גיליון מס' 451

תל אביב, יום שני, ט"ז בסיון תשס"ט, 8 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

ולקראת פתיחת שבוע הספר ביום רביעי, 10.6.09

עם צרופת מחקרו של ד"ר חיים פיירברג "הגרלת מגרשים של 'אחוזת בית': היווצרותה של מיתולוגיה עירונית" – מתוך "ישראל", כתב עת, אונ' ת"א, 2000 חוברת 4

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הַבּוּר ועם הארץ בתולדות המזרח התיכון מדבֵּר. הלירה תוחזר ותהיה שווה 10 שקלים חדשים. // יוסי גמזו: מֵיתָר.

אורי הייטנר: 1. לא נעים לראות חדר אוכל סגור. 2. זרם אדרת ביהדות.

יפה ברלוביץ: תות שדה ברמת גן, ועוד בנושא: יאיר שורצמן, יעל גרומר, דניה עמיחי-מיכלין, יהודה זיו, ד"ר ערן גרף ושאול כ"ץ. // מכתב מרנה נוסוביצקי.

יעקב ברזילי: על "ואם אתה מוכרח לאהוב" של שמאי גולן.

אילן בושם: חמישה שירים. // אביחי פאוזנר: גדולת הנואם והנאום.

איליה בר זאב: יוֹם חֻלֶּדֶת בְּקָפֶה "לָה מֶר".

ד"ר חיים פיירברג: האמת על הגרלת המגרשים לייסוד "אחוזת בית".

רן פרחי: על נתניהו לצאת בתוכנית אלון פלוס.

אנדי קלרקסון: לארצות הברית של אמריקה ולאיסלם אין שום יסוד משותף.

אלישע פורת: 1. הקרפד המקרטע, על ספרו הראשון של יעקב שבתאי.

2. מספיחיה המשעשעים של המלחמה העצובה.

בשם המסורת הערבית המפוארת אובמה יתיר מילת נערות מוסלמיות בארה"ב!

אלי יזרעאלי: דבר חבורת אוהדי אובמה בישראל – מול מתנגדיהם כגון אהוד בן עזר שבא מבית מדרשו של הרב כהנא.

רות ירדני כץ: מפורסמים מאבדים עצמם. // מכתב ממחמוד עבאסי משפרעם.

דודו פלמה: התשמע קולי, לקובי ואורית וינר. // משה ברק: הקפיטן ג'וני.

ד"ר גיא בכור: סוד הקשר בין המהפכה לטרור: האם נוצר חלון הזדמנויות נדיר בלבנון ובאיראן?

נאום ומכתב: נוויל צ'מברליין ונעמי רגן [אנגלית].

* * *

אהוד בן עזר

הַבּוּר ועם הארץ בתולדות המזרח התיכון

מדבר בקהיר:

עם זאת, הקפיד הנשיא להתייחס גם לצד הפלסטיני בסכסוך ואמר כי "לא ניתן להכחיש גם שהעם הפלסטיני – מוסלמים ונוצרים – סבל במהלך המרדף אחר מולדת משלו. במשך יותר משישים שנה הם סבלו את כאב העקירה. רבים מחכים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובארצות השכנות, לחיים של שלום וביטחון שעד כה לא זכו לחיותם. הם סובלים את ההשפלה היומית – גדולה כקטנה – שנלווית לכיבוש, אז שלא יהיה ספק: מצבם של הפלסטינים בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה את הגב לשאיפה הפלסטינית הלגיטימית לכבוד, לאפשרויות ולמדינה משלהם." [יום חמישי, 4.6.09].

איזה מזל שהיתה שואה! – אחרת העו"ד החפיפניק אובמה לא היה מוצא לשם איזון שום טיעון היסטורי המצדיק את הקמתה של מדינת ישראל, והוא עוד מספר לנו שמכל המקומות הללו, כולל ירדן, עזה והגדה המערבית, "יחזרו הפליטים" גם לגבולות הקו הירוק של ישראל, ולא מילה אחת על כך שהיה אפשר גם אחרת, שהיה אפשר לשקם אותם במרוצת שישים השנה ולא להמשיך לקיים את הבלוף לפיו הם הפליטים חסרי הבית היחידים בעולם, וגם לשפוך עליהם מיליארדים ולאפשר להם להתרבות כדי להגביר את האי-לגיטימיות של ישראל!

זאת ועוד, בעיני אובמה הסכל, יש משוואה בין מצב היהודים בשואה לבין סבלם וזכויותיהם של הפלסטינים בשישים השנים האחרונות, שבעיניו כולם פליטים! (כנראה גם מרבית תושבי ירדן, עזה והגדה המערבית) – על השואה ועליהם דיבר בנשימה אחת, כי תפיסת העולם שלו מושפעת מהתעמולה הערבית ומהאיסלם כמו גם מהכומר האנטישמי שבקהילתו היה חבר. לכן גם לא היתה בנאומו שום הכרה בציונות ובזכויות ההיסטוריות של היהודים על מולדתם שנים רבות לפני השואה! לא. מה שחשוב לו הוא לפרז את ישראל מהאופציה הגרעינית שלה!

אבל לאובמה יש בעייה עם יהודי ארה"ב, שרובם דמוקרטים ותומכים בו בכסף ובקולות. ובכן, לכך מצא פיתרון כבר בתקופת ועידת דרבן 2 בג'נבה (כתבנו על כך במפורש). ובקהיר הוא מודיע שיום לאחר המופע במצרים הוא יגיע לגרמניה לבקר בבוכנוואלד. (לא בישראל!) – בבוכנוואלד! – שהרי את ישראל הוא מנסה לכופף (אבל זה לא יילך לו!) –

כן, רק על יהודי ארה"ב התמימים והמיתממים ועל התנא דמסייע אלי ויזל אפשר לעבוד בהציגו את עצמו כמגן היהודים בפני האנטישמיות ובפני מכחישי השואה, כלומר ה"פריץ" מגן על יהודי ארה"ב שלו, ללא שום קשר לישראל ה"כובשת", ובכך מנסה לתקוע טריז בינם לבינינו – אנו הישראלים הרעים, המסרבים ל"שתי מדינות לשני עמים", שהוא כידוע הפתרון הפשוט והמהיר ביותר לסכסוך הישראלי-ערבי וגם לאיום הגרעיני מצד איראן! איך לא חשבו על הפתרון הזה קודם, עד שגילה אותו עו"ד אובמה חלקלק הלשון, שגדל כנראה על סדרות בתי המשפט בטלוויזיה האמריקאית!

האם היה פעם לארה"ב נשיא לא-חכם כזה? [אנחנו נזהרים מלומר את המילה המפורשת]. הגיע הזמן שנגיד ליהודי ארה"ב את האמת! – התעשתו והשמיעו קולכם! כי הגיע לכם רגע האמת! – ואישית, אנחנו כבר קילקלנו יחסי חברות בשל כך, כי מתברר שאסור להגיד מילה רעה על אובמה בפני חלק מהם. מקסימום הם מוכנים לומר שהוא "נאיבי".

אנחנו גם מחכים להיסטוריון רציני שיעביר ביקורת על נאומו של אובמה מצד השקרים שהיו בו ושנועדו ללקק לאיסלם ולערבים. אם יש גישה פטרנליסטית וקולוניאליסטית כלפי הערבים, בנאומו היא נמצאת. הרי הם עצמם לא מאמינים לשבחים שהוא מעתיר עליהם כדי לקנות את ליבם בחרוזי הזכוכית שלו!

* * *

הלירה תוחזר ותהיה שווה 10 שקלים חדשים

מאחר שהשקל הפך בערכו כמעט למה שהיתה פעם לירטה איטלקית, וכל חישוב בו, בייחוד של דירות ונכסים רגילים אחרים – מתקרב למיליונים, ישנה הצעה לחזור למטבע הישראלית הוותיקה, הלירה, שתהיה שווה 10 שקלים או שניים וחצי דולר בקירוב ומעמדה יהיה מכובד וחזק בקרב מטבעות העולם. בסך הכול נצטרך לגרוע אפס ימנית מכל חסכונותינו.

* * *

יוסי גמזו

מֵיתָר

כֻּלָּם שוֹמְעִים אֶת זַעֲקַת הַצְּלִיל,

רַק מְעַטִּים מְאֹד קוֹלְטִים אוּלַי אֶת תֶּדֶר

מְצוּקָתוֹ, אֲבָל אֶת עֶצֶם הַכְּאֵב

מַרְגִּיש רַק הוּא, גִּיד-הַמֵּיתָר הַמִּתְפּוֹרֵר.

הֲרֵי תָּמִיד בַּגֵּיהִנּוֹם הַזֶּה נִצְלִים

הַחֲשֹוּפִים מִכֹּל, אֵין צֶדֶק אַךְ יֵש סֵדֶר.

אָז בְּחַיֶּיךָ, אַל תִּשְאַל אוֹתִי עַל מִי אֲנִי כּוֹתֵב:

עַל הַכִּנּוֹר

אוֹ עַל אָחִיו, הַמְּשוֹרֵר.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. לא נעים לראות חדר אוכל סגור

לפני כשמונה שנים ערכה מזכירות התק"ם בראשות נתן טל ביקור באורטל. השיחה היתה במידה מסויימת דו שיח של חרשים. נתן נשא את דגל ההפרטה כאיזו בשורה רעננה מצד אחד וכביטוי של ייאוש מהקיבוץ מצד שני, ומולו ישבנו, חברי קיבוץ צעיר יחסית (כיוון שלא מקימים עוד קיבוצים, אנחנו ממשיכים להיות הצעירים...) המאמינים בקיבוץ ורוצים בקיבוץ ונחושים להמשיך להיות קיבוץ. באמת, אנשים משונים מאוד. כיוון שנתן טל גם אינו ממש מאוהדי ההתיישבות בגולן, ועוד היינו קרובים לתקופת המאבק, השיחה היתה מתוחה ולא נעימה.

כאשר הצגנו את התוכניות והצרכים של אורטל, הופיע פתאום סעיף מוזר – הרחבת חדר האוכל. נתן טל כמעט נשנק. "אתם לא מבינים שאתם הולכים נגד הזרם?" הוא שאל, מתריס. הרי בכל הקיבוצים סוגרים את חד"א ואתם רוצים להשקיע ולהרחיב?

"הולכים נגד הזרם" – כמו בלעם הוא בא לקלל ויצא מברך. כן, אנחנו הולכים נגד הזרם העכור. ואכן, אחרי שלוש שנים הרחבנו את חד"א.

בשבועות הוצגה בחדר האוכל של קיבוץ יפעת התערוכה "זמן קיבוץ – חדר האוכל כמשל". 40 יוצרים – קיבוצניקים, קיבוצניקים לשעבר, כאלה שעברו בקיבוץ או היו קשורים אליו בדרך זו או אחרת, הציגו מיצגים שונים המציגים את תחושותיהם כלפי המוסד ההולך ונעלם – חדר האוכל.

חדר האוכל של יפעת הוא חדר אוכל לשעבר. שם התערוכה – "חדר אוכל כמשל" אינו מקרי. ניתן לומר גם שיפעת הוא קיבוץ לשעבר.

בקיבוצים רבים חדר האוכל נסגר או נמצא בתהליכים מתקדמים של סגירה. ברוב הקיבוצים הללו לא נמצא פתרון ראוי למיבנה, איזו דרך לשמר אותו כמוסד קהילתי ציבורי של הקיבוץ. הוא סתם מבנה נטוש, מוזנח ועזוב, לפעמים מוחכר לאיזה יזם. ובמרבית הקיבוצים לא נמצא לו תחליף כמוסד המרכזי של הקהילה. המועדון לחבר אינו מהווה תחליף, וכיוון שבדרך כלל המועדונים היו בחדרי האוכל, לעתים סגירת חדר האוכל בישרה גם את דעיכת המועדון.

במבואה לחדר האוכל היתה סקירה מרתקת ומלווה בתמונות על תולדות חדר האוכל הקיבוצי, מהבחינה התיכנונית, הן כמיבנה בפני עצמו והן מבחינת מיקומו בקיבוץ כחלק מהמיבנה התכנוני של הקיבוץ. דרך הסקירה התיכנונית ניתן ללמוד המון על תפקידו המרכזי כמרכז העצבים של הקיבוץ, כמקדש המעט של הקהילה הקיבוצית. תצוגה אחרת במבואה היא תערוכת "שנות טובות" של קיבוצים בשנות השבעים – גלויה של חדר האוכל המפואר בתוך מרבדי הדשא המטופחים. חדר האוכל היה חלון הראווה של הקיבוץ והקיבוצים הציגו אותו בגאווה (ובדיעבד יש תחושה שהיו אלה ימי פומפיי האחרונים...)

באולם חדר האוכל נמצאת התערוכה עצמה – כשהמיצגים מוצגים על שולחנות חדר אוכל ועגלות ליין אוטנטיות. יש במיצגים גם ביקורת על צדדים שליליים בחיי חדר האוכל (והקיבוץ) – הרכילות, המבטים הננעצים, חוסר הפרטיות, הקושי של חבר הנכנס לחדר האוכל, סורק במבטו את השולחנות ואינו מוצא ליד מי לשבת. מיצג אחד אפילו נקרא "סוציאליזם חזירי".

אך מרבית המיצגים מבטאים געגוע ונוסטלגיה והמון אהבה לחדר האוכל, ובעצם – לחדר האוכל כמשל. אהבה לימי התום, לערכיות, ליחד, לחברות, לשותפות. הד לתפארת העבר הקיבוצי. געגוע לקיבוץ.

אחד המיצגים המרשימים היה תפאורה מונומנטאלית של ליל הסדר באחד הקיבוצים (בית אלפא כמדומני). עוד מיצג שאהבתי מאוד היה לוח מודעות, ועליו מודעות אוטנטיות מארכיון יפעת – מודעות משנות החמישים עד שנות התשעים, מהזמנות לגיוס בכותנה, דרך הודעות ועדות ואבידות ועד אירועי תרבות ושמחות משפחתיות.

החיידק הקיבוצי נדבק בי עוד בילדותי, בקיבוץ בית זרע בו חיים קרובי משפחה שלנו והרבינו לבקר בו. באותם הימים החברים גרו ב"חדר" – כשמו כן הוא, חדר קטן ומינימליסטי, הילדים גרו בבתי הילדים. לב הקיבוץ היה חדר האוכל הגדול, היפה והמפואר וסביבו המדשאה המרהיבה. חדר האוכל היה הכול – הוא היה המועדון, בו היתה הטלוויזיה היחידה, בו נערכו המסיבות והאירועים, בו נערכו האסיפות, החגים וקבלות השבת. לקראת שעת הארוחה עדה שלמה יצאה מבתיה וזרמה מכל השבילים לחדר האוכל. ולאחר הארוחה – ההתרחשות עברה לדשא. חדר האוכל והבריכה היו הלב הפועם של הקיבוץ. אהבתי מאוד את ההוויה הזו וכבר כילד ידעתי שכשאהיה גדול אהיה קיבוצניק.

גם בשל"ת בבית השיטה פגשתי באותה הווייה. והנה, אחת התמונות הגדולות בתערוכה היתה צילום חיצוני של חדר האוכל העזוב והמוזנח של בית השיטה. והלב נכמר.

היה לי עצוב מאוד בתערוכה הזאת, כיוון שהיא רקוויאם לחדר האוכל, ובעצם רקוויאם לקיבוץ. כמי שחי בקיבוץ, חי קיבוץ ומאמין בקיבוץ ובעתידו, הרגשתי כמי שנמצא בהלוויה של עצמי...

לימי התפארת של חדר האוכל קדמו השנים הרבות שבו הוא היה מבנה צנוע ומינימליסטי. מתוך מאמר של מוקי צור, בספר התערוכה: "בשנות השלושים... עדין ניכרו בחדרי האוכל הסימנים של הדלות העקרונית והמעשית ששררה בכול. חדר האוכל חשף את הסתירות הפנימיות שמתחו את הקיבוץ במטוטלת של חברה משימתית העורגת להיות בית לחבריה. חדר האוכל המתוכנן והבנוי לתפארה כמו הודיע מצד אחד לעולם כי יש לחברה מרכז נישא פתוח למקום ולזמן. מצד שני התקיימו ויכוחים סוערים האם לצייד את חדר האוכל בספסלים לארבעה חברים כעדות על קולקטיביות והסתפקות במועט. ספסלים תובעים תיאום חברתי בין המתיישבים המונע נפילות של חברים. מול התביעה לספסלים עמדה התביעה לקנות כיסא לכל חבר. הכיסא מגלם את הצרכים של החבר התובע ייחוד ורגיעה לקראת העבודה המשותפת והחינוך המשותף וה'מאמץ משותף של אלף זרועות'. היו על כך ויכוחים גדולים. יש שקיבוצים הוחרמו על ידי חברים אדוקים משום שהנהיגו כיסאות."

האדיקות הקולקטיביסטית הזאת היא בעיניי זרע פורענות שמתנקם בנו היום. הכיסאות האישיים בחדר האוכל המשותף מסמלים את הקיבוץ הראוי, האנושי. התפרקות חדר האוכל המשותף מסמל את התפרקות הקיבוץ.

חדר האוכל שלנו אף פעם לא היה מפואר, וטוב שכך. בעיניי הוא חדר אוכל יפה, נעים, משפחתי וצנוע. אני מקווה מאוד שנשכיל לשמור על חדר האוכל שלנו, לשמור על הקיבוץ שלנו.

אחד המיצגים היה שולחנות חדר אוכל מכוסים בזכוכית, וכל אורח הוזמן לכתוב גלויה, מהו חדר האוכל בשבילי, ולהכניסה מתחת לזכוכית. הגלויות ביטאו געגוע וכאב. כתבתי: "הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הוא קיבוץ שיתופי. חדר האוכל פעיל בו שלוש ארוחות ביום. כואב לי להיות בתערוכה המהווה רקוויאם לחדר האוכל שהוא רקוויאם לקיבוץ. שלא ייגמר לעולם."

כתב המשורר עלי אלון, חבר קיבוץ עין שמר, מתוך "יחף – תהילי עין שמר":

"תהילים על הדשא הגדול / בערב שבת, בקיץ: חדר האוכל / שט על הדשא הגדול כספינה / מוארת חלונות, הילדים / משחקים על הדשא. הורים בחולצות לבנות / משוחחים בנחת על הרחבה. / הערב פורש את כנפיו כדוגרת / המכניסה את אפרוחיה / תחת כנפה. / בשבילי זו השעה היפה בעולם. ביקום כולו."

2. זרם אדרת ביהדות

תודה לאהוד בן עזר וליוסף חרמוני שהעלו את זכרו של אברהם אדרת זצ"ל. אני מוסיף לכך רשימה לזכרו שכתבתי ב-3.4.00, כ"ז באדר ב' התש"ס, שבועיים לאחר פטירתו. הרשימה פורסמה בחוברת לזכרו:

לפני שנים אחדות, והוא בן קרוב ל-80, עבד אברהם אדרת, כבכל בוקר, בבית העלמין של קיבוצו איילת השחר, ולפתע הותקף בידי שור שנכנס למקום. אברהם אחז בשור המשתולל בקרניו שעה ארוכה, ורק כשהגיע כמעט לידי אפיסת כוחות, הרפה מקרני השור, הפיל עצמו על האדמה והתחזה למת. השור, שדימה אותו למת – עזבו. אברהם שכב שעות ארוכות ודימם, אך ניצל בזכות תלמידו האהוב שבא לבקרו ולא הרפה עד שמצאו בבית העלמין. אברהם לא נרפא מפצעיו וסבל רבות מכאבים עזים. אף על פי כן, וחרף גילו המופלג, המשיך אברהם להשכים מידי בוקר לעבודה פיסית קשה בבית העלמין, במשך שעות רבות ביום – לא "שעות קשיש", אלא אף יותר משעות העבודה התקניות.

יש בסיפור זה, אולי אחד האירועים החשובים בחייו של אברהם, כדי להעיד על האיש, על אופיו, על אישיותו. העובדה שהאירוע התרחש במקום לו הקדיש את רוב זמנו בשנים האחרונות. היאחזותו בחיים והמאבק העיקש של מי שלא נכנע ל"גורל" ולא הרים ידיים במצב שנראה חסר סיכוי. העובדה שהמוח המשיך לפעול בצלילות, ללא איבוד עשתונות, גם בשעה כה קשה וסוערת, ואיפשר לו קבלת החלטות שהשאירו אותו בחיים. המאבק והניצחון מול יריב חזק ממנו בהרבה בכוחותיו הפיסיים, בזכות כוחותיו הרוחניים שעמדו לו בשעתו הקשה. העובדה שניצל בידי אחד מאלפי תלמידיו, שחבים לו כה הרבה על התורה שהנחיל להם. העובדה שלא אמר נואש, אלא שב והמשיך באורח החיים בו הוא האמין, והמשיך לעבוד בעבודתו, גם כאשר גופו החל לבגוד בו. מבחינה סימבולית המצב בו אברהם שמר על חייו כאשר אחז בשור בקרניו – היא המסמלת ביותר את האיש. כי אברהם היה אדם שבכל נושא שחשוב היה לו (ואיזה נושא לא היה חשוב לו?), זו היתה דרכו – לאחוז את השור בקרניו.

אברהם סלד מזיוף, מהתייפייפות, מהליכה סחור סחור, מהעדפת התפל על העיקר, מהתפשרות על עקרונות, מאחיזה בעמדות בשל הפופולאריות שלהן, מהתחמקות ממאבק על מה שאדם מאמין בו, מעריקה מהתמודדות עם הבעיות האמיתיות. בקיצור – הוא סלד מן השקר ומתרבות השקר. בשנותיו האחרונות, חש אברהם שהוא חי בתוך תרבות של שקר; כך פירש את הנעשה במדינה, בחברה הישראלית, בתנועה הקיבוצית ובקיבוצו. והוא – בשלו. אברהם העדיף לשחות נגד הזרם, לדבוק באמונתו ובדרכו, להסתכן במודע אף בכך שיחשב טרחן, מתוך אמונה שבדרכו הוא נאחז בחיים; בחיים של ערך.

הוא ראה בכאב את המתרחש בחברה הישראלית, את הנסיגה מערכי הציונות, את בריחת הציבור החילוני מתרבות יהודית ואת השמרנות המאובנת וההסתגרות של הציבור הדתי, את הרדידות התרבותית והבריחה מהיותנו עם הספר, את השינויים בקיבוץ שראה בהם התפרקות הקיבוץ, את הסכמי אוסלו והנסיגה משטחי א"י, את רעיון המזה"ת החדש, שבו ראה אובדן זהות ופתח להתבוללות. הוא כאב את שראה, נאבק, התווכח. גם מי שלא הסכים עם עמדותיו, ידע שקשה להתמודד עם אמיתות רבות שהשמיע. טיעוניו של אברהם תמיד מקוריים, אינם מקובלים ואינם נשמעים בשיח הציבורי. אין הם מסוג הטיעונים שניתן לשלוף להם תשובה מוכנה, מתוך הרגל. גם מי שאינו מסכים עמו, אינו יכול שלא להתמודד עם השאלות הקשות שהציג. כי אברהם תמיד אחז את השור בקרניו, וירד לשורשים העמוקים ביותר של כל סוגייה, ללוז של כל בעיה, ולא קל היה לסתור את האמת הפנימית ואת המבנה הלוגי של עמדותיו.

אברהם, הגם שהיה קנאי לרעיון הקיבוצי ולערכי שיתוף וקומונה, היה אינדיווידואליסט. הוא שמח להתחלק עם חבריו בכל, היה נטול כל נטיות חומרניות ובורגניות, שמח לשתף את כל מי שהיה מוכן להאזין לו בידע האנציקלופדי שלו וברעיונותיו המקוריים והמעניינים. אך בדרך חייו ובעיקר באורח מחשבתו היה אינדיווידואליסט. לא היה דבר רחוק ממנו מן הקולקטיביות הרעיונית. על עצמאותו הרוחנית והאינטלקטואלית שמר בקנאות כל חייו.

אברהם שמר בקנאות גם על אורח חייו הפיסי – הטבעונות ועבודת הכפיים. מעטים המקרים בהם ענקי רוח עוסקים במלאכת כפיים, ולבטח שנים כה רבות. אברהם, לצד עבודתו הרוחנית והחינוכית, התמיד בעבודתו הפיסית, בטיפוח הנוי. וכמו בכל דבר, לא רק במסירות, אלא גם ברכישת ידע רב, ובהנחלת הידע הזה לתלמידים. ולא רק ידע מקצועי בתורת הנוי, אלא גם ידע ערכי, במהות האסתטיקה של יישוב, במהות היהודית של הנוי, ותענוג היה לשמוע ממנו שיעור על ט"ו בשבט, על ערך הנוי, על ערך העץ, על ערך העץ ביהדות ואף על הקשר בין סמל המנורה (נושא לו הקדיש, יחד עם רעו אריה בן גוריון ז"ל, את שנותיו האחרונות, במחקר מונומנטאלי) לבין העץ. מי שהאזין לאברהם בנושא זה הבין את "כי האדם עץ השדה" לא כסיסמה בעלמא, אלא כמהות חיים. מתוצאות עבודתו בנוי, ניתן ליהנות בכל ביקור בקיבוצו היפה.

גם אורח חייו הטבעוני היה מבוסס על מחשבה רבה, על לימוד, על ידע ועל עקרונות. גם לנושא זה מצא שורשים עמוקים בפילוסופיה העולמית, אך גם ביהדות; אפילו בתורתו הרפואית של הרמב"ם. אברהם דגל בעליל ברעיון של "נפש בריאה בגוף בריא", והאמין שיזכה לאריכות ימים מופלגת בזכות אורח חייו. וייתכן שאלמלא התאונה – התקרית עם השור הנוגח, שממנה לא התאושש, אכן היה מאריך עוד שנים רבות, כפי שהאמין.

האם אברהם היה אדם דתי? האם היה חילוני? בשום אופן אי אפשר לראות באברהם אדם חילוני. הרליגיוזיות היתה מרכיב מרכזי בדמותו, והוא שחה בים היהדות לא כאפיקורס המכיר את היהדות למען הידע, אלא שאב ממנה את אורח חייו ואת עולמו הרוחני והתרבותי. לבטח אברהם לא היה אדם דתי אורתודוכסי במובן המקובל. הוא לא קיבל דברים כפשוטם, הוא חקר וחיפש דרכים שונות, חדשות, ביהדות. הוא ראה באורתודוכסיה שמרנות כמעט קראית. הוא ראה ביהדות דת ותרבות חיות ומתפתחות. הוא האמין שהתחדשותה היא תנאי הכרחי לקיומה. אברהם לא היה רפורמי (הוא ראה ברפורמה חקיינות זולה של סממנים נוצריים) וגם לא קונסרבטיבי. האינדיווידואליזם הרוחני שלו לא איפשר לו להיות מתוייג בזרם רוחני. בעיניי, אברהם היה זרם ביהדות, פשוטו כמשמעו.

תקצר היריעה לאפיין את מהות זרם אדרת ביהדות, ואנסה להצביע על קצה המזלג על שניים מן המאפיינים העיקריים שלו.

אברהם ראה ביבנה ובחכמיה את המהפכה המכוננת של היהדות. שלא כמו האורתודוכסיה, הוא לא ראה בתורת יבנה רק פרשנות לדורות הקודמים לה, הגדולים ממנה, אלא מהפכה, שבנתה יהדות חדשה, טובה יותר, על חורבות יהדות של כוהנים וקורבנות (על כך כתב את ספרו המונומנטלי, עיבוד של הדוקטורט שלו, "מחורבן לתקומה"). הוא ראה ביבנה את הפיכתה של דת כוהנית לדת רוחנית, אמיתית, שאיפשרה את הקיום היהודי חרף חורבן הבית והגלות, ובזכותה העם היהודי הוא העם היחיד ששרד מן הזמן העתיק. לפיכך, אברהם לא ראה בתשעה באב יום אבל, אלא יום שמחה, שהרי הוא מבטא את הולדתה של דרך יבנה ביהדות, הדרך שבזכותה היהדות קיימת עד היום. הוא ראה בתחליפים שהציבו חכמי יבנה ליהדות המקדש והקורבנות תעוזה וחוכמה אדירות, שידעו לבנות את המהפכה התפיסתית, תוך שמירה על סמלים של המשכיות ליהדות הקודמת. בעיני רוחו, רצה אברהם לראות גם היום תופעה דומה לתופעת יבנה וחכמיה, המתאימה את היהדות למציאות המשתנה, ומבטיחה את נצחיותה.

אחד העיקרים החשובים ביהדות, על פי אדרת, ואולי החשוב שבהם, הוא עקרון "הרשות נתונה"; הבחירה האישית של האדם והאחריות האישית. על אדנים אלה, של האחריות האישית, בנה אדרת את השקפת עולמו האנושית והיהודית. הוא סלד מכל רמז של אמונה בגורל ובמזלות וראה בהם עכו"ם לשמו. הוא סלד מתופעות פגאניות שראה בקרב המסורתיות האורתודוכסית בעת האחרונה. בנושא זה היה ממש קנאי. הוא נעלב אם מישהו בירך אותו ב"מזל טוב", שהרי אין דבר אנטי יהודי יותר מאשר אמונה במזלות, שהינה אמונה בכוכבים, שהיא הפגאניות בהתגלמותה. כמעט בכל טקסט יהודי, מקראי או תלמודי, ראה אדרת בראש ובראשונה טקסט אנטי עכו"מי, שעיקרו – האדם נוטל את "גורלו" בידיו. אין גורל, אין מזל, יש אחריות אישית. סביב מסר זה פרש פרושים מקוריים וחדשניים לטקסטים רבים, וכדאי היה להאזין לפירושו המקורי לספר קהלת או למגילת אסתר כדי להיווכח בכך.

יהדות יבנה היא יהדות בית הכנסת ובית המדרש. אחד ממפעלי חייו הרבים של אברהם היה בית הכנסת באיילת השחר, אותו הקים וטיפח במשך שנים רבות. לוז פעילותו בבית הכנסת היה טקסי הבר מצווה, תחילה לילדי וילדות קיבוצו ואח"כ לנערות ונערים מכל הסביבה. הוא לימד את הפרשה וההפטרה, אך העיקר היה בעיניו דרשת הבר מצווה, אותה תמיד הכין בר המצווה בעצמו, בהדרכתו של אברהם. הוא הכין דורות רבים של בנות ובני מצווה. בבית הכנסת בזרם אדרת ביהדות, התפללו בנוסח התפילה האורתודוכסי, אך היה זה בית כנסת מעורב לנשים ולגברים. שוויון המינים ביהדות היה מרכיב משמעותי ביותר בזרם אדרת, והוא ביסס אותו לא רק על הצדק הטבעי, אלא גם על מקורות ישראל. היו בידיו עדויות רבות, שההפרדה בין גברים לנשים היא תופעה מאוחרת של הגלות, ואילו בארץ ישראל התפללו שני המינים יחד ונשים עלו לתורה.

במשך שנים אחדות, עד שמצב בריאותו לא איפשר לו זאת עוד, לימד אברהם באורטל, בחוג שנקרא "תוכן בחג". לקראת כל חג, ישבנו סביבו – קומץ חברים, ולמדנו את תורתו. הקבוצה כללה פחות מעשרה חברים, אך ברוב המפגשים מיספר המשתתפים היה כחמישה, לעתים אף שלושה. כיוזם והמארגן של החוג, לא פעם חשתי אי נוחות מהגעתו של אברהם, יהודי לא צעיר ולא כל כך בריא, לפגישה עם שלושה חברים. בכל זאת, הוא משקיע זמן רב, כולל הכנה, צילום טקסטים וכו'. אברהם כמעט נעלב כששאלתי אותו אם יש בכך בעייה. אברהם הסביר שהיה עושה זאת ברצון גם למען תלמיד אחד, ואי אפשר היה שלא להאמין לו, שדבריו כנים לחלוטין.

המפגשים עם אברהם היוו מאמץ רוחני לא קל; אחרי יום עבודה, ואחרי השכבת הילדים, לשבת שלוש שעות ולהתמודד עם האתגר האינטלקטואלי של הטקסטים הקשים, והפרשנות העמוקה, השונה כל כך ממה שאנו מכירים. אך כל מי שלקח חלק בשיעורים הללו, היה שותף לחוויה רוחנית נדירה, שהשאירה את רישומה על כל אחד מאיתנו לשנים רבות.

בכל מפגש הסעתי את אברהם מאיילת השחר לאורטל ובחזרה, בשעת לילה מאוחרת, לעיתים לאחר חצות. השיחות בנסיעות הללו היו חוויה רוחנית ואינטלקטואלית גדולה לא פחות מהשיעורים עצמם. בשיחות הללו שוחחנו על עולם ומלואו. לעתים המשכנו את נושא השיעור. דיברנו הרבה על משבר הקיבוץ ועל משבר הציונות. אברהם חלק עימי את אכזבתו הקשה מהידלדלות החוגים לספרות בתנועה הקיבוצית. הוא ראה בכך את הסימפטום הקשה ביותר למשבר בתנועה הקיבוצית, שהיה בעיניו, בראש ובראשונה, משבר תרבותי ורוחני. הוא חלק עימי את הזעזוע בעקבות קריאת הספר של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש". הוויתור הכואב על חלקי ארץ ישראל, לו התנגד אברהם, איש ארץ ישראל השלמה בכל מאודו, כאב לו פחות מאשר התמורה על הוויתור הזה – שבעיניו היתה אובדן זהותה היהודית של מדינת ישראל והתבוללותה בסביבה. אברהם התעניין מאוד במאבק על הגולן, בו תמך מאוד. הוא שאל על מעשינו והציע הצעות רבות. הוא ניסה לדרבן אותי לתעד את המאבק ביומן, כדי שאוכל לפרסם את הדברים בספר כשהכול יחלוף. שוב ושוב הוא שאל אותי אם אני עושה זאת, והזהיר אותו שבסופו של דבר אתחרט על שלא שמעתי בקולו. ואכן, אני מודה שאני מצטער מאוד על שלא שעיתי לעצתו (יותר מכך אני מצטער שלא הקלטתי ולא תיעדתי את שעורי "תוכן בחג").

שוחחנו הרבה על עניינים היסטוריים. אברהם חי את ההיסטוריה ויכול היה לדון בסוגייה היסטורית בלהט אמיתי, כאילו זו שאלה אקטואלית מכרעת. כך הוא ראה את הדברים, ובשיחה עבר בין התקופות ללא יחס של הומור וסלחנות לשגיאות העבר. כך כשמדובר בעבר הרחוק, תקופת בית שני, למשל, וכך בעבר הקרוב. הוא חי את הפילוג בתנועה הקיבוצית, והכאב שהסב לו – לא פג. הוא יכול היה להתווכח על הסגידה לסטלין ולבריה"מ כאילו הוויכוח עדיין בתוקף והוא ראה ובו המשך לתופעות התבטלות בעבר והקדמה לתופעות כאלו בהווה. הקרע הנפשי שיצר בו הפילוג, החריף כתוצאה מכך שבנושא שלמות הארץ נשאר כל חייו איש הקיבוץ המאוחד, התנועה ממנה התפלג. הוא ראה בכאב רב את התרחקות הקבה"מ מחזון א"י השלמה ולא השלים עם כך. הוא קרא בשקיקה מחקר שערכתי במסגרת לימודיי האקדמיים על "הקבה"מ בשאלת שלמות הארץ 1967-1973", ושוחח עימי על כך ארוכות. במיוחד הוא התאכזב מחבריו בבית השיטה שלא שמרו אמונים לשלמות הארץ. הוא קיבל קשה מאמר שפירסם עזריה אלון ב"דבר", בו הביע תמיכה בפשרה הטריטוריאלית, וציטט בכאב דברים הפוכים שכתב אלון בספרו "הכישרון לארץ ישראל".

רוב שיחותינו נסבו על נושאים שברומו של עולם ומיעטנו לעסוק בשאלות אישיות. פעם אחת אזרתי אומץ ושאלתי את אברהם על נסיבות נפילת בנו יואל בלבנון. כשהוא החל לספר – נדהמתי. לפתע נשאבתי 13 שנים לאחור ומיד אמרתי לאברהם: "הייתי שם."

יולי 1983. הגדוד שלי סיים שלושה חודשי תעסוקה מבצעית קשה, מרובת תקריות ועקובה מדם. החליף אותנו גדוד מילואים. במהלך החפיפה, נכנסו בטעות המג"ד שלי ומג"ד גדוד המילואים שהחליף אותנו לשדה מוקשים. מימון, המג"ד שלי, נפצע. יואל, המג"ד המחליף, נהרג במקום. אני הייתי בכוח חיפוי, עשרות מטרים משם, אך כפל קרקע הסתיר מאיתנו את המתרחש. כששמענו את הפיצוצים העזים, רצנו למקום. חילצנו את ההרוג ואת הפצועים. הייתי בין נושאי האלונקה, עליה פונתה גופתו של יואל.

האירוע הזה היה אחד האירועים הטראומתיים ביותר בשרותי הצבאי. אירועים כאלה נחרטים בזיכרון לכל החיים. במשך שנים נסעתי עם אברהם, שוחחתי עמו ארוכות, ידעתי שהוא שכל את בנו בלבנון, אך מעולם לא קישרתי בינו, לבין בנו יואל, שנפל לידי. הידיעה הזו הממה אותי. דומני, שהיא חיזקה מאוד את קשרי הידידות בין אברהם, יהודי שבגילו יכול להיות הסבא שלי, לביני.

אברהם הלך לעולמו בי"א באדר (אברהם היה חסיד לוח השנה העברי, במיוחד בכל הקשור לתאריכי לידה ופטירה, ועמד על כך שבמסמכים רשמיים תאריך הלידה שלו ירשם על פי הלוח העברי). הוא נפטר בן 86. הוא נפטר בשיבה טובה, ובכל זאת, ניתן לספוד לו בדברי המשורר, המיוחדים לרוב לאנשים שמתו בטרם עת: "שירת חייו באמצע נפסקה. וצר. עוד מזמור אחד אבד לו, והנה אבד המזמור לעד..."

* * *

יפה ברלוביץ

תות שדה ברמת גן

לאודי שלום,

קראתי את שאלתה של יעל בן ברוך [גיליון 450] לגבי שתי שורות השיר: "תות שדה ברמת גן". במסגרת מחקריי בספרות ילדים עסקתי גם בשירי הילדים של אלה אמיתן-וילנסקי. אלה אמיתן נשארה בזיכרון הקולקטיבי שלנו רק בשל שירה: "במדינת הגמדים רעש מהומה", אבל אלה אמיתן כתבה שירי ילדים מלאי חן ובעלי ערך פואטי, ואולי בשל מרים ילן שטקליס, שפירסמה באותן שנים ובלטה ממנה יותר, היא נשתכחה, וחבל. דרך אגב היא כתבה גם שירה למבוגרים.

השיר שציטטה יעל הוא שיר-משחק בנוסח אנד-דן-דינו, שהקצביות שלו היא הנותנת, והתוכן הוא מעין נון-סנס, כך שגידול תות שדה ברמת גן אינו תיעוד היסטורי, אבל מי יודע. על כל פנים השיר הולך כך:

תות שדה איננו תות

ודויד איננו רות

רות אינה גדעון

ראשון אינו אחרון

אחרון אחרון חביב

בוא ניסע לתל אביב

כי צומח כבר מזמן

תות שדה ברמת גן

השיר פורסם בספר בשם "ירח פיקח", שיצא לאור בתל אביב, 1938.

בברכה

יפה

* * *

לגיסי, הסופר הנידח,

לשאלתה של יעל בן-ברוך: הקטע לקוח משירה של אלה וילנסקי ושמו משחק.

מִשְׂחָק

תּוּת-שָׂדֶה אֵינֶנּוּ תוּת,

וְדָוִד אֵינֶנּוּ רוּת,

רוּת אֵינָהּ גִּדְעוֹן,

רִאשׁוֹן אֵינוֹ אַחֲרוֹן,

אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב;

בֹּא נִסַּע לְתֵל-אָבִיב,

כִּי פוֹרֵחַ כְּבָר מִזְּמָן

תּוּת-שָֹדֶה בְרָמַת-גָּן.

השיר הופיע בספרה של אלה וילנסקי: ירח פקח עם איורים של גרטה וולף הוצאת "אילה" ע"י "דביר" תל-אביב, תרצ"ח 1938. הספרון מכיל שירים נפלאים לילדים ש"גדלנו עליהם" וגם "גידלנו" את ילדנו.

בברכה,

יאיר שורצמן

* * *

תשובות כמעט זהות שלחו לנו: יעל גרומר, דניה עמיחי-מיכלין, יהודה זיו וד"ר ערן גרף ("אין אני יודע אם זמר הוא זה, אך נהוג היה לדקלמו במקהלה.")

* * *

אהוד "הנידח",

לגבי שאלת יעל בן-ברוך (חב"ע 450): תחילת השיר והמשכו הם:

תות שדה איננו תות

וגדעון איננו רות

רות אינה גדעון

ראשון איננו אחרון

אחרון, אחרון חביב

בוא ניסע לתל-אביב

כי פורח כבר מזמן

תות שדה ברמת-גן

על מילות השיר מוסיף אני את התמיהה: מה לפריחת התות-שדה ולרמת-גן? והנה תשובתי: בתחילת שנות העשרים (למאה העשרים), כשתל-אביב התרחבה והלכה, הספקת התות שדה לעיר הגדולה באה לה מן הפרבר רמת-גן. באותו זמן נחשבה הקרקע של רמת-גן כְיָפָה במיוחד לגידול תות-שדה. כך סיפר לי, לפני כארבעים שנה, אחד ממגדלי מעדן זה באותה תקופה. 

שאול כ"ץ

* * *

שלא תהיינה לכם אשליות

אם ירושלים המחולקת תהיה גם בירת פלסטין היא תהיה עד מהרה במצבה של עזה היום ולא של וואשינגטון היום!

אם הגדה המערבית תהיה חלק ממדינה פלסטינית ריבונית ללא נוכחות צה"ל – יימצא כל גוש דן במצבם של יישובי עוטף עזה!

החמאסניקים והג'יהאד-האיסלמניקים בגדה ישתדלו לא לשלוח קטיושות לאזורים שבו שוכנים מערכת עיתון "הארץ" ודפוס "הארץ" כדי שלא להפריע לתעמולה המשותפת להם ולאובמה בזכות "שתי מדינות לשני עמים" בלב האזור המוכה טרור!

* * *

מכתב מרנה נוסוביצקי

בוקר טוב, אהוד.

אודה, די נחמד היה לי להתעורר אל בוקר בו מתפרסם פרי יצירת רוחי וערכיי מלפני שנים, כך סתם פתאום, אצלך בעיתונך הקווי.

תודה על הפרסום. אנחנו באקדמיה יודעים כי יש כתבי יד שפירסומם מתאחר אך גם אם יתמהמהו – הפרסום בוא יבוא והנה הוכחת זאת שוב, אהוד.

ועכשיו משסיימנו את הדיון בפירות יצירתי מאז – להלן כמה תיקונים לרשימתך:

1. "רנה, מכתה ב' רחל" – "רחל" היא המורה של הכיתות הנמוכות, רחל עם העיניים הירוקות והתלתלים והסרפן, רחל סוקולקה הבלתי נשכחת.

2. הייתי אז רנה נוסוביצקי. איזה שם. כמה הרגשתי טוב יותר כאשר עם קום המדינה וכיאה לרוחה המתחדשת, הציע ה"זקן", במיוחד לנושאי תפקידים בצבא ובשליחויות שונות, לשנות שמות משפחה, ואחי, משה נצר ז"ל, והוריי דבורה ושרגא נענו לקריאה, ומאז קורא שמנו אכן נצר, להנאת כולנו כולל הנאתי שלי, "האחות הקטנה של משה." – השם שניתן לי על-ידי הפלמ"חניקים רעיו של משה נצר אחי, שהיה אז מפקד הגדוד השני של הפלמ"ח שהגן על הנגב הנצור.

3. בית הספר גורדון, הלא הוא זה שהיה ברחוב לסל והיה ידוע בשמו המלא כ"בית החינוך לילדי העובדים בצפון ליד ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל" – הוא היחיד הידוע לי, הפועל בעיר הגדולה והממשיך עד היום לחנך ברוח זרם העובדים, עליו השלום – ערכי עבודה, חברה, שוויון ואהבת מולדת, אך אינו היחיד בתל אביב בו מלמדים תשע שנים, עימו פועלים ומחנכים תשע שנים גם בית הספר לאומנויות ובית הספר לטבע סביבה וחברה בתל אביב.

4. עם העברתו של בית החינוך מרחוב לסל, נקבע ביוזמתם ובניסוחם של כמה מבוגריו, כולל עמיקם גורביץ' והחתומה מטה, שלט על שער המוסד, הנמצא ברחוב ברנשטיין, ובו כתוב לאמור:

"במקום זה נוסד בשנת תרצ"ג 1933, בית החינוך לילדי העובדים [בצפון] ע"ש א.ד.גורדון, ברוח סיסמתו "עבוד ולמד" הכשיר אלפי תלמידים לחיי חברה צודקת ולשיוויון ערך האדם, טיפח בהם אהבת מולדת ועשאם חלוצים לעמם ולארצם."

5. חטיבות הביניים – אותן אינך אוהב, בצדק, לדעתי – של תל אביב פועלות כבר מזמן, [למעלה מעשור שנים] כיחידה אחת עם החטיבות העליונות בבתי הספר העל יסודיים וכך פועלת בתל אביב מערכת חינוך שבתי הספר בה הם שש שנתיים – שש יסודי ושש על יסודי [חוץ מהנ"ל שהם תשע שנתיים]. שינויים אלו היו חלק מרפורמה כוללת בתל אביב בתחום החינוך, בה שולבו שינויים פדגוגיים וחברתיים, נוספה אפשרות של בחירת תלמידי בבתי ספר על יסודיים בעיר, דגש על המשכיות ומחוייבות בתי הספר לסייע לתלמידיהם להגיע לגמר ועוד ועוד.

6. אני מודה לך על השיר שהוספת לרשימה, שאותו לא הכרתי, מודה לך על התוספת שהבאת עכשיו לרשימת פרסומיי שלי, ועוד ככותבת שירים, על שכתבת בהערכה ובחיבה כזו על בית החינוך בו למד בנך, ואנוכי וילדיי שלי ועוד רבים-רבים מחבריי, מתלמידיי ואחרים, עימם אני נפגשת באתרים רבים בארץ, הזוכרים את תקופת שהותם בבית חינוכם זה כאחת התקופות היפות והמעצבות של חייהם.

היה ברוך,

רנה

בוגרת מחזור ח'

(פרופ' רנה שפירא)

* * *

יעקב ברזילי על הספר "ואם אתה מוכרח לאהוב"

שמאי ידידי,

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרך החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב". הזמן – בין קבלת ספרך לבין מועד סיום קריאתו – נמתח מעט, בשל סיבה כפולה: משום היותי שיאן "גינס" בקריאה איטית, ומשום הרגלי המשונה לקרוא פעמיים את המשפטים האהובים, ספרך מלא וגדוש במשפטים כאלה.

נפעם ונרגש הגעתי לעמוד האחרון, וגם בצער, על שנגמרו העמודים. כולי פליאה מיכולתך לברוא סיפור, שגיבוריו קורצו מכור ההיתוך של החברה האנושית, על מעלותיהם וחולשותיהם, דמויות אמינות שיכולות להיות בבואתם של כל אחד מאיתנו.

מיבנה הסיפור מקורי ביותר, המסרים העולים בו, הם נוף נשמתו של האדם. רבים מהקוראים עשויים למצוא עצמם בסימטה זו או אחרת של העלילה הזורמת, אשר לכל אורכה, מתקיים מתח סיפורי.

תיאור תכונותיהם הנפשיות של הגיבורים, הוא מעשה אמן של סופר-פסיכולוג.

הספר מצטיין בעברית עשירה, רבת דימויים ומטפורות. הזדהותי עמו מתעצמת במימד נוסף של היותי ניצול שואה.

אני מבקש להודות לך על שמצאת לנכון לכבדני בספרך, וגם לאחל לך שנים רבות של יצירה.

בידידות רבה,

יעקב ברזילי

* * *

בשבוע הספר העברי

יחתום הסופר שמאי גולן על ספרו החדש

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

 בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", ליד דוכני ההוצאה:

1. בכיכר רבין בתל-אביב.

החתימה תתקיים ביום שני, 15.6.09 , משעה 20.00

2. ובירושלים, בגן הפעמון, ליד דוכני ההוצאה:

ביום רביעי, 17.6.09 משעה 20.00

הציבור שוחר הספרות העברית מוזמן!

* * *

ברכות לרה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, שעבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול בבלוטת הערמונית!

תשאיר לנו קצת דם בעורקיך כדי שנוכל לשתות אותו במערכה המשפטית המצפה לך עם שובך ארצה!

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

פרופ' אבנר הולצמן על "ספר הגעגועים"

"קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו"

אהוד היקר,

תודה מקרב לב על 'ספר הגעגועים' ועל ההקדשה הלבבית. קראתי את הספר מהחל ועד כלה כמעט בגמיעה רצופה אחת, ונהניתי מכל היבטיו ומרכיביו: התיאורים העשירים, החיים והחושניים של הילדות בפתח-תקווה; שרטוטי הדיוקנאות וסיפורי המעשיות השזורים בספר; החיצים הסאטיריים הנשלחים אל מבקרי הספרות הנפוחים ואל האידיאולוגיים הפוסט-ציוניים למיניהם; המימד האוטוביוגרפי הבלתי-מוסתר, גם אם המציאות מעורבת בבדיון; ההשתעשעות המגוונת במדיום הספרותי עצמו, ועוד ועוד. אולם בעיקר משך את ליבי ונגע לליבי שמתחת לפני השטח הססגוניים, מלאי החיוניות וההומור, מקננת בספר נימה של עצב עמוק, הן מחמת הגעגועים המכרסמים אל העולם שהיה ואיננו, הן משום שדיוקן הילדות המוארת המועלה בספר צופן בתוכו כמה וכמה חוויות כאובות, והן מחמת החרדה הכוללת לעתידנו כאן, הניכרת היטב מבין השיטין. הרקוויאם לרבין מהווה, לכן, סיום טבעי ההולם היטב את רוחו ונימתו של הספר.

שוב תודה על חוויית הקריאה שהענקת לי.

שלך בהוקרה,

אבנר הולצמן

[פרסום חוזר]

* * *

אילן בושם

חמישה שירים

*

אֲנִי מַכִּיר מְשׁוֹרֵר קָטָן

שֶׁהָיָה מוּכָן לַחֲתֹך אֶת הַקָּטָן

בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל

שדיים

יְבָרֵךְ הָאֵל אֶת כֻּלָּם

גְּדוֹלִים כִּקְטַנִּים

*

הוּא עוֹמֵד אֶצְלָהּ חָזָק

הוּא עַל דַּעְתּוֹ אֶצְלָהּ

עוֹמֵד

*

הִיא הוֹשִׁיטָה יָד

אֶל אֶבְרוֹ שֶׁמִּהֵר לִקְרָאתָהּ:

אַל תִּדְאַג זַיִן מָתוֹק

אֲנִי קְשׁוּחָה

*

"חֲתִיכַת חָרָא!" הִתְעַצְבַּנְתִּי עַל חֲתִיכַת חָרָא

שֶׁהָיְתָה לוֹ הַחֻצְפָּה לָצוּף, שׁוּב וְשׁוּב, אַחֲרֵי

שֶׁהוֹרַדְתִּי אֶת הַמַּיִם שׁוּב וָשׁוּב.

"אַַל תַּשְׁלִיכֵנִי, עֶצֶם מֵעַצְמְךָ," יִבֵּב הַחָרָא

וּכְשֶׁנִּסְיוֹנוֹתַי הַנּוֹאָשִׁים לְהַטְבִּיעוֹ עָלוּ

בַּתֹּהוּ הִתְרִיס: "אַתָּה לֹא תִּתְנַקֶּה וְלֹא תִּנָּקֶה

וְשֶׁאַחַי הַדּוֹמִים לִי יָבִיאוּ אוֹתְךָ שׁוּב וְשׁוּב

לְבֵית הַכִּסֵּא, יָא חֲתִיכַת חָרָא..." וְנֶעֱלַם

אַחֲרֵי שֶׁבַּפַּעַם הַמִּי יוֹדֵעַ כַּמָּה

* * *

אביחי פאוזנר

גדולת הנואם והנאום

המימשל האמריקאי הפך להיות כלי משחק בידינו, משך שש עשרה שנה – מימשלי הנשיאים קלינטון ובוש הבן. היינו סמוכים ובטוחים שלעולם חוסן, וה"גויים" ימשיכו לרקד לצלילי חלילנו, אך ראה זה פלא, לא עוד. את המימשל תפס ברק אובמה "המן הרשע" ומיד נתן לנו להבין שסידרי המשחק וכלליו השתנו. ישנן ראייה ופרספקטיבה שונות, והסדר והקדימויות העולמיים "קצת" שונים משל חלק מאיתנו. אנו לא חיים בבועה אלא ביקום המורכב מלאומים, עמים ודתות שונים בעלי זכויות שוות. בעולם זה תפקיד המוביל והמנתב – מעצמת העל אר"הב – הוא לדאוג לזרימת החיים השוטפים ברגיעה, לביטחון כלל האוכלוסיות, לחיים נורמאליים.

כהרגלנו הקמנו כאן שלטון הזוי, מתבודד ומבודד, בהכוונת האידאולוג הדגול אביגדור ליברמן, וטייס מישנה משמש פרופסור הרשקוביץ, כשעל הנווט מופקדת חברת הכנסת חוטובלי. וכל זה מתרחש כשנתניהו מבין הבן היטב שלא זו הדרך והוא חש בחושיו הערים שזה הנתיב הבטוח להתרסקות. הוא מנסה להסיט את הספינה ושולח אישים שפויים כשמעון פרס, דן מרידור ואהוד ברק לנשיא אובמה ולבכירי מימשלו, לעכב החלטות ולנסות למזער נזקים. את השניים הראשונים משליכים מכל המדרגות ועם ברק מחליפים רעיונות אך ללא התחייבויוח.

עלינו להתעשת במהירות, בעיקר נתניהו, ברק והגברת צפורה לבני, בעזרתו ובהתערבותו של פרס, שאותו שלושה אישים אלה מעריכים, ואת דעותיו מכבדים. להתכנס מיד מתוך מטרה אחת בלבד – הקמת ממשלת אחדות-חרום לאומית ולקבוע אג'נדה מפורטת בנויה משלבים שייעודה הסופי: שתי מדינות לשני עמים [כדי להמנע ממדינה אחת לשני עמים], גבולות ברי קיימא ובטוחים לישראל, ריכוז ההתנחלויות בגושים, הורדת מאחזים לא חוקיים, ירושלים יהודית כשהכפרים והפרברים הערבים נשארים בידיהם, וכמובן הצעות לפתרונות חברתיים וכלכליים לשני העמים, וללכת למשא ומתן כשאנו מאוחדים.

ייצוב של שני עמים בשתי מדינות [ולא שכחתי את הגבלת ופיקוח החימוש במדינה הערבית] בסופו של יום, כשאין ספק שהדרך תתחיל בחתחתים ותהא מלאה מהמורות ומיכשולים, אבל עלינו להיות ישרים וכנים עם עצמנו, ולשם שנוי לראשונה לזנוח את מוטיב חיינו וסמן דרכנו המתמצא במילה אחת ישרא-בלופ.

הגענו לפרשת דרכים. זה הפתרון ואין בלתו. היום הוא קשה לביצוע כי אנו בכסילותנו לא ידענו או נכון יותר לא רצינו לנתב לפתרון זה כשהינו במרום הרכס, באותן שש עשרה שנים שחלפו לבלי שוב, כשישראל היתה יכולה להיות המוליכה ולא המולכת, אך לנו היה נוח לכחש לאמריקאים להבטיח ולא לקיים. קרצנו "מה הם מבינים בהתנהגות ובהתנהלות האזור?" ועתה לא נותר למנהיגינו הרפוסים אלא לשנס מותניים ולצעוד בנחישות קדימה, זה עדיין ניתן לביצוע אך באם יתמהמהו המצב הוא שיכתיב, ואז תקום כאן מדינה אחת לשני עמים כי זה הנתיב הטבעי שאינן זקוק להכוונה..

אם לא נשכיל בבוקר זה אזי בערבו של יום בעת אבדון אל לנו להלין. הדברים עד כאן נכתבו לפני נאומו של הנשיא אובמה בקהיר, נאום גדול, שקול, מאוזן ועם חזון. נאום של מנהיג הער לאחריותו, כקודקוד של הפירמידה העולמית. [אכן עד כאן אלה מילים בלבד. חובת ההוכחה לביצוע התוכן עליו בלבד] ואם אכן יתמיד וילך לאור נאומו, כמכלול המורכב מפרטיו, אל לנו לשכות שהנאום עסק בשישה נושאים נפרדים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אין ספק שאף רובד מהרבדים, הקבוצות, העמים והדתות לא יצא כשמלוא תאוותו בידו וגם בכך גדולת הנואם והנאום.

אהוד: הבנתך בהוויות האיזור מזכירה לי את סכלותו של הפוטו-נשיא החדש אובמה. אתה שכחת כיצד לאחר "תשעה/אחד-עשר" ניסה בוש, ממנו אתה עושה צדיק – לומר שמכל ציר הרשע רק הטרור הפלסטיני מוצדק ואז ענה לו ראש הממשלה שלנו שרון, בשיא החוצפה והגסות, שאנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה שנייה, ובוש השתתק! אז אל תעשה אידיאליזאציה מקלינטון הנמצץ ומבוש הבן אם כי בהיסטוריה בוש הבן יירשם כמי שלא חשש לצאת למלחמת חורמה בטרור האיסלאמי ומנע מסאדם חוסיין לתפוח למימדים של היטלר חדש!

ובאשר לכישרונותיו של הפוטו-נשיא הצ'מברליני החדש אובמה, דע לך שהאמריקאים מתחילים להתפכח ממנו ולהיווכח איזה אסון בא עליהם. למשל, הוא הבטיח חיסול מחנה גוואנטאנמו. מתברר שהעו"ד אובמה לא רק שלא בקיא בנעשה במזרח התיכון אלא גם בחוקי ארה"ב. את העצירים המסכנים שמעונים על לא עוול בכפם כי רק רצו להרוג כמה שיותר בני-אדם, גם אותך ואותי אם היה מתאפשר להם – אותם אי אפשר להכניס לארה"ב כי החוק האמריקאי לא מתיר כניסת טרוריסטים. מצד שני שום מדינה אחרת לא מוכנה לקבלם. ואתה עוד מתפעל ממנו! הרי ביבי שלנו, בסופו של דבר, אומר אמת, כפי שאובמה דורש: והאמת היא שאין סיכוי לשתי מדינות לשני עמים בעתיד הנראה לעין, אך ביבי לא מוכן או לא יכול להמשיך להשתמש בסיסמה הריקה כפי שעשו בהצלחה רבה קודמיו (אולמרט). מתברר שבמזרח התיכון כדי להצליח עליך לשקר ואסור לומר את האמת. הלא זה מה שהערבים, שבהם אתה מאמין, עושים כל הזמן! וגם אובמה, שמתיימר לומר אמת, משקר לא מעט כי הוא חי בעולם הזוי.

* * *

איליה בר זאב

יוֹם חֻלֶּדֶת בְּקָפֶה "לָה מֶר"

תל אביב בת 100

ילד בן 37

ה' אייר תשס"ט, 29/4/09, יום העצמאות

יָם רָגוּעַ בְּחוֹף "בּוּגְרָשׁוֹב" – פָּעוֹטוֹת מִתְרוֹצְצִים בְּשִׂמְחָה,

נַעֲרוֹת שֻׁלְחָן חַיְּכָנִיּוֹת בְּקָפֶה "לָה מֶר" מְבָרְכוֹת לְשָׁלוֹם –

כֻּלָּן רוֹצוֹת מַשֶּׁהוּ,

עַכְשָׁו.

            *

אִשָּׁה זָרָה מִתְיַפָּחַת עַל מוֹת בַּעֲלָהּ – פּוֹרֵשֶׂת כַּפֶּיהָ,

מְבַקֶּשֶׁת מֵאָה שֶׁקֶל.

אֲנִי מַמְלִיץ עַל שִׁבְעַת יְמֵי עֶצֶב –

רָחוֹק מִכָּאן.

צַעֲקוֹתֵיהָ מַבְטִיחוֹת מִפְגָּשׁ בְּעוֹלָמוֹת אַחֵרִים.

           *

בֵּין חוֹף "פְרִישְׁמָן" לְחוֹף "טְרוּמְפֶּלְדוֹר" רָצוֹת שֶׁל עֶרֶב חוֹלְפוֹת

בִּי-עָפוֹת בֵּינוֹת זַהֲרוּרֵי אוֹר עַל פְּנֵי הַמַּיִם. רַק אַתְּ, נַעֲרָה דַּקָּה,

אֲפֵלַת שֵׂעָר חוֹמֵקֶת בְּהֶרֶף עַיִן. אֵינִי יוֹדֵעַ מֵאָן וּלְאָן.

          *

אוֹרוֹת נֶאְדָמִים. יַעַר הַגַּלִּים דָּמוּם וּמַאֲפִיל –

סְפִינָת תַּעֲנוּגוֹת כְּבָר מַמְתִּינָה תַּחַת רוּח כֵּהָה,

מְרִיצָה מְנוֹעִים.

אֶל מִרְפְּסוֹת בָּתֵּי הַמָּלוֹן מִתְנַפְּצוֹת רוּחוֹת –

נֶהֱדַפוֹת בְּפָנָסֵי הַחוֹף שְׁבָרִים שְׁבָרִים.

          *

צַיַּר מִדְרָכוֹת בַּטַּיֶּלֶת, רוֹשֵׁם דְּמוּת דְּיוֹקָן אִשָּׁה יָפָה –

אֲפֵלַת שֵׂעָר כְּבָר אָמַרְתִּי?

חֲסַר בַּיִת מְיַבֵּב: תִל אַבֻּבִּ, תִל אַבֻּבִּ

* * *

ד"ר חיים פיירברג

האמת על הגרלת המגרשים לייסוד "אחוזת בית"

 אהוד שלום וברכה,

חגיגות יום ההולדת מאה של תל-אביב בעיצומן, ואיתן פורחות גם המליצות, ההפרזות והסיפורים המופרכים מעיקרם. 

אבל בשמחה כבשמחה אין נוהגים להשביתה, שהרי על תל-אביב חלה קביעת אבות העיר, שבה יש לחגוג עד-דלא-ידע. תל-אביב-יפו חוגגת מאה. מוזר. מעט מאוד ערים בעולם היו דוחות את השי שהוגש לתל-אביב על 'מגש הכסף', היסטוריה מוכחת של אלפי שנה. תל-אביב- יפו אוחדו בצו, אך התל-אביביות דחתה את השתל הבוגר והעתיק. על כן, נולדו לעיר חגיגות מוזרות שהן שעטנז של הרבה כלום. תל-אביב יפו היא עיר בת 5000 שנה או בת 59 שנה. אך לא בת מאה. תל-אביב עצמה היא עיר בת 123 שנה, שהרי נווה-צדק היא חלק בלתי נפרד מתל-אביב. ואם מבקשים לדחות את השכונה הוותיקה ולהתעלם מזכרה, הרי שאת יום ההולדת מאה היה צריך לחגוג רק בשנה הבאה. אז ימלאו לתל-אביב מאה שנה מהיום שהיא הוכרזה כתל-אביב. 

והנה נותרנו עם החגיגות מאה לשכונה של יפו – 'אחוזת בית'. אבל מתי נוסדה השכונה? איני יודע מה קרה במועצה האחרונה, אך עד תקופתו של ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, לא היתה החלטה של מועצת העיר שבה הוכרז תאריך הולדתה!!

פרופ' יוסי כ"ץ מאונ' בר-אילן מראה באותות ובמופתים שאת יום ההולדת יש לקבוע בתאריך שבו הוחלט על הקמתה של שכונה. דהיינו, בשנת 1906. אך קריאתו נדפה ברוח. ממתי, ובאיזה יישוב בארץ, אקט טכני של חלוקת מגרשים, הפך לתאריך ההולדת של היישוב/שכונה. שהרי אם ישנה הגרלה, היה כבר תהליך קודם של הקמה. 

את האבות ההיסטוריים של העיר הדבר כמעט ולא הטריד. ובכל מקרה, עד חגיגות היובל בשנת 1959, ציינו את הקמת תל-אביב בתאריכים שונים. ובכל זאת, בשנים האחרונות נתקבעה בתודעה הציבורית, שיום כ' בניסן תרס"ט, 11 באפריל 1909, הוא תאריך ההקמה של תל-אביב. זהו היארצייט. 

ביום זה קיימו חלק מחברי האגודה לבניית בתים 'אחוזת בית' הגרלה ביניהם, בה הגרילו את המגרשים עליהם ייבנו את בתיהם. חלק – בפירוש לא כולם. 41 יחידים ומשפחות, לא 60, ובוודאי שלא 66 משפחות. ההגרלה, ובעצם מיספר הגרלות שנערכו באותו המועד, התקיימה סמוך מאד לבתי נווה צדק, ולא על המגרש שבו דיזנגוף בנה את ביתו, ובוודאי שלא על שפת הים, כפי שבחגיגות הנוכחיות זועקות המודעות שמפיצה העירייה. בהגרלה השתמשו בצדפים ובחלוקי אבן, ולא בפתקים. אך לא בשביל לציין רגע היסטורי של בריאה מהחול ומקצף הגלים, אלא מפני שיוזמי ההגרלה חששו מרמאות ומהכנת פתקים מראש עם תוצאות רצויות. 

ולא, ככל שניתן לבדוק, ההגרלה לא צולמה! 

לפני כעשור עסקתי בעריכה של ספר על אודות תל-אביב, והתגלגל לידי הפרק הדן בהגרלה. אני הכרתי עד אז את הסיפור במעומעם בלבד, אבל כשבחנתי את החומר שלפני חשתי, שההגרלה לא יכולה היתה להתקיים כמסופר בסיפורי תל-אביב. אז נכנסתי לעבי הקורה, והתחלתי ללמוד ולחקור את הנושא. את מסקנותיי פירסמתי במאמר אקדמי בכתב העת ההיסטורי של אוניברסיטת תל-אביב – 'ישראל'. 

יש כאלה שקראו המאמר והפנימו את תוכנו. מדי פעם אני מתבקש לשוחח על אודותיו בפומבי. אך איני עוסק במסע צלב תל-אביבי. ראש העיירה, כך הובא לידיעתי, התבטא שאגדה טובה יש לשמר. וכהיסטוריון, אני מכיר בכוחן של אגדות ושל סיפורים יפים המסופרים בכישרון. אך גופים ציבוריים ופרטיים השוכרים את שרותיי, ומבקשים להשתמש באגדות שכאלה או אחרות, נדרשים לפחות לעשות זאת בדיעה צלולה, ומתוך ידיעה, שיש היסטוריה ויש סיפור. ואם מאמצים את הסיפור, לפחות צריך לדעת את הפער שבינו לבין מה שידוע עד כה לחוקרים. 

חוקרת תולדות תל-אביב, ידידתי שולה וידריך, ביקשה ממני להפיץ את המאמר ברבים, מתוך כוונה (שלה), לצמצם את בורות האנשים ולהעמיד את הדיון בנושא תל-אביב על רגליים מוצקות יותר. אני שמח, א. שעיתונך הסכים לשמש אכסניה להפצת מאמרי. ב. שמערכת כתב העת 'ישראל' נענתה לבקשתי להפיץ את המאמר בדרך זו.

 איני חושב שמאמרי הוא סוף פסוק בסוגיות בהם הוא דן. אם כך הוא, לא לחוקר נדמתי. אבל תקוותי היא, שהמאמר יחכים ויעשיר את הרבים, והוויכוח לפחות יסוב לגופו של עניין, ולא גופם של בני אדם.

תודה

ד"ר חיים פיירברג

אוניברסיטת תל-אביב, המכון לחקר האנטשימיות בזמנינו.

[ראה צרופת המחקר על הגרלת המגרשים]

* * *

רן פרחי

על נתניהו לצאת בתוכנית אלון פלוס

 אם בישראל היתה תקשורת הוגנת, אז היתה מראה עד כמה המו"מ של אולמרט את לבני היה מחפיר. בימים האחרונים נחשפנו שוב (על פי אבו מאזן שחזר על דברי אולמרט) כי היתה הסכמה עקרונית על זכות השיבה ונכונות לקלוט אלפי פליטים בישראל שבקו הירוק.

 אהוד בן עזר היקר מוכיח מדי שבוע עד כמה היצר הציוני הבריא והטבעי פועם בקירבו. אולם כשמדובר באולמרט, אזיי בעיניו מדובר במין מלאך שרת, מעין יצחקי'לה הקטן שהועלה לעולה על הר המוריה בידי קושרים, ולא על איש שהלך שמאלה באופן קיצוני. לא אכנס לסוגייה המשפטית ולתיקי אולמרט, כי לדעתי אולמרט ולבני היו צריכים להיות מוקעים מבחינת דעת הקהל והתקשורת אם זו היתה הוגנת ומאוזנת. אך מדובר במדיה שהיא כלי תעמולה שמאלני כפי שאנו נחשפים אליו היום במלוא חוצפתו. אולמרט כבר הוכיח נכונות גם לנסיגה מטורללת מהרמה, אך נתניהו צריך להוביל דרך אחרת – מרכזית לאומית.

 היום על נתניהו להוביל מהלך חשוב, שיסתמך על מכתב בוש, ואשר ידבר על הקמת ישות פלסטינית – אוטונומיה-פלוס לצד ישראל, אך רק בתנאי שבו לישראל יהיו גבולות בני הגנה, קרי תוכנית אלון-פלוס. זה יהיה חשוב מבחינת השיח הישראלי, כדי לסתום אחת ולתמיד את טיעוני השמאל הציוני, כמו בן דרור ימיני, גדי טאוב ואחרים, על הפיכת ישראל לכאורה למדינה דו לאומית, כי גבולות אלון פלוס אינם כוללים את אזורי הרשות הפלסטינית. בתוכנית זו תהיה ברורה אחת ולתמיד חשיבות ההתיישבות ביו"ש לביצור גבולות ביטחון לישראל תוך שמירה על מקומות היסטוריים לעם ישראל.

לאור גישת מימשל אובמה הפרו-פלסטינית, צריך להציג תוכנית מדינית כזו, ולהיות נחוש לבנות באזורים שיישארו בידי ישראל. אגב, המאחזים, כלי ההתיישבות שבא לעולם ככביש עוקף ארה"ב, חיוניים רק אם הם מבצרים את גושי ההתיישבות הרחבים. איני נכנס לשאלת החוקיות, כי היא בעיקרה שאלה פוליטית של אישור שר ביטחון. אין הכוונה למאחזים (הבודדים) על קרקע פרטית.

מבחינתי נתניהו יכול לנקוב בשם המפורש, מדינה מינוס, אך להבהיר כי בקעת הירדן ומדבר יהודה הם כלל לא למשא ומתן, הגושים וגם לא ירושלים. הפלוס ייקבע במהלך המו"מ, כאשר ישראל תעמוד על מקסימום גושי ההתיישבות ולא על ה-3 המינימליים. וכמובן שאין חילופי שטחים מתוך הקו הירוק כפיצוי. נכון שהפלסטינים לא יקבלו זאת, כי הם לא פראיירים וגם הפכו לשחצנים מאז אובמה וחבריו מתעמרים במימשל נתניהו.

למרות התנגדות הפלסטינית יש לתוכנית כזו כמה יתרונות:

1. הסברתית. הוא יראה לעולם על מה ישראל לא תוותר בשום פנים ואופן, וכי גם לנו יש כבוד לאדמה ודרישה לאדמה. לא רק ביטחון.

2. תשובה לדמגוגיה – מדינה פלסטינית או מדינה דו לאומית מתוצרת קדימה, המזיקה לאינטרס הלאומי. הטענה של קדימה אומרת כי אם לא נקבל את תכתיבי הפלסטינים – מבחינת נסיגה – למדינה, אז ניהפך למדינה דו לאומית. 

3. הוא מחזיר לשיח הישראלי גבולות בטוחים ומוכרים, כפי שהופיע ב-242 ובמכתב בוש.

4. השם יגאל אלון הוא שם של קונצנזוס ומזכיר לציבור איפה הייתה מפלגת העבודה ואיפה היא היום (אזור חיוג מרצ-קדימה)

אם נתניהו ילך בדרך זו, אין ספק שהימין שמימין לליכוד יזעק, אך כאן תיבחן החשיבה המדינית של האגף הימני מאוד בין הח"כים בליכוד. האם יראו את החיוב (מה שיישאר בידינו) או את השלילה (היישובים המעטים שכנראה לא יישארו בידינו).

גירסא מורחבת של המאמר:

http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=25579&MenuID=727&ThreadID=1014017

* * *

אנדי קלרקסון

לארצות הברית של אמריקה ולאיסלם

אין שום יסוד משותף

4 ביוני 2009, פורסם במקורCharlotte Capitalist – – שאותו עורך מר קלרקסון. מתפרסם בעברית באדיבות אנכי www.Anochi.com

בנאומו היום בקהיר, הצהיר אובמה את ההצהרה הבאה:

"כסטודנט להיסטוריה, אני מכיר בחוב ההיסטורי של הציביליזציה לאיסלם. היה זה האיסלם – במקומות כמו אוניברסיטת אל-אזהר – שנשאו את אור הלימוד במהלך המאות הרבות, בסוללם את הדרך לרנסנס האירופאי ולנאורות. היתה זאת החדשנות בקהילות האיסלמיות שפיתחה את האלגברה; את המצפנים המגנטיים שלנו ואת כל הניווט; הפיתוח של כלי כתיבה ודפוס; הבנתנו את הדרך בה מתפשטות מחלות וכיצד ניתן לעוצרן. התרבות האיסלמית העניקה לנו קשתות מלכותיות וצריחים מתנשאים, שירה ניצחית ומוסיקה אהובה; קליגרפיה אלגנטית ואתרי התבודדות מרגיעים. ובמהלך ההיסטוריה, הדגים האיסלם באמצעות מילים ומעשים את האפשרויות של סובלנות דתית ושוויון גזעית."

הצהרה זאת הינה שקרית לחלוטין. הטעות של הנשיא היא בייחוס ההישגים של העולם הערבי לפני מאות שנים ל"איסלם". הוא לא יכול היה לטעות טעות חמורה יותר. אלו היו ערבים במובן של אריסטוטלים – ולא ערבים במובן האיסלמיסטי – האחראיים להישגים אותם תיאר הנשיא. בספר "ההיסטוריה של הידע" (עמ' 103), כותב צ'ארלס ואן דורן:

"היה זה באלכסנדריה, בה הערבים המוסלמים הגיעו לראשונה לקשר קרוב עם התרבות היוונית. הם נשבו בקסמה מיד. הם הפכו במהרה למתמטיקאים, אסטרונומים, ופיסיקאים, והמשיכו את העבודה שהחלה עוד בטרם נפילת רומא של פיענוח ופירוש המחשבה המדעית היוונית."

שימו לב להקשר של שימושו של ואן דורן במונח "ערבים מוסלמים". בעוד ערבים אלו נקראו מוסלמים בשמם, הם היו יוונים במחשבתם – לפחות במידה שבה הם השתמשו בהגיון אריסטוטלי. אין ספק שהיו אלו אנשים עם הנחות יסוד מעורבות.

בספר "היסטוריה של הפילוסופיה" (עמ' 316), אומר ויליאם וינדלבנד:

"אנו חייבים שלא להפריז בהערכה של ההישגים האינדיווידואליים של הערבים ברפואה ובמדעי החיים. גם כאן, המדע של ימי הביניים הינו ביסודו מסורת נלמדת. הידע אותו הערבים היו מסוגלים להעביר לאחר מכן למערב היה במקורו, בעיקר, בספרים היווניים. גם הידע הניסיוני לא עבר פיתוח יסודי באמצעות העבודה של הערבים עצמם; רק בתחומים מסויימים, כמו למשל, הכימיה והמינרלוגיה ובחלקים מסויימים של הרפואה, כפזיולוגיה, הם התגלו כיותר עצמאיים. בשיטותיהם, בכל אופן, בעקרונות עימם הם תפסו את היקום, ובמערכת המלאה של התפיסה הפילוסופית שלהם, הם עומדים, עד כמה שהידע שלנו מגיע, במסגרת ההשפעה המשולבת של האריסטוטליות והניאו-אפלטוניות..."

הערבים של אותה תקופה ראויים לשבחים עבור תרגומם לעבודות אריסטו שנעשו במהלכה. כתוצאה מתמיכתם ברעיונות אריסטו, העולם הערבי שיגשג. התוצאה שנבעה מכך היתה הפצת כתבי אריסטו ומחשבתו באירופה. התפשטות ההגיון באירופה הובילה לדעיכת תקופת החושך של ימי הביניים, ולצמיחת הרינסנס והנאורות. הדבר הוביל למדע של גלילאו וניוטון ולאמנות הרנסנס. הנאורות סיפקה גם את האווירה הפילוסופית והתרבותית הראוייה לעיצוב הפוליטי של ארצות הברית של אמריקה. כותב ד"ר ליאונרד פייקוף:

"ארצות הברית ושיטת הממשל הייחודית שלה לא היתה יכולה להיווסד בשום תקופה פילוסופית אחרת. את האומה החדשה לא היה ניתן להעלות על הדעת במאה ה-17, תחת הפוריטנים, שלא לומר דבר אודות המאה ה-12 – ממש כפי שאם נניח בצד את כוחה של המסורת, האנוכיות שלה, האינדיבידואליזם האבסולוטי – לא היו צולחים הצבעה כיום (וזאת הסיבה בשלה ועידת חוקה שנייה תהיה אסון). אמריקה דורשת את מה שרק עידן האורות יכול להציע: נאורות. (הדו-קרב שבין אפלטון לאריסטו, אובייקטיביזם: הפילוסופיה של איין ראנד, עמ' 453).

זה הוא המכנה המשותף בין העולם הערבי של לפני כאלף שנה וארצות הברית של אמריקה. זה הוא היסוד המשותף של העברת המחשבה היוונית (היגיון) המועברת מרעיון לפעולה. ובעבור זה, עלינו להודות לערבים מסויימים בתקופה זאת בהיסטוריה. עלינו להודות לפילוסופים ערבים אריסטוטליים רבים וביניהם גם אבֶרוס (אבן רושד)." (מתוך וינדלבנד, (עמ.317): "אך החשוב ביותר והעצמאי שבין ההוגים הערבים היה אברוס... הוא טיפל וניסח פרשנויות ארוכות וקצרות, שהודפסו במהדורות הקדומות של אריסטו, ופירסם כמעט את כל הכתבים הדידקטיים של אריסטו, שהוערך על ידו כמורה האמת הגדול ביותר."

כך שבעוד המחשבה היוונית היתה בעלת השפעה רבה בערב של ימי הביניים, היא לא היתה לגמרי אריסטוטלית. כפי שכתב Burgess Laughlin ב"ההרפתקה האריסטוטלית" (עמ' 112): "הלוגיקה האריסטוטלית נכנסה לזרם התרבות בעולם הערבי-איסלמי בתחילת שנת 850. התנגשויות החלו להופיע במהירות בין התיאולוגים שדחו כל פילוסופיה, והתיאולוגים שרצו גם התגלות וגם הגיון. המאבק ביניהם המשיך במשך מאות שנים."

היתה זו תרבות ברורה של הנחות יסוד מעורבות. וכיום אנו מסוגלים לראות את ההשפעה האמיתית של האיסלם על העולם הערבי. ממשיך Laughlin ((עמ' 117-119):

"במשך 200 שנה לאחר ההופעה של הפילוסופיה של יוון העתיקה בתרבות הערבית... תיאולוגים איסלמיים הגיבו נגדה. כוחם גדל באיטיות ובעקביות כמו מפולת בוץ. בשיא התגובה הזאת, אל-ר'זאלי (Al-Ghazali) מקורסאן החל את הקריירה האקדמית שלו בלימוד פילוסופיה ולוגיקה... על מנת לתקוף את הפילוסופיה. אל-גאזלי בחר שלוש מטרות. מטרתו הראשונה היתה אריסטו (האדון של הפילוסופיה). אלר'זאלי ומלומדים אחרים החלישו בהתמדה את התמיכה לפילוסופיה (ולכלי הפילוסופיה, הלוגיקה) וערערו את התמיכה שלה בתרבות הערבית במזרח במהלך 200 השנים הבאות. [הייתה תחייה מצומצמת בסביבות 1200]... עבור התרבות הערבית במזרח, איסלם, (כלומר התמסרות לאל), ולא פילוסופיה (וללוגיקה ככלי המרכזי שלה), הפך למדריך לעולם.

וינדלבנד מספק עדויות נוספות למאבק בין ההוגים האריסטוטלים והאיסלמיים. (עמ' 317):

"אבן סינה Ibn Sina ­– – שספרו ה'קאנוני' הפך ליסוד הלימוד אודות הרפואה בימי הביניים במערב, כמו גם במזרח, ושגם השפיע רבות בכתביו הפילוסופיים, במיוחד בספרו מטפיסיקה ולוגיקה. התקרב שוב עם הדוקטורינה שלו לאריסטוטליות טהורה, ואולי לקרובה ביותר מבין כל הערבים.

אולם על ההתפתחות הזאת מתוך ראייה פילוסופית הביטה האורתודוכסיה המוסלמית בקנאה, והקהילה המדעית סבלה רדיפות במהלך המאה העשירית עד שנאלצה לבקש מקלט בליגה הסודית של "האחים הטהורים".

האם קלטת זאת? "התנועה המדעית חוות רדיפה אלימה" על ידי האורתודוכסיה המוסלמית עד כי נאלצה לרדת למסתור, זאת אינה "התבוננות רגועה" אדוני הנשיא.

Burgess Laughlin מסכם את הקטע על אריסטו בארצות הערבים (עמ' 124): "לאחר איבן רושד ואבן מימון (הרמב"ם) בזמנם, שום פילוסוף ערבי משמעותי (אריסטוטלים או אחרים) לא הופיע בתרבות האיסלמית – מעולם. בספרד המוסלמית, הלימוד של לוגיקה ופילוסופיה (כחלק מן "הלימודים הזרים") נכחד, חוסל על ידי עוינות פופוליסטית ותיאולוגית לתרבות הלא-איסלמית.

התוצאה של כל זאת היתה היעדרה המוחלט של הקידמה בעולם הערבי במשך שמונה מאות השנים הבאות. עם ההכחדה של הלוגיקה האריסטוטלית ועליית האידיאולוגיה האיסלמית והתיאוקרטיה, רוב הערבים בעולם עמדו במצב פרימיטיבי. ההתקדמות היחידה בעולם הערבי התרחשה ב-50 עד 100 השנים האחרונות – דרך ההצגה המחודשת של הלוגיקה האריסטוטלית באמצעות הנדסה מערבית בשדות הנפט שהפכו לפרודוקטיביים באמצעות תאגידים אמריקאיים ואירופאים. ההישגים הנוכחיים בארצות ערב, ממש כמו ההישגים לפני כאלף שנה, הינם תוצאה של המחשבה היוונית. הם אפשריים, לא בגלל, אלא למרות המחשבה האיסלמית.

העובדה שברק אובמה לא רק מתכחש למציאות הערבית בימי הביניים, בהללו את האיסלם כמכשיר לקידמה מודרנית, בעוד שהעובדות מצביעות כי האיסלם הינו הרוצח העיקבי של המחשבה והפעולה האנושית, הינה חרפה. זאת חרפה משום שהוא תוקף לא רק את הכלי האמיתי של הקידמה האנושית (השכל), אלא גם תוקף את השורשים הפילוסופים וההיסטוריים של המדינה שבה הוא מכהן כנשיא.

אין הרבה הונאות או פשעים גדולים יותר שאי פעם בוצעו על ידי נשיא אמריקאי מאשר זה שבוצע על ידי הנשיא ברק אובמה היום. ארצות הברית של אמריקה נמצאת במלחמה, לא רק בשדה הקרב, אלא גם בממלכת הרעיונות. אנו במלחמה המתמשכת בין השכל לאמונה. נשיא אמריקאי נכנע ברגע זה לאוייב.

אהוד: אף שהמסקנה הסופית מקובלת עליי, חלק מהדברים במאמר דלעיל הוא מבולבל וסוטה מן העיקר – אולי בגלל התרגום, או כשלֵי הכותב המקורי או הקֶשר לאיין ראנד. וכמובן לא מצויין במאמר חלקם של היהודים בהעברת הפילוסופיה האריסטוטלית מהערבית לעולם הנוצרי. אנחנו עדיין מחכים להיסטוריון רציני שיזים את המחמאות השקריות שחלק אובמה לאסלאם במופע הפוטו-פוליטי שלו בקהיר – "לומר את האמת" – שבו הצליח לעבוד על מרבית התקשורת בעולם כדי שיפצחו בצהלת אידיוטים, גם אלה שלנו כאן.

* * *

אלישע פורת / שתי רשימות

1. הקרפד המקרטע

על ספרו הראשון של יעקב שבתאי

משלושה מכתבים, שהוחלפו בין הסופר יעקב שבתאי (1934-1981) לבין הוצאת הספרים "ספרית פועלים", ניתן ללמוד על תחילתו המקרטעת, לא רק של הקרפד אלא גם של מחברו.

במכתב הראשון שנשלח אל יעקב שבתאי בקיבוץ מרחביה נכתב:

10.4.1964

לח' יעקב שבתאי

קיבוץ מרחביה

ח. י.,

קורת רוח היא לנו להביא לידיעתך, כי ההנהלה של בית ההוצאה מבקשת לכלול בתוכניתה את המחזה לילדים שלך "הקרפד". ונציגינו יבואו בדברים=אתך.

בברכת חברים

ההנהלה.

מכתב רשמי מעט, אנונימי מעט, לקוני ויבש. וזאת חרף העובדה שדוד הנגבי, מראשי ההוצאה ומקובעי דרכה, היה מחותנו של שבתאי. וכן ראוי לשים לב שהקרפד מכונה במכתב 'המחזה לילדים'.

יעקב שבתאי הצעיר והנלהב משיב על המכתב לאחר שלושה ימים:

קיבוץ מרחביה, 13.4.1964

לכבוד ספרית פועלים, ההנהלה,

ח.י.,

הודעתכם שימחה את לבי מאוד, ואני מודה לכם עליה. אני מקווה מאד שהקרפד וידידיו ישמחו אף הם את לבם של הילדים, כאשר יצאו לאור. אשמח מאוד להיפגש עם נציגיכם בענין זה.

בברכה,

שבתאי יעקב

הצייר דני קרוון, ידידו של יעקב שבתאי, הוסכם כצייר הספר, והמחבר, הלהוט לראות את ספרו הראשון יוצא לאור, קיווה בודאי שלא יארכו החודשים והספר יצא לאור. למרבה צערו חלפה כמעט שנה מחילופי המכתבים שלעיל, והספר התעכב מאוד. הנה מה שכתב יעקב שבתאי לאפרים בן-דור, איש הביצוע של הוצאת "ספרית פועלים":

קבוץ מרחביה, 1.3.1965.

לכבוד

הח' א. בן-דור

ספרית-פועלים.

שלום רב,

לפני כשבוע התקשרתי עם דני קרוון, ומפיו נודע לי, לגודל תדהמתי, כי עדיין לא העברתם לידיו את החומר שביקש לשם סיום עבודתו. גם במשך השבוע הזה לא זכיתי לשמוע מלה מכם או מדני, ולא קיבלתי לידי את דפי ההגהה השניה. הובטח לי כי הספר יופיע לפורים, אך אני חושש מאוד, נוכח הסחבת הזאת, כי הוא לא יופיע אפילו לפסח. עד כה כבשתי את עצמי והתאזרתי בסבלנות, אך מרגע זה נראה לי כי הדבר גובל בשערוריה ובעיקר שהוא גורם לי נזקים. שכן הוצאת הספרים הצרפתית "האשעט" מעונינת לקבל את הספר בהקדם. אילו הייתי מעלה בדעתי כי בדרך זו יתנהלו הענינים, יתכן כי הייתי מחשב את דרכי אחרת. מכל מקום, אני דורש לקבל לידי ללא-דיחוי את דפי ההגהה השניה, ולהביא את כל התהליך הממושך הזה לידי גמר.

בכבוד רב

יעקב שבתאי

העתק לידיו של דוד הנגבי

המסע המופלא של הקרפד, בלוויית עיטוריו של דני קרוון יצא לבסוף בסדרת נעורים של ספרית פועלים בשנת 1965. בשנת 1990 כתשע שנים לאחר פטירתו של שבתאי, יצא הספר בשנית בהוצאת זמורה ביתן, המסע המופלא של הקרפד, סיפר יעקב שבתאי עיטר דני קרוון.

המסע המופלא של הקרפד, מעשה אלגורי בחרוזים, שנכתב תוך סיפורו בעל פה לילדי מרחביה, בני גילה של בתו הגדולה, היה גם המחזה הראשון של שבתאי, והוצג במשך השנים כמה פעמים, על בימות חובבים ובתיאטרון המקצועי. עלילות הקרפד, הנוטש את בית הוריו ואת ארץ הולדתו, שיוצא אל העולם הגדול, עולם שאין בו חוקים ואין בו הורים, מבשרות לדעת כמה מבקרים, את הנושאים הגדולים שנידונו ביצירתו המאוחרת של שבתאי.

ההעתק, שנשלח לידיו של דוד הנגבי, מעלה לא רק תמיהה אלא גם חיוך. היתה זו כנראה דרכו של שבתאי לרמוז לחותנו, אביה של עדנה שבתאי, שאינו מרוצה מדרך הטיפול בספר.

דבריו של שבתאי על הוצאת הספרים "האשעט" הצרפתית שהתעניינה בספר, באו כנראה בעקבות קשריו של דני קרוון עם ההוצאה. לא ידוע לי על תרגום הספר לצרפתית, ואודה לקוראי 'המגילה העפה' אם ישלימו את החסר. לעומת זאת תורגם הספר לגרמנית ואיטלקית, הולנדית קוריאנית ואפילו סינית.

2. מספיחיה המשעשעים של המלחמה העצובה

 קראתי בעניין את דבריו של דניאל בלוך [גיליון 450], על נסיבות בחירתו לנשיאות, של קציר ז"ל. כדאי אולי בהקשר זה, לפנות אל בלוך, שמא יבהיר גם פרשה קטנה אחרת.

כזכור, נינה קציר ע"ה ביקשה "להיטיב עם החיילים" בחורף הקשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. וכנראה בעצת ידידים מביני דבר, שאני משבח אותם על עצתם הנבונה, רכשה עבור חיילי צה"ל 800 גיליונות של כתב העת הפורנוגראפי "פלייבוי", לשם חלוקתם בין היחידות. הימספר הזה זכור לי משום מה על דיוקו.

כמו אזרחים וחיילים רבים בארץ, הופתעתי אז מהמתקפה המוסרנית הצבועה שנערכה על הגב' קציר. התקשורת רעשה בעניין. הכיצד? פלייבוי לחיילי צה"ל? מעשה נורא, מביש ומשפיל. ועוד ביוזמתה של הגברת הראשונה בארץ?

אין לי אלא רק מה שאני זוכר. הייתי חייל מורעב לפורנוגראפיה בתלי הבזלת הגבוהים של "המובלעת הסורית", כמו אלפי אלפי חיילים אחרים, סדיר קבע ומילואים, ומתנדבים רבים, בתעלת סואץ ומעבר לה ובמובלעת הסורית ולאורך גבולות ירדן ולבנון. עצירת חלוקת החוברות של הפלייבוי גרמה לחיילים אכזבה רבה. לימים שמעתי שאין זו כל האמת, ושהחוברות אכן מצאו את דרכן אל הצבא. היש בין קוראי "המגילה הלילית העפה" של בן עזר, מי שיכול לשפוך אור על הפרשה? 

וכן אולי רצוי להביא לידיעת הקוראים של בן עזר, חובבי התיאטרון, שמשפחת קציר הקימה מרכז תיאטרוני בירושלים, על שם בתם השחקנית נורית קציר שמתה בנסיבות עצובות. ודאי יש מי בין הקוראים שיוכלו להוסיף פרטים בעניין.

אהוד: המסתורית, זה היה עוד בימי רווקותה, הצטלמה והתראיינה לכתבה גדולה שהתפרסמה בירחון "את" לפני אותה מלחמה, ולאחר המלחמה נשלחו כל עודפי הגיליון לקריאה לחיילי צה"ל, ללא צנזורה, והיא זכתה לכבוד רב בזכות דעותיה הרווקיות הנועזות ויפי מראיה, עד שנבהלתי מעוצמתו של צה"ל ונשאתי אותה לאישה.

* * *

בשם המסורת הערבית המפוארת

אובמה יתיר מילת נערות מוסלמיות בארה"ב!

בנאומו בקאירו הזכיר אובמה כי שלא כמו צרפת הגזענית, זו שלא מזמן ביטלה את העבדות ואת האפלייה וההפרדה מטעמי צבע העור, אך עדיין אוסרת על הנשים המוסלמיות את הרעלות (החיג'אב) – ארה"ב מתירה בשמחה ובגאווה את הרעלות כי הן חלק מהמסורת המוסלמית המפוארת של החבאת האישה מעין זר והיותה קניין הגבר לכל דבר, "ובהזדמנות זו עליי לבשר לכם," הוסיף לקול תשואות הקהל המצרי (שחי על דולרים אמריקאיים) שהתכנס באולם המפואר של אוניברסיטת קהיר, "כי החלטנו להתיר בארה"ב גם את מילת הנשים כלומר כריתת הדגדגנים של בנותינו המוסלמיות הצעירות ויפות התואר שתהיינה מעתה חופשיות לבחור לעצמן את מילתן כמו גם את רעלתן כדי לשמור על הצניעות והטוהר של העולם המוסלמי הנאור שהוא ערש התרבות האנושית כמו שכתוב בתנ"ך הקדוש הקוראן."

* * *

משה ברק

הקפיטן ג'וני

הקפיטן ג'וני הפקודה נתן:

העוגנים הרימו, הוי חבר הספן!

הפקודה מילאנו, חיש קל כבזק

בלילה השתכרנו ביין וקוניאק

חיש קל השתכרנו, כל מלחי הצי

בלילה הצטרכנו סיר לילה להוציא

גירסת עמי יובל

תודה לעמי יובל על התגובה. זה טיבו של פולקלור, מכיוון שאני גדול בעשור מעמי יש להניח שגירסתי קרובה יותר ל"מקור". לפי החרוזים המדוייקים יותר: נתן/שטן; ברק/מרק. גם "סיר לילה להוציא". הולם יותר לאוכלי מרק מאשר לשותי קוניאק. גם בזמני כבר החליפו בין "שטן" שלא היה מושרש במערכת הערכים החלוצית, ל"ספן" שהיה יצירתי וחיובי יותר. אך לקפיטן מתאים יותר לפנות למלחיו בקללת זירוז "חבר השטן".

אין כאן נכון ולא נכון. כל דור וכל מקום משנה "מתקן" ומתאים את הדברים לתקופה ולחברה ולהווי שלו. אך כמובן, נותרה השאלה: מי חיבר זאת איפה ומתי. כזכור מוזכר "טוממאי איש הפילים" ב"ספר היער" של רודיארד קיפלינג.

בתקוה שמישהו יגלה...

משה ברק

לאהוד אישית,

עמי יובל מזכיר זיכרונות בי"ס "אליאנס" ובתים בחיפה, שסיפרתי בעת שהשתתפתי לצד יעקב שורר בטיול באותם מקומות. לבסוף הגשתי למשתתפים שתי כתבות שלי המתארות את ה"אליאנס" בשנים שלפני הקמת המדינה. יש לדעתי מקום להם גם בחב"ע

משה

הקפיטן ג'וני, פקודה נתן

העוגנים הרימו, הוי חבר השטן

את הפקודה מלאנו חיש קל כברק

כולנו השתכרנו מיין ומרק

כולם אכלו שתו כל מלחי הצי

בלילה הצטרכו, סיר לילה להוציא

הי טומאי איש פילים

הפליג למרחקים

הלך תפס טומאי קטן

הלביש לו תחתונים

זו גירסתי.

המוזיקולוג נתן שחר קיבל מידי את הנוסח שלי והוסיף כי הוא העתיק "מפנקס שירים" של מישהו מבני התקופה, שגמר את השיר במילים: "הלביש לו תחתונים ורודים."

* * *

דבר חבורת אוהדי אובמה בישראל – מול מתנגדיהם כגון אהוד בן עזר שבא מבית מדרשו של הרב כהנא

אהוד ידידי היקר,

מבקש להביע תודתי לידידיה יצחקי, אשר היטיב לבטא גם את עמדתי וחסך ממני, בצוק עיתים זה, לישב ולהסביר את אותם הדברים. כל שכתב יצחקי, נכתב בצורות שונות, לא רק על ידי גדעון לוי, יואל מרקוס, עקיבא אלדר ושולמית אלוני, אלא גם על ידי ארי שביט, אשר אינו חשוד בהיותו חלק מ"המחתרת השמאלנית", אלא בוחן דברים לאשורם ובעל הבנה ושכל ישר.

כמובן שכל אחד כתב את הדברים באופן שונה, אולם עד אנה, אהוד ידידי??? האמנם כולם תמימים ורק ישראל כץ (בקושי) והאיחוד הלאומי, שבו יושבות אושיות מבית מדרשו של הרב כהנא אינם תמימים?

אין כאן עניין של אהדת הערבים, או של שנאת ישראל. אם מדובר בריאל פוליטיק, לא ייתכן כי נמשיך להשלות עצמנו הכיבוש לנצח, בעוד שמחיר האשלייה יהיה טירפוד כל מאמציה של ארצות הברית, הנועדים להביא, לאחר יותר ממאה שנה, קצת שקט למחוזותינו.

 לגבי תוכניותיו של אובמה, ולגבי נחישותו, אצטרף לברכתו של גדעון לוי לאובמה מהבוקר (4.6.2009): סע לשלום!

 אלי יזרעאלי

אהוד: רוח עיוועים נכנסה בך ובמתקרנפי "הארץ" שאתה מתפעל מהם. אובמה מנסה למצוא חן בעיני הערבים בכך שינסה לזרוק את ישראל לכלבים (הוא לא יצליח!) – אין לכך שום קשר לתהליך השלום כי אובמה אינו נוגע ממש בשום בעייה רצינית כמו למשל הגרעין האיראני או עזה-חמאס מול הרשות הפלסטינית בגדה-פת"ח – שרוצחים כיום מדי יום אלה את אלה בברכת איראן, ושעל כן שום פינוי התנחלויות, בנוסף לאלה שפינינו בעזה, לא יקרב את השלום אלא את טילי חמאס לביתך אלי, בתל-אביב! אז איך אפשר להיות טיפש כל כך? תמהני עליך.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

לקראת שבוע הספר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית עם פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.

7. חייו ויצירתו של המשורר החרמני חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

יהודֵי-לפני-השואה בארץ-ישראל יוחזרו לארצות מוצאם

בעקבות נאומו המדוייק מבחינה היסטורית והמבריק מבחינה דמגוגית של פרופ' ברק אובמה בקהיר במסגרת "שתי מדינות לשני עמים" – מתברר שבהסדר הסופי, רק יהודים שהגיעו לארץ-ישראל ולישראל אחרי השואה, הם, משפחותיהם וצאצאיהם – יורשו להישאר ולהתגורר בישראל. כל שאר היהודים, הם וצאצאיהם, אלה שהגיעו לארץ-ישראל לפני השואה, דינם כדין הפליטים הפלסטינים "המושפלים מדי יום ושואפים לחזור לבתיהם כדי שלא עוד יסבלו את כאב העקירה," כדברי הסכל – ואילו היהודים הפלסטינים יחזרו לארצות מוצאם ברחבי העולם, לפי אותה אמת מידה אובמית צודקת; ואם תסרבנה המדינות האלה לקבלם יפונו להם מקומות בשמורות של האינדיאנים ברחבי ארה"ב. לצאצאי מושבות העלייה הראשונה והשנייה ומייסדי תל אביב תהיה שם זכות קדימה ויקבלו אוהלים טובים יותר וגם סיוע של אונר"א עד קץ הימים.

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר בערוץ 23

ביום חמישי, 11.6.09, בשעות 8.00, 12.00 ו-18.45

ישודר בתוכנית "המועדון" בהנחיית דליק ווליניץ

ראיון עם אהוד בן עזר

על היחסים בין עולם הספרים לעולם האינטרנט

ועל ספרו החדש "ספר הגעגועים"

* * *

רות ירדני כץ

מפורסמים מאבדים עצמם

אהוד, ערב טוב. מה שלומך? צדקת מאוד. נכדתי הקטנה והשנונה לא מתכוונת בשום מצב להיות פוליטיקאית כדי שהשתן לא יעלה לה לראש [גיליון 450]. אני מסכימה איתה והיא איתך. אבל אנחנו ממשיכים קדימה. הנה –

כמו כולם גם אני הופתעתי ממעצרו של דודו טופז בעקבות החשדות שהוא זה שכר עבריינים לתקוף אנשי תקשורת. טופז כישרון בלתי רגיל, בדרן ויוצר שהצחיק אותנו, ריגש אותנו עד דמעות, עשה טוב להרבה אנשים כנראה איבד את הצפון. שנים רבות שמענו וראינו אותו, ומי לא הכיר אותו? טופז הגיע לכל ישראלי וכל מי שנשאל מכיר אותו. עד שהתהילה ברחה ממנו והוא לא הצליח בשנים האחרונות לחזור לקידמת הבמה, ועובדה זו כנראה הביאה אותו לנקום באלה שדחו אותו. הוא הודה, וזה נורא. מאוד מצער. דודו טופז איבד כל מה שהשיג, והוא רק גיבור מקומי.

אמנים מפורסמים בקנה מידה עולמי, בכל התחומים, לא עמדו במתח התהילה, רבים לא ידעו כיצד להתמודד עם ההצלחה ובוודאי שלא ידעו להתמודד עם הכישלון. אמנים מהשורה הראשונה בתחום הספרות, הציור, הפיסול, הקולנוע, הזמר והמוסיקה פגעו בעצמם או באחרים. מחיר התהילה הוא יקר מאוד והכישלון הוא נורא מכל. הצייר הנודע ואן גוך נחשב לאחד הציירים ההולנדים החשובים ביותר, לצד רמברנדט ויאן ורמר. במהלך חייו לא זכה ואן-גוך להצלחה, וסבל מדלות ועוני. אחיו תיאו תמך בו כלכלית ונפשית לאורך כל חייו הקצרים. העובדה שהוא לא זכה להכרה בעודו בחיים הביאה אותו לידי שיגעון. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו בירייה, אחרי שלקה במחלת נפש וראייתו הידרדרה. בן 37 היה. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

אדית פיאף, זמרת שאנסון צרפתיה מהגדולות בכל הזמנים. פיאף היתה אחת מהזמרות הצרפתיות האהובות, והפכה לסמל לאומי. המוזיקה שלה שיקפה את חייה המורכבים, המסובכים והעצובים. בילדותה גדלה בבית-בושת של אימה. הופעותיה היו מחשמלות ושיריה הידועים הושרו בכל מקום, שירים בעיקר עצובים. שירה המפורסם, "אינני מתחרטת על דבר", ביטא יותר מכל את הלך רוחה. את השיר כתב עבורה מישל ווקאר והלחין שארל דומון. פיאף אמרה על השיר "זה השיר שלו חיכיתי כל חיי," – "השיר הזה הוא אני." השיר ריגש את הקהל באולימפיה עד דמעות, בגלל שכולם ידעו שפיאף היתה חולה מאוד ולא נותר לה עוד זמן רב לחיות. היא היתה אלכוהוליסטית וחלתה בסרטן הכבד. ניהלה אין-ספור רומנים סוערים, ומתה בגיל 48.

רומן גארי או בכינויו הבדוי המאוחר אמיל אז'אר, סופר בעל שם עולמי שזכה בפרסים חשובים, סבל מדיכאון ושם קץ לחייו ביריית אקדח בגיל 66. הוא התאבד בשיא תהילתו אחרי שכתב שני ספרים מדהימים בשם הבדוי. "כל החיים לפניו" ו "חרדתו של המלך סלומון". את הספר "עפיפונים" כתב בשמו האמיתי ובסופו הוא מגלה לקוראיו למה ומדוע השתמש בשם הבדוי אמיל אז'אר.

 בילי הולידיי, זמרת ג'אז אמריקאית שחורה, מהחשובות במאה ה-20. זמרת אדירה שהתחילה את דרכה כזונה. היא הגיעה להישגים בלתי יתוארים. שיתפה פעולה עם גדולי הג'אז כמו: ארתור מילר, לואי ארמסטרונג, כלסטר יאנג, קאונט בייסי, אלה פיצירלד ומי לא. בילי הולידיי היתה מכורה לסמים ואלכוהול, וחייה היו מלאי אלימות פיזית. היא נפטרה בגיל 39.

השחקנית נטלי ווד מילאה כמה תפקידים בלתי נשכחים "במרד הנעורים", "זוהר בדשא" ו"סיפור הפרברים" ובזכותם הגיעה לפירסום עולמי. ווד בת למשפחת מהגרים הגיעה לארצות הברית מרוסיה. אימה דחפה אותה לבמה בגלל שמגדת עתידות צוענייה ניבאה לילדה שתהייה כוכבת. בגיל 47 נקטעו חייה ולא ברור אם הוטבעה, טבעה או התאבדה.

מריה קאלאס, זמרת האופרה הפופולראית והידועה, בעלת קול הסופראן המדהים, שהופיעה בכל בית אופרה נחשב בעולם וקנתה מיליוני מעריצים. הצלחתה המקצועית היתה אדירה. חייה הפרטיים פחות, הם לא היו גן של שושנים. היא עזבה את בעלה לטובת איל הספנות היווני אונסיס. אבל אונסיס עזב אותה לטובת האלמנה ז'אקלין קנדי. קאלאס שבורת הלב אמרה לפני מותה: "קודם איבדתי את קולי, אחר כך את גזרתי ואחר-כך את אונסיס."

מריה קאלאס מתה בגיל 53 ועד היום לא יודעים ממה ולמה.

אהוד: אודה ולא אבוש שאני כלל לא ידעתי שדודו טופז כבר לא פופולארי וכי הוא שחקן נידח. אני הייתי בטוח שבזכות הפרסום הרב שלו הוא עדיין כוכב כמו שגם חנה רובינא ואהרן מסקין היו כוכבים כל ימיהם ולא משנה אם שיחקו או כבר לא שיחקו הרבה בשנותיהם האחרונות.

* * *

אהוד בן עזר יחתום על ספרו החדש "ספר הגעגועים" בדוכני כנרת זמורה ביתן בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב רק פעם אחת ביום ראשון 14.6.09, משעה 20.00 עד 21.00. אם יהיו פקקי תנועה עקב האירוע החד-פעמי אפשר להגיע בשירות הליקופטרים לגג העירייה ומשם לרדת באומגה לכיכר. סימני היכר לסופר – בן 73, שמן אך לא קירח, חותם ב"פארקר 51" שחורה בת 47 שנים עם מכסה כסוף שבה כתב את ספריו עד לעידן המחשב באותה ציפורן מקורית. כן, אצלו עט היא ממין נקבה.

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים הנידחים

לקראת שבוע הספר 2009

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם",  

 אסטרולוג, 2001).

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",

 אסטרולוג, 2001).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי

 נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת

 הסופרים, 1992).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997

 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.

 מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, 1955-1955, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

הערה: ייתכן שאחדים מהספרים הנידחים שיצאו לאור בהוצאת אסטרולוג ניתן עדיין להשיג בהוצאה שרכשה ממנה את המלאי – והיא הוצאת משכל של "ידיעות אחרונות", טל. 03-7683333. ואילו כל אלה ברשימה שאזלו כליל, גם במשכל, שוויים כיום מאות שקלים העותק כי לעולם לא יידפסו מחדש וכנראה גם לא תצא לאור מהדורת כל כתבי אהוד בן עזר אף על פי שהוא עומד מאחורי כל מילה שכתב בספריו.

ועל אלה יש להוסיף:

1. "אסתר ראב / כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר. זמורה, ביתן 1988, מהדורה שנייה מורחבת, 1994, 2001 ואילך).

2. "אסתר ראב / כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001).

* * *

מכתב ממחמוד עבאסי משפרעם

ידידי ורעי היקר אהוד,

הרבה ברכות ושלומות,

ספרך "ספר הגעגועים" ריגש אותי ועורר בי נוסטלגיה לאותם ימים מדהימים שנהניתי בהם במכמני יצירתך המאלפת עת תרגמתי בהם את סיפור המאדאם אום-אל-טך, ומים רבים עברו, ושפע של מים זרמו בירדן מאז, וכמיהתנו לשלום המיוחל לא התגשמה, וכמוך אתגעגע גם אני לשלום שלא היה, וליבי מלא תפילה כנה, שיתחולל נס ויביא עימו את השלום שאנו מצפים לו.

דיפדפתי בעניין רב וריחפתי בחוויות ילדותך המאלפות, אעשה כמיטב יכולתי לתרגם כמה פרקים ואפרסמם בכתב העת "אל שרק", שאני עורך מאז 1970 (39 שנים) עם מבוא עליך ועל יצירתך בפינה הקבועה מאז היווסדו של "אל שרק" – "אשנב על הספרות העברית".

עם חופן מלא של געגועים ואיחולים לבביים והמשך יצירתיות מאלפת,

שלך בידידות,

מחמוד עבאסי

ד"ר מחמוד עבאסי הוא סופר, מתרגם ומו"ל משפרעם, עורך כתב-העת הספרותי "א-שרק" והבעלים של הוצאת "אלמשרק" בשפרעם. במשך שנים רבות הוא פעיל מאוד בקירוב הספרות העברית לקורא הערבי ובהוצאה לאור של ספרות ערבית בארץ.

* * *

על הספר עפיפונים ועוגיות שוקולד

מאת רות ריכטר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "קריאת כיף", עורכת יונה טפר, איורים הילה חבקין

הספר "עפיפונים ועוגיות שוקולד" מספר את סיפורו של אלכס, עולה חדש בן תשע, שעלה לארץ עם סבתו ועם הוריו. בישראל הוא מתקשה בקליטת השפה, ונאלץ להילחם בתחילה בסטריאוטיפים המקובלים על חבריו החדשים בישראל. חברתו עדי, שכנו סבא ארנסט וכלבו הנאמן נושי מסייעים לו ותומכים בו. קשיי הקליטה של הוריו ושל סבתו מתגלים גם הם לקורא הצעיר דרך עיניו של אלכס, השואף להפיג את בדידותו בחיק המשפחה ולמצוא את מקומו בקרב התלמידים.

הספר כתוב בנימה אופטימית ומיועד לילדים בכיתות ב'-ד'. איוריה של הילה חבקין מקרבים את הגיבורים ללב הצופים הצעירים, ומעשירים את חוויית הקריאה בספר.

זהו ספרה השביעי של רות ריכטר. ספריה האחרים יצאו בספרית מעריב, כרטא ירושלים, גוונים, דני ספרים ומכון מופ"ת.

[דבר המפרסם]

* * *

דודו פלמה

התשמע קולי

לקובי ואורית וינר

"הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –"...

הַמִּלִּים, מִשְׁתּוֹקְקוֹת כָּל כָּךְ לְהַגְדִּיר אֶת הַמֶּרְחָק

שֶׁבֵּין הַמָּקוֹם שֶׁל הָאָדָם לַמָּקוֹם שֶׁל הָעוֹלָם,

הִכּוּ וְחָזְרוּ וְהִכּוּ כְּקִינָה מְיַלֶּלֶת בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

שֶׁל מִזְרָע עַל צֶלַע הַגִּבְעָה, מְבַקְּשׁוֹת כָּל כָּךְ

לָגַעַת לְפָחוֹת עוֹד פַּעַם אַחַת בְּמָה

שֶׁהוּא כְּבָר כָּל כָּךְ בִּלְתִּי נִתָּן לִנְגִיעָה

וְאָז הֵחֵלָה רוּחַ קְרִירָה לְצַנֵּן אֶת חֹם הַיּוֹם, וּמִשָּׁם,

מִבֵּית הַקְּבָרוֹת הַמַּאֲפִיל וְהוֹלֵךְ לְעֵת עֶרֶב, אֶפְשָׁר

הָיָה כְּבָר לִרְאוֹת אֶת גִּבְעוֹת פַלַשְׂתִּין וּצְרִיחֵי מִסְגְּדֶיהָ

נִשְׁקָפִים בָּאֹפֶק שֶׁמֵּעֵבֶר לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל וּשְׂדוֹתָיו הַיָּפִים,

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל, דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל, נוּמָה עֵמֶק אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת...

וּמִמַּעַל, בָּאֲוִיר הַשָּׁקוּף, מֵעֵבֶר לַגַּעְגּוּעִים, מֵעֵבֶר לַמִּלִּים

וְלַזְּמַן חֲסַר הָאוֹנִים שֶׁל הָאָדָם, כְּמוֹ הָלְכָה וְנִתְרַקְּמָה

לְהֶרֶף עַיִן בָּבוּאַת חֶסֶד דְּמוּתוֹ הַמִּתְרַחֶקֶת וְהוֹלֶכֶת

שֶׁל שָׁקֵד... הֲתִשְׁמַע קוֹלִי רְחוֹקִי שֶׁלִּי, הֲתִשְׁמַע קוֹלִי

בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ... אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד...

יַקִּירִי, נִגְמְרוּ לִי הַמִּלִּים.

* * *

ד"ר גיא בכור

סוד הקשר בין המהפכה לטרור:

האם נוצר חלון הזדמנויות נדיר בלבנון ובאיראן?

עד שחיזבאללה, איראן, חמאס, השמאל הערבי והאינטלקטואלים יתחילו להגיב ברמת הטרור על נאום אובמה, ייקח עוד כמה שבועות, וכאן נוצר חלל מעניין. דווקא בחלל הזה מתקיימים שני אירועי בחירות באיזור: ביום ראשון הבחירות בלבנון, וב-12 ביוני באיראן. התסריט של נשיא אמריקני ידידותי הוא סיוט של חיזבאללה ושל אחמדינג'אד, שבנו את כל מערכת הבחירות שלהם על האיבה לאמריקה ועל איבת אמריקה להם. והנה, אין איבה, לכאורה. הם מאבדים בכך את הלגיטימיות לתביעתם לשלוט!

הכלל במזרח התיכון הוא פשוט, והוא כלל נצחי, שאין להתעלם ממנו: ככל שהקריאה לשינוי תהיה חזקה יותר, כך ריאקציית הטרור שתבוא בעקבותיה תהיה אלימה יותר. מהפכת אוסלו הולידה את הדם והפיגועים, עד שנבלמה. קריאת הדמוקרטיה של הנשיא בוש והפלת סדאם חוסין הולידו את הזעזועים האדירים שחווה עכשיו המזרח התיכון, ועכשיו אובמה.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה עדיין אינו מבין איזו ריאקציה נוראה תוביל קריאת השינוי שלו, שכן הוא העז ונגע בכל קודשי העולם הערבי, ועל נגיעה כזו, המזרח התיכון לא סולח.

הוא קרא להם להשלים עם ישראל.

הוא קרא להם לקיים נורמליזציה עם ישראל, על הטכנולוגיה שלה.

הוא רוצה שהם יישבו את הפליטים הפלסטינים אצלם.

הוא מבקש לפתור באמת את הבעיה הפלסטינית.

הוא "הסתנן" אל לב העולם הערבי לצורך קריאת השינוי שלו.

הוא קרא להם להכיר בשואה, ביהודים, באחר.

הוא קרא להם לצאת נגד האסלאם הרדיקלי, הפוליטי, בעצם נגד השיח השולט היום בעולם הערבי.

הוא קורא להם להיפתח אל המערב.

הוא קורא להם ליישם דמוקרטיה וזכויות אדם.

הוא רוצה להיות שליט העולם, גם העולם המוסלמי, הוא יודע טוב מהם הכול, הוא מבקש לשלוט במזרח ובמערב, ומה לא?

אובמה אינו יודע את מה שחז"ל כבר לימדו אותנו: "תפסת מרובה לא תפסת" או את האימרה האמריקנית דווקא – more is less – הוא רוצה הכול, וסופו, כמו קודמיו, שיקבל אפס. כבר ראינו זאת בעבר, כאשר כיניתי זאת קסם האחוזים המתהפכים. זו היהירות בהתגלמותה.

נפוליאון בונפרטה, מנהיג גדול ויהיר, כמו ברק אובמה, רצה לכבוש את העולם. אני ואני. רצה להראות לעולם מיהו נפוליאון. יהירות, מגלומניה והתרסה נגד ההיסטוריה. את חייו סיים גלמוד ועזוב על תאוותו הזו, על אי מרוחק של כלא.

על דברים הרבה פחות נוקבים האיזור שלנו סער. ככל שהקריאה לשינוי גדולה יותר, הריאקציה קשה יותר, בעיקר מכיוון אירגונים אסלאמיים כמו גם נותני הטון במחנה השמאל הערבי. שני אלה רואים בארצות הברית "החדשה" איום קיומי, ועל כך אין סליחה. בוש היה אוייב, אך אוייב מובחן. אובמה הוא אוייב בתחפושת, ולכן לפי תפיסה זו מסוכן יותר. השפעתו עלולה להיות מבחינתם קטלנית יותר, שכן הוא מחבק את המוסלמים חיבוק דוב. הוא מרדים אותם, לכאורה.

ככל שהשינוי גדול יותר, כך תגובת הנגד תהיה חזקה יותר, ובאיזור שלנו זה בא לידי ביטוי בטרור ובשפיכות דמים. בוש הפך את השלטון בעיראק מסוני לשיעי, ותגובת הנגד היתה ועודנה איומה ונוראה. השאה של איראן הפך את ארצו לחילונית, ותגובת הנגד של ח'ומייני היתה קשה. מכאן אנחנו מבינים שעוד תגיע תגובת נגד גם למהפכה של ח'ומייני, זה רק עניין של זמן. הכלל הרי עובד לשני הכיוונים.

אנשים בכל העולם פוחדים משינוי. ייתכן שהם יודעים ששינוי מחוייב המציאות, אך באותה שעה הם פוחדים ממנו, כפי שאנחנו יודעים שיש לסיים בצורה זו או אחרת את עניין השטחים, אך אנחנו גם מאוד פוחדים מן השינוי הזה, ובמידה של צדק.

מקיאוולי טען כי כל מנהיג המטיף ומבצע שינוי חייב לאחוז בנשק, אחרת לא יוכל לכפות את השינויים שלו, אך מקיאוולי גם הוסיף כי מנהיג שנשען רק על כוח הזרוע, סופו שייפול.

ולכן, בשל עניין הפחד, כל מהפכה עולמית גררה בעקבותיה מהפכת נגד, שבה אנשים חזרו אל המסורת הישנה, מבלי להודות בכך. כל שינוי מפחיד, במיוחד באיזור השמרני, הקפוא שלנו. זהו איזור של פחדים, ואובמה נגע, מבלי שידע, בעצבים החשופים ביותר. הוא נגע בפחדים של כולם, ואלה עוד יגיבו.

לאלקאעדה, למשל, נוצר עכשיו צורך קיומי לפיגוע גדול בארצות הברית או באינטרסים שלה, שכן לפי תפיסת אלקאעדה אמריקה שוב מתערבת וחודרת לענייני המוסלמים. זו הסיבה שבן לאדן יצא עם קלטת איומים חדשה דווקא ביום נאומו של אובמה. הוא מבין למה. הנשיא מובארק, בקיא גדול בכללים הנסתרים של המזרח התיכון, ידע שהרוח שאובמה מביא לכאן עלולה להיות נוראה, סופה גדולה, ולכן בחר שלא להיות נוכח בנאום. גם הוא יודע למה.

זו היתה דרכו של האסלאם להתפשט: הוא היה שינוי ורפורמה גדולים במאות השביעית עד לעשירית, ולכן היכן שהגיע השאיר בדרך כלל מסורות חברתיות איזוריות קיימות, כדי שלאנשים יהיה קל יותר להתרגל לדת החדשה, שברוב המקרים נקלטה בכפייה ובאלימות. כך למשל, תופעת מילת נשים, שקדמה לאסלאם, והאסלאם השאיר אותה.

אלא שעד שחיזבאללה, איראן, חמאס, השמאל הערבי והאינטלקטואלים יתחילו להגיב ברמת הטרור, ייקח עוד כמה שבועות, וכאן נוצר חלל מעניין. דווקא בחלל הזה מתקיימים שני אירועי בחירות באיזור: ביום ראשון הבחירות בלבנון, וב-12 ביוני באיראן. התסריט של נשיא אמריקני ידידותי הוא סיוט של חיזבאללה ואחמדינג'אד, שבנו את כל המערכת הבחירות שלהם על האיבה לאמריקה ועל איבת אמריקה להם. והנה, אין איבה, לכאורה. הם מאבדים בכך את הלגיטימיות לתביעתם לשלוט!

נכון שבעוד כמה שבועות הם יתחילו להסיט ולפגוע בארצות הברית, כדי להרוס את התקווה, אך לבחירות האלה הם עדיין לא יספיקו. ולכן הסיכויים שממשלת הקואליציה של חרירי, ואויבי אחמדינג'אד יזכו בבחירות הקרובות, עולה.

כך שנכון הוא שככל שהשינוי גדול יותר כך עולה הטרור, אך כאן יש חשיבות למימד הזמן. אוייבי התקווה עדיין לא הצליחו להתארגן. זהו חלון הזדמנויות, שייתכן כי אובמה לקח אותו בחשבון מבחינת עיתוי הנאום, ואולי לא. בעולם הערבי נוהגים לומר שאובמה רק מדבר, אך בינתיים לדיבורים שלו יכולה להיות השפעה אמיתית בקלפיות, ולכן גם השפעה מוחשית על מדד הרדיקליות במזרח התיכון.

6.6.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

לחברי ועמיתי היקרים,

הנכם מוזמנים לטכס הענקת ספר היצירות של ילדי ישראל לשנת תשס"ט

הטכס יתקיים באולם "צוותא" ת"א, רחוב אבן גבירול 30

ביום חמישי ה-11.6.09, בשעה 16.00

בהנחייתו של הסופר והעיתונאי מאיר עוזיאל,

בהשתתפותם של בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל

משה מיטלמן, מנכ"ל האגודה

דוד בן קיקי, יו"ר סומליו"ן, אגודת הסופרים לילדים ונוער

השופטת ומעניקת "פרס אגודת הסופרים" ליצירה מצטיינת –

השחקנית והסופרת חני נחמיאס, ועוד

בברכה, ריקה ברקוביץ, מנהלת התחרות

מעבר להענקת ספר היצירות לכל הזוכים בתחרות, חברים תרמו פרסים חשובים נוספים המוענקים במהלך הטכס ובהם זוג כרטיסי טיסה לאילת, ארבעה תקליטורי יצירות, שירים מקובץ זה שהולחנו, ועוד

אם יש ברצונכם לתרום את הפרס שלכם לאחד או לכמה ממחברי היצירות בבקשה התקשרו 050-8622276, 03-9660057

* * *

ישראל הר: למי שייכים האופניים והאופנוע?

למכתב עיתי/חדשות בן עזר

שלום וברכה לכם אהודים יקרים,

אני החתום מטה רוצה לדעת מי נתן רשות לקשור לעמוד חשמל במדרכה הצרה אופניים בצבע שחור-לבן וטיפונת יותר למעלה אופנוע שחור שמספרו 52-674-63 וממש בשביל המרוצף בכניסה לביתי אופנוע בצבע ירוק שמספרו 67-918-35. תאמרו מחלקת התחבורה בעיריית תל אביב יפו – ובכן נסו וכעבור שבוע בבוקר מוקדם או בלילה מאוחר תקבלו צילצול מעיר מתים וקול מתוק/מר ישאלכם: כן, במה נוכל לעזור? וכאשר אני שואל: מי מדבר? אל מי צילצלת? אין קול ואין מענה

פשוט ניחשתם – ניתוק ו... את מספרי האופנועים ולמי הם שייכים ביררתי: לגרים בבניין שבו אני מתגורר מאז פברואר שנת 1977 – הם לא שייכים. לידיעתך אדון ראש העירייה מר רון חולדאי. וכל רחוב בן יהודה בכניסה לשופר סל ומתחנות האוטובוסים קווי מספר 4 ו-10 מלאים צואת כלבים

תודה לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

יִשְׂרָאֵל הַר

רופין 14/א תל אביב יפו מיקוד 63576

* * *

הפריץ אובמה, בחברת יהודִי החצר החנפן שלו אלי ויזל, מבטיח בבוכנוואלד ליהודים (שרובם אזרחי ארה"ב המצביעים עבורו) הגנה מפני אנטישמיות והכחשת השואה. אבל האנטישמי המסוכן ביותר הוא אובמה עצמו, שאינו מכיר שום נימוק לתהליך הקמתה ולהצדקתה של ישראל מלבד השואה, ועושה כל שביכולתו להחליש את ישראל ולבודד אותה לגורלה בעוד הוא מבטיח חסות וביטחון לנתיניו היהודים בארה"ב!

* * *

אסתר גמליאלית בת ה-90, כפי שצויין במכתב העיתי

סמדר שיר: "אסתר גמליאלית, 'גרון הגעגועים התימני', חגגה בפורים את יום הולדתה ה-90. לא רבים יודעים שהיא עדיין חיה. גם אני חשבתי שהיא כבר עברה מהעולם, עד שנתקלתי במאמר שפירסם משה ברק [בן ה-83] מקיבוץ גבת בעיתון האינטרנט של אהוד בן עזר, ובו כתב: 'משנות ה-50 האזנו לשושנה דמארי שריגשה אותנו בשיר 'הטנדר נוסע', שכתב יעקב אורלנד והלחין משה וילנסקי. … השיר ריגש דור שלם, חיזק ועודד, אך זה קרה כשביצעה אותו אסתר גמליאלית, בקול הזמיר המרטיט שלה, בימים ששושנה דמארי עוד היתה נערה לא מוכרת."

מתוך הכתבה של סמדר שיר על אסתר גמליאלית: "ציפורניים שלופות", "7 לילות", "ידיעות אחרונות", 5.6.09. אכן, יש גם מי שמצטט אותנו נכון.

* * *

Ehud,

I enjoy your emails immensely. I don’t know how to thank you but your voice is so important to be heard. Why don't you write in a more popular forum ? It would be of great value to the public to read your writings.

Keep up !!

Yitz Stern

I have tried but the only place where I can express my views without being distorted or censored or being refused is in Ben-Ezer's Newsletter

Ehud

* * *

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "אינני יודע בדיוק מה זה אמריקאי אבל ברק חוסיין אובמה נראה לי יותר ערבי מאשר אמריקאי. ערבי מפלסטיק."

* * *

אהוד בן עזר יקיר מוזיאון נחום גוטמן

26.5.09

אהוד היקר,

אני שמח להודיעך כי הוועד המנהל של המוזיאון החליט בישיבתו מיום 25.5.09 להעניק לך את תואר יקיר המוזיאון. תואר זה יחולק – בפעם הראשונה בתולדות המוזיאון – בערב הגאלה ביום 29.6.09 שיחל בשעה 19.30 במלון דויד אינטרקונטיננטל. נשמח לארח אותך ואת בת-זוגך בערב זה.

בברכה

רוני דיסנצ'יק

מנכ"ל

* * *

המכתב העיתי ב"מקור ראשון"

לד"ר אברהם וולפנזון שלום וברכה.

אמנון לורד מזכיר במאמרו היום ב"מקור ראשון" [5.6.09] את מאמרך שפורסם במכתב העיתי באינטרנט של אהוד בן עזר על אהרון ברק. ניסיתי לקבל אותו דרך האינטרנט אך לא הצלחתי. איני מתמצא בחיפוש באינטרנט. אודה לך אם תשלח לי מאמר זה דרך האינטרנט. דעתי על האיש שלילית ביותר. אך לא רק על האיש כי אם על כל מערכת בתי המשפט ושיטת השפיטה בה. חייבים לבצע בדק בית יסודי בכל שיטת השפיטה בארץ אשר מובילות אותנו לאבסורדים הפוגעים בקיומנו.

בשבת שלום ובברכה,

ד.ש.

פרופסור אמריטוס לפיסיקה

אהוד: נודה למי מקוראינו שישלח לנו את גזיר העיתון לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב 61211. ולהן האתר החדש , בו אפשר לקרוא את העיתון בתנאים מסויימים:

http://www.jtimes.co.il/

* * *

אהוד: מקסימום לא יתנו לנו ויזה לביקור בארה"ב

שלום אהוד היקר,

קבל נא את הערכתי הרבה על הבעת דעתך הגלויה והישירה כנגד הנשיא אובמה – אני מלאת התפעלות מן הקול העז, הצלול, האמיץ והנועז שלך... שאין דומה לו...

תודה וברכה,

יעל י.

* * *

הכיבוש אשם בדוּדוּ

מכובדי,

נשאלת אצלנו השאלה, מה הניע את "הראשון בבידור" דודו טופז לנקוט מעשי אלימות קשים בידי שליח. מה, לא ידעתם מה הסיבה לכל מעשי האלימות בישראל? הכיבוש, רבותיי, הכיבוש כמובן. מה רוצים מדודו?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

נאום ומכתב: נוויל צ'מברליין ונעמי רגן

Neville Chamberlain, House of Commons, October 3, 1938

"In my view the strongest force of all, one which grew and took fresh shapes and forms every day was the force not of any one individual, but was that unmistakable sense of unanimity among the peoples of the world that war must somehow be averted..... The peoples of the British Empire were at one with those of Germany, of France and of Italy, and their anxiety, their intense desire for peace, pervaded the whole atmosphere ...

Ever since I assumed my present office my main purpose has been to work for the pacification of Europe, for the removal of those suspicions and those animosities which have so long poisoned the air. The path which leads to appeasement is long and bristles with obstacles. The question of Czechoslovakia is the latest and perhaps the most dangerous. Now that we have got past it, I feel that it may be possible to make further progress along the road to sanity.

Naomi Ragen: For shame, for shame, for shame!

Friends,

President of the free world, Barack Obama, made a speech in Cairo that should make any thinking person despair. And if that thinking person is a Jew, then in addition, he should shake with fear.

None of this is surprising, given all we knew about President Obama before he took office. But the blatant misrepresentation of historic Jewish rights and ties to the land of Israel, which did not begin with the Holocaust Mr. President, and the blatant rewriting of Islamic fundamentalism, less its virulent anti Semitism, hatred of women, intolerance, tyranny, war-like nature and long history of barbaric terror attacks sounds like the same kind of wishful thinking that led the world off the cliff only sixty years. Millions died because they had not the courage to face the truth and to stand firm against tyranny, hatred, and barbarism.

For shame to those who elected a man who instead of standing up to terror, cows to it. For shame to those who now will not stand up and be counted against his agenda.

For shame to those who allow Iran to get an atom bomb, and who abandon Israel, allowing her to stand like Czechoslovakia, the sacrificial lamb led to the slaughter to appease the unappeasable beast of Islamic fundamentalism.  

For shame, for shame, for shame. History taught this lesson: you too will not be spared.

For shame to those with no sense of  history.

For shame, for shame, for shame!

Naomi Ragen

* * *

שרת החוץ הילארי קלינטון (שהבליגה בגבורה על פרשת המציצות של מוניקה לוינסקי): "איש אינו מעלה על הדעת שלא תהיה תגובה אם תתקיף איראן את ישראל בנשק גרעיני!" – כן, כמו באוקטובר 1973, האמריקאים אוסרים עלינו את המכה הראשונה. קודם תותקפו! – אלא שהפעם בנשק גרעיני! – ואם ח"ו דברי האיוולת שלה יתממשו, תבאנה ספינות הצי האמריקאי לחלץ את שרידי הישראלים וצוות השגרירות האמריקאית כשם שבשלהי 1915 חולצו אחרוני המתגוננים הארמנים ממוסה דאג [הר משה] בידי ספינות צרפתיות ובריטיות – כדי שלא יושמדו כולם בידי התורכים, אלה רוצחי הגברים ואונסי הנשים והנערות ומבתקי הילדות הקטנות!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,132 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל