גיליון מס' 449

תל אביב, יום שני, ט' בסיון תשס"ט, 1 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת דברי ילנה (הלנה) בונר, אלמנת אנדריי סחרוב – בפורום החרות באוסלו, 19.5.09

וצרופת דף-דף חדשה וצרופת "הארץ" על המתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דֻּבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי.

ד"ר אברהם וולפנזון: סכנת הטוטאליטריות האג'נדיסטית.

אהוד בן עזר: לא 4 אלא 5 מלחמות אזרחים בין הירדן לים?

יוסף דוריאל: אמריקה ואנגליה – כמנציחות מלחמות הערבים בישראל.

עמי עתיר: דרישת שלום משכונת אליעזר, בעקבות "ספר הגעגועים".

מתן וילנאי על "ספר הגעגועים".

יוסף אורן: מי ראוי להיות היורש? על הסיפור "יורשים" של עמוס עוז.

משה ברק: הקפיטן ג'וני – מי מכיר מי יודע?

 אורי הייטנר: המגרש הלא נכון.

רותי דנון (שטראוס): "יונגה יידישע ואנדר פוגל".

משה כהן: הסגידה לאסלאם, דת אבותיו של הנשיא חוסיין אובמה, היא הערך העליון עבורו.

אלי יזרעאלי: אובמה הוא הנשיא הטוב ביותר לישראל.

יצחק שויגר: "העיר שאתה זוכר, איננה. הכול אצלך בדימיון. שום דבר שאתה ראית, כבר לא קיים." תל אביב בשמונה תחנות.

נחום גוטמן בן השבע או התשע יושב באודסה  על ברכי צינה דיזנגוף?

רות ירדני כץ: דליה איציק יקרה.

פרסומת חינם לייצוא הישראלי לצרפת.

אלימלך שפירא: אם הם פועלים בשליחותו של אלוהים אז אין אלוהים ורק השטן שולט בעולם.

אהוד בן עזר: הלוואי שיקום לארה"ב צ'רצ'יל חדש שיעיף את הצ'מברליין האובמי מבמת ההיסטוריה!

* * *

יוסי גמזו

דֻּבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי

דֻּבְדְּבָנִים מַזְכִּירִים לִי אֶת מַעֲלֵה-

הַחֲמִשָּה, אוֹ קִרְיַת-עֲנָבִים. אֵינִי יוֹדֵעַ.

מִכָּל מָקוֹם: דְּמָעוֹת דְּבִיקוֹת שֶל שְֹרָף נוֹטֵף

מִפָּמוֹטֵי קָזוּאָרִינוֹת שֶפְּתִילוֹת-

צַמְּרוֹתֵיהֶן מְהַבְהֲבוֹת אֶת הַשְּקִיעָה אֵי-שָם עָמֹק

בִּשְנוֹת הָאַרְבָּעִים הָאֲבוּדוֹת שֶהֵן תָּמִיד

חַמּוֹת וּמְטֻשְטָשוֹת בְּחוֹל אוֹ מֶלַח

אוֹ שֶמֶש בָּעֵינַיִם. מַמְטֵרוֹת

חָגוֹת בְּפִּירוּאֶט סְבִיב בִּיתָנֵי-הַהַחְלָמָה

וּשְתֵּי יָדַיִים לְבָנוֹת, שֶבְּקֹשִי הֵרִימוּ

אוֹתִי, כְּמִשְאָלָה, בַּאֲוִיר-הֶהָרִים הַשָּקוּף אֶל עֵץ-

דֻּבְדְּבָנִים כֵּהִים כְּעֵינֶיהָ, חֲמוּצִים כַּבְּכִי

שֶעוֹד הָיָה, לְאִטּוֹ, מַבְשִיל בִּי, וְלֹא יָדַעְנוּ

אֲנִי עָלָיו וְהוּא עָלַי. בְּעוֹד. לִפְנֵי.

מֶה

עָשִֹית מֵאָז, בְּאוֹתָן יָדַיִם, אִם מֻתָּר

לִשְאֹל. וּלְשֵם מָה. וּלְאֵיזֶה צֹרֶךְ

הָיוּ דְרוּשוֹת לְךָ, בַּבִּזְבּוּז הַנּוֹרָא הַהוּא

מִתַּחַת לַבְּרוֹשִים הַפָטָלִיסְטִיִּים הָאֵלֶּה

שֶל בֵּית-הָעַלְמִין הָעִירוֹנִי נַחֲלַת-יִצְחָק

אִם לֹא הָיָה בָּהֶן כְּדֵי

לְהוֹסִיף לִגְבִיר שֶכְּמוֹתְךָ מְאוּם,

לֹא מִתְעַשֵּר לֹא מִתְרוֹשֵש. וְאִלּוּ

לִי?

(מתוך "ארצות הצמאון")

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

סכנת הטוטאליטריות האג'נדיסטית

הראיון של מוסף "הארץ" מערב חג השבועות עם פרופ' אהרן ברק (זאב סגל ואריאל בנדור, "האדם הנאור", 28.5.09), והביטוי המפורסם שלו "הכול שפיט" – העלו בזיכרוני את תקופת לימודיי בהיסטוריה מודרנית אצל פרופ' יעקב טלמון, בנושא "המהפכה הצרפתית ותקופת נפוליון".

פרופ' טלמון הוכר אז בעולם החופשי כמבשר המלחמה הרעיונית הנמרצת נגד טוטאליטריות ומקארתיזם – נגד רדיפתם [בשם החוק ו"כבוד המשפט"] של אישים דגולים ומנהיגים שנבחרו לתפקידם באורח דמוקרטי, ונגד כל ניסיון להדיחם במשך כהונתם ולהכפישם גם אחרי שסיימו את תפקידם הציבורי בטענה ש"הכל שפיט".

פרופ' טלמון הוכיח בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית" [שתורגם לשפות רבות והיה רב-מכר זמן רב] כי בשם האידיאלים הדמוקרטיים מפעילים משפטנים ועיתונאים רבי-אמביציה וחסרי-ריסון-עצמי את מערכת החוק והמשפט נגד אישים בולטים במערכת הפוליטית והדמוקרטית, וכאשר רוממות-החוק בפיהם – במעשיהם הם פוגעים בחופש-הפרט ובאינטרס הממלכתי גם יחד.

 אולי הביטוי הקולע ביותר לקיומה בפועל של סכנה זו במדינת ישראל המודרנית כתובה בספרו-יומנו של יצחק רבין "פנקס שירות", עמוד 557: "ראיתי ביועץ המשפטי [אהרן ברק – א.ו.] שותף לסחבת, הפוגעת באזרח באורח החמור ביותר... בכך הפך פרופ' ברק לסמכות עליונה ולפוסק בלעדי ועליון... [כתוצאה מ]הסטיכיה הציבורית... העיתונות והשיטה הפסולה, לשפוט אדם לפני שהמשטרה החליטה אם יש בכלל מקום לפתוח בחקירה ובטרם ניתן לו להגן על עצמו. הסחבת של המשטרה ושל היועץ המשפטי... אדם אהוד על כל מכריו וחבר מצויין הופקר למלתעות ההשמצה ונדחק אל המבוך-ללא-מוצא של ייאוש-ללא-תקנה."

כל מי שהכיר מקרוב את יצחק רבין ידע שהאיש מצטיין בכנות בלתי-רגילה ונדירה, שפעמים סיכנה גם את קידומו בצה"ל: בשנת 1963 נכחתי בפגישה של פורום ביטחוני מצומצם עם ראש-הממשלה ושר-הביטחון החדש לוי אשכול (הפורום הוקם ע"י דוד בן-גוריון וכלל אישים ממערכת הביטחון ומהציבור, לפי בחירתו של ב.ג., וכלל חברי מפלגות שונות ובלתי-מפלגתיים ואנשי ביטחון לא לפי ההיררכיה שלהם – סגן הרמטכ"ל רבין – ולא הרמטכ"ל שהיה ממונה עליו, וכדומה).

 בדיון עם אשכול הוצגו מסקנות של ועדת-מישנה בת ארבעה אנשים (יהושפט הרכבי, יצחק רבין, מרדכי בראון והח"מ). את המסקנות שניתן היה לפרסם הבאתי – לבקשת הפורום – בשמי הפרטי במאמר רב-היקף בשם "כוח מרתיע ומדיניות ביטחונית" בעיתון "דבר" ביום שישי 10.5.1963. הצבעתי על סכנת הטילים אשר עלולים להימצא בידי אויבי-ישראל ולפגוע במטוסינו, בשריונינו, בספינותינו ובאוכלוסיה האזרחית – כשהמופגזים על-ידי טילים המתבייתים אוטומטית אינם יכולים ליהנות מהיתרון האנושי של לוחמי צה"ל – והדגשתי את הצורך לפתח טילים-נגד-טילים וכדומה (פירוט ההצעות – שבן-גוריון עוד הספיק לאשר ולהורות על ביצוע של חלקן, כגון הטיל ים-ים "גבריאל" שהיקנה ניצחון ללא היפגעות לחיל-הים במלחמת יום הכיפורים – הודפס שנית בספרי "דוד בן גוריון ומדינת ישראל" שיצא ב"עם-עובד" בינואר 1974 – חודש אחרי פטירתו של ב.ג., ולאחר שהספיק לקרוא ולהודות לי במכתב נרגש, בכותרת "חבר יקר אברהם וולפנזון", על חלקו העיקרי של הספר).

הפורום שהתכנס בלשכתו של אשכול במשרד הביטחון בת"א המליץ, כמובן, על דברים נוספים, שהשתיקה יפה להם. הוטל על הח"מ להציג את המשמעות המדינית של ההצטיידות הביטחונית המיוחדת המומלצת – ועל סגן הרמטכ"ל יצחק רבין להציג את המשמעות הצבאית של ההצעות.

 הרצאתי עברה ללא הערות. הרצאתו של רבין, שבאה אחרי דברַי, לעומת זאת, שוסעה מספר פעמים על-ידי אשכול בשאלות בנוסח החביב עליו, של "איפכא מסתברא" (באותו זמן חשבתי שזהו רק סגנון אישי-מחשבתי של אשכול – אולם בהמשך הוברר שהוא שלל ברצינות הצטיידות בטילים-נגד-טילים ותוכניות נוספות – ולכך כיוון בן-גוריון בהתראתו על "מחדל בטחוני" ועל סכנת מתקפת-פתע נוסח 1973).

רבין היה "בן-גוריוניסט" מושלם בהצגת הדברים בפני אשכול. כאשר גברו ה"הפרעות" של אשכול, והוא שאל את רבין: "מה תגיד העיתונות אם נפעל על-פי הצעתכם?" – השיב רבין מניה-וביה: "אשכול, מה חשוב לך יותר – מה יגידו העיתונים – או מה דרוש לביטחון ישראל?"

הושלך הס בחדר, ואשכול לא השיב לרבין אלא הכריז: "הפגישה נסתיימה."

יצאנו מהורהרים מהחדר, ושמעתי מאחורי גבי שני אלופים מהמטכ"ל משוחחים ואחד מהם אמר: "הג'ינג'י הזה..." (כך כינו את רבין חבריו-מתחריו במטכ"ל) וחברו השיב: "הוא עוד יחלום להיות רמטכ"ל..." (באותו זמן היה רבין סגן-הרמטכ"ל, ובידי אשכול היתה נתונה ההכרעה אם ואימתי למנותו כרמטכ"ל; ב.ג. הריץ לאשכול פתקים לזירוז הכרעתו לזכות רבין – אולם אשכול לא מיהר להחליט...)

 סובבתי את ראשי לאחור, ואמרתי לשני האלופים: "הוא יהיה לא רק רמטכ"ל – אלא גם ראש ממשלה – בזכות אומץ-ליבו ויושרו..."  

עתה, כשיצחק רבין ורעייתו לאה אינם עוד עימנו, ראה היועץ-המשפטי-לשעבר מקום להביא את גירסתו לאירועים שרבין מעיד עליהם – כאשר המעורבים בדבר אישית אינם יכולים להכחיש את האשמותיו. בניגוד לדברים הכלליים שמשמיע בעניין היועץ-המשפטי-לשעבר – הביא יצחק רבין בספרו תאריכים מדוייקים ותיאורים עובדתיים הסותרים את גירסתו של אהרן ברק. עיקרי הסתירות בין הגירסאות יובאו בהמשך דברַיי.         בנוסף לביטוי "הכול שפיט" – שלפי גירסתו של הפילוסוף הֶגֶל, שחי בתקופת המהפכה הצרפתית, הוא שעמד מאחורי הפגיעה בהפרדת-הרשויות והשתלטותה של רשות אחת על המערכת השיפוטית-גיליוטינית של רובספייר – זכינו לקבל מפרופ' ברק את הביטוי "אג'נדה" – המצדיק פסילה של אדם (כמו הפרופ' המצטיינת למשפטים נילי כהן) להיות אחד משופטי בית-המשפט-העליון. הביטוי הטוטאליטרי הזה מסווה צנזורה מחשבתית חמורה ביותר, המשתלטת בימים אלה גם על מערכת-המשפט וגם על העיתונות.

נביא להלן שתי דוגמאות אופייניות:

בזירה המשפטית – אולי זכורה לקוראינו הכותרת "ברק מתנגד למינוי גביזון: האג'נדה שלה אינה ראויה" ("הארץ" – 13.11.2005). כותב שָם יובל יועז: "נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, הודיע שלשום פומבית, בראשונה, על התנגדותו למינויה של הפרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון. לדברי ברק, גביזון 'היא מועמדת שכבר באה לעליון עם אג'נדה, וזה כשלעצמו לא טוב. זו לא השיטה שלנו (...) האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון.' הפרופ' גביזון גורסת שבית המשפט העליון צריך לצמצם את התערבותו בהחלטות של הרשויות האחרות..." (כלומר: לא "הכל שפיט" – ואין להדיח בנימוקים פורמאליים משפטיים ראש ממשלה מכהן, שנבחר באורח דמוקרטי – א.ו.).

בזירה העיתונאית – נקלט הביטוי של אהרן ברק כנימוק להפיכתו של העיתון "לאדם החושב" לכתב-עת בעל דיוקן של עיתון מפלגתי (ראה מאמרנו "דיוקנו של 'הארץ' כעיתון מפלגתי" – "חדשות בן עזר" 432, 1.4.2009). כך, למשל, מנמק עמוס שוקן את שלטון-היחיד שלו ב"הארץ" ואת הצנזורה שהוא מטיל על דעות של כותבים החולקים עליו – במילת הקסם "אג'נדה", מבית מדרשו של פרופ' אהרן ברק, הפוסל את המשפטנים המצטיינים החולקים עליו מכהונה בבית המשפט העליון...

כותב שוקן: "אכן, 'הארץ' הוא עיתון עם השקפת עולם, עם אג'נדה, ואין זו בושה לומר, גם עם שליחות... זה אינו פוגם בדיוק ובהוגנות של הדיווח, אבל זה יכול להשפיע על נושאי הכיסוי." (כל זה בתשובה לטענה של דנקנר על פעולתו של 'הארץ' ב"שיטה שאנו רואים – הנכונות להתגייסות המוחלטת והמגמתית של הדיווח, תחושת המיסיונריות העולה מכתיבת הפרשנויות ומאמרי המערכת, כשאני רואה את אלה, אינני יכול שלא לתהות ביני לביני: מה האג'נדה שלהם!"). (עמוס שוקן: העיתונות של דנקנר, "הארץ" 22.5.2009).

נניח לקורא העצמאי באמת במחשבתו לשפוט בין השניים...

הסכנה בכיסוי-הלשון המשתמש במלה המכובדת "אג'נדה" – שהוא עלול להטעות ולהסוות מגמות רודניות-טוטאליטריות בתחום העיתונות והמשפט – ובמיוחד בברית-הבלתי-קדושה בין בעלי-האמביציה השילטונית האישית שבשתי הרשויות הנפרדות הללו.

האבות המייסדים של חוקת ארה"ב – המילטון, מדיסון וג'יי, שספר-המאמרים המקובץ שלהם THE FEDERALIST הוא נר לרגלי השופטים העליונים בבית-הדין הפדראלי – חזו מראש סכנה זו, ולכן המליצו על הפרדה מוחלטת בין הרשויות באומרם "נניח לאמביציה (האישית-שלטונית של כל אחד מראשי הרשויות) לבלום את האמביציה (של ראש הרשות האחרת)" – LET AMBITION CHECK AMBITION ...

העירוב והערבוב בין העיתונות ("הרשות הרביעית") לבין המערכת המשפטית ("הרשות השלישית") עלול להוביל לפופוליזם שיפוטי, שהוא גרוע ומסוכן יותר מהעירוב בין העיתונות לפוליטיקה. דוגמה לסכנה כזו בתקופה הזכורה לרבים מאיתנו נמצאת, גם היא, בספרו-יומנו של ראש-הממשלה שהושמץ ונרצח, יצחק רבין ז"ל: "היועץ המשפטי... פעל בהתאם ללחץ דעת-הקהל, שואף לרצות את 'הרחוב', מבקש לו דימוי של איש אמיץ וחסר-פניות – אבל נכנע בפועל להלכי-רוח המוניים." ("פנקס שירות", עמוד 556).

בעולם הרחב, ולאורך ההיסטוריה כולה, נקטו הנאבקים נגד דמויות-מופת לאומיות ודמוקרטיות לא בסיסמה "אג'נדה", אלא בסיסמאות בני-זמנם. בעבר, כפי שהיטיב להראות הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל בספרו "שלטון" – היה כל שוחר עוצמה-אישית-ללא-מְצָרִים טוען שהוא אביר-הדת-הנוצרית (טורקוומדה והאינקוויזיטורים האחרים) או שהוא אביר השוויון הסוציאליסטי (סטאלין והדיקטאטורים של קוריאה הצפונית וארצות מזרח-אירופה בעבר) או מגֵן האיסלאם (מבן-לאדן הסוני ועד אחמדינג'אד השיעי) ודומיהם. מחלה סוציו-פוליטית זו הביאה לישראל – שבה אין עוד פופולאריות רבה ל"איזמים" השונים מימין ומשמאל – את הסיסמה הבלתי-פוליטית והבלתי-אידיאולוגית, כביכול, "אג'נדה".

השימוש בסיסמה מבריקה אינו מרגיע את המצפון, כנראה. אולי מטעם זה מחפש דן מרגלית, כמעט בכל כתבה עתונאית שלו, הצדקה חדשה למלחמתו האישית הנקמנית והטרדנית בראש-הממשלה הקודם; גם אם אינו מצליח לשכנע את הקוראים – הרי לפחות השקיט לרגע קט את מצפונו המייסר; ובדומה לכך גם היועץ המשפטי, שאילץ את ראש הממשלה רבין להתפטר – מנצל את ההזדמנות בראיון למוסף "הארץ" מיום 28.5.09 כדי להשמיע נימוקים ותירוצים מדוע ולשם-מה הביא למשבר מיותר ולהדחה של ראש-ממשלה שהוכיח את יושרו ואת כושרו כפלמ"חניק, כלוחם, כרמטכ"ל וכראש-ממשלה – ורק החליק על "קליפת בננה" שהטמין לו עיתונאי, שלא תרם לביטחון המדינה אף שמץ מתרומתו של רבין; ולא יצא במסע להדחת אריק שרון, למשל, בפרשת "האי היווני" וכדומה, כשם שהיועץ המשפטי ברק לא מצא פגם בחשבון בנק בחו"ל של שר-החוץ לשעבר אבא אבן, שהיה גדול פי כמה וכמה מאלפיים הדולר בחשבונו של רבין...

ראוי לעיין בדברי היועץ המשפטי לשעבר בראיון למוסף "הארץ" מיום 28.5.09: "החלטתו להעמיד לדין את לאה רבין - - - בשל החזקת חשבון דולרים בחו"ל - - - הביאה להתפטרותו של רבין - - - ההחלטה הציבה את היועץ המשפטי לממשלה כ'איש החזק ביותר במדינה', בהגדרה המקובלת על ראשי הממשלה בישראל. על פרטי הפרשה הזאת, שהטילה צל כבד על יחסי ברק-רבין, מדבר ברק לראשונה:

"וברק מספר: 'קראתי ב"הארץ" את הכתבה של דן מרגלית, שבה הוא חשף את קיום החשבון, וביקשתי מהמשטרה לבדוק את העניין.

"(שר האוצר יהושע רבינוביץ) שאל אם נכון שהוא זה שמטיל את הכופר לפי סמכותו כשר-האוצר? אמרתי לו, נכון. אז הוא אמר, תודה רבה, נפתרו לי הבעיות. אני אטיל כופר על רבין. אמרתי לו, סלח לי, אתה לא יכול להטיל כופר, משום שיש לנו כללים שנקבעו מראש על אילו סכומים אפשר להסתפק בכופר. אז הוא אמר שיסטה מהכללים כדי למנוע את התפטרות ראש הממשלה בעקבות הגשת כתב אישום, שיביא להליכה לבחירות, שבהן המערך, המפלגה של רבין ורבינוביץ, תפסיד.

"אמרתי לו, סלח לי, אבל זה שיקול זר, שלא יעמוד בבג"ץ. אז הוא אמר, אין בעייה, משום שלאף אחד אין זכות עמידה להגיש עתירה לבג"ץ - - - אמרתי לו, זה נכון, אבל ליועץ המשפטי בעצמו יש זכות עמידה – אני אגיש נגדך עתירה - - -" (ההדגשה שלי – א.ו.).  

אחרי שאיים על שר-האוצר רבינוביץ שיצטרך "לשכור לעצמו עורך דין מכיסו הפרטי" – בא היועץ המשפטי לסיים את מלאכתו פנים אל פנים מול הקורבן המיועד, ראש הממשלה עצמו, בביתו. (אי-אפשר שלא להיזכר במימרה האנגלית  'ביתי הוא מבצרי' – MY HOME IS MY CASTLE). וכך מתאר אהרן ברק את השיחה:

"היתה שיחה בביתו ברמת-אביב. היא היתה שיחה קשה מאוד.  זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בביתו. אני לא הייתי מבאי ביתו, לא הכרתי אותו, לא הייתי בכלל מקורב אליו - - -" (הדגשתי שורות אלו – כי בהמשך אביא תאריכים ועובדות וציטוטים מספרו-יומנו של רבין, המוכיחים שהיועץ המשפטי ביקר בביתו של רבין יותר מפעם ומפעמיים בשנת 1976 ובשנת 1977 בנושאים אחרים – בטרם האשים דן מרגלית ב"הארץ" את משפחת רבין בעבירה על תקנות האוצר – וללא קשר עם זה – א.ו.).

ומוסיף אהרן ברק: "הוא (רבין) לא סלח לי, אבל הוא היה בסדר איתי. אין לי שום טענות כלפיו. מי שבאמת לא סלחה לי זו אשתו, לאה. הפריעה לה ההחלטה שלא להעמיד לדין בעניין דומה את שר החוץ לשעבר, אבא אבן. אבן החזיק חשבון בנק בחו"ל בסכומים גדולים יותר מאשר רבין - - - "

ניתוח הגילויים החדשים הללו יכול לחשוף את האמת הנסתרת על הברית-הבלתי-קדושה – ואולי גם בלתי-מודעת תמיד לשותפים לברית – בין עיתונאי משמיץ ומאשים לבין יועץ משפטי המבקש להירשם בהיסטוריה (או להירשם כמועמד לחברוּת בבית המשפט העליון) כאביר משפטי-פוליטי שהצליח לנפץ ולשתק דמות מדינית נכבדה, המופקדת על ההגה הלאומי של ספינת ישראל.

כדאי שנתבונן בעובדות ובמסקנות הבאות, שהגילויים של היועץ המשפטי לשעבר חושפים לעינינו:

[1] קיימות סתירות מהותיות בין עדותו של רבין המפורטת, המסתמכת על עדויות וציטטות מדוייקות,ומציינת תאריכים מדוייקים, פגישות, שיחות אישיות וטלפוניות, ומקומות-מיפגש –בספרו-יומנו של רבין "פנקס שירות" – לבין גירסתו הנוכחית של היועץ המשפטי לשעבר. (כאמור וכזכור, רבין ז"ל כבר אינו יכול, לצערנו, להעיד שגירסתו של היועץ המשפטי לשעבר אינה נכונה).

[2] רבין מספר, בעמוד 560 של ספרו הנ"ל, על סכום של 2,000 דולר בלבד בחשבון בחו"ל – וכך אמנם הצהיר עורך-דינו, שמעון אלכסנדרוני, בפני המפקח על מטבע חוץ במשרד האוצר. אהרן ברק מתעלם מהצהרה כפולה זו (גם של רבין וגם של עורך-דינו, גם בספרו של רבין וגם בפני המפקח במשרד האוצר) – ונאחז בגירסה של 20,000 דולרים. אין זו שגגה סתם: אהרן ברק נזקק לה כדי לתרץ את החלטתו לכפות על ראש הממשלה הנבחר כחוק להתפטר... ולזעזע את המערכת הפוליטית כולה, לאיים על ראש הממשלה בהעמדה לדין של רעייתו, אם "יעז" שלא להתפטר – ואולי אף להביא למאסר של אשת ראש הממשלה – וכל זה בעבור חופן דולרים השנויים במחלוקת בין שתי הגירסאות...

אכן, המצפון אינו נותן מנוח ליועץ המשפטי לשעבר – והוא מתעלם מהעובדה המשמעותית ביותר: התפטרותו של רבין סללה את הדרך ל"מהפך" שבעקבותיו ביטלו דווקא יריביו הפוליטיים – אנשי ה"ליכוד" – את החוק שבו נאחז היועץ המשפטי כדי להדיחו...

[3] רבין מספר בעמודים 555-556 של ספרו הנ"ל על שלושה ביקורים של היועץ המשפטי לשעבר אהרן ברק בדירתו – כולם קדמו לביקור בעניין חשבון הבנק – ב-16.12.1976, ב-23.12.1976 וב-1.1.1977. כל שלושת הביקורים הללו היו קשורים לעניין אחר לחלוטין: השמצותיו של העיתונאי יגאל לביב על השר עופר – שהופרכו בחקירת המשטרה, אולם היועץ המשפטי התחמק מחובתו לפרסם זאת ובכך לזכות את המושמץ והמוכפש מהאשמות אלו. כזכור, טוען אהרן ברק בראיון האחרון שלו במוסף "הארץ" כי "הפעם הראשונה שהייתי בביתו" של רבין היתה בעניין חשבון הבנק – עניין שהתעורר וטופל חדשים אחדים מאוחר יותר... (כזכור, התאבדותו של עופר נגרמה לאחר "סחבת" בזיכויו של עופר – משום שהיועץ המשפטי חזר בו מהבטחתו לראש הממשלה לפרסם מה הוא מצב החקירה כי, לדברי היועץ המשפטי, "המשטרה מתנגדת" לפירסום – והיועץ המשפטי, שראה עצמו "האיש החזק ביותר" נגד ראש הממשלה – נתגלה כאיש חלש ביותר מול המשטרה... )

רבין כותב על התנהגותו של אהרן ברק: "ראיתי ביועץ המשפטי שותף לסחבת הפוגעת באזרח באורח החמור ביותר."

[4] אילו חשב היועץ המשפטי על טובת הציבור – והרי יש שיקול כזה בהכרעות טרום-משפטיות בנוסח "אין בכך עניין לציבור" – כי אז לא היה מסייע לעיתונאי שוחר-סנסציות להפיל ראש ממשלה מכהן בדרך של התקפות עיתונאיות ואיומים על העמדה למשפט שלו ו/או של בני-משפחה קרובים.

[5] כשם שהשכיל אהרן ברק להימנע מלתבוע את שר-החוץ לשעבר אבא אבן על החזקת מטבע חוץ (לדברי אהרן ברק "בסכומים גדולים יותר מאשר רבין") – כך יכול היה, אילו רצה, לקבוע שהסמכות להטיל קנס מסורה לשר-האוצר – ולא לאיים על השר רבינוביץ שייאלץ לשכור לעצמו עורך-דין פרטי על חשבונו, כי.... אהרן ברק בכבודו ובעצמו עומד להגיש נגדו תביעה לבג"ץ (דוק: היועץ המשפטי לממשלה, שתפקידו הראשי הוא לסייע לממשלה לתפקד ללא קושי – מאיים על שר-האוצר לתבוע אותו לדין על פעולה חוקית, שהיא בגדר סמכותו – שהיתה מונעת את הדחתו של רבין...)

[6] מֵעֵבֶר לעניינים האישיים – חמורה ביותר התופעה שכל עיתונאי תוקפני ומשמיץ יכול למצוא לו שותף במערכת המשפטית הממלכתית במסעו הנקמני-זידוני להדיח ראש ממשלה או שר מכהן. כך דן מרגלית, כך קודמו יגאל לביב – ולא נותר לאהרן ברק ולממשיכו אלא לשאול – WHO NEXT (מי הבא בתור)? ולזעזע חדשות לבקרים את הדמוקרטיה הישראלית.

אפשר להבחין בכל אחת מהדמויות הללו חוסר-ביטחון פנימי, רצון להישען על תמיכת-המונים פופוליסטית, עלבון אישי על שראש הממשלה לא קירב אליו בעבר את הדמות התוקפת אותו עכשיו, ולא גילה לה או לזולתה שהוא מחשיב אותה כראוי ("אני לא הייתי מבאי הבית [של ראש הממשלה], לא היכרתי אותו, לא הייתי בכלל מקורב אליו, נפגשתי אתו רק לעיתים רחוקות" – דברי אהרן ברק במוסף "הארץ" 28.5.09).

מה הניע את אהרן ברק במאבקיו המשפטיים? מה הריץ את יגאל לביב ודן מרגלית לנהל מסעי האשמות בעיתונים?

הח"מ אינו מתיימר לדעת את השורש והמניע הפסיכולוגיים לרדיפתם את הראשים הפוליטיים הבולטים – אולם נראה לו שהמפתח להבנת החולי הפוקד את העיתונות ואת המימסד השיפוטי העליון – ובמיוחד היועץ המשפטי – הוא המונח "אָגֶ'נְדָה" – הבא להעיד על מערכת שיקולים "נקייה" ו"אובייקטיבית" כביכול, ולמעשה הוא מכסה על אמביציות מיליטאנטיות וטוטאליטריות באופיין, שהסתתרו בימי-הביניים מאחורי המילים "קתוליות", "פרוטסטנטיות", "סוּנים", ו"שִיעים" – ובמאה ה-20 ב"איזמים" הטוטאליטריים שהקימו דיקטטורות נוראות מימין ומשמאל.

כל מסע אל הגיהינום – כך מלמדת אותנו ההיסטוריה – מתחיל בצעד מילולי קטן אחד, ובסיסמה אחת: "קומוניזם" או "פאשיזם" – ועכשיו: אָגֶ'נְדָה. שוחרי החופש והדמוקרטיה וזכויות האדם מוזהרים בזאת מהרעל המסוכן המסתתר בצנצנת הצנועה והחסודה, כביכול, הקוראת לעצמה "אָגֶ'נְדָה".        

* * *

אהוד בן עזר

לא 4 אלא 5 מלחמות אזרחים בין הירדן לים?

בגיליון הקודם [448] כתבנו:

אנחנו עוצמים עינינו מלראות שמתנהלות ארבע מלחמות אזרחים בין הירדן לים:

1. בין פלסטינים עזה לפלסטינים גדה מערבית.

2. בין פלסטינים לישראל.

3. בין פלסטינים אזרחי ישראל ערבים לאזרחי ישראל יהודים.

4. ובין מתנחלים יהודים לבין מרבית אזרחי ישראל.

לאחר קריאת דבריו של ח"כ יעקב כץ כצל'ה [מוסף "7 ימים", "ידיעות אחרונות", 28.5.09, כתבתה של אמירה לם] דומה שעלינו לתקן את התחזית:

לא 4 אלא 5 מלחמות אזרחים בין הירדן לים:

"מה שעשינו לצבא אנחנו רוצים לעשות לפוליטיקה. אהוד ברק אמר לי שכאשר בא ליחידת סיור, הוא שואל: 'מה זה כאן, ישיבה?' כי הוא רואה את כולם עם כיפות וזקנים. הייתי מפורצי הדרך בעניין הזה, מהראשונים שהלכו מהישיבה לסיירת. עוד כמה שנים גם בפוליטיקה תראי הרבה חבר'ה עם כיפות וזקנים, ואנחנו נהיה שרי הביטחון, החוץ, ראש הממשלה. לא נעשה את זה לבד, זאת לא תהיה השתלטות, זה יהיה כמו בצבא: תהיה השתלבות. אין לי ספק שבסופו של יום – לא יודע אם זה ייקח שלוש או עשר שנים – אנחנו ננהיג את הציבוריות הישראלית. אנחנו יכולים להיות טובים בכל הדברים, לא רק בארונות קבורה שבהם מחזירים לוחמים כמו רועי קליין משדה הקרב. לכל דור יש את המכבים שלו, ועכשיו תורנו. אריק שרון תמיד היה אומר לי: 'אתם תנהיגו את המדינה.'"

ובכן:

5. מלחמת אזרחים בתוך כוחות הביטחון וצה"ל ובקרב אזרחי ישראל היהודים –

 בין חבורת ה"מכבים" המזוקנים וחובשי הכיפות מבית מדרשו של כצל'ה – שמבקשים לתפוס את מרבית הדרגות העליונות של הפיקוד הצבאי וההנהגה הפוליטית – לבין צה"ל החילוני ועימו מרבית אזרחי ישראל שאינם מקבלים את דרכם האידיאולוגית של הקנאים חדורי אש האמונה שמוכנים להקריב את כולנו על מזבח איוולתם.

איוולת הנובעת לא רק מטעמים פטריוטיים "כשרים" אלא גם ממשיחיות השקר של ה"קוקיסטים" אנשי "גוש אמונים" – שבסתר תורתם מתייחסים אלינו, הרוב החילוני הציוני, כאל ניצוצות קדושה שנפלו לתוך עולם הקליפות ויש להעלותם ולגאול אותם ולהסביר להם מה טוב.

ישמרנו השם מן הגאולה הסהרורית הזו – המשתמשת בדמוקרטיה כדי לייסד תיאוקרטיה!

אבל בינתיים, האין זה נס שהרוב הדומם בקירבנו, יהודים כערבים, מתקיים בצורה שפוייה פחות או יותר ובמדינה דמוקראטית ולא הורגים איש את אחיו יום-יום? – לפחות לא כמו שהורגות אצלנו תאונות הדרכים?

 * * *

ועדת החקירה של האו"ם לבחינת ביצוע פשעי מלחמה בעזה תחל עבודתה בשבוע הבא

זה מיותר. הרי אנחנו כבר יודעים את המסקנות. אנחנו, ישראל, אשמים. אנחנו פושעי מלחמה. אנחנו מבצעי השמדת-עם. זה משפט הצדק שחורצים עלינו כל החארות של העולם במסווה אנטישמי ואנטי-ישראלי של "מועצת זכויות האדם של האו"ם". איזה צבועים! איזה נבלות! איזה ליקוק תחת לערבים תומכי הטרור הרצחני שהם בעלי הרוב ובעלי המאה!

* * *

יוסף דוריאל

אמריקה ואנגליה – כמנציחות מלחמות הערבים בישראל

עם חזרתם של ידידינו מעבר לים לבחוש במדיניות של ישראל, הגיע הזמן להזכיר להם את חלקם בשפיכות הדמים במזרח התיכון והנצחת המלחמות בו. יש עדיין מספיק עדים הזוכרים את העובדות, ללא צורך לחפש אותן בספרי ההיסטוריה, בניגוד לנשיא המדינה שהודה לבריטים על "עזרתם להצלת פליטי השואה", בזמן שאנו עדיין זוכרים את ההתעללות והרציחות שלהם במעפילים היהודים וגירוש האוניה "יציאת אירופה" חזרה לגרמניה.

הגיע הזמן לומר בגלוי: מנהיגים של אמריקה ואנגליה – הם האשמים במלחמות הערבים בישראל, שהפכו למחלה הכרונית של המזרח התיכון, עם נגיפים המתפשטים בעולם. שילוב של עיוורון מדיני, צביעות ושנאת יהודים פתולוגית קבע את התנהגותם.

רודפי השלום המוצהרים, שמחפשים כל הזדמנות להאשים את ישראל באי-השגת השלום באזור, מתעלמים מהמניע המוביל לפלישת צבאות ערב לישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות, והמשכת תוקפנותם בעשרות השנים שלאחריה. פעם אחר פעם, הוכיחו מנהיגי אמריקה ואנגליה איך עיוורון מדיני, צביעות ושנאת יהודים פתולוגית הדריכו אותם לקבל החלטות שגרמו לפתיחת המלחמה ולהנצחתה, תוך גרימת נזק אסטרטגי לארצותיהם שלהם ולעולם החופשי, אותו התיימרו להנהיג.

ב-29.11.47 החליט האו"ם להמליץ על הקמת מדינה ליהודים ומדינה לערבים בשטח המנדט הבריטי בפלשתינה. למרות שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים את המנדט על השטח כדי להקים בו בית לאומי לעם היהודי, הסכים היישוב היהודי להתחלק בשטח זה עם מדינה ערבית שתוקם במקביל. כזכור, הערבים סירבו להקים את המדינה שהוצעה להם, ותוך עזרה ממדינות ערב השכנות פתחו במלחמה, במטרה מוצהרת בגלוי – להשמיד את היישוב היהודי בארץ. הרוח החיה של ההסתה להשמדת היהודים היה המופתי אמין אל-חוסייני – פושע מלחמה נאצי ממקורבי היטלר, שגייס מוסלמים להלחם לצד גרמניה הנאצית, ושרק הודות לנוכלות מדינאי בריטניה חמק מלעמוד למשפט פושעי המלחמה בנירנברג, ומצא מקלט בטוח בקהיר. שרי החוץ של אנגליה וארה"ב – ארנסט בווין וג'ורג' מרשל, שניהם שונאי יהודים ארסיים וגלויים – סיפקו למופתי ולחסידיו בארצות ערב את העידוד לצאת למלחמה בישראל, בדרכם הצבועה אך אלגנטית: היות ובשטח פרצו מעשי איבה, הם העבירו החלטה באו"ם שאסרה למכור נשק לארצות המזרח התיכון. הם ידעו יפה שלערבים יש מחסני נשק מלאים של צבא סדיר אך ליהודים אין, כי המנדט הבריטי קבע עונש מוות לכל יהודי שייתפס עם נשק. במצב כזה, כשה-FBI רודף אחר כל מי שמנסה לקנות נשק לכוחות ההגנה היהודים, נתן פלדמרשל מונטגומרי, רמטכ"ל הצבא הבריטי, חוות דעת לראש ממשלתו – לפיה תוך שישה שבועות מפלישת צבאות ערב לישראל הם ישמידו אותה. אף מנהיג ערבי לא היה יכול לעמוד בפני הפיתוי לניצחון כה קל, ולמרות שמדינאים שקולים במצרים התנגדו לשלוח את צבאם לכבוש את ישראל, החליט המלך פארוק לקצור פופולאריות על ידי שילוח צבאו למלחמה. סביר מאוד שזה לא היה קורה לו הערבים ידעו שישראל הספיקה להקים צבא חמוש בנשק מודרני, המסוגל להכות אותם קשות. ודאי שלא היה מזיק לו ישראל היתה מאשרת בעקיפין את השמועות שהופצו אחרי כיבוש צפת – שהיא השיגה נשק אטומי להגנתה.

בסוף דצמבר 1948 השתתפתי כלוחם בצוות האוויר הקרבי הראשון של חיל האוויר הישראלי במערכה בה עמד הצבא המצרי בפני מפלה דומה לזו של הגרמנים בסטלינגרד. מפקד החזית, יגאל אלון, יזם מהלך לעומק סיני, בו ניתק את כל הצבא המצרי בארץ-ישראל מהעורף שלו. מצרים ללא צבא היתה חייבת אז לבקש שלום עם ישראל, כדי להציל, לפחות, את השבויים שלה, וללמוד את הלקח – לא לנסות לתקוף את ישראל שוב. אלא שכאן נזעקו מנהיגי בריטניה וארה"ב להציל את המצרים ממפלה ושלחו לנו אולטימאטום – לסגת מיד מסיני. הבריטים אף הודיעו בגלוי שלפי הסכם הגנה שיש להם עם מצרים – כוחותיהם יצטרפו למערכה נגד ישראל, ולהמחשה – שלחו טייסת מטוסי ספיטפייר, שחמישה מהם הופלו מעל לכוחותינו בחזית המצרית. אחרי שהאמריקאים הצטרפו לאיומים, הורה שר הביטחון בן-גוריון לסגת מסיני – בניגוד לעמדתו המקצועית של מפקד החזית המנצח יגאל אלון. במצב זה הוכרז על הפסקת אש, כשהמצרים נוהגים כאילו לא הובסו ומכתיבים תנאים שלהם לשביתת הנשק שבאה בהמשך. בווין ומרשל יכלו לרשום לזכותם את אלפי ההרוגים במלחמה שפרצה במאי 1948, אך הערבים שניגפו, אבל לא הוכו מספיק, נשארו עם תסביך להצלת כבודם על-ידי "סיבוב שני", וזה אכן בא אחרי פחות מ-10 שנים.

ב-29.10.56 פרצו כוחות ישראל לסיני והדפו משם את הצבא המצרי, אחרי שכוחות גרילה שפעלו בחסותו הפכו את החיים בדרום הארץ לבלתי נסבלים. בו-זמנית תפסו כוחות בריטיים וצרפתים עמדות להגנת תעלת סואץ האסטרטגית, אחרי שזו הולאמה בהחלטה חד-צדדית של גמאל עבדול נאצר – שליט מצריים שבנה לעצמו מעמד של מנהיג "גוש המדינות הבלתי מזדהות", כמסווה לברית עם הסובייטים במערך "המלחמה הקרה" של אז. חצי האי סיני, שאף פעם לא היה שטח אינטגראלי בריבונות מצרים, עבר לשליטת ישראל, שגילתה שם תשתיות שהעידו על כוונות הסובייטים להקים במדבר סיני בסיסים אסטרטגיים לצבאם. בצירוף מקרים בעלי השלכה היסטורית, פלשו באותו זמן כוחות סובייטיים להונגריה, שרצתה להשתחרר מהשעבוד לגוש הסוציאליסטי. נשיא ארצות הברית, אייזנהאוור, ממנו ציפו ההונגרים לעזרה, התעלם מהם אך הצטרף לדרישת הסובייטים לנסיגה מיידית של כוחות ישראל, צרפת ובריטניה ממצרים. היתה לו כאן הזדמנות פז להתנות את דרישת הנסיגה של ישראל מסיני בנסיגת הכוחות הסובייטיים מהונגריה, וכך, לפחות, לעקר את מסע התעמולה בו הם פתחו בעולם נגד המערב.

אלא שצירוף העיוורון המדיני עם שנאת יהודים חבויה הביאו אותו ללחוץ על ישראל לסגת ללא תנאי, ובזאת – להעניק לעבדול נאצר ניצחון "על מגש של כסף", שהפך את שליט מצרים למנהיג נערץ של הערבים ושל "המדינות הבלתי מזדהות", בחסות הסובייטים. מבניית פרדיגמה אסטרטגית של הכוחות שפעלו אז בעולם, קל היה להסיק שהשארת הקליינט הסובייטי גמאל עבדול נאצר כמפסיד באותה מערכה – היה מעורר תהליך דומינו של הידרדרות היוקרה שלהם בעולם ובמיוחד בארצות הגוש המזרחי, ומביא לקיצור הזמן שנדרש להתפוררות הגוש הסובייטי. במקום זה, סיפק אייזנהאואר תוספת השפעה אדירה לברית המועצות בעולם ותחושת ביטחון לשליט מצריים – להמשך ליכוד הגוש הערבי למלחמה בישראל.

 זמן קצר לפני מותו, התוודה אייזנהאוור בפני ידיד יהודי – שזו היתה טעות, אך גם אז לא הבין את האמת הפשוטה: קיום ישראל חזקה באזור מנע את השתלטות נאצר ופטרוניו הסובייטיים על המזרח התיכון כולו, עם מקורות הנפט שלו, והפיכת אמריקה ובעלות בריתה לתלויות בחסדיהם – חלום ישן של האימפריאליזם הסובייטי שהיה משנה את ההיסטוריה של העולם.

לא לחינם ניהלו הסובייטים בעקביות את מסע ההסתה הארסי נגד ישראל בעולם כולו.

בסוף אוקטובר 1973, כשבמחיר אבידות כבדות הדפו כוחות צה"ל את מתקפת הפתע המצרית של יום הכיפורים והצליחו לכתר את הארמיה השלישית של מצרים, במהלך שהזכיר את הישגו של יגאל אלון במלחמת 1948, שוב התערבו האמריקאים לטובת מצרים ואילצו את ישראל לפתוח את הכיתור ולוותר על הניצחון. זה אפשר למצרים ולפטרונים הסובייטיים שלהם לצאת מהמערכה כמנצחים, על כל התוצאות שנבעו מכך, כולל הארכת קיום הגוש הסובייטי והמלחמה הקרה.

ב-1982 התערבו האמריקאים להצלתו של הארכי-טרוריסט ערפאת מתפיסתו על ידי צה"ל וגם שלחו חיל נחתים להגן, כביכול, על לבנון מפני ישראל. כתודה על כך פיצץ חיזבאללה משאית תופת בבסיס הנחתים והרג 241 מהם. היתר – ברחו חזרה לאמריקה. לבנון התחילה להידרדר מאז למצבה הנוכחי, בו הפכה לכלי בידי האימפריאליזם האיראני ועושי דברו, המסכנים את כל האזור.

בספטמבר 1993 נתן נשיא ארה"ב יד לחבורת פוליטיקאים ישראלים חסרי אחריות, שהכניסו את יאסר ערפאת עם צבא הטרור שלו לתחומי ארץ ישראל ונתנו לו בסיס בטוח, נשק, תחנות רדיו וטלוויזיה, ומערכות חינוך – לפיתוח מערך הסתה חובק עולם, מלווה ברציחות טרוריסטיות של יהודים ושל ערבים שאינם נאמנים לתורתו. לאחר מותו, הצליח ארגון הטרור חמאס – הטוען בגלוי להשמדת ישראל – להשתלט כמעט לחלוטין על ערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ושוב – בחסות הגנה אמריקאית עליו,וניצול גלוי של החימוש, האימונים והכספים שמספקת אמריקה לרשות הפלסטינית.

השתלטות החמאס בכוח על רצועת עזה, ביוני 2007, יצרה מצב ברור – ללא שליטה צבאית של ישראל במרחב שבין הים לירדן הוא יהפוך לבסיס קדמי של האימפריאליזם האיראני, ממנו יוכלו שלוחיו האסלאמו-נאצים לשגר טילים ומרצחים לכל כיוון שירצו, מבלי לסכן את איראן במכות-נגד על שטחה.

ממשיכי דרכם של "האידיוטים השימושיים", כהגדרתו של לנין, שהמציאו את המנטרה – "מוטב אדום ממת" – BETER RED THAN DEAD – מפיצים כיום את המנטרה החדשה שלהם – "סוף לכיבוש הישראלי" וגם – "שתי מדינות לשני עמים" – המשרתת בדיוק את מטרת האימפריאליזם האסלאמו-נאצי, שניצחונו יביא מכת מוות לשליטי מדינות הנפט הערביות, ובעקבותיה – שיעבוד העולם החופשי למונופול האיראני, מגובה בנשק אטומי, על נפט המזרח התיכון.

כמו בימי הנשיא אייזנהאוור, התרכזו כיום סביב נשיא ארה"ב אנשים המצטיינים בצירוף של יהירות, עיוורון אסטרטגי, ושנאת ישראל עטופה בצביעות, הפועלים לערעור מעמדה של ישראל ושלילת יכולותיה להגן על קיומה ועל האינטרס של אמריקה ובעלות בריתה במזרח התיכון. הם לא חושבים מה יבוא במקום ישראל שתימחק מהמפה, כדברי אחמדינג'אד, ולא מפחדים שיצטרכו לתת את הדין על כך.

הכותב הוא מוותיקי מלחמת העצמאות, והתמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

* * *

מישהו בעיריית תל אביב כנראה השתגע

חיתמו והחתימו אחרים נגד כריתת העצים בקצה הצפוני מזרחי של רחוב אבן גבירול, שזו שערורייה מטומטמת בצורה הכי מטומטמת שיש לטמטום: 

http://www.atzuma.co.il/petition/eranool/1

* * *

עמי עתיר

דרישת שלום משכונת אליעזר

בעקבות "ספר הגעגועים"

שלום לאהוד.

סביר ששמי המופיע "בראש האיגרת" יסגיר אותי מיד, אך בהנחה שלא כך יקרה, אנסה למתוח אותך קצת עד שתבין בעצמך מי אני (או עד שאני אסגיר את עצמי).

 אבל אפתח ב"תודה רבה על ספר הגעגועים!!", ועוד (לא כל כך) מעט אסביר למה מאוד מצא חן בעיניי. 

כיוון שגם אתה בספרך נהגת לסטות מסיפור המסגרת, ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה, אעשה זאת גם אני, וגם ארשה לעצמי להאריך מעט. אני מקווה שתסלח לי. 

לפני מיספר חודשים הייתי עם אשתי ב"צומת ספרים" ביהוד. אשתי היא "רוכשת ספרים כפייתית ובלתי ניתנת לריסון" וגם קוראת הרבה. אני, שבימי ילדותי, הייתי כמוך (וכמוה) "קורא כפייתי ומכור" (אולי אספר על זה משהו אחר כך), היום קורא כמעט רק עיתונים. ב"צומת ספרים" הראתה לי אשתי את "ספר הגעגועים" ואמרה: "אמרת שאהוד בן עזר..."

עניתי לה: "בסדר, קחי אותו, אולי גם אני אקרא אותו." אז היא לקחה אותו, ויצאה, כרגיל, עם ערימת ספרים (נדמה לי שהיה אז מבצע "ארבעה במאה" כך שהנזק לא היה נורא).

ובכן היא קראה לאחרונה את הספר. אל תנסה לשאול אותה לחוות דעתה, שמא תיתקל בביקורת ספרותית "לא לעניין". כל ימיה (מסיום הסמינר ועד הפנסיה) היתה מורה. גם מורה לספרות.

אני לא שאלתי לחוות דעתה הספרותית, אבל אני יודע שמאוד נהנתה. שמעתי אותה צוחקת הרבה בזמן הקריאה. אני מניח שנהנתה מסיבות דומות לשלי.

כשגמרה לקרוא אמרה לי בלשון ציווי: "קרא אותו ! אתה מאוד תיהנה !!" 

ובכן, התחלתי לקרוא ואני כמעט מסיים (אני קורא עכשיו את הפרקים האחרונים על "קלמניה". לא ידעתי שפעם היינו כמעט שכנים), ואני באמת מאוד-מאוד נהנה. מיד אסביר מדוע.

לא יודע אם הצלחתי למתוח אותך עד עכשיו. אולי כדאי כבר להפסיק את העניין הזה. הנה אני מתקרב, אבל בדרך "קצת עקומה" כדי, בכל זאת, להאריך עוד קצת.

 מבין הבנות שהזכרת די קרוב לתחילת הספר, זכרתי היטב את בנדלה ואת ללי. את דבוישה לא זכרתי, אבל למדתי עליה מן המצגת שהכינה בנדלה לכבוד יובל החמישים של עין-גדי. את המצגת שלה, וגם את כתובת הדוא"ל שלך, מצאתי "כשטיילתי" באתר האינטרנט של הקיבוץ, כשחיפשתי את דרכי לאיילה גילעד כיוון שרציתי לראות את "סוד היחד". 

עכשיו, אם עדיין לא ברור לך מי אני, אסיים את המשפט שקטעתי קודם, המשפט שאמרה לי אשתי ב"צומת ספרים": "אמרת שאהוד בן עזר היה חבר גרעין שלך." 

אכן, היום שמי הוא עמי עתיר, אבל כשהיינו שנינו חברי גרעין שדמות היה שמי עמי רייכמן. עשינו שנינו יחד את הטירונות בנח"ל בבית דראס, ודרכינו נפרדו בסיום הטירונות, כשנשלחתי, על-פי בקשתי, ל"אחוזים". (אולי יהיו לי כמה שאלות על חברי הגרעין האחרים מפתח תקווה, אבל אדחה אותן להזדמנות אחרת). 

ולמה אני כל כך נהנה מהקריאה בספר? כיוון שהוא מזכיר לי המון דברים מימי ילדותי בשכונת אליעזר שעל יד כפר סבא. כיוון שבינתיים איני זוכר שהזכרת בספר את שכונת אליעזר, ואני רוצה להיות בטוח שאתה יודע על מה אני מדבר, אתאר לך את מיקומה.

קח את "אטלס ערי ישראל" וחפש שם את מפת כפר סבא. חפש במפה ליד פינת דרום מערב, את הכביש היוצא מהצומת עם כביש "דרך השרון" ליד תחנת משטרת כפר סבא. ("דרך השרון" שאז קראנו לה "כביש חיפה-תל-אביב", היתה הדרך היחידה בין תל-אביב לחיפה. כביש החוף עוד לא היה אז. הדרך הזו עברה גם בפתח תקווה וגם מעל גשר הביילי [שאותו הזכרת] מעל הירקון). הכביש שאותו עליך לחפש יוצא מהצומת שבפינת דרום מערב והולך משם לכיוון צפון-צפון-מזרח. הוא נקרא היום רחוב שאול טשרניחובסקי. בימים שנדבר עליהם עוד מעט, קראנו לו "כביש רמת הכובש".

 "לך" בכביש הזה לכיוון צפון (לכיוון רמת הכובש) וחפש את הצומת עם הרחוב שמחליף בדיוק שם את שמו. מערבה הוא נקרא "שדרות מנחם בגין" ומזרחה הוא נקרא "רחוב א. בן יהודה". בימים ההם זו היתה דרך עפר לא סלולה שנקראה "טריק סולטן". היא הלכה מחוף הים ליד "סידנא עלי" ואפולוניה, עברה, צפונית לרעננה, ליד כפר ערבי שהיום כבר איננו, שנקרא "חירבת עזון", הגיעה במזרח לכפר-סבא הערבית או לקלקיליה (או לשתיהן) ולכפר הערבי עזון עצמו, ולמיטב זכרוני המשיכה עוד מזרחה משם, אולי עד שכם(?). 

אם תביט היטב במפה, בפינת הרחובות (מזרחה מטשרניחובסקי וצפונה מבן יהודה) תראה שם כמה רחובות שהם חלקה הגדול של שכונת אליעזר. עוד שניים שלושה רחובות מדרום לבן יהודה היו גם הם חלק מהשכונה. אם תביט טוב טוב במפה, שם בקטע הצפוני של השכונה, תראה "רחובצ'יק" קטן שנקרא היום רחוב "פ. לסל" ("פ" זה "פרדיננד"). שם בבית מס' 1 גדלתי וגרתי בערך מגיל שנה או שנתיים (איני זוכר בדיוק, אבל מיום שהוקמה השכונה, דומני שבסוף שנת 1937 או בשנת 1938) עד שהתחתנתי בשנת 1959 ועזבתי את הבית. שם עדיין גרה אחותי הצעירה. 

בימים שעליהם אנו מדברים, ממערב ל"כביש רמת הכובש" לא היו "שיכון הותיקים" או "בית החולים מאיר", או "סביוני הכפר", או "שיכון עלייה". בכל הקטע הזה שממערב לכביש עד למושב "גן חיים", היו רק פרדסים, ו/או חורשות אקליפטוס, ו/או שדות חקלאיים (אבא שלי גידל שם תפוחי אדמה, בוטנים ו"שאר ירקות") או סתם שדות בור. שדה הבור ליד הצומת, מצפון ל"טריק סולטן" וממערב ל"כביש רמת הכובש", שימש אותנו, ילדי שכונת אליעזר, כמגרש הכדורגל שלנו. קצת מערבה ממגרש הכדורגל שלנו (עדיין "שיכון עליה" של היום) התרוממה גבעונת קטנה ועליה שרידי יישוב עתיק "חורבות סביה", שם אהבנו להסתובב בין החורבות (בעצם רק "שרידי חורבות") ולחפש עתיקות.

 אם תזדרז להמשיך להביט במפה, תראה שמצפון לשכונה וממזרח לה יש עדיין, כנראה לא לזמן רב, כתמי ירוק. כל השטח שמדרום לשכונה הוא היום שטח בנוי. בימים שעליהם אנו מדברים בכל השטח הזה, כמעט עד רחוב וייצמן, שאז קראנו לו "הרחוב הראשי" של כפר סבא, היו רק פרדסים, כרמים וחורשת אקליפטוס נהדרת אחת. במחשבה שנייה אני נזכר שהיה שם בעצם, מדרום למוסד "אונים" של היום, רחוב אחד "מצ'וקמק" שקראו לו משום מה "שכונת הצפון". לא הבנתי למה, הרי אני ראיתי שהוא היה בדרום, עד שאימי ז"ל הסבירה לי את "תורת היחסות". אם כבר הזכרנו את "שכונת הצפון", אספר לך ששם גר אז ילד אחד שקראו לו "לייזר" גנדל. אני מניח שאתה עוד זוכר אותו. 

לפני שאגיע להסברים האחרונים (למה אהבתי את הספר) בוא נראה איך אני זוכר "לחבר" את השכונה שלנו ל"קלמניה שלך". "נלך" ב"כביש רמת הכובש" מהשכונה שלי צפונה. 

מיד צפונה מהשכונה, מימין (מזרח) לכביש, כמעט נוגעת בקצה הצפוני של השכונה, היתה חווה חקלאית או אחוזה שנקראה "גן מנשה". היתה שם, בין השאר, בניצב לכביש, שדרה יפהפיה של עצי פיקוס ענקיים נותני צל נהדר. עליהם אהבנו לטפס ובצילם לנוח בימי החום הנוראים. אימא אמרה שהגן היה שייך ל"ברון דה מנשה", יהודי עשיר ממצריים. היום, משום מה, לא מציינים אותו על המפה. אני חושש שבקרוב מאוד יעלם משם הכתם הירוק וייבנו במקומו עוד רבי קומות... 

עוד צפונה בכביש, שמאלה ממנו, מושב "גן חיים". עוד צפונה משם, ימינה מהכביש, מושב "צופית".

עוד צפונה משם, משמאל לכביש, מושב "שדה ורבורג".

עוד צפונה משם, מימין לכביש, "קלמניה שלך". "בית ברל" עוד לא היה קיים, לא בימי ילדותי הרחוקים.

גם לי יש משהו לספר שקשור לקלמניה, אך אדחה את זה בינתיים.

כיוון שאנו ב"כביש רמת הכובש", בוא נמשיך בו רק עוד קצת צפונה, עד קצת לפני "רמת הכובש".

צפונה מקלמניה היה אז כפר ערבי שאיננו עוד. קראו לו "מיסקי". הנשים המרגיזות מאירגון "זוכרות" אוהבות להזכיר אותו. רק אינן אוהבות להזכיר כמה צרות עשו אנשי מיסקי ליישובים היהודיים בסביבתם, בייחוד לקיבוץ "רמת הכובש".

 ברוך-דוב פורטנוב ז"ל, אביה של אשתי, נשלח בימי "המרד הערבי הגדול" ("מאורעות 1936-39") עם קבוצת חברי "ההגנה" מתל אביב כדי לתגבר את מגיני רמת הכובש.

אבי, שעדיין חי (אם אפשר לקרוא לאלה "חיים"), כשטיילתי איתו לפני כעשר(?) שנים בסביבה, כשעברנו ליד שרידי מיסקי, הצביע לכאן והצביע לשם, ואמר "הנה כאן תקפו את האוטובוס לרמת הכובש," "הנה כאן הציבו מארב למשאית האספקה של רמת הכובש..." 

אבי, שהיה בחלק מאותם ימים, בין השאר, גם "שוטר במשטרת היישובים העבריים" –"נוטר" בתחנת הנוטרים ב"צופית", סיפר לי גם כיצד "גירשנו" את תושבי מיסקי בימי מלחמת העצמאות. 

זה היה כנראה אחרי שנהדפו התקפות על יישובי הסביבה, שוב – בייחוד על רמת הכובש. כל מה שנדרש היו שני טנדרים שעברו הלוך ושוב בחוצות הכפר מיסקי. על ה"ארגז" מאחורי כל טנדר ישבו שניים שלושה בחורים עם רובים וירו קצת באוויר. הערבים "הבינו את הרמז" ונטשו את הכפר. הם כנראה האמינו שאנו נעשה להם בדיוק את מה שהם התכוונו לעשות לנו לולא נהדפו ההתקפות שלהם. (למען הדיוק, אלה כנראה כבר לא היו ההתקפות שלהם אלא של אחד מצבאות מדינות ערב שפלשו לארץ. אם רוצים לברר יותר טוב את העניין, נדמה לי שבאזור הזה נלחמה אז חטיבת "אלכסנדרוני", ואפשר למצוא יותר פרטים באתר האינטרנט של החטיבה). 

אם כך, כשהנשים של "זוכרות", ועוד כמה "צדיקים" כמוהן, ייתבעו בשביל פליטי מיסקי את "זכות השיבה", אמור להם: "אין דבר כזה!! אין זכות השיבה!! יש, אולי, תביעת השיבה, ואותה אני דוחה מכל וכל." 

בוא ואנסה לחזור לנושא העיקרי. אשתדל מאוד. אהבתי (עדיין אוהב) את הספר, כיוון שהזכיר לי המון דברים מימי ילדותי בשכונת אליעזר. יש לי אמנם הערה או שתיים, ותיקון או שניים, אבל אלה לא ממש רציניים ואדלג עליהם עכשיו. בעצם, כדי שלא תמות מסקרנות אזכיר רק אחת ואחד. 

צדקו אלה שאמרו לך ששכחת להזכיר את ה"עוטפת" שהיתה בין הבורר/ת לאורז/ת בבתי האריזה של תפוחי הזהב. אני יודע זאת כיוון שגם אימי ז"ל, בימים שעוד עבדה מחוץ לבית (עד גיל שמונה הייתי בן יחיד והיא יכלה לצאת מדי פעם לעבוד בחוץ), היתה בין השאר גם ה"עוטפת".

 גם בעניין כלי העבודה של "נגרי האריזה" יש לי תיקון קטן. לכלי הזה לא קראו "פטיש". קראו לו "קרדום". אם יהיה לך עניין, אתאר לך אותו בהזדמנות אחרת. אני יודע זאת כיוון שאבי, בין שאר אלף המקצועות שלו, היה גם "נגר אריזה" סוג א'-א'. בימים ההם לקבלת סוג מקצועי היית חייב לעבור מבחנים. אני הייתי מאוד גאה באבי שהיה תוקע מסמר לכל אורכו במכת קרדום אחת, וביום עבודה אחד היה בונה, ואחר כך סוגר ו"מחשק" יותר ממאתיים ארגזי תפוזים (סליחה - תפוחי זהב). 

אתה רואה ? שוב סטיתי מן הנושא. אשתדל לחזור.

 אז מה למשל הזכירו לי הסיפורים שלך? הנה רק כמה דוגמאות.

 גם אני למדתי לשחות ב"בירכה" – בריכת ההשקייה של "פרדס רבינוביץ" שממזרח לשכונה. לפני שיכולנו לשחות שם, גם אנחנו נאלצנו להעיף החוצה מן הבריכה את שכבות ה"שישמה" שצפו על המים.

לי לא היה ממש פחד גבהים, אבל נזהרתי מאוד כשטיפסתי שם על סולם הברזל שהיה צמוד לדופן הבריכה בחוץ ובפנים. אני לא העזתי "ללכת שיווי משקל" על דופן הבריכה. היו כמה שהעיזו, עד שאחד מהם (דומני שזה היה יעקב עמרמי) נפל מהדופן לקרקע ושבר את ידו. 

ואם הזכרתי את בריכת ההשקייה (היו עוד רבות בסביבה), גם אני זוכר את קולות ה"פק פק פק פק" של מנועי הנפט שהניעו את המשאבות של הבארות בסביבה. אלה הבארות שמהן שאבו מים לבריכות.

גם לי היו "בנדורות" ("ג'ולות") שאותן, ממש כמוך, לא אהבתי להפסיד במשחקים – "מור" ו"אייני" ו"שלושה (וגם וארבעה) בורות". היו לי גם רגילות וגם "ברומבילות" וגם "גזוזות" וגם "פרפריות". 

גם אנחנו היינו "מייצרים" מעין "מטבעות" משוננות, ע"י שפשוף של הקרטון של קופסאות הסיגריות (עם הסמל שעליו). את הקרטון שיפשפנו על הריצפה בעזרת הפקק המשונן של בקבוק. זה היה משחק שגם אני יכולתי להשתתף בו, כיוון ש"חומר הגלם" היה יחסית "זמין וזול". 

היה עוד משחק (שלא הזכרת) שאני, לצערי (אז) לא יכולתי להשתתף בו. דומני שהיו אלה חפיסות של סיגריות "דובק", שכל חפיסה הכילה גם תמונה (בשחור לבן). התמונות היו מן ההווי של "היישוב" דאז, או של מנהיגי היישוב, אולי גם תמונות בנושאים אחרים. הילדים האחרים נהגו לאסוף אותן ו"לעשות החלפות".

אני לא יכולתי להשתתף. ההורים שלי לא עישנו... 

אני "ממש סבלתי" בימים ההם בגלל ההורים שלי. בייחוד בגלל אימי ז"ל. בימים ההם הסתובבו בשכונה ערבים מהכפרים השכנים, רכובים על חמורים שמשני צידיהם היו תלויות "בוקסות" מלאות מכל טוב, והיו מכריזים בקולי קולות על מרכולתם. "חודרה" למיניה, "בנדורה" ו"ביטינג'אן" ועוד. אימא כמעט לא קנתה מהם, כי הם היו "לא היגייניים". כשחסרו לנו ירקות או פירות (קרה רק לעיתים רחוקות) היא היתה שולחת אותי לקנות בחנות הירקות של אדון קבקר. 

זה לא היה החלק הנורא. החלק הנורא היה שהם היו מוכרים גם "לעדער". כשהחברים שלי היו נתקפים בהתקף של נדיבות היו נותנים לי לטעום קמצוץ זעום, והיה לזה טעם גן עדן. אימא לא הרשתה לי לקנות. גם לא אצל אדון קבקר. היא אמרה שאת זה מייצרים ממשמש מיובש שעליו דורכים ברגליים יחפות, וזה ממש ממש לא היגייני... 

כיוון שעכשיו עסקנו בירקות ופירות, אני חייב לציין שממש כמוך אני מתגעגע לטעם של הפירות והירקות של אז. אף תפוז דהיום לא ישווה ל"שמוטי" של אז. העגבניות העציות של היום מעלות בי את הגעגועים לעגבניות של פעם. אילו גרתי עכשיו במקום שגרה אחותי הצעירה, בשכונת אליעזר, ואילו לא הייתי עצלן (זאת אמר לי גם אבא שלי וזאת אמר לי גם המורה גדליהו לחמן), הייתי ממשיך לגדל לעצמי את הפירות והירקות. היה לנו שם בית צמוד קרקע עם כמעט שני דונם אדמה "למשק עזר". (היום הבית עוד ישנו, והוא עדיין צמוד קרקע, אבל השטח של המגרש הוא "קצת" יותר קטן, אחרי שהעירייה הפקיעה רצועה כדי להרחיב את טריק סולטן. סליחה – רחוב בן יהודה). היו לנו בחצר עצי פרי למיניהם, גן ירק מגוון, עיזים, תרנגולות וארנבות (שאז קראנו להן בטעות "שפנים"). בימים שכולם סבלו מחסור, בימי מלחמת העולם או בימי ה"צנע" שאחרי קום המדינה, לנו כמעט שלא חסר דבר, למעט, אולי, מוצרים מיובאים כגון סוכר או קפה. אתה זוכר את התחליף המגעיל של הקפה, שאימי קראה לו "צ'יקוריה"? 

גם אני אהבתי לקרוא את ה"טכנאי הצעיר". בעצם היה לי סידור עם חבר שלי, יגאל שרייבמן. הוא היה חתום על "הטכנאי הצעיר". אני הייתי חתום על "טכניקה ומדע לנוער". בתום הקריאה היינו "עושים החלפות".

גם אנחנו ניסינו לבנות "כל מיני פטנטים" על פי ההוראות שם. אפילו את "סירת המנוע" שתיארת, עם "מנוע הגומי", שהותקן באחורי הסירה שצורתו "חי"ת" ושסובב את ה"משוט", בנינו בהצלחה.

את הבומרנג אפילו לא ניסינו...

 כיוון שהזכרתי את יגאל שרייבמן, הנה עוד כמה פרטים ובסופם שאלה. יגאל היה חברי הטוב, מכיתה א' בבית הספר "העממי" ועד סוף בית הספר התיכון. אז נפרדו דרכינו. אני הלכתי לנח"ל. הוא הלך לעתודה האקדמאית. למד ארכיטקטורה בטכניון. אחר כך עסק (עוסק עדיין?) כמובן בארכיטקטורה והתגורר בתל אביב. אני פגשתי אותו מאז, אולי פעם או פעמיים, במקרה, ברחוב בתל אביב, אבל זה היה בימים רחוקים מאוד.

אחר כך הגיעה אלי השמועה, שלא בדקתי אותה, שהוא נשא לאישה את שרה שפירא, שלמדה איתנו בתיכון בכפר סבא. אותה שרה שפירא שהיתה בגרעין "שדמות" ובוודאי היכרת אותה.

יותר מאוחר הגיעה אלי שמועה, שגם אותה לא בדקתי, ששרה היתה חולה מאוד ונפטרה לפני שנים רבות. האם אתה יודע לספר משהו על זה?

עד כאן !!

הזהרתי שזה יהיה ארוך, אבל לא התכוונתי לכל כך ארוך.

אז כאן אפסיק. אבל לפני כן, עוד פעם, תודה רבה לך על ספר הגעגועים!! 

עמי (רייכמן) עתיר 

לעמי היקר,

את שכונת אליעזר אני זוכר כאשר הייתי הולך יחף ברגל מקלמניה לבית של דודתי המשוררת אסתר ראב, שהיה ברחוב קטן מול הפרדסים ממזרח. אצלי הוא מתועד:

"1945-1948 – כפר-סבא. מינואר 1945. אסתר ראב בבית חד-קומתי, כנראה קנוי, ברחוב חול הפונה צפונה, בשכונת הפועלים (שכונה ב') בחלק המערבי של המושבה. ממזרח לו נסלל לימים הכביש לכיוון שכונת אליעזר."

שכונת אליעזר בשנת 1944, זו השנה שמאז אני זוכר אותה, היתה דומני היישוב היחיד בארץ שבתיו ניבנו באותו גודל ומתכונת כמו לימים "שיכון", וכולם מידותיהם שוות וגגותיהם רעפים אדומים-כתומים. זה היה ממש יוצא דופן כי שום שכונת מגורים טרם נבנתה אז בצורה סטאנדארטית שכזו, כאשר כל הבניינים ניבנים לפי תוכנית אחידה אחת.

שלך בידידות,

אהוד

* * *

אני עמוק בתוך הספר והוא מחזיר אותי לנעוריי שלי בירושלים, שהיא לא מושבה אלא עיר אבל בעצם הכול אותו הדבר... מה ש"הדליק" אותי זה הרקוויאם ליצחק רבין – אני נמצא ממש באותו ניתוח של המצב ואותן הדעות.

מתן וילנאי

* * *

יוסף אורן

מי ראוי להיות היורש?

המסה הזו תדגים קריאה בסיפור הקצר "יורשים", סיפור המצטייר כ"מוזר" ביותר מבין סיפורי הקובץ "תמונות מחיי הכפר", קובץ הסיפורים החדש של עמוס עוז (הוצאת "כתר", 2009).

עלילת "יורשים" מתארת את הסבב הראשון במאבק על ירושה בין שני טוענים לזכויות עליה: בין עו"ד וולף מפציר, זר שהגיע לכפר מהעיר, לאריה צלניק, שחזר לאחרונה להתגורר עם אימו בת התשעים ב"ירושה", בבית שהקימו אבות המשפחה בכפר לפני כמאה שנים. כצפוי בסיפור אלגורי הסתייע כאן עמוס עוז במשמעות שמם של היורשים כדי להבליט את ההבדל ביניהם.

אריה צלניק הוא אמנם היורש הגנטי של אימו, אך שמו מעיד על טיבו: קיוו ממנו שיגדל להיות "אריה", יורש ראוי למייסדים, אך התברר שהוא "צלניק": צל עלוב שלהם. רק במידות הצבריות של גופו (20) ורק בעברו הצבאי בקומנדו הימי (15) הוא מזכיר את שייכותו לשושלת המשפחה, אך למעשה הוא עומד בצילם, משום שחסרות לו הסגולות הרוחניות שלהם – אותו ניצוץ חלוצי הנחוץ כדי להמשיך את מפעלם ואף להגדילו.

גם השם "וולף מפציר" של מתחרהו הוא בעל משמעות אלגורית. אף שאינו היורש הגנטי והפיזיונומיה הגלותית שלו רחוקה מהאידיאל הצברי (10), הוא "וולף", כלומר : זאב, שעורמתו מתבטאת בתכסיסי ההתיידדות שלו, וגם "מפציר" –  כלומר: מצטיין בכישרון הדיבור ובכוח השכנוע. שתי הסגולות מעידות עליו, שבו קיים "הניצוץ" שחסר ביריבו, היורש הגנטי.

רק הפירוש האלגורי, פירוש המפנה למשמעות האידיאית של הניגוד בין השניים, מבהיר את היסודות "המוזרים" מהבחינה הריאליסטית שזרע עוז בסיפור הזה. כגון: הרגשתו של אריה ש"האיש הזר לא היה זר. - - - כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, - - - זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים." (9). האפשרות הזו מתחזקת בגוף הסיפור בדבריו של וולף מפציר, המזכיר לאריה צלניק את המוצא המשותף של משפחותיהם מפלך חרקוב (17), את היותם "לא רק ידידים", אלא "קרובים. ואפילו שותפים" (21). בסיום הסיפור מאשרת גם המורישה, רוזליה הקשישה, שהיא בעלת הנכס שערכו הנדל"ני כה רב, את זכותו של "הזר" להיות בעל עניין בירושה שלה. כאשר וולף נשכב לצידה של רוזליה, אין היא דוחה אותו, אלא מגיבה לליטופים שהוא מרעיף עליה כאילו הוא מוכר לה. ולכן אחרי שזיהתה אותו, "משכה אליה את ראשו" וכמו הזמינה אותו להצטרף אליה ולשכב במיטתה לצידה (25). אף שהתאחר לקלוט את הסכנה מצד מתחרהו על ירושת אימו, מזדרז אריה לפשוט את בגדיו ונשכב גם הוא לצד אימו.

רק קורא שלא זיהה במהלך קריאת הסיפור, שנושאו עוסק בנושא הירושה ובתחרות בין שני יורשים עליה, יחשוב שהסיפור הוא "מוזר" ושסיומו הוא "סתום". ולמסקנות דומות יגיע גם קורא שלא הבין שכל מה שנראה כמוזר וכבלתי סביר מבחינה ריאליסטית מחייב אותו להניח לקריאה בצופן הריאליסטי-גשמי ולפנות לקריאת הסיפור בצופן האלגורי-רעיוני. ואכן, הקריאה בצופן האלגורי תגלה לו, שסיום הסיפור, המשאיר את המאבק בין היורשים על הירושה לא-מוכרע, הוא לא "משונה" ולא "סטטי", אלא צילום מדוייק של התוצאה בסיום הסבב הראשון במאבק על "הירושה" בין שני האגפים הפוליטיים המתחרים עליה בהווה בחברה הישראלית, שהיא הנמשל לכל מה שמתרחש בין שלוש הדמויות בסיפור.

מרגע שנושא הסיפור הוגדר כמאבק על "הירושה" של מייסדי "הכפר", נאלץ הקורא להוסיף לניגודים, שהובלטו עד כה בין היורשים, את תוכניותיהם הסותרות ביחס לעתיד הנכס הנדל"ני שבבעלות רוזליה הקשישה. אריה חזר להתגורר עם אימו "בכפר שבו נולד ובו גדל" (15) אחרי שאשתו, נעמה, בסיום ריב קשה ביניהם, עזבה אותו, נסעה אל חברתה בסן-דייגו והחליטה להישאר אצלה (14). אריה "כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה," בדיוק כפי שלא פעל לפייס את בנו, אלדד, שניתק את הקשר איתו (23), אלא שמע לעצת בתו, היחידה שלא התנתקה ממנו לחלוטין, שכתבה אליו מבוסטון "תמצא לך חיים אחרים" (14) ויעצה לו להניח לנעמה. ברוח העצה של בתו, גיבש אריה את תוכניתו ביחס לנכס של המשפחה בתל-אילן: כאשר "אימו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד, - - - תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אישה חדשה ויפה, או לא להביא אישה כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו" (15).

גם התוכנית של וולף ביחס לבית של הקשישה יצאה מההנחה, שתחילה צריך למצוא לרוזליה בת התשעים "סידור מצוין במוסד מצוין מאוד," אך אחר-כך פנתה תוכניתו "לממש את הנכס" בכיוון שונה: "את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות. - - - אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז'ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יכול להציע להם" (21).

    ההבדל בין שתי התוכניות מתבטא ביעוד ששני היורשים מתכננים לנכס, אחרי שהקשישה תורחק ממנו. אריה מועיד לנכס יעוד מוגבל. מאחר והוא מתרכז רק בעצמו ואינו חושב על עצמו כחוליה בשושלת החלוצית של המשפחה, הוא מתכונן להשאיר את הבית על מכונו לכל היותר לבצע בו שינויים פנימיים שיחדשו את פניו ויתאימוהו לפינוקים שתיכנן לעצמו בהמשך החיים. מול ההצעה הזו של אריה, שביסודה רעיון שיפוץ המבנה כדי שיחזיק מעמד רק לעוד דור אחד והוא דורו, מציע וולף הצעה הפוכה: להפיק מהנכס המיושן והמתפורר את ערכו הנדל"ני, על-ידי הריסת המבנה הנושן וההקמה של אתר תיירותי במקומו, אתר שיניב רווחים נאים, שמהם יתקיימו הדורות הבאים.

שתי ההצעות מבליטות את ההבדל בין היורשים. האחד הוא אמנם יורש גנטי, אך הוא בעל "ראש קטן". ודווקא השני, "הזר", מפגין "ראש גדול", ראש של בעל מעוף וחזון. על-פי ההבדל בין שתי ההצעות, צריך להבין את הסיום המוזר ולכאורה האבסורדי של הסיפור. שניהם נשכבים משני צידיה של רוזליה. בכך הם מבהירים את כוונתם: לדחוק לפי שעה את ההתמודדות ביניהם ולהמתין בצמוד אליה למועד שבו תתקיים ההכרעה בין הפתרונות המנוגדים שלהם לנכס. בכך הם מבהירים זה לזה שהפשרה הזו ביחס לעתיד "הירושה" היא פתרון זמני שבינתיים עליהם להסכים עליו, מאחר ואין לאיש מהם מספיק כוח כדי לגבור על יריבם האידיאולוגי. אך מהפשרה הזו משתמע, שבהגיע המועד, והוא איננו רחוק כבר, תתלהט מחדש המחלוקת בין שני היורשים, בין אריה צלניק, היורש הגנטי אך חסר המעוף והיצירתיות, לבין וולף מפציר, שאמנם מכבד "את ההיסטוריה הדגולה" של המשפחה החלוצית, אך רואה עצמו יורש ראוי יותר ל"ירושה" בזכות חזונו הנועז הצופה לה עתיד לדורות.

מיהו היורש הראוי?

במאבק הזה בין היורשים על "הירושה" של המייסדים כבר טיפל עמוס עוז בבכור הרומאנים הפוליטיים שלו "מנוחה נכונה" (1982), שבו גם הציע פתרון לתוצאה ללא-הכרעה בין היריבים האידיאולוגיים בסיום הסבב הראשון. בעלילת הרומאן ההוא מימש את הפתרון יולק ליפשיץ, ממנהיגי הקיבוץ והתנועה המיישבת. אחרי שנוכח יולק, שלבנו יוני "ראש קטן" ושהוא יורש שרצונותיו ויכולותיו מוגבלים ובלתי-רציניים, החליט לאמץ את עזריה, יורש מהאגף האידיאולוגי האחר, ולהפקיד בידיו את האחריות להנהיג אחריו את המפעל המפואר של דורו – הקיבוץ. עזריה אמנם איננו הצאצא הגנטי, אך כבעל "ראש גדול" ביכולתו להמשיך בהגשמת החזון של מייסדי הקיבוץ (ראה הפירוש לרומאן "מנוחה נכונה" בספרי "ההתפכחות בסיפורת הישראלית", 1983).

הפתרון הסימביוטי הזה בין שני היורשים הוצג שנית ברומאן התאום של "מנוחה נכונה" והוא הרומאן "קופסה שחורה". היורש הגנטי ברומאן הזה הוא בועז, אך המוריש, אלכסנדר, הדואג לעתיד "האחוזה" של המשפחה, מחליט לצרף אליו באופן זמני "יורש" ראוי ממנו לירושה, את סומו, הבעל הנוכחי של גרושתו, אילנה, אמו של בועז. אף שאלכסנדר סולד מדעותיו הימניות של סומו ומפעילותו בשטחי הגדה, הוא משלים עם המועמד הזה, שאין הוא רואה בהווה טוב ממנו (ראה הפירוש לרומאן "קופסה שחורה" בספרי "ציונות וצבריות ברומאן הישראלי", 1990).

   בפשרה כזו בין המתחרים על הירושה, הצדיק עמוס עוז בדיעבד את שתי הממשלות החריגות הראשונות שהוקמו בתולדות המדינה, את ממשלת האיחוד הלאומי משנת 1965 (ב"מנוחה נכונה") ואת ממשלת האחדות הלאומית משנת 1975 (ב"קופסה שחורה"). אלא, שההבדלים הפיזיים והמנטאליים בין אריה צלניק לוולף מפציר, הדומים בכול להבדלים שבין יוני-בועז הצברים לעזריה-סומו שנולדו בגלות, מוכיחים שכמעט דבר לא השתנה בפוליטיקה הישראלית. כאז כן היום, חצויה החברה הישראלית בין שני אגפים פוליטיים (בשיח הציבורי נוהגים למען הקיצור להתעלם מההבדלים המשניים בתוך האגפים ומשתמשים בצמד המונחים "הימין הפוליטי" ו"השמאל הפוליטי", או בצמד המונחים "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום"). ולכן, עדיין תקף גם כיום פתרון הפשרה בין היורשים וטרם הבשיל המועד, שעליו רמז עמוס עוז ב"קופסה שחורה", לקיום הקרב על "הירושה" בסבב הבא עליה "החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו" (שם, עמ' 88).

   ואכן, בדחיית ההכרעה לסבב נוסף בעתיד סיים עוז את שני הרומאנים הפוליטיים הראשונים שלו וכעבור שלושים שנה גם את הסיפור "יורשים". ואשר להפרש השנים בין היצירות, ניתן ללמוד ממנו, שגם אחרי שלושה עשורים טרם צברו שני האגפים הפוליטיים היריבים כוח לגבור זה על זה במאבק המתקיים בחברה הישראלית ביניהם על "הירושה". ועם זאת לא שינה עמוס עוז את דעתו ביחס לעקרון שעל-פיו צריך להיבחר האגף הפוליטי הראוי לזכות ב"ירושה". וכמו ברומאנים מלפני שלושים שנה, גם בסיפור "יורשים" הוא קובע את הכלל הבא: אם היורש הגנטי, הצאצא החוקי של המייסדים, מגלה רפיון אידיאולוגי, חוסר-כישרון וחוסר-יכולת להנהיג את מפעלם של אבותיו, כדאי וגם מותר להעדיף את היורש מהמחנה האידיאולוגי היריב, זה ש"הניצוץ" החלוצי-ציוני לא כבה אצלו ולכן החיוניות שלו גדולה יותר וביכולתו להבטיח את המשך ההגשמה של חזון המייסדים.

   העיקרון הזה שהגדיר עמוס עוז תואם באופן מפתיע להשקפה שביטא "אחד-העם" במשנתו הלאומית וההיסטוריוסופית לבעיות העם היהודי, לפיה מכוח "חפץ הקיום הלאומי", שהיא תבונת-על מיסטית הפועלת בחייו של עם ודואגת להישרדותו בהיסטוריה, תמיד ינצח בתולדות העם היהודי האגף שמסוגל להבטיח את המשך קיומו של עמנו בהיסטוריה. על ההנחה הזו של אחד-העם ביסס גם א. ב. יהושע את הרומאן ההיסטורי שלו "מסע אל תום האלף" (1997), שבו הסביר את העתקת ההגמוניה בעם היהודי מיהדות המזרח השוקעת בארצות הדרומיות של האיסלם ליהדות אשכנז המתקדמת והמתחזקת בצפון אירופה הנוצרית בסוף המילניום הראשון בהסבר הדרוויניסטי שהעתיק אחד-העם מהביולוגיה להיסטוריה, בפעולת הברירה הטבעית של "חפץ הקיום הלאומי" (ראה הפירוש בספרי "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", 2000).

   בסיפור "יורשים" נאלצים "צלניק" ו"מפציר" לדחות מחולשה את קרב ההכרעה ביניהם על "הירושה", אך את תוצאות המאבק בסבב השני מנבא עוז בקובץ הזה בסיפור "אבודים", שהוא תאומו של הסיפור "יורשים". רק מי שיקרא את הסיפור "אבודים" בצופן האלגורי, יגלה מי משני הטוענים ל"ירושה" יזכה בה ויגשים בעתיד את תוכניתו ביחס למה שייעשה במפעל שהורישו המייסדים. סיומו של הסיפור "אבודים" יחשוף לקורא סתירה מרתקת בין תוצאת הסבב השני במאבק בין היורשים לבין העמדה הפוליטית שבה באופן מסורתי אוחז עמוס עוז בחיים. ולא אוחז בלבד, אלא שבכל מערכת בחירות הוא גם חזר וגייס את פרסומו כסופר כדי לעשות לה נפשות. הצלחתו הדלה בתחום זה מוכיחה שעמוס עוז לא שינן מספיק את תורתו של "אחד-העם" על כוחו המסתורי והמופלא של "חפץ הקיום הלאומי", המכריע בכל עת, ויכריע גם בימינו, בבחירת היורש שהעם היהודי זקוק לו להבטחת עתידו.

*

שבועות מהנה, אהוד,

אני מצרף פרק נוסף מהמסה, שפרק ממנה פירסמת בתחילת השבוע הקודם. ואליה אני מצרף את התגובה הבאה להערה שצירפת לפרק הקודם. אני חושב שלא תמצא סיבה למנוע את ההוספה של הערה זו לפרק הנוכחי: 

צדקת, אהוד, גם אחרי ארבעים וחמש שנות פעילות בביקורת הספרות העברית, אני נאמן לעצמי וממשיך לחפש את המטבע בכל מקום שניתן למצוא אותו בספרות הישראלית. אחרים נטשו זה מכבר את מלאכת הבילוש הזו בספרותנו והעתיקו את החיפוש שלהם למקומות מסוכנים פחות, ובעיקר לספריהם המתורגמים של סופרי העולם, שכמעט רק בהם עוסקות הן תעשיית הספר המשגשגת שלנו והן העיתונות הספרותית הדועכת שלנו. ומה טעם בחרת לגנות דווקא מבקר-ספרות עברי החושף בהתמדה כזו מטבעות מזויפים, העלולים לפגוע ביציבות המוניטארית של ההון הספרותי בתרבות הלאומית שלנו, אך ורק משום שהם מונחים מתחת לפנס המאיר הקרוב? הן דרכם של מטבעות מזויפים להידחק אל מרכז המפה הספרותית, כדי להוסיף לעצמם זוהר מאור הפנס הדולק במקום שהחשיפה בו היא הגדולה ביותר, ולדחוק אל הצל את המטבעות הכשרים. תשעה-עשר הכרכים שפרסמתי עד כה בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" הם עדים מהימנים שיעידו כי את עיקר כוחי הקדשתי למטבעות הכשרים, ולא למזויפים, כפי שהשתמע מהערתך העוקצנית.

יוסף אורן       

אהוד: אינני יודע אם סיפורו של עמוס עוז, שאותו ניתחת בכישרון כה רב, הוא "מטבע אמיתי" או "מטבע מזוייף" אבל מה שבטוח הוא שאין בניתוח שלך כדי להוסיף חשק לקרוא אותו.

ואם אתה רומז שבעומק השקפתו ההיסטורית-הפוליטית עמוס עוז מהמר על המחנה הלאומי בגלל חיוניותו הנדל"נית, ולא על מחנה השלום הרופס, הרי שאתה צודק, והא ראייה – כיצד עוז הצליח להקטין לחצי את כוחה של מר"צ בכנסת על ידי כך שתמך בה בבחירות האחרונות, וגם פטר אותנו מעונשה של זהבה גלאון הנמרצת, שגם היא ראוייה לסיפור אלגורי-סימבולי מפרי עטו, שהרי חרף נמרצותה היא שייכת כנראה ל"צלניקים" המפסידים, משמאל – ולא ל"מפצירים", המחזיקים היטב מימין בזנבו של העתיד, דוגמת ח"כ כצל'ה עם זקן וכיפה סרוגה.

* * *

הקפיטן ג'וני

הקפיטן ג'וני, פקודה נתן

העוגנים הרימו, הוי חבר השטן

את הפקודה מילאנו חיש קל כברק

כולנו השתכרנו מיין ומרק

כולם אכלו שתו כל מלחי הצי

בלילה הצטרכו, סיר לילה להוציא

הי טוממאי איש פילים

הפליג למרחקים

הלך תפס טוממאי קטן

הלביש לו תחתונים

אני מגיש את המילים של  שיר העם שלנו, "הקפיטן ג'וני". השיר חלקו מושר וחלקו מדוקלם. האם ידוע משהו על מקור השיר ושאר גלגוליו?

 בתודה,

משה ברק 

אהוד: אני מבין שאת השיר היה שר אצלכם הנוער הפועלי בקריית חיים. אולי יש לו קשר, בעיקר בשורותיו האחרונות, לשורות שהיו שרים אצלנו בני האיכרים בפתח-תקווה, וכך הן גם מופיעות ברומאן שלי "ספר הגעגועים", ונוסחו אומת לי על-ידי בן-דודי אוֹרי שגם שר לי אותו:

"חוֹרָנִי, חורני, הולך ברחוב ושר

ואחריו כושי, קטן כמו עכבר

תפס אותו כושי קטן סתם לו את הפה

השכיב אותו על שפת הים, דחף לו מטאטא –

חורני צועק,

והכושי דוחף – "

* * *

אורי הייטנר

המגרש הלא נכון

החלטת בית המשפט העליון לחייב את המדינה לתקצב גם את הגיור הרפורמי, כפי שהיא מתקצבת את הגיור האורתודוכסי, היא החלטה צודקת וראויה, המחזקת את צביונה היהודי והדמוקראטי של מדינת ישראל ואת מהותה כמדינת העם היהודי.

את צביונה הדמוקראטי – כיוון שהיא יוצרת שוויון בין דעות וזרמים בחברה הישראלית. את צביונה היהודי – כיוון שיש יותר מדרך אחת ביהדות. ככל שהמדינה מיטיבה להתחבר לדרכים השונות ביהדות, כך היא מעמיקה את שורשיה ביהדות, רבת הגוונים. את מהותה כמדינת העם היהודי – רוב יהדות העולם המערבי, ובראש ובראשונה יהדות ארה"ב, שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. הדרתם מן הישראליות מרחיקה מן המדינה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. כל צעד המחזק את מעמדם של הזרמים הללו במדינת ישראל, מחזק את החיבור ליהדות הגולה.

לכאורה, ההחלטה הזאת עשויה לחזק גם את התנועה הרפורמית בישראל. האם כך יהיה? ניסיון העבר מעורר ספקות רבים. פסק דינו של בג"ץ בסוגיית תקצוב מכוני הגיור מצטרפת לשורה ארוכה ונאה של פסיקות שנציגיה העבירו בבית המשפט. והנה, חרף ההצלחות הרבות, נותרה התנועה הרפורמית בישראל שולית וזניחה.

מן הראוי שישאלו את עצמם מנהיגי התנועה, האם זו הדרך להעמיק את אחיזתם בחברה הישראלית. חוששני, שהתנועה הרפורמית בחרה במגרש הלא נכון. כמו מי שמחפש את המטבע מתחת לפנס, כך מחפשת התנועה הרפורמית את המטבע שלה במקום בו הצלחותיה ודאיות, אך דומה שהיא ממשיכה לרוץ במקום. תנועה חברתית, רוחנית, תרבותית, חינוכית, קהילתית, אינה יכולה לטעת שורשים באמצעות בית המשפט. הדרך הראויה היא בעשייה ממשית בקהילה.

יש בחברה הישראלית צמא לתרבות היהודית, שביטוייה רבים – התעוררות בתי המדרש וקהילות התפילה הפלורליסטיים, האלפים שהשתתפו בתיקון ליל שבועות בכל רחבי הארץ, העשייה הברוכה של החברה למתנ"סים, הגל של יצירה מוסיקלית יהודית – אלה ביטויים לאותו צמא. בכוחה של התנועה הרפורמית לתת מענה לצורך הזה ולהשתלב במהלך הגדול של התחדשות יהודית בחברה הישראלית. ומשום מה, אין היא מצליחה. הסיבה לכך, בעיניי, היא התמקדות מנהיגותה הישראלית במגרש הקל של המשפט והפוליטיקה, במקום במגרש המחייב והקשה של הקהילה. קל יותר לרוץ לבית המשפט, אך הקמת בתי כנסת, מועדונים, פעילות בשבתות ובחגים, חוגי נוער בשכונות, בערים, ביישובים הכפריים, במרכז ובפריפריה משמעותית הרבה יותר.

כל עוד זו בחירתה של התנועה הרפורמית – לא יחול שינוי במעמדה.

ובחזרה לפסיקת בית המשפט – כאמור, אני תומך בה, אך גם מתנגד לה. הסברתי מדוע אני תומך בה. מדוע אני מתנגד? הייתי שמח אילו היתה זו החלטת הכנסת. לדעתי, אין זה מעניינו של בית המשפט לדון ולהחליט בסוגיות חברתיות אלו. עקיפת הדמוקראטיה באמצעות בית המשפט, גם אם היא מניבה תוצאות רצויות לטווח הקצר – לטווח הארוך תוצאותיה הרסניות. היא פוגעת בדמוקראטיה על כל רשויותיה, ובראש ובראשונה – ברשות השופטת עצמה, שמעמדה הציבורי הולך ומתדרדר.

* * *

רותי דנון: "יונגה יידישע ואנדר פוגל"

אהוד שלום,

שמחתי לקרוא את סקירתו של אליהו הכהן על ה"ואנדר פוגל" [גיליון 448]. חסרה בו העובדה שהיה "ואנדר פוגל" יהודי בשם :"יונגה יידישע ואנדר פוגל" ובקיצור אי-וי-ב. הוריי הכירו זה את זו בתנועה זו ושמעתי רבות על הטיולים ביער השחור וברחבי אזור מגוריהם.

תנועת ה"וואנדר פוגל" הציונית אינה ידועה ומשום מה אינה מוזכרת בתולדות תנועות הנוער הציוניות בגרמניה (שהוזכרו במאמר של אליהו הכהן), לפיכך אשמח אם תספר לקוראים על ה"וואנדר פוגל" היהודית שאני נמנית על צאצאיה.

בברכה,

רותי דנון (שטראוס)

בני עטרות

אהוד: אם זיכרוני לא מטעה אותי שמענו הרבה על התנועה הזו ועל השפעתה בקורסים למדריכים של תנועות הנוער בשנות החמישים (אברהם אדרת? ברוך אזניה?) כדגם לתנועות הנוער שלנו. גם טוני הלה האגדית, מנהלת תיכון חדש בתל-אביב, היתה מדברת עליהן רבות.

* * *

משה כהן: הסגידה לאסלאם, דת אבותיו של הנשיא חוסיין אובמה, היא הערך העליון עבורו

מכובדי,

גלוי וידוע לפנינו שתמונה אחת שווה אלף מילים. ביום 27.5.09 פירסם העיתון "ישראל היום" בעמוד 11 תמונה מזעזעת: נשיא ארה"ב, הליבראל המוצהר, קד קידה עמוקה ונושק בהכנעה את ידו של מלך סעודיה העריץ המושחת, המוסלמי הקנאי. הא ראיה, שעם כל הכבוד לליבראליזם, הסגידה לאסלאם, דת אבותיו של הנשיא חוסיין אובמה, היא הערך העליון עבורו. וכאשר דורש האסלאם העולמי  את חיסולה של מדינת ישראל, נמוג הליבראליזם. "יש להקפיא מיד את הבנייה בהתנחלויות, גם לא לרגל הריבוי הטבעי." מתוך השקפתו הליבראלית אין נשיא ארה"ב נוהג להשתמש באמצעי לחץ, גם לא נגד מדינות טרור כמו סוריה או צפון קוריאה. דרכיו דרכי נועם והידברות. אבל כשמדובר בישראל, איך הגדירו זאת עוזריו היהודים, "אפס סובלנות." למתיישבי יהודה ושומרון אין זכות לגדל משפחה, לילדיהם אין זכות לגן ילדים ולטיפת חלב או לבית ספר, ילדים יהודים אינם מעניינו של הליבראל המעריץ את מלך סעודיה והמוכן להחריב את ישראל כדי לרצות את קהל מאמיני  האסלאם, קהלו של אביו מולידו.

"המחנה הליבראלי" במקומותינו חוכך ידיו בהנאה נוכח התעמרות זו של אובמה במתיישבי יהודה ושומרון, והופכים אותה לכתב אישום נגד מדיניותו של נתניהו, כביכול. במה  אשם נתניהו  שיהודי ארה"ב, יפי הנפש, התגייסו בהמוניהם ובכיסיהם והיטו את הכף לטובת בחירתו של אובמה? במו ידיהם העלו לשלטון בארה"ב נשיא שונא ישראל. עלינו להתייצב מאחורי ממשלתנו ולהיאבק לבלימת הדורסנות והאיבה של חוסיין אובמה כלפינו. אין לדרוש מנתניהו לפרק את מדינת ישראל כדי לרצות את ארה"ב ואת ידידיה המוסלמים בעולם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי יזרעאלי: אובמה הוא הנשיא הטוב ביותר לישראל

אהוד ידידי, לילה טוב ולבן, 

אני מסכים אתך כי אין לבטל מנויים ל"הארץ", אשר נותר העיתון היחיד בעל ערך [גיליון 448]. למרות שזמני מוגבל בשל רוב מעש, אשמח אם תפרסם תגובתי לעו"ד שויגר וגם לך: אני מאוד בעד מדיניות הפלוראליזם של "הארץ". אני חושב שאובמה הוא הנשיא הטוב ביותר לישראל, המאבדת עצמה לדעת בעזרת הבושיזם. אני חושב שהס, ציפר וגדעון לוי – הם ואחרים, מהווים נכס מעולה לעיתון ולקוראיו.

אינני חובב ערבים, אבל שלום, היפרדות משטחים ופעילות על פי קודים גלובליים, טובה לכולנו.

אהוד: דומני שגם ערפאת חושב כמוך על העיתונאים האלה, אם היה עדיין יכול לחשוב.

* * *

כיכר אתרים בחוף תל-אביב נראית כמו

שטח ההפקר בירושלים החצוייה לפני יוני 67'

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

התראת כוננות לכל הפירומאנים הקיץ החל ועימו עונת השריפות הגדולות של המולדת לכל אזרחיה ואסור שאהבתכם החמה והלוהטת לא תבוא לביטוי בהשחרת שדותיה ויערותיה ולכן התחילו לשרוף!!!!!

* * *

יצחק שויגר

"העיר שאתה זוכר, איננה. הכול אצלך בדימיון. שום דבר שאתה ראית, כבר לא קיים."

תל אביב בשמונה תחנות

אילן בא מרומניה. עלה בגיל שמונה עשרה. מאז עברו כבר עשרות בשנים. כאן גדל, למד, שירת בצבא, התחתן הוליד ילדים. בבחרותו הוא מבכה את נעוריו. כמו כולנו.

"אתם תל אביבים," כך אמר לי, "אתם הולכים ברחוב ופוגשים את חברי ילדותכם. אתם מכירים את הבתים ואת הכיכרות את הרחובות ואת הריחות. קל לכם להתרפק על המראות ועל הזיכרונות. לי אין כלום. ילדותי היתה במקום אחר ושיחקתי משחקים אחרים. בשפה אחרת. ובגלל הבדלנות שבין יהודים ובין הגויים אין לי חברים מאז ואין לי כר להתרפק עליו ואפילו לא במראות העיר שבה גדלתי. אני רוצה להכיר את תל אביב שלך. אולי אתחבר לזה. רוצה לראות על מה אתם מדברים מתרפקים וחולמים. מה אתם זוכרים?"

"לא קשה." עניתי.

"אתה יודע מה." אמר לי יום אחד. "בא ניסע יום אחד לתל אביב. אני אקח אותך באופנוע, ניסע וניראה. זה יותר קל עם אופנוע כי אין בעיות חנייה ואין פקקים."

"רעיון טוב," אמרתי לו. "אין כמו מראה עיניים. תראה את תל אביב של פעם. תצטרך הרבה דמיון כי הרבה השתנה."

קבענו. וביטלנו ועוד פעם קבענו ועוד פעם ביטלנו. לבסוף קבענו ונסענו. בשעה היעודה הופיע אילן בחיוך רחב וכובש. רכוב על אופנוע אימתני ובתוך דקות עקד אותי מאחוריו, עם קסדה על ראשי. הישיבה מאחוריו מתאימה לנערות צעירות עם תחת קטן ובטן מצומקת. אני יכול אף להעריך, כי גם הוא היה נהנה יותר, לו מי שהיתה לופתת אותו מאחור היתה "נצמדת לו בציצי," במקום גבר מזדקן "שדוחף אותו עם הכרס" אבל כך או כך, יצאנו לדרך.

תחנה ראשונה: גשר הירקון

עמדנו על הגשר וצפינו בים. מימיננו תחנת הכוח של רידינג. משמאלנו, איצטדיון המכבייה. הגשר מט ליפול ועשוי קרשים ישנים, שהובאו מי יודע, אולי על ידי הבריטים. אני שוחה בים, מול הטורבינות של חברת חשמל. המים החמים מפתים את הדגים לבא ולהתחמם והמקום שורץ דגים, דייגים עם רשתות, וילדים שהתחמקו מהקייטנה, או שהוריהם חסכו את התשלום.

אנו שוחים ושוכבים להשתזף על החוף. החול לבן וחמים. בשעות הצהריים יתחיל האימון של מכבי תל אביב. נוכל לראות שם מקרוב את בנדורי ואת מתניה ואת סטודינסקי ואחרים. ואם זו שבת, נראה אף את בחירי האתלטים של תל אביב בתחרות של אליפות ישראל. נמחא כפיים לאריק איינשטיין, כן, זה מהשירים, שקופץ לגובה, ולדוד טבק, שרץ כמו משוגע למאה מטר. ואולי אפילו נראה את שאול לדני אלוף ישראל בהליכה, אז מקצוע אתלטי מכובד, הולך כברווז במהירות מוטרפת. משם הלכנו לגלידה מונטנה. בית הגלידה הטובה. שם היינו טועמים את הגלידה שקראנו לה "גלידה אמריקאית", שהאמריקאים, אז יצורים עליונים לדעתנו, היו אוכלים בארצם. הסתודדנו על כוס של גלידה וניל נוזלית, עם כובע של סירופ שוקולד והסתכלנו על הבנות.

לנגד עיננו קם המהפך. אילן ואני המומים. באופן מיסטי ולנגד עיננו המשתאות, מחסני הקרמיקה העלובים משופצים והופכים למוקדי בילוי והיכלי שמחה כמו הטראסק ובתי הקפה. הגשר העלוב שינה פניו. קורותיו הוחלפו בגזעים ממורטים ותאורה יפה בצידו. הדגים והדייגים נעלמו. הים נישאר כשהיה. רוחו המלוחה ממשיכה לרחף מעל טריבונות העץ עליהם ישבנו באדיקות, שאף הן נעלמו. רק חלקת דשא קטנה, שבדרך של פלא, שרדה את המהפך ושיני ההיסטוריה לא יכלו לה. עליה עדיין התרוצצו כדורגלנים צעירים. רק היא נשארה כעדות לחיים של פעם.

עלינו על האופנוע ונסענו לרחוב אוסישקין.

תחנה שנייה: בית הפועל תל אביב

האדומים של פעם. קבוצת פאר שהיתה יריבתה הנצחית של שכנתה לעיר, קבוצת מכבי תל אביב. מגרש אוסישקין, בטרם נבנה ההיכל המוזר הבנוי לידו, היה מגרש כדורסל צר מידות. מרוצף בבלטות רחוב רגילות. ללא גג. סלים עלובים מברזל ועם תאורת רחוב בצדם. הקהל הקיף את המגרש הצר עם שני מושבי עץ. שתי קורות שהקיפו את המגרש. שם ראינו את חיים חזן מכדרר ומוסר לארז לוסטיג שקופץ לג'אמפ שוט וראשו נוגע בשמיים. ואני רואה אותם משחקים ואילן מפריע ושואל "והיכן ישב הקהל?"

הראיתי לו את הקורות.

"ואם לא היה מספיק מקום?" שאל.

"זה בדרך כלל היה כך. רב הקהל היה בחוץ מציץ מבעד לחורים בבדי היוטה שגדרו את המגרש כדי שהקהל לא ייהנה ממשחק חינם."

"וזה היה המגרש של אלופת המדינה?" שאל.

" ן." עניתי לו. ואף אני לא האמנתי לעצמי.

תחנה שלישית: חוף שרתון

מלון שרתון האגדי והאימתני, שהיה מונח כמו הכותל המערבי וחוסם את המראה והרוח הטובה של הים, הפך לבור. בור ענק. ילדים צעירים מביטים מבעד לקרשים השבורים המעטרים את שפת הבור. מציצים בבור. האם הוא נגרם על ידי מטאור או אולי גורם שמימי אחר?

קשה להבין איך בניין מרשים וגדול כל כך, שהעניק לחוף את שמו, נעלם כלא היה. ואולי הוא שקע לתוך האדמה?

אנו ממשיכים לחוף. הבנות שמשתזפות בים צעירות. בנות גילנו כבר לא באות. רק הנוסטלגיה שהועלתה על גבי סרט, על ידי אורי זהר, בסרט "מציצים", מקנה לחוף העלוב איזה שאר רוח.

אני אומר לאילן,"עכשיו קוראים לזה 'חוף מציצים'."

"למה 'מציצים'?" הוא שואל.

"מציצים לבנות במלתחות של הנשים," אני עונה.

אני עומד ומסביר לאילן מה היה ואיפה. העיניים של אילן לא נדלקות. חוף נישאר חוף. זה מה שיש.

חשבתי כי בעידן של פורנוגרפיה אינטרנטית וחוטיני. הסיפור באמת קצת ניראה קצת אידיוטי והזוי.

תחנה רביעית: חוף הילטון

אני עומד עם אילן על שפת המצוק. גבינו להילטון ואנו צופים דרומה לכיוון יפו.

"פה היתה שכונה שקראו לה שכונת מחלול," אני מסביר לאילן. "הכול היה מלא צריפים. היתה הבריכה ולא היתה המרינה. לא היו בתי מלון ולא היה מלון הילטון. פה היה הביוב של תל אביב ופה שחינו בין החרצפים ואחר כך עלינו במדרגות עד לרחוב הירקון, נמשכים אל ריחות דודי התירס החם שירדו עד לשפת הים. התירס חם והריח והמלח בחינם.

"פה, במקום שעומד המלון, היה בית הקברות המוסלמי שבו היינו משחקים במחבואים מאחרי הקברים. היה פה מחנה של הצבא הבריטי שקראו לו 'מחנה יונה' ובו היתה בריכה. שם היו שוחים החיילים עד שעזבו את הארץ ב-1947 ושם המשכנו אנו לשחות בקיץ של שנת 1950, עד שחיסלו את המחנה ובנו את הילטון. אחר כך חיסלו את השכונה ובנו כבישים ובתי מלון."

אילן מביט בי בחוסר אמון. תגיד, האם אז באמת לא היה כלום, מפה ועד יפו?

"אכן כך. לא היה לאורך החוף אף בית מלון חוץ אולי ממלון דן שנבנה בשנות הארבעים. היו בתי מגורים בצד המערבי של רחוב הירקון אבל לא בתי מלון. יכולת להביט מפה עד "מסגד חסן בק", הוא המסגד שנמצא היום ליד הדולפינריום, אשר ממנו הערבים ירו עלינו במלחמת השחרור. מאחוריו יכולת לראות את רצועת החוף של יפו, כפי שהיא נשקפת עד היום."

"אפוא היית אתה במלחמת השחרור?" הוא שואל.

"נגיע לשם," אני אומר לו. "אני זוכר שהמצרים הפציצו את תל אביב. הייתי אז בן ארבע. כל דיירי הבניין בו גרנו, ברחוב חובבי ציון 9 א, ירדו לדירתנו שהיתה בדירת הקרקע. לי ולאחותי היתה שעלת וכולם פחדו שלא נדביק אותם והצטופפו בשני החדרים והחדר השלישי היה כולו לאחותי ולי."

"והיכן הבית נמצא האם הוא קיים?"

"כן. הוא בתוכנית. נראה אותו."

אילן הביט בחוסר עניין בנוף הנשקף. הים של תל אביב. המראות מן הצוק, הסיפורים שלי על ריחות התירס, על הים המזוהם מהביוב של תל אביב, על שכונת מחלול, כל אילו לא עשו רושם על אילן. המשכנו הלאה. בדרכנו עברנו ברחוב ארלוזורוב.

"הבט," אני אומר לאילן. "מימין היה משק הפועלות. מגרש ענק. עצים וירק. קראו לו כך ואיני יודע למה. משמאל, מפינת רחובות ארלוזורוב ושלמה המלך ומזרחה, היה מגרש שבו כל העגלונים של תל אביב היו מחנים את הסוסים והעגלות. היום יש פה בניין גבוה שיש בו סופרמרקט. אבל כל המרחב הזה היה ניראה פעם, אחרת. פה היו 'קן' של התנועה המאוחדת."

"מה אמרת, קן, זה של ציפורים לא? ומה זה התנועה המאוחדת?"

הסברתי לעולה מרומניה מי זה "השומר הצעיר" ומי זה "התנועה המאוחדת" ומה זה קן ומה זה "שרוך לבן" ומה זה "שרוך אדום" ואני, שבכלל הייתי בבני עקיבא, ושאצלנו זה היה בכלל "סניף" – הייתי אמור לתת לו את קיצור תולדות הזמן של התנועות היריבות. ממש מעשה אלטרואיסטי.

"ומה כל זה שייך למגרש ולסוסים ולסופרמרקט. האם מכרו פעם סוסים בסופרמרקט?" שואל אילן בחיוך.

"זה לא שייך. אבל אני מראה לך איך זה היה."

כשהמשכנו דרומה ברחוב שלמה המלך הראיתי לו היכן עמד גן החיות של תל אביב. ריחות צואת הפילים עדיין באפי ושאגת האריות מהדהדת באוזניי שם. ליד הפילים היתה בריכת 'גן הדסה', ובה למדנו לשחות ממש ליד בניין העירייה שלא היה אז.

ראיתי שכל זה לא עשה עליו רושם. המשכנו לתחנה הבאה ועברנו דרך דיזנגוף.

"פה היתה כיכר עגולה. היום יש בה מזרקה אבל פעם היתה כיכר עגולה."

"והיכן נסעו המכוניות שנוסעות כיום מלמטה?" הוא שואל.

"לא נסעו. הכול היה מפלס אחד. פה היה קולנוע חן ופה היה קולנוע אסתר ובאמצע כיכר."

אילן מביט בי בחוסר אימון. ואנו ממשיכים ומגיעים לדיזנגוף סנטר.

"אתה רואה," אני אומר לו." כל זה לא היה. היתה פה שכונת נורדיה, כך קראו לה. שכונת צריפים במרכז תל אביב. יום אחד בא קבלן, עשה עסקה, בנה לדירים את שני הבתים המכוערים שבצד החלקה והקים את דיזנגוף סנטר. פלא עולמי באותם הימים."

"ניסע הלאה," אומר אילן."לאן?"

"תחצה את גן מאיר ותעבור לטרומפלדור ונרד לבית הקברות."

"קצת מוקדם למות לא? עוד לא הספקתי לראות את כל העיר!" מגחך אילן.

תחנה חמישית: בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור

אילן ואני מחנים את האופנוע בצד בית הקברות. תחילה אנו הולכים לפינת חובבי ציון טרומפלדור. שם בית ילדותי. אני מראה לאילן את הדירה בה גדלתי ואת הבית שבחצרו למדתי ללכת. הכול ניראה קטן עלוב וישן. לא כך היו זיכרונותיי. זכרתי את החצר הקטנה בה שיחקתי לראשונה בבנדורות או ג'ולות, לפי סגנון הקורא, ובגוגואים. חיפשתי בחצר את עץ הפיקוס הענק עליו טיפסנו. אך גם הוא נעלם. איני יודע כיצד צמח שם עץ ענק כל כך בחצר קטנה כל כך. גם המרפסת ממנה נפלה אחותי ושברה את רגלה נראית נמוכה באופן מגוחך. אף אני איני מוצא עניין רב בבית הולדתי. הלכנו משם לבית הקברות הישן בו קבורים ראשוני תל אביב. עברנו בין המצבות וחיפשנו שמות מוכרים של אנשים ידועים. פה ושם איתרנו מצאנו שם שבעליו אף זכה לקצת מעמד. משורר לאומי כמו ביאליק, או סתם פוליטיקאי עירוני שקראו רחוב על שמו, או משהו קצת יותר מאשר קבר אנונימי. החום המעיק שהיכה בנו, הבריח אותנו.

"בוא הנה, תסכים איתי," כך אילן, "שהשיטוט בין המצבות לא היה משהו." הוא פוסק.

אני מהנהן. אנו עולים לאופנוע. אילן מניע את האופנוע ואנו שוב בדרכנו.

תחנה שישית: רחוב הס

האופנוע נשא אותנו במעלה רחוב אידלסון בואכה רחוב הס. זה היה רחוב שהיו גרים בו הרבה רופאים. זה היה "הארלי סטריט" של תל אביב של אז. בפינתו של הרחוב היה גן ילדים, שקראו לו "גן שטיין", שהיה הגן העירוני של אז ובו עברתי את תחילת דרכי במוסדות החינוך של תל אביב. אני זוכר שהיה לו פרדס קטן. וגינה ופרחים וגננת מסורה. במקום הגן היפה שהיה ונעלם מחיינו, שהיינו יכולים לחזור וליהנות ממנו ולהביא את ילדנו ואת נכדינו, "כדי שיראו איפה סבא הלך לגן," עומד בית מידות מכוער. מבלי לבדוק את התוכניות העירוניות, יש לי הרגשה ודאית שלא הקפידו עם אחוזי הבנייה, והבית הענק, צפוף ומצופף, בנוי כמבצר מעל הירידה של אידלסון ומשרה אווירה מחניקה על הרחוב הקסום של פעם.

בשנת 1950 קרה נס בישראל וירד שלג. אבי המנוח, שמאז עלייתו לישראל מפולניה, בשנת 1936 ועד שנת 1950, לא ראה שלג, היה בטירוף חושים. עוד בערב יצא ואסף שלג בדלי של ס'פונגה והביא לנו הביתה, כדי שנמוש אותו כפי שעשו בני ישראל במדבר, כשהביטו במן שירד מן השמיים. כך גם התרשמנו אנו, הילדים. לפלא היה השלג בעינינו. עוד באותו לילה טרח אבי ובנה מזחלת מעץ. עם בוקר, בטרם נמס השלג, רץ עימנו במעלה רחוב אידלסון, הושיב אותנו וגרר אותנו במורד הרחוב. חמישים ושש שנה לאחר מכן, אני עומד עם אילן בקצה הרחוב ואני חש את קרירות השלג ורואה את הרובד הלבן הדק שכיסה את המרצפות ונמס כהרף עין והפך לבוץ.

אך לאילן חם. עת קיץ היא עתה.

אנו ממשיכים לכיכר העירייה ברחוב ביאליק, "כן," אני אומר לאילן, "המשורר שראינו את קברו בטרומפלדור ושאת שיריו למדנו בעל פה בשיעורי הספרות."

אנו מקיפים את הכיכר היפה בה היתה מזרקה של מים, שלימים נבנתה על פי סקיצות של נחום גוטמן, ושהוריי הצטלמו לידה בשנת 1936, כפי שנהגו אז זוגות צעירים שבעיר. אנו מסתובבים סביב הכיכר והמזרקה אני מראה לו את בניין העירייה של אז ומראה לו את "בית ביאליק" שמשמש כיום כמוזיאון.

אילן מהמהם שהוא צמא ורעב ושהגיעה עת ארוחת הבוקר המובטחת. החשנו פעמינו לשוק הכרמל. בדרכנו אנו עוברים ברחוב קינג ג'ורג'.

"לא ראית אריה בגן החיות אולי תירצה לראות אריה יצוק מבטון שנימצא ב'סמטה פלונית' שממול רחוב מכבי?"

"אני מכיר את האריה," עונה אילן להפתעתי. "בא נמשיך."

"אילן אתה רואה," אני אומר לו, "פה, בפינה, היה המגרש של מכבי תל אביב. כן, זאת הקבוצה שמשחקת כל שנה באליפות אירופה. פה היה מגרש קטן כמו של הפועל תל אביב, באוסישקין. קצת יותר גדול אבל עם אותן בלטות ואותה תאורה. פה ראינו את ראלף קליין קולע מהבלטה שלו ואת שניאור קולע פאול. בהמשך היה מרכז הפלאפל. שם היו מוכרים את הפלאפל הכי טוב בעיר. זה היה הפלאפל של שוק בצלאל. עדיין מוכרים שם פלאפל, אבל זה כבר לא כמו שהיה פעם. בא נלך לארוחת בוקר בשוק הכרמל כמו שהבטחתי לך."

תחנה שביעית: שוק הכרמל

פה אנו מוכנים לתוכנית שעשינו מראש. ארוחת הבוקר מתוכננת במדויק, עוד מבעוד יום. אצל הטורקי בכניסה לשוק. שכללה בורקס טורקי עם קצ'קבל, ביצה קשה, זיתים ופלפל חריף אדום שמעלה את הדמעות לגרון ולעיניים. ובצידם כוס של איירן. משקה יוגורט טורקי. ארוחה בוקר נוסח טורקיה. אילן מנקר כל פירור. לא ברור לי מה עשו המראות של תל אביב. אבל לבורקס טורקי טרי וחם ישר מהתנור, יש השפעה מהממת על התיאבון של העולים מרומניה. אילן מרביץ חיוך רחב ומבט של עוד.

אנו יוצאים ועוברים בשוק שבו ביליתי, כשאני מהלך ומדדה אחרי אבי או אימי, נושא עבורם סלי-בד בידי ועוזר בסחיבת המזון הביתה. אבא ואימא היו בוחרים את הפירות, מתווכחים עם הירקנים על המחיר, ולאחר השקילה הפירות היו נערמים בשקית חומה שעוברת מיד לסל. עם תום הסיבוב היו ידיי מתארכות מכובד הסלים אבל קומתי גבהה בשל גאוותי על יכולתי לעזור במשא הכבד. הריחות עדיין משכרים אך הצבעוניות של הפירות התחלפה לה בצבעים של טכסטיל שתפס את מקום הירקות והפירות. גם צעקות הרוכלים כבר אחרות. אין מי מהם שמנסה לפתות את עקרות הבית בטעמה המיוחד של הסחורה או בהוזלה מיוחדת. אין חרוזים ואין שירים. הרוכלים מביטים בנו משועממים ואף אנו כך. אנו עוברים ומתבוננים. שוק רגיל כמו כל שוק.

אני גורר את אילן לחנות התבלינים "פרוינד". מן החנויות הראשונות של התבלינים של תל אביב. ריחות הקפה והתבלינים מכים באפינו. החנות הקטנה והוותיקה שמרה על צביונה כמו אז. שם היתה אימי קונה את התבלינים שפיארו את תבשיליה. אילן נכנס, מריח ויוצא.

"לא משהו," הוא מהמהם.

כבר לא לקחתי אותו לראות את החנות שהיתה פעם חנות ויטמן לגלידה, ששם היינו אוכלים גלידה במוצאי שבת ובסוף היינו שותים גזוז עם דובדבן מסוכר. כי מה אומר לו? פה בחנות הזו היה מרכז הגלידה של תל אביב. מאחור היה יושב ויטמן הזקן הצולע. כשהמוכרות היו נזקקות לתת עודף משטר גדול היה ויטמן מגיח כמו עורב מאחורנית ובחיוך מעוקם לוקח את שטר הכסף לכיסו ונותן את העודף. "בשל כך הוא צלע, כי את כל הכסף היה שם בכיס אחד, " כך נהגנו לומר. גם לא לקחתי אותו לראות את חנות "ברוקלין", שם היינו שותים מילק שיק אמריקאי כדי להתרפק על דמותה של המלצרית הבלונדית שהיתה אהובה על כל ילדי תל אביב, ושהיתה מגישה אותו.

בתור תחליף אני לוקח אותו במורד רחוב נחלת בנימין, שהפך למדרחוב. פה היה מרכז המסחרי שלנו. בפינה היתה חנות נעלי פיל, שם היינו קונים נעליים. פה, במורד הרחוב, היתה אימי קונה בדים בחנות של "מרקוזה". אימי היתה נכנסת לחנות ומוכר הבדים היה מוריד עשרות גלילים של בדים. ריח משכר היה באוויר. הבדים היו נפרשים והופכים בין רגע לבליל צבעוני אשר היה מכסה את השולחן. אימי, שלא היתה קלה במשא ומתן, היתה מתווכחת עם המוכר ומציעה לו הצעות שאיימו לגרום לו שבץ. לאחר דין ודברים קולני ותוך כדי שבועת עולמים, שהוא מוכר לה מתחת למחיר הקרן ושלעולם לא ימכור לה יותר, (עד הפעם הבאה), לאחר שהיתה אימי מסכמת עימו את המחיר, היתה משלמת במזומן, תחת שבועה שהפעם הוא הגזים במחיר.

המוכר היה מחייך תחת אפו, ומרגיעה. לאחר מכן היו הבדים היו נחתכים על ידי שוליית המוכר, לפי פס עץ באורך של מטר שהיה קבוע על שולחנו של המוכר, והבדים היו מגולגלים. אימי היתה יוצאת בחיוך של ניצחון כשאני מחזיק תחת זרועי את יריעות הבד המגולגלות; משאירה את המוכר לגלגל חזרה את כל הסטוק של יריעות הבד שפרש לפניה ולהחזירן למקומן.

הבדים הפכו לשמלות לאחיותיי. תחת ידיה האמונות של התופרת שפקדה את דירתנו אחת לעונה, ובסיועה המאסיבי של אימי, שאף היא טרחה ותפרה וגיהצה וסידרה, עד שהשמלות יצאו לתפארת. שם, ברחוב השומר פינת נחלת בנימין, קנו לי את מכנסי ה"גברדין" הראשונים שלי, מכנסי צמר דק של אז. מכנס מבד מיוחד לשבּת וכבר מכנס של גדולים, שלבשתי לראשונה לקראת בר המצווה שלי. בניגוד לבגדי החאקי שהיו מכותנה ששמשו אותי כל ימות השנה.

הלכנו במורד הרחוב, מתבוננים בדוכני הסדקית הרבים שגדשו אותו. אני רואה את אימי ומוכרי הבדים ואילן רואה את מוכרי הסדקית וציירי הרחוב. מדרחוב כמו בכל עיר בירה. רוכלים וצעירים, סדקית ואמני רחוב שמציעים את מרכולתם בזול. אנו עולים במעלה הרחוב. שבעים ממראות העיניים. שעת צהריים כבר היתה. אנו על האופנוע ועולים באלנבי בואכה כיכר המושבות.

תחנה שמינית: רחוב הרצל והסביבה.

אנו עושים סיור קצר בשווקים ובחנויות. שוק לווינסקי הסגור, חנויות הנקניקים, הגבינות והשימורים, דוכני הלקרדה וחביות הדג המלוח והחמוצים, כבר לא עושים רושם על אילן.

"בוא נרביץ בירה ונלך הביתה." הוא מציע.

"אחריי," אני אומר.

הבאתי אותו לבירה של אלימלך ברחוב וולפסון. שם, על כוס בירה צוננת, דג מלוח גפילטע פיש ושאר דוגמאות של אוכל פולני של פעם, אנו מסכמים את חוויות היום. הכוס הראשונה נעלמת במהירות וכוס שנייה נמזגה כבר.

 "נהנית?" אני שואל.

"מהבירה?"

"לא," אני צוחק, "מהטיול."

אילן מגרד בפדחתו. "האמת היה מעניין. ראיתי שיש לך זיכרון טוב. אתה מדבר עברית יפה ויכול לתאר את הדברים. אתה גם יושב טוב על האופנוע מאחורה. אני אקח אותך עוד פעם, אם תרצה."

"אבל," אני ממשיך, "מאוכזב משהו?"

"לא לא. באמת שלא. היה יפה. נהניתי. זה לא משהו שקשור בך. אין שום אבל. זה רק שהעיר שאתה זוכר, איננה. הכול אצלך בדימיון. שום דבר שאתה ראית, כבר לא קיים. אתה הולך ברחוב, רואה דברים, בתים, מכוניות. וחושב, איך זה פעם היה אחרת. אבל העיר שלך, עיר ילדותך נעלמה כלא היתה. בעניין זה, אני רואה עכשיו, שאנו דומים. שניננו איבדנו את עיר ילדותנו. אני לא חזרתי, מאז עזבתי את רומניה, לעיר הולדתי. אף היא כולה בדמיוני. אף שאני יכול לחזור אליה, איני עושה זאת. היא נשארת בדמיוני. רחוקה ממני. צריך לעבור ימים, ולטוס במטוסים כדי להגיע. והנה אתה גר קרוב. מרחק רבע שעה באופנוע. אמנם קצת כואב בתחת, אבל נוסעים מהר. וכהרף עין אתה מגיע. והנה אתה מגיע לאותו מקום ריק. האובדן של שנינו הוא דומה. עכשיו ראיתי שאין הבדל בינינו. עכשיו אני כבר לא מרגיש כמו עולה מרומניה. שנינו חיים את ההווה הזהה, ומתרפקים על מראות ישנים. מי יותר ומי פחות. לכן היתה הנסיעה הזאת חשובה לי כל כך. היא יִשרה לי את הראש."

"אילן ידידי. הכול שונה." אמרתי לו. "שום דבר לא נראה יותר כמו פעם. בא נפסיק להתרפק על העבר, נחייך אליו. נהנה מההווה ונפחד מהעתיד."

נפרדנו לשלום. אילן עלה על האופנוע ושעט בשיעול של אגזוזים במעלה הרחוב. אני קרטעתי במעלה מדרגות ביתי, בניסיון לשקם את עוללות הישיבה על האופנוע במשך מחצית היום.

סתיו 2006

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

לקראת שבוע הספר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית עם פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.

7. חייו ויצירתו של המשורר החרמני חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

שתי מדינות לשני עמים

מערכת "הארץ", עיתון שיש לו מדינה לנהל ושמה ישראל – תוזמן לוואשינגטון לפגישה עם הנשיא אובמה כדי לעזור לו בקידום הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בשטח שהובטח לבית הלאומי היהודי בהצהרת בלפור משנת 1917.

לפני הפגישה תועבר לחברי מערכת "הארץ", וכן למישל אובמה, לזוגהּ ברק חוסיין אובמה ולטפסרו רם עמנואל – השתלמות היסטורית בתולדותיה של הצהרת בלפור והקמת אמירות עבר-הירדן בשנת 1922 ­– על כמחצית שטחה של ארץ-ישראל שהיתה כלולה בהצהרת בלפור.

* * *

לדוכן שהציג בגאווה רבה צנצנות של זיתים דפוקים בשוק האיכרים בשדרות בן-גוריון בתל אביב ביום חמישי האחרון, ערב חג השבועות –

אני לא רוצה לקלקל לכם את החגיגה אבל הזיתים שלכם הסריחו מרוב שׁוּם והיו רכים! כדאי לכם ללמוד ממני איך מכינים זיתים לפני שאתם מוכרים אותם.

אהוד בן עזר

* * *

נחום גוטמן בן השבע או התשע יושב באודסה

 על ברכי צינה דיזנגוף?

בגיליון "חדשות תל אביב" מיום 28.5.09 התפרסמה כתבה ארוכה של איתאי אילנאי על צינה דיזנגוף. הכתבה מלאה שגיאות ושיבושים ואי אפשר להסתמך עליה ולצטט ממנה בביטחון כמעט שום דבר.

בין השאר מופיע בה, דומני לראשונה, סיפור על נחום גוטמן, שכידוע נולד בשנת 1898 ועלה עם הוריו ארצה בהיות בן תשע, בשנת 1907. לפי הכתבה שהו בני הזוג צינה ומאיר דיזנגוף באודיסה בתקופת עלייתם של נחום ומשפחתו ארצה (למיטב ידיעתי נחום אינו מזכיר אותם בזיכרונותיו) ואז –

"שהייתם [של בני הזוג דיזנגוף] בארץ [בטרם הגיעם לאודיסה] עשתה את בני הזוג למומחים לארץ ישראל. והם היו נותנים עצות לעולים אליה. כאשר משפחתו של הסופר ש' בן ציון הגיעה לביתם כדי להיפרד מהזוג לפני צאתו לארץ, היה נחום גוטמן, בנו של בן ציון, בן שבע בלבד. צינה הבחינה כי הוא מפוחד לקראת המסע, והושיבה אותו על ברכיה. תוך כדי שהיא מלטפת את לחיו, סיפרה לו על נפלאות הארץ והבטיחה כי ההפלגה תהיה נעימה."

כאמור, הקטע מבולבל לגמרי. מי מפליג כאן, משפחת בן ציון או הזוג דיזנגוף? ואם מדובר במשפחת גוטמן, איך הופך נחום בן התשע לילד בן שבע על ברכי גברת דיזנגוף? ומאחר שמחבר הכתבה אינו נותן שום מקורות, בקשה ושאלה לי אליכם, הקוראים – האם מישהו מכם נתקל היכן שהוא במקור לסיפור המוזר הזה, מפי אחרים או מפי נחום גוטמן עצמו?

* * *

פרסום הסיפור של שָׁז על הַכּוּס הנשכן שלה בגיליון הקודם גרם כנראה לאחד מנמענינו לבקש שנפסיק לשלוח לו את המכתב העיתי ואנחנו גאים על כך כי אנחנו ממילא לא חשובים ומפונקי-תקשורת כמאיר ויזלטיר ולא נקבל את פרס ישראל ואין עלינו מורא הכּוּס וגם לא הזין אלא רק מורא ספרות האמת לכל גווניה גם אם בעיני "פַיין-שְׁמֶקֶרִים" אחדים גווניה מצטיירים כְּבִּיבֶיהָ.

* * *

רות ירדני כץ

דליה איציק יקרה

דליה איציק פוליטיקאית הרבה שנים, מילאה תפקידים בכירים רבים. תפקידה האחרון היה יושבת ראש הכנסת. תפקיד חשוב ביותר. תפקיד כל-כך חשוב שמי שממלא אותו מקבל דירת שרד לתקופה שבה הוא בתפקיד. גב' איציק ויתרה על דירת השרד ונשארה בביתה. אבל כדי שתוכל למלא את תפקידה כראוי, היא שידרגה אותו. ערכה שיפוצים יסודיים בסך מאה ואחד עשר אלף שקלים. חיים ריבלין, כתב ערוץ 2, טען שהשיפוצים לא הסתיימו בסכום זה, הוא היה יותר גדול. ירון דקל, בתוכניתו "הכול דיבורים", חזר מיספר פעמים על הסכומים שהיא הוציאה על השיפוץ.

גב' איציק שיפצה את ביתה הפרטי, הכניסה רהיטים יקרים, רכשה שתי טלוויזיות פלזמה, מפני שהיא החליטה שביתה ישמש כדירת שרד. היא טענה שהיא חסכה הרבה כסף לציבור בכך שנשארה בביתה ולא אימצה את דירת השרד כחוק. אבל כדי שהוא יהיה ייצוגי היא הפכה אותו לייצוגי. כל פוליטיקאי יודע שכל תפקיד שהוא ממלא הוא זמני. הוא לא לנצח. וגב' איציק ידעה גם ידעה שהיא לא תהייה יושבת ראש הכנסת לעולמי עד.

אני מניחה שהיא עשתה חישוב קל ופשוט. למה לי לעבור בית? יש לי בית משלי אז נשפץ אותו... עכשיו גב' איציק כבר לא יושבת ראש הכנסת, והיא גרה בבית עם רצפה חדשה, וילונות יפים, אמבטיה מפוארת, תריס חשמלי, שיש חדש  במטבח ועוד. מאה ואחד עשר אלף שקלים זה כסף קטן... אילו היתה מחזירה את עלות השיפוצים למי שצריך להחזיר, כי היא כבר לא יושבת ראש הכנסת, הייתי מסירה את כובעי. אבל היא לא. ההיפך, תגובתה היתה:

"מדובר ברצף שקרים ואי דיוקים, ובכוונתי להגיש תביעת לשון הרע נגד האחראים. ויתרתי על דירת השרד שלה הייתי זכאית על פי חוק וחסכתי מאות אלפי שקלים למשלם המסים על שיפוצים נרחבים. את דירתי נידבתי לאירוח אורחים מישראל ומחו"ל, מתוקף תפקידי כיו"ר הכנסת וממלאת מקומו של נשיא המדינה זה תקופה ארוכה. הכול נעשה בהתאם לנהלים ובפיקוח ישיר של חשב הכנסת ושל היועצת המשפטית."

גב' איציק יקרה, גם אם השיפוץ בביתך נעשה כחוק לטענתך, זה מריח רע מאוד.

נכדתי הקטנה, החכמה והשנונה, הגיבה כך: "סבתא, אני קוראת את הרשימות שלך על הפוליטיקאים,  והם ממש משתינים עלינו, זה לא גשם."

אהוד: אני מציע שנכדתך הקטנה, החכמה והשנונה, תתחיל לנהל את המדינה וגם את הפובליציסטיקה העברית. אבל אם היא באמת חכמה, היא לעולם לא תלך לפוליטיקה וזאת כדי שסבתה לא תוכל להשתין עליה. לנו נראה שפחון או בדון זה מספיק מכובד ומאוד ייצוגי למגורים לכל יו"ר של כנסת ישראל – אלא אם כן הוא גר מלכתחילה בדירת עשירים מפני שניצל עניים ועובדים או העלים מס הכנסה או נתמך על ידי עמותות צדקה וכרישי פשע מאורגן. שהרי אנחנו יודעים שאדם ישר הוא תמיד עני, ואילו פוליטיקאי עשיר הוא תמיד גנב ופוליטיקאי שהתעשר הוא תמיד מושחת וראי מקרה אולמרט או שלדון אדלסון. אגב, בשני ימי השבתון האחרונים של חג השבועות והשבת – תל אביב היתה מלאה בעשרות אלפי אנשים מושחתים ונהנתנים כמו דליה איציק – שלא הפסיקו לזלול במסעדות מאחר שהם היו רעבים, המסכנים, ומובטלים זה היום השני – והם מילאו את שפת הים עד אפס מקום חוץ מאשר המקום שבין החלק העליון לתחתון של הביקיני שעליו אני הייתי מניח את ראשי בחפץ רב.

* * *

פרסומת חינם נהדרת להיקף הייצוא הישראלי לצרפת

עוד צעד בדרך להפיכת צרפת לרפובליקה המוסלמית הראשונה באירופה. 50 מוסלמים מתפרצים לחנות CARREFOUR בפריס, אוספים מהמדפים את כל המוצרים הרבים שיובאו מישראל, משמידים אותם וקוראים לחרם. המשטרה הצרפתית אינה מתערבת. רק להביט בסרטון ולהזדעזע, וגם ליהנות מהיקף הייצוא שלנו לצרפת. לחצו:

www.youtube.com/watch?v=kfK7Yal64S0&

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר בערוץ 23

ביום חמישי, 11.6.09, בשעות 8.00, 12.00 ו-18.45

ישודר בתוכנית "המועדון" בהנחיית דליק ווליניץ

ראיון עם אהוד בן עזר

על היחסים בין עולם הספרים לעולם האינטרנט

ועל ספרו החדש "ספר הגעגועים"

* * *

אלימלך שפירא, הסופר הלאומי העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית, אומר: הפרשנות הדתית הנבואית היהודית של ההיסטוריה, ממעללי סנחריב ונבוכדנצאר בתנ"ך ועד להיטלר ולשואה במאה העשרים – האומרת שכביכול ההשגחה האלוהית מענישה את עם ישראל על חטאיו, והיא מטה זעמו של אלוהים – אינה אלא כזב אנטישמי אחד גדול שבא לשלול את זכותו של העם היהודי להתקיים ככל העמים. אכן, יש מי שגוזרים קופונים בטמטמם את העם היהודי בהציבם מולו את האיוולת של מיבחנו ה"מוסרי", המטיל עליו את האחריות-כביכול לאסונות שהביאו ומביאים עליו כוחות רשע ושינאה מן הגרועים שבעולם, שאם הם פועלים בשליחותו של אלוהים אז אין אלוהים ורק השטן שולט בעולם. יכולתו של העם היהודי בישראל להתמודד מול הניסיונות לפגוע בו ולהכחידו אין לה שום קשר ל"מוסריות" שלו אלא בעיקר לכוח, כוח צבאי, כוח אקטיבי – הפועל בנחישות נגד הקמים עליו לכלותו גם אם מפקדיו מזיינים מן הצד.

* * *

אהוד בן עזר

הלוואי שיקום לארה"ב צ'רצ'יל חדש שיעיף את הצ'מברליין האובמי מבמת ההיסטוריה

אם מובארק חוסיין אובמה מתכוון לחזור בנאומו בקהיר השבוע על השטויות שלו בדבר פינוי התנחלויות כגורם שיביא לעצירת ההתחמשות הגרעינית של איראן, ואם הוא מתכוון לחזור על השטויות של התביעה מישראל להסכים לשתי מדינות לשני עמים כאשר ברור שאין עם מי לדבר בעתיד הנראה לעין, וכי פינוי הגדה המערבית יביא אותה עד מהרה למצבה של רצועת עזה ולאיום קיומי על מרכז האוכלוסין הגדול ביותר של ישראל בגוש דן – כל פטפוט נוסף של הצ'מברליין הזה, שאינו מבין דבר בבעיות האיזור, והוא שיכור המגלומניה והדמגוגיה  באנגלית המצוחצחת שלו, וחי בעולם הזוי לגמרי, שאנשים כרם עמנואל עוזרים לו לטפח ומסתירים מעצמם וממנו את האמת –

מה יש לומר, אם זאת כיום ארה"ב, שמלקקת את התחת לערבים על חשבוננו, ומבלי לבקר אצלנו בסיור הנוכחי במזרח-המוסלמי – תוך רמז ברור בכך שאנחנו השעיר לעזאזל של הסכסוך המזרח-תיכוני, שדמנו הפקר ושתביעותינו הקיומיות הן רק גחמות "ימניות" של נתניהו ולכן כמובן פסולות –

אז מצבנו באמת קשה, והלוואי שיקום לאמריקאים צ'רצ'יל חדש שיעיף את הצ'מברליין האובמי הזה מבמת ההיסטוריה!

או שבינתיים העולם הערבי והאיסלאמי, המתיישר בעיקר על פי הקיצונים שבו, ואשר הנתחים שהנשיא הסכל זורק לעברו רק מגבירים בו את תיאבונו החייתי ואת התקווה להשמדת ישראל – העולם הזה, כדרכו, ילמֵד את אובמה לקח, שלעומתו התקפת הטרור על מגדלי התאומים תיראה כמו "פורים שפיל" –

* * *

אהוד בן עזר יחתום על ספרו החדש "ספר הגעגועים" בדוכני כנרת זמורה ביתן בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב רק פעם אחת ביום ראשון 14.6.09, משעה 20.00 עד 21.00. אם יהיו פקקי תנועה עקב האירוע החד-פעמי אפשר להגיע בשירות הליקופטרים לגג העירייה ומשם לרדת באומגה לכיכר. סימני היכר לסופר – בן 73, שמן אך לא קירח, חותם ב"פארקר 51" שחורה בת 47 שנים עם מכסה כסוף שבה כתב את ספריו עד לעידן המחשב באותה ציפורן מקורית. כן, אצלו עט היא ממין נקבה.

* * *

"קול המוסיקה" נגד הטפה ימנית

המזרחן גיא בכור מסביר בגיליון 448 כיצד איבד את האמון בתקשורת הישראלית. בכל התקשורת הישראלית.

השתכנעתי. אני מצהיר בזאת כי כל אימת שאשמע את קולו של גיא בכור מהדהד ברשת ב' או באחת מתוכניות הטלוויזיה הרבות שהוא משתתף בהן, אעבור לתחנת "קול המוסיקה". הצלילים הערבים של "קול המוסיקה" עדיפים על ההטפה הימנית של ד"ר גיא בכור, העטופה באיצטלה אקדמית.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני מקנא בך שאתה יכול לעבור ל"קול המוסיקה". אצלי בבית אי אפשר לשמוע את התחנה כי היא חנוקה מכל צד בתחנות אחרות, פיראטיות, שעולות על המשדר החלש שלה.

אכן, אתה צודק, ד"ר גיא בכור, כמוני, הוא "מטיף ימני" – הסבור שכל לחיצה של אובמה על ממשלת ישראל ועל בנימין נתניהו – וזאת בנושא זניח לשלום כהתנחלויות (ועד כדי הפלת ממשלתו) – גורעת מכוח ההרתעה של ישראל, משלהבת את רצונם של הערבים להשמיד אותנו – ומקדמת את אופציית הלחיצה האחרת, זו לחיצת הכפתור הגרעיני של אחמדינג'אד לעבר ישראל ולעבר אוצרות הנפט של עיראק וסעודיה – שתותיר את ארה"ב יבשה עם הסכָל ברק חוסיין בראשה.

חרוז נחמד, לא?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,119 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ילנה (הלנה) בונר[1] – דברים בפורום החרות באוסלו- 19.5.2009  

גבירותיי ורבותיי!חברים יקרים! בהזמנה לכנס הזה ביקשני היו"ר לספר על חיי והסבל

שהיה כרוך בהם וכיצד זה קרה שעברתי את כל זה. אך כמדומני אין זה חשוב היום ולכן

אקצר בנושא הזה.

בגיל 14 נשארתי יתומה. אבי הוצא להורג ואמי נשלחה ל-18 שנים במאסר והגליה. מי שטיפלה בנו הייתה הסבתא. המשורר ולדימיר קורנילוב שגורלו היה דומה כתב כי נדמה כי בשנים הללו לא היו אמהות. היו רק סבתות... היו מאות אלפי ילדים כאלה. אליה אהרנבורג קרא להם "היתומים המוזרים של שנת [2]1937".

לאחר מכן הייתה המלחמה[3], דורי כמעט ונעלם, אך אני הייתי בת-מזל. שבתי מהמלחמה. הגעתי לבית ריק- סבתי נפטרה בלנינגרד הנצורה. לאחר מכן חיים בדירה הקומונאלית. 6 שנים רעבות למחצה בתקופת הלימודים בביה"ס לרפואה, אהבה, שני ילדים, חיי עניות של רופא סובייטי. אך לא הייתי היחידה שכך חייתה- כולם חיו כך. פעילות דסידנטית. הגליה. אך היינו יחד וזו הייתה תקופה מאושרת.

כיום העת לעשות סיכומים (והרי בגיל 86 יש לעשות סיכום מדי יום)- על כן אוכל לתאר את חיי בשלוש מילים- חיי היו טיפוסיים, טראגיים ונפלאים. מי שחפץ בפרטים יקרא נא את שני ספריי- הם תורגמו ללשונות רבים. קראו את ה"זיכרונות" של סחרוב. כמה מצער שלא תורגמו ה"יומנים" של סחרוב שיצאו לאור ברוסיה בשנת 2006. ככל הנראה ב"מערב" לא מתעניינים בסחרוב ומשנתו.     [---].

באותם השנים שעברו מאז נפילת חומת ברלין העולם השתנה בצורה שלא תיאמן ובמהירות מדהימה מבחינה היסטורית. אך האם העולם שלנו נהיה טוב יותר עבור כ-6.8 מיליארדי האנשים המאכלסים את כדור הארץ הקטן שלנו? כמדומני אין תשובה ברורה לשאלה זו, וזאת על אף כל הישגי המדע והטכנולוגיה, אותו תהליך שאנו נוהגים לכנות "קידמה". כמדומני העולם נהיה בלתי-צפוי, מדאיג ושברירי יותר. תחושות הבלתי-צפיות, הדאגה והשבריריות בצורות אלו ואחרות נכונות הן למדינות והן לכל אדם ואדם. החיים הציבוריים והפוליטיים נהיים יותר ויותר וירטואליים כתמונה על צג המחשב.

בה בעת הצד החיצוני של החיים המעוצב ע"י הטלוויזיה, העיתון או הרדיו נשאר כשהיה: אין ספור כנסים, ועידות, פורומים ותחרויות- מיופי ועד לאכילת סנדוויצ'ים. לכאורה התקרבות אך במציאות הממשית- פירוד.

וזה לא משום המשבר הכלכלי או שפעת החזירים. זה החל ב-11.9. תחילה המחבלים יצרו אימה וזעם, אותם אלה שהרסו את מגדלי התאומים ושותפיהם בלונדון, מדריד וערים אחרות, שאהידים שפוצצו את עצמם ליד אתרים הומי חיים כגון חתונות ודיסקוטקים, אשר סדאם חוסיין שילם 25,000 $ למשפחותיהם. ולאחר מכן בכל הואשם בוש וכרגיל היהודים, היינו ישראל.  דוגמאות- דרבן I ונסיקת האנטישמיות באירופה--- דרבן II ובה הדובר הראשי אחמדינאג'ד מציע לחסל את ישראל.

על-כן אדבר על ישראל ועל היהודים. ולא רק כיוון שאני יהודיה, אלא בראש ובראשונה כיוון שהעימות במזה"ת מעת סיום מלחה"ע ה-II היה לזירת המשחקים הפוליטיים והספקולציות של המעצמות הגדולות, מדינות ערב ושל פוליטיקאים מסוימים המנסים לבנות את שמם הפוליטי על תהליך ה"שלום" ואולי אף השואפים לזכות בפרס נובל לשלום. פעם פרס זה היווה את העיטור המוסרי הגבוהה של הציוויליזציה שלנו. אך לאחר דצמבר 1994 כאשר אחד מזוכי פרס זה נהיה יאסר ערפאת, ערכו האתי של הפרס התערער קשות. לא תמיד קיבלתי בברכה החלטות לגבי מועמדות זו או אחרת לפרס זה אך הבחירה בערפאת זעזעה אותי. גם כעת אינני יכולה להבין ולקבל את המצב בו סחרוב וערפאת יחדיו נמנים על מועדון זוכי פרס זה.

בחיבורים רבים סחרוב כתב ודיבר על ישראל. יש בידי אוסף של ציטוטים בנושא.--- הנה כמה מהם: "זכות קיומה של ישראל הנה זכות שאינה ניתנת לערעור",  "יש לישראל זכות להתקיים בגבולות ההולמים את צרכיה הביטחוניים",  "כל מלחמותיה של ישראל הנן מלחמות צודקות שנכפו עליה בחוסר אחריותם של מנהיגים ערביים", "באותם התקציבים המושקעים ב [טיפוח ה] בעיה הפלסטינית ניתן היה ליישבם ולשקמם בארצות ערב".

במשך כל שנות קיומה של מדינה זו [ישראל] מתנהלת מלחמה. כמה מלחמות בהן ישראל ניצחה וכמה בהן לא נתנו לה לנצח. וכל יום מביא עמו ציפייה לפיגוע או מלחמה חדשה. וכבר היו "יוזמות השלום של אוסלו", ו"לחיצות היד בקמפ-דויד" ו"מפת הדרכים" ו"שלום תמורת שטחים" (וכל זאת מדובר בכברת ארץ קטנטנה שניתן לראותה מקצה אחד למשנהו ביום בהיר בעין בלתי מזוינת).

כעת באופנה מוטיב חדש-ישן: "שתי מדינות לשני עמים". לכאורה נשמע טוב. אין מחלוקות בקרב רביעיית "עושי השלום" הכוללת את ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופאי ורוסיה ("עושת שלום" כבירה שברקורד שלה המלחמה בצ'צ'ניה---). אך בה בעת ה"רביעייה"  מציגה דרישות כלפי ישראל, דרישות המשותפות גם למדינות ערב ולמנהיגים הפלסטיניים. ואדבר רק על דרישה אחת כזו- הדרישה להשבת הפליטים. [---]

אוכלוסייתה של ארץ-ישראל היא 7.5 מיליון מתוכם כ-2.5 מיליון ערבים אתניים הקוראים לעצמם פלסטינים. תארו לעצמכם מה יקרה עם למספר הזה יתווספו עוד 5 מיליון ערבים ומספרם של הערבים יעלה על מספר היהודים בכברת ארץ זו. ובחלק מהארץ תוקם מדינה פלסטינית נקייה מיהודים שכן אחת הדרישות היא העברת יו"ש, נקיים מיהודים, לפלסטינים, כאשר עזה, כידוע, כבר נקייה מיהודים.

התוצאה תהיה מוזרה ומפחידה כאחד. ולא כיוון שישראל תחוסל הלכה למעשה- לא אותו הזמן ולא אותם היהודים, אלא עקב זיכרונם הקצר של רביעיית "עושי השלום", של מנהיגי המדינות המייצגים את הרביעייה ואת עמיהם במידה וירשו דבר שכזה. הרי תוכניתם ב "הקמת שתי מדינות לשני עמים"  היא הקמת מדינה הנקייה מיהודים מבחינה אתנית ועוד מדינה בה זה עלול לקרות באופן פוטנציאלי. ארץ הקודש- Judenfrei. חלומו של אדולף היטלר סוף-סוף יתגשם. וכעת חשבו אתם, אלו מביניכם שתבונתם עוד לא נטשתם, היכן ובמי כיום מצוי הפשיסט?

ועוד שאלה לי המופנית לעמיתי שוחרי זכויות האדם. מדוע גורלו של החייל הישראלי גלעד שליט כלל איננו מעניין אתכם, בניגוד לגורלם של עצורי גוואנטנמו? הרי דאגתם לכך שגוואנטנמו תזכה לביקורים של הצלב האדם, של המשפטנים, של התקשורת. אתם יודעים מהם תנאי כליאתם. פגשתם את אלה שעברו עינויים. פרי מאמציכם הוא איסור העינויים והחלטה על סגירת הכלא הזה שקיבל הנשיא אובמה---

בשנים בהם שליט נמצא בשבי ארגוני הטרור קהיליית מגיני זכויות האדם הבינ"ל לא עשתה דבר למען שחרורו. מדוע? הוא חייל שבוי והאמנת ז'נווה חלה עליו. בה נאמר ברורות כי חל איסור להחזיק בני ערובה וכי חייל שבוי, על אחת כמה וכמה פצוע, זכאי לביקורי הצלב האדום ועוד כמה דברים בנוגע לזכויותיו. העובדה שנציגי ה"רביעייה" מנהלים מו"מ עם אלה המחזיקים את שליט כאשר לא ידוע היכן ובאילו תנאים הוא מוחזק, מפגין באופן מובהק את זלזולם כלפי מסמכים בינ"ל ועל הניהיליזם המוחלט שלהם בתחום זכויות האדם. האם מגיני זכויות האדם גם לא זוכרים דבר ביחס למסמכים הנ"ל?

ועוד אני סבורה כי צעד קטן אך ריאלי לשלום  צריך להיות שחרורו של שליט. שחרור ללא תנאי ולא בעסקת חילופין בה ישראל תשחרר 1000 או 1500 אסירים הנמצאים בבתי הסוהר הישראליים בהתאם להחלטות בתי הדין הישראליים שניתנו כעונש על פשעים אמיתיים.

ושוב אני חוזרת לשאלתי- מדוע שותקים מגיני זכויות האדם? איני מוצאת שום תשובה זולת התשובה הבאה- שליט- חייל ישראלי, שליט- יהודי. הווה אומר שוב אנטישמיות מודעת או בלתי-מודעת. שוב פשיזם.

עברו 34 שנים מהתקופה בה ייצגתי את בעלי אנדריי סחרוב בטקס קבלת פרס נובל לשלום. אז הייתי מאוהבת בארץ הזו [נורבגיה]. את קבלת הפנים שקיבלתי אז אשא עמי תמיד.

כיום אני חשה דאגה ותקווה (כך סחרוב קרא לחיבורו אשר נכתב עבור וועדת פרס נובל בשנת- 1977). דאגה- עקב האנטישמיות והאנטי-ישראליות ההולכת וגודלת באירופה ומעבר לה. בה בעת אני חשה תקווה שהארצות, מנהיגים ועמיהם בכל מקום יזכרו ויאמצו את צוואתו המוסרית של סחרוב הקובעת כי "בסופו של דבר, הבחירה המוסרית, מסתברת גם כבחירה הפרגמאטית ביותר".

הערה: הדברים תורגמו מרוסית ע"ב טקסט שקיבלתי בדוא"ל וניתן למוצאו ברוסית בקישור המצ"ב- http://grani.ru/opinion/bonner/m.151256.html.  התרגום, הקיצורים וההדגשה במשפט המסכם שלי. כל האחריות על טיב ואופי התרגום חלה עלי בלבד.

ליאון גרשוביץ.