| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 453
תל אביב, יום שני, כ"ג בסיוון תשס"ט, 15 ביוני 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
ולכבוד שבוע הספר העברי שיסד המשורר שלמה טנאי לפני 50 שנה חרף התנגדות המו"לים
עם צרופת מאמרו החשוב של דורון קורן ב"הארץ" על מערכת החינוך הדפוקה ועל המורים המסורים והמסכנים, דברים שאנחנו העלינו כבר פעמים רבות וחותמים על כל מילה שלו!
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִיוָן. // ד"ר גיא בכור: פחד מגורבצ'וב חדש: לא רק זיוף באיראן, אלא זיוף מזעזע. האם זה יעבור בשקט?
אורי הייטנר: שני כדורים לשני מגרשים, על נאום נתניהו.
עוז אלמוג: על הפאשיזם והאנטישמיות של השמאל האירופי המגובה ביהודים.
"היום יותר קל לכתוב מאשר לקרוא!" – דליק ווליניץ מראיין את אהוד בן עזר בתוכנית "המועדון" בערוץ 23 ביום חמישי, 11.6.09, קטעים מהתוכנית.
משה ברק: ט"ז. משה מנבכי חולשונו / סֶקֶס – קיום יחסי מין.
יוסף דוריאל: מכתב דחוף לראש הממשלה.
דודו אמיתי: מברך על דבריו המפוכחים של אלי יזרעאלי.
מ. דן: מה בין גנרל ג'ורג' קאטלט מרשל לבין סמיואל ליימן אטווד מרשל.
מדף הספרים של אהוד בן עזר. // גלגולי "קטיף" של אסתר ראב.
אברהם בן עזר ראב: זיכרונות ממקור עליית ראש משפחתנו ראאב (שטרן) ארצה ירושלימה. // ראובן ארגוב: האסטרונאוט החילוני.
אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": 1. מלח החיים. 2. הבולבול המתרברב.
3. צפצפה. 4. ארסין. 5. מישראל עד ישראל. 6. הרהור שני.
ידידיה יצחקי: הסיסמאות וההערכות התמימות וחסרות ההיגיון הפוליטי של אהוד בן עזר בנושא אובמה. // רון וייס: שאלות לד"ר גיא בכור. נעמן כהן מיתמם?
משה גרנות: בעייה: ההונגרים מדברים הונגרית, על "שירה הונגרית היום", ערך ותירגם: איתמר יעוז-קסט. פסיפס מס' 73, 2008/9.
ארבעה שירי צִיצֶנְיוּם מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
הגיליון הבא ייצא באיחור במהלך יום חמישי, 18.6 או אור ליום שישי, 19.6.
* * *
יוסי גמזו
סִיוָן
שְבִילֵי הַוָּאדִי רְדוּפִים בְּהַרְדּוּפִים
בְּיָרֹק, בְּוָרֹד, בְּלָבָן.
בְּמַדְרֵגוֹת הָהָר, מֵרוֹם לִתְהוֹם, כַּהֲדוּפִים
גּוֹלְשִים
וּמִתְפַּלְּשִים
פַּלְגֵי סִיוָן.
וּכְמוֹ מֵרוֹץ-שְלִיחִים תּוֹזֵז, מִסְּבַךְ לִסְבָךְ מוֹסְרִים
צְלָלִים לַבֻּסְתָּנִים בְּשֹוֹרוֹת קְרִירוֹת
וּזְהַב חַמָּה מַבְשִיל וּמַעֲסִיס אֶת הַבָּסְרִי
בַּמִּשְמְשִים וּבְיַרְכֵי הַנְּעָרוֹת.
הַקַּיִץ מִסְתַּוֶּה בְּאַשְלָיַת שִלְהֵי אָבִיב
וּבַכְּרָמִים מַמְתִּיק הַצּוּף סוֹדוֹת
כְּמוֹ מְזִמָּה שֶל דְּבַש עִם הֶרְיוֹנֵי הָעֲנָבִים
מוּל ְהִשְתַּבְּלוּת הַקֶּמַח בַּשָֹּדוֹת.
וְכָל הָעִצְבוֹנוֹת כֻּלָּם וְכָל הַיֵּאוּשִים
קַדִּים פִּתְאֹם מוּל תְּכֵלֶת אַפִּרְיוֹן
הַמֹּלֶךְ הַשֹּוֹרֵף אוֹתָם בְּרֶחֶם הַחוּשִים
הַסְּחַרְחָרִים
מִיֹּפִי
וּפִרְיוֹן.
* * *
ד"ר גיא בכור
פחד מגורבצ'וב חדש: לא רק זיוף באיראן, אלא זיוף מזעזע. האם זה יעבור בשקט?
אפילו אני, שראיתי כבר כמה דברים במזרח התיכון, עומד נדהם מן הזיוף החצוף של תוצאות הבחירות באיראן, כאשר האייתולות החליטו להמליך את אחמדינג'אד בכל מחיר, על חשבון מי שעלול בעיניהם לחסל בסופו של דבר את המהפכה האסלאמית. לפנינו עשר סיבות מדוע אני משוכנע שהתוצאה בבחירות האלה נקבעה מראש.
ממי למדו זאת האיראנים? אבוי, דווקא מחבר שלנו.
ומי יוצא נלעג מן הבחירות המזויפות? הנשיא חובב האסלאם, ברק חוסין אובמה.
מלאכת גניבת הבחירות לנשיאות, שהתבצעה הלילה [יום שישי] באיראן פשוט מזעזעת בחוצפה ובגסות שלה, בניגוד לכל סבירות.
האם המיליונים האדירים שהגיעו להצביע במאסה גדולה, ואשר דרשו שינוי, יסכימו שכך יזייפו האייתולות את התוצאה? ולשם מה היה צורך בכל ההצגה ה"דמוקרטית" הזו, כדי לפרסם לבסוף את אחוז הניצחון הידוע מראש?
לפנינו עשר סיבות, מדוע אני סבור שמדובר בהיפוך, פשוט כך, של רצון הבוחרים באיראן. ומי יצא נלעג מכל זה? מי אם לא הנשיא מעריץ תרבות האסלאם, ברק חוסין אובמה?
השתתפות רבה מאוד בבחירות, של מעל 70% מן הבוחרים, באה מסיבה אחת: לסלק את אחמדינג'אד. מלאכת הגיוס של מתנגדיו במשך שנים, בערים, בכפרים, במפעלים, היתה גדולה. היתה השתתפות גדולה מאוד של נשים, שרצו מועמד שיבטל את החובה לכסות את הראש, ושרצו יותר מקום בחיים החברתיים במדינה, השתתפות גדולה מאוד של צעירים, שרצו איראן אחרת. איך אני יודע? משום שעיתונאים רבים מכל העולם ראיינו את העומדים בתורים, והמגמה הזו היתה סוחפת. זו הסיבה שהביאה את המועמד הרפורמיסטי, מיר חוסין מוסאוי, להכריז במסיבת עיתונאים מיד עם נעילת הקלפיות, כי ניצח ניצחון גדול. אם הקולות היו נספרים באמת, אין לי ספק שהיה מקבל מעל 60%, אך זה, כמובן, לא קרה.
ועדת הבחירות המרכזית כפופה לאנשי אחמדינג'אד, ואולי עוד יתברר (או שלעולם לא) מה קרה שם עם קולות הבוחרים התמימים, שהאמינו שביכולתם באמת להביא לשינוי, ולו קטן. כמי שנשאר ער כל הלילה, תוך שאני עוקב אחר התקשורת האיראנית, כמעט כל חצי שעה יצאה ועדת הבחירות המרכזית בהודעה על ניצחון גדול לאחמדינג'אד, כאילו היא עובדת במטה שלו. מיד לאחר סגירת הקלפיות, כבר הודיעה ועדת הבחירות המרכזית שאחמדינג'אד ניצח ניצחון גדול. איך היא בדיוק ידעה זאת? האם היא עוסקת באסטרולוגיה?
המועמד מוסאוי טוען כי ממיליוני מצביעים נמנעה ההצבעה, למרות שהאריכו את זמן ההצבעה, ומיליונים אלה יכלו להכריע, שכן הוא יודע שבאו להצביע במיוחד בשבילו. לדבריו בערים גדולות היו חסרים פתקים שלו בקלפיות, ומן המשקיפים שלו נמנעה הכניסה למרכזי הצבעה רבים. הדילמה של מוסאוי עכשיו היא איך להמשיך מכאן: האם להוריד את מיליוני תומכיו לרחובות, ולהבעיר את איראן, או להסכים לשקר?
יום לפני הבחירות אסרו השלטונות באיראן לשלוח הודעות SMS בתוך המדינה, מתוך ידיעה כי מי שולח הודעות כאלה? הצעירים והאינטליגנציה, אוהדיו של מוסאוי, שתיאמו את צעדיהם באמצעות הודעות כאלה. כך שובשה באופן חריף יכולת הפעולה של המטה בכל רחבי איראן. לא רק זאת. עיתוני אופוזיציה נסגרו בצו הנשיא, אתרי הבחירות של המועמדים נגד אחמדינג'אד נחסמו, ואוהדי המתנגדים הוכו על ידי המשטרה, השייכת כמובן לאחמדינג'אד. ביריונים נשכרו על ידי מישהו להכות עוזרים של המתנגדים, לפרוץ למשרדיהם, לאיים ולהטיל אימה.
תמונת מראה הפוכה: בעולם הערבי המשטרים הלאומיים מזייפים את הבחירות, כדי שלא לאפשר לאסלאם הפוליטי לעלות לשלטון באופן ודאי. באיראן האסלאם הפוליטי הוא שמזייף את הבחירות כדי שלא לאפשר ללאומיות הפרסית לעלות למעלה ולנצח בוודאות. שניהם מזייפים, שניהם לכן מזויפים.
התקשורת האיראנית הממלכתית שייכת לאחמדינג'אד ולממסד האייתולות, העומד מאחוריו באופן מוחלט. היא לא רק תמכה בו ועודדה בעצם להצביע עבורו, אלא שהיא דיווחה מיד לאחר סגירת הקלפיות שהוא ניצח ניצחון גדול. סוכנות הידיעות אירנה, מקור חשוב של העיתונות האיראנית, הכתירה את אחמדינג'אד כמנצח הגדול תוך דקות מסגירת הקלפיות. כלי התקשורת הממלכתיים, בייחוד הטלוויזיה, הועמדו לרשותו של אחמדינג'אד על חשבון כל המועמדים האחרים.
אם הייתם מבקשים ממני: גיא, איזה אחוז של ניצחון מפוברק היית נותן לאחמדינג'אד מראש, הייתי אומר לכם: האחוז של מובארק. מובארק תכנן את האחוז שלו כבר חמש פעמים: בסביבות 65 אחוז פלוס מינוס. וכמה קיבל אחמדינג'אד?
המתמודד הרפורמיסט מהדי כרובי מקבל 0.8%? האחוז הזה ניתן לו כדי לבייש אותו, לא פחות. רבים מבני הנוער הפכו אותו לגורו החדש שלהם. אז פחות מאחוז, במדינה שרוב אזרחיה צעירים? נו באמת. הלאה. למייסד האגדי של משמרות המהפכה, מוחסן רד'אאי, שמאות אלפים חייבים לו כל כך הרבה במשמרות, נתנו 2.3%, נו, באמת. האחוז הזה נועד להשתיק אותו בצד. לסלק אותו מן המירוץ להבא. הכול מבויים ומתוכנן מראש.
העם באיראן פשוט מאושר מן הכלכלה המשגשגת במדינה, משיעור האינפלציה האפסי, שיעור ההשתתפות בעבודה העצום, הסרת הבידוד הבינלאומי, התל"ג המזנק, תדמיתה המצוינת של איראן בעולם, עד שרץ בהמוניו להצביע בשביל מי שחולל את כל הברכות האלה, מחמוד אחמדינג'אד. נו, באמת.
וזו הנקודה החשובה: המשטר רועד מפחד פן יעלה מין גורבצ'וב חדש, לכאורה בן המישטר, שיבגוד וימכור אותו. מין חוסין מוסאוי, כאשר אושר על ידי הגופים המכוננים במדינה, לא הופיע כרפורמטור גדול, אלא שבשבועות האחרונים הוא הלך והרחיב את המצע שלו, לפתיחת משא ומתן ויחסים עם ארצות הברית, עם המערב, חופש יחסי לנשים, למיעוטים, ביטול משמרות הצניעות, התעסקות בכלכלה ופחות ביצוא המהפכה, ועוד.
אלא שלא זו היתה הדאגה: החשש של האייתולות הוא שאוהדיו הצעירים של מוסאוי ידחקו אותו לעבר רפורמות, שלמהפכה לא תהיה שליטה עליהן, והמהפכה כולה עלולה ליפול. זו הסיבה שבכיר משמרות המהפכה הזהיר מ"מהפכת קטיפה" באיראן, בסגנון מזרח אירופה, והוא הודיע שאירגונו לא ייתן לדבר הזה לקרות. אז הוא לא נתן.
זו תרבות השקר שהביאה את נסראללה להכריז על "ניצחון אלוהי" למרות שהפסיד תבוסה נוראה, את חמאס להכריז על ניצחון למרות שהוכה קשות, ועכשיו את אחמדינג'אד. זו הרי מדינת הפוטושופ: טיל לא מצליח להתרומם? לא נורא, נשתול אותו כבר בתמונה. הונאת הגרעין, השקרים על הטרור, כזבי המאבק בשואה, ומה לא. הבחירות שוליות בעיני האייתולות לעומת המהפכה האסלאמית, ולכן הכול מותר. על מה כל זה מעיד? על חולשה גדולה של איראן ובני בריתה, על פחד גדול מן האמת, ובמיוחד על פחד מן המחר.
ומי יוצא לחלוטין לא רלבנטי לשקר הגס והנורא הזה, אפילו נלעג?
נשיא ארצות הברית חובב האסלאם, ברק חוסין אובמה. הוא הרי אמר כי המימשל שלו "נרגש" לנוכח הדיון הציבורי הענף באיראן בקשר לבחירות. אכן, יש לו הרבה סיבות עכשיו להתרגש.
במאמר הבא באתר נבחן את האופציות המרגשות של נשיא ארצות הברית לנוכח התהדקות השורות הזו של הקיצונים ביותר בטהראן, כשהכול ברמייה. אכן, מזרח תיכון של דמוקרטיה, שגשוג ואחוות עמים.
13.6.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד: היתה לי הרגשה של הצגה-רבתי מיד עם היוודע תוצאות הבחירות באיראן, ויש להודות לד"ר גיא בכור שלא רק יודע מיד את האמת אלא גם אינו מהסס לפרסם אותה ובכך להסיר ספק לגבי התוצאות המפוברקות הללו! דומני שהיה הראשון, עוד בשבת, מיד עם היוודע התוצאות הראשונות, שפירסם דברים אלה באתר שלו למנוייו בעוד כלי התקשורת מתייחסים עדיין ברצינות לתוצאות ואינם אומרים דבר על זיופים. ואילו אתמול, יום ראשון, גם לאור המהומות והידיעות מטהראן, כבר היו כולם יותר חכמים, וחזרו על דבריו של ד"ר בכור.
* * *
אורי הייטנר
שני כדורים לשני מגרשים
בנאומו באוניברסיטת בר אילן, נתן בנימין נתניהו גט כריתות לחזון ארץ ישראל השלמה. נתניהו הזכיר, ובצדק הזכיר, את זכותו הנצחית של העם היהודי על ארץ ישראל. לא היה בדבריו ויתור על הזכות. אולם מתוך הכרה במציאות הדמוגרפית ביהודה ושומרון, מתוך רצון שלא לשלוט על הפלשתינאים ולהכיל אותם במדינת ישראל כאזרחים, הוא הכיר בכורח לוותר על שטחים ולאפשר מדינה פלשתינאית עצמאית.
המסר הזה חשוב, אך לא פחות חשוב ממנו המסר התובע הכרה בזכותו של העם היהודי לקיים מדינת לאום בארץ ישראל. צדק נתניהו בהציגו את העובדות אודות הסכסוך הישראלי ערבי – ההיסטוריה שלו וההווה שלו. הסכסוך נובע מסירובם של הערבים בכלל והפלשתינאים בפרט לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. בטרם ישנו הפלשתינאים את דרכם, סוף הסכסוך אינו בפתח, ללא קשר לוויתורים הישראליים. בצדק הבהיר נתניהו את המשמעות המעשית של הכרה בזכות קיומה של מדינת הלאום היהודי – ויתור על טענת "זכות" השיבה.
ביום שבו הפלשתינאים וערבים יכירו במדינה היהודית וייסוגו מתביעת השיבה, תפתח הדרך לשלום ולהקמת מדינה פלשתינאית. טוב עשה נתניהו, בהבהירו שהגבול בין המדינות יקבע במו"מ ושישראל תעמוד על גבולות בני הגנה, ולא קיבל את התכתיב לנסיגה לקווי 4.6.67. עדיף היה בעיניי, אילו נהג כיצחק רבין, שבנאומו האחרון טרם הירצחו, בו הציג את מתווה הסדר הקבע, הציג קווים אדומים ובהם אחדות ירושלים, שמירה על גושי ההתיישבות ועל בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג." חבל שנתניהו לא חזר על דברים אלה. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו הם בסיס להסכמה לאומית.
קונסנזוס לאומי לא יכול להתבסס על חזון ארץ ישראל השלמה. נתניהו, מנהיג הימין הלאומי, ויתר עליו והלך כברת דרך ארוכה לקראת עמדת השמאל. מן הראוי שרובו המכריע של העם ושל המערכת הפוליטית תתייצב מאחוריו.
כל עוד הפלשתינאים אינם מכירים בזכות למדינת לאום יהודית בא"י, כל עוד הפלשתינאים אינם מוותרים על טענת "זכות" השיבה, יהיה זה אבסורד אם בתוכנו ימשך פילוג פנימי, כאשר מנהיג הליכוד מציע מדינה פלשתינאית.
נתניהו העביר בדבריו שני כדורים לשני מגרשים. הוא העביר את הכדור למגרש הפלשתינאי – האם הם יקבלו לראשונה את נוסחת שתי מדינות לשני עמים, שתי מדינות לאום, ובכך יפתחו את הפתח לשלום. את הכדור השני העביר למגרש של "קדימה" ושל השמאל הציוני – האם יהיו שותפים לעיצוב הקונסנזוס הלאומי, או יעדיפו לנהוג כאופוזיציה לשם אופוזיציה – אופוזיציה בלתי אחראית.
אהוד בן עזר: נדמה לי שאבטא דעת רבים (אם כי לא דעת אחדים מחבריי הבטוחים שרק אנחנו אשמים בסכסוך!) –אם אומר שאני מסכים במאה אחוז לדבריו של אורי הייטנר ומקבל את מרבית נאומו של נתניהו, דברים אמיתיים ומדוייקים לגבי העבר, ההווה והעתיד של הסכסוך בין ישראל לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט. לכן שונה נאומו של נתניהו לחלוטין מהנאום רצוף השקרים ההיסטוריים והחנופה לערבים שנשא אובמה החפיפניק בקהיר, וכדאי שיהודי ארה"ב יבינו זאת בהקדם, לפני עלותם על נתיב מסוכן של קרע עם ישראל ותמיכה באובמה.
* * *
עוז אלמוג על הפאשיזם והאנטישמיות של השמאל האירופי המגובה ביהודים
אהוד יקר,
מצ"ב צרופה עם הערך החדש שלנו במדריך "אנשים ישראל" (יש בו גם לינקים). מקווה שקוראיך ישכילו מהמידע שאנו מביאים על תופעה מעניינת שרבים אינם מודעים לה.
אני כותב לך מייל זה מהולנד. הוזמנתי על ידי שגרירות ישראל בהאג לתת הרצאות על החברה הישראלית לגופים שונים.
היום הייתי בתוך אחד הבונקרים של הצורר החדש. וזה לא מסגד של מוסלמים-פנאטים, שמטרתם לקעקע את הציביליזציה המערבית, אלא "מכון ללימודי החברה" – מוסד אקדמי, לכאורה מכובד, שמכשיר תלמידי מאסטר ודוקטורט מכל העולם. בפועל זה מכון להפצת שינאה אנטישמית, אנטי ישראלית ואנטי אמריקאית ארסית, בכסות של פסבדו מחקר.
חשבתי שאני בא להרצות, אבל הם הכינו לי Debate שזה לכאורה ויכוח אקדמי לשם שמיים. בפועל זה מין טקס כזה שבו מעמידים אותך מול קהל המאמינים שלהם (שלא שונה בהרבה מחבורות ה- ku klux klan– רק שאלה פאשיסטים של השמאל) כדי שיוכלו לצלוב אותך, כאשר אתה מוגדר מראש כאויב האנושות. ואם אתה ישראלי, וממש לא חשוב מה זהותך הפוליטית/מקצועית/מגדרית/אתנית וכו' – אתה בעיניהם חלאה קולוניאליסטית וראוי לסקילה.
עימתו אותי עם פרופ' בנגלדשי (ובעצם חצי בריטי) תחת הנושא "האם מדינת ישראל באמת רב תרבותית?" – ככה הם קראו לדיון הזה. שאלתי בזהירות, על מה בדיוק יש כאן להתווכח? הרי מדינת ישראל היא רב תרבותית, פשוט משום שיש בה מספר תרבויות-מישנה. אם אתם רוצים לקרוא לתופעה הזאת בשם אחר, תקראו לזה "משה".
הם אמרו שאין בכלל דבר כזה תרבות, ושרב-תרבותיות זה ביטוי ממסדי המסתיר דיכוי (Oppression). המילה הזאת, "דיכוי", עלתה על שפתי המנחה, בערך כל משפט שני. אגב, כצפוי הוא היה פרופ' מוצא יהודי. ידעתי כבר על ההתחלה מדוע הוא מתעב אותנו. הוא פלט בחצי פה שאביו יהודי ואימו גויה. המשמעות ברורה: המימסד הדתי לא הכיר ביהדותו. זה כנראה הוציא אותו מדעתו והוא יצא למסע נקמה.
ניתנו לי 15 דקות להציג את התזה שלי. בגלל שלא היתה לי שום "תזה", פשוט חיברתי את הלפטופ לאינטרנט והקרנתי להם את האתר שלנו – "אנשים ישראל". סיפרתי שאנחנו מתעניינים בתיעוד כל התרבויות בישראל ובעצם באופן עקיף מפיצים את המסר הסובלני והדמוקרטי: כולנו ישראלים – חרדים, דתיים, חילונים, דרוזים, ערבים, עולים וכו'. סיפרתי שאנשים רבים בישראל פשוט מוקסמים מהעובדה שהתרבות שלהם מתועדת ומוצגת בצורה מכובדת, ללא כל שיפוטיות.
בבת אחת כל המבטים הזועמים בקהל הפכו לחיוכים. ואז קם הבנגלדשי להציג את "התזה" שלו. הסתבר שבעצם לא היתה לו בכלל תזה כי הוא לא מכיר את ישראל. הוא הודה שהוא נורא אוהב את האתר שלנו ואת הקונספט. הוא היה מקסים ושנון, כמו הרבה הודים ופקיסטנים, וכמובן ידידותי להפליא.
המנחה כמעט התעלף. הוא ציפה למתקפה רבתי על האורח הישראלי, ולפתע ה"יריב" שהוא הכין לי כמעט התחבק והתנשק איתי לנגד עיניו.
למזלו היה בקהל עוד יהודי "מומר" (גם הוא פרופסור) שנקרא למיקרופון לשאול אותי "שאלות נוקבות על זכויות, יחסי כוח וניצול." הוא בכלל לא שאל, אלא נתן נאום של 10 דקות על דיכוי העם הפלשתיני בידי ישראל. הוא אמר שהוא מאוכזב מהדיון וטען שהאתר שלנו נעשה לשירות השלטונות הישראלים וכמכשיר לדיכוי הערבים בישראל.
לאחר שסיים את דבריו קיבלתי שתי דקות להשיב לו. אמרתי לו שהתאכזבתי לראות שהוא מתנהג כמו כל הישראלים העריצים. במקום לשאול שאלה קצרה ועניינית הוא כבש את המיקרופון והעליב את האורח שלו, שבא מהעולם השלישי, כמו אחרון הקולוניאליסטים. וחוץ מזה האתר שלנו נתמך על ידי יונסק"ו האירופאי. הוא ישב, וסתם את הפה עד סוף האירוע.
כשיצאנו אמרה לי המלווה (דוברת של ארגון הולנדי שמסייע להפיץ מידע אמיתי על ישראל) שהיא היתה על סף התפוצצות (שזה נדיר למדי אצל ההולנדים).
אמרתי לה: "למה להתרגז, אם אפשר להתבדר מהאירוע האנתרופולוגי הזה?"
אבל בליבי גם אני לא צחקתי כלל. יום יבוא ויכתבו ספרים ומאמרים שינסו להסביר את התופעה המדהימה והמטרידה מאוד של הפיכתה של ה"אינטליגנציה המערבית" לבורה ועם-הארצית. ועוד הם יצטרכו להסביר כיצד אידיאולוגיה הומאנית של זכויות אזרח הפכה לפאשיזם גזעני, שמאיץ את נפילתה של אירופה.
שלך,
עוז אלמוג
* * *
"היום יותר קל לכתוב מאשר לקרוא!"
דליק ווליניץ מראיין את אהוד בן עזר
בתוכנית "המועדון" בערוץ 23 ביום חמישי, 11.6.09
קטעים מתוך התוכנית ובעקבותיה
דליק ווליניץ: אתמול [יום רביעי, 10.6] נפתח שבוע הספר העברי בכל רחבי הארץ. עשרות הוצאות ספרים, מאות סופרים, אלפי כותרים מוצגים בדוכני המכירה. אנחנו כאן ננסה לבדוק האם משהו השתנה בתרבות הקריאה בישראל והאם גם בעידן האינטרנט, שבו כל אחד יכול לפרסם ברשת לעיני רבים, ככל העולה על דעתו.
האם אין תחליף לספר האותנטי המסורתי? או אולי זה אחרת, ויש כיום כותבים וסופרים שמעדיפים להוציא לאור את יצירותיהם ברשת. אנשים רבים שמעדיפים לקרוא בחינם מבלי לרכוש את הספרים לעצמם. האם אנחנו בדרך לתרבות קריאה עתידית אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים.
לצידי נממצא הסופר אהוד בן עזר שהוא סופר ומייסד המגזין האינטרנטי שנקרא "חדשות בן עזר", מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח. [בהמשך] אנחנו נברר פרטים על השם הזה... תראה מר בן עזר, אתה כתבת איזה ארבעים דברים מלבניים כאלה עם דפים [מראה את "ספר הגעגועים" כאשר תמיד שערו האחורי מופנה למצלמה], הרסת יערות, ואני מבין שחזרת בתשובה?
אהוד בן עזר: לא. האמת היא שאין ויכוח רב בינינו. אבל אני רואה את הדברים אולי בהיקף הרחב יותר. אם בילדותנו, ואני מבוגר ממך, היו לנו טלוויזיה, וידאו ומחשב, היינו פחות מאוהבים, פחות שקועים בקריאת ספרים כמו משוגעים, כי דרכם היכרנו את העולם. הדור שלי, ואני בן שבעים ושלוש, היכרנו את העולם מקריאה בספרים. גם גיאוגראפיה, גם ערים רחוקות. לימים, כשהתחלנו לטייל בעולם באנו לערים שהיו מוכרות לנו מן הספרות, כך שיש הבדל...
אבל מצד שני אומר עוד דבר: בשעתו היה הרבה יותר קל לקרוא מאשר לכתוב. קראנו כמו משוגעים, אבל להגיע לכתיבה? מכונת כתיבה, להקליד [או כמו שאמרו אז לתקתק] – ואילו היום אנחנו חיים בדור שיותר קל לאנשים לכתוב מאשר לקרוא.
לכאורה זה עצוב. אם כל האנשים שכותבים היו קוראים, היינו מוכרים הרבה יותר ספרים. אבל מצד שני...
דליק: אתה יודע כמה ספרים יוצאים בשנה בישראל?
אהוד: המון. המון.
דליק: זאת אומרת חוץ מספרים בהוצאות מחתרתיות שהם לתפוצה משפחתית, כל יום יוצא ספר חדש...
אהוד: אני רוצה להוסיף עוד נתון לדיון. מעולם לא היו כל כך הרבה קוראי עברית, חופשיים ברובם, חופשיים גם באופן פוליטי, יושבים על אדמתם בישראל. אנשים לא מעריכים באיזו תקופת תור זהב אנחנו נמצאים. בחודש אחד נדפסים פה יותר ספרים מאשר במשך שנים שלמות בדורות עברו. והכמות גם נותנת מקום לאיכות. בין עולם האינטרנט לבין עולם הספרים...
דליק: רגע אחד, אני רוצה לחלוק על הסיפור הזה. כולנו אופטימיים וחייכניים, ונראה לי שיש עולם שאיש בו לא נע בלי ספר ביד. אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון, שיש דורות של ילדים שמרגע שהפסיקו להקריא להם, אם בכלל, הם לא נוגעים בספרים, לא באינטרנט ולא בספרייה וגם לא ברכישה חופשית...
אהוד: זה לא בגלל האינטרנט. זה בגלל הטלוויזיה והטלנובלות. היום יותר קל ליהנות, לקבל את הסיפוק שבקריאת ספר מתח [או כל עלילה שהיא] מראיית טלנובלה או בכלל מצפייה בתוכניות בטלוויזיה. להיפך, מה שאני חושב... ולכן גם יסדתי את העיתון האינטרנטי שלי, שהאינטרנט הוא עוד דרך להביא גם דברי ספרות לקהל רחב של אנשים על ידי זה שלא בבת אחת הם נוכחים מול הספר כולו, אלא אני מביא בהמשכים – ספרים שלי, של אחרים, המון סיפורים קצרים שאין להם כיום מקום לפרסום...
דליק: שירים מתורגמים ולא מתורגמים...
אהוד: שירים. ויש לי גם משורר, חיימקה שפינוזה, שכותב שירים גסים לא רע, ולא יודעים מיהו בדיוק, כן, ויש עוד כמה דמויות כאלה, והקוראים משתפים איתי פעולה, וזה הופך לאיזה מין יחד, אנחנו יוצאים פעמיים בשבוע במין עיתון אינטרנטי חי, וזה לא במקום ספר.
עכשיו, בנושא הספרים צריך גם לעשות הבחנה: ספרי קריאה יישארו לעד. את מקומם לא תמלא את המצאה טכנית. אבל כל ספרי השימוש, כל הלקסיקונים.. כל זה מיותר היום...
דליק: אבל מדובר פה על דרך הקריאה... יכול להיות שאני אראה את זה במיני-מחשב שלי, כשאני אלך ברחוב אני אקרא את זה...
אהוד: אתה לא תקרא את "מלחמה ושלום" במיני-מחשב. זה קשה.
דליק: למה?
אהוד: ככה. זה קשה.
דליק: אתה אולי לא תקרא אבל הנכד שלך הוא יקרא, כך יקרא...
אהוד: לא. הוא לא יקרא דווקא דברים כאלה [ספרי קריאה במיני-מחשב]. הוא יקרא אולי דברים אחרים. הוא יכול גם לגלוש באתרי פורנו... יש המון דברים לראות, שמתחרים ב"מלחמה ושלום", ולא צריך את האינטרנט בשבילם [בשביל התחרות בספר]. האינטרנט הוא סוג מסויים של תקשורת, שגם ספרות יכולה להיכלל בו אבל לא במנות גדולות. למשל, את הרומאן שלי שאתה מחזיק בידיך פירסמתי בהמשכים בשעתו...
דליק: את "ספר הגעגועים"?
אהוד: כן. אבל זה לא בא במקום לקחת גם את הספר עצמו. אנשים קונים ונהנים. וזו חווייה נוספת [הספר המודפס].
אני חושב שהיום גם אבא ואימא וסבא וסבתא קוראים פחות. אני עצמי כמעט חדלתי לקרוא ספרים. זה נורא קשה, להיכנס היום לספר שנהנית ממנו בילדותך. יש לי כמה ספרים שאני חוזר אליהם כמו "שדים" כמו "טום ג'ונס" ואני כל פעם מנסה עוד פעם לחזור על החווייה הזו וזה נורא קשה לנתק את עצמך [מכל הסובב]. כי יוצאים בלי סוף ספרים, וצריך להתמודד, ויש גם תופעה, וזה בפרוזה העברית, שיש איזה שישה-שבעה סופרים חשובים, שכולם קוראים אותם... זה אם שאלת למה אני קורא לעצמי סופר נידח... כל היתר [הסופרים] הם נידחים... יש רק צמרת של "החשובים" שגם מלמדים אותנו מוסר ואליהם מתייחסים ואותם קוראים...
דליק: האם אני שומע איזו ביקורת וכעס?
אהוד: לא. כי אני חושב שבכלל, אמנם קונים המון ספרים, וקוראים, אבל חלק גדול קוראים שלושים עמודים ראשונים שזה מספיק כדי לדבר עם החברות... חלק גדול מהקוראים הם קוראות, אז חלק מהספרים שהן קוראות הם ספרים שכותבות כותבות לנשים קוראות וזה גם לא בדיוק ספרות יפה אבל אצלנו גם אין הבדל ברשימות רבי-המכר בין ספרות יפה לבין ספרות למשרתות, וככה זה נראה...
ולכן אני אומר – איך ילד ילמד לקרוא אם גם אבא ואימא פחות קוראים כי הם עסוקים [בשעות הפנאי], יש טלוויזיה, יש המון פיתויים, אבא יושב אל המחשב, גם אימא כבר יושבת אל המחשב, גם מתכונים היא מורידה מהמחשב – אז למה לבוא בטענות לילדים?
דליק: תגיד לי, מר בן עזר...
אהוד: נו...
דליק: סופר נידח שכמוך! – חלק מהבעייה הוא העניין של ההשתכרות. סליחה שאני מביט רק דרך החור שבגרוש. אתה מנהל אתר אינטרנט...
אהוד: זה לא אתר אינטרנט! – אני שוב אומר... זה מכתב שנשלח באי-מייל פעמיים בשבוע...
דליק: בסדר. מכתב עיתי לילי. אבל אם לא תהיה כתובת של האתר, לעולם לא נגיע למכתב העיתי הלילי שלך... [דליק לא הבין את צורת ההפצה המיוחדת של "חדשות בן עזר", שהיא רק לנמענים ששלחו לי את כתובותיהם באי-מייל וביקשו להימנות על רשימת התפוצה שלי. –אב"ע]... ושאלתי אותך לפני התוכנית האם יש לך במכתב העיתי גם מוקד פרנסתי? ואמרת לי לאו מוחלט.
אהוד: לעולם לא. אני חושב שהאינטרנט הוא דבר שצריך להיות פתוח לכולם. אני איש אקו"ם כל השנים והייתי חבר בהנהלה – אבל פה באינטרנט אי אפשר לגבות זכויות יוצרים, אנשים נותנים חינם ומקבלים חינם, זה "תפוֹס את הרוח" להתחיל לגבות תמלוגים או תשלום אחר מהמשתמשים באינטרנט.
חוץ מזה, בעיתון שלי אני חופשי. אני יכול לכתוב על מה שאני רוצה, כמובן לא להעליב גופים ממוסדים מדי... או אנשים... [גם כדי שלא לעבור על חוק לשון הרע. – אב"ע] – אבל ברגע שאני לוקח תשלום עבור מודעה אני כבר כבול. ברגע שאני לוקח תשלום מאנשים, הם יכולים לומר: "תפסיק, תחזיר לי... כתבת שיר גס, אני לא רוצה יותר לקבל את העיתון..." – לא. אצלי זה חופש גמור.
דליק: מוטיב השירים הגסים חוזר לאורך השיחה שלנו זו פעם שלישית.
אהוד: כי אני כמו אונייה שמדי פעם זורקת קצת מי נטל, כשיותר מדי אנשים הגונים מצטרפים אליי אני מכניס שיר גס מאוד... ולשאלתך באשר להשתכרות, אני מתפרנס מהפרדסים שלי ולכן אני לא צריך לדאוג לפרנסתי...
דליק: אתם לא תאמינו אבל זמננו תם. אז אתם רואים, יש תקווה. זה קורא. זה יקרה. או באינטרנט או עם אותם מלבנים מוזרים-משהו [הספרים]... תיהנו, תיהנו גם אתם שם בשבוע הספר שנפתח בכיף, אין בילוי טוב מזה, האמינו לי.
* * *
אהוד היקר,
אתמול הייתי בחוץ רוב היום, ולכן הקלטתי את הריאיון שלך עם דליק ווליניץ, וראיתי אותו רק היום. הצלחת בזמן קצר להביע את השקפת עולמך על הספרות העכשווית, ולשמחתי, לא הורגשה בדבריך מרירות. חבל שדליק לא היפנה את השער של הספר (הוא שיחק עימו, הצביע עליו) אל המצלמה. מילא. לפני שבועיים גם אני התראיינתי אצלו בעניין החינוך המידרדר. הוא איש נעים.
משה גרנות
למשה היקר שלום,
גם אני הרגשתי שלא טרח אפילו פעם אחת להראות את שער הספר למצלמה, אבל הם היו מעוניינים בי כנראה בעיקר בקשר לספרים באינטרנט, וחוץ מזה ככה זה כשאתה סופר נידח.
שבת שלום
אהוד
* * *
אהוד היקר,
תתפלא אבל לא שכחתי לראות את דליק [ווליניץ] מראיין אותך זה עתה [יום חמישי, 11.9, ערוץ 23, "המועדון"].
דברים כדרבנות.
נגה מרון
* * *
ס. נידח: בימים אלה, לאחר שהגשתי את הצהרת השומה השנתית שלי למס הכנסה לשנת 2008, שלטונות מס הכנסה עושים מאמצים גדולים לאתר את הפרדסים שלי, שאינם נזכרים בהצהרה, ואני מקווה שיצליחו אף כי לחבר שלי, גם הוא בעל פרדס, יש הסכם עם החברה המעבדת את פרדסו – הוא אינו נדרש להוסיף כסף מדי שנה להוצאות העיבוד של הפרדס, וגם לא מקבל שום רווח ממנו. בשעתו הילכה אימרה בארץ: כולם מרוויחים מהפרדס, חוץ מהפרדסן.
* * *
ט"ז. משה מנבכי חולשונו / סֶקֶס – קיום יחסי מין
"סֶקֶס" – זו הצעתי לעיברות המונח הבינלאומי "סֶקְס". כל השפות משתמשות במלים בינלאומיות אך הוגות אותן בהתאם לחוקי לשונן. כך המונח "אומה" NATION שהצרפתית קוראת "נַסיון", גרמנית "נַציון" והאנגלית "נֵיישן". העברית אינה סובלת שני שוואים בסוף המילה, לכן זו זכותה ואפילו חובתה לעצב שורש עברי. סביר ביותר לעצב כ"סֶקֶס" במשקל הסגוליים, כשם עצם ליחסי מין/"יחסי אישות" שמעבר להתעלסות ולמזמוז. זהו פועל בגזרת "השלמים", בעלי המקרה הפרטי של פע"פ: נגן, סרס, שבש, ועוד. כבר עשינו זאת עם השם הלועזי "קליק" ממנו עיצבה העברית של היום את "להקליק" מן השורש הצלילי "קלק".
המילה "סקס" השתרשה גם בשפתנו, למרות הימצאות הפועל "סקס", במובן יצירת חספוסים. שני פירושים שונים לשורש, הם דבר מקובל בלשון. יעיד על כך הפועל "לזיין" שבשפה הגבוהה מובנו חימוש בנשק, אך בלשון העם מתאר חדירה מינית של בשר בבשר, תוך התעלמות מהמכלול הנפשי. לכן אומרים "יחסי אישות", כאשר מזכירים זיון כחלק מקשר אהבה. כיום, לאחר שאומץ הפועל "לסמס" לפי S.M.S., יהיה זה טבעי שנאמץ גם את "לסַקֵס" בבנין פיעל (כדוגמת לנִגּן ולשִבּש) – סִקּסְתִּי בעבר (סיקסתי בכתיב מלא) מְסַקֵּס בהווה; אֲסַקֵּס בעתיד; סַקֵּס בציווי.
לכן יהיה קל להיזקק לו לשם ציון החוויה הדו-צדדית בבנין התפעל הסתקסנו בעבר; מסתקסים בהווה; נסתקס בעתיד; הסתקסו בציווי. ביחסים בינו לבינה שלנצח יתחילו ב- להתעלס כשהשלב הגבוה יותר עד לשיא ייקרא להסתקס.
וכשם שיש "אישרתי" ו"ערבתי" כפעולה רגילה ולצידן "אישררתי" ו"עירבבתי" כפעולה בעלת עוצמה גבוהה יותר, ניתן להטות גם את השורש "סקס" במשקל "פעלל" סיקססתי, מסתקסס וכו' במובן מסוים יהיה זה קל בשל היותו קרוב יותר למקור האירופי. לאור רמז הגאווה הגברברי SUCCESS
סיוע רב עשויה הצעה זו לקבל אם ניקח את השורש כולו ככתב יד של סמלים-חרטומים כשפת סימנים ולא אותיות, במקרה זה נקבל: סַקֵּס כסימול הזכרות של בעל האון בניגוד לשורש סַרֵס חסר האון
משה ברק
גבת
* * *
במחלוקת על הפעלת חניון כיכר ספרא בירושלים בשבתות ובחגים הראו החרדים לראש העיר ניר ברקת מהיכן מטיל הדג את מימיו!
* * *
דברי עוד אחד מיהודי "מה יפית"
הלוחש על אוזנו של הפריץ בגלות ארה"ב
במימשל האמריקאי העריכו שהלחץ בשבועות האחרונים הביא את נתניהו לעמדת מיגננה, שתאלץ אותו לספק בנאומו לפחות כמה הצהרות פייסניות שיגדילו את מרחב התמרון של שליחו המיוחד למזה"ת, ג'ורג' מיטשל.
יועצו הבכיר של אובמה, דיוויד אקסלרוד, אמר כי "בממשל הנוכחי קיים קונצנזוס רחב לגבי העובדה שהסטטוס-קוו הנוכחי לא יסייע לביטחונה של ישראל."
* * *
יוסף דוריאל
מכתב דחוף לראש הממשלה
לראש הממשלה ויו"ר תנועת הליכוד שלום רב,
בימים אלה, של התחבטות בין הפריצים העוינים מבחוץ והקוויזלינגים הצבועים מבפנים, אולי כדאי שתשמע משהו מחבר ותיק, שתחזיותיו אף פעם לא התבדו. ולהלן, כמה נקודות לתשומת ליבך.
1. במקום להתפתל מול הדרישה לדקלם את המנטרה "שתי מדינות לשני עמים", שלפיה ניסח ג'ורג' מיטשל את הדרישה האמריקאית למדינה פלסטינית ומדינה יהודית החיות זו בצד זו בשלום וביטחון –
A Palestinian and a Jewish state living side by side in peace and security
תציע – שמנהיגי הפלסטינים יודיעו בפומבי שזו הדרישה שלהם – מילה במילה – ואם הם ינסחו את זה כך, ניכנס איתם למו"מ על אפשרויות היישום של נוסחה זו. אני מוכן לתת לך ערבות בנקאית שהפלסטינים לא יעשו זאת, ואז אתה פטור מלהתייחס למנטרה ההזויה.
2. מדינאי ישראל לא למדו כלום משערוריית סברה ושתילה, ומאפשרים למסיתים מבחוץ ומבפנים להפיץ עלילות דם ואף לספק להם "סחורה אמיתית", כפי שזה נעשה במבצע האווילי של "עופרת יצוקה". אם לא תעשה משהו להפסקת הפוגרומים התעמולתיים ולהעמדה לדין של האחראים להם, נעמוד מול פוגרום של העולם כולו. ומול פוגרום כזה תצטרך להיכנע לכל הדרישות של אויבינו.
3. הגיע הזמן לאמץ את התוכנית שחזרתי והצעתי לאשכול ועד לרבין – לפיה הבעייה הראשונה שיש לפתור במזרח התיכון איננה פוליטית אלא הומניטארית, והיא – שיקום הפליטים הפלסטינים. זהו המוקש שיתפוצץ תחת כל משא ומתן לשלום, ואותו מטפחים שליטי ערב בשקדנות מאז 1948. פינוי חבל קטיף, שהפך לשדה אימונים של הטרור הערבי, מאפשר לנצל 40,000 דונם שוממים להקמת עיר במתכונת הונג-קונג, בה השתקמו 5 מיליון פליטים סיניים, באוטונומיה שנוהלה על-ידי נציב עליון בריטי.
4. במלאת שלוש שנים של שתדלנות גלותית מבישה לשחרור גלעד שליט, תודיע שאם הוא לא ישוחרר תוך שבוע – יועברו כל הפושעים שהחמאס דרש לשחרר – למחנה מעצר בו יחולו התנאים בהם מוחזק החייל החטוף שלנו. ואם גם אז לא ישוחרר ללא תנאי – יוטל מצור מלא על רצועת עזה, כפי שמוכתב בספר דברים, פרק כ'.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
* * *
דודו אמיתי
מברך על דבריו המפוכחים של אלי יזרעאלי
אהוד שלום,
אני מברך על דבריו המפוכחים של אלי יזרעאלי [גיליון 452] לגבי היחס לנאום אובמה. הסדר אזורי שאיננו יכול להתקיים אלא על בסיס יחסי אמון ושותפות אינטרסים (כגון מאבק בגורמים קיצוניים מבית ומחוץ), הוא מן ההכרח לקיומה לאורך זמן של מדינת ישראל. זוהי התמצית בה עסק ויעסוק אובמה ובה גם חובה עלינו לעסוק ורצוי באותה צורה מרשימה, מכבדת ומכובדת כמוהו.
הפיכת "המכתב העיתי" לבמת השתלחויות רדודות ואינפנטיליות של פטריוטים נרגנים מהירי שליפה ועתירי קלישאות – אינה מוסיפה לא עניין, לא ברק ולא כבוד (ומבחינתי רק מיאוס).
הצגת ביקור אובמה בבוכנוואלד כמניפולציה זולה וכחלק מקונספירציה היא עוד הוכחה (מצערת ומביישת) כיצד ניתן תמיד לרתום בכוח את העובדות למרכבת הקונספציה.
תודה לאלי על דבריו הבהירים שהעמידו את הדברים והדוברים בפרופורציה.
דודו אמיתי
גבעת עדה
אהוד: אני מקנא בך על האופטימיות הבלתי-נלאית שלך. אבל שלא כמוך, אני, "פטריוט רדוד ואינפנטילי," כהגדרתך – מודאג מאוד מהתנהלותו של אובמה ורואה בו סכנה לישראל, סכנה לארה"ב וסכנה לעולם. הלוואי שאתבדה, אך מי יודע, אולי בינתיים האיסלאם ילמֵד את אובמה ואת ארה"ב לקח בל יישכח, כי כנראה מגדלי התאומים לא היו ברורים מספיק.
* * *
הפַּרְסים הם עם טיפש או אומלל?
ברכות לנשיא החדש-ישן של איראן מחמוד אחמדינג'אד, שהתמחה כבר בהיותו טרוריסט צעיר בחקירות פוגעות ובעינויים קשים של אנשי השגרירות האמריקאית בטהראן, שנכלאו בה למשך שנים אחדות, תוך צפצוף גמור של האיראנים על ארה"ב.
ברכות חמות ונאמנות להיבחרך בכוח, מחמוד, לתקופת כהונה נוספת – כי אתה מספיק טיפש ופרימיטיבי כדי שלא להסתיר את השינאה העזה שאתה רוחש כלפינו ואת רצונך להשמיד אותנו.
אנחנו מקווים שבתקופת כהונתך החדשה יקרה לך בהצלחה מה שקרה גם לסדאם חוסיין ולבשאר אסאד בכורים האטומיים שהם ניסו לבנות כדי לאיים עלינו בנשק גרעיני.
* * *
מה בין גנרל ג'ורג' קאטלט מרשל
לבין סמיואל ליימן אטווד מרשל
למחב"ע שלומות,
הפעם אני כותב אליכם בקשר עם הכתבה "אקסודוס 67'" – יומן ממרחקים מאת ישראל זמיר, שהופיעה בגליון 452, כאשר בפרק "יום ב', 1967 5.6" – חלה פליטת קולמוס והוחלפו שני גנרלים ידועים ששם משפחתם 'מרשל'.
ברשותכם אבהיר מי הוא מי, ומי הוא זה שהופיע בחדשות בארה"ב כפרשן בימי 'מלחמת ששת-הימים'.
בצבא ארה"ב שרתו שני גנרלים בשם מרשל. הבכיר היה גנרל (בעל 5 כוכבים) ג'ורג' קאטלט מרשל (1880-1959) – George Catlett Marshall – רמטכ"ל צבא ארה"ב במימשל פ"ד רוזוולט ולאחר מכן מזכיר ההגנה ומזכיר המדינה במימשלו של הנשיא טרומן. בעת שירותו כמזכיר המדינה יזם את תוכנית הסיוע לאירופה ויפן הכבושות הנקראת על שמו, ובזכותה קיבל את פרס נובל לשלום ב-1953. להלן קו"ח מאתר נובל:
http://nobelprize.org/nobel_prizes/peace/laureates/1953/marshall-bio.html
מאחר שגנרל ג'ורג' מרשל נפטר בשנת 1959 מסתבר כי הפרשן שבו צפה ישראל זמיר היה בריגדיר-גנרל (בעל כוכב אחד, מקביל לדרגת תא"ל בצה"ל) ס.ל.א מרשל (1900-1977) –
S.L.A. Marshall (Samuel Lyman Atwood Marshall)
ס.ל.א מרשל (ועפ"י כינויו – 'סלאמ'-SLAM) – היה עיתונאי מצפון ארה"ב ששירת בשתי מלחה"ע במחלקת ההיסטוריה של צבא ארה"ב ורכש את תהילתו במלחה"ע השנייה כמפקד יחידת תחקירנים של חיל היבשה, כאשר התחקירים בוצעו תוך כדי או מיד עם תום הקרבות. הוא החל את פעילותו בזירות האוקיינוס השקט והמשיך אחר-כך בזירות אירופה והתפרסם בזכות מסקנות התחקירים הללו שדרשו שינויים בדרכי אימוני הפרט – הכיתה והמחלקה – כדי להעלות את כמות הירי האפקטיבי של חיילי החי"ר.
לאחר המלחמה השתחרר מהצבא ופירסם את ספרו הידוע "אנשים מול אש". בארצנו, במשך שנות החמישים והשישים, היה הספר כמעמדו של הספר "אנשי פנפילוב" (מאת אלכסנדר בק) בימי הפלמ"ח.
בעת מלחמת קוריאה (1950-1953) נקרא פעם נוספת לשירות וביצע את מחקריו בחזית זו.
הספר המפורסם שחיבר כתוצאה מן התחקירים הללו הוא 'גבעת קדל חזיר' שהפך גם לסרט הוליוודי:
Pork Chop Hill : the American Fighting Man in Action , Korea , Spring 1953
אודות ס.ל.א מרשל והמחלוקת על פעילותו ככתב ופרשן צבאי בקישור להלן:
http://hnn.us/articles/1356.html
אודות הסרט "גבעת קדל חזיר" (1959) בקישור להלן:
http://www.imdb.com/title/tt0053183/
אסיים בברכת ישר כוח לישראל זמיר ולכל חברי מחב"ע,
מ-דן
* * *
מדף הספרים של אהוד בן עזר
לפני כ-55 שנים למדתי ספרות כללית בתיכון חדש בתל אביב אצל מורה "ייקית" שהיתה ממייסדי בית הספר ומנהלת שלו – טוני הלה, והיא חזרה ואמרה לנו שהקריאה האמיתית והחשובה לאדם אינה של ספרים חדשים דווקא אלא עליו לדעת למצוא את הספרים שאפשר לשוב ולקרוא אותם כל עשרים שנים במהלך חייו של האדם.
שדים – דוסטוייבסקי
זהו בעיניי הרומאן הטוב והמקצועי ביותר שנכתב אי פעם. מתוארת בו בצורה מאוד ריאליסטית קבוצה של מהפכנים צעירים בתקופת שלטון הצאר ברוסיה, דמות פאטתית של סופר שולי מזדקן, ועוד גלריה של דמויות, בהן יהודי אחד, כמעט כולם אנשים משכילים, וארוגים הם ברשת קשרים וקשרי-קשרים שמציבה את הרומאן כאחד השיאים האמנותיים של היכולת האנושית לרקום עלילה מרתקת ומרגשת. הכותב עצמו מופיע ברומאן כדמות צדדית המספרת אותו. הספר עדיין קיים, אמנם בהדפסה גרועה של התרגום המקורי, בהוצאת "עם עובד".
המפתח לשער הגדול – הינקו גוטליב
רומאן קצר ומדהים, בתרגומו של צבי רותם, בסגנון מדע בדיוני, על רקע השואה. גיבורו דב טרנופולסקי, מהנדס יהודי מווארשה, נקלע לבית הסוהר של הגסטאפו בווינה אך יש לו עימו מדחס חלל שבאמצעותו הוא עומד שווה-כוח לסוהריו המייצגים את העולם הנאצי בשיא כוחו הגס והמנוול. הספר התפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" בשנות ה-50 ולימים יצא לאור בספריית "קשת" של "עם עובד".
דון קישוט – סרוונטס
ספרו של סרוונטס ליווה אותי במשך כל שנות ילדותי ונעוריי. לא הרגשתי אז בנימה הפארודית שבהצגת דמותו של דון קישוט אלא באמת הזדהיתי עימו, עם מלחמותיו ועם אהבתו חסרת הסיכויים לדולסיניאה הטובוסית הבלתי נשכחת. אנחנו קראנו לה דולצינאה כי כך היה כתוב בתרגום העברי של ביאליק.
ויהי היום – ספר האגדות של ביאליק
עם איוריו של נחום גוטמן, חיוניותו שבתה את ליבי משחר ילדותי. ובייחוד התענגתי חזור והתענג על "שור אבוס וארוחת הירק" ועל "אלוף בצלות ואלוף שום" המופיעים בסוף הספר, והם נטעו בי את ההרגשה, החושנית-ממש, שספרות טובה אינה משעממת אלא היא מלאה מטעמים והומור ושפע המצאות מקרן הדימיון השופע של הסופר. הוצאת "דביר".
החיים כמשל – פנחס שדה
היה לי, (לבד מ"מכאן ומכאן" של ברנר), ספר הפרוזה העברי המקורי שתפס אותי ביותר ולימים גם הביא אותי לידידות עם הסופר ולכתיבת ספר עליו, "להסביר לדגים" (הוצאת "אסטרולוג"). לאורך מרבית כתיבתו של שדה היה לי דיאלוג עימו בכתב ובפגישות בעל-פה ובעיתות מצוקה נפשית השיחות איתו חסכו לי פסיכולוג. הספר יוצא כיום לאור בהוצאת "שוקן".
פר גינט – איבסן
בתרגום לאה גולדברג, המחזה שאותו למדנו בתיכון חדש עם טוני הלה, מזהיר אותי עד היום שלא לבזבז את חיי, שלא אהיה כעופרת הנזרקת להתכה מחדש אצל מתיך כפתורי העופרת, אלא שעליי להגשים את ייעודי המיוחד רק לי וזאת יום-יום ושעה-שעה שאחרת כל חיי היו בזבוז.
כל השירים אסתר ראב
אסתר ראב היא דודתי, אחות-אבי, והיא המשוררת הארצישראלית הראשונה, בת פתח תקווה. אני מודד כל שיר חדש בהשוואה לשיריה, וכמובן שאינני אובייקטיבי, אף כי בנעוריי הושפעתי בעיקר מ"כוכבים בחוץ" ו"שירי שמחת עניים" של נתן אלתרמן.
התלם הראשון – יהודה ראב בן עזר
זהו ספר זיכרונותיו של סבי שאותו כתב מפיו אבי, בנימין בן עזר ראב, והספר ליווה אותי מילדותי ומנעוריי עוד בהיותו בכתב-יד. הוא החולייה הראשונה בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל פתח תקווה מושבתי ואני חוזר אליו שוב ושוב והוא משמש לי מקור השראה רב-ערך מבחינה משפחתית, היסטורית וגם ספרותית. ניתן להשיגו גם כיום באמצעות הספרייה הציונית בהפצת מוסד ביאליק.
הר הקסמים – תומס מאן
הר הקסמים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, הוא אחד הספרים הגדולים שנכתבו בכל הזמנים (שם בכיס הקטן אפילו ענקי ספרות כדוד גרוסמן ועמוס עוז). הוא מתרחש בבית מרפא לשחפנים "ברגהוף" בעיירה דאבוס שבשוויץ ערב מלחמת העולם הראשונה, וגיבוריו הם האנס קאסטורפ ובן-דודו יואכים צימסן. העולם, שעומד להתפורר במהלך המלחמה הגדולה, נשבר עוד קודם לכן, בתאוות ההימלטות אל המחלה, השחפת, שמצמיתה את האנס קאסטורפ לבית המרפא, שאליו הגיע כביכול רק כדי לבקר את בן-דודו השחפן איש-הצבא יואכים. מוטב לקחת את הרומאן המשכר והממכר הזה לקריאה חוזרת בבית הבראה, דוגמת "יערות הכרמל", ושם לשקוע מחדש באווירתו החולנית והקסומה. ראיתי פעם בחורה יושבת וקוראת בו שם, ממש כמוני.
קנדיד - וולטיר
הרומאן הפיקארסקי, שאולי נכתב כפארודיה אבל ערכו הספרותי נצחי, הוא אחד הספרים המשעשעים והמדהימים ביותר שקראתי וחזרתי וקראתי בו בימי חיי. קצב הפרקים שלו סוחף אותך. קנדיד ואהובתו קוניגונדה, שאיבדה חצי תחת בשבייה, וכן המורה שלו פאנגלוס – נקלעים ממקום למקום בסיגנון פיקארסקי, ודרכם נחשפת כבדרך-אגב גם אכזריותו וטמטומו של העולם. הקריאה בו עזרה לי בכתיבת אחדים מספריי, כמו לכוון את עצמי על פי מטרונום, במוסיקה. משפט הסיום שלו: "צריך לעבד את גננו!" – מלווה גם אותי כאחד ממשפטי המפתח של הספרות העולמית. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על התורכים.
יכולתי להוסיף עוד כמה וכמה ספרים אך אלה עלו בדעתי לראשונה, וכל מה שכתבתי כאן, חוץ משם משפחתו של יואכים צימסן, הוא מהזיכרון בלבד, כי הספרים האלה הם חלק ממני.
* * *
גלגולי "קטיף" של אסתר ראב
לפני חודשים אחדים שלחה לי הסופרת נאוה סמל כרך "קטיף" ד'-ה', ילקוט לדברי ספרות, הגות ואמנות, העורכים יוסף חנני, יעקב צבי שרגל, בהוצאת המחלקה לתרבות, עיריית פתח-תקוה, תשכ"ז. 1967. שנים רבות שקדו שני הסופרים החרוצים האלה על הוצאה כמעט סדירה של השנתונים הספרותיים והאמנותיים האלה, שהשתתפו בהם עשרות סופרים, משוררים, מסאים וציירים, על פני מאות עמודים בכל כרך, והכול ברמת עריכה מקצועית גבוהה וכמובן תוך מתן עדיפות ליוצרים הפתח-תקוואים ולאלה שכתבו על פתח תקווה, אך במפורש לא רק הם ושכמותם.
ב"קטיף ד'-ה' (שאגב נמצא בספרייתי משנת צאתו לאור) נדפס קטע סיפור של אסתר ראב "העקרב", אשר לימים כללתי אותו בכרך "כל הפרוזה" שלה, ונדפס גם סיפור ארוך שלי, "הקיוסק", סיפור הווי על רקע מזרחי-ירושלמי אשר לא נדפס מאז בשום מקום אחר וגם לא נכלל בתוך ספריי. בשעתו עיבדתי אותו למחזה בשם הזה, שכמעט הוצג בתיאטרון "אוהל" בטרם סגירתו, ומאז לא נגעתי בו. ייתכן שעליי להקלידו ולתיתו לפחות במכתב העיתי, בהמשכים, אף כי אינני בטוח כיום בערכו הספרותי.
אך לא רק על תוכנו של כרך "קטיף" ד'-ה' רציתי לספר אלא על גלגוליו של הכרך עצמו. בעמודיו הראשונים מופיעה שלוש פעמים החותמת הסגולה-בהירה: "מספריה של / אסתר ראב". ובכן, אסתר ראב מימיה לא היו לה חותמת וגם לא "אקס ליבריס", ונראה שמישהו אחר טרח בשעתו לציין בחותמת את ספריה.
סביר להניח שמדובר בחבר יפעת, פרופ' ראובן שהם, שהיה הראשון לכתוב על אודותיה עבודת מחקר גדולה בהדרכתו של פרופ' גרשון שקד, ואשר התמסר מאוד ליצירתה של אסתר ראב וגם עודד את רוחה בהערכתו הרבה אליה, וכל הדברים אלה כתובים בחלקיה האחרונים של הביוגראפיה שכתבתי על אודותיה, "ימים של לענה ודבש". אסתר הורישה לראובן את ספרייתה הלא-גדולה, כי במשך שנים עברה מדירה לדירה, ולא הרבה ספרים נותרו בדירתה בטבעון, וייתכן שמסרה לו אותם עוד בטרם מותה, וזאת כאשר עברה לדור באופן קבוע בבית אבות בטבעון.
אבל בכך לא נגמר סיפורו של הכרך הזה. בעמ' 3, שהוא שער הספר, מופיעה חותמת סגולה נוספת בתוך מלבן: "בית ספר אזורי / "העמק המערבי" / מ.א 892.48 / מ. 12158" – כאשר הספרות הן בכתב-יד מעוגל בתוך החותמת הסגולה.
יש לשער אפוא כי בשלב מסויים ואולי כבר בהתחלה החליט ראובן שהם שצר המקום בדירתו, שבקיבוץ יפעת, לכל ספריה של אסתר ראב, ותרם אותם עם החותמת שיצר – לספרייה של בית הספר האזורי מתוך הנחה ששם יביאו תועלת רב יותר לתלמידים, כי מאוד יכול להיות שלו עצמו כבר היה מקודם הכרך הזה, במסגרת מחקריו על כתיבתה של אסתר.
שאלתי את נאוה סמל אם היא זוכרת היכן מצאה את הכרך ששלחה לי.
"ייתכן שזה היה ביפעת," ענתה, "אבל אני לא סגורה על זה, כי הייתי בכל כך הרבה ספריות מאז. אני תמיד מבקשת בספריות לראות ספרים שכוחים וזנוחים ואז, ברשות הספרייה, מלקטת לעצמי. כך נתקלתי בספר באחת הספריות וביקשתיו במתנה בשבילך. ידעתי שאני רק שליחה לדבר מצווה."
* * *
אברהם בן עזר ראב
זיכרונות ממקור עליית ראש משפחתנו ראאב (שטרן) ארצה ירושלימה
בשנת תרפ"ז, 1927, נפגשתי עם בעל חנות מכולת במחנה יהודא – ירושלים, בשם מר ר' יהודא שטרן.
מאחר ששמע שקוראים אותי בשם רַאב הזמין אותי לחנותו – וסיפר לי כי שמו יהודא שטרן, ואנו משפחה אחת, וכי הסבא הזקן שלנו, רבי שלמה ראאב – שינה והחליף את שמו משטרן – לראאב, עוד בחו"ל (וההורים), היינו: הוריו והורי-הוריו – נשארו בשם הקודם "שטרן", וכי הסבא הזקן – רבי יהודה שטרן: הי' סב-אחד-לכולנו.
חבל שלא יכולתי להתעניין יותר כי בנתיים עברתי לחיפה.
וזכור לי כי מר יהודה שטרן בעל חנות המכולת הי' דומה מאד לסבא יהודה ראב מפתח-תקוה, והי' נראה כאחיו ממש.
אנ: [?] אחר שבמקרה נתגלו לעיני ומצאתי-ציוני-קברי ראשי אבות משפחות ראאב – 4 מצבות: # ר' שלמה, # אסתר, # אלעזר, # לאה אחד ע"י השני עוד בימי המנדט לפני מלחמת השחרור. ואחר כיבוש ירושלים לא מצאתי שום קבר כי היו מכוסים עפר-ואבנים כשלושים ס"מ מעשרים שנות גשמים ושטפונות, וכשנמצאו שוב במאמץ מיגע – המצבות נוקו-וצבעו אותם מחדש.
כן התעניינתי על מקום ציון קברו של הסב רבי יהודה שטרן ז"ל. כי נדמה שגם הוא בא ירושלימה לפני הסבא רבי שלמה ראאב ז"ל אם אינני טועה לפי הסיפור של בעל חנות המכולת הנ"ל, ולא מצאו כי יתכן שהוא נטמן – בבית הקברות המשותף של הספרדים והאשכנזים – טרם שנפרדו האשכנזים מהספרדים, כל זה מזכרונותי
אברהם בהר"ב מנחם שלמה ראב
יליד ירושלים וכעת בגלות חיפה
נין ונכד למשפחת ראאב בן-עזר (שטרן)
בס"ד חיפה ניסן תשל"ח [1988]
אהוד בן עזר מעיר: המכתב הגנוז נשלח אליי על-ידי יפה רוטר מהמושבה יקנעם, בתו של בן-דודי אברהם בן עזר, שלצערי מעולם לא התוודעתי אליו.
אכן, סבא-רבא של סבי יהודה ראב בן עזר, שמו היה יהודה שטרן מהעיר ראאב, כיום גייר, שבהונגריה. בנו של יהודה, שלמה, עלה בזיקנותו בשנת 1863 או 1865 יחד עם אשתו אסתר כדי למות ולהיקבר בירושלים. שלמה זה, שנקרא גם שלמה סילש על שם הכפר שבו גר בהונגריה (כיום בסלובקיה), הוא כנראה הראשון ששינה את שם משפחתנו לראאב או ראב. בשנת 1875 או 1876 עלה ארצה בנו אלעזר ראאב עם מרבית בני-משפחתו, ובהם גם סבי יהודה ראב בן עזר, במה שניתן לכנותו כראשיתה של העלייה הראשונה.
לא היה ידוע לנו שבארץ יש קרובים למשפחת ראב מצד אותו יהודה שטרן מהעיר ראאב. מכתב זה הוא העדות היחידה.
יהודה שטרן לא עלה ארצה ולכן אין יסוד דלעיל לסיפור וגם הכותרת אינה נכונה. יהודה שטרן נפטר כנראה בעירו, ראב-גייר, וכאשר ביקרנו לפני שנים בבית הקברות היהודי של העיר, לא מצאנו את קברו, אבל בכל החלקה העתיקה לא היה אפשר כמעט לזהות את הכתוב על המצבות השקועות באדמה, בעוד אשר החלק החדש, רובו כמובן בשנים שלפני השואה, הוכיח על קהילה יהודית עשירה מאוד, כפי שגם נראה בית הכנסת הענק שנותר בלב העיר.
לפני שנים, אחרי מלחמת ששת הימים, עלינו, אחדים מבני המשפחה, אל המצבות שאברהם מתאר בהר הזיתים וגם צילמנו אותן. כבר שנים שלא היינו שם ואינני יודע מה מצבן כיום. אכן, גם סבא-רבא שלי, אלעזר-אליעזר ראב, ממייסדי פתח תקווה, קבור שם. ואילו לאה היא בת-משפחה שאין אנו יודעים עליה פרטים ברורים. במקרה גם שם סבתי, אשת יהודה ראב, היה לאה לבית שינברגר והיא קבורה בפתח-תקווה.
אחיו של אברהם בן עזר היה הסופר יצחק ראב, והם בני-דודים שלי לא מאותה סבתא אלא מאשתו הראשונה של סבי, האלמנה הדסה (הודעס) הרשלר בירושלים.
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
להשיג בדוכני כנרת זמורה ביתן במהלך שבוע הספר.
* * *
ראובן ארגוב
האסטרונאוט החילוני
העירו אותו בשלוש בבוקר
ארבע שעות לפני ההמראה.
שעה לאחר מזאת
כבר היה לבוש ומגולח
ואיש צוות הובילו
לחדר המיוחד המצוחצח
בו הולבש בחליפת חלל
והוסרו מדיו
שם גם פגש את ששת חבריו-נידוניו
דממה השתררה כמו לפני קרב
הקרב של הפריצה מן הכדור
אל יקום רחב
אל שפעת הכוכבים
אל שולי רקיע הזהב
אל החור השחור
אל שביל החלב
עד שנכנס לתא הפיקוד
והושכב קשור על גב
החלה הספירה
ושעון השניות מתקתק את שנותיו
ימיו שעותיו לילותיו
אשתו, ילדיו, הוריו, חבריו
וחייו
שבעה גמדים מזנקים אל היקום
אל הקרב
לחפש ולבחון אם אין כמונו רב
לטפשות או חכמה
לאמת או כזב
ואם איננו לבד במרחב
הטיסה הזאת נותנת לחייו מימד נוסף
אם יחזור אחרי שנים
לא יוכל אולי להישאר
עם קוטן אמונותיו
יהיה שייך לייקום הרחב
הכדור שלנו אולי יהייה קטן עליו
וכך, אחרי שעבר קילומטרים כמה מיליארד
אחרי שדהר וצפה בימת השלווה
חלף מעל הערבות הריקות
או שמא הנטושות
נכנס ביודעין אל החור השחור ויצא
ולא גילה כל נפש חיה
חצה בחזרה אל הארץ את שביל החלב
והחל בלי משים לחפש... את אליהו ומרכבותיו
הוא חזר אחרי שנים כיודע-על
גבור צנוע ומבולבל
גבור אגדי ומתוסכל
אל דווחי המס
אל ילדיו כשהבן עם סמים מתערער
ובתו נשואה בשלישית
ואשתו שלא חכתה לו יותר
חזר אל תרבות רועשת
אל עולם אחר
אל חוסר מנוחה
ולבסוף
אל בית המשוגעים
שם הוא פגש שישה חברים
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
מלח החיים
היא היתה קטנטונת זריזה ועגולה – אף קטנטן השתרבב לה כלפי מעלה תוך פניה המקומטים – כדייסה שנתייבשה, כפגת-תאנה לעת-חורף, כפות-ידיה הקטנות מכוסות היו אותו עור צפוד צהבהב, עיניה היו בולטות כשני דובדבנים שחורים ונידמה היה שגם הן מכורכמות במקצת – כולה היתה דומה לכלבלב "פקינגזי" – זריז נבחן וחנפן.
הוא – קרחתו נוצצת ועורה אצילי דק, שזור גידים כחולים – וסביב לקרחת עטרת-שיער לבן שעד עתה שמר על נטייתו – להסתלסל – שיער שהזכיר רעמת-נעורים הדורה – שאבדה – אויה! עלים אחרונים של שלכת באמירי עץ, עלים – שסערות-חורף השאירו שכוחים ונעים בעצבות – ברוח.
שניהם הוזמנו לארוחת-ערב – כ"זוג חדש" זוג מאוחר אשר עבר רב-מאורעות לו מאחרי גבו: פירודים, נישואים, ושוב פירודים – עד הגיעם הלום.
שניהם ישבו לשולחן נבוכים במקצת – כשידיהם נעות בכה ובכה מבלי למצוא להן את המקום הנאות. עיניהם היו נשואות – ספק-שאלה, ספק-לגלוג, אל מארחתם – האשה הצעירה, התמירה, הרווקה הבודדה.
"שמא נתחיל?" פנתה אליהם המארחת.
המיית-כפות וצליל מזלגות וסכינים מילאו את החדר המרווח החמים.
"מוטב לאכול – ולאכול בתיאבון," חשבה האשה הצעירה – "לאכול – ולא לחשוב על התמונה שהם מהווים שלושתם – מתחת לנברשת – השולחת אור גדול על המפה המבהיקה מלובן וזו מחזירה את האור באכזריות כלפי פניהם רטושי-החיים של הזוג החדש... רק האשה התמירה יצאה בשלום מאור זה, קווי פניה החזקים בלטו – קשים כחוטר-אספרגוס סגור, נוקשה.
הפקינגנזית הקטנה – נגסה, בלעה, לגמה בזריזות רבה – כל אשר שמו לפניה – מבלי הרים את ראשה הקטן, שערותיה המסולסלות סלסול תמידי נפלו על מצחה והיו נרעדות עם כל תנועה מתנועותיה הזריזות.
פתאום נשאה את ראשה ובשקט מיוחד, כשהיא מביטה באשה הצעירה – ביהירות ובעליונות רבה – פנתה אל בעלה –
"חיים, הגש לי את המלח..."
*
נכתב: שלהי שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה60- לערך.
הבולבול המתרברב
חמישה בולבולים היו בקן שעל עץ האורן, אכלו ממקור אימם הבולבולה צייצו התקוטטו וגדלו – הפלומה הפכה נוצות והנוצות התקשו ועטו צבעים אפור נוגה ושחור מעין קישוט לראש ולקצה הכנפיים – וכרמז כלשהו על אפשרויות יותר משמחות – אשר בהן נחונו בעלי כנף אחרים – חתימת צהוב כלשהו כעין ערפל קל מוזהב על החזה וזה הכל וזה הכל – עצוב למדי אפור כיום חול, והחליל שבגרונותיהם אף הוא יכולתו היתה מקצבת שניים-שלושה קולות בסולם אחד וחסל – אין אין יותר בגרון זה ולו יתנפח ויתפתח – זהו. כך עשאם האלוהים –
החמישה שחרו יחד לטרפם – קליפות שסק מבכיר, תפוזים שכוחים באמיר עץ תפוז, ולאחר מזה שזיפים מבכירים –
לאט גדלו ובגרו ונפרדו, בחרו בבנות-זוג ממשפחות בולבולים שבסביבתם ובנו קינים, מי על האורנים מי על הרימון המסובך ומי פשוט לתוך הגדר הבלתי גזומה הגדלה פרא.
רק אחד נבדל מהם, התבודד – והיה זה דווקא הכי חלש, קטן מכולם – ונוצותיו תמיד פרועות, לא הוד ולא הדר לו – אבל מחשבות היו בראש הציפור שלו – מקטנותו היה מקשיב לשיחות אחיו כשהוא עומד מן הצד שותק ומשועמם – ופעם ליבו המה בו, היה אביב והוא צעיר צעיר מאוד, הכל פרח מסביב, רקד השתולל משמחה – והנה אחזה בו השמחה, ליבו נתמלא עד גדותיו, ופתאום פתח גרונו ותקע בכל כוחו – אך מיד נבהל מקול עצמו, קול צרוד ועלוב יצא מתוך גרונו והוא נבהל והתכווץ לתוך עצמו.
*
נכתב: שלהי שנות ה60- לערך.
צפצפה
בפינת הגן על הדשא יש אגם קטן, ודאי צינור נישבר ומחלחל מים, אגם קטן עגול ובתוכו פיסת תכלת משתקפת וצפצפה, ענק כולה, עומדת בשלכתה, עשוייה פיליגרן, מין אצבעות דקות מכסיפות לה והן נטויות לשמיים בתחינה, וגבוהה הצפצפה, אדירה, ובנוייה כולה רשת ענפים ודומה ששולי עננים יאחזו בצמרתה בעוברם, ועורכת היא תחרות באפרורית מבהיקה שלה עם עננים אפורים כהים ועננים בהירים ומוכספים יותר, ולפתע כאילו פיזרה וטיאטאה בצמרתה את כולם והיא חוגגת על רקע תכלת טלולה ורווייה וכל זלזל מאמירה מצטייר בכסף על פני התכלת.
לרגליה בדשא אגם קטן אשר נתהווה ודאי מצינור שבור שמחלחל מימיו, זוג בולבולים יורד מן הפונצינה וטובל משתכשך, מרעיד כנפיים, וטס לו הלאה; כעת בא נחליאלי בודד, נכנס ברגליו הארוכות לשלולית, שותה מים, טובל בצניעות רבה, מיישר בחרטומו נוצות מתמרדות – ומתנשא מרוענן כולו מן הרחצה, בציוץ עליז.
אחריו באה להקה שלימה של אדומי-גרון, יורדים, משתכשכים, ומשרים תכלת זה לזה, גם בולבולים באים, ולפתע בא אנקור – וכולם קופצים ופורחים להם, האנקור ממשיך להתרחץ ביחידות ובשקט, האנקורים היושבים על הפונצינה ממשיכים בוויכוחיהם – האגם כעת ריק, והנה בבת אחת עטה להקת האנקורים על האגם כאילו חיכו רק לרגע זה, ובצוותא ובעיסוק ובמריבה הם משתקשקים ומתעסקים זה עם זה, לבסוף פורשים כנף ונעלמים כולם ביחד –
*
נכתב: שלהי שנות ה60- או ראשית שנות ה70- לערך.
נכתב על שני דפים קטנים, ללא כותרת.
ארסין
ארסין לנערו –
תרישה – הרואה אתה מכאן את שדות הישראלים, מה חרושים הם יפה, חחחה – חרשו וזרעו – ואנו נקצור, שור מה יפה אדמה זו, אדמה אדומה כדם לוהטת קוראת לבעלה – הה היהודים החיוורים האלה – עם אלוהיהם שבשמיים – את דגון נשתול כאן בתוך [חמרה] חמר שמן זה – הוי חיים יהיו אלה תרישה –
תרישה: הנעלה – האוכל גם אני לבוא איתך ולהביא את קשובה עימי?
ארסין: תוכל ותוכל – מכיר אני אותה, צמותיה הזהובות הארוכות והמשיות – תיף כאן שבעתיים על רקע אדמה זו ושמיים כחולים אלה, הו נשים דשנות ויפות לנו – לא כעבריות צמוקות ושחורות אלה –
ארסין: על הר זה, המשקיף אל העמק, יבנו אדריכלינו מקדש לדגון – את העמק הזה נעבד וניבנה בו דרכים שיובילו לים, [שם] מול עמק זה מפרץ עגול סגור ומימיו רגועים בין הרים ירוקים – יפה ארץ העברים, במפרץ תעגונה אוניותינו, הה איך נשלח בהן מטוב העמק הזה אל איי הים הגדול ממנו באנו – טוב יהיה לנו כאן, תרישה, נירבה ונשרוץ ונהיה כאן לשבט גדול, ועל-ידי ספינותינו נתחבר לגת לאשדוד לאשקלון –
ניבנה כאן ממלכה, ברזל ופלדה נחשל –
הה העברים האלה, עם מקלות הרועים על שכמם – מה מצחיקים הם עם אלוהיהם שבשמיים –
*
נכתב: 1961 לערך.
באותה תקופה נהגה אסתר לשהות מדי פעם אצל רבקה גובר בבית דבורה בארון שבנהורה, חבל לכיש. לכיש היא העיר הפלישתית שאינה מוזכרת במחזה, ודומה שהמבט הוא מכיוון לכיש מערבה, לים. המחזה אינו נמשך מעבר לדף הראשון, ואינו אופייני לכתיבתה בפרוזה, הן בנוף הדרומי והן בהזדהות עם הפלישתים נגד העברים.
מישראל עד ישראל
הרבה דברים יש במאמרו של שלמה גרודזנסקי שבאים כאילו ממישהו הנמצא מבחוץ; ואכן יש לו לכותב כוונה לראות את הדברים באובייקטיביות ומן החוץ.
אני רוצה לדבר מבפנים ובסובייקטיביות. אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מיסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. לנו הישראלים, אשר מבשרנו חזינו את העלייה הראשונה והשנייה, יש תפישה אחרת – תפישתנו היא פנימית, ויותר מזה, תמצית ישותנו.
הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום, הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה "הכרח" לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמיסתורין שבה, שלחה אותו הנה.
תינוקת הייתי כשאבי שר "קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ" – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נידבך שהניח בי אבי.
הדורות השניים, של עלייה ראשונה ושנייה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם.
מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת.
החיטוט של חוגים שונים באומה הוא זמני. ועוד – אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נידמה לי שאלה הן שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה.
*
נכתב: 1962. נדפס לראשונה: "אמות", חוברת ב, אוקטובר-נובמבר 1962, תשרי-חשון תשכ"ג.
זוהי תגובה על מאמר של שלמה גרודזנסקי "מישראל עד ישראל", "אמות", חוברת א, אוגוסט-ספטמבר 1962, אב-אלול תשכ"ב.
הרהור שני
הן היו ארבע. באחת התחנות בין תל-אביב לחיפה עלו לאוטובוס. השעה היתה מוקדמת למדיי. מיד הרגשתי באטמוספירה מיוחדת שלהן: לבושות היו בחצאיות וחולצות, סידרו חפציהן בשקט וביעילות ושוחחו ביניהן. הן דיברו – לא צרחו צריחות היסטריות, לא זרקו ידיים ורגליים לצדדים בלי להתחשב בצפיפות, שערן לא הפיץ ריח שומן ישן – עקב תסרוקת המגדל שקשה להחזיקה רעננה.
זו שישבה לידי הוציאה ספר קטן והחלה לקרוא בו. מתוך הרגל העיפותי עין על הספר – היה זה סידור תפילה קטן בכריכת-עור. לאחר רגעים מסרה אותו לחברתה על הספסל שמנגד, זו קראה בו וכיסתה עיניה בידיה ומסרה את הספר הלאה. איזה שקט השתרר ביניהן... חשבתי: מה טוב כשיש אלוהים בלב, ועוד אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אל ישן-נושן, אל הסבתות, והוא נתון בליבן של נערות פורחות אלה – זהו כפי הניראה שעצר את הקולניות וה"התנשיות" (מלשון אשה) המופרזת.
אבל באותו רגע חשבתי: אם בנות אלה הן חיילות-דת ולא חיילות צה"ל, חיילות של אנשי הפוליטיקה בדת – אזי הרוח הזאת אינה תמימה כל-כך כפי שהיא ניראית; ומצב רוחי התקלקל.
לפתע הבריקה אסוסיאציה בזHכרון: אני בפריס בפעם הראשונה בחיי, בכיכר מרכזית – המומה מקצב החיים שסביבי. בכיכר עומדות שלוש נשים לבושות חלוקים כחולים ועל זרוען סרט: "חיל הישע". שלוש נשים בתוך כיכר של פריס הסואנת, הרודפת תענוגות, עומדות ומדברות על אלוהים, ומחלקות קונטרסים, דברי אלוהים מודפסים. נכנסתי בשיחה עימהן – ופתאום, מתחת למעטה הפנים החסודות, הופיעה אל אחת מהן בת צחוק צינית לגלגנית, כאילו הסירה בלי משים מסכה מעל פניה. שמטתי את הקונטרסים לרגליה ונסתלקתי – – –
*
נכתב: 1963 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "דבר הפועלת", שנה כ"ט, נובמבר 1963.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
* * *
עם שובו לישראל ייעצר ראש-הממשלה לשעבר המושחת אהוד אולמרט ויוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חדשים בפרשיות חמורות פי כמה:
1. על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה, שמאז סיומה שקט הגבול בצפון כי החיזבאללה למד לקח ויודע מה צפוי לו עם חידוש הלוחמה נגד ישראל, אבל בגלל הביקורת הארסית הישראלית הועפו אחרי המלחמה כמה מטובי המפקדים של צה"ל, והצעירים שלנו מבינים שאין טעם ללכת במסלול של פיקוד בצה"ל!
2. על החלטתו להפציץ את הכור הגרעיני בסוריה שלא היתה אלא תעמולת בחירות זולה!
3. על החלטתו לצאת למבצע "עופרת יצוקה", שלאחריו פסקו כמעט כליל התקפות הטילים על יישובי עוטף עזה כי החמאס למד לקח ויודע מה צפוי לו עם חידוש הלחימה נגד ישראל, אבל הביקורת הארסית בישראל אינה יודעת זאת ולכן צריך להעמיד למשפט את אולמרט!
* * *
ידידיה יצחקי
הסיסמאות וההערכות התמימות וחסרות ההיגיון הפוליטי של אהוד בן עזר בנושא אבומה
אהוד, ידידי הטוב,
אלי יזרעאלי, וגם אנוכי, וכן רבים וטובים מדברים בהגיון פוליטי על ההכרח בפתרון הבעייה הישראלית – פלשתינית, ואתה משיב בסיסמאות ובהערכות אישיות (תמימות ועוד). לפיכך אודה לך מאוד אם תאיר את עיני, ותשיב דבר דבור על אופניו על שאלותי אלה:
1. מאחר שהאופציה הצבאית נמצאה כושלת, איך אתה מציע לפתור את בעיית האיום האיראני?
2. איך אתה מציע למנוע את בידודה של ישראל ביצירת חזית כל=איסלאמית, בתמיכה אירופית, כנגד ישראל, וזאת לאחר שמאמצי השלום של בגין ורבין הובילו לשבירת חזית זו, בשלום (אמנם קר מאוד) עם מצרים וירדן, ובפתיחת שווקים ליצוא ישראלי בנסיכויות המפרץ, במרוקו וכיו"ב.
3. איך אתה מציע לשמור על שארית אופייה הדמוקראטי של מדינת ישראל, ולמנוע את הפיכתה למדינת אפרטהייד, ועם זאת לשמור עליה כמדינת העם היהודי?
להזכירך שוב, האופציה הצבאית-בטחונית נחלה מפלה מוחצת, גם בעזה וגם בלבנון.
אני מקווה שלא תאמר ישראל בטח בה', לדעתי זוהי האלטרנטיבה האחת למדיניות של שתי מדינות לשני עמים.
שלך,
ידידיה יצחקי
אהוד: ידידיה יקירי, אני חושש שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות וגם חיים בשתי מדינות שונות.
1. מעולם לא נמצאה האופציה הצבאית שלנו כושלת. להיפך, בזכותה אנו קיימים זה שישים ואחת שנים ויותר, וגם נמשיך להתקיים. ומי שאינו לוקח אותה בחשבון, וגם שתשמש לנו איום ממשי בנושא הגרעין האיראני – עלול לגרום לשקיעת כוח ההרתעה של ישראל ולהפוך את החיים בה דומים לאלו שביישובי עוטף עזה ובצפון הארץ במלחמת לבנון השנייה.
2. השלום הקר עם מצרים וירדן מתקיים בזכות הדולרים האמריקאים המצילים את מצרים מרעב. שום חזית כל-איסלמאית נגד ישראל טרם נשברה, אבל נכון שהקיצוניות האיסלאמית מסכנת גם את המדינות המתונות במזרח התיכון, אבל גם תוכנית השלום הסעודית דורשת את "זכות השיבה". מכל מקום, שום מדינה ערבית טרם ויתרה על זכות השיבה של הפלסטינים לכל חלקי ישראל, ושום "ייצוא" ישראלי לא ישנה את תמונת ה"שלום", ואם חס-ושלום נקרוס, כל שכנינו ישתתפו ברציחתנו ובביזתנו.
3. ישראל היא המדינה הדמוקראטית ביותר במזרח התיכון. גם אזרחיה הערבים זוכים בה למידה של חופש שאין לשום אזרח ערבי או מוסלמי במזרח התיכון [ר' הבחירות המזוייפות באירן]. אנחנו לא היינו ולא נהיה לעולם מדינת אפרטהייד משום שהסכסוך בין ערבים ליהודים בישראל אינו על רקע גזעי [יש לנו גם יהודים שחורים מאתיופיה] אלא על רקע לאומי, כאשר הסיסמה הנאורה "מדינת כל אזרחיה" פירושה מחיקת אופייה ובהמשך גם קיומה של המדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם.
4. להזכירך, שום אופציה צבאית-ביטחונית ישראלית לא נחלה מפלה מוחצת, לא בעזה וגם בלבנון. שאחרת אתה צריך לכלול גם את מלחמת השחרור כמפלה מוחצת בגלל שיעור האבידות הגדול. ההיפך הוא הנכון. רק בזכות כוחנו הביטחוני והצבאי אנחנו חיים כאן.
סלח לי, אתה אולי בוטח בה' שישמור עלינו ולכן כותב דברי שטות כאלה על אודותיי. אבל לדעתי האלטרנטיבה היחידה העומדת בפנינו היא להמשיך במצב הקיים – כי אין שום סיכוי לשתי מדינות לשני עמים וזאת לא מפני שאנחנו לא רוצים זאת כחזון שלעתיד-לבוא, של אחרית הימים – אלא שבטווח הנראה לעין, ובאיזור שאנחנו חיים בו, תוכנית כזו יכולה להתבצע רק במוחו השחצן והנבער מדעת-אמת של אובמה ושל עוזריו היהודים, המתיימרים לדעת טוב מאיתנו מה טוב לישראל גם אצל תמימים כמוך ואצל חכמים כחבריך-לדיעה – שאינם חדלים לרמות את עצמם וגם את עם ישראל.
* * *
רון וייס: שאלות לד"ר גיא בכור. נעמן כהן מיתמם?
סופר נידח שלום,
ד"ר גיא בכור כותב במאמרו "סוד הקשר בין המהפכה לטרור" (גיליון 451) כי הנשיא אובמה "העז ונגע בכל קודשי העולם המוסלמי, ועל נגיעה כזו המזרח התיכון אינו סולח."
ד"ר בכור מפרט:
הוא קרא להם להשלים עם ישראל.
הוא קרא להם לקיים נורמליזציה עם ישראל, על הטכנולוגיה שלה.
הוא רוצה שהם יישבו את הפליטים הפלסטינים אצלם.
הוא מבקש לפתור באמת את הבעייה הפלסטינית.
הוא קרא להם להכיר בשואה, ביהודים, באחר.
הוא קרא להם לצאת נגד האיסלאם הרדיקלי הפוליטי.
אחרי שאובמה השמיע את כל דבריו הכנים והחיוביים, כלל לא מובן לי מדוע אתה תוקף אותו בכל גיליון.
בגיליון 452 מנתח נעמן כהן את נאומו של ברק אובמה בקהיר, ומול כל קטע נאום הוא מציג את ה"אמת" שלו. מספיק לקרוא את התייחסותו של נעמן כהן לנושא ההתנחלויות כדי להבין שכל פרשנותו לנאום אובמה מתחכמת.
נעמן כהן מיתמם:"לאיזה התנחלויות מתכוון אובמה? התנחלות חיפה,יפו, תל אביב, עכו?"
כל ילד יודע שברק אובמה מתכוון להתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית מתום מלחמת ששת הימים. הגדה המערבית היא שטח כבוש שנשלט ע"י צה"ל ולא סופח למדינת ישראל. בחסות צה"ל עברו יהודים להתגורר בגדה, בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית האוסרת העברת אוכלוסייה משטח המדינה הכובשת לשטח הכבוש. הגדה, המהווה 22% משטח ארץ ישראל, היא השטח המיועד להקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל.
כשם שאנו מתנגדים להתיישבות של פלסטינים תושבי הגדה בתוך מדינת ישראל, כך רשאים הפלסטינים להתנגד להתיישבות יהודים בגדה.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: מאחר שמסקנותיו של ד"ר גיא בכור לגבי התנהלותו של אובמה אינן שונות בהרבה משלי, דומני שאת שאלתך עליך להפנות אליו. ביקורתי מתייחסת בעיקר לשקרים שעשה ועושה אובמה כדי למצוא חן בעיני העולם הערבי המוסלמי, ומתייחסת לחוסר-ההבנה הגמור שלו לגבי מצבה של ישראל מול הטרור הפלסטיני – וזאת כבר אחרי לקחי אוסלו ופינוי רצועת עזה.
אבל אתה נעול על השקפת העולם שלך ולא תיתן לעובדות לבלבל אותך, ואופייני שאתה מתעלם מכל השקרים ואותות האזהרה ששני אנשים רציניים מצאו בנאומו של אובמה בדבריהם במכתב העיתי. לאור ריבוי האי-דיוקים והשקרים בנאום אובמה, קשה להתייחס ברצינות גם לדבריו "הכנים והחיוביים" שהופנו למוסלמים ולערבים. וכפי שציינה העיתונאית הלבנונית-הנוצרייה היושבת כיום בארה"ב בריג'יט גבריאל [גיליון 452] – כל זמן שאובמה מפיח כזבים ואינו קורא נכון את מפת המזרח התיכון – נידונות כל יוזמותיו לכישלון.
* * *
שאלה: מדוע תחת הכותרת "בשמאל תוקפים" את נאום נתניהו (שהתפרסמה בעיתון "הארץ") נכללים ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל) ויו"ר בל"ד, ח"כ ג'מאל זחאלקה לצד ח"כ אילן גילאון יו"ר סיעת מרצ. הלא שני הראשונים הם "שמאל" כשם שאני מטאטא או דגדגן! – הלא הם ביטוי ליישות לאומית פלסטינית איסלאמית, שלא לומר פאשיסטית ותומכת טרור – המבקשת לסלק את יישותי הציונית-היהודית מארץ-ישראל!
אהוד בן עזר
* * *
משה גרנות
בעייה: ההונגרים מדברים הונגרית
על "שירה הונגרית היום", ערך ותירגם:
איתמר יעוז-קסט. פסיפס מס' 73, 2008/9
את הגילוי המפתיע שבכותרת שמע הקהל שהתכנס בשגרירות הונגריה בישראל ביום ו' 12.6.2009 – מפי השגריר עצמו, מר זולטאן סנטג'רג'י, ש"התלונן" על כך שרק ההונגרים מדברים הונגרית, ולכן קשה לתרבות העניפה שלהם למצוא נתיבים לליבם של בני אומות אחרות. על כן הוא כל כך אסיר תודה למשורר איתמר יעוז-קסט על הכישרון, הזמן והמסירות שהוא הקדיש כל חייו היצירתיים לתרגום המיטב של השירה והפרוזה מספרותה של הונגריה.
השגריר בעצם רק רמז למפעלו הענק של יעוז-קסט בתחום הזה – כי יעוז-קסט אמנם תירגם עשרות יוצרים קלאסיים מכל רחבי העולם – ורגיליוס, הורציוס, שקספיר, גיתה, הלדרלין, שלי, בודלייר, ויטמן, רילקה, ת.ס. אליוט, דילן תומאס ורבים רבים אחרים – אך גולת הכותרת של מפעלו התרגומי הוא שירת הונגריה. הוא תירגם, כאמור, גם פרוזה (למשל, "קדיש לילד שלא נולד" מאת חתן פרס נובל א' קרטס), אך הכמות והאיכות של תרגומי יעוז-קסט של השירה ההונגרית אין להן תקדים, כולל אצל קודמו ונערצו – אביגדור המאירי. תירגומיו אלה של יעוז-קסט קובצו בשלושה קבצים עיקריים: "כתב גביש" (1968), "צבי הפלאות" (3 כרכים 1989-1984) ו"כתב ראי" (2004) שני שלישים מהקובץ האחרון הם תרגומים משירה זו. ועתה נוספה חוברת "פסיפס" – "שירה הונגרית היום", שבה קרוב לשלושים יוצרים בני זמננו (רובם עדיין חיים, וחלקם ידידיו ומכריו של המתרגם).
הקורא העברי התוודע, במקרה הטוב, למעטים מבין היוצרים המצויינים של הונגריה, כגון שאנדור פטפי, המשורר הלאומי המהפכן של הונגריה המתחדשת, כגון אטילה יוז'ף, המשורר הסוציאליסט המעורער בנפשו, ראדדנוטי מיקלוש, המשורר היהודי שהמיר את דתו, ונכלא ונרצח על ידי הנאצים כיהודי, ועוד יוצרים בודדים. יעוז-קסט מקרב אותנו, בקבצים הקודמים ובקובץ הנוכחי, לעשרות יוצרים שהוציאו מתחת ידיהם שירה מרשימה בהיגדיה. כצפוי, חלק לא מבוטל מהמשוררים בחוברת הם יהודים, או ממוצא יהודי: אנדראש מזאי, מיקלוש ראדנוטי, מגדה סקאי, אגנש גרגאי, פטר קנטור, ז'ופיה באלא, גיזא רוריק.
מלבד שירים ימצא הקורא בחוברת מסה של יעוז-קסט עצמו על השירה ההונגרית, תמונות של כל המשוררים, וקיצור תולדות חייהם, שיחות עם משוררים ועורכים, מסה של פרופ' חנה יעוז על אנדראש מזאי ועדות של קריאל גרדוש (דוש) על פגישתו עם מיקלוש ראדנוטי בימי מוראות מלחמת העולם השנייה.
בשחרית בבית השגריר ההונגרי קראו יעוז-קסט ואסתר לאנ'י (נספחת התרבות ההונגרית המדברת עברית שוטפת!) מספר שירים בהונגרית, ואחר כך קראו יעוז קסט ורעייתו, הפרופ' חנה יעוז, את אותם השירים בעברית, והקהל יכול היה להתרשם עד כמה היה המתרגם נאמן למקצב ולמצלולים של השירה המקורית. עיקר השחרית הייתה מוקדשת לשיחה בין שני בני הזוג, שיחה שפתחה פתח לסגולותיה של השירה ההונגרית בת זמננו.
אביא כאן טעימה מהשירה החזקה של המשורר היהודי אנדראש מזאי (2008-1930) בתרגומו של איתמר יעוז-קסט:
עדות
האנשים פשטו את בגדיהם,
לא בכו ולא צעקו,
וגם לא ביקשו רחמים על עצמם.
אישה לִבְנַת שיער, על שפת הבור
שנכרָה זה עתה, החזיקה תינוק;
היא שרה לו ודגדגה את גופו הקטן
בעוד הפעוט צורח וצוהל
מרוב תענוג.
(עמ 46)
ועתה משהו בנימה אישית – לא שיש בי החוצפה להשוות את הגיחה הקצרה שלי לעולם התרגום למפעלו המונומנטאלי של איתמר יעוז-קסט, ובכל זאת, עניין אחד ראוי להשוואה:
שאול כרמל, משורר ישראלי הכותב רומנית, והזוכה ברומניה לכבוד ולפרסים, פיתה אותי לתרגם יחד עמו את שיריה הנפלאים של המשוררת הרומנייה הנחשבת אנה בלאנדיאנה. עבדתי על התרגום במשך חודשים ארוכים, כשאני נעזר בידיעותיו המופלגות של כרמל בנבכיה של השפה הרומנית. העבודה היתה מפרכת ממש, כי מדובר בשתי שפות בעלות תחביר, הטעמה ומצלולים שונים לחלוטין זו מזו. לאחר מחיקות וליטושים אינספור – תירגמנו כשישים שירים. פנינו למוסדות התרבות הרומניים בבקשת סיוע להוצאת הספר, ואלה נתנו לנו למלא טונות (!) של טפסים, ובהם דרישות אבסורדיות לחלוטין, כגון: ראייה מוסמכת ששאול כרמל יודע רומנית (האיש כתב ברומנית עשרות ספרים בשירה, פרוזה, מחזה ומסה, וזכה בפרסים מהמקורות המכובדים ביותר מרומניה, כולל נשיא הרפובליקה!), ראיה מוסמכת שאני שולט בעברית (גם מתחת ידי יצאו כחמישים כותרים בעברית, ויש לי דוקטורט בספרות עברית), חוזה חתום בינינו ובין הוצאת ספרים, פרופיל של ההוצאה ורשימת הספרים שהיא הוציאה לאור, ראייה שההוצאה איננה עומדת לפשוט רגל (!), מאזן הכנסות והוצאות של הוצאת הספרים וכו' וכו'.
לא להאמין, אבל עמדנו בכל המטלות שהוטלו עלינו על ידי מוסדות התרבות הרומניים, מטלות שגזלו מאיתנו יותר זמן וכוחות נפשיים מעצם עבודת התרגום – ובסופו של דבר... קיבלנו תשובה שלילית! הסתבר לנו שעוד שני ישראלים הגישו בקשות כנ"ל, ולשלושתנו נשלחה תשובה שלילית. תשובות חיוביות נשלחו למתרגמים מאירופה ומשתי האמריקות – מעניין מדוע...
נתקפנו ייאוש, וכבר חשבנו להניח לעניין, אלא שלמזלנו, פגשנו במשורר, העורך והמו"ל רפי וייכרט, לוחם תרבות ואידיאליסט חסר תקנה, אשר לקח על עצמו את כל הוצאות ההפקה יפהפייה של הספר ("כל שמחה פוצעת מישהו", קשב לשירה 2007); ולא רק זאת, כאשר מכון התרבות הרומני דרש מאיתנו להעמיד עצמנו למכרז אם בכוונתנו להשיק את הספר באולם שלהם – רפי וייכרט מחל על הטובות, הוא שכר את האולם המכובד של "בית אריאלה", הזמין את מיטב המשוררים להשתתף באירוע ההשקה, כשבמרכז הערב עמדה אנה בלאנדיאנה המלבבת עצמה.
כשראיתי בשחרית הנ"ל את הכבוד שהשגרירות ההונגרית חלקה ליעוז-קסט, וכשקראתי בעטיפה האחורית של החוברת על הסיוע שקיבל ממוסדות התרבות הונגריים – אני מודה שלא התאפקתי מלערוך השוואה לקורות אותי בניסיון האחד והיחיד שלי לתרגם שירה.
* * *
נכבדי,
עקב תקלת מחשב, אבד לי גיליון 452 בטרם הספקתי לקרוא ולשמור אותו. מאחר והתמכרתי לחלוטין לעיתון שלך, אכיר תודה וברכה אם לא קשה לך ותואיל לשגרו אלי שנית.
שבת שלום וברכות על פועלך המעניין.
א.ל.
* * *
חילופי דירות: ישראל-ארה"ב
אנו מתגוררים בבית בטנפליי בניו-ג'רסי, במרחק רבע שעה נסיעה ממנהטן, הבית מודרני, ממוזג במיזוג אוויר מרכזי, מטופח ומאובזר. הבית צופה על נוף יפהפה, עם מדשאה ענקית המתאימה לילדים, ואזור המתאים לטיולים לאתרים מעניינים ויפים בסביבה. המקום שקט ושלו.
ברצוננו לבקר בארץ – או באוגוסט 09 למשך חודש, או בעונת החגים – מראש השנה ואילך למשך כשבועיים (מוכנים להתגמש בזמנים), ואנו מעוניינים להתחלף עם משפחה הגרה בבית/דירה המתאימים למשפחה עם שני ילדים בני 4 ו-7, וזאת באזורים: רמת-גן, קריית אונו, גבעתיים, תל-אביב, או בכל מקום אחר הקרוב לאזור תל-השומר.
ניתן להתחלף גם ברכבים. ברשותנו רכב עם 7 מקומות.
המעוניינים מתבקשים לפנות ל: kalbooba@walla.com
תודה!
מערכת חב"ע: ממליצים. אלה קרובי משפחה של אחד מטובי הכותבים שלנו.
* * *
בשבוע הספר העברי
יחתום הסופר שמאי גולן על ספרו החדש
"ואם אתה מוכרח לאהוב"
בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", ליד דוכני ההוצאה:
1. בכיכר רבין בתל-אביב.
החתימה תתקיים ביום שני, 15.6.09 , משעה 20.00
2. ובירושלים, בגן הפעמון, ליד דוכני ההוצאה:
ביום רביעי, 17.6.09 משעה 20.00
הציבור שוחר הספרות העברית מוזמן!
* * *
אהוד בן עזר
רשימת הספרים הנידחים
לקראת שבוע הספר העברי 2009
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם",
אסטרולוג, 2001).
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",
אסטרולוג, 2001).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.
5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי
נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת
הסופרים, 1992).
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997
ואילך), צייר: אורי שולביץ.
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.
מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, 1999).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, 1955-1955, אסטרולוג, 2005).
42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).
הערה: ייתכן שאחדים מהספרים הנידחים שיצאו לאור בהוצאת אסטרולוג ניתן עדיין להשיג בהוצאה שרכשה ממנה את המלאי – והיא הוצאת משכל של "ידיעות אחרונות", טל. 03-7683333. ואילו כל אלה ברשימה שאזלו כליל, גם במשכל, שוויים כיום מאות שקלים העותק כי לעולם לא יידפסו מחדש וכנראה גם לא תצא לאור מהדורת כל כתבי אהוד בן עזר אף על פי שהוא עומד מאחורי כל מילה שכתב בספריו.
ועל אלה יש להוסיף:
1. "אסתר ראב / כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר. זמורה, ביתן 1988, מהדורה שנייה מורחבת, 1994, 2001 ואילך).
2. "אסתר ראב / כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001).
* * *
ארבעה שירי צִיצֶנְיוּם
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
1.
עולל שחור יונק חלב לבן
משד עגול וצח
על שפת הים
אבא שחור יושב ממול
מסתיר במכנסיים
את חליל הקסם
העושה עוללים שחורים
לאימהות בהירות
2.
העיר מלאה רווקות
חלקן עם כלבים
חלקן עם חכות
את הכלבים רואים
את החכות הן מסתירות
בין הרגליים
אם יש מזל דגות חתנים
אם לא נשארות עם כלבים
יש כלבים עם אופי נוח יותר
מחרא של גברים
3.
אני מניקה כל ארבע שעות
גם חולבת ונוצר לי עודף
וככה אני יכולה
ללכת לעבודה עם המחלבה
ולהשאיר את התינוקת
עם המטפלת בבית
במשרד יש גברים
שכבר לוטשים בי עין לפטמות
ממש נוטפים
4.
כמה טוב להזדקן
הקטן כבר לא מציק לך כל בוקר
יש זמן למטלות רוחניות
ולשירים מזוקקים
כמו חמאה מחלב של אם
* * *
הסידרה "פולישוק" היא אחת הסדרות המשעשעות והחכמות שראינו בטלוויזיה העברית אף כי אנחנו לא אובייקטיביים כי שניים מגיבוריה, ששון גבאי וחנה הספרי-אזולאי שיחקו בשעתו כבעל ואישה בסרט שנעשה על פי הספר "המחצבה".
* * *
בתחרות עם נאומו של נתניהו, אך לא רק בגללו, הצלחנו באותה שעה בדיוק למכור בכיכר רבין בתל אביב עותק אחד מ"ספר הגעגועים" במשך כל הערב, וגם הוא לאחד מנמעני המכתב העיתי שלנו!
* * *
לאחר שקיבל ציון "עובר" עם כישלון החיזבאללה בבחירות בלבנון יקבל אובמה ציון "נכשל" בהבנת הנקרא במזרח התיכון עם "ניצחון" אחמדניג'ד שהתרחש לא במעט בזכות רפיסותו וחנופתו של הצ'מברליין-אובמה למדינתו של ההיטלר הקטן והמסוכן מטהראן!
* * *
לומר "מדינה פלסטינית מפורזת" זה כמו לומר "מדינה פלסטינית מגומי"! לעולם לא יוכל להתקיים דבר כזה, וככה זה כבר יותר מ-130 שנה!
אנשים ישראל – עדכן מספר 4
הנושא
החודשי
מוסיקת נשמה יהודית
ניאו-חסידית במגזר הדתי-לאומי
מוסיקה יהודית עכשווית, שצליליה הראשונים התנגנו בפסטיבלי מוסיקה
מזדמנים במגזר
הדתי-לאומי, החלה לצבור תאוצה מאמצע העשור הקודם, והפכה לתופעה
תרבותית חוצה מגזרים
וטעמים. קודם לתור הזהב של המוסיקה הזאת, צעירי המגזר הדתי-לאומי
(בעיקר חובשי
הכיפות הסרוגות) ניזונו מתפריט מגוון של מוסיקה ישראלית נטו ומוסיקה חסידית קלאסית )אברהם פריד,
מרדכי בן-דוד, פרחי מיאמי ועוד).
במהלך השנים התחזקה בחברה
הדתית-לאומית ההכרה, שהגיע הזמן להעמיד חלופה תרבותית משלה, כמענה
ראוי לתעשיית
הלהיטים החילונית. רוח גבית למגמה זו נתנו לחני-הנשמה החסידיים והמקפיצים של הרב
שלמה קרליבך
("הרבי המרקד"), שכבשו בסערה את בתי-הכנסת, הישיבות ושולחן השבת, וכן
חזרתם בתשובה
של אמנים שלא נטשו את המוסיקה, אלא 'גיירו' אותה.
במקביל,
הלכה והתגבשה בשנים האחרונות סוגה חדשה של מוסיקת
New Age 'חילונית'
במגוון סגנונות (פולק, רוק,
ג'אז, רגאי ועוד), למילים מהמקורות או לטקסטים אישיים, שעיקרם ההתקרבות
בין האדם
לאלוהיו. זו הייתה התשתית לגל היצירה של מה שנקרא כיום "מוסיקה יהודית
מקורית".
מוסיקאים יוצרים חוזרים בתשובה, ואמנים אחרים מהשומרון ומאזורים
נוספים ברחבי
הארץ, רואים במוסיקה שלהם לא פחות משליחות דתית, שבכוחה לחדור לליבו
של כל יהודי
באשר הוא ולהרטיט את נימי נפשו. במובן מסוים, הם רואים עצמם כממשיכיהם
של בני שבט
לוי, שהיו מופקדים על פולחן בית-המקדש, ובכלל זה המזמורים וכלי
הנגינה.
על התופעה המרתקת הזו, הקשורה לתופעה רחבה יותר של התפתחות "חסידות
דתית-לאומית", תוכלו לקרוא בערך החדש שלנו. שימו לב שהפעם לטקסט מתלווים לא רק
צילומים אלא גם
קטעי וידאו.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,137 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-108 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל