| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 446
תל אביב, יום חמישי, כ"ז באייר תשס"ט, 21 במאי 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
לכבוד יום ירושלים, שחל במוקדם היום, מגיש המכתב העיתי לקוראיו, אוהבי ירושלים ואוהבי השירה, צְרוּפָה חגיגית ובה פואמה ירושלמית חדשה של המשורר יוסי גמזו, שזכתה בפרס אקו"ם לשירה ישראלית
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך "נגיעות" (70).
קורות אהרון הרשלר הי"ד, החלל הראשון במערכות ישראל, שאלמנתו הדסה [סִית הוּדֶעס מִן אֶל-טַחוּנֶה) היתה אשתו הראשונה של יהודה ראב ואם בנו-בכורו מנחם-שלמה, מתוך "הראשונים" מאת עמר לחמנוביץ, ישראל היום, 27.4.09.
משה ברק: פנייה פומבית לברית יוצאי מרוקו.
ד"ר גיא בכור: עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי: למה אנחנו מתעקשים להתחבר מחדש לעזה?
משה מנבכי חולשונו: קמצית ~ טי-שרטTSHIRT / לקמוץ ~ PULL OVER.
עזיז אבו סארה: פלסטיני זוכר את השואה.
"השואה בעיניים ערביות" מאת נד'יר מג'לי, מתוך אהוד בן עזר: "פולניה בלי יהודים", יומן המסע לפולין, אושוויץ ובירקנאו,19.5.05.
אורי הייטנר: המהפך הדמוקרטי.
מה הקשר בין ברווז (א קאצ'קע – ביידיש) וחג השבועות? סיפור אמיתי מהעבר הרחוק מאת ב. קרביץ (פישקו) – קיבוץ תל-יצחק.
משה גרנות: ניחוחות עולם רחוק, על ספר של עזרא יחזקאל-שקד, "רופא שטן".
משה שפריר: על הספר "ראשית" של מאיר שלו.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": דרי הבית. על המזח. עוצר.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אַתָּה יוֹשֵׁב עַל כּוֹס קָפֶה עִם מַאֲפֶה בְּבֵית קָפֶה
וְאֵינְךָ מַכִּיר בּוֹ אִישׁ
וְהַקּוֹלוֹת וְהַמַּבָּטִים וְהַזָּרוּת עוֹטְפִים אוֹתְךָ
כְּמוֹ מוּזִיקַת בַּיִת זְעִירָה.
מתוך המחזור "נגיעות" (70)
* * *
תיקון טעות
התוכנית "חדש על המדף" על "ספר הגעגועים" תשודר בגל א' ביום חמישי, 21.5 בין השעות 07.55-08.05 בבוקר. הסוקרת – אורה ערמוני.
* * *
קורות אהרון הרשלר הי"ד
החלל הראשון במערכות ישראל
שאלמנתו הדסה [סִית הוּדֶעס מִן אֶל-טַחוּנֶה)
היתה אשתו הראשונה של יהודה ראב
ואם בנו-בכורו מנחם-שלמה
מתוך "הראשונים" מאת עמר לחמנוביץ, ישראל היום, 27.4.09
אהרון הרשלר נולד בהונגריה ב-1850. הוא מת בירושלים ב-1873. מתי מעט יודעים מי היה. הרשלר לא ידע שום דבר על מדינת ישראל או על צבא ההגנה לישראל. איש מבני דורו לא ידע על מדינת ישראל משום שמדינת ישראל, לא כל שכן צבאה, עדיין לא נהגו אז בכלל, אפילו לא בדימיונו הקודח של בנימין זאב הרצל. כשהרשלר נרצח על ידי ערבים מחוץ לחומות העיר העתיקה, הרצל היה בן 12. רחוק מחיבור "מדינת היהודים", רחוק מהקונגרס הציוני הראשון.
אהרון הרשלר לא חירף את נפשו במערכה. הוא רק היה יהודי שבא עם משפחתו לארץ ישראל כדי ליישבה, ומסיבה זו נרצח. על פי רישומי מדינת ישראל, הוא היה החלל הראשון במערכותיה. עוד עשרות גברים ונשים מבני היישוב היהודי המתחדש נפלו אחריו, הרבה לפני שמישהו תיכנן כאן מדינה. כולם נימנים עם משפחת החללים.
מי קבע היכן מתחיל הזיכרון? מהי נקודת הזמן המדוייקת שבה החל המאבק על הקיום הציוני המודרני בארץ ישראל? סיפורם של הנופלים הראשונים כרוך בשאלות רבות שאין להן מענה. המסע אחר זהותם הוא סיפור בלשי כמעט, שבו משמשים בערבוביה דימיון, אגדה וסיפורים שעוברים מדור לדור, לצד ההיסטוריה הרשמית.
מערכות ישראל לא החלו ב-1948, ואפילו לא בימי המחתרות. הן החלו אי שם במחצית השנייה של המאה ה-19, בימי היישוב הישן וניצני העלייה הראשונה, ימים שבהם לא היו טנקים ולא טילים, ואפילו לא מקלעים. כלי הנשק היו אקדח, שברייה, ולעיתים סתם אבנים. שדה הקרב לא היה בגבול מדינת אוייב אלא בבית עצמו; טחנת הקמח, מחסן התבואה, הפרדס, לול התרנגולות. אבל האנשים, הלוחמים – הם היו ממש כחללים של ימינו. בחייהם ובמותם.
רעש מטחנת הקמח
לא בכדי בחרה מדינת ישראל את סיפורו של אהרון הרשלר כמקרה ראשון שבו נפל לוחם יהודי על משמרתו ביישוב המתחדש בארץ. משפחת הרשלר היתה אבן יסוד בחזרתה של ירושלים להיות עיר יהודית. הרשלר נולד באוסטרו-הונגריה למשפחה אורתודוקסית שעלתה ארצה והתיישבה מחוץ לחומות, בשכונת משכנות שאננים.
נינתו של אהרון, בלהה שמיר, היום בת 81, מתגוררת בירושלים וזוכרת היטב את הסיפורים על סבא-רבא הגיבור. אחיה, אהרון עציוני (79), הקרוי על שמו, לחם בחטיבת הראל בפלמ"ח, היה ממקימי קיבוץ מלכיה בגליל העליון וחי היום בנתניה.
שמיר מספרת שהרשלר ירש את התעוזה מאימו האמיצה, שנחשבת עד היום מיתוס במשפחה: "כשביקר הקיסר פרנץ יוזף בארץ, ב-9 בנובמבר 1869, ניגשה אליו חנה, אימו של אהרון, ואמרה לו שאינה יכולה להוריד בפניו את כובעה מכיוון שלא מאפשרים לקהילתה לסיים את בניית גג בית הכנסת בעיר העתיקה. תעוזתה הרשימה את הקיסר, ולאחר ביקורו הושלמה בניית בית הכנסת."
הרשלר ואשתו הטרייה הדסה (הודָס) קבעו ביתם בבתי טורא, לימים שכונת ימין משה. "הוא הקים טחנת רוח על פי מודל הולנדי, אבל הטחנה לא היתה תקינה והיא הוסבה למחסן ולטחנת קמח," מספרת שמיר, "השכונה שבה גרו צופה על אזור טחנת הקמח, וניתן לשמוע ממנה כל רחש."
על פי אתר "יזכור", ביום ב' בטבת תרל"ג [1873] פרצו כמה ערבים לבית המשפחה, אבל לשמיר גירסה שונה: "היה לילה, ואהרון חשב שהוא שומע רעש מכיוון טחנת הקמח. הוא חשש שמדובר בגנבים שחדרו למחסן התבואה או בערבים שרוצים להרעיל את בארות המים. הוא יצא מביתו ופגש בפורעים, ואלה נמלטו מפניו. אהרון לא ויתר ורדף אחריהם כשאבן בידו. המירדף ארך זמן והוא התרחק מהבית, ואז אחד הפורעים הסתובב וירה בו."
באתר ההנצחה מספרים כי הרשלר "נפגע מ-12 כדורים והועבר לבית החולים." ארבעה ימים לאחר מכן, ב-ו' טבת, מת מפצעיו. נסיבות מותו פורסמו ב"הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, שהיה מזוהה עם המתנגדים ליישוב הארץ.
שמיר מוסיפה כי בכמה אתרים נכתב שהשאיר אחריו "אלמנה, הורים ואחים." "הגירסה הזו כמובן לא נכונה. בתו בת החצי שנה, פייגה, היא הסתבא שלי." כשגדלה, נישאה פייגה לדוד שלה, אחיו של אהרון, כדי להמשיך את שושלת הרשלר.
וכך, במרדף טראגי, נרשם בספרי ההיסטוריה החלל הראשון במערכות ישראל. הרשלר היה שונה מהנופלים לפניו, ובעקר מאנשי היישוב הישן, כיוון שיזם מירדף, ולמעשה נקט פעולה קרבית. הוא הקדים כמעט בעשור את חללי העלייה הראשונה, זו העלייה שמהווה את נקודת האפס שממנה החל המאבק על הקמת המדינה.
[---]
כוחו של גורל: ארבעה דורות לאחר נפילתו של הרשלר נהרג נינו, נכדה של פייגה, במלחמת העצמאות. רב"ט נחמיה הרשלר, בן הזקונים של שרה ויוסף, נולד בירושלים ב-1928, למד בתלמוד תורה "יבנה" בירושלים ובישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, עבד כאורג בבית החרושת "אתא", וב-1946 התגייס למשטרת היישובים העבריים ועלה לדרגת מ"כ. בפרוץ מלחמת העצמאות התנדב לחטיבת כרמלי והשתתף באבטחת הדרכים לחיפה. ב-13 באפריל 1948 נהרג בהגנה על רמת יוחנן, והוא בן 20. הוא נקבר בבית העלמין בכפר אתא.
אהוד בן עזר: מחבר הכתבה שמתוכה הובאו הדברים הללו (ושיש בה דומני לא מעט שגיאות היסטוריות שלא כאן המקום לתקנן), לא ידע כלל ולא ציין שיהודה ראב הצעיר [1858-1948] היה בעלה השני של האלמנה הדסה הרשלר [סית הודעס מן אל-טחונה] וממנה נולד לו בירושלים בנו-בכורו מנחם-שלמה ראב. מנחם-שלמה [שהיה דודי!] מתו במחלות בצעירותם, בימי מלחמת העולם הראשונה, והסבתא הודעס גידלה את ילדיהם, ובהם גם בן-דודי הסופר יצחק ראב. וכל זה הוא סיפור לעצמו שמסופר ברומאן של יצחק ראב "עלה ברוח", בספריי "פרשים על הירקון" ו"ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, ובספרו של סבי יהודה ראב "התלם הראשון".
* * *
משה ברק
פנייה פומבית לברית יוצאי מרוקו
לברית יוצאי מרוקו שלום!
כבר פעמיים הציג הסופר משה גרנות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" את השאלה הקשה, מדוע משמיצים ומאיימים לפגוע בו כאשכנזי "שקיפח את עולי מרוקו," אף כי הוא חי באוהל במעברה, ועבר בדיוק כמוהם את כל עינויי הקליטה דרך הצריף והבית ללא תקרה...
על השאלה הזו איש לא נתן תשובה. אף כי השאלה התעוררה לאחר שהצגתי את עדותו המזעזעת, המפורטת, הבלתי משוחדת של אלי ויזל, ותגובתו הכואבת של אהוד בן עזר העורך.
יש בידי עוד עשרות עמודים של עיתונאים המאשרים את דברי אלי ויזל במלואם.
אני מציג בזה דרישה פומבית ממנהיגות יהודי מרוקו ככלל, ומכל מנהיג לחוד, להשיב לדברים ולבקש סליחה ממי שנפגע מהעלילה שהם מפיצים כבר שני דורות.
בקשה זו מופנית גם לברית יוצאי מרוקו שמשרדיה מצויים ברחוב אבן גבירול 176 בתל-אביב, מיקוד 62302, שישיבו על שאלת משה גרנות, יצדיקו את הצודקים, ויגנו את הראויים לגנאי.
משה ברק
גבת
אהוד: אני חושש שהם לא ישיבו לך, וקח דוגמה מהתאחדות יוצאי בבל, שלאחר שהתפרסם הרומאן החושפני של סמי מיכאל "ויקטוריה" – הם העניקו מילגה לד"ר לב חקק לכתוב מחקר מדעי-היסטורי שיזים את העובדות המתוארות ברומאן. ועד היום קשה להם עם העובדה שסמי מיכאל הוא הסופר הישראלי הנחשב, המפורסם והייצוגי ביותר מ"בני עדתם"!
* * *
חמדה אביב קאלש
"נָאני" – נומי ילדתי
אִמִּי נָטְלָה יְלָדֶיהָ
רַק לָמְדוּ לִקְרֹא לָהּ "יָא אוּמִי",
תִּסְרֹקֶת בּוּקְלֶה לְרֹאשָׁהּ,
נַעֲלֵי עָקֵב סִכָּה לְחוּצוֹת בְּרַעַד רַגְלֶיהָ,
מַצְפִּינָה הַלְמוּת לִבָּהּ – פּוֹעֵם פּוֹעֵם
מֵאֲחוֹרֵי פִּרְחֵי וָרֹד-סָגֹל מְרַשְׁרְשִׁים עַל שִׂמְלָתָהּ,
עָנְדָה תּקְוָתָהּ עַל צְלָב זָהָב נָח עַל חָזָהּ
וְנִמְלְטָה מֵרֹבַע הַיְּהוּדִים בְּדַמֶּשֶׂק
בְּלִי הַבֵּט אָחוֹר.
וְסָבָתִי עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם
פָּכְרָה יָדֶיהָ, זָרְתָה מֶלַח מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לְגָרֵשׁ דּוֹרְשֵׁי רָעָה,
דִּמְעוֹתֶיהָ מַבְעִירוֹת לַהֲבַת שֶׁמֶן בְּכוֹס זְכוּכִית,
הֵצִיצָה מִבַּעַד וִילוֹן תַּחֲרָה אַחַר גַּבָּהּ הַנֶּעְלָם
וְזָעֲקָה בְּאֵלֶם:"מַעסָלַמֶה יָא בִּינְתִי אַלְלָה מַעק".
אַחַר כָּךְ
נָסְעוּ בָּרַכֶּבֶת,
כָּל הַלַּיְלָה צִיק צַק צִיק צַק
עַד לְאֶרֶץ הַלְּבָנוֹן.
כָּל הַלַּיְלָה
אָחֲזָה בַּצְּלָב, עֹגֶן הַצָּלָתָהּ,
לוֹחֶשֶׁת לַחַשׁ אִמָּהוֹת בְּאָזְנֵי יְלָדֶיהָ,
טוֹפַחַת עַל גַּבָּם:"נָאנִי נָאנִי יָא אִיבְּנִי, נָאנִי נָאנִי יָא בִּינְתִי"
עַד שֶׁנֶּעֱצְמוּ הָעֵינַיִם,
עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁמֵי פָלַסְטִין
גְּבוֹהִים גְּבוֹהִים
וְיָדָהּ לֹא מַשֶּׂגֶת אוֹתָם,
עַד שֶׁבָּאָה אֶל בֵּית הָעוֹלִים בְּתֵל-אָבִיב
וְהֶאֱכִילָה יְלָדֶיהָ לֶחֶם, מַרְגָּרִינָה וְרִבָּה תְּפֵלָה
וְהִיא לֹא יָדְעָה נַפְשָׁהּ.
וּכְשֶׁהִגִּיעַ אָבִי אֵלֶיהָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים יוֹם וְלַיְלָה
מְרוּט בְּגָדִים וְנֶפֶשׁ,
נִשְׁבַּע בִּימִינוֹ בַּתּוֹר לַלֶּחֶם וְלַלֶּבֶּנִיָּה
שֶׁזּוֹ לוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.
עִם שַׁחַר עָלוּ לָאוֹטוֹבּוּס
וְקָבְעוּ גוֹרָלָם בֵּין פְּרִיחוֹת הֲדָרֵי הַשָּׁרוֹן.
שָׁם בָּאתִי אֶל הָעוֹלָם
יְתֵדוֹת אֲחוּזוֹת בְּיָדִי,
לִתְקֹעַ עַל אַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
נִרְדֶּמֶת לְשִׁיר עֶרֶשׂ שָׁרָה לִי אִמִּי
טוֹפַחַת עַל גַּבִּי כָּל הַלַּיְלָה:
"נוּמִי נוּמִי יַלְדָּתִי".
* ענידת הצלב – התחזות לנוצרייה בבריחתה.
* "מעסלמה ואללה מעק" – היי שלום ואלוהים עמך.
* "נאני נאני" – לקוח משיר ערש בלאדינו, שעבר מאם לאם מאז גירוש ספרד.
* "נשבע בימינו" – נשבע ביד ימין שהונחה על לוח לבו או על ספר תורה.
* * *
1950: תיקון טעות השלג של דורון גיסין
השלג הגדול שכיסה את כל הארץ, כולל פתח תקווה, ירד בשנת 1950. בשנת 1951 כבר קראו לו שלג דאשתקד.
בברכה,
יצחק קרונזון
לאודי שלום,
לא רק בדרך הכנתם של זיתים ידידך דורון גיסין אינו מדייק אלא גם בתאריכים. השלג הגדול כיסה את ארצנו ב- 1950 ולא ב-1951.
בברכה,
יהושע דיין
אהוד יקר,
השלג הגדול ירד בחורף 1950 ולא 1951
אביחי פאוזנר
* * *
"מלכה ללא כתר" על המושבה רחובות
מדהים! זה עכשיו התגלגל לידי ספרך "המושבה שלי" והוא מעניין אותי שבעתיים משום שגם אני, כנכד למקימי המושבה רחובות, כתבתי ספר בשם "מלכה ללא כתר" על המושבה רחובות ועל המשפחה שסיפורה משתלב בסיפור המושבה. ספר שזכה לתגובות חיוביות, לערב באוניברסיטת חיפה עם מכון יד בן צבי (למרות שלא הוצא בהוצאתם) ולרכישה על ידי העירייה. והנה מתגלה לי שאנו קרובים – עולם קטן.
עמוס דניאלי
* * *
סיבה טובה לטפוח על שכמך
לבן עזר שלום.
קראתי זה עתה את ה'סימפוזיון' המקוון על 'לילי מרלן', ואני אומר לך: כל הכבוד! – 'אירוע' קטן כזה הוא סיבה טובה לטפוח על שכמך. כך בונים עיתון מקוון מסוג זה שלך. בראוו. קראתי בעניין את כל הנוסחים של'לילי מרלן', ואת כל ההערות וההשגות. רב שיח סימפוזיוני במיטבו. והכול זמין, קצר, מעט משועשע. גם הפולמוס שחר-הכהן לא פוגם, אלא להפך: מפגיש ומצליב הנחות ותובנות, ומוליד חדשות.לכאורה, עיסוק של זקנים באזוטריה. ובעצם – חפירת חתך בתל-הזמן, החושפת הוויות מתחלפות ותובנות אודותיהן.
עוד פעם: בראוו!!
עלה והצלח.
יוסף חרמוני
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז לא מרוקאי
למערכת המכתב העיתי שלום,
הסופר יצחק אוורבוך-אורפז הוא כמובן לא מרוקאי. התעודה שאת צילומה הבאתם בגיליון הקודם קשורה בהזמנתה של קבוצת עיתונאים מישראל למרוקו בשנת 1993, ויצחק אורפז היה אז עורך-לילה בעיתון "על המשמר" ונכלל בקבוצה. כדי להיכנס למדינה כמרוקו, שלא היו לה קשרים רשמיים עם ישראל, היה אז צורך בתעודות ממין אלו, שהציגו את הנכנסים למרוקו כמרוקאים.
בברכה,
אהוד בן עזר
* * *
רות ירדני כץ
איכפת לי
איכפת לי שיש לנו שלושים שרים, ותשעה סגני שרים שעולים מיליונים לך ולי רק בגלל שנתניהו מכר את נשמתו לכל מי שרצה כדי להיות ראש ממשלה. מצער אותי שנבחר ראש ממשלה לא ראוי. אסור לשכוח שהוא היה כבר ראש ממשלה, ועף אחרי שנה וחצי, והצליח פעם נוספת להיבחר בזכות הסחטנים, בזכות הימין הקיצוני, בזכות אהוד ברק שאמר בקול רם שהוא לא יישב עם ליברמן, והצטרף לממשלה. ברק שהרס מפלגה, שדורס ומשפיל את חבריו. ברק שהעלה כמה קילוגרמים טובים מרוב עונג. לא רק הוא, ראיתם את פואד איך הוא נראה? ואת אחמד טיבי ועוד.
נתניהו נעזר בהקמת ממשלה בזכות בני בגין, דן מרידור והפרופסור המכובד ברוורמן שרץ אחרי ברק להיות שר בלי כלום כמו מרידור ובגין. הם שותקים, יושבים בממשלה ושותקים. לא שומעים אותם. חבורה של אנשים ישרים והגונים שהיתה לי הערכה רבה כלפיהם, התפתו והם עכשיו כבר לא מה שהיו. מה קרה להם? הוולוו, המאבטחים, המזכירות והלשכות? זה מה שהכתיב להם להיות בפנים?
איכפת לי שבמשך שנים אין לנו מימשל יציב מפני שיש מיספר בלתי מוגבל של מפלגות קיקיוניות שרצות לכנסת ויש להן בוחרים! בשום מדינה נורמלית אין דבר כזה. הצבעה לא עניינית. אנחנו לא מבינים שלתת את הקול למפלגה שדורשת חשיש חופשי ורצה לכנסת, ויש מטומטמים שזורקים את הפתק שלהם בקלפי. בכל מדינה מתוקנת יש שלוש מפלגות. שמאל, ימין ומרכז. לנו יש תוספת: הדתיים, שעוזרים מאוד לרוקן את קופת המדינה. יש להם כוח, חוצפה ואומץ, וראש הממשלה מושיט להם יד ולוחץ אותה חזק. הוא צריך אותם ומשלם להם מה שהם מבקשים.
איכפת לי וכואב לי שרוב חברי הכנסת הם בעלי עור פיל ושמה שבאמת חשוב להם הם מנעמי החיים, ואתה ואני לא נחשבים, ואתה ואני משלמים. אני ואתה לא יכולים לשנות כי ברגע שהם נבחרו, אנחנו כבר לא בתמונה. הם נהנים מהעובדה שיש להם כיסא נהדר ונוח, משכורת, והטבות בלי סוף.
אהוד: את טועה בגדול. דמוקרטיה עולה כסף, הרבה כסף וגם ממשלה של 30 שרים עדיפה על כאוס או דיקטטורה זו או אחרת. מה עוד שהצלחנו סוף-סוף להפיל את הממשלה המושחתת של אהוד אולמרט המושחת שהיה ראש הממשלה הכי מושחת והכי לא מוצלח והכי מושחת שהיה לנו אי פעם, אפילו יותר מושחת מושחת ומושחת מערפאת המושחת – ולכן מגיע לנו צדיק כנתניהו, והטענות שלך כלפיו הן דמגוגיה – כי מגיע לנו כל מה שהוא עושה, ועלות שלושים השרים שלו היא פסיק לעומת, למשל, האיצטדיון הענק שבנינו לאפיפיור בשביל נאום אחד בהר הקפיצה או למשל עלות החזקתנו את האברכים הפאראזיטים של ש"ס ושל החרדים האשכנזים בחיי בטלה ואוננות בישיבות. ובינינו – נתניהו הקים ממשלה בתנאים כמעט בלתי אפשריים, וזאת בייחוד בגלל הקולות שסחפה אחריה הצדקנית ציפי ליבני, ובזכות התעקשותה הנואלת שלא ללכת לממשלה של ליכוד-קדימה-עבודה שאז לא היו כל כך הרבה סחטנויות.
אני רחוק מלהיות חסיד של נתניהו, אבל הוא עדיף בעיניי על הצביעות והטיפשות של ליבני, מה עוד שברק לצידו כשר ביטחון, ומול כל אלה, מולנו – עומד אובמה, טירון פוליטי יהיר, דמגוג מסוכן ואולי גם סכל – שעלול להביא צרות גדולות עלינו, על ארה"ב ועל העולם כולו.
* * *
ד"ר גיא בכור
עשרה שקרים שסיפרתי לעצמי: למה אנחנו מתעקשים להתחבר מחדש לעזה?
זה מזכיר לי בדיחה. שני סוחרים הולכים ברחוב. אחד אומר לשני: "תשמע איציק, יש פה חתיכת חרא של כלבים. אם אתה אוכל את זה אני נותן לך מאה דולר על המקום."
אכל איציק את החרא, לקח את המאה דולר, ואמר לחברו: "אתה יודע מה, משה, אם גם אתה אוכל מהחרא, גם אני נותן לך מאה דולר."
אכל משה את החרא, ולקח את הכסף. אחרי כמה דקות אמר לאיציק: "תגיד לי, שנינו אכלנו חרא, אבל מה יצא לנו מזה?"
"אהה," ענה לו איציק, "באמת לא הרווחנו כלום, אבל אתה חייב להודות, יצא לנו מזה יופי של מחזור..."
את זה שמתברר שיותר קשה להוציא את עזה מישראל מאשר להוציא את ישראל מעזה, אתם כבר יודעים, ואני מציע לקרוא את המאמר ההוא שוב, מאמר שצפה את הנולד.
ארבע שנים לאחר שישראל פינתה את כל יישוביה ברצועת עזה עד לאחרון התושבים, הרסה את הבתים, החריבה את השדות, עקרה את המתים שלה, והוציאה את החייל הישראלי האחרון – וחשבנו שבזה הסתיימה אחריותנו לאותו חבל ארץ נורא, מתברר שאנחנו מתעקשים להישאר אחראים לו, למרות הכול!
הרי מהי משמעות התנתקות, אם לא להפסיק להיות אחראים לעזה, ולתת לה לגלוש אט-אט לאחריות המצרים או אחיה הערבים. אך לא, נגיד בנק ישראל, ממשלת ישראל ומי לא, מתעקשים להמשיך ולהזין את הרצועה כאילו לא היתה התנתקות, כאילו לא נתנו כבר את הוויתור המוחלט.
איך זה יכול להיות? מה גם שכבר כתבתי שלאט-לאט המצרים אכן מתחילים להתחבר לרצועה, והיא מתחברת אליהם, וזהו תהליך היסטורי. אך לא, אנחנו מתעקשים להפריע לתהליך הזה, ולעצור אותו ככל שביכולתנו. הפעם נעסוק בחטאים שטיפחנו לעצמנו. זהו סיפור עזה, שכולו שקרים:
החטא הראשון הוא חטא החמדנות. היקף כלכלת עזה הוא כ-8 מיליארד שקלים בשנה, שוק שהחקלאים אצלנו לא יכולים להתעלם ממנו. זו הסיבה שישראל מכניסה כיום לעזה כמות מזון, חקלאות ומוצרי אכילה מעובדים ללא הגבלה. ישראל מכניסה מזון, תרופות וחומרי ניקוי, שלוש קטגוריות שלובי חזק עומד מאחוריהן.
לעזאזל היעדים המדיניים של מדינת ישראל לנתק את הקשר החומרי עם רצועת עזה, לעזאזל ההיסטוריה והעתיד הפוליטי. העיקר הרווחים זורמים.
גם בנק ישראל שותף לחטא החמדנות, כשהוא מתעקש להמשיך ולהזרים לרצועת עזה את הכספים המזינים את חמאס. תשאלו, אבל אנחנו מבקשים לבודד את חמאס! אך לא תקבלו תשובה ברורה מבנק ישראל. במהלך השנה האחרונה העביר בנק ישראל שלנו כמעט מיליארד שקלים במזומן לרצועה, ועוד העברות בנקאיות של 5-6 מיליארד שקלים. מדוע? כי מדובר ברווח גדול שבנק ישראל עושה כאן. ננסה להבין אחת ולתמיד מה הרווח.
לרצועת עזה זורמות תרומות מכל העולם, מאירגונים, מדינות ועוד. פעם הכסף היה זורם במט"ח ישירות לרשות הפלסטינית, ששלטה גם בעזה. אך כיום הכסף מוזרם במט"ח לבנק ישראל, שממיר אותו לשקלים, ומעביר את השקלים לעזה. בנק ישראל מקבל מטבע זר, נותן שקלים.
תשאלו אותי, איך הוא מעביר, אם נאסר על הבנקים הישראליים דיסקונט והפועלים לבצע העברות בעזה החל מינואר 2009? בנק ישראל מעביר את השקלים לבנקים פלסטינים ולבנק הפלסטיני המרכזי (שבראשו עומד בנו של הארכי-מחבל אבו ג'יהאד), וזה מזרים את הכסף לעזה.
ואולי ישנם יעדים מדיניים אסטרטגיים שהם יותר חשובים מכסף? מי קובע כאן מדיניות ממשלת ישראל או בנק ישראל?
החטא השני הוא חטא הטיפשות. אומרים לנו, שהכספים אינם מועברים לחמאס אלא לאירגוני האו"ם שם, ולמוסדות פלסטיניים. נו באמת. כנראה חושבים שאנחנו באמת טיפשים. ובכן, כל מי שמקבל משכורות מאירגוני חוץ, או"ם, אונר"א, סוכנויות ידיעות, ערוצי טלוויזיה זרים ועוד, חייב להעביר כיום מס הכנסה בין 10-20 אחוזים לממשלת חמאס. מאחר שיש ברצועה עשרות אלפי מקבלי משכורות כאלה, זהו כסף גדול.
חמאס מטיל מס גם על הסחר במנהרות, שהוא כבר גלוי וברור. היקף הסחר במנהרות מוערך ב-200 מליון שקלים בחודש, חמאס לוקח מזה 5-6 מליון שקלים. איך זה קשור לכספים מישראל? זו הסיבה שברשות דורשים העברות מזומן מישראל, שכן הכסף למנהרות עובד במזומן בלבד. במצרים ממירים אותו חזרה לדולרים, וזו תעשיית חלפנות שלימה. חמאס גם לוקח אחוזים מאותם חלפני כספים ומסחר במט"ח בעזה, רווח נוסף מבחינתו.
בנזין ודיזל למכוניות (תחבורה פרטית וציבורית) לא יובאו מישראל מאז ה-2 בנובמבר 2008, למעט כמות מוגבלת לאונר"א. אך דרך המנהרות מיובאים כ-100 אלף ליטר של דיזל וכ-70 אלף ליטר של בנזין, ביום. התשלום הוא: הכסף מישראל.
החטא השלישי הוא אובדן הדרך. ישראל אוסרת להכניס לעזה שורה ארוכה של פריטים, לכאורה בשל הקשרים ביטחוניים, אך שוכחת את העיקר: להתנתק מעזה. מן הסיבה הזו אנחנו לחיצים מאוד, שכן הרשימה הישראלית מגוחכת, בלתי ניתנת להסבר סביר, ומציגה אותנו כאטומים וכטפשים. כיום אסור להכניס מישראל לעזה: חומרי בניין וגלם, מוצרי חשמל (מקררים, מכונות כביסה וכו'), חלקי חילוף למכונות ומכוניות, בדים, חוטים, מחטים, נורות חשמל, נרות, גפרורים, ספרים, כלי נגינה, צבעים, בגדים, נעליים, מזרנים, סדינים, שמיכות, סכו"ם, צלחות, כוסות וספלים, בעלי חיים, שמיכות ועוד.
כלי נגינה? הסנטור ג'והן קרי שביקר בעזה "נדהם" לגלות שאסור להכניס פסטה לעזה, ובעקבות התערבותו, הותרה כניסת הפסטה. מה שנקרא אם אין להם לחם, שיאכלו פסטה.
מדוע זה אובדן דרך? כי זה מזמין צרות. עכשיו ידרוש אובמה להכניס חוטים, וזה יבקש שמיכות, וההוא גפרורים, ונכנסנו למערכת שלא נוכל לצאת ממנה. הרשימה מציגה אותנו כטיפשים וכמבולבלים.
לא יותר אמיץ ויעיל לטווח רחוק לומר: מישראל לא נכנס עוד שום דבר לעזה, ולתת למצרים להרוויח קצת?
החטא הרביעי הוא המזרח התיכון החדש. בהכנסת סחורה או באי ההכנסה לעזה אנחנו משלים את עצמנו באשליית דו-קיום, באשליית המזרח התיכון החדש, הנה, יש סחר בין ישראל לעזה, מה אתם יודעים, אולי הם אפילו הם יאהבו אותנו בעקבות זאת. ככה אנחנו הורגים אותם, ועוד מצפים שהם יאהבו אותנו. כשלא נישאר כבר הרבה סחר עם מצרים או עם ירדן, מה רע בסחר עם רצועת עזה? כמו שרכבות השלום דהרו במוחו של מישהו מהלא-כלום ללא-כלום, ככה הן דוהרות עכשיו בעזה. רכבות רפאים של הזייה ופנטזיה. המזרח התיכון מתגשם, על חורבות עזה, או שעזה מתממשת על חורבות המזרח התיכון, מה שתחליטו, ממילא הכול אילוזיה.
החטא החמישי הוא חטא האדנות. כמה אביריים אנחנו מרגישים! אציליים ממש. אנחנו דואגים לעזה, ל"אחינו הפלסטינים", זה נותן לנו תחושה טובה, הם הרי זקוקים לנו. הם ל-א י-כ-ו-ל-י-ם בלעדינו.
החטא השישי הוא חוסר השליטה. בטלטלנו את גווייתה של עזה, ובסרבנו לעזוב אותה, אנחנו מניחים שיש לנו שליטה ביטחונית, וזה נותן לנו תחושה טובה. האמת היא שאין לנו כבר שליטה על עזה כלל, ממצרים יכול להיכנס כל דבר, ואנחנו רק משלים את עצמנו. במקום ליהנות מפירות חוסר השליטה, ולסגור את הגבול שלנו סוף-סוף, אנחנו מתעקשים לעשות את ההיפך. די! תעזבו כבר!! זה נגמר, אתם לא רואים??
החטא השביעי הוא חטא הנרקיסיזם. בעצם לא לעזה אנחנו עוזרים, לא איכפת לנו מעזה בכלל. אנחנו רוצים להראות לעולם כמה אנחנו נאורים וטובים, איזה כיבוש נאור אנחנו, כמה הומאניים ורחמנים היהודים. אנחנו מאוהבים בדימוי הזה על עצמנו, מבלי להבין שאיש בעולם כבר לא קונה את זה. במקום לצאת לדרך חדשה, אמיתית, כנה, אנחנו מסרבים להביט על עצמנו במראה, ולראות את המציאות. אולי נעשה איזה "שירותרום" לעזה? לא נפסיק לשיר.
החטא השמיני הוא חטא הפחד. בגלותיות ההולכת ומשתלטת על עצמנו אנחנו פוחדים מה יגיד העולם, מה יגיד ההוא, מה יגיד הפריץ הזה והבכיר ההוא. כל הזמן מצטדקים, מתנצלים, מתגרדים במבוכה, ומשדרים נחיתות וחולשה. עוד לא למדנו שהעולם מעריץ את הנחושים, לא את ההססנים. נכניס לרשימה טיטולים לילדי עזה או לא? דוגמה: בשבוע האחרון התחיל הוותיקאן לדרוש ריבונות על כנסייה זו בארץ, אואתר זה. שר החוץ אמר: לא, ובזה נגמר העניין. לא צריך לפחד. יעריכו אתכם יותר אם תגלו נחישות ואומץ.
החטא התשיעי הוא חשבון לא נכון. כאשר יוצאים למהלך יש לחשֵב אותו עד הסוף לפרטי פרטיו. יצאנו להתנתקות, אך לא הרווחנו מזה דבר. לא ברמה האסטרטגית של להגיד סוף-סוף שלום לעזה על מיליון וחצי קבצניה, ולא ברמה הטקטית של לסיים את תרבות הטרור שם. אז מה יצא לנו חוץ ממה שנראה כבריחה? מה חשבנו להשיג?
זה מזכיר לי בדיחה. שני סוחרים הולכים ברחוב. אחד אומר לשני: "תשמע איציק, יש פה חתיכת חרא של כלבים. אם אתה אוכל את זה אני נותן לך מאה דולר על המקום."
אכל איציק את החרא, לקח את המאה דולר, ואמר לחברו: "אתה יודע מה, משה, אם גם אתה אוכל מהחרא, גם אני נותן לך מאה דולר."
אכל משה את החרא, ולקח את הכסף. אחרי כמה דקות אמר לאיציק: "תגיד לי, שנינו אכלנו חרא, אבל מה יצא לנו מזה?"
"אהה," ענה לו איציק, "באמת לא הרווחנו כלום, אבל אתה חייב להודות, יצא לנו מזה יופי של מחזור..."
החטא העשירי והאחרון, הוא חטא השקר. אנחנו משקרים לעצמנו שוב ושוב. שיש תקנה למצב, שיש תוחלת ועתיד, שהכספים האלה הם כספי שלום, שמצבנו לא אבוד, שזה יעבור, שיהיה טוב, או שיהיה רע, תלוי מי מספר.
שקרים ועוד שקרים, לובי של אירגון זה, ותככים של האירגון ההוא, עד שאנחנו כבר לא יודעים מה אמת ומה שקר, מה באמת קורה, ולכן לא מסוגלים לנהל מדיניות ברורה וחדה. לא משנה אם יהיה טוב או יהיה רע. האמת היא הנכס החשוב ביותר שיש לנו, ואת האמת יש להגיד בקול צלול וברור. כל השאר כבר יסתדר אחר כך מעצמו.
15.5.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
משה מנבכי חולשונו י"ד
קמצית ~ טי-שרט TSHIRT
לקמוץ ~PULL OVER
עוד מונח זר ומוזר שהכנסנו לעברית, חסר כל נתונים להשתבץ לשלמות המבנה הלשוני שלנו.
ראשית זהו מונח שאין להבינו בעברית, אלא אם יודעים אנגלית, החייבת להיות נוכחת בתודעה. יתר על כן המונח מורכב, שלא לפי המסורת העברית, משתי מילים כשהראשונה בהן היא רק אות. המילה השנייה "שרט" בת הברה אחת עם שני שוואים רצופים בסוף שגם הם אינם מסתדרים יפה עם העברית. ברור שיש להכיר מונח זה מראש כמו סמלי מילים בסינית. כי מי שלא מכיר יכול לקרא זאת שרט (בשין שמאלית) לשרוט וכו'. אם נבטל את המקף יתקבל "תישרט" כלומר שתקבל שריטות. אני מתעלם מן העובדה שזה יכול להיות כתוב גם "שרת", לכל פירושיו האפשריים על טיב השירות.
ריבוי שם עצם זה בעברית תקנית, יהיה "טי-שרטים", כי לא נוכל לאמץ את ה-S של הריבוי האנגלי T-SHIRTS . כי לפי המסורת לשון רבים זו תהפוך בעברית ללשון יחיד כמו שאומרים "ברקסים" =BRAKES או "ריילסים" לפסי רכבת RAILS.
הסמליל העברי הקרוב ביותר בצורתו לאות T היא האות זי"ן. אך מסיבות של לשון נקייה, לא נזקקנו לה, ובחרנו כחלופה את "הקמץ" הקרוב מאד בצורתו לאות T.
כך נוכל לקרוא לחולצה בשם "קמצית" וברבים "קמציות".
כידוע, לובשים חולצה בכמה שלבים: "יד בשרוול – גב – יד בשרוול, ואחר כך כיפתור או רכיסה ברוכסן" לא כן המצב ב"קמצית" אותה יש להשחיל צמודה דרך הראש ורק אחר כך להשחיל בשרוולים הקצרים את הידיים בזו אחר זו. זוהי צורת הלבישה שהנקראת באנגלית: PULL OVER, שניתן לקרוא לו על שם ה"קמצית" בבנין פָּעַל הפנוי: קמצתי, קומץ, אקמוץ, מפני שהיא די מהודקת לגוף. יש למונח זה בלבישה לוחצת גם סימוכין מהמקורות: "קמוץ פיך" ועוד.
בברכה
משה ברק
* * *
עזיז אבו סארה
פלסטיני זוכר את השואה
הקדמתו של המתרגם בן כפיר: עזיז אבו סארה הוא צעיר פלשתיני, מוסלמי, שנולד במזרח ירושלים. בשנת 1990, כשעזיז היה בן עשר, נעצר אחיו, תאייסיר, לחקירה על ידי שלטונות הביטחון הישראלים. אחרי אחד-עשר חודשים, כששוחרר ממעצר מינהלי, הוא הובהל על ידי בני משפחתו לבית החולים כיוון שכולו היה פצע חבורה ומכה טרייה. שלושה שבועות אחר כך מת בבית החולים מסיבוכים ושטפי דם שנגרמו לו באיבריו הפנימיים.
עזיז רצה לנקום. כילד הוא החל לכתוב ולערוך עיתון שפורסם בין צעירי ירושלים המזרחית. מטבע הדברים העיתון לא שפע אהדה לישראל ולישראלים. עברו שנים, עזיז התבגר והלך ללמוד עברית, באולפן, יחד עם עולים חדשים מברית המועצות. השפה העברית השגורה בפיו נתנה לו הזדמנות להכיר ולשוחח עם ישראלים רבים והוא הגיע למסקנה שפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני יגיע רק בהידברות ובמשא ומתן. הוא פעל רבות בקרב פלשתינים וישראלים כדי להסביר שסכסוכים אף פעם לא נפתרים בכוח ואלימות.קולו נשמע פעמים רבות מעל גלי האתר בניסיונו לשכנע פלשתינים שלא לנקוט באלימות. פעילותו הביאה אותו להצטרף, יחד עם הוריו ואחיו, כחברים ל"פורום המשפחות השכולות, הישראלי-פלשתיני, למען שלום, פיוס וסובלנות" – ובמשך הזמן הוא הפך להיות אחד מארבעת מנהליו (שניים ישראלים ושניים פלשתינים). http://www.theparentscircle.com/hebrew/about.asp
לפני כשלוש שנים התחתן עזיז עם מארי, צעירה נוצרייה, אמריקאית, שבאה לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה, אלא שסירובו של משרד הפנים הישראלי לתת לרעייתו הצעירה של עזיז אשרת תושב, קבועה או זמנית, אילץ אותה לחזור לארצה. לעזיז לא נותרה ברירה אלא לעזוב את ישראל ולהגר לארצות הברית כדי להצטרף לרעייתו. היום הם גרים ועובדים בוושינגטון הבירה. האם סירוב זה של משרד הפנים, נבע מפעילותו ומן ההטפה של עזיז לשלום? אני מפחד אפילו לחשוב על אפשרות שכזו.
ימים מספר אחרי יום השואה, בשבוע הראשון של חודש מאי, פורסם במהדורה האנגלית של עיתון "הארץ" המאמר "פלסטיני זוכר את השואה", פרי עטו של עזיז [11.5.09]. תרגומו של מאמר זה לעברית מובא בפניכם:
לפני ימים אחדים ציין העולם את יום הזיכרון לשואה בטקסי זיכרון, דקות דומיה והתייחדות עם זכר האהובים שאינם. במשך שנים עורר אצלי היום הזה מאבק פנימי בשל זהותי הפלסטינית. לכן אני ואשתי, מרי, החלטנו השנה לקיים טקס זיכרון פרטי משלנו ולעשות משהו שאני דוחה כבר זמן רב: לצפות בסרט "רשימת שינדלר". הסרט מספר את סיפורו של איש גרמני שסיכן את חייו על מנת להציל מאות יהודים בשואה. צפיתי בסרט בפעם הראשונה, ולמרות שכפלסטיני הרגשתי מעט מוזר מעצם המחשבה שאני מייחד זמן כדי לזכור את השואה, הרגשתי שזהו צעד משמעותי עבורי. הרגשתי חובה להתחבר לכאבם של אלה שסבלו, ולהתעלות מעבר ללאומיות כדי להכיר באובדן החיים.
בילדותי לא ידעתי הרבה על השואה. כפלסטינים, לא למדנו עליה. השואה היתה מסומנת; היתה הבנה שישראל תעשה שימוש בשואה על מנת לעורר כלפיה אהדה ואחר-כך תהפוך את התמיכה בה לנשק נגד העם הפלסטיני. מסיבה זאת, כל פעם שהייתי נשאל על השואה, הרגשתי צורך עצום להתגונן ולאמור "זאת לא היתה אשמתי! גם אני סבלתי בגינה."
עמוק בקרבי אני חושב שהרגשתי שאם אכיר בכאב שלהם, אבגוד בסבל שלי או לפחות אגמד אותו. חלק ממני חשש שאם אשתתף בכאבו של "האויב" תילקח ממני זכותי להיאבק למען הצדק. כעת אני יודע שזה היה קשקוש מוחלט: כשאדם מאפשר לאנושיות להתגבר על השנאה הוא יוצא מכך מחוזק. אבל את השיעור הזה למדתי רק כעבור זמן רב.
לפני שנים אחדות החלטתי שלא אוכל להבין את חבריי היהודים או לתקשר איתם מבלי להכיר את ההיסטוריה, הנרטיב והסיפור שלהם. החלטתי להתחיל את מסעי במוזיאון השואה. ליבי פעם בחוזקה כשפסעתי מבעד לכניסה למוזיאון יד ושם בירושלים. התחלתי להתבונן בתמונות ולקרוא את העדויות וכל העת ליוותה אותי המודעות לכך שהייתי הפלסטיני היחיד במקום. בעת ביקורי במוזיאון התחלפה המודעות העצמית שלי בתחושת בעתה; לא יכולתי להאמין לאיזה שפל מדרגה בני אדם יכולים לרדת ולא הייתי מסוגל להבין כיצד יכלו לבצע זוועות שכאלה. עד כמה גדולה כוחה של הגזענות לסלק מעל אנשים כל זכר לאנושיותם?
כעבור ימים אחדים חלקתי את רשמיי מביקורי ביד ושם עם חלק מידידיי היהודים. רבים מהם הופתעו ותהו מה הניע אותי לערוך את הביקור. הסברתי את מניעיי וראיתי כיצד החומות שהפרידו בינינו התפוררו. יעקב, ניצול שואה, סיפר לי את סיפורו האישי. בהיותו ילד צעיר בפולין, הוא הופרד מהוריו והוכרח להעמיד פנים כנוצרי, להתפלל תפילות קתוליות ולבקר בכנסייה. אביו נרצח במלחמה. אחד מחבריי הקרובים ביותר, רמי, תיאר לי את הזוועות שאביו סבל באושוויץ. ושוב נאנק ליבי לשמע סיפורם. הביקור ביד ושם והשיחה עם חבריי, שבאה בעקבותיו, התבררו כנקודת מפנה במערכת היחסים שלי איתם. יכולתי להבין את נקודת המוצא שלהם. יכולתי להזדהות עם התחושה שלהם שהעולם כולו נגדם. השואה עיצבה את ראיית העולם שלהם, וההבנה שלי לטרגדיה שלהם הייתה חשובה ליכולת שלהם לתקשר איתי. מסיבה זו החלטתי להזכיר השנה את השואה.
הסיפור שמתואר בסרט "רשימת שינדלר" זיעזע וריגש אותי באופן שלא יתואר. לא יכולתי לבלום את זרם הדמעות שפרץ מעיניי. ההזדהות שחשתי עם אלה שסבלו בשואה היא מעבר ללאומיות דת או גזע. זה היה חיבור בין איש אחד לרעהו לנוכח כאב שכל אדם יכול להבין אותו. בסופו של הסרט ניתנת לאוסקר שינדלר טבעת ועליה חקוקה האימרה התלמודית "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו." האימרה הזו תקפה גם היום עבור כל אותם גברים ונשים העמלים למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל במאמר הזה ברצוני לשגר מסר לכל הציניקנים, אובדי התקווה והמיואשים מהשלום. המסר מופנה גם כלפי כל האנשים שמטילים ספק ביוזמות השטח הקטנות, במפגשים, בקבוצות הדיאלוג, בפרויקטים הבין-דתיים, בהפגנות ובעצרות נגד ההרג של אנשים, ערבים כיהודים – אם תצליחו להציל נפש אחת, הצלתם את העולם.
השאלה שלי היא כזאת: אוסקר שינדלר הצטער שלא עשה יותר על מנת להציל אנשים נוספים. הוא הצטער שלא מכר את הרכב שלו, את הסיכה שלו וכל דבר אחר שברשותו כדי לפדות עוד אדם אחד. ממשלות, לאומים ואפילו קבוצות דתיות מסוימות משקיעות ביליוני דולרים בכלי נשק אבל כאשר מדובר בקידום הבנה הדדית, חיים ודו-קיום, לממשלות ולציבור אין גרוש. אני מבקש מכולנו לשאול את עצמנו, האם אנחנו מסוגלים לשים תג מחיר על חייו של אדם בודד? האם נוכל לתת מחיר להצלת העולם כולו? עלינו להגן על הערכים שלנו ואנושיותנו ללא תלות במחיר שנידרש לשלם. אוסקר שינדלר הציל אלף אנשים, וזה היה שווה את המחיר. כמה אנשים יכול כל אחד מאיתנו להציל?
עזיז אבו סארה
* * *
"השואה בעיניים ערביות" מאת נד'יר מג'לי
מתוך אהוד בן עזר: "פולניה בלי יהודים", יומן המסע לפולין,
אושוויץ ובירקנאו,19.5.05
אהוד בן עזר: מדינת ישראל כיום לא מאויימת מצד גרמניה, אפילו לא מצד זרמים ניאו-נאציים או אנטישמיים באירופה, מדינת ישראל כיום היא בסכנת השמדה חד-פעמית מנשק גרעיני איראני, והיא במלחמה יומיומית נגד טרור פלשתינאי שטרם הכיר ולעולם לא יכיר בזכותה להתקיים – ואז מה המסקנה – שהאיראנים הם הנאצים של ימינו? שהרי לא האנטישמיות האירופית היא הסכנה לקיומו של מרבית העם היהודי כיום אלא איומי הטרור הערבי והאיראני. ואי השלמתם של הערבים עם כך שיהודי אירופה מצאו מקלט "על חשבונם ועל אדמתם" בישראל.
בבית-הקברות היהודי בווארשה פגשנו קבוצה יהודית-ערבית נושאים תרמילי-גב כחולים מישראל, שעליהם מודפס באותיות עבריות וערביות שם המפגש המשותף או הארגון המממן את המשלחת. שבנו ופגשנו בהם באושוויץ, כשהם נמצאים ברחובו הראשי של מחנה ההשמדה, לצד קבוצה של צעירים וצעירות מהמתנחלים ביהודה ובשומרון הנושאים את דגל ההתנחלויות או יו"ש יחד עם דגל ישראל; וראינו בחור מנוער המתנחלים שהולך קצת בטירוף או בהתלהבות נעורים יתירה, עטוף בדגל ישראל כמו בטלית, ברחובו הראשי של מחנה אושוויץ.
יש לנו בארץ חברים נאורים שמאמינים כי בגלל יהודים קיצוניים כאלה אין לנו שלום עם הערבים; וכי הקיצוניים שלנו מקבילים בדיוק לפושעי הטרור המוסלמי הקיצוני, שלא להזכיר מקבילות היסטוריות נוראות יותר, הקשורות למקום שבו אנחנו נמצאים.
לא דיברתי עם מישהו מהמבקרים הערבים אבל הסתכלתי עליהם, יושבים ומעשנים בקדמת בית-הקברות בווארשה, או מסתובבים כלא-שייכים בין הביתנים-הבניינים העשויים לבנים אדומות-בריק באושוויץ, ואמרתי לעצמי שגם מבלי לדבר איתם אני יכול לדעת מה הם חושבים. מצד אחד – אמנם אי אפשר לכפור בשואה, אבל אם האירופאים ובראשם הגרמנים, שהם עם כל כך תרבותי, לא רצו את היהודים וגירשו אותם ורצחו אותם והשמידו מהם – מה אנחנו אשמים שבאו לפלסטין על חשבוננו?
ומצד שני יכולים הפלסטינים לומר שמאז ה"נַכְּבָּה" הם הקורבנות, הם ולא היהודים, לא הישראלים. שהרי אנחנו הם אלה הדומים לנאצים, ואילו הפלסטינים הם הכבושים, המעונים, המקופחים והנהרגים! – והשוואות כאלה נשמעות בתעמולה הפלסטינית.
אלה מכאן, ודגל המתנחלים מכאן, כאילו באו כולם להתדיין בפני הנשמות השרופות של אושוויץ יחד עם קורס המג"דים ורמטכ"ל האינתיפאדה – דווקא ביום שאני הגעתי כדי לכתוב על כך ביומני! – האם כל יום זה קורה כך? לא. לפחות לא מבחינת ביקור הרמטכ"ל.
מסיימים במשרפות וחוזרים למכונית, ובדרך בודקים בשבע עיניים את הכתובות בשלטים, למצוא כל מקום וכל ניסוח שמקפח את היהודים, וכמובן שישראל אינה נזכרת כי טרם היתה קיימת בתקופת השואה. השלטים בעברית נמצאים רק ברחובות המחנה ובמקומות הגלויים, ואילו בתוך הביתנים אין כיתובים בעברית.
המוני ילדים ובני-נוער, מיטב היפהפיות הפולניות הצעירות. מוזר למצוא דווקא כאן פריחה מדהימה כזו של יופי ונעורים, ומרץ של חיים חדשים. הנערים כמעט כולם גלוחי ראש או מסופרים קצר. אני קונה בחנות המזכרות ביציאה גלויות אחדות וחוברת, משתדל שיהיו צילומים בשחור-לבן ולא צבעוניים. ממש אווירה של קרנבל המוני, אם כי מאופק.
מה חושבים הערבים?
לאחר שובנו ארצה אני מוצא רשימה בשם "השואה בעיניים ערביות" שמחברה הוא העיתונאי נד'יר (בכתב-העת "ארץ אחרת" מצאתי כתוב: נזיר) מג'לי, הכתב המדיני של העיתון הערבי "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון, פרשן לענייני ישראל בערוצי טלוויזיה ערביים, ומזכ"ל עמותת נ.א.ס (זוכרים לשלום), "שאירגנה לפני שנתיים נסיעה של משלחת בת 250 ישראלים יהודים וערבים למחנה אושוויץ."
הרשימה מתפרסמת בגיליון "דו-עט" מחודש יוני 2005, בעריכת סלמאן נאטור וניסים קלדרון. מתברר שמג'לי ביקר ב"מחנה אושוויץ" ממש באותו יום שהרמטכ"ל ואנחנו ביקרנו בו, ואני מביא קטעים מדבריו:
כבר ברגע הראשון המחזה אפוף קושי, בלבול וכאב, כותב מג'לי. אתה הפלסטיני שאוהב את בני עמך ועושה כל שביכולתך כדי להפסיק את סבלו הטראגי, מוצא את עצמך ברגע של כנות אישית מזדהה מעמקי ליבך עם היהודים. אתה, שבילית את רוב חייך במאבק נגד הכיבוש והקיפוח של בני עמך כתוצאה מהמדיניות הישראלית, מגיע למצב של הצפה רגשית והזדהות עם היהודים. אתה מסתכל מסביב ורואה קבוצה של עשרות קציני משטרה המנופפים בדגל ישראל מעל אדמת פולין, ואף שאינך שוכח שאלה או חלקם ירו קליעי מוות לעבר צעירים מהיישוב שלך, בנצרת, סח'נין, כפר כנא ואום אל-פחם, אינך מהסס להיות יחד איתם, בחזית אחת נגד המפלצת הנאצית.
אני צועד כמה צעדים ונעמד מטר אחד מהרמטכ"ל של צבא ההגנה לישראל. כן, של צבא ההגנה לישראל המיישם מדיניות של דיכוי נגד בני עמי. כאשר הוא מדבר ומתגאה שהתשובה הכי טובה לנאציזם היא בכך שמשלחת של צבא ההגנה לישראל עומדת במקום, על חורבות הפשע, ומנופפת בדגל היהודי, ומודיעה שיותר לא יהיה אפשר להכחיד את העם היהודי, אתה מרגיש שאתה חלק מהטקס, בלי קשר לכלום.
אין זה פרץ רגשות שצף לרגע ואחר-כך נעלם. אלה מחשבות שמלוות אותך מאוחר יותר, ביום ובלילה, ומניעות אותך לחפש את הכלי שיחולל את התפנית בחיי האזור כולו, על מנת להעלות אותו על דרך אנושית ותקינה, שונה מהעוינות החייתית שבה אנחנו שרויים וששום תועלת לא תצמח ממנה. אלה מחשבות שמדרבנות אותך לצעוק לעבר כל הפרצופים הדוהים במולדת האומללה הזו: מדוע אין מפיקים לקחים ממה שקרה? יש בשואה היהודית מספיק לקחים כדי ללמד את כל בני האדם, עוד אלף דורות, כיצד להיות בני אדם, ובראש הרשימה של אלה שצריכים ללמוד להיות בני אדם עומדים היהודים והערבים.
"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי חבר יהודי.
שאלתו הכבידה עוד יותר על תחושת האחריות שלי. מה הוא מצפה שאגיד נוכח הזוועות שאנחנו רואים יחד? האם עליי לנחם אותו, או שמא עליו לנחם אותי? הפשע הנורא שנעשה ליהודים בשואה הוא פשע נגד האנושות כולה. באותה ימים היו היהודים הטרף הראשון של הפשע שהגרמנים החלו בו נגד נכים, מפגרים, הומוסקסואלים ולסביות, צוענים ואנשי שמאל באירופה. השמדתם היתה הקדמה להשמדת כל העמים שאינם נמנים עם הגזע הארי, ובראשם הערבים. למרות זאת, חלקם של היהודים היה חלק הארי. הפצע שהתחולל בנפשותיהם היה נורא יותר. תסביך היעדר האמון שהוטבע בהם אינו ניתן לתיאור.
איפה אתה בכל זה? כן, איפה אתה הפלסטיני, הפרט והעם? האם תהיה נייטראלי?
לא. דווקא אני הפלסטיני נעמד כאן עם היהודים, ללא השגות, ויכוחים או התניות. אני אותו פלסטיני שטעם את הטעם המר של העקירה, הקיפוח וההתעללות, עומד לצד היהודים, קורבן פשעי הנאצים. ללא היסוס או גמגום או ייאוש. עמידתי אינה טקסית, ולא שטחית ולא מילולית. זוהי הבנה מחודשת של האישיות היהודית, מצוקתה והתחושה המתמדת שלה של היעדר ביטחון ואמון באחרים. אם אנו, הפלסטינים והערבים, לא נבין את מהותה, יהיה קשה מאוד להידבר איתה ולבנות יחד איתה את העתיד המשותף שכולנו זקוקים לו למען ילדינו.
* * *
אורי הייטנר
המהפך הדמוקרטי
על שלושה דברים הולקה בנימין נתניהו בידי התקשורת בתוך שבוע אחד. על מסכת הגזירות וההצעות האנטי חברתיות שמשרד האוצר פירסם לקראת דיוני התקציב. על עסקת החבילה והתקציב, המנוגדים תכלית הניגוד לאותה מסכת גזירות. על ההתנהלות הזיגזגית – סיבוב הפרסה החד שביצע נתניהו בתוך ימים ספורים.
הביקורת על ההתנהלות מוצדקת, הן אם נכונה ההערכה שנתניהו נלחץ מהתגובה הציבורית ונסוג מהצעותיו והן אם נכונה ההשערה שהיתה זו טקטיקה במו"מ עם ההסתדרות על עסקת החבילה ועם מפלגת העבודה על אישור התקציב. כך או כך, זה נראה רע, לא רציני, לא מקצועי. תדמיתו של נתניהו נפגעה, דווקא שבוע לפני ביקורו החשוב בארה"ב ופגישתו עם אובמה.
ההתנהלות חשובה, אך המהות חשובה לאין ערוך. ובנושא זה, מי שתוקף את נתניהו הן על מסכת הגזירות והן על עסקת החבילה, מעיד על עצמו שביקורתו אינה עניינית. כי מי שביקורתו על גזירות האוצר היתה עניינית, יתמוך בעסקת החבילה ולהיפך.
אני התנגדתי לחבילת הגזירות ותקפתי אותה בחריפות במאמר שפרסמתי (בבמה אחרת). היה זה ספר שחור, שבישר את וידוא ההריגה של מה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. היתה זו חבילה אכזרית ומרושעת, אנטי סולידרית, אנטי חברתית, בלתי צודקת, ממוקדת בפגיעה בחלשים ואף בחסרי הישע, מבלי שתיגע במאומה בחזקים בחברה הישראלית. היתה זו תוכנית קצרת רואי וצרת אופק של פגיעה הרסנית במערכת החינוך, לצד פגיעה קשה במערכות הרווחה והבריאות. היתה זו תוכנית של דבקות פונדמנטליסטית בשיטה שהובילה למשבר העולמי, של הקטנת המדינה למינימום, של כלכלה מצמצמת – בניגוד מוחלט למדיניות הנהוגה בחודשים האחרונים בכל המדינות המערביות.
מי שרואה בתוכנית הזו ובמה שהיא מייצגת רעה חולה – איזו סיבה יש לו להתנגד לדרך בה הלך נתניהו בסופו של דבר? בשורה התחתונה – נבחרה דרך של כלכלה מרחיבה, הגדלת התקציב, ביטול מרבית הגזירות האנטי חברתיות, הגדלת תקציב החינוך, העלאת תקרת המס לביטוח הלאומי, תקצוב חוק עידוד השקעות הון בקרוב למיליארד שקלים והשקעות נוספות בפיתוח וצמיחה, החלטות על צעדים למלחמה בהעלמות המס, הרחבת סבסוד מעונות יום ועוד.
נתניהו, שבתפקידו כשר האוצר הוביל ג'יהאד נגד העבודה המאורגנת, נגד ההסתדרות וכל מה שהיא מייצגת, ראה בהסתדרות ובמנהיגה האחראי, עופר עיני, פרטנר מרכזי בניהול המשק והחברה והלך כברת דרך משמעותית מאוד לקראת דרישותיו. נתניהו, שהיה לשם נרדף לרפורמות של הפרטת מדינת הרווחה ופירוק הסולידאריות, מוביל רפורמות חברתיות של הגנה על העובדים ועל העבודה המאורגנת: חובת המעסיק לנהל מו"מ קיבוצי עם אירגון עובדים יציג, קנסות למעסיקים שפגעו בחופש ההתארגנות, קנס למעסיק שמונע מנציג של אירגון עובדים כניסה למקום העבודה, החלת חובת רישוי ופיקוח לשלילת רישיון מחברה שמפרה זכויות עובדים, הגדרת הלנת השכר כעבירה פלילית ועוד.
התוכנית אינה מושלמת ויש בה כשלים ועוולות, ובראש ובראשונה העלאת המע"מ וביטול הפטור על פירות וירקות (אני מקווה שהחלטות אלו תבוטלנה בדרך לאישור התקציב בכנסת). אולם זוהי תוכנית של מיפנה, של נטישת הדרך של ריסוק מדינת הרווחה ועלייה על נתיב של סולידאריות חברתית. הדרך הזאת מסמנת את הדרך לצמיחה כלכלית בריאה.
עצם ההגעה לעסקת חבילה של הממשלה עם ההסתדרות והמעסיקים, במקום מלחמות גוג ומגוג במשק, בנוסח שר האוצר נתניהו, חיובית וחיונית. עסקה זו, לצד העובדה שהתקציב הוא דו-שנתי, מייצבת את המשק – יציבות חיונית ביותר בעת משבר כלכלי.
כל הגורמים שהובילו לעסקת החבילה ולתוכנית הכלכלית הזאת ראויים לשבח. אך מי שראוי לעיקר השבחים, הוא מי שהיה ראוי למירב הגינויים אילו הממשלה היתה מאמצת את הספר השחור של האוצר – ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מעבר לכל הסעיפים שהזכרתי ואלה שלא הזכרתי, ראויים נתניהו והממשלה לשבחים בעיקר בזכות המהפך הדמוקרטי שהתחולל בשבוע האחרון – אחרי 25 שנה, המנהיגות הנבחרת של המדינה לא היתה אסקופה נדרסת מתחת לרגלי פקידי האוצר, אלא הובילה והנהיגה. במשך 25 שנים ייצגו פקידי האוצר את המדעיות הכלכלית האובייקטיבית, כביכול, להבדיל מהפוליטיקאים האינטרסנטים – ועל פיהם יישק דבר. והנה, דווקא נתניהו, שחלק עם פקידות האוצר אותה אידיאולוגיה ואף ביתר דבקות, הבהיר להם שהאידיאולוגיה שלהם אינו מדע מדוייק, ובדמוקרטיה ההנהגה הנבחרת, המייצגת את האזרחים, היא האמונה על טובת המדינה, על עיצוב המדיניות הכלכלית חברתית ועל קביעת סדרי העדיפויות. יתכן שעצם המהפך הזה חשוב יותר מכל סעיפי התקציב ועסקת החבילה.
* * *
חדש על המדף:
"שחזורים"
רומן מאת משה גרנות
בהוצאת "כרמל"
"שחזורים" זכה בפרס אקו"ם ע"ש נתן יונתן
על יצירה שהוגשה לשיפוט בעילום שם
מדברי צוות השופטים: "הוועדה מצאה את היצירה ראויה לפרס על שום הכישרון המובהק של יוצרה כמספר סיפורים רב המצאה, הטווה עלילה סוחפת ומרתקת, צבעונית ומפולפלת, רבת הומור... במילים פשוטות: הסיפור כבש אותנו."
על החתום: מירון איזקסון, יהודית רותם ואיתן גלס
ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, וכן בהנחה גדולה בפנייה ישירה להוצאת "כרמל", טל. 02-6540578; פקס 02-6511650
דוא"ל: books@carmelph.co.il
* * *
במסגרת תוכניתו החדשה של ברק חוסיין אובמה נדרשות סין וטיבט לקבוע מועד יעד להקמת שתי מדינות לשני העמים!
כנ"ל נדרשים המורדים הטאמיליים וממשלת סרי לאנקה!
וכמובן נדרשות לכך מדינת כל אזרחיה ישראל מול פלסטין-ירדן, פלסטין-גדה-מערבית ופלסטין-עזה במסגרת תוכנית ארבע מדינות לעם אחד!
אחרת לא יהיה אפשר לגבש חזית מדינות מוסלמיות דמוקרטיות לחלוטין עם שיווי זכויות לנשים כדי לעצור את הנשק הגרעיני האיראני ולהבטיח את שלום העולם, שכל שאר בעיותיו המדממות והבלתי-פתורות כבר נתפרו!
* * *
מה הקשר בין ברווז (א קאצ'קע – ביידיש) וחג השבועות? סיפור אמיתי מהעבר הרחוק
מאת ב. קרביץ (פישקו) – קיבוץ תל-יצחק
באחרונה מדברים הרבה על "המשבר הכלכלי העולמי" כעל משהו חדש. אצלנו בבית שרר משבר כלכלי כרוני במשך כל שנות ילדותי.
כילד בן שמונה הייתי מאוד קשור לסינר של אימי. לכן ליוויתי אותה לקניות ובעת הכנת האוכל. אני זוכר היטב כמה קשה היה לאימי לשים אוכל על שולחן המשפחה. באותם ימים רוב הגברים היו מחוסרי עבודה. האימהות המציאו כל מני פטנטים כדי להכין מספיק אוכל ממשאבים פחותים ודלים. קמח שיפון היה הכי זול לכן אכלנו לחם שיפון כל ימי חול. (היום, הודות לשיווק מוצלח, אנחנו משלמים מחיר גבוה בעד הלחם "המיוחד"). קמח לבן היה יותר יקר לכן אכלנו לחם לבן – חלה – רק לכבוד שבת. את האטריות בצורות שונות (היום קוראים להן פסטה) הוסיפו למרק המימי כדי שהוא יהיה יותר סמיך. חמש פעמים בשבוע לא אכלנו בשר. אכלנו תפוחי אדמה, דייסות למיניהם, בצק דק או עלי כרוב ממולאים בכוסמת או באורז, לפעמים בגבינה לבנה, ובקיץ בדובדבנים, פטל, או פירות יער. (היום קוראים לזה כיסונים). בשר בקר או עוף אכלנו רק פעמיים בשבוע. בשר בקר היה יקר אומנם יותר זול מבשר עוף.
(כאן, אני ניזכר בבדיחה הישנה, ואני מקווה שתסלחו לי : "מתי יהודי מגיש עוף לארוחה? התשובה: מתי שאשתו חולה. ומתי איכר פולני מגיש עוף לאשתו – מתי שהעוף חולה").
האימהות שלנו ידעו לטחון במטחנה ידנית את חתיכות הבשר שנשארות אחרי שמייצרים "סטיקים" (לעשירים בלבד) כדי למלא את הממולאים או ליצור כדורי בשר. מפרוסות דג טחונות ובתוספת של שאריות חלה או מצות עשו "געפילטע פיש".
ככלל אפשר להגיד שמה שמקובל היום כאוכל פופולארי, היה פעם אוכל עוני. למשל, באיטליה, אם תזמינו במסעדה טובה פיצה, המלצר עלול להראות לכם את הדלת.
למה אני מספר לכם על אוכל? כי לקראת חג השבועות, שיבוא עלינו לטובה, מתחיל החיפוש הקדחתני אחרי מתכונים לאוכל חלבי. איני זוכר אם זאת היתה המסורת לחג השבועות. אימא היתה מכינה אוכל בשרי חגיגי אם זה רק היה אפשרי.
לאבי היתה אחות נשואה לאיש די אמיד והיא עזרה לנו ע"י משלוחי מזון. הם גרו בעיירה המרוחקת מלבוב כשלוש שעות נסיעה ברכבת. המשלוחים האלה נתבצעו ע"י שליח אשר היה מגיע לעיר הגדולה כל שבוע ומבצע משלוחים לשני הכוונים. לאיש הזה קראו ביידיש "צעטעל פירער" – איש הפתקאות –כי הוא היה רושם את כל המשימות על פתקאות.
כך קרה פעם שיומיים לפני חג השבועות הוא הביא לנו ברווז מהדודה רחל. זו היתה פעם ראשונה שראיתי ברווז חי או מת בחיים שלי. אימא החליטה שהברווז הזה ישמש לנו לארוחת חג השבועות. התעוררה שאלה איך למנוע קלקול הברווז עד אז. בבניין שגרנו בו היה מקרר רק למשפחת וולף. זאת היתה קופסת פח בעלת ממדים די "צנועים", מקוררת בגוש קרח. כל יום היתה מגיעה עגלה רתומה לשני סוסים ענקיים ממפעל הבירה הלא רחוק מאיתנו. גוי ענק לבוש סינר גומי היה מוריד גוש קרח כבד, ובקול בס נושא הדים למרחקים היה קורא למשרתת הפולנייה של משפחת וולף וביחד סחבו את בלוק הקרח לקומה השלישית. בדרך למעלה, שניים אלה היו מתלוצצים ביניהם. מזה אפילו נוצר פעם רומן רציני, ונולד תינוק. המשרתת הוחלפה באחרת ושוב התחיל רומן וכו הלאה...
היחסים בין משפחתי ומשפחת וולף היו מה שנקרא "מכובדים", אמנם מרוחקים קצת. הם היו אמידים, בעלי ממון ודירה מפוארת בחזית הבניין ואנחנו גרנו בדירה צנועה בקומה ראשונה ועורפית. אימא סירבה לעלות עם הברווז, אבא לא הרגיש בנוח שאולי יסרבו לבקשתנו ולכן אני נאלצתי לשאת את הגופה הקטנה לקומה שלישית, לדפוק בדלת ובקול חלשלש (תמיד הייתי ילד ביישן) שטחתי את בקשתנו לפני הגברת וולף.
התשובה היתה שלילית. "בקושי יש לנו מקום לאוכל שאנו מכינים לקראת החג."
עם דמעות בעיניים ועם הברווז ירדתי למטה. מחוסר ברירה הוכנס הברווז לתוך קופסא פשוטה בנויה מעץ, אשר תמיד עמדה בחוץ על גזוזטרה לפני דלת הכניסה לדירתנו ואשר שימשה כמקום נוסף לאיחסון. דירתנו היתה האחרונה בקצה גזוזטרה ארוכה המובילה מחדר המדרגות של הבניין ואשר נמשכה לאורכו ולרוחבו. צריך היה לעבור לפני דלתות של שלוש דירות כדי להגיע אלינו. הלילות בחודש מאי בפולין היו די קרירים כך שהסיכוי שהברווז יישמר לילה אחד במצב טוב היה סביר. וכך קרה.
למחרת, ערב החג, אימא התייעצה עם השכנות איך לבשלו, הלא לאימא לא היה ניסיון רב בהכנת ברווז. הוחלט למלא אותו בתפוחי אדמה ולאפות בתנור. ריחות הטיגון המיוחד התפשטו בכל הבניין וכך נודע לשכנים שאצל משפחת טננבאום יאכלו ברווז בחג. אחרי הטיגון, אימא כיסתה את הסיר עם הברווז ושמה את הכול בתיבת העץ מחוץ לדלת. אני עוד זוכר מה היא אמרה לאבא באותו רגע: "אם הברווז הגולמי לא התקלקל עד עכשיו שום דבר לא יקרה לו עד מחר כי הוא אפוי."
הלכנו לישון.
בבוקר החג הלכנו, אני ואבא, לבית הכנסת. בית הכנסת היה כולו מקושט בענפים עם עלים ירוקים ועסיסיים. רצפת בית הכנסת היתה מכוסה בקנים ירוקים וארוכים שלצמח שאת שמו אינני יודע. כשדרכת על הקנים האלה הם הדיפו ריח של רעננות, ריח של שדות ירוקים. אם שמת חתיכה קטנה של הקנה בין השפתיים ונשפת חזק שמעת קול חלש של שריקה כמו ממפוחית פה. כל שנה הייתי מתעכב אחרי התפילה כדי לשרוק בקנים האלה יחד עם ילדים בגילי. השנה האצתי באבי ללכת ישר ומהר הביתה. אל הברווז הריחני. הלכנו מהר. כאשר עלינו במדרגות לקומה שלנו אימא רצה מולנו ובקול חנוק צעקה: "דה קאצ'קע איז נישתו!" – הברווז איננו.
אימא סיפרה שכאשר הזיזה את המכסה מהתיבה כדי להוציא את הברווז ולחמם אותו לקראת שובנו מהתפילה, היא גילתה את הסיר הריק. בבניין שלנו חי לו שנים רבות חתול סיאמי ענק. מיד חשדנו בו. לו הוא היה ה"פושע" היינו מוצאים עקבות, עצמות, משהו. לא מצאנו שום סימנים. כנראה ש"חתול "על שתי רגליים הוציא את הברווז.
לעולם לא פתרנו את התעלומה. באותו חג השבועות נאלצנו להסתפק באכילת חלה מרוחה בגבינה לבנה, ועוגה שאימא אפתה בליווי של כוס חלב.
יכול להיות שכך התחילה המסורת של מאכלי חלב בשבועות!!!
* * *
ההתנהלות של בנימין נתניהו היא הקרובה ביותר לדרכו של ראש הממשלה יצחק שמיר – שהיתה, למעשה – כאילו לא לעשות כלום ולא ליזום כלום, בייחוד בנושא השלום והמזרח התיכון, לבד כמובן מפעילויות ביטחוניות חד-צדדיות [כגון האיפוק במלחמת המפרץ הראשונה] – ומהכירנו את המציאות המזרח-תיכונית אנחנו שואלים – אולי זו ההתנהלות הנכונה? כמובן, בתוספת המסווה של בבל"ת השלום!
* * *
משה גרנות
ניחוחות של עולם רחוק
על ספרו של עזרא יחזקאל-שקד, "רופא שטן", הוצאת צבעונים, 2006, 270 עמ'
הגם שהרומן של יחזקאל-שקד עוסק בהתרחשויות בתחילת המאה העשרים ובאמצעה – הקורא חש בעליל בניחוחות של עולם רחוק, ניחוחות של רומן ההרפתקאות האפלות אשר מימי הרומנטיקה האירופית, ממינם של "הרוזן ממונטה כריסטו" של אלכסנדר דיומא האב, או של "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו, ואולי גם הרומן העברי שהושפע משניהם – "התועה בדרכי החיים" של פרץ סמולנסקין, איש ההשכלה וחיבת ציון. כמו ברומנים אלה – כך גם ב"רופא שטן" – יש מעברים חדים בין עוני מנַוול לעושר אגדי, מעברים חדים ממקום למקום (גדת החידקל, באר-שבע, פולין בימי השואה, קיבוץ, ירושלים, סינגפור, שנחאי, לבנון, ותיקן וכו'), דמויות בעלות קו אופי מוגמר ומתמיד, וחתירה אל מסר מסתורי.
הרומן, שבמוצהר מגולל מציאות, כלומר, בעל מצע ריאליסטי – בהחלט מעניין, ולעיתים – אפילו מרתק, אלא שלצערי, יש בו לא מעט החלקות וחריקות, אותן יכול היה למנוע בקלות עורך מיומן:
קודם כול – השם "רופא שטן" איננו מוצלח לטעמי, כי הוא איננו מרמז רק לתוכן הספר (דבר שהוא לגיטימי למדיי, ראו – "הסוחר מוונציה", "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו", "אגף הסרטן" וכו' וכו') – הוא גם קובע את מסר הספר – הקורא מתוודע אל מסקנתו הסופית של המחבר, שהגיבור שלו הוא אדם בדרגת שטן.
זאת ועוד, מי שקורא את הרומן, תוהה אם באמת ראוי נתן, הוא ד"ר ג'ורג' הסטינג המזויף, לתואר הזה – הוא באמת נוכל, זייפן, מתחזה, ציני ביחס למוסר ולדת – אבל בשום אופן לא שטן: הוא מרעיף על אהובותיו מכל טוב, הוא מראה ידידות אמת למספר אנשים, הוא מסייע ליהודי ניצול שואה. בשום אופן לא ניתן להשוותו ליאגו של שקספיר או למפיסטופל של גיתה. אשתו הצעירה ז'ורז'ט מכנה אותו באמת "רופא שטן" (עמ' 225), אך ממש אין לה שום זכות לעשות זאת לאחר שהוא העלה אותה מאשפתות והעניק לה עושר אגדי.
שנית – כל הגיבורים שברומן – מיושבי הקרנות המובטלים ב"פרלמנט" של "גלידת באר-שבע" ועד דייריו נחשלים של החאן שעל גדת החידקל – כולם יודעים היסטוריה והוויות העולם הגדול ומדברים בשפה גבוהה אינה הולמת אותם (ראו עמ' 17-16, 101, 137 ועוד).
שלישית – נעדרת לעיתים ההלימה בין המצע הריאליסטי המוצהר של הרומן (על העטיפה האחורית מצוין שמדובר בסיפור אמיתי) ובין האירועים המסופרים בו: מאיר צדקיהו אמור לשרת בנח"ל מוצנח בשנותיה הראשונות של המדינה, אבל יחידה זאת נוסדה רק בשנת 1956; יענקל, הפוליטרוק הסוציאליסטי של קיבוץ מעלה ההר, משמש גם רב ועורך טקס חתונה אורתודוכסי למהדרין לשני גיבורי הספר מאיר וינינה – וזה באמת לא יכול היה להתרחש במציאות (עמ' 74-72); נתן ("רופא שטן") בורח מעיראק לסינגפור, ואיש איננו דורש ממנו דרכון ואשרת כניסה, ומיד יש בכיסו כסף מקומי לשלם לפרוצה (עמ' 144 ואילך). אני מודה שגם הנאומים הפתטיים של אֵם המנזר, שם שהתה ינינה בימי מלחמת העולם השנייה, נאומים על היהודים שהם עם סגולה ובעל ייעוד היסטורי לעולם כולו (עמ' 48-47) – לא מסתדרים אצלי עם הידוע לי על יחס הכנסייה הקתולית אל היהודים לפני, בזמן ואחרי השואה.
יש לי גם טענה חוץ-ספרותית כלפי אחד ממסרי הספר – טענה אידיאית: הספר יוצר תמונה קריקאטורית של הקיבוץ: יש שם "ועדה לריבוי טבעי", "ועדת שמות" (עמ' 71, 75, 78, 88), עושים עניין מכל שטות, כגון קומקום חשמלי בחדרים, ליפסטיק על השפתיים ועוד (עמ' 77-75, 80). יענקל הפוליטרוק ויהודית הטרקטוריסטית הפמיניסטית מצויירים בצורה נלעגת (עמ' 60 ואילך, 69 ואילך). המחבר מעמת את יענקל הפוליטרוק, סמל הגיחוך הקיבוצי, עם מאיר, הגיבור החיובי, שנוטש את הקיבוץ יחד עם אשתו ינינה – אל חיים חדשים בעיר: שר הבריאות, שהוא חבר קיבוץ, עובד בתורנות במטבח, ומאיר מקבל כדור בשר כמו כולם. הוא מיד זורק את האוכל ל"כולבוניק", וכשיענקל נזעק על הבזבוז ועל הזלזול במזון בימים של צנע, עונה לו מאיר: "...גדלתי על בשר כבש משובח ודגי נהר אפויים על גחלים. אתה רוצה שאקדש את ערכם של כדורי הבשר האלה שלא בישלו אותם כמו שצריך?" (עמ' 79).
לפי המסופר בספר, מאיר באמת גדל אצל דודו בעיראק בעושר ובאווירה אריסטוקרטית (רכיבה על סוסים, חינוך באנגליה וכו' – עמ' 193 –הוא הגיע לקיבוץ בחליפה מהודרת! – עמ' 61), אך הקורא גם יודע (וזה לא נעלם ממאיר עצמו!) שהוא נולד במקום נחשל, שבו עושים את הצרכים על הגג, שהאוויר בו רווי סירחון של צואת אדם ובהמה (עמ' 97, 188-187, 191) שבו לחייה של בת אין שום חשיבות, והיא לעולם שפחה חרופה לאחיה המתעלל בה ללא סיבה (עמ' 105 ואילך), שבו חובה להראות את הסדין המוכתם לאחר ליל הכלולות (עמ' 127), שבו יש תוקףשל אמת למערכת שלימה של אמונות טפלות (עמ' 7, 90, 102-101, 193, 270), עד כי לעיתים נדמה שהמחבר עצמו מאמין בהן (ראו בעיקר עמ' 7, 90, 193, 270). איזו זכות יש למאיר (בגיבויו של המחבר!) להתריס נגד האווירה הספרטנית של הקיבוץ בימיה הראשונים של המדינה?
עוד עניין אחד צרם לי: המהפך בהתנהגותה של ז'ורז'ט, אשתו המָרונית שלנתן (הוא ג'ורג' הסטניג "הרופא השטן"). בילדותה ובנעוריה סבלה סבל נורא מהצביעות של עולם המנזר: היא נאנסה על ידי נזיר "משוגע", ואֵם המנזר במקום לנחמה ולסעוד אותה, מגרשת אותה אל חיי עוני ואומללות. בצר לה כמעט הידרדרה לזנות. ביקור בקליניקה של "הרופא השטן" (כדי לרפא את חרפת היעדר הבתולים), גורם לרופא לחשוק בה, להתאהב בה, ולבקש את ידה. מרגע זה הוא מרעיף עליה מטובו ומגשים את כל חלומותיה: שמלות יקרות, תכשיטים, מסעדות פאר ועוד ועוד. ז'ורז'ט הסינדרלה שיכורה מרוב טוב שמורעף עליה, ואין בה שום געגוע לעולם הכנסייה שנטשה בהרי לבנון; והנה, כשנודע לה שבעלה הוא רופא מזויף ונוכל – היא משנה את התנהגותה במאה ושמונים מעלות: מביעה שנאה תהומית לרופא שכה היטיב עימה, מוותרת על כל העושר, וחוזרת כמו נוצרייה טובה אל חיק הכנסייה (עמ' 221 ואילך, 248 ואילך). המהפך הזה לא נראה לי סביר, אבל צריך לזכור שמהפכים כאלה ממש מתבקשים ברומנים של הרומנטיקה האירופית, שבעקבותיהם כנראה הלך המחבר במכוון, ואולי יש לראות ברוח זו גם את שאר "החלקות והחריקות" שהזכרתי לעיל.
ושוב, צריך לציין ביושר שהרומן מעניין ומרתק, ואם הקורא איננו איסטניס ספרותי – הוא עשוי ליהנות ממנו הנאה רבה.
* * *
המקום הטוב, יוטופיה
27.5-16.7
The Good Place, Eutopia
ברוח הרומנטיקה האירופאית – אם מתוך רצון לחבור למסורת של מיסטיקה דתית או אם מתוך דחף אסקפיסטי – התערוכה בוחנת את הגבול הדק שבין המקומי לאוניברסלי, בין הזירה הרגשית לפוליטית.
העבודות המוצגות בתערוכה מציעות לצופה הצצה לנופים אקזוטיים וקדמוניים, לכאורה, אך מבט מקרוב מגלה ביטויי אלימות וסכנה, תחושה של קטסטרופה עומדת להתרחש. כל האמנים ניגשים לנוף הישראלי מתוך רצון לגעת באיכויות נשגבות ורלגיוזיות, אך יחד עם זאת, בכל העבודות ניכרת ההכרה הלא מודעת באדמה כשדה קרב, כטריטוריה של מאבק ומלחמה – אם מלחמה תרבותית, דתית או פוליטית.
האמנים המציגים:
יואב בן דב
איתן הלר
טובי כהן
אמיר ויינברג
חגי ארגוב
עודד פיינגרש
יעקב פלדמן
מלאכי
הווארד פוקס
לפרטים נוספים: גלריה אנגל
גורדון 26, תל אביב
טלפון: 03-5225637 / פקס: 03-5226145
דוא"ל: info@engel-art.co.il
אתר: www.engel-art.co.il
שעות פתיחה:
ימי א'- ה' 10-20 / ימי ו' וערבי חג 10-14
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
משה שפריר
על הספר "ראשית" של מאיר שלו
כבר בהתחלת רשימה זו אני מודה, שלאחר קריאה ראשונה וגם שנייה בספרו החדש "רֵאשִׁית" (הוצאת עם עובד, 2008) של מאיר שלו, – הגעתי למסקנה שזהו בהחלט ספר-עיון מומלץ, בהיותו מעמיק ועם זאת גם קולח ומרתק בגישתו החילונית של המחבר אל תכונות-האופי של גיבורי התנ"ך ואל קורותיהם. מה שמייחד ספר זה הוא תיאור של כמה מהפעמים הראשונות של חלק מן הדברים והאירועים שבמקרא, וכן גם ניתוח סגולותיהם ורגשותיהם של כמה מדמויות האישים והנשים בתנ"ך. ופרט לבריאת העולם וכל אשר בו, מכוון אותנו המחבר אל המלך הראשון, לנביא הראשון, לחוק הראשון, לאהבה הראשונה,לשנאה הראשונה, לבכי הראשון, לצחוק הראשון, ועוד. כל פרק כזה מלא ביֵדַע רב, ובמסקנות הנובעות מיֵדַע זה. ומה שלא פחות חשוב – כל פרק בספר זה הוא קריא ומעניין. ומבחינתי, כאוהב מושבע של התנ"ך, הוא גם ראוי לשבח. עם זאת, לאחר הרהורים על רבים מהפרשנויות של מאיר שלו המוּעלות בספר, – מצאתי לנכון להעיר כמה הערות ענייניות.
בהקדמה לספרו "ראשית" קבע המחבר כלל: בכל פעם ראשונה של הופעת תכונה אנושית, או אירוע בתנ"ך, צריך הדבר להופיע בשמו המפורש. כלומר, אם מדובר בצחוק הראשון, או במוות הראשון – חייב שיהיה מצויין שם העצם, או הפועל, השורש, או המקור (לצחוק, למות, וכו').של הדבר. ומכאן הוא מרחיב ומנתח כדבעי את הנושא ומספר גם על השלכותיו, בדרך הפרשנות החילונית המיוחדת והמעמיקה שלו.כך, למשל, בפרק הראשון אודות האהבה הראשונה, – קובע מאיר שלו, שהאהבה הראשונה היתה דוקא אהבת האב אברהם לבנו יצחק, לפי שאומר לו אלוהים: "קַח-נָא אֶת בִּּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". והיא באה לפני אהבת גבר לאישה (יצחק לרבקה), ולפני אהבת אם לבנה (רבקה ליעקב). כך גם בפרק על החלום הראשון שהיה דוקא זה של אבִימֶלֶך הפלישתי, מלך גרָר, שלקח את שרה אימנו ואלוהים הופיע בחלומו והזהירו שימות אם ישכב עמה, כיוון שהיא בעולת-בעל. המלך הראשון היה, כידוע, שאול. ומאיר שלו, לאחר סקירה ארוכה, מגיע למסקנה ששאול לא צלח למלוכה, כמו דוד, שכן היה נעדר נחישות וכושר מנהיגות, למרות שהיה גיבור-מלחמות. כך גם הוא כותב על המרגלים הראשונים שהיו נשיאי השבטים, וביניהם יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, שנשלחו מהמדבר ע"י משה (במצוותו המפורשת והמפורטת של אלוהים) – לָתוּר את ארץ כּנען., ועוד.
מובן מאליו, שגם אם הסופר התעלם בכוונה מסיפורי הבריאה, שבתחילת ספר בראשית, לא יכול היה מאיר שלו להכיל בספר זה את ראשית כל הדברים שהתרחשו בפעם הראשונה בתנ"ך. אך, לדעתי, היה עליו, בכל-זאת, להתייחס לכמה דברים ראשוניים ומהותיים.כך, למשל, מאיר שלו אינו מזכיר את הפעם הראשונה של לקיחת אדם ע"י אלוהים לשמיים, היינו: את הסיפור אודות חֲנוֹךְ בֶּן-יֶרד, בן-הדור החמישי של צאצאי שֵׁת (הבן השלישי של חוה ואדם). על חנוך זה, שחי "רק" 365 שנה על-פני האדמה, נכתב (בראשית, ה', 24): "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים". פירוש לקיחה זו היא עלייתו של האדם הראשון לחיות לנצח בשמיים. (האדם השני שעלה השמימה, היה, כידוע, אליהו הנביא). הסופר גם לא מזכיר את "הירידה" הראשונה מן השמיים של "בני-האלהים", "הנפילים" הענקים שירדו ממרומים והזדווגו עם "בנות האדם", אשר ילדו להם את "הַגִּבּוֹרִים... אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו', 1-4). אמנם"ירידה" כזאת של "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" שעולים ויורדים בסולם ש"ראשו מגיע השמימה" גם מופיעה בחלומו של יעקב בבית-אל (בראשית כ"ח, 12), אך היא מופיעה בחלום, ואילו ה"ירידה" הראשונה מסופרת בתנ"ך כאילו אירעה במציאות, ובכך היא מזכירה מאד סיפורים רבים במיתולוגיה היוונית, ואולי היא מין "הִסתַננוּת" של המיתוס היווני לתוך סיפורי המיתולוגיה המקראית.
אציין כאן עוד כמה השמטות מהותיות. כך קורה כאשר הוא מתאר בפרק אודות "המלך הראשון" את קורות המלך שאול, הוא לא מזכיר בהקשר זה גם את אשתו אֲחִינֹעַם המלכה הראשונה בישראל, למרות שהוא מזכיר את הפילגש הראשונה של שאול המלך – רִצְפָּה בַת-אַיָּה, שגורלה היה טרָאגי. וגם אולי יכול היה המחבר, בהזדמנות זו, להזכיר את המלכה הרוצחת הראשונה, שמופיעה מאוחר יותר במקרא, הלוא היא עֲתַלְיָה מלכת יהודה, שהרגה את נכדיה (פרט לנכד הקטן יואש, שהוחבא במקדש), לבל ידרשו את הכתר לאחר מות בעלה ובנה היחיד. וגם אינו מתייחס לרצח של אִישׁבֹּשֶׁת, בנו הרביעי של שאול, שהיה המלך השני בישראל (בניגוד לשגיאה הרווחת שדוד היה המלך השני, אחרי שאול), שנרצח בשנת-הצהריים שלו (לאחר שהסתכסך עם הרמטכ"ל אבנר בן-נר על שלקח לעצמו, לאחר מות שאול ושלושת בניו על הגלבוע, את רצפה פילגש-שאול), וזה היה הרצח הראשון של מלך בישראל.
בפרק המעוּלה שלו (שכבר דובר בו לעיל) על "האהבה הראשונה", שָלו גם מזכיר את עָדָה וצִלָּה, שתי הנשים של לֶמֶך בֶּן-מְתוּשָׁאֵל, בן-הדור החמישי לצאצאי קַיִן, –אבל אין הוא מציין שזאת היתה תופעת הפּוליגַמיה הראשונה בתנ"ך של המשורר הראשון והרוצח השני (אחרי קין, סב-סבו) במקרא. גם כשהוא כותב על מיכל בת-שאול, האישה הראשונה שכתוב עליה במפורש שאהבה גבר שאינו ממשפחתה – הוא אינו מציין, כי זו האישה הראשונה (וגם האחרונה) הפּוליגַמית בתנ"ך, בהיותה נשואה לדוד, שאותו הבריחה בליל-כלולותיה מהרוצחים ששלח אביה שאול, אשר מיד לאחר-מכן הוא חיתן אותה (כעונש על הברחת בעלה דוד) עם פַּלְטִי בֶּן-לַיִשׁ.
כאן המקום להעיר, כי גם מצאתי, פה-ושם, בספר זה אי-דיוקים קלים. כך, למשל "עירבב" הסופר בין אישים מצאצאי קַיִן ואישים מבני שושלת שֵׁת, אחיו השני של קין, שהיו בעלי שם זהה, ושהם, כמובן מאליו, היו גם קרובי משפחה. ובכן מיד לאחר שמאיר שלו מתאר את פרשת לֶמֶך, בעלן של עדה וצלה, הוא כותב (עמ' 14): "לפי אחת הגירסאות הוליד למך את נוח". כאן עלול הקורא לחשוב שלֶמֶך זה אכן היה גם אביו של נוח ולא כך היה הדבר: אביו של נוח היה אישיות אחרת לגמרי, ושמו היה לֶמֶך בֶן-מְתוּשֶׁלַח, מצאצאי שֵׁת, שהייתה השושלת המבורכת (בה היו חנוך הצדיק, שנזכר לעיל, ונוח שהוגדר כ"אִישׁ צַדִּיק תָמִים הָיָה בְּדוֹרוֹתָיו").
אם נחזור לעניינו, נבחין בכך שכל פרשן, בין אם הוא דתי, מסורתי או חילוני – חושף גם את עצמו בדברי פרשנותו. וכבר בהקדמה לספרו הראשון "תנ"ך עכשיו" מעיד מאיר שלו על עצמו שגדל "בבית חילוני שעסק הרבה בתנ"ך," והוא מציין במפורש, כי "התנ"ך שלי הוא תנ"ך אחר. מחבריו ודמויותיו הם בשר-ודם. הוא לא חובר בידי אלוהים, וגיבוריו אינם קדושים וטהורים." לכן הוא אינו נמנע מלכתוב על פרשיות שחיתות ומעשים לא מוסריים אחרים של "גיבורי" המקרא, מעשים שעליהם השתדלו לפסוח דרשני התנ"ך מחוגי המסורת והדת, אף שהדברים נכתבו במפורש, או שהם רק נרמזו במקרא. כל אלה הם אולי הסיבה לכך, שבצד הרומנים הגדולים שכתב במרוצת השנים, כנראה שהיה לו דחף כביר ובלתי-נשלט לכתוב את "תנ"ך עכשיו" לפני כעשרים וחמש שנים, ואת "ראשית" שראה אור באחרונה – ואנו יצאנו, אפוא, נשכרים גם מהראשון, ולבטח גם מזה האחרון, שמשכיל ללמד אותנו דווקא לדעת על הפעמים הראשונות של התרחשות חלק מהאירועים בתנ"ך. פעמים ראשונות אלו הן גם מפתיעות וגם מרתקות, וזאת תודות לפרשנותו המיוחדת והבֶּלֶטֶריסטית-עוּבדָתית של מאיר שלו.
* * *
לִילִי מַרְלֶן
תרגום: יוסף חרמוני
מוּל הַמַּחֲנֶה, מוּל
שַׁעַר מְגֻשָּׁם,
אָז עָמַד פָּנָס וְ-
עוֹד נִצָּב הוּא שָׁם.
שׁוּב נִפָּגֵשׁ שָׁם שְׁנֵינוּ, כֵּן,
לְיַד פָּנָס רְחוֹב זָקֵן,
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.
הִתְמַזְּגוּ צְלָלֵינוּ
וְהָיוּ אֶחָד,
וּבָרְחוֹב לָחֲשוּ:
"זוֹ אַהֲבָה לָעַד!"
הֵם עוֹד יִרְאוּ אֶת שְׁנֵינוּ, כֵּן,
עוֹמְדִים לְיַד פָּנָס זָקֵן,
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.
אָז צָעַק שׁוֹמֵר:
"תַּגִּיד לָהּ לַיְלָה טוֹב:
אִם שׁוּב תְּאַחֵר –
שְׁלֹשָה יָמִים תַּחֲטֹף!"
וּכְשֶׁהָלַכְתְּ יָדַעְתִּי, כֵּן,
לִבֵּךְ אִתִּי, אֲנִי גַם-כֵּן
אִתָּךְ, לִילִי מַרְלֶן.
גַּם אִם אֶת דְּמוּתִי
אֶל חֲלוֹמֵךְ לָקַחְתְּ,
עוֹד בּוֹעֵר גוּפֵךְ,
עַל-כֵּן אוֹתִי שָׁכַחְתְּ.
וְאִם בַּקְּרָב כְּבָר לא אֶשְׂרֹד,
לְיַד פָּנָס מִי יַעֲמֹד
אִתָּךְ, לִילִי מַרְלֶן?
מִסָּבִיב אֲפֹר הַ-
כֹּל, קוֹדֵר וְדָל.
רַק חֲלוֹם שְׂפָתַיִךְ
מְעוֹפֵף אֶל-עָל.
כְּמוֹ עֲרָפֶל לֵילִי צוֹנֵן,
אֶחֱזֹר שׁוּב אֶל פָּנָס זָקֵן,
כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.
[בגלל לחץ הזמן, הפרסום בגיליון שעבר לא עבר הגהת ניקוד, והרי השיר כאן בניקוד הנכון]
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
דרי הבית
הצופר הזה – יש בו מקריאת איתנים, מין יללה קדומה ביער המבשרת שואה, מקים הוא בנו נימים ישנים של אדם ראשון בפני סכנה ודאית כל-כך – המסמרת בנו אולי את פרוות הנפש אם לא את פרוותנו החיצונית, היא מסמירה עורנו, את נימי הנפש –
קול הצופר היה מנסר באותם הימים ונתקע מדי פעם כסכין לבשר הרחוב החי והומה כהרגלו, מיד היו החיים זורמים ונמלטים מעורקי הרחוב כמהלך-דם בלתי בריא הנמלט מתוך פנים מחווירים לאי שם בחביוני עורקים סמויים בגוף –
ואולם משה חרמוני לא היה יורד תמיד כיתר השכנים למקלט, כשהם נסערים ומקורבים כעדר כבשים בפני סער, ואשר גם פניהם פני כבשים שחוטות למחצה. ולא דווקא מפני שהיה אמיץ כוח ביותר או בז לחיים, אבל מין בושה וסקרנות היתה תוקפת אותו בפני פחד סתמי, זה הפחד הכללי המוחלט המשתרר על רחובות בתים גנים, ומתפשט כשפך של מים רבים אל מעבר לעיר, לפרוורים הרחוקים ולשדות, והלאה, וכובש את כל האדמה שנעשית גם היא מעין גוף חי מפרפר וכואב וחרד לקראת הפצע אשר יבואה, מעל כל עץ וכל בית הודקת היא אל גופה כשהיא מרטטת מתחת לשמיים הקרים. ואלה מתוחים מעל כים אשר ספינות מהלכות בו, אין אלה שמיים כל עיקר אלא מקום שיט ושדה מירעה פתוח לרווחה לנשרים שחורים לוטשי-עיניים וצמאי-דם או נמרים מעופפים אשר קרן גדולה תקועה בראשם והקרן בורקת ברקים ושולחת חיצי מוות לכל בשר וכל צומח –
*
האפשר יום אחד להחליט שאת אשר אהבו שמונה שנים ואת אשר טיפלו וטיפחו זמן רב כל-כך אפשר בבת אחת לא לאהוב ולא לזכור – לא – אי אפשר – כזאת לא ייתכן. פצע הוא בנפש כלאחר ניתוח צלקת, הדורשת שנים עד הגלדה ועד התרפאותה – וגם אז עוד חוזרים ימים ימי קור אשר בהם תכאב הצלקת הזאת – ככאב צלקת בבשר.
*
משה חרמוני היה אחד מדיירי הבית. החדר שנפל בגורלו לא היה בו לא מן השמש הטובה בחורף ולא מן הצל הקריר והמרענן בקיץ – להיפך, הגג בקומה השלישית היה בחורף מחלחל רטיבות, ורוחות ים היו מכות באכזריות על החלונות הרופפים, ובקיץ היה הגג מחזיר עם בוא הלילה את כל להט השמש אשר ספג ביום – ואולם משה חרמוני לא הרגיש ביותר בחילופי-אוויר, בגופו עוד הרגיש את השלגים והקור שבמולדתו – והם הם שקבעו את מראהו ושוב לא הרגיש בשום אקלים אחר –
עשוי היה מין חומר ניטראלי המקבל הכל בשיוויון נפש, ומוכן להסתגל לכל מצב. שתי ידיו היו תלויות לו משני צדי הגוף כמיותרות – ואולם רק היה תופס באיזה כלי, היה הכלי עושה את שליחותו וידו כאילו נמשכת מאליה אחרי הכלי. היה רושם לפעמים שהנהו עובד באיזה שכל עליון – בלי שהגוף ישתתף בזה או יתעייף כלשהו. עיניו היו תמיד לוטות בעפעפיים כבדים במקצת, וקשה היה לאמר שמישהו ראה את עיניו –
בעלי הדירה שאצלם היה גר משה חרמוני עולים חדשים מווינה היו – בבית הזה היתה תמיד שורה מין קלילות חסרת דאגה של אנשים אשר שטים בקלות על פני זרם החיים, ויביאם זה אל אשר יביאם – החיוך והמתינות לא סרו מעל פניהם – כאילו אוצרות קורח טמונים להם בארונותיהם, ועליהם שומה רק לשוחח במתינות, לשתות קפה עם עוגות משובחות ריחניות וטעימות, להיות יושבים ומדברים בקולם הנוח, להיות עושים שיחה כמישהו שעוסק כלאחר-יד באיזו מלאכה נעימה – בעוד נפשו נתונה במקום אחר –
לאמיתו של דבר לא היה ידוע כיצד יכולה הכנסה זעומה של פקיד במשרד ציבורי לקיים בית כזה, המחליק כעל גלגלים משוחים בשמן, אין פרצה ואין צווחה ואין דאגה על הפנים אלא גלגל אחוז בגלגל בקלות – הכל מובן בשעתו ונעשה בשעתו כאילו איזה יד נעלמה מעל מכוונת את המכונה והאנשים מצייתים מתוך הרגל עתיק-יומין הטבוע בדמם, שאין בו לעצמם כל פליאה עליו ושאין הם אפילו מרגישים בו –
משה חרמוני היה מתלבט לפעמים על פני גלי החיים האלה כעלה נטרף על פני הזרם, או כגוש עשוי כולו מקשה, שהזרם הזה לא ימיסו בם, אם ילחך סביבו שנים –
כבר מן הבוקר היתה נתקלת אוזנו בקולה הגרוני המזלף צחוק והברות רכות ומרגיעות מטללי מולדתה לתוך חלל אוויר מלא ריח קפה ושקשוק עליז – ואולם כל זה נתרשם אצלו ממרחק רב – פותח היה את דלת חדרו והודף את גופו קדימה בהתאמצות מה, וכשהיה קופץ לקראתו ה"בוקר טוב" של בעלת הבית, היה נרתע במקצת, כאילו נגעה בו יד זרה – זרה מאוד –
משה חרמוני היה לבוש תמיד, קיץ וחורף, אותם הבגדים, דהים, שאין בהם לא מהתאמה לתקופת-השנה ולא מהתאמה לסובב אותו. כשהיה הקסקט שלו, שמצחייתו כיסתה את מחצית פניו, בלה מאוד, היה קונה חדש, אבל אז נדמה לו שכל צורתו נשתנתה, ואי מנוחה היתה תוקפת אותו והיה מקמט ומטפל בו עד שעבר החידוש שבו והיה ניראה מרופט וישן כקודמו, ואז היה חרמוני חוזר למנוחתו, כאמן פסל שהקשות פטיש אחרונות גמרו את יצירתו –
הוא לא השתייך לשום מפלגה ואולם כל בחור ישיבה שעלה לארץ-ישראל על מנת להתחדש בה את חייו, היה קרוב לו, ואילו החיים החדשים בעצם היו ישנים-ישנים מאוד – ומעיינות חדשים לא זנקו כאן לעיתים קרובות מתוך הישן, ליבותיהם של בחורי ישראל – באמונה ובעייפות גדולה היו פולחים הרים ובקעות הארץ העתיקה – ואולם הנס אשר חיכה לו משה חרמוני בהיותו בגולה לא נתרחש –
לא זנקה עליו רוח נבואתו של ישעיהו מעל הרי יהודה הרחוקים –
ובנפשו לא נתחדש דבר.
קומתו לא נזדקפה יותר משהיתה – וליבו לא התרענן יותר משהיה לפני-כן.
משה חרמוני כבר עבד בקיבוץ וגם במושב, ששם נמצאו רוב בני עירו, ואולם פעם ולתמיד החליט שדבר זה הוא מעבר ליכולתו – כאן בעיר מתמזגים חיי הרווקות בנקל עם מהלך החיים הכללי, ואולם שם – במושב, תנאי ראשון – משפחה, ואם אין לך משפחה חשוב אתה כמת. איש לא ישים לב אליך. להיפך שם תהיה לפוקה ולמכשול לחברך אם נפלת למשכב – הרי זקוק אתה לרחמי נשים זרות – והמשק מה יהא עליו, מי ימלא את מקומך ברפת שלך –
*
נכתב: ראשית שנות ה40- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה40- לערך, בתל אביב.
אסתר ראב גרה באותה תקופה בדירה ברח' בן-יהודה 191. הסיפור כתוב בבלוק מכתבים ישן, שכריכתו היתה כתומה. בדף ראשון ושני נמצא השיר "יען נוצרתי לאהבה".
על המזח
משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל-יכול היוצר עצמו.
היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות-ים מכוסים שיחי-בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.
הוא היה חי בניגלה. "האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז'ודי גרלן משחקת?" שאל.
"כן, נלך," אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי-הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.
"הלוך נלך אהובי," הגתה עמוקות כיונה.
הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.
"נלך," אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי-בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.
"חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם," חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.
הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.
אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. "נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו," אמר.
צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.
כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי-זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממטבח המסעדה.
"נשב," אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –
*
נכתב: שנות ה40- לערך, או ראשית שנות ה50-. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה40- לערך, בתל-אביב.
אלה שני עמודים ועוד מחצית עמוד מבלוק-מכתבים בינוני, מתוך סיפור ללא שם, ללא התחלה וללא סיום. מחצית העמוד שולבה בתוך הטקסט.
עוצר
"היי, היי!" – בדיוק כקולו של הג'וקיי המטומטם שבקרקס במונמארטר: מנצח הוא על הקאדרילה של סוסיו השחורים – "היי, היי!" – קולו יוצא מן הגרון ומן האף כאחד, קול בו מזרזים סוסים או כלבים.
עפעפיי כבדות-תנומה. אני מתאמצת לפותחן והן נסגרות שוב. אך מנגד, מול החלון הפתוח – מרפסת; ענודת מחרוזת גיגיות גדולות עם קטנות ונזר מטאטאים ומברשות תקוע לה בצידה; יוני-הבר הוגות במתיקות תוך הגרַבילאות הרמות שבחצר, ובמרחק רוטן הים כחתול מנומנם. לא, אין זו פריס ולא מונמארטר.
קולו של הג'וקיי הולך ונישנה, הולך ונכפל על-ידי קולות דומים לשלו: "היי, היי!" – הקולות היחידים השולטים בדממת הבוקר המוזרה הריקה – "עוצר" – עצור בנשימתך, עצור בזעמך, עצור... שמא –
"יריות הפחדה". על המרפסת עומד מוטלה: שפתיו מלוכלכות בריבה שחורה וביניהן משרבב הוא את לשונו הקטנה מול החייל היורה; מוטלה מזמזם לעצמו איזה זמר, מין המייה תינוקית המובנת רק לו. על ידו חנית'לה, מפשיטה ומלבישה את בובתה: "פוייה שכזאתהיא: אנחנו הולכים להתרחץ בים."
ראשים מציצים מאשנבים-בחלונות. גופות עומדות זו ליד זו צפופות מאוחדות כקיר אטום ושותק. על מרפסת אחת עומד זקן; שעות על שעות הוא עומד כזקיף; לבוש הוא פיז'אמה שחצייה העליון תכלת וחצייה התחתון ורוד; מתנוסס הוא במעלה הרחוב כדגל, השמש מכה על מצחו הגבוה, והוא עומד. החייל גוער בו – "אינסייד!" אך הוא אינו זז – והחייל מסתלק.
הבתים הומים ככוורות. מכבסים לבנים, משפשפים כלים, ועקרת-בית אחת רתמה את בן-זוגה לעגלת ה"משק", אפוד הוא סינר אדום, עומד ולוטש את זגוגיות החלונות – ומזמזמם.
על מרפסת בקומה תחתונה עומדת אשה, לפניה שתי גיגיות מלאות כבסים; אשה עגולה ותפוחה, לחייה כשני פלחי אבטיח; השמש אוחזת בשערה הזהוב, ומדליקה אותו פעם מכאן ופעם מכאן לפי תנועת הראש.
ברחוב ליד מרפסת עומד חייל גוץ – תחמושתו תלוייה עליו וכופפת את קומתו העלובה; רגליו פשוקות, פיו פעור והוא מביט אל האשה הגדולה והנוצצת בשמש. האשה אינה מרגישה בו, פלח הסבון הגדול מחליק מדי פעם מתוך אצבעותיה הקצרות והשמנות והיא צדה אותו שוב ומסתערת שוב על גל הלבנים שלפניה.
על גג אחד יושב פקיד מבוטל, שעורו החיוור מצל קירות מתבשל לאיטו בשמש הצהריים והופך אדום. הסטאקאטו של הג'וקיי מטריד כזבוב: "אינסייד, אינסייד..."
מתוך חלון אחד פתוח משתפך קול חזק של אשה בארייה מסובכת ורבת-מרחב, הפסנתר מפטפט ודולג אחרי הקול, וקולו של הג'וקיי מתכסה כמו באשד וטובע בו לחלוטין.
הדלתות נפתחות, אנשים פורצים, "יריות-הפחדה", אנשים נרתעים – ופורצים לבסוף, המדרכות מתכסות אנשים כנמלים, שהוחרדו על ידי מזג-אוויר בלתי-רגיל.
אוטו כבד מתגלגל מקצה הרחוב. הולך הוא וקרב כסל לחם כביר על פני שולחן הרחוב. מלא הוא ככרות זהובים ושחומים – הריח הטרי מעורר את תיאבון החיים, שנירדם מעוצמת-הרעב, תור ארוך... ונשים נושפות כצרעות מרוגזות מוכנות לעקוץ כל הנקלע בדרכן; ונשים יוצאות – כרחלות לאות וחיוורות מצום. שערן דבוק לרקתן, תינוק בזרוען האחת וכיכר לחם בזרוען השנייה – ילד וכיכר לחם, ילד וכיכר לחם.
והשמש השוקעת שוזרת הילה למערב המאדים לאיטו. השמיים גבוהים מאוד מעל העיר, אשר נטלו כנפיה היום. לילה יורד, פסנתר הולם בתוך חביון עצים וגגות – מזיל מנגינה רחוקה.
מן החצר בא ריח גינה מושקה, ריח יסמין וחול רווה-מים כיד אם – ריח מרגיע, מנחם ומרדים...
*
נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1946 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: "הארץ", 23.8.1946. שב ונדפס: "מאזניים", אפריל-מאי 1984. לא נכלל בקובץ "גן שחרב".
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,107 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
* אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל