גיליון מס' 452 מוגדל בגלל אובמה

תל אביב, יום חמישי, י"ט בסיוון תשס"ט, 11 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

ולכבוד שבוע הספר העברי שיסד המשורר שלמה טנאי לפני 50 שנה חרף התנגדות המו"לים

ועם צרופת ימי העיון על האינטרנט והמהפכה הפמיניסטית

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (73).

"אקסודוס 67'" – יומן ממרחקים מאת ישראל זמיר.

ש.שפרה: הקיום כצידוק יחיד –  מדינת ישראל קמה למרות השואה.

אמנון לורד: משטר האג'נדה של אהרן ברק (ציטוט עם ציטוט).

עוד על הקנוניה שנרקמה נגד לאה ויצחק רבין בנושא חשבון הדולרים  –

 עמי יובל, אברהם וולפנזון, חליפת מכתבים.

אוריה באר: אבא וזכות השיבה. // אלי יזרעאלי: אהוד, עדיין אין לי תולעים.

נעמן כהן: הכשלים, העיוותים והשקרים בנאומו של אובמה.

עמוס גלבוע: מתברר שלא הכול שחור בנאום אובמה.

בינה ברזל: כך למות? (שיר).

חיים אנלין: "אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ"

עמוס כרמל: נאום אובמה בשבח האינקוויזיציה באנדלוסיה.

אורי הייטנר לאהוד בן עזר: איך אפשר להסביר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין עמדותיך הפוליטיות לתמיכתך באולמרט?

רנה שפירא: ועוד לעניין אדרת והתנועה המאוחדת. // בן: המורה רחל ינחל.

יוסי גמזו: אִם יִנְקֹש הַמַּלְקוֹש... // אהוד:  לידיעת החרדים למוזאיקות של גוטמן

ד"ר נתן שחר: הנודד הוא לא הטוחן אלא השולייה.

אהוד בן עזר: לידיעת הדואגים למחירי הספר העברי וככה קוברים אותו!

שמואל קופר: אובמה מתחיל באמברגו נשק על ישראל.

רון וייס: "תור הזהב" של יהדות ספרד. // מֹשֶה ֹשַפריר: בַּחֲזָרָה לַגַּן.

אליהו הכהן: תות שדה מרמת גן עוד לפני רמת השרון

שומאן ודה פאיה בניצוחו של דה בורגוס בקונצרט מצויין בפילהרמונית.

An Open Letter to President Obama by Brigitte Gabriel

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

כְּשֶׁאֱלֹהִים אָמַר בָּרִאשׁוֹנָה "יְהִי אוֹר", הוּא לֹא

הִתְכַּוֵּן לְגָרֵשׁ אֶת הַחֹשֶׁךְ, כִּי אִם לְהָאִיר אוֹתוֹ.

מתוך המחזור "נגיעות" (73)

* * *

המרד על הספינה "ישראל"

אנחנו, השונאים את רב-החובל המטורף של הספינה "ישראל" ואת הגודֶל המיותר של הספינה – מתכוונים למרוד ולהדיח את רב-החובל ולקצר את הספינה, גם אם יש בכך סכנה מסויימת שהיא תטבע – ובלבד שניפטר מרב-החובל ומהחלק המיותר של הספינה! במקרה הגרוע ביותר אנחנו נמצא מקלט באי פיטקרן ושמה נזיין את הנשים בנות המקום ונבנה ספינה יהודית חדשה ללא עוולות וכיבושים!

על החתום:

יהודים גלותיים מישראל וגם ז'ידים מארה"ב התומכים בנשיא אובמה ומשרתים אותו

* * *

שלמה שבא מחר בן שמונים

ואנחנו אוהביו המלווים אותו בהערצה שנים רבות

נפעמים מכך שנולד רק 20 שנה

אחרי שנוסדה תל אביב עירו

והיה למשורר הגדול שלה בפרוזה היסטורית ובמחזה

ונתן כמחצית חייו לכתיבתו עליה ועל ארץ-ישראל

וכמחציתם לישיבה בבתי הקפה שלה כאשר אהב

ועוד ידו נטוייה לשעשע אותנו באוצרותיו

אל תחסר לנו לעולם, שלמה

ותמשיך עד מלאת לך 100 ושהעיר תהיה בת 120

ואולי גם תספיק לקבל את פרס ישראל על מפעל חייך!

* * *

[חשוב מאוד לקרוא בימים אלה!]

"אקסודוס 67'" – יומן ממרחקים

מאת ישראל זמיר

ניו-יורק, יום שבת 25.5.67

המצב במזרה-התיכון מחמיר והולך. מצרים מודיעה כי מיצרי טיראן נסגרו. פגישותיו של שר-החוץ אבא אבן עם הנשיא ג'ונסון, דה-גול ווילסון העלו חרס. הללו תומכים בחופש השיט, אך אינם מוכנים לעשות דבר ומציעים לישראל להתלונן בפני האו"ם. המכתבים מן הארץ רומזים על הכנות למלחמה בלתי-נמנעת. קריין הטלוויזיה המצרי מסביר כי נאצר לא יסיר את ההסגר. בצהרון ה"דיילי-ניוז", הכותרת הראשית היא: "המופתי קורא ל'מלחמת-קודש'!"

אבי [יצחק בשביס-זינגר] מטלפן אליי. "בן, מה יהיה?" שואל בדאגה, "אתה חושב שתפרוץ מלחמה?"

"חוששני שכן. שמעתי דיבורים שמשה דיין עומד להתמנות לשר-ביטחון וכל הסימנים מעידים על מלחמה." סיפרתי לו על טלפונים שהגיעו ללשכת התנועה (הייתי אז בשליחות בארה"ב) מאירגונים יהודיים, שביקשו להחזיר מישראל את חניכי תנועות-הנוער, השוהים בתוכניות-קיץ בישראל.

"זה מה שמעניין אותם?!" העיר אבי בכעס וניענע בראשו.

הוספתי כי בסוכנות היהודית התנהלו אתמול ויכוחים נוקבים אם להחזיר מישראל את חניכי תנועות-הנוער השוהים בה. פקידי הסוכנות בניו-יורק דורשים בתוקף להוציאם מן הארץ יחד עם יתר אזרחיה של ארה"ב. הם אינם יכולים להיות אחראים לשלומם כלפי ההורים במצב ביטחוני כה מעורער. סיפרתי לו, כי נקראתי לטלפון, לשיחה עם סנטור עצבני, שתבע כי נחזיר מישראל את בתו של אחד משולחיו. לדבריו, הנערה סירבה לשוב, טענה שכיהודייה היא חשה צורך להשתתף במאמץ המלחמתי. מדינתה בסכנה. שאלתי אותו סנטור, איך היה מגיב אילו על ארצו רבצה סכנת מלחמה. הסנטור דווקא הבין, אך כמה פקידים מהסוכנות התערבו בשיחה, התנצלו והתרפסו לפני אותו סנטור על "חוצפתו של שליח ישראלי!"

"אני שמח שכך ענית. אמריקה רואה רק את עצמה."

בערב הלכתי עם אבי ל"מרכז היהודי" שברהוב 92 להרצאת הסופר ש"י עגנון, חתן פרס נובל, שהוזמן על-ידי האירגונים היהודיים. אף חניכי התנועה הופיעו. בסוף ההרצאה אבי ביקש ללחוץ את ידו של הסופר, אולם עשרות מעריצים צבאו עליו והוא נאלץ לוותר.

"סופר נפלא. חבל שלא נמצאו מתרגמים שיפיצו את ספריו ברבים," אמר אבי.

יצאתי עם חניכיי לסנטרל פארק. שוחחנו על המלחמה הקרבה ובו במקום הוחלט שכול הבוגרים יצטיידו בדרכונים לקראת אפשרות שנטוס ארצה לעזרת ישראל. אווירה של כובד-ראש. מישהו שאל בתום: "אם ניסע ארצה, מה יהא על מושבת-הקיץ?!"

ואחר השיב: "בלי ישראל?"

יום א' 28.5.73

מצעד "יום-העצמאות".

מזג אוויר נפלא. השמש המיסה את קרום העננים, והשמיים כחולים. "אלוהים לצידה של ישראל," מתבדח קריין החדשות. מפקח משטרת ניו-יורק פרש את חסותו על המצעד. ביקשתי מאבי שיבוא לחזות.

"הו, כן. אבוא."

תזמורות עירוניות של כלי-נשיפה וחמתות-חלילים סקוטיות פוזרו בין קטעי המצעד. השדרה המתה המוני נוער ומבוגרים. בראש המצעד נראו עסקני ציבור יהודיים, רפובליקנים ודמוקרטים, הללו שנאבקים על הקול היהודי. על הבמה ניצב ראש-העיר ג'ון לינדסי, אורח הכבוד, לידו הסופר ש"י עגנון ושגריר ישראל. אלפי בני נוער מבתי-הספר העבריים, ממרכזים קהילתיים, מתנועות-הנוער – צעדו ודגלי ישראל בידיהם. דומה כי בבואם הביעו את שהתרחש בלבבות. טרם הופגנה כאן זהות יהודית כה עמוקה עם ישראל. אבי עמד בין אלפי המשקיפים על המדרכה והציץ בפליאה בים היהודי השוצף. הצעתי שיצטרף לצוערים, אך הוא סירב:

"איני שייך לאף קהל," הסביר.

"מצעד מחאה נגד אויביה של ישראל וסולידאריות עם עמה!" – היתה הכותרת ב"ניו-יורק טיימס" למחרת-היום.

יום ב', 29.5.67

"לא נסיר את ההסגר" – מצהיר נאצר בטלוויזיה. "על פעולה ישראלית נשיב במלחמה טוטאלית." מצהיר מחמוד ריאד, שר-החוץ המצרי.

"על המשמר" עדיין מגיע כסדרו. מדור חדש נולד: "ד"ש לחייל, ד"ש מהבית." אני מתקשר לקונסוליה הישראלית ומבקש לשוב ארצה והתשובה שלילית – אין אווירונים ואתם נחוצים פה להסברה. הימים חולפים בטירוף. כשאתה רחוק מהבית הדמיון פועל בטירוף: הייתכן שלא יהיה לאן לשוב? העוד שואה בפתח?

יום שבת. 3.6.67

האמריקאים מפנים במרץ את משפחותיהם מהמזרח-התיכון. "מה נשמע במזרח-התיכון?" – שואל קריין הרשתות הגדולות בטלוויזיה, והשידור עובר אל הכתב בישראל, "צה"ל עדיין ממתין." המצלמה נעה אל מרחבי הנגב, חיילים מזוקנים שופתים קנקני קפה ומדברים בביטחון על ניצחון. לדברי הכתב, "צה"ל דומה לאריה רובץ המנמנם לו להנאתו בשמש הלוטפנית. לכאורה אדיש, אך דרוך וערוך."

המצלמה נעה לירושלים. גברים קשישים ובחורי ישיבה נראים ממלאים שקי חול, גימנזיסטים מחלקים דואר. עקרת-בית שנשאלה אם היא מודאגת, השיבה כי היא סומכת נאמנה על בנה הקצין, על בעלה התותחן ועל צה"ל.

המצלמה עובדת אל כתב הבי.בי.סי. בקהיר. אספסוף בכיכר העיר שואג לנקמה על מפלת 48'. "קהיר," מסביר הקריין, "דומה לסיר-לחץ שלפתע פקע." המונים רוקדים ברחובות, שואגים בחמת-זעם, מנפנפים אגרופי שנאה ומגדפים את ישראל. "שמונים אלף חיילים כבר חונים בסיני" – מסביר הקריין – "ואיני רואה סוף לשיירה."

חשתי רעד בגופי ופני אבי חוורו. הוא רואה בעיני רוחו שואה ואני – את מחיר הניצחון: בתי-קברות צבאיים והורים שכולים לרוב.

"טוב שאתה ומשפחתך פה," מפטיר אבי.

"אני מנסה בכל כוחי לשוב ארצה. מדי כמה שעות אני מטלפן לקונסוליה הישראלית ובינתיים אין מטוסים. לא אסלח לעצמי שנעדרתי מן הארץ בתקופה כה קשה," אמרתי לו.

יום ב', 1967 5.6

שש בבוקר. צלצלתי אל אבי וסיפרתי שפרצה מלחמה. הקריין הודיע, כי כוחות מצריים ביבשה ובאוויר קרבים לגבולות ישראל. מוחמד אל-קונץ, נציגה הקבוע של מצרים באו"ם, מעביר להאנס תאבורי הדני – היושב-ראש התורן של מועצת-הביטחון – את הודעתו של מחמוד ריאד:

"ישראל פתחה הבוקר בכוונה תחילה במעשי תוקפנות בוגדניים נגד הקהילה הערבית המאוחדת." הוא תובע לכנס מיד את מועצת-הביטחון.

"מה קורה? הם גם מפירים את החלטות האו"ם וגם מתלוננים?!"

"אסון עומד להתחולל," מפטיר אבי בהתרגשות ושואל: "מה אומרת אמריקה?"

"רוברט מקלוסקי, קצין עיתונות של הסטייט-דפארטמנט, טוען כי אמריקה תישאר ניטראלית 'במחשבה, בדיבור ובמעשה.'"

"עד כדי כך?!" תוהה אבי. "היא לא למדה דבר מהשואה!"

מבול של קללות ביידיש נוחת על ראשו של אותו מקלוסקי.

כשאתה ביבשת זו, שבה אמצעו התקשורת מן הרעשניים בעולם, אינך יכול להיוותר אדיש. קריין הרדיו מדווח ממקורות מצריים וירדניים, על מאות טונות של פצצות שנפלו על תל-אביב, חיפה, באר-שבע, אשקלון, נתניה, כפר-סבא, טבריה, חולון ויתר ערים וישובים. לדבריו, אלפי הרוגים ופצועים מתגוללים בחוצות הערים. אתה בטוח שהקריין מגזים, אך די במעט פצצות, כדי לדכא אותך. אני מנסה להתקשר לחיפה, לאימי. אחי, מוטי חייל, אך אי-אפשר להשיג קשר לישראל. אני שוב ושוב מתקשר לקונסוליה הישראלית ומתחנן לשוב ארצה.

"אין מטוסים ועליכם לסייע מכאן. אל תאמינו לתקשורת של ארצות-ערב. הכול שקר," אומרים שם בביטחון.

משרדי התנועה. כל הבוגרים הגיעו לכאן. הם מודאגים ומקווים שיש בפינו דברי הרגעה. הללו תולים בנו עיניים שואלות: "האומנם ישראל מובסת?"

סיפרתי להם מה ששמעתי בקונסוליה. יושבים וכוססים ציפורניים. כמה מן החניכות מייבבות. מזכיר-התנועה מגלה יוזמה, נוטל את הקופסאות הכחולות של "הקרן-הקיימת-לישראל" והכול יוצאים להתרמה למען ישראל. כעבור דקות הם שבים עם קופסאות גדושות שטרות ומטבעות. מרוקנים ויוצאים, מרוקנים ויוצאים. קהל רב צובא סביב הנערים בחולצות הכחולות ב"כיכר-יוניון" ודוחס דולרים בלהיטות.

עסקנית "הדסה" פורצת למשרדי התנועה בתחינה, שנסייע לה בארגון הוצאתם של ילדי ישראל מהארץ והעברתם לחוף מבטחים: קפריסין, איטליה, לא חשוב, לפחות אותם נציל!" היא זועקת מרות.

שילחנו אותה מעל פנינו. יושבים וממתינים. אי-הידיעה מטריפה את הדעת, צילצלתי לאבי וסיפרתי לו על ההתרמה. הוא שמע כי משרדי "המגבית היהודית" נפתחו לתרומות וביקש שאבוא עימו, הוא רוצה לתרום.

בשדרה השביעית, ליד משרדי "המגבית היהודית" מזדנב לו תור ארוך. מאות יהודים דמועי עיניים עמדו והמתינו לתורם בסבלנות. לרוחב הרחוב התנוססה סיסמה: "תרום עד שיכאב!"

"מחזה מרגש," מעיר אבי. "אמריקה שומרת על ניטראליותה והיהודים תורמים, תורמים עד שיכאב!" – ונעמד בתור.

אישה מבוגרת באה עם נכדתה, שהביאה עימה את כל חסכונותיה, את דמי ה"בת-מצווה" היא תורמת למען ישראל.

רב מוקף בתלמידיו דורש בהתרגשות:

"הקדוש-ברוך-הוא לא יסבול עוד אושוויץ'!"

אבי מושך בשרוולי ולוחש: "הוא יסבול הכול..."

בערב, הגנרל האמריקני ג'ורג' מרשל, לשעבר מפקד כוחות ארצות-הברית ופרשן צבאי, סוקר בטלוויזיה את תוצאות המלחמה בתום יומה הראשון. דומה שהיה נרגש. ברקע מפת המזרח-התיכון. הוא יושב בניחותא על כורסה מסתובבת ומשיב באיפוק רב לשאלות העיתונאים. לדידו, המלחמה כבר הסתיימה. פערנו פינו מתימהון.

 "ישראל ביצעה את הבלתי-אפשרי וחיסלה תוך פחות משלוש שעות את רוב רובם של מטוסי חילות האוויר של צבאות-ערב. 374 אווירונים עלו באש והושמדו בעודם על הקרקע." הוא עבר לתאר את גיחות המטוסים הישראלים, את הפצצת שדות-התעופה הצבאים ופירט את סוגי המטוסים שנפגעו. משהתעכב על דרכי עקיפת הישראלים את רשתות הרדאר – איבד האיש את קשיחות מבעו, ובהתפעמות הגובלת בהתרגשות תיאר את הישגיה הצבאיים המזהירים של ישראל. על סיכויי צבאות-ערב באותה מלחמה, השיב באירוניה, כשמתחת לשפמו המהוקצע מבצבץ חיוך צבאי קצרצר:

"כלום יכולה מעצמה כלשהי לנצח במלחמה ללא סיוע אווירי?"

נחנקנו מדמעות. הטלפון החל לצלצל: "מזל-טוב, מזל-טוב!" – קראו ידידים נרגשים, כשצחוק ודמע משמשים בערבוביה.

מיהרתי לצלצל לאבי. "נס, נס משמיים. אלוהים יצא סוף-סוף מאדישותו והחליט להציל את עמו. אני כה מאושר!"

יום ד', 7.6.67

הוזעקנו למשרדי הסוכנות היהודית. אלפי סטודנטים יהודיים צבאו על הדלתות בתביעה שיסייעו להם לצאת מיד לעזרת ישראל. הם דרשו להיפגש עם שליחים מן הארץ. כל אהד מאיתנו קיבל שולחן בקומת-קרקע. הצעיר מקווינס שהתיישב מולי בקושי הוציא הגה, היה כה נרגש. עיניו זהרו. עד כה התעלם לחלוטין מיהדותו, אך משפרצה המלחמה, חש לפתע כי הוא "צר". היהדות, לטענתו, לפתה אותו בגרונו. זהותו היהודית, שהודחקה ער כה, צפה ועלתה. הוא יודע, הוא בטוח, הוא גאה בה. אין לו ניסיון קרבי, אך הוא מוכן לעשות כל מלאכה שתידרש, ואם נחוץ אף למות למען המדינה, אמר והלם בכוח על לוה ליבו. כך צעיר אחר צעיר. כל אחד ומטענו הלאומי הדחוק. טראומה יהודית אחזה בהם. הם גילו את זהותם ודרשו להצטרף מייד אל עמם. סוף-סוף התגלה "הדור האבוד", כדברי הסוציולוגים.

סיפרתי זאת לאבי.

"נזקקנו למלחמה גדולה ומרה, כדי שיהודי אמריקה יערכו חשבון-נפש. אתם צריכים לעשות הכול כדי שאותם צעירים יגיעו ארצה. זהו רגע היסטורי שאסור להחמיצו. אל תשעו לממשלת ישראל. חפשו דרכים כדי לסייע לצעירים להגיע ארצה. אתם מצילים דור צעיר יהודי העומד לפני התבוללות," אבי דיבר בהתרגשות גדולה.

סיפרתי לשליחים על מדיניותה של ישראל, כי אין לשלוח נוער ארצה, כי אין מי שיקלוט אותם.

החלטנו להתעלם מבקשת ישראל וליצור עובדות. זהו רגע היסטורי, שאסור להחמיצו. התקשרנו לבעל-ספיגות יהודי, פלי"מניק לשעבר, שירד מן הארץ וכיום בעסקי ספנות. סיפרנו לו על הרעיון להשיט ספינה מלאה בני נוער יהודי אל חופי ישראל, למרות הוראת המוסדות בארץ. האיש נחנק מהתרגשות. הוא החל מיד לחשב כמה בני-נוער יוכלו לרדת בספינה שישכור ואת כמויות המזון שיש להזמין.

"בעוד שבוע תהיה הספינה מוכנה וערוכה לפתיחת 'עלייה ג'," הודיע חגיגית. "בינתיים ארגנו את החניכים כך, שבהתראה קצרה יוכלו להגיע לספינה, שתעגון ככל-הנראה בניו-ג'רסי. דאגו גם לעיתונאים. נקרא לספיגה 'אקסודוס 67'."

הדמיון פעל בדרכו, אולם המלחמה הסתיימה מוקדם מכדי ש"אקסודוס 67'" תפליג לישראל.

יום ה', 8.6.67

יהדות אמריקה צוהלת ומודאגת. בעבר ידעה היטב על השואה ולא נקפה אצבע, כדי להציל יהודים. "מועדון-הנשיאים" והממסד היהודי החליטו, כי אין להשלים עם גזירת ה"אמברגו" האמריקני. מסע ספונטני המוני אורגן לוואשינגטון, בדרישה – אין להפקיר את ישראל! ישראל זקוקה לסיוע צבאי, לרכבת-אווירית שתשלים את מלאי התחמושת שהתרוקנו. אין לדעת מתי תסתיים המלחמה.

סיפרתי לאבי שאנו עולים לוואשינגטון והצעתי לו להצטרף.

"הם אינם זקוקים לי שם. אני אתפלל להצלחתכם מכאן."

שיירת ענק של מאוח אוטובוסים ורכבות מיוחדות עשתה דרכה לוואשינגטון, כל הדרך שרנו שירים ישראלים ובליבנו היינו בישראל.

לא הרחק מגבעת הקפיטול, על דשא מוריק ורחב-ידיים, הוקמה בימה גדולה ועליה ניצבו חברי סנט, הקונגרס, עסקנים ליברלים, שתדלנים, זמרי-עם ומנהיגים מקומיים. כל אחד מהם שפך אש וגפרית על מדיניותה הבוגדנית של אמריקה, מי בנאום ומי בשיר. דומה כי רוב הנוער היהודי הלומד בבתי-ספר עבריים, על מחנכיו וחלק מהוריו, הגיע לכאן. הילדים התרוצצו בעליזות, קנו ממתקים, משקאות, נקניקיות חמות, נפנפו בדגלוני ישראל ושמחו ל"הפנינג" הבלתי-צפוי.

באמצע נאומו של אחד ממנהיגי הקונגרס, הפסיק אותו המנחה. בשורה חשובה בפיו. הקהל דמם. בקול נרגש ורועד הוא בישר כי העיר העתיקה של ירושלים בידי צה"ל. מהיכן-שהוא צצו בקבוקי יין, גביע כסף וקולו של חזן השמיע את ברכת "שהחיינו". האווירה התחשמלה בבת-אחת. רעד חלף בגבי, שאגות "הידד" בקעו מכל עבר. מעגלי "הורה" ספונטאניים החלו להתלכד. "עם-ישראל חי!" שרו הכול, מחאו כפיים, התחבקו. שמחה שקשה לתארה. התאפקנו שלא לפרוץ בבכי. חניכי התנועה סחפו אותנו למעגלי "הורה". אנו רוקדים ובוכים. העיר מוצפת כרזות: "אמריקה, זכרי את השואה. לא עוד!"

יום ו' 9.6.67

בצהריים פגשתי את אבי במסעדת "שטינברג" בברודוויי. הוא הציג אותי בגאווה לפני "בעל-המסעדה", שלכבוד ניצחונות ישראל החליט להעניק לי ארוחת חינם. יהודים ששמעו כי ישראלי במסעדה מיהרו ללחוץ לי יד. לרגע הייתי גיבור. שדרת ברודוויי, דומה שהשתנתה, יהודים רבים נשאו על דש מקטורנם כפתור, שמצויר עליו מטוס מיראז' ומתחתיו כתובת:

"הם עשו זאת!"

"בוא, בן, נמשיך בשלנו," הפציר בי אבי, לאחר שאכלנו. "נלך להאכיל יונים. נקנה הפעם שתי שקיות. גם ליונים מגיע להגוג."

הכול מדברים על שלום, בטוחים שזה עניין של ימים. הקו-הניטראלי של אמריקה קרס, לא החזיק מעמד. תחרות פרועה בין אמצעי-התקשורת על כל ניצחון ישראלי. הכול מהללים ומשבחים את צה"ל. "רמת-הגולן בידי צה"ל!" – כותרת באחד הצהרונים.

טלפון מהסוכנות היהודית. מבקשים שנבוא עם חניכי התנועה ל"קנדי" להעמסת ציוד צבאי על מטוסים אמריקאיים. הרכבת-האווירית יוצאת לדרך. החניכים מאושרים. הזדמנות בלתי חוזרת להשתתף במאמץ המלחמתי. אנו עובדים כמטורפים. פחות משעה והאווירון "שלנו" עמוס. ישבנו לנוח.

לידנו חונה מטוס אמריקני. קבוצה של חיילים מעמיסה ציוד בעצלתיים.

"הא, בחורים, בואו ועזרו לנו!" – נשמע קולו של סמל אמריקני.

"לאן הציוד הולך?" – שואל אחד החניכים.

"לווייטנאם כמובן," עונה הסמל בגאווה.

"לא, תודה..." אנו עונים להם.

אהוד: מה סמלי הוא הסיפור על כך שבשביס-זינגר נוכח בהרצאה של עגנון ואינו מצליח אפילו להגיע אליו ללחוץ את ידו לברכו. לדעתי שרר אנטאגוניזם חריף בין השניים. לפחות מצד עגנון, שבמו אוזניי שמעתיו מחרף את בשביס-זינגר על ספרות ה"שונד" שהוא כותב, ושהוא "עוכר ישראל". כידוע בשביס-זינגר התחיל לכתוב בעברית, ואילו צ'צ'קס-עגנון – באידיש. אני חושב שבשביס-זינגר העריך מאוד את עגנון ואילו עגנון מצידו קינא בו על הצלחתו הספרותית, ברומאנים ובסיפורים הפופולאריים שלו, כי עגנון מעולם לא כתב ספרות קריאה ופופולארית, ולמרבה הצער גם אי אפשר לתרגם את עגנון לעברית בעוד אשר את בשביס-זינגר אפשר לתרגם מחדש לעברית חיה כל שלושים שנה לערך ולכן סיכוייו אולי טובים יותר גם בעברית משל עגנון המכובד והחנוט.

ההדגשות ביומן הן שלי.

* * *

ראיון עם אהוד בן עזר בערוץ 23

היום, יום חמישי, 11.6.09, בשעות 8.00, 12.00 ו-18.45

ישודר בתוכנית "המועדון" בהנחיית דליק ווליניץ

ראיון עם אהוד בן עזר

על היחסים בין עולם הספרים לעולם האינטרנט

ועל ספרו החדש "ספר הגעגועים"

* * *

אהוד בן עזר יחתום על ספרו החדש "ספר הגעגועים" בדוכני כנרת זמורה ביתן בשבוע הספר בכיכר רבין בתל אביב רק פעם אחת ביום ראשון 14.6.09, משעה 20.00 עד 21.00. אם יהיו פקקי תנועה עקב האירוע החד-פעמי אפשר להגיע בשירות הליקופטרים לגג העירייה ומשם לרדת באומגה לכיכר. סימני היכר לסופר – בן 73, שמן אך לא קירח, חותם ב"פארקר 51" שחורה בת 47 שנים עם מכסה כסוף שבה כתב את ספריו עד לעידן המחשב באותה ציפורן מקורית. כן, אצלו עט היא ממין נקבה.

* * *

ש.שפרה

הקיום כצידוק יחיד –

מדינת ישראל קמה למרות השואה

מי שהקשיב באוזן ביקורתית לנאומו של הנשיא אובמה בקהיר נזעק לשמע המשוואה שערך הנשיא אובמה בין השואה והנכבה. אבל מוזר. לא שמעתי שמישהו יתקומם כנגד הקביעה שמדינת ישראל קמה על אֵפר השואה, ועליה חזר הנשיא גם לאחר ביקורו במחנה ההשמדה בוכנוולד: "איש לא יכול היה לדעת אז שמתוך האודים העשנים האלה תקום ביום מן הימים מדינת ישראל."

האם לא נמצא בין יועציו מי שיאיר את עיניו בעובדה הפשוטה שמדינת ישראל לא קמה מתוך עשן המשרפות. התנועה הציונית כתנועה לאומית הקדימה את השואה בעשרות שנים וישראל היתה מדינה-בדרך עוד בטרם זכתה לאישורן של האומות המאוחדות. נכון שעם הכרזת המדינה עמד מספר תושביה היהודים של המדינה על כ-600.000 בלבד, אבל כדאי לזכור שהבריטים נעלו את שערי העלייה גם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. המדינה בדרך ניהלה מלחמת חורמה בשלטון הבריטי וספינות רעועות כקליפות אגוז הגיעו אל חופי הארץ בחשאי באופן בלתי ליגאלי גם לפני 1939; בשנות המדינה בדרך הושגו כמה מן ההישגים ההתיישבותיים והתרבותיים החשובים, כמו הקיבוץ והמושב, העיר תל אביב, האוניברסיטה העברית, בית ספר בצלאל, התזמורת הפילהרמונית, התיאטרון העברי ועוד. השואה והקמת מדינת ישראל אינן כרוכות זו בזו בקשר של סיבה ותוצאה, להיפך, ישראל קמה למרות השואה; ייתכן מאוד שחלק נכבד מששת מליון היהודים שעלו בעשן היה עושה דרכו לארץ ישראל ומחזק את כוחה של המדינה. כמובן שהעלייה של אותם "אודים מוצלים", כפי שמכנה אותם הנשיא, תרמה רבות לביסוסה ולקידומה של המדינה, אבל נוכל רק לשער בנפשנו מה יכלו לתרום אלמלא עברו את כל מסכת הייסורים והסבל ואלמלא נותרו רק מתי מעט. אין ספק שהשואה השפיעה על גורל ההצבעה באומות המאוחדות, אבל גם אלמלא הושגה הסכמה זו היו יהודי ארץ ישראל מוסיפים להיאבק על השגתה של המדינה בכל נפשם ומאודם כפי שהוכיחו המאבק בבריטים ואחריו מלחמת השחרור.

נראה כי נשיא ארצות הברית כרך זו בזו את הקמת המדינה ואת השואה אך ורק כדי שיוכל להעביר גזרה שווה מן השואה אל הנכבה – כשם שמדינת ישראל קמה על אימי השואה כך מן הראוי שמדינה פלשתינית תקום על אימי הנכבה. הפלשתינים אכן זכאים כמו כל אומה אחרת למדינה משלהם, אבל חבל מאוד שנשיא ארצות הברית רתם למרכבה זו את שואת היהודים.

ואולי למען האמת אנחנו סיפקנו לנשיא את הטיעון שיוצר קשר סיבתי בין השואה והקמת המדינה. מפני שלאורך שנים הפך אצלנו הצירוף "שואה ותקומה" למטבע עובר לסוחר, ובשמה של השואה אנו תובעים השכם והערב "חסד לאומים" ו"רחמי גויים" כלשונו של ביאליק בשירו "בעיר ההריגה". הגיעה השעה שלא נזדקק לנימוקים לקיומנו כאן; קיומנו בארץ הזאת הוא הצידוק היחיד לקיומנו כאן;  כשם שקיומם של הפלשתינים הוא הצידוק היחיד לקיומם כאן. עכשיו לא נותר לנו ולהם אלא לחלוק.

* * *

אמנון לורד

משטר האג'נדה של אהרן ברק

ברק הוא האדם שפגע יותר מכל גורם אחר בדמוקרטיה הישראלית, בביטחון ישראל וגם במערכת המשפט. אלמלא נהנה מכמה וכמה שכבות מגן של חסינות ציבורית, היה צריך להעמידו לדין

[ציטוט מתוך "מקור ראשון", 5.6.09]

אחרי הדברים החמורים שאמר השבוע פרופ' אהרן ברק, הגיע הזמן להפסיק להיות עדינים ומנומסים בהתייחסות אליו. בקש האשים את מערכת הביטחון, ואמר: "לפעמים הם מסכנים אותנו." אסור שבענייני ההכרעה תהיה בידי הרשויות השלטוניות בלבד, הוסיף ברק. "על הרשות השופטת לבדוק בפינצטה את התוספות השוליות בנושאי ביטחון, ולקבוע האם תוספת הביטחון שמעניקה ישראל שקולה כנגד הפגיעה הקשה בזכויות האזרחים." את הדברים אמר ברק בפסטיבל לשכת עורכי הדין באילת.

ובכן, לאור ההתקפה הדמגוגית הזאת, צריך להגיד את האמת: ברק הוא האדם שפגע יותר מכל גורם אחר בדמוקרטיה הישראלית, בביטחון ישראל וגם במערכת המשפט. בדברים שצוטטו לעיל עולה התמצית הדמגוגית שלו. הוא קובע שמהלכי ביטחון מסויימים מניבים תועלת ביטחונית שולית, ואילו הפגיעה בזכויות האדם היא "קשה". מי שם את מר ברק לקבוע שתועלת מסויימת היא שולית? בשביל לקבוע זאת, בחרו האזרחים הנהגה לאומי. את ההנהגה הנבחרת, הממשלה, מאזנת הרשות המחוקקת, היא הכנסת. הרשות השופטת לא נועדה לאזן את הרשות המבצעת, אלא לשפוט אם היתה עברה על החוק. כמובן, הממשלה אינה מעל לחוק. אך בית המשפט של אהרן ברק כן נמצא בקטגוריה כזאת. אצל ברק, באון קבוע, הכנסת לא קייימת, יש רק "רשויות שלטוניות."

לבית המשפט אין שום סמכות להתערב בהחלטות ביטחוניות, אלא רק לאחר מעשה, אם יש גורם ספציפי שנפגע והוא רוצה לטעון נגד המערכת, והמערכת הפנימית של צה"ל לא מסוגלת לשפוט. מה שברק עשה בדור האחרון הוא להשתמש באותם גורמים ספציפיים שנפגעו וגם בכאלה שלא נפגעו –כמו אירגוני השמאל – כמנוף לנטרול הסמכות החוקית של הממשלה והכנסת בענייני ביטחון. הוא הפך את זכויות האם המעורפלות למערכת פסאודו-חוקתית, שבאמצעותה פגע במערכת החוקתית עצמה.

במאמר שפורסם השבוע במכתב-העיתי האינטרנט של אהוד בן עזר, עוסק ד"ר אברהם וולפנזון במהלך הטוטליטרי ההיסטורי של פרופ' ברק לאורך שנות דור. הוא מציין את נקודת ההתחלה של "משטר האג'נדה" הרודני ב-1977, בהחלטתו של ברק, אז היועץ המשפטי לממשלה, לחקור את ראש הממשלה רבין ובכך להביא לפרישתו מהמירוץ לבחירות, תוך פינוי מקומו לשמעון פרס. וולפנזון חושף במאמרו המדהים שקרים של ברק ואיומים שלו על שר האוצה דאז, יהושע רבינוביץ'. הוא מזכיר את מה שכתב רבין ב"פנקס שירות": הסחבת שנקט ברק בעניינו של השר אברהם עופר, גם כשידע שאין תוחלת לחקירה, הובילה להתאבדותו. ברק הפך אז ל"איש החזק במדינה", וההמשך ידוע. אלמלא נהנה ברק מכמה וכמה שכבות מגן של חסינות ציבורית, היה צריך להעמידו לדין.

* * *

עוד על הקנוניה שנרקמה נגד לאה ויצחק רבין בנושא חשבון הדולרים

עמי יובל, אברהם וולפנזון, חליפת מכתבים

לאברהם וולפנזון שלום,

 קראתי בעניין את דבריך בעיתונו של בן עזר [גיליון 449?], שכרגיל כתובים בבהירות ובצורה מסודרת, ובציון אסמכתאות לכל קביעה שאליה אתה מתייחס.

אני כותב עתה כאזרח פשוט מן השורה, שזוכר היטב כי הידיעה על חשבון הדולרים של בני הזוג רבין שלא הועבר לארץ בהתאם להוראות החוק – הרגיזה אותי מאד כאשר פורסמה. ואני זוכר גם שהסכום של החשבון, כפי שפורסם בזמנו, היה נכבד, כ-24 אלף דולר, ולא שארית שנשכחה בטעות כי היתה זניחה. לכאורה היתה זו עבירה טכנית על חוקי מטבע חוץ, שאפשר היה לפטור אותה בתיקון המעוות ואולי בקנס מנהלתי. אולם הרושם שקיבלתי היה ששני בני הזוג היו מודעים לחובתם, וככל הנראה לאה לקחה את האחריות על עצמה כדי למנוע את ההשלכות המביכות מראש הממשלה, והוא לקח את האחריות והתפטר כדי להראות שהוא מכיר בחובותיו ואולי גם מנימוקים אחרים שהיו באותו זמן.

הדבר שחרה לי הוא שהמכהנים במשרות בכירות מזלזלים בחוק, והם רואים עצמם פטורים מחובות של סתם "עמך". לדעתי דווקא אנשים אלה צריכים להראות התנהגות נכונה ודוגמה לעם, ואם נכשלו, עליהם לתת על כך את הדין, ולוּ מסיבות אתיות בלבד ולא בגלל קביעות החוק.

 והעיתונאים – האם המניעים שלהם הם "תוקפנות, נקמנות ורצון להשמיץ"? הרי תפקידו של העיתונאי הוא להביא לידיעת הקוראים מידע שיש בו עניין לציבור, בלי לתת הנחות ל"מיוחסים" למיניהם, והציבור יקרא וישפוט לפי הבנתו. זה תפקידם במדינה דמוקרטית שבה קיים חופש הביטוי. אני סולד מכל פרסום של ידיעות בעניינים אישיים ופרטיים, אבל הידיעה על חשבון הבנק היא לדעתי ידיעה חשובה לקוראים.

 אני בטוח שבאמתחתך ידע רחב על פעילות והתנהגות של עיתונאים מכל הסוגים ובמגוון של אירועים עליהם דיווחו. במקרה של דן מרגלית אינני שלם עם המסקנה שמניעיו היו שלא לעניין ופסולים. 

כל טוב, ובטח "המשך יבוא".

 בידידות

עמי יובל

תשובת אברהם וולפנזון:

לעמי, שלום ותודה.

הסכום היה 2,000 דולר, וזוהי לא רק גירסתו של רבין [שמתוך היכרות אישית ממושכת ידוע לי בבירור שנהג לדייק בפרטי-פרטים – וזוהי גם העדות של חברים רבים שלו שהכירוהו כאדם אחראי וישר הנוטל על עצמו אחריות לאורך כל שירותו בפלמ"ח ובצה"ל] - אלא שיש גם עדות של אדם נוסף, שהיא עדות משפטית מחייבת ומפורטת בכתב, שנמסרה לשלטונות המס, של משפטן שעלול לאבד את רישיונו אם יעיד עדות לא נכונה. כשאני משווה את דברי אהרן ברק ודברי רבין – הרי גם אילו העדויות היו שקולות זו נגד זו הייתי מאמין לרבין. הספר/יומן שלו גדוש בתאריכים מדוייקים וציטטות מדוייקות – וידוע לי מדיונים רבים בעבר, שה"ג'ינג'י" הזה הקפיד על אמירת אמת גם כשהיא סיכנה את קידומו.

בנוסף לכך, כל שופט-חוקר יכול להבחין בין עדות מתועדת ומפורטת לבין אמירה כללית בלתי-מחייבת ובלתי מתועדת ולא מתוארכת, המאפיינת את דבריו של אהרן ברק בעניין זה. מה גם, שאהרן ברק "מדלג" על 3 פגישות מתוארכות, מתוארות בפרטי-פרטים, בביתו של רבין – בכדי לטעון שמעולם לא היה בביתו לפני הפגישה בעניין חשבון הדולרים. או שזיכרונו בוגד בו – או שהוא עצמו יודע את האמת ומורד בה. בכל אחת מהאפשרויות – אינו ראוי לאמון.

בדקתי עניינים אחרים בספרו של רבין, בדברים הידועים לי מהשתתפות ישירה באירועים – ומצאתי שאינו מסתיר דבר, והוא מדייק עד לפרט האחרון. גם בעניין האפלייה לטובה של אבא אבן ההסבר של ברק אינו משכנע. הוא עצמו מעיד שלא נמצא כל מסמך על דיווח בעניין זה – אבל במקרה של אבא אבן האמין לעדותו העצמית בעל-פה, ואילו במקרה של רבין לא חזר בו מטעותו למרות שתי העדויות הכתובות והמודפסות.

אגב, אבא אבן היה שר-החוץ הממונה על השגריר רבין בזמן ששניהם [כמו רוב עובדי-המדינה] החזיקו בחשבון בחו"ל, וזה לא נחשב, למעשה, לעבירה [בוודאי לא עבירה שתשלח את לאה רבין למאסר ותאלץ את רבין להתפטר] ולאחר ששונה החוק – באותה שנה עצמה, 1977 – זה נחשב לחוקי לחלוטין. ברק עצמו כותב שבמקרה של אבן מדובר על סכומים הרבה יותר גדולים מאלה של רבין [לא רק יותר מהאלפיים הממשיים – אלא גם הרבה יותר מהעשרים אלף הדמיוניים]. אם תוסיף לכך את העובדה ה"מקרית" שבאותם הימים היתה ברית בין פרס ואבן נגד רבין – אולי תוכל לנחש כיצד ומדוע נרקמה העלילה נגד ראש-הממשלה הנבחר... במשפט הרומי – כך למדתי מפיו של כבוד השופט צלטנר – היה השופט-החוקר חייב לענות קודם-כל על השאלה "מי הרוויח?" מהפשע – וכך לקבוע מי הם החשודים. [כך באמת פעלה המשטרה בעניין טופז].

עמי היקר, אני מעריך אותך מאוד, ואני משוכנע שבביטויים שכתבת – "ואני זוכר גם שהסכום של החשבון... היה נכבד, כ-24 אלף דולר" וכן ש"שני בני הזוג היו מודעים לחובתם" – אתה מביע רק זיכרון רחוק של רוגז שנגרם לך בשעתו על-ידי הדיווחים המגמתיים והמטעים בתקשורת, כאשר אפילו אהרן ברק אינו כותב היום דברים אלה. לעומת זאת הוא מודה שאיים על שר האוצר לנהוג כלפי רבין בחומרה יתירה – אחרת יתבע אותו למשפט ויאלץ אותו לקחת עורך-דין פרטי... באיזו דמוקרטיה יכול פקיד לאיים כך על שר? אם השר מעל, חלילה – שיפנה הפקיד למשטרה. אבל אם שר האוצר פועל לפי החוק – איזו זכות מוסרית יש לפקיד [וגם יועץ משפטי הוא רק פקיד ממונה, ולא נבחר ציבור] – לסבך את שר האוצר בתביעה משפטית? הרי לכל הדעות לא היה כאן שוחד ולא היתה שחיתות. לדברי רבין [בעדותו הכתובה] הם לא היו מודעים לתקנה. מדוע לא להאמין לו? רק מפני שאהרן ברק החליט לקדם את עצמו בדרך לא מוסרית ולא אחראית לבית המשפט העליון?

ואשר לעיתונאים – הייתי בעצמי עורך עיתונו של בן-גוריון "מבט חדש" וידעתי תמיד להבחין בין ויכוח רעיוני-פוליטי, גם פירסום ידיעות "מרעישות" – לבין הכפשה אישית וסיבוך עיתונאִי-פוליטי שבו הקורבן צריך "להוכיח שאין לו אחות."

דעתי היא שעיתונאים אחדים בחברה הישראלית עוברים את הגבול [וזה כולל בפירוש את המסע האישי של דן מרגלית נגד אולמרט].

זהו. אם לא שיכנעתי – לפחות הבהרתי את עמדתי.

ותודה חברית על ההתייחסות הרצינית לדברים שכתבתי מעומק ליבי [וכמובן, מבלי שאני מעורב, חלילה וחס, בכל הוויכוח הזה – רק כאזרח מן הצד, היודע כמה עובדות שהברית העיתונאית-משפטנית מנסה לטשטש מטעמי "אג'נדה"].

אברהם וולפנזון 

תשובת עמי יובל:

שלום אברהם,

 תודה על התשובה המהירה והמפורטת. אני סומך יותר על הידע שלך מאשר על מקורות אחרים, ומפסיק לכעוס על אדם אשר לא עוון בכפו. הנושא אכן הציק לי בזמנו, והכעס חזר עתה כאשר התעורר הנושא מחדש בעקבות הראיון ב"הארץ" עם אהרן ברק. 

להשתמע,

עמי

* * *

בשבוע הספר העברי

יחתום הסופר שמאי גולן על ספרו החדש

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

 בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", ליד דוכני ההוצאה:

1. בכיכר רבין בתל-אביב.

החתימה תתקיים ביום שני, 15.6.09 , משעה 20.00

2. ובירושלים, בגן הפעמון, ליד דוכני ההוצאה:

ביום רביעי, 17.6.09 משעה 20.00

הציבור שוחר הספרות העברית מוזמן!

* * *

אוריה באר

אבא וזכות השיבה

אחד הדברים שמסוגלים להוציא בן אדם כמוני מדעתו, היא הדרישה האבסורדית של מדינות ערב להחזיר מיליוני פליטים לפלסטין הכבושה, כביכול. קוראים לכך "זכות השיבה", ומדובר בצאצאי אותם כפריים ותושבי ערים, שעזבו את בתיהם ועברו להתגורר במדינות ערב, עד שיובסו הציונים.

       מה אעשה, אך הדרישה לקיום זכות זו מעלה לנגד עיניי את דמותו של אבי ז"ל, ואת דמות חברו, נהג המישנה שלו. שניהם יושבים בתא משוריין צר ומחניק, עמוס מצרכי מזון לירושלים הנצורה, ומצפים למותם.

מעשה שהיה, כך היה.

במרץ או אפריל 1948 נדרש אבא, יחד עם נהג המישנה שלו, להוביל מזון במשוריין גדול לירושלים. אבא ואברהם היו חברי אגד באותם ימים רחוקים. לכאורה יכלו לסרב, כי לא היו נהגי משאיות. היו כאלה שהתחמקו. אך הם לא היססו כלל. יחד עם עשרות משאיות אחרות, שהוסבו לשריונים, יצאו לדרך. השיירה הגדולה, שיצאה מחולדה, עשתה דרכה לכיוון ירושלים, בואכה שער הגיא, הלא הוא באב אל וואד של אותם ימים. במעלה הדרך של הוואדי הצר הותקפו כלי הרכב באש קטלנית, שנורתה משני צידי הגיא. מכוניתו של אבא, דהיינו המשוריין הכבד והעמוס, נפגעה בצמיגיה ושקעה בצידי הדרך. במשך קרוב לשלוש שעות ירו התוקפים אש תופת לעבר המשוריין התקוע שלו ולעבר משוריינים אחרים. אבא וחברו ישבו בקבינה המעלה עשן וציפו למותם. נהג משוריין אחר, אמיץ מאין כמוהו, הבחין במצוקתם הנוראה. הוא קרב, עצר לידם, ניצמד למשוריין שלהם, והורה להם לקפוץ לקבינה שלו, שהיתה עמוסה כבר בשלושה ניצולים אחרים. חייהם ניצלו בשנייה האחרונה ממש. שכן רגע לאחר מכן, עלה המשוריין שלהם באש, והתפוצץ ברעש מחריד אוזניים.

במהלך נסיעת האימים למעלה החמישה, הציל שאבא נהג אחר שנתקע כמוהו בשולי הדרך. אגב כך ספג רסיסי כדור באוזנו. עד יום מותו, לא שמע אבא באזנו הימנית. למותר לציין, שמעולם לא עלה בדעתו, לבקש להיחשב כנכה צה"ל.

מי היו תוקפי השיירה לירושלים? אלה לא היו חיילי הלגיון הערבי, או חיילי צבא סדיר כל שהוא. הם היו אנשי כנופיות וכפריי הסביבה. כן, אלה הכפריים תושבי הכפרים הנטועים לאורך הדרך מבאב אל וואד, לרבות בית מחסיר, שורש של ימינו, וכפרים אחרים שנמחקו מן האדמה בשל תוקפנותם, ותושביהם יצאו לגלות. צאצאי כפריים אלה, שרצו לרצוח את אבא ואת וחברו אברהם ופגעו בנהגים אחרים של אותה שיירה, הם אלה שדורשים היום את זכות השיבה. פנטסטי, לא?

הייתי אז ילד קטן. אך מאז, לאורך כל ימיי, חרותה בזיכרוני כברזל מלובן התמונה הקשה, עליה סיפר אבא עשרות פעמים בהתרגשות: הוא ואברהם יושבים בקבינה השרופה-למחצה של המשוריין העשן. הם כמעט נחנקים מחוסר אוויר. הכפריים משני צידי הדרך הולכים ומתקרבים. כלי הנשק שלהם יורים ללא הרף על דלתות המשוריין חסר הישע. אברהם קרוב לאיבוד עשתונות. אבא, קר המזג, מנסה להרגיעו . קללות "איטבח אל יהוד" של הכפריים נשמעות מסביב. הכפריים עליזים וצוהלים.. השניים מצפים למותם הוודאי. ואז מתרחש הפלא והם ניצלים.

עכשיו רבותי, תנו לצאצאי הכפריים האלה את זכות השיבה. מה הם עשו בעצם? מסכנים שכמותם...

* * *

אלי יזרעאלי

אהוד, עדיין אין לי תולעים

כשהחלתי לקרוא את גיליון 451 של חב"ע, בדקתי שוב ושוב, האמנם מדובר באותו מכתב עתי נידח, או שכוח עלום אשר השתחרר לחלוטין משפיותו השתלט עליו. מאז הכרותינו, אהוד, זכית ממני להרבה הערכה ואף היתה לנו הסכמה ממושכת (מקווה שעדיין) לגבי ראש הממשלה הקודם, אשר בדיוק כעת ניתן לעמוד על השוני התהומי בינו לבין יורשו, עלוב הנפש.

כמחצית הגיליון (גם אם הדבר לא נבדק כמותית, הרי שהורגש איכותית) עסק באובמה. הגדלת אהוד לעשות, כאשר כינית אותו "בור ועם הארץ בתולדות המזרח התיכון". האמנם אהוד, בחנת את ידיעותיו של אובמה בתולדות המזרח התיכון, האסלאם, היהדות או הציונות? באופן השונה בעליל מהאופן המתלהם ושפל הצמרת שהפגנת בגיליון זה, אשר מעצם הסימפטיה שאני רוחש לך, גרמה לי עצמי מבוכה רבה, תהיתי האמנם אדם כמוך, אשר עד כה ראיתיו אינטליגנטי ובעל יכולות חשיבה מעמיקות יותר, מוציא גיליון אשר חלק גדול ממנו מורכב מהשתלחויות בנשיא ארצות הברית, אשר מתאימות (במקרה הטוב) לרמת כיתה ב' בבית הספר היסודי. כינית אותו "העו"ד החפיפניק אובמה", בעוד הוא נחשב כאחד מהפרופסורים היותר מעמיקים למשפט בארצות הברית, וכמי שאינו מסתמך רק על הכתובים, אלא מחפש את הרציונאל בטיעונים. ציטוט נוסף בהמשך: "בעיני אובמה הסכל...". כאן רק אסתפק, אהוד ידידי, בשאלה: אתה באמת חושב כך? נראה לי שרצית לעשות קצת 'דווקא', ולאחר שהותקפת תקופה ממושכת על תמיכתך באולמרט, התגעגעת לחיבוק הלח והחמים עם החבר'ה סביב מדורת השבט.

כמובן שנתת במה לכל מי שרק כתב כנגד אובמה וניאץ אותו, אולם הפעם, ככל הנראה בשל חוסר באמירות הזויות כלפיו במינון שהיה רצוי לך, החלטת לעמוד בראש מקהלת המרעישים ואם לא די היה לך בדברים עליהם אתה חתום בתחילת הגיליון ואם לא קראת אותם, על מנת להסמיק מבושה, הרי שמיהרתה לאחד את אובמה, החמאס, הג'יהאד האסלאמי ועיתון "הארץ", אשר אני מתחיל לחשוב שצדקו עורכיו כשנמנעו מלתת לך במה. מה עניין "אובמה יתיר מילת נערות מוסלמיות בארה"ב!"? הרי אילו היית מקשיב לנאומו בקהיר, או לחלופין מעיין בנאום שפורסם למחרת ב"הארץ" (עמ' 8-9), היית מבין שטענותיו של אובמה היו הפוכות לחלוטין. לצד מוכנותו לקבל נשים מוסלמיות עם חיג'אב, קרא לעולם המוסלמי (ואין זה דבר של מה בכך, לעמוד בקהיר ולקרוא לעולם המוסלמי להיפרד מאחד ממנהגיו הנלוזים וארוכי השנים), להעניק לנשים את מלוא השוויון ולהתייחס אליהן ללא כל אפליה. ואתה מציג זאת בתור התרת טקס הטהארה? איכה נפלת משמים, אהוד בן עזר?

ואם לא די בכל אלה, הרי שהצגת אותי, לא פחות, כ"חבורת אוהדי אובמה בישראל". אהוד ידידי. עדיין אין לי תולעים! אינני חבורה, לא של אוהדים ולא של מתנגדים. בכלל לא נכנסתי לשותפויות מעין אלו, להוציא את הסכמתי לדבריהם של כמה מהכותבים אשר ציינתי. וגרוע מכך – אתה מציג את דברי, כאילו שהגדרתי אותך בתור "כהניסט" ולא כן היא!! מה שכתבתי ואני מצטט: "...והאיחוד הלאומי, שבו יושבות אושיות מבית מדרשו של הרב כהנא...". הרי אינך מתומכי האיחוד הלאומי, אלא אם עברת מטה-מורפוזה וטרם עודכנתי. יתר על כן, אדם כמוך, הבקיא בהוויות העולם, היה צריך להיות מעודכן, כי הכוונה הינה לד"ר מיכאל בן-ארי מהאיחוד הלאומי, אשר הספיק לפני שבוע להתעמת עם שוטרי מג"ב, אשר עצרו מספר פורעים בשטחים, לאחר שהאחרונים יידו אבנים בפלסטינים ופגעו בכרמי הזיתים שאותם מגדלים האחרונים במהלך דורות רבים. אם עדיין לא ברור, כי בן-ארי, שהיה מנערי כהנא, הוא כהניסט, יעידו על כך שני עוזריו הפרלמנטריים איתמר בן גביר וברוך מרזל. עם אושיות כאלו, מוסר כל ספק לגבי זהותם וזה האיחוד הלאומי.

ומדוע נראה לך שאני מתפעל ממתקרנפי "הארץ"? האם שכחת את ביקורתי ביואל מרקוס? האם יש להפוך זאת למלחמה אישית? הרי התייחסותי עניינית לחלוטין. בהזדמנות זו אני יכול גם לציין, לשבחו של אורי הייטנר, שבמקום להשתתף באורגיית ההשתלחויות באובמה, העדיף לכתוב על מותו של חדר האוכל הקיבוצי, על כל המשתמע מכך ותלה זאת, ובצדק רב, באדיקות הקולקטיביסטית. כשם שאין לי באופן אישי, דבר ורבע דבר, כנגד הייטנר, כך גם אין לי כנגד מרקוס. ולגבי גדעון לוי, עקיבא אלדר, ארי שביט – כולם עיתונאים עצמאים, שבמרבית המקרים אינם בעלי אותה דעה פוליטית, היכן ראית אותם מתלהמים? צר לי אהוד, אולם כעסך האישי על עיתון "הארץ", מעביר אותך קמעה על דעתך (ואולי זה מזג האוויר השרבי שפשה במקומותינו?).

לגבי גישתו של אובמה, אתה קובע כי "אין לכך שום קשר לתהליך השלום כי אובמה אינו נוגע ממש בשום בעייה רצינית כמו למשל הגרעין האיראני או עזה-חמאס מול הרשות הפלסטינית בגדה-פת"ח". שוב אני מחזיר אותך לנאומו של אובמה. כשם שלא הבנת את דבריו לגבי החיג'אב, כך גם נמנעת מלבחון את דבריו בנושא הגרעין האיראני. הרי אינך מצפה שאובמה ינקוט בשפה שבה אנו מדברים. אינך מצפה שמי ששואף לקרב בין העמים, ובכללם העם האמריקאי והעם האיראני, יפנה אל המוסלמים או אל הערבים בשפה בוטה ומשפילה. לפני קרוב לחמש מאות שנים, כתב ניקולו מקיאוולי, כשי לשליט פירנצה ממשפחת מדיצי, את "הנסיך". בספר זה מבהיר מקיאוולי, כי לעולם אין להשפיל יריב, שכן על כך לא יסלח לך לעולם. משום כך, מציע מקיאוולי, שתי דרכים לפיתרון קונפליקטים עם יריבים – להרוג אותם או להתייחס אליהם בכבוד הראוי. גם אתה אהוד, כבר הבנת ככל הנראה, שלהרוג את כל הערבים בלתי אפשרי ואולי תסכים שזה גם לא ממש תורם. על כן, אם אינך רוצה שהם יתפוצצו לך באוטובוסים, יעיפו טילים על ערי ישראל ויגיבו (זו ממש חוצפה רצינית מצידם) על הפצצתם, הריגתם, חיסול עסקיהם, מניעת מזון ממשפחותיהם וטיפול רפואי מחוליהם, כדאי שהשלטון הישראלי יתחיל להתייחס אליהם בכבוד. את זה אובמה הבין, גם מבלי להמתין לעימות הבא של אמריקה עם העולם האסלאמי.

כשאתה מזהיר אותי מפני הגעת טילי חמאס לביתי בתל-אביב, אתה תמה כיצד אני יכול להיות טיפש כל כך. אז אשמח אם תבהיר לי אהוד, ברוב חוכמתך הכובשת, האם נראה לך שנשב בבתינו בהשקט ובבטחה, אם נמשיך לצור על הפלסטינים, לגזול את אדמותיהם, לכרות את מטה לחמם, להתעמר בנשותיהם ההרות, בחוליהם ולירות בילדיהם (בטעות. תמיד בטעות ורבות הן הטעויות).

אז תרשה לי אהוד. למה שעושה אובמה יש קשר ישיר לתהליך השלום. תפסיק להביט בדברים באופן שטחי. הבעיה של רבים בעם הסגולה היהודי, אשר עליו אמר אריאל זילבר בימי שפיותו, כי "אנו עם די מטומטם בשביל מדינה בינונית" (הופעתו ברחבה של מרכז גולדה בקיץ 1999), הינה בהסתכלות השטחית שלהם. אולי על מנת להבין זאת, כדאי שתביט בצרעה הפשוטה, אשר אנשים מן השורה אינם יודעים מה מטרותיה במעופה. את הקישור לסרט הקצרצר, המלמד את ההבדל בין הסתכלות שטחית להבנה מעמיקה, אני מצרף לך כאן: http://www.arava.co.il/moatza/matnas/aravatv/magazines/wasp/

על מנת להבהיר טוב יותר את דברי, אבטא זאת בקצרה. הקשר הישיר של דברי ומעשי אובמה לתהליך השלום, אינו מילה יותר או מילה פחות שאמר, אלא בניית יחסי אמון בינו לבין הערבים. ללא יחסי אמון, לא ייכון שום שלום אמיתי, לא בין ישראל למדינה ערבית ולא בין ארצות הברית למדינה ערבית. אובמה רוצה שלום ומאמין בו. כל המצאות הסרק, כגון השלום הכלכלי ההזוי של נתניהו, השלום הקר עם מצרים, המזרח התיכון החדש של פרס והשלום הפרטי של אריסטופנס, לא יהיו שווים את הנייר שעליו יחתמו ההסכמים, מבלי שיהיה אמון בין הצדדים.

לא ביום אחד בונים אמון, אולם זה תהליך ממושך, אשר בסופו של דבר יוכתר בהצלחה. לישראל יש אפשרות להצטרף לתהליך, או להיות מצורעת ומנודה, בדומה לצפון קוריאה. המתנחלים רק מזיקים לעניינה של ישראל. אוויל משריש ובור עלוב, כאותו ניצב שלום קעטבי, אשר הגיח משום מקום (בתקווה שיחזור לשם מהר), תוקף את תושבי שינקין, אולם התל-אביבים, ברובם המכריע, צריכים את השטחים המוחזקים לכפרות. מהות החיים היא לחיות טוב ולא לעסוק במלחמה המתמשכת על פני דורות. לחיות טוב זו מהות השלום ואילו היו שותים אספרסו, עם רגל על רגל וג'יפ על המדרכה בעזה, אני משוכנע, לא במאה אחוזים אלא באלף אחוזים, כי לא היה עף אל עבר ישראל ולו "טיל חמאס" אחד.

על מנת למנוע ממך להוציא מהארסנל הלקסיקלי שלך עוד מספר כינויים, שבראשם אולי יעמדו "אוהב ערבים", "אוהב אובמה" ו"שונא יהודים", אבהיר מיד. אינני אוהב ערבים. ממש לא! אינני אוהב גם יהודים. ממש ממש לא!!! וגם לא את אובמה. אני מקבל את גישתו של אובמה, שיש לבחון דברים על פי אינטרסים. האינטרס של אמריקה הוא שלום. כך גם האינטרס של ישראל. את אהבתי אשמור לקומץ אנשים פרטיים, אולם עם מי שאני אכן אוהב, אשמח מאד לבקר בדמשק ובריאד ולא רק ברומא ובלונדון.

בתור שותפים לתמיכה בראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, מן הראוי שתזכור כי אולמרט היה מקדם בברכה את דברי אובמה. אני בהחלט מסכים לגבי העובדות שמציג רן פרחי. כמובן שאיני מסכים לדבר ורבע דבר משאר אמירותיו. תמיכתי הגורפת באולמרט, היתה ועודנה, בעיקר משום שהיה ראש הממשלה הריאלי והמעשי ביותר מכל אלו שקדמו לו, שלא לדבר על הנוכחי, אשר כהונתו זו מתחילה לבייש אף את ממשלת הנפל שלו מהשנים 1996-1999. אולמרט הבין את מה שכדאי לכולנו להבין. שלא תישאר שום אחיזה ישראלית מחוץ לקווי ה-4 ביוני 1967, כולל ירושלים המזרחית. אולי ייערכו חילופי שטחים לגבי יישוב מסוים, אולם בודאי שלא לגבי ירושלים. ההיאחזות בקרנות השטחים, אינה אלא אשליה, אשר ככל שנתפקח ממנה מהר יותר, כן ייטב לכולנו. ניתן רק להודות לאובמה, אשר החליט להקדים את הניתוח, ולהסיר מהר ככל הניתן את הסרטן הממאיר, המכונה שטחים והתנחלויות, קודם שיהא מאוחר מדי.

אהוד: לא שיניתי תג במאמרך והוא לא עבר עריכה ואני מאוד מודה לך עליו מאחר שדבריך רק חיזקו את הערכת המצב שלי – שאובמה הוא סכנה לישראל, סכנה לארה"ב וסכנה לעולם.

* * *

נעמן כהן

הכשלים, העיוותים והשקרים בנאומו של אובמה

נאומו של אובמה שנישא ב-3 ביוני 2009, בקהיר, באוניברסיטת אל אזהר, היה נאום מרשים. היו בו חלקים יפים, מרגשים, ונכונים, אבל בד בבד, בגלל היותו נאום פוליטי שתכליתו נשיאת חן בעיני העולם הערבי-מוסלמי, היו בו גם כשלים רבים וחוסר אמת.

אנסה לנתח פסוק פסוק ולהראות את הכשלים הללו מתוך הנאום.

אובמה: "מערכת היחסים בין האיסלאם למערב כוללת מאות שנים של דו-קיום ושיתוף פעולה, אך גם עימותים ומלחמות דת."

האמת: היכן בדיוק ומתי אירעו אותן מאות שנים של דו קיום ושיתוף פעולה עם האיסלם?

אובמה: "הקולוניאליזם שלל את זכויותיהם ואפשרויותיהם של מוסלמים רבים, ועל ידי מלחמה, קרה שבה לעיתים קרובות מדי, התייחס למדינות בעלות רוב מוסלמי כאל מדינות חסות, ללא התחשבות בשאיפותיהן שלהן."

האמת: אובמה מאמץ את גישתו של אדוארד סעיד הערבי-נוצרי הרואה את חזות הכול באשמת המערב, אבל הקולוניאליזם היה תמיד דו צדדי. חייבים לזכור גם את העובדות הבאות:

השטחים הכבושים על-ידי האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי היום הם למעלה מ-13 מיליון קמ"ר. יותר מכל יבשת אירופה. הכיבושים היו גדולים יותר. הצרפתים, הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, המלטזים, הארמנים, הגאורגים והפרסים, הצליחו לסלק את הכיבוש הערבי-מוסלמי ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות הבלתי חוקיות.

מי לא הצליחו להשתחרר מהקולוניאליזם הערבי-מוסלמי:

המצרים-האגיפטים. המצרים נלחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי, ודוכאו בכוח. מצרים קוראת לעצמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים" על מנת להדגיש שמצרים היום שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים-האגיפטים – הילידים, שמאז הכיבוש הערבי-מוסלמי הם מדוכאים ונרדפים.

הבֶּרְבֶּרִים בצפון אפריקה, הכורדים, האשורים, המרונים, השחורים בדרום סודן, גם הם סובלים תחת הקולוניאליזם והכיבוש הערבי-מוסלמי.

אובמה: "כסטודנט להיסטוריה, ידוע לי מהו חובה של הציוויליזציה לאיסלאם. היה זה האיסלאם – במקומות כמו אוניברסיטת אל אזהאר – שנשא את אש ההשכלה במשך מאות רבות כל כך, סולל את הדרך עבור הרנסאנס האירופי והנאורות."

האמת: אוניברסיטת אל אזהאר נוסדה בשנת 988 כאשר מסגד "אל אזהר" קיבל תפקיד נוסף כמוסד ללימודי דת האסלאם. שמו של המוסד נגזר משמה של בת הנביא מוחמד פאטמה א-זהראא, שאליה התייחסו בני השושלת הפאטמית. משום שהשליטים הפאטמיים היו שיעים, לימד המוסד את האסכולה התאולוגית ("מדרסה") האיסמאעילית, שהייתה ענף של השיעה. לאחר נפילת השושלת הפאטמית והשתלטות הסונים, הפך אל-אזהר למוסד סוני, וכך נותר עד היום.

מאז ייסודה נחשבת אוניברסיטת אל אזהר למוסד המוביל בעולם האסלאמי בתחומי השריעה, התיאולוגיה האסלאמית, והשפה הערבית, וכמו כן כמוסד להכשרת אימאמים וקאדים ששימשו בכל רחבי העולם האסלאמי, ופעלו לאיסלומן של קהילות חדשות. במשך כל תקופת פעילותו נלחם אל-אזהר בתפוצת האתאיזם, בכתות הסוטות מן האסלאם הסוני האורתודוקסי, במיסיון הנוצרי, בתנועות פוליטיות רפורמיסטיות, באנרכיה, וביחסי מין אסורים (כלומר, יחסי מין שלא בין בעל ואישה, כולל יחסים הומוסקסואליים.

אוניברסיטת אל אזהר, לא זו בלבד שלא סללה את הדרך לרנסנס ולנאורות, אלא תמיד נלחמה בהם.

אובמה: "היו אלה החידושים בקהילות המוסלמיות שהביאו לפיתוח הוראת האלגברה; המצפן המגנטי שלנו ומכשירי הניווט; בקיאותינו בעטים ובדפוס, הבנתנו את אופן התפשטותן של מחלות ואיך ניתן לרפאן."

האמת: הערבים פיתחו את האלגברה. המצפן המגנטי הומצא בסין והגיע משם למערב. האצטרולב הומצא על ידי היוונים – והערבים (ביניהם יהודים) המשיכו לפתחו ולמדו את האירופאים להשתמש בו. הפורטוגלים המשיכו לשכללו והשתמשו בו במסעות הגילוי להודו. אברהם זכות, האסטרונום היהודי שגורש מספרד, הוזמן לבית-ספר לניווט בסגרש על ידי אנריקה, הנווט מפורטוגל (1460-1394). הוא שיכלל את האצטרולב וחיבר לוחות אסטרונומים, שאפשרו לספנים לתרגם את נתוני האצטרולב לקו הרוחב הגיאוגרפי שבו הם נמצאים. לוחות אלה החליפו לוחות אסטרונומיים, שחוברו בספרד במאה ה-13 על ידי שני יהודים לפי בקשתו של המלך אלפונסו העשירי.

הדפוס הומצא לראשונה בסין ואחר כך באירופה. לא רק שהדפוס לא הומצא על ידי האיסלם, אלא המוסלמים הם שהתנגדו להכנסתו. חידושים טכנולוגיים נחשבו באיסלם לפגיעה בסמכות הדת/אלוהים. כשהומצא הדפוס, הוציא הסולטן ביאזיד ה-2 (ב-1485) צו האוסר פתיחת בתי דפוס. האיסור היה על הדפסת אותיות ערביות שנחשבו לקדושות. הצו בוטל רק ב-5 ביולי 1727, והספר הראשון (שאיננו יהודי או נוצרי) הודפס באיסטנבול ב-1729. כמו כן הוצא איסור על התקנת שעונים. שעונים היו אך ורק במסגדים עד לאמצע המאה ה-18. המלומד ברנרד לואיס רואה בשני דברים אלו, ובעיקר את ההתנגדות לדפוס, בתוספת היחס המפלה לנשים, את הסיבות העיקריות לדרדור התרבות המוסלמית, ממעמדה בימי הביניים.

לא ברור לאילו מחלות שהמוסלמים ריפאו, התכוון אובמה.

אובמה: "לאורך ההיסטוריה, האיסלאם הוכיח באמצעות מילים ומעשים שיש מקום לקיומם של סובלנות דתית ושיוויון בין הגזעים."

האמת: האיסלם מחלק את העולם לשניים: עולם האיסלם ("דאר אל איסלם"), ועולם המלחמה ("דאר אל חרב"). על פי האיסלם יש לנהל ג'יהאד – מלחמה תמידית נגד הכופרים. בפני עובדי האלילים עומדת הברירה, להתאסלם או למות, על פי העיקרון, "דין מוחמד בסיף." רק ל"עמי הספר" – היהודים, הנוצרים והשומרונים, מתירים לשמור את דתם בתנאי שיקבלו את שלטון האיסלם ויחיו לפי חוקי ההשפלה של "בני החסות". (הדרוזים אינם זכאים לתנאי "בני החסות.

הבסיס לחוקי ההשפלה של "בני החסות" הוא הפסוק "והיו שפלים". (סורה 9 פסוק 29). הפסוק הזה שימש בסיס לחוקים מפורטים כלפי "בני החסות". על היהודים, הנוצרים, והשומרונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. עליהם לשלם מס גולגולת, "ג'יזיה". נאסר עליהם לרכב  על סוס או גמל. הם חייבים ללבוש לבוש בצבע מסויים, יהודים – צהוב, שומרונים – אדום, ונוצרים – כחול. וחלים עליהם שאר חוקי ההשפלה.

כל אלו תקפים רק מחוץ לערב. בערב עצמה – מוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים" וביצע טיהור אתני של היהודים. מוחמד נתן ליהודים את הברירה להתאסלם או למות. כאשר סרבו בני השבט הגדול ביותר – שבט קוריטה, להתאסלם. ריכז אותם מוחמד בשוק באל-מדינה, והוציא להורג את כל הגברים. את הנשים והילדים הוא איסלם בכוח ומכר אותם בכסף רב לעבדות. מיני אז ארץ ערב היא נקייה מיהודים על פי החוק. מוחמד גירש מערב גם את הנוצרים.

מוחמד תיאר את היהודים והנוצרים כקופים וחזירים. (סורה 5 פסוק 60) את היהודים, הקופים והחזירים, אמר: יש להשפיל, לענות, ולהרוג כתנאי לבוא הגאולה. (סורה 7 פסוק 163 – סעיף 7 באמנת החמאס).

באיסלם קיימת גם דעה קדומה וגזענית נגד השחורים האפריקנים. רבים מסוחרי העבדים היו ערבים. העבדות  בוטלה בסעודיה רק ב-1962. המלה "עבּד" בערבית משמעותה "כושי". על היחס המפלה לכושים מצד האיסלם: Bernard Lewis, Race and color in Islam

הכשל החמור ביותר של אובמה בנאומו הוא אי הזכרת המונח "טרור". מוסלמים רבים מוחים על הזיהוי של מוחמד, ומכאן גם של האיסלאם, עם טרור. האם הטרור אכן מצוי באיסלאם?

איש ההלכה המוסלמית – המצרי דוקטור איימן מוחמד רביע א-זוואהירי, מראשי ה"ג'יהאד האיסלמי המצרי" ומראשי "אל קעידה" קבע ש"האירהאב (הטרור) הוא מן האיסלאם, ומי שמכחיש זאת – כופר." –  "הטרור באיסלאם הוא חיובי ויש לברך עליו." הוא מסתמך על הפסוקים הבאים מן הקוראן:

הכינו כוח לקראתם ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אוייב אלוהים ואויבכם." (סורה 8 השלל, פסוק 60).

"אני אטיל מורא בלב הכופרים, ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר.". (סורה 8 פסוק  12).

אובמה: "ידוע לי גם כי האיסלאם תמיד היה חלק מסיפורה של אמריקה. האומה הראשונה שהכירה בארצי היתה מרוקו. בחותמו על אמנת טריפולי ב-1796, נשיאנו השני ג'ון אדמס כתב כי 'אין לארצות הברית כל טינה כלפי החוקים, הדת או שלוותם של המוסלמים.' ומאז היווסדותנו, מוסלמים אמריקאים העשירו את ארצות הברית. הם לחמו במלחמותינו, כיהנו בממשלות, נאבקו למען זכויות האזרח, הקימו עסקים, לימדו באוניברסיטאות שלנו, הצטיינו במגרשי הספורט שלנו, זכו בפרסי נובל, בנו את הבניין הגבוה ביותר שלנו והציתו את הלפיד האולימפי. וכשהמוסלמי-אמריקאי הראשון נבחר לאחרונה לקונגרס, הוא נשבע להגן על החוקה שלנו באמצעות אותו קוראן קדוש שאחד האבות המייסדים שלנו – תומאס ג'פרסון – החזיק בספרייתו הפרטית.

האמת: האם כדברי אדמס אין לארה"ב כל טינה כלפי החוקים – כלפי הדת של המוסלמים? כלומר, ארה"ב מקבלת את כל חוקי האפלייה המוסלמיים?

התשובה שלילית.

לא ידוע לי על מוסלמים שכיהנו כשרים בממשלות ארה"ב. שניים זכו בפרס נובל.

אובמה: "השותפות בין אמריקה לאיסלאם חייבת להתבסס על מה שהאיסלאם הינו, ולא על מה שהוא אינו. ואני רואה בכך חלק מחובתי כנשיא ארצות הברית, להיאבק נגד סטריאוטיפים שליליים של האיסלאם בכל מקום בו הם מופיעים."

האמת: השותפות תוכל להיות רק על מה שהאיסלם אינו.

אובמה: "הקוראן הקדוש מלמד שכל ההורג חף מפשע כאילו הרג עולם ומלואו, וכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. אמונתם רבת השנים של יותר ממיליארד בני אדם חזקה בהרבה משנאתו של קומץ. דת האיסלאם אינה חלק מהבעייה במאבק בקיצוניות אלימה – היא חלק חשוב בקידום השלום."

האמת: לפי הקוראן, כופר אינו מוגדר כחף מפשע, נהפוך הוא. הפסוק: "וכל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו" לקוח דווקא מהמשנה ד' ה':  "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.  ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך."

אובמה: "היום, יש לאמריקה משימה כפולה: לסייע לעיראק לבנות לעצמה עתיד טוב יותר – ולהשאיר את עיראק לעיראקים. הבהרתי לעם בעיראק שאיננו חותרים להקים אף בסיס על אדמתם ואיננו חומדים שום שטח או משאב שלהם. ריבונותה של עיראק שייכת להם."

האמת: היה ראוי להשוות את הכיבוש האמריקאי של עיראק ומטרותיו לפי אובמה, "לבנות לה עתיד טוב ולהשאיר אותה לעיראקים," לעומת הכיבוש הערבי-מוסלמי של עיראק ומטרותיו. דווקא הערבים-המוסלמים הם שכבשו אותה מפני חמדנותם,  את אדמותיה, ומשאבי. חבל שאובמה ויתר על היעד של הבאת הדמוקרטיה לעיראק, כשם שעשתה אמריקה לגרמניה וליפן.

הסכסוך במזרח התיכון

אובמה: מקור המתח הגדול השני, שבו עלינו לדון, הוא המצב בין הישראלים, הפלסטינים והעולם הערבי. קשריה ההדוקים של אמריקה עם ישראל ידועים היטב. קשר זה אינו ניתן לניתוק. הוא מבוסס על קשרים תרבותיים והיסטוריים, וההכרה שהשאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טראגית שאי אפשר להכחישה.

האמת: השאיפה למולדת יהודית איננה מבוססת על היסטוריה טראגית אלא על זכות טבעית והיסטורית. מדינת ישראל הוקמה לא בגלל השואה, אלא למרות השואה. הטיעון שהשואה היא הסיבה להקמת ישראל היא טענה מסוכנת. לא בכדי התעמולה הערבית הולכת בשלושה כיוונים:

1. הכחשת השואה.

2. הטענה כי לא הערבים צריכים לשלם בעד פשעי הגרמנים.

3. פשעי היהודים דומים לפשעי הנאצים לכן צריכים לחסל את מדינתם.

ליהודים יש זכות לריבונות לאומית בארצם "ארץ ישראל" בלי קשר לשואה. מי שאינו מכיר בזכות העם היהודי לריבונות הוא גזען אנטישמי.

הקושאן של העם היהודי על ארץ ישראל אינו רק התנ"ך. הקושאן מעוגן אף בקוראן לפי הקוראן "ארץ ישראל" על שתי גדות הירדן, שייכת רק לעם ישראל. (סורה 7 פסוק 137). ודוק: "ארץ ישראל" ולא ארץ "פלישתים". אללה – אלוהי האיסלם, אף מזהיר את עם ישראל לבל יוותר על שעל מאדמתו פן יילך לאבדון. (סורה 5 פסוק 21).

זכות עם ישראל לארצו דומה לזכותם של הצרפתים, הספרדים, והאיטלקים לארצם.

אובמה: יהודים בכל העולם נרדפו במשך מאות שנים, והאנטישמיות באירופה הגיעה לשיא בשואה שלא היה לה תקדים. מחר אבקר בבוכנוואלד שהיתה חלק משורה של מחנות, שבהם יהודים שועבדו, עונו,  נורו והומתו בגזים על ידי הרייך השלישי. שישה מיליון יהודים מתו, יותר מכל האוכלוסייה היהודית שחיה היום בישראל. התכחשות לעובדה זו היא חסרת בסיס, בורה ומלאת שנאה. איום להשמיד את ישראל, או חזרה על הסטריאוטיפים המתועבים על יהודים, הם עוול נורא המעלה בדעתם של הישראלים את הזיכרונות הכואבים ביותר, ובה בעת מונע את השגת השלום שעמי האזור ראויים לו."

האמת: מתוך רצון לשאת חן בעיני המוסלמים, אובמה לא הזכיר כי יהודים נרדפו לא רק באירופה, אלא גם בארצות האיסלם. במקום לבקר בבוכנוואלד היה עליו לבקר בגיא הריגה של אל-מדינה. יהודים יכולים לבקר היום בבוכנוואלד, אושביץ, באבי יאר, או טרבלינקה. יהודים לא יכולים לבקר בגיא ההריגה של אל-מדינה. ערב היא הארץ היחידה בעולם שחייבת על פי חוקתה הגזענית להיות "יודן ריין", נקייה מיהודים. לרוע המזל אובמה לא יכול כלל להגיע לשם. למרות החנופה שפיזר לעבדאללה מלך סעודיה, על פי החוק בסעודיה אסור גם לנוצרי לדרוך על אדמת אל-מדינה. החוק אוסר זאת כמובן גם על הנשיא חוסיין אובמה.

הבעייה של המוסלמים אינה הכחשת השואה אלא, הכחשת שואת-(נקבת) יהודי ערב. עד ימינו אין ערבי (על כל פנים אין ערבי שאומר זאת), שאינו רואה את חיסול היהודים בערב על-ידי מוחמד מופת מוסרי. עד ימינו אלו, אין מוסלמי המגנה את רדיפות היהודים בעולם המוסלמי.

אובמה: מאידך גיסא, אי אפשר גם להכחיש שבני העם הפלסטיני – מוסלמים ונוצרים – סובלים בשאיפתם למולדת. יותר מ-60 שנה הם סובלים את כאב העקירה. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובמדינות השכנות לחיי שלום וביטחון שמעולם לא יכלו לחיות. הם סובלים השפלות יומיומיות – גדולות וקטנות – הנלוות לכיבוש. לכן, אסור שיהיה ספק כלשהו: מצבו של העם הפלסטיני הוא בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, לשוויון הזדמנויות, ולמדינה משלהם."

האמת: מן הראוי היה שאובמה ישווה את סבל הפלישתינאים לא לסבל היהודים בשואת יהודי אירופה אלא לסבל היהודים בשואת יהודי ערב, סבל שנגרם על-ידי הערבים.

מן הראוי היה שאובמה יזכיר כי סבל העקירה נגרם לערבים בעטיים. שלוש שנים אחר השואה איחד ידידו של היטלר – המופתי הירושלמי אמין אל חוסייני, את העולם הערבי לחסל את שארית הפליטה. המופתי ראה לעצמו מטרה להשמיד את יהודי ארץ ישראל על פי המופת של נביאו בערב, והמופת של ידידו בגרמניה. שבע מדינות ערב הכריזו על מלחמת שמד נגד ישראל. מלחמה שתחילתה ביצירת פליטים יהודים פליטי יהודי יפו, וסופה ביצירת פליטים ערבים.

אובמה: זה עשרות שנים מתקיים קיפאון: שני עמים בעלי שאיפות לגיטימיות, כל אחד מהם עם היסטוריה כואבת, שבגללה פשרה חומקת מהם. קל לבוא בהאשמות – קל לפלסטינים לטעון שנעקרו מבתיהם בשל הקמת ישראל, וקל לישראל להצביע על העוינות הבלתי פוסקת ועל ההתקפות שסבלה לאורך ההיסטוריה שלה, בתוך גבולותיה ומחוצה להם. אך אם נראה את העימות הזה רק מצד זה או אחר, נהיה עיוורים ולא נוכל לראות את האמת: הפיתרון היחיד לשאיפות שני הצדדים הוא באמצעות שתי מדינות, שבהן הישראלים והפלסטינים חיים בשלום ובביטחון.

זהו האינטרס של ישראל, האינטרסים של פלסטין, האינטרסים של אמריקה והאינטרס של העולם. לכן בכוונתי להביא להגשמת היעד הזה באופן אישי, בכל הסבלנות שמשימה זו דורשת. ההתחייבויות ששני הצדדים הסכימו להן בהתאם ל"מפת הדרכים" ברורות. כדי שיגיע שלום, הגיעה השעה שהם – וכולנו – נמלא את הבטחותינו. הפלסטינים חייבים לנטוש את האלימות. התנגדות באמצעות אלימות והרג איננה נכונה ולא תצליח. במשך מאות שנים סבלו השחורים באמריקה את צליפת השוט כעבדים, ואת ההשפלה בהפרדה הגזעית. אך לא האלימות הביאה לקבלת זכויות מלאות ושוות אלא ההתעקשות הנחושה על האידיאלים שהביאו להקמת אמריקה. סיפור דומה יכולים לספר עמים מדרום אפריקה ועד לדרום אסיה, ממזרח אירופה ועד לאינדונזיה. זהו סיפורה של אמת פשוטה: אלימות היא מבוי סתום. לשגר טילים אל ילדים ישנים או לפוצץ קשישות באוטובוס אינם סימנים לאומץ או לעוצמה. לא כך משיגים סמכות מוסרית, כך מאבדים אותה.

זהו הזמן של הפלסטינים להתרכז במה שהם יכולים לבנות. הרשות הפלסטינית חייבת לפתח את יכולותיה למשול, בעזרת מוסדות שישרתו את צורכי האנשים. החמאס זוכה לתמיכה בקרב פלסטינים, אך גם לו יש אחריות. כדי לקחת חלק בהגשמת השאיפות הפלסטיניות ולאחד את העם הפלסטיני, החמאס חייב לשים קץ לאלימות, להכיר בהסכמי העבר ולהכיר בזכות הקיום של ישראל."

האמת: בניגוד להיטלר, ששמר את תוכניותיו בחשאי, החמאס מכריז בריש גלי שמטרתו אינה רק חיסול מדינת ישראל, אלא גם השמדת כל היהודים בעולם. "אמנת החמאס" המביאה ציטוט מדברי המצרי חסן אלבנא מקים תנועת "האחים המוסלמים" במצרים:

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 "בשם אללה הרחמן והרחום". "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד הקדוש חסן אלבנא , רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית', אל-בח'ארי ומסלם).

יש לזכור כי מפלגת החמאס היא מפלגה פוליטית שזכתה ברוב קולות בבחירות בקרב העם הערבי-פלישתינאי. שום מדינאי מוסלמי טרם יצא נגד הסעיף הגזעני-נאצי הזה במצע החמאס. על אובמה היה לדרוש את ביטול סעיף זה בנאומו בקהיר, וכמובן בביקורו בבוכנוואלד.

יש לזכור שלא רק החמאס אינו מכיר בזכות הריבונות של עם ישראל. בהשפעת האיסלם, לפיו היהודים חייבים להיות "בני חסות" מושפלים תחת שלטון מוסלמי, נוסחה גם  "האמנה הפלשתינית". לפי האמנה, היהודים אינם כלל עם, אלא רק דת, ולכן רק אלו שהיו בפלשתין לפני 1917 זכאים להישאר בארץ. (כלומר אף אחד). מחמוד עבאס מתנגד בתוקף לכל הכרה בישראל כמדינה יהודית. על-פי תפיסתו הגזענית, של עבאס, היהודים אינם עם, ולכן הם אינם זכאים למדינה.

אובמה: "בו-בעת חייבים הישראלים להכיר כי כשם שאי אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל, כך גם לגבי פלסטין. ארצות הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות. הבנייה הזו מפירה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה."

האמת: לאיזה התנחלויות מתכוון אובמה? התנחלות חיפה, יפו, תל אביב, עכו? האם התנחלויות אלו הן כשרות? האם ארצות הברית מכירה רק בהתנחלויות הערביות ותובעת את סילוק היהודים באופן טוטאלי מיהודה ושומרון? או גם התנחלויות בנגב ובגליל? האם ארצות הברית תומכת בהפיכת יהודה ושומרון ל"יודן ריין", נקיות מיהודים, כמו ארץ ערב?

אובמה: ישראל חייבת גם לממש את התחייבויותיה, כדי להבטיח שהפלסטינים יוכלו לחיות, לעבוד ולפתח את החברה שלהם. וכמו שהוא הורס משפחות פלסטיניות, המשך המשבר ההומניטארי בעזה אינו תורם לביטחון ישראל. וכמוהו גם לא המשך היעדר ההזדמנויות בגדה המערבית. התקדמות בחיי היומיום של העם הפלסטיני חייבת להיות חלק מהדרך לשלום, וישראל חייבת לנקוט צעדים ממשיים שיאפשרו התקדמות כזו.

לבסוף, מדינות ערב חייבות להכיר בעובדה שיוזמת השלום הערבית היתה התחלה חשובה, אך לא קץ האחריות שמוטלת עליהן. הסכסוך הישראלי-ערבי לא צריך יותר לשמש כאמצעי להסחת דעתם של עמי ערב מבעיות אחרות. במקום זאת, עליו להיות סיבה לפעולה, כדי לסייע לעם הפלסטיני לפתח את המוסדות שיתמכו במדינתם, להכיר בלגיטימיות של ישראל ולבחור בקידמה על פני התמקדות חסרת תכלית בעבר.

אמריקה תעמוד לצד אלה הרוצים בשלום ואומרים בפומבי מה שאנחנו אומרים בפרטיות לישראלים, לפלסטינים ולערבים. איננו יכולים לכפות שלום, אך בשיחות פרטיות, מוסלמים רבים מכירים בעובדה שישראל לא תיעלם, וישראלים רבים מכירים בצורך במדינה פלסטינית. הגיעה השעה שנפעל בהתאם לאמת שבה כולם כבר מכירים.

דמעות רבות מדי זלגו. דם רב מדי נשפך. על כולנו מוטלת אחריות לפעול למען היום שבו אמותיהם של ישראלים ופלסטינים יוכלו לראות את ילדיהן גדלים ללא פחד, כשארץ הקודש של שלוש הדתות הגדולות תהיה מקום של שלום, כפי שאלוהים התכוון שתהיה, כשירושלים תהיה בית בטוח ובר-קיימא ליהודים, נוצרים ומוסלמים, ומקום שבו יוכלו כל ילדי אברהם לחיות ביחד בשלום, כמו בסיפור איסרא שבו משה, ישו ומוחמד (השלום עליהם) התפללו ביחד.

האמת: האם אובמה מתכוון להפקיע מישראל את בירתה – ירושלים, ולהפוך את ירושלים לעיר בינלאומית? זהו חזון אוטופי הזוי. זהו מתכון בטוח למרחץ דמים לבני כל הדתות. ירושלים יכולה להיות בית בטוח לכל הדתות, רק תחת שלטון ישראל. כדאי לזכור כי ארה"ב אינה מכירה עדיין אפילו בכיבוש היהודי של מערב ירושלים.

אובמה: "לאיסלאם מסורת גאה של סובלנות. ראינו זאת בהיסטוריה של אנדלוסיה וקורדובה במהלך האינקוויזיציה."

האמת: לא ברור כלל מדוע הכניס אובמה את האינקוויזיציה. האינקוויזיציה שייכת לעולם הנוצרי ואינה קשורה כלל לאיסלם. בהיסטוריה של אנדלוסיה וקורדובה לא היתה תמיד "מסורת גאה של סובלנות מוסלמית" –  כדברי אובמה.

דוגמאות מיספר: בגרנדה למשל, לאחר מותו של שמואל הנגיד. רצחו  המוסלמים את ארבעת אלפי יהודי גרנדה. בקורדובה למשל, השתלטה כת האלמווחידין המוסלמית ואנשיה רצחו את כל יהודי העיר. למזלו הרב מצליח הרמב"ם לברוח מהעיר ולהינצל  על ידי כך ממות. לעולם לא ישוב עוד הרמב"ם לקורדובה עיר הולדתו.

יהודה הלוי מקונן בשירו: "הם כי ילחמו במלחמתם אנחנו נופלים במפלתם."

אובמה: הקוראן אומר לנו: "בני האדם, הנה אנחנו יצרנוכם מזכר ונקבה ונשת אתכם עמים ושבטים, למען תכירו איש את רעהו." התלמוד אומר לנו: "מפני דרכי שלום כל התורה כולה." הברית החדשה אומרת לנו: "אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקרא להם." עמי העולם יכולים לחיות יחדיו בשלום. אנו יודעים שזהו חזון האל. כעת, זו חייבת להיות עבודתנו כאן על פני האדמה. תודה, ויהי שלום האלוהים עליכם."

האמת: כוונת הקוראן היא שכולם יכירו את האיסלם, ולא יכירו ויכבדו איש את דתו של האחר. מעניין  שאובמה אינו מביא ציטוט מהתנ"ך, אלא מהתלמוד בלבד, וזאת אפילו שמוחמד עצמו טען שהקוראן אינו אלא תרגום לערבית של התורה. (סורה 46 פסוק 12).

לסיכום: התפיסה שלפיה הדרך לפיוס הערבים-המוסלמים, כרוכה בדברי חנופה ובהלקאה עצמית ישועית, היא תפיסה מוטעית. מניסיון של שנים, נוכחתי כי דווקא הצגת הדברים, בלי כחל ושרק, בפני הערבים, תוך הטחת גזענותם הם – בפניהם, היא הדרך הטובה יותר להורדת עוינותם. כי אם צד אחד בלבד נושא את האשמה על כתפיו, הצד השני אינו מפשפש במעשיו ומאשים ביתר שאת את האחר. הצדקת הצד השני בכל מעשיו מובילה בניגוד לכוונה, להגדלת העוינות, הן בדיבורים והן במעשים.

* * *

עמוס גלבוע

מתברר שלא הכול שחור בנאום אובמה

לפני נאומו של אובמה רבו הדיווחים התקשורתיים על כך שהוא עשוי לאמץ את "יוזמת השלום הערבית" כמסגרת להסדר אזורי. בישראל קמו לה תומכים רבים שקראו בזמנו לממשלת שרון, ולאחר מכן לממשלת אולמרט, לקבלה כבסיס להסדר אזורי עם העולם הערבי. שרון התעלם ממנה, אולמרט וציפי לבני אומנם לא קיבלוה, אך בירכו עליה ודרשו שיוכנסו בה תיקונים, ובראש ובראשונה בסעיף הדן בפליטים הפלסטינים. המלך עבדאללה הירדני, בביקורו לפני למעלה מחודש בוושינגטון, האיץ באובמה לאמץ את היוזמה, והבטיח שהוא יפעל להכניס בה שינויים.

והנה, הפלא ופלא, לא רק שאובמה בנאומו לא אימץ את היוזמה הערבית, לא רק שהוא לא אמר שהיא מהווה בסיס טוב להסדר אזורי, אלא שלמעשה גער במדינות ערב והטיף להן מוסר. וכך אמר:

"מדינות ערב חייבות להכיר בכך ש'יוזמת השלום הערבית' היתה התחלה חשובה, אבל לא הסוף של האחריות שלהן. אסור שהסכסוך הישראלי-ערבי ימשיך להיות מנוצל על מנת להסיח את דעת הקהל במדינות ערב מבעיות אחרות; במקום זאת הסכסוך צריך להיות תמריץ למדינות ערב להגיש לעם הפלסטיני סיוע על מנת שיפתח את מוסדותיו... הוא צריך להיות תמריץ (סיבה) למדינות ערב להכיר בלגיטימיות של ישראל..."

והשאלה הנשאלת היא – מדוע לא אימץ אובמה לחיקו, לפי שעה, את "יוזמת השלום הערבית"?

 דומני שהתשובה נעוצה בניסוחה ובמהותה של היוזמה הערבית:

ראשית, היא דורשת מישראל נסיגה לקווי 4 יוני 1967. זהו קו שאינו מוכר בשום מסמך בינלאומי, שאינו קיים בשטח. הניסוח הזה ביוזמה הערבית הוכנס על פי דרישה סורית! זהו ניסוח, שלפי מיטב הכרתי, מימשל אובמה לא יכול להסכים לו (בודאי לא ישראל).

שנית, היא דורשת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית. תוספת המילה "ריבונית" היא משמעותית ביותר. פירושה שהמדינה הפלסטינית תוכל, כמו כל מדינה ריבונית, להחזיק צבא, לשלוט בתחום האווירי שלה, לשלוט במעברי הגבול וכיוצא באלו. כלומר, על הנושא הזה לא יהיה בכלל משא ומתן. לפי מיטב ידיעתי והבנתי זהו דבר שהאמריקאים לא יכולים לקבל (ובודאי לא ישראל ).

שלישית, היא דורשת פתרון לבעיית הפליטים על פי החלטה 194 של עצרת האו"ם מ-1948, שנתפסת ומתפרשת על-ידי כל מדינות ערב והפלסטינים ככזו שמקנה לפליטים את "זכות השיבה" לבתיהם במדינת ישראל. ושוב, אני מניח שקשה לכל מימשל אמריקאי לקבל את הפירוש הזה.

רביעית, כל הדרישות הללו מנוסחות בצורת אולטימטום לישראל: "קבלו את זה כמו שזה, בלי מו"מ." דומני שאף מימשל אמריקאי לא יהיה מוכן לתכתיב ולהיעדר מו"מ.

חמישית, וזאת אולי הנקודה החשובה ביותר והחיובית ביותר: הניסוח ביוזמה הערבית אומר כך "ואז (לאחר שישראל תבצע את כל דרישותינו) נחשיב את הסכסוך הערבי-ישראלי כבא אל קיצו וניכנס עם ישראל להסכם שלום..."

ישראל וגם ארה"ב, שיבחו מאוד את הנכונות הערבית הזו, אך באו לערבים, ובעיקר לסעודים, בשאלה/דרישה: מדוע לא תפתחו כבר עכשיו במחוות של נרמול יחסים עם ישראל?

התמונה המצטיירת, לפי שעה, היא זו: מדינות ערב לא מוכנות לשנות ולו מילה אחת מיוזמתן (דבר שיחייב החלטה חדשה של הליגה הערבית) ואינן מוכנות לשום מחוות. מה הפלא שאובמה גוער בהן? מתברר שלא הכול שחור בנאום אובמה. ובו בזמן, היוזמה הערבית עדיין חיה וקיימת. מה שחסר על כן הוא שמולה תציב ישראל יוזמה אזורית משלה.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 9.6.09

אהוד: אני חושש, עמוס, שאובמה הרבה פחות חכם ממה שמעריציו וגם מתנגדיו מייחסים לו, והסיבה שלא אימץ בשלמותה את "יוזמת השלום הערבית" אלא ראה בה רק "התחלה חשובה" נעוצה בכך שאו שאינו מכיר כלל את סעיפיה, שאותם אתה מזכיר, או שכן מכיר ורואה בקבלתה רק התחלה לדרישת חמורות פי כמה וכמה בתהליך צימוקה של ישראל.

תמורת התמיכה בהפקרת ישראל מבטיח מימשל אובמה לנתיניו היהודים הגנה מפני אנטישמיות (איזו? לבנה, שחורה, מוסלמית, שמאלנית, קו-קלס-קלנית?) ומלחמת חורמה במכחישי השואה (שלאמיתו של דבר לא כל כך דחפה את יהודי ארה"ב בתקופת מלחמת העולם השנייה לפעילות מדינית להפסקתה!)

האם אכן הגיע הזמן לארוז מזוודות ולהגר לארה"ב? לנו יש אפילו, במקרה, מקומות קבורה מוכנים בניו-ג'רסי כי קרובת-משפחה שלנו, מתוך חישוב שגוי, קנתה שם יותר מדי!

כן, אנחנו כבר מתפללים להיפטר מנטל הכיבוש והמדינה הפלסטינית והחזרה לגבולות 67' ומפצצת הגרעין האיראנית העומדת לאיים עלינו – ולבוא לארה"ב כדי לחסות בצל מימשל המושיע אובמה שיגן עלינו טוב יותר מהמלך אחשוורוש, אם רק ושתי החדשה לא תפריע לו!

* * *

בינה ברזל

כך למות?

מֹתֶק, אֲנִי אוֹמֶרֶת,

תַּגִּיד לִי אִם זֶה שִׁיר,

אֵינִי יוֹדַעַת.

אֲבָל, הַחוּגִיּוֹת שֶׁלִּי חַגּוֹת

בִּבְלִי דַּעַת.

הָאֲוִיר שָׁבִיר כְּפִסּוֹת בְּדֹלַח,

הַבֹּקֶר מִצְטַנֵּף סְבִיב רַגְלַי

כִּכְלַבְלָב.

פַּרְפְּרֵי הַלַּיִל פּוֹשְׁטִים עַל

שְׁבִיל הֶחָלָב,

וַאֲנִי קוֹטֶפֶת אוֹרִיּוֹת כְּתֻמּוֹת

מֵעֲצֵי הַדַּקְלִילִים,

וְעוֹלָה עִם אִמִּי בָּרְחוֹב מוּל הַיָּם,

נְהָרָה כָּזוֹ מְטַלְטֶלֶת אֶת קִיּוּמִי,

עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִן הַנָּהָר,

וּבִן-פִּתְאוֹם מִתְעַרְבֵּב בְּשָׂרִי

בִּבְשַׂר הָעוֹבְרִים וְחוֹלְפִים, וְדָמִי

בְּצַד הַשְּׁבִילִים, בַּרְזֶל מִתְפָּרֵץ בִּשְׁבָבִים.

כָּךְ לָמוּת, בִּבְקָרִים אֲחָדִים

לִפְסֹחַ רֶגַע, לַעֲצֹר. לֹא נוֹשְׁמִים.

רַק לִזְלֹג עִם הַדָּמִים הָאוֹזְלִים וְאוֹזְלִים.

הַאִם זֶה שִׁיר, נִשְׁמָתִי?

בַּבֹּקֶר אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים,

עֵינַיִם בְּעֵינַיִם, זְרוֹעוֹתַי

עֲמֻסּוֹת סַחְלְבֵי אוֹר וְסַחְלְבֵי צֶבַע,

אֲגַרְטָלִים מִוֶּרוֹנָה שְׁקוּפִים,

עֹנֶג הַנְּשִׁימָה, הַמַּפּוּחִים

הַמִּתְמַלְּאִים בְּכָחֹל,

הַזָּהָב שֶׁמּוֹבִיל עַל הַמַּיִם

עַד שֶׁבָּא אֶחָד מִן הַמִּדְבָּר

וּמְרַסֵּק אֶת הַבַּיִת וְהַסִּפִּים

וְאֶת הַפְּנִינִים הַלְּבָנוֹת

וְהַקְּדֵרוֹת וְהַסִּירִים.

הֵי!

אֲנִי רוֹצָה לִזְעֹק –

פִּיּוֹתַי חֲסוּמִים

וְעֶגְלוֹן כְּרַסְתָּן מַצְלִיף

בְּשִׁבְעָה שׁוּעָלִים

דּוֹהֲרִים

מִן הַקִּירוֹת הַמִּתְמוֹטְטִים

אֶל צִלְלֵי הַדַּקְלִילִים.

רוֹדִים מְדַרְדְּרִים

וְיוֹרְדִים.

כְּמוֹ רָמְחֵי קוֹצִים

בַּשָּׂדֶה שֶׁלִּי הַיָּשָׁן,

כַּדּוּרֵי אֵשׁ טָסִים וּפוֹגְעִים

אֵיךְ אַתָּה מַגְדִּיר אֶת

הָרְסִיסִים?

לֹא כָּכָה? הַהַבְטָחָה וּפִשְׁרָהּ.

הֶהָרִים הָעֲצוּמִים, הַמַּפָּלִים,

הָעֵצִים לַחֲבֹק – לְכָל אֶחָד

יֵשׁ לוֹ עֵץ מְיֻחָד מִשֶּׁלּוֹ.

הַבִּצּוֹת נוֹשְׁמוֹת הַגָּפְרִית.

הַבְּרֵכָה שֶׁל בְּיַאלִיק בְּסֵתֶר

יַעַר בְּוַנְקוּבֶר,

הָאֲרָיוֹת שֶׁיָּרְדוּ מִן הַדְּבִיר

וְהִתְיַצְּבוּ בְּשׁוּרָה בִּבְּרָזִיל.

אֵין טוֹרְפִים וְאֵין נִטְרָפִים

אֲמָנַת הַכַּדּוּר הַמֻּפְלָא,

נִשְׁרֵי הָאֹמֶץ סוֹכְכִים

חֲגִיגַת בִּכּוּרִים בְּזֵרִים,

וּבְגָדִים לְבָנִים.

אֲבָל הַנָּחָש אוֹרֵב לְיַד הַבֶּרֶז בַּגַּן

כְּשֶׁהַמַּיִם מְטַפְטְפִים בְּקִלּוּחַ דַּק,

הוּא זוֹקֵף אֶת גְּלִיל גּוּפוֹ

וּמַכִּישׁ.

אוֹ שֶׁנִּבְרַח וְאֶל הַסַּף נוֹשִׁיט יָד

גַּם שָׁם יַשִּׂיגֶנּוּ,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ גְּבוֹהָה

בִּקְדֵרַת הַשָּׁמַיִם

וְהָאוֹר יוֹרֵד כְּסַכִּינִים

כְּמוֹ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל

כְּשֶׁהַצֶּפַע חוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ

וְהַסּוּסִים בְּאֵימָה מִתְיַצְּבִים

עַל רַגְלֵיהֶם הָאֲחוֹרִיּוֹת.

וַאֲנַחְנוּ בִּכְלָל בְּמַעְיַן חֲרוֹד רָצִינוּ

בְּגַן שׁוֹשַׁנֵּי הַסְּלָעִים,

בְּשַׂעֲרוֹת שׁוּלַמִּית יְרֻקּוֹת וְרַכּוֹת

כְּשֶׁפִּרְחֵי הַתְּאֵנָה בְּפַקּוּעוֹת סְגֻלּוֹת

מִתְנַפְּצוֹת בְּפָגְעָן בַּקַרְקַע.

* * *

חיים אנלין: אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הצהרתה המחכימה של מזכירת המדינה של ארה"ב, הילרי קלינטון, בדבר התגובה שתבוא אם ולאחר שאיראן תתקוף את ישראל בנשק גרעיני, מנחמת אותנו מאוד. הם ינעלו את האורווה לאחר שהסוס כבר ייצא ממנה וישתולל חפשי בחצרות השכנים. לנו בכלל זה יעזור לאחר מעשה...

 איך כתב משוררנו ח"נ ביאליק:

וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

נו, יופי. עכשיו אנחנו צריכים להיזכר שוב ב"על השחיטה". אשרינו שזכינו לכך...

* * *

עמוס כרמל

נאום אובמה בשבח האינקוויזיציה באנדלוסיה

אהוד שלום,

עד שתמצא את ההיסטוריון שינתח את האמיתות של נאום אובמה, הנה לך דוגמית קטנה המעידה על העומק האינטלקטואלי של הנאום הזה: השבחים שחלק לסובלנות של המוסלמים בקורדובה ובאנדלוסיה "במהלך האינקוויזיציה" – during the inquisition

נניח לעובדה הגיאוגרפית הפשוטה של היות קורדובה עיר באנדלוסיה. עדיין נצטרך לשאול מה פשר הקשקוש "במהלך האינקוויזיציה" (שהייתה, מה לעשות, מוסד ידוע לשמצה ולא תקופה או תהליך בהיסטוריה). ואחרי שנבין למה התכוון המשורר הדגול (ולמה התכוונו כותבי הנאומים שלו, שפרשנים ישראלים מתלהמים הסבירו לנו את שבחי המקצועיות שלהם), עדיין תישאר בעינה השאלה איזו סובלנות גילו המוסלמים באנדלוסיה בעת ההיא. האם היתה זו אי ההשתתפות שלהם במעשי העינויים של הנזירים הקתולים, שלא הם החליטו עליה?

לחסידי אובמה פתרונים.

עמוס כרמל

* * *

אורי הייטנר לאהוד בן עזר

איך אפשר להסביר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין עמדותיך הפוליטיות לתמיכתך באולמרט?

אהוד בן עזר עונה לשאלה: בהבדל ממך, לי אין "עמדות פוליטיות" אלא הערכות מצב ריאליות ומפוכחות, הנשענות על ניסיון היסטורי, תוך שאיפה כנה, ללא דעות קדומות וללא אידיאולוגיות – להבין את המציאות שבה אנו חיים. אני גם נעזר בהערכות של אנשים שאני מעריך את עומק הבנתם, דוגמת ד"ר גיא בכור. ומנגד יודע שכל מה שאנשים מסויימים כותבים ומטיפים לו, בייחוד בעיתון "הארץ" – ההפך הוא הנכון.

 תמכתי בשעתו בכתב ובעל-פה ב"הסכם אוסלו" כי חשבתי והערכתי שיש בו ממש, ומפרוץ האינתיפאדה השנייה והלאה הבנתי ש"השלום" כבר מאחורינו וכי אין כל סיכוי, בעתיד הנראה לעין, להסדר של שלום בינינו לבין הפלסטינים אלא נצטרך לחיות עוד דורות רבים בסכסוך דמים מתמשך וזאת נוסף על הסכנות הקיומיות כנשק הגרעיני האיראני ואולי גם הסעודי, שייקנה ממדינות אחרות.

לכן גם לא הבנתי את הלהט, שגבל בשינאה, שהפגנת בשעתו כלפי אולמרט, כאילו הוא הולך לפנות את הגולן. אמרתי וכתבתי לך כבר אז וניסיתי להרגיע אותך – שאין שום ממש במגעים של אולמרט עם סוריה וכי הם נועדו להמשיך את הגישה המדינית הישראלית לפיה אנחנו יוזמים ומציעים הצעות "שלום" אשר אנחנו יודעים מראש שהצד השני לא יקבל אותן אבל לפחות דעת הקהל העולמית והאמריקאים מבינים שהכדור נמצא בצד השני, לא אצלנו.

הצרה כיום היא שביבי קצת "בוק" ומסרב לשחק את המשחק של אולמרט וקודמיו אלא מתעקש לומר את האמת – ואמירת האמת היא חטא גדול בפוליטיקה בכלל, במזרח התיכון בפרט, ובייחוד מול הערבים שאצלם השקר או חלק מן האמת במגעים ובתביעות המדיניים. אין שום הבדל אם יגיד ביבי "שתי מדינות לשני עמים" כפי שאמרו קודמיו, או לא יגיד. כי בתנאים המבטיחים את קיומה של ישראל ואפילו רק של תל אביב וגוש דן – לא תהיינה שתי מדינות לשני עמים, אחרת איראן תשב על גבול הקו הירוק כפי שהיא יושבת בלבנון ובעזה.

אולמרט היה יותר חכם מביבי וגם ידע טוב ממנו לנהל משברים מבלי להיכנס לעימותים מיותרים עם ארה"ב אלא להעביר תמיד את הכדור למגרש של היריב.

* * *

רנה שפירא: ועוד לעניין אדרת והתנועה המאוחדת

התנועה המאוחדת נקראה כך כיוון שהיא נוצרה מאיחודם של הפלג המפא"י של המחנות העולים שהתפצל מהמחנות העולים – עם תנועת הנוער "גורדוניה". שתי אלו היו המרכיבות של תנועת הנוער החדשה שנוצרה מהאיחוד ונקראה לכן אז התנועה המאוחדת. המילה "מאוחדת" הכלולה בשמה שיקפה מציאות חברתית אמיתית.

התנועה המאוחדת עשתה, לימים, חיל בחינוכם של בני נוער רבים לחיים שיש בהם אמון בערך האדם, בערכי חברה, עבודה, ערך השיוויון, חלוציות ואהבת מולדת, כמובן, ועוד כהנה ערכים שהיום רבים חשים בחסרונם.

אברהם אדרת היה גם מדריכי ומדריך רעיי שהיינו יחד בתקופת העיצוב ההיא. הוא זכור לי כמדריך נערץ שאת דבריו שתינו בצמא, ואת הידע הרחב והעשיר שהביא עימו לקחנו עימנו באשר היינו. מדריך מדריך במלוא מובנה של המילה.יהי זכרו ברוך.

* * *

המורה רחל סוקולקה-ינחל

אבא,

המורה רחל סוקולקה, שאותה מזכירה רינה שפירא, היא רחל ינחל שהמשיכה ללמד בבית הספר גם אחרי יציאתה לגמלאות. בכל שנותיי בא"ד גורדון (1981-1989) היא היתה שם כמורה מלווה, מחליפה, ויועצת. אחד הזיכרונות שלי, אם לא הראשון, מבית הספר, הוא רחל עוברת בין ילדי כיתה א' ביום הראשון ללימודים ומברכת אותם.

באחת השנים, רחל סיפרה לי שלמדה בסמינר למורות יחד עם בת-דודך, מרים גיסין ז"ל, התארחה בבית המשפחה באחד מסופי השבוע, וזכתה לפגוש בזיידה, יהודה ראב.

אם אני לא טועה, רחל נפטרה בשנת 1995 בגיל 83.

בברכה, או כמו שרחל נהגה לומר "בשקט ובתאבון,"

בן בן עזר

אבא: כבר כשרנה שפירא הזכירה את שמה של רחל היבהב לי שזו אותה מורה רחל שמרים ז"ל בת-דודי סיפרה עליה שלמדו יחד בסמינר בתל-אביב ושגם אתה זכית להכיר אותה וגם דיברת איתה בשעתה על המשפחה. אגב הדוד ברוך, אבא של מרים, התנגד ללימודיה כי הוא היה נגד השכלה שנתפסה בעיניו כסוג של בטלה ובריחה מעבודת-כפיים ממש. והירשו למרים ללמוד רק לאחר שמוקדם כל בוקר היתה יורדת לשוק לערוך את הקניות היומיות ורק אחר כך נוסעת לתל אביב ללמוד! ושמה, בסמינר, הכירה את רחל.

* * *

יוסי גמזו

אִם יִנְקֹש הַמַּלְקוֹש...

רֵיחַ שֶל אֲדָמָה טְרִיָּה אַחַר זִרְמַת הַגֶּשֶם,

תּוֹפַחַת, מְעֻבֶּרֶת אֵיזֶה חֶסֶד מִתְהַוֶּה,

הָאוֹר הַלֹּא-נִרְאֶה, הַמְּנֻחָש הַזֶּה שֶל קֶשֶת

שֶלֹּא בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה כִּי אִם בַּמַּעֲבֶה

הַתַּת-קַרְקָעִי שֶל שָרְשֵי הַכְּאֵב הַיּוֹנְקִים כְּגוּרִים עִוְרֵי חֹשֶךְ

בְּעֹמֶק קָטָקוֹמְבּוֹת הָעִוּוּת וְהַלִּקּוּי

אֶת מֹהַל הָאַפְעַלְפִּיכֵן הַנַּרְקוֹטִי, אֶת פְּלַזְמַת הַכֹּשֶר לְאֹשֶר

שֶל גְּדוֹל הַמְּהַמְּרִים הַכְּפִיָּתִי,

שֶל הַסִּכּוּי,

שֶל הָארִי הוּדִינִי הַזֶּה הַמַּפְלִיא לְשַחְרֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא פָּגוּעַ,

כְּנֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַהִגָּיוֹן הַמִּתְיַשֵּן

מִכָּל כְּלוּבֵי הַכָּכָה-זֶה כְּלוּאֵי הַגַּעֲגוּעַ,

מִכָּל הַמַּנְעוּלִים וְהַבְּרִיחִים חוֹרְקֵי הַשֵּן,

מֵאֲזִקֵּי הַהִסְתַּבְּרוּת וּמֵחָכְמַת קֹהֶלֶת,

מִצִּדּוּקֵי דִּינָם שֶל הַכּוֹמֵש וְהַבָּאוּש –

הָרֵיחַ הַזֶּה הַגָּשוּם, הַנָּשוּם

בְּחֵמֶת חֲלִילֵי אוֹתָן רֵאוֹת שֶשְּמָן תּוֹחֶלֶת

הוּא אֵת-הַקַּבְּרָנִים שֶכִּתְּתוּ לָנוּ מֵחֶרֶב

לַחְפֹּר בּוֹ

עַד הַבֹּקֶר

אֶת קִבְרוֹ שֶל הַיֵּאוּש.            

* * *

ד"ר נתן שחר

הנודד הוא לא הטוחן אלא השולייה

קראתי בענין רב את שכתב ידידי אליהו הכהן אודות השיר "לנדוד", לרבות את הערותיו ותרגומו של יוסף חרמוני. לעניין זה יש לי רק להוסיף את שנות חייו ותאריכי לידה ופטירה של ק. פ. צלנר, מלחין השיר (17/5/18600 - 25/9/1860) וכן כי השיר הולחן על ידו בשנת 1844, (ראה בספר LEUTSCHES LAUTENENLIED מראשית המאה הקודמת).

לאחר שקראתי ושמעתי את כל כל שירי מחזור שירי "הטוחנת היפה", אין לי אלא להסכים עם דעתו של חרמוני. לא הטוחן הוא הנודד, הטוחן הוא בעל הזיכיון להחזקת הטחנה והוא לא יעזוב מקום כזה. אז מיהו הנודד? הנודד הוא שוליית הטוחן. וכדי לסבר את האוזן, "השולייה" הוא אותו צעיר העוזב את בית הוריו ונע בדרכים כדי למצוא עבודה. "השולייה הנודד" הוא פועל שכיר העובר ממקום למקום כדי למצוא עבודה ומקום לאכול ולישון. השולייה ההולך לאורך המעיין/הפלג הזורם יודע שבסוף ייתקל בטחנה. הוא חולם כי בעל הטחנה ישכור אותו ובהמשך הוא מקווה כי לטוחן יש בת והוא מפנטז על בת הטוחן שתחזיר לו אהבה ואפילו שעליו להתחרות על ליבה עם "הצייד", (הנמצא ברמה חברתית-כלכלית גבוהה יותר). יש לציין כי בתרבות הגרמנית יש מקום רב ל"שולייה הנודד" גם במוסיקה העממית גם בציור, גם באמנות העממית לסוגיה (כגון צלליות וגזירות נייר) ובכלל בפולקלור.

* * *

אהוד בן עזר

לידיעת הסהרורים הדואגים

למחירי הספר העברי וככה קוברים אותו!

אם הוצאות הספרים לא תוכלנה לרוקן את מחסניהן ב-4 ספרים ב-100 שקל או 2 ספרים ב-10 שקל ואפילו 2 ספרים נוספים על הראשון, במחיר 1 שקל העותק – עותקי הספרים יגיעו לגריסה למפעלי נייר חדרה במחיר 1 שקל לעותק ואולי פחות! – והגריסה גם תיתן להוצאות הספרים זיכוי נאה ממס על המלאי שהן מחזיקות במחסניהן כי יש ספרים שכדאי יותר לגרוס אותם מאשר להמשיך ולהחזיק את עותקיהם במחסנים.

ולאלה הדואגים לתמלוגי הסופרים, די עם הצביעות! הנמצאים בפסגה וכותבי רבי המכר חסרי הערך – אלה ימשיכו ליהנות מתמלוגים נאים כי הקהל, שחלקו מטומטם, ימשיך לקנותם. ואלה שספריהם במידה מועטה או בקושי נמכרים, ושספריהם ממומנים על ידם במעט או בהרבה – אלה ייסגר בפניהם הנתיב היחיד להפצה מוזלת של ספריהם, והם פשוט ייחנקו עם העותקים של ספריהם או שיצטרכו לקנותם מהמו"לים לפני גריסתם.

מי שרוצה להתפרנס מספרות ואינו "סופר חשוב" שהתקשורת מלקקת לו את התחת –שימצא לו בעל/אישה עשיר/ה או בעל/ת משכורת טובה או כמו שדב סדן היה אומר: "שיוליד הרבה בנים והם ידאגו להוציא את כתביו לאור."

אתן דוגמה מספרי האחרון "ספר הגעגועים" (שלא נזכר אפילו במילה אחת בגיליון "ספרים" המורחב של "הארץ" מאתמול). הספר נשלח לחנויות במחיר 88 שקלים, אבל ממש מיד נכנס להצעה בסלסלות של "צומת ספרים" – 4 ספרים ב-100 שקלים. כלומר 25 שקלים לעותק! כמובן שנזעקתי אל המו"ל: "מה, כבר בהתחלה אתם מפיצים את ספרי החדש במחירי היצף?"

ותשובתו שיכנעה אותי ב-100% – "אתה חושב שמישהו יקנה ב-88 שקלים את הרומאן החדש שלך כל זמן שבמבצע אפשר לקנות 4 ספרי קריאה חדשים ב-100 שקל?"

ואכן, הצלחנו למכור ממנו לא מעט עותקים במחיר נמוך – במקום מעט עותקים במחיר קבוע. והאמינו לי כי 99% מהסופרים והמשוררים האמיתיים (וגם הגרפומנים) מייחלים קודם-כל שיקנו ויקראו אותם, ולא חשוב להם מה המחיר ואינם מצפים להתפרנס מספריהם. המחיר נתון כולו לשיקולם של המו"לים, וכך גם כתוב, ובצדק, בכל ההסכמים של הסופרים עם הוצאות הספרים.

אז בבקשה הפסיקו את החקיקה האווילית בכנסת בקשר למחירי הספרים וההנחות המותרות עליהם! כל מו"ל שמח על כל הצעה למכור מה שיותר עותקים בכל מחיר ובלבד שירוקן את מחסניו ויפנה מקום לספרים חדשים!

* * *

שמואל קופר

אובמה מתחיל באמברגו נשק על ישראל

מיום ליום מתברר יותר ויותר שחוסיין אובמה עומד להיות הנשיא האמריקאי האנטישמי ביותר בהיסטוריה. מי שחשש שברק חוסיין אובמה עלול לנהל מדיניות אנטי ישראלית – יכול להפסיק לחשוש ולהתחיל לפחד. וגם להסיר את המילה עלול. הוא לא עלול לנהל מדיניות כזאת, הוא כבר מנהל אותה.

אובמה מתחיל ליישם את האג'נדה של החוגים האנטישמיים מהם הוא בא ולהם הוא שייך. מה שהתחיל עם השפלתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי בעת ביקורו בוושינגטון והמשיך עם הנזיפה הישירה של קלינטון בפניו של ביבי כאשר הוא היה שם – ממשיך עם תחילתו של אמברגו על משלוח כלי נשק לצה"ל. וכאן לא מדובר במילים, אלא במעשים. בלי נשק אמריקאי, בלי חלקי חילוף שבאים מארה"ב לנשק שכבר ישנו – צה"ל יכול לסגור את הבסטה, ואישי המימשל יכולים להתחיל להזמין מקומות במסוקים שיפנו את האליטות מגג שגרירות ארה"ב.

לפני מספר ימים דיווחה התקשורת בארה"ב שממשל אובמה משהה את בקשת משרד הביטחון לקבל מסוקי תקיפה מתקדמים. מדובר במסוקי אפאצ'י לונגבאו AH-64D – לפי המקורות שדיווחו על כך, הבקשה עוברת בחינה מחודשת להחליט האם אספקת מסוקים נוספים מסוג זה תסכן את האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.

"במהלך המלחמה האחרונה השתמשה ישראל בצורה נרחבת בלונגבאו, וכתוצאה נגרמו אבדות רבות לאזרחים ברצועת עזה," אמר מקור מקורב לממשל. לפי המקורות, ביקשה מדינת ישראל לרכוש 6 מסוקים מסוג זה, כדי לשפר את יכולתה ההתקפית וגם כדי למלא את חסרון שני מסוקי אפאצ'י שנפלו במלחמת לבנון האחרונה. משרד הביטחון וחיל האוויר דנו עם חברת בואינג ברכישת המסוקים החדשים, אבל לדברי המקורות, בקשה זו, כמו בקשות אחרות לרכש צבאי, הושעו על-ידי המימשל במסגרת הבחינה מחדש של מדיניותו לגבי מכירת נשק לישראל.

ידיעה זו מצטרפת לידיעה מוקדמת יותר, לפיה מערים ממשל אובמה קשיים על בקשת חיל האוויר לרכוש מטוסי קרב מתקדמים מתוצרת ארה"ב, כולל מטוס הקרב המתקדם ביותר F-35 –כמו כן מתנגד המימשל לבקשת משרד הביטחון לקבל נתונים טכניים על מטוס הקרב החדש – F-15SE וגם הבקשה לקבל רישיון לרכוש את הסוג החדש של F-15 נדחתה על-ידי מימשל אובמה.

לעומת זאת מגלה אובמה נדיבות רבה באספקת נשק מתקדם ללבנון, גם אם מדינה זו תיפול לידי החיזבאללה בבחירות הקרובות ב-7.6. בעת ביקורו האחרון של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, בלבנון, הוא הבטיח לספק לה 42 מטוסי קרב, כמו גם מסוקים, מזל"טים וטנקים, בלי קשר לתוצאות הבחירות. כך, על פי דיווחים מכלי תקשורת ערביים.

חבילת הסיוע הזו נאמדת בשווי של מאות מיליוני דולרים. את סיורו הקצר בביירות סיים ביידן כאשר הוא ניצב לפני תצוגה של טנקים, משוריינים ומסוקים, באומרו שהם מהווים חלק מסיוע צבאי של ארה"ב ללבנון בסך של יותר מחצי מיליארד דולר מאז 2005. אבל בעוד בשנים עברו היה מדובר על חיזוק הצבא הלבנוני כדי שיוכל לעמוד נגד החיזבאללה, הפעם, כך לפי המקורות, הבטיח ביידן לצייד את לבנון בכלי הנשק האמורים, תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה. כלומר, בעוד מימשל אובמה מונע נשק מישראל, הוא מבטיח לספק אותו לחיזבאללה.

על רקע זה, קל להבין את המדיניות הפייסנית של אובמה כלפי תוכנית הגרעין של איראן. עבור אובמה, קרוב לששה מיליון יהודים במדינה עצמאית במזרח התיכון – מהווים נטל אסטרטגי. הוא לא יזיל דמעה אם איראן והחיזבאללה יפטרו אותו מן הנטל הזה. בתמורה הוא מקווה לקבל מן האיראנים אפשרות לסגת בכבוד מעיראק, כמו שהבטיח שיעשה עוד השנה.

* * *

רון וייס: "תור הזהב" של יהדות ספרד

סופר נידח שלום,

נעמן כהן חוזר ומצטט פסוקי קוראן הקוראים לרצח יהודים. הקוראן כמו התנ"ך מכיל פסוקים סותרים ומנוגדים. הנשיא ברק אובמה ציטט בנאומו בקהיר פסוק מהקוראן המתנגד לרצח חפים מפשע. המוסלמים הסופים מתנגדים לכל הרג ולרצח חפים מפשע.

אפשר לצטט פסוקים מהתורה על רצח עמי כנען על-ידי צבאו של יהושע בן נון ואפשר גם לצטט פסוקים המעידים על היחס ההומאני של היהדות לזרים: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו.כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם,ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, לג לד).

היהודים חיו למעלה מ-1000 שנים בארצות מוסלמיות ולא אונה להם כל רע. יתר על כן, תור הזהב של יהדות ספרד היה תחת שלטון המוסלמים המורים.

גם השלום בין ישראל למצרים וירדן ממשיך לשרור למרות ציטוטיו של נעמן כהן.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: כדאי לך ללמוד בתשומת-לב את תולדות הרציחות והרדיפות של יהודים גם בידי מוסלמים בתקופה שקרוייה "תור הזהב" של יהודי החסות בגולת ספרד.

* * *

מֹשֶה שַׁפריר

בַּחֲזָרָה לַגַּן

שָׁלוֹם לָךְ כְּתֹנֶת-עוֹר, שָׁלוֹם לַדֶּשֶׁא-עֵשֶׂב;

שָׁלוֹם לְעֵץ-חַיִּים נֶחְמָד, שָׁלוֹם לְשִׂיחַ-יַעֲרָה;

הֱיוּ שָׁלוֹם חַיּוֹת, עוֹפוֹת, כָּל רֶמֶשׂ וְכָל נֶפֶשׁ-חַיָּה.

– אִתְּכֶם חָיִינוּ אָז מִטּוֹב עַד רָע, מִשִּׂמְחָה עַד עֶצֶב

אֲבָל עַכְשָׁו אֵין בָּנוּ כְּבָר בּוּשָׁה וְאֵין יִרְאָה.

וּבְאֵין יוֹתֵר מַלְאָך שׁוֹמֵר וְחֶרֶב בְּיָדוֹ שְׁלוּפָה,

– הַיּוֹם חָזַרְנוּ אֶל הַגַּן כְּדֵי לוֹמַר:"הֶאָח תַּפּוּח!"

כְּדֵי לִצְעֹק בְּקוֹל גָּדוֹל: "שָׁלוֹם עֵירֹם!"

כִּי אָנוּ פֹּה כְּדֵי לִקְרֹא הֵידָד לַדַּעַת,

וְזֹאת אֲנַחְנוּ כָּאן נִקְרָא כָּל יוֹם וְלֹא נִדֹּם.

אליהו הכהן

תות שדה מרמת גן עוד לפני רמת השרון

לאהוד שלום,

בהמשך לתשובותיהם של יפה ברלוביץ ושאול כ"ץ בנושא השיר "תות שדה איננו תות", (חדשות בן עזר 451) אבקש להוסיף ולהשלים:

שירה של אלה אמיתן "משחק" ("תות שדה איננו תות") היה אחד הדקלומים הנפוצים ביותר בארץ ישראל של שנות הארבעים. כשם ששירי הדקלום של זאב "יש לי דוד בנהלל" ו"בעין חרוד טוב מאד, אין שם כסף כלל" היו שירי ילדים בעלי נופך תיעודי ביחס לנהלל ועין חרוד –  כך גם שירה של אלה אמיתן , שפרופ' יפה ברלוביץ מגדירה אותו מכורח תוכנו "מעין שיר נון-סנס", ראוי להימנות עם השירים מתעדי התקופה, ולו בגלל שהעניק תו היכר מעוגן במציאות לרמת גן.

עוד לפני שהיתה רמת גן לעיר הגנים של פלשתינה (א"י), כבר נודעה כגן הירקות של שכנתה המערבית תל אביב. תות השדה של רמת גן היה שם דבר לא רק בקרב מגדלי הירקות בארץ,  אלא בעיקר בין צרכני "התוצרת העברית" בחנויות ובשווקים.

הניב "תות שדה מרמת גן" התגבש לא מעט בזכותו של הצייר והגנן אהרון הלוי – דמות מוכרת בחיי האמנות בארץ בתקופת היישוב אך הרבה פחות מוכרת בתחום הגינון והבוסתנאות. הלוי, מראשוני המתיישבים ברמת גן, גידל וטיפח בשנות העשרים, בעזרתו של האגרונום עקיבא אטינגר, זן חדש של תות שדה וקרא לו "חלוץ". היתה זו הכלאה של תות שדה בעל פרי מוארך שהמעיט להניב, עם זן שפירותיו מעוגלים. ה"חלוץ" הפך לזן הנפוץ ביותר של תות השדה בארץ. לעומת תות השדה גדל המידות שאין תוכו כברו, בשרני לעין ותפל לחיך, המוצע כיום, מרוסס למשעי, בצידי דרכים ובשווקים, היה ה"חלוץ"  עסיסי ועדין טעם. במשקים שבהם הפיקו שמנת ביתית, היה ה'חלוץ' הטבול בשמנת מעדן מלכים שלמגינת לבם של רבים מיושבי הקרת נמנע מהם בשל ההיצע הדל של מעדני חלב בתקופת היישוב. יובל שנים לפני שחיברה נעמי שמר את "תות שדה מרמת השרון, חגיגה אמיתית בגרון," שרו חובבי תות שדה מרמת גן, בעקבות שיר חלוצים נודע, את "נאכל כולנו 'חלוצים'" כברכת הנהנין.

את גידול תות השדה החל אהרון הלוי בראשית שנות העשרים בשכונת בורוכוב. הוא בנה שם את ביתו ממחצלאות, וכשהתמוטט הבית בימי זעף, עבר עם משפחתו לגור באוהל. את גינותיו הישקה ממימי מעיינות נחל איילון (המוצרארה) שאמנם לא שפעו מימיהם אך הצטיינו בטעמם.

אחר כך עבר לרמת גן, גידל בה ירקות, טיפח גנים וצייר את נופיה. על גבעותיה של עיר הגנים פרחו אז כלניות למכביר. "הר הארנבות" (כיום שכונת הלל) ובית הקברות המוסלמי (כיום גבעת השלישות) היו מרבד צבעוני של פרחי בר. על גבעות אלה ישב אהרון הלוי וצייר ציורי נוף לעטיפות שוקולד מתוצרת בית החרושת של שולמן ולוינשטיין ביפו, לפרסומות לחלב של תנובה ולתוויות שהודבקו על צנצנות של מוצרי פרי משומרים, ביניהם ריבות תות שדה.

בתערוכה החקלאית שהתקיימה בתל אביב בשנת 1926 זכה אהרון הלוי בפרס הראשון על גידול תות השדה והשבחתו.

הלוי צייר מאות ציורים של צמחיית הארץ ונופיה, בין היתר את האלבום הנפלא "ארץ הצבי" שציוריו מעטרים זה שלושה דורות מאות ספרים ומאמרים על נופי הארץ ונפוצים כקישוטים בטקסי חג ומועד. "גן מאיר" בתל אביב ניטע על פי תוכניתו שזכתה בפרס. בשנת 1932 נאם ביאליק בטקס הפתיחה של תערוכת ציוריו בתל אביב.

 (להרחבה – ראה "לנטוע ולצייר" – מאמרי עליו בכתב העת "עתמול", מרץ 1980)

בראשית שנות השלושים נוסד ברמת גן כפר ילדים, כעין המשך ל"כפר ילדים" הנודע שהוקם בסוף שנות העשרים במורדות גבעת המורה ליד עפולה. כל מי שהזדמן למרכז רמת גן יכול היה להבחין בנקל בערוגות הגינה שבהן טיפחו תלמידי הכפר גידולי ירקות למיניהם, ביניהם שתילי תות שדה מהזן "חלוץ".  אפשר שאת ההשראה לשירו 'בערוגת הגינה' (שחיבר בעת שהותו בבית הכרם) שאב ביאליק  משיטוטיו בין ערוגות הירקות של כפר הילדים ברמת גן. עבור ביאליק היה הפרבר הירוק הזה של תל אביב מקום מקלט מסאונה של העיר ונווה מפלט מן הטרחנים שהתדפקו על ביתו בוקר וערב.

השיר "משחק", ראה אור תחילה כשיר מודפס, אחר כך כדקלום נפוץ בגני הילדים ובבתי הספר, ומאוחר יותר היה לשיר זמר לילדים כשהולחן בשנות הארבעים בידי מרק לברי. 

המשוררת הנשכחת אלה וילנסקה, לימים אמיתן,  נמנתה עם היוצרים הבודדים שהגיעו ארצה מאסטוניה (ואף חיברה ספר על תולדות יהדות אסטוניה). היא פרסמה  שירי ילדים בשבועון "דבר לילדים". בימי מלחמת העולם השנייה התנדבה ל-ATS, וחיברה שירים בעת שירותה במצרים. עיקר פרסומה בציבור בא  בעקבות דקלום אחד (הנ"ל) ושיר זמר אחד (כפי שהזכירה ברלוביץ, "במדינת הגמדים") שהלחין הזמר ומאסף הרומאנסות ושירי הלאדינו יצחק לוי.

* * *

קבלת שבת בצוותא,  12/6, כ' בסיון תשס"ט

פרשת השבוע היא פרשת "שלח לך" שבמרכזה שליחת המרגלים לארץ ישראל, הדין והחשבון שמסרו על אשר ראו בעיניהם, תגובת העם המבקש לשוב למצרים והעונש שמטיל הקדוש ברוך הוא על דור המדבר שלא יזכה להגיע לארץ המובטחת.
קבלת שבת בשבוע הספר העברי מוקדשת כולה לסופרות וספריהן.
אורחות קבלת השבת הן הסופרות נאוה סמל בעקבות ספרה 'חתונה אוסטראלית', הסופרת יהודית רותם בעקבות ספרה 'על משכבם בלילות', השופטת המחוזית (בדימוס) – ד"ר עדנה קפלן-גורן בעקבות ספרה 'עלילות נמה' והמשוררת ש. שפרה בעקבות ספרה 'המילים ככישוף והכישוף שבמילים'.

צבי סלטון יקרא קטעים מהספרים החדשים.

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל

ליווי מוסיקלי: גילה חסיד

מחיר מוזל לקוראי בן עזר 40 ש"ח כולל קפה ועוגה.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 03-6950156

* * *

שומאן ודה פאיה בניצוחו של דה בורגוס בקונצרט מצויין בפילהרמונית

הקונצרט של יום שני האחרון נפתח בקונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת אופוס 129 של רוברט שומאן, בניצוחו של רפאל פרוהבק דה בורגוס בן ה-76 ועם הסולן בן השלושים יוהנס מוזר. הצ'לן הצעיר הפליא לנגן את היצירה כובשת הלב של שומאן, שאי אפשר שלא להתמוגג ממנה, היתה ממש בטעם דבש כמו הצ'לו של מוזר שצבעו דבש כהה. איזו נעימות וניקיון בביצוע ותחושה מתמדת של מוסיקה מעולה שהקהל זורם איתה וגומע אותה וממש חבל על כל רגע שעובר כי הקונצ'רטו נמשך רק כ-22 דקות ומותיר הרבה טעם של עוד ולמרבה הצער הסולן הצעיר והסימפאטי, שזו לו הופעתו הראשונה עם הפילהרמונית, לא נעתר למחיאות הכפיים הרבות והנלהבות של הקהל ולא נתן הדרן.

האופרה "החיים הקצרים" של מנואל דה פאיה, בביצוע קונצרטנטי, היתה אף היא נהדרת, אף כי לעיתים האפילה התזמורת על הסולניות, בייחוד על מריה רודריגס המצויינת ששרה את התפקיד הראשי של הצוענייה סלוד, המביעה את אהבתה הנכזבת לפאקו.

האנסמל כולו הגיש ביצוע מצויין וסוחף. האנסמבל הקולי החדש, בניצוחו של יובל בן-עוזר, שמר על קצב מצויין והרעיד את חללו של היכל התרבות. הניצוח המעולה וכאילו בלתי מורגש של דה בורגוס; שני קטעי המחול הספרדי המדהימים של הרקדנית נוריה פומרס (לצערי מיהרתי מיד עם תום הקונצרט אך שמעתי שבקונצרט אחר נתנה ריקוד הדרן מלהיב); הקול העז של ה"קול" גוסטבו פנייה, שהיה הטוב מכל הזמרים-הגברים; הזימרה של פדרו סאנס בליווי הגיטריסט פבלו סאינס וייגס. לפי השמות אפשר לראות שרוב המבצעים הקוליים היו ספרדים, וזה רק הוסיף לאיכות הביצוע של האופרה, שהנושא שלה הוא שהחיים הם קצרים לעניים, ובייחוד לצועניות שמתאהבות בספרדי ממעמד רם. לא כל הזמרים והזמרות היו ברמה מעולה, ואפילו גיבור האופרה פאקו, שאותו שר ויצ'נטה אומבואנה, לא כבש את הלב. אבל אולי גם משום שרוב התפקידים, למעט זה של סלוד, הם בעלי קטעים קצרים למדי ואינם מגיעים לפרישה רחבה יותר של זמרתם במהלך תפקידיהם באופרה הקצרה הזו.

באמצעים צנועים יחסית, ללא שום תפאורה, כאשר רק הרקדנית לבושה בהתאם בשמלה אדומה-ורודה מתנפנפת מרהיבה עם הקסטנייטות ונקישות העקבים והיא ממלאה בריקודה את כל ההיכל – הפיקה הפילהרמונית מופע מרהיב ועשיר, גם בזכות המקהלה הגדולה וכמובן התזמורת במלוא הרכבה, וכך נהנה הקהל, בעזרת התרגום, לטייל ברחובות גרנדה וברובע הצוענים אלביסיון, אף על פי שלפי התוכנייה כתב דה פאיה את האופרה בטרם ביקר מעודו בגרנדה. אכן, ממש ערב מעולה ומן הטובים בעונה.

* * *

כל הסכם או מראית-עין של הסכם "שלום" ו"שתי מדינות" בין ישראל לפלסטינים בעקבות יוזמות אובמה אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו כי אינו אלא מתן פסק-זמן, אולי גם בחסות בינלאומית, לצבירת עוד נשק לגל הטרור הבא של הפלסטינים וחיזבאללה בחסות סוריה ואיראן.

* * *

An Open Letter to President Obama

by Brigitte Gabriel

Dear Mr. President,

You face difficult challenges in matters such as achieving peace in the Middle East and protecting America from the threat of radical Islam and terrorism. These are challenges that have vexed past presidents, going as far back as our second president, John Adams. I have no doubt you appreciate both the gravity of these challenges and the enormous obstacles that exist to solving them.

I also have no doubt that you and your staff understood that, no matter what you said in your speech last Thursday in Cairo, there would be those who would take issue with you. That is always the case when attempting to solve problems that are as deep and emotionally-laden as these challenges are.

I am assuming it is your sincere hope that the approach you have chosen to take, as evidenced by what I’m sure was a carefully crafted speech, will ultimately prove successful. However, it pains me to say this sir, but, while you said in your speech that you are a “student of history,” it is abundantly clear that, in these matters, you do not know history and thus, as Santayana noted, you are doomed to repeat it. In doing so your efforts, however well-intentioned they may be, will not produce what you profess to hope they will produce.

A wise man once said that if you start with the wrong assumptions, no matter how logical your reasoning is, you will end up with the wrong conclusion. With all due respect Mr. President, you are starting with certain assumptions that are unsupported by history and an objective study of the ideology of political Islam.

You began in your speech by asserting that “tensions” exist between the United States and Muslims around the world, which, of course, is correct. Unfortunately, you then proceeded, incorrectly, to lay virtually all the blame for these tensions at the feet of America and the West. You blamed western colonialism, the Cold War, and even modernity and globalism.

A student of American history, who is not trying to reconstruct it to fit a modern politically correct narrative, would state that tensions between America and Muslims began with the unprovoked, four-decades long assault by the Muslim Barbary pirates against American shipping in the late 18th and early 19th centuries. I find it telling that you mentioned the Treaty of Tripoli in your speech but ignored the circumstances that led to it. That treaty was but one of numerous attempts by the United States to achieve peace with the jihadists of the Barbary Coast who were attacking our shipping and killing and enslaving our citizens and our soldiers – and who by their own admission were doing so to fulfill the call to jihad.

These jihadists were not acting to protest American foreign policy, which was decidedly isolationist, and there was no state of Israel to scapegoat. They were doing what countless Islamic jihadists have done throughout history – acting upon the hundreds of passages in the Qur’an and the Hadith that call upon faithful Muslims to kill, conquer or subjugate the infidel.

A student of world history would know that, for all the acknowledged evils of Western colonialism, these evils pale in comparison to the nearly 14 centuries of Islamic colonialism that began in Arabia under the leadership of Mohammed. The student of history would know that Islamic forces eradicated all Jewish and Christian presence from Arabia after Mohammed’s death, and then succeeded in conquering all of North Africa, most of the Middle East, much of Asia Minor, and significant portions of Europe and India – eventually creating an empire larger than Rome’s was at its peak.

The number of dead and enslaved during these many centuries of Islamic imperial conquest and colonialism have been estimated to total more than 300 million. What’s more, the wealth of many of the conquered nations and cultures was plundered by the Islamic conquerors, and millions of millions of non-Muslims who did survive were forced to pay onerous taxes, such as the “jizya,” a humiliation tax to the Islamic caliphs. Indeed, in some areas Christians and Jews were made to wear a receipt for the jizya around their neck as a mark of their dishonor.

These facts have not been invented by Christian or Jewish historical revisionists, but were chronicled by Muslim eyewitnesses throughout the past 14 centuries and are available to be researched by any person seeking an objective understanding of how Islam spread throughout the world.

You say in your speech that we must squarely face the tensions that exist between America and the Muslim world. That is a laudable notion with which I agree, but by casting Islam as the historical victim and the West (and by implication, America) as the aggressor, you do not face these tensions squarely, but alleviate the Muslim world from coming to grips with the jihadist ideology embedded in its holy books and acted upon for 1,400 years.

Even worse, you empower and embolden militant Islamists who regard your gestures as signs of weakness and capitulation.

The issue is not that all Muslims are terrorists or radicals or extremists. We all know that the majority of Muslims are not. We also know that many peace-loving Muslims are victims of Islamist violence.

The issue is this: what drives hundreds of millions of Muslims worldwide to call for the death of Jews?

What drives millions of Muslims to riot, destroy property, and take innocent lives in reaction to the Danish cartoons?

What drives tens of thousands of Muslims to demand the execution of a British teacher whose only “crime” was allowing her students to name their teddy bears “Mohammed”?

What drives countless Muslims worldwide to actively participate in, or fund, or provide nurture to, terrorist organizations?

What drives Muslims in mosques in America to proclaim and distribute materials that call for hatred of and the destruction of infidels?

What drives entire Islamic countries to prohibit the building of a Christian church or synagogue?

To assume, as you apparently do, that what drives these actions is not an ideology embedded in the holy books of Islam, but rather other “root causes,” most of which you lay at the feet of America and the West, is at best naïve and at worst dangerous.

Lastly, I must address your statement that “Islam has a proud tradition of tolerance.” Unfortunately, the examples you gave are the exception rather than the rule.

Historically speaking, I seriously doubt the Egyptian Copts, the Lebanese Maronites, the Christians in Bethlehem, the Assyrians, the Hindus, the Jews, and many others who have been persecuted by Islamic violence and supremacism, would agree with your assertion.

For instance, Christians and Jews became “Dhimmis,” a second class group under Islam. Dhimmis were forced to wear distinctive clothing; it was Baghdad’s Caliph Al-Mutawakkil, in the ninth century, who designated a yellow badge for Jews under Islam, which Hitler copied and duplicated in Nazi Germany nearly a thousand years later.

I witnessed first-hand the “tolerance” of Islam when Islamists ravaged my country of birth, Lebanon, in the 1970’s, leaving widespread death and destruction in their wake. I saw how they re-paid the tolerance that Lebanese Christians extended toward them. My experience is not an isolated one. When you make an unfounded assertion about the “proud tradition” of tolerance in Islam, you do a great disservice to the hundreds of millions of non-Muslims who have been killed, maimed, enslaved, conquered, subjugated or displaced – in the cause of Islamic jihad.

Mr. President, those of us like me who are ringing the alarm in America about the threat of radical Islam would like nothing better than to peacefully co-exist with the Muslim world. Most Americans would like nothing better than to peacefully co-exist with the Muslim world. The obstacle to achieving this does not lie with us in America and the West. It lies with the hundreds of millions of Muslims worldwide, including many of their spiritual leaders, who take seriously the repeated calls to jihad in the Qur’an and the Hadith. Who regard “infidels” as inferior and worthy of conquering, subjugating and forcibly converting. Who support “cultural jihad” as a means to subvert non-Muslim societies from within. Who take seriously the admonitions throughout the Qur’an and the Hadith to convert the world to Islam – by force if necessary – and bring it under the rule of Allah.

Unless you are willing to courageously and honestly accept this, your aspirations for worldwide comity and peace in the Middle East are doomed to fail.

Sincerely,

Brigitte Gabriel

Brigitte Gabriel is the New York Times bestselling author of They Must Be Stopped: Why We Must Defeat Radical Islam and How We Can Do It. She is the founder and president of ACT! for America, www.ActforAmerica.org.

* * *

פוצ'ו יספר סיפורים עצובים

במוצאי-שבת 13.6, בשעה 21:15, באוהל המספרים של יוסי אלפי בשבוע הספר בתל אביב, אספר על ספרי החדש "חבורה שכזאת היינו" ובין השאר אגלה מדוע מדען חיפאי ידוע התפוצץ מצחוק והובהל לבית-החולים רמב"ם לתפור את בטנו בחזרה (סיפור אמיתי), כן אפרט איך קרה שהספר הנ"ל הפך לסרט בזכותו של השחקן בומבה צור, שלא רצה לשלם דמי מזונות לאשתו, ועוד סיפורים הקשורים לספר. נדמה לי שהכניסה לאוהל חינם, ואם לא – אז היציאה בטח,

להתראות, שלכם,

פוצ'ו

* * *

השליח בעל הרמה השכלית של אובמה – ג'ורג' מיטשל, הביא עימו דרישה נחרצת לערבים ולבדואים בישראל – בגליל, בוואדי ערה ובנגב – לפנות את כל ההתנחלויות ואת כל הבתים הבלתי-חוקיים שלהם ולהפסיק כל בנייה פיראטית חדשה כי התנחלותם ובנייתם הבלתי-חוקית הן המכשול העיקרי לשלום ולמאבק בנשק הגרעיני של איראן!

* * *

לידיעת החרדים למוזאיקות של גוטמן

המוזאיקות מעולם לא הלכו לאיבוד ולכן לא היה צורך לגלותן מחדש. במסגרת השיפוצים של כיכר העירייה הישנה ברחוב ביאליק הוסרו המוזאיקות של גוטמן, והן תוצבנה מחדש בכיכר החדשה הנבנית בקצה שדרות רוטשילד מערב, כאשר תושלמנה שם עבודות הבנייה. ההעברה נעשית בהסכמתה המלאה של משפחת הצייר ובראשה בנו חמי, ומתוך מחשבה שהמיקום החדש קרוב יותר לאזור שבו התרחשה ראשיתה של תל אביב ושם גם נמצאים קיר הפסיפס הגדול של גוטמן במגדל שלום ומוזיאון נחום גוטמן לאמנות בנווה צדק – וכל אלה יוכלו להיכלל בנקל בסיורי גוטמן וראשיתה של תל אביב.

* * *

טקס חנוכת הפסל המנציח את חריש התלם הראשון בפתח תקווה

יתקיים בכיכר המייסדים במוצאי שבת 13.6 בשעה 21.30

במעמד ראש העיר, חברי מועצת העיר וחברי ועדת שימור אתרים.

הטקסט על פסל המחרשה, כפי שנמסר לנו:

התלם הראשון בפתח תקוה

כאן, במקום זה, ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל"ט, דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצת מתיישבים לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

נעיצת המחרשה לביצוע התלם הראשון נפלה בגורלו של יהודה ראב. אחריו אחזו במחרשה דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגרט ואליעזר ראב, אביו של יהודה.

יהושע שטמפפר, בתופסו במחרשה, התרגש, פרץ בבכי ואמר:

"אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

* * *

אם טרם ראיתם את "גרן טורינו" בבימויו ובכיכובו של קלינט איסטווד – רוצו לראות כי הסרט מדהים!

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים הנידחים

לקראת שבוע הספר העברי 2009

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", 

 אסטרולוג, 2001).

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",

 אסטרולוג, 2001).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי

 נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת

 הסופרים, 1992).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997

 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.

 מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, 1955-1955, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

הערה: ייתכן שאחדים מהספרים הנידחים שיצאו לאור בהוצאת אסטרולוג ניתן עדיין להשיג בהוצאה שרכשה ממנה את המלאי – והיא הוצאת משכל של "ידיעות אחרונות", טל. 03-7683333. ואילו כל אלה ברשימה שאזלו כליל, גם במשכל, שוויים כיום מאות שקלים העותק כי לעולם לא יידפסו מחדש וכנראה גם לא תצא לאור מהדורת כל כתבי אהוד בן עזר אף על פי שהוא עומד מאחורי כל מילה שכתב בספריו.

ועל אלה יש להוסיף:

1. "אסתר ראב / כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר. זמורה, ביתן 1988, מהדורה שנייה מורחבת, 1994, 2001 ואילך).

2. "אסתר ראב / כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001).

* * *

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,132 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל