גיליון מס' 448

תל אביב, יום חמישי, ה' בסיון תשס"ט, 28 במאי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

ערב חג השבועות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון:  יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך "נגיעות" (71).

אהוד בן עזר [מתוך היומן]: הפגישה עם עמוס אילון [שהלך לעולמו השבוע] בירושלים, במרס 1973.

יוסף חרמוני: תרגום שיר ה"וואנדרפוגל": "לנדוד הרחק חפץ טוחן".

דודו אמיתי: ייסוד תנועת "השומר הצעיר" – 1911.

אביחי פאוזנר: נתניהו מחוייב לגבש קו פעולה ולא לזגזג בין הגיגיו.

עמוס גלבוע: פעלתנות מדינית אמריקאית "בפול גז נוטרל".

אורי הייטנר: 1. תעשיית הריאליטי. 2. אכן, נכבה.

אליהו הכהן: אהרון עבר הדני –  תלמיד ולא מורה.

ד"ר ערן גרף: על שיר ילדים שהוזכר בעיתונך הלילי.

שז: הכּוּס שלי נשכן ובשבדיה יש גברים אחרים.

אוריה  באר: דמניוק: יש שופטים בירושלים ויש בארה"ב.

ד"ר גיא בכור: כיצד איבדתי את האמון בתקשורת הישראלית,  ומה עושים.

עו"ד יצחק שויגר: ביטול מנוי על "הארץ" במחאה על רשימתו של בני ציפר "שמחת בית התועבה". // איליה בר זאב: נוֹף אַחֵר. 70 לאורי איתיאל.

מ-דן: הפופולאריות של לילי מרלן. // נתי אבנרי: הפז"ם של הערבים בישראל.

אלישע פורת: מלחמה, בלי שלום, בין תרגומו של י"א טריווש לתרגומה של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום' של ל"נ טולסטוי.

ראובן ארגוב: מלחמות תמימות ושדה הקרב של העתיד.

יואל נץ: אין הרציונאל תקף ככל שמדובר בשנאת יהודים.

יוסי גמזו: שִיר קָטָן בְּמַאי.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": 1. תערוכת סוטין אצל שרפנטיה. 2.

"גליגאי" לפרנסוא מוריאק. 3. פריס בחודש מרס...

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 (*)

צִיּוּר יוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

בָּא לִי בַּחֲלוֹם

קָשֶׁה לָהֶן לְיוֹנֵי הָאֶבֶן שֶׁל מַגְרִיט

לָרֶדֶת אֶל הַמַּיִם

לִפְעָמִים הֵן הוֹמִיּוֹת עַל הַמַּיִם.

וְגַם זֶה רַק לְמַרְאִית-עַיִן –

כִּי גַּם הַמַּיִם הָיוּ לְאֶבֶן.

מתוך המחזור "נגיעות" (71)

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם עמוס אילון [שהלך לעולמו השבוע]

בירושלים, במרס 1973

7.2.73. ה' אדר א' תשל"ג. יום רביעי. לפני כמה ימים קיבלתי מעמוס אילון את ספרו "הישראלים" עם הקדשה לבבית, ומכתב מצורף מלא השתפכות והערצה אליי ורצון להיפגש איתי [אולי גם רצה שאכתוב על ספרו, שבו השתמש לא מעט בדברים שכתבתי על הערבי בספרות העברית]. היססתי כמה ימים מלענות לו. את ספרו טרם קראתי, בכוונה, כי לא רציתי שיפריע לי בספרי על השאלה הערבית [בספרות העברית, מחקר שכאמור לא הושלם, אך ניתן למצאו באנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים" בהוצאת זב"מ 1992, ובצרופת החוברת הנשלחת חינם "צל הפרדסים והר הגעש", 1997 ואילך]. הראיתי ל-פ. את המכתב, וגם ל-י. – ושתיהן אמרו שהוא נכתב ממש כמכתב אהבה [אני מניח שהוא תקוע בתיק כלשהו בארכיוני]. מוזר. התייעצתי בטלפון עם יהושע והוא אומר שאיפגש עם אילון. "הוא פסח גם על 'לא לגיבורים המלחמה' וגם על מחקריך, למרות שהשתמש בחלק מהם, ועתה הכיר בך, והרי אתה תמיד התאוננת שאין מכירים בך. והנה עתה באה ההכרה. הוא אולי ייעזר בך אך יכול גם הרבה לעזור לך." – אלה דברי יהושע [קנז].

עניתי לאילון במכתב קצר ולבבי ואמרתי שאשמח לקפוץ לירושלים להתראות עימו.

23.3.73. י"ט באדר ב' תשל"ג. יום שישי. אתמול, ה-22.3, נסעתי לפני-הצהריים לירושלים. הייתי קצת מצונן וכמעט חולה. בצהריים הגעתי לביתו של עמוס אילון בדרך יריחו 2, מול כנסיית גת שמנים, יד אבשלום והחלק המזרחי-דרומי של חומת העיר העתיקה. ביליתי אצלו מאחת וחצי עד חמש. אכלנו צהריים באולם גדול כשמשרת ערבי מגיש לנו ועומד עלינו לשמשנו. שוחחנו רבות. אחד הדברים שאמר לי, אשר ראויים להיזכר – הוא שלא אקח את הגשמתה של כל דיעה, ואת המציאות – כקנה-מידה לצדק ואי-צדק, כי אז אצטרך להודות שתמיד צדקו הרשעים והמנוולים. זה נאמר בקשר להערכת דיעותיו האוטופיות של הרצל בשאלה הערבית.

ההתרשמות שלי ממנו מאוד מעורבת. חביב מאוד באופן אישי. קצת יקה. תערובת של תמימות וערמומיות. משתמש היטב בכנותו. אפילו לא סנוב. משתדל ליצור רושם של איש מלומד מאוד. דובבתי אותו על הספר שהוא כותב על הרצל. לבסוף גם רמזתי לו על כך שהפרק על הספרות הישראלית בספרו "הישראלים" מושפע הרבה מן העבודה שלי "פורצים ונצורים" [שפורסמה ב"קשת" בקיץ 1968] אם כי לא הוזכרה שם [בספרו].

הוא התחמק ואמר שלא קרא את העבודה, רק שמע את הרצאתי בקיץ 68' בבית הסופר עם צאת אותה חוברת "קשת" והוא זוכר שמסקנתי שונה משלו מאחר ואינני רואה התגברות רגש האשמה אלא ייאוש אשר עתיד להוביל לשוביניזם. [למעשה, ולא רק לדעתי, "גנב" את העבודה שלי לתוך ספרו, וליתר ביטחון גם לא הזכיר אותה אלא זקף את כל חידושיי לזכותו. לימים השתמש במחקריי אלה גם אמנון רובינשטיין, אבל הוא לפחות ציטט את המקור].

נפרדנו בידידות. לבתו הקטנה הבאתי את "לילה בגינת הירקות הנירדמים" ולו הבטחתי לשלוח את "אנשי סדום" שטרם קרא. ביקש שאמשיך לעמוד איתו בקשר ואבקר אצלו. גם סיפרתי לו על בעיותיי עם ספר הראיונות ["אין שאננים בציון"]. אמר ש"ג'רוזלם אקדמיק פרס" אינם הוצאה רצינית [בכך צדק, הספר יצא מלא שגיאות] והוא ידבר שם עם אשר וייל מוויידנפלד וניקולסון [שהיתה להם אז שלוחה בירושלים], כדי שישקלו שנית בעניין ספרי. גם חקר מדוע אינני גומר את הספר על השאלה הערבית.

[למיטב זיכרוני לא נמשך הקשר עם עמוס אילון לאחר אותה פגישה ועד היום תמוה בעיני מפני מה הזמין אותי].

יצאתי ממנו (הכרתי גם את אשתו) וטיילתי בעיר העתיקה. מאוחר יותר חזרתי לבית הסופר בעיר העתיקה, שם השתתפתי בערב ספרותי עם דוד מלץ, הלל ברזל, יהואש ביבר, צבי לוז ושמאי גולן. דיברתי על ספרו של יהואש "חדר משפחה". [שנים לאחר מותו הוצאתי את הרומאן במהדורה מצולמת חדשה בהוצאת "אסטרולוג"]. בשעה מאוחרת בלילה חזרתי לתל-אביב.

* * *

יוסף חרמוני

תרגום שיר ה"וואנדרפוגל"

לאהוד בן עזר, שלום.

רצ"ב תרגום שכתבתי היום לשיר ה"ואנדרפוגל" שאודות גלגולי נוסחיו העבריים כתב האדמו"ר הכהן רשימה יפה ומאליפה. עופר גביש ביקש ממני להכין תרגום של המקור הגרמני. מעודי לא שמעתי את השיר (יחסי עם השמוצייה היו כאלה של התעלמות הדדית), אך כשקראתי את דברי הכהן, ראיתי את הוריי הייקים שרים את השיר בטיוליהם (המתועדים בצילומים רבים) בגרמניה.

יהיה זה מוגזם להקדיש להורי ז"ל את התרגום הבא, ובכל זאת, הוא מעלה בי את דמויותיהם של האישה היפהפיה והגבר הצנום שלידה, היא בשמלה והוא במכנסי שלושת-רבעי וגרביים עד הברך, בהרי ההרץ או לחוף הים הבלטי, בינות לאנטישמים גלויים וגלויים מאוד, טרם שידעו כי אדולף יאלצם להוליד אותי בארץ ישראל.

כמה הערות:

א. נראה לי שהטקסט הגרמני הוא קשקוש בלאבוש. ממתי טוחנים הינם תאבי-נדוֹד? הטוחנים, אני מרשה לעצמי להניח, השתייכו לבורגנות הכפרית הבינונית ומטה, הקרתנית ומקובעת למקומה, זו שהיתה כר פורה לצמיחת הנאציזם.

ב. ה"ואנדרפוגל" היתה תנועה רומנטית של התרפקות על הטבע, החקלאות והעבר הירוק והגרמאני. האנטישמיות (ראינו גם במאמרו של הכהן שהם לא קיבלו יהודים לשורותיהם) רווחה שם. רבים מבוגרי ה"ואנדרפוגל" היו בין ראשוני התנועות הקדם-נאציות, והמגמה הואנדרפוגלית השתלבה – על הפרטים שבה ועל הארגונים – במפלגה הנאצית, ללא היסוסים רבים.

ואשר לתרגום: הסמכתי את התרגום למנגינה של ק.פ.צלנר (1844) שעודנה ההילך הפופולרי לטקסט של מילר (1818). לא היתה בעייה למצוא אותה באינטרנט.

את שם השיר, שתרגומו המילולי הוא "הנדודים הם תשוקת הטוחן", שיניתי ל"לנדוד הרחק חפץ טוחן", בשל אילוצי הלחן, שהתוודעתי אליו היום.

לאלה שמכירים את המנגינה: המקפים מסמנים 'צימרמן'. כל הצימרמנים הם העברה ישירה של הצימרמנים המקוריים, פרט לצימרמנים של המלים "מים", "כנפיים", "ריחיים".  [או שמא: רֵחַיִים?]            

בהזדמנות זאת, אני מודה למנקד שתיקן את הניקוד של תרגומי ל"לילי מרלן". אני חלש בתחום. אודה לו (האם זה אב"ע?) אם יסלק את טעויות הניקוד מהתרגום שלמטה.

  * * *

לנדוד הרחק חפץ טוחן

[Das Wandern ist des Mullers Lust]

מאת: וילהלם מילר לחן: קרל פרידריך צלנר תרגום: יוסף חרמוני

לִנְדֹּד הַרְחֵק חָפֵץ טוֹחֵן

לִנְדֹּד הַרְחֵק חָפֵץ טוֹחֵן

לִנְדֹּד הַרְחֵק.

וְ-רַק טוֹחֵ-ן עָלוּב, נֶחְמָץ,

לִ-נְדֹּד בָּאָ-רֶץ לֹא יֶחְפָּץ.

לִנְדֹּד בָּאָרֶץ ל­ֹא יֶחְפָּץ,

לִנְדֹּד הַרְחֵק.

מִשֶּׁטֶף מַיִם עַז נִלְמַד

מִשֶּׁטֶף מַיִם עַז נִלְמַד.

מִמַּ - יִם.

לֹ-א יִשְׁקְטוּ יוֹ-מָם וָלֵיל

חֶ-פְצָם נְדֹ-ד בְּ-אֶרֶץ אֵל

חֶפְצָם נְדֹד בְּאֶרֶץ אֵל.

הַמַּ - יִם.

רְאוּ גַם אֵיךְ גַּלְגַּל עָטוּר

רְאוּ גַם אֵיךְ גַּלְגַּל עֲטוּר

כְּנָפַ - יִם.

אֵי-נוֹ- רוֹצֶ-ה לָנוּחַ כְּלָל

אֵי-נוֹ עוֹצֵ-ר, סוֹבֵב גַּלְגַּל

אֵינוֹ עוֹצֵר, סוֹבֵב גַּלְגַּל

כְּנָפַ - יִם.

וְהָרֵיחַיִם, כֹּה כְּבֵדוֹת.

וְהָרֵיחַיִם, כֹּה כְּבֵדוֹת.

רֵיחַ - יִם.

סָ-בוֹת, רוֹקְדוֹ-ת עִם רַיין דּוֹהֵר

רוֹ-צוֹת כָּמוֹ-הוּ לְמַהֵר

רָצוֹת כָּמוֹהוּ לְמַהֵר.

רֵיחַ - יִם.

לִנְדֹּד הַרְחֵק חָפֵץ אֲנִי

לִנְדֹּד הַרְחֵק חָפֵץ אֲנִי

לִנְדֹּד הַרְחֵק.

אָ-דוֹן טוֹחֵ-ן וְטוֹחֲנִית              

הָ-נִיחוּ לִ-י, רוֹצֶה אֲנִי                

הָנִיחוּ, כִּי יוֹצֵא אֲנִי                

לִנְדֹּד הַרְחֵק!                           

* * *

דודו אמיתי: ייסוד תנועת "השומר הצעיר" – 1911

שלום אהוד, 

תודה לאליהו הכהן על מאמרו המאלף אודות עקבות ה"וואנדרפוגל" בזמר העברי [גיליון 447].

תיקון היסטורי קטן אחד: בעבר קבע המחקר ההיסטורי (מתיתיהו מינץ, אלקנה מרגלית ז"ל ואחרים) את ייסוד תנועת "השומר" בגליציה (לימים "השומר הצעיר") לשנת 1913. מחקרי העשורים האחרונים של פרופ' מתיתיהו מינץ הקדימו את תאריך תחילת ההתארגנות והפעילות ל-1911 וזו התפיסה המקובלת היום בין החוקרים בתחום.

 חזק ואמץ!

דודו אמיתי

מנהל ארכיון ומרכז המחקר של השומר הצעיר

יד יערי, גבעת חביבה.

* * *

אביחי פאוזנר

נתניהו מחוייב לגבש קו פעולה 

ולא לזגזג בין הגיגיו

הממשלה המכהנת בראשותו של בנימין נתניהו היתה יכולה להיות ממשלת-החלומות, וזאת אילו הגברת צפורה לבני היתה נעתרת ומצטרפת אליה ועימה מפלגתה. וזה היה קורה אם הגברת לבני היתה מדינאית אחראית, מיושבת בדעתה ומפוקחת ולא פוליטיקאית מזן לא משובח. רצון העם, והוא הביע זאת בבחירות האחרונות, היה הקמת ממשלת ליכוד, קדימה, עבודה.

בממשלה זו ראש הממשלה הוא השולט ומנתב את הנושא הכלכלי, הוא גם יודע היטב שזה הנושא הדחוף ו"הבוער" לטווח המיידי, דבר שהוא בדמנו אך גם בדמו. ללא פתרון חיובי ומהיר בפרמטר זה – המדינה נשארת ללא בסיס ותמוכות, ולכן במצב זה כל השאר הוא עורבא-פרח.

האיש גם יודע שאין כל פתרון אחר  אלא שתי מדינות לשני עמים, והוא גם רמז ולא פעם אחת שאכן זה הפתרון הבלעדי בסופו של יום. ואילו עתה קיים הצורך לקבוע את דרכי הביצוע, הערבויות, הבטוחות והביטחונות, מיזעור הנזקים, השלבים ולוחות הזמנים. נתניהו חייב לצאת לדרך לא קלה זו, בהרגשה שהוא מתקדם בעזרת ותמיכת רוח גבית של שותפיו להנהגה. כשהרגשה של חוזק ולכידות מלווה אותו, הוא יהיה מסוגל לפעול ביעילות, בנחישות וללא לחיצות [קו אופי בו הוא משופע].

האיש, שללא ספק מבורך בתבונה, יודע גם שללא תמיכתה של ארה"ב, יכולתנו לבסס ואולי אף לשרוד כמדינה עצמאית, גאה בעלת איתנות – אינם רבים, ורצוי שנפנים זאת אם חפצי חיים אנו. וכאן גם המקום להזכיר שההליך לקיום הכלכלה בעולם הוא "ירוק" (קרי: דולרים).

האיש טס לארה"ב, נפגש עם הנשיא אובמה, שמע בדיוק הרב ביותר עד לפרט האחרון את האג'נדה של הנשיא ומימשלו ועתה הגיע עת להחליט, עת לפעול ועת להוכיח האם העם בחר במנהיג שתפקידו היחיד הוא להנהיג, על כל המשתמע מכך, או שמא בחרנו בגרגיר מנפולת נמושות.

נתניהו מחוייב לגבש קו פעולה ולא לזגזג בין הגיגיו, לפעמים הזויים, של ליברמן – לבין דרכו, לצערנו הלא יציבה ולא חד משמעית – של ברק; לשמוע ולא תמיד להאזין לקיצונים הן מהשמאל והן מהימין, וכמובן להבין שהוא לא פועל בחלל ריק, ואין זה אומר להיכנע לתכתיבי חוץ העלולים לפגוע בביטחוננו ובליבת קיומנו.

במילים אחרות על האיש לגבש מישנה צרופה שלו להצגה בפני עמיתיו לקבלת החלטות כי הזמן פעל, פועל ויפעל לרעתנו, ואינני רוצה לגלוש לעבר ולהוכיח צדקת דבריי. אני כשלעצמי עדיין מאמין במנהיגותו הנקייה של "ביבי השני", שתהא הפוכה מזו של הראשון כפי שהדברים קיבלו את בטויים מפיו הוא: "טעיתי,למדתי ואשנה דרכי."

נתניהו הוא אחד המנהיגים המשכילים שיודע להציב נושא או בעייה ולהתמודד איתם, לנתח בצורה לוגית, להגיע למסקנות הנכונות להפיק את הלקחים המתבקשים, אבל... וכאן ה"אבל" הגדול, בעת שהוא מביא את הנושא על שלל מרכיביו לדיון, נעלמת האישיות החיובית הנקראת בנימין נתניהו ושומו שמיים מול הדנים בסוגיה מופיע קפיץ לחיץ ומעוות ותוצאות הדיון מי ישורנו.

* * *

עמוס גלבוע

פעלתנות מדינית אמריקאית "בפול גז נוטרל"

מה היא המציאות? גישה פילוסופית אחת קובעת: "המציאות – בעיני המתבונן". כלומר, כל אחד והמציאות שלו. אני רוצה לדבר על שני סוגי מציאות בשני נושאים. למציאות אחת הייתי קורא מציאות של "מעלה". זאת מציאות של חזון, של תקוות, של הגיגי פוליטיקאים ופרשנים. לשנייה הייתי קורא מציאות של "מטה". זאת שמתרחשת בגובה פני האדמה, שאותה חיים בני אדם, עניים כעשירים.

הנושא הראשון נוגע לסכסוך עם הפלסטינים. במציאות של "מעלה" ישנו פתרון "שתי המדינות", שהפך ללפיד הקדוש של  מימשל אובמה. במציאות של "מטה"  התהליך הוא דווקא של התקבעות 2 מדינות פלסטיניות לצידה של ישראל: החמאס מגביר את שליטתו ברצועת עזה, ומעמיק  את הבידול בינו לבין מדינת אבו מאזן-פיאד ביהודה ושומרון.

במה דברים אמורים? החמאס ממשיך בשורת צעדי איסלאמיזציה ההופכים את הרצועה לאמירות איסלאמית  (מוקמים מוסדות כמו בנק איסלאמי וחברת ביטוח איסלאמית; מונהגים קודים איסלאמיים בחיי היום-יום, בענייני לבוש, מוסיקה; המורים החילוניים מוחלפים); החמאס דיכא כמעט באורח סופי את תנועת הפתח; החמאס מטיל פיקוח הדוק ביותר על  אמצעי התקשורת הזרה, ומשקיע הון בהרחבת אמצעי ההסברה שלו; החמאס מגביר את הפיקוח על מוסדות האו"ם ועל כל אגורה הנכנסת לרצועה. כל אלו כמובן בצד שיקום הכוח הצבאי והמשך ההברחות.

מנגד, אבו מאזן מקים לעצמו ממשלה חדשה בראשות פיאד, שאין לה כמעט שום תמיכה ציבורית, שהיא מנותקת מתנועת הפתח המפוצלת. ממשלה זו אינה מכירה בממשלת החמאס בראשות הניה, וממשלת החמאס אינה מכירה בה. שתי מדינות עוינות למעשה.

האחת בעזה, עם אוכלוסיה ענייה, דתית, אנטי מערבית, המהווה כ-40 אחוזים מהפלסטינים החיים בשטחי ארץ ישראל, שתוך מיספר שנים תהווה למעלה מ-50 אחוזים; עם משטר אוטוקראטי, המבודד בזירה העולמית לפי שעה, אך מגובש, שולט עם זרוע צבאית, דומיננטי ובעל אידיאולוגיה איסלאמית אנטי ישראלית ברורה וחדה, נתמך על-ידי איראן ובעלות בריתה.

השנייה ביהודה ושומרון, פחות ענייה, פחות דתית, עם כלכלה מתקדמת יותר; בעלת  משטר פקידים, המקובל בעולם ומקבל ממנו כספים, חסר אידיאולוגיה וחסר אחיזה בלבבות האוכלוסייה,  אולם נכון לפעלתנות מדינית מול ישראל.

הנושא השני קשור לפליטים הפלסטינים ומה שהם מכנים "זכות השיבה". ובכן במציאות של "מעלה" מדברים עכשיו בתקשורת על יוזמה של המלך עבדאללה, לפיה יימצא הפתרון לבעייה בכך שהפליטים הפלסטינים יקבלו אזרחות במדינות בהן הם מתגוררים עכשיו, כלומר בעיקר לבנון וסוריה, ואיש מהם לא יחזור ל"מולדתו" במדינת ישראל. בכלי תקשורת זה אפילו הופיע כסעיף  ב"תוכנית השלום" העתידית של אובמה.

יופי! אבל במציאות של "מטה" התמונה היא הרבה פחות יפה: הסורים והלבנונים אמרו לעבדאללה משהו בנוסח: תפסיק לבלבל את המוח! אומנם אביך העניק אזרחות ירדנית לפליטים הפלסטינים, אבל כאן זה לבנון, וכאן זה סוריה. ההסברה הפומבית הסורית העלתה על נס את "זכות השיבה" למולדת הנשלטת עכשיו על-ידי "הישות המלאכותית הישראלית". ודרך אגב, ברמאללה, בירת אבו-מאזן, קראו 106 רחובות על שם כפרים ש"נכבשו" ב-1948, ויצרו אלפי מפתחות המסמלים את השיבה לבתים שננטשו ב-1948.

מה כל זה אומר? לדעתי, שהסיכויים לפתרון קבע  מהיר יותר או מהיר פחות, בלחץ (שלא מעטים מייחלים לו )  או אפילו ללא לחץ – הם מאוד נמוכים. אולם, עצם היווצרות המרחב שבין שני סוגי המציאות נותן מקום לפעלתנות מדינית אמריקאית ואחרת "בפול גז נוטרל".

הודפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 25.5.09    

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

לקראת שבוע הספר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית עם פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.

7. חייו ויצירתו של המשורר החרמני חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. תעשיית הריאליטי

תסריט ריאליטי אלטרנטיבי:

15 איש נשלחים לאיים הקריביים, ומקבלים רשימת משימות הישרדותיות, מעין מסע מכשולים מפרך במשך למעלה מחמישים יום. הקבוצה הטרוגנית ומגוונת – יש בה חזקים וחלשים, בריאים, חולים ונכים, חכמים וטיפשים. המשימה – על כל הקבוצה, ללא יוצא מן הכלל, לעבור את כל מסלול המכשולים ולבצע עד תום את כל המשימות. אם מישהו מהקבוצה לא יצליח – כל הקבוצה נכשלה. אם כולם יצליחו – כל הקבוצה הצליחה.

שם התוכנית – סולידריות.

מישהו מעלה על דעתו תוכנית כזאת בטלוויזיה? אין מצב. התסריט הזה מבוסס על ערכים, שהיום הנם ערכים חתרניים, לא פחות, במשטר החברתי והתקשורתי של ישראל.

תסריט ריאליטי נוסף:

15 איש נשלחים ללב ים על רפסודה רעועה. סביבתם שורצת כרישים. המשימה – על כל מתמודד להשליך למים, טרף לכרישים, מספר רב ככל שיוכל של מתמודדים. האחרון שיישאר על הרפסודה – הוא המנצח.

שם התוכנית – הישרדות 2. או האח הרעב. או נולד לשרוד. או מניאק נולד.

הסיכוי של תסריט זה להתקבל כלל לא רע. הרי מדובר בסך הכול בשכלול של תוכניות הריאליטי, ובעיקר של "הישרדות".

תכניות הריאליטי הללו אינן רק בידור. הן מבטאות אידיאולוגיה, ויוצרות שטיפת מוח בשם אותה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה היא קפיטליזם דורסני, דרוויניזם חברתי. כל העולם הוא ג'ונגל אחד גדול. הכול – תחרות. מי שידע להתאים את עצמו לתנאי הג'ונגל ולהיות חזק – ישרוד. מי שלא – יישאר מאחור, מחוץ למשחק. כדי לשרוד, יש להילחם. המלחמה היא מלחמת הכול בכול. יש מקום לשיתופי פעולה ולבריתות, אך אלו בריתות אד-הוק, חלק מטקטיקת ההישרדות. טקטיקות הישרדות נוספות הן תחמנות, שקר, מניפולציה. בג'ונגל הזה החזק הוא השורד. אין מקום לצדק. חוקי הג'ונגל הם שהחזק הוא הצודק. אם הוא חזק, הוא ינצח בצדק. את הסדר החברתי הזה יש לקבל כחוק טבע. בג'ונגל הזה אין מקום לערכים מיושנים, כמו חברות, איכפתיות, סולידאריות, ערבות הדדית. 

למי יש עניין לשטוף את המוח של הציבור באידיאולוגיה הזו? למי שמרוויח ממנה, כלומר לחזקים, לאלה שנהנים מפירות הג'ונגל. ומאחר שהתקשורת נמצאת בידיים של החזקים שבחזקים, יש להם הכלי החינוכי לקדם את האג'נדה שלהם, ובעת ובעונה אחת, גם להגדיל באופן משמעותי את רווחיהם מהרייטינג הגבוה של תוכניות הריאליטי.

וכך תעשיית הריאליטי מפיקה את כוכב נולד, רקדן נולד, קומיקאי נולד, שף נולד ומיד שולף סכינים ויוצא לקרב, דוגמנית נולדה וכן הלאה. ואולי הבזויה בין התוכניות הללו היא "רזה נולד" או "נולד לרזות" או "לרדת בגדול" – תכנית המשלבת את מסר התחרות הפרועה וההישרדות עם השפלת המשתתפים ועם יצר המציצנות.

וכאן אעבור לסוג השני של תוכניות הריאליטי, הנחות והנפסד לא פחות, אולי יותר, מתוכניות ה"נולד לשרוד" למיניהן – תכניות המציצנות.

התוכניות בהן פסיכולוג, קואוצ'ר, סופר נני או שרלטנים אחרים חודרים עם מצלמות הטלוויזיה לתוך חיי משפחה, או לתוך נבכי נשמתו של נער, ועושים בהם כבשלהם לנוכח פני האומה. התוכניות הללו מצלמות את המשפחה או את המטופל ברגעיהם האינטימיים ביותר, לעתים המביכים ביותר, כאשר המומחה שולף פתרונות אינסטנט לבעיות העולות. 

העובדה שבתכניות הללו מצולמים ילדים בתוך משפחתם, היא ירידה לשפל המדרגה. הטענה שהילדים רוצים את זה רלוונטית כמו טענתו של פדופיל שילדה שכבה איתו מרצונה החופשי. יש לילדים שיקול דעת להחליט כך? ולעיתים התוכניות הללו יורדות לדרגה הנחותה ביותר, עם רעיונות בנוסח החלפת אימהות בין משפחות... סוג של ניסוי בבני אדם.

תוכניות ריאליטי המציצנות הן שילוב של שלוש תאוות: תאוות הפרסום של הקורבנות, תאוות המציצנות של הצופים ותאוות הבצע של בעלי רשתות התקשורת.

בתעשיית הריאליטי, ובפרט בריאליטי המציצנות, ובעיקר בשיתוף ילדים בהן, ראוי להילחם באמצעות חקיקה, האוסרת על הפקתן ושידורן.

אבל אין סיכוי לחקיקה כזו להתקבל. היא תדחה בנימוקים ערכיים כמו "חופש הביטוי", "חופש העיסוק" ושאר ערכים ריאליים. אין לחקיקה כזו סיכוי, כיוון שאין גוף חזק יותר בישראל מאצולת הממון, השולטת, בין השאר, בתקשורת, והגורפת את רווחי הרייטינג של תוכניות הריאליטי. ההון והפוליטיקה מחוברים בקשר בל ינותק. הפוליטיקאים תלויים בתקשורת למען החשיפה, ובהון השולט גם בתקשורת, למימון הפריימריס.

והרי גם שיטת הפריימריס היא סוג של "הישרדות".

2. אכן, נכבה

שעה שאזרחי המדינה חוגגים את עצמאותה, אזרחים אחרים, באותה מדינה, מציינים את "יום הנכבה", יום האסון. קיומה של המדינה בה הם אזרחים, היא אסון בעבורם, וחגה הוא אבלם. קשה מאוד להשלים עם עובדה מקוממת כל כך. והיא אכן מקוממת. ואף על פי כן, אני סבור שיש להתייחס אליה בסובלנות ומתנגד בתוקף להצעת החוק האוסרת על ציון הנכבה. אכן, בעבור ערביי ישראל, יום העצמאות הוא יום הנכבה.

מדינת ישראל קמה מתוך מלחמה. אין מלחמה שהיא יותר "משחק סכום אפס", שבו כל ניצחון של צד אחד הוא תבוסתו של הצד האחר, ממלחמת השחרור, מלחמת קיום של ממש, בין שני עמים החיים באותה ארץ ונלחמים עליה. במלחמה הזאת, רק צד אחד יכול היה לנצח. הצד השני נדון לנכבה. קיומה של מדינת ישראל, הוא פרי ניצחון היהודים במלחמה. ניצחון היהודים במלחמה הוא תבוסתו של האוייב. עצמאותה של ישראל היא האסון, הנכבה, של האויב הבסיסי ביותר – הפלשתינאים, ערביי א"י. יום העצמאות הוא חג הניצחון שלנו במלחמה הזאת. האם ניתן לצפות ממי שהובס במלחמה, לחגוג את תבוסתו?

כישראלי וכיהודי, אני רואה בניצחון הזה ניצחון של הצדק ההיסטורי, שהחזיר לעם היהודי את עצמאותו ואת ריבונותו במולדתו, לאחר גלות ארוכה ורוויית סבל, שלוש שנים אחרי מיצויו של מצב הגלות והיעדר הריבונות, בשואה. אין צדק היסטורי גדול יותר מזה, ואין עוול היסטורי גדול יותר, מניצחונם, חלילה, של אלה שניסו למנוע את הקמת המדינה. כך אני רואה זאת כיהודי. אין סיבה שאצפה מפלשתינאי, המאמין שזו ארצו, לראות זאת כמוני.

מלחמת השחרור, המלחמה בין שני העמים על הארץ הזאת, היתה מלחמה בין צדק לצדק. מבחינה אובייקטיבית, הצד הצודק יותר במלחמה הזו, הוא הצד היהודי. המלחמה פרצה למחרת החלטת האו"ם לחלק את הארץ למדינה יהודית על חלק מזערי של הארץ, וללא רצף טריטוריאלי, ולמדינה ערבית בחלקה הארי. היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה גדולה, למרות חד צדדיותה. הפלשתינאים דחו אותה מכל וכל, ולמחרת ניסו להטביע בדם את היישוב היהודי, ולסכל את הקמת מדינתו. ביום הקמת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב, במטרה לחסלה בטרם קמה. ספק אם היתה בתולדות העמים מלחמה שבה כל כך ברור מי התוקפן ומי המתגונן. ניצחונה של ישראל על התוקפן, הוא הצדק בהתגלמותו.

אבל אין כל סיבה לצפות מן הפלשתינאים להיות אובייקטיבים. מבחינתם, הם הובסו במלחמה, הם לא הצליחו למנוע את הקמת מדינת ישראל, הם איבדו שטחים רבים מן השטח שהובטח להם בידי האו"ם ושאלמלא תוקפנותם – היו בידיהם. בעבורם זו נכבה. בעבורם, זו בהחלט נכבה.

אילו ניצחו הערבים במלחמה, היתה זו הנכבה שלנו. על פי כל בחינה אובייקטיבית, אין דין נכבתם כדין נכבתנו. אילו ניצחו הערבים, חלילה, הם לא היו סובלים יהודי חי בתוכם. עובדה, זה המצב עד היום. מדוע כשישראל נסוגה מרצועת עזה, היה עליה לעקור את היישובים היהודים? מדוע הם לא יכלו להישאר במדינה הפלשתינאית, כפי שפלשתינאים חיים כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל? עובדה, שאפשרות כזו אינה קיימת. הרי כל יהודי ישראלי יודע, שאם ירצה להתאבד, כל הנדרש ממנו הוא להיכנס לעיר פלשתינאית. כפי שנוכחנו בלינץ' ברמאללה, תוחלת חייו של יהודי תחת שלטון פלשתינאי היא דקות ספורות. אילו ניצחו הערבים במלחמת השחרור, הם היו מחוללים שואה נוספת, כאן בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה באירופה. אנחנו ניצחנו, ונתנו לערביי ישראל אזרחות ושוויון זכויות במדינה.

ואף על פי כן, אין לכחד שניצחוננו במלחמה הוא אסון לאומי בעבור הפלשתינאים, כולל הפלשתינאים ערביי ישראל. רבים איבדו את בתיהם, רבים גלו מן הארץ (רובם ברחו, מיעוטם גורשו), כפרים רבים נהרסו. נכון, הם שילמו את מחיר תוקפנותם. נכון, הם האחראים הבלעדיים לאסונם. אך אסונם הוא אסון, ואין לנו הזכות לשלול את זכותם להתאבל עליו.

מלחמת השחרור היתה מלחמה קשה ונוראה. 6,000 לוחמים איבד צה"ל במלחמה. אחוז אחד מיישוב שמנה 600,000 יהודים בלבד. ניתן להשוות זאת למותם של למעלה מ-60,000 איש היום. אין כמעט משפחה שלא התאבלה על אחד מיקיריה. בין ההרוגים, ניצולי שואה רבים. אלפים רבים נפצעו. שכבה שלמה של הסלטה והשמנה של החברה הארצישראלית, נמחקה במלחמה. היה זה מחיר כבד, אך הוא הוביל לעצמאות יהודית, להקמת המדינה, ליכולת לקלוט מיליוני יהודים, ליישב את הארץ ולפתחה.

גם הערבים שילמו מחיר דמים כבד, אך המחיר היה לשווא – הם לא השיגו כל הישג ואיבדו את כל מה שהיה להם. אכן, זוהי נכבה.

מצבם של ערביי ישראל הוא מצב טראגי. הם אזרחים במדינה שקמה על אסונם, והיא מצויה מיום הקמתה ועד היום בתוך מלחמה עקובה מדם עם עמם. אין כל סיבה, שהזדהותם תהיה עם המדינה אליה נקלעו בעל כורחם, ולא עם עמם. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם המדינה היהודית. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם ההמנון הלאומי היהודי, עם הדגל הלאומי היהודי. כפי שאנו מבינים שאין לדרוש מהם להתגייס מצה"ל, ומשחררים אותם מהחובה החלה על אזרחי ישראל, כך עלינו להבין גם את ניכורם כלפי סמלי המדינה. עלינו להבין אותם ולכבד אותם ואת אבלם על אסונם.

אני סולד מגופים יהודיים, כמו עמותת "זוכרות", המציינים את הנכבה, כחלק מפעילות אנטי ציונית ואנטי ישראלית. אין בלבי שמץ של סובלנות כלפי תופעה חולנית זו, המעוררת בי שאט נפש, תיעוב ובוז. לעומת זאת, יש בלבי הבנה לפלשתינאים אזרחי ישראל המציינים את הנכבה ביום העצמאות. אנו, הצד המנצח, יכולים להרשות לעצמנו להכיל את אבלו של הצד המפסיד החי בתוכנו.

הצעת החוק האוסרת את ציון הנכבה אינה דמוקרטית, אינה הוגנת ואינה ישימה, ולכן היא הצעה מטומטמת. היא עלולה רק להביא להסלמה ולגרום לישראל לנזק תדמיתי. הצעה כזאת היא מתנה לשונאי ישראל ולמסיתים נגדה. יש למנוע שימוש במתקנים ציבוריים, כמו האוניברסיטאות, לאירועי "נכבה", אך הצעת החוק הגורפת אינה ראויה. אני מקווה ומאמין שלא תתקבל.

אהוד: הסיפור איננו פשוט כל כך. כל הפעולות הלאומיות של אזרחי ישראל המכנים עצמם בשנים האחרונות פלסטינים מכוונות להביא בשלב ראשון להפכית ישראל למדינת כל אזרחיה ללא סממנים יהודיים בלעדיים, ובשלב שני למימוש תקוותיהם מלפני מלחמת השחרור שלנו.

אנחנו עוצמים עינינו מלראות שמתנהלות ארבע מלחמות אזרחים בין הירדן לים: 1. בין פלסטינים עזה לפלסטינים גדה מערבית. 2. בין פלסטינים לישראל. 3. בין פלסטינים אזרחי ישראל ערבים לאזרחי ישראל יהודים. 4. ובין המתנחלים היהודים לבין מרבית אזרחי ישראל.

ככל שחולפות השנים הסכנות גוברות, וכל הישג לאומי לפלסטינים הוא על חשבון עתידם של היהודים בישראל. בינתיים מזלנו שהם גם מסוכסכים ביניהם, אבל זה גם מגביר את התוהו-ובוהו הרוחש מתחת לקיום היומיומי בין הירדן לים.

* * *

אליהו הכהן: אהרון עבר הדני –  תלמיד ולא מורה

אהוד ידידי,

החיפזון – מן השטן, אומר הפתגם הערבי. בהערה צדדית ברשימה על עקבות הוואנדרפוגל [גיליון 447] הזכרתי בטעות כי מורה בגימנסיה כתב את השיר "בחורשה על גבעות השומרון". זה היה תלמיד הגימנסיה (אהרון פלדמן – לימים עבר הדני.

כשקראתי בבוקר את המאמר התפלאתי איך יצאה שגגה כזאת מתחת ידי, הרי אני מדבר על השיר הזה בתוכניותיי. רק מתוך חיפזון כתיבה השתרבבה הטעות.

אינני מניח ששוסטרמן ירגיש בה. אך רק אם  בכל זאת זה יקרה, תוסיף כמובן  שזו היתה טעות קולמוס שעמדתי עליה מיד.

אליהו הכהן

* * *

חוגים חכמים במימשל אובמה קובעים:

ישראל אשמה בפיצוץ הגרעיני הגדול בצפון קוריאה

אילו פינתה את ההתנחלויות הוא לא היה מתרחש!

* * *

ד"ר ערן גרף

על שיר ילדים שהוזכר בעיתונך הלילי

אהוד רעי,

צפרא טבא ותיתי לך המיטיב עיתותיי בלילות נדודי השינה בעיתונך הלילי.

כישיש אשר פרקי חיים לא מעטים מפרקי חייו הרבים עברו עליו בעבודת לילות, נתבלעו עליי סדרי בראשית כמה שנאמר: "לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה. לילה משמרה והיום מלאכה,"  ואף אני, לילות רבים היו לי משמרות ואף בימים לא באתני מנוחה.

והנה לעת הלילה האחרון, בא עדי מחשבי העיתון הלילי 447 למניינך ובו מספר הנכבד אליהו הכהן בזמירות אשר באו  אלינו ממחוזות לא לנו ומונה בהם גם את זמר התלמידים "יום חופש לנו יום טיול".

אימי ז"ל, רוחמה טורנר-גרף, ביפו הוֹרַתָה, במנשיה היתה מדיירת וחובשת את ספסלי בית הספר לבנות "יחיאלי" בנוה  צדק, כתלמידת גמנסיה הרצליה (מחזור י' כמדומני) גרה ברחוב לילינבלום ממנו גורשה על ידי התורכים ועד טבריה נדדה  עם הוריה, שם עשו כשנתיים על גגו של בית בעיר העתיקה בצל יריעת אברזין.

זמירות רבות היפות למצעד הרגליים, היתה הורתי משוררת באוזנינו עת יצאנו לצעוד במרחבים סובבי המושבה רחובות ובהם זה הנזכר על ידי אליהו  הכהן:

  "יום חופש לנו, יום טיול,

  זה יום שכולו טוב

  זה יום שכולו טוב,

  יחדיו נצא אל השדה

  נגיל נשמח לרב, לרב.

  כאן התכנסה כל החברה

  לקראת היום, יום הפגרא.

  הידד חדוה, גילה רינה דיצה,

  הידד הידד חדוה, גילה רינה דיצה."

ולאחי הפעוט היתה משוררת בעת עשותו צעדיו הראשונים על שתי רגליו:

"יד ביד

צד בצד,

כמה טוב ללכת

זו רגלנו הקטנה

כאן בעוז דורכת."

ונעימותיהן של זמירות אלה ואחרות, בהן שנגנזו ומעולם לא עלו באזניי מאז, עמדי הן.

בברכת חברים

ד"ר ערן גרף

* * *

"מאולפת"

מסיבת קיץ ספרותית

המבוססת על ספר סיפוריה של שז "מאולפת"

תתקיים במוצ"ש, 6.6.09, בשעה 20.00

בגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70, ת"א

חלקו הראשון של הערב יוקדש לסיפורים ולשירים של שז

יופיעו:

רנה שיינפלד (מחול בהקרנת וידאו – "מותק")

יונת קלר (בסיפור "הכוס הנשכן"  מתוך המופע "האוטוביוגרפיה המינית שלי")

שז ("מאולפת")

יונתן בר גיורא ("שדמעותיי יהפכו פנינים")

ואלה ("אברהם" מתוך הדיסק "אחות של שלגיה")

בחלקו השני של הערב תתקיים במה פתוחה

להשתתפות בבמה הפתוחה נא צרו קשר בהקדם עם אסתי: 052-5250667

תנחה את הערב: ליאת כרמלי.

כניסה: עשרה ש"ח לכיסוי ההוצאות.

במקום יוגש כיבוד קל, וספריה של שז יימכרו בהנחה.

לפרטים נוספים: שז, 03-7313444, 0507-393095

מצורף הסיפור: "הכוס שלי נשכן"

* * *

שז

הכּוּס שלי נשכן ובשבדיה יש גברים אחרים

"הכּוּס שלך נַשְכָן," הוא אמר את זה בקול. "הכּוּס שלך נַשְכָן," הוא שב ואמר, "ובכּוּס נשכן עלינו לטפל כמו בכלב נשכן, אין ברירה, זה לא משהו אישי, זה לא בגלל שאני לא אוהב אותך, אין לי שום דבר נגדך, אין לי שום בעיה איתך, להיפך, אני חושב שאת אשה אינטליגנטית ונבונה ונחמדה ונעימה ומסבירת פנים, אני חושב שיש בך עוצמה נשית מאוד יוצאת דופן ברכות שלה, זה מה שאני חושב עלייך, למען האמת, אם הכּוּס שלך לא היה נשכן הייתי אפילו מזמין אותך לארוחת לילה על הגג, אפילו תכננתי כבר איך לעשות את זה, יש לי מפה משובצת, ועל הגג יש כבר שולחן, הייתי מדליק נרות עם פמוטים גבוהים והייתי מדליק קטורת ומוזג יין לכוסות גבוהות ושמנמנות והייתי מראה לך מה זה החיים הטובים, באמת, תאמיני לי, כל כך פינטזתי על זה, אבל את יודעת איך דברים מתגלגלים, בדיוק אחרי שנודע לי שהכוס שלך נשכן הכרתי מישהי, איזו סטודנטית שבאה להרצאה שלי וביקשה ממני הסברים, ואנחנו נשארנו הרבה אחרי ההרצאה, ואחר כך הלכנו לקפיטריה והמשכנו לדבר, ואחר כך נפרדנו אבל לא לפני שהיא נתנה לי את הכתובת ואת הטלפון שלה, ובאותו לילה כבר התייצבתי אצלה והכּוּס שלה היה מאוד מזמין ובוודאי שלא נשכן, אז את מבינה, יש הרבה תכונות באישה, הרבה תכונות שחשובות לי – אינטליגנציה וחוכמה והומור ויכולת הקשבה ורכות וגמישות מחשבתית ולך יש הכול, באמת, אפילו טוב לב, אבל מה, הכוס שלך נשכן ואני, הזין שלי צריך בית חם, הזין שלי צריך כוס מקבל ורך ומאולף וצייתן."

"מה אתה אומר," אני אומרת. אני מדוכדכת. אני אומרת, "למה הלשנת עליי, מילא לא רצית אותי בעצמך, אני יכולה להבין, דרך אגב אני לא אומרת בכלל שהייתי הולכת איתך, ואיך אתה יודע שהכוס שלי נשכן עם כולם, אולי הוא נשכן רק איתך וזה בגלל שאתה פרופסור נפוח למדעי הרוח שחושב שהכול מותר לו ולוקח ולוקח וחושב על עצמו שהוא כל כך חכם, אולי הכּוּס שלי הריח את זה ולכן ביקש לנשוך אותך?"

"אולי, אולי," הוא אומר, מחזיק בקבוק יין בין ברכיו ומתאמץ לפתוח אותו, "אבל את יודעת איך זה, גם מי שרצח פעם אחת הוא רוצח בעיני החוק, הוא לא צריך לשוב ולרצוח, ככה החוק גם עם כּוּסים, כל כּוּס שנושך פעם אחת הוא נשכן, כמו שכל מי שרצח פעם אחת הוא רוצח. כמה זמן הכּוּס שלך יהיה בהסגר זה אני לא יודע, זה תלוי בהחלטת בית המשפט, לא בי, אני בסך הכול דיווחתי, כל השאר לא תלוי בי," והוא מוזג לעצמו כוס יין, לוגם ממנה ואז מלקק בלשונו את קצות שפתיו, מבטו נתקל במבטי רווּי השנאה והתוהה והוא אומר, "הו סליחה, לא הצעתי לך, אפשר למזוג לך יין?"

"אני מבינה הכול," אני אומרת לו, "אבל למה הסגרת אותי, את זה אני עוד לא מבינה."

"למה הסגרתי אותך?" הוא מגחך, "באמת יקירתי, קצת סולידאריות עם אחיי הגברים."

אני מתיישבת על הכיסא שלצידו, מוציאה מטפחת בד מכיסי, מניחה את מרפקיי על ברכיי, משעינה ראשי על כפות ידיי ומייבבת בשקט.

הוא אומר: "שש... יקירתי, לא צריך, לא צריך לבכות, באמת, את יודעת שזה לא יהיה להרבה זמן, את יודעת שאם הכּוּס שלך יפגין התנהגות טובה הוא יכול להשתחרר אפילו תוך חצי שנה."

"למה אתה קורא לו הוא?" אני נובחת עליו, "זה הכּוּס שלי, זה היא."

"היא הוא, ממש לא משנה לי," הוא אומר ולוגם מהיין, "בעצם כשבאים לחשוב על זה כמובן שאת צודקת, אנחנו הגברים ניכסנו לנו את האיברים שלכן, את צודקת, כשבאים לחשוב על זה אנחנו מתייחסים לכוס כאילו היה זכר, וגם לשדיים, אומרים שדיים יפים ולא שדיים יפות, אבל באמת יקירתי, די, די לבכות, בואי שתי בכל זאת כוס יין."

אני מרימה אליו את עיניי, אני מתחננת, אני מבקשת , אני מתחננת, "בבקשה תחלץ אותי מזה, אני מבטיחה שהכּוּס שלי לא ינשך אף אחד, אני מבטיחה שהשדיים שלי לא יזרימו חלב מורעל אל העולם, אני לא רוצה לחיות בלי הכּוּס שלי אפילו לא לחצי שנה. תחשוב," אני עותרת אל רגשי ההזדהות שלו, "איך אתה היית מרגיש אם לא היה לך זין במשך חצי שנה."

"אבל יקירתי," הוא מחייך, "מצב כזה ייתכן אולי, אבל רק בעולם שישלטו בו נשים, ושנינו הרי יודעים שזה לא אפשרי."

שוב אני מתייפחת, הפעם בקול.

"די, די," הוא אומר, "תפסיקי לבכות, נראה, אולי בכל זאת אוכל לעשות משהו למענך." הוא מתיישב על השולחן לידי, מביט בי מלמעלה, שולח ידו  ומלטף את שערי. "מסכנה, מסכנה שלי, מה עשיתי לך, לא חשבתי מספיק, סך הכול את באמת בחורה לא רעה, חבל עלייך."

"נו אז בבקשה בבקשה," אני מתחננת, נושאת מעלה את עיני התכלת שלי המוצפות דמעות, חושבת איך כל האיברים הזוגיים בגופי  נקביים חוץ מהשדיים שלי, חושבת איך יד היא נקבה איך רגל היא נקבה אבל הכוס שלי זכר, אני אומרת לו: "פרופסור, אנא עזור לי לשחרר את הכוס שלי מהסגר, עזור לי," והוא אומר: "אולי תוכיחי לי שהכּוּס שלך חזר בתשובה והוא לא נשכן יותר – "

"ואם אוכיח לך?" אני שואלת, ידי על מיפתח מכנסיו.

"אם תוכיחי לי," הוא אומר, "אז אני מבטיח להפעיל את מלוא כושר השיכנוע שלי מחר ואת כל הקשרים שלי כדי לשחרר את הכוס שלך, בהן צדקי."

אני פותחת את כפתור מכנסיו, אני מטפסת על השולחן, אני מטפסת עליו, אני מוכיחה לו שהכּוּס שלי בכלל לא נשכן, והוא ממלמל לי מילים של אהבה ומבטיח לי שכל העניין עם הסטודנטית היה רק עניין קטן וחולף והוא מבטיח לי שמחר הוא יעשה בשבילי הכול ושהכּוּס שלי הוא הכּוּס הכי טוב בעולם, והוא מוציא את הזין שלו ממני והוא יורד לי והוא מבטיח לי שהכּוּס שלי הכי טעים והכי ריחני בעולם, והוא מבטיח לי שעכשיו הוא כבר חייב להילחם על הכּוּס שלי כי הוא לא מוכן לוותר עליו, ואנחנו מתנשקים נשיקות צרפתיות שחותמות את הברית בינינו, ואני אומרת לו "אתה אהוב שלי נכון? אתה אהוב שלי ואתה תשמור על הכּוּס שלי, ואתה רואה כמה הכּוּס שלי חמוד וצייתן ונענה ומזמין, נכון? אתה רואה שהוא טוב, נכון?" והוא אומר "כן, כן,"

כמהופנט הוא מדבר, "הכּוּס שלך הכי טוב בעולם."

למחרת בפתח בית המשפט איש בטחון בודק בחפצינו ובבגדינו ומעיף בי מבט נוסף. מראי המזרחי עושה את שלו. רק אתמול התפוצצה  לא רחוק מכאן מחבלת ערבייה.

"יש טעם לדבר עם השופט?" אני לוחשת לחברה מהמרכז לסיוע לכּוּסים נשכניים שמתלווה אלי בהתנדבות, ואני אומרת לה: "מה יהיה מה יהיה?"

אבל השופט כבר על הדוכן והוא כבר מדבר והסניגור כבר מדבר והעיתונאים כבר משרבטים לעצמם, משועממים, עוד מקרה של כּוּס נשכן הוא לא איזו ידיעה מרעישה, מילא אם הכוס היה הורג גבר, אבל זה עוד לא קרה מעולם, אז הם משרבטים להם בשיעמום והעורך דין שלי מרצה את טענותיו המקלות והפרופסור עולה לדוכן ומעיד עדות אופי  מאוד טובה עליי ומודה  שאולי היה פזיז כשתבע אותי למשפט כי נכון אמנם שהכּוּס שלי נשכן אבל נזק גדול לא נגרם, והשופט, חמור סבר ומזעיף פנים, פונה אליי: "גברתי הצעירה, הפעם אני בא לקראתך ופוסק לך רק הסגר כּוּס על תנאי, זה אומר שאת צריכה לבקר בהסגר של הכּוּסים ולעזור למנהל לטפל בכּוּסים הנשכניים מדי יום לארבע שעות במשך השנתיים הקרובות, אם תעברי על החוק במשך השנתיים האלה והכּוּס שלך ינשך מישהו הוא ייכנס להסגר של שנתיים, מובן?"

"מובן אדוני," אני עונה בשפלות רוח, והוא מכה בפטיש על הדוכן שלו ואנחנו יוצאים מהאולם והמלווה שלי מהמרכז לסיוע לכּוּסים נשכנים אומרת דברי טעם לוהטים באוזני העיתונאים המשועממים שרגילים לשמוע את דברי הטעם האלה, ואחרי הצהריים הפרופסור מתקשר אליי ומזמין את עצמו אל חדרי, ואני אומרת לו בקול רך "אני מאור אשמח, אבל לא היום, אני חייבת לנוח."

 "טַ טַ טַ," הוא מצקצק בלשונו, "ואני חשבתי שלמדת משהו, כל כך באתי לקראתך וכל כך השתדלתי," אז אני מתרצה ומניחה לו לבוא אל ביתי, מעוז האקדמיה מבצר האינטליגנציה חודר אל ביתי, ואני מדברת עם הכּוּס שלי ומסבירה לו איך עליו להתנהג, והכּוּס שלי אכן רך ולח, אפילו רטוב, והזין של הפרופסור נכנס אל הכּוּס שלי מאחורה ומקדימה, על שולחן המטבח ועל המיטה, ומדבר אליו נורא יפה, ואחר כך אנחנו שותים תה צמחים ואז הפרופסור הולך לביתו לישון שבע וטוב לב, ואני רעבה, אני מצלצלת להזמין פיצה, והפיצה מגיעה אליי מהר, והנער השליח מזהה אותי. הוא אומר "הי, לא היית היום בחדשות, זאת את עם הכּוּס הנשכן שקיבלת על  תנאי," אני שותקת והוא אומר "כדאי לך להזדיין איתי, אם לא אני אגיש נגדך תלונה," אז אני נותנת לנער השליח לדפוק אותי על השולחן, הוא גומר פעם אחת אבל לא מספיק לו, ואז הביפר שלו מצפצף, הוא מסתכל בהודעה ואומר לי: "סליחה, אפשר אולי לעשות ממך טלפון?"

והוא מצלצל לעבודה שלו ובודה איזו מעשייה על תאונה שהייתה לו ומזיין אותי כל הלילה שוב ושוב ושוב עד שהכּוּס שלי כבר מרוט ועייף כל כך שאפילו אם היה רוצה לא היה מסוגל לנשוך אף אחד, ואז אני מתעוררת, השעה שבע בבוקר, ליד הראש שלי קופסת קרטון עם שרידי פיצה קרה ונער שליח. אני נוגעת בכתפו של הנער השליח ואומרת לו בעדינות: "הגיע הזמן ללכת, אתה חייב ללכת." והוא ממלמל משהו משנתו בפה פעור, ממנו מציצות חתיכות פיצה שתקועות בין שיניו. אני מוותרת. אני נכנסת להתקלח ויוצאת מהבית. מאחורי משקפי שמש כהים אני תופסת מונית ונוסעת להסגר לכּוּסים נשכניים. כל היום אני עובדת שם, מדברת עם הכּוּסים ומאכילה אותם, מנסה ללמד אותם משהו על ענווה ועל שפלות רוח והם לא עונים לי, הם נראים חבולים ואומללים, פיותיהם פעורים ברפיון ומאחדים מהם נשפך קצת נוזל, כמו ריר, מהחור הפעור.

יש שם אישה נוספת שקיבלה הסגר על תנאי כמוני, היא מסתובבת איתי והיא נראית שפלת רוח עוד יותר ממני, שמה פרנסואז. פרנסואז מסתובבת בגו שמוט, העיניים שלה מרבות לבהות ברצפה והיא שואלת אותי "איך הגעת לפה?" ואני מספרת לה ופתאום העיניים שלה בעיניים שלי והיא אומרת "יה אללה זה בדיוק אותו סיפור כמו שלי, בדיוק. פרופסור לְמָה הפרופסור שלךְ?" ואני אומרת לה: "לפילוסופיה," ופרנסואז אומרת: "שלי דוקטור לספרות, כולם חארות, כל אנשי האקדמיה האלה,"

"כן," אני אומרת לה, "ולחשוב שפעם רציתי להיות סטודנטית, כל כך הערכתי את המוסד הזה."

"אין מה להעריך," פרנסואז אומרת, "כל מה ששייך לגברים מזוהם," ואז אני רואה שהיא לא כל כך שפלת רוח כמו שחשבתי.

אנחנו יוצאות משם, לוקחות רכבת ונעלמות מחוץ לעיר, אנחנו יורדות למחתרת, רופאה פלסטית מחוללת בנו כאלה שינויים שאף אחד לא יכול לזהות אותנו יותר. לילה אחד אנחנו פורצות לתחנת ההסגר לכּוּסים נשכניים בתל אביב (התחנה הכי גדולה בארץ) ומבריחות את כל הכּוּסים ומחזירות אותם לבעלותיהן, אנחנו שולחות מכתבים לעיתונים שמעכשיו הכּוּס היא נקבה והשדיים נקבות, אנחנו מרססות על קירות הרחובות "ישוחררו הכּוּסים!"

ואז יום אחד אני הולכת בהופעתי הסמויה ברחוב ואני רואה את הפרופסור שלי, שכמובן לא מזהה אותי, ואני מחליטה לנקום. אני מתיישבת באחת מהרצאותיו כסטודנטית ולאחר ההרצאה אני פונה אליו ובקול הכי מתוק שלי אני  מבקשת את עזרתו בהבנת השיעור. הוא לוקח אותי לקפיטריה לשתות שוקו, אחר כך הוא לוקח אותי לדירתו, אני עולה עליו ומזיינת אותו ואז ברגע שהוא מגיע לשיא הכּוּס שלי נושכת אותו וכמה טוב לה טעם הדם כבר לא אכפת לה שיקראו לה 'שונאת גברים', הפרופסור שוכב על הריצפה מזיל דם, הכּוּס שלי מתרוממת ממנו ולא נובחת אפילו נביחה אחת קטנה, הכּוּס שלי מלקקת את טעם הדם ואני אומרת בקול לעגני: "היה טוב פרופסור?"

אני עוזבת אותו שם ככה עם הזין שלו שותת דם, שומעת אותו מזעיק אמבולנס, שומעת אותו מזעיק משטרה, אבל הרבה לפני שהם מגיעים אני כבר לא שם. אני חוזרת לכפר אל נשות המחתרת ויחד אנחנו מתכננות פעולות נקמה נוספות, פעולות גרילה.

במבצע השיא שלנו אנחנו חוטפות את ראש הממשלה ומזיינות לו את האבאבאבאבאבא של הצורה שלו לילה לילה, לילה לילה, והוא נורא מסכן ומבקש כבר על חייו כי הזין שלו כל כך משופשף, אז אנחנו מחליטות לרחם עליו ופרנסואז עולה עליו והכּוּס שלה נושכת את הזין שלו והוא מדמם למוות והולך לעולם שכולו טוב.

אנחנו גם רוצות לעשות ילדים אבל רק בעולם טוב יותר, שוויוני יותר. "לאיפה ניסע?" אני שואלת את פרנסואז, והיא עונה לי: "נחשוב, נחשוב, בסוף נמצא," אבל אנחנו שתינו יודעות שהכול סוגר עלינו ואי אפשר למצוא גבר כלבבנו בשום מקום, הוא פשוט לא קיים. אז אנחנו ממשיכות לאפשר לכּוּסים שלנו לנשוך עוד ועוד גברים ומפסיקות לחלום על נסיעות למקומות רחוקים ורק רוצות להמשיך לחיות בשקט ולבצע פעולות נקמה.

אז ככה, זה מה שקורה בארץ ישראל: הפלשתינים רוצחים את היהודים בפיגועים, הנשים היהודיות מהמחתרת רוצחות את הגברים בעזרת הכּוּסים הנשכניות, היהודים רוצחים את הפלשתינים, הדתיים מפגיזים את החילוניים והחילוניים יורים בדתיים, עוד מעט באמת יישרף כאן הכול ולא יישאר כלום ואז אולי, אולי סופסוף אפשר יהיה להתחיל מהתחלה. בינתיים ביום קיץ שרבי אני, בזהותי הבדויה, מתהלכת לי ברחוב תל אביבי לח ולוהט וקונה לי שתייה קרה. אני מתיישבת על ספסל בגינה ציבורית ונחה קצת עד שיגיע הזמן לפגישה עם הפסיכולוגית הפמיניסטית שלי שכל כך מבינה לליבי. בערוב היום אני עושה סיבוב על הים וזוכרת את כל הגברים שאנסו אותי ואת כל הבטחות השווא שהובטחו לי ואז כשמתקרב אליי איזה פרך ואומר לי: "סליחה אחותי, אפשר לקבל סיגריה?" אני מאפשרת לכּוּס שלי לפרוץ ממקומה, וזאת הפעם הראשונה שהכּוּס שלי עצמה מטפלת בעניינים ורוצחת על המקום, הכּוּס שלי פשוט מגיחה החוצה ונושכת נשיכה קטלנית, נשיכת מוות, וככה אני הולכת לי על שפת הים וכל גבר בודד שאני רואה, גם אם לא מדבר אליי, אני מכוונת אליו את הכּוּס שלי הנשכנית והיא נושכת  אותו בעורקים של הזין וגומרת עליו תוך שנייה, אני הולכת, הולכת, הולכת המון על הים, עד יפו אני מגיעה ומאחוריי שובל של גברים גוססים.

ביפו אני מתיישבת על ספסל ומחכה לאור הזריחה. אני יודעת שאי שם במקום אחר חייב להיות מישהו שדומה לי, מישהו שהיה יכול לאהוב אותי אם היה מכיר אותי, מישהו שהיה יכול להיות נחמד ואדיב אל הכּוּס שלי ואז הכּוּס שלי לא היתה הופכת נשכנית, אבל זה כל כך רחוק, כל כך רחוק עכשיו מכאן, אז אני חולמת על שבדיה. אומרים שבשבדיה הכול הרבה יותר טוב, הגברים במיעוט והנשים בשלטון. יום אחד כאשר אני אגמור פה את כל העניינים שלי ולא יהיו לי יותר כוחות להילחם את מלחמות הצדק שלי אני אסע לשבדיה. אומרים שבשבדיה יש גברים אמיצים שלא פוחדים מנשים, שלא פוחדים מתעוזה של נשים ושלא פוחדים מכּוּסים.

* * *

אוריה  באר

דמניוק: יש שופטים בירושלים ויש בארה"ב

עורך נכבד,

עיתוננו עוסק במידה מועטת ביותר בענייני משפט, ואולי מוטב כך. ואולם מותר לעיתים לעסוק בתחום נכבד זה ולהאיר אלומת אור על נקודה זו או אחרת.

אני בוחר לעסוק בעניין הפושע דמניוק. בשנת 1993, ולאחר  שהורשע בבית המשפט המחוזי ברצח יהודים במחנה המוות סוביבור, זיכה אותו בית המשפט העליון ושילח אותו לחופשי. צר לי על הצדקנות המשפטית והליברליות המוגזמת שגילו השופטים.

אכן, ייתכן שהיה ספק ספיקה בעניין זהותו. ייתכן, שלא היה מקום להרשיעו ברצח עשרות אלפי יהודים ובני עמים אחרים במעשי רצח. אני מסכים. אך, מאידך גיסא, האם לא היה מקום להרשיעו כ"ווכמן", שומר במחנות המוות? זו כשלעצמה האשמה חמורה שדינה מאסר עולם.

דא עקא, שהצדקנות של גאוני המשפט, דוגמת השופטים שמגר וברק – הכריעה. בית המשפט העליון החליט לזכות את דמניוק, לשחרר אותו לאלתר ולשלחו הביתה – לארצות הברית. או אז באו השופטים האמריקאים, הנוקשים, היעילים, אלה שאינם רחמנים בני רחמנים – ועשו מעשה. "השטיקים" של הפושע האוקראיני לא עשו עליהם רושם. הם עשו עבודה יסודית יותר, והחליטו על הסגרתו לגרמניה.

"יש שופטים בירושלים", כמאמרו הנפעם של מנחם בגין בשעתו. אך טוב יותר, שיש גם שופטים בארצות הברית.

ואידך, זיל גמור.

* * *

ד"ר גיא בכור

כיצד איבדתי את האמון בתקשורת הישראלית,

 ומה עושים

לאחר הבחירות האחרונות צעדה התקשורת המימסדית בישראל צעד אחד נוסף קדימה: בכוונתה לאלץ את הציבור להחזיר את השמאל ואת האליטות הישנות לשלטון. כיצד? בדרך מתוחכמת, מקצועית כביכול, ללא טביעות אצבעות. ברוכים הבאים לממלכת טבלואידי הקטסטרופה. המקום בו הכול נמצא רגע לפני חורבן, קטסטרופה או אסון המתרגש ובא. שבו תפקידה של התקשורת הוא להוכיח לציבור הטיפש, שבחר בחירה גרועה מאוד. להמאיס עליו את החיים, עד שיבין איפה נמצא עבורו האור. 

התהליכים עליהם כבר כתבתי במאמר הקודם התאשרו בחדשים האחרונים, אך עם היעלמותו הכמעט המוחלטת של השמאל בישראל, לאחר הבחירות האחרונות, צעדה התקשורת הישראלית צעד אחד נוסף קדימה.

מפלגת התקשורת בישראל

כתבתי כבר שבעבר היא החלה ממלאת את מקומו של השמאל, שהתכווץ בחיים הציבוריים והחברתיים בישראל. כיום היא נוטלת חלק פעיל באילוץ הציבור להחזיר את השמאל לשלטון.

כיצד זה נעשה? בדרך מתוחכמת, מקצועית כביכול, ללא הרבה טביעות אצבעות, אך כשמחברים עריכה לעריכה, ידיעה לידיעה, כותרת לכותרת, מרואיין למרואיין, התמונה מתבהרת.

כאשר אנו מדברים על "התקשורת", מדובר בקבוצה סגורה של כחמישים איש, "גורואים" בעיני עצמם, השולטים בתעשייה של עבדים בלירה ושכירי עט. רובם ככולם יושבים בערוצים המימסדיים, הציבוריים וה"ממלכתיים", אך גם בעיתונות היומית כולה. טלוויזיה "חינוכית"? הם שם. גלי צה"ל? קול ישראל? ערוץ 2? ערוץ 10? כולם מוברגים שם היטב, במשכורות שמנות ובכוח השפעה חסר תקדים בכל דמוקרטיה אחרת בעולם. לא לחינם נקראת אחת מהתוכניות הדגל הללו: "סדר יום". לצערי, התופעה קיימת גם באינטרנט המימסדי. אין מפלט.

לאחר הבחירות האחרונות, ותבוסת השמאל עד כדי היעלמותו, החלה התקשורת להשתמש בכלי שיש בידה, והוא העברת המידע, כדי להעניש את הציבור החוטא, הפרימיטיבי, שבחר בימין הנורא. לחנך אותו שהוא עשה טעות איומה, שעליה עליו להיענש, עד שיחזור בתשובה ויבחר "נכון".

ואיך עושים זאת? בהמאסת החיים על הציבור, בהטלת פאניקה יומית שמחר בבוקר נחוסל, שהכול גרוע, הכל קורס, ומרגע הבחירות אין תקווה זולת אחת: לחזור אל האור, ולבחור מחדש באליטות השמאל הישן.

יום יום, שעה שעה אנו שטופים באיומים מכל הסוגים, כולם כמובן קיומיים, חרדתיים, קטסטרופות איומות ונוראות המתרגשות עלינו, והכול בגלל שהציבור הטיפש בחר בימין. מראיין ידוע מגלי צה"ל, שאל היום באסטונר בשוק על המע"מ לירקות, וכמובן נופף כלפיו בסוף באצבעו: אתה הצבעת ביבי נכון? תרגום שלי: טיפש שכמוך, הבאת את זה על עצמך, ועלינו, וזה ברדיו הא-פוליטי של "החיילים".

אני מבקש לקרוא מעכשיו בעין ביקורתית את הכותרות הראשיות של טבלואידי-הקטסטרופה. שימו לב לזה בעצמכם. תמיד רק איומים, רק אסונות מתרגשים (שאף פעם לא מתממשים, אבל זה לא חשוב).

* אובאמה? מוצג כאיום קיומי למדינה

* האו"ם יחקור את "עופרת יצוקה" (טוב, אז לא)

*ההתנחלויות (שתקשורת הקטסטרופה רק בזה מתעסקת מהבוקר עד הערב) יחריבו אותנו

* איראן? שואה

* פקיסטאן? שואה מחר.

* הנכבה? איך אפשר בלי הנכבה, אותו אסון שהפלסטינים הביאו על עצמם, והתקשורת שלנו דורשת שאנחנו נכפר עליו?

* צפון קוריאה? הלקח שמחכה רק לנו

* סוריה? אסד מאיים ושוב מאיים, בסוף ממילא ישמיד אותנו

* חיזבאללה? עוד רגע יכבוש את כולנו

* החינוך? כבר מת

* הפוליטיקאים השולטים? כולם מושחתים, זבל של בני אדם

* המערכת הכלכלית? בצווחות של טלה נשחט זעקו כאן כתבים כלכליים שמיקרופון בידם, נגד כל שינוי. ואם צריך להיות שינוי, הרי הוא חייב להיות סוציאליסטי. בואו נהרוג את העשירים, הבה נגרש את היזמים. הבה נגילה

* החיים שלנו כאן? עינוי מתמשך, עדיף לחתוך וגמרנו. מדובר במדינה שכולה "אקספרס של חצות"!

זהו תהליך מסוכן, שכן הוא יכול להביא את מקבלי ההחלטות אצלנו לקבל החלטות שגויות, על סמך הלכי הרוח האלה, ב"ציבור" כביכול. כך הנבואה עוד תגשים את עצמה.

מי שמקשיב או קורא את טבלואידי הקטסטרופה (וזה נכון גם לתקשורת האלקטרונית, כמובן) מסיק שזה המקום הנורא ביותר בעולם, שממילא יושמד בתוך פרק זמן כלשהו. ימים שלמים אין אפילו ידיעה חיובית אחת בעיתון שלם, במהדורת חדשות שלמה. רק אסונות, מעשי חורבן וקטסטרופות שאם עוד לא הגיעו, אז יגיעו מחר. מישהו הרי עורך את העיתונים הללו, את מהדורות החדשות, את היומנים. כך הוא רצה שהדברים יופיעו.

כאילו לא מדובר בפלא עולמי, מדינה שב-60 שנה הצליחה להיות בין 24 המדינות העשירות בעולם, נס טכנולוגי מדהים, שנייה בטכנולוגית המידע לארצות הברית בלבד, שכלכלתה איתנה מכלכלת ארצות הברית והמערב, שמתמודדת מול איומים אמיתיים ומדומים, במידה מרשימה של הצלחה. מדינה נעימה מאוד לחיים, מלאה תרבות, יצירה ושמחה.

כל אלה הם הרי מחוץ ל"סדר היום", שנקבע על ידי אותה קבוצה סגורה של 50 אנשים שאינם נבחרים, אינם מתמודדים ואינם נושאים בשום אחריות. מערכות קורסות, בירוקרטיה נוראה, שחיתות בכל מקום, מה אתם יודעים. יש רק מערכת אחת בריאה, אין בה טיפת שחיתות ואסור לעולם לסקר או לבקר אותה, התקשורת עצמה.

אין בתקשורת הזו חמלה אמיתית כלפי מי שקורא אותה, אין אמפטיה, אין אהבה. התקשורת הזו שונאת את הצרכנים שלה, מענישה אותם, מצליפה בהם יום יום, כמה מצבם גרוע, ועוד מצפה שישלמו על כך מכספם!

היא תמיד תדבר בשם העשוקים, המסכנים ו"הפריפריה", אך היא בעצמה אליטה חזקה, עשירה, מקושרת, שקשה לפגוע בה; היא הון וגם שלטון. אז מה אם הטלוויזיה הלימודית אינה מלמדת ואינה מחנכת. העיקר שהיא מספקת פתרונות תעסוקה ל"טאלנטים" מן השמאל, שנמצאים במעבר, בין כלי תקשורת לכלי תקשורת, ואבוי לפוליטיקאי שיעז לגעת בה. אך מה לזה ולחינוך? לבחינות הבגרות, שחצי מילדי ישראל לא מגיעים אליהן בכלל? לא עדיף היה לקחת את טובי המורים שיכינו את "הפריפריה" לבגרות, באמצעות השידורים? אה, זה לא.

אז מה אם גלי צה"ל הפכה לתחנת מעבר ל"טאלנטים" במעבר, כולם מאותה גישה פוליטית, מאותו צבע, מאותו זן, מאותו מוצא. אך מה לזה ולחיילים? כך משדרת אליטה ברורה לצבא שרובו כבר מורכב מה"פריפריה". אנחנו נלמד אותם מה טוב, ונייסר אותם אם צריך, כדי שבפעם הבאה יצביעו נכון.

אילו תהליכים הרסניים לחברה שלנו, שקריים ובלתי דמוקרטיים.

ברגע שאני פותח עיתון, לוחץ על כפתור הרדיו, מייד מזנקת עלי האג'נדה המייסרת, הנושכת, הממיתה, המחריבה כל פטריוטיות, ושמחת חיים. כאילו שום דבר חיובי לא קורה במדינה המחורבנת הזו, תחת הממשלה המחורבנת הזו, כשפרשנים לענייני "ביטחון" מתפייטים על סוגי הטילים שיגיעו לכאן, וכמות הנפגעים מהם, כמו שהתפייטו על "פצצות המימן" של סדאם חוסין.

בחמת זעם צדקנית וצבועה זועקים שדרנים למען החלשים והמסכנים, וסופרים אחר כך בשקט את הכסף בחברות ההפקה שהקימו בזכות המאבק הקדוש. הגרועים ביותר הם הצבועים.

אני לא מקבל את המסרים המוטים פוליטית חד-צדדית, את פרשנויות ההבל, אני לא מוכן לקבל עוד את החרבת השמחה היומית שלי, ואני לא מזוכיסט. מה לעשות, אני לא שונא את עצמי, לא את המדינה שלי ולא את הממשלה שלי, כל ממשלה שתהיה.

אני נאלץ לקבוע בצער שאיבדתי את האימון בתקשורת הישראלית הזו, שאין לה דבר עם אתיקה מקצועית, גאווה עיתונאית ואובייקטיביות. זוהי זכותו של הציבור לקבל תקשורת אובייקטיבית במדינה דמוקרטית, מסקרת ולא יוצרת, תקשורת שאין לה אינטרס פוליטי או אישי. תקשורת.

ברצותי לשמור על עצמי ועל בריאותי הנפשית, הפסקתי לקרוא את התקשורת הזו, הפסקתי להאזין לה או לצפות בה. המקום היחיד בו אני רואה טלוויזיה ישראלית הוא חדר הכושר הציבורי, וגם אז אני מיד מעביר לערוץ בינלאומי. במכונית אני שומע מוזיקה בלבד.

אם נעשה כך כולנו, היא תבין, ותחזור אל המקום המרכזי הראוי לה בחברה דמוקרטית: תקשורת חופשית שיש בה מוביליות מקצועית ושעריה פתוחים לכל, ולא עוד מפלגה פוליטית סגורה.

לא תבין – תישא במחיר מעשיה.

26.5.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: אני חושב שחלק ניכר מנמעני המכתב העיתי, וכמובן אני, וגם רוב נמעני האתר שלך – חותמים בשתי ידיים על דבריך. יום יבוא ואנשים כמונו יקבעו את סדר היום הציבורי ולא המנוולים, הצבועים, רודפי הבצע ומוכי שיגעון הגדלות (שהם לא רק שמאלניים) שבתקשורת – העורכים כיום שטיפת מוח פרו-אובמית ופרו-פלסטינית המכוונת נגד מדינת ישראל וממשלתה, נגד כל ממשלה, שטיפת מוח הפועלת על חלק ניכר של קהל ישראלי מטומטם ונבער מדעת.

* * *

ביטול מנוי על "הארץ" במחאה

על רשימתו של בני ציפר "שמחת בית התועבה"

יצחק שויגר

עו"ד ונוטריון

המגינים 14

הרצליה

1.5.09

לכבוד

מחלקת מנויים

עיתון הארץ

א.נ.

ביטול מנוי

הנני חוזר ומאשר את  הודעתי הטלפונית  ושיחת עימכם מהיום בה ביקשתי לבטל את המנוי לעיתון. ואת הסכמתכם לבטלו.

אני מנוי על עיתונכם קרוב לחמישים שנה.

אני שוקל זמן רב לבטל את המנוי בשל הבמה החופשית שאתם נותנים לשונאי ישראל.

עם כל הכבוד לפלורליזם הנאור, שכנראה להערכתם הנכם נוהגים על פיו, שבשמו, אתם מתירים לאנשים כמו עמירה הס גדעון לוי ובני ציפר ואולי גם אחרים להשמיץ ולבטל כל דבר בעל ערך במדינה ולתת יד לכל דעה המושמעת על ידי הקשים אויבנו. ישנם דברים שאינם מתקבלים  על  הדעת.

הבוקר הוגדשה הסאה עם פרסום מאמר השטנה של בני ציפר "שמחת בית התועבה". מותר וצריך שתהיה ביקורת גם על יום מקודש כיום העצמאות אולם לכנות אותו כ"שמחת בית התועבה" כמשקל נגד לשמחת בית השואבה, היה בשבילי קו אדום שנחצה. אפשר גם לתת כותרת אחרת למשל "הרהורים על יום העצמאות" ולנסח אחרת.

אני מקווה שרבים נוספים יפסיקו לתמוך בכם על ידי ביטול המינוי ובכך אולי נחליש לפחות את אויבינו מבית.

אני אעביר את המכתב והידיעה לידידיי על מנת שיצטרפו אליי אם אמנם הם מנויים שלכם  על מנת שיפעלו כמוני.

בכבוד רב,

יצחק שויגר

 עו"ד

אהוד: קוראי המכתב העיתי הוותיקים יודעים את עמדתי, שעליה אני חוזר כבר שנים אחדות. יש להיאבק על דמותו של עיתון "הארץ", שהפך פקעת לצפעונים לא מעטים ומנהל לאחרונה מדיניות אובאמית, פלסטינית ואנטי-ישראלית, אבל אסור לתת לעיתון ליפול על ידי ביטול החתימות עליו אלא לקוות שיבואו לו ימים טובים יותר, גם למוסף לספרות האזוטרי והפלסטיני שלו הנערך בידי שונא ישראל, כי אין לנו בארץ עוד עיתון ברמתו של "הארץ" וכותבים בו גם לא מעט אנשים ישרים ומוכשרים, שאינם נימנים על שונאי ישראל.

* * *

איליה בר זאב

נוֹף אַחֵר

70 לאורי איתיאל

 חֹרֶף שָׁחוּן.

יָמִים רְווּיֵי אֵשׁ נִצְרָבִים –

פֹּה וָשָׁם גְּשָׁמִים מְקוֹמִיִּיּם.

אִישׁ קַל רַגְלַיִם רָץ בַּשְּׁבִיל, מְצַלֵּם נוֹף אַחֵר,

אֲנָשִׁים:

דְמוּת כֵּהָה מְפַרְכֶּסֶת בִּתְפִילָה עַל מְצוּקֵי חוֹף

מוּל שְׁקִיעָה בּוֹעֶרֶת,

דַּיָּגִים אִלְּמִים מַשְׁלִיכִים חַכָּה אֶל הַמַּיִם,

קוֹרְמוֹרָן מִתְבּוֹדֵד בְּשֶׁן הַסֶּלַע

בְּחָרְבוֹת אַפּוֹלוֹנְיָּה.

מַקְלוֹת טִיּוּל מוֹבִילִים בְּנֵי אָדָם וְתַּרְמִילִים

בִּדְרָכִים מְפֻתָּלוֹת.

גַּלִים

קְטַנִּים

מִתְגַּלְגְלִים

אֶל חַלּוּקֵי אֶבֶן מְחֹרָרֵי עֵינַיִם –

מְלַטְּפִים רַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

נְחָלִים עֲדַיִן הוֹלְכִים אֶל הַיָּם הַתִּיכוֹן –

יָם רָגוּעַ מִתַּחַת לָרָקִיעַ,

אִישׁ רָץ.

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר בערוץ 23

ביום חמישי, 11.6.09, בשעות 8.00, 12.00 ו-18.45

ישודר בתוכנית "המועדון" בהנחיית דליק ווליניץ

ראיון עם אהוד בן עזר

על היחסים בין עולם הספרים לעולם האינטרנט

ועל ספרו החדש "ספר הגעגועים"

לפרטים ושאלות "המועדון" – 03-6247202

* * *

הללויה ברכבות בישראל

שום רשת רכבות קלה או רגילה, ארוכה או קצרה, לא תפתור את בעיית התחבורה הציבורית המשותקת מכניסת השבת ועד צאתה ובמרבית חגי ישראל – ולכן אין ברכבות שום תועלת לעומס בכבישים כי עדיין כל משפחה שידה משגת תרכוש מכונית אחת או יותר כדי שיהיה אפשר לה לטייל בשבתות ובחגים שבהם הדתיים והחרדים ספונים ממילא בבתיהם ובבתי הכנסת שלהם וחוסכים מאיתנו את נוכחותם בכבישים אך גורמים לכך שלעולם לא נוכל לעלות בשבת בבוקר על רכבת לאילת או לצפון הארץ. כן. כולנו משלמים את מחיר הכפייה הדתית התחבורתית הנבזית הזו, מצב שאינו קיים בשום מדינה מודרנית ותיירותית בעולם!

* * *

מ-דן: עוד על הפופולאריות של לילי מרלן

למחב"ע שלומות,

בחב"ע 443 דנה ניצה וולפנזון בשיר הידוע מימי מלחה"ע השנייה – "לילי מַרְלֵן".

 בחב"ע 444 הביא אליהו הכהן שלושה נוסחים עבריים לשיר שרווחו בשעתו בארץ-ישראל כאשר לילי הגרמנייה הפכה לנילי המקומית (המשכנו במסורת זו עם 'היי ג'וד' של הביטלס שהפכה  לרות בפי חוה אלברשטיין ואחרים).

בחב"ע 445 נמסר מידע נוסף מאתר 'זמרשת' עם הליברית הגרמנית וכן יוסף חרמוני הביא תרגום מדויק, פרי עטו, אלא שלא כל-כך דייק בענין תולדות השיר.

מאחר ואליהו הכהן, כדרכו, מסר מידע תמציתי, ארחיב ברשותכם היריעה וגם אאיר את "הנקודה היהודית", וכיוון שהוזכר הביצוע של הזמרות ורה ליין ומרלן דיטריך אזכיר גם את המבצעת המקורית-הראשונה.

ובכן, כפי שכבר כתב אליהו הכהן, מילות השיר חוברו בימי מלחמת-העולם הראשונה, ובשנת 1938 הלחין הקומפוזיטור נורברט שולצה (Norbert Schultze) את המנגינה.

שולצה היה מלחין של אופרטות, אופרות וכן פזמונים לפרסומות. ואכן הוא התאים מנגינה שלו, שחיבר קודם לכן עבור איזושהי פרסומת, למילות השיר ולרוחו. כיוון שהשיר הוא על פרידה וגעגועים, הלחן היה בקצב איטי, ובמידת מה מלנכולי. כדי להקליטו פנה לזמרת קברטים ידועה בזמנו בברלין (שעבדה ג"כ בשוויץ ובווינה) בשם ללה אנדרסן (זה שמה המקצועי , שמה מלידה וקיצור קורות-חייה בקישור להלן). התקליט יצא לשוק בשנת 1939 אך לא זכה להצלחה.

כשנתיים לאחר מכן, כאשר גרמניה כבשה את יוגוסלביה, בשלהי 1941, מקים הצבא הגרמני תחנה שידור (מעין גל"צ) לכוחות במזרח-אירופה ובזירת המידבר המערבי (הקורפוס האפריקאי בפיקודו של רומל). התחנה משדרת בגלים קצרים ונקלטת היטב באיזורי הים-התיכון, כאשר מדי פעם כללו עורכי השידורים, בין הפרפראות המוזיקליות, את השיר "לילי מַרְלֵן", שמיד הפך ללהיט בין החיילים (פרטים נוספים בקישור לספר "אלמיין" מאת ג'ון בירמן וקולין סמית).

כשהגיע הענין לידיעת משרד התעמולה הנאצי,אסר השר גבלס ימ"ש את השמעתו מן הטעם שהוא פוגע במוראל החיילים, ואכן במשך מיפר חודשים נמנעו מלשדרו. תגובות המשרתים בחזית ושל בני משפחתם הביאו את המיניסטר ועוזריו לשקול שנית,וכפי שנהגו במיקרים דומים בעבר (לדוגמא – לורליי של היינה, מחקו שמו וכתבו המחבר עממי) קראו לשולצה כדי שיוסיף ללחן יותר ברוורה (bravura – איטלקית – תפארת, הוד).

הוא הבין את ה"רמז" והקליט שנית עם הזמרת ללה אנדרסן, כאשר ברקע תיפוף תופים, מה שנתן לשיר נופך של מארש איטי. התקליטים החדשים הופצו והגיעו גם לתחנת השידור בבלגרד, ובשל הפופולאריות לה זכה השיר נהגה התחנה לסיים בו את שידוריה מדי לילה.

כוחות בריטניה בחזית המידבר המערבי האזינו לשיר בעיקר באמצעות מקלטי הקשר הצבאיים שהיו גם הם בתחום הגלים הקצרים (ועל כך בקישור על היחידה המיוחדת של המודיעין הבריטי – קמא"ט/ (LRDGועל-פי מילות השיר בנוסח של היחידה הנודעת שא"מ –  SAS( שירות אווירי מיוחד – Special Air Service), הנמצאת גם כיום בסד"כ הצבא הבריטי. יש אישוש לתגובתו של אב"ע להערת חרמוני על הפתיחות כביכול בקבלת השיר על-ידי חיילי בנות-הברית (חב"ע 445). עד ימינו אלה משמש השיר כמארש, איטי, של היחידה.

ובאשר לנקודה היהודית, במסגרת עבודתה הכירה הזמרת ללה אנדרסן אנשים רבים מחוגי הבוהמה בברלין, וינה ושוויץ, ובין ידידיה נימנו גם יהודים. ידידות מיוחדת נקשרה בינה לבין מלחין, מנצח ומנהל מוסיקלי יהודי-שוויצרי בשם רולף ליברמן. במשרד התעמולה הנאצי ידעו על כך וכמובן דרשו ממנה לנתק את כל הקשרים הללו. לאחר המלחמה ליברמן ואנדרסן חידשו את ידידותם והיו בקשר עד מותה. על בן עמנו רולף ליברמן בקישור להלן.

ולא ניתן לסיים מבלי להזכיר את סרטו של הבמאי הגרמני ריינר וורנר פאסבינדר שעיבד למחזה ואחר-כך לתסריט את האוטוביוגרפיה של ללה אנדרסן, שהיתה בשעתו רב-מכר – בכיכובה של השחקנית הגרמנייה הנודעת האנה שיגולה (פרטים בקישור להלן).

ישר כוח,

מ-דן

"מכתב זה ארוך מהרגיל רק בשל העובדה שלא היה לי די זמן לקצרו." בלייז פסקל (1662- 1623).

קישורים:

http://www.imdb.com/name/nm0026198/bio

http://www.colin-smith.info/pages/books/extracts/alamein/extract_01.htm

http://blindkat.hegewisch.net/lrdg/lrdglilimarlene.html

http://www.universaledition.com/truman/en_templates/view.php3?f_id=164&spr=en

http://www.imdb.com/title/tt0082661/

* * *

נתי אבנרי

הפז"ם של הערבים בישראל

לא הגיוני לטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה אלפי שנים, נוכח מחקרים שמוכיחים את ההיפך.

מי לא שמע מדי פעם ח"כים ערבים משתמשים במנטרה: "אנחנו ילידי הארץ... אתם באתם אלינו, לא אנחנו אליכם"? האם יש מישהו שלא מכיר את האמירה כי "היישות הציונית נישלה עם שחי על אדמתו מזה אלפי שנים"?

במרכז המיתוס שמטפחת התעמולה הפלסטינית, עומדת נוכחות ערבית רצופה בארץ ישראל, לעומת חבורת "קולוניאליסטים" ציונים שהגיעו על-מנת לגזול את אדמתם, עליה ישבו בשלווה ובנחת.

אך האמת שונה. ערב ההתיישבות הציונית, שהחלה בהקמת פתח-תקווה, אם המושבות, ב-‏1878, היתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט לגמרי. אוכלוסייתה היתה דלילה ובחלקה היתה זו אוכלוסיית נוודים.

ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הגיאוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי: "לא תהיה זו הפרזה לומר שביהודה אין אות חיים." ברבע הראשון של המאה ה-‏19 נמנו בארץ-ישראל המערבית 250 אלף תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז ועד ערב הופעת הציונות, נאמד בכ-‏30%. לעומת זאת, בין 1870 ל-1947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-‏270%!

כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, יש הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי עקב המודרניזציה והשיפור בתנאי התברואה. עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-‏19, חל גידול איטי באופן בולט לעומת הגידול בארץ-ישראל המערבית.

הסיבה האמיתית נעוצה בגלי הגירה ערבית, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחייה בארץ. חמולות מכל רחבי האזור זרמו ארצה מסוריה, לבנון ועבר-הירדן, וכן מסודאן ולוב. היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי, שהגיעו מצפון-אפריקה, שאמי שהגיעו משאם וחורני שמקורם בחורן (סוריה). מצרי מקורם במצרים וג'ואריש מלוב.

את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם ד"ר יובל ארנון-אוחנה: הגירת שבטים בדווים לא"י הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות ה-19 וה-20. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה, שנאחזו בבקעה, או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לא"י דרך עבר-הירדן ומחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע במאה ה-19 ממצרים, ביניהם ערב אל-צעאידה – באזור חיפה. היו קבוצות שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, בושנאקים (מבוסניה), וכן שבטים בדווים כמו ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זבידאת באזור שפרעם, וערב אל-עראמשה, שחדרו לגליל העליון ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה ואזור חברון, אך רובם העדיפו את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן/

לכל אורך תקופת המנדט נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של הבריטים וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-‏80% בתקופה קצרה מאוד, 1944-1931.

הבריטים, שנהגו קמצנות בכל הנוגע לעליית יהודים, מעולם לא הקפידו על רישום ו"סרטיפיקטים" לערבים הזורמים ארצה, שאותם ניצלו לבניית תשתיות. מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-‏50 שנה, מגלים כי הפקידות הבריטית היתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה היתה כה גלויה לעין, עד שווינסטון צ'רצ'יל ציין בעצמו: "הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מניין היהודים."

או כפי שהצהיר נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט: "הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה."

למצב זה נמצא אישור מדעי במחקרו של המזרחן ד''ר שלמה אריה בן-אלקנה ז''ל, שסקר למעלה מ-‏800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית החל משנות ה-40, והעלה שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא את אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים היו 1,400 ממוצא מצרי, כ-‏900 מחצי האי ערב ו-‏500 מעבר-הירדן המזרחי.

לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל להמשיך ולטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה אלפי שנים

נתי אבנרי, דוקטוראנט במחלקה ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת בר-אילן. רכז תנועת "אם תרצו". המאמר פורסם לראשונה ב-Y-net:  20.05.09

* * *

אחת הסיבות לכך שנמצא החשוד ברצח דנה בנט היא שמאז שהצלחנו להדיח את אהוד אולמרט המושחת מראשות הממשלה המושחתת שלו – השתחרר חלק ניכר מכוח האדם המעולה של החוקרים של משטרת ישראל כדי לטפל גם בתחום הפשיעה הקלה כמו מעשי אונס ורצח מזוויעים.

* * *

אלישע פורת

מלחמה, בלי שלום

בין תרגומו של י"א טריווש לתרגומה של לאה גולדברג

ל'מלחמה ושלום' של ל"נ טולסטוי

לאחרונה הגיע לידי מכתב מעניין, העוסק במחלוקת שליוותה את הוצאת תרגומה של לאה גולדברג ל'מלחמה ושלום' של ל"נ טולסטוי בהוצאת 'ספרית פועלים'. אני מביא את המכתב כלשונו, כולל שגיאות הכתיב ואי דיוקים.

רעיה גביזסקי, עזבון המנוח הסופר יוסף אליהו טריווש ז"ל

רמת גן

19.2.1956.

לכב' הנהלת "ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר בע"מ". תל אביב.

א. נ.,

אני החתומה מטה, בת אחותו של הסופר אליהו טריווש ז"ל, המנהלת החוקית של עזבון המנוח הנ"ל, הנני פונה אליכם בדבר התרגום של "מלחמה ושלום לטולסטוי".

ודאי ידועה לכם, כי המנוח טריווש תרגם את הספר הנ"ל וזכות התרגום מגיעה לו.

והנה נדפס בהוצאתכם תרגום חדש של "מלחמה ושלום" ללאה גולדברג. כמובן שהרשות לכל אחד לתרגם מחדש , אבל התרגום הוא לא חדש, הוא רק תוקן, רק עבודת העריכה נעשתה. בזאת הודה גם העורך שלכם, המשורר והסופר אברהם שלונסקי.

ידוע לי היטב, כי מר יוחנן פוגרבינסקי פנה לסופר מר אברהם שלונסקי בשאלה, איך זה הרשה להוציא תרגום של המנוח טריווש בשנויים קלים. שזהו רק דבר עריכה גרידא. אבל בשום פנים, לא תרגום חדש. מר שלונסקי השיב על כך לשואל במלים אלה: "אמנם החזקתי את התרגום של ל. גולדברג שנה וחצי, לא חפצתי להדפיסו מאותו הנמוק שלך, אבל היתה דרישה מן ההוצאה והוכרחתי למסור את התרגום לדפוס". ההדגשה שלי – ר.ג.

בתור אפיטרופסית חוקית, לפי צו בית המשפט המחוזי בתל-אביב, של עזבון הסופר הנ"ל הנני באה להעמידכם על העובדה על פגיעה בזכות מחבר. "קופירייט".

והנני תובעת זכות זאת, וביחד עם זה הריני מגן על כבודו וזכרו של דודי המנוח – שעל ידי הוצאתכם נשללה ממנו זכות עבודה של רבת בשנים בימיו האחרונים.

לתשובתכם הריני מחכה.

בכבוד רב,

ר. גביזסקי

האפיטרופסית החוקית של עזבון המנוח יוסף אליהו טריווש ז"ל.

תגובות אנשי ההוצאה בכתב יד על גבי המכתב:

שלונסקי מכחיש הכל בתוקף שאמר ולו דבר בכלל על זה.

הטענה – ללא כל יסוד: ס. פ. הזמינה אצל ל. גולדברג תרגום של מלחמה ושלום, משום שהתרגום הישן נתיישן. והיא מסרה לנו תרגום חדש. והתובע יצטרך להוכיח, אם יוכל, שהתרגום אינו חדש.

המכתב מעלה כמה שאלות מעניינות. ראשונה – כמובן, האם היה המשך לחליפת מכתבי האזהרה המשפטיים, או שהיה זה מכתב יחיד שלא היה לו המשך.

שנייה – אם המהדורה של טריווש יצאה ממש באותה השנה, 1953, בהוצאת 'מסדה', מדוע לא נמצא מסמך הטוען טענות דומות שנשלח מטעם 'מסדה'? האם היתה זו יזמה אישית של האפיטרופסית או שגם מסדה היו שותפים לה?

שלישית – מנין לה שהתרגום רק תוקן ונערך מחדש, ולא חודש לגמרי? האם שלונסקי באמת אמר מה שאמר לפוגרבינסקי? הנשארו עדויות על כך? ומה הסימוכין לטענתה הגורפת "אמנם החזקתי את התרגום של ל. גולדברג שנה וחצי, לא חפצתי להדפיסו מאותו הנמוק שלך, אבל היתה דרישה מן ההוצאה והוכרחתי למסור את התרגום לדפוס"?

רביעית – נראה שלא היתה תביעה כספית או אחרת צמודה למכתב, אלא רק התראה על נטילת זכויות קופירייט שלא כדין. אגב טענה זו מוזמת בתחתית המכתב, בתוספת בכתב יד שהוסיף אחד מעורכי ההוצאה.

באשר להכחשתו של שלונסקי – 'מכחיש הכל ובתוקף', היא נשמעת לא משכנעת עד הסוף. ידוע ממקורות אחרים על סכסוך שנפל בין גולדברג לשלונסקי בעניין עריכתו הכבדה את תרגומה. הדים לכך נשמע עשרים שנה מאוחר יותר, במהדורת ספרי המופת, 1976, שעליה צויין במפורש – נערך בידי שלונסקי. אך כמובן היה זה כבר לאחר מותם של שני היוצרים הגדולים הללו. ייתכן שפוגרבינסקי ידע משהו על המחלוקת והביא דברים מרים אלה כדי לנגח את גולדברג ולעשות רושם על 'ספרית פועלים' ולהפחידה.

וכך, מכתב אזהרה יבש מגלה לנו מלחמה ישנה, המלחמה על 'מלחמה ושלום'. ואגב כך מגלה לנו יותר מטפח מה שלא ידענו בבירור עד כה, שהיתה אכן מחלוקת קשה בין אברהם שלונסקי ללאה גולדברג על תרגומה.

יוסף אליהו טריווש, 1855-1940, איש תרבות עברי רב תחומי. היה סופר ומשורר, מתרגם עיתונאי ובעל זיכרונות. וכן עסק בתולדות הספרות העברית. נולד בווילנה ומת בה. בין תרגומיו הידועים מרוסית היו ספריו של ל"נ טולסטוי, 'אנה קרנינה' ו-'מלחמה ושלום'. תרגומו ל'מלחמה ושלום' יצא בכמה מהדורות. למן הראשונה, שיצאה אצל א"י שטיבל בשנות ה-20 של המאה העשרים, ועד לאחרונה, הוצאת 'מסדה' 1953. המכתב של אפוטרופסותו המובא כאן מתכוון כמובן למהדורת 'מסדה' האחרונה.

יוחנן פוגרבינסקי, 1895-1959. נולד בנמירוב, אוקראינה, היה מזכירו של אחד העם ולימים מנהל בית אחד העם בתל אביב. עלה ארצה בשנת 1921, פובליציסט ועיתונאי, היה מזכירו של י"ח ביאליק חמש שנים. בין 1926 ל-1931. מקורב מאד לתנועה הרוויזיוניסטית. היה עורך מתקין ומביא לדפוס, ביבליוגרף ומעורב בפרשת רצח ארלוזורוב. הביא לדפוס את כתבי אחד העם ואת איגרותיו, וערך והוציא את הביבליוגרפיה שלו.

הרומן 'מלחמה ושלום' תורגם בשלישית, בידי אריה חשביה, ויצא לאור בהוצאת מ. מזרחי, 1973. ראוי גם לציין שבשנת תשל"ו 1976, כעשרים שנה לאחר צאת המהדורה הראשונה, יצא הרומן שוב, בהוצאת 'ספרית פועלים', המועצה הציבורית המפעל להוצאת ספרי מופת. אך הפעם צויין במפורש: העורך אברהם שלונסקי. ולבסוף, תרגומו של טריווש לא יצא מחדש מאז 1953. הוא נשכח לגמרי וספק אפילו אם הוא מעסיק חוקרים. לעומת זאת, תרגומה של גולדברג יצא מאז בכמה הדפסות ומהדורות, והוא נפוץ בקהל. ואפילו הציטוטים בכתוביות של סרטי הקולנוע והטלוויזיה של 'מלחמה ושלום' לקוחים ממנו.

* * *

ראובן ארגוב

מלחמות תמימות ושדה הקרב של העתיד

ניצחונו של רעמסס ה-2 בקדש הסורית על החיטים

או ניצחונו המופלא של גדעון שלנו ליד מעיין חרוד על המדיינים

או של אלכסנדר במזרח הקדום על הפרסים

או שלנו במלחמת העצמאות על הערבים

במבט מלמעלה אתה מבחין

בעגלות מלחמה חניתות מגינים

וכמה עשרות משוריינים עלובים

אך הרוח ששררה בין שורות הלוחמים

לא היתה כפי שתהיה במלחמת העתיד

רוח עוועים

כלי הנשק של המחר יוצרים לאנושות בעייה

בהיותם קיימים

מאחסנים אותם ביערות סיביר

ובלוס אלאמוס בניו מכסיקו

לא רחוק מהעיר

בתוכם דוגרים חיידקים קטלניים

ומולקולות יוצרות תגובות שרשרת

שהורסות ערים ואזורים שלמים

התגובה המנצחת לא קיימת יותר

היכולת להתגונן לא שרירה

האופציה הזאת אינה בנמצא

כל מי שיגלה על המסך טילים בדרך אליו

ישלח גם הוא את טיליו

לא ייווצרו שדות קטל או שדות קרב

יישארו תיקנים

וגם זה לא מובן מאליו

1000 שנה יעברו עד שאולי

תובחן התזוזה הראשונה

בעולם הדממה

אולי סיני זקן עם 3 רגליים ושני ראשיו

יגעגע אל הנחל

לאכול אצותיו

אולי איראני גמד עם ראש מרובע

אולי פלסטיני בלי אף ונראה כחורבה

אולי ישראלי עם זנב וצוהל כמו סוס

אולי אמריקני עם קרן בראש ומתנהל בהיסוס

לא תהייה שם שפה

ולא סדר של יום

זה יהיה הדבר

ולא הגיהנום

וזה לא יוכל להסתדר לעולם

זה יהיה הסוף הנורא מכולם

* * *

יואל נץ

אין הרציונאל תקף ככל שמדובר בשנאת יהודים

ראובן פדהצור מפרסם ב"הארץ" מה-15/5/09 "מסמך" שהוא תמצית מחקר בן עשרות עמודים שנערך בידי עבדאללה טוקאן ואנתוני קרוסמן מהמרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון, בו מסבירים החוקרים איך "בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן."

המחקר שלהם בוחן, בין השאר, את בעייתיות הנתיבים השונים של מטוסי התקיפה מישראל אל עבר היעדים המפוזרים, המבוצרים והמחופרים היטב עמוק בקרקע; מפרֵט את משקל הפצצות ואת מידת הדיוק הנדרשים לפיצוח שכבות השריון; מְחשֵב, כי דרושים 90 מטוסי קרב לשם מימוש המבצע, ושמתוכם יופלו כ-20-30 על ידי כוחות ההגנה האנטי אווירית.

המחקר מעלה גם אפשרות של שיגור 42 טילי יריחו, סימנים 1, 2 ו-3 אל עבר שלושה מתקני פיתוח הגרעין העיקריים באיראן, כחלופה לתקיפת מטוסי הקרב. המחקר קובע, לדברי "הארץ", כי למרות התקיפה ובתגובה לה יגבירו האיראנים אף ביתר שאת ונחישות את פיתוח הנשק הגרעיני, ישגרו לעבר ישראל טילי "שיהאב" 3 ויפעילו את חיזבאללה ואת חמאס שישגרו אף הם טילים וגלי מתאבדים אל עבר ערי ישראל.

בסיכום מחקרם מפקפקים טוקאן וקרוסמן, אם יש לאל ידה של מדינת ישראל לחסל או אפילו לעכב בעד פיתוח הנשק הגרעיני האיראני. לעומת זאת, הם ממליצים, כי מוטב לה לישראל לשנות ממדיניותה, לזנוח את תוכניות התקיפה ולהיערך תחת זאת לקראת העידן בו אירן תחזיק בנשק גרעיני. די בה, לשיטתם, ביכולת ההרתעה הישראלית, כדי להניא את שליטי איראן מן הרצון להפעיל נשק גרעיני כנגד ישראל, כדי שלא להמיט בכך על ערי ארצם חורבן והרס.

אין זאת כי מסקנת החוקרים נובעת מהתנהלות המלחמה הקרה בין העולמות הקומוניסטי והמערבי לאורך עשרות בשנים במאה הקודמת, בהן ההרתעה הגרעינית ההדדית פעלה ללא דופי.

אלא שאוי לה למדינת ישראל ואבוי לה אם תאמץ את מסקנות החוקרים! אוי לו ליהודי שיתעלם מן האמת המוטחת בפניו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, כי מידת הרציונאליות האנושית איננה תקפה ככל  שמדובר בשנאה כלפיו! אין לסמוך על שמץ של רציונאל בשיקוליו של אחמדינג'אד בשנאתו הפתולוגית והבלתי רציונאלית כלפי ישראל – ממש כשם שנעדר היה בשעתו רציונאל משנאתו היוקדת של היטלר ימ"ש כלפי היהודים. בשלהי גסיסת מלחמתו כנגד העולם ומלואו, כאשר כל מקורות כוח האדם הגרמני כבר נסתתמו, ציווה הפיהרר לגייס לשורות הוורמכט נערים בני 15 וזקנים בני 70, אבל לא התיר לשנות מייעודן המקורי של פלוגות הס.ס. – להוסיף ולטבוח ביהודים עד הסוף המר, ולא להפנות אותן נואשות אל קרבות ההישרדות!

* * *

יוסי גמזו

שִיר קָטָן בְּמַאי

מִנִּקְבּוֹת לֵילוֹת הַקֹּר וְהַצְּמַרְמֹרֶת,

כְּמוֹ טִפְטוּף שֶל סְטָלַקְטִיטִים שֶנִּקְוָה

בַּמָּקוֹם שֶבּוֹ הוֹפְכִים יֵאוּש וּמֹרֶךְ

בְּאַלְכִּימְיָה לֹא מֻסְבֶּרֶת

לְתִקְוָה, –

מִן הָאֹפֶל בּוֹ כָּל יוֹם מוֹסִיף לִגְרֹעַ

בֵּין סוֹרְגֵי מַעֲצָרוֹ הַמִּנְהָלִי

מִכֹּחָהּ שֶל הַצִּנָּה שְחוּזַת הָרֹעַ

שֶדִּמְּתָה כִּי הִיא הַסֵּדֶר הַכְּלָלִי, –

זֶה פּוֹרֵץ כְּמוֹ הַחֵרוּת מִתּוֹךְ מַלְכֹּדֶת

וּכְמוֹ אוֹר בֵּין רִיסֵיהֶם שֶל הַתְּרִיסִים

בִּבְעֵרַת פְּרִיחוֹת סָגֹל, לָבָן וָאֹדֶם

שֶל שְֹדֵרוֹת עֲצֵי בּוֹהִינְיָה מַתְרִיסִים

עַל חוֹמוֹת סַגְרִיר-הַלֵּב בָּהֶן נִסְתֶּרֶת

שֶמֶש-חֹרֶף – וְזֶה גָח פִּתְאֹם כְּמוֹ כַּת

דִּיסִידֶנְטִים הָעוֹלָה מִן הַמַּחְתֶּרֶת

אַמִּיצָה וְלֹא שְבוּרָה וְלֹא מֻכַּת-

אַכְזָבוֹת אֶל מוּל טַלִּית שֶכֻּלָּהּ תְכֵלֶת

שֶפּוֹרֵשֹ רְקִיעַ-מַאי חַף מֵעָבִיב

הַמֵּעִיר מִשְּנַת חָרְפָּהּ אֶת הַתּוֹחֶלֶת

וְאוֹמֵר לָהּ:

תִסְתַּכְּלִי,

סוֹפְסוֹף אָבִיב...

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

תערוכת סוטין אצל שרפנטיה

כשאתה עומד לפני הבדים האלה מתברר לך: אחד ענק לפניך – מתוח ושולח זרועות, נועז, טראגי ומזעזע. והקאליבר שלו מתקרב לזה של רמבראנדט.

הנושאים הם פשוטים, ועולמות שלמים גלומים בהם – סמלים הם, ויותר מזה:

על צלחת שלושה דגים מלוחים, או יותר נכון, דגים מתים – הם כל-כך מתים בחיוורונם הירקרק העצוב, ומשני עברי הצלחת שני מזלגות כמלקחיים שחורים אכזריים לוטשים עיניהם – אין אלה דגים ולא מזלגות – אלא – סיוט, ונושא הסיוט הוא המוות – ציפורני המוות שהאדם נאחז ביניהן ללא מוצא, לעצבות ולהצדקת הדין – הנה מה מלקחיים אלה עלולים לעשות לך – הנה כמו לדגים אלה – פגרים עצובים ומתים עד לזוועה –

תרנגולת שחוטה תלוייה ברגליה – וראשה למטה – חיוורת, אנושית, אין זו תרנגולת היעודה למאכל – זהו בר-מינן – מקורה פעור וזועק – למטה – מתחת למקור – ערימת עגבניות סמוקות סומק-דם משווע, סומק שהוא זעקה על כל הדמים הנשפכים בעולם – התרגשותו של הצייר היא גדולת-מימדים, כנה וכה יסודית – עד שהיא סוחפת אותנו עימו ללא סייג, ומשגעת אותנו לא פחות מאשר אותו –

הפסיון שכנפיו הגדולות הפרועות מספרות על גבהים לא-דווקא ממשיים – מונח מת כמלך נוגה על מגש השיש – שר את שירו המלכותי האחרון – כנפיים גדולות ופרועות אלה דראמטיות מאוד, ומספרות מה גדול ונוקב הוא האקורד בליבו של האמן, שעונה בהד אוניברסאלי כזה –

*

נכתב: 1952 לערך. ייתכן שאלה רשמים מנסיעתה לפריס בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך. יש לבדוק אם התקיימה אזי תערוכה של סוטין אצל שרפנטייה. הרשימה הזו לא פורסמה.

"גליגאי" לפרנסוא מוריאק

פרנסוא מוריאק, אחד מסופרי צרפת הגדולים בזמננו – שאינו נימנה במאה אחוז ל"באל קאנטו" של הסיפור הצרפתי, שאין בו מאותה קלות, שטף וגראציוזיות-הסגנון – אלא הוא ספוג יסודות דוסטוייבסקיים, ובאיטיות מכחולו החזק אין זכר ל"דרום" – כתב ספר חדש או ביתר דיוק נובילה, שיצאה לאור בהוצאת "פלאמריון".

התנופה של מוריאק, שהיא של סופר בעל קנה-מידה אוניברסאלי, והדרמאטיות הטראגית שלו, עשאוהו לזר במקצת לעמו. הקהל הצרפתי אינו מחבב אותו מדי, "הוא רציני מדי, הוא כבד," אומרים הצרפתים במשיכת-כתף קלה. הבהירות הקלילה התוססת של הצרפתים מסתננת אך בקושי לתוך ספריו כבדי-התוכן ומסעירי הנפש. יש בו מאכזריותו של אמן גדול, ובהלם פטישו היוצר אין מאומה מן החן הצרפתי הטיפוסי. מוריאק יוצר אנשים חיים ומפלצות חיות – הם חיים בכל רמ"חיהם, יצורי-אנוש המתלבטים ביצריהם וטובעים בים החיים כזבובים בתוך דבש. הם עולים ושואפים אל האור, והסופר מובילם בדרכים עקלקלות, זרועות חוחים – אל האור היחיד, אל הדת, או ביתר דיוק – אל אלוהים. ה"פינאל" הזה הוא טיפוסי למוריאק, אבל המטרה אינה חשובה כשלעצמה.

ברוב ספריו הוא מתאר את הפרובינציה הצרפתית, ודווקא הדרומית: נופי הגפן והקרתנות של העיירות האבודות שבצרפת, משהו אפור ונוגה מאוד עולה מציורים אלה. ויודע הוא את העיירה על כל גוניה וחצאי-גוניה. עושה הוא מלאכה זו באכזריות וביד חזקה; בעל-האחוזה הכבד הדומה לדוב בהוציאו את ראשו הקרח מתוך מעילו; אם-המשפחה הכפרית הכבדה, המחוסרת כל חן נשי, הסופרת את מעותיה ועינה פקוחה על בעלה ובניה, כדוגרת זעפנית. והצעירים, הבנים, המתחתנים לפי חוקי-הנדוניא – עושים חשבון: כך וכך הקטארים של גפן יתחברו עם כך וכך הקטארים של גפן. והנה זיווג.

מעטה החיבה הנודעת לטיפוסים אלה מצד הסופר, ואם אל טיפוסיו שבשנות העמידה אין לו חיבה, הנה למראה הצעירים מתחמם בו ליבו מזמן לזמן – וחיבה זו הוא מסתיר במעטה אירוניה קלה ועצורה ואצילה מאוד. מצד שני אין כמוהו יודע לצייר נער בגיל המתבגר, הנתון לייסורי "הסער והשאיפה".

מקום מיוחד נועד לנשים ביצירתו. גאלריה שלימה של דמויות צעירות מאוד, צעירות-למחצה, ומזדקנות. כעין מעבדה של אשף שיש בה שורה של צנצנות מצנצנות שונות: יש כרסניות וכהות, ויש צרות ושקופות, ויש בדולחיות וניחוחיות כמו הנערה-הילדה בנובילה האחרונה.

ומצייר הוא את אהבתה האחת והיחידה של האשה לגבר האחד. וזאת הוא עושה בתנופה גדולה ובמעין רליגיוזיות, שמסתמן בה משהו מיסוד האהבה השמיימית.

ספרו האחרון "גליגאי", שיצא זה עתה, עורר ביקורת קשה ב"בלאטר-פראנסאז", וביקורת לגלגלנית-במקצת וידידותית כביכול, מצד רוברט קאמפ ב"נובל ליטראר". "גליגאי" הוא כינוי, כינוי לאשה-דחליל – אשה הבטוחה שבכוח רצונה בלבד יכולה היא לרכוש את אהבת הגבר אשר היא רוצה בו, אהבה הבורחת ממנה. ושוב הפרובינציה הצרפתית: האם אוחזת ברסנם של הבעל והבת המתבגרת: "מרי". היא המחליטה את מי נאה לברך ועם מי נאה להיפגש. היא הקובעת גם בנוגע לחיי הבת – אך הבת משתמטת מידיה בהתנותה אהבים עם בן-הרופא ג'יל, למורת-רוחה של גליגאי, היא מורתה של מרי, בתולה-זקנה, מין ציפור שחופה, שצמאון החיים נותן בה אותותיו מכוח גזעה, גזע אצילים שירד מנכסיו – ואימה של מרי, נותנת לחמה הפלבאית, אומרת עליה: "מין רזון כזה! אבל הגזע, כן הגזע, אי אפשר לדעת היכן הוא מסתתר."

גליגאי עושה קנוניה עם ג'יל, בנו של הרופא, שאת ניקולה חברו היא אוהבת ורוצה להינשא לו. הקנוניה היא מעשית למדי: תן לי את חברך, ואני אשפיע שתלמידתי תהיה לך. אינטריגה פרימיטיבית במקצת של מהתלה פרובינציאלית. אבל שתי הסצינות שבין שני הזוגות: מרי-וג'יל – גליגאי-וניקולה, הן בלתי-נשכחות. ואם להוסיף לזה את הטחת המכחול לתיאור האם, בהתקפת מחלתה הממארת, ואת האב לאחר קבורתה – הרי זה מעשה אמנות רב.

ג'יל ומרי נפגשים ערב-ערב גם כשהאם מוטלת על ערש דווי, אבל ביום הקבורה, בערב, לא ייתכן להיפגש. אך הם נפגשים משני עברי הנהר – הוא מצד אחד והיא בצד השני: כוחות ראשוניים, נמשכים זה לזה ונהר ביניהם – הם רואים זה את זה מרחוק, הוא בגדה האחת מדליק מדורה, והיא בשמלתה הלבנה מבהיקה לאור הכוכבים בגדה השנייה, ובסיגרית הדולקת שבידה היא חורתת בכתב-חרטומים בתוך ליל-הקיץ הבשום, מאותם הלילות, שאדם זוכר עד יום מותו.

הסצינה השנייה היא בין גליגאי וניקולה. ניקולה הבטיח לשאתה כדי שחברו הנערץ ג'יל יקבל את מרי. אמנם מסירות והקרבה זו מעוררות ספקות, והנה סוף-סוף מתקומם הבחור ומחליט לנער את גליגאי, אך היא אינה עוזבת את טרפה ונלחמת כחתולת-בר לאושרה. הוא מכה בגרזן על עורפה, הוא עורף אותה במילים – והיא תוקפת שוב ושוב עד שהוא מנחית את המכה האחרונה, המחסלת אותה. התאכזרותו של הנער לאשה השנואה מפתיעה, ונער זה הוא-הוא השה שמוריאק רואה בו עולה לאלוהים.

*

נכתב: 1952 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 27.6.1952.

פריס בחודש מרס...

הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.

העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. "נוטרדאם" מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.

זוהי פריס – פריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן "העם היושב בציון") נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש"הכל שב כאן להיות כשהיה."

ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – "הלך". ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.

"אנחנו פחות ישרים כעת," – סח לי אחד פשוט, בן העם: "שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל."

לשם בעל חמש האותיות, אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה"רכוש הנטוש" – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: "לחיי היהודים" וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: "הלאה בלום היהודי!"

אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. "אין עלה על עץ", רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.

רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה...) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.

הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.

על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות "נרקיס צהוב" ו"צבעונים" ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.

זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.

ואף זה אחד השינויים.

*

השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –

שטסר[?] הוא קצר-קומה ולכן הוא שמח להרים את מקלו גבוה גבוה –

משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –

הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –

המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –

עדרי מכוניות – מליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –

האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאשה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אשה יחידה – "לא בסדר", לא באמת לא בסדר –

מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –

עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –

לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –

*

נכתב: 1952. תקופת ההתרחשות: אביב 1952. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 29.8.1952, למעט הקטע האחרון, מהכוכבית והלאה, תוספת שנמצאה בכתב-יד, כניראה מסופה של אותה תקופת-ביקור.

בחודשי מרס-ספטמבר 1952לערך ביקרה אסתר ראב בפריס לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, זאת לאחר שלא ביקרה בעיר מאז שלהי שנת ה-30.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

ד"ר יפתח הגלעדי: האם אפשר לדעת מה מצבי ביומן שלך וגם לקבל לקריאה את הקטעים שבהם אתה מזכיר את שמי – כך שאוכל לעבור עליהם ולהוסיף את הערותיי כדי שלא תכתוב עליי שקרים ולא תסלף את דמותי בעיני הדורות הבאים?

אהוד בן עזר: לא, אי אפשר. אבל תוכל לקרוא הכול כאשר ייחשף היומן במלואו לציבור בשנת 2036 – במלאת לי 100 שנים ו-31 שנים למכתב העיתי.

* * *

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,120 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל