הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 454

תל אביב, יום חמישי, כ"ו בסיוון תשס"ט, 18 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

ולכבוד שבוע הספר העברי שיסד המשורר שלמה טנאי לפני 50 שנה חרף התנגדות המו"לים

עם צרופת חיים רייכמן נגר-האריזה הסוגר ארגז הדרים בקרדום בבית אריזה בפרדס

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד  בן-גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (74).

אורי הייטנר: כניעה מחפירה.

אברהם וולפנזון: שובו של בן-גוריון.

יוסי אחימאיר: בנתיב של בגין ושמיר.

אליהו הכהן: פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג, רשימה 4, כוכב אחרון.

יוסף אורן: איזה אלוהים את ברוריה?

אביחי פאוזנר: הנאום הנכון בזמן הנכון.

קרטר-של-היום יכול לנשק לנו בתחת! – או לחזור לגדל בוטנים בג'ורג'יה – הוא הרי מקבל כסף, הרבה כסף – מהערבים! – גם על דמעותיו!

עמי עתיר: אבי נגר-האריזה חיים רייכמן וקרדומו.

דבורה קוזוינר: לַיְלָה אֶחָד (שיר), עוד על שירי זיקנה.

דודו פלמה: לינה משותפת. // יוסי גמזו: שוּם דָּבָר.

יעל בן ברוך: דבר אהבתם של רחל משאט וד"ר נפתלי בייגל.

משה גרנות: תגובה לדבריו של א"ב יהושע  "יהודים, ערבים, ישראלים".

נעמן כהן: הפיליסטיניזם של וייס.

יפה רוטר: הבהרה בקשר לקברה של לאה ראב בהר הזיתים משנת 1894.

הביזיון של "אחוזת דג'אני" – ופרס ספיר!

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": תולדות חתולה אחת: א. קיקי כותבת זיכרונות. ב. קיקי וניקיונה. ג. קיקי והכלבים. ד. חתול שהיו לו עיני-אדם.

ה. ויום אחד קרה אסון. ו. אהבתה אליי הלכה וגברה.

טקס חנוכת פסל המחרשה בכיכר המייסדים בפתח-תקווה.

ד"ש מעין גדי שם הרצינו אתמול בערב על נחום גוטמן ונשארנו לישון

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

סִפּוּר קָטָן. פַּעַם הָיָה שִׂיחַ שֵׁיזָף קָטָן וְקוֹצִי

שֶׁנָּטַע אָחִי לְיַד נַחַל הַדּוּפֵילָה. אֶת פֵּירוֹתָיו

הַמְּתוּקִים אָכַלְנוּ וְאֶת הַקּוֹצִים פָּלִינוּ זֶה מִגּוּפוֹ

שֶׁל זֶה וְצָחַקְנוּ הַרְבֵּה, וְרַגְלֵינוּ מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בְּמֵי

הַדּוּפֵילָה הַזַּכִּים וְהַשְּׁקוּפִים וְאָז בָּאוּ הַבַּנָּאִים.

סוֹף הַסִּפּוּר.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (74)

 

* * *

אורי הייטנר

כניעה מחפירה

אני מאמין בהידברות בין חילוניים ודתיים על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. איני דוגל בגישה של "חיה ותן לחיות" (אני תומך בה במה שנוגע לד' אמות של אדם), אלא בגישה של בנייה בצוותא של הפרהסיה הציבורית, תוך ניסיון לעצב פרהסיה יהודית (יהודית – לא דתית) שיש בה מקום והשפעה לזרמים השונים בעם.

בהידברות כזו, יהיה לירושלים ציביון שונה מאשר לערים אחרות – יותר מסורתי, יותר שמרני, פחות חילוני. זה ההרכב הדמוגראפי של העיר וזו דמותה כסמל. ירושלים אינה תל-אביב ואינה צריכה להיות תל אביב.

ודווקא מתוך נקודת מוצא זו, אני שולל מכל וכול את הכניעה המחפירה של ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, שלאחר שבת אחת סוערת סגר מחדש את חניון ספרא בשבתות, כדי... לאפשר הידברות, כביכול. אין דבר הפוגע יותר ברעיון ההידברות מכניעה כזו.

פתיחת חניון ספרא בשבתות נתנה מענה הולם לצרכיהם של המבקרים הרבים בירושלים בשבתות. המענה הזה הוא פרי של פשרה והידברות בין חילונים, דתיים וחרדים.

כשותף להידברויות בין חילונים ודתיים, וכמי שבקיא בנושא, אני יכול להעיד שכל קבוצה שדנה מתוך רצון טוב בעיצוב פני השבת בישראל, הגיעה לאותה מסקנה – לא מסחר בשבת, כן תרבות ובילוי בשבת.

חניון ספרא לא נפתח כעסק, אין גובים בו כסף בשבת, אפילו החשמל לא הודלק בו. הוא בסך הכול הושאר פתוח, כדי לתת מענה למבקרים הרבים בירושלים בשבת, שלא ייאלצו לחנות על המדרכות ולסתום סמטאות. זו דוגמה לפתרון פראגמטי, הוגן ונבון, פתרון של הידברות.

ואכן, זה פתרון שהושג בהידברות, שכללה גם את החרדים בעיריה. מה שקרה בשבת שעברה [6.6.] הוא שהעדה החרדית, נטורי קרתא, הגורמים הקיצוניים ביותר, שונאי ישראל שבין השאר גם מחרימים את העירייה, לא קיבלו את הפשרה ויצאו נגדה למלחמה. והחרדים האחרים ישרו קו. אחרי שהגיע לפשרה הוגנת, נכנע ברקת לקיצונים האנטי ציונים. זו כניעה מחפירה.

הכניעה הזו מחפירה שבעתיים, לנוכח האלימות הברוטאלית, הפיסית והמילולית, של המתפרעים החרדים – המכות, פציעת השוטרים, השלכת טיטולים צואים על השוטרים, הפריצה למשרדי העירייה, גידוף השוטרים בקריאות "נאצים". בכל פעם אני נדהם מחדש מאוזלת ידה של המשטרה מול פורעים. למה תמיד הפצועים הם מן הצד של המשטרה ולא מן הצד של הפורעים? למה אירוע כזה אינו מסתיים עם מאות עצורים, כשעצמותיהן של כמה ידיים שיידו טיטולים צואים – שבורות? לא זו בלבד שיד רכה כל כך ננקטה כלפי המתפרעים – בסופו של דבר הם גם השיגו את מבוקשם, הורידו את ראש העיר הנבחר על הברכיים והכניעו את הרוב הגדול של תושבי ירושלים, חילונים ודתיים.

הגיע הזמן שהציבור החילוני והדתי לאומי בירושלים יתאחד כדי להגן על ירושלים מפני עוכרי ישראל הללו. נטורי קרתא [שומרי העיר]?! מחריבי קרתא!

 

אהוד: אבותיהם ואבות-אבותיהם של אנשים אלה גם השליכו דלי מלא צואה על ראשו של הראי"ה, הרב הראשי לארץ-ישראל באותם ימים אברהם יצחק הכהן קוק מפני שדרכו לראות את העשייה הציונית החופשית בארץ כחלק מן היהדות במובנה הרחב והנעלה ביותר – הוציאה אותם מדעתם. ככל שיכו בהם וישברו את ידיהם כן ייטב בצילומים למגביות האנטי-ציוניות שלהם בארה"ב. צריך למצוא דרכים מחוכמות יותר כדי לפזר אותם בשבתות ולפתוח את חניון כיכר ספרא.

 

 

* * *

אברהם וולפנזון

שובו של בן-גוריון

דוד בן-גוריון, האיש שעמד בראש המפעל הגדול של הקמת מדינת ישראל וניהל את מלחמת העצמאות בשנת 48' ואת מיבצע סיני בשנת 56' – בצד הישגים אדירים אחרים, כגון עלייה המונית של מיליונים וקליטתה על-ידי יישוב יהודי של כ-600,000 בלבד, והשגת שילומים מגרמניה, מטוסים מצרפת והכור בדימונה – עזב סופית את החיים הפוליטיים לפני 39 שנים, ב-18 במאי 1970. בתאריך זה התפטר מהכנסת, והתמסר לכתיבת זיכרונותיו ולעריכת כתביו.

במישאל שערך "ידיעות אחרונות" בין כ-20 מלומדים בהיסטוריה ובמדעי-המדינה [פורסם ב-10.4.09] זכה בן-גוריון במקום הראשון [המצטיין] מבין כל ראשי-הממשלה שכיהנו עד כה בישראל. הגעגועים לבן-גוריון באו לידי ביטוי גובר והולך מאז מלחמת יום-הכיפורים. לפתע נזכרו רבים בהתראותיו על "מחדל בטחוני" חמור [ביומנו מיום 16 ביוני 1963 כתב בן-גוריון כי הוא מתפטר – באותו יום – משום שחבריו בממשלה אינם מבינים את הסכנה שסוריה ומצרים, בתמיכה סובייטית, תבצענה התקפת-פתע על ישראל; בשיחות בע"פ שנכחתי בהן היה ב.ג. שותף לחשש, שאויבינו יהיו מצויידים בטילים שיתבייתו אוטומטית על הטנקים והמטוסים שלנו; ואמנם, לאחר "מלחמת ההתשה" של שנות 1968-1970 קבע האלוף עזר וייצמן: "הטיל [שבידי המצרים – א.ו.] כופף את כנף המטוס"].

מאז סירובו של ב.ג. לזַכּות את פנחס לבון מהחשד שהוא "נתן את ההוראה" לפעולות החבלה של רשת אמ"ן במצרים ["העסק-ביש"] – נסדקה והתמעטה מאוד הפופולאריות של בן-גוריון. בשיחותינו המרובות באותן שנים [על אפלטון, שפינוזה והתנ"ך הפוליטי – נושאי הרצאותיי באוניברסיטה] – היה מנחמני באמרו: "אל תצטער ואל תדאג – לאמת יש כוח ועוצמה, וסופה שהיא תצוף ותעלה, וההשמצות לא תיזכרנה עוד." יחד עם זאת ציין בצער, מדי-פעם: "אני האיש המושמץ ביותר בישראל." נזכרתי בדבריו אלה, כאשר שמעתי את ראש-הממשלה אהוד אולמרט אומר: "אני יודע, שאני ראש ממשלה לא פופולארי."

בסקר דיאלוג של פרופ' פוקס ב"הארץ" מיום שישי, 15 במאי 2009, נקבע כי אולמרט נחשב לראש ממשלה יותר טוב מנתניהו [31% לעומת 21% – ואילו 28% סבורים כי "שניהם אותו דבר"]... זהו זינוק מהיר בעלייה בפופולאריות של מי שהותקף והושמץ [ע"י זליכה, טלנסקי, דן מרגלית ושות'] רק לפני שבועות אחדים... בדומה לכך, גם אהוד האחר, אהוד ברק, שירד בפופולאריות לפני ואחרי ירידת מפלגת העבודה מ-19 ח"כ ל-13 ח"כ – שב וזוכה בפופולאריות באותו סקר [60% לעומת 27% מתנגדים].

הירידה בפופולאריות של ראש-ממשלה מכהן ו/או ראש-ממשלה לשעבר, מלווה לפעמים בניסיון לסבכו בהאשמות שווא על מנת שייחקר ואולי אף יועמד למשפט.

שיטה זו של פירסום כתבות עיתונאיות דמגוגיות-משמיצות יחד עם תביעה לחקירה משפטית-משטרתית ולהעמדה לדין – הופעלה על-ידי עיתונאי "העולם הזה" יגאל לביב בשנת 1977 נגד ראש מטה הבחירות המיועד של ראש הממשלה המכהן יצחק רבין [ההאשמות של יגאל לביב נגד עופר הופרכו – אבל בעדותו בספרו "פנקס שירות", עמודים 555-6, קובע רבין כי החלטת היועץ המשפטי דאז להפר את הבטחתו לרבין ולא לפרסם את זיכויו של עופר מהאשמותיו של יגאל לביב ומהאשמות רבות אחרות "בשל התנגדות המשטרה" גרמה סחבת ממושכת, עירערה את עצביו המרוטים של קרבן-ההשמצות, והביאה להתאבדותו בטרם הסכימה המשטרה לפרסם שהוא זכאי...].

שיטה דומה הופעלה ברפובליקה הויימארית של גרמניה בשנות ה-20 נגד המדינאי הקתולי מטיאס ארצברגר [שאחרי העמדתו למשפט ושובו לפעילות פוליטית נרצח על-ידי אויביו מהימין הקיצוני].

גם לגבי בן-גוריון, לאחר התפטרותו מראשות-הממשלה בשנת 1963 נעשה ניסיון לסבכו בתביעה משפטית ובהעמדה לדין באשמת... החזקת מסמכים הקשורים ב"פרשת לבון", שהיו בידיו בתוקף תפקידו כשר-הביטחון... שר-העבודה, יריבו הפוליטי של בן-גוריון, פנה ב-17.11.1964 אל היועץ המשפטי והאשים בכך את  בן-גוריון. היועץ המשפטי של אותם הימים [משה בן-זאב] היה נבון דיו לדחות תביעה קנטרנית זו על הסף. [ההתכתבות במלואה מופיעה בספרו של חיים ישראלי "מגילת חיים", עמודים 149-170].

ברם, כפי שאמר בן-גוריון לא פעם, סוף האמת לנצח. שובו של  בן-גוריון משדה-בוקר לממשלה בשנת 1955 מתואר כך: "צעד פנימה בלוויית פולה, שזוף היה ונמרץ, לבוש בגדי-חקי ומעליהם מעיל-חורף קצר בעל צווארון מאריג צמר. שובו לתפקיד... הפך למסע ניצחון ועורר גל עצום של הערצה עממית כלפיו." [מיכאל בר-זוהר, "בן-גוריון", עמוד 1125].  בן-גוריון חזר לתפקיד שר-הביטחון [משה שרת הוסיף לכהן אז כראש-הממשלה]. שובו של  בן-גוריון התרחש בתקופה קשה של הסתננויות רצחניות מרצועת עזה [על-ידי ה"פידאיון" שאורגנו ומומנו ונשלחו לפעולות רצח ביישובי העולים החדשים, בעיקר בנגב, על-ידי מצרים של נאצר]. בן-גוריון הגיב בפעולות-תגמול קשות. כשנשאל על-ידי עיתונאי בכיר מדוע הוא נוקט בפעולות-גמול, השיב בן-גוריון: "עלינו להוכיח כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי ייעשו עוד בהם שפטים; כי יש מחיר לחייהם ולרכושם; עלינו לזקוף קומתם; ...להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש"... [ראיון עם איש "מעריב" משה ז"ק – בר-זוהר, שם, ע' 1139]. דברים דומים שמענו מפיו של ראש-הממשלה אהוד אולמרט בעת מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 ובעת המלחמה בעזה – מיבצע "עופרת יצוקה" – בשנת 2009.

חודש מאי מזכיר לנו בכל שנה את שובו של בן-גוריון לחיים הפוליטיים ואת תרומתו החשובה לביסוס עצמאותנו במולדת. מהקמת המדינה [14.5.1948] ועד פרישתו מהפוליטיקה [18.5.1970] היו לב.ג. רגעי-שיא ורגעי-שפל בפופולאריות – ולא פעם הותקף והושמץ, הואשם ואף הורשע [ב-1965] במשפט-חברים של מפא"י [אז כינהו התובע י.ש.שפירא בתואר "ניאו-פאשיסט"] – אולם הוא לא חשש לרגע להיות לא-פופולארי, וכדוגמא ומופת לראשי-הממשלה שיבואו אחריו – התעלם מן ההשמצות וההטרדות העיתונאיות והמשפטיות – והמשיך ללכת בדרכו המדינית והביטחונית, שההיסטוריה לא תחדל להללה ולשבחה.

 

*

לאהוד שלום רב,

מאמרי ל"הארץ" – "שובו של בן-גוריון" שנשלח ל"הארץ" ב-17.5.2009 – אינו עולה בקנה אחד, כניראה, עם ה"אג'נדה" של עמוס שוקן, לפי דבריו המפורשים במאמרו מ-22.5.2009 – ולא פורסם, וכנראה גם לא יפורסם ב"הארץ", שקשה להבחין בו אף שמץ של בן-גוריוניזם בשנים האחרונות. אף על פי כן נראה לי שראוי להיצמד לאחד משני המועדים של חודש יוני, הקשורים בדמותו של מייסד המדינה בעשור האחרון לחייו:

16.6.1963 – יום התפטרותו באותו יום מן הממשלה והצעתו [שהתקבלה] למנות את אשכול כיורשו וממשיך דרכו.

29.6.1965 – היום שבו הכריז על הקמת רשימה עצמאית לכנסת בראשותו [לימים נקראה בשם רפ"י].

ביום התפטרותו [16.6.1963] כתב ביומנו, שאינו יכול לשאת עוד באחריות לתפקידו, כאשר חבריו לממשלה אינם רואים כמוהו את הסכנה של מיתקפת-פתע סורית ומצרית, בתמיכה סובייטית, שיש לפעול מדינית מראש למנוע אותה – וצבאית להיכון בכלים מתאימים לקראתה. באותו הקשר, ביומנו מאותו יום, הוא חוזה הקמת גוש ימני גדול בראשותו של בגין, שיגיע לשלטון ויחליף את תנועת העבודה בהנהגת המדינה.

את רפ"י הקים להשגת שתי מטרות מדיניות יסודיות: הפרדת רשויות – כדי שהרשות המבצעת לא תיטול לעצמה סמכויות של הרשות השופטת – ולהיפך – וכדי שתונהגנה בחירות אזוריות לכנסת – למען יציבות המימשל וקשר ממשי בין בוחר לנבחר.

אשמח מאוד אם תראה עניין בפירסום מאמרי על  בן-גוריון ב"חדשות בן עזר".

בברכה,

אברהם

 

אהוד: מיטב המאמרים שיכלו להתפרסם ב"הארץ" מוצאים את דרכם אלינו, והדבר מתבטא גם בזרם הקבוע של נמענים חדשים המבקשים להצטרף לרשימת התפוצה שלנו.

 

* * *

יוסי אחימאיר

בנתיב של בגין ושמיר

בבר אילן קמה מפ"ם – על משקל: בבאזל קמה מדינת היהודים. היתה פעם מפ"ם – הלא היא מפלגת הפועלים המאוחדת, שמוקמה שמאלה ממפא"י על המפה הפוליטית הנושנה של המאה העשרים. מפ"ם של בר אילן, לעומת זאת, היא המדינה הפלשתינית המפורזת, שעליה הכריז בנימין נתניהו בנאומו ה"היסטורי" ביום ראשון.

די בהקמת מפ"ם זו, ולו רק בהבל פיו של ראש הממשלה וראש הליכוד, כדי שכל אגפי הימין שמימין לליכוד יזועו באי-נוחות ויתארגנו לפעולות מחאה. נתניהו שלל מאז ומתמיד את הרעיון של מדינה פלשתינית – הם אומרים ובצדק – וראו מה קרה לו בבר אילן. הוא נע שמאלה, חזר בו מדבריו בעבר, טבע מונח מדיני שאי אפשר יהיה עוד למוחקו.

אפשר לזוע באי-נחת, אפשר לומר שנתניהו הכיר בזכות הפלשתינים למדינה בתוככי ארץ-ישראל המערבית, אבל בשום פנים ואופן אי אפשר להגיד שנתניהו עשה תפנית של 180 מעלות בעמדותיו. הוא לא חולל שינוי שרוני, לא בגד בדרכו, לא נעשה מפ"מניק במובן הפוליטי הישן. להיפך: נתניהו השמיע קבל עולם וישראל עמדות יסוד ציוניות שכבר מזמן לא הושמעו ברבים, בבירור כזה, מעל גבי מיליוני מסכי טלוויזיה. גם הימין שבימין צריך לברך.

נתניהו שירטט תמונת מצב עתידית, שעיקרה הוא אבטחת שלומה וביטחונה של מדינת היהודים, אבטחת שלומה ואחדותה של ירושלים, אבטחת שלומן וביטחונן של ההתנחלויות. מי שציפה כי יעלה בנאומו ערעור על זכות ההתנחלות בחבלי המולדת ההיסטורית – התבדה, כמובן.

נתניהו הביע את אי-רצוננו לשלוט באוכלוסיה הפלשתינית, ולאפשר לה לנהל את חייה כרצונה – ובתנאי שלא יוסיפו להתנכל לאזרחי ישראל בשיטות ובאמצעים חמאסיים. מישהו בימין יכול לחלוק על כך?

מפ"ם? מדינה פלשתינית מפורזת? אולי הסמאנטיקה, ההגדרה, השתנתה, הרחיקה לכת לדעת טובים באזור הבית היהודי, האיחוד הלאומי וימינה מהן. אבל אם יעמיקו אנשיהן חשוב, יתברר להם, שראש הממשלה נתניהו הוכיח בנאום בר אילן, שבו שירטט את קווי מדיניותו, שבו השיב לנשיא אובאמה תשובה ציונית-יהודית הולמת, כי לאמיתו של דבר הוא צועד בנתיב ששירטטו שניים מקודמיו לשלטון: מנחם בגין ויצחק שמיר.

נכון, הם לא העזו להעלות על דל שפתותיהם את צמד המלים: מדינה פלשתינית. לאותה מפ"ם של ביבי – קראו בגין ושמיר בפשטות: אוטונומיה. לאמור: התושבים הפלשתיניים של יו"ש ינהלו באין מפריע את כלל מסכת חייהם להוציא ענייני ביטחון וחוץ. מעין מדינה – בלי להשתמש במונח זה – יישות שחסרה שניים מסממניה המובהקים של מדינה, ומאפשרת עם זאת לתושביה עצמאות כלכלית, תרבותית, חברתית מלאה.

כבר אז, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, דחו הפלשתינים את הרעיון, כפי שמיהרו לדחות עתה את רעיונות נתניהו. הם דחו את הרעיון, כפי שדחו רעיונות יצירתיים אחרים בעניינם במאה השנים האחרונות. לכן, הערבים המתכנים "פלשתינים" עומדים עד היום היכן שהם עומדים. דורכים במקום, אכולי תיסכול וזעם.

הפלשתינים דחו את רעיון האוטונומיה, למרות שהיה יכול להיחשב להישג אדיר מבחינת קבוצת ערבים זו, שמעולם לא היתה לה מדינה ועצמאות וכמובן לא אוטונומיה. דוקא מן העם היהודי יכלו לנחול הישג גדול לעצמם, חסר תקדים בהיסטוריה שלהם, שמצטיינת בפרעות נגד בני העם היהודי.

הם דחו אותו בשתי ידיים, מסיבה פשוטה אחת: הפלשתינים לאמיתו של דבר אינם עם, אינם אומה בעלת ייחוד משלה, אינם שונים בשום תו ותג מכלל אחיהם בירדן, בסוריה, במצרים, בסעודיה והלאה. הם ישלמו מס שפתיים בעבור עצמאות, אוטונומיה, אבל לעולם לא יתקדמו לעבר השלום וההשלמה. יותר משירצו בטובת עצמם, ירצו ברעת שכניהם הישראלים.

לכן, גם את רעיון מפ"ם של ביבי הם מיהרו לדחות בבוטות, בגסות, אולי מתוך תקווה שהנשיא אובאמה יוציא להם את הערמונים מן האש, ילחץ את נתניהו ואת ישראל אל הקיר, אלי ההתקפלות המסכנת את עתיד ישראל.

זה לא יקרה. כי בנאום בר אילן השכיל נתניהו להציג את ה"קייז" הישראלי הצודק, להדוף לחצים מכל הכיוונים, מבית ומחוץ, ולהעביר לכל את המסר הציוני שבייסוד הקמתה וקיומה מדינת ישראל. דומה, שאפילו נשיא ארה"ב חושב בסתר לבו בהרהרו עם יועציו על נאום בר אילן: הצדק עם ישראל.

הפלשתינים מצידם, הבנים המפונקים והסוררים של הקהילה הבינלאומית, מוכנים לחכות אלף שנה, כדי שתחול תזוזה בעניינם ולשביעות רצונם. אז שיחכו.

 

אהוד: אתה צודק במאה אחוז. מדינה פלסטינית ריבונית מפורזת היא, כפי שכבר כתבתי, כמו "מדינה פלסטינית מפורזת עשוייה מגומי". אין יצור כזה. לכן אין הבדל בין עמדת נתניהו לעמדות של כל ראשי הממשלה שלפניו. איש מהם לא השתגע לאפשר מדינת טרור על גבול הקו הירוק. זאת ועוד, בעמדתנו העיקשת, ולא חשוב הניסוח שלה – אנו מגינים גם על עצמאותה של ירדן. לנו הרי אסור להגיד שירדן היא פלסטין, אבל אילו שלטו החמאס ואש"ף בלי מצרים בגדה המערבית, ללא נוכחות צה"ל ויישובי הבקעה, ולולא היה לנו גבול ביטחון על הירדן, הטרוריסטים הרוצחים האלה היו מאיימים באותה מידה על ירדן ורואים גם בה חלק מפלסטין! וכל זאת, כמובן, אובמה הסכל איננו מבין, אבל הוא עוד יבין, בדרך הקשה.

 

 

* * *

אליהו הכהן

פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג

רשימה רביעית בסדרה

כוכב אחרון

על אף שרשימה זו עוסקת גם היא בשיר זמר מבית מדרשו של התיאטרון הסאטירי "המטאטא", פרי עטה של גולדברג מ-1938, אין מדובר בשיר בעל אופי סאטירי. זהו שיר המתרפק על צליל החליל. שני שירי זמר על חליל חיברה לאה גולדברג במרוצת השנה הזו. הידוע שבהם ("החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב") נדפס בשלהי אותה שנה על שער השבועון "דבר לילדים", אך לא יצאו לו מוניטין בתקופת היישוב, ולא הושר אז בפי ילדים או מבוגרים. רק בחלוף חמש עשרה שנים, ב-1953, היה לשיר מוכר ומושר בפי כול בזכות נועם לחנו שחיבר לו דוד זהבי איש נען.

אולם קול החליל  של לאה גולדברג נשמע עוד לפני כן, באביב של שנה 1938, בשיר זמר אחר שלה בשם "כוכב אחרון". שלא כמו אחיו המפורסם, שיר נשכח זה הולחן מיד עם השלמתו בידי עמנואל עמירן (אז פוגצ'וב), והושמע לראשונה מעל בימת "המטאטא" מפיה של אסתר גמליאלית. היה זה במסגרת הצגת הבכורה של התוכנית "ארץ זבת חלב ונפט" (מאי 1938).

"כוכב אחרון" הוא בעצם "שיר דודים ורועים" באופיו. אמנם שימש "המטאטא" תיאטרון סאטירי וכזו הייתה רוחם של רוב פזמוניו, אך בכל זאת הושרו מעל בימתו במרוצת השנים עשרות שירי זמר שלא היה בהם קורטוב של סאטירה, כגון: "כנרת" של פן וזעירא, "שכב בני" של הרוסי וחריטונוב, "ליל גליל" של אלתרמן וזעירא וכמוהם "כוכב אחרון" של גולדברג ועמירן.

כבר בשיר זמר מוקדם זה נחשפת גולדברג ב"בטן הרכה" שלה, בתחושה לופתת שלא תרפה ממנה עד סוף ימיה: כמיהתה הבלתי ממומשת להיות אהובה ונחשקת; כיסופיה הנואשים לאהבה. אינני מכיר עוד שיר זמר שלה מתקופת היישוב שבו עולים רגשות אלה ומתפרצים מתוכה בגילוי לב כזה. במסווה של שיר טבע ובזיקה לשיר השירים היא מפצירה באהובהּ שיבוא לרעות "בשדה ובאחו" הנפרשים לקראתו ולחזות בפתיחת ציצי הסמדר שנפערו לכבודו (בית שני). הלך הרוח האירוטי מתחדד באמצעות הטנא שהיא מבטיחה לפתוח למענו ובצוף פיה שתמתיק לו כרימון (בית שלישי). השיר נחתם בתחושה עזה שבואו של האהוב יעצים את ניגוניה - את יצריותה ויצירתה.

מיומניה (שהתפרסמו לאחרונה) עולה כי ימים של ייאוש ותסכול עברו עליה בתקופה בה חיברה את השיר. צעירה בת 27 היתה ולא נתברכה במראה משובב. כבר אז הכול ראו בה אישה משכילה, רחבת אופקים ומשוררת רגישה שבקיאותה בספרות העולם לא תסולא בפז. מנגד, בחייה האישיים נותרה בודדה ומשתוקקת לבן-זוג, אישה שבאביב ימיה נאלצת להשלים עם כך שאינה יפה ואינה מושכת והיא דחויה במידה מסוימת. את הצייר אריה נבון, ככל הנראה אהובהּ האחד והיחיד באותם הימים, לא עלה בידה להביא אל חיקה. "רק אותו אני אוהבת... אילו היה קצת טוב אלי הערב, הייתי ישנה בלילות והיה לי הרבה הרבה יותר טוב." התסכול קשה מנשוא שכן יש ביניהם שיתוף פעולה יצירתי בגיליונות "דבר לילדים": הוא מצייר "קומיקס" – והיא מלווה אותם בחרוזים על עלילות אורי מורי ואורי כדורי. אולם כל מאמציה לשדרג את הידידות וההערכה האישית שרחשו זה לזו ולשוות למערכת היחסים אופי רומנטי לא עלו יפה. ככל הנראה לא השיב לה את האהבה שייחלה לה. "אני מרגישה את עצמי מכוערת מאוד" – התוודתה, ובמקום אחר העמיקה וידויה: "בטרמינולוגיה פשוטה – אצלי חסר סיפוק מיני. כל כך פשוט! כל אדם חוץ מאריה מעורר בי בחילה אפילו מרחוק. אני עשויה כך. אני מסוגלת לאהוב רק את מי שאני אוהבת. לא יותר. ...אינני מבינה איך אחיה מחר. אי אפשר עוד." (יומני לאה גולדברג, עמ' 259).

 

כּוֹכָב אַחֲרוֹן

המילים: לאה גולדברג

הלחן: עמנואל עמירן (פוגצ'וב)

 

כּוֹכָב אַחֲרוֹן כָּבָה מִמַּעַל

וְעוֹד מְעַט הַשֶּׁמֶש יַעַל.

הָאֲפֵלָה כִּגְדִי שָׁחוֹר

גָּלְשָׁה מֵרֹאשׁ הָהָר תָּבוֹר.

חִוְּרִים כָּמוֹנִי הַשָּׁמַיִם,

וְרוּחַ בֹּקֶר קַל כְּנָפַיִם

מֵבִיא נִיחוֹחַ חֲמוּדוֹת

מִן הַכָּרִים, מִן הַשָּׂדֹות.

                 נֵעוֹר הַיְקוּם וּמַאֲזִין לַצְּלִיל

                 שֶׁל הֶחָלִיל שֶׁלִּי, שֶׁל הֶחָלִיל.

                 לִי - לִי- לִי- לִי...

 

כָּל הַסְּלָעִים רֹאשָׁם הִרְכִּינוּ,

הָעֲמָקִים לִי יַאֲזִינוּ,

וּבַמּוֹרָד, לְיַד הָהָר,

בְּרוֹשִׁים עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר.

אֲבָל אַתָּה מָתַי תָּבוֹאָה?

מָתַי תֵּרֵד מֵהַר גָּבוֹהַּ?

מָתַי תִּרְבַּץ בֵּין עֲדָרַי

לִשְׁמֹעַ זֶמֶר מִשִּׁירַי?

               בּוֹא, אֲהוּבִי, לְךָ קוֹרֵא הַצְּלִיל

               שֶׁל הֶחָלִיל שֶׁלִּי, שֶׁל הֶחָלִיל.

               לִי - לִי- לִי- לִי...

 

לְךָ צוֹפֶה שָׂדֶה וָאָחוּ,

צִיצֵי סְמָדַר לְךָ נִפְתָּחוּ...

לִי הַקָּמָה לוֹחֶשֶת סוֹד:

"מַה נָּאוֶה דּוֹדֵך מִדּוֹד!"

כָּל זְמִירוֹתַי לְךָ אֶתֵּנָה,

לְמַעַנְךָ אֶפְתַּח הַטֶּנֶא,

וּפִי, מָתוֹק מֵרִמּוֹנִים,

הֵכִין לְךָ מַעֲדַנִּים...

             עִם בּוֹאֲךָ יִשְׂגֶּה, יָרוּם הַצְּלִיל

             שֶׁל הֶחָלִיל שֶׁלִּי, שֶׁל הֶחָלִיל.

             לִי - לִי- לִי- לִי...

 

לזכותה של לאה גולדברג ייאמר שלא התפתתה  לחרוז השחוק חליל-גליל. מן המפורסמות היא שבשירי הזמר העברי הגליל שוקק בחלילים. לשווא תחפש שירי זמר עם רועי צאן המנגנים בחליל על הגלבוע, בהרי יהודה  או בנגב. החרוז השגרתי ריכז את כולם בגליל.

 

המלחין: עמנואל עמירן

המורה והמלחין עמנואל עמירן (פוגצ'וב) היה יליד ורשה (1909). את ראשית הכשרתו המוסיקלית קיבל במוסקבה, שם גם היה עד ראייה למהפכה הרוסית ומבעד לחלונו השקיף על הקרבות שניטשו ליד ביתו. אחר כך השתלם במוסיקה בברלין ובוורשה. עלה לארץ באמצע שנות העשרים והחל בפעילותו המוסיקלית במוסד החינוכי "כפר ילדים" ליד עפולה, שהוקם ונוהל ע"י אביו, המחנך שלמה זלמן פוגצ'וב.

בראשית שנות השלושים לימד עמנואל עמירן במדרשה לגננות של יחיאל היילפרין בתל אביב. אחר כך יצא ללונדון לצורך השתלמות בקומפוזיציה בבתי ספר גבוהים למוסיקה, ובשובו היה בין מקדמי החינוך המוסיקלי בארץ.

שיתוף הפעולה שלו עם תיאטרון "המטאטא" החל בשנת 1936. לצד המלחינה ורדינה שלונסקי והפסנתרנית בלה פינקלשטיין השתתף בהלחנת המוסיקה להצגה "עולים ויורדים" של יוסף הייבלום. שמו הלך לפניו כמלחין וכמעצב מוזיקלי של חגיגות עם ברחבי הארץ. באותה עת כבר נזקפו לזכותו לא מעט הצלחות בתחום הזמר העברי: השיר "ושאבתם מים בששון" (נוסח ראשון!), ההורות הסוחפות "מה טובו אוהליך יעקב", "עמק עמק אדמה", ושני שיריו לחג הביכורים: "עורו אחים ונעלה הר ציון" ו"הללויה – קומו ונעלה". כן היה מעורה בצעדים הראשונים של היצירה הקולנועית בארץ. תחילה ערך את הליווי המוזיקלי לסרט האילם "עודד הנודד" ואחר כך הלחין מוסיקה לסרט "מעל החרבות".

בשנת 1938 הוזמן להלחין מוסיקה להצגה "ארץ זבת חלב ונפט" של 'המטאטא' – לצידם של משה וילנסקי ובלה פינקלשטיין. לימים רשם עמירן את תווי הלחן "כוכב אחרון" בספר מזמוריו "לִי לָךְ", אך לחן זה לא נמנה עם לחניו הידועים.

 

* * *

יוסף אורן

איזה אלוהים את ברוריה?

הספרות הישראלית נמצאת כעת בשלב מעניין בהתפתחותה, מאחר ובימים אלה מתגבשת ומצטרפת אליה משמרת כותבים חדשה, החמישית במספר (ראה בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית", הוצאת יחד 2008). משום כך מעניין לעקוב אחרי הנושאים בספרי הביכורים של סופרי המשמרת הזו ולברר את דרכי הטיפול שלהם בנושאים אלה. כמו כן חשוב לזהות במועד את הכותבים היותר מבטיחים מבין סופרי המשמרת החדשה, אלה שישפיעו בעתיד על הכיוון שאליו תתפתח הספרות העברית.

ספר הביכורים של שָׂרַי שָׁביט "ברוריה הפקות") הוצאת זמורה-ביתן, 2009) מאפשר להכיר אחד מהקולות המבטיחים במשמרת הזו. הספר מכיל שלוש עלילות, שתיים בהיקף הנובלה ואחד בהיקף הסיפור הקצר-ארוך. משלושתן מושיטה עלילת הנובלה "ברוריה הפקות", שהעניקה לקובץ את שמו, את "כרטיס הביקור" של המצטרפת החדשה לספרות "דור המדינה", דור שימנה בקרוב חמש משמרות.

בסיפור הזה מתקדמת העלילה בשני מסלולים מקבילים. במסלול אחד מספרת רווקה צעירה על חייה הרצופים אסונות, תקלות, כישלונות ואכזבות. במסלול השני מתאר מספר יודע-כל על בעלת משרד הפקות בשם ברוריה, שמפיקה ממקומה בגן-עדן את מהלך חייהם של כל בני-האנוש ובכללם גם את האירועים בחייה של אותה רווקה. בין שני המסלולים ישנם הבדלים רבים. הסיפור על הרווקה הוא ריאליסטי, כי הוא מתרחש בממשות שחוקיה מוכרים לנו, ואילו התיאור על ברוריה ומשרד ההפקות שלה הוא פנטסטי, כי ברוריה פועלת במציאות שעבורנו היא דמיונית מאחר וחוקיה זרים לנו.

בכך לא תמו ההבדלים בין שני הסיפורים המקבילים. הסיפור על ברוריה נפרש באופן ליניארי-כרונולוגי מוקפד, בעוד שהרווקה משלבת ברצף סיפורה אירועים מזמנים שונים באופן אסוציאטיבי. גם השפה שבה מסופרים שני הסיפורים המקבילים היא שונה. המספר היודע-כל מספר על מעשיה של ברוריה בשפה מעט מליצית, ואילו השפה של הרווקה היא דיבורית והרבה מילות סלנג משולבות בה.

מאליו מובן, שעלינו להניח ש"עורך" אלמוני הפגיש את סיפורי שני המספרים ותיזמן את הצבת היחידות המקבילות מסיפוריהם. וכדי להקל על הקורא לזהות את שייכותן של היחידות לכל מציאות, הן הודפסו בגופני-דפוס שונים, בגופן-דפוס רגיל נדפסו היחידות של הסיפור הארצי, ובאותיות-דפוס מעובות ומושחרות נדפסו היחידות של הסיפור הפנטסטי. בזכות העריכה הזו של העורך האנונימי יכולים אנו, הקוראים, לעקוב אחרי האירועים המתרחשים בה-בעת בשתי המציאויות, זו שבה פועלת ברוריה כמפיקת חייה של הרווקה וזו שבה מתממשת ההפקה שלה בחייה של אותה רווקה צעירה, שכמובן איננה מודעת כלל לקיומה של ברוריה. עקב כך נהנה הקורא מיתרון ברור על הגיבורה האנושית של הסיפור, כי הוא יודע עובדות הנסתרות מידיעתה. מצב אירוני זה מנוצל בנובלה זו על-ידי המחברת בדומה לאופן שבו מנצלים המחזאים אירוניה זו בדרמה המועלית על במת התיאטרון, כאשר הם מעניקים ליושב באולם וצופה בכל הסצינות של המחזה יתרון ידיעה על זו שניתנה לדמויות המופיעות רק בחלק מהן.

שתי מציאויות

מיבנה זה של עלילת הנובלה, המעניק תשומת-לב זהה לשני הסיפורים ולשתי המציאויות שבהן מתרחשים האירועים המקבילים, מציב בפני הקורא אתגרים לא-פשוטים: לברר אם הסיפורים משלימים זה את זה, או סותרים האחד את השני, לקבוע אם מעמדם בעלילת הנובלה הוא שווה, או שלאחד מהם מעמד עדיף על המעמד של רעהו, ולהגדיר את המטרה הרעיונית של הנובלה בכללותה. כדי לעמוד באתגר הזה, חייב הקורא לאסוף תחילה את המידע על הדמויות הראשיות, ברוריה והרווקה, גיבורות שתי המציאויות השונות.

הגיבורה האנושית איננה מזדהה בשמה בסיפור שהיא מספרת על עצמה. וגם בסיפור המקביל אנו מכירים אותה רק בעזרת המספר 456 א' שניתן לתיק שלה במחשב של ברוריה. בתיק הזה גנוזות כל הוראות ההפקה של ברוריה לחייה של 456 א' ובכללם לא רק האירועים שכבר התרחשו בחייה, אלא גם האירועים שצפויים להתרחש בחייה בעתיד. אך כדי להכיר את הביוגרפיה שלה, צריך הקורא לארגן תחילה במוחו בסדר כרונולוגי את המידע המפוזר באופן מעורב ביחידות הסיפור שהיא מספרת, שהם מזמנים שונים בחייה.

כאשר היתה 456 א' בת ארבע נטש אותה אביה, כי בחר לעזוב את אימה ולעבור לחיות עם המאהבת שלו, אניטה. אימה של הגיבורה לא התגברה על בגידת בעלה בה, חלתה בסרטן ונפטרה מהמחלה בטרם עת. אחרי פטירת אימה, החליטה 456 א' להתרחק מהסביבה שבה תכפו האסונות בחייה. היא נפרדה מצחי, החבר שלה, ונסעה להודו. אך באופן מפתיע חזרה ופגשה שם את צחי, שחבריו שיכנעו אותו להתלוות אליהם לטיול בהודו, אחרי הפרידה שלה ממנו. הקשר המחודש עם צחי החזיק מעמד זמן קצר. בהיותם בכפר נידח, הגיעה לשם ישראלית נוספת, מיכאלה, והצטרפה לחבורה שלהם. בהשפעת הבגידה של אביה באימה, חשדה 456 א' בצחי שהתאהב במיכאלה ולכן החליטה לפרוש מהמקום ולהשלים את מסעה בהודו לבדה. שמונה חודשים אחרי ששבה לארץ, פגשה את צחי בשוק בתל-אביב ומפיו נודע לה שהוא ומיכאלה עברו להתגורר ביחד כזוג, אחרי שחזרו מהודו כזוג מאוהב.

הביוגרפיה הזו של הגיבורה 456 א' היא בה-בעת גם בנאלית וגם מלודרמטית, כי לא רק אירועיה הם מהסוג השכיח בחיים, אלא גם הסיבתיות הניתנת להם היא מהסוג השיגרתי ביותר. ביוגרפיות כאלה מוגשות לנו תדירות בז'ורנלים ובטלנובלות, שהתמחו בסחיטת הרגשות והדמעות של המכורים ל"סיפורים מהחיים". גם הכפלת "הגורל" בחיי האם והבת, הנבגדות שתיהן על-ידי הגברים שלהן, מוכיחה שהגדרות אלה הולמות את הביוגרפיה של הגיבורה 456 א' בנובלה הזו. מדוע, אם כן, הצמידה המחברת את הסיפור הבנאלי והמלודרמטי הזה, למקבילו, לסיפור הפנטסטי על ברוריה והפקותיה?

מטרת ההצמדה של הסיפור הארצי לסיפור הפנטסטי נחשפת באחת הסצינות הריאליסטיות. שבועות אחדים אחרי שגיבורת הסיפור הארצי נפרדה מהחבורה, פגשה ברכבת את ניר, אחד מחבריו של צחי. בתגובה להשתוממות שלה על המקריות שהפגישה אותם שוב בהודו, הזכיר לה ניר דברים שהשמיעה פעם באוזניו: "את לימדת אותי בעצמך, אין שום דבר שקורה במקרה. זה רק נדמה לנו. בעצם הכול מתוכנן מראש. יש חוקים ושבילים וקביעות גורל בחיים שלנו. ככה לימדת אותי, לא? שיש איזה אישה שמכוונת את העולם." (73-72).

ניר לא גילה את ההקשר שבו אמרה לו הגיבורה את הדברים, אך ברור שלא זיהה בדבריה את האירוניה ("איזה אישה") וגם לא קלט שהתריסה נגד אלוהים בדבריה אז, אחרי שבגידת צחי בה עם מיכאלה אילצה אותה להיפרד מהחבורה ולהמשיך את מסעה בהודו לבדה. ניר הבין את דבריה כפשוטם, בעוד שהיא ביטאה בהם תרעומת על הגורל ששוב התעמר בה, כשזימן את מיכאלה לכפר הנידח שבו שהו, ובכך חיסל את החברות שהתחדשה בינה ובין צחי. ובהשערה "שיש איזה אישה שמכוונת את העולם" מתחה ביקורת על הקפריזיות במעשיו של אלוהים, שהדתות מייחסות לו תבונה עליונה בגזירת "חוקים ושבילים וקביעוֹת" לחיי כל בן-אנוש.

שלא כמו אחרים במצבה, שמגיבים על אסונות שרירותיים שמתרחשים בחייהם בקבלת הדין ומתרצים את העוולות שנעשו להם במונחים הסתמיים "מקרה", "מזל" ו"גורל", משתמע מהדברים שאמרה לניר, שלדעתה לא קיימת השגחה של אלוהים על המתרחש בעולם שברא. ומותר להניח שלא אחת עוד קודם לכן צצו במוחה מחשבות הכפירה הבאות נגד אלוהים בהשפעת האסונות שהתרחשו בחייה בעבר: מדוע לא מתחלקות הצרות באופן שוויוני בין כל הברואים, אלא מתרכזות רק בחיי חלק מהם? האם ישנה תכלית כלשהי לייסוריהם של האומללים ש"נבחרו" מכולם לסבול כישלונות ולחוות אסונות במהלך חייהם?

ואכן, דבריה של הגיבורה הארצית דוחים את ההנחה הדטרמיניסטית שרוב בני-האנוש נכנעים לה, לפיה קיים אלוהים שהוא נצחי ומוחלט ביכולותיו והוא שברא את העולם וחקק את חוקיו. ודבריה גם דוחים את הדרכת הדתות, לפיה אמורים בני אנוש לא לחקור נושאים שנשגבים מבינתם, אלא לקבל את מרותו של אלוהים בלי פקפוק ובלי להתיימר להבין את דרכי פעילותו. המצוקה הדטרמיניסטית הזו הרתה את הדתות, שכל אחת מהן מציעה את ה"אלוהים" שלה כמענה הבלעדי לאדם המחפש פשר והיגיון למתרחש בחייו ובעולם. ובה-בעת מציעות הדתות את פולחנן (מצוות, מועדי חגים, נוסחי תפילה וטקסים בבתי-תפילה קהילתיים) להשקטת אי-הוודאות הקיומית שבבני-אדם מרגישים במצב הדטרמיניסטי הזה, בהבטיחן שכר ועונש לאדם על-פי מעשיו.

אף שהשקיעו במשך הדורות מאמץ מחשבתי אדיר כדי לתרץ את הסתירה בין הדוֹגמות שלהן לבין האירועים שמתרחשים לאדם בחייו, לא גילו הדתות סובלנות כלפי היחידים בחברה, שבחנו את הדוֹגמות הללו בכלי התבונה. חריגים אלה נרדפו, נודו מהקהילה ואם לא הומתו ככופרים, הוכרזו כמטורפי דעת ונכלאו עד יום מותם. ואף על פי כן לא הצליחו הדתות להדביר את בעלי המחשבה החופשית, שלחמו בהנחות הדטרמיניסטיות של הדתות, והם אלה שביססו את ההשקפה החילונית במהלך הדורות. מאליו מובן, שכמו לדתות כך גם לחילוניות היו גוונים שונים. הגוון הקיצוני ביותר בחילוניות הוא הגוון האתאיסטי, השולל לא רק את הדתות ואת הפולחן שלהן, אלא כופר גם בקיומו של אלוהים עצמו.

 

המטרה הרעיונית

ההתרסה של הגיבורה הארצית כלפי "אלוהים" של הדתות מצדיקה את המבנה של הנובלה, המצרפת ליחידות הסיפור הארצי, הבנאלי והמלודרמטי, את יחידות הסיפור הפנטסטי, המספרות על התפקוד של ברוריה כ"אלוהים". ומאחר והשאלות שההשקפה החילונית הציגה לדתות אינן חדשות, ואילו התשובה שניתנת להן בנובלה הזו היא המחדשת, ברור שלשני הסיפורים המקבילים משקל שונה במימוש המטרה הרעיונית של היצירה. ובמילים אחרות: על הפלטפורמה של סיפור הרווקה 456 א' ייצבה שרי שביט את הסיפור הפנטסטי על ה"אלוהים" ברוריה כסאטירה נועזת, שחיציה מופנים כלפי ההנחות שמפיצות הדתות על אלוהים. הסאטירה הזו לא רק נכתבה מנקודת המבט החילונית, אלא שמבחינה רעיונית היא גם משקפת עמדה אתאיסטית קיצונית וחסרת פשרות.

ואכן, מוכיח החיבור בין הסיפורים המתארים את שתי המציאויות, שהגיבורה האנושית צדקה בהשערתה "שיש איזה אישה שמכוונת את העולם." ומרגע שהנחה זו הופקדה בידי הקורא, עליו להתרווח בכורסתו ולקבל עליו את כללי הקריאה של עלילה בצופן הסאטירי שבו נכתבה, אחרת יחמיץ את חיצי הלעג המוטחים בה ב"אלוהים" של הדתות.

החץ הסאטירי הראשון הובלע בזיהוי מיני שונה של אלוהים מהזיהוי שטוענות לו הדתות, המניחות שאלוהים הוא זכר. הלעג מובלע גם בשם "ברוריה" שהעניקה הנובלה ל"אלוהים". מהשם הנשי הזה נודף ריח של שמרנות ארכאית ואנכרוניסטית (ואין לקשור לברוריה בנובלה הזו את אשתו של התנא רבי מאיר, שנחקקה בספרות התלמודית בזכות חוכמתה ובקיאותה בתורה).

גם התלות של אלוהים במחשב כדי להשגיח ממקום משכנו בגן-עדן (עמ' 88) על הנעשה בעולם האנושי הוא פרט הלועג לו, ולא כל שכן אם ברוריה כ"אלוהים" נזקקת לעזרה של מזכירה כמו סימי כדי להתגבר על התקלות הרבות והתכופות שמתגלות בהפקותיה. לא אחת מסתייעת ברוריה במאגר הזיכרונות של הגיבורה 456 א' ובפעילות החלום שלה בשנתה כדי לאלתר פיתרון מהיר לתקלות החמורות בהפקת חייה. מגוחך הוא "אלוהים" ששליטתו במחשב מוגבלת ומוכפפת ליכולות של מחשב, מכשיר שבני-אנוש המציאו אותו וקבעו את המסוגלות שלו. ואכן, גם ברוריה מבצעת במחשב את הפעולות שכל בן-אנוש המחזיק ברשותו מחשב אישי מבצע אותן: שתילת קטעים, מחיקת קטעים והעתקת קטעים ממקומם למקום אחר. ואם מעמדה של ברוריה כ"אלוהים" לא התערער עד כה, צריך לזקוף זאת לעובדה, שלאנושות טרם נודע, שבכלים טריוויאליים ובפתרונות מוטלאים כאלה היא מפיקה את חייהם.

כמות התקלות בהפקה שתיכנה ברוריה עבור חייה של הגיבורה 456 א', מסבירה מדוע נבטו הספקות בכישוריו של "אלוהים" של הדתות דווקא אצלה. ואכן, מצבור של חיצים סאטיריים הוטמן בביוגרפיה של הגיבורה הארצית. רק "אלוהים" כושל כמו ברוריה, אלוהים שדמיונו מוגבל והביום שלו מאולתר כל-כך, יכול היה להפיק ולביים עבורה עלילת-חיים כה בנאלית וכה מלודרמטית. ואף שגם הגיבורה 456 א' אינה יודעת את היקף כישלונות ההפקה של ברוריה, מספיקים האסונות שתכפו בחייה כדי להנביט בהרהוריה את השאלה, מדוע תכפו אסונות בחייה ומדוע נענשה ב"גורל" כגורלה, וגם את הספקות בהשגחה של אלוהים על הנעשה בעולם, כפי שמבטיחות הדתות.

 

המגמה הדיסטופית

הסאטירה נשענת על האנשה של ברוריה. זו מובלטת ביחסיה עם סימי, הפקידה במשרד ההפקות שלה. סימי היא לא רק פקידה מסורה, המזכירה לברוריה להצטייד במטריה לפני צאתה החוצה (עמ' 71), אלא גם עובדת מעורבת ביותר בהפקות של המעסיקה שלה. ומחרדה לגורלה של 456 א' היא מטלפנת תכופות אל ברוריה ותובעת ממנה לתקן את הביום לפני שיתרחש אסון נוסף בחייה. ואכן, לעיתים קרובות חייבת ברוריה להרגיע את סימי, או להזכיר לה את הפעולה שבעזרתה ניתן לתקן טעות שביצעה בעבודתה. אך סימי, המודעת ליכולותיה ולמגבלותיה של ברוריה, מוכנה לספוג את הנזיפות ממנה ובלבד שלא יאונה רע לבני-האנוש שבטיפולה. לעולם לא ידעו הגיבורים האנושיים של העלילה, שאלמלא הערנות של סימי היה נחשף זה מכבר קלונה של ברוריה כ"אלוהים".

כמו כן מייחסת העלילה לאלוהות של ברוריה תכונות נוספות של בני-אנוש. בעמודיו האחרונים של הסיפור (94-88) מוצגת ברוריה כ"אלוהים" מותש, שחוק ומזדקן. ברוריה כבר איננה צעירה והיא די מודאגת מהקמטים שמתווספים על פניה כמו גם מסימני הבלות האחרים, ובעיקר מהיחלשות הזיכרון החד שהיה לה בעבר. עקב הזדקנותה הפכה ברוריה למפוזרת לאחרונה. אף שהיא ג'ינג'ית ו"לג'ינג'ים יש יותר אנרגיה מלאחרים" (89), קשה לה להתמודד כפי שהתמודדה בצעירותה עם העולם שיש בו "כל כך הרבה צרות מכל מיני סוגים" (88). ההסבר שמשתמע מהסיפור לסבל הקיומי של בני-האנוש מפריך לחלוטין את ההנחה שברוריה מאמללת בזדון את גיבורי הביום שלה. כישלונותיה מתרבים, משום שאחרי שנים כה רבות בעיסוק שלה, קשה לה להתמיד כבעבר בביצוע ההשגחה על הנעשה בעולם.

האנשת ברוריה כ"אלוהים" מובלטת בהרגל שלה לבקר בעולם הארצי של גיבורי ההפקות שלה (עמ' 88). וכאשר תשוקת המציצנות גוברת עליה, היא קופצת מגג המגדל בגן-עדן ודואה בעזרת מטרייה (ולא על מטאטא) לאחד המקומות על כדור-הארץ. המדרחוב ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב הוא אחד המקומות החביבים עליה ביותר. הנובלה מסתיימת בפגישת ברוריה עם הרווקה 456 א', גיבורות שתי המציאויות, בתל-אביב.

אחרי שנחתה במדרחוב בנחלת בנימין לא התגברה ברוריה על הפיתוי ונכנסה לאחת הדירות. אך משום שהיתה מנותקת מצג המחשב שלה, הופתעה על-ידי גיבורת התיקייה 456 א', שהתדפקה על הדלת של הדירה הזו, כדי להציג את עצמה, הדיירת החדשה, בפני דבורה פלג, חברת ועד הבית של הבניין. ואם לא די בכך, בדיוק אז צלצל הטלפון הנייד שלה, וברוריה נאלצה להשיב לקולה החנוק מבכי של סימי המבוהלת, ששוב כשלה בביצוע אחת מהוראותיה.

ברוריה אמנם חילצה את עצמה, בהעמידה פנים שהיא דבורה פלג בעלת הדירה, אך כמעט נכשלה בדחף "אנושי" נוסף : להתיידד עם הצעירה מתיקייה 456 א' ולגלות לה שהעתיד צופן לה תקופה טובה מזו שעברה עליה עד כה וכי "כל החיים עוד לפניה" (93). ואף שברוריה כבשה את רצונה לגלות חביבות כלפי צעירה זו ולבשר לה שמצפים לה "חיים מלאי הפתעות" ולכן אל לה "להשקיע את כל האנרגיה בדאגה המיותרת," נחשפה כ"אלוהים" רך-לב ושונה מאוד מזה שהדתות משווקות אותו למאמיניהם. ועם זאת, הוחלשה היצירה על-ידי הסיום הזה, שהקהה במקצת את נשכנותה כסאטירה.

צירוף הנובלה הזו של שרי שביט ליצירות ראשונות אחרות של מספרים בתחילת דרכם, שנוספו לאחרונה לסיפורת הישראלית, מאפשר לייצב איפיון – אף כי עדיין משוער – של המשמרת החדשה. המשמרת החמישית ב"דור המדינה" מסתמנת כמשמרת שרק מקצת מסופריה (דוגמת שרי שביט) יבטאו את האכזבה ואת התיסכול מקשיי הקיום ומהתנהלות העולם באמצעות המחשה דיסטופית בחסות אחד מנושאי "המצב האנושי", מניפת הנושאים האוניברסאליים שמתוך אסקפיזם רגשי ודפיטיזם רעיוני העדיפו סופרי המשמרות הקודמות לעסוק בהם בעשור האחרון (ראה בספרי "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", הוצאת "יחד, 2005). ואילו רוב סופרי המשמרת הזו יעדיפו לעשות זאת בחסות נושאי "המצב הישראלי" הלוקאליים. ובשתי הדרכים יסתייעו סופרי המשמרת הזו בתיאור פנטסטי מוקצן ודימיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופאלית, כדי לבטא את התחושה הדיסטופית וכדי למצוא בעזרתה תשובות מפוכחות למצוקה הישראלית. ולכן צפוי שסופרי המשמרת החמישית יניבו בעיקר יצירות עתידניות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את הכינוי "הגל הדיסטופי", שאני מציע כאן לראשונה לזיהוי המשמרת שלהם.

 

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו החדש "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך ה-19 בסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

 

אהוד: יוסף היקר, אולי תסביר לי מדוע, כמו בניתוח הקודם שלך את סיפורו של עמוס עוז, אתה מעביר לגמרי את החשק ואת הסקרנות לקרוא את הספר שבו אתה מטפל?

 

* * *

אביחי פאוזנר

הנאום הנכון בזמן הנכון

נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היה הנאום הנכון בזמן הנכון במינון הנכון ובנתיב הנכון. אין לנו ספק, וזה דבר שאנו משננים ומדגישים אותו חזור והדגש, האיש הוא איש נבון, מבריק וחושב, אך לצערנו, לעיתים די מזומנות, הדברים משתנים ואף מתבטלים אצלו בגלל לחיצותו המוגזמת.

הפעם, ראש הממשלה הבין שחובתו היא לחשוף בפני הציבור את מישנתו, דעתו וכוונותיו. ולא כל שכן בפני עמו, שכרבע ממנו הם בוחריו; לא להיכנע ולא להשביע את כל הנמושות ומלככי הפינכה שבסביבתו, ואפילו הם "אידיאולוגים" בסדר גודל של העלמה חוטובלי ונסיך הכלום והמאומה לוין.

נאומו היה ערוך לתלפיות, הוא החל במילים נמלצות על ההיסטוריה ותולדות ישראל מימי אבותינו דרך השואה התקומה ועד ימינו אנו, וכל זאת כמס שפתיים לימין הסהרורי, לא שכחתי אתכם "אני בשר מבשרכם." אכן היתה זו הקדמה רטורית ראויה לשמה. היו אלו מילים, מילים, מילים, מתק שפתיים ללא רעיון מעמיק או הטוויית דרך אלא מילות רגיעה המרגיעות רוחות רעות ומונעות התפרצויות מיותרות.

ראש הממשלה שמר בנאומו על כבודנו הלאומי בהצהרה חד משמעית הקובעת כדלהלן: שתי מדינות לשני עמים זו בצידה של זו, מדינת לאום של העם היהודי (ולא "מדינה יהודית", כדי למנוע הגררות ופירוש ואינטרפרטציה דתית). הוא ציין באומץ לב, שלידה תקום ממשלה פלשתינית מפורזת, קרי: לא מחומשת אלא בנשק קל מישטרתי בלבד, ללא שמיים פתוחים אלא בהשגחה ובפיקוח, כי אלו בנפשנו המה, וביטחוננו יכון בידינו בלבד. נקודת המוצא של ראש הממשלה והממשלות הקודמות היא כי כל שלום מותנה בביטחוננו המלא ובחיי רגיעה לעם ישראל בארצו. ועל כל אלו ישר כוחו של בנימין נתניהו. נאום ראש הממשלה היה נאום מכונן, שפונה ראשית כל לעמו ולאחר מזאת לארצות-הברית, לאירופה, למדינות האיסלם המתונות ולעולם כולו, נאום שהמסר הנילווה אליו הוא שאנו אומה חפצת שלום המעוניינת לנרמל ולהרגיע את החיים באיזור. לא התייחסתי להדים שהנאום עורר בעולם. אין ספק שברכת הנשיא אובמה היתה במקומה ואילו התגובה האינפנטילית של אבו מאזן וחבר מרעיו משחקת לידינו ותסבך אותם בהמשך הדרך, וגם הם ינותבו לאפיק החיובי של המשך השיחות, כדברי ראש הממשלה, ללא תנאים מוקדמים

אך ברצוני להתייחס להמשך הדרך: השלב הבא שעל ראש הממשלה להוביל, כדי שתהא זו יוזמתו ולא ייראה כנגרר, הוא להכריז על ההתנחלויות ביהודה ובשומרון כעובדה קיימת במסגרת הגושים בלבד, ולהתחייב להוריד לאלתר את כל המאחזים הבלתי חוקיים, כעשרים במיספר. ההתנחלות-ההתיישבות לא תורחב לישובים חדשים וגם הישובים הקיימים לא יקלטו מתיישבים חדשים, עליו ליזום מיד נוסחה של בנייה לצורך ריבוי טבעי, ואם יהיה זה פרק בהסדר, גם ארצות הברית תירתם לו. אך עלינו להיות ישרים וכנים קודם כל עם עצמנו, ולהתקדם בביצוע ביושר ובאמת מוחלטת, כי בקומבינות ובתיכמונים, כבעבר, לא תצלח דרכנו.

על ראש הממשלה לחזור ולהודיע חד-משמעית שהפתרון לבעיית הפליטים הערבים הוא אך ורק בארצות ערב והאיסלם ובעזרה כלכלית מסיבית של ארצות ערב, ארצות הברית והקהילה האירופית. עיין ערך מאות אלפי הפליטים היהודים מארצות ערב והאיסלם שניקלטו בישראל ללא עזרה של גורמי חוץ.

על ראש הממשלה להצהיר שבירת ישראל היא ירושלים, ללא הכפרים והשוליים המיושבים על ידי פלסטינים.[מצידי שיכריזו עליהם כבירת פלסטין]. המקומות הקדושים לנוצרים ולאיסלם ינוהלו על ידי אנשי דתות ויהיו טריטוריה בינלאומית בפיקוח או"ם או כל גוף כלל עולמי אחר שיוסכם עליו. המקומות הקדושים ליהדות, ככותל המערבי, יהיו טריטוריה ישראלית.

על ראש הממשלה להמשיך ואף לתכנן תוכניות ולוחות זמנים למדיניות כלכלית איזורית לשתי המדינות, במתכונת דלעיל, ולאיזור כולו. וכפי שהצהיר לא פעם בעבר – לפעול לסיוע הומאני למדינה השכנה. אין ספק שגישה זו תסייע להגשים את התוכן שהוזכר בנאום בר-אילן למחויבות לחיים הדדיים של שקט ורגיעה לשני העמים.

אין לי צל של ספק שזו דרכו וזה נתיבו של ראש הממשלה, אך תקוותי שיצעד בהם  כמוביל וכיוזם ולא ייאלץ בהמשך להיות ניגרר, כי זו הדרך ואין בלתה. ראש הממשלה הוא אדם שקול, אך כדי לצלוח מהלכים ממלכתיים הרי-גורל אלו עליו להיות נחוש ולצרף  שותפים לדרך, שותפים לאמונה בצידקתה, ואלו הם השותפים לקואליציה שעם ישראל רצה כשבחר בבחירות לכנסת האחרונה, הליכוד, קדימה והעבודה, אך לשם כך גברת צפורה לבני חייבת להתעשת ולהפוך מפוליטיקאית-רכיכה למדינאית-אמיצה...

 

* * *

קרטר-של-היום יכול לנשק לנו בתחת! – או לחזור לגדל בוטנים בג'ורג'יה – הוא הרי מקבל כסף, הרבה כסף – מהערבים!

"לדעתי נתניהו העלה בנאומו מכשולים רבים לשלום שלא העלו ראשי ממשלה לפניו," כך אמר נשיא ארה"ב, לשעבר ג'ימי קרטר, במסיבת עיתונאים שקיים הבוקר (שני, 15.6) עם יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. "נתניהו מתעקש על הרחבת ההתנחלויות, ודורש שהפלסטינים יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, וזאת למרות ש-25% מאזרחי ישראל אינם יהודים."

[הארץ און-ליין, 15.6]

קרטר, בביקורו ברצועת עזה: "בקושי עצרתי את דמעותיי למראה ההרס שזרע הנשק הישראלי בעזה, נשק שמיוצר בידי המדינה שלי, ארה"ב!" ["קול ישראל", 16.6]

אהוד: מדוע עצרת דמעותיך, היפוקריט שונא ישראל שכמוך, הרי על כל דמעה שלך משלמים לך הון בכסף ערבי ומוסלמי המממן את פעולותיך ואת תעמולת השינאה שאתה זורע נגדנו בארצות הברית וברחבי העולם! – שלא לדבר על מבצע יחסי הציבור שאתה עושה סביב גלעד שליט – במקום להוקיע את המנוולים שמחזיקים בו שלוש שנים בלי לאפשר אפילו ביקור אחד אצלו, גם לא לך! – עובר-בטל שכמוך!

נשיא ארה"ב לשעבר קרטר, המקורב לאובמה, אמר בראיון ל"פוקס ניוז" [16.6] כי לדעתו על המימשל האמריקאי להוציא את החמאס מרשימת הטרור, על ישראל להפסיק לנהוג בפלסטינים "כאילו היו חיות" ולהסיר את המצור מעל רצועת עזה. בתגובה, המועצה הלאומית של הדמוקרטים היהודים בארה"ב הציעה "להסיר את קרטר מרשימת אלה ששמים לב אליהם."

מהחמאס ומקרטר הודיעו שהיהודים אינם חיות ולכן מותר לשגר טילים כדי לרצוח נשים וילדים שלהם וגם לפוצץ אותם באוטובוסים עד שיסכימו לזכות השיבה, ולגבולות 67'.

 

* * *

עמי עתיר

אבי נגר-האריזה חיים רייכמן וקרדומו

שלום אהוד,

ב"איגרת הקצרה" הראשונה ששיגרתי אליך, אמרתי שאם יהיה לך עניין, אתאר לך את ה"קרדום" – כלי העבודה של נגרי האריזה.

נזכרתי ב"מצגת" שערכתי והצגתי לפני כשמונה שנים, כשחגגנו יום הולדת 85 של אבי, חיים רייכמן. "הלכתי" לחפש, ומצאתי. זו תמונה של אבי, מהימים שעבד, בין השאר, כנגר אריזה. לא ברור לי בדיוק ממתי התמונה, סוף שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים. שולח לך אותה. כך יהיה ההסבר שלי יותר קצר (כמעט מיותר) ואולי גם אתה תיזכר.

כפי שתראה בתמונה, אבי אוחז בקרדום כש"הצד הפטישי" שלו פונה למטה, כי הוא עומד לנעוץ מסמר.

"הצד הקרדומי" פונה למעלה. הכלי כולו דומה יותר למעדר קטן, כיוון שלהב הקרדום הוא ניצב לכיוון הידית (שלא כמו בקרדום/גרזן רגיל, ששם הלהב מקביל לידית). 

ב"צד הקרדום" של הכלי השתמש הנגר כדי לקצץ את העודפים של ה"חישוקים",  אחרי שגמר לסגור את התיבה ו"לחשק" אותה. 

אם תסתכל טוב בלהב הקרדום, תראה שם חור עגול ורחב עם "תוספת" חריץ צר בצידו. זה היה משמש את הנגר במקרה שאירע ביזיון, והיה צורך לשלוף מסמר ש"התפספס". 

כיוון שאנו כבר בעניין פועלי האריזה והחישוקים ועוד, הנה סיפור קטן שקשור גם לקלמניה.

לפני כעשר שנים (אוי - כמה מהר רץ הזמן) הלכתי לבקר ולראיין "רחוק משפחה" שלי (את המונח הזה למדתי מנכדי הגדול), אותו זכרתי "מסתובב בביתנו" בשכונת אליעזר בימי ילדותי הרחוקים. שמו היה אז "מנדי מרקו". היום שמו מנחם מירון, גר ברעננה, פנסיונר של המשטרה. הלכתי לשאוב ממנו אינפורמציה על שלוש האחיות שלו שהיו בין הנספים באסון ה"סטרומה". אחת מהן, סילויה (סילביה?) היתה נשואה לדודי, אחיו של אבי, מוריץ/משה/מישו רייכמן. (על הסטרומה היו בסה"כ שישה עשר קרובי משפחה ורחוקי משפחה שלי [12 מהם – מצד אבי, עוד 4 – מצד אימי]). הסיפורים שלו היו מאוד מעניינים, לא אזכיר את כולם.

ראשית, ממש בנס ניצל הוא מגורלן של שלוש אחיותיו, אך אדלג על הפרטים.

הוא הגיע לארץ (אם אני זוכר נכון) ב-1946 על ספינת המעפילים "ההגנה". אחרי ששוחרר ממחנה המעצר בעתלית "התחיל להסתובב בביתנו" (כמו כל קרובי המשפחה שהתחילו להגיע אחרי המלחמה), אנחנו היינו קרובי המשפחה היחידים שלו בארץ.

הוא סיפר לי שאת העבודה הראשונה שלו בארץ "סידר לו" אבי, בבית האריזה בקלמניה. הג'וב הראשון שלו היה להטביל באמבטיה/בריכה את "החישוקים", וכשאלה התרככו מספיק – להגיש אותם לנגרים.

חשבתי שאולי יעניין אותך.

בברכה, 

עמי עתיר

 

אהוד: מה זה זוכר?! הבריכה, שמימיה היו שחורים ואשר החישוקים, ה"טוואק" כפי שנקראו, היו מושרים בה כדי להגמישם לקראתם ליפופם סביב הארגז, ממש כבתמונה – עדיין זכורה לי במלוא מראות ילדותי, היא נמצאה בחלק המזרחי של בית האריזה הגדול של משה גרידינגר בקלמניה, הקיים דומני עד היום, ואני זוכר אפילו את הריח הלא-נעים של המים השחורים שלה, שצבעם נבע מצבע הקליפה הכהה של חישוקי העץ הדקים-יחסית האלה. לא אתפלא גם אם את אביך הייתי רואה שם עומד במרפסת הגדולה והמוגבהת של בית האריזה, שאליה היו הסוסים מביאים על גבי המסילה את הקרוניות העמוסות פרי מהקטיף – ובונה בקרדומו את הארגזים, ומאוחר יותר סוגר ומחשק אותם לאחר התמלאם בפרי ההדר העטוף בנייר המשי הריחני – ממש כפי שרואים בתמונה!

אנא, כתוב לנו גם על סיפורי "סטרומה", ועוד מזיכרונות ילדותך-ילדותנו, איפה יתפרסמו אם לא אצלנו? אנחנו הדור האחרון שזוכר את החקלאות ואת הפרדסנות הארץ-ישראלית של המאה הקודמת.

 

* * *

דבורה קוזוינר

לַיְלָה אֶחָד

 

לַיְלָה אֶחָד,

פִּתְאוֹם,

בְּסוֹף יָמָיו,

רָאִיתִי אֶת אָבִי בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת.

לָבוּש בִּגְדֵי שֵנָה רְפוּיִים,

חֲסַר יֶשַע, נִכְמַר לְאַהֲבָה

 

לא, לא הָרַכָּבוֹת הַהֵן.

לא, לא מַדֵי אֵימָה מְפוּסְפָּסִים,

חֲרוּכֵי עָשָן וּזְוָעָה.

 

אָבִי, חָלוּץ, הִקְדִים, עָלָה

טֶרֶם הַסּוּפָה הַגּדוֹלָה

וְנַחְשוֹלִים,

שֶהֶחֱרִידוּ אֶת יָמָיו

נָעוּ מַקְבִּילִים,

עִם סְעָרוֹת, אֲשֶר הֵצִיפוּ

אֶת הָאָרֶץ הַזּאת

כָּל חַיָּיו. 

 

לֹא. לֹא. אֲנִי חוֹזֶרֶת.

סְתָם רַכֶּבֶת טָסָה,

בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים,

בְּטַף מוּזָר

 

וְלא מֻכָּר

וְקַר

וּמְנֻכָּר.

 

רָפוּי כִּלְבוּשוֹ,  חֲסַר אוֹנִים.

עָמַד לְבַדּוֹ,  נִדְהַם  לִסְבִיבָתוֹֹ  

וְאֵשֶת נְעוּרָיו כְּבָר אֵין אִתּוֹ.

 

אַבָּא רַחוּם שֶלִי.

יֶלֶד זָקֵן יָקָר.

אֲנִי אֶפְרוֹש אֶת זְרוֹעוֹתַיי

לִשְמוֹר וּלְגוֹנֵן.

אֲנִי אָסִיט מִדַּרְכְּךָ אֶת הַסּוּסִים הַשּוֹעֲטִים

לִגְרוֹר אִתָּם אֶת קְרוֹנוֹתֶיךָ

וְאָז אוּלַי תָּאִיט אֶת מֵרוּצְךָ

אֶל הַתְּהוֹם הַפְּעוּרָה עַל קַו הַשֶבֶר.

 

חֲלוֹמוֹת מְתַעַתְעִים בִּי

אֶפְשָרוּיוֹת מוּזרוֹת שֶל מָוֶת.

 

* * *

דבורה קוזוינר

עוד על שירי זקנה

לפני  כחודש עברתי ניתוח קטרקט בעיני הימנית.

"אני רואה מצויין," דיווחתי לחברותיי, "העולם כל כך בהיר ויפה וברור, בתקופה זו של אפריל-מאי,  אני רואה ממש מצוין," חזרתי על דבריי והוספתי בבדיחות דעת: וגם את הקמטים שלי, אני רואה מצוין!

"זכית בהן ביושר ובכבוד," ניחמו אותי.

אני כבר מזמן לא טופפת על מדרכות העיר בעקב סטילטו, עשרה סנטימטר, וגם צעדה של שעה בנעלי ריבוק טובות, מותירה אותי נזקקת למנוחה של הרמת הרגליים.

אבל אני לא חושבת לכתוב על כך שירים. לפחות לא בזמן הקרוב.

אולי זה בא כתגובת-אנטי על כך שמילדותי שמעתי את אימא שלי כל הזמן ב"קרעכצן" ו"אוי וי" כלשהו, עם אנחה "יהודית" כזו, אנחה מכל הלב, "אוי, אלוהים!" שכל צער העולם וכאבו צפון בה.

את האנחה, דווקא אימצתי לעצמי בכיף. אין טוב מזה לשחרור ולזיכוך פנימי. אך כנראה שהייתי מבוהלת ונפחדת כל פעם שהיא נאנחה. ואם  שאלתי אותה למה היא נאנחת ככה, היא היתה עונה לי באנחה נוספת.

ואני הייתי מוטרדת מאוד.

והבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזאת, אני לא איאנח בקול רם, לא אפרסם  בסביבה הקרובה שלי, בוודאי לא במעגל נרחב יותר, את  מדווי  הגוף, אשתדל להיראות  טוב, בעיקר, כשהילדים והנכדים באים. לא אבלבל לאף אחד את המוח עם סיפורי תחלואים ו"אחזיק פאסון", כי הלא  דבר ידוע הוא: אם לא מדברים על בעייה – היא אינה קיימת... ועכשיו, כמובן,  יגידו לי כולם, שאני לא צודקת.

כאילו שאני לא יודעת בעצמי...

היום אני כל כך מבינה את אימי. אני יודעת שחייה לא היו קלים, בארץ כשלנו. שהיא סבלה לא מעט, מכל מיני טעמים.

את השירים שכתבתי, על ענותה וסבלה, על מותה – לפני שלושים שנה, טרם סיימתי עד היום.

אבי נפטר שבע שנים אחרי אימי ואני דאבתי איתו את אחרית ימיו, את שיברון גופו ומכאובי ליבו, את אין-האונים העצוב שבאחרית ימיו, דווקא,  משום שהיה צלול בשכלו והבין בדיוק את  הזמן הנותר. הייתי מוכרחה לבטא את  המצוקה הפיזית והנפשית שבה היה נתון, ושרצה, אולי, לשתף אותי בה, ולא הצליח למצוא לה ניסוח מילולי.

את השיר המצורף כתבתי זמן קצר אחרי מותו, למחרתו של לילה מסוייט. השיר הופיע לראשונה ב"עיין ערך שירה",  מס' 4, 2007.

 

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

להשיג בדוכני כנרת זמורה ביתן במהלך שבוע הספר.

 

 

* * *

דודו פלמה

לינה משותפת

כמו מרסל פרוסט שיצא למסע בחלל הזיכרון אחר הזמן שאבד, מסע שהחל בניחוחן של עוגיות מדלן, כך קורה לי כאשר אני נתקל במושג "לינה משותפת". ואם אני מניח לעצמי להשתכשך בגליו הרכים של הזיכרון, אני נזכר ביום כזה שהחל והסתיים בלינה המשותפת, עוד בטרם הפכה למושג.

 

פעם לפני הרבה שנים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בילדותי בעמק הירדן, היתה לא רחוק מהקבוץ בריכת אגירה מבוץ ששימשה לנו כבריכת שחייה בקיץ.

כשהיינו משחקים בה "קדרים באים", אם היית נלכד בכפם של רודפיך חסרי הרחמים, הם היו חובטים בך (מתחת למים, כדי שהמטפלת לא תיראה), ובנוסף היו דוחפים את ראשך לתוך הבוץ הסמיך עד שפיך היה מתמלא בבוץ חלקלק.

כדי להימלט מה"קדרים" היינו משתמשים בשיטות שבעזרתן יביסו, בעתיד, הווייט-קונג את האמריקנים בווייטנאם. כלומר, למדנו איך לנצל את תנאי השטח כדי להסתתר ואחר כך גם לתקוף. חבטת רגל אחת העלתה עננת בוץ גדולה ועכורה בעיני הרודפים, עננה שמאחוריה יכולת להיעלם ולהימלט לחוף מבטחים.

אך מה שקרה באותו יום, היה הפוך מפעולת וייטקונג מוצלחת. כשעלה הענן העכור, כל כך התבלבלתי עד שנמלטתי היישר אל זרועות הקדרים שלימדו אותי מה קורה באמת כאשר תחבולה נכשלת במלחמה.

בסוף, כשהיינו מותשים מהמרדפים חסרי הרחמים ומשמש העמק הקופחת, עלה קולה הנחוש של המטפלת וכינס אותנו כעדת ברווזונים לארוחת הצהריים. ארוחה שנותרה בזיכרוני הרבה יותר טעימה ממה שהיתה באמת, במציאות הכלכלית הקשה של אותם ימים בשנות החמישים.

אחרי שהמטפלת קילחה אותנו ביד קשה ובזרוע נטויה, נשלחנו אל חדרי השינה כדי לנוח. מתחת למצננים כבדים ודולפי מים התאמצנו להתראות כישנים, עד שלבסוף נרדמנו באמת.

לפנות ערב אחרי שקמנו וסידרנו את המיטות, הלכנו ל"חדר ההורים" ל"ארוחת ארבע" ולבילוי עם ההורים, ובלילה חזרנו ל"בית הילדים" ללינת הלילה.

 

אותו ערב הייתי מאוד רגיש, בגלל המכות שחטפתי בבוקר, ורציתי שאבא יישאר איתי עוד ועוד. לאחר שסיים לספר סיפור סגר אבא בטריקה את הספר, וכשהתכופף לתת לי נשיקת פרידה עלה ממנו ריח של טוב של אבא'ים, ואז, תפסתי באותו חלק מראשו שהיה הכי קרוב לפה שלי, באוזן, סגרתי עליה את השיניים וסירבתי בכל תוקף להרפות.

מאחר והזיכרון משמר רגעים קשים עד הפרט האחרון שבהם, אני זוכר עד היום איך אבא שלי גנח פתאום והתרומם בתנועה חדה כשאוזנו שותתת דם, ואיך בפי נותר החלק מהאוזן שנחתך ושסירבתי למסור אותו בחזרה. אני זוכר את הכאב שאחז בי כשפתחו לי את הלסתות בכוח כדי לחלץ מבין מלתעותיי את הבדל החתוך כדי שאפשר יהיה לצרף אותו לאבא שלי שהועלה לבית החולים, שם יוכלו לאחות אותם מחדש.

לפתע הוצפתי ברגשי חרטה על המעשה הנורא שעשיתי, ופרצתי בבכי קורע לב ומלא רגשי אשם. שומרת הלילה שניסתה לנחם אותי אמרה לי בקול צוהל ש"לא קרה כלום, יתקנו את אבא שלך בבית חולים," אבל אני בכיתי עוד יותר והפרעתי לכולם לישון.

כעבור כמה שעות אבא חזר באוזן חבושה בתחבושת לבנה ונשק לי שוב. הפעם אני זוכר מהנשיקה את ריחות חומרי החיטוי שעלו מן התחבושת ואת העובדה שאבא לא כעס. נרדמתי מהר ולמחרת עברתי על הטראומה הלילית לסדר היום, כדרכם של ילדים.

אבל מאז, כשאומרים לידי "לינה משותפת", יש לי תכף ומיד טעם של אוזן חתוכה בפה, והמון געגועים למשהו שעד היום אני לא בטוח אם הוא לא קיים בעצם רק בזיכרוני.

 

 

* * *

דבר אהבתם של רחל משאט וד"ר נפתלי בייגל

לאהוד שלום רב,

תודה לקוראיך על התשובה המהירה לשאלתי בעניין השיר "תות שדה ברמת גן".

אנצל בהזדמנות זו ולקראת שבוע הספר את שירותי "דבר המפרסם" שלך, ואספר על ספרי שיצא לפני כשנה וקצת ושמו:

"מותר להתנשק בשביל הראשי"

מאת: יעל בן ברוך

בהוצאת ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד

הספר מספר על חמותי ז"ל רחל משאט ילידת נוה צדק ממוצא תימני ועל חמי ז"ל ד"ר נפתלי בייגל (בן ברוך) יליד ברזנה, פולין, שיצאו כמשלחת רפואית בשנת 1946 לעדן, לטפל בפליטים היהודים שזרמו אל העיר מכל רחבי תימן.

רחל (אחות בוגרת הדסה) ונפתלי (רופא צעיר) לא הכירו זה את זהלפני הנסיעה. במשך שנה ורבע הם טיפלו בפליטים ובעיקר הקימו את 'מחנה גאולה' שהמשיך לפעול עד 1949. בזמן שהותם "כנראה קרה בינים דבר מה" (כנוסח אחד המכתבים שמצאתי בעיבונו של חמי) והם נישאו מיד עם חזרתם לארץ.

התבססתי על העובדות שלמדתי וחקרתי,אך גם גתי ורקמתי את סיפור אהבתם על רקע עבודתם הקשה עם הפליטים במחנה.

בברכה,

יעל בן ברוך

 

* * *

יוסי גמזו

שוּם דָּבָר

 

שוּם דָּבָר אֵינֶנּוּ הוּא כְּשֶלְּעַצְמוֹ. אִי-סֵדֶר הוּא סֵדֶר

אַחֵר, לֹא נִרְאֶה שֶל מִלִּים, שֶל מוֹלֶקוּלוֹת

רַק בְּתִזְמוּר לֹא צָפוּי.

אִי-שֶקֶט שֶל חוֹף מְנֻשָּב מִקְדְּמוֹת סְעָרָה הוּא שִקְטָהּ שֶל הַרְמוֹנְיָה

שֶרַק הַשְּחָפִים וְהַיָּם מְבִינִים אוֹתָהּ. שוּם תּוֹפָעָה אֵינָהּ אִי

בּוֹדֵד, מְנֻתָּק מִסִּבְכֵי הֶקְשֵרָיו. מָה זֶה מַיִם, זֶה טוֹב? בְּסָהָרָה

זֶה חֶסֶד צוֹנֵן, אַךְ בִּשְֹדוֹת בַּנְגְּלָה-דֶש, בְּעוֹנַת הַמּוֹנְסוּן, זֶה אָסוֹן.

וְחַשְמַל, חַשְמַל זֶה טוֹב? בַּכְּפוֹר, בְּאָלַסְקָה, בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף

מוּל אֵש-הַזְּרָדִים שֶל בִּקְתַּת-דַּיָּגִים אוֹ מוּל נֹגַהּ הַלּוּכְּס עַל הַדַּף

הַהוּא, הַמַּתְחִיל בַּמִּלִּים "יְהִי אוֹר", זֶה דַרְכּוֹן לְאַרְקַדְיָה, אַךְ מָה זֶה

בְּלֵב הַנִּדוֹן הַצָּפוּי כְּבָר מָחָר

לְכִסֵּא חַשְמַלִּי

בְּסִינְג-סִינְג? 

 

שוּם אָדָם

אֵינֶנּוּ חוּץ מִלְּעַצְמוֹ. גַם הָאֵם הַפּוֹכֶרֶת

יָדַיִם חִוְּרוֹת מוּל יַלְדָּהּ הַגּוֹוֵעַ ("הַכֵּה בִּי, אֵלִי, בִּמְקוֹמוֹ!")

אֵינָה מַצְלִיחָה, חֵרֶף כָּל דִּמְעוֹתֶיהָ, מֵאָז תַּקְדִּים הָגָר וְיִשְמָעֵאל תַּחַת הַשִֹּיחַ

וְעַד שַלְהֶבֶת פָּאס וּמְרַצְּחָהּ מֵאַבּוּ-סְנֵינָה,

לִפְתֹּחַ בּוֹ, בְּבַנְק-הַיִּסּוּרִים, חֶשְבּוֹן זוּגִי.

שֶלֹּא כְּתֵבַת-נֹחַ, הָעוֹלָם קוֹלֵט אוֹתָנוּ

לֹא שְנַיִם-שְנַיִם

כִּי אִם בְּבוֹדֶדֶת

וְכָךְ הוּא סוֹפְסוֹף גַּם פּוֹלֵט.

 

וַאֲנִי מְהַרְהֵר בַּמִּלּוֹן הַכּוֹזֵב, הַנָּאִיבִי שֶל מִיתוֹס-הַיַּחַד:

כָּל כִּנּוּיֵי הַקִּנְיָן וְהַגּוּף הָרִאשוֹן בְּרַבִּים, כָּל הַשְּפִּיל.       

"וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ" אוֹמֵר דָּנִיֵּאל בְּתוּגָה וּבְאֹמֶץ,

לֹא "גוֹרָלֵנוּ", תָמִיד "גּוֹרָלְךָ", בְּעַנְוַת הַיּוֹדְעִים עַד יֵאוּש

כִּי הַיָּד הַמּוּשֶטֶת לִתְמֹךְ אוֹ לִלְטֹף הִיא תָמִיד רַק אִחוּל, גֶּשֶר בֵּילִי

בֵּין גָּדוֹת, בֵּין אִיִּים נְתוּקִים זֶה מִזֶּה

בִּבְדִידוּת הַנָּהָר

אוֹ הַיָּם.

 

* * *

משה גרנות

על תמימותם של חכמים

תגובה לדבריו של א"ב יהושע ברשימתו "יהודים, ערבים, ישראלים", גג, גיליון מס' 19, 2009, עמ' 20-17

את "פתרונו" של א"ב יהושע לסכסוך הישראלי-ערבי שמעתי בכנס סופרים יהודים וערבים בבאקה אלגרביה (25.11.2008), ואחר כך קראתי אותם ב"גג", כמצוין בכותרת. א"ב יהושע תוהה, יחד עם חבריו מכל העולם, איך קרה שלסכסוך בינינו ובין הערבים אין תכלה וקץ, ותשובתו: הסכסוך הישראלי-ערבי שונה מכל סכסוך אחר בעולם, הוא לא דומה לסכסוך בין אימפריות לקולוניות שלהן, ולא בין כובשי האמריקות ובין תושביהן הקודמים – במקרה שלנו – אנחנו באנו להחליף אותם, ולא לשלוט עליהם או להטמיע אותם.

ואני באמת אינני מבין את הטענה: במה כיבוש ושיעבוד של קולוניות, תוך השפלות נוראות והפיכת האוכלוסייה המקומית לעבדים, מגבש סכסוך יותר קל להתרה? האם באמת היתה כוונת המתיישבים באמריקה הצפונית להטמיע את האינדיאנים, או שמא היתה כוונתם באמת להשמיד אותם ולהחליפם? בברית המועצות הלניניסטית-סטליניסטית נערכו עשרות חילופי אוכלוסיות – שבטים ולאומים נעקרו ממולדתם והועברו למחוזות מרוחקים, כשהם דוחקים את האוכלוסייה המקומית. אפילו ביהודים נהגו כך כשהעבירו אותם מכל רחבי הארץ הענקית אל המזרח הרחוק, לבירוביג'ן. וכי יהושע לא שמע על כך?

ועוד משהו: אינני חושב שבמוצהר התנועה הציונית התכוונה להחליף את האוכלוסייה המקומית באוכלוסייה יהודית – הכוונה היתה להחליף את השלטון (קודם העות'מני, ואחר כך המנדטורי הבריטי) בשלטון יהודי – להקים בית לאומי ליהודים ומדינה יהודית במקום שהיתה אוכלוסייה ערבית, אבל לא הייתה מדינה ערבית. המיינסטרים של התנועה הציונית מעולם לא הצהיר על כוונה להחליף את האוכלוסייה הערבית ולתפוס את מקומה, ולולא פלשו מדינות ערב מתוך כוונה להשמיד את המדינה היהודית שרק נולדה, ולהחליף אותה באוכלוסייה ערבית – לא היה מתבצע גירוש הערבים, ולא היתה נוצרת בעיית הפליטים הכרונית.

לאחר שא"ב יהושע אִיבחן את הסיבה (שבעיניי היא חסרת שחר לחלוטין), הוא מציע פתרון (שמופיע גם בכתביו הקודמים): מה שיכול להציל את המצב הוא הרצון שלנו להכריז על עצמנו כעל ישראלים, ולא כעל יהודים: "אני אילחם על הזכות לקרוא לעצמי ישראלי ולא יהודי," כי בישראליות משתתפים גם ערבים. הזהות הלאומית שלהם היא פלסטינית, אבל האזרחות שלהם היא ישראלית בדיוק כמו אזרחותם של היהודים. הבסיס לשותפות בין שני העמים הוא האזרחות המשותפת.

איך א"ב יהושע, שחוכמת יצירתו מרשימה עולם ומלואו, איך הוא יכול לומר דברים תמימים שכאלה?! כלום הוא לא חי במדינה הזו? הוא לא רואה שבכל הפגנה של ערבים ישראלים נישאים רק דגלי פלסטין, חיזבאללה וחמאס, ולעולם לא דגלי מדינת ישראל שבה הם אזרחים? הוא לא רואה שמי מהם המעז לתרום למדינה בשירות צבאי או בשירות לאומי נחשב בעיניהם לבוגד שחייו וחיי משפחתו בסכנה? הוא לא שם לב שנציגי האוכלוסייה הערבית בכנסת לא רק משמיצים את המדינה בארץ ובחו"ל, אלא הם גם משמשים יועצים, ואף מסייעים לאויבי המדינה? וכי זאת הבעייה שלנו עם ערביי ישראל, שלא הכרזנו על עצמנו כישראלים במקום יהודים? זה מה שמפריע להם באום אל-פאחם, עראבה וסכנין – מקומות שבזמן מתיחות ממש סכנת נפשות ליהודי לדרוך ברחובותיהם?

אנחנו רצינו להחליף אותם, או שהם רצו להשמיד אותנו, ואף והצהירו על כך מפורשות באמנותיהם?!

א"ב יהושע מצטט ברשימה הנ"ל את סאדאת הטוען שלמרות רצונו, נמנע ממנו, נעבעך, התענוג להשמיד אותנו, כי העולם לא מרשה! אם מי שכרת את השלום עימנו אומר דברים נכוחים אלה – נקל לשער מה יגידו ומה ירצו לעשות בנו אש"ף וחמאס וחיזבאללה, שערביי ישראל מהללים ומעריצים את הטרור שלהם.

פעם היו רבים מערביי ישראל חברים במפלגה הקומוניסטית, משום שהגוש המזרחי עָיַן את ישראל "האימפריאליסטית" (שתי אימפריות ענקיות, הרוסית והערבית, האשימו את הג'וק הקטן, שאפילו אין מקום במפה לרשום את שמה – כישות אימפריאליסטית!). עתה חזרו רוב הערבים בעולם, ובוודאי בארץ-ישראל, לשורשים, לקוראן, שבו היהודים מוקצים מחמת מיאוס, כקופים וכחזירים, ושמצווה קדושה היא להשמידם (סורה 5, פס' 60, סורה 7, פס' 163, סורה 9, פס' 29)I. זאת הסיבה לחוסר פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, ולא שינוי שם הלאום שלנו. הפתרון של הערבים המוסלמים הוא חד וחלק – להשמיד את היהודים ולתפוס את מקומם בארץ ישראל שהיא אדמת ואקף, שאסורה בה דריסת רגל למי שאיננו מוסלמי, כמו בערב הסעודית, וכמו בעצם ברוב ארצות ערב הגזעניות להחריד, שהן למעשה "יודן ריין" ומדכאות עד עפר את הנוצרים, הקופטים והאשורים.

אנחנו, בתמימות נוסח א"ב יהושע, האמנו שאם תהיה לפלסטינאים מדינה – יבוא הפתרון לסכסוך, והאשמנו את עצמנו על כך שהתנחלנו בסביבתם, התנחלויות שהרחיקו, כביכול, את ההסדר הסופי. הפלסטינאים ואוהבי האג'נדה הפלסטינית (לא אוהבי הפלסטינאים – שום מדינה ערבית אינה אוהבת אותם, וחוץ מאשר בירדן הם נחשבים לנתינים חסרי זכויות ודרכון, ויש אף מדינה כמו כוויית שפשוט גירשה אותם משטחה!) – הוכיחו לנו בעליל, שמדינה חשובה להם הרבה פחות מהמצווה הקדושה להשמיד את היישוב היהודי. אילו רצו במדינה – יכלו לקבלה ב-1947 בשטח פי חמישה יותר גדול ממה שמוצע להם היום. אילו רצו במדינה היו יכולים לבקש אותה מחוסיין ב-19 שנות שלטונו בגדה המערבית. אילו רצו במדינה, יכלו בכל רגע נתון להכריז עליה, וחוץ מישראל, שום מדינה בעולם לא היתה מסרבת להכיר בה ולשלוח לה נציג רשמי. לא, המדינה איננה בראש מעייניהם: אחרי אוסלו, שאמור היה להיות קרש הקפיצה למדינה, הם שטפו את הארץ בטרור ובמרחץ דמים מזוויע, אחרי ההתנתקות מרצועת עזה הומטרו על יישובינו 8000 רקטות שהפכו את החיים לגיהינום. אלו אינן מחוות של רצון להקים מדינה. אלה ביטויים ברורים לכוונה רצחנית נטולת רסן. הם משתמשים בז'רגון שהמערב מסוגל להבין, ובעקבות כך להביע אהדה למצוקת הפלסטינים – הם משתמשים במונחים כמו כיבוש ושאיפה למדינה, כי מונחים אלה מובנים למערב, אך הם אינם מסתירים את השאיפה החשובה להם ביותר – להשמיד את "הישות הציונית", אלא שאת זה מעדיף המערב לא לראות.

את כל זה לא ראה ולא שמע א"ב יהושע?! האם הוא באמת מאמין שאם נכנה את עצמנו ישראלים (בעצם למה לא?) תבוא עלינו ועל אזרחי ישראל הערבים הישועה, ושלום ושלווה ישררו במקומותינו?!

תמימותם של חכמים...

 

אהוד: א"ב יהושע, כמו תאומו הסופר הגדול עמוס עוז, בדרך כלל כל דבר נכון שהם אומרים אינו חדש, וכל דבר חדש שהם אומרים אינו נכון, ומזל ששניהם מסכימים על כך שהשמש תזרח מחר, אחרת היא לא היתה זורחת, לפחות בעיני מאמיניהם. פרנסתם היא לא פעם על הפרדוקסים, וכבר לפני עשרות שנים טבע א"ב יהושע משפט על אודות העם היהודי: "קודם שיגענו את הגרמנים ועכשיו אנחנו משגעים את הערבים!" – וייתכן שהתכוון ב"אנחנו" בעיקר לאשכנזים, שרק קורט מדמו שייך להם בזכות אחד מאבות-אבותיו ר' יצחק אופלטקה מפראג שהסתפרד בירושלים, ולכן אולי, בעיניו – הוא, יהושע, את עוונותינו אינו נושא.

 

 

* * *

נעמן כהן

הפיליסטיניזם של וייס

בגיליון 453 טוען נגדי רון וייס שאני מיתמם. הוא כותב: "כל ילד יודע שברק אובמה מתכוון להתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית מתום מלחמת ששת הימים."

האם רון וייס עצמו מיתמם, תמים, או סתם פיליסטיני? (פיליסטיניות – כינוי לאנשים חסרי השכלה ותרבות. בגרמנית פיליסטר) האם רון וייס אינו יודע שהערבים כולם סבורים אחרת. כן, כולל הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל בכפייה. (כדאי לקרא את חזונם). לגבי כל הערבים, קריית שמונה היא "התנחלות" ושדרות היא "התנחלות". בעצם כל יישוב יהודי שהוקם מאז תחילת הציונות הוא "התנחלות" בלתי חוקית. מה לעשות, רון וייס, הערבים מתנגדים לדיעותיך. אתה מגדיר "התנחלות" רק כיישוב יהודי ביהודה ושומרון, אבל לדידם של הערבים, דיעותיך הן לא יותר מהתחכמות. לדידם, אתה הוא המתחכם. זו בדיוק הסיבה מדוע יש להגדיר בדיוק מה הכוונה במילה "התנחלות".

מכל מקום אני שמח שזו הביקורת היחידה שמצא רון וייס בניתוח הכשלים שהבאתי מנאום אובמה. ואת כל שאר הביקורת הוא מקבל.

בגיליון 452 כותב רון ווייס: "היהודים חיו למעלה מ-1000 שנים בארצות מוסלמיות ולא אונה להם כל רע. יתר על כן, תור הזהב של יהדות ספרד היה תחת שלטון המוסלמים המורים."

דומה שאין גבול לפיליסטיניזם של רון וייס. "תור הזהב" אין משמעותו יחסים טובים בין יהודים למוסלמים (ערבים או בֶּרְבֶּרִים), אלא תור הזהב ליצירה היהודית. היהודים, תחת שלטון הכיבוש המוסלמי בספרד, היו תמיד "בני חסות מושפלים", גם כאשר מצבם היה לכאורה טוב.      בגרנדה למשל, לאחר מותו של שמואל הנגיד. רצחו  המוסלמים את ארבעת אלפי יהודי גרנדה. בקורדובה למשל, השתלטה כת האלמווחידין המוסלמית ואנשיה רצחו את כל יהודי העיר. למזלו הרב הצליח הרמב"ם לברוח מהעיר ולהינצל  על ידי כך ממוות. לעולם לא ישוב עוד הרמב"ם, לקורדובה עיר הולדתו.

מצב היהודים תמיד היה על הסף. יהודה הלוי קונן בשירו: "הם כי ילחמו במלחמתם אנחנו נופלים במפלתם."

אחת האימרות המפורסמות של איגנציו לויולה – מייסד מסדר ה"ישועים", היתה: "אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עליי בכנסייה יגדירו אותו כשחור."

בדיוק כלויולה, מר וייס (לבן בגרמנית) "מווייס", כלומר מלבין, כל כתם שחור בהיסטוריה הערבית-מוסלמית.

למען הפוליטיקה מותר כל שקר.

 

 

* * *

הבהרה בקשר לקברה של לאה ראב בהר הזיתים

שלום לך אהוד,

לפי הרשימה שקיבלתי מחברה קדישא כתוב על לאה:  בת ר' שלמה, אחות אלעזר, נפטרה  בי"א אייר תרנד. קברה סמוך  לקברי שלמה, אסתר ואלעזר ראב. 

בברכה.

יפה רוטר

 

אהוד: יפה רוטר היא דור חמישי לצאצאי אלעזר-אליעזר-לאזאר ראב בארץ-ישראל. בנו של אלעזר, יהודה ראב בן עזר, היה סבא-רבא של יפה. לפי הכיתוב חיתה ונפטרה בירושלים בקיץ 1894 לאה – אחות של אלעזר-אליעזר ראב. לפי הידוע לנו לא היו לה צאצאים, ואולי היא עלתה ארצה עוד בשנת 1865 יחד עם אחיה וגיסתה, אלעזר-אליעזר ואסתר ראב. [גיליון 453].

 

 

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

הזמנה לערב עיון:

ימים של פוליטיקה אחרת

במלאת 40 שנה לפטירתו של ערי ז'בוטינסקי

המשתתפים:

מר יחיאל קדישאי

ד"ר קרני רובין-ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי

פרופ' משה ארנס

ד"ר בקי קוק

פרופ' יהושע פורת

ד"ר יעקב חסדאי

הזמרת שולי נתן

יוסי אחימאיר (הנחייה)

יום חמישי, כ"ו סיון תשס"ט, 18.6.2009, בשעה 19.00

בית סוקולוב, רח' קפלן 4, תל-אביב

 

 

* * *

אסנת רז: רגשות אהבתי לעוז אלמוג

אהוד שלום,

מכיוון שמדי פעם אני שולחת באמצעותך (ואני מקווה שאתה אכן מוסר...) הצהרות אהבה למופיעים תחת קורתך, אנא שלח את רגשות אהבתי הפעם לעוז אלמוג על האופן שבו התנהל מול ה"מלכודת האנתרופולוגית" [גיליון 453] שהכינו לו אנשי שמאל קיצוני, יהודיים וישראליים,  חסרי יושר ומוסר.

בידידות רבה,

אסנת רז

 

 

* * *

שר החינוך בערב השקת כרך האיגרות החדש

עם צאתו לאור של הכרך העשירי של איגרות ז'בוטינסקי, הכולל 348 איגרות כולן משנת 1935, יקיים המכון ערב השקה חגיגי, במעמד שר החינוך ח"כ גדעון סער.

הכרך, בעריכת ד"ר משה הלוי, ראה אור בהוצאת מכון ז'בוטינסקי והספרייה הציונית שליד ההסתדרות הציונית העולמית.

בערב החגיגי ישאו דברים:

השר גדעון סער,

פרופ' אריה נאור – יו"ר הוועדה האקדמית של המכון,

פרופ' יעקב שביט מאוניברסיטת תל-אביב,

ד"ר משה הלוי,

עמוס יובל – מנכ"ל מוסד ביאליק,

וינחה – יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

הערב יתקיים ביום רביעי, ב' בתמוז תשס"ט, 24.6.09, בשעה 19.00 במוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הכניסה חופשית.

הכרך החדש של האיגרות יימכר בערב זה במחיר מוזל לרגל שבוע הספר העברי –

 80 ₪ בלבד.

 

 

* * *

שאלת תם

כמה כסף ערבי, מוסלמי, בעיקר סעודי, הנתרם באופן ישיר ובעקיפין (גם על ידי משפחת בן-לאדן המורחבת לאוניברסיטת הארווארד, למשל) – מסתתר מאחורי תמיכת אמריקאים רבים בעניין הפלסטיני ונגד ישראל, ולא רק אמריקאים קנויים אלא גם בריטים ועוד שונאי ישראל מסובסדים מרחבי יבשת אירופה המערבית!

 

 

 

* * *

הספר "אחוזת דג'אני" האמת וכל האמת

אהוד שלום,

הספר "אחוזת דג'אני" שכתב אלון חילו עורר התלהבות בחוגים רבים. אני לא יודעת אם קראת את ספרות התועבה הזו, אבל כעת אני שמחה לצרף את דף ההקדמה של המהדורה השישית, בו אלון חילו מציין שכל הספר הוא בדייה. האם אתה יודע, אהוד, אנשים רבים האמינו שהיתה אחוזה ערבית מדהימה בשטח של מגדלי עזריאלי, שהרסנו אותה, כמובן, כדי להקים את המגדלים. אפילו יצאו סיורי מדריכים בעקבות הספר. ראה מדור סיורים ב"עכבר העיר".

פרט לזה אני המומה מהעובדה שדווקא את סנונית השמאל בדמותו של חיים מרגלית-קלוריסקי הוא הפך לשונא ערבים.

בברכה

ש. ו.

 

ל-ש.  היקרה,

אני הרחתי את הזיוף מיד (הלא כל האזור של מגדלי עזריאלי היה שייך לאיכרים הטמפלרים של שרונה) אבל אין לי כוח וזמן להזים את כל השקרנים.

מכל מקום אם היית שולחת לי רשימה ברוח דברייך אלה, וגם מקלידה את דבריו הרלוונטיים מההקדמה ומשלבת אותם ברשימתך, הייתי למען ההיסטוריה מפרסם זאת כדי לתעד עוד כזבן, הזוכה כמובן לליקוק תחת מטעם הקהילייה הספרותית שלנו שחלקה לוקה באידיוטיזם מוסרי.

שלך,

אהוד

 [חדשות בן עזר 409, 12.1.09]

 

* * *

אחוזת דג'אני

הערת המחבר המצורפת למהדורה השישית:

 

"לקראת המהדורה השישית של אחוזת דג'אני, ברצוני להדגיש כי בניגוד למשתמע מהקדמתו של המביא לבית הדפוס ובניגוד לרושם העלול להיווצר בעיני הקוראים, אחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין.

אמנם, הפרטים הביוגראפיים המרכיבים את דמותו של הגיבור היהודי הם נאמנים במידה רבה לאמת ההיסטורית...

אולם עיצוב אישיותו והתכונות המיוחסות לו באחוזת דג'אני, כמו גם עיצוב דמות אשתו ודמויות גיסיו, יחסיו עם שאר הדמויות, ובכלל זה עצם המפגש שלו עם משפחת דג'אני – הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו.

מעבר לכך, דמותו של צאלח היא פיקטיבית לגמרי, ומכאן שכל מערכת היחסים של קלווריסקי עם ילד פלסטיני רואה עתידות היא בידיונית לחלוטין. הספר כלל לא מתבסס על יומנים של הדמויות השמורים בארכיון הציוני בירושלים, וככל הידוע יומן פרטי של קלווריסקי לא נכתב מעולם.

בניגוד למשתמע מן הספר – קלווריסקי היה הראשון להציע פיצוי כספי לאריסים המנושלים ונכון שהיה בין המקדימים להכיר בקיומה של התנועה הערבית.

קיצורו של דבר אחוזת דג'אני אינה בשום פנים ואופן מסמך היסטורי אלא יצירה ספרותית וככזו אני מבקש מן הקוראים לקוראה."

אלון חילו (הפעם ללא כחל ושרק)

 

* * *

שולה וידריך: הכזבים של אלון חילו

לוּ אלון חילו היה מגדיר זאת כך במהדורה הראשונה, אז היינו נותרים עם עוד סיפור שהרי "מיטב הסיפור כזבו."

אך אלון חילו היטעה את ציבור הקוראים בכך שהצהיר מפורשות שבתהליך כתיבת הרומן נעזר במכתבים ויומנים שנשמרו בארכיון הציוני.

הייתי מסתפקת בזאת. אך תגובות הקוראים למשמע ההצהרה החדשה שוות התייחסות.

רובם המומים וחלקם מאוכזבים שלא כך היה. מעטים חשו בתרמית ולא העזו לשאול ורק אחד טען שחילו עשה עוול לדמותו של קלווריסקי, הלוטש עיניו אל האחוזה, והוא מעוות את אירועי התקופה ואת זכות קיומנו לחיות בארץ הזאת.

ברצוני לציין רק שלושה כזבים עיקריים:

חילו משתמש במונח ילד פלסטיני בספר המתאר את תקופת העלייה הראשונה. מושג שעוד לא נולד אז. לא היה עם פלסטיני ולא מדינה פלסטינית.

הוא מתאר את יופייה של הארץ בשנת 1896 עם מישוריים פוריים ואגמים קטנים המנקדים את החורש... בעוד שעולי רגל ומסיירים השאירו זיכרונות על גבעות חשופות וצמחייה דלה.

ולדעתי, רומן סוער של עסקן ציוני בולט עם אישה ערבייה נשואה ואם לבן מעורר תהייה מה היה עולה בגורלה על ידי בני עמה.

ולסיכום, ציטוט הנבואה של הילד הערבי צאלח שהיא המוטו של הספר – "במלחמה הגדולה יקומו היהודים ויחריבו את האחוזה ולעתיד לבוא יבנו על אדמותיה מגדלים שלושה, גבוהים עד מאוד, ראשיהם בשמיים, מגדל אחד צורתו מרובע, מגדל שני צורתו משולש, מגדל שלישי צורתו עיגול. המגדלים עשויים זכוכיות לכל אורכם."

הספר זכה לשבחים, הביקורת היללה וציינה שהוא שופך אור על שורשי הסכסוך הערבי יהודי!

לידיעתכם –

מרכז עזריאלי הינו פרויקט מסחרי של חנויות, מסעדות ומשרדים שהוקם לאחר תחרות בינלאומית שערכה עיריית תל אביב בראשית שנות ה-90.

המגדל המרובע בן 41 קומות מעל הקרקע, המגדל המשולש 45 קומות והמגדל העגול 58 קומות.

עורך התוכנית: א. יסקי – י. סיון אדריכלים, א. עטייה אדריכל הקונספט, ד. עזריאלי מתכנן קונספט המסחר.

המגדלים הוקמו על שטח מתחם התברואה העירוני ששימש כמגרש חנייה של מכוניות הזבל.

בתחילת המאה היה שטח זה חלק משדות המושבה החקלאית הטמפלרית שׂרונה.

["חדשות בן עזר" 410, 15.1.09]

 

* * *

הסופר החשוב והנביא דוד גרוסמן החי בעולמו ההזוי ממשיך לרמות את הציבור הישראלי ולהטיל עלינו את עיקר האשמה בכך שאין שלום עם הערבים!

"שוב יכול רוב הציבור בישראל להתכרבל סביב מה שנדמה בעיניו כהצעה נועזת ונדיבה [של נתניהו], ולמעשה היא, כרגיל, פשרה בין החרדות והרפיון והצדקנות של המרכז הקצת-ימני והמרכז המעט-שמאלני. אבל מה רב המרחק בין אלה לבין תביעותיה הקשות של המציאות; ובינם לבין הצרכים הלגיטימיים והתביעות הצודקות של הפלסטינים, שמקובלים כיום על מרבית העולם, כולל ארצות הברית."

["הארץ", 17.6.09]

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

 

תולדות חתולה אחת

 

א. קיקי כותבת זכרונות

"שכבנו בארגז, אמא ושלושת אחיי ואחיותיי, לי נשאר הדד הרזה, והיה בו מעט חלב – אחיי היו חזקים ממני ודחפוני מן הדדים המלאים – השאירו את הרזה, הדל, טיפות מיספר ליום – לא הצטערתי, דחפתי אותם, השתוללתי עימם, והיה שמח וחם – אמא לקקה דווקא אותי, הרזה הצנומה – בעלת העיניים הענקיות שבתוך הפנים הרזים –

"לפתע, יום אחד, הייתי בת חודש וחצי, הופיעה 'בלולה' (מדוע לא אקרא לה 'בלולה'? היא קראה לי 'קיקי') – בלולה הרכינה את עצמה על הארגז, והסתכלה במשפחה שלנו; מיד קמה בהלה, כולם קפצו מן הארגז וברחו – אני נשארתי, הסתכלתי בפניה של בלולה, היה לה אף רחב ועיניה היו ירוקות, כאלה של אמא שלי – פתאום אהבתי אותה, היא שמה ידה עליי וזרם חם עבר אלי, כמו מלשונה של אמא, אבל פתאום רציתי להתגרות בה, קפצתי גם אני מן הארגז, רצתי והסתתרתי מתחת לספה – בלולה זחלה מתחת לספה, הושיטה אצבעותיה הרכות אלי, ואני נתתי לה לתפוש אותי – פשוט היה טוב להיתפש באצבעותיה.

"היה חורף. גשם ירד בחוץ. ובלולה הכניסה אותי מיד תחת מעילה. היה שם חם וריח נפלא בא לאפי, ריח בלולה, התכרבלתי והתחלתי לטרטר באפי מרוב נחת ושביעות-רצון –

"כשעמדה בלולה מלכת, פתחה את מעילה – והורידה אותי ארצה. נמצאנו במקום קטן חמים, מלא שטיחים, כרים – וגם הקירות היו מלאים מיני דברים יפים שאהבתי מיד, זה היה משעשע מאוד."

 

 

ב. קיקי ונקיונה

קיקי גדלה ומלאו לה שלושה חודשים. היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הנקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –

ואל תצחקו, מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט-נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.

מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הנקיון והסדר –

היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.

 

 

ג. קיקי והכלבים

סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי-הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת-כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח -

פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון-נפש.

חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.

 

 

ד. חתול שהיו לו עיני-אדם

לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.

כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין-ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –

לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא-גזעי – ורק [הפנים היו מראים את נפשה] שהיתה נפש ומוח חושב.

בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –

היו בין באי-ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאשה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.

לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.

והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח-תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי-קונדס על מנת למשוך תשומת-לב אליה, ממש כילד בן-אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה-הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן-גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.

בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים-שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: "לא לעלות על השולחן", "לא לנגוע בדגים", "לא לנגוע בבשר" – וזה נחקק כבאותיות-אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –

ריעותיי היו צועקות: "אוי החתול נכנס הוא ילקק לך" – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.

 

 

ה. ויום אחד קרה אסון

ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל-כך בעלי-חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – "קיקי!" – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.

היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –

החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – "קיקי לבלוע!" אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.

כל אותו יום שכבה ללא-ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.

בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.

יומיים שכבה ללא-ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני-האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל-כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.

ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –

 

 

ו. אהבתה אלי הלכה וגדלה

אהבתה אלי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת-אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – "קיקי הביתה!" – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.

אל חברה-שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי-הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אלי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי-הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –

 

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1960-1964 לערך. פורסם לראשונה: מאזניים, דצמבר 1993, כסלו תשנ"ד, ללא הקטע האחרון בהערותיי המתחיל במילים "כאשר היתה אסתר נוסעת."

במכתב של אסתר ראב לראובן שהם, מיום 4.9.74, היא כותבת: "נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב-יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת ותרגומים לצרפתית ומצרפתית – התחלה של ספר על 'חיי חתולה', וגם הרבה דברים שהדפסתי..."

ב"התחלה של ספר על 'חיי חתולה'" כוונתה כניראה לדפים אלה: 3 דפים תחת הכותרת "קיקי כותבת זכרונות", אשר לפי צורתם נכתבו כניראה בראשית שנות ה-60; ועוד 5 דפים תחת הכותרת "תולדות חתולה אחת", כאשר על גב עמ' ג' ישנה טיוטה של מכתב, כניראה לשר החינוך יגאל אלון, על מות ש"י עגנון (ב-17.270) וזה קובע את זמן הכתיבה לפברואר 1970. איני יודע אם המשך הסיפור אבד, או שלא נכתב מלכתחילה.

 

אסתר ראב אהבה מאוד חתולים, והחזיקה בדרך-כלל חתולה בביתה, תמיד רק אחת, ולכולן קראה בשם קיקי, והיתה לה שפה מיוחדת לדבר איתה, וזו שישעשה אותה בבדידותה. לנו זכורה היטב קיקי שליוותה  אותה בשנים 1960-1964, כאשר אסתר שבה לגור בפתח-תקווה ברחוב אלתר מיהוד, לא רחוק מבית-הוריי. קרוב לוודאי שזוהי החתולה המתוארת כאן, שהיתה מלווה את אסתר מדי בואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה.

יום אחד סיפרה לי אסתר: "קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין."

"החתולים בחוץ בטח מאוד הודו לך, דודה אסתר," אמרתי.

"מדוע?"

"מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!"

אסתר מאוד כעסה על דבריי אלה.

 

כאשר היתה אסתר נוסעת, נהגה החתולה לבוא לבית-הוריי. אם איני טועה לקחה אסתר עימה את החתולה לכפר-יחזקאל, לאחר שעזבה את פתח-תקוה בקיץ 1964. במכתב (גנזים א-7267) לרבקה גובר, שנשלח כניראה מכפר-יחזקאל בחורף 1964, מתייחסת אסתר לאותה חתולה:

בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי-אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי.

 

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

 

המשך יבוא

  

 

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים הנידחים

בשבוע הספר העברי 2009

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם",

 אסטרולוג, 2001).

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי",

 אסטרולוג, 2001).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי

 נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת

 הסופרים, 1992).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997

 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית.

 מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, 1955-1955, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

 

הערה: ייתכן שאחדים מהספרים הנידחים שיצאו לאור בהוצאת אסטרולוג ניתן עדיין להשיג בהוצאה שרכשה ממנה את המלאי – והיא הוצאת משכל של "ידיעות אחרונות", טל. 03-7683333. ואילו כל אלה ברשימה שאזלו כליל, גם במשכל, שוויים כיום מאות שקלים העותק כי לעולם לא יידפסו מחדש וכנראה גם לא תצא לאור מהדורת כל כתבי אהוד בן עזר אף על פי שהוא עומד מאחורי כל מילה שכתב בספריו.

 

ועל אלה יש להוסיף:

1. "אסתר ראב / כל השירים" (המהדיר: אהוד בן עזר. זמורה, ביתן 1988, מהדורה שנייה מורחבת, 1994, 2001 ואילך).

2. "אסתר ראב / כל הפרוזה" (המהדיר: אהוד בן עזר. אסטרולוג 2001).

 

 

* * *

טקס חנוכת פסל המחרשה בכיכר המייסדים

מר יצחק אוחיון

ראש העיר פתח-תקווה

ליצחק אוחיון היקר שלום רב,

ברצוני להודות לך בשם משפחת ראב בן עזר ובייחוד בשם שלושת נכדיו של חורש התלם הראשון יהודה ראב בן עזר – והם בן-דודי עמנואל בן עזר, אחותי לאה שורצמן בן עזר ואני, על הצבת פסל המחרשה בכיכר המייסדים, לציון החריש הראשון באדמת פתח תקווה שנערך בתאריך ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, דצמבר 1878.

טקס חנוכת הפסל במוצאי-שבת, 13.6, היה מכובד מאוד והשתלב בפתיחת שבוע הספר בכיכר והיה סיום הולם לחגיגות 130 השנה לייסודה של פתח-תקווה. רק הצטערנו על שנבצר ממך לקחת חלק בו. בקהל היו עוד מבני משפחות המייסדים ובהם מצאצאיהם של יהושע שטמפפר (בן-דודתו של יהודה) ומשה-שמואל בן עזר ראב (אחיו הצעיר של יהודה), וכולנו עמדנו ברחבה למטה והתבוננו נרגשים בטקס הסרת הסרט החגיגי מהפסל החדש.

אנא העבר את תודתנו הכנה לכל המעורבים בהכנת הפסל, שלא חסכו מזמנם וממרצם ודאגו להציבו בצורה ראויה בכיכר המייסדים.

הבה נקווה שציון היסטורי זה יבטא מעכשיו באופן מדוייק את ראשיתה של פתח-תקווה כפי שהיתה במציאות ולא רק בשירים ובאגדות.

                                                                בברכת ידידות,

העתקים: שלום קוטלר / מוניקה כהן / דרורית גור-אריה / נילי חי

 

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,141 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-109 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-מאי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל