מלאכה אביונים, ביקש להחזיר את כספם של בעלי מלאכה, שהצטרפו למסדרה (הסתדרות) שהקים המנהיג הציוני מנחם אוסישקין ביפו. כשנודע למוריץ שאוסישקין מתנגד להרצל ולתוכנית אוגנדה, החליט לפרוש מהמסדרה ודרש החזר כספים של האומללים כאות מחאה.

הקטטה בין האישים מוריץ והלל יפה גרמה להחרמת מוריץ שנברג והחרמת חנותו המפוארת ביפו. אך לבסוף מחלו לו, ומעל דפי העיתון "השקפה" פירסמו הודעת זיכוי וקריאה לחדול מן החרם – "ישובו לקרב את אשר הרחיקו."

לאחר הגירוש בשנת 1917 ולאחר מלחמת העולם הראשונה, בנה את ביתו ברחוב ביאליק מספר 1. הוא נפטר בשנת 1939 שבע ימים ומעשים.

אהוד: האם יש להסיק מכך שהבריכה המפורסמת בגן הדסה לא היתה של פרדס פלמן אלא של פרדס פורטליס, שהוא פרשה לעצמה ועל חלקת אדמה אחרת?

שלום אהוד,

העובדה היא שהעירייה רכשה בשנת 1926 את פרדס פורטליס. בכל האיזכורים של רכישת השטח מצויין פרדס פורטליס ולא פרדס פלמן. אני מוכנה להמשיך ולבדוק בארכיון, אבל אם שרה איטה מכרה את הפרדס ב-1936 לקבלנים, ועיריית תל אביב רכשה את הפרדס הקרוי פרדס פורטליס ב-1926, ובמסמכים כאלו נתקלתי כבר בארכיון, אזיי מדובר בשני פרדסים שונים וכנראה גם סמוכים.

והנה גם תשובה מוסמכת שקיבלתי זה עתה מהארכיון ההיסטורי של עיריית תל אביב – דבריה מיום 5.5.09 של רבקה פרשל גרשון, עוזרת ארכיבאית העירייה:

"לשולה שלום, השטח עליו בנויה העירייה היה בבירור של פרדס פורטליס. פרדס פלמן היה מצפון לו. רבקה."

בברכה

שולה

* * *

סית שרה: השלמות

פרופ' יפה ברלוביץ

השלמה א'

בשיחה עם אהוד, ציין אהוד שעל שמה של שרה איטה פלמן קראו רחוב בפתח תקוה ועל שם סבא שלו – לא. זו כמובן שערוריה ואין לי תשובה על כך. אבל לגבי שרה-איטה יש לי, והיא מצוייה בקטע ראשון זה, המספר גם על מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין אנשי פתח תקוה לבין שרה-איטה, כאשר שרה-איטה היתה המורה שלהם לפרדסנות, ואילו אנשי פתח תקוה, ובראשם עסקנים כמו פרומקין ושטמפפר, ראו בה את בת חסותם לתמוך ולסייע לה ולילדיה.

הקטעים לקוחים מתוך ספרו של אברהם פלמן, חלוצי הפרדסנות בארץ ישראל, תל אביב ת"ש (1940).

(1890-1885)

עם השכמת הבוקר מתחילה שרה איטה בעבודת הבית והרפת. הילדים עוזרים לה מעט בסידור הבית ובשמירת נקיונו וגם בגידול העופות בלול. בזריזות גומרת היא את עבודת הבית ופונה אל הפרדס הנטוע על יד החצר. מסביב לה עומדים הפועלים כפופים על עבודתם, והיא – משכמה ומעלה גבוהה מהם, שולטת, פוקדת, רומזת רַכת ומזהירה קשות, ובפיה רק מעט מילים מן הלשון הערבית אשר סיגלה לה. היא יודעת את עצמה ויודעת את סכנתה. יודעת היא כי היא אישה אחת בין עֲרָבים רבים (עמ' 41).

כמה רבנים ידועי שם כמו ר' שמואל מוהליבר, הרב מפטרקוב והרב ממזריטש בן עירה, מנסים להשפיע עליה שתצא מן הארץ. גם הגאון מבריסק, יושב ירושלים, אומר לה בזה הלשון: "מימי לא אמרתי ליהודי לעזוב חלילה את ארץ ישראל, אולם לך אני מייעץ בפירוש לצאת מפה. הלא אישה אלמנה את. אֵם."

"לא", ענתה האישה הצעירה, "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו!". ולידידיה האחרים אמרה: "יהי אשר יהי! האיש בגבורתו – והאישה בסבלנותה. גם לנו, הנשים, חלק בתחיית הארץ ובגאולת ישראל. בגודל סבלי ועמלי אמצא את סיפוקי בחיים, ובהם אנחם על מות בעלי ועטרת ראשי. יֵדַע נא שָם, במנוחתו עדן, כי אני ממשיכה את עבודתו הקדושה, ויאיר לו שָם יותר, ויתפלל בעדי ובעד בני ביתו לפני השוכן במרומים." (עמ' 43-42).

ר' אריה לייב פרומקין [מחדש היישוב בפתח תקווה לאחר המעבר ליהוד. – אב"ע] היה מעודד את רוחה להחזיק מעמד על אף כל המכשולים, כי גידול העצים וגידול הבנים בארץ ישראל – שניהם אין ערוך לחשיבותם בשביל עתיד האומה. אף הוא עצמו עסק בעבודת אדמה בנחלת האדון לחמן מברלין שהלך בעקבות ר' דוב דויד פלמן ונטע את הפרדס הראשון בפתח תקוה. בדרכו מפתח תקוה ליפו היה פרומקין סר אל האחוזה המזריטשית לבקר אצל האלמנה (שרה איטה) ולשאול ממנה עצות בהילכות נטיעות. את בנה הצעיר הוא מכניס ל"ישיבה" שלו בפתח תקוה והוא מלמדו תורה, ובשכר זה מלמד פלמן הצעיר לבנו של הרב פרומקין פרק בנטיעות פרדס (עמ' 43).

עצי הפרדס הלכו וגדלו, ואף בני שרה איטה גדלו והיו לעזר לאימם... אך בינתיים הקדחת בתוקפה עומדת... וכל בני האחוזה שוכבים על משכבותיהם וקודחים בארבעים מעלות חום. הד"ר אהרון מזי"א, רופא מפקח על בריאות המושבות מטעם הברון רוטשילד, סר לעיתים לאחוזה בדרכו מפתח תקוה לראשון לציון והיה מייעץ לבני המשפחה לעזוב את המקום הנגוע, או לכל הפחות לבנות להם קומה שנייה ולהעביר לשם את דירתם. הוא מתרעם ומאיים: "תמותו כולכם עד אחד מקדחת צהובה," אבל אם כסף אַיִן, קומה שנייה מנין? (עמ' 44)

(1900-1890)

בימים ההם ופרדסה של שרה איטה ממזריטש כבר נעשה 'שם דבר'. אכסניה לעוברי דרכים ומקום מקלט לכל מי שאירעה לו תאונת דרך. בני פתח תקוה הרוכבים בחורף על חמוריהם ומגיעים לנחל מוסררה, שמימיו גאו, נוטים ללון בבית שרה איטה מכניסת האורחים. כאן מבקרים עסקנים חשובים כגון, האדון דויד גוטמן, ר' יהושע שטמפפר, ר' יחיאל מיכל פינס, הרב פרומקין, זאב יעבץ ואחרים. ומזדמנים יחד בשיחה עם עקרת הבית והבנים על צרכי היישוב ועל עסקי חקלאות. כאן מתבררות ומתחוורות בעיות שונות במסכת פרדסנות. לכאן נזדמן גם אחד העם בשעת ביקורו הראשון בארץ, בלווית ידידו יהושע ברזילי.

אחד העם שחתר לאסוף בסיורו "אמת מארץ ישראל" מפוכחת, כנגד חזיונות השווא על האושר והעושר שאיכרי ישראל רוחצים בהם, מצא בבעלת האחוזה המזריטשית רק עוז ובטחון כנגד הספקות הכבדים שלו.

חוץ מאלה היו מרבים לבוא גם מבקרים אחרים: אנשים שכבר יצאו מכלל תיירים, שקנו אדמה ואינם יודעים אם לנטוע בה כרם או פרדס – או שכבר החליטו וגם התחילו לנטוע פרדס והם זקוקים לעצות ולהדרכות מקצועיות.

גם איכרי המושבות היו מרבים לפנות אליה ואל בניה בשאלות מקצועיות, ולקנות ממנה את ההרכבות לעצים הצעירים. ושרה איטה יודעת, עוד בימים ההם, להרכיב את החושחש, והיו אומרים עליה, שמצליחה היא להבחין על פי העלים בלבד את הזן של השתיל והעץ! אבחנה יקרת מציאות!

ובאותו פרק זמן חיבר אהרון בנה את הספר המקצועי הראשון לפרדסנות בעברית בשם "מעיין גנים" שהוא "ספר ההלכה למעשה בהילכות נטיעות גנים ופרדסים בארץ הקודש". ובנה הבכור חיים שנקרא בפי ערביי הכפר והסביבה, אבו יצחק, עוזר לה להעניק מבקיאותה לדורשי עצתה, ולנהל את המשק.

על היחסים בין סית שרה לבין ערביי הכפר והסביבה נשלים בפרק הבא: השלמה ב', ותיאור פרטני של יום קטיף בפרדס של שרה איטה, המייצאת ארגזי פרי הדר בשיירת גמלים לנמל יפו: השלמה ג'.

* * *

עמוס רודנר

משה סמילנסקי אהב לא רק ערביות אלא גם חברות קיבוץ

אהוד שלום,

תודה על הגיליונות ששלחת.

כאשר משה סמילנסקי היה "ידיד היישוב" של גבעת ברנר הייתי ילד קטן (יליד 34'). אני זוכר אותו נואם לחברים מעל גבי תיבת עץ למשלוח תפוזים בחגי השבועות של שנות השלושים האחרונות. פנים שזופות מתחת לרעמה דלילה אך מרשימה של שיער לבן רועמות: "אדמה!"

חברי גבעת ברנר עלו על חלקה גובלת ב"פרדס סמילנסקי" ב-1928, שנקנתה על-ידי הקרן הקיימת, אבל ללא אישור המוסדות המיישבים. סמילנסקי עזר להם, למשל, בכך שהירשה לקחת מים מן הפרדס, וכן הזמין בלשכת העבודה ברחובות עובדים אחדים מגבעת ברנר, שגבלה בפרדס ממזרח, ומקבוצת שילר שגבלה בפרדסו מצפון. הם עבדו עם פועליו העיקריים – ערבים מהכפר זרנוגה (היום "קריית משה", שכונה מערבית של רחובות. הייתכן ש"קריית משה" היא על שמו?)

הוא כנראה זכה להיות "ידיד הישוב" של גבעת ברנר יען כי אל פרדסו שלחו את אנשי הרוח הפטפטנים שלא ידעו צורת טוּרִיָה. הוא פשוט אהב לדבר איתם. הבולטים בהם היו יונה קוסוי (לימים כֶּסֶה) מקבוצת שילר, ואנצו סירני. איתם היה מתווכח שעות כשהם ישובים על "צלחת" בצל ההדרים.

כשדבר פטירתו התנוסס בעמוד הראשון של "דבר" בתחילת שנות החמישים, שמעתי את אחת מליטאיות-הצמרת בקיבוץ: "הוא לא אהב רק ערביות. הוא אהב גם אותנו!" 

הסיסמה "אם חקלאות כאן מולדת כאן" היתה תלוייה מעל הלוח בכיתות בית הספר היסודי על-יד "זו הדרך אחרת איננה בה ללכת ללכת עד תום."

ושוב תודה

עמוס רודנר

 * * *

ד"ר גיא בכור

בחזרה לאוסלו: רבע מיליון שוהים בלתי חוקיים בישראל. בעייה קיומית

 תחת ממשלה "ימנית" חזרנו לימים האפלים ביותר של תהליך אוסלו, כאשר מדינת ישראל מוצפת כיום בעשרות אלפי פלסטינים, שוהים בלתי חוקיים. מדוע הם נוהרים לישראל? כי אין להם מה להפסיד. אם יתפסו, ייחקרו, ויגורשו ליו"ש, משם יחזרו לארץ – כבר למחרת. מעבר לשיקולים הדמוגראפיים, הפליליים והלאומיים, ישראל חזרה להיות שקופה בעיני אירגוני הטרור. חלק מן השב"חים הם תצפיתנים, דווחים, או מפגעים בעצמם. לפנינו, כמו בעשור הקודם, בעייה קיומית.

בחסות השקט היחסי ביו"ש, ותחת ממשלה "ימנית", חזרנו לימים האפלים ביותר של תהליך אוסלו, כאשר מדינת ישראל מוצפת מחדש בעשרות אלפי פלסטינים שוהים בלתי חוקיים (שב"חים), והשיטפון הולך וגובר. כמה כאלה נמצאים ברגע זה בישראל? עשרות אלפים? מאתים אלף? איש אינו יודע. לפי אומדן הבנק העולמי, בשנת 2005 שהו מדי יום בישראל בממוצע 18,600 פועלים ללא היתר. באותה שנה עצר משמר הגבול לבדו, מבלי להכליל את הצבא והמשטרה, 148,417 פלסטינים ללא היתר (חלקם נתפסו ושוחררו מיספר פעמים). כיום, בשנת 2009 המספרים כפולים ואף יותר מכך. רובם באים לעבוד, מיעוטם מחבלים. לא היינו נזכרים בשיטפון השקט, לולא דקירת חייל בקו 67, אתמול [יום ראשון] ברמת גן, בידי פלסטיני שב"ח.

היכן הם נמצאים? אין עיר או כפר בארץ שאין בו שב"חים, ברמת גן, גבעתיים, תל אביב, חולון, בני ברק, פתח תקווה, חיפה, ערי הצפון, ערי הדרום. בכל מקום. כמובן בערים ובישובים הערביים, שם חלקם מתגוררים, בתנאים עלובים.

מעבר לשיקולים הביטחוניים קיים שיקול פסיכולוגי: הם בזים לישראל, הפרוצה לרווחה בפניהם, ובאיזור הזה למי שאין כבוד, אחרים גם לא יתנו לו כבוד. ואנחנו, שוב, נתפסים כמדינה בלי כבוד. בלי גבולות מסודרים, בלי מעברים, בלי דרכונים. הכול פרוץ.

יש שלוש קבוצות עיקריות של שב"חים בישראל:

הראשונה, אלו שב"חים ותיקים, רובם פלסטינים מירדן בכלל (שהגיעו כ"תיירים"), שהשתכנו ב-15 השנים האחרונות בערים ובכפרים הערביים, הולידו ילדים, וכך הם חיים – ללא תעודות, ורשמית אינם קיימים. אך ילדיהם בעלי אזרחות ישראלית מלאה. כאלה יש אלפים רבים. איש אינו יודע כמה. מדוע איש אינו טורח לגרשם חזרה לירדן?

השנייה, מחפשי העבודה, וכאלה יש עשרות אלפים ביום. כאשר התל"ג לנפש ביו"ש הוא כאלף דולר, וכאן 30 אלף, השיטפון ברור. תארו לעצמכם שצרפת שוכנת לצד מרוקו, עם גבול פתוח, מה היה קורה. וכדי להגיע לעבודה (או לטרור) בישראל, כל הדרכים כשרות.

זו תעשייה, שבה העברה של פלסטיני נעשית תמורת כ-300 שקלים, לעיתים מאות מטרים בלבד. רק לאחרונה נעצרה כנופיה של מבריחים, שהרוויחה 1.2 מיליון שקלים בחודש (נטו כמובן, אין כאן מיסים) כשהבריחה יותר מ-300 פלסטינים ביום מן השטחים למזרח ירושלים. מירושלים הם כבר נוסעים חופשי הלאה. השב"חים הם הפועלים של ערביי ישראל, בין היתר של הבדואים. כיוון שהדור הצעיר בשבטי הבדואים אינו מעוניין לרעות עוד את הצאן, מועסקים בכך שב"חים מהר חברון.

החודש עצרה משטרת ירושלים פלסטיני שנהג ללא רישיון והתנגש ברכבים במרכז העיר. ברכב הוואן שלו התגלו יותר מ- 30 שוהים בלתי חוקיים (!)

במקרה אחר עצרו אנשי מג"ב מכלית סולר שהנהג הסתיר בתוכה 25 שוהים בלתי חוקיים שבאו מצפון השומרון. הנהג, ערבי מהכפר עיסוויה במזרח ירושלים, קנה את המכלית במיוחד כדי להביא את השב"חים ואף קדח בתחתיתה חור, שדרכו נכנסו ויצאו השב"חים. המנהרות, מסתבר, הן לא נחלתה היחידה של עזה: במבצע לאיתור שב"חים, שנערך בפתח תקוה, נחשפה מנהרה אשר נחפרה מאחורי אחת הבאסטות בשוק הסיטונאי בעיר, ובה לא פחות מ-47 מזרונים זה לצד זה. המקום שימש למגורי שב"חים.

מי שמצטיין בהברחות אלו הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. הם נהנים הרי משני העולמות: הם גם פלסטינים וגם ישראלים. גם שותפים לאתוס הפלסטיני, גם מקבלים ביטוח לאומי. אז למה לא להפוך זאת לעסק?

ישראל השקיעה מיליארדי שקלים בהקמת גדר הביטחון, כדי לבלום את התופעה הזו, אלא שהודות לבג"ץ הגדר הזו עד היום לא הושלמה, יותר משמונה שנים. כך ישראל גם שפכה מיליארדי שקלים, גם זכתה בגינויים בעולם כולו, וגם אינה משתמשת כראוי בגדר הזו. בחלק מהמקומות הפלסטינים קופצים מעליה בגלוי, למשל ליד ענתא, בהעדר אכיפה.

הקבוצה השלישית אלו פלסטינים המתחתנים בנישואים פיקטיביים, וכאלה יש אלפים רבים. ערבייה ישראלית שלא התחתנה, נישאת לצעיר פלסטיני. הוא יודע שלא יקבל אזרחות ישראל (בזכות הוראת השעה האוסרת זאת, אך עכשיו בג"ץ "בוחן" את החוק הזה, שוב) אך ילדיו יקבלו. התופעה הרבה יותר עניפה בכיוון ההפוך: גברים ערביי ישראל ש"קונים" נשים פלסטיניות, אחת, שתים ושלוש. מחיר פלסטינית נע סביב 3,500 שקל, ויש אלפי מקרים כאלה בשנה. כאשר ביקשה משטרת ההגירה לבחון את כשרות הנישואים האלה, הקים ח"כ אופיר פינס קול זעקה רמה, על כי בחינה כזו מתקיימת רק "במשטרים חשוכים", כאילו בארצות הברית אין בדיקות כאלה הנעשות מידי יום.

בכלל, אופיר פינס, בשנות אוסלו גם שר הפנים, מצטייר כמגן השב"חים הגדול. באחרונה התבקשה ועדת הפנים בכנסת להאריך את "חוק השב"חים" בחמש שנים. החוק מונע התאזרחות למי שהסתנן לארץ. אך פינס לחץ, והחוק מוארך רק בשנה. עוד דוגמה: בהוראת שעה מוענקת סמכות מנהלית לשוטר להשבית רכב של מי שחשוד בהסעת שב"ח למשך 30 יום. פינס לחץ, והוראת השעה צומצמה להשבתת רכב בשטחי ישראל בלבד, ול-48 שעות במקום 30 יום. שחלילה פרנסת המסיעים הבלתי חוקיים לא תקופח.

מדוע הם נוהרים לישראל? כי אין להם מה להפסיד. אם ייתפסו, ייחקרו, ויועברו ליו"ש, משם יחזרו לארץ – כבר למחרת. היעדר מדיניות ישראלית ברורה, תחלופה מהירה של שרים ובעלי תפקידים, חוסר רצון להתעסק עם הנושא, בלבול בין מערכות אכיפה שונות, ובתי משפט מקלים, כל אלה הופכים את נושא השב"חים לבעיה קיומית של ישראל.

שופטים רבים תופסים זאת אצלנו כדבר לא בעייתי: לדוגמה, בית משפט השלום בירושלים גזר באחרונה רק 350 שעות "לתועלת הציבור" על שוטר מג"ב בן 24 שהורשע בהברחת פלסטינים ללא אישורים מתאימים, במחסום בו ששירת.

במהלך שנת 2007 נפתחו 3,630 תיקי חקירה נגד מסיעים של שב"חים. מתוך סך התיקים שנפתחו, 1,628 תיקים נסגרו על ידי המשטרה (מעל ל-40%) מחוסר ראיות או "מחוסר עניין לציבור" (לשימת לב הפרקליטות: לציבור יש עניין עצום בכך). בסך הכול התקבלו 765 גזרי דין נגד מסיעי שב"חים בשנת 2007, מתוכם רק על 445 נאשמים נגזרו עונשי מאסר בפועל. מתוך אלפי מקרים, רק 445 קיבלו מאסר, וגם זה לא ממש יוצר הרתעה.

ישראל חזרה להיות שקופה בעיני אירגוני הטרור. חלק מן השב"חים הם תצפיתנים, דווחים, או מפגעים בעצמם. בשנה שעברה תיכננו שני שב"חים להרעיל סועדים במסעדה ברמת גן באמצעות רעל קטלני חסר צבע וריח, ואחר כך להחדיר גם מחבל מתאבד. הפיגועים סוכלו. אם יוחלט על אנתפיאדה חדשה, ישראל שוב פרוצה.

השב"חים מעורבים מאוד בפשיעה הפלילית, ואין לילה שבו אין הם מעורבים בפריצות ובגניבות. שאלו את תושבי היישובים הכפריים, ויגידו לכם, ולא רק הם.

וכך, בממשלה שהיתה אמורה ואף נבחרה כדי לשנות מדיניות, שום דבר לא השתנה, להיפך, התופעה רק הולכת ומתגברת, השיטפון הביטחוני, פלילי, דמוגראפי ומה לא, ממשיך להתעצם. לפי הערכת משטרת ישראל: ביחד עם המסתננים מאפריקה השחורה, יש בישראל כיום – רבע מיליון שוהים בלתי חוקיים!

4.5.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

רוני אהרון פטיק: האיש המכונה פטרוס נולד כיהודי כשר הנושא את השם שמעון בר יונה

שלום לאהוד בן עזר,

בהמשך למאמרו המתקן של ברוך תירוש על פטרוס [גיליון 441] ברצוני להעיר ולהאיר. איני נוהג להגיב בדרך כלל על אי דיוקים, כי כולנו הרי לומדים כל הזמן. הפעם אחרוג ממנהגי ואסתמך רק על "מתי" משלושת כתבי הבשורה הסינופטיים. אגע בחומר בקצה המזלג .

אני מורה דרך בעל רישיון 6808 של משרד התיירות שתל אביב יפו חביבה עליו במיוחד ולכן די נדיר שתמצאוני מדריך מחוצה לה.

1. האיש המכונה פטרוס נולד כיהודי כשר הנושא את השם שמעון בר יונה ולא "שמעון סלע" כפי שניחש הכותב. (ראה מתי פרק ט"ז 17).

2. לשמו משמעות חשובה הקשורה עם פועלו וקרבתו לישוע. כינויו "כיפא" – (סלע/אבן בארמית) הינו סימבולי ומרמז על התפקיד אותו מייעד לו ישוע כמחליפו עלי אדמות.

3. הוא ראשון השליחים המגוייס על-ידי ישוע ומכאן חשיבותו. ישוע פוגש בו בעת סיורו על שפת הכנרת. "כשהלך ליד ים הגליל ראה שני אחים, את שמעון הנקרא כיפא ואת אנדרי אחיו משליכים רשת לתוך הים, כי דייגים היו" (מתי פרק ד' 18). הצעתו לאחים להפכם "לדייגי אדם" מתקבלת והם הולכים אחריו

4. בביתו של שמעון כיפא עושה ישוע נס ומרפא את חמותו הסובלת מחום. (מתי פרק ח' 14).

5. את עולמו וגם את שמו החדש, קונה שמעון בעת ביקור בסביבות "קיסריה של פיליפוס" אזור הבניאס דהיום.

לשאלת ישוע את תלמידיו "מי אני ?" (מתי פרק ט"ז 13) עונה שמעון את התשובה המתבקשת "...אתה המשיח בן אלוהים חיים."

בתגובתו של ישוע מסתתרת התשובה לשמו החדש של שמעון שיהפוך לפטרוס ולתפקידו החשוב.

"וגם אני אומר לך כי אתה כיפא ועל הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו עליה. אתן לך את מפתחות מלכות השמים...." (ט"ז 17-19).

6. שמעון כיפא מקבל את ההנהגה מישוע באופן רשמי. ואכן עם עלייתו של זה האחרון השמיימה הופך למנהיג. הוא החוליה המחברת בין שמיים וארץ ועל פי המסורת הוא האפיפיור הראשון. תמונתו ממוקמת בראש אלבום התמונות של האפיפיורים ולידה מצוין התאריך שנת 64. (אם איני טועה).

7. שמעון הוא הצור – הסלע עליו עתידה להיבנות הכנסייה. סמלו/האטריבוט של פטרוס הקדוש, זוג מפתחות מוצלבים. ניתן לראות בחזית/תקרת הכנסייה על שמו בעיר העתיקה ביפו.

8. מקור השם פטרוס הוא כאמור במילה סלע. פטרה משמעו סלע אדום. שמו בצרפתית הוא "פייר"PIERRE שמשמעו אבן.

9. ואם ביפו עסקינן, הרי שזו עיר הקדושה לנצרות בזכות פטרוס. ביפו התרחש נס תחייתה של צביה המכונה טביתא. (ראה מעשה השליחים פרק ט' 36-42).

10. ביפו מתרחש במקביל אירוע חשוב אחר הקשור עם פטרוס ואשר השפיע רבות על היהדות. בעקבות חזון המתגלה לו, מגיע פטרוס למסקנה כי עליו "לשנות כיוון" ולהתחיל להפיץ את תורתו בקרב הגויים – שנחשבו טמאים עד אז וקיבלו "הכשר" בחזון – במקום לרכז את מרצו בקרב היהודים. (מעשה השליחים י' 9-16). הכת החדשה העושה את צעדיה הראשונים, מרחיבה את אזורי פעולתה ואת קהל היעד. הראייה כי צדקו, כתובה בספרי ההיסטוריה. תוך פחות מ-300 שנה – האימפריה הרומית, שרדפה את פטרוס, מקבלת עליה את הנצרות.

11. מעמדו כראשון השליחים מודגש כבר בהתחלה. השליחים נקראים אל ישוע וזה נותן להם סמכויות לגרש רוחות ולרפא מחלות. את רשימת השליחים כיאה למעמדו, פותח פטרוס. "ואלה שמות שנים עשר השליחים: הראשון שמעון המכונה כיפא, ..." במתי פרק י' 1-2.

12. עדות נוספת לבכירותו מובאת בספר הבשורה הרביעי "יוחנן". לאחר תחייתו מסתובב ישוע 40 יום על פני האדמה ופוגש במספר הזדמנויות את תלמידיו. בפרק כ"א בספר יוחנן מתגלה ישוע לשבעה מתלמידיו העוסקים בדיג. לאחר שמילא את רשתם הדלה בשלל דגה, התפנה וצווה לשמעון כיפא את הבכורה. (יש כנסיה המוקדשת למעמד בשפת הכינרת). הוא מכתירו כרועה/מנהיג תוך כדי חזרה על אותו משפט בשלוש וואריאציות: "רעה את טלאי" "נהג את צאני" "רעה את צאני". (יוחנן כ"א 15-19).

13. למרות מעמדו הרם (השמיימי כביכול), הברית החדשה חושפת בפנינו גם את פטרוס "האנושי" על מגבלותיו ומגרעותיו. ללמדך כי כבני אנוש – גם אלה שנועדו לגדולות – אינם חפים מחטא, ספקנות, חוסר אמונה או חולשה. אביא שתי דוגמאות.

14. בעת הימצאם בסירה מרחק רב מהחוף פוגשים התלמידים את ישוע מהלך על המים. הם בטוחים כי רוח רפאים רואות עיניהם. פטרוס הספקן הזקוק להוכחה מבקש מישוע: "אדוני, אם אתה הוא, צווני לבוא אליך על פני המים..."

שמעון מתחיל להלך על המים, אך פוחד, שוקע וזועק לעזרה. ישוע מושיט לו יד ונוזף בו "...קטן אמונה, מדוע עלה ספק בליבך?" (מתי י"ד 25-31).

15. לאחר הסעודה האחרונה, יוצאים ישוע והשליחים להר הזיתים. ישוע, שזה לו הלילה האחרון, מתנבא "אתם כולם תיכשלו בגללי הלילה." כיפא עונה נחרצות שלו זה לא יקרה. "...אני לעולם לא איכשל..."

בתגובה אומר לו ישוע כי הלילה בטרם יעלה השחר / יקרא התרנגול, כיפא הנחרץ יתכחש לו שלוש פעמים.

"גם אם עלי למות איתך, לא אתכחש לך," עונה כיפא (מתי כ"ו 31-35). אך כשהוא מודע לסכנה האורבת לחייו, אפוף פחד – תכונה אנושית – הוא מתכחש לאדונו בשלוש הזדמנויות לפני בוא השחר כדי להציל את עורו.

תפקידו ופועליו של פטרוס מלאים את הברית החדשה ואין זה המקום להרחיב.

בברכת יום מהנה,

רוני אהרון פטיק

מורה דרך

* * *

רוני גרוס

מַלְאַךְ הָאָבִיב

מִי הוּא זֶה קַל הָרַגְלַיִם

אָץ מִתֵּל אֱלֵי גִּבְעָה ,

מְפַזֵּר פְּרָחִים בָּרוּחַ

מְגַוֵּן אֶת הַסְּבִיבָה

מְקַפֵּץ מֵעֵץ אֶל שִׂיחַ

וּמֵסִיר אֶת הָאָבָק ,

מְנַגֵּב אֶת כָּל הַפִּיחַ

וּמַכְנִיס אוֹתוֹ לְשַׂק .

אָץ לַדֶּשֶׁא רָץ לָאָחוּ

אֶרֶץ – יֶרֶק חֲדָשָׁה ,

אֲשֶׁר בָּהּ פְּרָחִים יִפְרָחוּ

וּדְבוֹרָה תִּתֵּן דִּבְשָׁהּ .

אֶל עָרִים שְׁטוּפוֹת בְּשֶׁמֶשׁ ,

בָּן בָּתִּים לִבְנֵי קִירוֹת .

אֶל הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת

מִן הַיָּם בָּאַכְסַדְרוֹת .

* * *

שמי שמואל ושם אבי בנימין

אחיו היה יוסף חיים ברנר

[פרק שני ואחרון במסע של שמואל ברנר לעיירה נובי  מליני של משפחת ברנר]

הסיפור הזה אינו טלנובלה, במלונות האוקראינים ששהיתי בהם בקייב ובחרקוב לא ראיתי בלובי יפיפיות אורבות ל"מערביים", אולי באמת לא היו, אולי לא הסתכלתי טוב גם אוליגרכים לא ראיתי. אף אחד לא דפק על דלת חדרי בלילה. יכול להיות שהיפיפיות האוקראיניות ברובן כבר עשו "עלייה" מסיבה זו אחרת. עם זאת גם ברחובות וגם בכנס היו בחורות נאות וכמו תמיד היה באוויר סממן של מתח בין-מיני שקיים בדרך כלל באירועים כאלה.

אלנה הדוקטורנטית הרווקה בת שלושים ומשהו מקייב לא היתה מישהי מהסרטים אבל היא היתה מצודדת מאד במיוחד בלבוש האלגנטי החשוף-משהו בו הופיעה ליום הראשון של הכנס. בנוסף, אם כי לא פחות חשוב, היא היתה חרוצה בקיאה בחומר וחברותית וכנראה שמצאתי חן בעיניה. מסתבר שהיא נוצרייה אדוקה שמתפללת לפחות פעמיים ביום והולכת בקביעות לכנסייה הפרבוסלאבית עם אימה ושמחה מאד להיכנס לשיחות על ארץ הקודש, לשמוע על בית לחם ונצרת, לדבר עם מי שהיה בים כנרת ושחה בים המלח. היא שמעה על כך שערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי ולא הבינה למה יש יהודים שהם גם נוצרים אבל אין מוסלמים שהם גם יהודים כי אז היה אפשר להביא שלום. מצידי, גם אני סיפרתי לה את סיפורי וגיליתי בפניה את האמתי שאמנם הכנס מעניין אבל משאת נפשי המוזרה-אולי היא להגיע לנובי מליני, מקום שאפילו היא, בת קייב משכילה, לא שמעה עליו מימיה. היא דווקא נדלקה על הסיפור שלי והחליטה שלמעשה אני אוקראיני כמוה וראוי לכל הזכויות (מעניין מהן) של אזרח המקום.

לעומת אלנה, איגור הוא יהודי מצ'רנוביץ (שנקראת היום צ'רנוביצי), עיר ואם בישראל, השוכנת בצד הדרום מערבי של אוקראינה בסמיכות לרומניה ומולדובה. איגור הוא פרופסור לכימיה, שבעבר גם ניסה לעלות וגר בישראל, הרגיש בדידות, לא הסתגל, וחזר לאוקראינה, הוא נישא ללא יהודייה ויש לו ילדה. טוב לו בצ'רנוביץ אבל הקשר עם ישראל ויהדות חשוב לו בכל זאת ומיד התיידדנו.

קשה לי לשפוט את מידת הצלחתה של המהפכה הכתומה של יושנקו בשנת 2004. שבוע באוקראינה אינו הופך אותך למומחה למדינה ענקית, שאביך נטש לפני כמאה שנה. הגענו בטיסה בלילה לקייב, עוד קודם לכן התכוננתי ולמדתי את החלופות להגיע משדה התעופה לעיר (בין היתר אוטובוס) ואפילו הכנתי סכום נאות של גריבנה, המטבע המקומי. קלייב רצה לשאול במודיעין, שם מישהי ידעה קצת אנגלית ואמרה שאין אוטובוס לעיר ויש לקחת מונית. מיד ניגש נהג מונית והציע לקחת אותנו לעיר ב-400 גריבנה (כ 65 דולר) ובהנחה קטנה יסכים ל-380 גריבנה. קלייב כבר שלף את הארנק, אבל הצעתי לו לחכות כמה דקות וכמובן מיד ביציאה מצאנו את האוטובוס במחיר כרטיס של 25 גריבנה כאשר, כמובן, כל הנוסעים היו בני המקום. האוטובוסים של חברת "המקשר" בירושלים היו מרווחים ונוחים יותר, במקרה שלנו מעלים גם את המזוודות לרכב והן מונחות או במעבר או על הברכיים, וכשמישהו רוצה לרדת, נוסעים אחרים צריכים לרדת עם המזוודות שלהם, אבל הכול נעשה בשקט ובסבלנות, אולי גם מתוך השלמה עם המצב.

בהמשך הלילה הגענו לתחנת הרכבת המרכזית, ולפי המפה מלוננו היה במרחק של כ-200 מטר משם, קלייב התעקש לברר, מצא מישהו שיידע קצת אנגלית ותווך עם נהג (כל מי שיש לו רכב משמש גם כנהג מונית) שטען תחילה שהמלון נימצא במרחק של 20 קילומטר ואחר כך 5 קילומטר. הפעם קלייב לא ויתר ושילמנו 60 גריבנה עבור סיבוב קטן מעבר לפינה של האוקראיני האדיב.

המלון בשם ליביד, מקום נחמד. מצאתי שהוא קרוי על שם ליביד, אחותם הצעירה של שלושה אחים שהיו מייסדי העיר. זו לפחות האגדה.

זאת היתה קבלת הפנים, אבל סך הכול מצאנו אנשים חביבים וארץ נקייה. הסבירו לנו שהשחיתות היא נחלת הכול, על זה קשה להגיב כמי שזה עתה הגיע מישראל ומכיר קצת וריאציות על הנושא. אחרי ההפיכה הכתומה, אמר לי הרב של חרקוב, היה שבוע של תקווה והתעלות נפש, אחר כך הכול חזר לקדמותו כי הציבור הבין שלא כדאי לשלם כפול גם למושחתי העבר וגם למושחתים החדשים. אם יש קשרים אפשר להשיג הכול וצריך גם להתמודד עם העוינות הרבה בין קייב והחלק המערבי הפתוח למערב ודובר אוקראינית לבין החלק המזרחי, המונהג על ידי חרקוב, הדובר רוסית, זוכר בנוסטלגיה את ברית המועצות ומנסה להתמודד עם הממשלה המרכזית שמנסה. בין היתר, להנחיל את האוקראינית גם בחלק המזרחי.

לקחו אותנו ברכב לחרקוב, קבוצה נעימה, שמחה, כשבע שעות של נסיעה, הכול מסביב ירוק וחד-גווני, מישור ועוד מישור, הכביש בסדר, בחלקו הגדול דו מסלולי. קשה לעקוף, אבל התנועה די דלילה, חלק גדול מהרכבים ישן. חשבתי על התוכנית להקדיש יום לנובי מליני, משהו לא הסתדר לי עם המרחקים והזמנים. למען האמת הזהירו אותי שזה לא אוטוסטראדה מערב-אירופית וגם לא נתיבי איילון, אך סמכתי על התוכניות מבית חב"ד. חוץ מזה בספרו כתב אבי על המסע ברכבת דרך קייב לאודסה, זאת אומרת יש רכבת, הרי התשתית לא יכול להיות גרועה יותר מאשר לפני מאה שנים.

הגענו לחרקוב, הכנס מעניין, אנחנו משתתפים, חוץ מפרופסור סקוטי אחד שהראה נטיות אנטי ישראליות ברורות וגרר אותי להתנצחות על נושא המים. סך הכול הדיונים ממש מוצלחים. אני בטוח שנאט"ו תהיה מרוצה מהחידושים שלנו בנושאי ביטחון סביבה וחינוך. יש להניח שבקרוב יהיו מפגשים נוספים במקומות אקזוטיים ובעזרת השם שוב יזמינו אותנו. כל הזמן גם מחלקים לנו בקבוקי וודקה ממש כמו מים, לקחתי כמה ל "מזכרת" לאלה ששותים בארץ. אבל מה לעשות, כנס, כנס ואני עם נובי מליני שלי.

הכנס התחיל למעשה ביום רביעי, הוא אמור להסתיים בשבת. את יום ראשון הקדשתי למסע לנובי מליני, בערב להגיע לקייב וביום שני חוזרים. מיד בבואנו התקשרתי לרב מוסקוביץ, הרב של קייב, הוא באמת ידע על מה המדובר, שמח מאד, הזמין אותנו לתפילה בבית הכנסת בערב שבת ולאחר מכן לסעודת שבת בביתו. בהקשר לנסיעה לנובי מליני הוא אמר, הכול בסדר אבל זה רחוק, צריך לברר עוד כמה דברים, תתקשר ביום חמישי בערב.

ביום חמישי פרט לדיוני הכנס אנחנו מסיירים בחרקוב. עיר מעניינת הרבה כנסיות יפיפיות, ליד המלון בכיכר העצמאות פסלו של לנין, בכיכר אחרת טנק ט-34 מזכרת לניצחון על הנאצים ומוכר לנו ממלחמות ישראל, תורים ארוכים מאוד לאוטובוסים, קשה להאמין והנצחתי בתמונות. בסיור הגענו גם לבית הכנסת, "לא תוכלו להיכנס," אמר המדריך הקשיש, "יש שמירה בכניסה וצריך לקבוע מראש."

"אל תדאג," אמרתי לו וסחבתי את כל הקבוצה, "אנחנו לרב מוסקוביץ," הודעתי לשומרים ומיד אנחנו בתוך המקום המהודר. כל הכבוד אמרתי בליבי למה שקורה עכשיו, אבל אסור לשכוח את הנוראות שאירעו גם לעמנו במקום הזה בחרקוב. סיפרתי קצת לחבריי, אני חושב שהבינו וגם הזדהו.

כנראה לא הבנתי כראוי את רבי זקלס מבריאנסק וחשבתי שיועמד לרשותי רכב ונהג לנסיעה לנובי מליני. הוא כתב לי שהוא ממליץ שאתן תשר לקבוצה שתחכה לנו בקונוטופ, אבל לא התייחס לעלות הנסיעה עצמה. כבר ציינתי קודם שטעיתי בהערכת המרחקים ודרכי הקשר. בכל אופן כשהתקשרתי לרב מוסקוביץ בערב הוא היה שוב חביב מאד אבל אמר שלא הצליח לברר הכול, אבל הנסיעה תהיה מאוד מואד יקרה. "כמה?" אמרתי לו, מאה דולר?"

"הרבה יותר."

"מאתיים דולר?"

"הרבה יותר, אבל תשאיר לי לברר, צריך להבין שזה לא מה שהיה פעם, הנהג רוצה כמה גריבנה על כל קילומטר, אתה רוצה להגיע עד לקייב והנהג גובה גם על הנסיעה חזרה."

"בנסיעה חזרה," אמרתי לו, "הוא הרי לוקח נוסעים."

"כן," אמר הרב, "זה בדיוק הסיפור, כך הוא מרוויח פעמיים."

"מדובר כאן בהרבה מאות קילומטרים," אמרתי לרב, "אולי אפשר לעשות סידור עם רכבת או אוטובוס?"

"תשכח מזה," אמר הרב בעברית צברית למרות שמוצאו מוונצואלה, "אבל אל תתייאש ואל תוותר, מחר אחרי התפילה ואחרי סעודת השבת נדבר בביתי ואז אראה מה ניתן לעשות."

באוקראינה מנסים לפתח את נושא איכות הסביבה והפארקים הלאומיים וביום שישי אנו יוצאים לסיור לימודי במקום שנקרא גומילשנסקי ליסי (Gomilshansky Lisy) שיש בו קצת הרים, אגמים וצמחייה מעניינת, סיפרו לנו שבעבר שימש האתר לנופש לאנשי המשטרה החשאית. עכשיו אני יודע שהמקום נמצא דרומית-מערבית לקייב אבל לפני הסיור המארגנים לא ידעו בדיוק איפה זה וסמכו על המדריך שיגיע מהפארק. המקום באמת יפה מאוד, אם כי לא משהו ששווה לנסוע מאות קילומטרים להגיע אליו, מזג האוויר נאה למרות התחזית שלא בישרה טובות. חובה להתמרח נגד ענני הזבובונים והיתושים אבל אנחנו נהנים, שטים באגם וגם משחקים כדור עף, גם אני משחק אבל הזמן מתארך ולבי עם הרב מוסקוביץ, שמא נאחר לבית הכנסת ומה יהיה על הנסיעה ביום ראשון. גם קלייב מתחיל להראות סימני דאגה, מארגני הכנס הבטיחו נסיעה חזרה לקייב והנה הוא תקוע איתי עם סידור מפוקפק לנובי מליני. בשבילי זה סימן לא טוב שהוא כבר למד את השם של המקום. לזכותו ולמען הסדר הטוב אני מדגיש שבשום מקרה לא אמר שינטוש אותי. בשעות הצהריים המאוחרות התקשרתי לרבי, אולי נאחר אמרתי לו, זה בסדר הוא ענה אבל תתכונן לכך שמחיר הנסיעה ביום ראשון יעלה ויעלה, זה יותר מ-500 דולר. אני מתבייש להעלות את הנושא, החלום מול העלות אבל בכל זאת בכמה מדובר?

יום שישי בערב, קלייב אני ויונה, בחורה יהודיה וחביבה מוונקובר, ממהרים ברחובות חרקוב לבית הכנסת. אנחנו יודעים את הדרך, פחות או יותר, הרי כבר הייתי שם, אבל אין שום שלט באנגלית וגם אין את מי לשאול. יש גם רכבת תחתית וקלייב מספר שגם נסע לפני יום תחנה אחת אחרי תיכנון מורכב, אבל הפעם זו לא חלופה ריאלית כי ברור שנלך לאיבוד. הגענו לבית הכנסת, שמחנו לראות הרבה מתפללים, ספרו לנו שבחרקוב יש כ 20,000 יהודים, אם כי לא כולם מזדהים ככאלה. זכרתי להביא מהארץ את כיפת החתונה שלי משנת 1967, יונה הלכה לעזרת הנשים וקלייב ואני פגשנו סוף-סוף את הרבי. הובלנו לאחר כבוד למושבים בשורות הראשונות וקיבלנו ספרי תפילה. הרבי, שהבין עם מי יש לו עסק, הושיב מלפנינו חסיד "מומחה" שהראה לנו כל פעם באיזה עמוד קוראים, קלייב הראה בקיאות אמיתית וסייע לי בדבקות. אני מודה שהרגשתי התעלות ושייכות שלא מאפיינים בכלל את הציניות שאני חש כלפי נושאים דתיים. בשעתו היה לי חלק מסוים בשיחות השלום עם הפלסטינאים בנושאי איכות הסביבה, ונוכחתי לדעת שלמעשה לא ניתן להגיע לפשרות עם מי שמוּנע מקנאות דתית. הפעם זה היה אחרת והאווירה היתה של חברות, סובלנות ופתיחות, אולי משום שכך רציתי לראות את פני הדברים. בסיום התפילה הצטרפנו לריקודים ואפילו יונה מוונקובר סיפרה לי שהזילה דמעה מלמעלה.

בסיום התפילה, שלושתנו מלווים את הרב וילדיו הקטנים לביתו. יורד גשם ואני מכסה את ראשי בתוכנית של הכנס. מלווים אותנו שני שומרי ראש גויים כמו אלה ששומרים על האוליגרכים, את האבטחה הזו מספק לב לבייב. בפתח הבית הם נעלמים. סעודת השבת נפלאה ורבת מנות, מזכירה לי את סעודות שבת בבית סבי בירושלים לפני שנים רבות. אשתו של הרב טרחה רבות יחד עם בנותיה, מתי אכלתי לאחרונה ראש של דג כל כך טעים. יש שם הרבה ילדים בגילים שונים ותינוק שרק נולד.

שוחחנו על הרבה נושאים, הרב גילה התעניינות רבה בפעילותנו במכון הערבה ממנו באנו, באיכות הסביבה ובבעיות העולמיות, הוא סיפר לנו על תפקידו והקשיים הרבים שהוא צריך להתמודד איתם בשמירת הקהילה. לא שוכחים ערב כזה, ורק לבסוף, קצת לפני שנפרדנו ואחרי יוזמה מצד הרב, התחלנו לדבר על התוכנית ליום ראשון. הרבי חזר ואמר שסידור הנסיעה הוא עניין מסובך והוא עדיין מנסה למצוא פתרון בדרכים שונות, הוא סבור שאין לבטל אבל אין פתרונות קלים למשל, חשבנו להגיע אחרי נובי מליני לעיר המחוז קונוטופ ומשם ברכבת לקייב. זה נשמע הגיוני כי קונוטופ היא על הציר בין מוסקבה לקייב, אבל הרכבת עוברת שם רק פעמיים ביום וזה לא מסתדר. אני לא רוצה לחזור לסיפור המונית כי הרבי החליט שזה טירוף. "אתה יודע מה," אמר הרב, "תן לי עד צאת השבת, תתקשר אליי בעשר ועשרה בלילה וניראה מה יהיה."

חזרתי למלון מדוכדך, האשמתי את עצמי על התכנון הלקוי שלי, זכרתי שהזהירו אותי על הסידורים באוקראינה ועכשיו אני עושה צחוק מעצמי מול כל אלה שסיפרתי להם על הנסיעה. אפילו אמרתי לקלייב שאולי נחזור לקייב יחד עם כל הקבוצה.

שבת היה היום האחרון של הכנס. למרות שבדרך כלל גם בכנסים בינלאומיים אין מקיימים דיונים בשבת, הכנס שלנו נמשך, צריך להזדרז ולסייע לנאט"ו. ניגשתי למארגנת הכנס, פרופסור אולנה מהאקדמיה למדעים, אני מכיר אותה מיספר שנים ופתאום ראיתי מגן דוד על צווארה. "מה זה שאלתי?"

"אה כן," היא אמרה, "סבתא שלי היתה יהודייה."

הבנתי מיד שהפעילות של קלייב ושלי החזירה אותה לצור מחצבתה ולמעשה עכשיו היא תענה לכל משאלותיי. "תראי אולנה," אמרתי בגמגום, "יש לי בעייה עם הנסיעה לנובי מליני, האם יש מצב שקלייב ואני נוכל מחר בבוקר לחזור עם יתר הקבוצה לקייב?"

המגן דוד לא עזר ואולנה השיבה לי מיד, "מאוחר מדי. הזמנו רכב בדיוק לפי מיספר המקומות, אתם יכולים לחזור ברכבת אבל יש להזמין מיד מקומות אחרת זה אבוד."

האחריות שלי היתה גם לקלייב ולא רק לעצמי, אני לא ילד קטן והיינו איך שהוא מסתדרים בכל מקרה, אבל משיכה לא מוכרת בתוכי לא נתנה לי לוותר, אמרתי לה תודה וחזרתי לדיונים, לשיחות עם איגור ואלנה ואחרים על ההשפעות ההרסניות של שינויי האקלים. מצאתי אפילו שותף להשקפותי מאלג'יר.

מוצאי שבת, מסיבת הסיום של הכנס מתקיימת במסעדת "דיקנקה", ניגוד גמור לארוחת הערב בבית הרבי. נמצאים במרתף, מוסיקה סוערת, שירה בציבור, אוכל ושתייה בשפע, מיני פירות ים ושרצים, קוויאר, סוגים שונים של בשר וירקות, הרבה, הרבה וודקה ומשקאות נוספים. הקבוצה משתוללת בערבוביה של אמריקאים וקנדים רוסים ואוקראינים. אלנה מבקשת שאשב לצידה, ברוח המפגש, מתחבקים, מתנשקים, רוקדים ומצטלמים, איגור יושב מצידי השני וקלייב מוצא עניין ביונה הקנדית ובסוזן מאיטקה ניו יורק. מדי פעם אני מסתכל בשעון, בעשר ועשרה אני אמור לחייג לרבי. בתוך ענני הוודקה אלנה ואיגור ראו שאני מודאג, סיפרתי להם ואיגור אמר לי בוא קח את הטלפון המקומי שלי, שלא תהיה בעייה להשיג את הרב. עליתי למעלה ויצאתי לרחוב הקריר, שיהיה שקט בעת השיחה, וחייגתי לרבי, מישהו ענה במקומו שבוע טוב. כן הרבי עוד איננו שאתקשר עוד חצי שעה. חזרתי למטה, מהורהר ונוגה, סיפרתי לקלייב שכנראה צריכים לחשוב על סידור אחר למחר בבוקר. הוא דווקא לא התרגש, אולי בהשפעת השתייה, ואז פתאום אלנה, שהצהירה שהיא מאמצת אותי כאוקראיני, אמרה לאיגור, "יש לך רכב, באת מ'צרנוביץ, אתה בודאי חוזר לשם, אולי תיקח אותם לנובי מליני?"

למרות שנובי מליני לא בדיוק בדרך, איגור לא היסס שנייה ומיד הבטיח לקחת אותנו את כל המסלול, לא רק עד נובי מליני אלא כל הדרך עד למלון בלילה לקייב. אני לא מאמין בניסים עד שהם קורים, ולא לכול יש הסבר, אבל לפחות אלנה היתה משוכנעת שיש רקע דתי מיסטי להתפתחות המוזרה. את ההקלה ורגש התודה שחשתי לא אשכח. יצאתי שוב החוצה, חייגתי לרבי, הוא כבר נכח. מיד סיפרתי לו על הסידור שמצאתי, הודיתי לו, הוא באמת היה נפלא, עזר ורצה לעזור יותר. ביקשתי ממנו שיודיע על בואנו למחרת לאנשי הקשר בקונוטופ. נפרדנו בהבטחה להתראות שוב. הרבה אחרי חצות הלילה חזרנו בהליכה למלון, אני הייתי שקט כל הדרך.

25 במאי. בבוקר עזבנו את חרקוב במכונית הרנו הישנה של איגור. נכון שכאשר פותחים את הדלת, המסגרת הפנימית מתפרקת וצריכים להחזיר אותה למקום בבעיטה קלה, אבל המכונית עם מנוע של שני כוחות סוס נוסעת לא רע ומפתחת מהירויות של מעל 100 קמ"ש. חרקוב היא עיר גדולה ולוקח לנו זמן די רב לצאת צפונה. אחר כך הדרך מוזנחת וארוכה מאוד ואנחנו נוסעים ונוסעים במישורים המשעממים ומנתחים את ההיסטוריה האישית של כל אחד מאיתנו. מדי פעם מחליפים את המישורים הירוקים שדות צהובים של מה שניראה לי כצמחי חרדל הבר בארץ. איגור מסביר לי שאלה גידולים מיוחדים של צמחים לצורך קבלת דלק ביולוגי – ביופיואל. זה נושא מוכר לי מעבודתי במכון הערבה ואני לומד שגם באוקראינה יש משבר אנרגיה, ולמרות המשאבים הטבעיים שלהם הם עדיין תלויים במה שמיובא מרוסיה.

האמת, לא כך תיארתי לי את אחד הימים המשמעותיים בחיי. ניסיתי לחלום ולראות בדמיוני את הקוזאקים הרוכבים בערבות שעברנו, את העגלות של האיכרים עם סחורתם, אולי גם קבוצה של יהודים עוברת ממקום למקום בין יערות סבוכים. זה לא הצליח כי הרקע היה כל כך משמים, ולמרות הדרך הצרה לא היתה בעייה של עומס ומדי פעם חלפה מולנו מכונית של צבא או משטרה. בכל הדרך, שנמשכה מספר שעות, עצרנו פעם בחניון בוצי ונאה בחורשה קטנה. היינו האורחים היחידים, והבלונדה שמחה להגיש לנו קפה וניסתה להתחיל שיחה, אבל רק איגור ידע לענות ומזל שהיה איתנו, כך לפחות יכולנו גם להזמין עוגה.

התעוררתי לחיים כאשר איגור טפח על שכמי והצביע על השלט ברוסית: קונוטופ. הגענו לציביליזציה חלקית והתחלתי לחוש שסוף-סוף אני מתחבר לסיפורים של אבא. אני באזור של המשפחה, כאן חיו דודי שמואל ומשפחתו, נזכרתי שלאחד מילדיו קראו נחום, וסיפרתי כבר שאני קרוי על שמו. קודם כל הצטלמתי ליד השלט, שתהיה הוכחה לנוכחותי במקום, הסתכלתי מסביב וראיתי שדות מעובדים על ידי איכרים בצורה ידנית, נשים וגברים עודרים ומנכשים עשבים.

איגור התקשר לראש הקהילה היהודית יורי יעקובלביץ גלובקוב, שהמתין לנו וקיבלנו הדרכה כיצד להגיע למבנה שלהם. נסענו ברחובות קונוטופ וחשתי שאני נימצא בתוך מסעי אל העבר. יש גם חלקים מודרניים, אבל ככל שהתקרבנו למקום המפגש הבתים נראו ישנים יותר והדרכים משובשות. לאחר כמה דקות נכנסנו לדרך לא סלולה ומלאה בוץ בין צריפים ומיבנים ישנים, ושמתי לב שהשיטה לחדש אותם היא להתקין תריסים צבעוניים, כך זה נחשב חדש. חשבנו שטעינו בדרך ואיגור חייג שוב ליורי, מסתבר שדווקא היינו בדרך הנכונה, אלא שהיינו נאלצים להחנות את הרכב ליד תעלה ולהמשיך את שארית הדרך ברגל עד שראינו את יורי והקבוצה שהמתינו לנו.

אנחנו בעידן האינטרנט והאימייל, וגם היהודים בקונוטופ מחוברים לכל העולם, אבל זה בכל זאת משהו אחר, הם נמצאים בעידן אחר ויחד עם זאת הם חלק מאיתנו. הלב דפק בחוזקה, התחבקנו, ראיתי שגם קלייב ואיגור מתרגשים מאוד. הגענו למיבנה פשוט אבל מכובד ובחזיתו בגדול: "שלום". המיבנה קרוי "חסד אסתר" והוא נבנה ב-1999 על ידי ועדת התביעות וכולל גם גן ובית ספר קטן למיספר יהודים. חוץ מיורי קיבלו את פנינו גם גריגורי, העורך של עיתון הקהילה ואיש הקשר עם חב"ד, דימיטרי שהוא מוסיקאי, איליה הנער, בן אחיו של גרגורי וניקולאי קמרוב (קולה) הגוי מנובו מליני. שוחחנו על הקהילה הקטנה, שהיא גם מחוברת לעולם הגדול וגם מנותקת ממנו. קולה סיפר שבנובו מליני אין כבר יהודים הרבה שנים, אחותו עדיין גרה שם והוא מגיע לשם אחת לכמה שנים. שלא נחכה למשהו מפותח. מסתבר שגם אסון הקרינה בצ'רנוביל ב-1986 השפיע על האזור, שאינו מרוחק משם, והרבה תושבים שהיו מסוגלים לכך נטשו את המקום. במקום אין זכר לפעילות יהודית ולחיים יהודיים, פרט לבניין בית הכנסת. בית הקברות היהודי היה בסוסניצה. יורי סיפר שלבקשת הרב מחרקוב הם ניסו לבדוק אבל לא ידוע להם דבר על משפחתנו. הם בדקו גם לפי השם ברנר וגם לפי השם לובנוב, שם הענף שממנו התפצלה משפחת ברנר. יורי ערך טקס קטן לכבודי והעניק לי שי – בובת יהודי חסיד מעץ, תוצרת מקומית (לא חלילה מסין). התרגשתי מאוד.

קיבלנו הסברים להמשך הדרך ונפרדנו. יש להבין שלמרות שבקו אווירי המרחק בין קונוטופ לנובו מליני הוא רק כ-30 קילומטר, ובדרך חוצים את הכביש המוביל למוסקבה, יש לבצע עיקוף כמו לפני עשרות שנים בדרך שאורכה 80 קילומטר. למרות שלאיגור היתה מפה מפורטת של אוקראינה עם הציון של נובו מליני, הוא השתמש בדפי המפה שהבאתי מישראל וגם כך טעינו פעמים אחדות. הכפר היה על המפה, אבל ללא ציון תוואי הדרך שמובילה אליו. הבנו שצריך לעבור כפר בשם הולובנקי, אבל גם אליו לא הוביל כביש. והנוף התחלף, יותר מים וביצות, יותר עצים, הרבה ברווזים ועופות מים אחרים וגם מיספר כפרים עלובים עם שלטים חלודים ברוסית.

לא ברור לי מדוע נובי מליני זכתה לשלט גדול וחדש יחסית, משום שמעבר לכך המקום הוא באמת-באמת סוף העולם ובימי חיי הייתי בכמה סופי עולם במקומות נידחים. אלא שכאן, מי שקרא ושמע על חיי קהילה יהודית תוססת (וגרו כאן לא רק יהודים) מבין שהחיים לא רק שנעצרו מלכת אלא נסוגו אחור. גם פה הצילום היה חובה והמשכנו אל תוך הכפר, הבנוי למעשה משני רחובות ארוכים של אדמה דחוסה ובוצית המסתיימים בכיכר. אין אף מכונית אחרת, פה ושם כמה זוגות אופניים מלפני מלחמת העולם (הראשונה או השנייה), כמה עגלות עם סוסים, רוב הבתים מטים ליפול ומוקפים בגדרות עץ שמאחריהן אין כלום – או ערמות של עצים להסקה או ערמות חציר.

התחלתי לחפש את הבית העלוב ביותר, זה כנראה הבית שלנו, אבל קשה לבחור את העלוב מכולם. חנינו בכיכר, הריקה, אולי לא בדיוק ריקה, היו בה חמישה אנשים – שלושתנו ועוד שני מקומיים. עוד אחזור לכיכר, כי בינתיים סרנו בשביל קטן אל הנהר, זה הסיים שהוא יובל של הדסנה, יובל של הדנייפר. פעם היתה אולי לסיים עדנה ושטו בו בסירות לסוסניצה, במיוחד כשהדרכים היו מוצפות וחסומות. זה גם הפלג שבו עשה אבי חורים בקרח הקפוא כדי לדוג דגים. כמו שאבי חלם על הירדן והתאכזב גם אני התאכזבתי מחלומי על הסיים שעתה, למרות שזה סוף החורף, הוא קטן ובוצי ומוזנח והגשר עליו חלוד ורעוע. עם זאת עכשיו הוא הנהר או לפחות הנחל שלי, וגם במצבו הנוכחי הוא יותר גדול מקטעים רבים בירדן. כשחזרתי מהגשר, ראיתי ליד אחד הבתים סירת עץ ישנה ושבורה ודימיתי לעצמי שאולי מישהו מהקרובים לי השתמש בה.

קלייב ואיגור גילו ב"רחוב הראשי" באר מים ישנה ושיחקו בהורדה והעלאה של הדלי. אחר כך סיפרו לנו שהבאר הזו היא עדיין אחד ממקורות המים החשובים של האוכלוסייה המקומית.

אני מצאתי בית עם תיבות דואר ענקיות של מלפני הרבה שנים, אולי מתחילת שירות הדואר באוקראינה. קראתי לאיגור לפענח את השמות, לא מצאנו סימן יהודי, אבל אחרי הכול גם איגור שמו איגור והוא יהודי. איגור שוחח עם שני תושבים שסיפרו לו שכמעט אינם יוצאים מהמקום, שאין אליו תחבורה מסודרת, אחד מהם ביקש שנמתין עד שבתו תתארגן ואולי נוכל לקחת אותה לדרך הראשית. בינתיים הגיעו גם שתי קשישות שביקשו שאצלם אותן, הן זכרו שהיו פעם במקום כמה יהודים, בזמן של אבי הן עדיין לא נולדו.

חזרנו לכיכר ואני קצת משנה את סדר הדברים, כי כבר קודם ראיתי את בית הכנסת, אבל אני מספר עליו אחרי שסיפרתי על הכפר. מיד כשחונים בכיכר רואים שזה בית כנסת, כלומר שזה היה בית כנסת והוא הבניין המרכזי בכפר. הבניין הוא בן שתי קומות ומסגירים אותו מיד מגיני הדוד מברזל השזורים בשבכת הברזל של החלונות. בשבילי זה היה עוצר נשימה וכמה דקות פשוט עמדתי בשקט והתבוננתי שקוע בעצמי, לא חשבתי על כלום ולא יכולתי להסביר את זה. קראתי לסיפור המעשה "חזרה לנובו מליני", מה פתאום חזרה, הרי אף פעם לא הייתי שם. חזרה משום התחושה שבכל זאת, בצורה כלשהי שאין לה הסבר, חזרתי לחלק ממני. עשיתי את זה, אבא.

למיבנה לא ניתן להיכנס, הוא סגור ואין את מי לשאול היכן יש מפתח. אמרו לנו שפעם זה היה מעין מועדון להתעמלות, רואים בפנים שולחנות וערמות מפוזרות של ניירות, לא נראה שימוש עכשווי. ברור שהעולם שהתקיים כאן חלף ולא יחזור.

סיפרתי קודם שגם למשפחה מצד אימי יש קשר לקורות אותי בעלילה. סיפרתי על הרב זקלס (מנדי), הנשוי לריבקלה שהיא הבת של בן דודי דוד. ובכן דודי משה גולן, אביו של דוד, שהיה שופט נשוא פנים בירושלים, נתן לי לפני שנים רבות את ספר "מועד לכל חי", דינים ומנהגים של אבלות הנהוגים בירושלים, לשמש אותי בטקסי אבלות ואזכרות למיניהן. את הספרון הזה הבאתי לנובי מליני.

שוב השתמשתי בכיפת החתונה שלי, עמדתי ליד הכניסה לבית הכנסת וקראתי מתוך "מועד כל חי" אל מלא רחמים, קדיש ומיספר פרקי תהילים לזכר בני משפחתי שאבדו בשואה הפחות נחשבת. אני לא בטוח שהסדר היה נכון ואולי הייתי צריך לומר גם דברים אחרים, אבל זו היא נובי מליני שלי ואני בחרתי מה לומר בדרכי שלי. נידמה לי שגם איגור וקלייב הזילו דמעה.

על המשך הדרך והחזרה ארצה אין לי מה להוסיף, הכול היה רגיל.

סוף

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

דודו פלמה

מקרין הסרטים מוריד הגשם

סיפור לזכרו הבלתי נשכח של ג'ק (נורטון) בן נתן

ובכן, בואו וניזכר לרגע ביחד, בימים בהם טרם היתה טלביזיה בכל בית והימים ימי רדיו בלבד. השעשוע המרצד היחידי, שהעניק הזדמנות לחבר העייף מעמל השבוע בגד"ש [גידולי שדה] להירדם מול מסך, היה בשבת, כשהיו מקרינים את הסרט השבועי בחדר האוכל.

באותה תקופה שלטה בעסקי הזוהר "מחלקת הקולנוע" ששכנה בת"א. הסרט היה מגיע באמצעות "אגד" בקופסה חומה מהודקת היטב ברצועות שחורות. המקרין היה מוציא בחרדת קודש את הגלגלים מהקופסה ומתקין אותם על מכונת ההקרנה. אחר כך היה מתמתח לו בכיסא וממתין בשקט מתוח לחברים שיגיעו לח"א לאחר השכבת הילדים (לינה משותפת זוכרים).

וכך כאשר אדם ומכונה נמצאים להם דרוכים ונצורים בח"א נדמה היה שהכול מוכן לאירוע הגדול. אך מרגע זה ואילך נעו הדברים, כגזירת גורל בטרגדיה יוונית, לקראת התרסקות בלתי נמנעת.

בימים ההם היה מעין חוזה לא כתוב בין החבר לקיבוץ. כשחבר בא לראות סרט בשבת, הוא בא בתביעה בלתי מתפשרת שהכול יהיה "בסדר" (כלומר, שהאורות יאפילו אט-אט, גלגלי הסרט יתחילו לנוע באיושה חרישית, התמונות תרצדנה על המסך באור כחלחל, והוא יוכל סופסוף לשקוע בתנומה מבורכת). בסך הכול ה"בסדר" הזה היה הבסיס האיתן והבלתי ניתן לערעור של חייו במקום הנהדר שנקרא אז קיבוץ. וכשה"בסדר" הזה היה מתנפץ לרסיסים בגלל איזו תקלה מיד היה חרב עליו עולמו. ככלל, תגובת החברים, במקרים כאלה, נעה בקשת רחבה מקוצר רוח עד לתגובות של רשעות גלויה.

ולעומתם המקרין, בלט תמיד בבדידותו המזהרת. בסך הכול היה לנו כאן עניין עם חבר שמשחר ילדותו חלם לעסוק בקולנוע כשיהיה גדול. והנה סופסוף הגיע היום המיוחל והוא ניצב לצד המכונה המסובבת שני גלגלים וזורקת קרן-אור צבעונית שהופכת, בהיתקלה במסך הלבן, לעולם מופלא של צבעים ומאורעות מעולמות רחוקים – ואז לפתע נשברו ההרמוניה והקסם ומהחושך בקעה קריאה – "מאניאק, מה עם הפוקוס?" – ולאחר מכן עלה קול עבה מתוך חדר האוכל החשוך והתלונן "אידיוט, אתה לא שומע שהקול לא עובד?" – וכך הסרט היה ממשיך להתגלגל איכשהו אל סופו והחברים היו הולכים בזעף לבתיהם ומותירים אותו לבד ביחד עם הזן ואמנות אחזקת מכונת ההקרנה.

ובכל זאת היו פעמים בהן הכול הלך כמו שצריך והחברים נישאו על כנפיה הטובות והצבעוניות של הקרן שנזרקה מהמכונה כשהיא מהבהבת מעל לראשיהם אל עולמות קסם רחוקים. עד אשר הגיעה הטלביזיה והרגה את הסרט בחדר האוכל, וזרקה גם את המקרין לפח האשפה של ההיסטוריה.

באותו מוצאי שבת גורלי ומיוחד עליו אנו מדברים, נתן המסריט הרגיש לא טוב והוא ביקש מאבנר, הנער המסייע לו בחרדת קודש לגלגל את הגלגלים על מכונת ההקרנה ולהתקין בה את הפחמים, להחליף אותו ולהקרין לבדו.

הדבר התרחש בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים. היה זה בסוף חודש אוגוסט, בקיץ צחיח ולוהט, שבא אחרי שני חורפים שחונים ודלי גשם במיוחד. הפלחים היו כבר כל כך מיואשים, עד שאפילו שהיה חודש אוגוסט, כמוצא אחרון התפללו בצריף של הגד"ש, בלהט כמעט דתי, לסטאלין אלוהי הסוציאליזם שיוריד גשם. וגשם כמובן אין.

אבנר הקדים לבוא באותו יום שבת כבר אחרי הצהריים, הוציא את המכונה מהמחסן שבו היתה מאוחסנת בחדר האוכל במשך כל השבוע, והסיע אותה על גלגליה אל מקומה הנכון. הוא הוציא ברעדה את הגלגלים מתוך הקופסה בה היו נתונים ובדק שאינם קרועים באיזשהו מקום, כשהוא מעביר אצבע אוהבת ורועדת לאורך רצועת הצלולויד השחורה והמבריקה.

הסרט שהגיע באותו שבוע היה "מוריד הגשם". סרט מרגש עם ברט לנקסטר וקטרין הפבורן, שהיה להיט גדול באותם ימים. נתן אמר לאבנר עוד קודם לכן שדיבר כבר עם אנרי, שהיה מכונה "האנגלי" (וזאת על שום העובדה שנולד בצרפת), ושהוא מוכן לבוא ולסובב את גלגלי התרגום מאנגלית לעברית שהופעלו באופן אוטונומי מהצד. ורק בקשה אחת היתה לו לאנרי "האנגלי", אם אפשר לסדר שהחברים לא יצעקו עליו במהלך הסרט.

אחד הדברים המרתקים בצפייה בסרטים באותם ימים היה הצורך לתרגמם מאנגלית לעברית, ואל זה הצטרפה העובדה המרה, שלעיתים קרובות מדי לא היה כל קשר בין המשפטים הנאמרים באנגלית על ידי הדמויות שעל המסך, לתרגום העברי שהיה נגרר לאורך המסך לצד התמונה של הסרט. המתרגם היה מפעיל באופן ידני גלגלת קטנה וקובע בעצמו את קצב התרגום. לפעמים המשפטים המתורגמים הקדימו להופיע אחר הדברים הנאמרים, ולרוב הם איחרו, אך כמעט אף פעם לא התקיימה סינכרוניזציה מוחלטת בין מה שנאמר על ידי הדמויות שעל המסך למה שהופיע בתרגום בצד.

באותו ערב ריגש הסרט את החברים ביותר. החברים הזדהו מאוד עם עיירת הספר האמריקנית הנמצאת בדיוק באותו מצב צבירה קיומי כמו הקיבוץ הצמא למים במדינת ישראל הצעירה והמתקוממת. התרגום, כרגיל, לא חפף את דברי הדמויות, ולמרות זאת הרומן בין ברט לנקסטר לקטרין הפבורן התפתח יפה לשביעות ליבם של החברים והחברות שישבו באותה עת בחדר האוכל. ובאמת קרה הפעם אותו דבר קסום ונדיר, שמתרחש לעיתים רחוקות מדי, וחדר האוכל איבד לאט את קירותיו והם הפכו להיות שקופים וכל הנוכחים נישאו על כנפי הקסם הקולנועי אל המדבר האמריקני הצחיח והלוהט שבסרט.

באותו זמן, ביל סטרבק (ברט לנקסטר) גבר נאה ונוכל קטן, כבר מנצל את תמימותם של אנשי העיירה הנואשים. הוא מגלה להם שהוא מין סוג של "מוריד גשם", משהו שלמד מהאינדיאנים. ליזי קארי (קטרין הפבורן) נופלת בקסמיו ביחד עם אנשי העיירה החביבה, ובאותה העת הוא שובה גם את ליבם של כל הצופים, ובעיקר הצופות, בחדר האוכל הקטן של הקיבוץ השחון, והוא מבטיח כמובן לכולם להוריד גשם. בסוף מתברר מה שהיה ברור כבר מההתחלה, שהוא רק נוכל עלוב המוליך את כולם שולל באמצעות יופיו וחיוכו צחור השיניים.

ואז, אחרי שמתרחשים המון אירועים שוברי לב, ביל סטרבק עושה את "הקסם" המובטח שאמור לחולל גשם ועוזב כשהוא מותיר אחריו אנשים ונשים שבורי לב, בעיירה הנידחת ובקיבוץ כאחד.

כמה דקות אחרי שנעלם ברט על סוסו אל האופק המכחיל, החלו שמי הסרט להתקדר וגשם שוטף החל לפתע לרדת על עיירת הספר האמריקנית הצמאה. אנרי "האנגלי" סובב באותו זמן את גלגל מכונת התרגום בעצלתיים כאשר הוא מאט או מאיץ את תנועת ידו בהתאם לקריאות הייאוש של החברים. כאשר החל לרדת הגשם בסרט הגיע אנרי "האנגלי", מבחינת התרגום, למשפטים שנאמרו בסרט כחמש דקות קודם לכן. חבר עצבני במיוחד, שלמראה הגשם היורד בסרט איבד את עשתונותיו, צרח לפתע בקול חזק ומהדהד: "שייקח אותך הרעם צרפתי מטומטם!"

ובאותו רגע התרחש משהו מדהים, רעם כבד התגלגל בחוץ על ראשם של החברים וגשם זלעפות החל לרדת בקול המון טיפות גדולות ורטובות. תוך חמש דקות ניגרו ארצה כחמישים מילימטר של גשם והגשם רק הלך והתחזק. שש דקות אחר-כך החלו כבר המים לחדור מהגג, שלא הוכן עדיין לחורף – בבת אחת ומהרבה מקומות אל תוך חדר האוכל. מעל אבנר והמכונה נשפכה מהגג כמות גדולה במיוחד של מים שיצרה מיד קצר חשמלי במכונה. מיד אחר כך גם חדר האוכל חשך לגמרי ורק הברקים שבאו מבחוץ האירו לפרקים את פניהם הנדהמות של החברים.

לאחר שהתאוששו מעט מהתדהמה, מיהרו החברים לבתיהם כדי להירגע, להתייבש ולהחליף בגדים.

גם אנרי "האנגלי", שנעלב מהקריאה "צרפתי מטומטם", הודיע לאבנר בכעס שהוא הולך ו"שהחברים ימצאו להם מישהו יותר חכם ממני כדי שיתרגם להם סרטים." ואז הוסיף בציניות זועפת "אולי מישהו שנולד בארץ!" והלך לבלי שוב.

וכך בסופו של אותו אירוע קוסמי, נותר לו אבנר לבדו בחדר האוכל המוצף עם מכונת ההקרנה הרטובה והדוממת והוא בודד ורטוב יותר מתמיד.

מאז אותו יום זכה אבנר בקיבוץ לכינוי "מוריד הגשם".

וישנם כאלה, המוסיפים ומספרים שכעבור שנים אחדות, כאשר אבנר גוייס כבר לצבא, התרחשה שוב שנת בצורת קשה במיוחד. אך בקיבוץ העדיפו הפעם להקדים תרופה למכה, ובמקום להתפלל לסטאלין, הזמינו מיד ממחלקת הקולנוע את הסרט "מוריד הגשם", וצביקה, שישנם לו מהלכים ב"מחלקת ביטחון", יצר קשר עם המפקד של אבנר, ואבנר אכן הגיע במיוחד כדי להקרין את הסרט.

אותם חברים יודעים גם לספר שהעובדה שהפעם לא ירד גשם, נעוצה רק בכך שאנרי "האנגלי" עדיין לא נירפא מעלבונו וסירב בכל תוקף להיות המתרגם.

ורק בגלל זה, לדעתם, לא התרחש שוב אותו שבר ענן מסתורי ושופע גשם, כפי שקרה בפעם הראשונה בה הקרין אבנר לבד סרט, בלי נתן המקרין הקבוע, שהרגיש לא טוב דווקא באותו היום.

* * *

רוב מהומה על לא מאומה ב"חלום ליל קיץ" של מנדלסון בפילהרמונית בניצוחו של קורט מזור

כאשר קורט מזור הקדים דברים נרגשים באנגלית ליצירתו של אלפרד שניטקה (שאותו הכיר אישית) – "(לא) חלום ליל קיץ", היה ברור שרוב הקהל יודע אנגלית ומבין אותו. וראוי לציין כי הביצוע המרהיב של שניטקה, כ-15 דקות בלבד, בפתיחה, היה הקטע המוצלח ביותר בקונצרט [שנערך ביום שלישי בערב] –מה שלא קורה בדרך כלל עם מוסיקה מודרנית מול זו הקלאסית.

ואולם כאשר החל הביצוע של ה"חלום ליל קיץ" של מנדלסון, התברר שהפילהרמונית לא דאגה לתרגם לעברית את קטעי הזמרוֹת והמקהלה, ולא לתת באנגלית [את המקור השיקספירי או באנגלית פשוטה יותר] את הטקסטים שקרא ושיחק-למחצה בעברית איתי טיראן – וזאת לא בפס טקסט שמריצים מעל הבמה למעלה (באופרות) וגם לא בדף נילווה לתוכנייה, כפי שנהוג ביצירות קוליות. התוצאה היתה שלא הבנו דבר בטקסט של הזימרה, ואילו אורחת שלנו מארה"ב, לא הבינה דבר מקריינותו של איתי טיראן.

אך אולי לא היה בכך הפסד גדול כי אנחנו נעשינו עצבניים מרגע שאיתי טיראן הבלונדי, יושב על במה מורמת וכיסא גבוה ומיקרופון בידו – פתח את פיו – ועד שסגר אותו בסוף הקונצרט תוך שהוא הורס לנו בהגזמותיו ובחינחוניו את ההנאה מהמוסיקה, שיצאה משעממת למדיי בהפסקות שבין קריינותו – חוץ אולי מהאפשרות לשמוע במלואו את מארש החתונה המפורסם בביצוע כֵּלי נהדר ורב נגנים, שהזכיר לנו את כל החתונות שהיינו ושלא היינו ושנהיה בהן מאז ועד עולם. אגב, הקהל מאוד נהנה מטיראן, והזקנות גם ציינו שהוא בחור יפה מאוד.

שתי הזמרות, תמר קלינברגר ועדנה פרוחניק, שעמדו בירכתי הבמה פנימה, היו מצויינות ומילאו בקולותיהן הצלולים והחזקים את האולם, אלא שתפקידן היה קצר מאוד. גם מקהלת הילדים והנוער "מורן" היתה טובה מאוד, וגם לה לא היה חלק גדול ביצירה. ואילו איתי טיראן, שנזקק למיקרופון ולהגברה כדי שיישמע, היה ניגוד לא-נעים לאצילות ולטבעיות של שירת הזמרות והמקהלה – שלא נזקקו להגברה כדי למלא את היכל התרבות בקולותיהן העשירים.

בקיצור, קונצרט מאכזב למדי, ומוטב להישאר עם השמיעה ברדיו או בתקליטור של הפתיחה ל"חלום ליל קיץ" ושל מארש החתונה, ולא להשתעמם בשמיעת היצירה כולה, ומה עוד שבנוסף צריך להשלים עם ההופעה המיקרופונית של איתי טיראן.

דבר נוסף: לפני כל קונצרט מושמעת הודעה מוקלטת לכבות את הטלפונים הניידים, וזאת בהחלט לברכה. אך מה יכולתי לעשות כאשר לידי ישב גבר לא גלוי-ראש שטרם גילה את הדאודוראנט (שכידוע לא נזכר במעמד הר סיני וגם האקלים המידברי שם היה יבש מאוד) וכל פעם שהרים את זרועו אני כמעט נחנקתי מריח זיעתו המצטברת, ולא עוד אלא שכאשר המוסיקה סחפה אותו החל שר אותה בפה פעור ללא קול אבל ריח התותבות שלו... אז אולי אפשר להשמיע הודעה מוקלטת גם על כך שלפני כל קונצרט, ובייחוד לקראת הקיץ – יש להתקלח, ללבוש בגדים נקיים, לשים דאודוראנט, וגם לשבת בפה סגור, אם הוא מסריח.

* * *

משה גרנות

איך היה מגיב מו"ל בעל מצפון

על ספרו של עמוס עוז, "תמונות מחיי הכפר"?

כתר, 2009, 217 עמ'

ספרו החדש של עמוס עוז הוא מעין רומן המורכב מסיפורים קצרים, שרקעו הוא תל-אילן, כפר בן למעלה ממאה שנה. לרומן הסיפורים הזה נספח סיפור בשם "במקום רחוק בזמן אחר", אשר כשמו כן הוא – מנותק לחלוטין מהרקע והאווירה של עיקר הספר. זה אגב, הסיפור היחיד ששמו מורכב מיותר ממילה אחת – שכן שמותיהם של שאר הסיפורים הם "יורשים", "קרובים", "חופרים", "אבודים", "מחכים", "זרים", "שרים". כל הסיפורים, להוציא את "זרים", הם סיפורים פתוחים, בלי מה שנהג אחד העם לכנות – "מאי קא משמע לן?". הסופר טורח לתאר דמויות, רקע, אווירה, ריחות רגשות – וכל זה בכישרון מופלא – אך לא ניתן להיאחז בשום מסר. למרות שהסיפורים גדושים ברמזים על מסרים שאמורים להתפענח בסופיהם – הנה מגיעים לסופי הסיפור, וכל "האקדחים" שנקשו ב"מערכה הראשונה" נותרים ללא שימוש.

הרי שלוש דוגמאות:

בסיפור "יורשים" מסופר על אורח לא קרוא המגיע לאדם בשם אריה צלניק הוא מציג את עצמו כעורך-דין וכמי שאמור לרשת, יחד עימו, את ביתה של אימו הקשישה. אריה צלניק נרתע ונגעל מהאיש וממנהגיו, רוצה להיפטר ממנו, אבל בסופו של דבר שניהם מתפשטים ונכנסים למיטה של הישישה – וכאן מסתיים הסיפור! הסיפור כולו ריאליסטי, ובסופו יש כזאת תמונה אבסורדית שהקורא איננו יודע מניין זה בא, ומדוע!

בסיפור "אבודים" מסופר על איש נדל"ן בשם יוסי ששון, המבקש לקנות את "החורבה" בת מאה השנה של האלמנה בתיה רובין, "חורבה", שהיא למעשה בית ענק בעל מבנה של מבוך. הוא מבקר בבית ללא הודעה מוקדמת, ומוצא שם את בתה הצעירה ירדנה, המקבלת אותו בסבר פנים יפות, ואף מרמזת לו רמזים ארוטיים, והוא נענה להם, למרות היותו איש מבוגר ונשוי. בסוף הסיפור היא מובילה אותו למרתף הבית, מושיבה אותו על כיסא הגלגלים של אביה המנוח (שהיה סופר), משאירה אותו שם, ונועלת את הדלת מבחוץ. למרות זאת יוסי ששון חש שלווה. הקורא יכול לנחש שיש כאן מעין נקמה של ירדנה באביה שפעם העניש אותה בכך שנעל אותה באותו מרתף, אבל למה דווקא יוסי ששון היה צריך ללקות על כך? לא ברור. זאת ועוד, בסיפור אחר ("שרים") מופיע יוסי ששון ומספר שלאשתו יש גידול. הסופר איננו טורח לספר לקורא איך יצא ששון מהמרתף הנעול. בשאר הסיפורים יש איזכורים דומים לגיבורים שנקלעו לסיטואציות בלתי פתורות, והנה הם מופיעים בסיפורים אחרים תוך התעלמות מוחלטת ממה שידוע לקורא מסיפור קודם.

בסיפור "מחכים" מחפש בני אבני, ראש מועצת הכפר, את אשתו אשר שלחה למשרדו פתק, עליו היה כתוב: "אל תדאג לי." הוא מצלצל לחברים בכפר, מחפש אותה בכל מקום אפשרי, ואיננו מוצא אותה. לבסוף הוא מתיישב על ספסל בגן הזיכרון, שם היא נראתה לאחרונה – וכך מסתיים הסיפור, "בלי אף".

הסיפור "הסגור" היחיד בקובץ הוא "זרים", בו מסופר על קובי עזרא, נער בן שבע-עשרה המאוהב נואשות בפקידת הדואר והספרנית של הכפר בת השלושים – עדה דבש. למרות שהוא מכין עצמו לפני הפגישה עימה – הוא נכשל ברצונו להביע בפניה את אהבתו, ונכנע לתשוקת נעורים בוסרית, המבטלת את הכוונה הטהורה, ומנתבת אותו אל מעשה מגונה. זה הסיפור היחיד בקובץ שיש בו התחלה אמצע וסוף, והקורא עשוי לפענח מה שמשתמע ממנו.

קשה שלא להתפעל מהכישרון התיאורי של עמוס עוז כאן, כמו בספריו הקודמים. הזכרתי לעיל דמויות, רקע, הווי, רגשות. המתעקש למצוא בכל זאת בספר זה את "המאי קא משמע לן" הכללי – ניתן להיאחז בתיאור האווירה ולומר שמורגשת בו קינה על הכפר הארץ-ישראלי הוותיק, המוותר על אופיו החקלאי, ילדיו מוצאים את פרנסתם בחו"ל, הזקנים והיורשים הנותרים הופכים את בתיו ההיסטוריים לנדל"ן עובר לסוחר, והמפולפלים שבהם מקימים "בוטיקים" ליינות, זיתים, גבינות, רהיטים אקזוטיים וכו'

מלבד האווירה שתוארה בסיפורים ביד אמן, צריך לציין את התיאור הנפלא של זקני הכפר, ובעיקר תיאורו של פסח קדם בסיפור "חופרים": פסח קדם היה חבר כנסת באחת ממפלגות תנועת העבודה, ויש לו חשבון ארוך עם טבנקין ועושי דברו "החבר כישלון" ו"החבר קיא קלון". כל הוויכוחים המרים מתחילתה ומאמצעה של המאה העשרים בוערים בו ואינם נותנים לו מנוח. הוא שלומיאל גדול ושוקע אט אט לתוך סניליות, אבל הנרגנות שלו לוהטת כמו בימים הרחוקים ההם, ועימה תחושת העלבון על סילוקו מהזירה הפוליטית והאידיאולוגית, למרות שהוא, לדעתו, "היחיד שצדק". הסיפור "חופרים" נגמר בלא כלום, כמו רוב הסיפורים בספר, אבל תיאור דמותו של פסח קדם הוא פנינה ספרותית ממש, שאסור להחמיצה.

אני מנסה לדמיין איך היו מגיבים המו"לים, אילו סופר לא ידוע היה מגיש להם כתב יד כמו "תמונות מחיי הכפר" – נניח שהיה שולח אותו לעשרה מו"לים שונים – מן הסתם, חמישה לא היו טורחים להגיב, ארבעה היו שולחים לו את הנוסח הקבוע – "קראנו בעיון, אבל לצערנו..." – ואולי אחד, מו"ל בעל מצפון (יש כאלה, הם מעטים, אבל יש), היה עונה לו שמורגש כי מדובר בכישרון של ממש, אבל לדאבון לב הוא איננו יכול לפרסם את הספר, כי סיכויי ההפצה שלו נמוכים למדיי. עמוס עוז, לעומת זאת, בהיותו הסופר העברי הנקרא ביותר בעולם, והמעוטר בעשרות פרסים יוקרתיים בארץ ובעולם, יכול להרשות לעצמו לפרסם ספר כזה מתוך ביטחון גמור שיהיה רב-מכר.

* * *

ס. נידח: רוצו לבקר בתערוכת אגריטך!

היום, חמישי, 7.5, יום אחרון!

היש את נפשך לדעת מה יהיו זני האבטיחים החדשים? לך אל דוכן "אוריג'ין זרעים" בתערוכת אגריטך בגני התערוכה בתל אביב, הנסגרת היום, וראה אותם-עצמם: "מקסימה", צורת הפרי עגולה עד אובלית עם פסים רחבים וכהים על הקליפה, מרקם ציפה פריך וצבע אדום עז. "שחר", פרי עגול עם פסים רחבים כהים. מרקם ציפה פריך וקשיח וצבעו אדום. "ולנטינו", פרי עגול עם פסים כהים ורחבים, מרקם ציפה פריך וצבע אדום עז, וכמוהם הזנים "מיקה", והיותר קטנים – "אדום-הרי אדום", "נאנו", "שרון", "כרמל" ו"קלסיקו". ואם יש את נפשך לדעת מה יהיו זני המלונים החדשים, תמצא אותם באותו דוכן לפי שמות שרובם עדיין מורכב משתי אותיות לטיניות ומיספר, אך ניתן לזהות גם שמות פשוטים כמו "גלורי", "מעיין", "אוריאל" ו"דיווה". לטעום מכל אלה לא היה אפשר, אבל המראה שלהם מבטיח הרפתקאות רבות לחיך האוהבים אותם בשנים הקרובות.

ואם יש את נפשך לדעת מהם זני עגבניות השרי המופיעות בדוכני מגדלי זרעים שונים, טעמנו למענך רבים מהם והבחירה נפלה על הדוכן של "טופ זרעים", שם, תחת שני שמות של מיספרים בלבד, 1195 ו-1192 מצויים אשכולות של עגבניות השרי הטובות ביותר שטעמנו בתערוכה, ובזמן האחרון בכלל. צורתן מוארכת כתמרים, צבען אדום-צהבהב-ירוק בדרגות שונות, וטעמן מעולה, מיזוג מושלם של חמיצות ומתיקות הקרוב יותר לפרי משובח מאשר לירק גינה. הן תשווקנה תחת המותג "שיווק טלי" המשווקים גם את ענבי לכיש.

ואם יש את נפשך לדעת איך הטל משקה את הירקות ואת העצים, לך לדוכן הדור הבא של ההשקייה בעזרת שמיים ללא גשם, "טל-יה", וראה את תבניות הפלסטיק האפורות והקשוחות בגדלים שונים, משתילי חצילים ועד עץ זית, כאשר צורתן המיוחדת, הגאונית בפשטותה, יוצרת משפך בתוך ריבוע שבמרכזו השיח, הירק או העץ. הטל היורד לפנות בוקר נצבר במורד התבניות הרחבות והמרובעות הללו ומתנקז כולו להשקיית הצמח. ואפשר לראות ערוגות שלמות של קרקע מכוסה בהן. חיסכון של יותר מ-50% בצריכת המים.

ואם רצונך לדעת מה יהיו חיי התרנגולות המטילות בעתיד, אל דוכן הלולים לך ושם יסבירו לך כי הלולים לא עוד היו במשקים נפרדים בתוך המושבים אלא לולי ענק אזוריים מחוצה להם, שכלוביהם בנויים לפי מפרט ישראלי ובקרוב גם אירופי מחמיר, המעניק למטילה מרחב שטח ואוויר גדול יותר, ופחות בדידות בכלוב המרושת, והכול סביבה ממונע וממוחשב, היריעות הנעות לאיסוף הזבל מכאן והביצים מכאן, ואפילו "פצירות" לקטימת ציפורני התרנגולות, כדי שלא תשרוטנה זו את זו. ממש עושה יחשה להיות תרנגולת ולהטיל ביצים, שהרי כמה שנים עוד נטלטל איתנו את הביצים שלנו?

כל אלה ועוד המון חידושים בתחום הזרעים-הזנים, ההרכבות של שתילי ושיחי ירקות! – ההשקייה, העיבוד והטיפול בשדה, במטע, ברפת ובלול, והכול פיתוח ישראלי כחול-לבן, פאר הישגיה של החקלאות הישראלית העומדת לגווע, מעין צוואה לדורות הבאים – שפעם היינו בשיא עד שהממשלות והבצורות ושיטות השיווק דפקו את החקלאים והבריחו את רובם ואת דורותיהם הבאים מהמשך הגשמת החזון הציוני המקורי שאותו ביטא הסופר-האיכר משה סמילנסקי, "אם חקלאות כאן, מולדת כאן."

א-פרופו משה סמילנסקי, בחוץ, בתוך דגמים אחדים מאוסף הטרקטורים הישנים של עין-ורד, נמצא הטרקטור שבו חרשו בפרדסו של סמילנסקי ברחובות בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ושעבר אחר כך לרשות הקיבוץ השכן, נען, ושם שומר ושוקם. ממש מרתק.

הסיור בן השעתיים-לערך באולמות הגדולים הוא חגיגה לעיניים ולחיך. כמעט בכל דוכן-תצוגה מכבדים אותך בשתייה קרה לסוגיה, בכמה דוכנים גם בבירה הזורמת מברזים והיא חופשית כמים, עוגיות, ועוד מיני מתיקה ומלוחייה, שלא לדבר על עגבניות השרי הקורצות אליך מכל פינה. כולם שמחים לדבר איתך, להסביר לך ולהעניק לך שפע של חומר מודפס, צבעוני ונאה. שתי יפהפיות ישראליות חלומיות ממוצא רוסי דקות גזרה צעירות ובלונדיות, בגלימות בד כסוף ומחשופי, חוננות אותך בחיוך מלאכי מתוק ובפמפלטים ואתה ממש לא יכול להיפרד מהן ורוצה לקחת גם אותן הביתה. אתה מתמזג בתוך קהל של מאות אורחים זרים, רובם ממדינות לא-אירופאיות, חלקם בלבוש מסורתי, טורבנים אדומים ושחורים, צמאי ידע הגובל לעיתים בריגול תעשייתי (אחד הדוכנים אוסר לצלם את מצעי-הגידול שלו), ואתה נעשה גאה בארצך, ובאחרוני החקלאים שלה הסובבים בין הדוכנים או עומדים בתוכם, שפמים, כפות ידיים מסוקסות, כפות רגליים עדינות כשל תיישים, לפעמים בלורית מהבהבת, רובם מבוגרים, דור שני או שלישי לחקלאות הישראלית ההולכת כנראה ונכחדת ככל שהיא מצליחה יותר בשיווק הישגיה המופלאים למרבית ארצות העולם, בייחוד השלישי, ולחיקויים רבים, כמו בנושא הטפטפות שממלא חלק ניכר מן התצוגה.

רוצו לראות. נסגר ביום שישי. הכניסה חינם. מומלץ לכל מי שארץ-ישראל, ירקותיה ופירותיה, קרובים לליבו וערבים לחיכו.

* * *

רון וייס: ישראל כמדינה יהודית או ישראל

כמדינת העם היהודי?

סופר נידח שלום,

עמוס גלבוע, במאמרו "החותרים לפירוק ישראל כמדינת העם היהודי" (גיליון 441) מבלבל במאמר בין שני מונחים: ישראל כמדינה יהודית וישראל כמדינת העם היהודי.

ישראל כמדינה יהודית לפי חזונו של תיאודור הרצל וככתוב במגילת העצמאות היא מדינה המאפשרת לכל יהודי העולם לעלות אליה ולקבל זכויות אזרח מלאות.

לעומת זאת, את ההגדרה של ישראל כמדינת העם היהודי ניתן להבין, שישראל שייכת גם ליהודים שנשארו בגולה ולא היגרו לישראל. לדעתי, זהו מונח פוסט-ציוני, המנוגד לעקרונות הציונות. מדינתו של עמנואל רם – ראש סגל הבית הלבן היא ארה"ב ולא ישראל.

לכן, הסכם שלום שייחתם יהיה בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית. ההסכם יציין את ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה ואת ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני למדינה. הצדדים להסכם יצהירו שהוא מציין פיוס היסטורי בין הפלסטינים לישראלים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יהודים לחוד ומדינת ישראל לחוד

מכובדי,

מה לנו כי נלין על מדיניותה הפרו-ערבית של ארה"ב? המוציא לפועל של מדיניות זו הוא יהודי כשר, רם עמנואל, ועלינו להיות אסירי תודה ליהודי ארה"ב על בחירתו של אובמה, שלפי יודעי דבר 78% מהם בחרו בו. יהודים לחוד ומדינת ישראל לחוד.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

תודה לכל הערבים

גם אלה המכנים עצמם פלסטינים לצורך הכחדת ישראל

על דחיית ההצעות המתחנפות של מימשל אובמה הסכל

שנועדו להחליש אותנו

כיום אנחנו סומכים על הקנאות הערבית

יותר משאנחנו סומכים על "ידידינו" במימשל ארה"ב

* * *

ביקור חוזר ב"תמרה"

היפה במסעדה התל-אביבית הזו שלמרות שהיא מלאה בצהריים אין צורך להזמין מקום, ואיכשהו כמעט כל סועד מוצא את מקומו ובנוחות רבה.

לקחנו שתי עסקיות ב-59 שקל האחת. מנות ראשונות קלמרי פרובנסל למיסתורית, שנאכלו בתיאבון רב ורק היתה הערה שהמצע של הקלמרי, העשוי פירורי קמח תירס (פלנצ'טה?) וצלפים היה קצת מלוח מדי. וכאשר העירה הסועדת על כך, מיד בא האחראי לשמוע ממנה הרצאה.

אנחנו לקחנו פטה כבד עוף, מנה נכבדה מאוד שהיא כמעט ארוחה-לעצמה ואשר כללה לבד מפרוסת הכבד הנדיבה – שלושה צנימים, תאנה משומרת ברוטב קונפיטורת תאנים חמצמצה במקצת, וענפי זעתר זעירים שעליהם הפצפונים והריחניים הוסיפו טעם מיוחד לכבד שעל הצנים הטבול בקונפיטורה הכהה עם נתח תאנה קטן לגיוון. יחד עם בירה גולדסטאר (20 שקלים) זה היה ממש מושלם ומלבב את החיך.

למנות עיקריות לקחנו המבורגר עגל (300 גרם) עטוף בלחמנייה עם רוטב חרדל ומיונז בצד, וירק. המיסתורית הזמינה תוספת סלט טרי (עגבניות שרי, פרוסות בצל סגול, עלי חסה ורוקט ועוד עלים ועשבים) ואנחנו בטטה אפוייה שהיתה חמה מאוד ופריכה, שתי פרוסות עבות, ממש מעדן.

ההמבורגר של המיסתורית היה גדול יותר כי היא ביקשה מידיום-וול-דאן, ואילו שלנו, שביקשנו וול דאן, היה כבר קצת קטן, צרוב-שחור וקשה מדי, ובהחלט באשמתנו. אנחנו עדיין יש לנו טעם של אדם קדמון שאוהב את הבשר צלוי וחרוך היטב באש (ויש אומרים להיפך, נא).

גם על הלחמניות הפרוסות שמו לנו מנה נדיבה של בצל פרוס וחסה ורוקט ופרוסת גדולות של עגבניות ועוד עלים ועשבים. בקושי סיימנו את המנה הגדולה, וכמובן שאת מרבית הלחמניה החצוייה השארנו, וזאת מאחר שעוד קודם לכן חיסלנו את מנת לחם-התאנים הנדיבה, (שגרגיריה הזערוריים מתפוצפצים בפה), עם חמאה, לחם בית טעים שאין עימו תוספת תשלום.

יחד עם בקבוק מים מינראליים (12 שקל) הגיע החשבון לשניים ל-150 שקל עליהם הוספנו עוד כ-20 תשר.

מומלץ מאוד אפילו אם כבר הייתם פעמים אחדות. ויש כמובן מיבחר גדול של מנות אחרות. כולן נדיבות וגדולות מאוד ועל צלחות ענקיות. מסוג המסעדות שבשעת האכילה בהן אנחנו אומרים לעצמנו: את הדיאטה נתחיל מחר.

תמרה. חשמונאים 95, תל אביב. טל. 03-6240707.

* * *

המימשל של ברק אובמה צודק, רק חתימתה של ישראל על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ופיקוח בינלאומי הדוק על הכור שלה בדימונה, תמנע את איראן מייצור נשק גרעיני לשם השמדתה של ישראל בבת אחת או בשלבים. יישר כוחו של הנשיא האמריקאי הנוכחי. מאברהם לינקולן ועד אליו יָשבו בארה"ב רק אידיוטים על כס הנשיאות!

* * *

קונצרט כיתת השיר הישראלי

בהדרכת פרופ' מירה זכאי

יתקיים ביום שני, ה 11 במאי 2009 בשעה 19.30

באולם קלרמונט, בי"ס בוכמן-מהטה, אוניברסיטת תל-אביב.

מן הים ועד המדבר, מן השטעטל אל תל-אביב בת המאה,

משיר השירים אשר לשלמה ועד לאה גולדברג ויעקב ברזילי

טנא מלא זימרת הארץ ופירות צליליה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,097 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

 המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,994 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל