גיליון מס' 443

תל אביב, יום שני, י"ז באייר תשס"ט, 11 במאי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת הכְּרזה על ביקורו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ב"ארץ הקודש" באנגלית ובערבית ללא שם ישראל והשפה העברית, וגם צרופת ביצוע השיר ההיסטורי "לילי מרלן"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: כרזה על ביקורו של האפיפיור ב"ארץ הקודש" באנגלית ובערבית.

ניצה וולפנזון: "אני חולם רק לִילִי, אהה, לילי מַרְלֵן! – " סיום מלה"ע השנייה.

יוסף עוזר: על הספרדים, הזונות והאשכנזים, בתגובה לנכתב בגיליון 442.

הסיפור על נינה בת הרב. // אהוד בן עזר משיב: לנו "האשכנזים" אין שום בעייה עם חישוף עברנו, כולל זונותינו.

דהאר זידאני איש נצרת, חתנו של מורל'ה בר-און: "פלסטין היא חלק של העולם הערבי" [ציטוט] – ותגובת אהוד בן עזר.

ס. נידחובסקי: אני לא עוזב את בנק הפועלים כי אני מחכה שילאימו אותו.

הפתרון המסתמן למשבר האשראי // יוסי אחימאיר: קיץ מדיני וביטחוני חם.

אלישע פורת: מחסור ניכר בשירי זקנים – ותגובתו של רפי ויכרט.

אורי הייטנר: 1. חג ישראלי, יום הניצחון על גרמניה הנאצית. 2. בני ערובה.

פרופ' אבנר הולצמן על "ספר הגעגועים": "קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו."

ד"ר גיא בכור: מה מלמד אותנו טרנספר הנוצרים מן המזרח התיכון, על עצמנו?

פרופ' יפה ברלוביץ: סית שרה, השלמה ב' לסיפור הפרדס של שרה-איטה פלמן.

יוסי גמזו: מִשִּירֵי אָמֶרִיקָה. // חמדה אביב קאלש: ארון למדורה (סיפור).

יוסף דוריאל: שיחרורו המיידי של גלעד שליט.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. יום אחרון (פרק מסיפור). 2. הבקע הראשון.

חנן רותם: על הצייר פריץ רושקוביץ.

ד"ר דב רוזנברג: נא להפסיק לשלוח אליי את הרפש הרדוד שלך.

יִשְׂרָאֵל הַר: קַּלַת רֶגֶל.

* * *

כרזה על ביקורו של האפיפיור ב"ארץ הקודש" באנגלית ובערבית ללא שֵׁם ישראל והשפה העברית

אהוד,

אני מעביר לך כרזת פרסומת לביקור האפיפיור בישראל. מכיוון שיש בה נוסח מעליב, צירפתי לה כותרת הסבר, ואני חושב שזה מתאים כצרופה למכתב העיתי, לקראת ביקורו של האפיפיור בארץ ב-11 במאי. המודעה מופיעה בתוך מצגת מנזר הכרמליתים, בסטלה מאריס, כשכל שאר הצילומים בה כולם מצולמים שם. זאת אומרת שגם כרזה זו נמצאת ככל הנראה במנזר.

בברכה

משה ברק

* * *

"אני חולם רק לִילִי / אהה, לילי מַרְלֵן! – "

סיום מלחמת העולם השנייה

 ביצוע השיר ההיסטורי "לילי מרלן"

שלום לכולכם,

כשהיינו ילדים, בימים אלה של חודש מאי בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. לא ידענו אז איזה קשיים, בצד מאורעות לאומיים, עוד נכונו לנו. בתקופת המלחמה לא לכולנו היה מקלט רדיו בבית, ושמענו במוצאי שבת את פירושיו של הפרשן המדיני משה מדזיני ברדיו של קיוסק רוטשילד במרכז המושבה. (באותה הזדמנות שתינו גזוז חמוץ מתוק והתחלקנו בינינו בחפיסת שוקולד של עלית). אבל בבית הוריי כל לילה היה ה"סיפור" חוזר על עצמו. אימא מנוחתה עדן היתה חוזרת: "לכי לישון, כבר מאוחר!" – ואני הייתי מחכה לשעת חצות כדי לשמוע בתחנות הרדיו הזרות את השיר שפתח את מהדורת החדשות "לילי מרלן". השיר הושמע במספר שפות ובעידן האינטרנט (עד כמה התקדמנו מאז...) אני שומעת גם עכשיו את השיר מפי ורה ליין. (בצרופה).

חברתי כרמלה הזכירה לי שב"מכבי" נהגנו לשיר באותה מנגינה שיר מחתרתי כנגד השלטון הבריטי. היא זכרה את המילים והנה הן:

חייל ולראשו כיפה אדומה

אזניו להב אש ועין לו פלדה

צועד הוא באון ובגאון

על הכבישים בביטחון

כשרובו טעון והוא עליו גחון

אותנו לא תפחידו דיוויזיות מוטסות

אנחנו את שלנו יודעים כבר לעשות

כל יהודי ידו יושיט לתמוך בעלייה חופשית

הארץ תגאל היא ארץ ישראל.

בברכה לימים טובים יותר,

ניצה וולפנזון

אהוד: כידוע היה "לילי מרלן" שיר-הזמר החביב של החיילים הגרמניים במלחמת העולם השנייה, שיר שאותו הפקיעו מהם הבריטים בביצועה הבלתי נשכח של מרלן דיטריך, שהפכה אותו לכמעט הימנון. ב"ספר הגעגועים" אני מביא את הנוסח העברי של לילי מרלן שאנחנו שרנו בהתלהבות בילדותנו, אם אינני טועה התרגום היה של שלונסקי:

רוח סתיו נושבת

פנס-רחוב צועק

מהר אל הרכבת

כל הגדוד צועד –

זיו עינייך הבהיר

מבין אלפי

בנות העיר

אני חולם רק לִילִי

אהה, לילי מַרְלֵן! –

* * *

יוסף עוזר

על הספרדים, הזונות והאשכנזים

בתגובה לנכתב בגיליון 442

לאהוד בן עזר שלום,

גם אני [בן להורים עולי עיראק] חושב שמדינת ישראל הצילה את יהודי המזרח מניוון. גם אני מגחך למיתולוגיה המדברת על נשיקות לידיים של ההורים, אך למעשה היהדות בארצות האיסלם היתה בשפל מכל בחינה ובראש ובראשונה באיבוד חוט השידרה היהודי שלה. בעיראק היו אינטלקטואלים יהודים ובעלי מקצועות חופשיים אבל הם היו כבר מרוחקים לחלוטין מהזהות היהודית והספר היהודי הקלאסי.

אבל, וזה אבל גדול: בגליון 442 הבאת עדות על קיום זנות אצל נשות יהדות מרוקו, ללא מקור היסטורי מהימן, ומן הראוי שתביא את המקור המובא כאן על עיר הזונות האשכנזיות שמנתה קרוב לעשרים אלף זונות. ועכשיו לא נתקוטט מי יותר זונות ממי. הרי זה מתועד היסטורית: ולנוחיות הקוראים, ולהעשרה, בקישור להלן תקרא על אלפי[!] הזונות האשכנזיות בארגנטינה. ועל... בית הכנסת [!] המפואר שהקימו.

אצל האשכנזים ייתכן דבר כזה עד היום.

בין השאר תמצא בקישור להלן שיר מדהים.

http://www.tripi.co.il/Show.action?article=315

אולי סימבולי הדבר שבשנות ה-50 של המאה הקודמת חיבר המלחין הברזילאי, מוריירה דה-סילווה, סמבה מיוחדת לכבודה של הזונה אסתרה גלדקוביצר, שהתאבדה לאחר שנים של עבודה בזנות. בשיר מופיעה שורה ביידיש: "איך בין משוגענע פאר דיר" ("אני משוגע עלייך"). וכמו הסטריאוטיפ של הזונה הרוסייה בתודעה הישראלית, כך נהפכו הזונות היהודיות בדרום-אמריקה לחלק מהפולקלור, בעוד שהן עצמן נותרו שקופות.

ולהלן שיר שכתבה אחת הזונות. השיר נכתב על פי לחן טנגו ביידיש, ונכלל בספרו האחרון של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת":

ולהלן שיר שכתבה אחת הזונות. השיר נכתב על פי לחן טנגו ביידיש, ונכלל בספרו האחרון של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת."

הסיפור על נינה בת הרב

אִם תִּרְצוּ לִבְכּוֹת אָז הַאֲזִינוּ

לַסִּפּוּר שֶׁל נִינָה בַּת הָרַב,

יוֹם אֶחָד בָּא זָר אֲשֶׁר עָנַד לָה

אֶבֶן עֲטוּפָה חִשּׁוּק זָהָב.

הִיא הָלְכָה אַחֲרָיו בְּלֵב וָנֶפֶשׁ,

הֵן הָיְתָה תַּמָּה וּצְעִירָה,

הוּא מָשַׁךְ אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָרֶפֶשׁ

וְנָתַן אוֹתָהּ לִמְכִירָה.

נִינָה, נִינָה, אָן הָלַכְתְּ, עוֹדֵךְ יָלְדָה,

אַתְּ שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ כְּלָל טַעַם גֶּבֶר,

אַתְּ הָפַכְתְּ לְמִין שֵׁדָה.

יוֹם לְיוֹם עָבְדָה הִיא שָׁם בַּפֶּרֶךְ,

וְנִהְיְתָה אִשָּׁה מְפוּרְסָמָה,

כָּל אֶחָד הִכִּיר אוֹתָהּ בַּכֶּרֶךְ,

וְקָרָא לָה 'נִינָה אֲדֻמָּה'.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אוֹתָהּ טַבַּעַת,

אֶת לִבָּהּ מִלְּאָה בְּזַעַם מַר,

בְּסַכִּין הִיא אֶת רֹאשׁוֹ הַסִּירָה

וְהִטְמִינָה רֹאשׁ מִתַּחַת כַּר.

נִינָה, נִינָה, מַה עָשִׂית, וְאַתְּ יָלְדָה,

אַתְּ שֶׁלֹּא יָדַעְתְּ כְּלָל טַעַם גֶּבֶר,

אַתְּ הָפַכְתְּ לְמִין שֵׁדָה.

הֵם לָקְחוּ אוֹתָהּ לְבֵית הַסֹּהַר,

עַל יָדֶיהָ שָׂמוּ אֲזִקִּים,

אֲבָל הִיא עָקְרָה אֶת שְׁתֵּי עֵינֶיהָ

שֶׁנִּהְיוּ לִשְׁנֵי חֹרִים רֵיקִים.

וּמֵאָז זוֹהֶרֶת הַטַּבַּעַת

מוּל עֵינֵי זוֹנָה עִוֶּרֶת, בַּת הָרַב,

וּמִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ שׁוּב עוֹלִים לָה

פְּנֵי הַגֶּבֶר שֶׁאוֹתָהּ אָהַב.

נִינָה, נִינָה, מַה עָשִׂית, אִשָּׁה שֵׁדָה,

בְּתוֹךְ שְׁתֵּי עֵינַיִיךְ אַתְּ שׁוֹכֶבֶת,

כְּמוֹ בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר, בּוֹדֵדָה.

שיר נוסף מצאתי, שיר עממי משנת 1904שלוקט מפי זונות, ובו מופיע הסיפור בתמציתו, עם השיבוש המצוי של שם העיר:

שמעו נא אחים טובים, שמעו נא אחים טובים,

גזירה יצאה מאלוהים:

מדינה חדשה הופיעה ובאנעס איירע שמה.

אוי באנעס איירע, אוי באנעס איירע,

שם חיים בעולם שכולו זוהר,

כל נערה יפה שלשם נוסעת,

הביתה מביאה היא אלפי רובל...

כאשר הגעתי לבאנעס איירע,

הוא לקח תמורתי אלפי רובל,

ועם אדם שחור ציווה עלי ללכת...

הוי, שוכבת אני על משכבי, רטוב מדמעותי הכר.

קומי, אחות טובה, חתנך, הטוב מכולם,

אותך לבאנעס איירע מכר.

*

ליוסף שלום,

הקטע שצירפת בסוף רשימתך זו, על ברנר, הוא מבולבל ונדמה לי שאתה אינך מבין את ברנר ואני מעדיף שלא לתת אותו כי כל הגישה העדתית שלך לא נראית בעיניי ואני אומר זאת כדי לשמור על כבודך.

אהוד

*

לאהוד שלום,

קראתי שוב את המצוטט על יוסף חיים ברנר. מה מבולבל שם??? למה לא לתת לקוראים לשפוט?

לולא הקטע שנאמר בדיוור 442 על פרוצות יהודיות במרוקו לא הייתי מגיב כלל. וזוהי גישה עדתית שהייתי חייב להגיב עליה באופן דומה [ובוטה] אבל עם ציוני מקורות היסטוריים. אפשר וראוי להוסיף הערה זו לדבריי. וגם אני אומר זאת משום כבוד האדם.

יוסף

וכאן מובאים דברי המשורר יוסף עוזר על ברנר:

 אגב כך רואים את שנאתו של יוסף חיים ברנר את עיר הקודש ירושלים שבונוס איירעס המלאה זונות עדיפה בעיניו עליה:

ברומן מכאן ומכאן שהתפרסם בשנת 1911 על ידי הסופר [ששנאותיו האנטי יהודיות מתועבות בעיניי], חיים יוסף ברנר. הוא מביע את מורת רוחם ואכזבתם של גיבור הרומן ושל ברנר עצמו מעיר הקודש, ירושלים, נשים לב לדימויים החולניים, הוא בוחר את עיר הזונות היהודיות כמועדפת בקדושתה על ירושלים, שימו לב לסופר המאומץ על ידי חוגים שונים בישראל : 

"...היה מחנק בגרון. דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני ... לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, היא בואנוס איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה לפני 'אורחיה', שבהם ובדעתם עליה היא תלויה כולה. ואף על פי כן אין היא חדלה מהיות זונה, מפני שטבעה נעשה כך... נפלה אימה חשֵכה גדולה, זונה בבואנוס איירס... כן, כן, בואנוס איירס... עיר זו ... בירת ארגנטינה, שמזוהמי ישראל המועטים בה מעפשים את אווירה במסחרם החי... ואף על פי כן... חי... חי... רעיון משונה... אף על פי כן בכלל... דבר מעניין... כמה עולה היא על זו עיר הקודש, בירת פלשתינה, שרובה יהודים והמסחר החי אין בה..."

 מאין באה שנאתו? מכך שירושלים של היישוב הישן נאבקה על חייה תוך הישענות על כספי חלוקה, שקובצו באמצעות שלוחים דרבנן, השד"רים. בהשוואה שהוא עושה בין ירושלים באותה עת עם זונה הוא מעדיף את אלפי הזונות האשכנזיות שבעצם נמכרו ועונו וספגו התעללות, על ירושלים שלשדבריו נקייה מזונות. ממילא מסתבר לנו שהציבור האשכנזי, קוראי ברנר, ידע היטב על בואנוס איירס השורצת זונות אשכנזיות מפולין ורוסיה (כ-30,000).

* * *

אהוד בן עזר משיב:

לנו "האשכנזים" אין שום בעייה

עם חישוף עברנו, כולל זונותינו

הרגישות שלך, יוסף עוזר, כלל אינה במקומה. כ"אשכנזי" ותיק וכמי שקרא היסטוריה וספרות יהודית ובין השאר גם את שלום עליכם, בשביס זינגר וברנר – כל הפרשה של הזונות היהודיות בבואנוס איירס, שנחטפו ופותו לשם בידי סרסורים יהודים במזרח אירופה, ידועה לי ולשכמותי היטב ואינה חדשה כלל וכלל.

ואולם, מאחר שאני ושכמותי לא טענו מעולם שהעיירות העלובות שבהן גרו היהודים במזרח-אירופה היו ארמונות, וכי חיבת ציון והציונות גרמו עוול לי ולאבותיי בכך שהביאו אותנו ארצה – לא מצאתי גם שום צורך להזכיר עובדות ידועות אלה על הזונות ה"אשכנזיות" ברשימתי על יהודי מרוקו והמגרב. ואילו מהתגובה הנרגשת שלך ניתן להבין שעדיין יש בך רגשות קיפוח מסויימים מאוד ולכן אינך מסוגל לקבל דברי ביקורת ואמת היסטורית על "מזרחיים" אלא אם בה-בעת מאזנים אותם בגילוי "קלונם" של "אשכנזים"!

אגב, בשביס זינגר מספר גם על רחוב הזונות היהודיות בווארשה, ואילו בתקופת מלחמת העולם השנייה היה לכך המשך כאשר פרחה בתל-אביב הזנות של בחורות יהודיות יפות מפולניה ומעוד ארצות מזרח-אירופה – תחת החיילים והקצינים של בנות הברית, ויש לי על כך אפילו עדות משלמה שלוש המנוח שסיפר על כך בספר זיכרונותיו, ואפילו השתמשתי בזאת לרומאן שלי "המושבה שלי", וגם ידוע שרבות מהן הפכו ברבות הימים למטרוניתות תל-אביביות כבודות, וכמובן ששום עיתונאי או עיתונאית חרוצים לא הצליחו לקבל מהן ראיון על אותה תקופה נחמדה בחייהן.

כך שלנו, "האשכנזים", אין שום בעייה ושום רגשי נחיתות וקיפוח בקשר לחישוף עברנו, כולל זונותינו, ואפשר לומר שלפחות לי, בפרוזה שלי – יש אפילו הנאה מכך, החל מהסיפור של "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה" שמספר על שלוש זונות יהודיות "אשכנזיות" ביפו בימי מלחמת העולם הראשונה – ועד לילך הרמותק מ"הנאהבים והנעימים" שלי!

ובאשר לעיראק, יש לנו את הרומאן הנהדר "ויקטוריה" ועוד קטע רשימה של סמי מיכאל ב"ספרים" של "הארץ" על פיתוי נערים יהודים בבגדאד (לצערי לא המשיך בכך, כי היה יכול לעשות עוד רומאן נהדר על בגדאד), ויש לנו פרקי סיפוריו האוטוביוגראפיים של יעקב זמיר על ילדותו ומשפחתו בבגדאד ועל מר גורלן של נשים יהודיות שנישאו למוסלמים ונעשו "פסולות" וסיימו בזנות, ויש לנו סיפור של שמעון בלס כיצד נתבררה לו זהותו הציונית בבית זונות שבו הסתתר בבגדאד – ודווקא האומץ הזה לחשוף הוא שהביא לכך שמבין יוצאי עיראק יש לנו יותר פרוזאיקנים ומשוררים מוכשרים ומרתקים – מאשר בקרב יוצאי ארצות המגרב, שחלקם אולי טרם השתחרר מרגשות הקיפוח והעוול הנורא שנעשה להם כאשר הביאו אותם ארצה.

ולכן כנראה גם הס מלהזכיר את הזונות היהודיות בקזבלנקה, שעליהן אתה כותב: "בגיליון 442 הבאת עדות על קיום זנות אצל נשות יהדות מרוקו, ללא מקור היסטורי מהימן, ומן הראוי שתביא את המקור המובא כאן על עיר הזונות האשכנזיות וכו'." – מכאן אני מבין שעדותו של אליעזר ויזל משנת 1950 ב"ידיעות אחרונות" על קיומו של רובע הזונות בקזבלנקה ובו גם יהודיות – אינה "מקור היסטורי מהימן" בעיניך!

* * *

דהאר זידאני איש נצרת

חתנו של מורל'ה בר-און

"פלסטין היא חלק של העולם הערבי"

"אני חושב שפלסטין זו המצאה. פלסטין אף פעם לא היתה מרכז תרבותי או פוליטי. בפעם היחידה שבה היתה מין פלסטין עצמאית בצורת מדינה בתוך מדינה היתה התקופה של סב-סבו של סבי, דאהר עומר. הפלסטינים, אגב, היו צריכים לחטוף את הסיפור הזה בשמונים ידיים ולאמץ אותו בתור תקדים היסטורי, אבל הם מתעלמים ממנו ולכן הסיפור הזה לא משמעותי בתודעה הפוליטית שלהם. פלסטין היא חלק של העולם הערבי, בטח שהיא חלק של הסביבה המיידית, לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, גם גנטית וגם תרבותית היא דבר לא נפרד. אז השייכות התרבותית הכוללת שפה, ספרות והיסטוריה היא לא פלסטינית אלא ערבית, והמדינה הפלסטינית אינה אלא המצאה של ההנהגה הפלסטינית המוגבלת והמושחתת. אבל הקוראים הציונים שלך לא צריכים לשמוח על מה שאני אומר, משום שאין בכך שום הכשר או סיבה לנשל את הפלסטינים משום דבר. זכויות אדם הן זכויות אדם ללא קשר ללאום."

"מוסף הארץ", מתוך כתבתה של נרי ליבנה. 8.5.09

אהוד: ראוי היה לחבֶר הסכלים הסובבים את אובמה לקרוא את הדברים האלה בטרם הם מפליגים הלאה בשטויות שלהם, המנותקות כמעט לגמרי מהמציאות המזרח תיכונית.

אלמלא ישראל מראשיתה, כלומר מייסוד פתח תקווה ב-1878 ואילך, וכל העליות ומה שהתפתח כאן – ואילו לא היו יהודים בארץ-ישראל לבד מכמה קהילות חסות של נטורי קרתא – איש לא היה מעלה על דעתו מדינה פלסטינית, כי הארץ היתה נחלקת בין סוריה ולבנון בצפון, ירדן במזרח ומצרים בדרום, והיתה נתונה ללא הרף במלחמות שבטיות, דתיות וגם בין המדינות שסיפחו לעצמן את חלקיה. רק בזכות ישראל ו"כידוניה" מתקיימת כיום יישות נבדלת-כביכול הקרוייה פלסטינית – שהעולם מתייחס אליה ברצינות ולא כאל אי-אלו אזורי ספר פרועים של שכנותינו, שכך היו חיים הערבים ה"פלסטינים" אלמלא אנחנו היינו קיימים.

* * *

ס. נידחובסקי

אני לא עוזב את בנק הפועלים

כי אני מחכה שילאימו אותו

"שרי אריסון מאוד התפתחה, התבגרה והשתנתה בשנים האחרונות. מי שכונתה בעבר על ידי המגזין 'פורבס' 'ילדה עשירה ומסכנה,' בגלל האב הכל-יכול שדיכא את רצונותיה ולא הועיד לה כל תפקיד ניהולי משמעותי, הפכה לבעלת השליטה בבנק הפועלים ובמניות קונצרן הבנייה שיכון ובינוי.

"את המהפך הגדול שחל באישיותה היא מייחסת למסע הרוחני שבו היא נמצאת בשנים האחרונות, הכולל לדבריה גם מסע אל גילגולי הנשמות שלה. המחשבות המיטאפיזיות שלה כוללות הרבה אידיאות על הצלת העולם ומדיניות אקולוגית ירוקה:

'בנק הפועלים והעסקים שירשתי הם פלטפורמה לעשות שינוי בעולם,' הצהירה, 'וזו שליחות שאלוהים נתן לי לעשות.'"

[מתוך "האקזיט של שרי", "ידיעות אחרונות", 7.5.09]

גורם בכיר בבנק ישראל מנה אתמול את הסיבות העיקריות לדרישתו של הבנק המרכזי להדיח את [יו"ר בנק הפועלים דני] דנקנר: "תיכנון שורה של השקעות כושלות, ובהן רכישת בנקים באוקראינה וברוסיה, שבנק ישראל מנע מבעוד מועד; האופן שבו הופסקה כהונתו של הכלכלן בעל השם פרופ' אמיר ברנע בדירקטוריון בנק הפועלים, לאחר שהעז לתהות על מהלכים באופן ניהולו של הבנק; התנגדותו של דנקנר למכור את תיק איגרות החוב בערך של 5.5 מיליארד דולר שהחזיק הבנק גם לאחר שנגרמו לו הפסדים כבדים, עד שבנק ישראל חייב את בנק הפועלים לעשות כן. אילו החזיק הבנק באיגרות החוב עוד שבוע אחד בלבד, היה מפסיד את כל 5.5 מיליארד הדולרים ולמעשה מאבד את הונו העצמי; אופן הדחתו של המנכ"ל צבי זיו מתפקידו ותהליך מינויו הפגום, לדעת בנק ישראל, של המישנה למנכ"ל ציון קינן למנכ"ל בנק הפועלים."

[מתוך: "בנק ישראל ביקש מידע על החשבונות של דני דנקנר", מאת גד ליאור. "ידיעות אחרונות", 8.5.09]

בהיותי סטודנט בירושלים בשנות ה-60 של המאה הקודמת שבה את ליבי סניף קטן של בנק יפת של ה"ייקים", בהם גם הפרופסורים שאצלם למדתי, ששכן בחדר וחצי בקומת הקרקע של בניין מגורים במרכז שדרות בן-מימון ברחביה, ושלטה בו ביד רמה גברת דגני הכבודה ועימה פקיד צעיר ו רזה שהיה עושה דבריה. אף שכמעט לא היה לי סכום פנוי, וחייתי מהיד לפה לפי השיקים שהייתי מקבל מהעיתונים על מאמרי הביקורת שכתבתי בהם, וגם על עבודתי כמורה בבית ספר ערב למבוגרים ביישובי הפרוזדור – לימדה אותי הגברת דגני שתמיד יש לשים בצד משהו בתוכנית חיסכון כלשהי. זה היה השיעור הפיננסי הראשון שקיבלתי בימי חיי והוא עזר לי מאוד.

כאשר עברתי מירושלים לתל-אביב בשנת 1966 העברתי כמובן מאליו את חשבוני לסניף בנק יפת ששכן בפינת כיכר מסריק ורחוב פרישמן, והמשכתי ליהנות מהיחס האישי של סניף קטן שבו כולם מכירים את כולם.

לימים נמכר בנק יפת והפך להיות בנק אמריקאי ישראלי, ואני המשכתי איתו, נודד מכתובת לכתובת ברחוב אבן גבירול. בשלב מסויים נמכר הבנק לבנק הפועלים, ומאוחר יותר גם נתבטל כליל כסניף בנק נפרד, ואני מצאתי עצמי לקוח של בנק הפועלים, למרות שכל חיי השתדלתי לא להיכנס לבנקים גדולים ומנוכרים.

טוב. בכל זאת. בנק הפועלים – פרופ' אמיר ברנע, שלמה נחמה, מעוז התעשייה ההסתדרותית וחברת העובדים, הבנק הגדול במדינה – לפחות אני בחברה טובה, כספי מובטח, ומה עוד שיש בסניף החדש בגן העיר שני פקידים שמכירים אותי מהגלגול האחרון בבנק אמריקאי ישראלי.

עד שהחלה הפרשה של שרי אריסון. מלכתחילה לא מצא הדבר חן בעיניי, וככל שרבו ההתפתחויות כן הופתעתי יותר ויותר. האם באמת האישה העשירה הזו הכניסה לדירקטוריון הבנק שלה חברות שלה, שלפי המתפרסם במדורים הכלכליים – אינן בקיאות ביותר בבנקאות אלא בחברוּת איתה ועם ה"אידאות" המיטאפיסיות שלה לתיקון העולם? האם זה רציני או בדיחה – שהיא השלטת בבנק הגדול במדינה?

ובאו כל הפרסומים על השקעות העתק ההרפתקניות של הבנק, שבהן הפסיד מאות מיליוני שקלים שהפקידו בו לקוחות תמימים כמוני, ועל החלטתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שהוא אדם מהימן ביותר עליי, להדיח את יו"ר הבנק דני דנקנר [שמקור משפחתו בפתח-תקווה]; ובאו גם השמועות בעיתונים על בנק גדול העומד בפני פשיטת רגל, ואני חיברתי אחת לאחת וחששתי שזה עלול להיות גורלו של בנק הפועלים ושל מקצת חסכונותיי המושקעים בו.

אשתי אמרה: "תיכף ומיד אתה הולך מחר בבוקר אל הבנק ומוציא משם את כל החסכונות שלנו ומרוקן גם את חשבון העובר-ושב."

ואילו אני אמרתי: "לא."

ואכן, גם בכל הטלטלות של השנתיים האחרונות לא נגעתי בשום סכום בשום צורת השקעה שהיתה לי, לא מכרתי ולא קניתי, ורק שמחתי על כך שלפני יותר משלוש שנים, כאשר עמדנו לקנות את הדירה החדשה, פדיתי את כל קופות הגמל שלנו, כולל גדיש של בנק הפועלים, כאשר היו בשיא ערכן, ובטרם החלו ניכרות תוצאות המפולת וגם השערורייה של רפורמת בכר, שממנה חששתי מתחילתה – של מכירת קופות הגמל לחברות הביטוח ולחברות ההשקעות, אלה שמימיי ומרצוני החופשי לא הייתי מפקיד בידיהן את כספי החסכונות שלנו, כי מי הן ומה אחריותן כלפינו ומה אחריות הממשלה להפסדיהן ולמעילות שעלולות להתרחש אצלן?

ומדוע בכל זאת אמרתי – "לא."

אני לא מוציא את כספי מבנק הפועלים!

 כי אם כולם ירוצו מחר לבנק הפועלים וימשכו את פיקדונותיהם, הבנק יתמוטט עוד לפני שיפשוט את הרגל, ובעקבותיו מערכת הבנקאות כולה. אבל אם הוא יפשוט את הרגל בצורה מסודרת, מה שאני מקווה שיקרה בקרוב מאוד – הוא יולאם, בצורה זו או אחרת, כדי להבטיח את המשך קיומו ואת כספי מפקידיו, וניפטר אולי משרי אהרונסון ומכל הפמליה שלה, בייחוד החברות הקרובות, ונדע ששוב אנחנו מצויים בבנק סולידי ובטוח, בנק שהמדינה ערבה לו ומפקחת על הנהלתו החדשה, הנהלה שתהיה רצינית; ואולי גם ישובו לכהן בדירקטוריון פיגורות אחדות מן העבר, שאותן שרי ארונסון השליכה, וזאת כנראה לאחר שקולות מיטאפיזיים דיברו אליה ואל חברותיה לעשות כן.

ממש לא יאומן כי יסופר.

 * * *

הפתרון המסתמן למשבר האשראי

 [רץ באינטרנט]

בעיירה קטנה על שפת הים השחור, גשם ירד והעיירה נראתה כאילו נטשו אותה. לכולם יש חובות וכולם חיים על אשראי.

 באותו יום מגיע תייר רוסי, עשיר מאוד. הוא נכנס לבית המלון היחיד בעיירה, שם על שולחן הקבלה שטר של 100 יורו, והולך לבחור לעצמו חדר.

 בעל המלון לוקח את השטר ורץ לשלם את חובו לקצב.

הקצב לוקח את השטר ורץ לשלם את החוב למגדל החזירים.

המגדל לוקח את השטר ומשלם לספק המזון לחזירים.

 ספק המזון חוטף את השטר ורץ לשלם את חובו לזונה של העיר [לא ברור אם היתה ממוצא מרוקאי או פולני], אשר בתנאי המשבר "נתנה" באשראי.

הזונה לוקחת את השטר ורצה למלון, לשלם את חובה לבעל המלון, עבור החדרים ששכרה בעת שהיתה שם עם הקליינטים.

באותו הרגע יורד הרוסי, לאחר שבדק את החדרים, לוקח את השטר באומרו ששום חדר לא מוצא חן בעיניו, ועוזב את העיר.

אף אחד לא הרוויח כלום, אך העיירה חיה כעת בלי חובות ומביטה אל העתיד באופטימיות רבה.

* * *

יוסי אחימאיר

קיץ מדיני וביטחוני חם

יום העצמאות ה-61 צויין מתוך תחושת אופטימיות יתרה, לעומת קודמו ה"עגול". הוא נחוג לאחר נפילת ממשלת "קדימה" ומסכת כישלונותיה במדיניות, בביטחון, בכלכלה, במנהיגות. הוא נחוג לאחר שתי מלחמות יזומות על ידינו שלא השיגו את התוצאות המקוות, לאחר כישלון ועידת האנטישמים המכונה "דרבן 2", עם השיפור הכלכלי המסתמן והולך, ומתוך תקווה שמעתה ישראל תעמוד ביתר עוז מול האיומים הנמשכים ומול הלחצים המדיניים שיילכו ויגברו.

את הטון האופטימי נתן דווקא שר הביטחון הישן-חדש, אהוד ברק, בקבלת הפנים שנערכה במוצאי יום העצמאות במשרד הביטחון, כשדיבר בנוסח פסוקו הבלתי נשכח: "שחר של יום חדש". שלא כבעבר, דומה הפעם כי ישנן "קבלות" לאמירה זו. יותר ויותר רמזים שוחררו באחרונה לאוויר על יכולתה הצבאית של ישראל להתגונן כנגד האיום הגרעיני האיראני וחידוש הטרור החמאסי.

ואכן, בדבר אחד אין ספק, וזאת יודע טוב מכולנו שר הביטחון: המוחות המופלאים, האלמוניים, של העם היושב בציון – אינם שוקטים על שמריהם, מפתחים ומייצרים אמל"ח מתקדם ביותר, מקדמים טכנולוגיות צבאיות שאין כדוגמתן במדינות גדולות ועשירות מאיתנו, מחזקים את כושר עמידתה ושרידותה של המדינה לעת מבחן קיומי כי יבוא.

פה ושם נרמז לאזרחי ישראל ולשליטי העולם על יכולתה הצבאית הגוברת של ישראל, על פיתוח אמצעי הרתעה והתגוננות, וזאת באמצעות כמה דמויות בלתי מוכרות שעומדות מאחורי הפיתוח המתקדם, ויצאו לרגע קט מאלמוניותן.

כזה הוא, למשל, יואב תורג'מן, ראש מינהלת "חץ" בתעשייה האווירית, ש"נשלף" לפתע ממשרדו הנחבא אל אורות מצלמות הטלוויזיה, כדי לספר לכל על פיתוח התשובה הישראלית לטיל זה או אחר, שמא ישוגר לעברנו. כמוהו ישנם רבים בתוכנו, העושים מלאכתם, מלאכת המוח היהודי, בשקט ובצינעה. תרומתם לביטחוננו בל תשוער.

על יואב תורג'מן ושכמותו אפשר לסמוך, אבל האם גם על המנהיגים – אלה שהחליפו את קודמיהם הכושלים – יהיה אפשר לסמוך בעת המבחן הקרב והולך? האם הם ערוכים אל מול גלי המתקפות האנטישמיות הגואים בעולם ובאו"ם, נגד המדינה היהודית? האם הם רואים בחומרה המתבקשת את האיפה-ואיפה ביחס הסובלני לטרור הרצחני של הפלסטינים לעומת גינוי זכות ההתגוננות שלנו? האם הוכנה מתקפה הסברתית-מעשית-נגדית?

האם הם רואים את ההולך ונרקם לא רק בטהראן המתגרענת, אלא גם ובמיוחד בעזה המתחמשת? האם הם מבינים שהרוגע האביבי הנוכחי זמני הינו? שאירגוני הטרור, תחת מסווה הפסקת-האש, מקדישים את כל מאמציהם ואמצעיהם לרכש מאסיבי של אמצעי לחימה, טילים ארוכי טווח גדול מזה של קודמיהם, ומתכננים במינהרותיהם את המיתקפה הבאה על ישובי דרום-מערב המדינה?

השאלה אפוא איננה יכולתנו לפתח אמצעי-נגד כתשובה הולמת למבקשי נפשנו, לרוקמי מזימות חיסולה של ישראל. על כך אין כל סימני שאלה. המוח היהודי-ישראלי מכין את מיטב התשובות הטכנולוגיות שיינתנו בעת מבחן לאויבי ישראל. יפה שישנה עמימות סביב נושא זה, אך טוב שמפעם לפעם יתראיינו אנשים כיואב תורג'מן, כדי שגם האויב יידע.

השאלה היא, שאלת מנהיגותו-במבחן של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאלת האומץ והיכולת לקבל את ההחלטות הנכונות, הקשות, לעתים בלתי פופולאריות ובלתי מובנות לזמנן, על ידי ממשלתו, בצומת דרכים היסטורי וגורלי שאליו דוהר המזה"ת. היֵדעו ראש הממשלה ושריו להכריע נכון כדי להציל את ישראל הן מידי מבקשי "טובתה" ובראשם נשיא ארה"ב ומזכ"ל האו"ם, והן מידי חורשי המזימות להשמדתה ובראשם אחמדיניג'אד ובשאר אסד?

אלה השאלות המנקרות בראש, לאחר שחגיגות העצמאות הן מאיתנו והלאה ונכנסנו לימות הקיץ המתלהט והולך, בשנת העצמאות ה-62 של ישראל.

בל נשלה עצמנו. קיץ חם, ביטחוני ומדיני, מצפה לה לישראל ולהנהגתה. תוצאותיו יורגשו על-ידי כל אחד משבעה מיליון ויותר האזרחים, יהודים כערבים. הן ישפיעו על עתידם. שעל כן עיני כולם, בארץ ובעולם, נשואות אל עבר ההנהגה הנוכחית בירושלים וההחלטות ההיסטוריות, כבדות המשקל, חורצות-הגורל, שעתיד לקבל ראש הממשלה החדש-ישן בנימין נתניהו.

הוא ייכנס להיסטוריה לא בוויתורים שיעשה למען השלום, כפי שרומז עליהם הנשיא פרס, אלא במהלכים שיוביל להבטחת קיומה של ישראל. מי כמו ראש הממשלה נתניהו מבין, כי הביטחון, הקיום והזכות לארץ-ישראל קודמים לשלום רעוע, שייחתם מתוך חולשה וכניעה ללחצים, ומסכן את עתידנו.

אין מה לקנא בו.

* * *

אלישע פורת

מחסור ניכר בשירי זקנים

 בשל עיסוקיי בשירים וסביבם נתקלתי לאחרונה במחסור מורגש בשירי זקנים. כוונתי לשירים הנכתבים בידי משוררים/ות זקנים/ות – שבעים ומעלה – על הזיקנה. ואני תמה בפומבי על התופעה המוזרה הזו בשירה העברית החדשה. 

יש לכך סיבות רבות אני מניח, ולחלקן אפשר בהחלט להתייחס כאל סיבות מקלות. אבל המחסור הוא ניכר, ומי שנזקק לשירים כאלה אינו יכול למצאם במכלול השירה העברית שלאחרונה. אולי דווקא כן כדאי להפריד כאן בין שירת זקנים לשירת זקנות? שהרי כרגע, בשלב הפמיניסטי הנוכחי, עדיין נשים יוצרות רבות מהססות, שלא לומר מסרבות, לדייק בגילן. ועל אחת כמה שאינן עוסקות בשירי זיקנה. בגידת הגוף מתקבלת, כנראה, קשה יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים. 

אך גם המשוררים הגברים, המוכרים והידועים, שבוודאי כבר עברו את גיל השבעים, מסרבים דרך קבע לכתוב או לפרסם שירי זיקנה. אחדים חוזרים לימי הנוער שלהם, אחדים נאחזים בימי כוחם וגברותם ואחדים, למרבה הצער, פשוט משתתקים או נאלמים. 'הגיל הרביעי', כפי שמכונה היום הזיקנה, אינו זוכה בשירה העברית לייצוג נכון והולם. ואני לא מתכוון לאלפי השירים, שיש בהם כמובן גם נפלאים, הנכתבים בחוגי היצירה בבתי האבות או במרכזים האזוריים לקשישים. וגם לא לפזמוני ההכרה המאולצת בזקנה, בדרך כלל הכרה שעטופה בהתנצלות או בלעג עצמי, שנכתבים ונקראים במסיבות פרטיות כגון ימי הולדת ותאריכים מצויינים אחרים.

היכן משוררי דור הפלמ"ח למשל ושירת הזיקנה שלהם? חיים גורי המשורר הנפלא, מתעלם מהזיקנה בדרך מקורית משלו: הוא צולל בים הזיכרונות. אחרים אינם מפרסמים כבר. והדור שאחריהם, היכן שירת הזיקנה שלו? האם הפער הנורא, שבין בגידת הגוף לבין התבהרות הרוח, הוא שבולם את שירתם? לפעמים מתקבל רושם מוזר, שחרף ההבדל העצום בין שירה עברית לפזמונאות, או לתמליליה, עדיין גם השירה מכוונת עצמה רק לגיל 'הפוריות', שבין עשרים לחמישים. 

ההתבגרות של כמה דורות משוררים בארץ לא היתה אטומה לתהליכי התבגרות אחרים. יש למשל שירי פרידה יפים מאד מהורים יקרים. והם לא מעטים. יש שירי פרידה מהילדים שעזבו את הבית. יש שירי חשבון נפש עם ההחמצות שבחיים. יש שירי געגועים נפלאים לימי הילדות והנוער. אבל אין שירת זקנים. ישנם שירי קינה מכמירי לב על אבדן חיילים בנים בנות ובני משפחה. אבל שירת זקנים אין. שירת היומיום של האדם הזקן עדיין לא עלתה על מדפי השירה העברית החדשה. 

ישנם שירים רבים העוסקים במצב הזיקנה, אך מרחוק. מהטווח הבטוח של הנעורים השיריים. והם כמובן לוקים באי הבנה נוראה של מצב הזקנה. אדם זקן מה יש לו בחייו, למשל, של אבידן, הוא שיר רע וחסר לב, של צעיר המתבונן בזקנה, ומרחיק אותה מעצמו באיזו השבעה וכישוף שירי. אבל אין שירים על מה עושה באמת אדם זקן בארץ, משכיל, קורא שירה ותיק, צרכן שירה מכור, מה הוא עושה בחייו, שבין המתקת יומו בשיר כזה או אחר, לבין רדת לילו. 

אני מציין כאן שני משוררים שכתבו שירה אמיצה וכנה על הזקנה. ואולי יש גם יותר משניים. קלמן אהרן ברתיני כתב בזיקנתו שירי זקנה מצויינים. אבל הוא רק משורר אחד מיני רבים שלא כתבו. אליעזר כגן כתב שירי זיקנה יפים, מודעים לעצמם, ונכונים מאוד. האם גבריאל פרייל כתב באמת שירי זיקנה? מסופקני. אולי משה דור, בשירים אחרונים יפים, מעז להתמודד עם הזיקנה. המחסור הזה לדעתי אין לו הצדקה. יש בארץ מספיק משוררים טובים בגיל הזיקנה, שהיו יכולים לכתוב שירי זיקנה מצויינים. הם נרתעים, הם מעדיפים להפתיע את קהל קוראיהם, שיתפעלו ויגידו שזיקנתם אינה מביישת את צעירותם. אבל יש רגע, שכנראה רק משוררים מעטים עד היום תפסו אותו במדוייק, שבו צריך לחדול מהרצון שלא לבייש את הנעורים ואת הצעירות. שירה בריאה ומלאה ומקיפה, כמו שהשירה העברית בארץ מתיימרת להיות, חייבת שיהיו בה שירי זיקנה טובים, מוכרים, ומושכי לב. אם תצמח שירה כזו, אני בטוח שיימצאו לה קוראים גם מהגיל הראשון השני והשלישי.

פקס ישיר אליי, ללא קידומת, חייגו את הרצף הזה: 153507280384

אלישע: והנה תגובתו של המשורר המתרגם והמו"ל רפי ויכרט, המובאת כאן בהסכמתו:

אלישע היקר, הירגע נא, הירגע, יש שירי זקנה, לאין סוף ולאין קץ,

אתה מתכוון כמובן לכך שאדם מתמודד עם זיקנתו שלו? כמו בשיריו של טוביה ריבנר (כמעט בכל ספר מאלה שפירסמתי לו בעשור האחרון)?

וכמה משוררים אצלנו בכלל הגיעו לזקנה?

שהרי אחרת – ממרחק בטוח יותר או פחות – יש שירי זיקנה של משוררים שעדיין אינם זקנים אך מתבוננים בהוריהם, בקרוביהם, בסביבתם הקרובה ב"זקנים סתם" – משי דותן ויעל גלוברמן ויוסף שרון ואורי ברנשטיין – השיר על היאחזות בפניו המזקינים במראה, (אחיזה, עולם עובר, עם עובד 2007). וגם עבדך הנאמן שכתב מחזור שירים על אימו הקשישה של דוד אבידן בבית אבות משען בגבעתיים, פנינה.

ובספרי "שעה לא צפויה" יש שיר על זיקנתו של אבי – שיר יקר למחברו.

ומהו מרחק בטוח כאשר זה הכי קרוב שאפשר?

כך שלא אלמן ישראל אם כי הולך ומזקין.

ואולי תרצה להכין אנתולוגיה כזו, אם כי היא לא תמכור דבר, כי הצעירים יסרבו לקרוא על זיקנה שלא לדבר על הזקנים או אלה שקרבים לשם.

כרגיל, דבריך חומר למחשבה.

רפי ויכרט

אהוד: אלישע היקר, מתי פתחת לאחרונה את כרך "כל השירים" של אסתר ראב, ובייחוד את חלקו האחרון? או אולי בגלל זיקנתך, זיכרונך בוגד בך ואתה כותב דברים תמוהים על היעדר "שירי זקנים"?

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. חג ישראלי

אם יש בהיסטוריה האנושית דוגמה מובהקת למלחמת בני אור בבני חושך, זוהי המלחמה בין העולם החופשי לבין גרמניה הנאצית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתה המוחלטת של גרמניה הנאצית. הטוב ניצח את הרע, האור ניצח את החושך. הניצחון הזה הוא חגה של האנושות, חגה של הנאורות. יש מדינות החוגגות את המועד ב-8.5. יש החוגגות אותו ב-9.5. אך החג הוא חג אחד – חגה של האנושות על שהביסה את גדול אויביה בהיסטוריה.

מדינת ישראל אינה חוגגת את החג הזה. ניתן להבין את הסיבה לכך – השואה שחווה העם היהודי במלחמת העולם השנייה, מקשה על היכולת לקשר את המלחמה הזו לחג ולשמחה. ואף על פי כן, הגיעה השעה לצרף את יום הניצחון על הנאצים לחגי ישראל.

היטלר תיאר את מלחמת העולם השנייה כ"מלחמה יהודית". בעבורו – המטרה העליונה של המלחמה היתה השמדת היהודים. גם בימים בהם נלחם כנגד המעצמות הגדולות ביותר בתקופתו, עדיין ראה את השמדת היהודים כמשימת חייו המרכזית.

אילו ניצח היטלר במלחמה, חלילה, הוא היה עלול להצליח במזימתו – השמדת העם היהודי. לכן, תבוסתו היא בראש ובראשונה ניצחון העם היהודי. חרף השואה הקשה – העם היהודי לא הושמד, הוא חי וקיים, ושלוש שנים לאחר השואה הקים את מדינתו הריבונית במולדתו. זהו ניצחון גדול. מן הראוי שמדינת היהודים תחגוג את הניצחון הזה. מן הראוי שמדינת ישראל תחגוג את יום הניצחון על הנאצים – הן בשל היות אירוע זה ניצחון גדול ליהודים, והן בהיותה חלק מן האנושות הנאורה שניצחה את היטלר.

למעלה ממיליון יהודים עלו בעשרים השנים האחרונות מחבר העמים לישראל [אני מחשיב כיהודים גם את אלה שהמימסד הרבני אינו מכיר בהם עדיין, אך זה נושא למאמר נפרד. א.ה.]. בעבור יהודים אלה, יום הניצחון על הנאצים הוא חג גדול, עליו גדלו והתחנכו ועימו הם מזדהים כיהודים וכרוסים. רבים מהם הינם ותיקי המלחמה, עטורי הדרגות והאותות, הזוכים עדין לכבוד המגיע להם, בחגיגות המתקיימות בישראל. אולם החגיגות הללו הן על טהרת ציבור העולים. יום הניצחון על גרמניה, הוא חג עדתי מובהק במדינת ישראל.

יש למדינת ישראל כל הסיבות לחגוג את יום הניצחון, כאמור, ועליהן נוספת סיבה נוספת – החיבור בין הציבור הוותיק לציבור העולים. החיבור אינו יכול להיות חד סטרי – ציפייה ממיליון איש לשנות את תרבותם ולהתאימה לתרבות הישראלית. קליטה של מסה אדירה כל כך של עולים, מחייבת התקרבות הדדית. כמדינה קולטת עליה מגלויות רבות, התרבות הישראלית ממשיכה להיבנות ולהתפתח, והיא חייבת להיפתח לתרבותם של העולים, להעשיר בה את עצמה ולספוג ממנה לתוכה.

צירוף חג שהינו חלק מהתרבות של העולים מחבר העמים, ללוח השנה העברי ולתרבות הישראלית, הינו ביטוי מובהק להשפעה התרבותית ולקליטה התרבותית. כאשר מדובר בחג כזה – שאלה תכניו האנושיים והיהודים, קליטת החג הזה בתרבות הישראלית ממש מתבקשת, והיא תוכל להתקבע באופן טבעי בלוח השנה שלנו.

התשעה במאי נופל על רצף ימי החג והזיכרון הלאומיים שלנו: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים. ביום השואה אנו מזכירים את הנורא באסונות שפקד את העם היהודי. ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם הנופלים על תקומת מדינת היהודים ועל הגנתה. ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות והריבונות של העם היהודי בארצו. ביום ירושלים אנו חוגגים את שחרורה ואיחודה של בירת העם היהודי ומדינת ישראל. צרוף חג הניצחון על החיה הנאצית לרצף הזה טבעי ומתבקש.

בפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן להרחיב את היריעה, ולהזכיר שכל המועדים הללו מתקיימים בתקופה שבין פסח לשבועות. בין החג המציין את הולדתה הפיסית של האומה לבין החג המציין את הולדתה הרוחנית (חג מתן תורה). כל אותם חמישים יום עמוסים במועדים המציינים את תולדות העם היהודי מערש הולדתו ועד התקופה המודרנית.

הניצחון על גרמניה הנאצית, הוא נקודת ציון חשובה ברצף ההיסטורי הזה. יום הניצחון ראוי להימנות על רצף מועדים זה, כחג ישראלי לכל דבר.

2. בני ערובה

ב-1991, פתחו נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר במערכת לחצים כבדה מאוד על ממשלת ישראל לפתוח במו"מ עם סוריה. לחץ זה הניב את ועידת מדריד ולאחר מכן פתיחתו של מו"מ בילטרלי בין שתי המדינות. המו"מ החל עוד בתקופת שמיר, שסרב לשאת ולתת על הגולן, ונמשך לאורך שנות ה-90, עד שחאפז אסד דחה במרץ 2000 את הצעתו של ברק לנסיגה מלאה מהגולן, כיוון שברק עמד על השארת רצועה בת כמה עשרות מטרים לאורך חופה הצפון-מזרחי של הכינרת.

מה גרם לאמריקאים להתעורר פתאום ולהפעיל את הלחץ הזה? למה בוש, שבשלוש שנותיו הראשונות בתפקיד כלל לא עסק בכך, נזכר בשנתו האחרונה בנושא הסורי והעלה אותו למקום כה מרכזי בסדר יומו הנשיאותי?

היוזמה האמריקאית ל"סדר חדש במזה"ת", כפי שכונתה בפי בוש ובייקר, היא תוצאה של מלחמת המפרץ הראשונה – המלחמה האמריקאית הראשונה בעיראק. מה הקשר בין המלחמה בעיראק, מלחמה אליה יצאה ארה"ב כדי לשחרר את כווית שנכבשה בצעד תוקפני של סדאם חוסיין, למו"מ בין ישראל לסוריה?

אין קשר הגיוני, כמובן. ובכל זאת מה הקשר? הקשר הוא הקואליציה שהקימה ארה"ב נגד סדאם, אליה צירפה מיספר מדינות ערביות. בין המדינות הללו היתה סוריה. מפלגת הבעת' הסורית, מפלגתו של אסד, ומפלגת הבעת' העיראקית, מפלגתו של סדאם, הן מפלגות אחיות, החולקות אידיאולוגיה אחת ושיטת משטר רודנית אחת. בין שתי המפלגות הללו נוצר קרע שהלך והסלים. מערכת היחסים בין שני האישים, שתי המפלגות ושתי המדינות, במשך שנים רבות, התאפיינה בשנאה קשה ובתיעוב הדדי עמוק. סדאם חוסיין היה אויבו האולטימטיבי של אסד.

אסד לא שלח צבא סורי לסייע לארה"ב במלחמה. כל שנדרש ממנו היה לתת את הסכמתו לצרף את שמה של סוריה כחלק מן הקואליציה האנטי עיראקית; הקואליציה נגד אויבו המושבע. תמורת הנכונות הזאת, היה על ארה"ב לשלם לסוריה. בוש ובייקר רצו לשלם במטבע ישראלי – נסיגה מהגולן. כן, ישראל, שהותקפה בידי הרודן העיראקי, אף שלא היתה חלק מהמלחמה, וספגה עשרות טילי סקאד, שנועדו ליצור הרס והרג בקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל; דווקא היא נדרשה לשלם את מחיר המלחמה, מחיר כבד מנשוא, ויתור על נכס לאומי בעל חשיבות עליונה – הגולן.

איזה אבסורד! מדינה שהותקפה במלחמה לא לה, נדרשת לשלם מחיר כה כבד, כדי לרצות מדינת אוייב, ששילמה מס שפתיים במלחמה נגד אוייבה המר, שהניצחון עליו שירת את האינטרס שלה. אבסורד, אך עובדה. ההתייחסות אל ישראל היתה צינית, כאל בת ערובה למשחק אינטרסים זר. שמיר עמד בלחץ ולא הסכים לדון על הגולן. הממשלות הבאות אחריו דנו בנסיגה והסכימו לה, אך המאבק של הציבור הישראלי נגד הנסיגה סיכל אותה.

היום אנו ניצבים בפתחו של אבסורד מאותו זן. איראן, מרכז העצבים של האסלאם הרדיקלי, מאיימת בהשמדת ישראל ומנסה להצטייד בנשק גרעיני שיאפשר לה לממש את זממה, או להפוך את ישראל למדינה כנועה וחסרת עצמאות, תחת איום גרעיני יומיומי.

ישראל היא המאויימת הראשית בידי איראן, אך האמת היא שכל העולם החופשי מאויים, הן מהנשק הגרעיני שבדרך, הן מיצוא הטרור הרצחני ובעיקר מן השילוב בין השניים.

גם מדינות ערב המתונות, או המתונות למחצה ולרביע, נמצאות תחת איום איראני. המשטרים באותן מדינות נמצאים תחת חתרנות איראנית בלתי פוסקת. האינטרס המובהק של אותן מדינות, ומצרים בראשן, הוא למנוע את גרעון איראן ולפגוע במשטר האיאתולות.

והנה, כמו בשידור חוזר, שוב ישראל היא מעין בת ערובה, והיא נדרשת לשלם את מחיר המאבק (הדיפלומטי, לעת עתה) נגד איראן. תפקידה של ישראל במשחק הציני הזה, הוא לשלם מחיר למשטרים שאיראן מאיימת איום אקוטי על קיומם, כדי שיתנגדו לאיראן. וכך, אנו שומעים שללא הכרזה על נכונות לשתי מדינות לא יהיה אפשר לפעול נגד איראן. אם רוצים שהעולם החופשי יפעל נגד התגרענות איראן, על ישראל לקבל את היוזמה הערבית – יוזמה חמורה ומסוכנת שמשמעותה החרבת מדינת ישראל (אולטימטום של נסיגה עד קווי 67' בכל הגזרות ו"זכות" השיבה, שמשמעותה הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת לשים קץ לקיומה). על ישראל לסגת מהגולן כדי ליצור טריז בין סוריה לבין בעלת בריתה המובהק – איראן. על ישראל להבהיר שאין היא צ'כוסלובקיה והיא לא תהיה בת ערובה; היא לא תסכים לשלם את מחיר הרפיסות של המערב מול הדיקטטורה האיראנית, כפי שצ'כוסלובקיה נדרשה לשלם את מחיר הרפיסות של צ'מברליין מול היטלר, בוועידת מינכן 1938.

למרות המאמצים הכבירים של התקשורת הישראלית ובראש ובראשונה של עיתון "הארץ", המוביל קמפיין כזה בראשות עקיבא אלדר, אני מעריך שחרף חילוקי הדעות לא יהיה עימות בין ארה"ב לישראל. אולם אם במקרה אובמה ידרוש דרישות המסכנות את האינטרס הלאומי הישראלי, על נתניהו להגיב במילים בהן הגיב מנחם בגין, באזני סם לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, לאחר שארה"ב גינתה את ישראל על סיפוח הגולן לריבונותה וניסתה לכפות עליה את ביטול החוק באמצעות איום בסנקציות:

"האם אנחנו מדינת וסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? ... חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו."

* * *

פרופ' אבנר הולצמן על "ספר הגעגועים"

"קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו"

אהוד היקר,

תודה מקרב לב על 'ספר הגעגועים' ועל ההקדשה הלבבית. קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת, ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו: התיאורים העשירים, החיים והחושניים של הילדות בפתח-תקווה; שרטוטי הדיוקנאות וסיפורי המעשיות השזורים בספר; החיצים הסאטיריים הנשלחים אל מבקרי הספרות הנפוחים ואל האידיאולוגיים הפוסט-ציוניים למיניהם; המימד האוטוביוגרפי הבלתי-מוסתר, גם אם המציאות מעורבת בבדיון; ההשתעשעות המגוונת במדיום הספרותי עצמו, ועוד ועוד. אולם בעיקר משך את ליבי ונגע לליבי שמתחת לפני השטח הססגוניים, מלאי החיוניות וההומור, מקננת בספר נימה של עצב עמוק, הן מחמת הגעגועים המכרסמים אל העולם שהיה ואיננו, הן משום שדיוקן הילדות המוארת המועלה בספר צופן בתוכו כמה וכמה חוויות כאובות, והן מחמת החרדה הכוללת לעתידנו כאן, הניכרת היטב מבין השיטין. הרקוויאם לרבין מהווה, לכן, סיום טבעי ההולם היטב את רוחו ונימתו של הספר.

שוב תודה על חוויית הקריאה שהענקת לי.

שלך בהוקרה,

אבנר הולצמן

* * *

ד"ר גיא בכור

מה מלמד אותנו טרנספר הנוצרים מן המזרח התיכון – על עצמנו?

מה ימצא האפיפיור במזרח התיכון? את הטרנספר השקט, שכמעט לא מדברים עליו, כאשר האיזור מתרוקן מן הנוצרים שבו. הנתונים ברורים ואכזריים מאוד: תחת האסלאם הפוליטי אין כמעט מקום למי שאינם מוסלמים. חייהם של הנוצרים הופכים בלתי נסבלים, והברירה בידם: לעזוב. והם אכן מהגרים בזרם בלתי נפסק. בעוד כ-15 שנה הם צפויים להיעלם לגמרי מאזורנו. אלא שלאפיפיור יש צרות יותר גדולות: הקהילות שלו באירופה עצמה מידלדלות.

מאז תחילתו של האתר, בכל חודש דצמבר, עם החגים הנוצריים, אני בודק את מצב הקהילה הנוצרית במזרח התיכון, והנתונים מכים בכל שנה מחדש: מיספרם הולך ופוחת באיזור שלנו, משנה לשנה, ושוב זו הזדמנות, עם ביקור האפיפיור באיזורנו ובישראל.

אבוי, אפשר בהחלט לדבר על טרנספר שקט, שמתנהל באיזור כולו, כאשר יום יום, מהגרות מכאן משפחות ערביות נוצריות. בנוסף לאחוזי הילודה הנמוכים ביותר באיזור כולו, התוצאה היא שבעוד כ-15 שנים כמעט ולא יישארו נוצרים באיזור המיידי שלנו, להוציא אולי מצרים, שגם שם הקהילה מדלדלת וסובלת מהצקות.

האפיפיור נמצא עכשיו [יום ראשון] בירדן, והוא גם יגיע לרשות הפלסטינית, אך על מה יש לו לדבר שם? על איזור מוסלמי שאינו מוכן שנוצרים ויהודים יחיו בקרבו? הנוצרים האומללים לא השכילו להקים מדינה משל עצמם, ולכן במדינות האסלאם, או אפילו במדינה "רב-דתית" כמו לבנון, אין להם שום סיכוי. בעבר הלאומיות הערבית שמרה עליהם, והם עליה. הנוצרים היו מראשי הלאומיות הפן-ערבית. כיום, כאשר המגדירים הם כבר דתיים, או דתיים-פוליטיים, הם יכולים להמשיך ולהתגורר באיזור, אך בחיים כמעט בלתי נסבלים.

וזה ההבדל העצום בין הנוצרים לבין היהודים, השומרים על עצמם, במסגרת לאומיות יהודית, עם מדינה איתנה וצבא.

בישראל, ארץ הקודש, הנוצרים כבר שוליים מבחינה דמוגרפית, כ-8% מבין הערבים, וכאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה (אני מתייחס לנוצרים הערבים בלבד, לא בני המשפחות של העולים מרוסיה ואחרים). בשנת 2006 היו הערבים הנוצרים כ-10%, ואתם רואים את הצניחה. מספרם כמאה אלף, ולראשונה הם השתוו ואולי אף פחות, למיעוט הדרוזי בארץ.

ממה נובעת הירידה? מהגירה מואצת, כתוצאה מרדיפות בידי מוסלמים, בעיקר בכפרים מעורבים, ומן התחושה שהמדינה אינה מגינה עליהם מספיק. כמו כן אחוזי הריבוי הטבעי נמוכים מאוד בקהילה הזו: פריון של אם מוסלמית עומד כיום בסביבות 3.9 ילד, יהודיה 2.9, דרוזית 2.5 ונוצרית 2.1. פריון כזה משמעו שהקהילה אינה גדלה. התחזית היא בקרוב הפריון הנוצרי יירד מתחת לשני ילדים.

במלחמת העצמאות הנוצרים לא הירבו להימלט, ולכן שיעורם זינק באוכלוסיה הלא-יהודית בישראל. בסוף תקופת המנדט הם היו כ-10%, ובשנת 1949 עלה שיעורם באוכלוסיה הלא-יהודית ל-21%. אלא שמאז צנח מספרם אפילו לפחות מן האחוז המקורי.

האוכלוסייה הנוצרית בירושלים מונה היום כ-15,000 נפש ומהווה 2% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1946 היה מספרם של הנוצרים בעיר 31,000 נפש והם היוו כ-19% מאוכלוסייתה. אלא שמיספר זה מטעה, שכן הוא כולל גם את הרוסים, נזירים זרים ועוד, כאשר מיספר הערבים הנוצרים בירושלים עומד כיום על 12,500 נפש. מכאן שמיספר הערבים הנוצרים בירושלים עומד על 1.6% בלבד. משמעות הדבר כנסיות ריקות, קהילות נעלמות, וחורבן חברתי.

ברשות הפלסטינית (כולל עזה) מונים הנוצרים כ-1.5% מתוך כשלושה מיליון תושבים, בסביבות 50,000 איש בלבד. זהו מספר מדהים, שכן בעבר המספרים היו גדולים הרבה יותר. לאן נעלמו הנוצרים הפלסטינים?

הם היגרו.

בית לחם ונצרת, שבעבר היו ערים עם רוב נוצרי, הן כיום עם רוב מוסלמי (76% מתושבי נצרת הם כיום מוסלמים). להאמין שלאחר מלחמת ששת הימים ביקשה בית לחם הנוחה להסתפח לירושלים, תחת שלטון ישראלי. כיום בית לחם נשלטת על ידי החמאס!

מה נותר לנוצרים תחת שלטון חמאס? תחת רדיפות, הצקות, איסור אכילה ברמדאן, וחיוב ללכת עם כיסוי ראש אסלאמי לנשים?

להגר.

לאן מהגרים? בעיקר לצ'ילה שבדרום-אמריקה. בבירה סנטיאגו נמצאים כיום כ-70,000 נוצרים פלסטיניים, קהילות שלמות עברו לשם, וההגירה נמשכת יום-יום. משפחה שמהגרת, מביאה בעקבותיה עוד אחת.

מערכת בתי הספר המפוארת של הכנסיות אינה רלוונטית עוד, בהיעדר תלמידים, ולכן הם החלו לקלוט תלמידים מוסלמים במיספרים הולכים וגוברים, עד כי אלה מהווים רוב בבתי הספר הנוצריים ברשות!

תלמידים מוסלמים הולכים ללמוד במיסיון, כיוון שהחינוך הנוצרי היה תמיד ברמה גבוהה, אך כולם שומרים כמובן על זהותם המוסלמית.

על פי נתונים רשמיים, בישראל קיימים 17 בתי ספר קתוליים ובהם 21,671 תלמידים – לאורך כל תהליך החינוך עד לאוניברסיטה – מתוכם 13,576 (62.6%) הם נוצרים ו-8,095 (37.4%) מוסלמים. ברשות הפלסטינית קיימים 18 בתי ספר קתוליים ובהם 15,764 תלמידים, מתוכם 7,271 (46.1%) נוצרים ו-8,493 (53.9%) מוסלמים. אז לשם מה להמשיך בכלל את מערכת בתי הספר הללו, אם אין כבר קהילה?

לבנון היתה פעם מדינה בעלת שלטון נוצרי-מארוני, אך לא עוד. הנוצרים, לאחר הסכם טאיף, איבדו את ההגמוניה שלהם, וכיום הם מאויימים בידי השיעים וחיזבאללה. כיוון שמעל מיליון נוצרים היגרו מלבנון בעשורים האחרונים, יש להם משפחות באירופה, וביבשת אמריקה, קל להם להגר.

על פי סקר שנעשה לאחרונה, כמעט מחצית מהמארונים, העדה הנוצרית הגדולה ביותר במדינה, אמרו כי הם שוקלים להגר. יותר מ-100,000 הגישו בקשות לוויזה לשגרירויות זרות. כ-60,000 נוצרים עזבו מאז המלחמה האחרונה בשנים 2006-2007. אלו מספרים מדהימים, שעלולים לדרדר את המדינה מחדש למלחמת אזרחים,שכן המוסלמים, ובעיקר השיעים, צודקים בדרישתם לחלוקה חדשה של עוגת השלטון והכוח במדינה. בלבנון נותרו כיום בין מיליון למיליון וחצי נוצרים.

בירדן אין נוצרים רבים, כ-400 אלף, אך גם הם אינם כה מאושרים כאשר האסלאם הפוליטי רק הולך ומתחזק במדינה. בית המלוכה שומר עליהם טוב יותר מאשר במדינות ערביות אחרות.

מצב חמור במיוחד לנוצרים נוצר בעיראק שלאחר סדאם חוסין, כאשר גם הסונים וגם השיעים היו רוצים לטרנספר אותם החוצה. בחודש פברואר אשתקד נחטף הארכיבישוף האשורי של העיר, בולוס פרג' רחו. גופתו נמצאה אחרי שבועיים. הקהילה הנוצרית בעיראק, המונה כיום כ-850 אלף נפש (מתוך אוכלוסייה של 28 מיליון), שילמה מחיר כבד מאז הדחתו של סדאם חוסיין ומשטר הבעת'. מדובר בקהילה מבוססת יחסית, אולם באנרכיה שנוצרה בעיראק נרצחו רבים, אחרים נחטפו לצרכי כופר, נערות נאנסו והוצאו להורג, וכנסיות הוצתו. גל הפליטים הרבים, שמנה כשלושה מיליון נפש וברח מעיראק החוצה, מנה על פי ההערכה כ-100 אלף נוצרים. הנוצרים במדינה מבינים שאין להם בה עתיד. רבים מבקשים להגר, בעיקר מן העיר מוסול, השלישית בגודלה במדינה, שבה קהילה נוצרית גדולה יחסית.

גם במצרים החיים לנוצרים הופכים קשים משנה לשנה, עם עליית האסלאם הפוליטי. מתוך 80 מיליון אזרחים בין 6-10% הם נוצרים קופטים, וחייהם קשים, בין דיכוי מהרחוב לדיכוי ממשלתי.

רק בחודש שעבר שוב התלקחו מהומות בעיר אלכסנדריה, כאשר מאות מוסלמים יידו אבנים לעבר חנויות בבעלות נוצרים ולתחנת משטרה בעיר. הרקע למהומות ברצח של גבר מוסלמי, כביכול בידי בעלי הבית הנוצריים שלו. טענת הנוצרים הקופטים היא שהמדינה אינה עושה די להגן עליהם. המדינה עצמה משתדלת להסתיר את הסבל הקופטי ככל שביכולתה, מתוך רצון לרצות את הקבוצות האסלאמיות. כך ניצלה ממשלת מצרים את "שפעת החזירים" כדי לחסל בבת אחת את כל אוכלוסיית החזירים במדינה, ממנה מתפרנסים וחיים בקהילה הנוצרית – כ- 320 אלף חזירים. משמעות הדבר מכה קשה נוספת, ממשלתית הפעם, לקהילה הנוצרית.

בסוריה יש לפי ההערכות כשני מיליון נוצרים, ומצבם טוב, כמובן בנתוני מדינת המשטרה הסורית. המישטר הוא מישטר חילוני-לאומי אחרון, ולכן הוא שומר על הנוצרים כמיעוט, בהיותו מיעוט עדתי בפני עצמו, העלווים. אך כמו יתר אזרחי סוריה אין להם כמעט יכולת לקבל דרכון, או לצאת באופן חופשי את המדינה ללא ערבות מן המוח'אבראת, משרד ביטחון הפנים.

עם נתונים כה מדכאים של חיים מסכנים ודמוגרפיה מתחסלת תוך 15 שנה, מה עוד נותר לאפיפיור לעשות במרחב המוסלמי.

ואנחנו? מזלנו הגדול היא מדינת היהודים.

לאלו הקוראים למדינת כל אזרחיה, או סיסמאות מעין אלה – לימדו מה קרה למיעוט הנוצרי, שלא חשב להקים מדינה משל עצמו במזרח התיכון, ועל כך שילם ומשלם יום יום את המחיר.

10.5.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

יפה ברלוביץ

סית שרה

השלמה ב' לסיפור הפרדס של שרה-איטה פלמן

הסיפור של שרה-איטה ועל 'הבאיארה המזריטשאית' (באיארה – פרדס, מזריטש – עיר מוצאה של משפחת פלמן) חושף לנו בדיעבד דינאמיקה אחרת של התפתחות העיר תל אביב, כאשר הוא תוחם לנו את גבולותיה מהדרום ומהצפון.  

תמיד ידענו שתל אביב התחילה מהדרום: מהשכונות העבריות החדשות של יפו. והנה בא פרדס פלמן (ועוד מספר משפחות שניסו להתיישב בסביבה) ומלמדים אותנו שתל אביב נולדה משני כיוונים קוטביים.

כלומר, בין יפו לבין סומיל הוצקה תוכנית-המיתאר של תל אביב עוד בטרם היתה, וכמו מודל טרומי שמימש את עצמו, כך גם היא הלכה והתפתחה: נפרשת כמו שתי זרועות, האחת מתקדמת מדרום לצפון והשנייה מצפון לדרום.

כדי לעמוד על טיבו של הגבול הצפוני, נצטט מספר סיפורי מפגש  בין הכפריים בסומיל לבין אנשי הפרדס.

הקטעים לקוחים מתוך ספרו של אברהם פלמן, חלוצי הפרדסנות בארץ ישראל, תל אביב ת"ש (1940). וכן מאמר שלי: יפה ברלוביץ,  "נשים בפרדס".

הרכוש החי והצומח, שנתרבה במשק, משך אליו לא פעם את עיני הבדואים שלא נתחנכו לכבד את זכות הקניין של הזולת, ואם בכל זאת יכלה שרה-איטה להחזיק מעמד ולחיות בשלום בתוך הסביבה הערבית, במקום רחוק משלטונות ומשטרה, הרי זה הודות ליחסים הטובים שטיפחו בני המשפחה עם השכנים הערבים.

ראשית כל סיגלו לעצמם הבנה בשפת הסביבה. עוד באודיסה, לפני עלותם על האנייה, רכש לו ראש המשפחה ספר לימוד ללשון בני הארץ, ועוד בהיותו באונייה סיגל לעצמו אלו מילים ומשפטים ראשוניים הדרושים לשימוש יום-יום ושיננם גם לבניו, וכעבור זמן קצר השלימו את ידיעותיהם בערבית מתוך מגע תמידי עם בני הכפר, עד שסיגלו להם את ידיעת השפה הערבית המדוברת לכל גווניה, כילידי הארץ מאז ומעולם.

אחר כך הצליחו בהסתכלותם ובמגעם הידידותי לרכוש להם הבנה בהלך הנפש של בני עם הארץ, לדעת את הליכותיו, לדקדק בנימוסיו, לכבד אפילו את הקטנים שבהם. העם התמים והערום, הפראי וטוב הלב יש שאתה קונה את ליבו בזוטא אחת, במתנה בעיתה, בכיבוד בנרגילה, בברכת 'צפרא טבא' הנאמרת בסבר פנים יפות, ביחס של כבוד אל חגיו וכינוסיו, בהזמנה שאתה מזמינו אל שולחנך, בביקור שאתה מכבדו, או בלגימה משותפת של ספל קפה תורכי וכיוצא בזה.

רק בשל התנהגות זו אפשר להסביר את העובדה, שמשפחה עברית בודדה חיתה בשלום במשך עשרות שנים בקרב בני עם אחר, היתה הולכת ושבה באין מפריע בכל שעות היום והלילה על פרדות וחמורים עמוסי שקי ירקות ופירות, עושה את סחרה בהדרים, טוחנת את קִמְחה ובונה את  מִשְקה. על אחת כמה וכמה בתקופה של לפני יובל שנים (סוף המאה ה-19), בעת שהשרירות האישית והנימוסים המזרחיים היו שולטים פה בכל תוקפם.

הנה דוגמה אחת מיני רבות: ביום חורף אחד בדקו בני פלמן ומצאו, שנעלמו מפרדסם כמה סמוכות לעצים, הודיעו על כך לשיח' של כפר סומל, והלה שלח מיד רצים בעקבות הגנבים, שהובילו עד אוהלי הבדואים 'ערב קוראן'. ואכן נמצאה הביזה שם, והופקעה מיד מרשותם של הגנבים והוחזרה לבעליה. וגדולה מזו: השיח' הטיל קנס כספי על הגנבים, והללו סילקו את כסף העונשים לניזוקים, ומשפחת פלמן נידבה את כל הכסף לטובת עניי הכפר.

ופעם, בלילה, עברו בדואים על פני הפרדס העברי ואמרו להתנפל עליו ולשלוח ידם בביזה. אותו לילה נשארה שרה-איטה רק עם הנשים והילדים באחוזה, כי בניה הלכו ליפו לראות בהצגת מחזה אחד.

הנשים הרימו צעקות עזרה והשודדים איימו עליהם ברצח אם לא יפסיקו את הצעקות, ואף החלו ביריות באוויר. הנשים רצו בבהלה מחדר לחדר והשודדים דרשו למסור להם את מפתחות הארונות והחלה הביזה של בגדים וכלים, ומכל הבא אל היד. שרה-איטה לא איבדה את עצמה ברגע נורא זה ואיימה עליהם וגידפה אותם. ואף הספיקה להסתיר את הרובים שהיו תלויים על הקיר בתוך מיטה של יולדת.

הערבים בני הכפר סומיל ששמעו את יריות השודדים, יצאו להילחם בהם. כל הלילה ארכה התיגרה בין שני המחנות, עד שנסו השודדים על נפשם עם חלק גדול מהביזה.

למחרת בא אל הפרדס מושל יפו בלוויית ראש המשטרה ועוד כמה פקידים מהממשלה, וערכו חקירה ודרישה על המתנפלים. באותו מעמד היו כל השיח'ים של הכפרים הסמוכים, ומושל יפו פתח ואמר להם:

"הנה האישה היהודייה מרת שרה, גרה ותושבת היא עימכם. העידו נא עתה בפניי, את מי היא עשקה ואת מי רצצה, ומיד מי לקחה מהשהו. השלחה ידה בשלכם, או נושים אתה בה? אולי פגעה בכבודכם, העידו נא בפני!"

"איסתרפר אללה אלעזים!" (כפרו פני אלוהים) – ענו כל השיח'ים. "אחותנו היא שרה זאת. לא עשקה אותנו ולא רצצה איש. אין אישה טובה ונדיבה ממנה. ומימי היותה עימנו לא נפקד מאיתנו דבר."

ואולם עיני המושל ניתנו בבדואי אחד שהסתובב בחצר, וניכר היה כי אין ליבו שלם עם כל הערבים העונים על שאלותיו. מייד ציוה לאסרו בחבלים ולהלקותו ארבעים. ואולם שרה עמדה לבקש על נפש המוכה והצילתהו ממכות אכזריות. אז עמדו ונשבעו כל הערבים, לתת את נפשם תחת נפשה לעולם.

והנה מקרה מחריד אחד, שכל מקרה דומה לו בקרב קיבוצים יהודיים השרויים בקהל גויים, עלול היה להמיט שואה על משפחה מבני העם הנרדף: עלילת דם פרצה על המשפחה.

ילדו היחיד של השומר הערבי נמצא טבוע בבריכת הפרדס. לקול יללות ההורים השכולים נזעקו כל בני הכפר וגם רבים מהכפרים הסמוכים, ונמצאו סכסכנים מבני הכפרים הרחוקים, שביקשו מיד להעליל עלילת הטבעה על בני המשפחה היהודית.

האספסוף הרב מבני הכפרים המרוחקים, שלא הכירו מקרוב את המשפחה היהודית ולא שמעו את שמה, נתמלא חמת פתנים והעיניים התיזו רשפי נקמה – ומשפחת פלמן היתה בכל רע. אולם האם השכולה פרצה מתוך שורת הסופדות הערביות והגנה בגופה על שרה איטה ובניה, וקראה אל האספסוף המתנפל: "אל תגעו בה! בני היה יקר לה כמו לי! חלילה לכם לנגוע בה לרעה. שרה איטה צדקנית היא."

חמתו של האספסוף שככה (שם, עמ' 53-50).

ונסיים בקטע מתוך: "משגדלו הבנים".

יחד עם גידול העצים הלכו וגדלו גם הבנים. וכשהגיעו זמן חתונתו של הבן הבכור אהרון, ערכה את חג הכלולות בירושלים. כשנתיים אחר זה הכניסה לחופה את הבן השני יעקב, והחתונה התקיימה בפרדס בסומייל, ובמיטב יכולתה השתדלה לשמח חתן וכלה ולמלא מקום אב ואם ביחד.

להלן תיאור החתונה של יעקב בפרדס, כפי שרשם אחד מאורחיה:

נשלחו הזמנות רבות לבוא לחגיגת החתונה באחוזת 'גינת דויד' (שם נוסף של הפרדס, על שם דוד פלמן האב).

שני זוגות פרדות יוצאים מן האחוזה, רתומים לשני קרונות גדולים, והקרונות נעצרים ביפו ובפתח תקווה אצל כל בית המוזמן לחתונה. הקרונות נוסעים מבית לבית, עד שהם מתמלאים מחותנים לבושי הדר, באיצטלאות שחורות של משי, וכולם נוסעים בשמחה וששון עד בואם אל הכפר סומיל.

והחצר הגדורה מסביב מנוקה יפה, וזרי פרחים תלויים על גבי השער ועל גבי כל קירות החצר והבית, ובייחוד מקושטת הסוכה, היא סוכת הלימוד אשר לרב ולתלמידיו. כל החצר פשטה את צורת העבודה שלה, ולבשה צורת חג. גם הערבים מן הכפר, והשיח' בראשם, באו לשמוח בשמחת החתונה, וגם הם מקושטים בסודרים כבודים ורגליהם יחפות. הכול יושבים בחצר על הספסלים והכיסאות, על זיזים ואצטבאות, וממתינים בחשיבות להעמדת החופה על הסלע הגדול אשר בקצה החצר.

והנה מובלים החתן והכלה אל תחת החופה לקול נוגנים בכלי שיר, ואחרי ברכה ראשונה ושנייה יוצאים המחותנים במחולות בחצר – איש ואישה, זקן וצעיר, רב ואיכר, יהודי וערבי גם יחד.

יין רב נשפך מן הכדים אל הכוסות, ומן הכוסות אל הפיות, בלוויית קריאות "לחיים! לחיים!" (שם עמ' 56-54).

כאן יש צילום של קיר צדדי בבית בעת השמחה: החלונות והתריסים פתוחים אל החצר, ותחתם ספסל ארוך עליו יושבים האורחים בני הכפר סומייל, גברים נשים וילדים.   

* * *

יוסי גמזו

מִשִּירֵי אָמֶרִיקָה

עֲנָנִים כִּזְקָנוֹ שֶל ווֹלְט וִּיטְמֶן

וְשָמַיִם תְּכוּלִים כְּעֵינָיו.

בֹּקֶר טוֹב, אֲדָמָה. It’s so sweet, Ma’m              

שֶהִצְמַחְתְּLeaves of Grass . עָנָו

הוּא כֹּחוֹ הָאִלֵּם שֶל הַדֶּשֶא

הַיַּחְפָן הַזֶּה, הַ"הִיפִּי", הַמְּשֻלָּח,

אֲבָל רַק בִּזְכוּת עַנְוֵי-עוֹלָם כָּמוֹהוּ מִתְחַדֶּשֶת

אָפְנַת

הָאָבִיב

שֶלָּךְ.

הַגְּבוּרָה הַדַּוְקָאִית הַזֹּאת, עַזָּה וְלֹא נֶחְשֶלֶת,

דֶּרֶךְ כָּל לֵילוֹת הַכְּפוֹר הָאֲרֻכִּים

לְבַקֵּעַ אֶת סְדָקֶיהָ שֶל קְלִפַּת אֵיבַת הַשֶּלֶג

בְּאַלְפֵי אַפעַלפִּיכֵנִים יְרֻקִּים

וְלִהְיוֹת נָמוּךְ כָּעֵשֶֹב, אַךְ מַגְבִּיהַ

בְּחֵרוּק שִנֵּי סִבְלָהּ שֶל הַצְּמִיחָה

לֹא מֵעַל לַאֲחֵרִים, לְשָם אַף פַּעַם לֹא תַגִּיעַ

אֶלָּא אִינְטְש בְּאִינְטְש

מֵעַל לְעַצְמְךָ.

אָבִיב –

צִוְחַת שְחָפִים נוּגָה עַל הַ-Long Island Sound.

עִקְבוֹת הָאוֹהֲבִים בַּחוֹל הַלַּח.

הַיַּחַד וְהַיַּחַף, הַשֶּלּוֹ וְהַשֶּלָּךְ

וּמִלְמוּלֵי הַמַּיִם הַיּוֹדְעִים כִּי הַמַּסָּע הוּא

תָמִיד אוֹתוֹ מַסָּע: מִגַּל אֶל גַּל, מֵחוֹף אֶל חוֹף,

מֵחֹרֶף לְאָבִיב, מֵאוֹר אֶל בּוֹר, מִיֵּש לְאַיִן.

כַּמָּה עָלוּב נִצְחוֹ הָאֱנוֹשִי שֶל הַבֵּינְתַּיִם

וּמַה יָקָר הוּא חֵרֶף

(אוֹ בְּשֶל) אָזְלַת כֹּחוֹ.

אָבִיב –

הַלֵּב גּוֹעֶה תוֹדָה, הַלֵּב גּוֹמֵע milage

כְּמוֹ הַפָּרוֹת בָּאָחוּ, כְּמוֹ הַדֶּרֶךְ בִּמְרוּצָה:

שֶעֵינֵינוּ עוֹדָן זוֹלְלוֹת אֶת הַיּוֹם

וּנְחִירֵינוּ סוֹבְאִים אֶת הַלַּיְלָה,

שֶאֲנַחְנוּ נָמוּת, אֵין סָפֵק שֶנָּמוּת

אַךְ עוֹד לֹא,

עוֹד טִפָּה,

עוֹד קְצָת.

שֶכִּכָּר עֲגֻלָּה שֶל שֶמֶש

רְדוּיָה מִתַּנּוּר כַּפְרִי

פּוֹרֶסֶת פְּרוּסוֹת-אוֹר בֵּין מִכְמְרוֹת עַלְוָה נוֹשֶמֶת

בַּדּוּמִיָּה הַמַּבְשִילָה כִּפְרִי.

שֶפִּתְאֹם מוּל הַיָּם, הָרוּחַ

מְלוּחָה וְלַחַת-מַשָּב

מַטְלִיאָה כְּמִפְרָשֹ קָרוּעַ

אֶת הַלֵּב בְּתִקְווֹת שֶל שָוְא.

וְשֶכְּלוּם לֹא אָבוּד עוֹד, הֶחְמַצְנוּ הַרְבֵּה

רַכָּבוֹת, אַךְ תָּמִיד, בִּמְקוֹם

הַהֵן שֶחָמְקוּ בֶּעָשָן מִתְעַבֶּה

תַגִּיעַ אַחֶרֶת, הַלֵּב מְנַבֵּא,

וְהַכֹּל אֶפְשָרִי

וּמוּתָר

וְשָרִי

וּמְעֻוָּת עוֹד יוּכַל לִתְקֹן.

עֲנָנִים כִּזְקָנוֹ שֶל ווֹלְט וִּיטְמֶן,

יוֹם בָּהִיר כְּעָצְבּוֹ הַמְּנֻחָם.

"Sparrow’s chirping is still the best hit, man"

מְהַמְהֵם לִי hillbilly חָכָם.

הוּא צוֹדֵק. מַה קּוֹרֶה לוֹ לַלֵּב שֶנִּצָּת

כָּל שָנָה מֵחָדָש? לֵךְ דַע.

הַנִּצְחִי הוּא תָמִיד קְצָת בָּנָלִי וּקְצָת

עוֹצֵר-נְשִימָה,

עֻבְדָּה...

* * *

חמדה אביב קאלש

ארון למדורה

מירי החישה את צעדיה לעבר בית האבות, עוד מעט ארבע, ואימא שלה, ברוניה, תתעורר משנת הצהריים שלה ואם לא תהיה שם לידה, תתחיל שוב לבכות ולספר לכולם שאף אחד לא בא אליה, ושהבת שלה, מרים, היא, היא לקחה לה את כל הכסף, גנבה ליתר דיוק, ושהיא זרקה אותה מהבית שלה כדי לקחת אותו ממנה.

 הרבה פעמים הגיעה בשעת המונולוג הקבוע-הנורא הזה, הרגישה איך העיניים של הזקנים מסביב ננעצות בה, איך חברו כולם עם אימה, ואם רק יכלו היו קמים מן המיטות ומכים אותה נמרצות במקלות שלהם ללמד אותה לקח על חוסר הנאמנות שלה, שתתבייש לה ככה להתנהג ולהתעמר באימה!

זה היה מוסד סיעודי, צנוע נקי למדי שטיפל במסירות בדייריו, אך עם כל זאת לא יכלה לעמוד בפני הריח הנורא הזה של הזיקנה; אמרו לה את זה פעם, שיש ריח לזיקנה כמו שיש ריח למוות, והיא לא האמינה, אמרה שאלו שטויות.

 כבר בכניסה היה מכה בה הריח המבחיל, בזמן האחרון סיגלה לעצמה נשימות קטנות, לא לקחת עד הסוף לריאות, לפעמים נשמה דרך הפה אבל התחושה שהריח הבלתי ניסבל של הזקנה עובר דרך פיה – העביר בה חלחלה.

 כבר יותר מחמש שנים, שבעה ימים בשבוע, היא עושה דרכה אל המיבנה המאוס הזה, אל המקום שניקרא עכשיו מרכז גריאטרי, פעם, כמה אירוני שימש המקום בית יולדות, רק מוח מעוות יכול היה להפוך מקום בו נוצרים חיים למקום בו הם מסתיימים.

 מירי נולדה שם, גם ילדיה, תמיד הצטייר המקום אופטימי ושמח ועכשיו? – הנשימות המדודות, זקנים בכל פינה בוהים, ממתינים, נאנחים, כחושים, מחוברים לחמצן, ישובים על כסאות גלגלים או מדדים על הליכון – הלוך חזור הלוך חזור, והריח, הריח!

 אימא שלה – ברוניה, בקושי מזהה אותה, לעיתים חושבת שזו אימה שלה ובוכה מרה לפני מירי, קובלת על עוולות שעשו לה בילדותה, לפעמים מספרת לה על מרים הבת שלה שגונבת לה הכול ושזרקה אותה ככה כמו כלב!

מירי נושכת שפתיה בכאב ושותקת, בתחילה עוד ניסתה להוכיח אותה, כעסה עליה, "איך את מעיזה לומר עליי דברים נוראים שכאלה!" צעקה עליה, "שלא תעזי! שלא תעזי לדבר אליי ועליי ככה אחרי כל מה שעשיתי עבורך!"

 אחרי שיחה עם הרופא הבינה שזו אחת מתופעות הזקנה והשלימה בכאב עם העלבון.

לאחר שאביה נפטר צירפה אותה למשפחה, היא היתה אז במיטבה, עשר שנים התגוררה עימה, הילדים אהבו אותה אהבת נפש, עד שיום אחד קראה לה לשיחה.

 "מרים!" אמרה לה, "קצת לא נעים לי, אבל אני חושבת שיש פה גנבים בבית, היה לי הרבה כסף ששמתי בקופסה קטנה מעץ, בארון בגדים שלי, והיא איננה!"

 מירי נחרדה, ניגשה איתה לחדר, חיפשה בכל פינה, הפכה את הארון אך הכסף לא נמצא. מאז ריחף סימן השאלה בין שתיהן, נשאר תלוי באוויר, מעיק עד מחנק. לא היה יום שלא הזכירה את הכסף האבוד, לא היה יום שלא הקניטה אותה, "הכול הכול לקחת לי! גנבה! זה מה שאת, כל מה שהיה לי לקחת!"

לאט-לאט התדרדר מצבה עד שמירי לא יכלה יותר והעבירה אותה למוסד הזה. ועכשיו חייה נעים במסלול שבין ביתה שלה לבין בית האבות. היא פועלת כאוטומט ושותקת אל מול העליבות, מתקינה את מיטתה של אימה ומושיבה אותה על כיסא הגלגלים, מסדרת את השל שעל כתפיה, מסרקת בעדינות את שערותיה השבות, מורחת קרם על ידיה השקופות, כמו העובר הקטן של בתה שראתה באולטרסאונד ושניתן בקלות לראות את סערת הדם, את הדופק המקפץ בפראות מפאת ההתרגשות.

 פעם אמרה לה, כשחלתה ולא יכלה לזוז, שבסוף הבן אדם הופך להיות כמו תינוק – אבל גדול. "תינוק," היא אמרה, "מלטפים, מחבקים, יש לו ריח טוב, אבל זקן, מה? נגעלים ממנו קצת? אה?"

היא ישבה אז על כיסא הנדנדה שלה, במרפסת, התנדנדה קדימה אחורה קדימה אחורה, כמו סיפור שנע הלוך וחזור בפלשבקים אל העבר; היא לגמה מעט מים מכוס הזכוכית, שרעדה בתוך ידה והרעידה את המים בתוכה שכמעט הותזו לכל עבר. "אוח הזיקנה הזו," מילמלה, "איך היינו ואיך אנחנו עכשיו?"

היא ניגבה את זוויות פיה הסדוקות במטפחת הרקומה שלא ניפרדה ממנה, תריסר מטפחות היו לה, אותן קיבלה מאימה, וזו אולי המזכרת היחידה ממנה, היא שמרה עליהן מכל משמר, סידרה אותן במגירת הארון, מגוהצות, סימטריות, נחות זו מעל זו במין קדושה שכזו, כשהנכדים היו קטנים היתה עוטפת במטפחת הרקומה סוכריות טופי, את המטפחת הניחה בארנקה וכשהיו רואים אותה מרחוק, מגיעה בדרך העפר שהובילה אל הבית, המתינו לטקס החוזר ונישנה, סבתא ברוניה מתיישבת, מירי רצה להביא לה מים, סבתא לוגמת, שואלת "ומה נשמע היום?" והעיניים של הקטנים לא משות מארנקה, אבל הגערות שקיבלו פעם, כאשר כמעט חטפו לה את הארנק, לימדו אותם להמתין בסבלנות; והיא ידעה, סבתא ברוניה, היא ידעה שהם ממתינים, היא ידעה שעזבו כל עיסוק והתיישבנו מולה, היא ידעה בדיוק למה, לכן השעתה את פתיחת הארנק, משכה אותם כמו גומי לעיסה, שלפעמים גם הוא היה מסתתר בארנק, ואז היה מגיע הרגע.

"מי רוצה הפתעה?" שאלה, "היו ילדים טובים?" היפנתה שאלה למירי. היא לא חיכתה לתשובה ופתחה את הארנק כמו תיבת אוצר קסומה, לאט, כדי למשוך את הרגע, המטפחת הרקומה היתה נשלפת ונפתחת, ואז היה מתגלה המטמון, סוכריות טופי בשלל עטיפות צבעוניות, שהיו מחולקות על ידה בחרדת קודש, כל ילד ניגש בתורו, קיבל את תשורתו ונשק לה קלות על לחייה; למירי חילחלה לא פעם התחושה שאימה אולי סחטה רגשית את נכדיה וזו אולי היתה דרכה לקבל אהבה. ועכשיו היא כאן, במקום הסופי, שפעם נולדו בו תינוקות.

 גם היום הגיעה, כדרכה, כבר מרחוק הבחינה בתכונה, אחיות ורופאים מתרוצצים, כשהגיעה לפתח חדרה של ברוניה, היתה הדלת סגורה.

"מה קרה?" שאלה, "מה קרה?"

ולא נענתה. רק אחות אחת הסבירה לה לקונית, "היא איבדה את ההכרה! בודקים אותה."

"אבל מה קרה?" ניסתה שוב

אחרי כמחצית השעה יצא הרופא, "מצטער," הוא אמר, "היא נפטרה, זה היה מהיר, העיקר שלא סבלה."

"לא סבלה?" שאלה מירי," לכל מה שהיא עברה אתה לא קוראה סבל?"

 "הכול יחסי," ענה קצרות, "את יכולה להיכנס להיפרד ממנה."

 מירי רעדה ודמעות שטפו את פניה, לפעמים בסתר ליבה ייחלה לרגע הזה בו תיגאל מייסוריה, כפי שנוהגים לומר, אבל עכשיו?

היא הציצה מבעד לדלת, הזקנים בחדר נמו כאילו כלום, מיטתה היתה מוקפת פרגוד, לפחות זה, הרהרה. פניה היו אפורות, רגליה הבצקיות – סגולות, ראשה נטה הצידה, שמעה פעמים רבות בני משפחה מתארים את יקיריהם מתים – "הם היו כל כך שלווים," שלווה לא ניכרה בפניה של אימה, ניראה היה שהמוות הגיע ברגע של כאב, מאמץ, הביטה עליה ולא ידעה מה הלאה?

נגעה קלות בידה, אחר-כך ליטפה את חלקת פניה הקרים, התקינה את השמיכה נשקה קלות על מצחה, עוד מבט והיא בחוץ, באוויר הצח.

אז זהו, הרהרה, אין לי אימא, אין לי אימא! – עוד לא קלטה.

אחר-כך הסידורים להלווייה, אחר-כך השבעה, אנשים באים ויוצאים, מספרים מי היתה ברוניה. הרבה דברים לא ידעה, על הרבה דברים אפילו השתוממה.

ואז, אחרי חודש, החליטה להוציא את חפציה של ברוניה מהבית, רצתה לאוורר. קראה לסבלים שיבואו לפנות, את המיטה נתנה לאחד מהם. "כמו חדשה," הוא אמר, "חבל!"

את הארון של ברוניה, אותו ארון בו אבד לה כל כספה, הוציאה מירי החוצה והורתה להשעין אותו לגדר, ליד השער. עוד מעט ל"ג בעומר, הרהרה, אולי הילדים ייקחו אותו למדורה.

מדי פעם הציצה לראות אם לקחו אותו ואז, אחרי כמה ימים, ראתה קבוצת ילדים מיוזעים מתקרבים לארון. יצאה לקראתם. "אפשר לקחת?" שאלו.

"כן, בודאי," ענתה רפות, "אתם צריכים למדורה נכון? זה יספיק לכם למדורה עד הבוקר."

"תודה!" צהלו והחלו לגרור את הארון אל השדה הסמוך, מירי צפתה בארון הנגרר ודמעות שטפו את פניה, חשה איך נקרע עוד כבל שקישר בינה לבין אימה .

נכנסה לבית ומזגה קפה, התיישבה על כיסא הנדנדה של אימה ועצמה את עיניה, מנסה להעלות את דמותה וקולה של אימה. היא התגעגעה, אין ספק! והריק הזה.

נקישה בדלת העירה אותה ממחשבותיה, בפתח עמדה חבורת הילדים, בידי אחד מהם קופסת עץ קטנה.

 "מצאנו את זה בארון," מילמל הילד, "זה שלך? פתחנו!" התגמגם, "זה היה בתוך הדופן הכפולה."

"דופן כפולה?" לחשה בתדהמה, רעד עבר בגופה, פיה התייבש ונשימתה כבדה. היא נטלה את הקופסה ואימצה אותה אל חזה, אחר כך פתחה לאט את המיכסה, חבילה עטופה בנייר לבן, מלופפת בגומי, נחה על תחתית הקופסא. היא מיששה אותה ומילמלה בשקט, "תודה ילדים, תודה! אני מעריכה את מה שעשיתם, כל הכבוד לכם!"

"זה בסדר!" קראו לעברה ואצו לדרכם.

מירי התיישבה בריפיון על הכיסא ופתחה את החבילה, שטרות של מאה ומאתיים שקל היו ארוזים בגומיות. היא לא ספרה אותם, היא ידעה – עשרים וחמישה אלף שקל היו שם, כספה האבוד של אימה. "דופן כפולה!" ציחקקה במרירות, "דופן כפולה! אם רק היית זוכרת, אימא! אם רק היית זוכרת!" כמעט ושאגה בקול.

אחר-כך ניכנסה למכונית, התניעה במהירות וכבר היא שועטת לעבר בית הקברות, מבעד למראה ראתה את העשן המיתמר מהארון שעלה באש, הילדים שאגו בשמחה: "אש אש מדורה! אש אש מדורה!..."

היא פתחה את כל חלונות המכונית, רוח פיזרה את שערותיה וכמו פיזרה את כובד האשמותיה של אימה, שהתעופפו הרחק הרחק. מירי צחקה ובכתה, בכתה וצחקה ורצתה לצרוח בקול רם כדי שכולם ישמעו שהיתה דופן כפולה! היתה דופן כפולה,! והיא הרי טענה כל הזמן שהיא חפה מפשע!...

עצרה את המכונית ליד השער, בשדה מול בית הקברות דלקו המדורות כמו נרות נשמה ענקיים. היא רצה חסרת נשימה אל חלקת הקבר של אימה, נעמדה על ברכיה, החושך כבר ירד, השמיים להטו מצבע האש, או אולי מדם עלבונה שעלה השמימה, גם המצבה של אימה קיבלה גוון אדמדם, היא הוציאה מהתיק את החבילה המרשרשת, העטופה ניר לבן, פתחה אותה והחלה מפזרת את כל שטרות הכסף על משטח המצבה: "הנה הכסף אימא! את רואה? הנה הכסף! קחי אותו!" געתה בבכי, "קחי אותו! ותשמרי טוב-טוב שאף אחד לא יגנוב לך אותו!"

* * *

יוסף דוריאל

שחרורו המיידי של גלעד שליט

במכתב גלוי לראש הממשלה, הסבירה קבוצה של ותיקי מלחמת העצמאות את הצורך להפסיק מיד את הטיפול בשחרור החייל החטוף באמצעות "עסקות" מבישות, ובמקום זה – להוציא לשלטון הקיים בעזה אולטימאטום – בשפה המובנת להם, של איום חד-משמעי על שלטונם, תוך פרסום מקדים של צעד זה בחוזר מנומק שיופץ בכל העולם.

וזה מה שנכתב לראש הממשלה, בהסתמך על ניסיון ארוך שנים של לחימה בטרור הערבי:

אנו, ותיקי מלחמת העצמאות, הזוכרים את המחיר ששילמנו להשגת ריבונות למדינה יהודית בארץ-ישראל, רואים בחרדה כיצד אלה שקיבלו את המדינה על מגש של כסף היו מוכנים להקריב את ריבונות המדינה על מזבח אמונות הזויות, שכבר היום יוצרות תמריץ אדיר לחטיפת חיילים ישראלים על ידי איגוני הטרור. מזה כשלוש שנים, מנהלים פוליטיקאים חסרי אחריות וחסידיהם, מתהדרים בתואר "אנשי רוח",שטיפת מוח המונית למען כניעה של המדינה לתכתיבים של מרצחי החמא, תמורת שחורו של החייל גלעד שליט. ממשלות ישראל נגררו אחר נוסחה פסולה זו של כניעה לאיגון טרור, מבלי לבחון אלטרנטיבות המקובלות בעולם לאילוץ האויב לשחרר את החטוף ללא שום מקח וממכר על כך.

הגיע הזמן שתשים קץ לבושה זו ותציג אולטימאטום למנהיגי רצועת עזה, בשפה המקובלת בעולם, עם איום ברור על אמצעי הקיום שלהם,הידועים לכולנו, ועל תנאי המעצר של אסיריהם בישראל. לשם כך יש גם להזים מראש את גלי ההסתה שהם ינסו להפיץ בעולם, בעזרת פברוק עלילות דם מהסוג של "רצח מוחמד א-דורה" ו"הטבח בג'נין", שהממשלות הקודמות השלימו איתן, לבושת כולנו. ואם לשם כך צריך להחליף את האחראים להסברה במשרד החוץ ובדובר צה"ל – הגיע הזמן לעשות זאת.

למטרה זו לא היה צורך לשלוח אף חייל שלנו לתוך רצועת עזה, לא לירות אף פגז לשטחה, ולא לספק לעולם תמונות של הרג והרס – בשירות מערך ההסתה הערבית נגד ישראל. גם אין זה מוגזם אם תדרוש הממשלה, בנוסף לשחרור החייל, פיצוי כספי הולם על תקופת מאסרו הלא חוקי, כשכל יום נוסף של שבי יוסיף סכום מרתיע לגובה הפיצוי.

אנו מצפים שתוציא את הממשלה מהקיבעון המחשבתי, ותעשה בנחישות לתיקון המעוות.

בשם פורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל, מייצגי החובה המוסרית של אחוות לוחמים ושנות ניסיון ארוכות של לחימה באויבי המדינה,

[השם והמיספר הצבאי בצה"ל]:

5428 עוזי דוד, 7796 אריה חזון, 7825 יוסף דוריאל, 16442 יוסף זילברמינץ, 107241 דוד הגואל, 127032 שלמה ירקוני, 158308 מרדכי בן-חורין, 457161 אריה זריצקי, 11546 אלחנן לבנוני, 7847 שלמה אופיר, 10235 אליעזר ניר, 37725 אברהם דיטקובסקי, עתידה דיטקובסקי, 10287 אברהם הלחמי, 7823 אריה הנקין, 6073 נחום פרידמן, 7820 אריה ויילר, 7789 דניאל שן, 7797 אביעזרי פרנקל, 10090 משה מילנר, 6137 שמואל מאור, 114542 סלוטקי נתן, 10099 משה לניאדו, 6060 דוד אקהויז, 20600 חיים ישפה, 39050 יהודית ישפה, 10115 לינצקי עמיחי, 6053 אריה ליבסקינד, 50723 פנחס בר-עם, 6106 שאומברג משה, 5989 פנחס גרוסמן, 155797 אברהם קוטינסקי.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

יום אחרון (פרק מסיפור)

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]

בצידי שבילים סרטה "קורנית" את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; "שלוויות" בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...

"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, "אני הולך להתעמל," פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את "החצאית" ונשארה ב"קצרות" מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה "נר" ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכל "כשורה".

["המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.]

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*

נכתב: ראשית שנות ה30- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932.

נכתב בדיו בצבע שחור על נייר חלק, מצהיב. זהו נוסח ראשון לסיפור "הבקע הראשון", והוא מחזיק 4 עמודים מועתקים לנקי – א', ב, ג', ד', חסר עמוד ה', אך ישנם במקביל 6 עמודים של שתי טיוטות ראשונות, בראשן נכתב "פרק מרומאן", ועל פיהן הושלם נוסח זה.

הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה30-. נוסח "הבקע הראשון" שנתפרסם ב"דבר" (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל"יום אחרון" עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים "הרכיבה כנזר על ראשו". מכאן ואילך חיברה אסתר ל"יום אחרון" סיום חדש שמופיע ב"הבקע הראשון", ומתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במלה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים.

לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב"מאזניים", אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלואיל.

הבקע הראשון

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נדפס לראשונה: "דבר", 21.2.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 184.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

הינך מוזמן/ת לאירוע ספרותי חגיגי לרגל צאת ספרה של

פרופ' זיוה שמיר

המיית ים

שירת האהבה האירופית והספרות העברית

בהוצאת ספרא של איגוד הסופרים בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד

ביום שני, ב' בסיוון תשס"ט (25.5.2009) בשעות 18:30-20:30

בחדר המורים בבניין המנהלה, קומה ב'

בתכנית:

18:30-19:00 התכנסות וכיבוד קל

19:00- 20:30

דברי פתיחה: ד"ר רות ירדני, ראש החוג לספרות

ברכות: ד"ר ציפי ליבמן, המשנה לתכנון ופיתוח

ד"ר חיים נגיד, עורך הוצאת ספרא

דברים:

"אם הכוכבים נדלקים" – השפעות משירת העולם על השירה העברית –

פרופ' חגית הלפרין

מחוץ לשוליים ובתוכם – פרופ' רחל פרנקל-מדן

להדקיק את המטפחת – רוני סומק

התרגום כהפלגה לאיי הים – פרופ' זיוה שמיר

שירה: נעמה כהן בן-חיים

נשמח לראותכם

הזמנה זו מהווה אישור כניסה לחניה

סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב

* * *

חנן רותם: על הצייר פריץ רושקוביץ

לאהוד שלום רב,

 צייר הילדים הפורה ושופע הרעיונות. המוזכר בחדשות בן עזר 437, ואשר התגורר ברחוב ארנון עם רעייתו אידה זכרה לברכה ובנם, יבל"א, גדי – שמו היה פריץ רושקביץ, ולא רושקוביץ. ותודתי לברוך תירוש שהשכילני כי באותו בית התגורר, מלבד לאה גולדברג – אשר אף שיתפה פעולת יצירה עם פריץ רושקביץ – גם יצחק שדה.

אגב, דחיסות זו של אישים שתרמו לתרבותה, ביטחונה ושאר היבטי חייה של המדינה שבדרך היתה אופיינית לתל-אביב דאז, ובמרחק טיול שבת יכולת להגיע למגוריהם של דב שטוק (סדן), שמשון מלצר (שבימים אלה מלאו מאה שנה להולדתו), פולה ודוד בן-גוריון, דבורה ושרגא נוסוביצקי (נצר), אשר בימים אלה נפטר בנם משה זכרו לברכה. באותו בית בתל-אביב שבו התגוררה משפחתו של גיבור ישראל צבי זיבל זכרו לברכה, התגוררו גם שניים מחברי מערכת "דבר" – ד"ר הרצל ברגר וד"ר צבי רוטמילר (רותם).

בברכה,

חנן רותם

* * *

סקופ: שינוי מגמה מדהים בסעודיה!

לאור המדיניות הרופסת והסכלה של הנשיא אובמה כלפי איראן המתגרענת – ממלכת סעודיה הנאורה, המתייחסת לנשים ולגנבים בדיוק כפי שמגיע להם – החליטה בחשאי על מעבר לאוריינטאציה פרו-ישראלית וזאת כדי לשמור על עצמאותה, על עתודות הנפט שלה ועל יכולתה להמשיך להתייחס לנשים ולגנבים בדיוק כפי שמגיע להם, וכל זה עתיד להתרחש בחסות ההרתעה הגרעינית הישראלית, שהיא היחידה העומדת בין סעודיה לבין האין!

* * *

נא להפסיק לשלוח אליי את הרפש הרדוד שלך

נא להפסיק לשלוח אליי את הרפש הרדוד שלך.

תודה.

ד"ר דב רוזנברג

*

תשובה: בשמחה אוריד אותך מרשימת התפוצה שלי. אכן רבים שאלו כיצד זה פירסמתי את הרפש שלך אצלי, ואני מתאר לעצמי באיזו מדינה היינו חיים אילו אנשים כמוך היו קובעים לנו את אורחות חיינו. אני תוהה על מה קיבלת דוקטוראט, אם זוהי הרמה שלך.

אהוד בן עזר

*

תשובה לתשובה: אנא מלא את בקשתי ללא הערות ביניים כנהוג במקומותיכם המתמוטטים. ברוך הוא וברוך שמו שמראה לנו את מפלתכם הניצחת... חינוך, תרבות, צבא, רפואה, משטרה, מימשל... הכול רקוב כמו הירק של התרנגולות שלי. ואתה.... מתחזק את הריקבון.

ישר כוח אשריך לחיי העולם הבא,

ד"ר דב רוזנברג

תזכורת: מתוך רשימתו של ד"ר דובי רוזנברג

"חרדי, לוחם אמיץ בטמטום" (גיליון 438)

הרצון להיות אחר מעביר אפילו את השפויים על דעתם. כי גם השפוי בהיותו אחר הופך מטורף ולו לרגע. ולכן... מעטפת שקרית של יהודים תימהוניים, הבזים לכל מה שהם יכלו להיות, הופך אותם בין רגע לחיות אדם הסוחטות את האינטלקט עד לקצה גבול היכולת של הטמטום...

וכך, נוצרת לה 'אינטילגנציה'... או סוג של בוהמה מתוסכלת, הלא רשמית. שהרי איננה שינקינאית וכאלה...אלא 'אינטילגנציה' של הפרברים הנידחים. אלה... אותם אלה הבועטים בכל ערך, מצאו עצמם מושא לבעיטות ילדיהם... בעיטות למרחקים ארוכים כשצאצאיהם האומללים בועטים עצמם להודו, תאילנד, דרום-אמריקה ואוסטרליה ללא זהות, ללא קשר ובעיקר... בועטים.

אך העבר האמיתי קם כעוף החול... כבר 3300 שנים. למגינת ליבם של הרוצים להיות 'אחרים', אותו עבר תמיד יישאר העתיד הזוהר... המציק, המרצד תמיד ברקע, מהבהב, קורץ לילדיהם המתוסכלים בתאילנד. והם שניסו לדכא את הנשמה בתחליפים מלאכותיים בדמות פרוזה חסרת צורה, אומנות מודרנית חסרת רסן וגבולות ושאר מיני אומנות שנוצרה בדיוק ובאופן מדוד ומותאם לחסרי הכישרון של הבוהמה ה'אחרת'.

ואנו... בני הדור המי יודע כמה של היהדות, מביטים עליכם ברמזורים, בפקקים, בפארקים, בעבודה, בצבא... במבט מלא חמלה... מתי יתפוצץ לו האידיאל הבא... ויוחלף במרצדס חדשה, מתי הבן הבא ירד לחו"ל, ואופס.. עוד חלום על ציונות נגוז לטובת באסטה בסידני אוסטרליה. מתי עוד ילד קט וענוג יוקרב על מזבח הפאשיזם הציוני בצבע חאקי מט. ואז... נתחנן... רק תבואו לטעום... אפילו אל תישארו לארוחה... אבל לרגע תבינו שיש מציאות אחרת, שפויה, מתחדשת... יהודית. ושהבוהמיניות המאוסה שלכם מובילה לאבדון, הציונות לשיגעון והערכים המומצאים חדשים לבקרים...לרפיון.

שלכם באהבה רבה,

ד"ר דובי רוזנברג

חרדי, לוחם אמיץ בטמטום

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עתי

לילה טוב לכם אהודים יקרים

יִשְׂרָאֵל הַר 

קַּלַת רֶגֶל

לְיַּלְדַּת חִינִיסְטְרָה

בַּת לֹא עַמִי

בַּת יָוָּן בַּת הָר

מִמַּרְתֵּף גַּת

שְׁחוֹרָה הִגָּחְת

חֲשָׁבוּךְ עַכְבְּרוֹשׁ

עֵירוֹמָה שִּׁכּוֹרָה

כָּכָה הִצַּלְת בֵּית

אֲבִיךְ הַמִּתְחָלֶה

אֶת אִמֶּךְ הַרוֹעָה

וְאֶת אָחִי בֶּן אִמִּי

הֶחָבוּי בְּתִּירוֹשׁ

הַמּוּסְקָט הַצָּעִיר

מִפְּנֵי הַזֵּד הַזָּר הַרָע

שֶׁכָּבַשׁ אָת אִיֵּי הַיָּם

הַגָּדוֹל הַאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ

עד כאן השיר "קַּלַת רֶגֶל", אהודים יקרים, שנכתב לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית. תודה לעורכי ולקוראי גיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר, שבכל גיליון וגיליון יש חדשות אמיתיות ומעניינות לקרוא

* * *

מה נברך לו, במה יבורך

האפיפיור בנדיקטוס ה-16

המתחיל היום את ביקורו בישראל

שזיקנתו לא תבייש את נעוריו

או שזיקנתו כן תבייש את נעוריו

* * *

האם אובמה מוקף אידיוטים?

"פתרון שתי המדינות עשוי לצמצם את האיום האיראני על ישראל," כך אמר הערב (ראשון) היועץ לביטחון לאומי של ברק אובמה, ג'ים ג'ונס.

בראיון לרשת אי-בי-סי, נשאל ג'ונס אם ארה"ב מתכוונת ללחוץ על ישראל לקבל את פתרון שתי המדינות, והשיב כי המימשל יעשה הכול על מנת לוודא שביטחון ישראל לא ייפגע ושהפלסטינים יזכו בעצמאות.

[הארץ און-ליין 10.5.09]

* * *

קריית משה ברחובות אינה על שמו של משה סמילנסקי

אהוד שלום,

בעקבות תהייתו של עמוס רודנר (בגיליון 442) – קריית משה ברחובות נקראת על שמו של השר המנוח חיים משה שפירא ולא על שמו של משה סמילנסקי. שמו של משה סמילנסקי מונצח ברחובות ברחוב סמילנסקי ובבית-הספר סמילנסקי (שהוא היה אחד ממייסדיו לפני קרוב ל-120 שנה).

ע.כ. קורא ותיק

* * *

היכונו היכונו

בקרוב יתקיים בתל אביב מופע

ספרותי מוסיקלי

ללא נוכחותו של גיל שוחט

כמעט כל הכרטיסים כבר אזלו!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,102 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

 המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל