גיליון מס' 447

תל אביב, יום שני ב' בסיון תשס"ט, 25 במאי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת ה"מרקה", התווית, של פרדס משה שמואל בן עזר רַאבּ בפתח תקווה משנת 1924

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל.

רון חולדאי על החוברת של אהוד בן עזר "תל אביב בראשיתה בראי הספרות".

יוסי אחימאיר: "יצחק שמיר כסלע איתן".

עופר שגב: באחרונה הזדמן לי ללמוד את השיר "לנדוד תשוקת שומר".

אליהו הכהן: עקבות ה"ואנדרפוגל" בזמר העברי.

חדש על המדף, סקירת ספרים יומית ברשת א' של קול ישראל, אורה ערמוני סוקרת את "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר.

ישראל זמיר: פרשה היסטורית ליום ירושלים [מתפרסם באיחור, לאחר שלא התאים לעיתון "הארץ". מערכת חב"ע].

ימי בציר תפוחי זהב מאת זלמן בן טובים, בתוך: פרופ' יפה ברלוביץ / סית שרה.

צפירה יונתן: הורה, רקדתי הורה.

נתניהו פגש את פרופ' אומן בבר מצווה של מכר משותף – וביקש.

יוסי דה-ליאון: המורה האגדי לאנגלית זאב סאבו.

יוסף אורן: עמוס עוז איננו קפקא וגם לא עגנון.

ד"ר גיא בכור: נשיא אמריקני עם תוכנית משיחית, תמימות, וזכות השיבה לשום מקום.

צור שיזף: מים, עוברים מאדום לשחור או להיפך?

על הרצאתו של לב חקק על יצירתו של סמי מיכאל.

מדברי נורית יובל, צאצאיתו של ר' איצה שַׁמֶש, הקברן הראשון של עדת הפרושים בירושלים.

משה כהן: העולם שאחותנו שולמית אלוני נאבקת למענו בכישרון רב כל כך.

אורי הייטנר: הגנה על הריבונות.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": האישה המזדקנת. אנקורים.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל

לְגִבּוֹרֵי הַצִּי וַעֲלִילוֹת הַשַּיִט

אֵין הַמֻּשָֹג "מֵי מְנוּחוֹת" בִּכְלָל קַיָּם

וּלְיוֹרְדֵי-הַיָּם אֵין חוֹף אוֹ נְמֵל-בַּיִת

שֶלֹּא חוֹזְרִים מֵהֶם כָּל פַּעַם אֶל הַיָּם.

וְאִם גַּלֵּי הַיָּם מוֹחִים בְּלֹבֶן קֶצֶף

כְּמוֹ בְּמַטְלִית לַחָה אֶת רֹב הַזִּכְרוֹנוֹת

אָז רַק דָּבָר אֶחָד הֵם לֹא מוֹחִים, בְּעֶצֶם,

אֶת הַגַּדְלוּת שֶהִיא מֵעַל לְיוֹם-קְטַנּוֹת.

כִּי אִם פְּטִירַת אָדָם פְּרֵדָה לְאֵין-מָנוֹס הִיא

וְלָאָדָם יֵש רֶקוֹרְד רַב-מַעֲלָלִים

וְרֶקוֹרְד זֶה שֶל הָאָדָם הוּא גְרַנְדִּיוֹסִי

וְלֹא יִמְחוּ אוֹתוֹ לֹא קֶצֶף הַגַּלִּים

וְלֹא אֲבַק הַשִּכְחָה הַמִּתְעַלֶּמֶת

וְלֹא הַזְּמַן שֶזִּכְרוֹנוֹ קָצָר תָּמִיד

אָז חוּץ מִ"דֹּם" שֶל דּוּמִיַּת דַּקָּה אִלֶּמֶת

יֵש אֶת דְּמוּתוֹ הַיּוֹם בְּלִי הֶרֶף לְהַצְמִיד

אֶל לֵב הַנֹּעַר הַסּוֹגֵד כָּאן לְכָל הֶבֶל

וְלֹא מוֹצֵא גִבּוֹר רָאוּי לְהִזְדַּהוּת

כְּמוֹ הַמּוֹפֵת הַזֶּה שֶל מְסִירוּת נִלְהֶבֶת

לְכָל הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר וְהַיָּאוּת.

כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶּר הַזֶּה מִירוּשָלַיִם

שֶכְּבָר בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, בִּמְקוֹם לִלְמֹד,

קָם לַעֲבֹד יוֹם-יוֹם לְפַרְנָסַת הַבַּיִת

וְהִצְטָרֵף בְּכָל הַלַּהַט וְהַמְּאֹד

אֶל לוֹחֲמָיו שֶל וִינְגֵּיט בִּפְלוּגוֹת הַלַּיְלָה

וְאֶל נִבְחֶרֶת יַמָּאָיו שֶל הַפַּלְיָ"ם

וּמִסִּירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בְּגֹדֶל פַּיְלָה

עָבַר בְּלֵב אַמִּיץ יָשָר אֶל לֵב הַיָּם

וּבְשֵרוּת הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָאלִית

פָּקַד עַל אַרְבַּע אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה

מוּל צִי-הַשַּחַץ שֶל בְּרִיטַנְיָה הַבְּרוּטָאלִית

שֶלֹּא קִדְּמָה אוֹתָם בְּחֶסֶד וִישוּעָה

אֶלָּא אִלְּצָה אוֹתָם מוּל מַשְחֲתוֹת הַזַּעַם

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת אַנְגְּלִית שֶל קַלְגַּסִּים

לָשוּב אֶל חוֹף אַדְמַת גֶּרְמַנְיָה שֶכְּבָר פַּעַם

הֵם טָעֲמוּ בָּהּ מַה שֶּגֶּרְמָנִים עוֹשִֹים.

וְשוּם הִלָּה טֶכְנִיקוֹלוֹרִית-הוֹלִיווּדִית

שֶל פְּרֶמִינְגֶּ'ר וְשֶל פּוֹל נְיוּמֶן לֹא תָמִיר

בְּעָצְמָתָהּ אֶת הָאֱמֶת הָרוֹבִּין-הוּדִית

שֶל הַצָּעִיר הַזֶּה, הַדַּק וְהַתָּמִיר

שֶנֶּהֱפַךְ פִּתְאֹם, בַּיָּם, מוּל רֶשַע בְּרִיטִי

לְפַטְרוֹנָם הָעַז שֶל כָּל הַחֶלְכָּאִים

בְּלֵב הָרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי וְהַקְרִיטִי

שֶבּוֹ נֶחְרַץ הַדִּין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.

הוּא מַעֲדִיף מַעְפִּילִים חַיִּים עֲדַיִן

עַל פְּנֵי מֵתִים שֶאֵש אַנְגְּלִים אֵינָה שוֹעָה

לִמְרִי סִבְלָם, וְהוּא פּוֹקֵד: "נָרִים יָדַיִם,

מַסְפִּיק כְּבָר מֵתוּ מֵאִתָּנוּ בַּשּוֹאָה."

וְזוֹ הָעֵת בָּהּ הַתְּבוּנָה תוֹקַעַת גּוֹל שָם

לַחֲמוּמוּת-הַמּוֹחַ – וְשִקּוּל נָכוֹן

שֶל אִיש צָעִיר אַך רַב-חָכְמָה זוֹכֶה לִנְחֹל שָם

בְּסִכּוּמוֹ שֶל יוֹם אֶת קְלַף-הַנִּצָּחוֹן.

כִּי זֶה אֵינוֹ כָּל הַסִּפּוּר, זֶהוּ רַק פֶּרֶק

מֵאוֹדִיסֵיאָה שֶל גִּבּוֹר נָבוֹן וָעַז:

עֶשְֹרִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי פְּלִיטֵי הַהֶרֶג

הַהִיטְלֶרִיסְטִי חַיָּבִים לוֹ עוֹד מֵאָז

אֶת חַיֵּיהֶם, שֶכֵּן לַמְרוֹת סְפִינָה נִלְכֶּדֶת

בֵּין אֳנִיּוֹת-גֵּרוּש הֲרֵי מִקֵּץ זְמַן-מָה

הֵם מַגִּיעִים כְּבָר אֶל חוֹפָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

שֶהוּא יִצֵּג לָהֶם, אַמִּיץ וּזְקוּף-קוֹמָה.

וְהוּא מַחְלִיף אָז גַּלֵּי יָם בְּחוֹף יַבֶּשֶת

וְאֶת הַהַמְבּוּרְגֶּר בְּשֵם עִבְרִי: הַרְאֵל

וְהוּא נִמְנֶה עִם מְקִימֶיהָ שֶל הָרֶשֶת

הַמּוֹדִיעִינִית בִּצְבָאָהּ שֶל יִשְֹרָאֵל

וְהוּא מֻכְתָּר בְּפָרָשַת לָבוֹן בַּתֹּאַר

שֶל "הַקָּצִין הַגֶּ'נְטְלְמֶן" אַף כִּי תָהוּ

רַבִּים עַל עֹז בִּלְתִּי רָגִיל זֶה וְעַל טֹהַר

לֹא מִתְפַּשֵּר זֶה כְּשֶהֵעִיד בַּבְּרוֹךְ הַהוּא

מוּל קוֹמְבִּינָטוֹרִים אַנְשֵי סַפְרָא וְזַיְפָא

(קְצִינֵי אָמָ"ן אַךְ לֹא יָשְרָה וְלֹא אֵמוּן)

וּכְמוֹ שוֹבֵר-גַּלִּים מוּל סַעַר בִּנְמֵל חַיְפָה

הוּא מִתְיַצֵּב לוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ טָמוּן

בַּחוֹל, לְהֶפֶךְ, הוּא מֵעִיד בְּלַהַט בִּיבְּלִי

עַל כָּל הַשְּמוּץ כְּדֵי שֶבְּאוֹתוֹ עִנְיָן

יִקֹּב הַדִּין פֹּה אֶת הַגַּ'אבֶּל (וְאֶת גִּ'יבְּלִי)

גַם אִם הַדִּין אֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל דַּיָּן...

לֹא, לֹא הָיוּ לָנוּ בְּאֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ

יוֹתֵר מִדַּי דְּמֻיּוֹת מִסֵּדֶר-גֹּדֶל כֹּה

גָדוֹל בְּיֹשֶר, בִּתְבוּנָה, בְּלֵב שֶעַז הוּא

אַךְ אֱנוֹשִי כָּל-כָּך בְּכָל שְלַבֵּי דַּרְכּוֹ.

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶגִּבּוֹרֶיהָ נִמְסָרִים לָהּ

לַאֲדָמָה בָּהּ אֶת הוֹדָם זָכוּ לִרְשֹם,

דַּוְקָא כַּיּוֹם וְדַוְקָא כָּאן כֹּה חֲסֵרִים לָהּ

אַנְשֵי-מוֹפֵת כָּמוֹהוּ

כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשֹם.

אהוד,

אני שולח לך שיר קצר לזכרו של מפקד ה"אקסודוס" (ועוד שלוש ספינות מעפילים בלתי לגאליים), יוסי הראל ז"ל, שבמוצ"ש (23.5.09) נערך בתל-אביב ערב אזכרה מיוחד המוקדש לו. הוא נקבר ב-28 באפריל בבית-העלמין של קיבוץ שדות-ים, שהיה קיבוץ-הבסיס של הפלי"ם.

יוסי

* * *

רון חולדאי על החוברת של אהוד בן עזר

"תל אביב בראשיתה בראי הספרות"

שלום רב,

ברצוני להודות לך על החוברת "תל אביב בראשיתה בראי הספרות" ששלחת ללשכתי.

נהניתי ללמוד מן הספרות על מראותיה ואופייה של תל-אביב-יפו בראשיתה.

אין ספק שלעיר העברית הראשונה היו מתעדים מוכשרים, שעיזבונם הספרותי מאפשר לנו לדמיין כיצד נראו הימים ההם.

בברכה,

רון חולדאי

ראש עיריית תל-אביב-יפו

26 באפריל 2009

אהוד: את החוברת במתכונתה הצרופתית אנחנו שולחים חינם באי-מייל לכל דורש.

* * *

יוסי אחימאיר

"יצחק שמיר כסלע איתן"

אהוד, 

זכותה של גב' רות ירדני כץ להשמיץ את ראש הממשלה, אבל לפחות לדייק בעובדות:

בנימין נתניהו כיהן בפעם הראשונה, להוותה, במשך שלוש שנים (יוני 1996-יולי 1999) – ולא שנה וחצי כדבריה.

כאז כן עתה, הוא נבחר בדרך דמוקרטית על ידי הרוב בעם ולא על-ידי "סחטנים", כהתבטאותה.

הוא גם הורד בדרך דמוקרטית ולא "עף" – אף זה ביטוי שלה, ששמור כנראה למי שאינה אוהבת ואינה מכבדת.

גם אתה, אהוד, משמיץ ראש ממשלה בישראל – והפעם מדובר בראש הממשלה השביעי יצחק שמיר.

אתה "שוחה בזרם" העכור ומצטרף לבראנז'ה המשמיצה – ששמיר עצמו לא שם עליה (סליחה על הביטוי) – בכותבך כי "לא עשה כלום ולא יזם כלום".

ארשה לעצמי למנות חלק מהישגיו של מר שמיר, שהיתה לי הזכות הגדולה לעבוד שמונה שנים במחיצתו (מהן ארבע שנים כמנהל לשכת ראש הממשלה).

מניתי אותם גם ביום העיון על מנהיגות, שהתקיים לפני כמה ימים באוניברסיטה העברית בירושלים:

א.      קליטת כמיליון עולים חדשים מבריה"מ לשעבר ומאתיופיה

ב.      הקמת עשרות יישובים בכל חבלי ארץ-ישראל

ג.       חידוש וכריתת יחסים דיפלומטיים עם כשלושים מדינות, בהן שוליות כמו הודו וסין

ד.      חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, שמירת כבודה ועצמאותה

ה.      נקיטת יוזמות מדיניות כמו ועידת השלום במדריד, למו"מ ישיר בלי תנאים מוקדמים ובלי ויתורים חד צדדיים מצד ישראל

ו.        מאבק חסר פשרות באינתיפאדה, החלשת מעמד אש"ף וערפאת

ז.        ניהול שקול ואחראי של מלחמת המפרץ

ח.      קידום הצמיחה הכלכלית ב-5-6 אחוזים

ט.      טיפוח צעירים מוכשרים וקידומם לממשלה ולשאר רשויות השלטון

י.        השרשת ערך האחדות הלאומית בעם

יכולתי למנות עוד ועוד השגים של ראש הממשלה הצנוע ביותר, שאפרים הלוי כינהו – בניגוד למשמיציו –איש ה"שב ותעשה",

אך מוטב שאפנה אותך ואת קוראיך לקובץ שהיה לי הכבוד לערכו:

"יצחק שמיר כסלע איתן".

בברכה

יוסי אחימאיר

אהוד: אני התייחסתי לשני אספקטים בלבד: האיפוק של ראש הממשלה יצחק שמיר במלחמת המפרץ הראשונה, וגם היגררותו הפאסיבית לוועידת מדריד, שלמיטב זיכרוני החליט לבסוף שלא לבוא אליה.

לא ידעתי שלזכותו של יצחק שמיר קליטת מיליון עולים מרוסיה ומאתיופיה. אם כוחו-שלו היה כה גדול, חבל שלא הביא עוד מיליון בשעתו.

* * *

עופר שגב

באחרונה הזדמן לי ללמוד את השיר

 "לנדוד תשוקת שומר"

כמי שגדל בנוער העובד לא נחשפתי לשירים שכאלה. השיר נכתב בכלל על טוחן –Muller השואף לנדוד כמו המים (המניעים את הטחנות של סוף המאה ה- 19, בה נכתב השיר) אי מתי הסיט מישהו את דרכם של המים מן הטוחן, אל השומר. מבקש אני לשאול האם ידוע מי הסיט את השיר אל השומר הצעיר?

עוד על השיר אפשר ללמוד באתר היפה והחשוב זמרשת. הנה הקישור:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1334&phrase=

והנה השיר (כפי שהוא מופיע בזמרשת:

לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר

מילים: וילהלם מילר

לחן: קרל פרידריך צלנר

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

שׁוֹמֵר הָגוּן לֹא יוּכַל הֱיוֹת

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

בְּגֶשֶׁם, רוּחַ, סְעָרָה

בְּמַצַּב-רוּחַ טוֹב אוֹ רַע

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

מִן הַמַּיִם לָמַדְנוּ זֹאת

מִן הַמַּיִם לָמַדְנוּ זֹאת

מִן הַמַּיִם.

הִנֵּה הַנַּחַל זוֹרֵם לְאַט

וְגַל אֶל גַּל לוֹחֵשׁ בַּלָּאט

אֶל חוֹף חָדָשׁ עָלָיו לִנְדֹּד

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

בְּגֶשֶׁם, רוּחַ...

אליהו הכהן: התשובה הישירה לשאלתו של עופר גביש היא: לא.

* * *

אליהו הכהן

עקבות ה"ואנדרפוגל" בזמר העברי

רקע כללי

בשנת 1896 קמה בגרמניה תנועת נוער רומנטית לאומית בשם "ואנדרפוגל" ("ציפור נודדת"), הנחשבת לתנועת הנוער הראשונה בעולם. היא הטיפה לחזרה לטבע, וסחפה אחריה בני נוער רבים שהצטרפו לטיולים והקימו מועדונים ומחנות נוער ברחבי גרמניה. יהודים לא הורשו להצטרף אליה. התנועה פירסמה שירונים שכללו שירים לאומיים גרמניים, שירי נוף וטבע וגם שירי מסעות וטיולים.

מאחר ובני נוער וסטודנטים יהודים למדו יחד עם גרמנים בבתי ספר ובמכללות ויצאו יחד לטיולים, התפשטו השירים בהדרגה גם בקרב הציבור היהודי.

בשנה שבה נוסדה תנועת ה"ואנדרפוגל", פורסמה מחברתו של הרצל "מדינת היהודים". אופק חדש נפתח לבני נוער יהודיים שהחלו להסתפח אל אגודות לאומיות והקימו מועדונים ציוניים, ואגודות נוער צופיות כמו "בר כוכבא", "יהודה הצעיר (JUNG JUDA) ""קדימה" ועוד. מאוחר יותר, בשנת 1912 נוסדה תנועת הנוער היהודית "בלאו-וַיס" ("כחול לבן") ומיד אחריה קמה תנועת "השומר" שהתחברה בשנת 1916 לתנועת "צעירי ציון" והיתה לתנועת "השומר הצעיר". באגודות נוער ציוניות אלה שרו – בצד שירים עבריים ראשונים ושירים יהודיים בגרמנית – גם שירי נוף וטבע גרמניים, לרבות שירי מסעות וטיולים.

בהשפעת תנועות נוער יהודיות ראשונות אלה, רווחה בזמר העברי של ראשית המאה העשרים תופעה של אימוץ שירים ולחנים גרמניים. כך, למשל, נפוצו בקרב הנוער הארצישראלי בימי העלייה השנייה שירים כמו "יום חופש לנו יום טיול", ו"קָרָבָּמְבּוּלִי ירושת אבותינו", שהושרו בטיולי תלמידי בתי ספר ונשאו במילותיהם ובצליליהם משב רוח גרמני בקצב לכת. לימים נוסף עליהם השיר "בחורשה על גבעות השומרון" שנכתב בשפייה בימי הגירוש מתל אביב על-ידי מורה בגימנסיה "הרצלייה", והותאם ללחן גרמני קצבי.

השפעת השיר הגרמני ניכרה בארץ בעיקר בשירת הטף. גננות ומחנכים קבלו מרה על ההשפעה הגרמנית שהשתלטה על גן הילדים הארץ ישראלי בראשית צעדיו. השירים הידועים "עכבר עכבר הישמרה", ו"גד הקט" (גלגול קודם של "יונתן הקטן") הם רק שתי דוגמאות מתוך רבות המעידות על כך.

היו ביניהם שירים שתורגמו מילה במילה מן המקור הגרמני, והיו גם כאלה שעברו גיור קל כשהוכנסו בברית המילה העברית.

לנדוד, לנדוד

השיר "לנדוד, לנדוד" הושר בשנות השלושים בקרב חברי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ובגולה, כשיר טיולים מלהיב. הוא לא נמנה עם השירים הראשונים של תנועה זו, ולא הופיע בשירון "פנקסי" שיצא לאור על-ידי המועצה הראשית של השומר הצעיר בפולין בשנת 1918. בקן "השומר הצעיר" בתל אביב הוא הושר מאז שנת 1934.

השיר "לנדוד, לנדוד" הוא גרסה עברית מעובדת של שיר גרמני שחובר בשנת 1818 בידי יוהן לודוויג וילהלם מילר, פרח משורר מדֶסָאוּ, עירו של משה מנדלסון, סבו של המלחין פליקס מנדלסון. מילר, בנו של יצרן נעלים, היה בן 18 כשחיבר את השיר:

 "Das wandern ist das mullers lust" – "לנדוד זוהי תשוקת טוחן" – כשיר ראשון במחזור השירים "הטוחנת היפה" – (Die schone mullerin)  – שמנה עשרים שיר.

השיר המקורי היה לשיר זמר בשנת 1823 כשהלחין אותו לראשונה פרנץ שוברט בן ה-23 במסגרת הלחנת כל שירי "הטוחנת היפה". זה היה השיר הראשון בסדרה. כעבור שנים אחדות מתו שני יוצרי השיר באביב ימיהם, מילר בגיל 33 ושוברט בגיל 31, אך מחזור השירים שחיברו הוא מן היצירות המפורסמות ביותר בתחום היצירה הקולית הקלאסית המושמעת מאז בכל רחבי העולם ומצויה ברפרטואר ה"ליד" של כל טנור מתחיל וסופראנית מתמחה.

בארץ הושר השיר בגרסתו הראשונה, המקורית, עוד בשנות העשרים של המאה שעברה בהופעותיה של הזמרת התל-אביבית רבקה לוינסון-קפלן (שבביתה התגוררה המשוררת רחל). בשנות השלושים נכלל השיר ברסיטלים של הזמרת הירושלמית יפת התואר רוזה קרונגולד, אשתו של חיים (הנייק) קרונגולד, ממקימי קן "השומר הצעיר" בוורשה. ליווה אותה בפסנתר משה לנדוי, לימים שופט בבית המשפט העליון.

השיר הגרמני המקורי תורגם לעברית על-ידי שני אנשי העלייה השנייה שהיו משולבים בחיים המוסיקליים בארץ מאז ראשית המאה העשרים. תחילה תירגם אותו יצחק ציגל (לבני), חוקר הדקדוק העברי, מארגן מקהלות וחזן לעת מצוא, ומי שתירגם אחדים משירי העלייה השנייה (חוברת של תרגומים אלה בכתב ידו שמורה אצלי). להלן הבית הראשון בתרגומו:

לָנוּעַ – לַטּוֹחֵן תַּעֲנוּג, לָנוּעַ,

לָנוּעַ – לַטּוֹחֵן תַּעֲנוּג, לָנוּעַ,

טוֹחֵן טוֹב לֹא יוּכַל הֱיוֹת

אִם עַל לִבּוֹ לֹא יַעַל לִנְדֹּד,

לָנוּעַ, לָנוּעַ!

לָנוּעַ, לָנוּעַ!

התרגום השני נעשה בידי המחנך, המשורר ("עם שחר עורה ילד חן", "הודי חמודי") והמלחין ("ביום קיץ יום חום") משה דפנא. להלן הבית הראשון בתרגומו:

לִנְּדֹּד – תְּשׁוּקָתוֹ שֶׁל הַטּוֹחֵן,

לָנוּעַ, לָנוּעַ.

עָלוּב אוֹתוֹ טוֹחֵן קוֹדֵר,

אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לֹא תִּתְעוֹרֵר,

לָנוּעַ, לָנוּעַ.

כאמור, שני התרגומים הללו הותאמו ללחנו של שוברט.

לחן שני לשיר הגרמני המקורי של וילהלם מילר חיבר בשנת 1844 המלחין ומנצח המקהלות קרל פרידריך צלנר. (מקהלת הגברים שהקים צלנר בשנת 1846 בברנבורג היא הותיקה ביותר בגרמניה ופעילה עד היום). בלחן זה נפוץ השיר בכל רחבי גרמניה. חניכי תנועת ה"ואנדרפוגל" הרבו לשיר את השיר בטיולים ובפעילויות, והשיר התפרסם גם בקרב הנוער היהודי בגרמניה ונדפס בשירוני תנועות הנוער היהודיות הראשונות ("יהודה הצעיר" ו"בר כוכבא") בשנים 1902-1911.

מאחר שראשוני תנועת "השומר הצעיר" התחנכו בגליציה, שהיתה אז חלק מהרפובליקה האוסטרו-הונגרית, וקנים ומרכזי פעילות של "השומר הצעיר" קמו גם באוסטריה ("קן וינה") ובגרמניה, הכירו חברי תנועה זו שירים גרמניים רבים ביניהם השיר המקורי "לנדוד, לנדוד" במקורו הגרמני. אחד מהם, שזהותו טרם התבררה, תירגם את השיר לעברית וכנראה שמתוך "תחושת שליחות תנועתית" הסב את הטוחן, גיבור השיר, לשומר. להלן הבית הראשון בנוסחו השומרי:

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת שׁוֹמֵר,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

שׁוֹמֵר הָגוּן לֹא יוּכַל הֱיוֹת,

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד,

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

תופעה זו של הסבת שיר היתה שכיחה מאוד בתנועות הנוער ובקרב שירי החלוצים. כך למשל, "אל יבנה הגליל" שונה ל"שומרים יבנו הגליל"; השיר "הצופים הם עם שמח", שונה ל"השומרים הם עם שמח" ואחר-כך ל"בית"רים הם עם שמח" ואח"כ ל"גדנ"עים הם עם שמח"; כשהושר השיר "צ'רלי קצ'רלי" בתנועת הצופים, הוא נפתח במילים "הצופים והצופות". הנוסח ב"השומר הצעיר" שונה ל"השומרים והשומרות".

כך גם הוסב השיר "לנדוד, לנדוד" משיר על טוחן לשיר על שומר, ואחר כך הוסב לשיר של תנועת הצופים והופיע בשירוניה:

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת צוֹפֶה,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד תְּשׁוּקַת צוֹפֶה,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

צוֹפֶה הָגוּן לֹא יוּכַל הֱיוֹת,

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד,

אִם בְּדַעְתּוֹ לֹא עָלָה לִנְדֹּד,

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

וּבְכֵן צוֹפֶה אַל תַּחֲשׁוֹב

בְּאִם תַּכִּיר כְּבָר אֶת הַנּוֹף

שֶׁל אַרְצֵנוּ.

בְּגֶשֶׁם, רוּחַ, סְעָרָה

בְּמַצַּב-רוּחַ טוֹב אוֹ רַע

רַק דָּבָר אֶחָד תָּמִיד תֵּדַע:

לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.

בשירוני תנועת "השומר הצעיר" שראו אור בארץ יוחס השיר "לנדוד, לנדוד" למחבר ב. מילנר. ייתכן שהשיבוש נבע משיבוש השם מילר, ואולי הסיבה היא שהשיר תורגם תחת השם: "שירת הטוחן", וטוחן ביידיש הוא מילנר!

* * *

תנחומים לשולמית לפיד

באבלה על מות אביה דוד גלעדי

האיש שסיים מאה שנים של חיוניות מופלאה

ולא נכנע לזמן

* * *

חדש על המדף

 סקירת ספרים יומית ברשת א' של קול ישראל

אורה ערמוני סוקרת את "ספר הגעגועים"

מאת אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר אכן מעורר געגועים. לא רק אל תוכנם של אותם ימים, שעליהם הוא מרבה לכתוב גם בספריו האחרים, אלא גם אל דרך כתיבת אותם ימים. כמו בספרי הנעורים הטובים של פעם, מסגרת הסיפור היא טיול. בהומור ורוח טובה, מצייר בן עזר את שלושת החברים היוצאים לדרך בעולם אחר, שהוא בסך הכול מלונה נטושה של שומר ערבי במקשת אבטיחים. ומאותו יום טיול, שהוא יציאה ממסגרת הבית, הלימודים, החיים בצל המבוגרים, אל החופש, אל הטבע, השדה, אל מחוזות הדמיון, חוזר המספר אל מחוזות ילדותו, אל אותם ימים שונים כל כך מימינו אלו, כשהעולם כולו היה פתוח והערבי והיהודי חיו זה לצד זה, והאדם, היה חלק בלתי נפרד מהטבע הסובב אותו.

בתוך מסגרת של יום אחד מתגלות הרפתקאות, אהבות נעורים קסומות, צילם של פרדסים, טעמם הנפלא של התפוזים של אז, בריכות ההשקיה, ששמשו בסתר לשחייה. הצצה לעולם המבוגרים המסקרן, וכל זה מתרחש כשהבריטים עודם בארץ ומלחמת עולם רצחנית מתחוללת באירופה ומרגלים מדומים מלהיבים את דמיון הילדים. איזה כיף להיזכר באותם "שמונה בעקבות אחד" של ימימה טשרנוביץ. כל אלו מצוירים ב"ספר הגעגועים" בצבעים עשירים ומתפרצים, שמביאים אותנו, הקוראים, בני תקופתו של בן עזר, להיזכר בספריו וכמובן ציוריו של נחום גוטמן של אותם ימים.

אלא שאהוד בן עזר הוא בן ימינו אלו – מפוכח – שיודע שכבר לעולם לא יוכל לעופף במטוסים שהוא בונה. שיחסיו עם מי שהיו אז שכניו וחבריו הערבים, יחסים פשוטים של בני אדם, ספק רב אם ישובו אי פעם להיות מה שהיו. ואפילו כוכבי הכדורגל הנערצים, שהביאו את תהילת פתח תקווה לעולם, יתגעגעו לימים שכדורגל היה רק משחק ולא מלחמת חורמה. ואולי זאת סיבה טובה לכך שהספר מסתיים לא רק בנושא שונה לחלוטין, אלא גם בדרך סיפור אחרת לגמרי. כבר לא סיפור תמים לבני הנעורים. בן עזר חוזר לסיפור רצח רבין, לרקוויאם שכתב לאחר מותו, לסיפור רצח השלום, ואומר: "אני שולח את ספר געגועיי, תבוא היונה אחרי המבול."

סקירתה של אורה ערמוני את "ספר הגעגועים" מאת אהוד בן עזר. הספר יצא ב"כנרת זמורה ביתן". חדש על המדף. סקירת ספרים יומית. עורכת: כרמלה קליין.

[התוכנית שודרה בגל א' ביום חמישי, 21.5 בשעה 06.55 בבוקר, ולא כפי שפירסמנו בטעות בגיליון הקודם].

* * *

לסופרת ולעורכת יונה טפר

תנחומינו על מות אימך

והשתתפותנו הכנה בצערך הכבד

חברותייך וחברייך בסומליו"ן

אגודת הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער

* * *

ישראל זמיר

פרשה היסטורית ליום ירושלים

[מתפרסם באיחור, לאחר שלא התאים לעיתון "הארץ". מערכת חב"ע]

במשר 61 השנים שחלפו מאז קום המדינה חוזרת ומתעוררת מרי-פעם השאלה, שזכתה לכינוי "הבכייה לדורות": מדוע לא שוחררה ירושלים כולה במלחמת-העצמאות?

הנושא זכה בשעתו לויכוחים בכנסת, לסימפוזיונים ונמשך עד ימינו אלה. הדעה שנתגבשה בציבור היא כי מגבלות צבאיות בתקופה הראשונה, ומגבלות פוליטיות – הכרעות הממשלה בתקופה מאוחרת יותר – הן שקבעו את גורלה של העיר.

ההפוגה השנייה נמשכה כידוע מה-18 ביולי 1948 ועד ל-15 באוקטובר, תאריך, שבו החל "מבצע-יואב" – על שם יצחק דובנו איש נגבה, שנפל בקיבוצו בעת הקרבות. מטרת המבצע: גירוש הצבא המצרי וחיבורו של הנגב לגופה של המדינה. כאשר פרצו הקרבות, עם גמר ההפוגה, הסתער צה"ל על פרוזדור ירושלים, ולאחר כשבוע של קרבות הובס הצבא המצרי כולו, כשחטיבה מצרית נשארה לכודה ב"כיס-פלוג'ה".

לחץ מדיני אדיר הופעל באותם ימים על המדינה. מועצת-הביטחון דרשה בתוקף להפסיק מיד את הקרבות. איומי סנקציות ריחפו בחלל. דיווחיו של משה שרחוק – נציגה של הממשלה-הזמנית, מישיבות מועצת-הביטחון ותביעתו הנמרצת להיכנע לדרישות האו"ם – עוררו דאגה כבדה.

ב-20 באוקטובר נתכנסה הממשלה-הזמנית כדי להחליט כיצד לנהוג ולהגיב על לחצי מועצת-הביטחון. למרבה הפליאה, היה זה דוד בן-גוריון שהציע להיענות מיידית לדרישת מועצת-הביטחון ולהפסיק את הקרבות שש שעות לאחר חצות, כלומר למחרת, יום ה' ה-21 באוקטובר, בשעה שש בבוקר.

הצעתו של בן-גוריון נתקלה בהתנגדותם של חברי ממשלה וביניהם: אהרן ציזלינג, מרדכי בנטוב, יצחק גרינבוים והרב מימון. בנטוב, שעימו בשעתו נפגשתי, זכר היטב כיצד הציע תוכנית השהייה מבלי להסתכן בסנקציות, שבן-גוריון כה חשש מהן. הצעתו אמרה להפסיק את הדיון ולהמשיכו למחרת היום (יום ה-21 באוקטובר) ואז תנוסח תשובה מתחמקת שתישלח ותגיע למועצת-הביטחון רק ביום ו' (ה-22 באוקטובר), במקרה הגרוע ביותר, תתכנס מייד מועצת-הביטחון ועוד באותו יום תחליט אשר תחליט, ויש להניח כי תהיה זו תשובה נמרצת שתגיע אלינו רק ביום שבת, ה-23 באוקטובר. הממשלה כידוע אינה פועלה בשבת ותתכנס לישיבתה רק ביום א', ה-24 באוקטובר, ותחליט לקבל את תביעת מועצת-הביטחון. התשובה תשוגר למרכז-האו"ם ביום ב', ה-25 באוקטובר, וכך תהיה בידי צה"ל שהות של חמישה לילות (צה"ל נהג לפשוט בלילות), שתבטיח את כיבושן של באר-שבע ועזה. (מצורף צילום פתקים שבן-גוריון שלח לבנטוב בשעת הישיבה אם תרצו הם אצלי).

בן-גוריון דחה את הצעת בנטוב בטענה כי הדבר מסוכן מדי. לא נוכל לזכות בחמישה ימים, אלא בשני ימים לכל היותר. טענתו העיקרית היתה, כי שני ימים לא יוסיפו ולא כלום למערכה, כי לכיבושן של באר-שבע ועזה דרושים לפחות שבועיים ימים!

בספרו "מדינת-ישראל המחודשת" כותב בן-גוריון כי הציע שהפסקת-האש תיכנס לתוקפה למחרת-היום (ה-21 באוקטובר), בשעה עשר בבוקר, ואילו חבריו לממשלה הזמנית: אליעזר קפלן הציע כעבור שש שעות. משה שפירא – כעבור שתים-עשרה שעות ומרדכי בנטוב כעבור 24 שעות. לבסוף נתקבלה, הצעתו של משה שפירא (12 שעות), אולם ביצוע ההחלטה כידוע נדחה ל-48 שעות וכך הרוויח צה"ל שני לילות.

למחרת היום, בשעה תשע ורבע בבוקר, נקלטה במטה צה"ל ההודעה כי "באר-שבע שלנו". אילו נתקבלה הצעתו של בן-גוריון והפסקת-האש היתה אכן נכנסת לתוקפה ביום חמישי בשש בבוקר, כפי שהציע ב"ג – ספק אם באר-שבע הייתה בידינו בשלב זה של המערכה. אולם ביומניו בן-גוריון מספר כי הציע שהאש תופסק ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, כך שפחות משעה, לאחר כיבוש העיר, היה על צה"ל לעצור אח צבאותיו. קשה להניח שאילו צה"ל ידע כי עליו להפסיק אח האש בדיוק בעשר בבוקר – היה מסתכן בכיבושה של עיר ערבית כה גדולה.

דוגמה דומה זכורה לנו מכיבוש העיר ג'נין שההפוגה הראשונה מצאה את כובשיה הישראלים בעיר למטה ואילו ההרים שמסביב נותרו בידי הליגיון הערבי וצבא עיראק. עם כניסת ההפוגה לתוקפה נאלצו כוחותינו לצאת את העיר ולסגת צפונה לעבר שתי גבעות זעירות המרוחקות כשני ק"מ מג'נין.

ההפוגה נכנסה לתוקפה ביום ו' ה-22 באוקטובר, בשעה שלוש אחה"צ, כאשר ניתנה פקודה להפסקת-אש. המאבק בלוח-הזמנים היה חריף ובן-גוריון עמד בלחץ כבד מאוד של הצבא, ואישר למשה דיין להפעיל את חטיבתו, "עציוני", בלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר, למשך לילה אחד במבצע "יקב", שכידוע נכשל. לחצים לכיבוש ירושלים התנהלו זמן רב. ידוע כי עוד באוגוסט 1948, לאחר שהירדנים פוצצו את משאבת-המים בלטרון ומנעו אספקת-מים מתושבי ירושלים, הציע בו-גוריון, ראש-הממשלה ושר הביטחון, שצה"ל יגיב מייד וישחרר אח ירושלים המזרחית וכל מובלעת חברון עד לנגב, אך הרוב בממשלה דחה את הצעתו.

כותב על כך מיכאל בר-זוהר: "דיוקנו של מנהיג כאיש צבא" ("ידיעות-אחרונות", גיליון יום-העצמאות תשל"ג):

"את כיס חברון, שהיה המפתח לשחרור ירושלים, לא כבש בן-גוריון לאחר שנשאר במיעוט בממשלה-הזמנית, ומרבית השרים: שפירא, ברנשטיין, רוזן, שרת, קפלן ורמז הצביעו נגד התוכנית. רק שני נציגי מפ"ם (ציזלינג ובנטוב) ושני שרים דתיים תמכו בבן-גוריון. את נפילת ההצעה כינה בן-גוריון בכנסת: 'בכייה לדורות'."

זוהי פרשה תמוהה. כלום עלינו להאמין כי בשל רוב מקרי של שישה נגד חמישה לא נכבשה העיר? מאימתי בן-גוריון נהג להתייעץ עם חברי ממשלתו כשהחליט על מבצע צבאי? האם בן-גוריון לא היה מסוגל להשפיע על כמה מחברי מפלגתו בממשלה, לפני הישיבה, שיתמכו בו? אין ויכוח, שבן-גוריון היה אדם תקיף מאין כמוהו, ואילו סבר שיש לכבוש את העיר, הוא לא היה משאיר את ההכרעה בידי רוב מקרי.

כל זאת ניתן גם להוכיח בסיפור על ההצבעה בממשלה הקשורה בהכרזה על מדינה-יהודית ב-14 במאי 1948. ידוע כי משה שרתוק – נציגה של הממשלה-הזמנית – חזר מניו-יורק ב-11 במאי כשהוא משוכנע, שיש לקבל את היוזמה המצרית לדחיית ההכרזה על מדינה יהודית למשך שבועיים. היה גם לחץ אמריקני להפסקת-אש ולשביתת-נשק לשלושה חודשים אגב דחיית ההכרזה על מדינה יהודית. בדרכו מנמל-התעופה שרתוק סר לבית בן-גוריון והשניים הסתודדו שעות ארוכות. תוצאת אותה שיחה, שרת שוכנע מנימוקיו של בן-גוריון והצביע יחד עימו. על כוח השפעתו של בן-גוריון – אין עוררין. השמועה אפילו אומרת כי אותה ישיבה שבה הוחלט שלא לתקוף את ירושלים, נוהלה על ידי פנחס רוזן, כשבן-גוריון משאיר לו פתק ובו הוראה להצביע בחיוב.

קשה להשתחרר מן ההרגשה כי בן-גוריון בעצם "הזמין" התנגדות, כדי שלא להיכנס להיסטוריה כמצביא אשר מנע במו ידיו, מתוך שיקולים מדיניים או צבאיים, את כיבושה של ירושלים.

הד מאותו ויכוח נוקב, אך במישור צבאי-אקדמאי, אנו מוצאים בכתבתו של אורי קיסרי ב"מעריב" מה-16 בינואר 1970, "עתה מותר להתווכח":

"בראשית אוקטובר 1948 נתקיימה ישיבה צבאית שבין משתתפיה ראש-הממשלה, יגאל ידין – באותה חקופה קצין-מבצעים ראשי – ויגאל אלון. יגאל אלון פרש בישיבה את תוכניתו בעניין כיבוש הנגב. בניגוד לדעתו של ראש-הממשלה, להחזיק בקו הגנה בנגב, אמר אלון, כי עלינו למגר את הצבא המצרי, לגרשו ולכבוש את הנגב כולו. לפי תוכנית זו היה על הצבא, לכבוש את הנגב, או את חלקו, לעלות אחר-כך על ירושלים ולכבוש אותה ע"י התקפת-פתע מן הדרום. אלון הסביר שהאוייב לא יהיה מוכן להתקפה מצד זה. וכשהחל אלון להיכנס לפרטי תוכניתו, הפסיק אותו יגאל ידין בקריאה:

"'אל תשלה את האנשים!'

"ראש-הממשלה ציווה על אלון להמשיך, והוא המשיך, אלא שיגאל ידין חזר והפסיקו, והפעם אמר: 'אף פעם בהיסטוריה לא נכבשה ירושלים מדרום,' השיב אלון: 'ובכן, אנו נתחיל פרק חדש בהיסטוריה של כיבוש ירושלים.'"

(יגאל ידין דחה את הניסוח של קיסרי בטענה כי לא כך היו הדברים).

הוכחה נוספת לאי נכונותו של דוד בן-גוריון להסתכן בכיבוש העיר, שמעתי מפי ברוך רבינוב, שהיה באותם ימים ראש-אגף הכספים של המטה הראשי:

"היה זה יום שישי, ה-22 באוקטובר 1948. לקראת סיום 'מבצע-יואב' נקראה ישיבת המטה-הכללי של צה"ל. כשהגענו לישיבה, שהתקיימה על גבעת המטכ"ל ברמת-גן, במשרדו של שר-הביטחון דוד בן-גוריון ובראשותו, ציפה בחדר-ההמתנה משה דיין, שהיה אז מפקד חטיבת ''עציוני' ובא במיוחד לישיבה בשליחות פיקוד המרכז.

"עם פתיחת הישיבה," מספר ברוך רבינוב, "הוזמן משה דיין להציג בפני הנאספים את הצעתו לשחרור ירושלים כולה. לטענתו, אותו ליל-שישי חנו בסביבות ירושלים שתי חטיבות מלאות ("עציוני" ו"הראל"), כוח מרשים של תותחנים ויחידות-עזר. היחידות נפרשו מדרום לירושלים על הגבעות החולשות על בית-לחם ובית-ג'אלה, על מנת לנתק עם שחר אח הכבישים המחברים את ירושלים עם העורף הערבי, ולהשאיר לכוחות הליגיון דרך נסיגה אחת לירדן.

"לדברי דיין יתרון כוחנו היה מוחלט. המשימה ניחנה להתבצע באבידות מועטות או ללא אבידות כלל. עם גמר הצגת התוכנית נתבקש דיין להמתין להחלטה בחדר סמוך, והדיון נפתח.

"בן-גוריון שלל את המבצע. הוא הסכים שמבחינה צבאית המשימה אפשרית ואפילו נראית כקלה, אולם הוא שלל אותה מטעמים מדיניים: הסתבכות עם האו"ם, בגלל הפסקת-האש שתחילתה ממש בשעות אלו, ועם מדינות-המערב. המלך הירדני (עבדאללה) לא פתח לנו 'חזית שנייה' בעצם הימים האלה, כשאנו נלחמים בדרום, ואין אנו רשאים לשנות את המצב בירושלים בנסיבות אלו. אולם, הוסיף בן-גוריון, השאלה תוכרע על דעת כולם! הוא ביקש שכל אחד מן הנוכחים, לפי סדר הישיבה, יביע את דעתו האישית, ולפי הרוב – יקום דבר!

"בישיבה המטה השתתפו: הרמטכ"ל יעקב דורי, ראשי האגפים של המטכ"ל, האלופים: יגאל ידין, יוסף אבידר, משה צדוק, חיים לסקוב, שלמה שמיר, ראש אגף הכספים ברוך רבינוב וראשי משרד-הביטחון לוי אשכול, ושאול אביגור. כמו-כן, נכחו בישיבה שלישו הצבאי של שר-הביטחון – נחמיה ארגוב ושלישו של הרמטכ"ל עזרא עומר.

"תמכו בעמדתו של ראש-הממשלה ושר-הביטחון: יעקב דורי, יגאל ידין ושאול אביגור. כולם ציינו שמבחינה צבאית, המבצע אפשרי והצלחתו מובטחת, אולם הם מקבלים את נימוקיו המדיניים, ועל כן שוללים את המבצע. ואילו: לוי אשכול, ברוך רבינוב, חיים לסקוב, משה צדוק ושלמה שמיר – דיברו בעד.

"את נימוקי המחייבים ביטא ראשון לוי אשכול, שטען כי המערכה טרם הוכרעה, המלחמה נמשכת והעובדות נקבעות תוך כדי לחימה. הנה, בעצם הימים האלה השתנו הגבולות בדרום. האו"ם והמעצמות ישלימו בסופו של דבר עם העובדות שייקבעו.

"בן-גוריון, משנוכה כי הוא בעמדת מיעוט, תבע שגם השלישים הצבאיים יביעו את דעתם. נתמיה ארגוב סירב להצביע ואילו עזרא עומר הצטרף למחייבי המבצע.

"בן-גוריון סיכם ואמר שאין הוא יכול לקבל את דעת הרוב. השאלה היא מדינית, לא צבאית, והרוב רואה את הדברים רק מן הבחינה הצבאית. בו במקום הוזמן משה דיין לחדר-הישיבות, ובנוכחות כל המשתתפים נצטווה בצורה חד-משמעית להחזיר את היחידות מעמדות ההיערכות לבסיסים. לוי אשכול, שתדמיתו בציבור הייתה כשל אדם המתקשה להחליט, גילה באותה ישיבה עמדה ברורה, תקיפה, המזכירה את בן-גוריון, שבהזדמנויות אחרות זלזל ב'מה יאמרו הגויים'," – עד כאן דברי ברוך רבינוב.

אלוף (מיל.) צבי איילון היה באותם ימים מפקד חזית-המרכז. פגשתי בו, לאחר שנים, בעיריית תל-אביב, שבה כיהן כמבקר, ובפיו סיפור מעניין:

"באותו יום שישי, ה-22 באוקטובר 1948, נתבקשתי לביתו של בן-גוריון, כדי לקחת אותו עימי למפקדת חזית-המרכז שברמלה. בן-גוריון השתתף בישיבת מטה החזית. מסרנו לו 'הערכת-מצב' לגבי פעולת בית-ג'אלה. התוכנית היתה שחטיבה 6 ("עציוני") תאיים, כאילו תתקוף את ירושלים מדרום ואילו חטיבה 10 ("הראל"), שהייתה דרומית להר-טוב, תעלה על ציר חוסן- בית-ג'אלה ותכבוש את ירושלים. אני זוכר שאמרתי לו אז, 'בן-גוריון, זה יתחלק כמו על חמאה!'

"בישיבה השתתפו אנשי המטה שלי: דן לנר – קצין אג"ם, מתי דגן – קצין מינהלה, דן רם – קצין המודיעין ומישאל שחם – האחראי להגנה-המרחבית, ואחרים. בן-גוריון הקשיב בדריכות. הוא שהה אצלי כשעתיים-שלוש והירבה בשאלות. לאחר-מכן היסעתי אותו חזרה לתל-אביב. בדרך לביתו הוא אמר לי: 'צבי, עזוב!' – הנימוקים שלו היו פוליטיים."

את עובדת היערכותן של שתי החטיבות וידאתי כאשר נפגשתי עם אחד הקצינים הבכירים של חטיבת "הראל", שתיאר בפרוטרוט היכן שכבו באותו ליל אפל כשיחידותיהם ממתינות לפקודת הסתערות.

סיפר סגן-אלוף גבריאל רפפורט (גברוש), שבאותה עת היה מפקד פלוגה הג'יפים של חטיבת "הראל", שעמד בראש חוד-ההסתערות:

"באותו לילה הגענו לדיר-חסאן, שלרגלי בית-ג'אלה. כבשנו את הכפר והיינו במדרון העולה לבית-ג'אלה. חלק מהכוח היה במרכז הכפר וחלק עבר את הכפר בדרכו לבית-ג'אלה. היינו קרובים מאוד לחברון. בשעה אחת-עשרה בלילה, באמצע הקרב, קיבלנו פקודה לעצור. חיכינו בעמדות כ-45 דקות כשאנו נוצרים את האש. באלחוט הובהר לנו כי מתנהל ויכוה נוקב בין ראש-הממשלה והפיקוד הצבאי.

"בחצות ניתנה פקודת נסיגה. ממורמרים ומאוכזבים סובבנו אח הרכבים. הצצה אחרונה על חברון ונסיגה למרחק של שלושה ק"מ."

הבאתי את עדותו של ברוך רבינוב לידיעתם של האלופים לסקוב, ידין, אבידר, משה דיין, וביקשתי את תגובתם על אותה החלטה. חיים לסקוב ויגאל ידין השיבו כי הפרטים אינם זכורים להם. האלוף אבידר טען כי כל מה שהיה לו לומר כתב בספרו "בדרך לצה"ל", ואילו משה דיין סירב להגיב.

מים רבים זרמו מאז. כעבור 19 שנה ירושלים שוחררה. אך מה היה קורה אילו נעתר דוד בן-גוריון למפציריו? קשה לדעת. אפשר להפליג להשערות אין ספור.

למען ההגינות יש לומר, כי זכותו של ראש-הממשלה ושר-הביטחון להיוועץ במטהו הצבאי או בעמיתיו לממשלה ולא לקבל את המלצותיהם. אפשר גם להתווכח אם שיקוליו היו מוצדקים.

עם זאת, מוזר היה, שכעבור שנים, באחת מישיבות הכנסת, קם בן-גוריון והטיח בפני חבריו לממשלה אשמה כבדה, שאי כיבושה של ירושלים במלחמת-השחרור הינה "בכייה לדורות" – בבחינת ידיו לא שפכו אח הדם הזה.

האומנם?!

להלן הפתקים שבן-גוריון שיגר למרדכי בנטוב בשעת הישיבה. המילים שבסוגריים הן פרשנות שלי:

פתק א'

1. יתכן (לדחות) אם כי קשה. הם (מועצת-הביטחון) יודעים שהיום נתכנסנו (לישיבת הממשלה)

2. יתכנסו מיד (מועצת-הביטחון)

3. המברק (ממועצת-הביטחון אלינו) יגיע שעה אחר ההחלטה.

4. אם תגיע פקודה שנייה – לא נוכל לסחוב עד יום א' (24 לאוקטובר 1948). נוכל להציל מכסימום עוד יום או יומיים. בשום אופן לא יותר.

פתק ב'

יש הבדל בין החלטה ראשונה (שאפשר לא לקבלה כלל) – ובין החלטה שנייה, כשמפירים החלטה ראשונה שכבר נתקבלה. כאן יש כבר שאלה של פרסטיז'ה – (של האו"ם)

פתק ג'

שני ימים לא ישנו באופן יסודי שום דבר

(צילומי הפתקים – בידי. י"א)

* * *

ימי בציר תפוחי זהב

מאת זלמן בן טובים

בתוך: פרופ' יפה ברלוביץ / סית שרה (השלמה ג')

קטעים מטיול מיפו – לפרדס של סית שרה בסומל (חנוכה תרנ"ז, 1896), בימים ש"פרדס" היה "באייארה", ו"קטיף" – "בציר".

ושימו לב לעברית המקראית, המשכילית, ששימשה אז גם כשפת העיתון. זלמן בן טובים, עיתונאי בן 19, עלה לארץ ב-1890, וחי ביפו עם משפחתו. אביו: אייזיק בן טובים, היה חבר הועד הפועל של "חובבי ציון" ביפו. ההערות שלי בסוגריים.

בדרך לבאייארה

הימים ימי חנוכה... הגשמים הרבים שירדו בשפע רב כל השבוע, והסערות החזקות שעשו את הים כמרקחה מבלי תת לאוניות להשליך עוגנן בחוף יפו... חדלו. השמש יצאה להאיר על הארץ בכל נועם אורו המתוק.

"מה נחמד ונעים היום", קראה אלי אחותי הבכירה בעומדה על היציע (מרפסת) אשר לביתנו ובהביטה על פני הים.

"לו הקשבתם לעצתי כי אז יעצתי לכם כי נלך לטייל למקווה ישראל", קראה אחת מאחיותי.

"ועצתי" קראה השנייה, כי נלך אל המושבה האשכנזית (הגרמנית) שרונה, ומשם נסור אל גן מונטיפיורי.

"ואנוכי, ככתוב, השלישי אכריע ביניכן" אמרתי אני, "לא למקווה ולא לשרונה, כי אם לבאייארה המעזריטשית כי הימים ימי בציר תפוחי זהב".

עברנו את כל פרוור 'נוה שלום', ונשים פעמינו אל גבעות החול לא הרחק מעל שפת הים צפונה, אשר ביניהן מוביל הדרך אל הבאייארה.

עברנו את גבעות החול ונבוא בדרך הכרמים, ודומיית השקט שוררת בו. רק לפעמים יפריע את הדומייה צלצול פעמונים אשר בצווארי החמורים הנושאים אבנים מהמחצב אשר בכפר סומעעל.

"הנה גמלים באים", קראה אחותי הצעירה, והם טעונים תיבות תפוחי זהב.

בעל שלושת הגמלים הטעונים תיבות, קרב אלינו ונט כולנו הצידה לבל נכשל ברגלי הגמל, כי השביל המוביל אל הבאייארה צר ואין מקום בו לעבור בו ברווחה.

"נהארכוס סעיד חוואגאת", קרא אלינו בעל הגמלים.

"סעיד ומבראך", עניתי לו אני. "מאין תבוא?"

"מהבאייארה של שרה אני בא, כי בציר תפוחי זהב שם היום ואנוכי המוביל את התיבות העירה אל הנמל".

"התדע את הגברת שרה?"

"ואיך לא אדע אותה הלא מיושבי הכפר סמועעל אנכי, אשר על אדמתו תתחשב הבאייארה של שרה. אנשים טובים מאוד הם הגברת שרה ובניה, ובמשך כל ימי שיבתם בסביבותינו שלווים ושקטים הם איתנו, ובשלום ורֵעות יחיו עם כל שכניהם יושבי הכפר. בחג הפסח שלכם תחלק לנו הגברת שרה מצות, אשר מאכל תאווה הם אצלנו הערבים. וכאשר השיאה את שני בניה עשתה לנו זבח ותזמין אליו את כל בני הכפר סמועעל ותעש לנו מטעמים כאשר אהבנו".

הערבי בעל הגמלים ידבר את דבריו בהתלהבות, וכמו בלע את רירו שירד על פיו לזכר המטעמים הטובים.

"הנה הבאייארה המעזריטשית לפנינו", קרא אחי בשמחה גלויה.

קבלת הפנים בחצר

באנו אל החצר לפני הגן, ואישה במבחר שנותיה גבוהת הקומה, אשר היתה עומדת על יד הכושיות הכובסות בחצר להשגיח עליהן כי לא תעשינה מלאכתן רמייה, היא הגברת שרה בעלת הבית. ואיש צעיר לימים בעל קומה ממוצעת, אשר לו פנים מלאים ועגולים אשר אודם קל יכסם, וזקן שחור קצר אשר יסוב את סנטרו ולחייו, הוא בנה אבי יצחק. "ברוך בואכם אורחים יקרים", קראה בעלת הבית.

באנו אל החדר החיצוני אשר בבית הפונה אל יד השער, ונשב על הכסאות שעמדו סביב השולחן. ריח עצי תפוחי זהב חדר דרך החלונות הפתוחים הגַנָה, וימלא את כל מלוא החדר שישבנו בו.

"אל תתפלאו על האי סדרים אשר תמצאו עתה בביתנו", אמרה בעלת הבית אלינו, "כי הימים ימי בציר תפוחי זהב בגננו, ואהיה נאלצת למלא את בקשת הסוחר הנוצרי קונה תפוחי הזהב, לפַנות לו את חדר האוכל אשר בביתנו למען יהיה לו מקום רחב ידיים להניח בו את המון תפוחי הזהב הנקלטים מהעצים, ונוסף על זה הנה היום גם 'יום כבוס' (כביסה) אצלנו".

"הרגעי נא גבירתי", עניתי לה, "מעט יהיה שיבתנו בבית, כי באנו לטייל בבאייארה. ועוד מעט נצא מהבית ונבוא אל הגן".

"לא תצאו מהבית עד אשר תנפשו מעט ותסעדו את לבבכם בדבר מה", אמרה בעלת הבית, "כי ההליכה ביום צח תעיר את כוסף האוכל (תיאבון)".

ובדברה את הדברים האלה והנה בִתָה נכנסה החדרה ובחגורתה (סינורה) המון תפוחי זהב גדולים. אחדים מהם אדומים ואחרים אשר האודם עוד לא הספיק לכסות אותם כליל – היו אדמדמים וירקרקים כאחד. ומין אורנג'ים קטנים מורכבים, אשר על פי הערבים יקובם "יוסף אפענדי" הנותנים ריח ניחוח מאוד. העלמה הֵריקה את תפוחי הזהב על השולחן, ואחר מָסְכה בכוסות שהגישה לפנינו על טַס אחר – יין אדום אשר התנוצץ לנוגה קווי השמש אשר חדרו אלינו מבין חרכי החלונות, ותאמר אלינו:

"טעמו נא מפרי גננו ושתו מיין מסכתי, ואחרי כן נצא לשוח הגנה".

הטיול בגן

הפועלים עושים את מלאכתם במהירות נפלאה מאוד. עוד לא הספיקה העין לראות איך יקחו אחד מתפוחי הזהב בידם, והנהו כבר מלופף ומעוטף בהנייר הלבן והדק ומונח על מקומו בתיבה. ושם בַדִיר שנהפך גם הוא לפי שעה לאסם לתפוחי הזהב, ועל הרחבה אשר לפני הבריכה על יד הגן בַביאה (כניסה), מונחות גם ערימות תפוחי זהב ועליהם יושבים פועלים אחדים תחת השגחת אחד מקרובי הסוחר, ומבררים את התפוחים הטובים מהגרועים, והיה בהכירם באחד מתפוחי הזהב סימני ריקבון, ושמו אותו הצידה לבל יתפשט ממנו הריקבון אל יתר תפוחי הזהב. והנה דרך הדלת אשר בה יבואו אל הבאייארה באה להקת נערים יחפים, ועל כתף כל אחד מהם עמוס סל תפוחי זהב. הם רצים בכל כוחם למרות המשא העמוס על שכמם והינם עליזים ושמחים ומשוררים איזו שירה ערבית, אשר אחד מהם יתחיל אותה ויתר הנערים עונים אחריו במקהלה. וכל אחד יתאמץ לעבור את רעהו למען יריק הוא בראשונה את תפוחי הזהב אל הערמה אשר בַדִיר, ובהריקם את סליהם ימהרו שנית חוצץ כולם אל הגינה להביא עוד תפוחי זהב.

על הדשא

בהיותי תפוש בסבך מחשבותי לא התבוננתי כי כבר עברנו את דלת הגן וגם את הבריכה אשר על ידה, ונבוא אל הגן פנימה. והבאייארה דמיונה כיַעַר רענן גדול ומתוך העלים הירוקים והרעננים המכסים את ענפי העצים נשקפו אלפי תפוחי הזהב. אל כל אשר נשאנו מבט עינינו נפגשנו בים של תפוחי הזהב האדמדמים מרהיבי העין כי השנה הזאת היתה שנת ברכה, ועצי תפוחי הזהב נתנו את פריים בשפע רב. עברנו הלאה ונבוא אל המקום אשר בו יעבדו בוצרי תפוחי הזהב את עבודתם. כעשרה ערבים עמדו תחת העצים ובמזמרות אשר בידם העשויות כתבנית מספריים ארוכים, כרתו את תפוחי הזהב מבינות העלים אשר על ענפי העצים ויניחו בסלים העומדים אצלם. ובהימלא איזה סל, ומסרוהו להוליכו אל החצר.

"השנה הזאת התאחר בציר תפוחי הזהב אצלנו", קרא אבי יצחק. "תחת אשר בכל שנה יחל הבציר קודם, ובסוף ירח כסלו אין זכר עוד לתפוחי הזהב בגננו".

"ואנכי", ענתה אחותו העלמה. "חפצי כי לא יִכְלֶה בציר תפוחי הזהב אצלנו כל השנה, כי בימי הבציר – גננו מלא תנועה וחיים מרוב העובדים והעוסקים בלקיטת תפוחי הזהב, וכמשק גבים שוקק בו כל היום. תחת אשר ביֶתֶר עיתותֵי השנה, שוקט הינהו במכונו, ויש אשר לרגלי הדומייה השוררת בבאייארה תבוא הבדידות לדכאנו ובתאוות נפש נצפה לאיזו פנים חדשות שיבואו לבקרנו בגננו".

אחרי עמדנו כחצי שעה להתבונן אל עבודת הבוצרים אשר העסיקה אותנו מאוד, עברנו את כל שדרות עצי תפוחי הזהב ונבוא אל גדר הצבר אשר סביב הבאייארה. משם פנינו אל עבר הגן מזרחה עדי הגענו אל החריץ (חפירה), שהינהו הגבול המבדיל בינו ובין הבאייארה של האציל ב' (לפי בן-טובים, הפרדס השכן לא היה זה של פורטליס הערבי אלא של אציל גרמני בשם ב').

"הנה כמעט אשר עברנו את כל הגן לאורכו ולרוחבו", קרא אבי יצחק, "ועתה נוכל לשבת על דשא העשב להינפש מעט". שטחנו לנו שטוֹחַ על דשא העשב ונתענג על האוויר הצח המקוטר (המבושם), בבלותנו את העת בשיחה נאה. "כבר נוכל להיכנס הביתה", קרא אלינו אבי יצחק, ובדברו זאת קם ממושבו ונקום גם אנחנו כולנו אחריו.

"טוב עשיתם כי שבתם מהגן", קראה אלינו הגברת שרה, "כי הלביבות כבר מוכנות על השולחן ומחכות רק אליכם. ועתה שבו נא אורחי וסעדו ליבכם בלביבות ויין, הלא חנוכה היום, ומצוות היום – ב'לביבות'".

ישבנו סביב השולחן וניטיב את ליבנו, ואנוכי הרימותי את כוסי ואשתה לחיי הגברת שרה אשת החיל.

"כבר באה העת לשוב הביתה", אמרה אחותי, "כי כבר רד היום ואפחד פן ידאגו לנו הורינו בבית".

לקחנו ברכת הבית מבעלת הבית הכבודה ובָנֶיה, ואחרי הביענו להם את תודתנו העמוקה על העונג הרב ששבענו היום הזה בחברתם, יצאנו מהבאייארה ומגמת פנינו לשוב העירה בדרך הכרמים שבאנו בו.

השמש שלחה את קוויה האחרונים לקצה קערורית השמיים, ואנחנו באנו במורד גבעות החול.

*

כאמור, אלה הם רק קטעים נבחרים. הסיפור מביא גם שיחות ודיונים אודות המצב הכלכלי דאז, מצב סחר התפוזים, והמצב החקלאי של איכרי המושבות. מי שמעוניין או מעוניינת בסיפור המלא, ניתן לקרוא:

זלמן בן-טובים, "ימי בציר תפוחי זהב", התפרסם בהמשכים בעיתון חבצלת (עורך: י"ד פרומקין), ירושלים, שנה עשרים ושבע, מגיליון 13 (18 בדצמבר 1896) עד גליון 15 (1 בינואר 1897).

התפרסם שנית: אעברה נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה (ערכה יפה ברלוביץ), משרד הביטחון הוצאה לאור, תל אביב, 1992, עמ' 233-218.

* * *

צפירה יונתן

הורה, רקדתי הורה

מעגל הרוקדים עמוס לעייפה, שני צעדים וניתור ואחיזת היד מתהדקת. באיזו יד אבחר ולאן אסב את פניי? שאלה קשה כי... גם מימיני וגם משמאלי נטפו הפנים זיעה והיו כבושות ברצפה, כאילו לא בוטחות בקצב או בכוון הנכון של הריקוד, ריקוד ההורה כמובן.

"אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל..." שרו הגברים בקול רועם, והנשים צייצו גם הן.

ואני רקדתי, דווקא קלת רגלי הייתי, אבל ככפוית-שד, לנסות להיות כמו כולם,להוכיח לו! שאני – לא שונה, לא מתבדלת, ואפילו לובשת את החצאית השבתית השחורה המקובלת ולא את חצאית ה"קלוש" הכחולה הטמונה בארון ושמורה לזמנים שיבואו, או לא.

אבי, שהגיע בשנות העשרים למאה שעברה, היה בין החלוצים שבנו את הגליל. אפילו אימי העדינה ניסתה לחצוב בסלע, לא לזמן רב, כי המחלות הכריעו אותם ובעצם אינני יודעת אם הם שרו "אל יבנה הגלילה!" – או כרעו מעייפת ורעבו?! אף פעם לא שאלתי והם לא סיפרו לי.

והנה אני, בתם, לאחר שנים, ממשיכה את המזמור, צחוק הגורל.

היה מי שדאג להביא לקיבוץ פסנתר-כנף, אומרים שהובא וב"רגליו" היו מטילי זהב, זה היה סוד ואף פעם לא דברו בזה, אני, בכל אופן, לא שמעתי. מכאן ומכאן, העזתי לגעת בשיניו הלבנות ולנגן את "ליבלבו אגס וגם תפוח" וגם את סונטת ליל ירח – בטהובן כמובן וכך השתלבתי גם בנגינת ההורות לרוקדים, אני וגרישה, ומגרישה אליי עד שהתעייף ונתן לי את כתר נגינת ההורה בקיבוץ.

"אל יבנה הגלילה."

* * *

נתניהו פגש את פרופ' אומן

בבר מצווה של מכר משותף וביקש:

לפני כשבועיים, פגש בנימין נתניהו את פרופ' אומן בבר מצווה של מכר משותף וביקש: "תכין לי תסריט של המלחמה שתפרוץ בחלוף חמש שנים מהנסיגה שלנו מיהודה ושומרון, תוך שימוש בכל הידע שיש לך בתורת המשחקים, ושבגינו זכית בפרס נובל, אני רוצה להראות את זה לאובמה, בארבע עיניים."

יומיים לפני שהמריא נתניהו למפגש עם אובמה, הגיע פרופ' אומן ללשכתו ומסר לו אישית דו"ח המשתרע על פני 92 עמודים ובו פירוט של התלקחות מבצע "אגרוף הפלדה" המכונה "מלחמת חוסר יש"ע" בפי העם.

לפי דו"ח זה, שעליו עמל פרופ' אומן ללא הפסקה במשך אותו שבוע, ואותו קיבל תוך הפעלת תוכנת עתידנות אותה מפתח הוא עם צוותו מזה שנים, ואשר אותה הזין בנתוני מלחמת לבנון-2 ומלחמת עזה-1 – זו והתחזית:

3 שנים אחרי מתן העצמאות למדינת פלסטין הריבונית בשטח של 97% מיהודה ושומרון + רצועת עזה + מסדרון יבשתי המחבר אותם, ייחנכו שני נמלי תעופה: אחד בינ"ל בין שכם לרמאללה והשני לטיסות פנים ליד עזה. פלסטין הריבונית תחל אז בתוכנית חומש לבניית תשתית תעשייתית וחקלאית תוך יבוא אווירי של ציוד כבד לצורך זה. תוך זמן קצר יתברר לשרותי המודיעין הישראלי, שבתוך היבוא התמים מוברחת תשתית לתעשיית נשק, רכב משוריין, חמרי חבלה ובעיקר טילים במיגוון טווחים ועוצמת פגיעה.

שנתיים לאחר מכן, חמש שנים לאחר הקמת מדינת פלסטין הריבונית, תפרוץ המלחמה בכל החזיתות: לבנון, עזה, יהודה ושומרון. האיראנים, שהסכימו בעקבות ההסכם שנחתם, חמש שנים קודם לכן, לאפשר ביקורת בינ"ל על מתקני האטום שלהם, הם אלו שדאגו לצייד את פלסטין הצעירה בציוד חקלאי ותעשייתי שבתוכו מוסווה הנשק, והם אלו שנתנו את האות להרעשה מסיבית של ישראל לכל אורכה, לא כולל אילת.

העילה למלחמה, כפי שהובעה ע"י ראש ממשלת פלסטין – מרוואן ברגותי – היא: אי עמידת ישראל בהתחייבויותיה לזכות השיבה לקרובים של ערביי ישראל.

הדו"ח של פרופ' אומן מפרט את כל הנסיבות ואת כל מהלכי הלחימה, על הגיוס החפוז של כוחות המילואים תוך מאבק בערביי ישראל שדאגו לפקוק את הצמתים בדרך לנקודות הגיוס ולא הסתירו את שביעות רצונם מהמלחמה, על אף שגם הם נפגעו.

לאחר פירוט הלחימה, שנמשכה כחודש וחצי, מציג פרופ' אומן את מאזן הדמים שהתגלה בסופה. בישראל שילמה תל אביב רבתי את המחיר הגבוה מכולם, ולפיכך גם הופגנה לכידות מלאה מימין ועד השמאל השינקינאי, בעוצמת התגובה הישראלית. אך אבדן חיי האדם בצד הפלסטיני היה איום שבעתיים, העובדה שישראל הועמדה במצב של לקראת חורבן בית שלישי – הביאה את צה"ל, בשלב מסויים, לללחימה ללא מעצורים, שבעקבותיה התגוללו עשרות אלפי גופות ברחובות הערים הפלסטיניות – רובן אזרחים חפים מפשע ובתוכם רבבות ילדים.

נתניהו הציג את הדו"ח, שנכתב במקור באנגלית, בפני אובמה ואמר:

"ידידי נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, שבה התכנס עם הספר לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, איננה מוכנה לרדת מעל בימת ההיסטוריה כקלגס מובס. איננו מסכימים למדינה ריבונית נוספת בין הירדן והים!"

[מתוך: "רוטר – קהילת פורומים"]

אהוד: כדי להגיע למסקנה כזו אין צורך בפרופ' אומן ובתורת המשחקים שלו ואפילו לא בפרס נובל. כל ישראלי שפוי, גם אם אינו פרופסור, ראש ממשלה או נשיא ארה"ב – יודע שזוהי ההשתלשלות הצפוייה אם תוקם מדינה פלסטינית עצמאית שמרכזה בגדה המערבית, ומי שחושב אחרת הוא כנראה סכל או רודף "שלום" במחיר אובדננו או מאמין לאובמה ולשטיפת המוח הפרו-פלסטינית המתפרסמת בתקשורת אצלנו, ובעיקר במגמתיות של עיתון "הארץ".

* * *

המורה האגדי לאנגלית זאב סאבו

סיפורו [גיליון 445] של דורון בן מרים גיסין עורר בי זיכרונות מימי לימודיי בביה"ס פיק"א הזכור לטוב ומסגל מוריו היקר, ביניהם מרים גיסין והמורה האגדי לאנגלית זאב סאבו (אשר תמיד כתב ורשם בעט דיו ירוק).

בספר הזיכרונות שבידי משנת 1956 מופיעים 2 עמודים ובהם מילות פרידה לי משניהם. ימתקו להם רגבי עפרם.

יוסי דה-ליאון

* * *

יוסף אורן

עמוס עוז איננו קפקא וגם לא עגנון

סיפורי הקובץ החדש של עמוס עוז "תמונות מחיי הכפר" (הוצאת "כתר" 2009, 217 עמ') מתאמצים להיות סיפורים מטא-ריאליסטיים. כך מגדירים במחקר ובביקורת הספרות סיפורים שעד שלב מסוים מתרחשים כל האירועים בעלילותיהם על-פי החוקים הפועלים בממשות המוכרת לקוראים, אך מאותו שלב ואילך מתרבות בעלילה התופעות "המוזרות": סדר הזמנים משתבש, מקומות מאבדים את ממשותם הריאלית, אירועים חסרי-פשר נותרים בלתי-מפוענחים, דמויות מוזרות מופיעות ונמוגות ללא סיבה ברורה והסברים חסרי-היגיון ניתנים למעשים חסרי-תכלית.

סיפורים כאלה מטרידים ביותר את הקורא, כי הם מאלצים אותו לבחון את טיב הסטייה של מציאות הסיפור מהממשות המוכרת לו ואת מטרתה. לכן, סיפורים כאלה מציבים אתגר פרשני לקורא, הנתבע לפענח בהם "אמת" כלשהי המוצפנת בעלילתם המוזרה. כל מי שהזדמן לו להתמודד עם סיפור מטא-ריאליסטי טוב, ולא עם אחד החיקויים הכושלים של הסוגה הזו, זכה לגמול מלא על המאמץ האינטלקטואלי שהשקיע בפיענוח עלילתו "המוזרה", מאחר וזכה לצפות בממשות הריאלית-נורמטיבית מנקודת-תצפית שונה ובלתי-שיגרתית מזו שהיה רגיל לצפות בה.

כאמור, מתאמצים סיפורי הקובץ הזה של עמוס עוז להתבלט כשונים מהסיפורים הקצרים שפירסם בקובץ הראשון שלו "ארצות התן" (1965) ולהידמות לסיפורים המטא-ריאליסטיים של קפקא ולסיפורים "המוזרים" של עגנון (ב"ספר המעשים" הכלול בכתביו בכרך "סמוך ונראה"). במסת-הביקורת הזו יוכח, שהסיפורים בקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם סיפורים מטא-ריאליסטיים, אלא סיפורים שביסודם הם ריאליסטיים, מאחר והמציאות המתוארת בהם מתנהלת על-פי החוקים שמפעילים את הממשות הישראלית המוכרת כל-כך לכל ישראלי. ואשר ליסודות "המוזרים", אלה "הורכבו" בגזעם הריאליסטי של הסיפורים, כדי לאלץ את הקורא לפענח אותם בצופן האלגורי. ואכן, בעזרת הצופן הזה נחשף טיבם האמיתי, כסיפורים אקטואליים-פוליטיים שבהם מבטא עמוס עוז פעם נוספת את עמדותיו הידועות כל-כך על שני היבטיו של "המצב הישראלי", בזיקה לסכסוך הערבי-ישראלי ובזיקה לחילוקי הדעות האידיאולוגיים בתוך החברה הישראלית.

יתר על כן: אף שעוז גייס בסיפורי הקובץ הזה את כל היכולות המוכרות למעריציו הן בפיתוח סיפור-מעשה והן בלהטוטי התימלול, כדי שהסיפורים יידמו לסיפורים מטא-ריאליסטיים, חושפת אותם הקריאה בצופן האלגורי כסיפורים שבשורתם מוגבלת רק לקורא הישראלי ורק למצב החיצוני של המדינה ולמצב הפנימי של החברה הישראלית כיום. ולכן, במועד שבו יתרחש השינוי ב"מצב הישראלי", שעוז עצמו מקווה לו וגם מטיף לו לפי השקפתו הפוליטית (השמאל הציוני) והחברתית (הסוציאל דמוקרטית), יהפכו הסיפורים האלה לסיפורים אנכרוניסטיים. וגורל זה, חשוב להבהיר, יחול על חלקים ניכרים מהספרות הישראלית שהתפרסמה בדור הזה, משום שהיתה ספרות פוליטית במובן הרע של המונח הזה: ספרות פוליטית ללא-מעוף (יהודי) וללא חזון (ציוני), שמאז סיום מלחמת ששת-הימים שיווקה אשליות על שלום אפשרי וקרוב עם הערבים (ראה המסה "הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים" בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית", 2009).

הכפר הפוסט-ציוני

מלאכת הערטול של סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית חייבת להתחיל בשמות שהעניק עמוס עוז לשבעה מביניהם, שהינם שמות בני מילה אחת, אך חלקם מגדיר יחסים: "יורשים", "קרובים", "אבודים" ו"זרים", וחלקם האחר מגדיר פעולות : "חופרים", "מחכים" ו"שרים". שמות כאלה לסיפורים, המנוסחים בלשון ריבוי ובלשון הווה, מביכים את הקורא עוד בטרם הקריאה מאחר והם מכוונים להשערה, שההווה יתואר בהם כמצב סיזיפי של רבים, שנגזר עליהם לבצע לעד אותה פעולה או לשהות לנצח באותה זיקה של יחסים. שמו החריג של הסיפור השמיני בקובץ זה "במקום רחוק בזמן אחר" אפילו מחזק בטרם הקריאה בו את ההשערה הקודמת, כי הוא מטעה להאמין, שגורל הקהילה הזו ישתנה "במקום רחוק ובזמן אחר". שביב התקווה הזה, יכבה אחרי הקריאה, כאשר יתברר שהעתיד צופן בחובו גורל קשה יותר מכפי שהינו כאן ועכשיו.

השלב הבא בהפשטת הסיפורים מתחפושתם המטא-ריאליסטית יתמקד בשם הכפר, שבו מתרחשות העלילות של שבעת הסיפורים "המוזרים". בדומה לשם "תל-אביב", מצורף גם שמו של הכפר "תל-אילן" משתי מילים שמשמעותן סותרת. "תל" מתאים למקום חרב, אך "אילן" הולם מקום הנמצא בצמיחה. ואכן, שתי המשמעויות מגדירות תהליכים מנוגדים העוברים על הכפר הזה. "תל" מגדיר באופן מדויק את התפוררות הפיזית של הבתים והמשקים החקלאיים בני המאה של מייסדי הכפר ובה-בעת גם את ההתפרקות מהערכים שעל-פיהם פעלו המייסדים. אפילו בני אבני, גיבור הסיפור "מחכים", שהוא ראש המועצה של הכפר, נדהם ממראות העזובה שהוא מגלה בכפר: "פה ושם, בחצרות הבתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, ראה בני אבני שובך יונים נטוש, דיר עיזים שהפך להיות מחסן, פגר של טנדר עתיק שקוע עד מותניו בעשבייה הפראית ליד סככת פח עזובה, מלונה נטושה של כלב." (145).

כפי שהמילה "תל" בשם הכפר מייצגת את מה שאירע עם העבר החלוצי המפואר של הכפר, כך המילה "אילן" בשמו של הכפר מציינת את רובדי ההווה והעתיד בתולדותיו: עדיין לא עיר אך כבר גם לא כפר, אלא יישוב המתפתח כשכונת וילות יוקרתית לעירוניים בעלי-ממון המבקשים לחיות בנוף כפרי יפה. והשינוי כבר בולט באחדים מרחובות הכפר, שבהם נותר בית נושן יחיד בין וילות חדישות ומצועצעות והוא בולט ברחוב "כמו שן שחורה בתוך טור של שיניים צחורות" (105). כזה הוא הבית הישן של משפחת רובין בסיפור "אבודים": "בניין גדול מפותל ומסובך, עם כל מיני תוספות ואגפים, שנבנה מאבן חול ורוב הטיח כבר התקלף מעל קירותיו החיצוניים, - - - וסביבו חצר מוזנחת שחרולים צומחים בה וגרוטאות מתכת מתפוררות בפינותיה. בור מים סתום עומד באמצע החצר ומעליו משאבת-יד שהחלידה." (106-105).

באופן הקולע ביותר מתואר השינוי העובר על הכפר בסיפור "קרובים": "זה כמה שנים אנשים עשירים מן העיר רוכשים להם בית נושן בכפר תל-אילן, הורסים אותו עד היסוד ובונים על מקומו וילה רבת-מפלסים ועתירת כרכובים וגגונים. עוד מעט - - - יחדל הכפר להיות כפר ויהפוך למין עיירת קיט לאמידים." (38). גם מספר הסיפור "חופרים" מתעכב על השינויים שפוקדים את הכפר ובראשם נטישת החקלאות והזנחת המשקים. ואף שעדיין נותרו "בחצרות רבות סככות לפיטום עגלים ובתי-אימון לאפרוחים וחממות לפרחי-נוי, ובמורדות הגבעות השתרעו כרמים ומטעי-פרי," (94), שונו יעדיהם. בהדרגה הפכו המשקים החקלאיים האלה "לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים ופירות נדירים, ושל עבודות מקרַמֶה. מיבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו, שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות, כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות טעם." (57). בתיאור דומה נפתח גם הסיפור "מחכים" (135).

צאצאי המייסדים של הכפר נכנעים בזה אחר זה ללחץ שהעירוניים מפעילים עליהם, למכור להם את הבתים הישנים שעברו אליהם בירושה. לכולם ברור שגם הסרבנים מבין הצאצאים יעדיפו בקרוב מיוזמתם לממש את הערך הנדל"ני של משקי המייסדים שירשו. ולכן לא רק הזירה משמשת כמכנה משותף לסיפורי הקובץ הזה, אלא גם הזמן המיוחד – תקופת הדמדומים שבין העבר החקלאי-חלוצי של תל-אילן לעתיד המנוגד שאליו הכפר מתפתח: כמקום שתושביו יפסיקו להתקיים ממה שהם מייצרים במו-ידיהם, אלא יתפרנסו מרוכלות ויתעשרו ממימוש בהול של הערך הנדל"ני של האדמות והבתים. ובתהליך הזה לא ירחק היום שבו יהפוך הכפר תל-אילן מכפר שהגשים את החזון הציוני לכפר שיגשים את התפישה הפוסט-ציונית.

סיפורים תאומים

ערטול סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית, שהלביש עמוס עוז עליהם באופן מאולץ, יושלם על-ידי סיכום נושאיהם של הסיפורים. סיכום כזה יבליט את העובדה שהסיפורים האלה מגיבים על תופעות בנות הזמן והמקום. ולא עוד, אלא שאין הסיפורים לא "סתומים" ולא "סטטיים", כי אם סיפורים מתפתחים ובעלי סיומים סגורים המבטאים את העמדה הרעיונית שאליה חתר עמוס עוז בכל סיפור בנפרד ובקובץ בכללו.

אף שבמקרים אחרים קיימת הצדקה לסכם את נושאו של כל אחד מסיפורי הקובץ בנפרד, במקרה של הקובץ הזה עדיפה גישה אחרת, גישה המותאמת לתופעה מרכזית ביצירתו של עמוס עוז: תופעת הכתיבה של סיפורים תאומים. לאורך שנים נהג עוז לפרסם בזו אחר זו שתי עלילות המספרות סיפור-מעשה שפרטיו שונים אך עוסקות באותו נושא, ותמיד העלילה האחרונה בצמד מבססת את הקודמת ומקבעת את העמדה הרעיונית המשותפת לשתיהן. סיפורים תאומים אלה מעידים על רצון למצות נושא או תופעה על-ידי הצגתן בשתי גרסאות שונות. בספרי "העט כשופר פוליטי" (1992, עמ' 38-27) הבלטתי את הקשר בין צמדי הרומאנים הפוליטיים שפירסם עוז בשני העשורים הקודמים של המאה הקודמת והוכחתי ש"קופסה שחורה" (1987) הוא תאומו של הרומאן "מנוחה נכונה" (1982) ו"המצב השלישי" (1991) הוא בן זוגו של הרומאן "לדעת אישה" (1989). ובספרי "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004, עמ' 152) הוכחתי שהתופעה מתקיימת גם ברומאנים הביוגראפיים: "סיפור על אהבה וחושך" (2002) הוא תאומו של "אותו הים" (1999).

גם בקובץ הזה אפשר להבחין בצמדים כאלה. הסיפור "אבודים" הוא תאומו של הסיפור "יורשים". שני הסיפורים עוסקים בעימות בין יורשים המתחרים על אותה ירושה, שלה הם מייעדים ייעוד מנוגד, ושניהם גם מסתיימים בסיום דומה, שלפי שעה נגדיר אותו כסיום "מוזר". קרוב בנושאו לצמד הסיפורים הקודם הוא צמד הסיפורים התאומים "חופרים" ו"שרים". בשניהם מומחש הכוח האדיר של פעולת ההדחקה. המעשה המודחק, בין שהוא מעשה עוול שנעשה במודע ובין שהתברר למבצעו רק כעבור שנים כמעשה עוול, הופך לסיוט בחיי מבצעיו ותובע מהם להתעמת עימו. הסיוט של "המצב הישראלי" הוא, לדעת עמוס עוז, סיוט שהודחק, ולכן לא יתפוגג מאליו, אלא יטריד את הישראלים עד שיתעמתו איתו וישתחררו ממנו. בצמד הסיפורים הזה מובלטת הסתירה בין הרובד המואר בחיי הגיבורים לרובד האפל והדמוני על-ידי תיאור סאטירי של הרובד המואר ותיאור מיסטי של הרובד האפל.

צמד נוסף בקובץ הם הסיפורים "קרובים" ו"מחכים", המספרים על מאמץ לפענח באמצעות חיפוש ובילוש את תעלומת ההיעלמות של אדם קרוב ויקר. הסתיימות סיפורים תאומים אלה בכישלון הפיענוח של התעלומה, בהשלמה של המחפשים עם כישלון הבילוש וללא הבהרה מה עלה בגורל אלה שנעלמו, מצרפת גם היעלמות כזו לרשימת סיוטי "המצב הישראלי". שתי עלילות, המסופרות כעלילות אהבה הפוכות, מאפשרות להגדיר גם את הסיפורים "קרובים" ו"זרים" כסיפורים תאומים. בראשון נפרשת אהבת מבוגרת לאחיינה החייל, ובשני אהבת נער מתבגר לאישה בוגרת ובשלה. אהבות כאלה, המתייחדות בהפרשי גיל ניכרים בין האוהבים ושאין להן סיכוי, תיאר עוז בעבר ברומאנים "מקום אחר", "אל תגידי לילה" ו"חרוזי החיים והמוות". וגם את צמד הסיפורים הזה אי-אפשר להפריד מהשפעת "המצב הישראלי".

על רקע ארבעת הצמדים מתבלט בחריגותו הסיפור האחרון בקובץ, הסיפור "במקום רחוק בזמן אחר", אך לא רק כיחיד שאיננו מתרחש בכפר "תל-אילן", אלא כסיפור אפוקליפטי הממחיש קהילה שהידרדרה למצב דקדנטי. ולכן עצם הכללתו בקובץ הזה יחד עם סיפורים הממחישים תקופת דמדומים, שהיא תקופת מעבר לכפר, מעברו ככפר ציוני לעתידו ככפר פוסט-ציוני, מצדיקה לפרש אותו כסיפור המגיב בתיאור דיסטופי על משמעות השינויים שעוברים על מדינת-ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ולכן, סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר" אינם חושפים "אמת" אוניברסאלית על מצבה של האנושות מנקודת-תצפית חריגה, מטא-ריאליסטית, אלא הם סיפורים אלגוריים המשקפים את השקפתו האקטואלית-ביקורתית והפוליטית של מחברם, עמוס עוז, על המצוקות, הסיוטים והקשיים שבהם נתונות מדינת-ישראל והחברה הישראלית בעת הזאת.

מבקר הספרות יוסף אורן הוא מחבר הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית". השנה הופיע בהוצאת "יחד" הכרך התשעה-עשר של הסידרה: "צו-קריאה לספרות הישראלית".

אהוד: אשריו של יוסף אורן שהוא עדיין מחפש את המטבע תחת הפנס וגם מוצא.

דבר נוסף, לפי אמת-המידה הביקורתית המשונה שלו, גם תום סוייר והקלברי פין, למשל, לא חרגו מעבר לתקופתם ולאזור שבו התרחש סיפורם, או היו, כמו שכתב פרופ' ברוך קורצווייל על "המחצבה" בסיכום שנת 1963 בפרוזה העברית: "רפורטאז'ה לשעתה" (וזו היתה ההתייחסות האחת והיחידה שלו לספריי, שספק אם קרא אותם, כולל "המחצבה" שעליו הביע דעתו).

* * *

ד"ר גיא בכור

נשיא אמריקני עם תוכנית משיחית, תמימות,

וזכות השיבה לשום מקום

מדינות ערב לעולם לא יוותרו על דרישתן להחזרת "הפליטים" הפלסטיניים לתוך פלסטין, קרי למדינת ישראל, וחלקם, אולי, לרשות הפלסטינית. לעולם זה לא יקרה. לפנינו עניינים שבקדושה, וזהו לב העניין: עבור הערבים מדובר כבר בעניין מטפיזי, גדול מהחיים, לפיו הפליטים אמורים לחזור לא לישראל, אלא לשנת 1948, לרגע בו עזבו. עבור הערבים זוהי אמת מוחלטת שאין אפשרות אפילו לדון בה. היא כבר גדולה מהם. הם עובדים אצלה, לא היא אצלם.

מילא הדרישה שלו לנורמליזציה עם ישראלים כבר בשלבים הראשונים של "תוכנית השלום", אותה אמור הנשיא המתלמד ברק אובמה להכריז בקרוב בקהיר. כאן משכתי בכתפיי, ממילא זה לא יקרה.

או הדרישה להסרת המחסומים בגדה המערבית, מבלי להבין שהסרה זו תזניק את הטרור, שמכוון להפיל את משטרו של אבו מאזן! כן, דווקא המחסומים האלה מחזיקים בחיים את אבו מאזן וממשלתו המפוחלצת.

אך כאשר ראיתי שאובמה מתכוון ליישב את הפליטים הפלסטיניים במדינות ערב בהן הם כבר נמצאים, בתוספת של פיצוי כספי, כאן כבר פרצתי בצחוק גדול. הרי הדבר הזה לעולם לא יקרה. אילו חלומות באספמיה, אילוזיות מסוכנות. כמו חזון הדמוקרטיה הערבית של קודמו בוש, שקרס ברעש גדול והביא אסון לאיזור. כך גם יסתיים הדבר הפעם, שכן בלי ישוב הפליטים, לא יהיה הרי הסדר.

כל כך רואים שזו תוכנית בוסר של מתלמדים, שאינם מבינים מימינם ומשמאלם, זה עתה הגיעו לבית הלבן, ובמחי קולמוס יהיר סבורים שיפתרו את בעיית הסכסוך הישראלי-ערבי. ניכר שאין להם הרבה הבנה. לא בהיסטוריה, לא בדמוגרפיה, ובעיקר לא בפחדים של האיזור.

מדינות ערב לעולם, אבל לעולם, לא יוותרו על דרישתן להחזרת "הפליטים" הפלסטיניים לתוך פלסטין, קרי למדינת ישראל, וחלקם, אולי, לרשות הפלסטינית. לעולם זה לא יקרה.

מדוע? משום שלפנינו עניינים שבקדושה.

אותם "פליטים" כבר מגדירים את מאווייו של העולם הערבי, את הפוליטיקה שלו, את האני מאמין שלו, ואת זה אין מבטלים. הדרישה להחזרת הפליטים היא המכנה המשותף היחיד לחיזבאללה ולנוצרים בלבנון, לסעודיה ולאיראן, וזה שווה יותר מזהב.

הפוליטיקה הערבית רוצה ליישם את "הזכות", זו הנתפסת כזכות המוחלטת, לא בשביל הפלסטינים, חלילה, אותם שונאים במרבית מדינות ערב, אלא כדי להחליש את ישראל, כדי להרוס אותה מבפנים, להטביע אותה בים הפלסטינים שיחזרו. זכות יש הרי רק לפלסטינים, בשום אופן לא לאותה ישות מלאכותית וזמנית המכונה ישראל. לה בעיניהם יש רק חובות.

אין מדובר בגורל "הפלסטינים" אלא בגורל "הבעייה הפלסטינית", ואלו שני נושאים אחרים לגמרי. שונאים שם את הפלסטינים, אך מעריצים את הבעייה הפלסטינית. שונאים את הפליטים, ומעריצים את זכות השיבה שלהם. שיבה לשום מקום.

מדינות ערב לא המציאו את בעיית הפליטים יותר משישים שנה, כדי לוותר עליה לבסוף. אלו הרי פליטים מלאכותיים, המוחזקים כבני ערובה של הסכסוך עד עצם היום הזה. עשרות מיליוני פליטים מאירופה כבר מזמן התיישבו, אך הפלסטינים האומללים האלה עדיין פליטים מרחפים באוויר. איך אמרתי פעם לנציג אש"ף בלונדון, עפיף סאפיה, שגם הוא הגדיר את עצמו כפליט (למרות האזרחות הבלגית שיש לו): "הם, ואתה, הרי פליטים מקצועיים!"

רעיון "השיבה" (אלעוודה) הפך אצלם עם השנים למקודש, מעל לכל דיון בעולם הערבי, למוחלט. כמוהו כדת, כירושלים וכשאר הקודים הערביים. הם מעולם לא נדרשו לדון אודותיו, ואם היה דיון שכזה באוסלו, איש שם לא לקח אותו ברצינות. הרי ברור שם לכל שהפלסטינים צריכים לחזור לכפריהם.

התנועה הפלסטינית לעולם לא תסכים לכך, לאחר שאש"ף ופתח הוקמו על ידי הפליטים, למען הפליטים. כל האתוס המכונן של הפלסטינים בנוי על רעיון השיבה, כמרכיב הפוליטי העיקרי שלהם, מכנה משותף כמעט יחיד בין כל הפלגים. איך יוותרו על כך?

אבו מאזן, כאשר ביקר בביירות לאחר שנבחר כיו"ר הרשות בשנת 2005, נפגש עם נציגי הפליטים במחנות סברא ושתילא, והבטיח להם שיחזרו לבתיהם ולכפריהם, כאילו אלה עודם קיימים, כאילו לא עברו 60 שנה, כאילו ישראל אינה קיימת.

וזהו לב העניין: עבור הערבים מדובר כבר בעניין מטאפיזי, גדול מהחיים, לפיו הפליטים אמורים לחזור לא לישראל, אלא לשנת 1948, לרגע בו עזבו. עבור הערבים זוהי אמת מוחלטת שאין אפשרות אפילו לדון בה. היא כבר גדולה מהם. הם עובדים אצלה, לא היא אצלם.

נקודה מעניינת: אבו מאזן והפתח שלו עוסקים בנושא הפליטים הרבה יותר מחמאס, ארגון שנולד בשטחים. הם נולדו ונוסדו בחוץ, אצל הפזורה והפליטים. דווקא מו"מ עם אבו מאזן מעצים, אם כן, את מיכשול הפליטים, בעוד שמו"מ עם חמאס היה מוריד אותו מסדר היום המרכזי! הנה לנו פרדוקס.

הפליט מוסטפא מחכה לאונייה, שתיקח אותו עימה חזרה אל הכפר ואל העבר. אבל הכפר כבר מזה כמה דורות אינו קיים, במקומו יש ערים ישראליות, האונייה לעולם לא תגיע, והזמן הרי לא יחזור שישים שנה אחורה. אבל פיירוז מבטיחה (מילים ולחן האחים רחבאני): "עוד נחזור, ולא משנה כמה זמן עבר, כך הבטיח לי הרי הזמיר."

זה הרי עניין על-טבעי. גרוע מכך, שום לבנוני לא יסכים לכך, ואכן היו אלה הלבנונים שהכניסו את העז לתוכנית "השלום" הסעודית, שאין "תווטין", דהיינו אין ליישב את הפליטים במדינות ערב. אם לבנון תעניק אזרחות לבנונית לפלסטינים, משמעות הדבר שינוי טוטאלי של עוגת הכוח העדתית, וזינוק במספר המוסלמים על חשבון הנוצרים שם, שכן הפלסטינים ברובם המוחלט הם מוסלמים. שום נוצרי לא יסכים לכך, ובוודאי שום שיעי, כיוון שהפלסטינים הם סונים. זהו חלום בלהות ללבנונים, בלתי קביל לשום דיון, ומרבית הפליטים עליהם מדובר, כשבע מאות אלף, יושבים הרי בלבנון עד היום, ללא זהות, ללא רישיונות עבודה, וכמובן ללא אזרחות.

סוריה מארחת אותם ואינה רוצה בהם, כווית כבר גירשה אותם (רבע מיליון איש!) לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, מצרים מארחת חלק מהם ואינה רוצה בהם, עיראק השיעית היתה רוצה שפשוט ייעלמו, וממילא מתבצע שם סוג של טיהור אתני נגדם. בירדן, ורק בירדן, יש להם אזרחות ירדנית והם ירדנים לכל דבר.

אז איך פותרים את בעיית הפליטים? בלי צרמוניות, בלי נאומים חגיגיים בקהיר, או ועידות שלום. פשוט מחכים. עם השנים זה ייפתר לבד; אסור לגעת. יישוב שלהם במדינות ערב מתקיים לאט לאט. כל דיבור אודותיו דווקא יעצור אותו.

ומה מציע להם ולנו, אם כן, ברק אובמה? את הבלתי הגיוני לחלוטין, פתרונות אינסטנט, שנועדו לקדם את הנשיאות והאג'נדה האישית שלו, יחד עם בורות, התנכרות לפחדי האיזור, עיוורון והתיימרות. כמו בהסכמי סייקס פיקו, בהם שורטטו קווי סרגל במזרח התיכון, בלי שום קשר לעמים, לשבטים ולדתות, כך עלול לקרות גם הפעם. את התוצאה המרה ישלם המזרח התיכון, כרגיל, בדם בניו.

21.5.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

צור שיזף

מים, עוברים מאדום לשחור או להיפך?

אין סיבה להיסטריה כי יש מספיק מים. יש סיבה (או אולי סיבות) לדאגה, כי המים של מדינת ישראל מנוהלים בצורה רשלנית ובגלל הניהול הרשלני מעודדים המנהלים הרשלנים בכל הכוח התפלה מיותרת ומזיקה.

ומי שנאנס להשתתף באופן פעיל במבצע ההפחדה הלאומי, הוא לא אחר מהאגם המתוק ביותר שיש לנו – הכינרת. אותו אגם קטן, שמהווה פחות מ-5% מהמים של מדינת ישראל, שאין שום חשיבות למפלס מימיו חוץ מסימון מפלס ההיסטריה, שהקו האדום העליון שלו מעיד על כך שהמים יגלשו מעבר לסכר לירדן, שהקו התחתון האדום שלו מסמן שהיה חורף לא נורא מוצלח באגן הכינרת ושהקו השחור מסמן שעד לשם מגיעים הצינורות ששואבים למוביל. זה הכל. סה טו. דטס איט.

הכינרת כל כך לא חשובה, שאפילו אם היו נותנים לירדנים יותר מים ומחזירים את רמת הגולן – זה לא באמת היה משנה את מאזן המים של מדינת ישראל.

רק שהכול פה מונע על ידי אינטרסים, אמונות תפלות ותפיסות יסוד שגויות, עד שאפשר לבלבל לכולם את המוח כל הזמן ולייצר היסטריה.

איך מייצרים היסטריה? תשאלו את רשות המים של מדינת ישראל זאת שבחורה מתפוררת להם על פני האתר. ראשות המים לא עדכנה את מפלס הכנרת בין ה-12 ל-19 למרץ. באותם ימים עלה מפלס הכנרת ב-7 סנטימטרים. כל סנטימטר שווה ל מיליון קוב. 7 מיליון קוב נוספו לאגם במשך שבוע (ומתחילת החורף כ-160 מיליון ועוד הזרימה נטויה). אבל זה לא התאים לפרסומת שאנחנו מתייבשים ואין מים. אז לא עדכנו. הברווז לא זז. מי שכן עידכן – היתה חברת מקורות. אבל מי מביט אצל מקורות?

דווקא כדאי להביט אצל מקורות כי על פי מקורות, חברת המים הלאומית שלנו, יש לנו שלושה מקורות מים גדולים ואני מצטט מאתר מקורות: "אקוויפר ההר – שמשתרע מתחת לשדרת ההר המרכזית, מנחל תנינים בצפון ועד אזור באר שבע בדרום, ומהדום ההר במערב ועד קו גב ההר במזרח. שטחו של אקוויפר ההר הוא כ-3,000 קמ"ר ונפחו נאמד בכ-30 מיליארד מ"ק. איכות המים בו טובה מאוד ולכן הוא משמש כמאגר משמעותי למי שתייה. כמות המים הניתנת לשאיבה מאקוויפר ההר עומדת על כ- 350 מיליון מ"ק מים בממוצע רב שנתי."

מה שמקורות לא מספרת שהיא היתה יכולה לשאוב ממנו הרבה יותר מים. רק שהיא מעדיפה לשאוב מהכינרת – באופן היסטורי מקורות מכוונת לכינרת למרות שבמאגר ההר יש פי עשרה יותר מים מאשר בכינרת.

נכון. זה הנתון שמייד קופץ לעין – רוב המים שלנו לא בכינרת, במקום שרואים, אלא מתחת לאדמה. איפה שאף אחד לא רואה, לא קודח ולא מטפל. זה למשל חלק מהטיפול הרשלני של רשות המים. ושל מקורות.

המאגר הגדול השני שלנו הוא אקוויפר החוף – "מאגר מי תהום השוכן לאורך החוף, מקיסריה בצפון ועד לרצועת עזה בדרום. אקוויפר החוף משתרע על פני 2,000 קמ"ר ונפחו נאמד בכ-20 מיליארד מ"ק. לאקוויפר זה מיספר יתרונות חשובים: הוא ממוקם באזור המאוכלס ביותר בישראל; איכות המים שבו טובה לשתייה ולחקלאות ובהיותו מאגר תת-קרקעי אין ממנו התאיידות. מנגד, שאיבת יתר מאקוויפר החוף חושפת אותו לחדירת מים מלוחים מן הים, וקירבתו לאזורים המאוכלסים מסכנת את איכות מימיו כתוצאה מחדירת זיהומים משפכים ביתיים ותעשייתיים. כדי לשפר את מאזן המים באקוויפר החוף, מאפשרות מערכות ניהול משאבי המים של מקורות להחדיר אל אקוויפר החוף מים מן המוביל הארצי. כמות המים הניתנת לשאיבה מאקוויפר החוף עומדת על כ-250 מיליון מ"ק בממוצע רב שנתי."

שוב, מה שמקורות לא מספרת, שאפשר היה לשאוב ולשמור הרבה יותר טוב על מי מאגר החוף, אבל לא מקורות, לא שום עירייה ושום ממשלה לא עשתה את זה לאורך השנים. אבל שימו לב לנתון – 20 מיליארד מטר קוב. פי חמישה מהכינרת. זאת אומרת, כאן בחוף, יש לנו 5 כינרות. יש לי כינרת.

ועכשיו סוף סוף הגענו לכינרת. "הכינרת הינה הימה המתוקה הנמוכה ביותר בעולם ואחת מחמשת מקורות המים העיקריים של מדינת ישראל. מדי שנה מספקת הכנרת כשליש מצריכת המים בישראל, בהתאם לזמינות המים באותה השנה הנעה בין 300 ל-700 מיליון מ"ק תלוי בכמות המשקעים.

שטח הכינרת הוא 170 קמ"ר, נפחה 4.5 מיליארד מ"ק, עומקה המירבי 43 מטרים והיקף חופיה נע בין 55 ל-60 ק"מ, בהתאם למפלס המים. נפח המים בקו האדום העליון הוא 4.3 מיליארד מ"ק ובקו התחתון הוא 3.6 מיליארד מ"ק. כ-100 מיליון מ"ק נשאבים ומוזרמים לצרכני המים סביב האגם ולממלכת ירדן בהתאם להסכמי השלום, וכ-420 מיליון מ"ק בממוצע נשאבים על ידי חברת מקורות עבור המערכת הארצית."

רגע תישאלו ובצדק, אז אם הכינרת כזאת קטנה, אז למה אנחנו לוקחים ממנה כל כך הרבה מים?

ככה. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – לדבר על מה שאנחנו רואים ולא על מה שיש.

כי כשבאו אבות הציונות – הם חשבו אירופה – על נהרות וימות, והתעלמו ממי התהום. הידעתם שבצפון אפריקה אין נהרות ולא חסר מים כי שם יודעים שהמים באים מתחת לאדמה?

המצב פה כל כך מגוחך, שגם עם אוסף הטעויות וההסתמכות המוגזמת על הכינרת, לא חסרים לנו מים.

כמו שנכתב בעיתון הארץ:

כל שנה מתבזבזים 164 מיליון קוב מדליפות בצנרת.

140 מיליון קוב זורמים לים מכיוון שהם מי גשמים במישור החוף שלא נאספים בשומקום.

100 מיליון קוב הם מי ביוב שאנחנו לא מטהרים ולא משתמשים בהם.

100 מיליון קוב הם מים מטוהרים שאנחנו לא מעבירים לחקלאות.

מה שנותן נתון מדהים של בזבוז של 500 מיליון קוב!

הנתון עוד יותר מדהים מכיוון שכל הצריכה הישראלית עומדת על 1,700 מיליון קוב.

שליש מכמות הצריכה הישראלית נשפכת כל שנה. יותר ממה שאנחנו שואבים מהכינרת בשאיבות שיא.

אבל לפני שנטפל ונשיב את המים שאנחנו שואבים ומבזבזים בצורה עקומה, כדאי גם לדעת מי משתמש במים ולמה. כי נהוג להאשים את החקלאות הישראלית המפוארת שהיא שותה לנו את כל המים. ממש לא נכון. אנחנו בעצמנו, אזרחי המדינה המורחבת, שותים ומתקלחים ושוטפים ברוב המים.

שכן משקי הבית משתמשים ב-924 מיליון קוב.

630-430 מיליון קוב משקים את החקלאות שכל כך נוח לתקוף ולנסות לחסל בשם ההיסטריה.

 100 מיליון קוב לתעשייה ו-70 מיליון אנחנו נותנים לירדנים ולפלשתינאים.

האמת שאנחנו יכולים לתת בקלות וכל מי שמוחה נגד מתן מים כדי לחיות בשלום – עושה את זה על מנת לזרוע בהלה ושינאת שווא. יש מספיק מים לכולם.

מקורות, שאחראית על כ-80% ממשק המים, סיפקה ב-2008 (על פי נתוני החברה) 1500 מיליון קוב. מים טובים ומושבים – זאת אומרת, גם בנתונים הקיימים, עדיין לא משתמשים בכל הכמות שיש ומקורות יודעת רק לטפל בכינרת, בפחות מחצי ממאגר ההר וממש לא באקוויפר החוף.

ההיסטריה גדולה, מוגזמת ובזבזנית.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על איפה וכמה גשם יורד בארץ. שכן אנחנו כמובן לא ארץ מדברית אלא ים-תיכונית. תשעה וחצי מיליון מתוך עשרה מיליון תושבי הארץ יושבים באקלים הים תיכוני. והגשמים הכי קבועים על פי הממוצע הרב שנתי יורדים במישור החוף – איפה שבנינו את כל הבתים שלנו ולכן המים לא מחלחלים לאקוויפר החוף וזורמים לים. אלו ה-140 מיליון קוב שמתבזבזים כל שנה. הם לא הולכים לביוב – הם פשוט זורמים לים. צריך לאגור אותם. יותר זול והרבה יותר נבון מבחינת תשתית לאומית מאשר מתקני התפלה.

אלא שאחד הנושאים המדוברים כאן הוא משבר המים והדחיפה האדירה להתפיל. כמו שנכתב בהרחבה במקומות שונים מתוך תפיסה שגויה של האקלים והמציאות.

 התפלה היא דבר בעייתי, יקר, לוקח מקום, אנרגיה, מחמם את הסביבה ומייצר מים "רכים" שחייבים לערבב במים רגילים על מנת שלא יאכלו את צינורות הברזל (המים הרכים סופחים את ברזל הצינורות). ובכלל הם יקרים ולא ממש מוצלחים. וחוץ מזה ממש לא צריך אותם. אלא אם כן אתה זכיין שקיבל מהמדינה רשות לייצר מים יקרים שהמדינה תיקנה ואני ואתה נשלם. תודה.

ומה עם הבצורת אתם שואלים?

טוב תודה.

השנה אינה שנת בצורת. יתרה מכך. זוהי שנה ממוצעת. יכול להיות שבסוף היא תהיה אפילו טובה מהממוצע, דומה לחורף 1991-1992 שבו החלו הגשמים הראשונים לרדת רק אחרי מטח הטילים הראשון מעיראק – ב-17 לינואר. ברוב הארץ הממוצע הרב שנתי בסדר, בחלק הים-תיכוני יש מקומות שירד אפילו יותר.

אל תסתכלו על הברווז, לכו לאתר השירות המטרולוגי הישראלי, שם יש נתוני אמת. אל תאמינו לברווזים וקווים אדומים ושחורים. הם נועדו למכור עיתונים. זוכרים באיזה צבע עושים את כותרות העיתונים בארץ ובעולם?

זאת אומרת, יש פיתרון והוא לא התפלה – פשוט לתפוס ולסדר את מי הערים – יעלה פעם אחת ולא צריך יותר אנרגיה. ואפשר וכדאי להתחיל לטפל במאגר ההר ובאקוויפר החוף שבהם ביחד יש פי 20 יותר מים מאשר בכינרת.

ואתם יודעים מה, לאף אחד אין מושג מה עומקם של המאגרים. הכול הערכות. כי את המינימום שהיה צריך לעשות לפני שנים – לקדוח כמה מאות קידוחי בדיקה בכל הארץ – לא עשו אף פעם.

גם לא צריך להיטפל לחקלאות – אנחנו, משקי הבית – הבזבזנים הכי גדולים – החקלאות משתמשת ברובה במים מושבים.

בקיצור – כל הסיפור עקום ועל הראש.

לפני שנה, בזמן ההיסטריה הקודמת, כתבתי על הדברים והצעתי איך ניתן לארגן ולחסוך עוד ככמות הזאת באמצעים פשוטים מאוד, זולים, ולתמיד. תקראו. אולי נחסוך מזה איזה קוב.

ועדת החקירה למשק המים קראה את הדברים. אני מקווה. אבל אני מבקש בכל לשון של בקשה, אנא הסתירו את הכתבה הזו מרשות המים. כי הם עכשיו בדרך מאדום לשחור (טועים כמובן, הכיוון הוא מאדום לכחול), והעובדות יכולות לבלבל אותם כמו שהם מבלבלות את רוב יושבי הארץ שמי כינרת זורמים בעורקיהם.

שערוריית המים שאנחנו שופכים לים

והנה קישור למאמר שכתב רוני יפה מאמירים, על איך רשות המים בוחרת ברעיונות הטיפשיים של התפלה, למרות שיש רעיונות זולים וידידותיים יותר. כמו למשל ייבוא מים מטורקיה. אני את דעתי ניסחתי במאמר הכתוב – אבל זו דוגמא יפה לדרך החשיבה והפעולה של רשות המים.

הסכיתו.

מושיק צורי ממושב ניר בנים המציא מכשיר שמודד מתי העץ צריך מים. מכשיר פשוט, שמערכת אחת שלו, שעולה 3,000 ש"ח, מצמצמת את צריכת המים בשטח של 100 דונם ב-50% ומעלה את נצילות המים והמדשנים ב-30%. שכן המכשיר מוכיח שבשיטות ההשקייה הקיימות מתבזבזים 50% ממי ההשקייה. המכשיר, העובד בארץ ויש בו התעניינות בעולם, נדחה על ידי מומחי רשות המים ואנשי מקורות בטענה שאם זה היה אמיתי – הם היו חושבים על זה קודם.

רק שזה אמיתי.

חברת אקרשטיין המציאה מרצפות מחלחלות. מה שאומר שכל עירייה, לפחות באזורי החוף, היתה עושה יפה אם היתה מחליפה את מרצפות הזפת האטומות במרצפות מחלחלות על מנת לקלוט את מי הגשמים היורדים. אבל לא משתמשים בזה בארץ. רק במקומות אחרים. למה?

ככה.

shezaf.net@gmail.com

אהוד: בתערוכת אגריטֵך האחרונה, שעליה סיפרנו במכתב העיתי, הוצגו כמה וכמה מערכות חיישנים ישראליות שמווסתות את ההשקייה בטפטפות לפי מידת הלחות באדמה שבה החיישנים תקועים. הוצגה גם שיטה פשוטה ומהפכנית לאגירת הטל באמצעות "צווארוני" פלסטיק סביב צמחים ועצים.

הביצות הממאירות והגדולות, ששמרו את מי הגשמים והשיטפונות ואיפשרו להם לחלחל באיטיות – הבדילו בין חוף הים התיכון לבין רצועת היבשה הפנימית גם בימי הקיץ הלוהטים – והן שמרו על אקוויפר החוף מפני חדירת מי הים, והמלחתו בעטיים. ייבושן, גם באמצעות פריצת תעלות מהן לים, תרם להפרת התהליך הטבעי של שמירת מי האקוויפר המתוקים. מימי הביצות ועד ימינו שקע קו המים של אקוויפר החוף במטרים רבים, וכל המבקר, למשל, בבאר המשוחזרת במוזיאון הפרדסנות ברחובות, יכול להיווכח שכיום קרקעיתה ההיסטורית נמצאת מטרים רבים מעל לגובה פני מי האקוויפר כיום. אמנם, לשקיעתו תרמו כמה וכמה גורמים.

* * *

על הרצאתו של לב חקק על יצירתו של סמי מיכאל

שלום רב אהוד,

כתבת [גיליון 446] שהתאחדות יוצאי בבל העניקה לי מלגה לכתוב מחקר מדעי-היסטורי שיזים את העובדות המתוארות ברומן "ויקטוריה" לסמי מיכאל.

לא ידוע לי שקיים ארגון בשם התאחדות יוצאי בבל (ואולי אני צריך להיות נבוך על כך). מעולם לא הייתי בקשר עם ארגון כזה ומעולם לא קיבלתי ממנו מלגה.

אינני היסטוריון, ואין לי שום יומרה לכתוב "מחקר מדעי-היסטורי".

כתבתי שני מאמרים שיצאו בכתב-עת של "מרכז מורשת יהודי בבל" על כל ספריו של סמי מיכאל שיצאו עד "ויקטוריה", וכן מאמר על "ויקטוריה".

מעולם לא ביקשתי ומעולם לא קיבלתי מלגה ממרכז מורשת יהודי בבל. לא ידוע לי אם המרכז נותן מלגות או לא. שום ארגון לא העניק לי שום מלגה כדי לכתוב על "ויקטוריה".

איש לא פנה אלי לכתוב מאמרים אלה.

הוזמנתי להרצות במרכז הנ"ל על יצירתו של סמי מיכאל, כולל "ויקטוריה". במסגרת מאמרי על "ויקטוריה" כללתי במלואו מכתב ששלח סמי מיכאל אליי בעקבות אותה הרצאה, בה הוא וד"ר משה גרנות היו נוכחים. מכתבו של סמי מיכאל אליי אחרי ההרצאה פתח במילים אלו: "אני מנצל הזדמנות זו כדי להודות לך על התרומה הנפלאה שלך לערב שהוקדש ליצירות שלי ב'מרכז יהודי בבל'. הרצאתך המאלפת היא ניסיון ראשון לנתח באורח רציני ולעומק את ספריי בעשרים השנים האחרונות. נהניתי והתפעלתי מיכולתך לנגוע בנקודות הרגישות של עבודתי."

בזמן ההרצאה כבר עבדתי על מאמר על "ויקטוריה" שסיימתי לכתוב אותו אחר-כך. הינה משפטים ספורים מתוך מאמרי שפורסם לפני למעלה מעשר שנים על "ויקטוריה":

"...הישגיו של הרומן אינם יכולים להיקבע לפי מידת נאמנותו ודיוקו בהשוואה למציאות הרלוואנטית. אין לתבוע ממיכאל לשבח כל מרכיב ומרכיב בחיי עדתו רק משום שמוצאו מאותה עדה... מיכאל לא יצר רומן שתכליתו היא ויכוח פוליטי או מחקר סוציולוגי או היסטורי... לפנינו עולם מרתק... שרק ידו של אומן רגיש וער לגילויי החיים, יכולה לעצבו."

מי שירצה לקרוא את כל המאמר מוזמן לעשות זאת בכתב העת "יהדות בבל, כתב עת לחקר תולדות יהודי בבל ותרבותם", מס. 2, מרכז מורשת יהודי בבל, התשנ"ח, עי' 42-7

אם תרצה, נא הודע לי ואשלח לך עותק מן המאמר.

בברכות אמת חמות לך, לסמי מיכאל, לד"ר משה גרנות ולכתב-העת שלך,

לב חקק

אהוד: כאשר כתבתי "התאחדות יוצאי בבל" התכוונתי ל"מרכז מורשת יהדות בבל".

* * *

מדברי נורית יובל, צאצאיתו של ר' איצה שַׁמֶש, הקברן הראשון של עדת הפרושים בירושלים

לעניין השמצת האשכנזים כמדכאי בני עדות המזרח: כירושלמית שבעה דורות, אני עוד לא סלחתי על העוולות שנעשו לעדה האשכנזית ולבני "עדת הפרושים" (שעלו לירושלים בראשית המאה התשע-עשרה במצוות רבם הגר"א, הגאון ר' אליהו מווילנה) על ידי האוכלוסייה ה"ספרדית". חוץ מידיעה אישית בתולדות המשפחה, להלן ציטוט מתוך ספרו של בן-ציון גת "היישוב היהודי בא"י, 1840-1881":

"לעומת מעמדו של היישוב הספרדי, רופף מאוד מעמדם של האשכנזים שחיים בעיר באיסור ובפחד ומסתירים את אשכנזיותם בהתחפשם בבגדי יהודי ספרד. על כן לא ייפלא בעינינו שהספרדים מנצלים את יתרונם ומשתררים על כל היישוב בעזרת סמכויות רחבות... אין הם מתירים לאשכנזים לכונן שחיטה משל עצמם או חברא קדישא לקבורת מתיהם, וכשימות אחד האשכנזים יירש אותו הקהל (ז"א הספרדים)." 

משפט זה הוא אך תמצית שבתמצית. לא חסרו הלשנות על הציבור האשכנזי לשלטון התורכי; וידוע היטב סיפורו של איתמר בן אב"י (של בן-יהודה, מחדש העברית), באהבתו את לאה אבו-שדיד. משפחתה קיבלה בחמיצות רבה מאוד את החתן.

 נורית יובל

מצאצאי ר' יצחק קליין (נודע בכינויו 'ר' איצ'ה שַמֶש') שהיה הקברן הראשון של עדת הפרושים וה"מוציא והמביא" את ענייניהם בפני השלטון התורכי.

* * *

משה כהן: העולם שאחותנו שולמית אלוני נאבקת למענו בכישרון רב כל כך

מכובדי,

חיים כיום בעולמנו כמה מיליארדי בני אדם, ולא סוד הוא שרובם חיים חיי סבל ומצוקה, רעב, מחלות, מלחמות ורדיפות. והעולם הנאור והשבע אינו יכול להישאר אדיש לסבלו של הזולת. מצפונו מציק לו ושנתו נודדת בלילות. הגיע הזמן לפעול למען המסכנים. כיצד?

לשקם את משכנות העוני באירופה ובארה"ב? משעמם.

לעזור לרעבים והנרדפים באפריקה? עזוב, זה עולה כסף.

לעזור לכל האביונים בהודו ובברזיל? – מה פתאום.

לדאוג לזכויות אזרח לנשים ולבני המיעוטים בסעודיה ובסוריה? – זה לא מענייננו.

להפסיק את רצח העם הטמילי בסרי לנקה? את מי זה מעניין.

אפשר להמשיך את רשימת החלכאים והנדכאים מכאן ועד להודעה חדשה. אבל, מה שמדאיג את יפי הנפש בעולם באופן בלעדי הוא סבלם של הפלסטינים.

אז אולי נקצה להם שטחים בסיני ובסעודיה ונסייע להם להתיישב – השתגעתם?

אולי נדאג שהסיוע הכספי הניתן להם לא יישדד על ידי מנהיגיהם המושחתים? – לא יעלה על הדעת להתערב בענייניהם.

 אולי נדאג שהפלסטינים לא יענו ולא יהרגו זה את זה במאבקים פנימיים? – אל תתנשאו.

אז איך נשקיט את מצפוננו המיוסר? – יש דרך מצוינת. הבה נרדוף ונגרום עוד סבל לישראלים, כך נחלק את הסבל באופן שוויוני. לא מספיק סבלו הישראלים מלחמות ופיגועים, נשמיץ אותם ונחרים אותם ברחבי העולם הנאור, נתמוך באלה שרצחו את הנשים והילדים שלהם, ונעקור את יישוביהם. רק כך נציל את העולם ונשקיט את מצפוננו. ישראלים יקרים, הרגש המוסרי שלנו אינו נותן לנו מנוח. תתחילו לפרק התנחלויות ולהוריד מחסומים. וזו רק ההתחלה. הטרור נגדכם לא מפריע לנו כהוא זה, מגיע לכם, ו"גבולות אושוויץ" מחכים לכם.

איזה יופי של עולם נאור. העולם שאחותנו שולמית אלוני נאבקת למענו בכישרון רב כל כך.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים.

* * *

אורי הייטנר

הגנה על הריבונות

חצי אמת גרועה משקר, אומר המכתם הידוע. אם ללכת הלאה עם הנוסחה, רבע אמת כמוהו כשקר כפול והוצאת שורש מן האמת, כמוה כשקר בריבוע.

מאמר תעמולה בעד נסיגה מהגולן, שכתב אורי משגב ב"ידיעות אחרונות" ["כך הדלקנו את הרמה", "המוסף לשבת", 22.5.09], הוסווה במעין "תחקיר" היסטורי אודות השנים שקדמו למלחמת ששת הימים, בה שוחרר לפני 42 הגולן, ומסקנתו – ישראל אשמה בתקריות האש עם הסורים, שנוצרו כתוצאה מפרובוקציות ישראליות.

מהן אותן פרובוקציות? ישראל שלחה חברי קיבוצים לפעילות חקלאית, תוך ידיעה שהסורים יפתחו עליהם באש ויספקו תירוץ לתגובה בעוצמה גדולה פי כמה. ישראל נהגה בתוקפנות כלפי סוריה מאז הסכמי שביתת הנשק ב-49' ודירדרה את המצב לאורך התקופה. ההסלמה הגיעה לשיאה בתקופה בה דוד אלעזר, דדו, שירת כאלוף פיקוד הצפון, בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים ובמלחמה עצמה. התועמלן לא מסתיר את מגמתו "לדעת את החומר, כי אובמה רק התחיל בעניין הפלשתינאי. בקרוב הוא יגיע גם לגולן." לקראת הוויכוח הציבורי הצפוי, אם כך יקרה, רוצה משגב לשבור את "המיתוס" ולהציג את "המציאות".

כמו כל שקר טוב, גם זה מבוסס על עובדות אמיתיות, המוּצאות מהקשרן ההיסטורי, מפרספקטיבה רחבה וניתנת להן פרשנות מומצאת המשנה את מהותן. כך נוהגים הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים למיניהם, וכך עושה משגב בכתבתו.

העובדות הנכונות הן שאכן ישראל שלחה חקלאים לעבד שטחים, מתוך ידיעה שהסורים ירו עליהם ותוך נכונות להגיב בעוצמה אם אכן כך יקרה. ולרוב – אכן, כך קרה. "הסקופ האדיר" הזה, אינו סקופ כלל ועיקר. ישראל מעולם לא הסתירה את העובדות הללו, לא בשעת מעשה ולא לאחר מכן. אולם הצגת העיבוד הזה כפרובוקציה שנועדה לגרום להסלמה, היא שקר בריבוע.

אם מחר יבהיר חיזבאללה שמטעי קיבוץ יראון הם מחוץ לתחום לישראלים ואנשיו יירו על כל חקלאי ישראלי שיכנס למטעים הללו – מה על ישראל לעשות? אפשרות אחת היא להשלים עם המצב החדש ולא להיכנס עוד לאותם מטעים. ברור שלמחרת, כך יהיה עם מטעי מלכיה ומרגליות.

אפשרות שנייה היא להגן על הריבונות. השטח הוא ישראלי, וישראל אינה יכולה להימנע מלעבדו בשל תכתיב האוייב. וכך, ישראל תחליט לשלוח חקלאים לתוך המטע, חרף הידיעה שהאויב ירה עליהם, ותגיב בעוצמה. האם נכון לקרוא לכך פרובוקציה או מימוש ריבונות?

כי זה מה שקרה לאורך הגבול עם סוריה במשך 18 שנים. הסורים ירו על דייגים שדגו בחלקה הצפוני והמזרחי של הכינרת, אף שעל פי הסכמי שביתת הנשק הכינרת כולה היתה בריבונות ישראל. הסורים התייחסו לעין גב, האון, מעגן, תל קציר, משמר הירדן, גדות ועוד – כאל "התנחלויות" על שטח שאמור להיות סורי אף שהיה שטח ריבוני של ישראל (ועל פי ההסכם – מפורז מצבא). הסורים ניסו למנוע בכוח את הקמת המוביל הארצי, וניסו להטות את מי הירדן כדי לייבש את ישראל. הסורים השתלטו על שטחים ריבוניים ישראלים, כמו חופה הצפון מזרחי של הכינרת, חמת גדר, רמת הבניאס ועוד. האם יש מדינה שהיתה מוכנה להשלים עם תוקפנות כזאת? גם ההנהגה הישראלית לא השלימה עימה. בראש המדינה עמדו אישים כדוד בן גוריון ולוי אשכול, שעמדו על מימוש הריבונות הישראלית, בין השאר באמצעות הפעילות החקלאית, שנועדה להגן על אדמת ישראל, לשמור על ריבונות ישראל ולמנוע נפילת שטחים נוספים בידי סוריה.

ישראל לא הסתירה את פעולתה. בספרו "פנקס שירות" מתאר זאת יצחק רבין, שר הביטחון בשנות החמישים[?] ולאחר מכן ראש אג"ם והרמטכ"ל: "המלחמה על האזורים המפורזים העלתה לסירוגין את הברומטר המלחמתי. שליטתנו בשטחים אלה וזכותנו לעבדם היתה שנוייה במחלוקת בינינו לבין הסורים. במהלך פעולותינו להבטיח את שליטתנו באזורים אלה, נתקשחה העמדה הסורית. מרכיב חדש במאבק שנתגלה עד מהרה כגורם מטריד ומכביד היה הפגזת יישובינו באזור על ידי הארטילריה הסורית – בעקבות תקריות אש, בגלל ניסיונותינו העקשניים לעבד את השטחים המפורזים ולבצע פעולות פיתוח באזור. חשופים לתותחים הסוריים, נכפתה על היישובים מציאות קשה. שלוות החיים הופרה... ביישובים לאורך עמק הירדן הצפוני וביישובי החולה – בואכה דן-דפנה, צפונה, רדפו התקריות זו את זו. נאלצנו לעבד שטחים בכלים משוריינים ולהפעילם לעיתים על ידי אנשי צבא... לסורים היה יתרון בולט בארטילריה. גם התנאים הטופוגרפיים היו לטובתם, באופן בולט: השליטה ברמה הגבוהה נתנה בידיהם תצפית מלאה על שטחינו ותנאי ירי משופרים, בעוד תנועותיהם נסתרות מעינינו."

בספר "דדו", מאת חנוך ברטוב, הדברים מתוארים ביתר פירוט: "כשהסורים פגעו באיזו חלקה בצפון, היה זה כאילו הטיל לו [לדדו, אלוף פיקוד הצפון. א.ה.] שכן אשפה במרפסת ביתו. לריבונות של ישראל התייחס באורח עקרוני ואישי כאחד: 'זה שטח של מדינת ישראל – והם לא יכנסו...' המאבק הזה, אם על זכויותינו על האזורים המפורזים ואם נגד הטיית מקורות הירדן, חייב התמדה עקשנית שאי אפשר היה לראות באותה שעה את קצה. היו אותן חלקות, שהיו מעבדים בטרקטורים משוריינים, או נוטעים בלילות וכשהיה השדה מבשיל, או המטע מתחיל להיקלט, היה הכול נשרף או מושחת באש הסורית. דדו עצמו ניסח זאת כך: 'אנו חורשים והשדה נעשה חום ואחר-כך אנו זורעים והוא נעשה ירוק, ואז הם שורפים וזה נעשה שחור, ואנחנו שבים וחורשים וחוזר חלילה.'

"סא"ל פנחס להב, קצין שלישות של גייסות השריון... מאיר עקשנות זו מזווית אחרת: 'שאלתי אותו: מדוע אנחנו עושים זאת שוב ושוב? הלא זול יותר להטיס גרעיני חיטה, עטופי צמר גפן וארוזים בצלופן מקליפורניה, וזה לא יעלה לנו קרבנות. תשובתו של דדו היתה, שאנחנו לוחמים וחורשים וזורעים לא כדי לקצור. לוחמים על 'חלקת 120 הדונאם' או ה'בוסטר', או 'האף של דה-גול' וכך כל חלקה וחלקה, כי חלקה שאנחנו זורעים היא גבולה של מדינת ישראל. היום מתחולל הוויכוח על זכותנו לזרוע בכורזים. מחר יהיה ויכוח אם מותר לנו לזרוע ולנטוע בראש פינה ובטבריה. כל צעד שניסוג אנחנו, יתקדמו בעקבותינו הסורים. לכן אני מחזיק אותם קרוב ככל האפשר לגבול, כדי שבעתיד לא יישמט מידי כל העומק של המדינה.'

"חלקת מריבה אחת כזו היתה ממזרח לקיבוץ האון. ימים רבים לא עובדה ועכשיו, כשהוחל לממש את הריבונות, היו הסורים מניחים לחרוש ולזרוע, מחכים עד להבשלת הקמה, ואז, בכמה פגזי תבערה היו מעלים הכל באש. לאחר התייעצות חקלאית, הוחלט להפכה למטע דקלים. מספר מאנו שקד: 'לקחנו אז שתיים או שלוש פלוגות, ממש מתחת לחוטם של הסורים, ובמשך הלילה חפרנו מאות גומות. דדו, כמנהגו, היה איתנו בשטח. למחרת בלילה שבנו, וכמו בט"ו בשבט נשא כל חייל שתיל, הלך אל הגומה שחיפש, שתל את הדקל, הקיפו בגומה, השקה אותו, וכך במשך לילות אחדים, היינו שבים ומשקים את הדקלים... לא, זו לא היתה עקשנות, כי אם דבקות אמיתית במטרה, אמונה במעשים שמשנים את פני המציאות. הוא אהב את הגליל, את עמק הירדן ועמק בית שאן, את כל האזור הפורח הזה... נכון שחלק מן הדקלים קמל, ורק מחציתם נקלטה. היו גם שהלעיגו על כך, ואמרו שזה בזבוז של מאמץ. אבל דדו לא הושפע מן הלגלוג. ברגע שננעל על רעיון והיה משוכנע בצדקתו, לא יכול היה איש להזיזו.'"

זאת הפרובוקציה, אליבא דאורי משגב.

האיש אינו מסוגל להבין מה המשמעות של אדמה, של מולדת, של ריבונות. בעיניו, התעקשות על 120 דונם היא חסרת משמעות, ולכן היא "פרובוקציה". וכך, האיש שהמניע של מאמרו הוא לשכנע את דעת הקהל בצדקת ויתור על הגולן, שהינו שטח ריבוני של ישראל, בז למאבק של ישראל על שטחיה הריבוניים בתוך קווי 1949, לפני מלחמת ששת הימים. אם, חלילה, חלומו הרטוב יתגשם, הסורים יחזרו לגולן, וכמו בשיר על הילדה מגדות, ההר יחזור להיות כמפלצת, שוב יהוו אותם שטחי מריבה תירוץ להסלמה הסורית (כפי שהיו "חוות שבעא" לאחר הנסיגה הישראלית המלאה מלבנון). משגב מבהיר מראש מה תהיה אז דעתו על ניסיון ישראלי לממש את הריבונות על שטחים אלה.

אם הדרך לה מטיף אורי משגב – בוז לריבונות ולשליטה על האדמה, היתה דרכה של מדינת ישראל, מדינת ישראל לא היתה קיימת.

* * *

אוניברסיטת בת-שלמה רבתי

והרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר

מתכבדים להזמין את הציבור לטקס הענקת דוקטור לשם כָּבּוּד

לסופר הוותיק ס. נידח

על פועלו רב השנים להפצת הפרוזה והשירה הפורנוגראפית הציונית בישראל

בטקס ירצו פרופ' יוסי שריד על הנושא – אין שום בעייה של תוכנית שלום, אלא של חזית סירוב נתניהו וחבורתו.

פרופ' בשאר אל-אסד, נשיא סוריה, בנושא – המכשול לשלום הוא ממשלת נתניהו, הקיצונית בתולדות ישראל.

פרופ' אורי משגב – כך הדלקנו את הרמה לפני 67' – הסורים צודקים וגם צדיקים.

יוצג גם הסרט על כיצד ערכן האמנותי של עבודות פרופ' רפי לביא הולך ועולה בעוד ערכן הכספי הולך ויורד.

הטקס יתקיים בקמפוס האוניברסיטה ביום 31 ביוני 2009, הזמנות אפשר לקבל במזכירות

פרטים חיוביים נוספים על המרצים אפשר לקרוא מעל דפי העיתונים בישראל

* * *

סרט טלוויזיה על שמעון כהן

בערוץ 98 (הערוץ המקומי) ב"יס" וב"הוט" הוקרן ביום ראשון בשעה 12.30 ויוקרן ביום חמישי בשעה 21.00 סרט על המלחין, המעבד והמנצח שמעון כהן.

* * *

הינך מוזמן/ת לאירוע ספרותי חגיגי לרגל צאת ספרה של

פרופ' זיוה שמיר

המיית ים

שירת האהבה האירופית והספרות העברית

בהוצאת ספרא של איגוד הסופרים בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד

היום, יום שני, ב' בסיוון תשס"ט (25.5.2009) בשעות 18:30-20:30

בחדר המורים בבניין המנהלה, קומה ב'

בתוכנית:

18:30-19:00 התכנסות וכיבוד קל

19:00- 20:30

דברי פתיחה: ד"ר רות ירדני, ראש החוג לספרות

ברכות: ד"ר ציפי ליבמן, המשנה לתכנון ופיתוח

ד"ר חיים נגיד, עורך הוצאת ספרא

דברים:

"אם הכוכבים נדלקים" – השפעות משירת העולם על השירה העברית –

פרופ' חגית הלפרין

מחוץ לשוליים ובתוכם – פרופ' רחל פרנקל-מדן

להדקיק את המטפחת – רוני סומק

התרגום כהפלגה לאיי הים – פרופ' זיוה שמיר

שירה: נעמה כהן בן-חיים

נשמח לראותכם

הזמנה זו מהווה אישור כניסה לחניה

סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

האשה המזדקנת

האשה המזדקנת הסירה את שעונה מעל ידה. שרשרת הזהב בצידה הפנימי היתה חלקה. זרועה חיממה [אותה], חום עצמה חום זרועה שלה – ובכל זאת נעים היה לה חום זה למישוש – אין חום אחר, חשבה, רק את המרכז לעצמך, וממך באות הקרניים ואלייך הן שבות – אין איש – אין איש, אין שום "אתה" – המקום ריק, שם במקום שהיה ה"אתה" ריק ושרוף וריח אפר עולה ממנו –

האפר הזה – מה רוצה [היא] לנער מעליה, נדמה שריחו הולך ודבק בה יותר ויותר – מעין שיכבה דקה הולכת ומכסה את עיניה, את בגדיה, את עור פניה – יום-יום היא רואה זאת בקומה, לבגדיה אין אותה רעננות שהיתה להם, אם כי מהדרת היא בהם, הפנים מתכסים במעין צעיף בלתי-ניראה, אברי הפנים נמתחים למטה אל האדמה, הכל הולך לאדמה, חשבה, הכל נמשך אל מרכז האדמה, אל העפר – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" – האמנם עפר היו תפוחי לחייה המבריקות ומלאות הדם? – אין להסכים לזה – בשום פנים – לא, אין להסכים –

עפר, עפר – והרי היתה עשוייה דם – ואור שחקים. ושפע [ויער] שערותיה בורק ברקים.

לא, אין להסכים – להילחם, להילחם עד הנשימה האחרונה – למות יפה, רעננה, ויהיו אומרים – חבל להניח זאת באדמה, חבל ונהדר וכואב. עד לשיגעון –

האם לא תקל על הצורה הזאת, המתטשטשת, ולו תהא הנפש היפה ביותר שכונה בה – ואולם המעטה, המעטה הן כל-כך חשוב, צלם, צלם אלוהים הולך ושוקע הולך ונמחק – והאין זה כאב אדיר מכל – מעין שקיעת שמש ללא זריחה ביום המוחרת – היתואר דבר כזה – מה העצב שהיה משרה דבר כזה עלינו.

האשה פשטה לאט-לאט את בגדיה ושכבה – ריח הסדינים היה צח ומרגיע – והיהיה הריח הזה גם שם, מעבר לחיים – הריחות, הריחות – הן בשבילם בלבד כדאי עוד [לחיות], יש ריחות ממשיים ואולי יש גם מופשטים, שרק הנפש בלבד תופשתם, ואין אלה ריחות אלא צורות ערטילאיות שיש להן מעין ריח פנימי, כמו פרחים שעולים בזיכרון מלפני הרבה זמן – מלפני זמן שהיה ואולי לא היה –

כל ריח ממשי יש לו שלשלת של מראות וצללים, הנה ריח היסמין, אם רוצה הרי יכולה היא להעלותו בקלות רבה בזכרונה – מיד מתחיל אור ירח זולף כחלב מעל שמי קטיפה עמוקים, ולקול ואלס של שופן, זוגות חלומיים מהלכים מרחפים נוגעים-ולא-נוגעים באדמה, מרחפים [נוחתים] בין צמרות ברושים כהים, כששובלי [אורה] נמשכים אחריהם כצעיפים –

או ריח טוברוזות מעלה בתי-תפילה שרויים בצל ומלאי נרות מסתוריים –

*

נכתב: 1946 לערך. הכתב בעט נובע, והנייר הדק – דומים לאלה של הסיפורים "בצאתנו העירה" ו"אביגיל וחנה" משנת 1946, אף כי מצד תוכנו ניראה הסיפור שייך אולי לתקופה מאוחרת יותר.

אנקורים

בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון [כפר-סבא]. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז'קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –

אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –

האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –

ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל"בעלי כנף רננים". אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1944 לערך, בכפר-סבא.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

 פוצ'יני ועוד.... על הבמה

שמונים זמרים – מקהלת אוריה סביון ומקהלת נעם מרחובות

ואותן מלווה תזמורת השרון עם חמישים נגנים

טנור – איתן וורמן

בס-בריטון – יעקב בש

פסנתר – טניה גלוזמן

ועל כולם מנצח – זולי פרנק

בתוכנית מגוונת: שירי עם מהונגריה, וכן גיל אלדמע, יחזקאל בראון,

 ורדי – נבוקו (פתיחה, מקהלת העבדים העבריים)

 והיצירה המרכזית – מיסה דה גלוריה מאת פוצ'יני.

היום, יום שני 25.5.09 בשעה 20:30 מרכז הבמה גני תקווה

כרטיסים במחיר 60 שקל בקופת התיאטרון טל. 7375777

לפרטים נוספים והנחות יש לפנות לרותי 0523-287482

* * *

היום נפתחת הוועידה

 ה-43 של אגודת הסופרים העברים

ביום שני, היום, בשעה 15:30 תחל הוועידה ה-43 של אגודת הסופרים העברים. האורח המרכזי בוועידה, לפני התחלת תהליך הבחירות, יהיה פרופ' אסא כשר אשר ירצה על "אתיקה והקהילה הספרותית".

שמות המועמדים לוועד ולועדות השונות ניתן לראות בקישורית לאתר:

http://www.hebrew-writers.org/article.asp?catalogid=75

יום חג לאגודה המציינת 88 שנים לפעילותה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,110 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,005 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת ההתייחסויות מינואר 2009 ל"ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל