גיליון מס' 450

תל אביב, יום חמישי, י"ב בסיון תשס"ט, 4 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון:

יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (72).

שיר הגפן של רנה מכיתה ב' של רחל. / אהוד בן עזר: אחות קטנה.

עמי יובל: בלילה הצטרכנו סיר לילה להוציא.

יעל בן-ברוך: כי צומח כבר מזמן תות שדה ברמת גן.

יוסף חרמוני: רבי חילוני, על אברהם אדרת.

ד"ר גיא בכור: ספרו פורסם בביירות. מה הוא למד מכך, ומה זה אומר עלינו.

יוסי אחימאיר: המתקפלת.

יוסי גמזו: שְנֵי הוֹמָאזִ'ים קְטַנִּים לְאָמָּנֵי-בָּמָה גְדוֹלִים (במלאות 90 ל"הבימה"), חנה ושבעת פּניה לזיכרה של חנה רובינא / אהרון הכֹּהן, לזכרו של אהרון מסקין.

מרדכי בן חורין: לברך את נב"ח אובמה.

דניאל בלוך: כיצד ומדוע נבחר אפרים קציר לנשיא.

אורי הייטנר: 1. קהילה אינה מדינה. 2. תמונת מצב.

 אלי יזרעאלי: שירשור לאהובה.

דורי טובים: על סחרוב, ילנה בונר ויורי טובים.

ידידיה יצחקי: אנחנו חייבים ללכת עם אובמה, אין כמוהו טוב לישראל.

משה גרנות: על "ליגֵיאה" מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה.

ישראל הר: איזה נאום אמיץ לגברת הזקנה!

אסי דגני: לעניין הביקורות שמותח וולפנזון על ברק.

נעמן כהן: תקנון קבלה (שיעמוד במיבחן הבג"צ).

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק י"ג, לטובה מיוחדת זכור פרופסור ויטנברג שהרביץ בנו תורה על התולעים וציין ש"הקקה זה הלחם שלנו!"

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": 1. משה-שמואל ראב. 2. בטבריה.

3. "בני הדור ומוריו" עם קריאת ספרו של מרדכי שניר (קושניר).

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

עַד כַּמָּה יָכוֹל לִהְיוֹת עֵץ עָזוּב עָזוּב

אִם שְׁנֵי דְּרוֹרִים חַיִּים חוֹסִים בּוֹ?

מתוך המחזור "נגיעות" (72)

* * *

אהוד בן עזר

שיר הגפן של רנה מכיתה ב' של רחל

לקראת שבוע הספר ביליתי בוקר מקסים עם כיתות א' בבית הספר א"ד גורדון בתל-אביב שבו למד בשעתו בני בר המזל, ומדוע בר מזל? משום שבית הספר המשיך את מסורת שמונה הכיתות (לאחרונה נוספה גם כיתה ט') והיה בית הספר היחיד בעיר שנמלט ממפלצת חטיבת הביניים והניח לתלמידיו להתחנך וללמוד וגם לחנוך את הצעירים מהם כמו בני אדם ולא במטחנות בשר של חטיבות הביניים.

לפני שנים עבר בית הספר מבניינו ההיסטורי ברחוב לסל, שבו למד בני, והיום הוא נמצא בקצה רחוב הירקון, והמראה שלו ממש משובב עיניים. בבית ספר שכזה היה מתחשק לך לשוב וללמוד.

לאחר שקראתי עם הילדים את ספריי "דודו פאפל" ו"הילדה מן הים", מצאתי על אחד הקירות במסדרון בקומה העליונה – והעתקתי שיר של ילדה (ששמה היה אז כנראה רנה נצר):

אני גפן גפן קטנה

שתל אותי ילד בגינה

יום יום הוא משקה אותי מים

ולי גם השמש זורחת בשמיים

אחרי שלוש שנים

אם לא אתעצל

יגדלו ענביי

יבואו ילדים יקטפו פירותיי

רנה, כיתה ב' של רחל

[ועל כך הוסיפו לפלקט:]

פרופ' רנה שפירא

(בוגרת מחזור ח')

לקראת סוף הפגישה עם כיתה א' השנייה, שבה קראתי והסברתי את ספרי "הילדה מן הים", שאל אותי אחד הילדים אם אני יכול לקרוא להם עוד סיפור. לצערי לא נותר לכך זמן, וגם לא הבאתי עימי את ספר השירים הנידח שלי, "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שחלקו האחרון מוקדש לשירים לילדים, שאחרת הייתי קורא להם את השיר החביב עליי שכתבתי בינואר 1977 והוא:

אחות קטנה

יֵשׁ יַלְדָּה, קוֹרְאִים לָהּ טַל

יְפַת-עֵינַיִם וְתַלְתָּל,

וּלְטַל אָחוֹת – לִימוֹר

קְטַנְטַנָּה, צָרִיךְ לִשְׁמֹר –

עַל לִימוֹר שֶׁלֹּא תִּפֹּל,

וְלֹא תֹּאכַל עוּגָה מֵחוֹל

וְלֹא תִּשְׁתֶּה לָהּ חֲמִיצָה

מִכַּד פְּרָחִים, בִּמְצִיצָה –

וְלֹא תַּפִּיל אֵיזֶה עָצִיץ

וְלַשִּׁמְשָׁה שֶׁלֹּא תַּרְבִּיץ

פֶּן אֶת יָדָהּ לִימוֹר תִּפְצַע –

אַי! – לָכֵן שְׁמִירָה לָהּ נְחוּצָה –

וְהַמִּשְׁמָר – מֻטָּל עַל טַל

וְזֶה מַרְגִּיז אוֹתָהּ, בִּכְלָל –

מַדּוּעַ זֶה צָרִיךְ אָחוֹת?

יוֹתֵר טוֹב כַּמָּה שֶׁפָּחוֹת –

בְּבֵית-שִׁמּוּשׁ יוֹרְדִים הַמַּיִם

לוֹקְחִים אֶת קָקִי, וּבֵינְתַיִם

אֶפְשָׁר לִשְׁאֹל וְגַם לַחְקֹר

אוּלַי יִקְּחוּ גַּם אֶת לִימוֹר?

וְאִם אֶפְשָׁר, הוֹי אִמָּא, אִמָּא,

הַקְּטַנָּה לִדְחֹף שָׁם פְּנִימָה

וְלִלְחֹץ עַל הַכַּפְתּוֹר –

רַק לֹא לִרְאוֹת עוֹד אֶת לִימוֹר!

אֲבָל אִמָּא לֹא מַרְשָּׁה.

אִמָּא, אַתְּ כָּזֹאת טִפְּשָׁה

אֶת לִימוֹרִי אַתְּ אוֹהֶבֶת

וְעָלַי אֵינֵךְ חוֹשֶׁבֶת! –

בֶּאֱמֶת? – לֹא, רַק בִּצְחוֹק

תִּינֹקֶת מֹתֶק, לֹא לִזְרֹק!

נוֹשְׁקִים אוֹתָהּ, וְגַם מִשְׁמוּשׁ

וְרַק לְקָקִי – בֵּית-שִׁמּוּשׁ!

* * *

יעל בן-ברוך

כי צומח כבר מזמן

תות שדה ברמת גן

לאהוד שלום רב,

קראתי את ספרך ונהניתי מהווי הילדות, מארץ ישראל התמימה והבתולית של אז. מיד קניתי ונתתי לאחי המבוגר ממך בשנה או שנתיים. אמנם הוא גדל ברמת גן אבל ההווי היה דומה. גם לנו היה לול תרנגולות ושובך ותנים יללו בפרדסים בלילות.

אגב ברמת גן היו שדות של תות שדה. דודתי היתה מדקלמת לנו שיר אשר רק שורותיו האחרונות זכורות לי:

"כי צומח כבר מזמן

תות שדה ברמת גן."

אולי מישהו מכיר את תחילתו?

בברכה

יעל בן-ברוך 

* * *

עמי יובל: בלילה הצטרכנו סיר לילה להוציא

בתשובה לבקשתו של משה ברק בנוגע למילים של השיר על הקפיטן ג'וני: 

בפנקס השירים שלי שרשמתי בו את השירים הפופולאריים באמצע שנות הארבעים מצאתי את מילות השיר כך:

הקפיטן ג'וני הפקודה נתן:

העוגנים הרימו, הוי חבר הספן!

הפקודה מילאנו, חיש קל כבזק

בלילה השתכרנו ביין וקוניאק

חיש קל השתכרנו, כל מלחי הצי

בלילה הצטרכנו סיר לילה להוציא

תודה למשה ברק על זיכרונותיו המעניינים מבתים בהדר הכרמל ועל בית ספר אליאנס. 

עמי יובל

חיפה

* * *

יוסף חרמוני

רבי חילוני / על אברהם אדרת

לאהוד בן עזר שלום.

בחב"ע האחרון [449] איזכרת את אברהם אדרת, מדריכך בתנועה ("המאוחדת", אני מניח). ובכן, בניסיון לתקן במשהו את הקיפוח שמקפח חב"ע את סיפורי הפריפריה הישראלית וטיפוסיה, אספר מעט על אברהם אדרת.

נתחיל מ"התנועה המאוחדת". תנועה זו, שלאדרת (להלן אברהם) היו יד ורגל וראש בפילוגה מ"המחנות העולים", נקראה "מאוחדת" כשם שתנועת "איחוד הקיבוצים והקבוצות" חבקה "איחוד" בשמה, לאחר שהתפלגה מ"הקיבוץ המאוחד". זו היתה אז דרכה של זו שכינתה עצמה תנועת העבודה: מתפלגים, ומכריזים כי מתאחדים.

אברהם, בן גוריוניסט אדוק, הנהיג את אנשי מפא"י בקיבוץ בית השיטה (הוריי ביניהם) והובילם לאיילת השחר. אחד מיריביו המרים בבית השיטה היה אריה בן גוריון (אחיינו של "הזקן"). חלפו עשרות שנים, והשניים השלימו, חידשו את ידידותם ואף כתבו ספר מחקרי, "המנורה", שעניינו מנורת המקדש במסורת היהודית. לרוע המזל, לא ראה הספר אור. אדרת ובן גוריון נפטרו מבלי שזכו לראות את מפעלם המשותף קורם כריכה ודפים.

לימים, נעשה אברהם איש ארץ ישראל (המערבית) השלמה, ודבקותו בה לא היתה קטנה מקנאותו לדרך בן גוריון. גם קנאותו לרעיון הקיבוץ הקלאסי היתה טוטלית. הוא נשכב על כל גדר, עד שחברי קיבוצו, איילת השחר, הסירוה.

אברהם, מורה מוערך מאוד ותובעני מאוד, עמד בראש המתנגדים ללימודים לתעודת-בגרות בבית הספר הקיבוצי. עם זאת, הוא השלים תואר ראשון, שני ושלישי תוך שנים ספורות, בעשור השישי והשביעי לחייו. הדוקוטורט שלו עסק בתקופת המשנה.

בעשר שנות פעילותו האחרונות, בהיותו בן שבעים ויותר, בנה אברהם, פשוטו כמשמעו, את בית הקברות של איילת השחר. הקשיש קטן גוף ואדיר רצון, בנה במו ידיו חומות אדירות מימדים, שאמורות היו ליצור מדרגות (טראסות) בבית הקברות הבנוי על גבעה ועל מדרונותיה התלולים. באחד הימים, בעודו מניח אבנים כבדות זו על גב זו, סר עגל ענק מידות לביקור בגבעת בית הקברות. אברהם ניסה לגרשו, כדרך שניסה לגרש את רוחות השינוי בקיבוץ. העגל הענק הגיב כמותן: התנפל על הבנאי הזקן, ונגחו. אברהם נפל, מעולף. תלמיד-מעריץ שבא לבקרו בקיבוץ ידע שימצאנו ב"גבעה", והציל את חייו.

בשנת 1983 נהרג יואל, בנו של אברהם, בלבנון. את קברו כרינו אנחנו, חבריו, כי ברור היה שאברהם לא יסכים לכך שחסן, הבדואי מהכפר טובא, "פועל שכיר", יכרה את הקבר.

אף שלא חבש כיפה לראשו, דאג אברהם להקים את בית הכנסת באיילת השחר, והיה מנהיגה של קבוצה קטנה של מתמידי תפילה ולימוד בו.

בעשר השנים האחרונות, במקביל לקריסת חומות השימור שניסה אברהם לבנות סביב אורחות החיים של הקיבוץ הוותיק, קורסות החומות שבנה בבית הקברות. הקריסה הסמלית של מפעל חייו האחרון של אברהם, היא מראה מדהים ומעציב כאחת. ואת החומות החדשות בונים "פועלים שכירים" שאינם מבני ברית.

אברהם אדרת היה "רעבע" חילוני. "רעבע" שחצרו והרוחות המנשבות בה היפנו לו עורף. חרף זאת, לא יהיה זה מוגזם לומר: אנשים כמוהו הנהיגו את הציבור חשוק השפתיים שבנה את המדינה. אנחנו, תלמידי בית הספר באיילת השחר, למדנו ממנו המון: רצינות, יסודיות, דבקות במטרה. וגם את נזקיה של הדבקות שאינה יודעת פשרות.

יהי זכרו של אברהם אדרת, איש קפוץ שפתיים, ברוך.

אהוד: אני הייתי בתנועת "הנוער העובד", לא ב"תנועה המאוחדת", ואת אברהם אדרת שמעתי בסדרת הרצאות שלו בקורס מדריכים-שליחים בבית ברל בשנת 1956. הוא חילק לנו אז את החוברת כחולת הכריכה שלו שבה הודגמו בצורה גראפית כל הפילוגים והאיחודים בתנועת העבודה מראשיתה, והיא היתה בעינינו כמו המשך של התנ"ך.

"חדשות בן עזר" לא מקפח את סיפורי הפריפריה אלא מחליט על כל פרסום לגופו ולפי ערכו, והתוצאה היא שחלק ניכר מן החומר המתפרסם בו, כולל הניקוד, בא מן ה"פריפריה" שבהווה ובעבר, כאשר יוסי גמזו, אורי הייטנר, אלימלך שפירא, אלישע פורת, חיימקה שפינוזה ודודו פלמה, למשל, הם מן המשתתפים הקבועים.

* * *

ד"ר גיא בכור

ספרו של גיא בכור פורסם בביירות. מה הוא למד מכך, ומה זה אומר עלינו

אגלה לכם שניהלתי משא ומתן סביב תרגום הספר לערבית, וכך אנו צריכים לנהל את המשא ומתן הלאומי שלנו. ראשית, הצבתי שלושה תנאים, שבלעדיהם לא אסכים לתרגום. מדוע? משום שמי שאינו מכבד את עצמו באיזור הזה, למה שאחרים יכבדו אותו? מהם התנאים, ומה זה אומר עלינו ועל מצבנו? יש תקווה.

דבר נדיר ביותר למחבר ישראלי, שהספר שלו יתורגם לערבית בחוזה מסודר, ויודפס בביירות, להפצה בעולם הערבי כולו, ואני מאוד שמח שזה קרה לי. סיפרי על המשפטן המצרי המהולל ד"ר עבד אלרזאק אלסנהורי (1895-1971), וראשית המשפט האזרחי בעולם הערבי, התפרסם בארץ בשנת 2004, בהוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה. שלוש שנים מאוחר יותר יצא הספר לאור בהוצאה בינלאומית חשובה– Brill והנה בראשית 2008 קיבלתי מייל מפתיע מהמו"ל הבינלאומי שלי ומביירות. מתברר שאחת ההוצאות האקדמיות הנודעות בלבנון מבקשת לתרגם את הספר לערבית ולהדפיסו בביירות. אישרתי את הבקשה, כפי שתראו בהמשך, ובפברואר 2009 הספר הושק ברוב חגיגה ביריד הספר הערבי הבינלאומי בקהיר, והחל נמכר בעולם הערבי כולו. לפי עדות המו"ל ההוצאה הראשונה אזלה, ונערכים להדפסות נוספות. הספר הצליח גם בעולם הערבי.

מה למדתי, ומה התהליך שהתרחש מאחורי הקלעים. מה כל זה אומר עלינו?

 שמחתי מאוד על הפנייה מלבנון, שכן תרגום ספר של חוקר ישראלי, שכתב את המחקר באוניברסיטת תל אביב, מעידה עד כמה תפיסתו של פרופ' אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם" משוללת יסוד. סעיד הפלסטיני טען כי אין ערך לאקדמיה הישראלית, בעיקר בתחומי המזרח התיכון, כיוון שהיא נועדה לשמש כלי שליטה בלבד כנגד הערבים. כאילו אנו עושים כאן מחקר רק על חמאס וחיזבאללה, כדי לשלוט בהם. והנה כאן, אין במחקר על ראשית המשפט האזרחי בעולם הערבי שום קשר לסכסוך הישראלי-ערבי, והעולם הערבי מבקש לתרגם זאת לערבית, לא אני. במילים אחרות, העולם הערבי מוצא ערך במחקר, ומעיד כי גישתו המתנשאת של סעיד, המוצאת הד רב אצל הנשיא אובמה, למשל, שקרית היא ומוטה.

 את המחקר סביב הספר הזה ניהלתי במשך כמה שנים בקאהיר, שם ישבתי לסירוגין, אספתי חומרים, ופעם אכתוב כאן לאן התגלגלתי עד שמצאתי חלק מן החומרים האקדמיים. המחקר הגיע מן העולם הערבי, עשה סיבוב בישראל, קרם עור וגידים, המשיך למערב, וחזר אל העולם הערבי דרך ביירות וקאהיר. עבורי זוהי סגירת מעגל מקצועית, עדות להיותנו חלק מן האיזור הזה, קשר חי. מה שהחל בעולם הערבי, ובערבית, חזר אליו, ובערבית. אני שימשתי כלי בשיח הפנים ערבי.

מוזר, המחקר והאקדמיה הערבית היו צריכים לחכות לישראלי, שיחקור את הולדת המשפט האזרחי שלהם, כאשר המחקר שלי שימש עבורם עצמם חידוש, שכן ספק אם הכירו את מקורותיו כפי שהספר הזה הראה. הדבר מעיד על הוואקום שנוצר במחקר הפנים ערבי ובסקרנות שלהם להכיר את עצמם.

בדקתי במחקר הזה את שלבי החקיקה של הקודקס האזרחי המצרי משנת 1949, כיצד נהגה בשנות השלושים על ידי סנהורי, מה חידש לעומת הקודקס הקודם, הקוד סיביל הצרפתי, מה נכתב בטיוטות השונות, שלבי החקיקה, ההתנגדויות, הדיונים העצומים בפרלמנט המצרי סביב כל סעיף וסעיף, התיקונים, הרוויזיות, החקיקה והפרשנות לאחר מכן. מדובר על 14 כרכי "אלווסיט", פרשנות הקודקס (כל כרך בסביבות אלף עמודים), ארבעת כרכי הפרוטוקולים של דיוני הפרלמנט, הטיוטות השונות, מאמרים שנכתבו, דיונים באלאזהר, האוניברסטיה הדתית, פתוות שנכתבו, ואפילו יומנו האישי של סנהורי, בו בדקתי מה כתב במקביל לשלבי החקיקה. כיצד נשזרו השריעה האסלאמית במשפט האירופי, כל זאת במסגרת של תפיסת "הנדסה משפטית וחברתית" של המשפט והחברה במצרים.

וכל זה הגיע אל העולם הערבי דווקא מישראל! העולם הערבי התחבר אל עצמו דרך ישראל. ישראלי הפך לכותב ההיסטוריה המשפטית החשובה ביותר של העולם הערבי כולו. כידוע כמעט כל מדינות ערב אימצו את הקודקס האזרחי המצרי, על פרשנותו. אני גאה על הסיבוב המעניין הזה.

אגלה לכם שניהלתי משא ומתן סביב תרגום הספר לערבית, וכך אנו צריכים לנהל את המשא ומתן הלאומי שלנו. ראשית, הצבתי שלושה תנאים, שבלעדיהם לא אסכים לתרגום. מדוע? משום שמי שאינו מכבד את עצמו באיזור הזה, למה שאחרים יכבדו אותו?

התנאי הראשון: תשלום כספי. לא מדובר בהתעשרות אלא בסכום סמלי. מדוע? כדי שיביעו בכך שיש ערך בספר, תרתי משמע. זו עדות מוצקה שמדובר בחוזה נורמאלי. הלא ספרים של ישראלים מתורגמים בעולם הערבי באופן פיראטי (למשל ספרי הראשון, "לקסיקון אש"ף", שתורגם באופן פיראטי בתוניס), ואני החלטתי שאצלי זה לא יקרה. יהיה חוזה מסחרי כמקובל, ותהיה תמורה, וכך אכן היה.

התנאי השני: ביקשתי לעבור על התרגום, ולבדוק אותו. האמת, קצת חצוף מצדי, אך היה חשוב לי לראות את איכות התרגום, שכן יש בספר מאות מונחים משפטיים בערבית.

התרגום היה מעולה.

התנאי השלישי: אין להוסיף מילה ואין לגרוע מילה מן הספר. החשש שלי היה שיוסיפו פרק מבוא, ובו התייחסויות ש"כך רואה זאת האויב הציוני" ודברים מעין אלה. ציינתי שאם הספר חשוב, יש לפרסמו בדיוק כפי שהוא. גם לכך הסכימו, וביצעו, והכול נעשה בפיקוח ההוצאה הבינלאומית, ובכבוד הדדי.

הסיפור הזה מעיד על כך שלבנון והעולם הערבי בכלל, אינם רק חיזבאללה וקיצוניות דתית, כפי שסבורים אצלנו. כיוון שהמחקר שלנו לעיתים מוטה טרור, אנו חוקרים בעיקר את מי שמאיים עלינו, ואיננו שמים לב שהרוב שם אינו כך, ויש שם מחקר, משפט, ועניין אמיתי בדברים בעלי ערך. הלא אנחנו חוקרים בדרך כלל את מה שמאיים. למשל, בשנות השישים והשבעים פרח באוניברסיטאות שלנו המחקר על מצרים. מדוע? כי חוקרים רבים יצאו מן הצבא עם המחקרים שכתבו שם על מצרים, שיתה אז אוייב. בשנות השמונים והתשעים רבו המחקרים על חיזבאללה מאותה סיבה, וכמעט אף מחקר על מצרים.

היה חשוב לי שהעולם הערבי יראה שיש כאן מחקרים עניניים, והיה חשוב לי שגם אתם תראו שיש גם מחקרים על העולם הערבי מזוויות נוספות, לא רק ביטחון וטרור. מי שבאמת רוצה להכיר חברה, חייב להכיר את התרבות שלה, האמנות, ההיסטוריה, הפילוסופיה, הדת והמשפט. ואת זה אני משתדל לעשות גם ב- Gplanet .

 הספר חצה את חומות השנאה, ופורסם במדינה הרואה בכל קשר עם ישראל בבחינת בגידה חמורה. הוא לא יצא בקאהיר או בעמאן, הוא פורסם בביירות. מה אנחנו למדים מכך? שקשרי מקצוע ואינטרסים מקצועיים יכולים לגבור על חומות של שנאה, וזה חשוב. פרוייקטים כאלה הם תרומה ישירה לשלום, שלום בין חברות, ועוד עם עורכי דין, גילדה שידועה באיבתה לישראל. אך עניינים מקצועיים עולים לפעמים על שיקולים מקצועיים. ישראלי תרם למשפט שלהם, זה גובר גם על שנאה פוליטית, אם היא קיימת.

את הספר הקדשתי במהדורותיו באנגלית ובערבית להוריי, רחל ויחזקאל. אבי ז"ל לא זכה לראות את הספרים לא באנגלית ולא בערבית, אך יש בכך משום סגירת מעגל: הוריי התחנכו בבגדאד, כתבו בערבית, והם ובני דורם תרמו לחיים הערביים התרבותיים בעיראק. אני נולדתי כבר בישראל וגדלתי בעברית בלבד, ובכל זאת, שוב אנו תורמים לחיים הערביים סביבנו, אך הפעם גם לישראל. זו תרומה של יהודי המזרח לאיזור שלנו, אך הפעם כבר מישראל. כך נכרכה התרומה הזו לישראל, והיא נכרכת בה. זהו גשר אל העבר, גשר אל העתיד, גשר למורשת המשפחתית, גשר לאקדמיה, וגשר אל האיזור.

כאשר קיבלה את הספר בערבית, הוציאה אמא משקפי קריאה וחזרה לקרוא בערבית, כמו פעם, למרות כל השנים הארוכות כאן.

יש תקווה.

1.6.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד בן עזר: הניסיון שלי היה קצת פחות מלבב. ספרי "במולדת הגעגועים המנוגדים", הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992, בעריכתה המצויינת של ש. שפרה [ספר שאזל מזה זמן רב ולא יידפס עוד] – תורגם לימים ללא ידיעתי לערבית בשם "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001. חברי אורי פליט, שהיה מבקר בירידי הספרים בקהיר, סיפר לי על התרגום, ושמעתי עליו גם מפי ידידי פרופ' ששון סומך. הצלחתי להשיג את הכרך רק ברכישה ישירה מחנות הספרים בערבית המפורסמת בלונדון, al-Saqi Books (אל-סאקי בוקס) ובמחיר מלא. אמנם המו"לים הוסיפו לספר, שרובו אנתולוגיה של סיפורים עבריים, גם שתי הקדמות משלהם, ונתנו לו שער בסגנון ה"שטירמר", אבל במבוא שלי ובסיפורים עצמם לא נגעו אלא הביאו הכול בשלמותו. וכמובן, כל המהדורה פיראטית. הנושא של זכויות יוצרים טרם היכה שורשים בעולם הערבי אבל אנחנו כידוע אחראים לכיבוש כך שזה בסדר גמור, שני הצדדים שודדים.

בשם "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" – סהרורים וסיפורים אחרים, הערבי בספרות העברית, מבחר סיפורים ומבוא, הופיע הספר בהוצאת "טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס", בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999 – עוד קודם למהדורת התרגום לערבית, ושימש משך שנים רבות כ"טקסט בוק" באוניברסיטאות בעולם, עד שלצערי גם הוא אזל וירד מרשימת הספרים של ההוצאה. ככה זה כשנידחים.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

יוסי אחימאיר

המתקפלת

בשלוש מילים שפלטה בשבוע שעבר, בדיון בכנסת על התקציב, נחשפה ערוותה של ראש האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני: "תהיה גבר ותתקפל!" – כך התריסה לעבר ראש הממשלה.

לא חשוב ההקשר שבו נאמרו שלוש המלים, אבל גלומה בהן כל התורה המניעה את מי שגדלה בבית לאומי, היתה פעילה בליכוד וכיום היא מנהיגת השמאל בישראל. גם לא חשוב ההקשר הסקסיסטי המהופך, שמרמז כי הפוליטיקאית הבכירה שלנו מאמינה בנחיתות נשית, שהפמיניסטיות כל כך קוצפות עליה.

נשארה המלה השלישית – "תתקפל". זה מה שהציעה הבת של צמד לוחמי באצ"ל למי שעד לפני שנים ספורות היתה חברה בסיעתו, מאלה שהניפו באותם ימים את החד-נס ולא את נס ההתקפלות.

אכן, כברת דרך ארוכה עשתה הגברת לבני שמאלה, לאימוץ תורת ההתקפלות, וזאת בעקבותיהם של אריאל שרון ואהוד אולמרט, כשהיא גוררת אחריה חברים, שבעבר רק למשמע המילה הזאת, התקפלות, היו מצטמררים.

קל להתקפל בנושא המע"מ על הפירות והירקות, אבל בנושאים שהם בנפשה של המדינה, ביטחונה ועתידה? ציפי לבני היא אכן מתקפלת מוסמכת. אילו היא היתה עכשיו ראש ממשלה, ישראל מזמן היתה מתקפלת. ישראל לא היתה עומדת על שלה. ישראל בוודאי היתה דוהרת לגבולות 67. ישראל היתה מפעילה את עוצמתה הצבאית נגד... אזרחיה שלה, אלה שמתגוררים ביו"ש, אלה שבאו להתיישב שם בברכת ממשלות ישראל הקודמות.

אילו היתה לבני עתה ראש ממשלה, היא היתה אלופת ההתקפלות והחלשת ישראל. היא היתה מתקפלת בפני הנשיא אובמה, היא היתה מתקפלת בפני הראיס האנטישמי אבו-מאזן, היא היתה מתקפלת בפני אירגוני הטרור, וחמור מכל – היא היתה מתקפלת בירושלים.

אידיאולוגיית ההתקפלות בוקעת מפיה במיוחד עתה, כשהיא אופוזיציה לממשלת הליכוד, כשהיא מדברת כפי שהקומוניסטים מאיר וילנר ותופיק טובי (אחרון חברי הכנסת הראשונה החי עימנו עד 120) הטיפו בזמנם. התקפלות מכל ערך יהודי-ציוני, והתבטלות בפני גויים, גם דורשי טובתנו כביכול.

עצם אימוץ אידיאולוגיית ההתקפלות משמעה אי נכונות להיאבק על זכויות ישראל, קבלת כל תכתיב זר, ויתור מראש על הרצון והיכולת להשיג כמה שיותר למען מדינתך ואומתך.

ראש הממשלה אינו צריך להוכיח שהוא גבר. ובינתיים גם מוכיח, שאינו מוכן להתקפל, וטוב שכך. הוא מוכן כקודמיו לשקול עצות, מהלכים, גם כאלה שאולי אינו שש לעשותם, אבל מתוך שיקול דעת ורצון לבחון כל אופציה למען השלום, לשקול צעדים טקטיים כאלה ואחרים, כאשר הוא דבק בקווים אדומים שאותם – זו התקווה – לא יחצה.

והקווים האדומים האלה הם: ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראל. תימשך הבנייה הטבעית בהתנחלויות החוקיות. לא תקום מדינה פלשתינית – אלא אוטונומיה, כפי שגם בגין ושמיר הסכימו לה. באשר לרמת הגולן, צריך שהדברים ייאמרו בבירור: עדיפה הרמה בשליטתנו ובלי שלום עם אסד, משלום מדומה עם השליט השחצן הזה ובלי הגולן.

אין כראש הממשלה המבין את תורת הלחץ והלחץ הנגדי, כפי שלמד אותה מזאב ז'בוטינסקי. לוחצים אותך? – הפעל לחץ נגדי! התוצאה תהיה טובה בהרבה מסתם התקפלות, מהתנתקות חד-צדדית ומהליכה להקמת מדינת טרור בסמוך לנתב"ג ולריכוזי האוכלוסייה הגדולים בגוש דן.

תהיה אפוא גבר, ביבי, כן כן – גבר, ואל תשמע לעצת הגברת האופוזיציונית. תהיה גבר ותעמוד על מישמר האידיאולוגיה שבשמה נבחרת באופן דמוקרטי להיות בשנית ראש ממשלה.

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי הוֹמָאזִ'ים קְטַנִּים לְאָמָּנֵי-בָּמָה גְדוֹלִים

 (במלאות 90 שנה ל"הבימה")

1. חנה ושבעת פּניה

לזיכרה של חנה רובינא

"ואז מגיע הרגע הנורא, כּאשר אַתּ לובשת את בּגדי הדמוּת החדשה

שאַתּ מגלמת, עוֹטָה את צבעי האיפּוּר, מבּיטה בּראי ורוֹאָה לגודל

אכזבתך כּי רק דבר אחד אֵינֵךְ מסוּגלת להמיר: את פָּנַיִךְ..."

(דֵיים פֶּגִי אֶשְקְרוֹפְט)

אָמְרוּ הַפָּנִים הַבּוֹכוֹת:

אֶת תַּמְצִית יֵאוּשוֹ שֶל הַבֶּכִי

שֶהוּא כְּלוֹת הַכֹּחוֹת שֶל עֵינַיִם לַחוֹת

לֶאֱצֹר דִּמְעוֹת-מֶלַח מִלֶּחִי –

אֶת תַּמְצִית יֵאוּשוֹ שֶל הַבֶּכִי הַזֶּה

הַגּוֹאֶה עַל גְּדוֹתָיו שֶל הַגּוּף

כָּל חַיֵּינוּ צָרַפְנוּ כְּנֹסַח חוֹזֵר

מִסִּיגֵי הַחֶמְלָה הָעַצְמִית – לְמִין זֵר

שֶל חוֹחֵי אֵיזֶה טֹהַר סָגוּף.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַשֹּוֹחֲקוֹת:

אֶת עִנְבַּל צִלְצוּלוֹ שֶל הָאֹשֶר

הַמַּפְלִיא לְהַכּוֹת עֲמֻקּוֹת וּמְתֻקּוֹת

הֵדֵי אוֹר בְּאַפְסַיִם שֶל חֹשֶךְ –

אֶת עִנְבַּל צִלְצוּלוֹ שֶל הָאֹשֶר הַזֶּה

הַנִּתָּז כִּטְלָלִים וּכְמוֹר

כָּל חַיֵּינוּ לִטַּשְנוּ, לַטֵּש וְחַזֵּק,

לִהְיוֹתוֹ לֹא קַל-דַּעַת וְלֹא קְצַר-הֶבְזֵק

אֶלָּא עַז

כְּשֵכָר שֶל אוֹר.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַזּוֹעֲפוֹת:

אֶת סוּפוֹת רְעָמָיו שֶל הַזַּעַם

הַהוֹדְפוֹת וְנוֹגְפוֹת דּוּמִיּוֹת נִגְרָפוֹת

כִּרְעִידַת אַדְמַת-סֶלַע שֶזָּעָה –

אֶת סוּפוֹת רְעָמָיו שֶל הַזַּעַם הַזֶּה

שֶאָפְלוֹ בְּרַק-עִוְעִים מְתֻזָּז

כָּל חַיֵּינוּ אִלַּפְנוּ, רַסֵּן וּפַרְזֵל,

כִּדְהִירַת סוּסֵי-בָּר, כִּשְֹעִירֵי-עֲזָאזֵל

אֶל בָּרוּךְ זַעְפּוֹ

כִּי עַז.

אָמְרוּ הַפָּנִים הַחֲרֵדוֹת:

אֶת הִבְהוּב סַכִּינוֹ שֶל הַפַּחַד

הַמֵּאִיר אֶת צֵידוֹ

בְּחִוְרוֹן-גּוֹן-שִֹידוֹ

שֶל הַנָּס מִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת –

אֶת הִבְהוּב סַכִּינוֹ שֶל הַפַּחַד הַזֶּה

הַצָּעִיר לְעוֹלָם, לֹא זָקֵן,

כָּל חַיֵּינוּ מֵרַקְנוּ, כְּאֶת הַבַּרְזֶל

הַנִּשְחָז עַד דַּק-דַּק וְאֵינֶנּוּ אוֹזֵל

(רַק אֲנַחְנוּ אוֹזְלִים,

זֶה כֵּן).

אָמְרוּ הַפָּנִים הַגֵּאוֹת:

אֶת הַהוֹד, הוֹד מַלְכוּת לֹא מֻכְתֶּרֶת

בְּשוּם רֶמֶז וָאוֹת זוּלָתִי הַפְּלָאוֹת

הַקּוֹרְנוֹת מֵעַצְמָן, חֶרֶש-חֶרֶש –

אֶת הַהוֹד-הַמֻּכְתָּר-בִּבְלִי-כֶּתֶר הַזֶּה

הַמַּטִּיל, כְּמָרוּת, אֶת צִלּוֹ

כָּל חַיֵּינוּ זִכַּכְנוּ, זַכֵּךְ וְאַזֵּן

בְּאַלְכִּימִיָּה לֹא הֲגוּיָה, לֹא נֶחְזֵית

כְּאַחַת

הַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת.

אָמְרוּ הַפָּנִים הָאוֹהֲבוֹת:

אֶת יִצְרֵי הָאִשָּה, אֶת הַלַּהַט

הַמַּסְעִיר בָּהּ אַוּוֹת וּמַבְעִיר מַכְאוֹבוֹת

שֶל בְּעֶצֶב תֵּלְדִי כִּי חַוָּה אַתְּ

וְאֵלָיו תְּשוּקָתֵךְ – אֶת הַלַּהַט הַזֶּה

הָרוֹדֶה בָּהּ, נִכְבָּש וְכוֹבֵש,

כָּל חַיֵּינוּ הִצַּלְנוּ, חַסֵּר וְקַזֵּז

מִזּוֹלוּת-הַמּוּקְיוֹן וּמִלְּזוּת-הַפּוֹחֵז,

מִן הַפִּיחַ

לְמַעַן הָאֵש.

וְאָמְרוּ הַפָּנִים שֶמִּבְּעַד לָאִפּוּר:

אֶת חַיֵּינוּ עָדִינוּ כְּחֹשֶן

וְהִטַּלְנוּ בָּם פּוּר בְּלִי פְּשָרָה וְכִפּוּר

עַל שֶשְתָּם: עַל הַבֶּכִי, הָאֹשֶר,

הַחֵמָה, הָאֵימָה, הַמַּלְכוּת, הַתְּשוּקָה

שֶיּוֹם-יוֹם מִלַּטְנוּם בְּשִנֵּינוּ

מִשִּנָּיו שֶל הַזְּמַן, מִגַּסּוּת וְשוּקָהּ,

מֵרָכֵל וְרָכֹל בִּשְמֵנוּ –

רַק אַחַת לֹא מִלַּטְנוּ, שֵֹיָה עֲשוּקָה,

מִן הַזְּמַן הַזְּאֵב:

אֶת עַצְמֵנוּ...

2. אהרון הכֹּהן

לזכרו של אהרון מסקין

"ויאמר: הלא אהרוןְ אחיך... ידעתי כי דַבֵּר ידבּר הוא... ושֹמתָּ את הדברים

בּפיו... ודיבּר הוא לךָ אל העם והיה הוא יהיה לךָ לְפֶה..."

(שמות ד', 16-14)

הַבְּרִית לוּטַת-עָנָן. וְהָאָרוֹן

מֻצְלַף סוּפוֹת סִינַי. יוֹמְךָ חֵלֵכָה.

רַק אַהֲרֹן לְבַד, רַק אַהֲרֹן

יִהְיֶה לְךָ לְפֶה בְּכָל דְּרָכֶיךָ

וְכִי מֹשֶה כְּבַד-פֶּה וּכְבַד-לָשוֹן

וְהֶחָלָל כָּבֵד עַל בָּמוֹתֶיךָ

הוּא הָרִאשוֹן לְךָ, הוּא הָרִאשוֹן

לִמְכַהֲנֵי בְּקֹדֶש-קֳדָשֶיךָ.

וְהוּא – אֶת הַפְּשוּטוֹת שֶבַּמִּלִּים

יַשְלִיךְ כְּמִין מַטֶּה בֵּין מָסַכֶּיךָ

וִיהִי מַטֵּהוּ לְתַנִּין אַלִּים,

וִיהִי נָחָש מַכִּיש אֶת שַלְווֹתֶיךָ

וּבוֹ – מִקּוֹל הָרַעַם הַנִּחָם

עַל טוּנְדְרוֹת-הָרָעָב שְלוּגוֹת מַמְלֶכֶת

וְנַעַר הַמַּבְרִיחַ שַֹק-פֶּחָם

לִסְטוּדְיָה מוֹסְקְבָאִית, עִם כִּכַּר-לֶחֶם.

וּבוֹ –מִגִּמְגּוּמוֹ הַפְּרָגָאִי

שֶל גֹּלֶם מָהָרָ"לִי מִתְפָּרֵעַ

וְיוּזְפָּא דוֹחֵק-קֵץ, גַּעֲגוּעִי

וְאִיש "הָאֲדָמָה הַזֹּאת", זוֹרֵעַ,

וְשַאֲגַת אוֹתֶלוֹ פַּנְתֵּרִי

וּמֶלֶךְ לִיר שֶהוֹד-כִּתְרוֹ מָרוּט הוּא

וּמוֹנְסֶרָא דוֹמֵם וַעֲרִירִי           

וְנַהֲמַת קֵיסָר: "אַתָּה הוּא, בְּרוּטוּס?"

וּבְכִי הָאָב קוּמָאלוֹ מוּל גַּרְדּוֹם

וְאַבָּא כְּרִיסְטִי שֶל אוֹ'נִיל, מוּל סַעַר –

וְלֹא רַק הַמִּלִּים קָדוֹת לוֹ דֹם,

גַּם הַדְּמָמוֹת בֵּינָן, שְחוּזוֹת-הַתַּעַר.

וְהוּא – מוּל פּוֹחֲזִים בְּמִצְנְפוֹת-

הַסְּטֶנְדְאַפִּיסְטִים חֶנְוָנֵי-הָרוּחַ,

כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּלִי חֹשֶן, בְּלֵי אֵפוֹד,

רַק אָנוּ

בִּלְעָדָיו

שָֹדֶה קָרוּחַ.

דַּבֵּר עָלֵינוּ שָם, בְּקוֹל הַבָּאס

הַסְּלָאבִי הַנִּפְלָא שֶלְּךָ, כְּקֶדֶם,

הַמַּלְאָכִים יַקְשִיבוּ לְךָ – הַס! –

בַּתֵּאַטְרוֹן הָרָם שֶל גַּן-הָעֵדֶן.

אֱמֹר עָלֵינוּ אֶת צִדּוּק-הַדִּין

בַּזֶּ'סְטָה הַצְּנוּעָה שֶלְּךָ, בְּלִי גֹדֶש,

שֶלֹּא תָמִיד לַטּוֹב אָנוּ סוֹגְדִים,

שֶלֹּא תָמִיד כִּהַנּוּ רַק בַּקֹּדֶש.

וּמְסֹר לִסְטָנִיסְלַבְסְקִי אִם נִתָּן

שֶמִּסִּסְמוֹת שְגוּיוֹת רָאוּי לַחְדֹּל:

זֶה לֹא נָכוֹן שֶאֵין תַּפְקִיד קָטָן,

זֶה רַק נָכוֹן שֶיֵּש שַֹחְקָן גָּדוֹל.

וְשֶהָאֵל שֶבְּאוֹרוֹ הוּאַר

מוֹסִיף, כְּאֶפִּילוֹג לַמַּחֲזֶה,

שֶהַחַיִּים הֵם מִין רֶפֶּרְטוּאָר

אַךְ בְּלִי עֲנָק כָּמוֹהוּ –

זֶה לֹא זֶה...

* * *

מרדכי בן חורין

לברך את נב"ח אובמה

יש לברך את נוויל-ברק-חוסין אובמה על החלטתו המשיחית להורות לארה"ב לפרק את ארסנל הנשק האטומי והקונוונציונלי שלה ולהפסיק כל ייצור נשק ופיתוח מטוסי קרב מתקדמים וטילים.

 כמו כן יש לברך אותו על דרישותיו מידידי ארה"ב, יש להעריץ את ביטחונו, שיש לסמוך על אצילותם של מר אחמדיניג'ד וכבוד הנסיך אוסמה בין לאדן – שלא ינצלו את יפי-נפשו ותמימותו ולא יפעלו נגד ארה"ב אלא רק נגד ישראל והיהודים, מחברי ה"פרוטוקולים של זיקני ציון".

יש להודות לכל היהודים באמריקה, שבחרו בנב"ח אובמה, ויש להודות גם לכל "מהרסייך ומחריביך" מישראל, שטרחו ונסעו אל נב"ח אובמה ואל יועציו, בתמיכת כספי האיחוד האירופי, על מנת להסביר מהי הדרך הישירה לחורבן ישראל והעולם החופשי.

ס. נידח: פנינו גם אנו לאיחוד האירופי וביקשנו סיוע כספי למכתב העיתי * – דוגמת הסיוע שניתן לכזבנים שרקחו את "הסכם ג'נבה", ולהפתעתנו לא קיבלנו תשובה. האם עלינו לכתוב ולציין במפורש בבקשה שאנחנו ית"פים – ישראלים תומכי פלסטין, כדי לקבל סיוע כפי שד"ר יוסי ביילין קיבל בשעתו, בטרם פנה לעסקיו הפרטיים? – כן ישׂגה בהם וכן יצליח!

* וזאת עקב הנזקים שנגרמו לנו השנה בייצוא השמוטי מפרדסינו הגדולים בפתח תקווה, כאשר אנשים נאורים לבושים ירוק, אלה שנשותיהם מלות בסכינים את הילדות ואת הנערות שלהם – שפכו נפט מהול בדם על פרי השמוטי הכתום שלנו בחנויות המזון הגדולות באירופה – בטענה שהוא מזכיר להם את הדגדגן הציוני מ"הפרוטוקולים"!

* * *

דניאל בלוך

כיצד ומדוע נבחר אפרים קציר לנשיא

כל הספד למת הוא הספד לאמת. אחרי פטירתו של אפרים קציר ז"ל נאמרו דברי אמת רבים על אישיותו ועל תרומתו למדע ולביטחון אך הסיפור שסופר על נסיבות בחירתו לנשיא לקה באי-דיוקים רבים, אם ננקוט בלשון המעטה. רב היה אי הדיוק במיוחד בדבריו של נשיא המדינה, שמעון פרס, האמור לדעת את העובדות כהווייתן.

נאמר כאילו גולדה יזמה את מועמדותו של אפרים קציר. זהו תיאור לא מדוייק. גולדה יזמה את מועמדותו של יעקב צור, איש שירות החוץ בעבר, ובאותה תקופה – יו"ר הקרן הקיימת. אלא שבתוך מפלגת העבודה היתה התנגדות למועמדותו. לובה אליאב העלה את שמו של שופט בית המשפט העליון, אליהו מני. אנשי רפ"י העלו את שמו של יצחק נבון.

נתכנסה אז בכנסת ישיבת לשכת מפלגת העבודה והסיעה בכנסת, אותה סיקרתי ככתב "דבר". לובה אליאב הודיע כי אליהו מני ביקש להסיר את מועמדותו. משה ברעם מסר כי יעקב צור הסיר את מועמדותו. נותרה רק מועמדותו של יצחק נבון. ואז קם שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, והציע להקים ועדה.

"נו," אמר אחד מאנשי ההסברה של המפלגה שישב לידי, "יצחק נבון הוא הנשיא הבא."

"לא," השבתי, "הקימו ועדה כדי להפיל את מועמדותו, שהרי לו רצו בו אין צורך בעוד ועדה."

וכך היה. תפקיד הוועדה היה לחפש מועמד שיוכל לגבור על נבון בהצבעה חשאית במרכז.

מדוע התנגדו לנבון? אנשי אחדות העבודה והממסד הוותיק התנגדו לו בגלל שייכותו לרפ"י ונאמנותו לבן-גוריון. הם גם חששו שמא בעת משבר פנימי במפלגה סביב בחירת יורש לגולדה, תחולל רפ"י פילוג ואז הנשיא נבון יוכל בסיטואציה מתאימה להטיל על משה דיין להרכיב ממשלה חדשה. גם הנשיא היוצא, זלמן שז"ר, התנגד אישית לבחירת נבון והפעיל את השפעתו על גולדה.

רק אז הועלה לפתע שמו של אפרים קצ'לסקי-קציר. מי העלה ראשון את שמו? דומני שהיו אלה חבריו מנוער בירושלים, מתנועת הבחרות הסוציאליסטית, זאב שרף ומשה ברעם. הם גייסו לעניין את ספיר, שפירא וגלילי. גולדה נתנה את הסכמתה ואז החלו הלחצים על קצ'לסקי להסכים. הוא שהה אז בשבתון בארה"ב. נבון לא הסיר את מועמדותו והתקיימה הצבעה חשאית בישיבת המרכז, באולם אוהל בתל אביב וברוב לא גדול נבחר אפרים קציר. בבחירה בכנסת הוצעה מולו על-ידי הליכוד מועמדותו של הפרופ' אפרים אלימלך אורבך. קציר ניצח בסיבוב הראשון ברוב של 66 מול 41.

אפרים קציר היה אדם טוב ונשיא חביב. הוא לא אהב כל כך את התפקיד אך מילא אותו היטב. בעיקר הצטער על התרחקותו מן המחקר המדעי. בתום קדנציה אחת החליט שדי לו ולא ביקש תקופת כהונה נוספת, אף שבלא ספק היה נבחר לה אילו רצה. אחרי פרישתו סירב לקבל דירת שרד וחזר לביתו במכון וייצמן. רעיתו נינה רצתה דווקא דירה בירושלים אך הוא סירב. מאז חי בצניעות רבה. פגשתיו פעם בניו יורק נוסע לבדו ברכבת התחתית.

עם סיום כהונתו בחרה מפלגת העבודה ביצחק נבון כמועמדה, מתוך הנחה שהקואליציה של הליכוד תציג מולו מועמד משלה שיזכה. אלא שבגין הקדיח את התבשיל. הוא התנגד למועמדותו של הד"ר אלימלך רימלט, מראשי המפלגה הליברלית והעלה במקומו מועמד אלמוני בשם פרופ' יצחק שווה. נוכח הביקורת הציבורית הרבה הסיר שווה את מועמדותו ויצחק נבון נותר מועמד יחיד – ונבחר, כמובן.

הוא היה נשיא עממי ופופולארי, אחד מטובי הנשיאים שהיו לנו. גם הוא לא רצה לרוץ לקדנציה נוספת, כנראה בגלל מחלת אשתו, אופירה נבון. במקומו נבחר חיים הרצוג. הוא התמודד מול שופט בית המשפט העליון מנחם אילון, שהיה מועמד הקואליציה, אך בהצבעה החשאית קיבל הרצוג 61 קולות מול 57 שניתנו לאילון.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

לקראת שבוע הספר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית עם פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.

7. חייו ויצירתו של המשורר החרמני חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. קהילה אינה מדינה

ההצעה לשנות את חוק האזרחות ("חוק הנאמנות") והצעת "חוק הנכבה" (במתכונתו המקורית, הגורפת) הינן הצעות חוק שמקומן לא יכירן במדינה דמוקרטית.

ניתן להבין את התסכול העומד מאחורי הצעות החוק הללו – קשה לקבל את העובדה המקוממת שקבוצה גדולה במדינת ישראל רואה בהקמתה ובקיומה אסון. קשה לקבל את העמדה השלילית כל כך כלפי המדינה מצד אזרחים החיים בה. אולם מבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא במקרים המקוממים הללו – הדמוקרטיה חסונה דיה כדי להכיל אותם. אי אפשר להתעלם מן הקושי הבסיסי של מיעוט ערבי במדינה יהודית, הנמצאת במלחמה עם עמו, ושניצחונה הוא התבוסה של עמו. אין סיבה לצפות ממיעוט כזה לנאמנות ולפטריוטיות, אלא לקיום החוק וכיבודו. אין כל סיבה לאתגר את כיבוד החוק מצדו, בחוקים דרקוניים שאינם מאפשרים לו לבטא את רגשותיו או שמחייבים אותו להצהיר הצהרות המנוגדות למצפונו. אין לי כמעט ספק שההצעות הללו תידחנה. אם תתקבלנה – הן תהוונה כתם על ספר החוקים של מדינת ישראל.

אני שולל את החוקים הללו, אך אני דוחה את הניסיון לתפוס עליהם טרמפ כדי לשלול את זכותן של קהילות יהודיות במדינת ישראל להגדרה עצמית של צביונן התרבותי, הרוחני והאידיאולוגי. עיתון "הארץ" יצא בכותרת בעמודו הראשון "ביישוב הקהילתי במשגב כבר מיישמים את חוק הנאמנות". הכתבה יוצאת חוצץ נגד היישוב מנוף על תקנון בו הגדיר את צביונו, כשברקע – אותן הצעות חוק, המוגדרות כ"גזענות" (חרף התנגדותי לאותם חוקים, איני מקבל את הגדרתם כגזענים). אין כל קשר, כל דימיון וכל זיקה בין תקנון היישוב מנוף לבין הצעות החוק הנ"ל.

קהילה אינה מדינה. המדינה מחוייבת לכל אזרחיה – עליה להגן עליהם ועל זכויותיהם ולספק להם את השירותים שבאחריותה באופן אוניברסאלי. הקהילה, לעומת זאת, היא התארגנות וולונטארית של אנשים שבחרו לחיות יחד על בסיס מכנה משותף שהם מגדירים ועליו הם משתיתים את חייהם.

10 דקות נסיעה מקיבוצי, אורטל, ממוקם המושב אלוני הבשן. אני אוהב את היישוב הזה, אני מכיר את מרבית חבריו, יש לי בו חברים רבים, אותם אני מעריך מאוד והם מעריכים אותי. אני קרוב לאנשים המרכזיים ביישוב הזה. ואף על פי כן, ברור לי שאם אבקש להתקבל ליישוב – בקשתי תידחה. היא תידחה בצדק, ולכן לא אעלה על דעתי לבקש זאת. אלוני הבשן הוא יישוב דתי, המורכב מאנשים שבחרו לחיות בקהילה דתית, שומרת שבת וחג, מחנכת את ילדיה בחינוך הממלכתי דתי ומקפידה על אורח חיים דתי. לכן, אין כל סיבה שהקהילה הזאת תצרף אותי לתוכה, שהרי אורח חיי שונה מאורח חייה.

בדיוק כמו לאלוני הבשן, כך גם לקהילת מנוף הזכות לעצב את חייה. תושבי מנוף הגדירו את קהילתם ברוח ציונית. הם מדגישים את הצורך "להקים ולהתקיים בהתאם לעקרונות הקואופרציה וערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח חזון מגילת העצמאות." התקנון מצפה מחבר היישוב להיות "שותף להשקפת היסוד של היישוב המושתתת על עקרונות של שיתוף, התנדבות, דמוקרטיה וניהול עצמי; כמו גם ערכי התנועה הציונית, מורשת ישראל ויישוב ארץ ישראל; קהילה המציינת את מועדי וחגי ישראל."

בעיניי אלה רעיונות נשגבים ואני שמח שיישוב קהילתי הגדיר אותם כתשתית הערכית של קיומו. ההגדרות הללו, בהנחה שאינן רק מילים יפות על הנייר, מעידות על חברה ערכית ואיכותית, המציבה בפני חבריה חזון משותף, ולא רק שותפות אינטרסים כלכלית ונדל"ניסטית.

הצגת חזון ציוני כתשתית רעיונית של יישוב קהילתי במדינת ישראל כ"גזענות", היא אבסורדית. הרמת יד של המדינה על הציונות, היא התגלמות המושג "גולם שקם על יוצרו." שלילת זכותו של יישוב יהודי להגדרה עצמית ערכית כקהילה ציונית, כמוה כהוצאת הציונות אל מחוץ לחוק במדינת ישראל.

העליהום על היישוב מנוף אופייני לקו האנטי-ציוני של עיתון "הארץ". העליהום הזה, נגד זכות ההגדרה העצמית של יישוב קהילתי הוא גם אנטי דמוקרטי. על החברה הישראלית לדחות מכל וכל את העליהום הזה ולתת גיבוי מוחלט לחברי היישוב מנוף.

אהוד: עיתון "הארץ" צודק. במדינת כל אזרחיה כל המבקש להתארגן על בסיס ציוני הוא גזען הרצליאני ויש למוטטו. רק לפלסטינים המדוכאים מותר להתארגן בכנופיות טרור סגורות.

2. תמונת מצב

ימי אוסלו העליזים לימדו אותנו, שחשוב יותר להאזין לדברי המנהיגות הפלשתינאית הנאמרים בערבית, לבני עמם, ולא לדבריהם באנגלית, כלפי חוץ. באותם ימים האמנו, שהרטוריקה המתלהמת בערבית נועדה לצרכי תעמולה וכדי לאפשר את הגמישות במו"מ ובהסכם ואילו ההתחייבויות, ההסכמים והרטוריקה המתונה באנגלית היא הקובעת. בדרך הקשה למדנו, שכאשר ערפאת הסביר למאזיניו המוסלמים שההסכם עם ישראל אינו אלא הודנה – הפסקת אש טקטית שנועדה להביא להישגים, אך היא חלק בלתי נפרד מן הג'יהאד, הוא התכוון לכך. עובדה – כך בדיוק היה.

למרות זאת, אתייחס במאמר זה דווקא לדברים שאמר אבו מאזן בראיון ל"וושינגטון פוסט". מדבריו באותו ראיון, ניתן להסיק מסקנות רבות אודות תמונת המצב של הסכסוך הישראלי פלשתינאי והסיכוי לסיים את הסכסוך בעתיד הנראה לעין.

בראיון לכתב ה"וושינגטון פוסט" ג'קסון דיהל ב-29.5.09 סיפר אבו מאזן שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה תמורת הסכם שלום עם ישראל. אבו מאזן הודה שדחה את ההצעה. מאחר ופרטים אלה מאוששים מידע שהתפרסם לא מכבר בישראל אודות ויתוריו של אולמרט, ניתן להניח שדבריו של אבו מאזן מהימנים.

ניתן ללמוד מהם עד כמה היה אולמרט מסוכן ואילו הצעות חסרות אחריות הוא הציע לאבו מאזן. נסיגה מ-97% מהשטח + נסיגה משטחים בשטחה הריבוני של ישראל ("חילופי שטחים" בכיבוסית) משמעותה – נסיגה מלאה. עצם הנכונות לנסיגה מוחלטת וזריקה לפח האשפה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית (שכשמה כן היא – פשרה, שבה כל צד מוותר על חלק מן השטח) חמורה כשלעצמה. אך אילו תמורתה היו הפלשתינאים מוותרים על טענת "זכות" השיבה, ניתן היה לראות בכך מחיר – אמנם כבד אך שאפשר לחיות איתו. אולם מסתבר שבנוסף לאותה נסיגה מוחלטת, הכיר אולמרט בעקרון "זכות" השיבה ואישר להכניס אלפי פליטים פלשתינאים לישראל. ההכרה העקרונית ב"זכות" השיבה חמורה אף יותר מהשיבה בפועל של אותם אלפים. הכרה זו שומטת את צדקתה של מדינת ישראל, ומטילה עליה את האחריות למחיר ששילמו הפלשתינאים על תוקפנותם וסרבנותם טרם הקמת המדינה.

אלה דברים מזעזעים. אולמרט הוכיח שאין לו כל קווים אדומים במו"מ. אולם מה שמשמעותי אף יותר מהצעות אולמרט הוא תגובת אבו מאזן. מדוע, אחרי כאלה ויתורים, לא נחתם הסכם? אבו מאזן מסביר בדבריו, ש"הפערים נותרו גדולים".

אחרי כאלה ויתורים – עדיין פערים גדולים. למרבה הצער, המראיין לא ביקש מאבו מאזן לפרט, אולם ניתן להעריך מהם הפערים.

בתחום הטריטוריאלי – אולמרט הסכים ל- 97% מרצונו של אבו מאזן. ניתן להניח שאותה נסיגה במסגרת "חילופי שטחים" היא בסדר גודל של אותם 3% שאותם דורשת ישראל לשמור תחת שלטונה ביש"ע. למעשה, מדובר בנסיגה מלאה, או קרוב לכך. אי אפשר להגדיר זאת כפערים גדולים.

אני מניח שהפערים הגדולים נוגעים ל"זכות" השיבה. אבו מאזן אינו מסתפק, כנראה, בהכרה עקרונית ב"זכות" זו, אלא תובע מימושה בפועל, צעד שמשמועתו – חיסולה של ישראל. הנה, הוכחה נוספת לכך שהפלשתינאים מסרבים לקבל את זכות קיומה של ישראל.

תמונת מצב זו מעמידה באור קצת מגוחך, את האובססיה של אובמה בנוגע לבנייה בהתנחלויות. השלטון ה"מתון" המקרטע של אבו מאזן אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו – וכך הוא דבק בגישה שגרמה לסכסוך והיא לב הסכסוך. האם עצירת הבנייה בהתנחלויות תשכנע אותו לשנות מן הקצה אל הקצה את גישתו לישראל? מחשבה כזאת כל כך מנותקת מהמציאות ומעידה על כך שגישתו של אובמה לסכסוך אינה רצינית, אינה מקצועית ואינה אחראית.

*

בנוגע לדליה איציק – אני מציע לכל אדם בעל רגש בושה לבחון את עצמו, האם הוא היה מעלה על דעתו להחליף את הבלטות שלו על חשבון משלם המיסים, אילו ידע שהדבר מותר לו על פי חוק. האם הבושה לא היתה מציפה אותו ומשתקת אותו לפני שהיה עושה זאת. אבל ייתכן שהציפייה שלי מדליה איציק קצת מוגזמת.

* * *

אובמה הוא אסון לישראל, לארה"ב ולעולם

אובמה הוא אסון לישראל, אסון לארה"ב וסכנה לשלום העולם. צפון-קוריאה כבר משתינה עליו בניסוי גרעיני ובטילים כי הבחינה מיד שהוא אפס מנופח וזאת לעומת הפחד המרסן שהיה לה מפני בוש. היא הבינה די מהר שהוא הטיפוס היהיר שמפעיל לחץ על הקטנים והצודקים ומתכופף בפני החזקים והמנוולים.

כולנו עוד נתגעגע לבוש, שבדרכו הפשוטה הבין את העולם, ידע להבחין בין טוב לרע וגם פעל נכון – למרות שעשו ממנו שעיר לעזאזל!

אוסמה בן לאדן, אחמדניג'אד, החיזבאללה. החמאס וכל שאר המנוולים – אולי ישנו את המצב כאשר יתחילו גם הם להתעלל באובמה החלש והפטפטן!

אם ידבר היום, יום חמישי, נגד ישראל – ישלהב את אווירת העליהום נגדנו. ואם לא יהיה נחרץ בדבריו על ישראל – יעורר עליו ועלינו את זעמו של כל העולם המוסלמי המאוכזב, וגם זה רע.

אהוד בן עזר

* * *

אלי יזרעאלי

שיר נמלץ זה, מוקדש כלאחר כבוד לידידי ורעי כאח לי, איש האשכולות ראובן אדיבי, קורא המחתרתון העיתי, אשר מהווה אושיה רצינית במשפחתנו, ומנסה, ללא שמץ של הצלחה, לחנך אותי מזה זמן רב, אך ללא הועיל.

שירשור לאהובה

אהובתי, אני מחפש

ואינך בסביבה

אני מחפש זיון

שיש בו גם אהבה

חושב עלייך

כשילוב מושלם

ממלאת את גופי

כמכלול ועולם.

רק חושב עלייך

נעשה חרמן

משתוקק אל נקבייך

נעמד לי הקטן.

מנסה תפנית במוח

כלום לא עוזר

מערכות גופי

מסרבות להתנזר.

אני חושב עלייך

רוצה להתחכך בשדייך

וכשחושב עלינו יחד

אני תקוע לך בתחת.

וגם על החזית

איני פוסח

כשמתקרב אלייך

כולי רותח.

מבין שיש קושי

לעתים גם מורכבות

מנסה כוחי

בעוד משפט חבוט

ואם זה מצליח

אני מתמוגג

בואי לחיקי, מותק

ואני כבר חוגג.

אז יימלא שחוק פינו

ולשוננו רינה

את מוצצת לי

ואני מלקק לך בגינה

אני מרגיש שאת חלומי

עוד מאז שהייתי בגן

לא בכדי אלייך קשור,

מחובר לך לדגדגן.

* * *

דורי טובים: על סחרוב, ילנה בונר ויורי טובים

לאהוד בן עזר שלום וברכה,

רב תודות לצרופה של אילנה בונר. זכיתי לפגוש אותה בחברתו של קרוב משפחתי יורי טובים בבוסטון בעת "הפשרת השלגים" הסוביטיים. יורי טובים היה רפיוזניק מהמקורבים של אנדריי סחרוב ומאחר ואחותו ז"ל היתה נשואה לסופר ועורך עיתון סוציאליסטי ידוע באיסלנד העמידו הסוביטים בפניו את הברירה סיביר או החוצה...

בשנות השמונים הגיע לבוסטון ומצא את מקומו כמדען (וגאון) בחברה לייצור מכשירים רפואיים. הוא גילה אותי דרך ספר הטלפונים במונטריאל והיתה זו הפתעה גדולה שכן הוריי לא הזכירו, בילדותי, שאכן עזבו ברוסיה משפחה ענפה. הם באו לתל אביב בשנת 1922. יורי ואנכי נפגשנו לעיתים תכופות בבוסטון ודרכו ניתן לי להבין את הנבלות והאכזריות של הממלכה הסובייטית... וכמובן פגשתי שם קבוצה גדולה של רפיוזניקס שכולם כאחד היו מקורבים לסחרוב.

על יורי טובים אפשר למצא חומר בגוגל ואם כבר מדברים על טובים יש לנו במלתחה הסופר יוליאן טובים והשחקנית הידועה ג'ודי הולידיי (טובים) ועוד כהנה וכהנה.

שוב רב תודות למכתבך השבועי המאלף והמעניין

דורי טובים

אונטריו, קנדה

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר בערוץ 23

ביום חמישי, 11.6.09, בשעות 8.00, 12.00 ו-18.45

ישודר בתוכנית "המועדון" בהנחיית דליק ווליניץ

ראיון עם אהוד בן עזר

על היחסים בין עולם הספרים לעולם האינטרנט

ועל ספרו החדש "ספר הגעגועים"

* * *

ידידיה יצחקי

אנחנו חייבים ללכת עם אובמה

אין כמוהו טוב לישראל

חוששני לומר שאני נוטה להסכים עם אלי יזרעאלי [גיליון 449], הטוען שאובמה הוא הנשיא הטוב ביותר לישראל. השאלה היא רק מה טוב לישראל. רוב ממשלות ישראל ואחוז נכבד מאזרחי ישראל סבורים שהשלום והוויתורים הנדרשים בגינו אינם טובים לנו, עדיף שטחים והתנחלויות בלי שלום משלום בלי שטחים ובלי התנחלויות. אני ורוב צנוע מאזרחי ישראל סבורים שעדיף שלום, שכן רק השלום ייתן לנו ביטחון של ממש. הנשיאים בוש ודומיהם ממש לא היה אכפת להם ממה שיקרה לנו, הנפט היה חשוב להם הרבה יותר. אובמה משנה את הקו לטובתנו, הוא מתכוון לכפות עלינו ועל הפלסטינים שלום, עם ערבויות אמריקניות ואירופיות. יש להבין שזה חשוב לו ולאינטרס האמיתי של ארה"ב. וזה טוב גם לנו. 

כישלון מדיניות הכוח הוא עובדה מוגמרת, שקיבלה הוכחות חותכות באפגניסטן, בעיראק, בעזה ובלבנון. הניסיון לפתור את הבעייה האיראנית בכוח אינו יכול להצליח, הדרך האחת לפתרונה של בעייה זו היא בבידודה של איראן, ובהפעלת לחץ מאסיבי מצד מדינות מוסלמיות מתונות. לשם כך יש לחלץ את סוריה מ"ציר הרשע" על ידי שלום עם ישראל, המטרים הספורים המפרידים אותנו משלום עם סוריה הם ממש חסרי משמעות, בוודאי לא בעידן של טילים ובמצב של שלום. ויש לזכור שמאז 68' סוריה שומרת בקפידה על הסכמי שביתת הנשק. שלום עם סוריה יביא בהכרח גם שלום עם לבנון, ובכך נזכה בגבולות מוקפים במדינות שגם אם אינן ידידותיות, הן במצב של שלום. מצב זה יבודד את הפלסטינים ונוכל להגיע איתם להסכם כלשהו.

מצד שני, הוצאתה של ישראל מהמשחק המזרח תיכוני תאפשר את הקמת הקואליציה של המדינות האיסלאמיות המתונות כנגד איראן. אפילו שמיר הארכי-נץ הבין זאת בעת מלחמת המפרץ הראשונה, ונמנע מלהגיב על התוקפנות העיראקית. גם אובמה גם אחמדינג'אד מבינים זאת היטב. אובמה מנסה לחלץ אותנו מהסכסוך על מנת שיוכל לטפל היטב בסכנה האיראנית, אחמדינג'אד עושה הכול כדי לגרור אותנו להתקפה כלשהי על איראן, שעשויה לחלץ אותו מהעוינות המסוכנת של מדינות האיסלם המתונות. 

איני יודע מה עשוי היה לחשוב ערפאת, אני יודע שאנחנו חייבים ללכת עם אובמה. אין כמוהו טוב לישראל.

אהוד: ידידיה יקירי, אני ממש מקנא בך על תמימותך. כאילו נפלת אלינו עכשיו מפלנטה אחרת.

* * *

אהוד בן עזר יחתום על ספרו החדש "ספר הגעגועים" בדוכני כנרת זמורה ביתן בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב רק פעם אחת ביום ראשון 14.6.09, משעה 20.00 עד 21.00. אם יהיו פקקי תנועה עקב האירוע החד-פעמי אפשר להגיע בשירות הליקופטרים לגג העירייה ומשם לרדת באומגה לכיכר. סימני היכר לסופר – בן 73, שמן אך לא קירח, חותם ב"פארקר 51" שחורה בת 47 שנים עם מכסה כסוף שבה כתב את ספריו עד לעידן המחשב באותה ציפורן מקורית. כן, אצלו עט היא ממין נקבה.

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי, 

איזה נאום אמיץ של הגברת הזקנה ילנה בונר היהודייה אשתו של אנדיי סחרוב. כל כך נרגש אני מאז שקראתי את נאומה האמיץ והמרתק, בתרגומו של ליאון גרשוביץ. הלוואי וגם יהודים ישראליים נכבדים מאוד בארצנו היו אמיצים כמו הגברת בונר לוחמת זכויות האדם. כל הכבוד לכם עורכי מכתב עיתי יקרים ותודה גם למר גרשוביץ,

 ממני

יִשְׂרָאֵל הַר 

* * *

משה גרנות

ריאליזם ופנטזיה

המלצה גדולה והערות קטנות על "ליגֵיאה" מתוך – "הברדלס, סיפורים" מאת ג'וזפה טומאזי די למפדוזה, עם עובד 2009

מעצמו מובן שלא ארחיב את הדיבור על "ברדלס", הרומן הקלאסי של למפדוזה, שראה אור בעברית כבר בשנת 1961 (הרומן, בלי הסיפורים), וזכה לתשומת לב רבה של הביקורת. הרשימה הזאת תעסוק בסיפור "ליגיאה" משום ייחודו במכלול יצירתו של למפדוזה, ובסופה של הרשימה (איך לא?) אעיר מעט על רומן עצמו.

הסיפור "ליגיאה" נפתח באווירה מבודחת משהו: המספר מאבד בבת אחת את שתי "הצביות" שלו – שתי נשים קלות דעת, שהוא נהנה מחסדיהן תמורת כסף מזומן. האחת מוצאת בכיסו מכתב מלא שגיאות כתיב של "הצבייה" השנייה, ומחליטה לנטוש אותו, לא לפני שהיא גונבת כסף מארנקו; והשנייה, שמן הסתם נודעה לה "חזירותו" של האיש מ"הצבייה" הקודמת – שולחת את אחיה הקטן והזללן שיודיע על ניתוק יחסיה עימו. לא נותר לו למספר אלא לבלות לבדו בקפה מסוים ב"וויה פו", אותו הוא מכנה בשם "האדס" – השאול היוונית, משום "רוחות הרפאים" שבו: פרופסורים, שופטים וקצינים בדימוס – כולם זקנים צפודים ומשמימים. זקן אחד מאלה מושך את תשומת ליבו בעיקר בגלל הרגליו המחליאים לקרוא עיתונים ולירוק. היכרות נעשית ביניהם כאשר הזקן מבקש מהמספר לעיין בעיתון הסיציליאני שהוא מחזיק בו – ומסתבר שמולדתם של שניהם היא אמנם סיציליה. הזקן ממהר להחזיר את העיתון, לא לפני שירק בכעס כהרגלו.

השניים מתוודעים ביניהם ומסתבר שהוא הסינאטור לה צ'ורה, חוקר יוון בעל מוניטין עולמיים, ואילו המספר הוא פאולו קורבֶּרה, בן למשפחת אצילים סיציליאנית שזכה במשרת כתב בעיתון "לה סטמפה", מן הסתם בזכות פרוטקציה השמורה למשפחה. נוצרת ידידות בין השניים, למרות שהזקן הסנוב המתנשא איננו חדל להעליב את המספר על הרפתקאות אהבהביו הזולות ועל בורותו, ולמרות שהמספר עצמו סולד ממנהגיו המחליאים של החוקר הנודע. הקשר הזה בין השניים יוצר חידה אצל הקורא, וזו באה לידי פתרון כאשר הזקן השחצן, הסולד מאהבה ארצית ומתרבות עממית קלוקלת, מתוודה על אהבה פנטסטית שזכה בה, ושבגללה הוא לא ידע אישה לא קודם ולא אחר כך.

זה לא יהיה הוגן כלפי מי שיבקש לקרוא את הסיפור אם אגלה באיזו אהבה מדובר – אני רק ארמוז: האהבה הנפלאה הזו, שהיתה בה יפעה רוחנית ושובע ארצי, קשורה באופן הדוק בנושא שמילא את כל חייו – התרבות היוונית והמיתולוגיה היוונית; ומותו של הזקן (נפל מסיפון אונייה בדרכו לכנס חשוב, וגופתו לא נמצאה מעולם) אמור לאחד אותו עם אהובת חייו הנצחית.

אני חסיד גדול של האחדות ביצירה אמנותית, לכן שעטנז כזה שבין ריאליזם (הפגישות בין המספר לחוקר הזקן לה צ'ורה בבית הקפה ובביתו של המספר) ובין הפנטזיה (האהבה השמימית, או הימית, שבה זכה לה צ'ורה בשלושה שבועות של ימי צעירותו) – היה די בו בדרך כלל כדי שאניח את ספר בכעס, אבל בסיפור שלפנינו יש נימים דקות המקשרות בין הריאליזם לפנטזיה, וכן מערכת עדינה של סמלים המרככת, ואף מאיינת, את הרתיעה הראשונית. אזכיר פרט אחד: הזקן הוריש בצוואתו את כספו ואת רהיטיו לסוכנת ביתו המסורה, את ספריו לאוניברסיטת קאטאניה, ואילו למסַפר הוא הוריש אגרטל, בו מצויר אודיסיאוס קשור ברגליו לתורן כדי שיוכל לשמוע את שירת הסירנות, מבלי שיישאב אל מותו. האגרטל התנפץ בהפגזה על ביתו בפאלרמו, ונותר רק שבר אחד שעדיין שניתן להבחין בו את רגליו של אודיסיאוס קשורות לתורן. את השבר זה שומר המספר כשריד לקורות חייו הפנטאסטיות של הסנאטור והחוקר הזקן.

לטעמי, "ליגיאה" הוא סיפור מיוחד, שונה מאוד באופיו מהרומן "הברדלס", ומשאר סיפוריו של למפדוזה שסופחו אליו במהדורת 2009.

והערות אחדות על "הברדלס" עצמו: הרומן הוא בוודאי גאוני בשל יכולת התיאור המופלאה של הסופר ובשל הפיסול הנפלא של הדמויות הקמות כחיות לנגד עינינו, אבל הרומן רחוק מלהיות מושלם. רובו של הרומן מתאר אירועים סביב ביתו ובני ביתו של דון פבריציו קורבֶּרה נסיך סאלינה, בין מאי 1860 לנובמבר 1862, כשברקע האירועים הגדולים בדברי ימי איטליה – העימות הבורבוני-פיאמונטי, פלישת גריבלדי עם אלף לוחמיו לסיציליה ואיחוד איטליה תחת הכתר של ויטוריו עמנואל. מאורעות אלה מסופרים בפרוטרוט ובדקדקנות לאורך 184 עמודים הראשונים (שהם כ-87% מהרומן!), ומיד אחר כך, ללא שום הבהרה, אנחנו קופצים ליולי 1883, מועד מותו של הנסיך. מיד אחר כך אנו עדים לעוד קפיצה נחשונית למאי 1910, לפרק "שרידים", בו מתוארות שלוש בנותיו של הנסיך, הרווקות הזקנות, יורשותיו היחידות של בית סאלינה, שמתמודדות עם דרישת הכנסייה לסלק מהקפלה הפרטית שלהן את הפריטים שאינם הולמים מקום קדוש.

אינני מאמין שניתן להסביר את הקפיצות האלו בטעמים ספרותיים, וסביר בעיניי להניח שהסופר התכוון למלא את הפערים בבוא הזמן, וראייה לכך ניתן לקבל מן הנספחים – שם יש ניסיון חלקי בכיוון זה. ייתכן שאילו נמצא מו"ל בעל שאר רוח שהיה מסכים לפרסם את היצירה – היה למפדוזה שוקד (בעידוד של עורך מיומן) על מילוי הפערים, אך הוא בוודאי נתפס לייאוש כאשר, כידוע, הוא התדפק על שערי ההוצאות לאור ללא הצלחה, ורק לאחר מותו מצאה אלמנתו אוזן קשבת אצל עורך הוצאת הספרים "פלטרינלי", הסופר ג'ורג'ו בסאני, והספר ראה אור ב-1959, שנתיים לאחר מותו.

הזכרתי לעיל את יכולת התיאור הנפלאה של למפדוזה – אך אליה וקוץ בה: התיאורים מפורטים עד כדי גודש המכביד על הקורא. מסתבר שאין נושא המועדף לפירוט – הכול ראוי בעיני הסופר לעיון קפדני: ההשתדכות של טנקרדי, אחיינו המרושש של הנסיך, עם אנג'ליקה היפיפייה העשירה, אך חסרת הייחוס, כמו הטפטים שעל הקירות והתמונות המשמימות שעליו; הבחירות המזוייפות בעיר דונאפוגאטה – כמו התלבושות, המאכלים, הרהיטים וסירי הלילה המלאים בנשף שנערך בארמון פונטלֵאונה; תיאור השכנת השלום בבית אחותו של הכומר פירונה – כמו תלאות הדרך מסן-לורנצו לעיר דונאפוגאטה. הקורא חש שנעדר ברומן הזה סולם עדיפויות, והמחבר ממש מנצל הזדמנויות כדי להראות את כוחו המפליא לעשות בתיאור, ללא קשר לנדרש על פי המהלך הפנימי של עלילת הרומן.

מה ששיכנע אותי שסופר ממש "מכור" לתיאור הוא הסיפור "מחוזות הילדות", הנספח לרומן (עמ' 265-217) שכולו תיאורים של בית למפדוזה, הגן שלו, הכנסייה והתיאטרון שבתוכו, חדר האכילה, כשהוא אינו מדלג על צבע הטפטים, על השתקפות האבק בעד אלומות האור, על הקישוטים האינסופיים בעשרות החדרים, האולמות, הטרקלינים והקיטונים... אני סבור שגם ביופי אסור להגזים.

* * *

אסי דגני: לעניין הביקורות שמותח וולפנזון על ברק

משהו חסר לי בטענות של אברהם וולפנזון [גיליון 449] בנקודה מסוימת, מאחר שקראתי את הראיון במוסף "הארץ" מן ה-28 במאי 2009 לפני שקראתי את "חדשות בן עזר" האחרון.

וולפנזון מצטט מתוך הראיון שערכו זאב סגל ואריאל בנדור עם אהרן ברק:

ומוסיף אהרן ברק: "הוא (רבין) לא סלח לי, אבל הוא היה בסדר איתי. אין לי שום טענות כלפיו. מי שבאמת לא סלחה לי זו אשתו, לאה. הפריעה לה ההחלטה שלא להעמיד לדין בעניין דומה את שר החוץ לשעבר, אבא אבן. אבן החזיק חשבון בנק בחו"ל בסכומים גדולים יותר מאשר רבין - - - "

הלכתי לכתבה במוסף "הארץ" לצטט משם מה שהושמט כאן בשלושה מקפים מדברי היועץ המשפטי לשעבר אהרן ברק:

 "[מאשר רבין.] אבן טען שקיבל היתר. עברנו על התיקים של משרד האוצר ולא מצאנו היתר. עברנו על התיקים במשרד החוץ, ומצאנו מכתב של אבן שבו הוא ביקש היתר. המזכירה של אבן, שהדפיסה את המכתב, זכרה את העניין ואמרה שהתקבל היתר. על בסיס חומר הראיות הזה החלטתי שאין מקום להעמיד לדין."

ובכן, זו לא היתה אפלייה, רבין לא ביקש היתר להחזיק חשבון דולרים, והתפטר.

אהוד: איזה טיפש היה רבין. כל מה שהיה צריך לעשות הוא לבקש היתר, כפי שאבא אבן ביקש, ואז לא היה עליו להתפטר! – איזה טיפש! איזה טיפש! – והלא ברק היה יכול להסביר לו את הפרוצדורה הפשוטה הזו בחצי משפט ולא לאיים בהגשת תביעה משפטית נגד לאה רבין! – איזה טיפש! איזה טיפש היה רבין! הלא אפילו דן מרגלית היה יכול להסביר לו זאת.

* * *

נעמן כהן

תקנון קבלה

קשה מאד לחיות בישוב קטן, בקהילה קטנה, כאשר השכן הערבי שלך אינו עומד דום איתך ביום השואה וביום הזיכרון, או כאשר השכן שלך אינו חוגג איתך את יום העצמאות, אלא מציין את הנכבה, מתוך שאיפה לחסל את מדינת ישראל ולהפוך אותך לפליט, או במקרה הטוב לנתין החי תחת שלטון כיבוש ערבי.

קשה לחיות בישוב קטן כאשר מולך נבנה מסגד שמצריחו מהדהדת הקריאה לתפילה בקולי קולות.

בישובים במועצה אזורית משגב הוצג תקנון חדש המציג תנאם חדשים לקבלת חברים. לפיהם חברי הקהילה (המאוגדים באגודה שיתופית) יתקבלו לפי: "עקרונות הקואופרציה וערכי מדינת ישראל. כמדינה יהודית ודמוקרטית; האגודה השיתופית וחבריה יתקיימו כקהילה בעלת לכידות חברתית המושתתת, בין היתר, על ערכי התנועה הציונית, מורשת ישראל ויישוב ארץ ישראל; הקהילה תציין את מועדי וחגי ישראל."

לפי ההצעה החדשה, על המועמד להיקלט ביישוב להפקיד הצהרה בדבר הסכמתו עם מטרות האגודה, ורצונו להשתתף בחיי הקהילה היהודית-דמוקראטית.

התקנון החדש ודאי לא יתקבל. בג"ץ ידחה אותו בעתירה הראשונה כתקנון גזעני מפלה. התקנון גם מאד מעורפל ולא ברור כלל איך ניתן אפילו ליהודי לעמוד בו. לכן על התקנון להיות מנוסח אחרת:

הצהרה

אני ערבי מוסלמי בשם ............... מצהיר בזאת כי מתוך רצון לחיות בשלום עם היהודים אני רואה את דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים, שיש לרודפם, לענותם, ולהשמידם – דברי גזענות שאני מגנה.

כמו כן הנני רואה את מעשי מוחמד: חיסול היישוב היהודי בערב, גזענות שאני מגנה אותה.

ולראייה באתי על החתום ............

דברי מוחמד: "היהודים הם קופים וחזירים ויש לרודפם ולענותם" (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה סורה 7 פסוק 163). "יש להשפיל את היהודים ולקחת מהם ג'יזיה" (קוראן סורה 9 פסוק 29). יש להשמיד את היהודים כדברי מוחמד, המצוטטים באמנת החמאס: אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 (סעיף 7): בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד הקדוש חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו." [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

 מעשי מוחמד: לאחר שמוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" הוא מבצע טיהור אתני. רוצח את כל הגברים ומוכר את כל הנשים והילדים לעבדות. (מלבד יפהפייה יהודייה בת 17 בשם צפיה שהוא רוצח את אביה ובעלה (לעיניה) ואונס אותה להיות אשתו. מיד הוא מכניס פסוקים לקוראן לפיהם כל רכוש היהודים (בתים, אדמות, ונשים, שייך למוחמד ולערבים. (קוראן סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 25).

[מאז מעשי מוחמד – ערב היא בחינת "יודן ריין" ואסור ליהודי על פי החוק לדרוך על אדמתה].

 הצהרה בלשון זו לא יוכל בג"ץ לפסול. בשום מקרה לא ניתן יהיה לחייב יהודי לקבל לקהילתו אדם המביע גזענות כלפיו.

מן הראוי היה להחתים גם כל מועמד לאזרחות ישראלית על הצהרה דומה.

* * *

לדעת לפחות חמישים אחוז מתוכנם, אחרת יזולזלו

בניגוד לשמועות הזדוניות, האנשים שנפגשים עם העורך או מוזמנים לביתו אינם צריכים להוכיח בשיחה עימו מאה אחוז בקיאות בגיליונות המכתב העיתי אבל רצוי שיידעו לפחות חמישים אחוז מתוכנם – אחרת יזולזלו ואולי גם יחטפו מכות.

* * *

אוניברסיטת בת שלמה רבתי

והרקטור פרופ' פלוץ בן שחר

מודיעים על טקס הענקת דוקטור לשם סכלות

לנשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה

הטקס יתקיים בקמפוס שליד כביש 6

ביום 31.6.09

במעמד סופרים ועיתונאים חשובים וידועים מאוד בשבחי סכלותם והתרפסותם בפני הפריץ

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק י"ג

לטובה מיוחדת זכור פרופסור ויטנברג שהרביץ בנו תורה על התולעים למיניהן וציין שבל נשכח ש"הקקה זה הלחם שלנו!"

שיכון הסטודנטים בגבעת רם לא היה המקום היחיד ששיכן סטודנטים של האוניברסיטה העברית. לפני שהוקמו הבתים היפים הללו, ובעוד בנייני האוניברסיטה בגבעת רם נמצאו בשלבי בנייה, אִירגנו שלטונותיה אכסניות לינה לסטודנטים בכל מיני מקומות בעיר.

ומה מקומות זמינים זולים ושווים לכל נפש אם לא מנזרי הכנסייה, שהפכו שוממים מנזִירִים וחדריהם ריקים ומשוועים להכנסה שתעמיד את המנזר על הרגליים, פחות או יותר? כמו למשל במנזר סֵלִיזְיָאנָה בשכונת מוסררה, על גבולה של העיר, ליד השטח המפורז, המלא בגדרות תיל, הריסות ומוקשים, וכן בבית הספר השוודי באותה שכונה, שגם הוא השתייך לכנסייה.

החדרים כאן היו גדולים אמנם. יותר מדי גדולים. חללים אדירים עם תקרה גבוהה מאוד וחלונות שלושה בכל חדר, רחבים וגבוהים.

זה נחמד בקיץ, אך בחורף הקור היה עז, והדיירים נאלצו לחמם עם תנורי נפט לא כל כך יעילים, שגם הסריחו את הסביבה והחניקו את הנשמה. כאשר ביקרתי מי מחבַריי שגר שם, וראיתי איך חייבים להתכסות בלילה בלא פחות מאשר בשש שמיכות צמר, וראיתי כמה כל מיטה מרוחקת מחברתה (שלושה בחדר), אמרתי שצריך טלפון שדה על מנת לתקשר בין אחד לשני.

חברִי, שהיה משופע בחוש הומור מפותח וקיבל את הכול בחיוך, התגאה בפנַיי על כך שהוא אינו צריך למשל מכשיר רדיו משלו. רצונו לשמוע את שידורי רדיו קהיר, יפתח את החלון משמאל, את קול ישראל – יפתח את החלון הימני, את שידורי דמשק – יפתח החלון האמצעי. שכן דיירי השכונה האומללה הזו היו משפחות מרובות ילדים עם מצב סוציו-אקונומי מאוד נמוך (מתוכם צמחו אחרי כן הפנתרים), וכל שהיה להם זה הרדיו אותו הפעילו בקולי קולות ובטוב לב שופע, שכולם ייהנו.

נזכיר גם את מחנה אלנבי הנטוש עם צריפיו הריקים והשוממים, וחוות הלימוד של הנוער הציוני הזכורה לטוב, שישבה ליד ארמון הנציב והשקיפה על נוף קדומים מלא הוד – המזרח עד ים המלח והרי מואב. גם שם היו די חדרים ריקים לשכן בהם צעירים בני ישראל שנפשם יצאה ללמוד תורה בעיר הקודש החצויה והמשוסעת.

חווה זו ישבה ממש על הגבול הירדני. האיזור כולו היה מלא בוסתנים, גפנים ועצי תאנה, דברים שקרצו לסטודנטים הצעירים ופיתו אותם לבוא ולטעום. ופעם ניצלו את הדבר הזה חיילי הלגיון ומשכו אליהם אל הממלכה ההאשמית סטודנטים אחדים שהלכו לתומם לקטוף תאנים, והשאירו אותם אצלם ל"משמרת" בכלא הקישלה של ירושלים העתיקה לחודשים אחדים (הקישלה היא כניראה חצר המטרה של ירמיהו הנביא).

 בין אלה היתה סטודנטית מָכָּרָה שלנו, שהושמה שם בבית הסוהר לנשים, בין גנבות וזונות, ולפי עדותה לימדוה אלו בן היתר את מלאכת מריטת שערות הרגליים בעזרת חוט תפירה.

לא כל הסטודנטים נדרשו למעונות שהאוניברסיטה סיפקה. הרוב הגדול הסתדרו בכוחות עצמם ושכרו חדר שלם בלי שותפים. היו גם מי ששכרו דירה שלמה. הוריו של אחד מבני מחזורי הגדילו עשות וקנו בדמי מפתח דירת גג חמודה ורחבת ידיים על גגו של אחד הבתים במושבה הגרמנית ומסרוה לבנם הרפואן. ומשסיים זה את לימודיו מכרוה חזרה לכל המרבה במחיר.

כן היו בינינו מן "היפים והמעונגים" בשפתו של הרמב"ם, שהוריהם קנו להם אפילו מכונית שלמה! משה, ממחזורנו, היה היחידי שברשותו היתה מכונית, הנרי ג'יי. אמנם מדי פעם נאלצו כמה מאיתנו לדחוף אותה בגלל השפעת הקור הירושלמי עליה בחורף, אך זו היתה בכל זאת מכונית שנהנו ממנה החבר'ה. בעליה היה בחור חמד נעים הליכות ומוכשר ואהב את כל החידושים כאשר רק באו לאוויר העולם. הנה צצו להם לראשונה בישראל עדשות מגע ומי אם לא הוא ירכוש לו כאלה?

מי שזוכר את הדרך של אז לירושלים, לפני הכניסה לבירה היה עיקול ליד היקב במוצא, שם היה תמרור המורה שזכות קדימה לרכב העולה. לא פעם ישב לו שם שוטר התנועה זנזורי במארב כדי לדוג את אלה שלא צייתו להוראת השלט.

גם חברנו עם ההנרי ג'יי היה בין הניצודים. "כתוב ברישיון שאתה חייב להרכיב משקפיים," אומר זנזורי, "והנה אתה בלי."

מסביר הסטודנט שהוא מרכיב עדשות מגע בלי מסגרת, ושהעדשות הן בתוך עיניו.

השוטר כמובן שלא מאמין, הוא נעלב ואומר לחברו: "תרסום שנהג בלי מסקפיים וגם התבטא בזלזול בסוטר."

וכך צייד את חברנו בדו"ח תנועה עם שני סעיפי אשמה – גם נהיגה בלי משקפיים וגם זילזול בשוטר. למחרת היום הלכנו למגרש הרוסים ושם נאלץ הקצין לקבל את ההסברים ולהכיר בחידושים האחרונים של הטכנולוגיה.

אחד הקורסים המשעשעים בשנת הלימודים הרביעית היה כמובן הקורס בפרזיטולוגיה קלינית, על הפרזיט "דיפלובותריום לאטום", שחי בתוך דג הקרפיון וכך עובר לנשים היהודיות מפולניה, שטועמות את בשרם של דגי הנהר בעשותן מהם גיפלטע פיש; ועל התולעת הקרויה "דראקונקולוס מדיננסיס" אותה מושכים החוצה בעזרת שני מקלות גפרורים אחרי שעשו חתך עם הסכין בעור הקרסול; ו"האסקאריס", הטפיל הנודד דרך הריאות ויוצא דרך האף; הנֵמָאטוֹדוֹת והפילָארְיוֹת למיניהן; הטיפול בכלב שאכל בשר נגוע בפרזיט ה"אכינוקוקוס", שקושרים אותו לעמוד בשדה ונותנים לו חומר משלשל. ועוד ועוד.

לטובה מיוחדת זכור פרופסור ויטנברג שהרביץ בנו תורה על התולעים למיניהן. הוא גם הביא לאולם ההרצאות את הדליים עם המכסה מפח בהם הוא נהג לאסוף את הצואה "המעניינת" ממנה היה אפשר לבודד מיני פרזיטים משונים למעננו אנו, שנלמד ונחכים.

באחת ההרצאות הוא התנצל על שיומיים לאחר מכן הוא ייעדר שכן הוא צריך לנסוע לישוב כלשהו בצפון להביא דגימות צואה מעולים שבאו זה עתה מקוצ'ין. וציין שבל נשכח ש"הקקה זה הלחם שלנו!"

וזכורה לי מצוותו שאין הכרח דווקא בתכשירי ברזל פרמצבטיים לטיפול בחוסר דם (אנמיה). אם אין כסף לקנות תרופה, טוב גם אם נמליץ על מים בהם הישרו מסמרים חלודים.

אגב אפשרויות מגורים בעיר הקודש, אחת האופציות היתה לעבוד במקום שנותן גם מגורים. הציעו בהסתדרות הסטודנטים עבודה "ספיישל לרפואנים", ממש הצעה "שאי אפשר לסרב לה" – להיות אח ושומר לילה קבוע בבית החולים למצורעים ע"ש הַנְסִן, בשכונת טלביה.

קבצנים לא יכולים להרשות לעצמם להתפנק ולבחור. אם כן הלכתי לראות במה מדובר.

בית החולים למצורעים שכָן במקום מבודד בקצה שכונת טלביה בואכה המושבה הגרמנית. סביבו גן גדול עם עצים גבוהים. כולו מוקף בחומה גבוהה מאוד, שהסתירה אותו כליל מעין רואה. לשער המסתורי שלו יש להגיע דרך סמטה צרה ומשופעת ובקושי היה תלוי איזה שלט קטן על דלתו. טילפנתי לקבוע פגישה עם האחראי, והלה קיבלני בסבר פנים ובלבביות.

לדבריו העבודה ממש תפורה לסטודנט לרפואה. כל שעליי לעשות זה להיות שם כל ערב, ובמקרה הצורך אגיש עזרה. בדרך כלל אין בעיות מיוחדות, ואוכַל ללמוד לי בשקט בחדר שיוקצה עבורי במיוחד. בתמורה אקבל ארוחות ערב ובוקר וכן סכום כסף כשכר חדשי בנוסף. אלא שעליי להיות שם כל הערבים. המישרה היא לאח אחד. וכך היא מאוישת כל הימים. כיבד אותי בשתייה, ואחר הוא נלווה אליי לסיור במוסד.

המצורעים ששכנו בבית-החולים מָנו כעשרים או שלושים, והִיוּו בעיה מיוחדת באומללותם. שמה של המחלה שלהם בלבד הפחיד ועורר פלצוּת. (בימים של טרום איידס). כמובן ללא שום הצדקה אובייקטיבית. המחלה היתה מיסתורית (גם היום היא די כזאת), להתרפא ממנה לא היה אפשר, אך החולים הובאו למצב של שקט יחסי למשך תקופות ארוכות. על מנת להידבק במחלה צריך הנדבק לשהות שהות קרובה מאוד עם המצורע במשך הרבה מאוד שנים. כמו נישואין ושינה במיטה אחת, וכדומה.

הבעייה היתה שגם כאשר המצורע נחשב כנרפא ואינו מדבק, לא היה אפשר לשקמו בעבודה ובמגורים מחוץ לבית החולים כי שום מקום לא רצה לקבלו. עיתים אף נזקקו האחראים להמציא לאומללים הללו תעודות זיהוי חדשות עם פרטים חדשים, כדי לעקוף את פחד הקהל מן המיסתורין והאימה שאפפו את החולים המסכנים הללו.

(רופא יפאני אחד, שאת שמו שכחתי ואשר חקר כל חייו את המחלה, החליט, בשיגעונו לדבר האחד הזה, להדביק את עצמו בצרעת על מנת לחקור אותה ביסודיות מבוקרת, וסופו שמת ממנה).

יצאנו לסיור במיבני בית החולים. חדרי המגורים, חדרי האוכל, התעסוקה, המועדון ועוד. כמובן שעברנו בחצר ושם ראיתי כמה מן החולים. בעיקר אני זוכר אישה אחת שנראתה כבת חמישים. היא ישבה על ספסל בשמש וסרגה. על כפות ידיה היו כפות, כאלה שכיסו רק את כף היד בלי האצבעות. שאריות מהן בצבצו להן מתוך הכפפות. אלא שהיו חסרות כמה פרקים. כלומר מכל אצבע נותר רק כשליש. היתר נאכל על ידי המחלה.

מאז אותו יום דוחה אותי המראה של הכסָיות שלא מכסות את כל האצבעות, כי הוא מזכיר לי את המראה בחצר בית החולים ע"ש הנסן בירושלים. כמובן שאף פעם לא אמרתי את הסיבה האמיתית לדחייתי זו.

חולה אחר היה בלי אף, שגם הוא נאכל וכורסם מזמן על ידי הצרעת, ומראהו הפחיד בתחילה, אלא שיש להניח שמתרגלים למראות הללו עם הזמן. בלעתי את רוקי בשקט והתאפקתי מלומר מה. בגמר הסיור הבטחתי לחשוב על כך ולתת תשובה.

אגב, הנסן היה רופא נורווגי מסור מאד שהקדיש את כל חייו לחקר המחלה ולטיפול בלוקים בה.

לימים הזדמנתי לעיר בּרְגִן אשר בנורווגיה, ובמדריך התיירים הופיע בית החולים למצורעים על שם הנסן כאתר שאפשר לבקר בו. קמנו ונסענו.

זה היה בית חולים לשעבר. הבניין היה כנראה מנזר בזמנו, חצר גדולה מאד מוקפת בחומה עם שער גדול שהִשרה אימה ועצבות. מראה זה של החצר נתן הרגשה מאוד עגומה. הבניין עצמו היה חשוך וקודר מאוד. חדרים סביב סביב, תקרה גבוהה, וכך קומותיים. הכול היה מסודר כאילו בית החולים עוד פועל. המתקנים, באר המים, דליי הברזנט של החולים, כלי האוכל מפח, השולחנות הגסים, הכבדים והחומים בחדר האוכל הכללי. היו גם חדרים מסודרים לדוגמא. החדר קטן מאוד, ובתוכו שתי מיטות, אחת בכל צד, ומעל לכל אחת תמונה זעירה, בדרך כלל של ישו או קדוש אחר, שולחן קטנטן וכיסא מעץ, והכול פשוט מאוד. על קירות האולם החיצוני היו כמה מסגרות שהכילו דברי כתובים על קורות המקום. יצאנו משם עם הרגשה כבדה, וארך לנו זמן לא מועט להתאושש.

רבותינו אמרו על ישראל שהם רחמנים בני רחמנים. כך נחלץ משרד העבודה לעזור לסטודנטים על ידי שהקציב סכומים קטנים להעסקתם בעבודות דחק כאלה ואחרות. בין היתר קיבלה גם עיריית ירושלים מן ההקצבות הללו, ולסטודנטים הוצעו העבודות שהכניסו אמנם מעט כסף, יחסית פחות מדמי אבטלה המשולמים היום, אך היו בשעות נוחות. אלה היו בדרך כלל עבודות פקידות קלות של עד ארבע שעות ביום.

אני נשלחתי לעבוד במחלקת ההנדסה, אגף הביוב. שם תיכננו את תיעולה של עיר הקודש ירושלים, שירטטו תכניות לניקוז, והוציאו מכרזים שונים לביצוע הדבר. עבדו שם כמה מהנדסים נחמדים, ואני שימשתי להם כפקיד עזר. אירגנתי את הניירת של המכרזים, דאגתי למפות, למעטפות, וכל כיוצא בזה. עבודה שהיה אפשר לגמור בשעה נאלצנו למשוך לשלוש שעות. כי זה היה הקצב שם וכך כולם עבדו. הכול התנהל בניחותא. המהנדסים, בבואם לעבודה בבוקר, אחרי שהניחו את תיקיהם במשרד וקיבלו קהל של שניים שלושה קבלנים שבאו להתעניין במכרזים, קמו והלכו להם לסידורים פרטיים. כל אחד מהם אמר לי לפני לכתו שהוא עוד מעט יבוא ואם ישאלו עליו שאמסור אני כבר יודע מה. וכמובן שהוא לא חזר לפני שכלה היום והתקרבה שעת ההליכה הביתה.

מחלקת ההנדסה שכנה בבניין ערבי קדום, רחב ידיים וגדול חדרים, כולו מצופה אבן יפהפייה, ומרצפות רצפותיו עם דוגמא מעניינת. החדרים ענקיים ועם תקרה גבוהה, חלונות גדולים שמסגרותיהם מגולפות, וקירות עבים. בקיץ זה יופי כי קריר. אבל בחורף נזקקנו כמובן לחימום. בחדר הענק היה תנור נפט פיירסייד של אותם ימים עם כיפת רשת מתלהטת להגברת השריפה של הגזים.

ליד אחד השולחנות בחדר ישב מהנדס, איש מבוגר עם תווי פנים עבים ביותר. שמו היה משהו כמו ברברובסקי. אדון ברברובסקי היה מביא איתו כל יום את ארוחת הבוקר שלו, ומתארגן לאכול אותה בערך כשעה אחרי בואו לעבודה. הארוחה כָּלְלָה דרך קבע ביצה קשה, לחם ומרגרינה וזנב כלשהו של ירק. הוא אהב לחמם את הביצה ליד אש התנור, כי ביצה קשה וקרה קשה לבלוע. פותח אדון ברברובסקי את השקית, מוציא ממנה את הביצה ושם על רשת התנור. ובינתיים ממשיך בעבודתו עד התחמם הביצה. אלא שתמיד הוא שכח את העניין, ופתאום בום!!! – הביצה התפוצצה למאות רסיסים שהתפזרו בין התיקים הרבים שהיו בחדר, כך שלא היה אפשר אפילו לאסוף אותם.

זה כמובן יכול לקרות לכל אחד, אלא שלאדון ברברובסקי זה קרה כל יום. לבסוף אני הייתי מחכה לבום בהנאה מירבית, ורואה אותו קם ממקומו בניסיון לאסוף את שארית הפליטה של הביצה הקשה, לשווא כמובן. זה הזכיר את סיפוריהם של גוגול ושל קפקא על פקידות העיריות והממסד.

בין הקבלנים והמהנדסים שפקדו את המשרד היו גם אנשים מעניינים במיוחד. אזכיר אחד ששמו היה וָרְמוּזָה או משהו כזה. גבר גבוה ומוצק בגיל חמישים בערך. הוא נהג לספר לנו כל מיני סיפורים על מעלליו בהונגריה, עת שימש כמאלף אריות ודובים בקרקס העיר. סיפר איך היה נכנס לכלוב ומלטף להם את הרעמה בעודו מחזיק בידו השנייה את גוש הבשר להאכלתם, וכל כיוצא בזה.

יום אחד עמדו על השולחן בחדר כמה "עיני חתול". מין גושים של חומר קשיח מאוד בצורת פירמידה קטנה שסביב ראשה קבועים כמה "עיניים" זוהרות. אלה שימשו להצבה על הכביש לשם הארה בלילה. אדון ורמוזה לקח פירמידה כזו לידיים ואמר לאחד הפקידים שהוא מוכן להתערב איתו שיוכל לשבור אותה לשניים על-ידי כיפוף בידיו שלו. ההוא עט על ההזדמנות (אחרי שבדק את עיני החתול האמורים וראה שהם קשים יותר מבטון מזוין) והתערב איתו על ארוחת ערב במסעדה מפוארת, "גונדולה", ששמה בימים ההם אמר פאר הדר ויקר, והגישה בין היתר מרק צבים וכן מרק שעשוי מקיני ציפורים נדירות.

טראח! – ואדון ורמוזה שבר את עין החתול הראשון שהחזיק בידיו ואחר שפשף את כפותיו לאות שמחה על ניצחונו. זה קרה שניות אחדות לפני שנכנס ראש מחלקת הביוב לחדר ונזף בו על שהוא משחית את רכושה של עיריית עיר הקודש ג'רוזלם.

מדי פעם קרה שנגמר התקציב הדל שבא ממשרד העבודה להחזיק את הסטודנטים בעבודת הדחק הזו. אז פוטרנו מן העבודה בעירייה בו ביום. פעם קרה ש"בישרו" לי על פּיטוּרַי בערב ראש השנה. כך נותרתי בלי עבודה, וגם לא יכולתי לנסוע למשפחה לחגוג כי עבדתי בשמירה בימי החג. זה, יחד עם הבדידות, גרם לי עוגמת נפש גדולה, על שדווקא בערב החג ממש מצאו לנחוץ לזרוק אותי לכלבים. מתנה!

עם זאת לא נואשתי, והמשכתי כדרכי לשוטט ברחובות ירושלים בתורי אחרי פרנסה מזדמנת. בזכרי את הפתגם שאימי אמרה לי תמיד ש"כלב מסתובב טוב מאריה רובץ."

פתאום נפל מבטי על שלט מקרטון בחלון הראווה של חנות מעדנייה ברחוב המלך גורג' ועליו כתוב שמחפשים שליח למשלוחי סלים של שי לחג, בקבוקי ויסקי וקשקושים אחרים.

נכנסתי והצעתי את שירותי לבעל החנות. הוא מדד אותי בעיניו, נבוך קמעא ואמר שהשלט מכוון לנער או תלמיד תיכון (אותו הוא יכול לנצל ביתר קלות) וזו לא עבודה בשבילי, שכן הכנסתה מן הסתם זעומה לדרישותַיי.

הזמן רץ והתקדמנו עם השנים ועם החומר הנלמד. המקצועות הפכו להיות יותר קליניים, כלומר נוגעים למחלות השונות ממש, ולאנשים החולים עצמם ולריפויים. התחלנו במקצוע שנקרא "אבחנה פיזיקלית", איך לבדוק את החולה מה לשאול במה להתבונן ומה למשש. את זה עשינו כמובן תחת השגחתם של רופאים בכירים במחלקה בבית החולים. כפי שהוצגו העניינים האלה בסרטים של הוליווד, גם אנו נתקלנו ב"בדרנים" מבין החולים, אליהם נלקחנו כדי לתרגל את התורה הזו. כגון אחד שהיה לוחש לסטודנט שהלב שלו נמצא בצד ימין ולא בשמאל, כרגיל, ואל לו לחפש לשווא היכן שלמד... או השני שהיה "מלשין" לנו שמחלתו היא זו וזו והיה נהנה אחר כך לראותנו יורים בתשובותינו את האבחנה לשביעות רצונו של המדריך.

כן התחלנו ללמוד במחלקות הקליניות למיניהן. כגון מחלקות פנימיות כירורגיות ילדים ועוד. ואז גם ניתן לנו האישור לעבוד בתור אחים במחלקות הללו במשמרות ערב או לילה וכן חגים וסופי שבוע. זה פטר אותנו מן החלטורות האחרות וגם היה יותר מכובד.

וסוף סוף ה"זכות" הגדולה לקנות תלושים לארוחת הצהריים בחדר האוכל של בית החולים. לעומת המזון שהוגש במנזה – בחדר האוכל של הדסה הגישו מעדני מלכים. (היום הסטודנטים בורחים משם אל הקפיטריה).

ושם במוסד הקדוש הזה, פועלות המכבסה ואנשי המשק, נהגים ואנשי קבלה וכן כל היתר, הסתכלו עלינו מלמעלה ונהנו להציק לנו ולהקשות עלינו את החיים. (זה, אגב, מלווה אותנו עד היום הזה בכל מקום. סדנא דארעא חד היא). למשל פועלות המכבסה השתדלו לתת לנו את החלוקים הכי מרוטים והכי מהוהים מלאי חורים של חומרי מעבדה וכתמי דיו של מפוזרים ותימהונים ששכחו בכיסי החלוקים את מילוי העטים הכדוריים.

שלא לדבר על האחיות הבכירות, שהקפידו להעביר מדור לדור את היחס העוין באופן בסיסי ואת הנוגדנים שלהן כלפי הרפואנים והרופאים. גם זה דבר דומיננטי ומושרש חזק, עד כי לפעמים נדמה שהוא עולה ומאפיל על כל המאוויים האחרים. כגון שהיו מחפשות מתחת לאדמה איזו סיבה ותירוץ לרשום תלונה להנהלה, או למצער לקרוא לבירור את הסטודנט שכן או לא מועסק בשמירות ערב או לילה.

לטובה נזכור את המסורת שהיתה בבית-החולים לעזור לסטודנטים למצוא עבודה ולספק להם שמירות לילה וערב ושמירות מיוחדות על חולים, שאמנם קיצרו את חיינו, אך איפשרו לנו להתפרנס משהו ולא לנשור חלילה מחוסר אפשרות מימון.

כאמור, הלימודים היו קשים ודרשו הרבה מאד שעות ימים ולילות וסופי שבוע ולא ידעו די. כך שעל כורחי נאלצתי להישאר בחדרי בירושלים בהרבה מאד חופשות וחגים, כי זמני החופשי לא היה שופע כדי כך שיכולתי להקדישו לנסיעות אל מחוץ לעיר עם כל הכרוך בכך. כפועל יוצא מזה לא יכלו להיות לי חיי חברה או בילויים מסעירים. לא ביקרתי אף לא פעם אחת במועדון הסטודנטים "בית הלל" שבו היו מאזינים למוסיקה ולהרצאות ומלחששים לעלמות צעירות ורעננות בעת ריקודים סלוניים צמודים פעם בשבוע. גם לפתֵח קשרים חברתיים עם בנות המין היפה היה מסוכן, שאז הראש הולך לפעמים לעננים, הזמן מתבזבז והלימודים הולכים לאיבוד. בדרך ללימודים האלה ובהם הושקעו הרבה מאוד שעות נעורים יפות, שבהן בילויים וטיולים וכיוצא בהם היו רק בהזיותינו.

אבא סיפר לי על שיח' אחד, מוסטפה, ששלח את בנו ללמוד באנגליה. כמובן שהזרים לו סכומי כסף רבים למימון המבצע. כל העת ידעו כולם שהבן של מוסטפה, הוא מחמוד, נסע לארצם של האינגליז ללמוד הנדסה ויחזור לבנות גשרים בבגדאד. חלפו שנה ושנתיים וגם שלוש וארבע. לבסוף חוזר מחמוד לעירו. תזמורת והמון חוגג באו להקביל את פניו. אחרי החיבוקים והנישוקים שואל מוסטפה האב את בנו מחמוד:

"וֵיין אִל שָהָאדָה?" כלומר היכן התעודה שלך?

אז קורא מחמוד לאשתו הבלונדינית ואומר: "זו התעודה של השנה הראשונה."

אחר כך קורא לח'טיבָה הבת ואומר: "וזו התעודה של השנה השנייה," וכך שלושה ילדים. סך הכל ארבע תעודות מאושרות.

בלימודים הוא לא עסק בארצם של האינגליז כי אם רק בבילויים ורומנטיקה.

המשך יבוא

* * *

צוותא מגישה:

מחווה ליום הולדתה ה-85 של אורנה פורת,

כלת פרס ישראל ויקירת העיר תל אביב, ובהשתתפותה

משתתפים: יעקב אגמון, גילה אלמגור, רמי ברוך, דינה ברניקר, ישראל גוריון, תיקי דיין, חנה מרון, עודד קוטלר, עודד תאומי, בני משפחה.

שירה: רמי הראל, נתן סלור.

מועד האירוע: יום שישי, י"ג סיוון, 5 ביוני, 2009, שעה 11:00

עורכים ומפיקים: יעקב אברמסון, פרופ' תום לוי, נילי שחור

לקוראי בן עזר מחיר מוזל - 50 ש"ח לכרטיס

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

משה-שמואל ראב

שני אחים, שני גזעים, שני עולמות – האחד מעשה מיקשה עשוי כולו בפטיש פסלים, והשני רישום גניאלי של צייר.

"הדוד הולך". כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל.

לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו "הולך"; המשאבה פולטת חול במקום מים –

אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.

ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין "תוספת לנוער":

הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.

פתאום הוא נעשה רציני ועיניו השחורות לוהטות באש שקטה ועמוקה. הוא היה מהלך בקלות כאילו על בהונות רגליו. אדוק היה, תמים ושלם באדיקותו, בעוד שאבא היה מלא ספקות וחורש-עמוקות במחשבתו.

כל מעשה גבורתו בראשית בניין המושבה נעשה בתמימות ושלמות של ילד.

אילן רב פארות, אהב את צאצאיו וראה בהם את כליל השלימות. בעוד שאת אבא שלנו קשה היה להשביע-רצון.

פגשתיו לאחרונה ברחוב בפתח-תקוה: מין שלווה אופפת אותו, הלבין כולו וקומתו שחה. העיניים עוד להטו בלהט שקט. מין אביר מימים עברו, אביר יהודי, ושק-טליתו מתחת לבית-שחיו.

*

נכתב: 1955. הרשימה נדפסה לראשונה: "הארץ", 14.4.1955.

משה-שמואל בן-עזר (ראב) היה אחיו הצעיר של יהודה ראב, ודוד של אסתר. הלך לעולמו ב-1955 והוא בן יותר מתשעים שנה.

בטבריה

אותו [האגם] ים אוורירי מופשט, כולו תכלת שאינה באה מלמעלה, תכלת שבאה כאילו מתוכו, אותם הרים ארכאיים מעברו המזרחי, הרים זקני-המצח, אשר היו יודעים לספר על מאורעות אלפי שנים אילו היה פיהם נפתח, ואולם פיהם קפוץ, רק מצחם מקומט וכל קמט, סיפור עתיק – [כנענים] עמים שחומי עור כבדים עטורי זקנים, עמים קלי תנועה מגולחים ואתלטיים, חיילות, של עמים אשר עורם כעין קפה מעורב בחלב, דקי גו הם, מעודנים, עונדי תכשיטי זהב מהודרים.

ותמיד איכר אחד עיקש – אם מעם זה או אחר, הוא העיקש האחד הקשור, הוא ובהמתו, למחרשה המושכת דרכה על פני קליפת הרים אלה, הוא האיכר אשר מכסה מזמן לזמן, כאשר ניתנת לו שהות בין מלחמות, הוא מכסה בחתימת ירק את מצחי ההרים [הנושנים] העתיקים האלה, גם כעת הוא עושה זאת. דבר לא השתנה מאז. כך יהיה לעולמים, השמש עולה, השמש שוקעת, והוא חורש וזורע.

[החרמון הצף] כאן לפני כך וכך שנים ישבו השניים, צעירים היו, כאן בדיוק באותו מקום על מעקה מרפסת זו נחה ידו [והאשה המזדקנת זוכרת] יד לא יפה, תפוחה, ורודה וצעירה כשל ילד, כסוסת-ציפורניים מפני הכוחות המתגעשים בו ללא מוצא. כתר השיער הזהיב לראשו, והעיניים היו שני אגמים צפים, טרופים, מוכי גלים, שמץ של קשר לא היה בין השניים ובכל זאת לא הירפו זה מזו שנים רבות –

*

נכתב: שנות ה-50 או ראשית שנות ה-60 לערך, אולי באחד מביקוריה של אסתר בטבריה. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-50 או ראשית שנות ה-60, אולי מתוך מבט של שנים רבות לאחור.

בראש הדף נכתב: "קטע מרומן / פרק מסיפור". אך לא נמצא לו המשך.

"בני הדור ומוריו"

עם קריאת ספרו של מרדכי שניר

ספרו של מ. שניר, שהוא בעצם קובץ-מאמרים פובליציסטיים – נקרא בעניין, במתיחות לא פחותה מאשר יצירה בלטריסטית מעולה.

גלריה של אישים, מנהיגים – וגם אנשי-שורה, שמשום-מה נשתכחו מלב: החל מראשית ההתאחזות בארץ עד ימינו אלה; זכו להארה מיוחדת גם מיספר אישים מעמים זרים – כל זה ברטט בעמקות של אחד בקיא, ידען והוגה דיעות פיוטי לאין ערוך.

אוצר של ידיעות: פרטים גדולים וקטנים שמקומם ודאי נעדר מכל כתב-עת בזמנם – מוצאים כאן את תיקונם; אנשים שהופיעו כ"ברקים" (בלשונו) רגע – ונעלמו – אך חרתו עמוקות בנפשו של המחבר וגם השאירו הד ובנות-הד – סביבם; דופק-ימים רחוקים וקטעי-חזון – מין מרקחת נפשית-עילאית, מפרפרת, משכנעת על-ידי יחסו המלא והכן של כותב הדברים.

בתוך כל אלה – קטעי-דרמה, לכאורה דרמה דוקומנטארית על הירצחו של הסופר ברנר וחבריו – בפרדס-ערבי – והדברים נקראים כראשי פרקים לדרמה ספרותית גדולה שצריכה להיכתב ביום מן הימים.

"חסיד" ברוחו הוא מ. שניר – ונושא-כלים רליגיוזי, הייתי אומרת, של תנועת-הפועלים ואישיה הדגולים שעל ידם בחר לו – להיות "יוצק מים".

יושר, טוהר-לב וזיקה אבסולוטית לתנועה – מעלים את הימים הרחוקים ההם – עת היו לתנועה שורשים וקסמים ראשוניים, ושברוחה הסוחפת – געשו מעיינות-עוז – שקשה היה לעמוד בפניהם.

אמונה לוהטת בטוב וביפה עולים מבין השיטין של ספר זה ועושים את קובץ המאמרים האלה – לערכי-מוסר – ראשונים במעלה, תמימים הם, מיוחדים במינם, חורגים מכל שיגרה של ימינו אלה, ונשיבת-רוח רחוקה של ראשית תנועת-הפועלים בכל יופייה ועומקה.

*

נכתב: 1959-1960 לערך.

ספרו של מרדכי שניר, "בני הדור ומוריו", הופיע ב-1959, כשנתיים לפני מותו, ונשלח על ידו לאסתר עם הקדשה. העותק מצוי בידי. רשימה זו מועתקת מכתב-היד ואיני יודע אם נדפסה במקום כלשהו.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

הגיע הזמן שנהיה כנים עם אובמה ונגיש מראה מול פניו: הוא אינו מבין דבר וחצי דבר בנעשה במזרח התיכון. בגללו אנחנו נאלצים להתאחד מאחורי ביבי וכבר כמעט שכחנו את אולמרט שאת ראשו הגיש שלדון לראש ממשלתנו החדש על טס של תקשורת!

אבל אין מה לקנא בך, ביבי! – אולמרט, שמהדחתו יצאת נשכר, היה מתאים הרבה יותר ממך לנהל את העימות הנוכחי עם ארה"ב מבלי להילחץ! – כן, ישראל משלמת את מחיר תעלולי הפרקליטות, והז'וליק טלנסקי, שבאמצעות עדותו הפסולה הפילו ראש ממשלה מוכשר שנבחר ברוב גדול.

* * *

קישור לטור מעניין של תומס פרידמן בניו יורק טיימס בעקבות ראיון שקיים עם ברק אובמה לקראת נאומו ההזוי והחובבני של אובמה בקהיר היום, יום חמישי:

http://www.nytimes.com/2009/06/03/opinion/03friedman.html

* * *

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג

המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה

הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות בימינו ע"ש אלפרד פ' סליינר

המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן

בסיוע: ההסתדרות הציונית, מכון קרן קימת לישראל לתולדות הציונות וההתיישבות

ערב עיון

בנימין זאב הרצל: מבטים חדשים

ערב העיון יתקיים ביום רביעי, י"ח בסיון תשס"ט, 10 ביוני 2009, במרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב

16:00-18:00

יושבת ראש: אניטה שפירא, אוניברסיטת תל-אביב

דברי ברכה: מוטי פרידמן, מנהל מוזיאון הרצל

מרצים:

שלמה אבינרי, האוניברסיטה העברית בירושלים

על הציונות המדינית של הרצל ומקורותיה

דינה פורת, אוניברסיטת תל-אביב

הרצל – התכתבות ומפגשים עם גדולי עולם

רוברט ויסטריך, האוניברסיטה העברית בירושלים

הרצל ומבקריו היהודיים

הציבור מוזמן

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,124 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל