| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 444
תל אביב, יום חמישי, כ' באייר תשס"ט, 14 במאי 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופת התמונה האמיתית "האספה המייסדת של תל-אביב 1908" והמאמר ב"הארץ" משנת 1926
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (69).
ד"ר אברהם וולפנזון: רצח באמצעות העיתונות.
שולה וידריך: התמונה המפורסמת של מייסדי תל אביב בחולות אינה ההגרלה משנת 1909 אלא "האספה המייסדת של תל-אביב 1908".
עמוס גלבוע: מכת נבואה ירדה על המדינה.
אליהו הכהן: נילי – שלושה נוסחים עבריים לשיר "לילי מַרְלֵן".
עדינה בר-אל: בין וילנה לכינרת – על הספר "הנערה מכִּנרת" מאת משה גרנות.
מכתב מרבקה ספיר, אימה של נעמי שמר, לאסתר ראב (לפני 37 שנים).
באבל על מותו של פרופ' יוסי גינת.
משה כהן: כי אתה בחרתנו מכל העמים.
אורי הייטנר: תגובה היסטרית לדברי האפיפיור.
משרה אהרנסון עד שרי ארונסון: אריה דרוקמן: קשים חייו של בעל הון.
יורם וולמן: הרצל פינת אלנבי. // רון ביברמן: אש בניצנה (מן הכרוניקה).
השקית האדומה מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
דודו אמיתי: "אדם זקן מה יש לו בחייו?"
מרים ויואב אהרוני: שירי זקנים. // יוסי גמזו: זֶה לֹא הַגִּיל, זֶה הַתַּרְגִּיל...
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. גיבורו של קלודל. 2. על הבניין.
דודו פלמה: בר כוכבא – המשיח הציוני הכוזב
משה גרנות: מדוע שונאים אותי כאן כמו ששנאו אותי האנטישמים באירופה?
חיים אנלין: אנחנו צמחנו על לֶבֶּן של 'תנובה".
יוסי דה ליאון: שם המכתב העיתי באנגלית.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
וְיֵשׁ אָדָם עוֹזֵב אֶת אֲהוּבָתוֹ
כִּי בְּסַעֲרַת אַהֲבָתָם יְאַבְּדֶנָּה
וּבְגַעְגּוּעָיו יִמְצָאֶנָּה.
מתוך המחזור "נגיעות" (69)
* * *
ד"ר אברהם וולפנזון
רצח באמצעות העיתונות
תסיסה והשמצה עיתונאית פרועה נגד אישים פוליטיים דמוקרטיים ונסיון להדיח תוך כדי כהונתה אישיות פוליטית בכירה, שנבחרה כחוק, באמצעות תשלובת של השמצה עתונאית, האשמות-שווא והפעלת מערכת המשפט על-ידי עדים מפוקפקים [=טלנסקי] ועדויות מפוקפקות שהופרכו בחקירה ובדיקה ממושכות, לאחר שהיוו בסיס להפרחת האשמות-שווא בעתונות [=זליכה וסיפור-הבדים על בל"ל] – תופעה זו אינה מיוחדת לישראל של ימינו בלבד. ימיה כימי העיתונות הפופולארית והעיתונאים חסרי-המצפון בעולם כולו – ובלטה במיוחד בתקופת ההסתה בגרמניה של שנות ה-20 למאה ה-20, והביאה לרציחתם של המדינאים ארצברגר [קתולי] ורתנאו [יהודי] ברפובליקה של ויימאר – הדמוקרטיה הגרמנית החופשית והליברלית – – ובשנות ה-50 נתגלתה תופעה מסוג זה [אמנם, בלי רציחות פיזיות ממש] בארצות הברית, באווירת הטרור העיתונאי והמשפטי שהטיל הסנאטור ג'ו מקארתי על הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה.
רצח רבין ב-1995 היה מכוון להדיח ראש-ממשלה מכהן, ולשנות בכך את מדיניות החוץ והביטחון. קדמה לרצח הסתה קשה, והוטחו ברבין האשמות בבגידה. אשר לרצח ארלוזורוב בשנת 1933 – אין אנו יודעים בבירור מי רצח את ארלוזורוב – אבל יודעים אנו היטב מי הסית: העתון "חזית העם" שהיה ביטאונה של "ברית הבריונים" הקיצונית-לאומנית האשים את ארלוזורוב בבגידה בעם היהודי – שיבש את שמו ל"ערל-זה-רב" במקום ארלוזורוב – והכשיר את הקרקע הרעיונית להתייחס אליו כאל בוגד. לרצח קסטנר קדמה הסתה עיתונאית בשבועון "העולם הזה" האנטי-מימסדי ובכתב-העת "סולם" של ד"ר ישראל אלדד [שייב] שיצא בכותרת שלפיה "דמו של קסטנר – הפקר" [אנשי "מחתרת מלכות ישראל" שרצחו את קסטנר שאבו השראתם מעלילות לח"י וממאמרי ד''ר אלדד].
דן מרגלית הוא "בוגר" שלושה עיתונים: "העולם הזה", "הארץ" ו"מעריב". ב"מעריב" ניהל ויכוח עם העורך, אמנון דנקנר, שהאשים אותו ב"רדיפה" עתונאית נגד ראש-הממשלה אהוד אולמרט (היה זה שינוי מפתיע ולא מוסבר של עמדתו התומכת באולמרט לפני מלחמת לבנון השנייה; דנקנר לא הבין את פשר השינוי הקיצוני בעמדתו של דן מרגלית – כשם שגם אנו, הקוראים, איננו מבינים את ההיגיון – או חוסר-ההיגיון שבהיפוך-העמדות הלזה).
ב"הארץ" וב"העולם הזה" התמחה דן מרגלית בכתיבה עיתונאית נשכנית (המכנה עצמה "עיתונות לוחמת") שאינה נרתעת מהוקעת ישראל המתגוננת בפני טרור (גדעון לוי, עמירה הס, ועוד); ב"העולם הזה" היה יכול דן מרגלית ללמוד כיצד לערבב ולמזג השמצה עיתונאית והטרדה משפטית בלתי-מבוססת, אבל מזיקה, לא רק לקרבן-המושמץ עצמו, אלא לדמוקרטיה הישראלית כולה (יגאל לביב והבירור המשפטי שזיכה את אברהם עופר ז"ל מאוחר מדי ולא מנע התאבדותו – ועל כך בהמשך דברַיי).
דברים אלה באים כתגובה לניסיונו בפעם המי-יודע-כמה של דן מרגלית לרדוף את אולמרט, להחשיד אותו, גם לאחר שהתפטר, גם כאשר הוא חולה וזקוק לניתוח שיצילהו – כך אנו מקווים – ממחלה קשה ביותר. דן מרגלית אינו מסתפק ב"הישג" המפוקפק של סיוע לכוחות האפלים והבלתי-שקולים, שהובילו את אולמרט להתפטרות. הוא מוסיף לרדוף את אולמרט ולהחשידו, כאילו המחלה הנוראה והניתוח אינם אלא תירוץ בדוי לדחיית המשפט שכפו עליו הרכילאים הפוליטיים-עיתונאיים. בעיתונו החדש "ישראל היום", מיום חמישי 7.5.09 – כותב דן מרגלית כי "אולמרט אימץ את הטכניקה הפוליטית של התנועה האיסלמית מזה והכהניסטים מזה... בבקשותיו הציניות לדחות את הדיון בענייניו הפליליים... בהתחמקות מהליכי משפט באמצעים משפטיים..." דן מרגלית היה רוצה, כנראה, שאולמרט יופיע במשפט ללא עורכי-דין – הנוקטים, בכל מדינה דמוקרטית, ב"הליכים משפטיים" – וכל ניסיון של אולמרט להוכיח את חפותו ייחשב ל"בקשה צינית" בעיני דן מרגלית.
אחד מגיבוריו של דן מרגלית היה ירון זליכה, שהעליל על אולמרט דיבה הנקראת "פרשת בנק לאומי". השמצות רבות הושמעו מפיו של זליכה ותוגברו על-ידי דן מרגלית וחודשים רבים חלפו, עד שהחקירה הקפדנית קבעה שאין בסיס משפטי ועובדתי להאשמות-שווא זדוניות אלו. זליכה עצמו לא התנצל על בדיותיו שהופרכו, ולא הביע חרטה על המסע להכפשת ראש ממשלה מכהן, מהטובים והמוצלחים וממקַדמי השלום והיבטחון שהיו לנו מאז בן-גוריון ורבין. במוסף "עסקים" של "מעריב" מיום 8.5.09 הודה זליכה שבהיותו החשב הכללי במשרד האוצר תמך בפטור ממכרז למען קידום עיסקה עם חברת-משקיעים ידועה, וכאשר הזכירו לו את העניין "השבוע בשיחה עם 'עסקים שישי' נשמע זליכה כועס," אך הודה: "הייתי בעד מתן פטור ממכרז..."
לרבי ה"צדיק", גיבור-התרבות של דן מרגלית – מותר, ומותר גם להעליל עלילה מרושעת בעניין הקשור במכרז – על ראש-הממשלה, ולא עולה על דעתו – או על דעתו של דן מרגלית לבקש ממנו – לחזור בו מדיבתו ולהתנצל...
לא רק דן מרגלית בעיתונו הנוכחי "ישראל היום" רודף את ראש הממשלה לשעבר ומנסה להפעיל לחץ ציבורי על-מנת למנוע ממנו טיפול רפואי נאות במחלתו הקשה. גם ב"הארץ" ניתן לראות המשך הרדיפה האכזרית והנקמנית שמנסה ליצור דעת-קהל נגד ריפוי אפשרי של שנוא-נפשם החולה של הכותבים: כותב בימים אלה ממש יאיר ממלוק ["המבלי אין רופאים בארץ'' – 10.5.09] כי "ניתוח שכמותו עוברים בהצלחה בארץ אלפי ישראלים." אפשר לחשוב שיאיר ממלוק הוא רופא מוסמך שטיפל בראש-הממשלה לשעבר ובקיא היטב במצבו הרפואי הספציפי... אולי יתעניין מר ממלוק לדעת, שב-14.8.2008 ליוויתי למנוחת-עולמים חבר יקר, בן-כיתתי בביה"ס בראשון לציון, אורי גורליק ז"ל, שחלה בסרטן הפרוסטטה, לא רצה לצאת לניתוח בחו"ל, קיבל טיפול ממושך בארץ, והאמין שהאיבחון והטיפול בארץ יספיקו להחלמתו – וסופו שנאלץ לעבור סידרה של ניתוחים (כי הניתוח הראשון לא השיג את מטרתו) והלך לעולמו בייסורים מיותרים. האם היו דן מרגלית ושותפו-לדעה מר ממלוק מנחמים את משפחתו וידידיו של האיש הנפלא הזה באמירה, שעליו להסתפק ב"מערכת הבריאות המצויינת והמתקדמת" של ישראל?
לא על טרגדיה אישית באתי לקונן – אלא על הסכנה לקיומה של הדמוקרטיה ועל ההיטפלות חסרת-הרחמים לקברניט, שבידיו האמונות מצוי ההגה של המדינה – ועיתונאים נשכנים מתעקשים לטפול עליו עלילות-שווא ולהסיט את ידיו ואת עיניו מן ההגה הלאומי ומן המסלול הציבורי הנאות. במקום ללמוד מהדמוקרטיה בצרפת, שאינה מתירה האשמות ובירורן בזמן כהונתו של נבחר-הציבור – אלא ממתינה למועד סיום כהונתו החוקי, ורק אז מבררת מה נכון ומה בדוי בקיתון-השופכין שיריביו מכינים כנגדו (כך, למשל, בפרשת נשיא צרפת לשעבר ז'ק שיראק) – דן מרגלית נוטל דוגמא מהאירועים שהמאיסו את הדמוקרטיה הגרמנית ברפובליקה הויימארית של שנות ה-20 למאה ה-20. אופייני היה הניסיון לרצוח את השר הכלכלי הבכיר מטיאס ארצברגר [הקתולי] "בדרך משפטית" לפני שפנו למסלול ההתנקשות הפיסית בחייו: ארצברגר היה מדינאי גרמני נועז, שבלט במלחמת העולם הראשונה במתינותו, וגם באומץ-ליבו, כאשר הרהיב עוז בנפשו להעביר בשנת 1917 ברייכסטאג [בית הנבחרים] הגרמני החלטה על שלום וסיום מלחמת העולם הראשונה (שגרמניה ואוסטריה פתחו בה). הוא גם האיש שנבחר לעמוד בראש ועדת שביתת הנשק בתום המלחמה, ובתוקף תפקידו זה חתם בשנת 1918 על הסכם שביתת הנשק. במשטר הדמוקרטי הרעוע של גרמניה הוויימארית היה ארצברגר טרף קל להסתה פרועה נגדו – מה גם שהוא כיהן בתפקידים רבי-השפעה: הוא הצליח בתפקידו בתחום הכלכלי, ובתפקיד שר-הכספים כונן בשנת 1919 מערכת מיסים מסודרת בגרמניה המוכה והשסועה. יריביו כיוונו נגדו עלילות-דיבה, שהאשימוהו בשוחד וב"פרוטקציה" (העסקת מקורבים כעובדים במשרדים הכלכליים שעמד בראשם). לבסוף נערך משפט על האשמות נגדו, באווירה עיתונאית-דמגוגית וציבורית ובפני שופטים עויינים. ארצברגר נאלץ להתפטר מתפקידו הבכיר בשנת 1920, אולם משחזר לפעילות פוליטית-פרלמנטארית קמו עליו ורצחוהו [בשנת 1921]. נראה שאויבי-הדמוקרטיה חששו שמא ארצברגר יזוכה בעיני דעת-הקהל הגרמנית, עם שובו לפעילות פוליטית. לפיכך בא הרצח השפל "בשם הצדק", ולמעשה למטרה של הכשלת-הצדק.
רצח ולטר רתנאו (שר-החוץ היהודי הראשון והיחיד, עד כה, של גרמניה) ב-24 לחודש יוני 1922 בא בעקבות רצח ארצברגר – אולם הפעם הדגישו ההאשמות נגדו את מוצאו היהודי...
בתגובה על רצח רתנאו פירסם אלברט איינשטיין הודעה ובה האשים "את אלה שהובילו את החינוך המוסרי של העם הגרמני במהלך חמישים השנים האחרונות," (כלומר, ההשמצות בעיתונים והאשמות-השווא על-ידי עיתונאים בלתי אחראיים ושלוחי-רסן-מוסרי). בעקבות דבריו של איינשטיין נתגלו אותות של ניסיון לרצוח גם אותו, וההשמצות המאיימות הופיעו בעיתונות הפופוליסטית-דמאגוגית, וכתגובה לכך כתב איינשטיין לידידו ושותפו המדעי (ביצירת תורת-הקוואנטים בפיסיקה) מאקס פלאנק: "הצרה היא, שהעיתונים מציינים את שמי יותר מדי לעיתים קרובות, וכך מגייסים את האספסוף כנגדי."
אם דן מרגלית וחבר-מרעיו המשמיצים ותוקפים את ראש-הממשלה לשעבר גם בהיותו חולה וגם לאחר שאינו מכהן עוד בתפקידו – הולכים בעקבות הגרועים שבמסיתים האנטי-דמוקראטיים בגרמניה שלפני עליית הנאציזם? היסטוריונים חשובים לא-מעטים רואים קשר ישיר בין ההשמצות, העלילות, הרדיפות המשפטיות והעיתונאיות המשולבות – וההתנקשויות בחיי המנהיגים...
אולי סביר יותר להניח שדן מרגלית ושותפיו למסע-ההכפשות מנסים ללכת בדרכו הידועה לשימצה של עיתונאי "העולם הזה" יגאל לביב, שניסה לחסל פוליטית וציבורית את ראש מטה הבחירות המיועד של יצחק רבין, ראש הממשלה בשנת 1977. מעיד על כך רבין בספרו "פנקס שירות": "עוד לפני שנמצא בסיס לפתוח בחקירה פורמלית נגד עופר [בעקבות תלונת-שווא שהגיש יגאל לביב למשטרה – א.ו.] שפכו העיתונים את דמו." ["פנקס שירות", עמוד 555].
היועץ המשפטי – פרופסור אהרון כרק – זימן עצמו בשבת 1.1.1977 לביתו של ראש-הממשלה יצחק רבין. כותב רבין: "עיתונאים וצלמים המתינו [ליועץ המשפטי, שר-המשפטים, וכו'] בפתח ביתי בתל-אביב. אני יכול להבטיח, כי ממשרדי לא קיבלו הודעה על מועד הפגישה ומקומה..." [שם, עמוד 556].
התרשמותו של רבין היתה כי היועץ המשפטי "פעל בהתאם ללחץ דעת-הקהל, שואֵף לרַצות את 'הרחוב', מבקש לו דימוי של איש אמיץ וחסר-פניות – אבל נכנע בפועל להלכי רוח המוניים." [שם, שם].
לאחר שזוכה עופר מכל האשמותיו של העיתונאי המשמיץ – פנה רבין אל היועץ המשפטי: "אתה אומר שביחס ל-32 מתוך 36 קבילות נגד עופר – לאמצאה המשטרה כל הוכחה. בסדר. תן לי מחר מכתב, המאשר זאת וקובע, כי ביחס לארבע קבילות או שש, כפי שתסכם עם המשטרה – הבדיקה נמשכת."
היועץ המשפטי השיב: "בסדר, מחר בבוקר תקבל ממני דו"ח מסכם, באלה סעיפים אין אחיזה לאשמה, ובאלה הבדיקה תימשך."
וממשיך רבין: "בשתים-עשרה בצהריים הקערה מתהפכת: פרופ' ברק מודיע לי כי המשטרה מתנגדת לכתוב ולמסור את המכתב, כפי שסיכמנו בביתי בשבת." [שם,שם].
בתגובה לסירוב היועץ המשפטי לזכות את עופר ב-32 מ-36 האישומים הללו – פקעה סבלנותו של עופר לנוכח ה"סחבת" בזיכויו – ושם קץ לחייו.
בכך לא חדלו הניסיונות להפיל את רבין ולסלקו מכהונתו בדרך עיתונאית-משפטית: הפעם עסק במלאכה דן מרגלית, איש "העולם הזה" לשעבר – ואיש "הארץ" ב-1977. במבצע בלשי מתוחכם הוא חשף עבירה טכנית פעוטה (חשבון ובו 2,000 דולר מחסכונות הזוג רבין בארה"ב – "עבירה" שבאותה שנה תוקן החוק ומאז אין זו עבירה כלל) ומבלי לבקש הסברים מקורבנותיו פירסם את גילוייו כ"סקופ", שהיועץ המשפטי אהרון ברק מיהר להיאחז בו והעמיד את רבין בפני ברירה: להתפטר – או להעמיד את לאה רבין [לבדה...] למשפט [שם, עמוד 561].
דן מרגלית הצליח – ובשילוב עם היועץ המשפטי הביא לפיטוריו (התפטרותו בלית-ברירה) של ראש-הממשלה רבין. עם האוכל בא התיאבון, כנראה, ודן מרגלית ניסה את התרגיל בשנית – להוביל להדחתו של אהוד אולמרט...
דן מרגלית אינו היחיד ההולך בדרך נלוזה זאת. הוא גם אינו חשוב כל-כך. חשוב גורלה של הדמוקרטיה הישראלית, המידרדרת לנתיב חלקלק שפגע בקיומה של הדמוקרטיה בישראל ובעולם. על כך באתי לזעוק היום.
* * *
עוד נתגעגע לאולמרט!
* * *
שולה וידריך
התמונה המפורסמת של מייסדי תל אביב בחולות אינה ההגרלה משנת 1909 אלא "האספה המייסדת של תל-אביב 1908"
מצאתי לנכון להפיץ שוב את המידע על התצלום המיוחס להגרלה למרות שכבר פורסם בספר "ההיסטוריה של תל אביב, משכונות לעיר", במאמר של ד"ר חיים פיירברג, עמוד 70.
התמריץ היה ביקורי אתמול [יום שני] בערב אצל רני סוסקין, נכדו של הצלם אברהם סוסקין. החיפוש במסמכים הניב מציאת קטע עיתון שהתפרסם מיד עם הוצאתה לאור של החוברת "מראות תל אביב", שכללה את התצלום המפורסם עם הכיתוב "האסיפה המייסדת של תל אביב 1908". המאמר המצורף מתייחס לתצלום משנת 1908.
הנכד סיפר לי שלסבו היו תכונות קפדניות של יקה, כך שאין סיכוי שהוא טעה בתאריך. התצלום צולם בשנת 1908 ואילו ההגרלה המפורסמת התקיימה ב-1909.
אברהם סוסקין סיפר לנכדו שהוא לא הוזמן להגרלה. לימים, ביום הולדתו ה-80, הוא סיפר שהלך בחולות לטייל ופתאום ראה הגרלה. קצת קשה לטייל בחולות עם המצלמה הכבדה, ייתכן שרצה לרצות את השואלים על התמונה וייתכן שפשוט כבר שכח.
היו אסיפות המוניות תחת כיפת השמיים ועדשת מצלמתו קלטה אחת מהן.
במהלך השנים הוצגה התמונה עם הכיתוב 1908 עד צאת הספר "תל אביב" בשנת 1926 בעריכת דרויאנוב, שלא נכח בהגרלה. הוא טעה והיטעה ופירסם את התמונה כתמונת אסיפת ההגרלה בשנת 1909.
להגרלה הגיעו 40 איש בלבד, אלה שהספיקו להשלים את ההתחייבות הכספית, ואילו בתמונה נראים למעלה מ-100 איש.
באותה שנה, 1936, דיזנגוף פירסם את התצלום בחוברת פרידה לתושבי תל אביב, עם הכיתוב 1908 אסיפה מייסדת, אך מחק את האיש הניצב על הגבעה. אפשר להתבדח ולחשוב שזה האיש שצעק בהגרלה משוגעים אין פה מים, אך באר המים כבר נחפרה בשלב זה וכבר נמצאו מים.
אנשים זיהו עצמם בתצלום המיוחס להגרלה, כאילו רצו להשלים את הפאזל החסר.
במשך שנים מצביעים על האישה שרצה בצד שמאל של התמונה כגברת יהודית הררי הנושאת את בנה יזהר בזרועותיה. בהגדלה ניתן לראות שזה איש שמן שהולך לצידה עם ראש גדול. אין שם תינוק.
הסיבה הנוספת שאני שוב עוסקת בתמונת ההגרלה היא שלקראת שנת המאה יצאו ספרים המנציחים שוב את הטעות, מדריכים מצטטים אותם ומן הראוי להפיץ את האמת ואין היא מערערת ולא פוגעת בראשוני תל אביב ששמו כספם על קרן הצבי והצטרפו לרעיון הקמת עיר עברית על החולות.
מצ"ב התצלום מהחוברת המקורית וקטע העיתון.
בברכה
שולה וידריך
* * *
עמוס גלבוע
מכת נבואה ירדה על המדינה
מכת נבואה ירדה על המדינה. כמעט כל אחד יודע בדיוק מה יגיד אובאמה לביבי, באיזה טון, באלו תנועות ידיים; במסגרת חזיונות הנבואה מתואר ביבי כאחד שטרם גיבש מדיניות, ואילו אובאמה, לעומתו, מגובש לחלוטין במדיניותו המזרח תיכונית ונחוש לקדמה במהירות.
אני מטיל ספק אם מימשל אובאמה אכן כבר הספיק לעצב מדיניות, אך כמה מהנחות היסוד שלו, שצצות ועולות בפומבי במסגרת תהליך עיצוב המדיניות, הן מטרידות ומתמיהות.
להלן שתיים מהן.
הראשונה, האמירה הכפולה: "יכולתה של ארה"ב לעמוד מול איראן תלויה ביכולתה להשיג התקדמות בחזית הפלסטינית, ופתרון הסכסוך יאפשר התקדמות בטיפול באיום האיראני," – "אי התקדמות בנושא הפלסטיני תחליש את מדינות ערב המתונות במאבקן מול איראן."
מה משמעות האמירה הזאת? שארה"ב היא חסרת שיניים, שכל כוחה המעצמתי מול איראן מותנה באי בניית התנחלויות חדשות, או בהסרת 30 מחסומים? שמדינות ערב הפרו-מערביות הן חלשלשות, חסרות יכולת להתארגן בברית אסטרטגית (כמו איראן-סוריה-חיזבאללה!) אלא אם יוסרו מאחזים לא חוקיים, או שישראל תהיה מוכנה לפיקוח בינלאומי בירושלים?
אלו הם דברי הבל מכמה סיבות: האחת, היכולת האמיתית של ארה"ב להתמודד בהצלחה כלשהי מול איראן היא באירגון קואליציה אופרטיבית עם רוסיה (ולפי שעה לא רואים נכונות רוסית לכך) ועם סין; היכולת היא בהצלחת ההתמודדות מול צפון קוריאה הגרעינית (ועד עכשיו הקוריאנים מצפצפים על אובמה); היכולת היא בהתמודדות מול הטאליבן באפגניסטאן ובפאקיסטאן, ההופכת למקור הדאגה האסטרטגי העיקרי של המערב, כמו גם של איראן!
והסיבה השנייה היא שהצנטריפוגות האיראניות לא יתרשמו יתר על המידה מתזוזה זו או אחרת בחזית הפלסטינית, או מוויתור ישראלי כזה או אחר; ומה שמעניין בראש ובראשונה את סעודיה ומצרים הוא קודם כל שארה"ב לא תעשה שום עסקה עם איראן על חשבונן, ותתייצב לימינן נגד איראן בכל התחומים. ובכלל, כל בר דעת ישאל את האמריקאים: מה תעשו אתם ומדינות ערב עד שהפתרון הפלסטיני יגיע? ואם, בדרך נס, הפתרון יבוא עוד בתקופת כהונתו הראשונה של אובאמה, מה יקרה עד אז לאיראן? היא תשב בשקט? תדומם את הצנטריפוגות?
הנחת היסוד השנייה המטרידה היא האמונה, הכמעט משיחית, שפתרון הקסם הוא בסיסמא של "שתי מדינות". כמובן שזה עקרון חשוב מאין כמוהו (ועליו תמיד להיות בהדגשה על עם יהודי מול עם פלסטיני), אך זו לא מדיניות! אובאמה יכול ללחוש לביבי לקבל את נוסחת הפלא, וביבי מצידו יכול להגות את הנוסחה – זה עדין לא יוציא מים מהסלע, ולא יקדם את הפתרון.
השאלה הנשארת פתוחה היא על כן זאת: בזמן הנשיא קלינטון, המאמץ לפתרון היה במהלך אחד מרוכז להשיג מיד נייר להסדר קבע, וזה נכשל; בזמן כהונתו הראשונה של בוש המאמץ לפתרון היה מודרג, בשלבים, כאשר רק בשלב האחרון מנסים לסכם הסדר קבע. זאת היתה "מפת הדרכים", שנתקעה בשלב הראשון. ואז בא הסכם אנאפוליס, שחתר לסכם תוך שנה הסדר קבע, להניחו על המדף ולטפל במרץ בשלבים הראשונים של "מפת הדרכים". גם זה נכשל – אז מה תהיה האסטרטגיה והמדיניות (לא הסיסמאות) של אובאמה בסוגיה הפלסטינית, כמו גם בנושא הסורי?
זהו ממשל שלדעתי עדין מגשש ובודק, והוא עלול לעשות הרבה טעויות, אך יש עדין מספיק מרחב על מנת להשפיע עליו בעיצוב המדיניות.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 11.5.09.
* * *
אליהו הכהן
נילי
שלושה נוסחים עבריים לשיר "לילי מַרְלֵן"
מילים אחדות על השיר "לילי מרלן" בנוסחיו העבריים, בעקבות מכתבה של ניצה וולפנזון (חדשות בן עזר 443):
שיר האהבה הגרמני הנודע "לילי מרלן" חובר בימי מלחמת העולם הראשונה (1915) בידי הנס לייפ, חייל גרמני בן 22, ושמו המקורי היה "העלמה מתחת לפנס". הוא נותר בכתובים במשך למעלה מעשרים שנה, ורק בשנת 1938 היה לשיר זמר כשהולחן בידי נורברט שולץ.
בימי מלחמת העולם השנייה נפוץ השיר ברחבי אירופה וזכה למעמד מיוחד של שיר האהוב על חיילים משני עברי המתרס – הגרמנים מחד וצבאות בנות הברית מאידך – עד כי הפך לתו היכר צלילי אופייני של מלחמת העולם השנייה.
השיר זוהה עם השחקנית הנודעת מרלן דיטריך, המבצעת המפורסמת ביותר שלו, אם כי לא הראשונה, ששרה אותו באנגלית ובגרמנית.
המתנדבים העבריים לצבא הבריטי היו הראשונים שרקחו לו גרסה עברית, שבה לילי גוירה לנילי. אחריהם החרו החזיקו בשיר מגוייסי הפלמ"ח שהתאימו לו גרסה עברית משלהם. עם בואם ארצה של חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית ("הכלניות") שחבשו כומתות אדומות, נולד הנוסח העברי השלישי שהיו לו שתי ואריאציות של קטע הסיום.
להלן שלושת הנוסחים:
נוסח ראשון
רוח סתיו נושבת, פנס רחוב צועק,
חיש אל הרכבת כל הגדוד צועד.
זיו עינייך הבהיר
מבין אלפי בנות העיר,
אני זוכר נילי, אני זוכר נילי.
על יד הבקעה, עת כמוס בסוד,
אלה שם עתיקה, הפורחת עוד?
ללחצך עוד אל ליבי,
אני ברוך מחיל רגלי,
רוצה אותך נילי, רוצה אותך נילי.
שמש פז זורחת מעל לאלה,
יד אויב פושעת לעולם אותך גדעה,
ובגיא הנחל ההומה,
אני עוד שם לך אחכה,
בנטות היום נילי, בנטות היום נילי.
נוסח שני
בסוכה בודדת במקום נידח,
על משכבו שוכב חבר פלמ"ח.
הרחק מהבית הוא נמצא,
ושמה היא החביבה,
הוא לא שכח אותה, הוא לא שכח אותה.
עברו הימים ולא ישובו עוד,
אין כבר חיבוקים ואין עוד נשיקות,
במקום לוואדי הנחמד
צריך לרוץ אל המיפקד
וכמה הוא בדד, וכמה הוא בדד.
יום עוד יבוא והכול ייגמר,
הביתה ישוב, אליה ימהר,
בערב שוב יפגוש אותה,
כאילו שום דבר קרה,
הוא לא שכח אותה, הוא לא שכח אותה.
נוסח שלישי
חייל ועל ראשו כיפה אדומה,
אוזניו להב אש ועין לו פלדה.
צועד הוא באון ובגאון,
על הכבישים בביטחון,
כשרובו טעון והוא עליו גחון.
אותנו לא יפחידו דיוויזיות מוטסות,
אנחנו את שלנו יודעים כבר לעשות,
כל יהודי ידו יושיט כל יהודי בעולמנו
לתמוך בעלייה חופשית צריך לאהוב מולדתנו
ארצנו תיגאל, זאת ארץ ישראל. הארץ שלכם ואנו כוחכם.
* * *
איפה גיבור השלום והמטיף בשער יוסי ביילין?
עושה לביתו???
* * *
פוצ'יני ועוד.... על הבמה
שמונים זמרים – מקהלת אוריה סביון ומקהלת נעם מרחובות
ואותן מלווה תזמורת השרון עם חמישים נגנים
טנור – איתן וורמן
בס-בריטון – יעקב בש
פסנתר – טניה גלוזמן
ועל כולם מנצח – זולי פרנק
בתוכנית מגוונת: שירי עם מהונגריה, וכן גיל אלדמע, יחזקאל בראון,
ורדי – נבוקו (פתיחה, מקהלת העבדים העבריים)
והיצירה המרכזית – מיסה דה גלוריה מאת פוצ'יני.
יום שני 25.5.09 בשעה 20:30 מרכז הבמה גני תקווה
כרטיסים במחיר 60 שקל בקופת התיאטרון טל. 7375777
לפרטים נוספים והנחות יש לפנות לרותי 0523-287482
* * *
עדינה בר-אל
בין וילנה לכינרת – על הספר "הנערה מכִּנרת" מאת משה גרנות
בהוצאת דני ספרים 2009
לפני למעלה משנה, בגיליון 321, כתבתי על הספר "הכול פתוח: כל שירי הילדים" של נעמי שמר, שנערך בידי בתה ללי שמר וחברתה תמר רודנר. והנה יצא עתה ספר ביוגראפי חדש. לכאורה, מה יש להוסיף על הספר הנפלא ההוא, שכלל בתוכו שלל שירים, הערות והארות על חייה וכתיבתה של נעמי שמר? מה עוד איננו יודעים על הנערה שגדלה בקיבוץ כינרת, תיארה כה נפלא מקומות ואנשים בארץ, וקשרה כתר הלל מזהב לירושלים?
והנה מסתבר, שיש מה להוסיף. אני מצאתי פה חידוש מעניין, והוא המקור לשפתה היפה והציורית של נעמי.
לספר החדש חברה בת משפחה אחרת – אחותה של נעמי, רותי ספיר-נוסבאום. בהשפעתה של רותי, כנראה, מַפנה משה גרנות את הזרקור אל דמויות משמעותיות מאוד בחייה של נעמי. אלו הם הוריה, כמובן, וגם זוג מורים, שושנה ועמינדב. לגבי שושנה ועמינדב כתוב: "שניהם למדו בצעירותם ברשת 'תרבות' בווילנה, שם רכשו את העברית הגבוהה שלהם והנחילו אותה לחניכים." (עמ' 18). הדבר לא מצוין בספר, אבל הכוונה כנראה לסמינריון "תרבות", שהכשיר מורים בווילנה, אם בלימודים סדירים של ארבע שנים ואם בקורסים משלימים. "היא [שושנה] ידעה תנ"ך וספרות עברית ודיברה בעברית נפלאה; ידעה יצירות שלמות בעל-פה, ודרשה גם מהתלמידים שילמדו חרוזים משירים ופסוקים מהתנ"ך. [...] היא היתה מופת לאסתטיקה וליופי בתוך חֶברה שזילזלה בכל אלה. שמלותיה היו תמיד נקיות ומגוהצות, לרוב לבשה לבן, ועל ראשה מטפחת צחורה בוהקת. גם עמינדב דרש רף גבוה של לימודים, אבל הוא היה יותר חם, יותר מתחשב, יותר חברה'מן." אבל גם הוא הצליח לגרום לנעמי ולחברתה זאבה ללמוד בעל-פה ולדקלם את האידיליה הארוכה "ביער בחדרה" של דוד שמעונוביץ'.
ברקע היתה השפעתה הגדולה של אימה, רבקה. רבקה היתה מומחית בכל הקשור למשתלה ולגן ירק. היא התייחסה לעבודתה בגן הירק כאל עבודת קודש. יחד עם זאת "היתה בקיאה במוזיקה, בספרות, בקורות העמים. היא למדה בווילנה בטכניון והפסיקה את לימודיה כדי לעלות ארצה." (עמ' 11). רבקה השלימה את חינוכה של נעמי. ואם עמינדב היה סלחן לגבי חיבור מלא מליצות של נעמי, רבקה אמה לא שתקה, ואמרה לה: "חיבור צריך לכתוב בצורה .טבעית. אתם מכניסים מליצות לתוך המשפטים בצורה מלאכותית." (עמ' 21). הנה כך למדה נעמי לכתוב היטב, בשפה נפלאה, עשירה, אך בלי מליצות.
אימה, אשר עקב פציעה הפסיקה לנגן, גרמה לכך שנעמי תפרוט על פסנתר, תתאמן שעות ותשלים השכלתה בתחום זה. המוסיקה היתה בעצמותיה של אישה זו. ודוגמא יפה לכך היא הסיפור להלן, איך היא שמעה קונצרט למרות שלא היה לה כסף לשלם עבור כרטיס: "אני אספר לך, נומיק, דבר שעשיתי פעם – משהו שאסור לעשות; אבל הייתי חולת מוסיקה, ולחולים סולחים, נכון? זה קרה כשאַתְ היית פעוטה בת שנה. עליתי על המכלית שהובילה חלב לחיפה, ומשם נסעתי בטרמפ עד תל-אביב. הלכתי ברגל עד אולם 'אוהל שם', שם התקיים קונצרט שבו השתתפו טוסקניני והוברמן. מצאתי מטאטא של מנקה רחובות ונכנסתי איתו לבניין, כאילו אני המנקה של המקום. נכנסתי אל מתחת לבמה וחיכיתי עד הערב, בלי לאכול ובלי לשתות, ושמעתי מלמטה את הצלילים הנפלאים. הרגשתי בגן עדן. חשבתי שאילו היה לי יותר מזל, הייתי אולי יכולה לנגן כמו אותם נגנים נפלאים." (עמ' 25).
גם את השפעת אביה של נעמי ניתן לזהות ביצירתה. האב, מאיר ספיר, שאירגן בכל החגיגות בעמק הירדן את השירה בציבור ואת ההרקדה. "בליל שבת הוא היה שר שירים בעברית וביידיש, גם שירים מתורגמים מרוסית, וכל הנוער, בעיקר הבנות, מצטופפים בצריף הילדים, שרים אתו ומביטים בו בהערצה, ונעמי מלווה את שירת אביה בפסנתר." (עמ' 11).
הספר נועד לנוער והוא מכיל עוד פרטים על התקופה ועל המקום – על היחס האמביוולנטי לבריטים, על היחס של קיבוצי הסביבה לקיבוץ ה"עני", על היחס של הקיבוץ למשפחה חד-הורית (של נתניאל, בן כיתתה של נעמי), על המידע שהיה ליישוב בארץ לגבי המתרחש בשואה, ועוד.
בחלקו האחרון של הספר יש רשימות ארוכות של שיריה, של זמרים ולהקות ששרו אותם ועוד. נעים להיזכר. הספר מצביע על מקור התלהבותה של נעמי שמר מיפי הטבע ונוף הארץ – ההליכה ברגל אל בית החינוך המשותף בדגניה, הטיולים שערכו מחנכיה והוריה.
יש קטע אשר שילובו בספר זה לא היה הכרחי, לדעתי. זהו הסיפור על נתניאל, שנהג במשאית בהיותו בן 14. נתניאל זה הוא אכן "טיפוס", שניתן אולי לכתוב עליו ספר נפרד; אך כאן, בספר על נעמי שמר, זוהי הרחבה מיותרת, שהוכנסה לספר באמצעות שיחה שלה עם נהג זר. לעומת זאת, בשיחה אחרת מספרת נעמי לחברתה על ביקורה בווילנה בהיותה בת חמש. על אירוע זה כדאי היה לספר בהרחבה, לא בדרך של שיחה קצרה.
אבל תרומתו העיקרית של הספר, עבורי בכל אופן, היא הבלטת הקשר בין וילנה לארץ ישראל. מסתבר, שהשירים היפים על ארץ ישראל נכתבו בשפה ובסגנון שנעמי שמר רכשה מהוריה ומהמורים שלה, והם רכשו זאת בווילנה. זו השפה בת אלפי השנים, אשר מתחדשת ומתרעננת הן בגולה והן בארץ ישראל.
* * *
מכתב מרבקה ספיר, אימה של נעמי שמר,
לאסתר ראב (לפני 37 שנים)
[כנרת, 14.4.72]
יום ה'. כנרת.
שלום רב עלייך, אסתר גדולה!
קיבלתי בימים אלה מכתב מידידה צעירה, מירושלים, ובו השיר שלך: "סבתות קדושות בירושלים", וזה העתק קטע שבו כותבת היא עלייך: "בחרתי לשלוח לך הפעם שיר נפלא של אסתר ראב, אולי קראת אותו. לי קרה דבר, שפגשתי בשלושה שירים שלה וכל אחד מהם כבש אותי. – היא משוררת–ציירת גדולה, כולה ניחוחי ובשמי הארץ הזאת – וזאת בלבד."
קראתי וקראתי בשיר ההוא שלך, הראיתי לחברות, ונזכרתי בדברי נעמי עלייך: "איך הצליחה אסתר ראב להיות כה מודרנית." בתי נעמי שמר, חסידה גדולה שלך.
החלטתי לכתוב לך. טיפות הדבש שאנו מלקקות מהחיים הן כה נדירות, שאין להחמיץ את ההזדמנות להגיש אותן, ברגע שהיא מצוייה בידך.
וכל טוב לך, היי בריאה, במידה שאפשר
וכל איחוליי לך,
רבקה ספיר
קבוצת כנרת.
*
[מתוך הקובץ המוקלד והמוער "כל המכתבים" של אסתר ראב, המלביה"ד אהוד בן עזר. הקובץ מצוי גם בתקליטור "ארכיון אסתר ראב"]
* * *
באבל על מותו של פרופ' יוסי גינת
יליד היישוב עטרות שמצפון לירושלים (י"א באדר 1936 – ל"ג בעומר 2009), מזרחן, אנתרופולוג, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מחבר מחקרים רבים ובהם ספרים על נקמת הדם אצל הבדואים בארץ-ישראל, על המורמונים, ועל מבחן האמת של ה"מבשע" – הוא טקס כוויית הלשון בעזרת ברזל מלובן-באש בכפרי מצרים ואצל הבדואים; פרופ' גינת הופיע רבות כמומחה לענייני המזרח התיכון בתקשורת, היה ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, ראש המרכז לחקר השלום באוקלהומה, פרופסור באוניברסיטת חיפה, ולאחרונה מנהל המרכז לדיאלוג אסטרטגי וסגן נשיא במכללה האקדמית נתניה, ולזכותו עוד שפע פעילויות ותפקידים בהם נשא רוב ימי חייו מתוך סקרנות וידע רב, כושר מנהיגות ויחסי אנוש מעולים וחמים; יוסי היה איש משפחה מסור ואדם שלא ידע רגע מנוחה וחוסר מעש כי כל ימיו היה עסוק בנושאים שעניינו אותו, ואפילו הטלפונים, ובייחוד הניידים, לא הפסיקו לפעול סביבו יומם וליל.
* * *
איפה יו"ר הסוכנות והכנסת לשעבר
המטיף האנטי-ציוני אברום בורג?
עושה לביתו???
* * *
משה כהן: כי אתה בחרתנו מכל העמים
מכובדי,
לפי דיווחי התקשורת גורמים צבא נאט"ו באפגניסטן וצבא סרי לנקה בארצו לאבידות של אזרחים למאותיהם. יש להניח שהוועדה לזכויות האדם של האו"ם רוצה מאד לשלוח חוקרים לאותם המקומות, אך מה לעשות, כל החוקרים עסוקים בחקירת פעולות צה"ל ב"עופרת יצוקה" ולכן לא מתאפשרות חקירות בזירות קרב אחרות. דעת הקהל העולמית הנאורה מתייחסת בהבנה לאילוצים אלה ואינה מאבדת את שלוותה, המפגינים אינם ממלאים את הרחובות והמחרימים אינם מחרימים אמריקנים או אזרחי סרי לנקה, ובתי המשפט אינם עורכים חקירות נגד קציני סרי לנקה או ארה"ב.
ובכלל, את מי מעניינות זכויות אדם? העיקר לנגח את ישראל!
זאת ועוד, מדינת ישראל היא המדינה היחידה הזקוקה כניראה ללגיטימציה ולהצדקת זכות קיומה. ישראל שגתה שגיאה חמורה כשהכירה דה פקטו בצורך ללגיטימציה ולצורך זה בנתה את האתוס הלאומי, הוא אתוס השואה. ואכן שימש בעבר אתוס השואה ללגיטימציה של מדינת ישראל. לא עוד, שונאי ישראל והיהודים האנטי-ציונים יצרו הקבלה בין קורבנות השואה לבין הפלסטינים, ואתוס השואה הפך לכלי לניגוח מדינת ישראל. ומדוע נדרש אני כעת לנושא זה? כי לרגל ביקורו של האפיפיור מתרכזים אנו בחשבונות השואה ומזניחים את בעיות ההווה, כגון תמיכתו של האפיפיור במדינה פלסטינית ובוועידת דרבן האנטי-ישראלית, שהיא רלוונטית יותר בימינו.
כמו כל מדינה אחרת, אין מדינת ישראל זקוקה ללגיטימציה, ואתוס השואה חדל לספק אותה. עלינו להשקיע פחות מאמצי הסברה בשואה ולהתרכז בבעיות הביטחון בהווה, להסביר לעולם שמן הראוי לתמוך במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, מפותחת ואנושית, לעומת הערבים הברברים, הנחשלים והבלתי אנושיים, היכולים למצוא פתרון למאווייהם הלאומיים בעשרים וכמה (חדלתי לספור) מדינות ערביות. למה דורשים רק מישראל כיבוד זכויות אדם, בשעה שהערבים כלל אינם מכירים את המושג הזה, וחיי אדם לא נחשבים בעיניהם? זה צריך להיות קו ההסברה שלנו ולאו דווקא אתוס השואה.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
אורי הייטנר: תגובה היסטרית לדברי האפיפיור
נאומו של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ב"יד ושם" לא ייכנס לפנתיאון כאחד הנאומים המזהירים בהיסטוריה. בנאומו האקדמי מדי, התיאולוגי מדי, המשעמם במידת מה, לא התעלה האפיפיור לגודל השעה והמקום, להבדיל מקודמו, יוחנן פאולוס השני.
ועם זאת, ההיסטריה בישראל סביב נאומו, הגינויים, ההבעה הפומבית של האכזבה מדבריו והתחרות מי יתקוף אותו ביתר עוצמה, יצאה מכל פרופורציה וגרמה נזק למדינת ישראל וליחסיה עם הוותיקן.
בנאומו בנתב"ג, בהגיעו לישראל, גינה האפיפיור בתקיפות רבה את האנטישמיות ואת הכחשת השואה. בימים אלה, כאשר האנטישמיות מרימה ראש בכל העולם, במסווה של אנטי ציונות ואנטי ישראליות, יש חשיבות עצומה לדברים אלה. כאשר הדברים נאמרים בפיו של האפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית בת למעלה ממיליארד מאמינים בכל העולם, הקשובים לדבריו ואינם יכולים להתעלם מהם, חשיבותם רבה עוד יותר.
שעות אחדות לאחר מכן, הוכיח האפיפיור שדבריו אינם דיבורים בעלמא ויש להם משמעות מעשית, כאשר נטש את אולם ההידברות הבין-דתית בעקבות נאום ההסתה האנטישמי של השיח' תמימי.
נאומו של האפיפיור ב"יד ושם" היה חסר השראה ובמידה מסויימת חסר רגישות, אך לא היתה בעייה כלשהי בתוכנו. הוא לא הקל ראש בשואה ובמוראותיה והוא גינה אותה בכל פה. ההתנפלות עליו היתה קיצונית ובלתי מוצדקת. קיצוני מכולם היה הרב לאו. בתגובתו הוא תקף את האפיפיור על שורה של משפטים שלא אמר בנאום, כאילו חובתו של האפיפיור לשאת את הנאום שכתב לו הרב לאו. הרב לאו ירד לזוטות כאשר גינה את האפיפיור, למשל, על כך שלא נקב במיספר המדוייק של 6 מיליונים, אלא אמר רקו "מיספר מיליונים." הביקורת הזו מנסה להציג את האפיפיור כמכחיש שואה, כמי שנותן יד לניסיונות לגמד את מיספר הנרצחים. ביקורת זו אינה מוצדקת, כיוון שהאמירה "מיליונים" בהחלט מציגה את גודל השואה, מה גם ששעות אחדות קודם לכן, בנאומו בנתב"ג, הוא אף נקב במיספר המדוייק.
אני דוגל בשמירה על הכבוד הלאומי, ולא אחת יש לי ביקורת על ראשי המדינה המוחלים על הכבוד הלאומי היהודי ונוהגים בחנופה כלפי מנהיגים זרים. במקרה זה, הלכנו לקיצוניות השנייה. התעלמנו ממעמדו הרם של האפיפיור ומהשפעתו העצומה, וכאשר אנו ניצבים במערכה מדינית והסברתית חשובה, כשמולנו עומדת תעשיית תעמולה שקרית בהובלת הפלשתינאים (ועוזריהם הישראלים) – תחת למנף את הביקור לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, גררנו אותו לפינה של התנצחויות עכורות, הגורמות לנו נזק תדמיתי מיותר.
* * *
בתוכניותיהם המופלאות, הגאוניות, שאיך לא חשבנו עליהן קודם – של המלך עבדאללה מירדן ושל הנשיא אובמה מארה"ב – לפיהן שליש מן העולם, 57 מדינות מוסלמיות, תכרנה בישראל, יש רק פגם קטן-קטן-קטן אחד –
אם הן תכרנה בישראל לפי התנאים שלהן, לא תהיה ישראל!
* * *
משרה אהרנסון עד שרי אריסון
לאהוד בן עזר שלום,
נהניתי לקרוא את הרפתקאות הסופר נידחובסקי בנבכי בנק הפועלים. האיש הקטן (כמוני) המשקיף על עדר הפילים המתגושש בעמק וחושש לרדת פן יירמס. ויחד עם זאת, יש לי פינה חמה לאישה הזו, שאתה מכנה ברישול קל ומכוון אהרונסון. אני חושב על אישה הבטוחה שנועד לה תפקיד מהותי בחיים ומנסה למצוא אותו. היא מנסה לעשות את הדבר הנכון ולפי מבחן התוצאה, לא נראה ש"הולך לה". היא אפופה עם הרבה יועצים ואומרי כן שכולם עמלים לתפוש את תשומת ליבה, ולומר לה את הדבר הנכון, ללא קשר אם הוא נכון בעולם האמיתי, מחוץ לכותלי הבית הגדול בו היא בפועל מסוגרת. היא חיה בבועה כיוון שהסובבים אותה משתדלים לשאת חן בעיניה ולומר לה כמה היא צודקת.
ביום חמישי האחרון היא ניצבה בעיבורו של אולם הבנק, ליד העציץ הגדול, והקריאה בחינניות דברים שלא ייאמנו על בנק ישראל. אלמלא שמעתי אותה במו אוזניי (באינטרנט) לא הייתי מאמין. ויום לאחר מכן אף שמעתי שהיא נפרדת מבעלה. השלישי.
אינני מרחם עליה. היא ילדה גדולה. אבל אני יודע שהיא תקועה. ועל ענף העץ הגבוה עליו היא עלתה ובו היא נאחזת בידיים קפוצות – אין לצידה נפש חיה אמיתית וחזקה שניתן להסתמך עליה. מה התועלת ב"מניות השליטה" אם השליטה נמצאת תמיד באופק האבוד ממול?!
ובהשראת מקרה זה כתבתי את המאמר המצורף. מי ייתן ותרד בביטחה מן העץ, לקרקע הבטוחה:
אריה דרוקמן
קשים חייו של בעל הון
חשבתי לא אחת על חייו של בעל הון. אחד, או אחת, שנתברכו בעושר רב ולא משום שעשו זאת בעשר אצבעותיהם אלא משום שנקלעו לצירוף מקרים כמו ירושה גדולה, או שהיו שותף שקט במיזם שהניע יזם אקטיבי והניב גם להם הון עתק. אינני מצביע על אדם מסוים, אך כל אחד מהקוראים יכול להצמיד את הדברים לדוגמא החביבה עליו. ישנן דוגמאות בשפע בתקשורת היומית.
אני קורא לנושא מאמרי "בעל הון". אך תוכלו להשליך זאת גם על "אדם משפיע" במימסד הפוליטי במדינה.
יום לאחר השינוי, מוצא עצמו בעל ההון בדילמה גדולה. עד כה היו בעיותיו מתוחמות בענייני יום-יום שוטפים שקל היה להחליט עליהם. גם לטעויות שעשה בהחלטות היה מחיר נמוך. אבל השינוי בסטאטוס גרם למהפך שקשה לעמוד בו. אדם עשיר ומשפיע אינו אחראי יותר לתא המשפחתי שלו. הוא אחראי לגורלן של משפחות רבות שתלויות לפרנסתן במוצא פיו ובהחלטותיו. כל מעשה שיעשה, או לא יעשה, ייצור כותרות בתקשורת. תמיד יכתבו על מעשיו ומחשבותיו ללא קשר ישיר בהכרח לעובדות. ראשית, בעל ההון טועה לעיתים, כמו כל אדם אחר. ושנית, הכול יהיה תלוי, בסופו של דבר, בזווית הראייה של הכותב. חיים ומוות במילה הכתובה או המשודרת.
עוד יותר מורכב מצבו של בעל ההון שמשקיע את הונו בעסקים קיימים וחדשים. בעל ההון המשקיע איננו ניצב בצל. הוא הפך לגורם פעיל ודומיננטי בעסקיו. כעת הוא נדרש להסביר לא רק את נוכחותו על בימת החיים אלא גם את החוכמה מאחורי החלטותיו. אם בעל עסק קטן ברחוב הראשי בעיר יחליט לפטר את העובד היחיד אצלו – לא יתפוס המעשה כותרות. אך אם בעל ההון יחליט לפטר 5% מכוח האדם במפעליו, עלולות לפרוץ שערורייה, שביתה, ראיונות, הטחת האשמות וחרושת שמועות באמצעי התקשורת.
לבעל ההון שותפים רבים בהצלחות. על רווחיו והונו הוא "יזכה" לשלם מיסים ישירים ועקיפים, יקבל דרישות להשקעה בתשתיות למניעת נזק סביבתי, יוצף בדרישות להשקעה בקהילה, ובקשות אינספור למתן חסויות – מילה נרדפת לתרומות. כל מענה שלילי על הדרישות יזכה לכותרות.
אין לבעל ההון שותפים להפסדים. אם איתרע מזלו ונחל הפסדים – הם שלו בלעדית. אין צורך שימנה את הפסדיו. הוא יקבל פירוט מלא ומוגזם באמצעי התקשורת. ציבור הקוראים אוהב לשמוע על עשיר מופלג שאיבד חלק מנכסיו.
בעל ההון מוגבל בתנועותיו. הוא אינו יכול לשוטט במרכז המסחרי. לצפות בסרט קולנוע כאחד האדם. אם יעשה זאת יהיה צפוי לאובדן האנונימיות. כולם יצביעו, יתלחשו, וחלק מהמתקהלים יטרחו גם להעיר לו הערות ולהציע הצעות. הם ייעלבו אם בעל ההון לא יגיב להצעותיהם המופלאות.
אמצעי התקשורת מעסיקים, במישרין או בעקיפין, בעלי מקצוע שתפקידם לעקוב אחר בעלי ההון ולחלץ מהם מידע, אמיתי או משוער. הם מעסיקים צלמים וכתבים שמוקד עיסוקם הוא לעקוב פיזית אחר בעל ההון. התוצאה, בעל ההון חייב לסנן את כל מי שמתדפק על דלתו, מצלצל לטלפונים שלו, ממתין לו בצאתו מתחום ביתו.
שערו בנפשכם שהאיש הנחמד הקושר עמכם שיחה בתחנת הדלק או בדלפק המלון איננו "סתם איש" אלא עיתונאי או צלם שרק ממתין שתאמרו שורה אחת רצופה. לכל משפט שתאמרו יקשרו לאחר מכן פרשנויות והבהרות.
הבעייה איננה מוגבלת רק לבעל ההון. היא עוברת אוטומטית לכל מי שנמצא בסביבתו: בני משפחה ועובדי עזר למיניהם. בעל ההון נאלץ לגור במקום מבודד ומתוחם. הוא לא יכול לגור בבניין ממול, בקומה ג' מימין. לא משום שאינו אוהב את מקום מגוריו אלא משום שהחיים כאחד האדם – לא קיימים לגביו. הוא נאלץ לרכוש את ביתו במקום מתוחם, נישא על סביבתו, מוקף בחומת צמחייה או גדר אטומה. אם לא יעשה כן, ייתברר לו שמנסים לצלם אותו ואת דרי ביתו ממרחק. את התוצאות, עם פרשנויות מסמרות שיער, הוא יזכה לראות במוספי סוף השבוע.
מה עושה בעל הון המבקש לרכוש חבר או בן זוג? היכן ימצא אותו? הרי תנועותיו מוגבלות. האם יתאהב במזכירתו? האם יקשור קשרי ידידות עם שותפו לעסקים? אין ברירה אחרת. המבחר, מוגבל. איך יידע שרגשותיו של בן הזוג אמיתיים או מונעים מרצון לזכות בקרבתו הממונית? ישנם "רעשים " רבים בדרך למציאת פרטנר לחיים או ידיד אמת.
איך בוחר בעל ההון את חבר עוזריו? האם הוא יכול לבטוח בעצותיו של העוזר או שהעצה ניתנה מתוך אינטרס זר. הרי אפשרי שעוזריו של בעל הון, או בעל השפעה, מונעים ממניעים זרים: הם מונעים מאלמנט התחרות ביועצים האחרים. כיצד ימחישו לבעל ההון שעצותיהם טובות יותר? הם יתנו עצות גם אם אין להם מושג ירוק במה מדובר. כי עדיף לייעץ מאשר לשתוק. הם יתנו עצות שלדעתם מתאימות לזווית הראייה של הבוס, ולא משום שהעצות נכונות ומתאימות למצב. בקרב עוזריו, יחוש בעל ההון מוגן לחלוטין. הם יחמיאו לו, יעסקו בהצדקת מעשיו. בהכפשת מתנגדיו. למעשה, בעל ההון לא מקבל עצות אובייקטיביות. הוא נמצא בבועה שהקשר בינה למציאות – מקרי לגמרי. ישנם הקוראים לכך "חצר ביזנטית". אבל, העיקרון הוא שאם נמצא בעל הון, או בעל השפעה, שזכה למישנה שאינו שואף לשררה אלא מסתפק במעמדו – הוא ישמור עליו כעל יהלום נדיר. וגם אז תיווצר בעייה כי ההיצמדות לדעה אחת בעולם משתנה איננה דבר טוב. המסקנה היא שבעל הון חייב לסמוך בעיקר על חושיו, כמסננת עיקרית לעצות שהוא מקבל. ללא חושים מחוברים למציאות, הוא יקבל החלטות שגויות. אני יודע מה תאמרו. ודאי שלא תזילו דמעות תנין על גורלו של בעל ההון. אבל בשים לב למה שנכתב, האומנם תרצו להמיר את חייכם השקטים בחיים סוערים ומוגבלים וחשופים לסכנות ולבדידות?
* * *
יורם וולמן
הרצל פינת אלנבי
למר חורב יש חנות למימכר עתיקות בפינה אחת ברחוב אלנבי. העיצוב היפה של חלון הראווה בחנות לא הסתיר את האבק הרב שהצטבר עליו. וכך נראה חלון הראווה באביב בצבע וורוד בהיר, ובחורף – אפור מדכא. אילו היה גגון מעליו, אולי היו מסתתרים בצילו בקיץ עוברי אורח או הממתינים בתור לאוטובוס העוצר בתחנה, הקרובה כל כך לחלון הראווה, ובחורף היו האנשים מחפשים תחתיו מסתור מפני הגשם. אולי היו מתכנסים שם ודרך אגב רואים דברים של פעם ושל טעם: פמוטים ישנים, חרסים קטנים וצבעוניים, תמונות, דיוקנאות בצבעים עזים. אבל השמש מכה, הגשם יורד, הרוח סוחף וחלון הראווה נותר גלמוד. כל המוצגים מביטים החוצה והחוץ אינו מגיע אליהם.
ואף על פי כן, זר אחד, תייר, יצא ביום חורפי אחד מבית המלון שלו ברחוב הירקון לטיול של ערב באלנבי. עוברי האורח, מכונסים בעצמם, במעיליהם, מוגנים במטריותיהם, מיהרו לאוטובוסים שיחזירו אותם הביתה, או אצו לקניות חפוזות. למי יש זמן לעצור ולהסתכל ? אילו שמו לב, היו רואים שהזר זקנו ארוך ונאה, מצחו רם ועיניו כהות. הוא בטח היה מזכיר להם מישהו.
התייר שלנו חשב שאלנבי הוא רחוב תוסס למדי. כשהגיע לחנות הספרים הגדולה, עצר וחש הנאה גלויה. בחלון הראווה ראה ספרים שנכתבו לפני שנים רבות ושכעת יצאו לאור במהדורות חדשות. לא מעט מן הכותבים היו מוכרים לו אישית. מבטו חלף על פני המדפים ולפתע ראה משהו בחנות הסמוכה של מר חורב: בחלון הראווה שלו ראה התייר את הדיוקן שלו-עצמו, מאובק מאוד, חיוור ועצוב, מביט לצד מבוייש משהו. שכבת אבק כיסתה אותו וחרסים מקריים הקיפו אותו. "כך חולפת תהילת עולם," אמר בליבו.
שנה אחת קודם לכן, כשעסקיו של מר חורב היו בשפל, החליט, כמו שאומרים בימינו, לחשוב בגדול. הוא החליט לנסות את מזלו במכירה פומבית. סוג זה של מסחר לא היה מספיק מוכר כאן וחשש קינן בליבו שהמכירה לא תצלח. בחורף פירסם מר חורב מודעות בעיתונים ושכר לו כרוז. הוא פירסם את דבר המכירה הפומבית גם בעיתונים יהודיים באירופה. המכירה תתקיים בתחילת האביב בתל אביב, כך הבטיח.
בערב שלפני המכירה הגדולה, יצא מר חורב כהרגלו מחנותו בדרכו לביתו. הוא חלף על פני חלון הראווה של החנות והעיף בו מבט קצר מאד, כפי שעשה יום יום. רגעים אחדים אחר כך, כשישב באוטובוס, ידע שמשהו השתבש. הוא לא ידע להגדיר לעצמו מה בדיוק קרה, משך בכתפיו ועד מהרה החל לחשוב על המכירה שתהיה למחרת.
המכירה הפומבית התנהלה בעירנות, מר חורב חש שההצלחה על הסף. והנה הגיע לידי הכרוז פתק: "האם גם התמונה שלי למכירה?" על החתום: "תיאודור הרצל."
הכרוז הנבוך העביר את הפתק לידי מר חורב. מופתע, הסתובב זה בכיסאו. מישהו בוודאי מתלוצץ, חשב. לעת ערב, אחרי המכירה המוצלחת, כשהגיע מר חורב לחנותו, ראה שהתמונה של הרצל נעלמה מהחלון. רק המסגרת נותרה וסכום כסף קטן לצידה, כתמורה.
* * *
איפה גיבור ישראל ומושיעה בעת צרה
ארקדי גיאדמק?
עושה לביתו ולנושיו???
* * *
רון ביברמן
אש בניצנה (מן הכרוניקה)
הייתי בן תשע-עשרה. בעצם, כמעט בן עשרים... איני יודע מדוע החלו התמונות לקפוץ בראשי אחרי למעלה מחמישים שנה, אבל אני רואה את הכל בהיר-בהיר...
היתה אווירת פעילות שלפני קרב, יכולנו להריח גופרית. כבר מזמן מדברים שהפעם נצא למשהו. ביום חמישי עשינו תירגול על מודל מחוּפַּר. ביום שישי כבר תורגלנו באש חיה, אני הייתי רָמָן והיה ברור לי שאיני זריז מספיק – קצב ההטלה שלי עיכב את כל הביצוע. אם יחליפו אותי זה יהיה לטובת כולם, אבל פתאום נאלמו כל המתנדבים, והמ"כ אומר – נראה... בשבת – החליפו את המודל ליַעַד בנוי – לפחות אין כאן תעלות, אבל צריך להשחיל רימונים מבעד לדלת הנפרצת. נחמה קטנה...
לאחר יומיים-שלושה העלו אותנו על משאיות. יצרפו אותנו לגדוד הצנחנים כפלוגה נוספת. ציוו עליי לפזר את הרימונים בין יתר חיילי הכיתה שלי וזו כבר נחמה יותר גדולה...
לפי הכיוון – אנחנו נוסעים לניצנה. עשינו את הדרך הזו כמה פעמים מאז החימום האחרון של הגבול. תמיד באנו בעקבות הצנחנים, אחרי שהם הפגינו את כוחם – יצאו, ואנחנו נשארנו כחיל-מצב לימים מעיקים חסרי-מעש. אבל הפעם – אנחנו חלק מגדוד הצנחנים, כך אמרו בפירוש, אז אולי גם אנחנו נרִיח אש...
בינתיים אנו נוסעים בשיירה אינסופית שעות אינסופיות, והנסיעה מדכאה כל דימיון, כל רצון וכל שאיפה. רק לרדת כבר מהמשאית המזורגגת הזו ולמתוח איברים. מולי מתנמנם עִימוֹן הגבוה, בדרך כלל הוא מלא שמחת-חיים, אבל הישיבה במשאית מנטרלת אותו לגמרי. על ידו מוֹרדִי, חברו הבלתי-נפרד, גם הוא מנוטרל, כמו כולנו. מישהו בעל תושייה השתין במהלך הנסיעה מן המשאית החוצה, וכולם הֶחֱרוּ אחריו. היה גם מי שביקש לחרבֵּן, אבל הפקודה הייתה לא לחרבן עד הצהריים. בינתיים – נוסעים...
הפסקת הצהריים היתה התנערות כללית. הנהג מחייך ואומר לנו – "עכשיו תראו מה זאת ארוחה של הצנחנים. צנחנים זה לא נח"ל, ועכשיו אתם צנחנים. לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום..." עכשיו הוא צוחק ממש, ואנחנו נהנים מהסיכוי לאכול טוב.
"היי, אתם שם, אחד-שניים-שלוש-ארבע, ארבעתכם תביאו מים לכל המחלקה שלכם, הקוֹנטֵיינרים נמצאים שם!"
רס"פ הצנחנים מצביע לכיוון כלשהו, ואחד מארבעת המנוּדָבים זה אני.
"ומה עם ארוחת-צהריים?"
"אל תדאגו, ישאירו לכם..."
ככל שאנחנו, ארבעת בישי המזל, מזדרזים, סיפור המים מתארך... אנחנו חוזרים ומוצאים את טבחי הצנחנים מתכוננים להתקפלות...
"היי, מה עם אוכל, הלכנו להביא מים, בכלל לא אכלנו!"
הטבחים לא מתרגשים מכמה חיילים שלא אכלו.
"עכשיו נזכרתם? אחרי שהכול נגמר? ממילא תאכלו ארוחת ערב מוקדמת..."
"לא אכלנו כלום מחמש בבוקר!" אני צועק בעיים רוחי.
"טוב, בואו הנה, נשאר פה משהו."
הוא מקרצף את דופן הסיר ומגייס לכל אחד מאיתנו מנה מיקרוסקופית.
עוד פעם לא אלך להביא כלום לפני שיתנו לי אוכל. אפילו בצנחנים...
אחרי הארוחה מדבר המג"ד האגדי, אריק, אל כל הגדוד המתוגבר – סדירים ומילואים, צנחנים ונספחיהם.
"אני רוצה שזאת תהיי דפיקה נמרצת!!!"
אריק מסיים, וכל הגדוד עונה לו בנהמה. ניכר שהם מעריצים את המפקד שלהם. גם אנחנו מעריצים את המפקדים שלנו, אבל קצת פחות.
המ"פ מחלק את הפלוגה שלנו לשני ראשים, ובראשנו מעמיד את סגנו, פרוייקה, בחור טוב-מזג, חייכן ויודע לספר בדיחות. בשבוע שעבר ראינו את אשתו ומסתבר שהיא בהריון... אבל הוא ממשיך לחייך:
"אנחנו נתקוף עם הירח המלא מאחור. ממש אידיאלי..." ומחייך שוב.
ארוחת הערב אמנם הוקדמה. הפעם שלחו את מורדי להביא מים, אבל לו יש חבר בלתי נפרד שדאג למנת האוכל שלו. עימוֹן, שלא האמין במרגרינה, שכח שמורדי דווקא כן מעוניין בה.
"חבר'ה איפה המרגרינה שלי, מגיע לי מרגרינה!" צועק מורדי שנתקל באדישות כללית. "איזה אנשים אתם, הלכתי להביא לכם מים ואתם חמסתם את המרגרינה שלי. עכשיו לכל ארוחת הערב שלי לא יהיה טעם!!!"
מורדי צועק בייאוש. הוא כועס ממש על חבריו מהמחלקה שגזלו ממנו את המרגרינה שעה לפני שהוא יוצא לחרף נפשו בקרב...
כמה פקודות קצרות מפסיקות את ההמולה, משתיקות את הרעבים והשבעים גם יחד. אפילו פרוייקה מַרצין קמעא, ובודק את חייליו. כמו שאמר, וידע מה שאמר, הירח עולה מאחור. "חיוור ודומע כאז," עולה בדעתי שורת שיר מימים של פיוט. אנחנו צועדים בטור ארוך. משמאל הטור השני, עם המ"פ בראש. אני מרגיש עווית בבטן. ועוד אחת. הבטן הזאת אינה יודעת להעמיד פנים כמוני, אותה אין מרמים וגם היא אינה מנסה לרמות.
אבל עוד מעט גם היא תִּתרַגֵל למצב... ההליכה המהירה הופכת לכמעט ריצה, המסיחה במקצת את הדעת. מישהו בורח מן הטור הצידה. בזווית העין אני מבחין שהוא משלשל את מכנסיו וכורע. מצא לו זמן לחרבן, הבחור! וכשאחד מעז, תמיד יימצאו לו מְחַקים. ממש תופעה! אני – מצליח לפייס את רוח בִּטני וממשיך בתנועה.
הטור נעצר פי פקודה – ומשתופף. נִפרסים לשורה חזיתית, ומחכים לפקודות נוספות. מיסדר המחרבנים נמשך במרץ. היסטוריה או היסטֵריה? אנחנו מצטווים לשכב, כי זה הזמן לריכוך ארטילרי. ולקום להסתער רק על-פי פקודה!
מדברים אלינו כמו בגן-ילדים, אבל אנחנו נראים קצת כך, כמו ילדי הגן...
שוכבים בתוך ערוץ, חול קריר מרפד את תחתיתו. רק עכשיו אני חש כמה אני מזיע, והחול הדקיק מרגיע את המצח התחוב בו. אנו שומעים את הפגזים עוברים מעלינו ויודעים שמיד תוּאַר הזירה. אש ניצתת על הגבעה השטוחה מולנו. בטרם נשמע הפיצוץ מופיעות שתי מדורות נוספות. תמיד הברק מקדים את הרעם. מוקדים נוספים עולים במקבצים של שלושה, וקולות הפיצוץ מאשרים שזו אמנם הארטילריה שלנו, עובדת בקול ענות. אבל ברעם הפיצוצים נשמעים אצלנו קולות אחרים: בכל הפלוגה משתוללים כאבי-בטן בממדים של מגיפה! מה קורה לפלוגה א'? חורבן ממש!
לאור מדורות ההפגזה נראות דמויות על הגבעה. לא נראים כחיילים של ממש. אולי שכבו לישון בלי לשער את אימת ההתקפה המתרגשת לבוא עליהם. חלקם נראים במנוסה, ואחרים מנסים להתמודד עם המצב – תיאטרון של צלליות. זה הזמן להסתער. כך לימדו אותנו מאז ימי הטירונות.
לפני ההסתערות כרכנו על עצמנו סרטי זיהוי כדי להבחין מי לנו ומי לצרינו, ואנחנו רצים בשורה חזיתית. אוי לאותה שורה! חיילים רבים לופתים את בטנם ומתקדמים בקושי, אחדים גם משלשלים במכנסיים... איזה הסתערות מחורבנת! לפני רץ מישהו, מסומן בסרטי הזיהוי שלנו, נכנס לתוך גִזרת הירי שלי ומסתכן בכדור בגב. אני מגדף ומקלל, בועט בעכוזו ואז מזהה את השמוצניק משוֹמרִיָה שהיה צריך להיות במקום אחר בכלל. בינתיים נופל מישהו לצידי, איני מבחין מי, ואז השמוצניק תופש את מקומו, ומפנה את שדה הירי שלי. (לימים נקראתי להעיד שהשמוצניק שלא היה במקומו ונחשד בעריקה, נלחם לידי כתף אל כתף, אם גם טעה בגִזרתו).
אז מישהו מאיתנו כבר חטף כדור! עד אז בכלל לא הבחנתי באש נגדית. המקלע המחלקתי שלנו מתחיל לטרטר, ורואים גם דמויות נופלות על היעד, אותו אנו מציפים לבסוף בקריאות קרב.
אני מקבל את הגִזרה שלי, בקצה המוצב ממש. יש כאן מחפורת קטנה ואני נכנס לתוכה. ניכר שהמצרים הקימו את המוצב באופן חפוז, אפילו לא הספיקו לחפור אותו כמו שצריך. על תעלות קשר אין בכלל מה לדבר. כל המודלים שתירגלנו עליהם בכלל לא דָמוּ למה שיש כאן...
הפלוגה אחוזת מגיפת מעיים, עכשיו זה ברור. כנראה ארוחת הצהריים היתה נגועה. מזל שלא הספיק לי אוכל – לכן יצאתי בזול, גם כמה אחרים לא אכלו בשר – איש-איש וסיבותיו, אבל כל היתר... ונגועי המגפה הזו, אחדים מהם במכנסיים צואים, הם עכשיו אדוני המוצב, שנכבש בידיהם זה עתה.
מתחילים לרכז שבויים. פשוט אין להאמין כמה המוני חיילים מצרים היו במוצב הזה. זה היה בסך הכול מוצב מפקדה, לכן הקצו אותו לנו, חסרי הניסיון הקרבי, בהנחה שלא ניתקל בהתנגדות נחושה מדי. אולי ההתנגדות לא היתה נחושה מדי, אבל הספיקה להפיל בנו כמה חבר'ה טובים... ומה היתה עושה לנו התנגדות נחושה??? המחפורות הגדולות במרכז המוצב מכילות המוני מצרים, רועדים מפחד ומקור. הם, שלא צעדו והסתערו והזיעו כמונו, סובלים מקור. ההוראה היתה להוציא אותם אחד-אחד, ולרכז. מתחילים להגיע פצועים לנקודת האיסוף. משלהם ומשלנו. במוצב פזורות לא מעט גופות. משלהם ומשלנו. על יד תותח נ.מ. שוכב חייל מצרי, ראשו שותת דם, הוא בוכה ביללה. אף חובש טרם הגיע.
סִימֶך המ"כ מגיע אל המחפורת שלי.
"עשה לי טובה, תחפה עלי," הוא מבקש, כמעט מתחנן, בעודו משלשל מכנסיו וכורע.
"היי, תתרחק עוד, זה מסריח!" אני צועק אליו, לשווא.
סימך זה, שבכלל לא היה המ"כ שלי, דפק לי לפני כמה ימים תלונה על זה שהצליח לגנוב ממני את נשקי האישי בזמן השינה. עכשיו הוא בלי מכנסיים, טובל בשלשוליו ומבקש חיפּוי...
קולות חדווה נשמעים מקצה אחר של המוצב. מצאו את האפסנאות המצרית, ובה, איך לא, מכנסיים מקופלים שורות-שורות. בשורה לאלה שעשו במכנסיים. הברדק חוגג. אילו השבויים שטרם רוכזו היו מתעשתים...
צרור קצר קוטע את ההמולה. מי שמסוגל תופש עמדת קרב.
"זה אני, זה אני," צועק סָמָל המחלקה שלנו, מבלי להבהיר את מטרת הירי. צרור נוסף נשמע.
"זוזו אני אומר לכם, שלא ישפריץ עליכם דם," שומעים שוב את סָמָל המחלקה.
עכשיו כבר ברורה מטרת הירי... הצרורות נמשכים עוד עת קצרה – ונפסקים. עכשיו אני מרגיש שקַר. ראשי ריק ממחשבה. אני מוציא סוודר. הרָגָם המחלקתי שלנו מופיע עם המרגמה שלו ומתיישב על יד המחפורת שלי.
"אז שמו אותך, בקצה, מה?"
"כן. זאת הגִזרה שנתנו לי."
"חבל, בכלל לא ראית ולא השתתפת..."
"מה היה לי להשתתף, הספיק לי מה שהיה לי..."
"לא, אתה לא יודע מהחיים שלך... לא ראית את הסָמָל?"
"שמעתי אותו."
"הוא הרג איזה עשרה ערבושים!"
"אמרו שאסור להרוג שבויים..."
"עזוב, הם עוד לא היו שבויים. הם היו בעמדה שלהם."
"הם לא הרימו ידיים?"
"לא יודע, בחושך לא רואים... אצלו זה נקמת דם. ערבים הרגו את בן-דודו!"
אני משתתק. הפצוע המצרי ממשיך לילל, רק יותר בשקט. החובש הגדודי מגיע, ועושה תנועה בידו. אין לו מה לעשות איתו. חוץ מזה, החובש הפלוגתי שלנו נפצע קשה, הוא פה לבד, מחכה לחובשים מהצנחנים. הרָגָם מוציא נרתיק עור קטן מראה לי תמונה. בחורה קטנה, צנומה, כהה.
"את זה לקחתי מהשבוי האישי שלי..."
"לקחת שבוי?"
"כן, כל אחד לקח אחד או שניים."
הרָגָם מוציא גם שעון יד ומראה לי.
"גם את זה לקחתי ממנו. מי שלא הוריד מההרוגים – לקח מהשבויים."
תאוות השלל ניצתת בי לרגע, ונִכבֵּית מיד. להוריד מהרוגים, לקחת משבויים...
"היית צריך לראות את השעון שהסָמָל לקח!"
"ומה עשית עם השבוי שלך?"
"בסוף החלטתי להרוג אותו..."
אני משתתק. גם הרָגָם כבר לא מדבר. הוא אוסף את שללו והולך להחליף חוויות עם מישהו אחר. את הפצוע, שיילל כל הלילה, כבר לא שומעים.
איני יודע מדוע התנדבתי לשאת את הציוד הפלוגתי הכבד אל המשאיות שחיכו על הכביש. בדרך כלל איני מתנדב למשימות כאלה, מה גם שמנַדבִים אותי מספיק. אך מוטב להתרוצץ על פני המוצב ולכתף משא, ולא לשבת בעמדת הקצה הנוראה ההיא. שני חיילים משלנו עומדים על יד גופה כהה.
"מצאנו עוד אחד. כמה המון הם היו," אמר האחד והניף רגל לבעוט בו.
"עזוב אותו זה משלנו!" צעק השני שהבחין בסרטי הזיהוי.
החייל הפך אליו את פני המת. עִימוֹן! פניו שלווים כאילו ממשיך את תנומתו כאשר נמנם במשאית.
"חכה, כשמורדי ישמע..."
"מורדי כבר לא ישמע!..."
מורדי כבר לא ישמע. מורדי גם לא יאכל מרגרינה. כשאמרו לי איפה מצאו אותו, הבינותי שזה הבחור שנפל לצידי... מורדי ועימון שוב הולכים ביחד, אבל הפעם כל אחד לבדו... כל שארית הלילה ההוא סחבתי את הציוד הכבד. זה עוזר לרוקן את הראש.
השמש האירה לנו יום חדש. אל המשאיות נקבצו כל הפלוגות, ולשיירה נוספו משאיות מדגם בלתי מוכר וגם כמה זחל"מים. שלל-אוייב! הצנחנים מגיעים עליזים: לא היו להם כמעט אבידות. הם מלעיגים עלינו, הנח"לאים, שבקושי הסתדרנו עם מוצב מפקדה, שרוב יושביו – ג'ובניקים. גם מגיפת המעיים כמעט לא פגעה בהם, את האוכל הנגוע השאירו בעיקר לנו... הם שופעים שמחת-מנצחים. ירמי, קצין החבלה של הצנחנים, מופיע, נוהג בזחל"ם-שלל ונותן עין-עקומה באחד הנהגים:
"אם אתה רוצה לנהוג כמו בשיקגו – תקבל טיפול כמו בשיקגו!"
אנחנו מתמוגגים. איזה לוחם! המ"פים הנערצים של הצנחנים, מוטה, רפול וכולם, מופיעים כל אחד עם גייסותיו, הולכים במפוזר, לא בטורים מסודרים כמונו... בין הצנחנים אני מוצא את ידידי מנוער, אברמלה:
"הרגתי שניים," הוא אומר לי, "הם ארבו לי בחפירה. סקונדה..." סיפר והעווה פניו.
את אברמלה אני מכיר לא מאתמול. בחור עלא-כיפק, לא אחד שהורג בני-אדם. למזלו – יש לו יד זריזה ותגובה מיומנת. אחרת – אחד מהשניים (או שניהם) היו חוזרים הביתה, והוא היה נשאר בחפירה...
הייתי כמעט בן עשרים. הרבה יותר מתשע-עשרה...
* * *
????????? מה עם קול המוסיקה ??????
????????? מדוע לא שומעים אותו ?????
* * *
השׂקִית האדומה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
קניתי גבינת קוטג' 5% מיץ תפוזים טרי ולחמנייה
ושמו לי בשקית פלסטיק אדומה
שעליה כתוב הצרכנייה פתוח גם בַּיום
24 שעות 7 ימים בשבוע
בבית רוקנתי את השקית
מילאתי אותה בקבוקים ריקים
וירדתי לזרוק בפינה ומולי באה
בחורה עם כלב ועשתה לי אותות
שאשמור לה
רוקנתי את השקית לִכלוב הבקבוקים
ונתתי לה
היא אספה בה קקי של הכלב
זרקה לפח אבל ידיה הסריחו
הצעתי לה לעלות לדירה
כשהיא שטפה את כפות הידיים
עמדתי מאחור
סיבנתי לה את השדיים
הכלב שלה ליקק לי ברגליים
אני לא אוהב כלבים
לחצתי את חזהּ הזקוף והצח
הלבשתי לה שקית אדומה אחת
על הראש
אחת על הכלב
סגרתי וזרקתי את שניהם לזבל
* * *
מסע לאוקראינה – 13.7.09-21.7.09
היצירה העברית – השטייטל – החסידות
עגנון, ביאליק, אצ"ג, ברנר, ר' נחמן, הבעש"ט ועוד
בהדרכת ד"ר יואל רפל
ובהשתתפות הסופר חיים באר
פרטים: דורית 052-3251253 – rappeld@gmail.com
* * *
"אדם זקן מה יש לו בחייו?"
אלישע שלום,
אפשר להוסיף ולמנות בהמשך לתגובתו של רפי וייכרט [גיליון 443], את מחזור "נרות נץ החלב. פרידה להורים" (שובר הלב) של אגי משעול, את "בינתיים" (המפעים) של נתן זך ( "כי המקום שאת הולכת אליו אין בו תקוות / ולא אבדן, חרטה וצער, אף לא כאב אם, / המקום שאת הולכת אליו לא חסר דבר. הוא מקום שלם".) וכמובן את "אדם זקן מה יש לו בחייו" (המהפנט) של דוד אבידן, עוד ועוד.
בידידות
דודו אמיתי
גבעת עדה
* * *
מרים ויואב אהרוני
שירי זקנים
קראנו ביותר משמץ פליאה את רשימתו של ידידנו, המשורר אלישע פורת, על מחסור ב"שירי זקנים" בשירה העברית החדשה (חדשות בן-עזר 443).
אלישע דורש ברשימתו את הבלתי-אפשרי: שירה טובה לפי הזמנה. "הבו לי שירים בנושא המעסיק אותי, ובאופן המעסיק אותי!", הוא תובע – קריאה כמעט ילדותית.
להרגשתנו, בניגוד גמור להרגשת אלישע, יש בשירה העברית החדשה שירת זיקנה מופלאה ועשירה. רבים ממשוררינו הוכיחו כי אדם יכול לכתוב את מיטב שירתו בזקנתו, להגיע אל הפסגות דווקא כאשר הנעורים – הנחשבים לגיל השירה – נמצאים כבר הרחק-הרחק מאחוריו.
האם נזכיר את "נגיעות" של יצחק אוורבוך-אורפז, שקוראי חב"ע מתענגים עליהן בכל גיליון וגיליון, ואף שהן ניתנות בצמצום ובמשׂוּרה – טעמן עז ונשמר לאורך ימים? מה תגיד, אלישע, על ביטויו של המשורר הנפלא והחכם הזה על הבדידות, שברור לגמרי שאינה יכולה להיות אלא בדידותו של האדם הזקן:
בְּבוֹאֲךָ בֵּין אֲנָשִׁים
לַשָּׁוְא תְּנַסֶּה לְהַעֲלִים אֶת בְּדִידוּתְךָ –
הִיא תִּתְפֹּס אֶת הַכִּסֵּא שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.
האם נביא כדוגמא את קובץ השירים "איך זינג ווי א פייגאלע" – אחרוני שיריו של פנחס שדה, ובו מטובי שיריו – על ההחמצה והגעגועים, אובדן השמחה, הצטמצמות העולם, ודאות המוות הקרב – עד אחרון השירים, המרסק את הלב, "עם קבלת תוצאות בדיקת הריאה ב-CT":
אֲנִי שׁוֹכֵב מְכֻוָּץ בִּקְצֵה הַמִּטָּה כְּמוֹ חַיָּה קְטַנָּה.
אֵינֶנִּי יָכוֹל יוֹתֵר לִכְתֹּב שִׁירִים.
האם נפנה אותך אל חריפות הרגשת הזמן האוזל של טוביה ריבנר בשיריו המאוחרים?
כַּמָּה סְפָרִים עוֹד אַסְפִּיק לִקְרֹא
וְאֵיזֶה מֵהֶם בַּשֵּׁנִית אוֹ בַּשְּׁלִישִׁית
וְאֵיזֶה לֹא
וּמֵהַחֲדָשִׁים, מֵאֵלֶּה שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ?...
[שאלות]
ואיך אפשר לדלג על ספרו האחרון של חיים גורי בן ה-86 – "עיבל" – ספר שירה מעולה שבמעולים, עם אמירות בלתי נשכחות על הזיכרון והשכחה, על עצב הפיכחון, עינויי החרטות שאינן מרפות, הוויתור על החלום:
לֹא אָבוֹא לְשָׁם. כְּבָר לֹא אָבוֹא לְשָׁם. בְּאַחַד הַיָּמִים, בְּאַחַד הַלֵּילוֹת.
הַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת מְאֹד.
לֹא אֶעֱבֹר בְּדֶרֶךְ הַמֶּשִׁי, עִם דִּנְדּוּן שַׁיָּרוֹת הַגְּמַלִּים, נוֹשְׂאֵי הָאוֹצָרוֹת,
אֶל שַׁעֲרֵי הָעִיר הַחֲלוּמָה.
השיר נמשך והולך בשורות מלאות קסם עם "לֹא אֲשׁוֹטֵט", "לֹא אֶעֱמֹד", "לֹא אַבִּיט", "לֹא אָנוּע", "לֹא אַקְשִׁיב"... ולבסוף:
רֹאשִׁי שֵׂיבָה. אֶל סָמַרְקַנְד כְּבָר לֹא אַגִּיעַ, כַּנִּרְאֶה.
[העיר ההיא]
מה לך, אלישע, כי תלין בקוצר-רוח ביקורתי כלפי נשים משוררות, "המהססות, שלא לומר מסרבות" לעסוק בזיקנה ובמוות? את מי בדיוק ראית לנגד עיניך? האם נעלמו מעיניך שירי "שארית החיים" של לאה גולדברג, שכונסו אחרי מות המשוררת, ובהם אחרון שיריה, שנכתב ביד רועדת בהתרסה, בהשלמה, בתחינה:
וְזֶה יִהְיֶה הַדִּין
וְכָךְ יִהְיֶה הַדִּין
וְאָז בְּיוֹם הַדִּין
יִהְיֶה צִדּוּק הַדִּין.
וְאָנוּ לֹא נֵדַע
וְאָנוּ לֹא נָבִין –
וְנַעֲמֹד אִלְּמִים
בִּפְנֵי צִדּוּק הַדִּין.
וְזֶה יִהְיֶה הַדִּין...
האם לא קראת את מחזור שיריה האחרון של זלדה – "בבית החולים" – ובו, בערבוביה, הרגשת ההשפלה שבחולי ובתלות ותחנוני הנפש להיפרד מן הגוף בלי חולי וייסורים מכערים?
כִּי יִמָּכֵר סוּס בַּשּׁוּק
אִישׁ לֹא יִשְׁאַל אֶת הַנֶּפֶשׁ הַסּוּסִית
אִם מַרְשָׁה הִיא
לִפְתֹּחַ אֶת פִּי הַסּוּס בְּיַד זָרָה
וּבְאֵיבָרָיו לָגַעַת.
אֶת בְּשָׂרִי הַנִּכְלָם הִנִּיחוּ
לִפְנֵי דְּרָקוֹן הַמַּדָּע
בְּלִי לִשְׁאֹל אֶת נַפְשִׁי
עֲשָׂרָה רָאשִׁים שֶׁל דְּרָקוֹן נַעֲלֶה
הִתְבּוֹנְנוּ בְּעָנְיִי
בְּלִי לִשְׁאֹל אֶת נַפְשִׁי.
ומה עם אסתר ראב, הכותבת שנה לפני מותה – לקרוא ולבכות – את ההרגשה הנוראה של התפוררות הגוף, העיוות, אובדן היופי והאהבה, הרצון להמשיך לחיות במלוא החושים:
...עֵינַי מְטַפְטְפוֹת אֶת
יַרְקוּתָן עַל לְחָיַי
הַמִּתְקַמְּטוֹת – אֶת שְׁאֵרִית רֵיחִי –
אֵיזֶה רֵיחַ הָיָה לָהֶן?
רֵיחַ יָרֹק כַּעֲלֵי
אֶקָלִיפְּטוּס
כָּעֵת רֵיחָן מָלוּחַ –
[לילה טוב]
משורר כותב מתוך חוויות חייו, זיכרונותיו הטובים והרעים, מראות עולמו, מצוקות נפשו. על השיר "ערב פתאומי" (אדם זקן מה יש לו בחייו) של דוד אבידן אתה כותב שהוא "שיר רע וחסר לב של צעיר המתבונן בזיקנה". לדעתנו, זהו שיר יוצא מן הכלל של משורר הכותב את סיוטיו: אימת המוות, ההתכערות, הפחד המשתק מפני צמצום מרחב הבחירה ויכולת הפעולה. כן, הוא הרגיש את זה כבר בגיל 25 – האם אתה קורא למשוררים ומשוררות להתחיל לכתוב "שירי זיקנה" ביום הולדתם ה-65? ה-70? ה-80?
בשורות שהבאנו, ובשירה טובה בכלל, ביטאו משוררים בדם ליבם את מה שהציק להם באמת. השירים האלה מוצאים הד בליבנו, כי יש בהם אמת יסודית זו. אלישע יקירנו, הרי איש לא ייטיב ממך לבטא את מכאוביך ומצוקותיך שלך, את מה שטורד את מנוחתך באמת. כתוב על כך, הרי אתה משורר!
* * *
יוסי גמזו
זֶה לֹא הַגִּיל, זֶה הַתַּרְגִּיל...
לְכָל מְקוֹנֵן גֶּרִיאַטְרִי בְּהֶגֶה וָהִי וְגֶוַאְלד שֶל קִינִים
עַל כָּךְ שֶמֵרֹב אַנְטִי-אֵיגִ'ינְג כְּבָר אֵין לָנוּ נֶעבַּךְ שִירִים עַל זְקֵנִים
בָּעִיר בַּת-יָם, בִּרְחוֹב יְרוּשָלַיִם,
בְּכָל יוֹם ו', מַמָּש כְּמוֹ מַחֲזֶה
רוֹאוֹת עֵינַיִם וְשוֹמְעוֹת אָזְנַיִם
נִסִּים שֶלֹּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה.
שָם יֵש אָקוֹרְדֵּיאוֹן וְיֵש גִּיטָרָה
וְיֵש כּוֹסוֹת שֶל עַרַק, חֲבֵרִים,
וַחֲבוּרָה שֶל בּוּלְגָּרִים שֶשָרָה
מִמְּרוֹם שְנוֹת הַתִּשְעִים כִּבְנֵי עֶשְֹרִים.
וְאֵין יוֹתֵר סְקְלֶרוֹזָה וְלוֹרְדּוֹזָה וּפּוֹדַגְרָה
וְלֹא צָרִיך נִתּוּחַ פְּלַסְטִי אוֹ גְלוּלוֹת וִיאַגְרָה,
צָרִיךְ רַק גְּבִינָה בּוּלְגָּרִית וּקְצָת אוּזוּ
וְהַיְדֶה בֶּה, חֶבְרֶה, תָזוּזוּ, תָזוּזוּ,
שֶכָּל פַסְפוּס עִם גִּ'ינְס שָחוּק וְאֹזֶן עִם עָגִיל
יִרְאֶה שֶנְּעוּרִים זֶה לֹא הַגִּיל, זֶה הַתַּרְגִּיל...
בָּעִיר בַּת-יָם, בִּרְחוֹב יְרוּשָלַיִם,
בְּכָל יוֹם ו' בַּבֹּקֶר, כְּמוֹ שָעוֹן,
פּוֹתְחִים שֻלְחָן וְלֵב וּבַקְבּוּק יַיִן
וְהַבְּדִיחוֹת עָפוֹת מִן הוֹן לַהוֹן.
וּבְלוֹרִיּוֹת שֵֹיבָה וּבְרַק קָרַחַת
מִסּוֹפְיָה, פְּלוֹבְדִיב, וַארְנָה, אֵיפֹה לֹא?
יוֹצְאִים לְפֶתַע כְּמוֹ שֵדִים מִשַּחַת
בְּזֶמֶר, בִּנְגִינָה וּבִמְחוֹלוֹת.
כִּי אִם גִּמְלַאי רוֹקֵד עוֹד וְיוֹקֵד עוֹד וְשָר אַרְיָה
אָז אֱלוֹהִים אִתּוֹ, כִּי אֱלוֹהִים הוּא בּוּלְגָּרִי
שֶמוֹצָאוֹ מֵאֶרֶץ הַבַּלְקָנִים, שָם (בּוּל!) גָּר יָה
וְגַם כְּשֶהוּא בְּפֶּנְסְיָה הוּא שוֹמֵר אוֹתוֹ בָּרִיא.
וְאֵין יוֹתֵר סְקְלֶרוֹזָה וְלוֹרְדּוֹזָה וּפּוֹדַגְרָה
וְלֹא צָרִיך נִתּוּחַ פְּלַסְטִי אוֹ גְלוּלוֹת וִיאַגְרָה,
צָרִיךְ רַק גְּבִינָה בּוּלְגָּרִית וּקְצָת אוּזוּ
וְהַיְדֶה בֶּה, חֶבְרֶה, תָזוּזוּ, תָזוּזוּ,
שֶכָּל פַסְפוּס עִם גִּ'ינְס שָחוּק וְאֹזֶן עִם עָגִיל
יִרְאֶה שֶנְּעוּרִים זֶה לֹא הַגִּיל, זֶה הַתַּרְגִּיל...
בָּעִיר בַּת-יָם, בִּרְחוֹב יְרוּשָלַיִם
גַּם אִם נוֹשֵר שֵֹעָר, כִּי מִזְדַּקְּנִים
יֵש בַּפָּנִים עוֹד אֹדֶם בַּלְּחָיַיִם
וּכְשֶשָּרִים – נוֹשְרוֹת גַּם הַשָּנִים.
כִּי בּוּלְגָּרִים, אִם יֵש מוֹרָאל בָּרֶקַע
רַק הֵם פֹּה, חֲבֵרִיקוּ, מְבִינִים
שֶסּוֹד הָעֲלוּמִים הוּא כְּמוֹ בּוּרֶקַס:
בַּחוּץ קְצָת מְקֻמָּט אַךְ חַם בִּפְנִים...
אָז סְטִיגָה בֶּה (מַסְפִּיק וְדַי) עִם כָּל הַפֶּסִימִיזְם
הַסָּח לֵאמֹר כִּי אֵין שִירֵי זְקֵנִים אֶצְלֵנוּ כְּלָל
וְהַיְדֶה בֶּה, רֵעַי, לְהַפְגָנוֹת הָאוֹפְּטִימִיזְם
שֶמִתְקַיְּמוֹת בְּכָל יוֹם ו' בַּמוֹעֲדוֹן הַנָּ"ל.
כִּי אֵין שָם שוּם סְקְלֶרוֹזָה וְלוֹרְדּוֹזָה וּפּוֹדַגְרָה
וְלֹא צָרִיך נִתּוּחַ פְּלַסְטִי אוֹ גְלוּלוֹת וִיאַגְרָה,
צָרִיךְ רַק גְּבִינָה בּוּלְגָּרִית וּקְצָת אוּזוּ
וְהַיְדֶה בֶּה, חֶבְרֶה, תָזוּזוּ, תָזוּזוּ,
שֶכָּל פַסְפוּס עִם גִּ'ינְס שָחוּק וְאֹזֶן עִם עָגִיל
יִרְאֶה שֶנְּעוּרִים זֶה לֹא הַגִּיל, זֶה הַתַּרְגִּיל...
נ.ב.
לְשֵם גִּלּוּי נָאוֹת שֹוּמָה עָלֵינוּ לְהַכְרִיז
כִּי אַף שֶלֹּא מִסּוֹפְיָה בָּאנוּ אֶלָּא מִפָּרִיז
וְאֵין בָּנוּ דָם בּוּלְגָּרִי (אַף לֹא חֲצִי מָנָה)
יֵש לָנוּ לָעֵדָה הַזֹּאת סִימְפַּטְיָה לֹא קְטַנָּה.
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
גיבורו של קלודל
– – – גיבורו של קלודל המצוי בין שתי אהבות אלה [קרוע] מפרפר מלא [פקפוקים] צער ספקות, ולכן כורע ברך לפני הרגש הגדול, הוא מכיר בגבולה של להט האהבה אשר נצטווה לעקרה לצמיתות.
בו בזמן חושב הוא שקשרים אלה עם היצירה אינם משהו שמחוץ לרצון האלוהי.
השכינה אם הפרידה, אסרה על שני האהובים למצוא זה את זו בחיי יום יום – – – מקרבת אותם ומקשרת אותם קשר מסתורי, היא קושרת ומפרידה, וכך לא יאבד כל אחד לבד, אלא יינצלו, כל אחד לבד רודריג ופרוהז, על אף האוקיאנוס המפריד ביניהם, כל אנחה אשר יפלוט האחד מוצאת את הדה בנפשו האהובה של השני, ומאופק אל אופק הקשיבו, הנה הם מדובבים חרש זה עם זו.
*
נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. דף טיוטה מרשימה על ספר של קלודל. בביבליוגראפיה של אסתר ראב לא נמצא זכר לרשימה שפירסמה על קלודל. יש לברר באיזה ספר מדובר.
על הבניין
הך-הך מתדפקות הלבנים לעול העץ הנתון על הגב: מסגרת – ולבנים מסודרות בה לריבוע.
מגישי הלבנים הינם היום מהמין הגרוע. "ברַרה" – אומר מנחם, שהוא "בורר" בעונת תפוחי-הזהב.
הבנאים מדי-פעם: "נו, זוזו!"
"פורים! קינדער, פורים!" – צועק מאיר'קה, מי שהיה שוליא של חייט בעיירתו. מנפנף הוא ברב-חן בכף-הסיידים, כאילו היתה זו מחט דקה מן הדקה...
מתקיני הטאבארות הולמים למטה בפטישים; הגַמלים הביאו חצץ. שניים מבעלי-החיים הגדולים הקרחים נסתבכו בפיגומים המושלכים, וגעיית-נחירתם נישאת על הלמות הפטיש וקריאת הבנאים: "הב הב, קאשע, קינדער, קאשע!"
נושאי-הטיח, פרחחים בלונדיים שזה עתה ירדו מעל האונייה, הצפון פורח בלחייהם כוורד קר, ואיתם תימני, עקום-רגליים, בין נושאי-הלבנים: שני יהודים בעלי זקן וגבות לבנים משיד.
"אוי לייביל, שמש ארץ-ישראל. אריח אין איהר! מייבשת את הגרון. הגש את הכד."
בפינת אחד החדרים, העתידים בוודאי לקבל פסנתר שחור מהודר, עומדת צפחת אדומה וכולה מזיעה מים, תאווה לעיניים. מאיר'קה משלשל ראשו המוארך אחורנית – וגררר ישר ממקור הכד לפה, "למד את המלאכה". המים מחלחלים לגרונו; אבל חלקם משתפך גם לתוך החולצה, על החזה המיוזע – "איחחח חברה, קררר, מדגדג..."
"וז'ניה שלך, מדגדג וחם?" מתיז לייביל. החבריה רועמת בצחוק.
היהודים נושאי-הלבנים מציצים מלמטה אל גבהי הסולמות; בזרות נושאים הם את לבניהם, בהכנעה דוממת, כאשר נשאו בשוק-העיירה שק תפוחי-אדמה שקנו מידי הגויים.
"אתו בורוך, רשעת – !Das ist ja Hebraisch. הי-הי-הי – " צוהל אחד האדמונים, ושפתיו נפערות לאין גבול.
"ויפתח אלוהים את פי – "
"התיש!" עונה התימני בסלסול ובהטעמה מזרחית אחרי מאיר'קה. הבנאים מחזיקים בבטנם מרוב צחוק.
"אה יקה בן יקה – " משתפך שוב החייט בסופרנו של "משורר" בבית-הכנסת.
"אגור בן יקה טרבימבים-בם-בם," – מתעוררים נושאי-הלבנים לפתע ומחזיקים אחריו בבאס, זקניהם נעים, אחזה גם בהם השמחה. הך-הך משקשקות המסגרות הכבדות על הגב הלאה.
השמש זללה כל צרור של צל מבין הכתלים אשר התרוממו לקראת הגג-לעתיד; החדרים המרובים עמדו כגביעים פתוחים לקראת חומה; ריח המלט הצונן היה המיפלט היחידי לחושים העייפים...
"אין וועלדיל ביים טייכיל דארט זענען געווארקסען... אוי אטייכיל, אוי אוועלדיל – " ציפצף החייט.
"אטייכיל, אטייכיל," – רטן סניה השחור ומכווץ גבותיו. "הרי כאן כל הים, ים התיכון, ואנו עוד נכבוש אותו בספינות."
סניה הוא מלח לשעבר, וטולטל וחצה רוב הימים שעל פני כדור-הארץ. כעת נתכווץ לו בצריף, על שפת ים התיכון, בעיר עברית זו. להינתק לגמרי מן הים אינו יכול. עומד הוא על הפיגום וחורז לבנה ללבנה ורואה אונייה שדגלה לבן-כחול, והוא רב-חובלה.
מבור השׂיד עולה הבל. השמש מכה ישר על הראש. תחת הרגליים מידרדרים שברי-לבנים, מלט יבש, כפיסי-עץ; פה ושם קרש, ומסמריו בולטים למעלה באכזריות. החבריה מדלגת על פני קרשים אלה כעל מכשולים בשעת התחרות, אבל איש אינו מתכופף להסיעם הצידה.
שעת צהריים. ברז רק אחד, בצל אורן מרוט ולבן מאבק וכרסום הגמלים. סניה כבש לו ראשון את הברז, זרועותיו אמיצות-השרירים מזילות חלב-שיד תחת קילוח-המים. הראשים מוגשים לברז בזה אחר זה: שחורים, צהובים, בעלי זקן ופיאות, עכבריים ורחבי לסתות. רצינות האכילה כבשה את הגופים הלאים. ניירות ספוגי-שמן מרשרשים ומושלכים מתוך סלים. לחם נבצע ברעש. הלסתות נעות, השיניים מצטחצחות. המכונה מקבלת את מנת ההסקה שלה.
*
נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1933 לערך, בתל-אביב. נדפס לראשונה: "בוסתנאי", 10.5.1933. לא נכלל בקובץ "גן שחרב".
* * *
דודו פלמה
בר כוכבא – המשיח הציוני הכוזב
לפני כמה ימים חגגנו בעוז ובתפארת את ל"ג בעומר. מעל למדורות ולעשן שכיסו את פני הארץ, הבליחו באוויר השקוף וניצנצו מושגים כמו "בר יוחאי", "רבי עקיבא", "מרד בר כוכבא", "ספר הזוהר" ועוד מושגים כאלה ואחרים, שהם מסימניה של תקופה שהיא שטופה באותות של הערצה וערגה לאחרית הימים ולאורו של משיח, כיאה לזמנים של משבר רוחני וחברתי גדול.
חשוב להדגיש שבר כוכבא חזר להיות "גיבור גדול" רק הודות לתנועה הציונית, שבתחילת המאה הקודמת ואולי מעט קודם לכן, מששבו אנשיה ארצה אחרי אלפיים שנות, הם הסתכלו ימינה ושמאלה ולא ראו אף גיבור אחד לרפואה שישמש להם אות ומופת, שיעודד אותם בשעת צרה ושלאורו ילכו.
מאיר הר ציון, שלמה באום וגד מנלה יתרחשו רק בעתיד הרחוק ואפילו יוסף טרומפלדור, "איש חידה ולו זרוע יחידה", עדיין לא היה על המדף. בצר להם פנו אל העבר הרחוק ודלו ממנו את בר כוכבא. דמות משוקצת ושנוייה במחלוקת אצל חז"ל, שהציונים עשו לה ריהבליטציה הכרחית.
אבל היום, כאשר אנו נמצאים בתקופת דמדומים, תקופה של משבר עמוק, בו החברה הישראלית בורחת מן המציאות הקשה אל פתרונות קסם, שהמשותף לרובם שהם דוחקי קץ, מן הראוי שנתבונן בעין מעט יותר מפוקחת אל דמותו השנויה במחלוקת של בר כוכבא, שזוהה כמשיח על ידי רבי עקיבא ונתגלה לאחר מכן ככוזב.
הגל המשיחי העכור, שנפתח על-ידי ר' עקיבא, המשיך ע"י תלמידו רשב"י, שהמסורת מיחסת לו גם את ספר הזוהר. בר כוכבא הוא ההתגשמות הראשונה ביהדות של המאוויים לעולם טוב יותר, שרחשו בחברה שחיה תחת עולו של הכיבוש הרומי (זאת אם לא סופרים את ישוע הנוצרי). הקנאות הדתית שהתחשלה בכבשן הכיבוש הרומי (אולי מזכירה קצת את תנועת החמאס בעזה?), הגיעה אל שיאה כאשר ר' עקיבא מושח את בר כוכבא למלך המשיח ומצטרף יחד עם אלפי תלמידיו אל המרד ברומאים.
התוצאה של המרד היתה איומה ונוראה. הרומאים לא השאירו להם כל סיכוי ודיכאו את המרד ביד ברזל. חז"ל שסלדו משפיכות דמים, מעידים בזעזוע גדול את התיאור הבא: "נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים, נשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה (ביתר לים) – רחוקה היתה מן הים ארבעה מילין." (איכה רבתי פרק ב')
התיאור הפלסטי של נהר הדם, שניגר מן הפתחים של העיר ביתר וזרם כשיטפון של גשם במידבר (אבל של דם), כשהוא מגלגל סלעים גדולים והולך עד ארבעה מילין בים, הוא מצמרר ביותר. חז"ל אינם מסתפקים בתיאור המצמרר ומוסיפים הערה שבאה להעצים את הזוועה "שמא תאמר שקרובה ביתר לים – רחוקה הייתה מרחק ארבעה מילין."
קדם לכך סיפור המצור על ביתר וסופו של בר כוכבא, שנכנס אל ביתר "משיח" ויצא ממנה, לאחר גילויים מזעזעים של אלימות בתוך המשפחה, כ"רועה אליל":
"שלוש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר על ביתר. והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום היה מתפלל ואומר: 'ריבונו של עולם, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום!'. לבסוף נתן אדרינוס דעתו לחזור. בא כותי אחד ואמר לו: 'אדוני, כל זמן שתרנגולת זאת מתגעגעת באפר אי אתה כובשה. אלא המתן לי, ואני אעשה לך שתכבשנה היום.' מיד נכנס לביתר בשער העיר ומצאו לר' אלעזר שהיה עומד ומתפלל. עשה את עצמו כאילו לוחש באוזנו. הלכו ואמרו לבן כוזיבא: 'דודך ר' אלעזר מבקש למסור מדינה זו ליד אדרינוס.' שלח, והביאו אצלו אותו כותי. אמר לו: 'מה אמרת לר' אלעזר ומה אמר לך?' אמר לו הכותי: 'אם אומר לך – יהרגני המלך; ואם לא אומר לך – אתה תהרגני. מוטב שאהרוג את עצמי, ולא יתפרסמו מיסתורין של מלכות.' היה בן כוזיבא סבור בדעתו שביקש ר' אלעזר למסור את המדינה. שלח בן כוזיבא והביאו לו לר' אלעזר אצלו. אמר לו: 'מה אמר לך אותו כותי?' אמר לו: 'איני יודע מה לחש לי באוזני, הייתי עומד בתפילה ולא שמעתי כלום.' 'ומה אמרת לו?' אמר לו: 'לא כלום.' נתמלא בן כוזיבא כעס, בעט בו ברגלו בעיטה אחת והרגו. יצתה בת קול ואמרה: 'הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו' (זכריה י"א, יז) אמרה לו: 'אתה שברת זרועם של ישראל וסימאת את עין ימינם, לפיכך: זרועו של אותו האיש – יבוש תיבש, ועין ימינו כהה תכהה.' (שם). מיד גרמו העוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא" (איכה רבתי ב').
כך הסתיימו להן שלוש שנות שלטונו של המשיח בעם ישראל. העוונות (אלימות) שהביא עימו בר כוכבא, הפילו את ביתר וגרמו בסופו של דבר למותו המדמם. בהמשך אנו מוצאים בתלמוד הירושלמי הד להתמרמרות הגדולה כנגד ר' עקיבא ושיטתו: "ר' שמעון בן יוחאי היה אומר: ר' עקיבא היה דורש דרך כוכב מיעקב (במדבר כד כז) – 'דרך כוזבה מיעקב'. ר' עקיבא כאשר היה רואה את בר כוזבה (כוכבא) היה אומר: 'זה הוא מלך המשיח.' אמר לו ר' יוחנן בן תורתא: 'עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא'." (ירושלמי מסכת תענית פ"ד).
(למרות חז"ל ועמדתם המציאותית, ליבו של העם ינטה תמיד אחר דמותו האגדית של המשיח. והתפרצות המאוויים הדוחקים את הקץ תחזור שוב ושוב עם משיחי השקר שבתאי צבי ויעקב פרנק וגם היום בגלים הגואים של החרדיות הדתית לאומית).
הרבה שנים אחרי האירועים הללו שקרו בא"י, יושב יהודי חכם בשם הרמב"ם ומנסה להחזיר את המשיח אל הבקבוק שממנו חולץ ברגע של משבר ע"י ר' עקיבא. הרמב"ם רוצה יותר מכך, הוא מבקש להסיר מן המשיח את המסכה הרגשנית/עממית שלבש עם השנים, והוא עושה זאת ע"י זה שהוא מחלן (מלשון חילוניות) את דמותו. וכך הוא כותב בספרו משנה תורה:
"ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן." (רמב"ם: משנה תורה, הלכות מלכים).
שימו לב שהרמב"ם, במקור הזה, כל כך רציונאלי ביחסו למשיח, עד שהוא שולל את האפשרות שהמשיח העתידי יחיה מתים, דבר שהוא אחד מסימניו הבולטים ביותר של המשיח העממי. לא רק שהמשיח "החילוני" של הרמב"ם לא יחיה מתים אלא שהוא גם לא יעשה אותות ומופתים. כלומר משיח בלי "ממבו ג'מבו". הרמב"ם מנטרל את האסקפיזם שטומן בחובו המשיח בכך שהוא יוצר מושג חדש "בחזקת משיח". (ובכך מקדים הרמב"ם את קארל פופר שקבע ש"אמת מדעית נכונה כל עוד אפשר להפריך אותה ע"י ניסיון." כזהו המשיח של הרמב"ם, "משיח" שאפשר להפריכו ע"י ניסיון).
הניסיון של הרמב"ם להשיב את הג'יני של המשיח לבקבוק החזיק מעמד יפה עד שהגלים האחרונים של הלאומניות הדתית שגאתה בחלקים נרחבים של החברה הישראלית של ימינו, שצמאה כל כך אל הקץ, שחררה אותו שוב מן הבקבוק.
וכעת רק ימים יגידו האם סופנו יהיה כסופה של ביתר, או שאולי בכל זאת נתפכח ברגע האחרון ונחזיר את המשיח, אולי בעזרת הרמב"ם, חזרה אל הבקבוק ממנו הוא יצא. ימים יגידו...
אהוד: ראוי קודם לציין שרשב"י לא כתב את ספר הזהר אלא הוא נכתב מאות שנים אחרי כן בספרד, כפי שהוכיח פרופ' גרשם שלום, גדול חוקרי הקבלה היהודית (אפילו בימים אלה).
דבר נוסף הוא שאתה מבלבל בין משיחיות שמבקשת לפעול מחוץ להיסטוריה ולחוקי המציאות לבין מלחמה לאומית של עם על ארצו, ולכן בצדק אימצה לה הציונות, שלא היתה תנועה משיחית, את מצדה והחשמונאים ובר כוכבא, ולא את שבתאי צבי ויעקב פראנק (וראה על כך את הראיון שערכתי עם גרשם שלום בספרי הנידח "אין שאננים בציון"). מצד שני, כשאתה הולך בסימטאות מאה שערים כיום ורואה שם מתנוססת הכרזה הלובאביצ'ית של "משיח עכשיו" אתה נוכח בעומק התהום של הטמטום וטשטוש הגבולות שאליה נגרפה היהדות החרדית. בשעתו תליית כרזה כזו היתה משולה להצגת חזיר בפומבי בשכונה יהודית דתית או צלם בהיכל – בעיני החרדים של מאה שערים ודומיהם.
* * *
איפה גיבורת התקשורת והנשים המצביעות
קדימה ציפי ליבני?
עושה שתי מדינות לשני עמים באופוזיציה???
* * *
מדוע שונאים אותי כאן
כמו ששנאו אותי האנטישמים באירופה?
אהוד היקר,
קראתי את ההתכתבות בינך ובין יוסף עוזר [גיליון 443], ואודה לך אם תרשה לי הוספה קטנה:
אף אחד איננו מכחיש שרוב היהודים האשכנזים חיו חיי דלות עד כדי חרפה, וסיפוריו של מנדלי מוכר ספרים מתארים זאת בלי כל משוא פנים, אלא שמעטים מתוכם, אידיאליסטים חסרי תקנה, הניחו את היסוד ליישוב העברי בארץ ישראל, זה שהוביל לקוממיות ולעצמאות – וכל זאת תוך הקרבה עצמית המעוררת התפעלות. אני ושכמותי, משרידי היהדות האירופית, הגענו לארץ לאחר שהמדינה היתה כבר עובדה. הגענו לכאן, יחד עם אחינו מארצות האיסלם, ללא רכוש, ללא מקצוע (רובנו היינו סוחרים), ללא שפה. כמו אחיי מארצות המזרח גרתי באוהל במעברה, ועברתי את כל ייסורי הקליטה הקשים שנמשכו שנים רבות עד שקיבלנו שיכון ללא מרצפות, ללא תקרה (ראינו את הרעפים), ללא מים וללא חשמל.
ואני מבקש לדעת איך אני כאשכנזי עשקתי את אחיי עולי ארצות האיסלם? אני רוצה לדעת מדוע שונאים אותי כאן כמו ששנאו אותי האנטישמים באירופה? מדוע מכנים אותי "אשכנאצי"? מדוע כשכתבו על הקירות של "הבימה" "אשכנזים לבוכנוואלד!" – לא קם אף איש רוח מזרחי כדי לעצור את הזוועה? מדוע כששלמה צדוק הכריז שהוא עומד לירות באשכנזים ברחובות (!) – לא רק שלא גינו אותו – אלא אף ניתנה לו משרה במשרדו של השר אוזן, כי הוא "מקופח"?
על השאלות האלו כתבתי בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות" (ירון גולן 2000). הלוואי שיוסף עוזר היה קורא את הספר הזה – הוא היה מוצא את כל המקורות ההיסטוריים החסרים לו.
שלך,
משה גרנות
* * *
אנחנו צמחנו על לֶבֶּן של 'תנובה'
לאהוד, ניצה ולכל עם ישראל שלום.
בלהיטה המפורסם של להקת הבריגדה "כל הדרכים מוליכות לרומא", שהושר מפי יוסי ידין ז"ל וחנה מרון תבדל"א, ליווה מחבר השיר צבי בן יוסף ז"ל (נפל בגוש עציון במאי 1948) שהיה אקורדיוניסט הלהקה, את קטעי הדיקלום שבשיר, בנגינת נעימות רקע: "לילי מרלן" ו"יש לי כנרת, מיתרים אלפיים" – א שיינע שידוך...
באשר לנוסח העברי הפטריוטי, אני שמעתי מאבי ז"ל גרסה אנטי-בריטית של השיר Bless Them All כהאי לישנא:
Fuck them all, fuck them all
צריך את הבריטים למול
להשקות אותם יין
לקצוץ את הזין
ואז לברך: Fuck them all
מאחר שאני, עצלן שכמוני, נולדתי רק ארבעה חודשים לפני קום המדינה, אינני יכול להעיד על כך ממקור ראשון.
על הדור שלי כתב בשעתו דן אלמגור (או אולי היה זה יוסי גמזו – וואללה אינני זוכר) ב"מעריב לנוער":
"...אנחנו צמחנו על לֶבֶּן של 'תנובה' / ולא על פלמ"ח ועל אייזן-בטון / אנחנו עמליה וגידי ורוּבָה / וכל הילדים מאותו השנתון. / לגננת שלנו קראו דודה חנה / וממנה שמענו סיפור, לא צ'יזבט / ואחרינו רדפו אימהות עם בננה / על פני כיכר דיזנגוף כל יום שבת.../ ועל זאת לא יסלח לנו שום ירחמיאל / ועל זאת זועקים כל נביא וחוזה / שרק דור מחוּסר אחריות ושלומיאל / מרשה לעצמו מין איחור שכזה..."
בברכה,
חיים אנלין
* * *
שם המכתב העיתי באנגלית
חן חן לגיליון האחרון של "חדשות בן עזר" (443). הפורמאט החדש של הצרופה קריא יותר, אבל, דא עקא, שהחומר הנכתב בו מורץ פעמיים, בטעות טכנית כפי הנראה. על כל פנים, תודה, והמשך יום טוב ושקט. הרעיון לצרף את השיר "לילי מרליין" לקובץ הוא מבורך ומרגש. שמא ניתן להוסיף לכותרת הגיליונות הבאים את שמו בלעז:
BEN EZER NEWS – BEN
בברכה,
יוסי דה ליאון
אהוד: אין שום פורמאט חדש לצרופות אלא הן ניתנות כפי שהן נשלחות אליי בתנאי שהנפח שלהן אינו גדול מדי, וגם לפי עניינן. לא ידוע לי על הטעות הטכנית שעליה אתה כותב ולא קיבלתי תלונות דומות מאחרים. בדרך כלל אני כותב את שם המכתב העיתי באנגלית:
Ben-Ezer's News-letter
ובקיצור: BENL
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,103 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל