גיליון מס' 455

תל אביב, יום שני, ל' בסיוון תשס"ט, 22 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת מחקרו באנגלית של ד"ר גדעון הדס מעין-גדי על פריץ פראנק מווילהלמה שגידל ירקות בעין-גדי בשנות ה-30 ובעקבותיו נרקמה דמותו של יוהנס שמידט ב"אנשי סדום"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. קדושת הריבונות. 2. הזדמנות למהפכת נגד.

ד"ר גיא בכור: ספינת השוטים: מדוע המצב באיראן השתנה, ולא ישוב עוד לקדמותו?

כביש מס' 1 יוחזר למדינת פלסטין!

משה גרנות: עינוי! – על "מחזיר החלומות" של ניר ברעם.

יוסי גמזו: הַיֶּלֶד שֶבִּפְנִים.

פרופ' אליעזר שביד על ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".

עמוס שיפמן: האם הסמל ההיסטורי של פתח תקווה בסכנה?

אמנון שמוש: כשקיבוץ היה קיבוץ, במלאות מאה לתנועה הקיבוצית.

יעקב פדהצור: "לנו אסור להגיד שירדן היא פלסטין"?

תאריכי הופעות קרובות של שלמה בר והברירה הטבעית ובהן כנראה גם ביצוע השיר "וככה אנשקך" של אהוד בן עזר.

יוסף אורן: על החשק ועל הסקרנות.

יומנה של ברכה סלומון-שטרייט מפתח תקווה, בשנים 1912-1913.

התלם הראשון שחרש יהודה ראב בן עזר בפתח תקווה – צילומי הפסל בטקס חנוכתו. נכדיו של יהודה היו סטאטיסטים עלומי-שם באותו מעמד.

משה כהן: נוכח המאורעות המתרחשים לנגד עינינו באיראן.

עוז אלמוג: עידן הסוציומטים.

קטע הפתיחה ל"אנשי סדום" שבו מוזכר הגרמני פריץ פראנק.

* * *

אורי הייטנר

1. קדושת הריבונות

לפני חודשים אחדים, לאחר ניצחונו של אובמה בבחירות בארה"ב, יצר עימי קשר איש רוח מוביל בישראל, אותו אני מוקיר ומכבד מאוד, ובפיו רעיון – לקדם הצעת חוק התובעת רוב של 80 ח"כים, כתנאי לנסיגה משטח שממערב לגבול הבינלאומי. ההיגיון שבדבריו דומה למסר של נחשון בן דוד במאמרו "זה כן עניין של קדושה".

לטענתו, הגיון התביעה הסורית על הגולן וההיגיון העומד מאחורי נכונות בתוכנו לקבל אותה, הוא טענת אי הלגיטימיות של השתלטות בכוח על שטח שאינו מוכר כחלק מן המדינה על פי הגבולות הבינלאומיים. על פי אותו היגיון, אין כל זכות לסורים לדרוש נסיגה משטחים שעליהם הם השתלטו בכוח אחרי 1949 ושע"פ הגבולות הבינלאומיים הם היו חלק משטח פלשתינה-א"י.

על כך, הוא טען, ניתן לבסס קונסנזוס לאומי רחב ולחוקק חוק כזה. כיוון שהסיכוי שהסורים יוותרו על תביעתם לנסיגה לקווי 4.6.67 ויסכימו לנסיגה לגבול הבינלאומי אפסי, חוק כזה עשוי להיות קרש ההצלה של הגולן. ללא חוק כזה, הוא חושש, ממשלה ישראלית תתקשה לעמוד בלחץ ועלולה לסגת מהגולן.

השבתי לו, שאיני יכול להתנגד לחוק שעשוי למנוע נסיגה מהגולן, חלילה. אולם איני יכול בשום אופן לתמוך בחוק המבחין בין הגולן לבין שטח ריבוני כלשהו במדינת ישראל. לפני 28 שנים, הריבון במדינת ישראל – הכנסת, החילה את ריבונות ישראל על הגולן. מרגע זה, אין כל הבדל בין הגולן לתל-אביב, לחיפה ולירושלים. גם בית המשפט העליון קבע זאת מפורשות. יצירת הבחנה בין השטח הריבוני שממזרח לגבול הבינלאומי לבין השטח הריבוני שממערב לו, מכרסם בריבונות ושובר עיקרון יסוד מקודש בכל מדינה ריבונית.

אך לא רק בשם העיקרון לא הסכמתי לתת יד לרעיון, אלא גם מסיבות פרגמאטיות, טקטיות. אם לדמות את הניסיון לעקור אותנו מן הגולן למתקפה של אוייב על מרחב גיאוגרפי – כשיש מספר קווי הגנה על המרחב הזה, ננסה לבלום את המתקפה בקו הראשון. בשום אופן לא נוותר על כל קווי ההגנה, ומראש נעמוד על הקו האחרון. שהרי אם הקו הזה ייפול – המערכה אבודה.

העיקרון של הגבול הבינלאומי עלול, בסיטואציה מסויימת, להיות הקו האחרון לבלימת אוייב הנסיגה, אך יש הרבה מאוד קווים לפניו, ואין כל סיבה להתבצר בו. ובניגוד לדבריו של נחשון, דווקא הקו הזה הוא השברירי מכולם. מי שמוכן לסגת מכל הגולן, לוותר על הריבונות, להחריב את מפעל התיישבות, לגרש את כל התושבים, לוותר על הנכס הביטחוני וכו', והכול בשם השלום, יהיה לו קשה מאוד להחמיץ את "השלום" בגלל התעקשות על כמה מטרים. עובדה, מי שעלו על המדרון החלקלק הזה, לא עצרו בגבול הבינלאומי – לא רבין, לא פרס, לא ברק ולפחות לפי חלק מן הגירסאות, גם לא נתניהו. ברק ויתר על חמת גדר ועל שטחים נוספים ממערב לגבול הבינלאומי. הגדיר זאת היטב אביב דרוקר בספרו "חרקירי", כנכונות של ברק לסגת מ-110% מן הגולן. הוא התעקש רק על שמירה על חוף הכינרת. לטענתו, מתוך עיקרון. להערכתי, בעיקר בזכות הסקרים, מהם הבין שהוא עומד לנחול תבוסה במשאל העם. כדי למנוע את התבוסה, הוא התעקש שלא לסגת מחוף הכינרת, בידיעה שאסד ידחה את ההצעה.

לכאורה, עובדה זו מאוששת את התיאוריה של נחשון – די בכך שנתעקש על הגבול הבינלאומי, וכמו בזמן ברק אפילו על פחות מכך, והסורים כבר יעשו לנו את העבודה. אני מציע שלא נבסס את קיומנו על קשיות לב אסד או מי מיורשיו.

נחשון מבסס את התיאוריה של התבססות על הגבול הבינלאומי על תקדימי הסכמי השלום עם מצרים וירדן. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של תקדים משפטי, אך תקדים אינו חזות הכל. החיים הם דינאמיים, המציאות משתנה, וכפי שנוצר תקדים אחד, ניתן ליצור תקדים אחר. אם, למשל, רק בעוד 100 שנה תהיה אפשרות להסכם שלום עם הסורים – האם גם אז, כאשר היישובים יהיו בני 150 שנה, ניתן יהיה להתבסס על אותו תקדים? הרי זה אבסורד! לכן, עלינו לפעול לכך שהסכם שלום עם סוריה יצור תקדים חדש – התבססות על הגבול הנוכחי.

המציאות בין ישראל לבין סוריה שונה מהמציאות בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. ראשית, הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל. ישראל לא נסוגה מעולם משטח ריבוני. לכן, התקדים אינו תקף. שנית, בהסכם השלום עם ירדן ישראל לא עקרה אף ישוב, ולכן התקדים אינו דומה. שלישית, בהסכם השלום עם מצרים, ישראל אמנם עקרה יישובים, אך הוותיק שבהם היה בעת חתימת ההסכם יישוב צעיר בן 8 (מושב שדות עלה על הקרקע ב-1971 וההסכם נחתם ב-1979). אין כל דמיון בין מצב זה למצב ההתיישבות בגולן היום, ולכן גם התקדים הזה קלוש.

הטענה שהעולם אינו מכיר בטענה לשטח שאינו על בסיס הגבול הבינלאומי, גם היא אינה נכונה. עובדה – הסורים לאורך שנים אינם מוכנים להכיר בגבול הבינלאומי, והעולם מקבל זאת. מדוע? כיוון שהסורים נחושים ואינם מוכנים לרמוז על נכונות כלשהי להתפשר, כשמולם ניצבת עמדה ישראלית רופסת וכנועה. לכן, במקום להרגיל את עצמנו לרעיון ש"בסוף לא תהיה ברירה", עלינו להיות עקשנים לא פחות מהסורים, ולעמוד על צדקתנו ועל ריבונותנו.

לסיום, אתייחס לעוד טענה של נחשון, שחזר על טעות היסטורית רווחת – הטענה הגורפת כאילו אחרי מלחמת ששת הימים ישראל התייחסה לכל השטחים, כולל הגולן, כאל "קלף למיקוח". אין זה נכון. ממשלות ישראל התייחסו לחלק משטחי יהודה ושומרון, המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כאל קלף למיקוח ולכן הם לא יישבו אותם. התיישבות יוצרת מציאות של קבע, ולכן אף ממשלה לא יישבה שטחים שראתה בהם קלף למיקוח. לעומת זאת, אותן ממשלות יישבו שטחים שלא ראו בהם קלף מיקוח, אלא חלק בלתי נפרד מהמפה העתידית של ישראל – הגולן, בקעת הירדן, גוש עציון.

ומכל מקום, אחרי 42 שנות התיישבות ו-28 שנות ריבונות, ודאי שאי אפשר עוד להתייחס לגולן כאל קלף מיקוח. אף מדינה נורמלית אינה מוכנה לוותר על ריבונותה. תורכיה התעקשה במשך 80 שנים על ריבונותה על אלכסנדרטה, עד שהסורים התייאשו וויתרו על תביעתם לקבל שטח זה. הגיע העת שגם מדינת ישראל תנהג כמו כל מדינה נורמאלית, ותתייחס בקדושה לריבונותה.

2. הזדמנות למהפכת נגד

ברק אובמה, אהוד ברק וראש המוסד מאיר דגן הם שלושה מבין שורה של אישים ומומחים בישראל ובמערב, ששפכו מים קרים על ההתלהבות מההתקוממות העממית באיראן. אין הבדל משמעותי, הם הסבירו, בין אחמדיניג'אד למוסאווי – אלה ואלה אסלמיסטים קיצוניים, אנטי מערביים, אנטי ישראלים, המחוייבים לפרוייקט הגרעין האיראני ושותפים להחלטה עליו.

אין ספק שעובדה זו נכונה. אחמדיניג'אד ומוסאווי מחוייבים למשטר האייתולות האיראני, הם בשר מבשרו, מראשיו ומנהיגיו. מיר חוסיין מוסאווי אינו דמוקרט וליברל פרו מערבי, אין לו כרטיס חבר בהסתדרות הציונית ואף בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל ספק רק אם נמצא את שמו.

אם המתרחש באיראן הוא רק התמודדות אישית בין השנים, אכן, אין לכך משמעות רבה. האיש הקובע באיראן, שעל פיו יישק דבר, אינו הנשיא, אלא המנהיג הרוחני, האייתולה סייד עלי חוסייני חמינאי. החלפת הנשיא, תחת מנהיגותו של חמינאי, מזכירה את הבדיחה הישנה על המחלקה בצבא האדום שסוף סוף קיבלה אישור להחליף תחתונים: "איוואן יחליף עם ולדימיר, בוריס יחליף עם סרגיי." אדרבא, אם המדובר הוא רק בחילופין בין השניים, ספק אם כהונתו של בעל תדמית קצת יותר מתונה עדיפה על זו של הקיצוני יותר, כיוון שהיא עלולה להרדים את המערב.

אולם התייחסות אל המתרחש באיראן רק כאל מאבק בין שני המועמדים לנשיאות, או אפילו רק כמחאה על זיוף הבחירות, מחטיאה את העיקר, כיוון שהיא מתייחסת אך ורק לגלוי לעין, ואינה רואה את הפוטנציאל הסמוי שיש במאורעות.

נכון, הצבע הירוק של תומכי מוסאווי אינו מסמל את איכות הסביבה, אך תהיה זו טעות גדולה לראות במיליוני האיראנים המציפים את רחובות איראן, מתריסים כלפי משמרות המהפכה וכוחות הביטחון ומוכנים לסכן לא רק את חירותם אלא גם את חייהם– מיליוני מוסאווים קטנים.

בראיון עם אחד המפגינים, ששודר באחד מערוצי הטלוויזיה הישראליים בשבוע שעבר, כמובן בעילום שם ובמחתרת, הוא אמר שאין לאיראנים שום בעייה עם ישראל והביע רצון ליחסים עימה. המפגין הזה אינו חסיד שוטה של מוסאווי. המחאה נגד אחמידיניג'אד, ולמעשה נגד שלטון האייתולות, מתנקזת לביטוי תמיכה במועמד הנגדי בבחירות לנשיאות, אך המוני המפגינים אינן מיקשה אחת. המשותף לכל הוא ההתנגדות למצב הקיים והרצון בשינוי. מן הסתם, כמו במהפכות רבות אחרות, בין החולמים על שינוי הבדלים רבים, שיבואו לידי ביטוי ביום שאחרי המהפכה.

אין ספק שרבים מאוד מבין המפגינים, אולי רובם, אכן מפגינים למען איראן חופשית ודמוקרטית ונושאים בשורה של מהפכת נגד באיראן, 30 שנה לאחר מהפכת חומייני.

הכתף הקרה שארה"ב מפנה כלפי המתקוממים היא טעות חמורה. ארה"ב מחמיצה את ההזדמנות הגדולה, שאם לא תתממש עתה היא עלולה להידחות עוד שנים רבות – ההזדמנות למהפכת נגד. מן הראוי שהעולם החופשי כולו יתייצב לצד מתנגדי המשטר, יעודד אותם, יחזק אותם, יגנה את המשטר ויפעל נגדו. הפאסיביות של אובמה ומימשלו במשבר הזה מדאיגים מאוד ומעוררים חששות כבדים אודות שיקול דעתו של מנהיג העולם החופשי, קוצר ראותו ויכולתו לזהות הזדמנויות ולמנף אותם כדי לעצב עולם טוב יותר. 

איך יסתיים המשבר באיראן? הוא עלול להסתיים בדיכוי אלים נוסח טיאננמן. הוא עלול להסתיים בגוויעה איטית ובקול דממה דקה. הוא עלול להסתיים בפשרה, שתותיר את המשטר על תלו ותאפשר בחירות חדשות, שילוב מוסאווי בשלטון או אפילו הקרבת אחמדיניג'אד כדי להבטיח את המשך שלטון האייתולות.

אולם המשבר הזה עשוי להסתיים גם במהפכת נגד, שתחזיר את איראן למשפחת האומות ותסיר את האיום הגרעיני מעל ישראל והמערב. גם אם הסיכוי לכך אינו גדול, די בכך שהוא קיים כדי שהעולם החופשי יתייצב לצד המתקוממים, ולא יחמיץ את ההזדמנות.

* * *

ד"ר גיא בכור

ספינת השוטים: מדוע המצב באיראן השתנה,

ולא ישוב עוד לקדמותו?

מדוע מה שהיה באיראן עד לפני שבוע, לא יהיה עוד לעולם? שוטי ספינת השוטים, לאן עוד נשאר לך לשוט? הכפייה, הבוז לכל מי שאינו חבר במשטר הזה, השחצנות, תחושת הכוח האינסופית, האסיפות הראוותניות תחת הכותרת "העולם ללא ציונות", הקריקטורות נגד השואה, כל אלה הביאו להיבריס אדיר, לתחושת אדוני העולם, ואז הבנתי: אין הבדל בין סוף ימי השאה לבין דמדומי השלטון האסלאמי באיראן שהחליף אותו. שוטי ספינת השוטים, המים העמוקים מחכים.

יש משהו מהפנט, מושך, בציורו של הירונימוס בוש בן המאה ה-15 "ספינת השוטים". פעם הייתי בוחן אותו בזכוכית מגדלת (הציור עצמו קטן מאוד), כדי לאתר את הסודות המוצפנים בו. "ספינת השוטים" תלוי בלובר בפאריז, ובו שלל רמזים מוצפנים, המעידים על גרגרנות, תאווה, היבריס, התרסה כלפי שמים, וחוסר התייחסות מוחלטת למציאות, אפילו בוז למציאות. מבחינת השטים בספינה, רק הם קיימים, הם ותאוותיהם. למטה, בנהר העמוק, ממתינות כבר הצרות העירומות, רגע לפני שהן מכות בספינה, להטביע אותה. ברור שהשוהים בספינה, כולם מוזרים על גבול השיגעון, עוד לא מבינים מה מחכה להם, ולגחמות שלהם. הם עוד ידעו.

המשטר באיראן משול היום בעיני לספינת השוטים, כאשר הצרות שלו, אבוי, כבר הולכות ומתגלות לפניו. מדוע אני סבור כך?

הנשיא אחמדינג'אד, ראש המערכת המימשלית, דיבר יותר מדי.

כאשר אנחנו עוקצים מישהו, ההנאה שלנו היא רגעית, ואחר כך נשלם את המחיר, אולי אפילו אחרי שנים. ואחמדינג'אד דיבר יותר מדי: נגד השואה, ישראל תיעלם, נגד הרפורמיסטים, נגד ארצות הברית, נגד בוש, נגד אירופה, נגד העבר הפרסי של איראן, נגד הערבים, נגד ההומוסקסואלים, נגד הכלכלה, נגד הקומוניזם, נגד הסינים, ונגד מי לא. כולם טיפשים, כולם לא מבינים, כולם רשעים, רק הוא האור הגנוז, האור של העולם.

כל עוד המהפכה באיראן שמרה על שתיקה רועמת, למשל אצל ח'ומייני, היתה יראת כבוד הנובעת מפחד כלפיה. היום, אחמדינג'אד חשף את כל מגרעותיה וחולשותיה של המהפכה, שפטפטה את עצמה לדעת. היא איבדה את פחד ההמונים והעולם כלפיה. היא מופיעה כדמות של איש קטן, טיפש, שלא מסוגל לבלום את פיו בכל הזדמנות. זה שהאמין שאחרי נאומו באו"ם הילה של אור החלה להופיע סביב ראשו (כך אמר למקורביו, וכך הם אכן הודו בפניו שכך הדבר, מה אתם יודעים).

זה הכלל: ככל שאומרים יותר, מסתכנים בפליטות פה, בהרגזת אחרים, במישגים. מלך השוטים של איראן סיבך את המשטר שלה ואותה, אולי לתמיד. עכשיו הגיע מועד התשלום.

שוטי, ספינת השוטים, הצרות כבר בדרך.

השאה של איראן נפל בגלל שהמשטרה החשאית שלו, הסאוואק, הרגה מאות מפגינים. כל מפגין הרוג, עודד את המהומות וההפגנות של יום המחרת. ח'מנאי ואחמדינג'אד שכחו, ונתנו הוראה להרוג עד כה 32 מפגינים ליברלים. הדרך בה עלתה המהפכה האסלאמית למעלה, בטיפוס על גבי ההרוגים בהפגנות, תהיה גם הדרך בה תחליק למטה. מה שעלה עלול גם ליפול באותה דרך.

מדוע את צוחקת, קליאו אלת ההיסטוריה? כי זלזלנו בכוחך? אני לא זלזלתי מעולם, אני מכבד אותך.

אה, כי הם זילזלו...

שוטי, ספינת השוטים, הצרות כבר בדרך.

המהפכה באיראן תפסה שטח ומדינה, אך התעלמה לגמרי מן הטכנולוגיה של עידן האינפורמציה. היא עלתה בזכות הטלוויזיה ששלטה בעולם בסוף שנות השבעים, אך היא לחלוטין לא הכירה באינטרנט, לכל היותר צינזרה אותו, את גוגל, את פייסבוק, את המיסרונים בסלולארי. אך הטכנולוגיה החדשה מפילה אותה. אתרי האינטרנט של המוני חברי האופוזיציה, הבלוגים, פייסבוק, יוטיוב, פליקר, טוויטר. אין כמו מאות אלפי הצעירים האיראנים המחוברים שעה שעה לרשת, זהו אחד העמים היותר מחוברים, עם עשרות אלפי בלוגרים. המהפכה היתה בטוחה שמדובר בתופעות וירטואליות, שאין להן קיום במציאות, ולכן טוב אולי שהקיטור יוצא ברשת. המהפכה האסלאמית טעתה, והאתרים האלה מכוונים עכשיו את המיליונים, מגייסים, מכוונים ואוספים מימון, אתרים, שלא יתנו עוד למה שהיה להמשיך.

לכן אני מתפלא איך ראש המוסד בישראל אינו מבין שהכול כבר השתנה באיראן, ולא ישוב עוד לקדמותו: האם גם הוא כמו יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שהודה שאינו יודע לשלוח אימייל, האם גם הוא אינו מבין שהטכנולוגיה העלתה את המהפכה האסלאמית הזו, וטכנולוגיה חדשה עשויה גם להפיל אותה?

שוטי, שוטי, ספינתי, המים עמוקים, והצרות כבר בדרך.

איך העז המשטר באיראן לפני שבוע לבטל בבוז, במחי יד, בהתרסה יהירה, את תוצאות הבחירות האמיתיות לנשיאות? איך הוא העז? זהו ההיבריס, חטא היהירות. מאז נפילת סדאם חוסין, שאיזן וניטרל את איראן, יש בטהראן תחושה שהם שליטי העולם. הם כבר סילקו את בוש, משתלטים על עיראק, על לבנון, על הפלסטינים, ובעתיד גם על סעודיה. הם העתיד, והם שליחיו בהווה. תחושת האדנות במיפרץ, בעולם, שכרון הכוח, נתנה להם להבין: אנחנו אדוני העולם, לנו מותר הכול.

שוטי, ספינת השוטים, הצרות כבר בדרך. עוד נראה מי אדון העולם.

אחמדינג'אד, מודע לתרמית הגדולה, מיהר להכריז שניצחונו הוא "ניצחון אלוהי", ומיד אנחנו נזכרנו ב"ניצחון אלוהי" נוסף, קרוב יותר אלינו. עכשיו אנחנו מחסירים פעימת לב. איך האמנו לטענות הרהב הכוזבות של נסראללה? איך הציבור בישראל היה כל כך טיפש ליפול בפח השקר? (לפחות דבר אחד טוב קרה לאחר שקרי חיזבאללה: נוסד JGplanet, קודם כל כדי לפתוח לישראלים את העיניים.

אז מה אנחנו מבינים מזה? שהמהפכה האסלאמית היא כולה תרמית? דבקות באלוהים רק כדי לתפוס את השלטון? כדי להשתלט על ההמונים? הרי אם הבחירות הן מאלוהים, והבחירות הן תרמית, מה זה אומר על מהפכת ח'ומייני כולה?

אבוי, אתם מבינים. מן הסיבה הזו צייר הירונימוס בוש נזיר ונזירה יושבים ביחד, בתאוות הבשר, ובלי שום קשר לדת האמיתית ולרוחניות שלה. הם מרכז ספינת השוטים.

לא נורא, שוטי ספינת השוטים, הצרות כבר באופק.

התקשורת האיראנית הרשמית כמעט שלא מזכירה את הפגנות המיליונים בטהראן ובערים הראשיות. במדינות דיקטטוריות, מה שלא מופיע בתקשורת של המדינה, בעצם לא היה כלל. אז ההפגנות לא היו? אם כן, מי הוא המציאות ומי ההזייה? ההפגנות שלא היו או התקשורת האיראנית, שמגיעה מתחום המדע הבדיוני? ואנחנו האמנו לתמונות הטילים, הצנטריפוגות, ביקורי אחמדינג'אד השד יודע איפה, ושאר השקרים. הרי לימדתי אתכם כבר באחד המאמרים הקודמים: אין להאמין למילה אחת שמגיעה מאיראן. זו מדינת הפוטושופ.

נו, אז מה? הספינה ממשיכה לשוט.

את החתירה להתגרענות אי אפשר עוד לעצור, זו עובדה, הכריז אחמדינג'אד ביהירותו הקבועה, תוך הפגנת ביטחון עצמי מוחלט, שכמובן מעיד על פחד גדול. כבר נכתב באתר הזה כי נושא הפצצה הוא כמו ייסורי סיזיפוס, ככל שידחוף חזק יותר, כך יתרחק יותר מן ההגעה לשאיפה שלו, שכן האבן תיפול, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. היום כבר ברור למשטר: הציבור באיראן לא יקבל בשום אופן בידוד מוחלט, כפי שנכפה על צפון קוריאה. עובדה: בשביל הרבה פחות מכך יצאו מיליונים להפגנות הרחוב.

אם כן, כשאני חושב על זה, לסנקציות אמיתיות בכל זאת יש סיכוי, קודם כל בהנעת המיליונים הדורשים לשים קץ לבידוד הזה. מעניין: במדינות ערב, אם יש סנקציות ובידוד, מאשימים ההמונים את המערב. באיראן, לא מתביישים להאשים את המשטר שלהם כאחראי לקטסטרופה. אין מפחדים מביקורת עצמית, וזה כמובן טוב מאוד.

שוטי שוטי, ספינת השוטים, הצרות שלך כבר אופפות אותך.

הכפייה, הבוז לכל מי שאינו חבר במשטר הזה, השחצנות, תחושת הכוח האינסופית, האסיפות הראוותניות תחת הכותרת "העולם ללא ציונות", הקריקטורות נגד השואה, כל אלה הביאו להיבריס אדיר, לתחושת אדוני העולם, ואז הבנתי: אין הבדל בין סוף ימי השאה לבין דמדומי השלטון האסלאמי באיראן שהחליף אותו. אז ישבו השאה ומקורביו באי קיש, והתענגו על מנעמי העולם, היישר מחנות פושון בפאריז, והיום יושבים בכירי המשטר, בעיקר משמרות המהפכה, ומתענגים על מנעמי העולם, היישר מפאריז וברלין.

השאה הבריח מליארדי דולרים של הנפט החוצה, הם מבריחים את המליארדים של הנפט החוצה. השאה התעלם לגמרי מהציבור שלו, וראה בו פרה חולבת, וכך מתנהגים גם הם, עד כדי גזילת עצם קולו של העם, הפתקים שלו בקלפיות. השאה היה אפוף תחושת כוח, עם צבא אדיר (השישי בעולם!) – וגם כיום אומרים הגנראלים של הצבא: מהפכה לא תקרה, אנחנו חזקים מידי. כך הרי טענו הגנראלים גם בפני השאה.

הציבור באיראן רואה, וסולד. חרק שיניים, עד שיצא לרחוב, אז והיום.

כל כך מוקסמים מעוצמתם המדומיינת, עד שבהבל פה ובנענוע ציפורן הם קובעים: ישראל תיעלם, חיזבאללה ינצח, חמאס ישתלט, ארצות הברית תתרסק, אירופה שוקעת, הכלכלה האסלאמית מנצחת את הקפיטליזם, אנחנו ואנחנו. אחמדינג'אד ראוי להיות במעמד אחד עם נשיא ארצות הברית, מהפכה לנצח. רהב, שחצנות ושיכרון חושים, עד שהילה של אור אופפת כבר את ראש המשטר כמו מלאך מן השמיים, מה אתם יודעים.

שימו לב לבעל הסכין בראש הספינה: הוא מתריס לעבר השמיים, לעבר אדון העולם. בכך הוא קובע: אני אדון העולם.

ועל אדנות הלב הזו, השחצנות כלפי ההיסטוריה וכלפי העולם – על כל אלה – משלמים.

שוטי שוטי, ספינת השוטים, הצרות שלך כבר הגיעו. לאן עוד תשוטי מכאן?

19.6.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

כביש מס' 1 יוחזר למדינת פלסטין!

במסגרת החזרה לגבולות 67' והורדת ההתנחלויות, כתביעתו של הנשיא אובמה (שטרם שבר את מרפקו ורק מחץ זבוב ושכח את איראן) – חלקו המרכזי של כביש מיספר 1 המקשר בין ירושלים לתל-אביב (בקטע הִתנחלות לטרון והתנחלות עמק איילון) – יוחזר למדינת פלסטין, וכל הנוסע בו, ובקו החדש של הרכבת המהירה – יצטרך לאשרה פלסטינית כדי לעבור.

זאת למרות העובדה שהכביש והעמק לא היו מעולם ברשותה של "פלסטין" (כי מעולם לא היתה "פלסטין") אלא של ממלכת ירדן, אשר עד יוני 67' שלטה באיזור (שבו מצוייה כיום "התנחלות לטרון") באמצעות הליגיון הירדני, שהוא צבא מאומן היטב שאיים על מרכז האוכלוסין הגדול ביותר של ישראל לצד מערב, וצלף מזרחה-דרומה לעבר הכניסה לבאב אל ואד (התנחלות שער הגיא) – במקום שבו התחבר שער הגיא לכביש הבא מבית שמש, שער אשר השליטה בה מצד הליגיון סיכנה את התחבורה בין ירושלים לתל-אביב

זו הסיבה שלפני 67' ניבנתה גבעה מלאכותית גדולה וגבוהה כקיר מגן בכניסה להתנחלות שער הגיא מצד דרום-מערב, וכן נכרה בגבעות הדרומיות של באב אל ואד כביש חדש, שנתיבו אלכסוני והוא מקשר בין כביש שער הגיא לכביש בית שמש והתוואי שלו מוגן מכדוריהם של הליגיונרים הירדניים, וזאת תוך פציעה חמורה ובלתי הפיכה של הנוף אשר עליה קונן בשעתו ח"כ ס. יזהר, אך ללא הועיל.

אגב, כל מטוס שינחת בנתב"ג מצד מזרח יצטרך לאישור חצייה משלטונות המרחב האווירי של "פלסטין בילדנא".

 * * *

משה גרנות

עינוי!

על "מחזיר החלומות" של ניר ברעם

כתר 2006, 406 עמ'

לא רק משום שאני קורא אובססיבי קראתי את הספר העבה הזה מתחילתו ועד סופו המר – אני האמנתי שבאיזה שהוא שלב בקריאת ספר אני אגע סוף סוף בחידת קסמו של ניר ברעם, שבגינה הוצאה מכובדת כמו "כתר" פירסמה את ספריו, ומבקרים בארץ ובעולם משבחים ומקלסים את כישרונו. הקריאה הייתה עבורי עינוי של ממש, אבל כאמור, התמדתי בה עד העמוד האחרון. אינני זוכר שאי פעם יצאתי מקריאת ספר כל כך מנוער מכל ערך מוסף, וכל כך מותש מהתמודדות עם מאות (!) חידות שאינן מובילות לשום מקום.

העלילה ההזויה-אבסורדית של הספר מתרכזת במספר דמויות מרכזיות: יואל שילדותו מובאת בפירוט רב, מגיע למסקנה, בעקבות טיפול פסיכולוגי שעבר בהיותו תלמיד פרובלמאטי, שהוא מסוגל להחזיר חלומות. מכאן ואילך הוא מכונה "מחזיר החלומות". הוא נושא לאישה "חולמת", אישה שהיתה אי פעם גאון, אבל בשל חסרון כיס לא יצא ממנה כלום, והיא מבלה את רוב היממה בשינה, כשמחזיר החלומות, שעוסק בהפקה עבור הטלוויזיה, חודר לתוך חלומותיה, מחזיר אותם, שותל בה חלומות וזיכרונות.

הגיבורים האחרים הם ליאור ואלון, שני תאומים, בניהם של שלמה ונעמה. שלמה הוא סוחר משקאות חריפים בעל עסקים אפלים עם אדם בשם ניקולאי בברית המועצות, ואחר כך ברוסיה. הוא נעדר מהבית אבל מפרנס את משפחתו בנדיבות. נעמה נוטשת את הבית, נוסעת לברלין לסיים את הדוקטורט שלה. מסתבר שאלון אושפז בילדותו בשל הפרעות נפשיות, וב"הווה" הוא עוסק בתרגום, מבלה את כל הלילות בשיטוטים בעיר, וישן ביום. היתה לו אהובה בשם נועה, שכמוהו אהבה לשוטט בלילות, אך היא נעלמה לו. ליאור מועסקת על ידי מחזיר החלומות כמטפלת ב"חולמת". ליאור נקראת על שמו של סמ"ר ליאור שהיה אהובה של אימה ונהרג במלחמה.

הרקע לעלילה הוא תל-אביב בסוף המאה העשרים, שבניגוד לשאר הארץ, מתרחשות בה שתי תופעות קטסטרופאליות: ענן שחור מכסה את שמיה תדיר, וגשם זלעפות ניתך בה מינואר ועד יוני, קור אימים שורר ברחובות המוצפים, ועשרות חסרי בית מוצאים את מותם; בשל מזג האוויר הנורא מתחוללת בעיר מגיפה מוזרה שגם היא מפילה חללים. העיר בסכנת הסגר וכתר, והעניין נדון במוסדות מדי פעם מחדש. האוכלוסייה המבוססת נוטשת את העיר, וחסרי בית ופושעים פולשים אל תוך הדירות הריקות. חבורת מסעדנים מנדבת עבור הקבצנים אוהל גדול המוקם בשדרות רוטשילד, אך אחרי 25 ימים האוהל נסחף ברוח, והקבצנים שוב זרוקים ברחובות. יואל מנסה את כוחותיו כמחזיר חלומות על נועם, אחד הקבצנים, וזה נעשה ברבות הימים ליושב ראש איגוד הקבצנים, ואף מוזמן לטלוויזיה. אלון, הכמה להחזיר לעצמו את נועה, פונה אל הקבצן שמסרב להגיד לו מיהו מחזיר החלומות, ומוכן לטפל בחלומות של אלון בעצמו, אלא שבמקום להחזיר לו את חלום חייו, הוא שודד את כספו ונעלם. אלון רודף אחריו ומתעלף, והקבצן מוצא אותו ומטפל בו. כשהסתבר לו מי הקבצן, אלון מכה אותו וחונק אותו. אלא שהעניין איננו ברור (כמו כל סיפור העלילה בספר) – ייתכן שזה רק חלום, וייתכן שמחזיר החלומות (אליו פונה אלון מאוחר יותר), עשה את המעשה, ושתל באלון את הזיכרון שכאילו הוא הרג את הקבצן. ליאור, שראתה את אלון מתרועע בלילה עם הקבצן, משוכנעת שאלון הרג אותו, ומדביקה בחשד הזה גם את אביה. ליאור נדבקת במגיפה, ומידרדרת אל מותה. אביה חוזר מסנט פטרבורג ומוצא את גופת בתו.

המוני בני אדם מעוניינים בשירותיו של מחזיר החלומות, והוא שוכר אולם גדול לשינה עבור הפאציינטים שלו, שאת חלומותיהם הוא מחזיר, ולמעשה, הוא עושה בתודעתם כבתוך שלו. השאלה הגדולה שכל קורא סביר אמור לשאול את עצמו: לשם מה, לכל הרוחות, צובאים אנשים לפתחו של "מחזיר החלומות"? איזה "ביג דיל" יש בהחזרת חלומות, שלשם כך צריכים האנשים לשלם במיטב כספם? אבל התמיהה הזאת טובעת בים של תמיהות רבות אחרות, ובעמימות התמידית השוררת בכתוב (הכוללת גם ערבוב זמנים, כך שהקורא לעולם איננו יודע אם הוא מתקדם, או חוזר אל העבר).

כאשר העוזר של מחזיר החלומות, שמעון כצנלסון, מבקש בעצמו לקבל טיפול ממחזיר החלומות – הלה נתקף בטירוף, ובעקבות כך קורים בתל-אביב שני אירועים: שריפות ענק פורצות בעיר, ולאחר מכן שמש זורחת שוב, ותושבי העיר חוזרים לתל-אביב מהארץ ומחו"ל.

החולמת, רחל, שנטשה את מחזיר חלומות משום השליטה שלו בה, נעשית חסרת בית, כמו הקבצנים. מוהנד, נער ערבי מוצא אותה ומציל אותה, אך אינתיצאר, אחותו, המבקשת לשחרר את אהוב ליבה מהכלא, מתכננת לחטוף אותה כדי שתהיה קלף מיקוח לשחרור אהובה. הנער הערבי, שהתאהב בחולמת, למרות שהיא בת 37, מבריח אותה, והיא חוזרת לתל אביב החרוכה מהשריפה, אך המתחדשת עם זריחת השמש עליה. יש עוד עלילות מישנה, שאני משוכנע שגם המחבר איננו יודע למה הן משובצות בספר.

הדמיון ל"הדבר" של קאמי ול"על העיוורון" של סאראמגו בולט לעין, אך שם לפחות משתמע משהו, יש איזה קשר בין האבסורד ובין הריאליה, יש נמשל, וניתן להסיק מסקנות – בסיפור שלפנינו יש אנדרלמוסיה אדירה של חלומות ומציאות הזויה, ולקורא אין מושג מה הזוי ומה סופֶּר הזוי, ובוודאי שאין שום סיכוי שמכל הבלגן הזה מישהו יכול להסיק איזו מסקנה – וכל זה מתמרח על פני 406 עמודים, שהם לרוב משמימים, ולקראת הסוף – ממש מעצבנים.

אני מבקש לדעת אם מישהו מקוראי "חדשות בן-עזר" הצליח לקרוא את הספר הזה עד סופו, כמוני, ואם הגיע לתובנות כלשהן, אליהן לא הצלחתי אני להגיע מפאת קוצר המשיג.

ס. נידח: את הספר לא קראתי ולאחר ביקורתך ספק אם אקרא אבל אני כבר מריח שמדובר בסופר גדול ו"חשוב" שעתיד להתקדם מעלה-מעלה בדרגות החשיבות של הפרוזה העברית הנפוחה וידחק הצידה סופרים טובים ומוכשרים ממנו שכל אשמתם היא שאינם מאחזי-עיניים.

* * *

יוסי גמזו

הַיֶּלֶד שֶבִּפְנִים

עָמֹק בְּלֵב הַגֶּבֶר הַבּוֹגֵר, שַֹב-הַשֵֹּעָר,

בְּשֶקֶט מַחְתַּרְתִּי כְּמוֹ בְּתוֹךְ בּוּנְקֶר בְּמִלְחֶמֶת

עוֹלָם שְנִיָּה אוֹ בְּמַרְתֵּף מִימֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה

בּוֹ מַדְלִיקָה מִשְפַּחַת אֲנוּסִים נֵרוֹת שַבָּת

חָבוּי לוֹ הַיֶּלֶד שֶל פַּעַם, שֶל אָז,

הַיֶּלֶד שֶהָיִינוּ וּבְעֶצֶם מֵעוֹלָם לֹא

חָדַלְנוּ מִלָּשֵֹאת אוֹתוֹ, נִסְתָּר כְּמוֹ מִיקְרוֹפִילְם

בְּתוֹךְ תַּחְתִּית כְּפוּלָה בְּתִיק גֵּ'ימְס בּוֹנְד שֶל אִיש-בִּיּוּן.

מָה שֶנֶּחְשָב וּבְצֶדֶק מִטְרָד אֶקוֹלוֹגִי שֶל פְּסֹלֶת הַפְּלַסְטִיק

כְּמוֹ שַֹקִּיּוֹת אֲרִיזָה שֶשָּנִים, גַּם בַּזֶּבֶל, אֵינָן מִתְכַּלּוֹת

מֻחְלָף עַכְשָו, אוֹמְרִים הָעִתּוֹנִים, בְּוָרִיאַצְיָה

אַחֶרֶת, מִתְפָּרֶקֶת לְגוֹרְמִים,

עַד אֵין שִיּוּר.

אֶלָּא שֶזֶּה הַקָּטָן שֶבְּתוֹךְ גְּלוֹסְקָמַת-הַקְּבוּרָה שֶעוֹדֶנָּה

נָעָה, צוֹעֶדֶת אִתָּנוּ עִם כָּל טַלְטֵלָה שֶל גּוּפֵנוּ הַחַי

אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה, הוּא עִקֵּש, הוּא קְשֵה-עֹרֶף, הוּא מִין הֲוָיָה לֹא נִכְחֶדֶת

חַיָּה וּבוֹעֶטֶת בִּסְגוֹר הַצִּינוֹק שֶהוּא מָה שֶאֲנַחְנוּ כָּעֵת,

לֹא, הוּא אֵינוֹ מְוַתֵּר לְעוֹלָם, הוּא בּוֹכֶה בְּלִי דְמָעוֹת וּבְלִי הֶגֶה

בֶּכִי חוֹדֵר כָּזֶה, חַד וּמַבְעִית כְּמוֹ הַדִּין הַנּוֹקֵב אֶת הָהָר,

הוּא כְּמוֹ יַבְּלִית שֶשּוּם נִכּוּש, שוּם רִסּוּסֵיendlösung ,

אוֹתוֹ פִּתְרוֹן סוֹפִי שֶאֵין בּוֹ שֶמֶץ רַחֲמִים    

שֶל כָּל חָמְרֵי-הַהַדְבָּרָה פָּשוּט לֹא יְכוֹלִים לוֹ

וְהוּא אוֹרֵב, אוֹרֵב תָּמִיד

לַהִזְדַּמְּנוּת לִפְרֹץ.

כְּמוֹ מַנְגְּנוֹן-הַשְהָיָה שֶל מוֹקֵש,

כְּמוֹ לָאבָה בְּלֹעָם שֶל סְטְרוֹמְבּוֹלִי אוֹ פוּגִ'י יָאמָה,

כְּמוֹ הָאֱמֶת הַשְּכוּחָה, הַנִּבְגֶדֶת מִתַּחַת לְכָל דֹּמֶן הַפְּשָרוֹת וְהַשְּקָרִים

הוּא חַי לוֹ שָם בָּאַמְבּוּש הָאַרְטֶזִי שֶל הַלֵּב

שֶשּוּם צִנְתּוּר בּוֹ לֹא יָמֵס שוּם קְרִיש אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם,

קָשוּב כְּמִכְמֹנֶת-שִטּוּר מְצוֹתֶתֶת לְכָל זִיּוּף, לְכָל סִרְכָה, לְכָל סַכִּין נִנְעָץ

בְּכָל תִּקְווֹת עֲתִידוֹתָיו שֶמּוֹלִידָיו תָּלוּ בּוֹ

וְכָל תּוֹחֶלֶת יִחוּלָיו

מִמֶּנּוּ מֵעַצְמוֹ.

וְרַק מְעַטִּים, מְעַטִּים עַד כְּאֵב מֵאִתָּנוּ מַטִּים אֵלָיו אֹזֶן,

וְרַק בּוֹדְדִים, בּוֹדְדִים עַד כְּלִמָּה נִשְאָרִים רְאוּיִים לוֹ עַד תֹּם,

יֵש הַחֵרְשִים מִלִּקְלֹט אֶת בִּכְיוֹ הַשּוֹתֵת לוֹ עָמֹק בְּקִרְבֵּנוּ,

יֵש הָרוֹצְחִים אוֹתוֹ יוֹם אַחַר יוֹם וְרוֹצְחִים בּו גַם קְצָת אֶת עַצְמָם

אֶלָּא שֶהוּא – לְעוֹלָם לֹא חָדֵל מִלִּמְחוֹת, הוּא בְּסַךְ הַכֹּל יֶלֶד:

עוֹשֶֹה לָנוּ בּוּשוֹת, מַלְבִּין פָּנֵינוּ בְּפָנָיו

שֶל הַשּוֹפֵט הֲכִי מַחְמִיר בְּדִין שֶהוּא עַצְמֵנוּ,

שֶל הַפַּרְהֶסְיָה הַגְּלוּיָה מִכֹּל שֶהִיא בִּפְנִים

שֶגַּם אִם נִתְחַכֵּם לִרְחֹק מִמֶּנָּה עַד מֵעֵבֶר

לִקְצוֹת תֵּבֵל מִפַּחַד מַבָּטוֹ הַמַּאֲשִים

לֹא נִמָּלֵט מִפָּנָיו, הוּא סוֹגֵר בְּאִישִית וּצְמוּדָה וְלוֹחֶצֶת

כָּל אַשְלָיַת הִתְחַמְּקוּת וְכָל פֶּתַח מִלּוּט וְעִסְקָה שֶל טִעוּן

וְגַם אִם נְכַסֶּה אוֹתוֹ בְּכָל שִכְבוֹת הָאֵלֶם,

בַּעֲרֵמוֹת שֶל כָּכָה זֶה,

בְּהַר שֶל תֵּרוּצִים,

תָּמִיד הוּא יָקוּם לִתְחִיָּה כְּאוֹתוֹ עוֹף-הַחוֹל הַחוֹזֵר מִן הָאֵפֶר,

יֶלֶד קָטָן שֶעֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת

מַפְלִילוֹת כְּמוֹ נְאוּם קָטֵגוֹר.

* * *

פרופ' אליעזר שביד על ספרו של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

5.6.2009

לשמאי גולן שלום רב, 

סיימתי עכשיו את קריאת ספרך "ואם אתה מוכרח לאהוב". אני נרגש מאוד. כתבת ספר אמיתי ועמוק. הוא פקח את עיני לראות בעומק רב יותר נושא שמעסיק אותי עכשיו מול כשליה החמורים של החברה הישראלית, והוא: מה הן ההשלכות של השואה על החברה הישראלית והעם היהודי, עדותיו, תנועותיו, מפלגותיו, והן כלפי חוץ?

מתגבשת אצלי ההכרה שמתוך עומק זעמנו על העוול המוחלט שנגרם לנו, ומתוך עומק פחדינו שמא נעמוד שוב מול שואה שנייה, הפקנו את הלקח שעלינו להיות חזקים ומנצחים בכל הליכות חיינו, אבל לא הפקנו את הלקח החשוב יותר לאין ערוך: לגלות חמלה אנושית זה לזה ולבני-אדם באשר הם בני-אדם ולא להתנשא עליהם גם כשאנו רואים אותם (ואת עצמנו בתוכם) בחולשותיהם ובשיגיונותיהם "האנושיים-אנושיים מדי". כי עלינו לזכור שמעבר לצדקתנו המוחלטת אל מול העוול והרוע המוחלט שסבלנו לפני השואה, בתוך השואה ובוודאי אחריה, בני אדם חלשים וחזקים, צודקים וחוטאים ככל בני-האדם, ואנו ראויים לחמלה וגם חייבים אותה כלפי זולתנו ככל האדם.

בספרך המעמיק הארת את האמת הזאת במישורה הקיומי האינטימי ביותר, מתוך גרעין האישיות הפועלת, וכדי שנתחיל לחזור אל עצמנו חשוב מאוד שהתובנה שגילית תתפשט ותחדור להכרת רבים.

אני מקווה שרבים אכן יקראו את ספרך הטוב מאוד גם מבחינה ספרותית וגם מבחינת המסר הקיומי העמוק שבו!

בתודה ובהוקרה,

אליעזר שביד

אהוד: אני מוחה בכל תוקף על דבריו של ידידי-ללימודים באוניברסיטה העברית פרופ' אליעזר שביד על "כשליה החמורים של החברה הישראלית" ועל הקשר שלהם לשואה.

ה"כשלים" האלה קיימים בעיקר בתקשורת ההיסטרית ובדמגוגיה הפוליטית ואין להם קשר לא למציאות של היום ולחיי היום-יום ולא ללקחי השואה שכביכול עשו אותנו אכזריים. בוודאי שאנחנו לא מדינה של מלאכים, אבל אין בעולם מדינה של מלאכים, ורוב המדינות בעולם דואגות לאזרחיהן פחות מאיתנו, אפילו ארה"ב. שאין בה ביטוח בריאות לכל אזרחיה.

דבר נוסף, נמאס לשמוע תוכחות בסגנון הנביאים על כך שישראל תיענש על חטאיה!

זכותנו לחיות ככל מדינה בעולם, אפילו סעודיה, ונכון אמנם שחלק ניכר מתודעתנו ומפעילויותינו מגוייס לכך שלא יהיה גורלנו כגורל יהודי אירופה בשואה, או כגורל היישוב העברי בארץ-ישראל אלמלא הצליח להילחם על קיומו ולשרוד. ובתוך הלחץ העצום הזה אנחנו מקיימים את אחת המדינות החופשיות, הדמוקראטיות וההומאניות ביותר בעולם. תראה לי עוד מדינה שאין רואים כמעט פטרולים קבועים של זוגות שוטרים ברחובותיה כדי לשמור על הסדר, ובכל זאת הוא נשמר, עם אחוז רגיל, אני משער, של גניבות ותאונות כמו במדינות הכי ממושטרות!

ואין לכל אלה דבר עם הרומאן של ידידי שמאי גולן, שגיבורו האחד דווקא שואף נקמה בגרמנים, והתיסכול העמוק שלו נובע מכך שהישראלים מתעלמים ממנו ואינם מבינים את הצורך העמוק שלו בנקמה! וגיבורו האחר אינו סולח ליישוב העברי בארץ-ישראל על שלא התעורר בתקופת מלחמת העולם השנייה להבין את מלוא מימדי האסון של השואה!

* * *

ליבנו עם מפגיני החופש באיראן. אנחנו רוצים מאוד להאמין שאיראן חופשית, חילונית, פלוראליסטית ודמוקראטית, ובה שיוויון זכויות מלא לנשים – תיסוג מנתיב ההתגרענות והאיסלם הקיצוני ותחזור להיות ידידה אמיצה של ישראל כפי שהיתה בעבר!

* * *

האם הסמל ההיסטורי של פתח תקווה בסכנה?

שלום אהוד

כבן לאחד מוותיקי פתח תקוה שמעתי שהעירייה החליטה לשנות את סמל העיר ונדהמתי. אני יודע כי יש בחור שאינני יודע את שמו שנלחם נגד זה, אך לא נראה לי שמאבקו יישא פרי. אולי צריך להתארגן ולעשות קצת גלים מתוך מטרה להחזיר עטרה ליושנה.

עמוס שיפמן

אהוד: סמל המושבה-העיר פתח תקווה מלווה אותה זה יותר ממאה שנים והוא גם התמונה של בול פתח תקווה הידוע מראשית המאה הקודמת, שכל פריט שלו שווה היום מאות ואלפי דולרים.

מתאים מאוד לפרנסי פתח-תקווה למחוק גם סמל זה של עברה, של מושבת פרדסים ומחרשות, כפי שעשתה גם עיריית תל אביב לסמל שלה.

מסורת במשפחתנו אומרת כי את הציור לבול, שהוא גם סמל פתח-תקווה, צייר בראשונה סבי יהודה ראב בן עזר, אך אין לנו הוכחה לכך.

אני קורא לכל מי שמסורתה ועברה של פתח-תקווה חשובים לו לפנות ישירות ודרך העיתונות נגד המגמה לשנות את סמלה של העיר, אם אכן יש כאלה! נדמה לי שתושבי העיר כבר שבעים מרוב קישוטים וציורים ליובל המאה ושלושים, שבעיני אחד ממכריי, ד.א., הפכו את פתח תקווה לסמל הקיטש.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

אמנון שמוש

כשקיבוץ היה קיבוץ

במלאות מאה לתנועה הקיבוצית

כשקיבוץ היה קיבוץ, היה בכל קיבוץ בית כנסת. בלי ארון קודש. עם אווירה של אמונה וקדושה. קראנו לו חדר-אוכל. התכנסנו בו שלוש פעמים ביום להזין את הגוף ואת הנפש סביב שולחן ערוך. הוא שימש מרכז חברתי, תרבותי, רוחני ופולחני. שירת הרבים עלתה ממנו בכל ערב שבת וחג עד לב השמיים. אם זאת לא היתה תפילה, אינני יודע תפילה מהי "אלי, אלי, שמע קולי..." וגם "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם..."

כשקיבוץ היה קיבוץ, רעדה רצפת חדר האוכל מהורה וריקודי-עם בכל ליל שבת ובכל אירוע חגיגי. התרוממות הרוח קיבלה תנופה ארצית מהתרוממות החצאיות בריקודי הזוגות. הזיעה נטפה בחולצות הרוסיות הרקומות, שגוהצו במחסן לכבוד שבת. זיעת השבת היתה שונה מזיעת החלוצים הריחנית לאחר יום עמל מפרך בשדה, במרעה, בסיקול ובחליבה. זוגות-זוגות פרשו בהיחבא מהרוקדים ויצאו אל השמיים זרועי הכוכבים, בדרכם אל הגורן. בצריפים ובאוהלים היחד לא איפשר התייחדות. לך תסביר לנכדים מה זה גורן.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היו בו הרבה-הרבה מתקני עולם, מכל הגלויות ומכל העולמות. ומתקן נעליים אחד מן המעברה הסמוכה. תוך שנים מעטות נפטר מתקן הנעליים ומתקני העולם הפכו למתקני תקנונים: תקנון חתונות, תקנון הלוויות, תקנון זמניים ושאר תקנונים מוזרים וחיוניים שהצרו את צעדיו של החבר, צימצמו את עולמו וכלאו את רוחו. הגודש הכריע את הקודש. את תקנון האשכבה, הקרויה הפרטה, כבר כתבו עורכי-דין.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היו בו זרמים אידיאולוגיים קיצוניים שפיתחו יריבות תהומית, בהנהגת אדמו"רים ומועצות חכמים. החלטותיהם היו קודש בעיני המאמינים. היה צמד האדמו"רים מאיר יערי ויעקב חזן. מנגד היו טבנקין וציזלינג ובן-אהרון. למעט פחות סמכות זכו לבון ורוטנשטרייך. כמה צודקת ההיסטוריה שקראה את נמל התעופה ע"ש בן-גוריון, היחיד שהמריא מעל כולם. מלמעלה נראות המחיצות מלאכותיות ואפילו מצחיקות, והפוליטיקאים, משחיזי המחלוקות, יוזכרו בהיסטוריה רק בהערות שוליים.

כשקיבוץ היה קיבוץ, הייתי גאה ומאושר שבחרתי בו כדרך חיים. וכך היו רבים וטובים. הרגשת השליחות רוממה את הרוח, גם כשכלה הכוח. עשינו הרבה שטויות ושגיאות; אך בלי ספק בתמימות, תמימות דעים ותמימות רעים. מי שעזב נשאר קשור בחוטים סמויים אל הלב הקיבוצי שהמשיך לפעום. הלב הזה ימשיך לפעום כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי מבקשת לחיות בעולם טוב יותר, צודק יותר. אנושי.

כשקיבוץ היה קיבוץ, נהגנו לומר, אין דבר, אין בריכה אבל יש נהר להשתכשך בו. אין דבר, האוכל חרא בלבן אבל בשבת נקבל עוף. אין דבר, בשנה הבאה יהיה יותר טוב. עד שהתעוררנו בבוקר אחד וראינו שאין דבר ואין על המשמר, אין אידיאולוגיה ואין ערכים.

כשקיבוץ היה קיבוץ, קמנו לגיוס של קטיף בשבת ובחג לפני עלות השחר. הרגשנו הרגשה עילאית למרות העייפות ואובדן יום המנוחה והבילוי עם הילדים. היחד והמאמץ המשותף הזכירו לי את הקימה לסליחות של ילדותי. היתה זו בעינינו עבודת-קודש. חילול השבת טושטש אצל בוני הארץ, שקיבלו "שבת" ביום שלישי ואספו "שבתות".

כשקיבוץ היה קיבוץ, שכבנו בלילות על הדשאים, צופים אל השמיים זרועי הכוכבים ואל הזרועות והמחשופים של בנות הגרעין שהגיע "להשלים" את הקיבוץ. אכלנו יחד אבטיחים עם גרעינים ושרנו שירי געגועים אל הוולגה והדנובה לקול שכשוך מי החצבאני הסמוכים. יפים היו הלילות בכנען. יפות היו הבנות עם המכנסיים הקצרים. יפים היינו בעינינו.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היו מזכיר פנים ומזכיר חוץ, סדרן עבודה ומרכז משק וכולם – ראו זה פלא! – היו חברי הקיבוץ. לא מנהלים ויועצים ופקידים מבחוץ. היה גם מרכז קניות שישב שבוע בעיר הגדולה וקנה כל מה שהיה נחוץ לענפים ולחברים. ממכונות וזרעים ועד חזיות לנשים וגרביים לילדים. הבן שלו קיבל כל שבוע תרנגול על מקל. אדום ומתוק.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היתה "אספקה קטנה" חופשית לכל החברים. היו בה מברשות שיניים וסבון ושרוכי נעליים, סיגריות, שוקולד, סוכריות, מטאטאים וקונדומים. כל אחד קיבל לפי צרכיו. האסיפה הכללית התלבטה שעות ארוכות בנושאים כמו הגבלת "הצרכים". שלימ'ה, למשל, איבד מסרק כל שבוע בעבודתו בבריכות הדגים. האם מותר להגביל אותו, מבלי לפגוע בערכים. האסיפות דנו בנושא בכובד ראש, עד ששלימ'ה התקרח.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היתה מקלחת משותפת עם מחיצת פח גלי, מלאה חורים בין החברות והחברים. אלה גם אלה נגלו במערומיהם, לא רק הפיסיים. דרך הסרת הבגדים ותלייתם, צורת השימוש בסבון ובמגבת והמירוץ אחר הקבקבים המעטים, גילו גם את מערומי הנפש של החלוצים, שחלצו הכול זה בפני זה. בכפר-גלעדי, למשל, חיכינו בחיל ורעדה להיכנס לקבקביהם הרטובים של ותיקי "השומר". חיקינו את הדרך בה שפשפו במגבת את גבם ואת מפשעותיהם. הם דיברו על אוסיה ואיך היה מתנגב ביד אחת יחידה. אנחנו ניגבנו עמוק את האוזניים, כדי לשמוע כל מילה.

כשקיבוץ היה קיבוץ, הוא עשה את טעות חייו בשני תחומים: הפילוג האומלל, פרי קנאות קיצונית, ובה בעת, אי-גמישות בקליטת העלייה ההמונית מארצות המזרח. הטירוף והאבסורד בפילוג הגיעו עד כדי פירוק משפחות ומכות בין חברים. את ההחמצה בקליטת העולים מן המזרח אמחיש בדוגמא קטנה. קיבוץ חשוב בעמק קלט חבורה גדולה של ילדים מסוריה שעלו לפני ההורים. הוא הצמיד להם את מיטב המחנכים והרבה בפינוקים, אבל החברים, בבדיחות הדעת ובזחיחות הדעת קראו להם "ברחש". מי שעבד בשדות בקיץ הישראלי יודע כמה מטריד, מציק ושנוא הברחש. והקטנים היו רגישים ואינטליגנטים למרות הדיבור והשירה בערבית. הגיע חורף והברחש נעלם.

העולים מן המזרח לא מצאו בקיבוץ את המשפחתיות, המסורת והחמלה, החשובים בעיניהם מכל.

כשקיבוץ היה קיבוץ היתה אסיפה כללית בכל מוצאי-שבת. לדוברים המרכזיים היו מקומות קבועים ודעות קבועות. חילוקי דעות היה שם המשחק. אלה התפתחו לעקיצות ועלבונות וגידופים. אסיפה כללית הפכה לאסיפה-קללות. על מה דנו? על מה לא. מטרקטור ועד מסרק ועד אמבטיה. מהיתר נסיעה לחו"ל ועד קורס לגננת או השתלמות של מורה על-חשבון ימי תורנות חדר-אוכל שלו. היצר הרע חגג. האסיפה הכללית, בסיס הדמוקרטיה הקיבוצית המהוללת, דעכה משנה לשנה ובישרה דעיכות נוספות.

כשקיבוץ היה קיבוץ, מטרייה היתה אביזר עירוני בורגני מובהק. ז'קט (מקטורן) ועניבה (דג מלוח) היו אביזרים של פורים. כל הילדים נעלו נעליים גבוהות. נעליים חצאיות היו של עירוניסטים. גרבי משי הוסתרו עמוק בארון. קוסמטיקה היתה קללה שגורה, בדגש על ההברה הראשונה. צביעת שיער היתה גרועה מצביעות. ארבע חולצות ערב לחבר (הותיק!) היו ההמחשה של "לכל חבר לפי צרכיו". חשבון בנק היה רק לגזבר ולמרכז הקניות. לא היה חסר לנו דבר. "דבר" הגיע בכל בוקר ובו קראנו על העולם של אתמול. עולם ישן, בו לכל אדם יש ארנק של כסף בכיסו. בלי בושה.

כשקיבוץ היה קיבוץ, לא היו מזגנים, אבל היה מיזוג. גלויות. לא היו מאווררים. אבל היתה אוירה טובה. לא היו תנורי חימום, אבל היתה חמימות. לא היתה קוסמטיקאית אבל היה קסם. האחות במרפאה, חברת קיבוץ, כמובן, היתה מלווה כל חולה לבית החולים ומביאה ארוחה חמה וחיוך לחולה הצמוד למיטתו בבית. היכרנו כל ילד בשמו, על מעלותיו וחסרונותיו. היכרנו את האורחים הקבועים, בני המשפחה של כל חבר וחבר. היכרנו יותר מידי אחד את השני. הסיסמא היתה: לעולם אל תספר לחבר כל מה שאתה חושב עליו.

כשקיבוץ היה קיבוץ, סוציאליזם היה שם המשחק. זה היה הניסוי הסוציאליסטי המוצלח ביותר במאה העשרים, ואולי בכל הדורות. סוציאליזם וולונטרי, א-פוליטי, מעשי, יומיומי, שהשתלב עם מוסר הנביאים והביא אושר ורווחה וסיפוק לרבבות לאורך מאה שנים. רבים טעו וראו בו הגשמת רעיונות המהפיכה הקומוניסטית. למעשה הוא ניסה להגשים את רעיונות המהפיכה הצרפתית, חופש, שוויון ואחווה. רדיפת השוויון בקנאות צימצמה בהכרח את החופש, והמתח בין שני אלה פגע באחווה.

כשקיבוץ היה קיבוץ, התפתחה בו יומרה לשנות את טבע האדם. ההנחה התמימה היתה שיצר לב האדם טוב מנעוריו. צריך רק לבנות סביבו חברה מתאימה ולתת לבנים חינוך איכותי. עברו מאה שנה על כמה מאות קיבוצים והסתבר שטבע האדם שינה את הקיבוץ. אפילו אלוהים לא הצליח לשנות את טבע האדם ולהשאירו בגן העדן. ראה ספר הספרים.

כשקיבוץ היה קיבוץ, ביקרו בביתי הקיבוצי הרבה סופרים מן העולם הגדול, מקירגיזיה ועד סין ועד אוסטרליה וארגנטינה. בפי רבים מהם היתה שאלה שהתקשיתי לענות עליה. איך זה שבכל יום בבוקר קמים מאות אנשים במאות קיבוצים ויוצאים לעבודה, בלי פיקוח, בלי תגמול, בלי איום בענישה. עובדים קשה יום-יום מתוך רצון והתלהבות, מתוך מחויבות לאידאה. מה הוליד אצלם את האחריות, את הרצון לעשות את מה שמוטל עליהם. מה עושה הקיבוץ נגד אלה שנשארים במיטה או יוצאים לטיול במקום ללכת לעבודה? עניתי שאין כאלה. ראיתי ספק בעיניהם. הוספתי, אם ירבו כאלה, לא יהיה קיבוץ.

כשקיבוץ היה קיבוץ, נעשה בו ניסוי מעניין של הקמת תרבות יהודית חילונית, מלאה ומעשירה. האתגר ההיסטורי הזה, הדרוש כל-כך למדינה שרוב אזרחיה חילוניים, נדחק לשוליים והותיר אנחה כבדה בלב, יחד עם התנועה הקיבוצית כולה. דור שלם גדל על סדר הפסח הקיבוצי, על קציר העומר, על הבאת הביכורים בשבועות, על נטיעות ט"ו בשבט ועל קבלות שבת משותפות, הומיות. לא ידע להוריש.

כשקיבוץ היה קיבוץ, היה חינוך דור ההמשך בראש מעייניו. המטרה היתה שאצלנו הבנים לא ימרדו, אלא ימשיכו בדרך בה התחלנו. החינוך המשותף הפגין בטחון עצמי מופרז. מתוך הצורך להוציא לעבודה את כל החברות, הוקמו בתי-ילדים עם לינה משותפת וניבנו תיאוריות על יתרונות השיטה, שהאמינה שילדים שיחיו וילמדו ויגדלו בשיתוף מלא, יסתגלו ויאהבו את חיי השיתוף. הלינה המשותפת קרסה בלחץ האימהות והבנים שבגרו. דור ההמשך לא המשיך. בני הקיבוץ וחניכיו השתלבו בחברה החיצונית יפה. האמביציות האישיות, שנדחקו בקיבוץ, מצאו ומיצו את עוצמתן בצבא. אולי גם ביצירה ובאקדמיה. הקיבוץ העריך וקידם את הבינוניות.

כשקיבוץ היה קיבוץ, כתבתי ספר "קיבוץ הוא קיבוץ הוא קיבוץ". השם בא בעקבות האימרה הקלאסית של גרטרוד סטיין A rose is a rose is a rose. השוויתי בכך את הקיבוץ לוורד, רב-יופי, צבעוני, ריחני וקוצני. הסכמתי עם הנחתה של סטיין, ששום הגדרה מילולית לא תוכל להעביר את מלוא יופיו וייחודו, למי שלא ראה אותו, למי שלא חי בו.

הקיבוץ כוורד, שתה מן המעיין הברוך של הציונות הסוציאליסטית. במאה החדשה מסתפק במי קולחין. היחיה? היפרח? לעוד מאה שנים? ואולי יותר. עוד לא אבדה תקוותנו.

כל האמור עד כאן, הוא פרי חשיבה ותובנה סובייקטיביות בהחלט. ניסוחן עלה לי במאמצים. אשמח אם יימצאו, פה ושם, אנשים שיסכימו איתי. אסתפק אם דבריי יעוררו חיוך, געגוע, אנחה או תקווה.

קיבוץ מעין ברוך, יוני 2009

טלפקס בבית: 04-6954841

* * *

יעקב פדהצור

"לנו אסור להגיד שירדן היא פלסטין"?

אהוד,

אתה כותב "לנו הרי אסור להגיד שירדן היא פלסטין." [גיליון 454]. למה? למה לא לומר את האמת? בסופו של יום האמת מנצחת. במצב היום, רוב האנשים בעולם לא מבינים מה בדיוק קורה כאן. רוב האנשים לא מכירים כיצד ירדן נוצרה. רוב האנשים לא יודעים שירדן היא בעצם אותה מדינה פלסטינית, לה רבים מייחלים, והיא הוקמה 27 שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל. מה שרוב העולם שומע זה סירוב ישראלי לאפשר לאותם "פלסטינים מסכנים" להקים את מדינתם. זו הסיבה שדעת הקהל ברחבי העולם נגדנו. זו הסיבה שישנה ירידה מתמדת בתמיכה בישראל בדעת הקהל האמריקאית. וזו הסיבה שאובמה, ומנהיגי עולם אחרים, יכולים ללחוץ עלינו בקלות יחסית. אנחנו, ברוב טמטומנו, מעלים להם את הכדור להנחתה פעם אחר פעם. מדוע לא לומר את מה שצריך היה להאמר כבר ב-1921: ירדן היא פלסטין. אין מקום למדינה פלסטינית נוספת. לא בגלל סיבות ביטחוניות ולא בגלל קשקושים אחרים. בגלל עובדה אחת פשוטה: ישנה מדינה פלסטינית והיא יושבת על שטח שהוא 2/3 מפלסטינה ההיסטורית. ליהודים מגיע ה-1/3 הנותר.

בברכה

יעקב פדהצור

אהוד: דעתי כדעתך. דבריי נאמרו כמובן באירוניה.

* * *

תאריכי הופעות קרובות של שלמה בר

 והברירה הטבעית:

1/7/09 הברירה הטבעית בזאפה הרצליה אורח מיוחד: מוש בן-ארי בשעה 20:30. כרטיסים ומידע בטל' 03-7674646 www.zappa-club.co.il

2/7/09 שלמה משתתף במופע המחווה לאריק אינשטיין בפארק הירקון.

2/7/09 מיי אחרי הפארק... הברירה הטבעית במופע הסיום של פסטיבל השירה מטר על מטר בנחלאות , בשעה 22:00 , http://www.poetryplace-festival.org/

3/7/09 הברירה הטבעית בהרכב קטן בפסטיבל הגיטרה בחאן בארותיים בעזוז, בשעה 12:30 בצהריים ! www.guitarfestival.co.il

4/7/09 הברירה הטבעית בברל'ה, קיבוץ להבות חביבה . אורח מיוחד: קובי אפללו כרטיסים בטל' 04-6369993 www.beraleberale.com

9/7/09 הברירה הטבעית בהרכב מצומצם בקפה ביאליק בתל אביב, רח' ביאליק פינת אלנבי, בשעה 22:00 כרטיסים : 03-6200832

לאחרונה עלה לאוויר אתר חדש שעוסק כולו בסדנאות שלנו, אתם מוזמנים לבקר www.letofef.com

 כל טוב,

נשמח לראותכם!

יעל אופנבך

אהוד: כפי שסיפר לי שלמה בר, באלבום החדש שלו [אולי גם בהופעותיו אלה] הוא הלחין ושר את שירִי "וככה אנשקך", עליו חזר בפניי בעל-פה, מתוך ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". למיטב ידיעתי זו פעם ראשונה שמישהו מלחין ושר שיר שלי, שכמובן נכתב כשיר "רציני" ולא כפזמון. שלמה שאל אותי אם "בפרפורי שפתייך" הכוונה בעליונות או בתחתונות, ואמרתי בעליונות. [אבל הו, כמה ערגתי אז לתחתונות!] והנה מילות השיר:

אהוד בן עזר

וככה אנשקך

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

* * *

יוסף אורן

על החשק ועל הסקרנות

אהוד יקירי,

כמו למסות הביקורת הקודמות שלי, הוספת הערה עוקצנית גם למסה "איזה אלוהים את ברוריה?" שפירסמת בגיליון הקודם (מס' 454). אני חוזר ומעתיק אותה כלשונה, כדי שהקוראים יבינו את תשובתי לתוכנה: "יוסף היקר, אולי תסביר לי מדוע, כמו בניתוח הקודם שלך את סיפורו של עמוס עוז, אתה מעביר לגמרי את החשק ואת הסקרנות לקרוא את הספר שבו אתה מטפל?".

תחילה, הבה נכניס תיקון קל לניסוח "השאלה" ובמקום "כמו בניתוח הקודם שלך את סיפורו של עמוס עוז" נציב ניסוח תקין ממנו: כמו בפירוש הקודם שלך לסיפורו של עמוס עוז".

ומכאן לעיקר: רצנזיה – צורתה העיתונאית והעממית יותר של הביקורת – אמורה לעורר אצל הקורא את הסקרנות ואת החשק (מוטב בסדר זה!) לקרוא את הספר שעליו נסבה, כי קהל היעד שלה הוא הציבור שטרם קרא את היצירה עצמה (בן-גוריון היה מתעקש להשמיט כאן פעמיים את ה"את", אבל הן לשנינו, המתהדרים בנידחותם, ה"את" הזו מותרת אפילו פעמיים...)

לעומתה פונה מסת הביקורת לציבור שהספיק לקרוא היצירה (הבה נשמח בכל זאת את "הזקן") לפני שפנה להרחיב את דעתו בפירושו של מבקר-הספרות. כלומר: מסת הביקורת פונה אל הקורא שכבר סיפק קודם לכן גם את הסקרנות וגם את החשק (ואל יהיו אלה הישגים קלים בעיניך, מקורבו של המשורר חיימקה שפינוזה, הלוטש בעיקר מילים המעלות סומק בלחייהן של נערות צנועות).

ועל כן אין לתמוה אם הסקרנות והחשק לקרוא ספר אבדו למי שהפך את הסדר, עיין תחילה בפירוש ליצירה במסת הביקורת ורק אחר-כך פנה אל היצירה עצמה. קורא כזה דומה למי שהצטייד תחילה בפתרון ורק אחר כך פנה להתמודד עם החידה.

 מדוע, אם כן, פונה הקורא הנבון אל כותב מסת הביקורת גם אחרי שקרא היצירה (לא יזיק ל"זקן" לשמוח פעם נוספת) ואחרי שהוא מכיר (לכאורה) את תוכנה, את אירועיה ואת גיבוריה? אני נוטה להאמין שהוא מצפה לדיאלוג רוחני עם מבקר-הספרות שהוא קורא מנוסה, בעל יכולת אנליטית, שברשותו התמצאות שיטתית יותר בספרות והיכרות מלאה עם מדף הכתיבה השלם של המחבר ובעזרת כל אלה (ועוד יכולות שמחמת הצניעות אחסוך ממך, אהוד) מסוגל להפתיע הקורא (הבה נוסיף לשמחת "הזקן") ולגלות לו משאבים סמויים של היצירה, שלא נחשפו לו במהלך הקריאה התמימה.

ועל-כן, אהוד יקירי – ואני מקצר, משום שאני ממש משתוקק (הנה עוד מילה ארוטית שתוכל לצרף לעקיצות שתוסיף בשולי מסות הביקורת שאעביר אליך לפירסום בעתיד) להתחיל בקריאת רומאן חדש שהגיע לשולחני – עליך להגיע אל המסות שלי רק אחרי שקראת הספר, כלומר: אחרי שכבר סיפקת קודם הן הסקרנות והן החשק (אני חושב שבשלב הזה "הזקן" כבר ממש זורח מאושר). קרוב לוודאי, שאם תפעל בסדר הנכון: תחילה "היצירה" ואחריה "הדיאלוג", לא תסתפק בקריאה בודדת של היצירה אלא תקדיש לה קריאות נוספות מכוח הסקרנות והחשק.

אהוד: אודה ולא אבוש, אני מתייחס למסות הביקורת שלך קודם כל כאל רצנזיות המכוונות למי שטרם קרא את הספר כדי שיחליט אם כדאי לקרוא בו, כי ראוי שנקרא את הספרים הטובים והמעניינים ולא נבזבז זמן על האחרים. עניין אחר הוא כשאתה כותב על תופעה בספרות, כמו במסותיך המעניינות על ספרות הנשים הישראלית, ששם המסה עצמה הפכה לחומר קריאה בעל חשיבות של הראייה הרחבה, גם אם לא קראתי את רוב הספרים שעליהם אתה מסתמך.

* * *

יומנה של ברכה סלומון-שטרייט מפתח תקווה

אהוד שלום!

ברצוני לשתף אותך ביומנה של סבתה של אימי – ברכה סלומון, נכדתו של יואל משה סלומון. אני מצרף גרסת וורד וגם מפנה אותך לצילומים של היומן עצמו. אשמח לשמוע מה דעתך על הכתוב.

בברכה,

תומר שלוש

23.3.07

לתומר שלום,

סליחה שלא עניתי לך עד היום ולא שלחתי לך את המכתב העיתי שלי שנדמה לי שאינך מקבל אותו.

ברכה סלומון היתה אחת מחברותיה הטובות של אסתר ראב דודתי, ויש גם יומן מעניין של ישעיהו שטרייט מהתקופה שחיזר אחריה עד שהתחתנו, שאותו הוציא לאור במהדורה מצומצמת בנו קובי שטרייט.

אני פירסמתי יומן של אסתר ראב מאותן שנים והוא כלול בספרי "ימים של לענה ודבש" סיפור חייה של אסתר ראב, שניתן עדיין להשיגו בהוצאת עם עובד אבל אם תרצה אשלח לך לחוד את פרקי היומן שהתפרסמו גם בכרך "כל הפרוזה" של אסתר.

ממש מדהים הסגנון הדומה של שתי החברות בכתיבתן את יומניהן.

אני רוצה לפרסם את היומן אבל לשם כך אני מבקש שתשלח לי רשימה ביוגראפית מהידוע לך על ברכה סלומון ואני אשתדל להוסיף מהידוע לי דרך כתביה של אסתר ראב.

בברכת חג שמח

אהוד בן עזר

4.4.07

* * *

יומנה של ברכה סלומון / 1912-1913

היקום – הנצח – האין-סוף – מוות הם, וכל המתגלם והמתרקם וכל המתהווה הם ניצחון, היֵש על האפס, של רגע, אבל ניצחון החיים על המוות.

(במכתבו של שאול טשרניחובסקי לד"ר יוסף קלוזנר)

30/1/1912

שמי תכלת לי נשקפו

בליל חורף זהרורי

סהר וכוכבים לי רמזו

וירעידו נימים בלבבי.

הרי אפרים התכולים

עטופים ברעלה סודית,

מנמנמים הם ושוזרים

פרוכת פזית, זהרורית.

האופק הרחוק מַכְסִיף

לגלהה של לבנה תמימה,

האור השקט מזהיר

ושניהם מרעידים נימה.

על גבעה ריחנית וקטנה

דומם לי ישבתי,

נשמתי בי פרפרה

וראשי בידי תמחתי.

הנפש נכספת ומתגעגעת

למצֹא סוד ההויָה,

הנשמה בי מפרכסת

למצֹא פתרון השאלה....

יומנה של ברכה סלמון

שנפשה אֹרגת למרחקים סודיים

ונסתרים מני עין.

פתח-תקווה.

ט"ז חשון תרע"ב 1 novembre 1911

                      __

ונדמה לי בערבי קיץ

לי רומזים מרוּם-כוכבים

ולחשו: קומי מה לךְ פה

ילידת המרחקים הנאים

        __

מה פתאֹם? מה פתאֹם קניתי לי פנקס שכניתיו בשם יומן, ספר זכרונות? למה זה עד עתה, עד הזמן הזה לא היה לי לא יומם ולא ספר זכרונות? האם לא הרגשתי אז נחיצות ביומן כמו עתה? כן, עלי לאֹדות הרגשתי גם אז צֹרך ביומן. ולמה זה לא היה לי יומן ועתה נחוץ לי יומן? למה זה נחוץ לי עתה יותר מאשתקד או מלפני אשתקד? גם לזה אין תשובה. או אולי יש. הלא אין דבר בלי סיבה פנימית או חיצונית. ובכן עלי לבקש סבה לדבר. הסבה אינה מרגשת כל כך בחיצוניותי אבל מרגשת היא בפנימיותי.        לפעמים, לפני שנתיים שלש שלש שנים, ראשית, הייתי קטנה עדין. שנית, היתה לי רעה, רעה שלפניה היה לבי פתוח. (מלבד דברים שאי אפשר לגלותם) כל מה שנעשה בעולמי אני היה ידוע וגלוי לה וכל מה שנעשה בעולמה היא היה ידוע לי. וכן נעשה לבי יומן שלה שבו התרשם כל דבר ודבר שהתוה בעולמה, ולבה יומן שלי שבו התרשם כל המתהוה והמתרקם בעולמי.

אבל לצערי, לרגלי סבות שונות נתרחקנו אשה מרעותה ואין יותר לב-יומן. ושלישית, לו גם היתה לי עתה רעה מסורה ונאמנה, האם אפשר לי עתה למסור את הכל...

הלב מהסס ורועד

ואין הפה יכול לגלות...

וכך יצא הדבר שלא נשארה אֹתה הרעה ואין למי להביע כל מה שהלב מהסס כל מה שהלך מרגיש, בכל רגע ורגע, ובכל עונה וזמן. ושברי המחשבות והדי הרגשות נצברות נצברות והמקום צר... יומן צריך, יומן נחוץ, למי שאפשר יהיה למסור הכל שחֹר על גבי לבן בלי חשש ודאגה. עתה אפשר יוקל לי... נראה...

__

אוכתובר 1910

נובמבר 1910

עוד בהיותי ילדה קטנה ענינה אותי השאלה מה יהיה כאשר אגמור את בית ספר זה? איפה אלמד? ומה אלמד? (כי אך ללימודים שאפתי אז). אך בהיות שהיו לי עוד שנים אחדות ללמוד בבית הספר לא הציקה לי השאלות האלה כל כך ולא בקשתי הרבה למצוא להן תשובות מדויקות. אבל עתה, בזמן האחרון לימי לימודי בבית ספר זה התעוררו שאלות אלה בכל תֹקפן.

השאלה "מה יהיה" היתה כתולעת במוחי שמנקרת יומם ולילה בלי דמי. שאלה זו לא התבוננה ולא הסתכלה בפני ההולכים מיום ליום ודלים בברכי הקושלות, לה לא אכפת. היא מנקרת ומנקרת בכל כחה ותשובה אין! רבים ממסורי היו מרגיזים אותי בשאלות: "ברכה מה יהיה אתך אחר החג"? ואני עונה בבת צחוק, שעוקצת אותי באופן היותר נורא: "איני יודעת, נראה" על פי תשובה זו שפטו אֹתם המכרים כי איני דֹאגת כלל על אֹדות שאלת העתיד, וכי היא שקטה ושלוה, איני חושבת איני דואגת ולי טוב. אנשים אלה אין הם מרגישים כי בבת הצחוק המרפרף על שפתי צרור צער נורא, צער שלא פג ממני גם רגע, צער שלא סר גם בשעת השמחה היותר גדולה שהיא משכיחה את הצער. השאלה הבלתי נפטרת הצער המעיק הסביבה הבלתי מענינת ולפעמים גם מעוררת גֹעל נפש כל אלה הועילו כי נפשי סבלה וסבלה בלי קץ וגדול ונפשי בחלה בחיים...

היו ימים ואנכי יושבת בכתה נראית בעיני המורה כמקשיבה רב קשב את השעור ומבינה אֹתו עד עֹמקו ואני גם לא שומעת מה הוא מדבר. לאֹזני עולה לפעמים לחש, רחש דקיק. קטעים של מלים ואיני מבינה מכל הנעשה סביבי. מחשבותי ודמיוני מוליכות אֹתי הלאה הלאה מהכתה, מבית הספר, מהמושבה, מהתלמידות מהמורים וההורים ולעולם אחר לעולם שכלו טוב, לעולם מלא ענין, בעל אופקים רחבים, לעולם שאין כלום על מה להתאונן על מה לבחול. הכל שם כל כך טוב ויפה. ואני יודעת ואין שכלי מבין ומסוג גם את העולם הזה אך עולם הלב לא שיך כלל לעולם השכל. הדמיון לא שֹאל לדעת כלום. והוא עולה ועולה יחד אתי לעולם מלא זֹהר חשאי המרפא את נשמתי... שֹכחת אני את החיים אם כל צרותיהם ורֹאה אני לפני רק טוב זֹהר ואור. ופתאום צליל פעמון והכל נפסק, אין אור אין יופי אין תום אין טוב. עולם חשוך לפני: המורה צֹעק להסתדר התלמידים והתלמידות דֹחפים זה את זה והם נדחקים אל הדלת ויוצאים כמובן בלי סדר למרות צעקות המורה. רואה אני לפני באֹתו רגע את עולמות הדמיון שבניתי נהרסים, אחד אחרי השני נופלים הם ולי לא נשאר באחרונה כלום, רק אפס אחד גדול ונורא וכאב ראש עד להשתגע. כך עברו עלי החדשים האחרונים בעצבון ובצער נורא. תמיד הייתי עצובה ופורשת מכל חברה אחרי העצבון נגרר הבדדות וכך נהיתי מבלי להרגיש למתבודדת ונסתרת.

נעתק. /20/11/11

__

6 נובמבר. 1911 חשון

חיה ונמצאת אני כמעט תמיד בין תלמידות בית הספר בין תלמידותַי אני ובין כל אנשי המושבה ובתוך כל אלה מתבודדת אני תמיד עם עצמי ונשמתי. ומה נורא הוא הדבר, להתבודד בתוך כלם...

יושבת אני במחלקה יחד עם כל התלמידים והתלמידות שמקשיבים ונראית כמקשיבה גם אני. יושבת אני לבדי בקצה הספסל נשענת אל הקיר עם מחשבותי ועולמי... צללים כהים משתרעים מסביב... ותוגה קדושה חופפת מעל... עומדת אני על יד הפוסתא בין נערים ונערות, בין צעירים וצעירות בין תלמידים ותלמידות... אספסוף מכל המינים סובב אֹתי מכל הצדדים. כלם מדברים ומשוחחים בקול ובלחש. הנה פועל חדש מדבר בחשאי עם פועלת חדשה. "באיזה מקום נתראה מחר" שואל הוא לה בלחש. "בדרך על יד פרדסו של מ. שם נתפגש בשובנו שנינו מהעבודה" עונה היא לו בלחש ובבת צחוק קלה. "טוב ויפה" עונה הוא לה בשמחה חשאית. הנה עלם ועלמה צעירי ימים מבני האכרים. מדברים. "בֹאי נלך אל הגורן" אֹמר הוא לה בלחש סודי. "לא יפה, הכל רואים עתה" עונָה היא לו מהרה ובבת צחוק על שפתיה. "נלך בערב" אֹמר הוא בקול מבקש רחמים. "טוב – עונָה היא לו – אמא כועסת, אבא מתרגז אך אין דבר. כאן בערב נעלה על הגֹרן שם כל כך יפה".

הנה עומדים על יד הדלת של הבי-דֹאר שני צעירים מבני האכרים חברי אגדת "התחיה" של הנֹער בפתח-תקוה. האחד טוען בקול רגזני וצעקני: "אתה לא מקים את תקנות האגדה! מדבר הנך כמעט תמיד ש'רגון ואינך לוקח חלק באיזו עבודה שתהיה. השני מתרגז ועונה: "ואתה, האם מקים אתה את תקנות האגדה? כן תקנה אחת מקים אֹתה כהוגן: טיולים עם עלמות על הגֹרן..."

מה לי ולכל אלה האנשים הסובבים אֹתי פה? מתעוררת בי השאלה האל אין כל קשר שיקשרני ויחברני אליהם ומרגישה אני באֹתו רגע עד כמה שונה ונבדלת אני מכל אלה בני אדם הסובבים אֹתי, עד כמה רחוקה אני מחייהם ומחשבותיהם.

ולמה אני עומדת בתוך כל אלה לבדה-בודדה.

בורחת אני מתוכם. כצפור הבורחת מתוך כלובה הפתוח, לפנה נסתרת וחבויה שמחוץ למושבה. מה טוב לי שם בשבתי לבדי בצל אקליפתוס סמוך הענפים. מה נעים לי להקשיב צפצופי וצוִיצי הצפרים העומדות על ענפי העץ, וזמזומי הזבובים המתעופפים באויר ורחש הרמשים הזוחלים על האדמה בין העשבים הירוקים. מה נעמה לי שיחתם משיחת בני אדם.

חוטי זֹהר נמתחים מכל עבר באויר הזך והתכלתי, ומעל פני מפזרים הם את צללי התוגה והתבודידות שמתנשאים במרחק עם רוח קללית שמנשבת ודביר הזכרונות נפתח ונרקמו ימים שעברו ביגונם וביֹפים לפנו. ושפעת חזיונות של עבר ועתיד יכסה את לבבי הרועד...

ג' לחודש תשרי תרע"א. בלילה.

ליל חושך. הכוכבים המרובים אספו את נגהם וידֹמו... אינם מהירים... אינם קורצים ואינם רועדים ומרעידים.

יושבת אני על בטח החלון שבדיותה העליונה וקוראת בספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים. הספר מונח על ברכי ולמולי המנורה דולקת.

נגדי, בין עצי אקליפטוס, מנגנת התזמורת את מנגינתיה מפסיקות בכלי פעם ופעם צעקת וצהלת חברי התזמֹרת ונערות המושבה הנלות אליהם...

על ספסל חבוי שבין עצי אקליפטוס יושבים צעירים-נערים אחדים יחד את צעירות-נערות אחדות וכדרכן תמיד צוחקות ומשוחחות, ברעש כאילו חושבים הם להרעיש עולמות בשיחתם ובצחוקם.

הנה פסקה התזמרת להשמיע את ריסוקי מנגינותיה וגם הנערות והנערים שעל הספסל החבוי נדמו קוי האור שבצבצו מבעד לעצים כבו וחשכה נוראה עטפה בכנפיה השחורות את כל הגן יחד את כל הסביבה. מתבוננת אני החוצה, מתאמצת אני לחדור מבעד לחשכה ולראות איזה דבר, אך אין כלום, מבלעדי החשכה הנוראה העוטה על הכל... וחשכה זו מוצאת חן בעיני באֹתו רגע יותר מקוי האור העלובים והרועדים שבצבצו ראשונה...

משקיעה אני את עיני שוב בספר ושומעת אני את קולו של פישקא הרועד ומבינה את סיפורו שמספר הוא למנדלי ולאלטר. באֹתו רגע נראה לי שיושבת גם אני בעגלתו של מנדלי וסוסתו הדלה והצנומה מושכת בקֹשי אך בצנעה את העגלה. יושבת אני לי במנוחה ומקשיבה את ספורו של פישקא בפחד ובצער. משתתפת אני אני בצערו של פישקא ונענה בידי הקבצנים. משתתפת אני בצערה של הגבנית האמללה המדכאת בכל ימי חייה באֹפן נורא, אך מתפלא אני: איך אפשר שזו האמללה עוד מקוה לימים טובים? אך כך הוא כֹחו של אדם שגם ברגעי היאוש מוחיל ומקוה הוא.

הנה עברה ברחוב על יד החלון אֹתה החברה של הנערים והנערות שמכירה אני אֹתם היטב, הם נשאו עיניהם למעלה.. משתקעת אני בספרי ואיני רוצה להביט למטה.

"הנה ברכה, קוראת היא פה בשעה כה מאוחרת.. מה קוראת היא.." אמרה אחת מהן בקול רם וצעקני. פתאֹם עלה באֹזני מהרחוב צחוק מעול בלעג שהתפרץ מאחת מהן ח. באֹתו רגע רציתי להגיד להן: לכו לכן! למה אתן מפריעות? אך אני שתקתי וקראתי.

אז הרגשתי שלא רק שאיני יכולה להמצא בחברתם של הצעירים והצעירות האלה שגדלתי יחד אתם במקום אחד, כי אם גם איני סובלת אֹתם ואת כל אשר אתם. ומה מאשרה הייתי באֹתו רגע בשבתי פה לבדי עם הספר מעבר לחיים כאלה ואיני נמצאת בחברתם...

הס... החברה עברה מעל פני הרחוב. חשכת מצרים מכסה ועוטפת את הכל. דממה עמוקה ואלמת שוררת על כל היקום העוטה שחורים. אך כוכב קטן אחד העיז להתראות באֹתה חשכה והוא קורץ וקורץ לי בחבה כה רבה... "אח! מה אֹהבת וחומדת אני אֹתך כוכב מזהיר ברגעי אלה."

שפתותי חרש דבבו.

- - -

- - -

14 אפריל. כ"ז ניסן 1912

ששה חדשים עברו שבהם נכללו החורף והאביב. בראשית החורף בימי הסוכות טילתי את טיולי היפה לירושלים, המלא רגשות נעימים ואי נעימים.

ימיו הקצרים של החורף יחד את לילותיו הארוכים והמשממים עברו עלי בלמוד בקריאה בעבודה מעשית וחנוכית. ימי האביב הקצרים עברו עלי בנעימות. טיולים לרב טילתי בסביבות המושבה ובמושבות יהודה. בין הקהל הגדול שחגג את החגיגה הלאומית השנתית ברחובות הייתי גם אני. הקהל העברי הגדול המדבר כלו עברית הביא לי בסנפיו תקות טובות ונעלות כי יבֹא יום ושב עם ישראל לחיות חיי אשר ודרֹר ויחֹג את חג האביב בהֹד פאר והדר בכל פעם ופעם והד שמחתו תעורר ותעודד את כל אלה הנשארים בארצות הגלות ובאו גם אלה בארצנו ארץ אבות ובנים גם יחד.

- -

שדות הבר הירוקים הכסיפו פה ושם וסעסעות השבלים המלאות מכסיפות מרֹב זקנה ומתקופפות לכל רוח קלה שתעבֹר ונדמה לי בגשתי אלימו כי מתקופפות הן ורועדות הן מפחד פן הביאה אנכי אחרי את מגל הקוצרים.

אך מבטיחה אני כי לא אגע בהם לרעה ובשתי ידי חופפת ומנשקת אני אֹתמו כשם שחבקתים בהיותם רכים ופעוטים...

כרמי השקדים שבימי החורף שבלו בים לבן ומכסיף של פרחים קטנים ורחנים הנם עתה עטופים בעלים ושקדים ירוקים וכהים.

עצי הפרדסים המסורבלים בתפוחי זהב צהבהבים במשך כל ימי החורף פרק מעליהם את עֹלם ויתכסו בפרחים לבנים ורחנים ובבדים צעירים ירוקים.

15 אפריל. כ"ח ניסן 1912

היום היה יום מעניין בחיי האכרים והצעירים של המושבה. היום התאספו כל נתיני תורקיה העברים עם הערבים מכפרים שונים על הגֹרן לבחֹר בורר אחד שהוא יהיה מהבוחרים ציר לפרלמנט הקושתאי. כמובן שהיהודים רצו שהבורר יהיה יהודי והערבים – ערבי.

על הגֹרן נתקמו אהלים אחדים שהיו מלאים בבני אדם לרֹב וביניהם הכי יפה האהל הירוק שבו ישבו המאמור והכתבן המוכתר ואחדים מנכבדי האכרים והערבים. באמצע האהל עמד שלחן קטן ועליו תיבת עץ סגורה וחתומה מכל עבר ורק סדק קטן נשאר. אחד המסובים לשלחן קרא מתוך ספר כרסני וקטן של אנשים ואלה האחרונים באו מהרה ובידם אחזו בפתקאות שמסר למו בעל המשקפים המאבקות. סרו בעלי הפתקאות אל הכתבן אחד שיכתוב את שמו של אֹתו בן אדם שהם בוחרים. (בדס או ש.)

קנופיות מסתודדות של יהודים וערבים מכל עבר, סקרנות נוראה תֹקפת את כל הקהל לדעת מי יהיה הנבחר.

באֹתו רגע תוקף אֹתי רצון סביר – להיות אף אני נקראת יחד את כל שמות הנתינים, לגשת אף אני השלחן, לקחת אֹתה הפתקא עם חֹתם הממשלה לסור הצדה לבקש לכתבן לרשום אֹתו שם האיש שאני בוחרת ואחר כך להכנס שוב לתוך האֹהל, להרגיש את כל העינים הנשואות אלי, ולשם את הפתקא בסדק התיבה בלב רועש ובפיק ברכים כמוהם. ממש כמו שהם חשים הייתי אף אני עושה. וכמה הייתי מאשרה.

באֹתו מצב הרגשתי בכל הויתי את החמס הנורא שעושים לנו למין הנקבה כי שללו מאתנו את כל הזכויות או יותר נכון מעולם לא נתנו לנו זכויות...

אך הבן הבנתי היטב כי לעולם לא יתנו לנו זכויות אם צריכות אנחנו בהשכלתנו ובכֹחנו לקחת ולרכֹש לנו זכויות כשם שהם לקחו להם..

16 אפריל. כ"ט ניסן

היום היה חם...

לאות ועייפות נוראה הרגשה בכל. בבית אמא ואחיותי התרפקו על הרצפה הלחה והתאוננו על השמש הכעסנית המוריקה את כל אש הגיהנום הצרור בנרתיקה הגדוש.

אני – בידי ספרו של שניאור "מן החיים והמות". עיני מביטות בלי הפסק וקוראות במבט ספרני את רשימותיו של מאבד עצמו לדעת.

כאב נורא וצורך ממצא את לבי המפרכס. ונמצאת אנכי באֹתו רגע בחדרו האפל והחשוך של שלמקה בזמן שהוא שוכב על מטתו פרקדן ומתוח. רגליו כבולי עץ משתמטות מעל המיטה. ראשו הפרוע מורד ונופל ככדור עופרת על הכר הקשה. עיניו היוקדות ממצמצות בתוך גוש אפל ונורא הממלא את חלל החדר. מתוך האֹפל שמתחיל להתמזג עם אור חור סתוי הנשקף בעד החלון, מרגישה אני באקדחו הקטן והנוצץ שמלחץ אל רקתו של המוט על המטה.

מאזינה אנכי: "אחת-שתיים – תפיקות של לב מפרכס ודועך – שלשה....

אש גדולה מתפרצת מתוך האקדח ורעם נורא מרעים אחריו. גויה כחושה מפרפרת.. וכולי אש לוהטת...

זעה קרה מכסה את מצחי.

אלמת וקרה נשארתי על מקומי נצבת...

- -

לילה באותו היום.

הגן הנשקף בעד לחלוני מלא מפה אל פה באנשים נשים וילדים. התזמורת מנגנת לכבוד א.ש. שנבחרר הבורר ולכבוד המאמור.

בהפסקה יריאות ומחיאות כפים מרעידות את האור השקט המתקר מחומו של היום. א.ה. נושא נאום בערבית ומהלל ומשבח את הממשלה העותומנית ואת עמל היהודים שהפכו לגן עדן את אדמת פ.ת. שהיתה לפני שלשים שנה חרבה ושממה. באֹתו רגע תֹקף את החפץ להכנס אף אני לתוך הגן להתחזק בתוך הקהל החוגג והשמח בכדי להשכיח את הויתי וצערי. בתוך הגן אני מתהלכת אתו הנה והנה מקשיבה ושומעת קטעים של נגוני התזמורת קטעים של שיחות בודדות וקטעים של דפיקות לבי. אי אפשר לי להתמזג בתוך הקהל. אי אפשר לי לשוחח אתם אני לעצמי איזו דבר מיוחד במינו, איזה דבר שאינו אכל שלוא יהיה נכר. איזה דבר שמורגש....

הנני בצל רחוק מכלם, (בכדי שלא ירגישו בי) במקום שהצללים הקפואים מרובים ביותר. וגופו של שלמקה מפרפר ומרכס בין הצללים....

28 אפריל 1912

ליל זהרורי וחורירי.

קרעים של עננים צחורים וקלים ככנפי אנה לבנה מפליגים מעל לראשי. לבנה ומחינת שחציה פגומה שטה לה בין העננים הלבנים ומכסיפה את מזגרותיהם. משתדלים העננים השובבים להלבין פני הלבנה בכדי לגנותה משתדלים ומצליחים. אך הלבנה הפזיזה והמהירה משתחרת מהרה משוביה ומכסיפה היא את פניהם הם הנה התהלגו והתפלשו השובבים בפאתי השמים. הלבנה עמדה רגע מלכת הצתחקה בצחוק של נצחון הביטה אחֹרנית ותראה את דרכה שעברה ותבין את דרכה שעליה לעבֹר, ותמהר להפליג הלאה. נגונים קלים ומבטים רבים מלוים אֹתה.

קליחי אור וזוהר שופכת היא על כל הרחוב במלא חֹפנים ומזהירה את עלי הקליפטוס שמצתחקים אף הם. ואני נשענת לעץ עומדת ועונג רך ונעים משתפך ומתפשט בגופי. פתאֹם מבטים חודרים ולחישות מלאות רעל הגיעו אלי בין בדי העצים ויטרפו ממני את הרֹך והנֹעם.

מדוכאה ומדוכדכה החדרה נכנסתי...

15 mai 1912

הייתי במשרד של א.פ.

יצא א.ש. וקרא אֹתי להכנס לתוך החדר של פ. אני נכנסתי יחד את א.מ. לתוך החדר, ישבתי על ספה מרפדה בפלושין והשתקעתי בתוכה.

דברתי: אני רוצה ללמוד. זה חפצי שאיני יכולה למלאותו. הוא מדבר: "למה לך הלמודים. אומלל הוא האיש שלומד. מה חסר לך בכך?". אני באחת: "אמללה אני להשאר כך.." דמעות מתגוללות בעיני. איזה דבר נקרע בלבי. רעד עובר בעצמותי... אני מצטער שאיני יכול לעזור לך, אל תשליכי את עצמך לאוֹגָה". זה מרגיז יותר. הדמעות מתפרצות מקררות את לחיי הבוערות. אני יוצאת מתוך החדר. ושומעת אחר: – אחשוב לטובתך, אל תצטערי".

בתוך גרוני הנחר מתפרצת המלה "תודה" ודמעות נגרות...

15 מאי

אני תלויה בין שמים וארץ. בין תקוה ויאוש. בין חיים ומות. איני יודעת מה יש עתה, מה יהיה מה יתאוה. מה תהיה הדרך, מה מה תהיה מבואה מה תהיה סופה...

17 מאי

אני ספרתי היום ספורים קטנים לילדי, הראתי לפניהם את התמונות. קריאות של התפעלות חזקה: "אוּ ואוּף"נשמעו מכל הצדדים. הקריאות והעיניים המזהירות לבבוּני.

26 mai

קראתי "בסערות חורף" של קבק.

אני נמצאת במצב נפשי משונה. נרעשת וחולמת הנני.

זו דינה השמחה והעליזה. הרעננה והיפה – אמללה, נשמתה הגונחת נשאת בחשכת ליל החורף בין מחנות של נשמות עורגות, תלושות ותועות שלא הגיעו למטרתם ומיללות הן עתה בחוץ יחד עם הרוח ומבקשות את תקונן. היא שואפת לעבודה לחיים אחרים, לחיים מלאי ענין ולא יכלה להסיגם. נפשה עתה חולמת ועורגת והגעגועים נעשים לצבע היחידי של חיי נשמתה.

מה מרגישה אני אֹתה!

בסבבתי אני אתו מוצאת ספוק רוחני ונפשי, שואפת הנני לעולמי הרחוקים והנאים. חולמת חלומות בהקיץ, עורגת ומתגעגעת לעולם רזי לסודי.

27 מאי. לפני הצהרים.

החום נורא ומתריד. הילדים מתרידים. איני מסוגלה לעשות כלום. ראשי ריק מכל מחשבה ולבי מכל רגש...

אחרי הצהרים.

רחל זה עתה היתה פה. התחלתי להקריא לפניה "בסערות חורף" אך מהרה התעיפנו שתינו – ותלך. נשארתי לבדי בחדר. דממת מות שוררת סביבי. אך התִיק תַק הקל של שעוני המנוח לפני וציוצי צפור העומדת על האכסדרה מפריעים את הדממה העמוקה.

28 mai

לילה... ותו ליל כסף של 28 אפריל.

אך שקט ודממה בגן מנגנים ואני על בטח החלון חולמת על עתיד מזהיר חלומות נגררים אחרי חלומות ואני כלי שטה ודאה בים של זוהר וכסף רחב ועמוק.

1 Aoũt (בבית החדש)

על מטתי הלבנה הנני שוכבת פרקדן. עיני משוטטות הנה והנה. רגע הן מסתכלות בנקודה השחורה והיחידה שתקרה הלבנה והמבהיקה. ורגע עיני נחות על שלחני הקטן העומד בפנה מנגדי. הנה לפני ארוני הקטן העומד על השלחן המכיל בקרבו את כל אוצרי שאספתי מילדותי עד הנה, כל ספרי ומחברותי. הן כל דבר שהגיתי וכתבתי נמצא בו ומה יקר הוא לי... תריסי החלונות הירקרקים מוגפים ורק צלעות החלונות פתוחים. בין סדקי התריסים אור צנוע נכנס בחשאי לתוך חדרי הלבן ומכסיף את שתי הדלתות המצובעות בטעם יפה...

השמחה אני מחדרי זה? כן. הן זה כמה שנים ששאפתי לחדר מיוחד ויפה שאוכל להסתגר בו כאהבת נפשי ואף אחד לא יפריעני. – ולמה זה נפשי כה סוערת מן הזמן שבאנו לגור לביתנו זה, מן הזמן שחדר זה שיך לי?

נשמתי איננה מסתפקת... סערת נפשי מתגברת מדי פעם ופעם, מתגעגעת היא למרחקים סודיים לאופקים רחבים... חשבתי כי בלמודים ארוה את צמאוני הגדול למרחקים בלתי ידועים לי. בלמודים חשבתי לכבות את האש הגדולה היוקדת בקרבי זה שלש שנים. אך להפך כל מה שלומדת הנני יותר וקוראת יותר ספרים הלהבה שבקרבי מתגדלת יות יותר וגעגועי נשמתי מתכבים בכל פעם...

מה לעשות איזה דרך לבחֹר. לחדֹל או להתחיל את הכל מחדש? אך לא! באיזה אֹפן יכֹלה הנני לחשֹב ולבט את המלה "לחדֹל". הדבר הזה לא יתכן. צריך להתחיל את הכל מחדש. יש בי עתה די מרץ ורצון ללמוד שנים אחדות ולהספיק הרבה מאד. יודעת אנני כי געגועי יתגברו יותר ויותר אם גם אלמד הלאה. השלהבת תגדל ותהיה ללהבה גדולה שאף אחד לא יוכל לכבותה. אך אין דבר. כך צריך להיות. אני אלמד אתגעגע ואערֹג.

באיזה אֹפן ללמֹד הלאה. פה במושבה אי אפשר. אין לי בית ספר גבֹה נכונה הנני להפרד מחדרי הנחמד, מבית הורי מהמושבה ומבית הספר שביליתי בו עשר שנים ולנסֹע לכרך ושמה ללמֹד להתגעגע ולסבול. כן, כך צריך לעשות וכן אעשה.

את משרתי בתור מורה בבית הספר אעזֹב ואהיה עוד הפעם לתלמידה היושבת על ספסל התלמידים. כן, את שעורי ודברי המורה אקשיב אשנן ואדע ואולי יביאו אל תוך נשמתי ויהיו חלק ממנה ויראו את צמאוני הגדול. את הכל אקבל ממורַי אך את עולמי אני שיצרתי במשך שש-שבע שנים לא אתֹש. עולם מחשבותי, דעותי ומסכנותי שרכשתי לי עד כה לא אעזוב. עולמי זה ישאר אצלי תמיד ובכל פעם ופעם יתעמק יתברר ויתרחב יותר ויותר...

Septembre 27    א' דחמ"ס         1912

ראשי עלי כואב. לחיי בוערות מצחי קודח עיני עכורה מדמעה ולבי עלי דוי. ברכי כושלות וידי רועדות... כל היום לא בא אֹכל לפי ורבו יסורי נפשי...

ממשרתי בבית הספר התפטרתי כי לא רציתי לאבד את זמני לריק. לנסֹע מפתח תקוה ולהכנס לבית ספר גבֹה וללמֹד הרבה הרבה היתה שאיפתי. לסימנר היפואי החלטתי להכנס. הכל הסתדר. אמא לא רוצה. על דעתה היא עומדת: "לא". אבא היה מסכים אלו אמא רצתה. עתה כל דרכי מלאות מכשולים לאין קצה. בבית סוהר שמוני ולצאת אין ביכֹלתי. איכן הן שאיפותי חלומותי שעורגת הנני זה שש-שבע שנים? איכן הם החיים המענינים מרובי הגונים שקותי לחיות בהגיעי לשנות השמונה עשרה? איכן? גדלתי התפתחתי יפיתי, אך מה יש לנשמתי מכל אלה. נשמתי תובעת ודורשת ממני דברים אחרים, עולמות מענינים וחיים אחרים. ומי יתן לי את אלה? "אם אין אני לי ומי לי" אח! לוּ יכֹלתי להגשים את הרעיון הנמסר במלים אלה. לו יכֹלתי אני בעצמי לתת לנשמתי את אֹתם החיים הרזיים שאליהם ערגה נפשי, את אֹתו הרֹם והרֹחב שאליו שאפתי, את אֹתן ההרגשות הנעימות שלבתי להן השתֹחחה!

1 Aout 1913

כמעט עברה עלי שנה וביומני לא כתבתי. למה? מה היתה שנה זו לי? ומה נתתי לה אני?

שנה זו נתנה לה הרבה ידיעות... רצוני בהתחלת השנה היה ללמוד ולמדתי אך לא בסימנר היפואי כי אם בחקלאי הפתח-תקואי. היו ימים שהיתי שבעת רצון מתוך עיפות הגוף והמֹח.

ובבֹאי לעשות לעצמי את חשבון נפשי והעמידי לפני את השאלות: "ברכה האם טוב לך?" "האם זה הוא עולם חייךְ ששאפת אליו?" – זעזועי נפש מרים מרעידים את כל גופי: "לא! לא!" אסור לי לרמות את עצמי ולאמר כן. היו ערבים ועצב נורא היה תוקפני ומטלטלני מחוץ למושבה. והייתי סובבת ועוברת בלי כל מטרה, שדות וכרמים גם יחד ובלבבי יקדה אש נוראה ודמעות חנקו את גרוני. באֹתה שעה הייתי מתנפלת בחיק הטבע על גבי העשב ובוכה ושופכת את דמעות הנוער הצורבות וקריאה נפשית היתה מתפרצת מעמקי לבתי "אני חפצה".

אף אחד לא הבין את רצוני ולא השתתף בצערי הגדול והכואב. רק הכוכבים הביטו אלי ברחמים ובחמלה רבה. "לא! איני רוצה כי אתם הכוכבים הקרים והאלמים תרחמוני, הלאה! איני רוצה ברגשי החמלה שלכם".

הייתי קמה בעוז, מוחה את דמעותי ושבה עלובה אך בצעדי און הביתה.

בלילות החורף של שנה זו היה הסופר י.ר. מרציא שעורים ספרותים לקבוצת שומעים ידועה שבה הייתי גם אני. שעוריו התחילו על אֹדות תקופת מנדלזון ונמשכו עד ימינו אנו.   קהל שומעיו הקטן היה מאסף במחלקת-למוד של בית הספר, נדחק בין הספסלים, מחכה לבֹא המרצא באי סבלנות, שמח לבֹאו ומקשיב לדבריו.

פעמים היה הגשם מרטיב את מעילי השומעים והם היו יושבים בשעת השעור ורועדים מקור. פעמים היה רוח חזק מילל בחוץ דופק על שמשות החלונות מפריע ומנעים... מהמנורה התלויה בספון היה שופע אור וחום וחמימות נעימה היתה ממלאה את לבתי.

כמה נעים היה לי לשמע מפי המרצא את תולדותיו מחשבותיו דעותיו וספריו של סופר חביב ולרשום הכל הכל במחברת שלפני... עתים היה מרים את קולו מתרגש ומדבר בחום לבו ועתים היה מלחש, מספר אגדות ספורים שיחות...

בהגמר השעור היו כלם נחפזים לצאת מתעטפים באדרות וממהרים ללכת הביתה לבל יעצרם הגשם. אני הייתי הולכת לי לאט על צדי מלוים אחדים ובאֹזני מצלצלות דברי המרצא...

כך עברה שנה בשנותי אלה . . . . . . . . . . .

2 Aout 1913

לילה.

במטתי אני שוכבת. תריסי החלון ממולי פתוחים לגמרי ותכלת רחבה עם כוכבים שקטים וחולמים מציצים כנגדי. דממה עמוקה ושלטת שוררת בחוץ. לאט לאט האויר התחיל להזדעזע ורוח קלח הסתננה מבעד לחלון ותלטפני. את גופי, העוטף כתנת שנה לבנה. חבקה וגפפה רוח זו בידים כה רכות ועדינות עד שלבי עלה על כל גדודיו מרֹב עצמה ורֹך. פתאֹם "הוא" התנשא בחשאי, על כנפי רוחות הליל הקלילות, לתוך חלל החדר. כלו היה עטוף בערפלי תכלת, ורך נשמתו ופניו היו ערטלאים וערומים... ופנים אלה ונשמה זו היו כה יפים ורכים...

בלאט רפרף אנה ואנה, הרים את עיניו הלחות והשופעות, את פניו כסה בכפות ידיו וידובב: "אני נ ו ס ע".

פחד נורא נפל עלי ואתנשא בכֹח ואמהר להדליק נר ומבטי המטורף ונעה בכל פינות החדר וחללו לחפשו. והנה אין איש בחדר אך מציאותו הוא לפני רגע היתה עוד מרגשת בו.

הנר דעך ויכבה והאֹפל הנורא השתרע ויתכנס גם אל תוך נשמתו הפצועה והבוכה חרש...

3 Aout 1913

בערב וכלנו תלמידי ותלמידות החקלאי (14 במספר) התאספנו באולם גדול המקשט בעלים פרחים ומזנון. כלם מחכים. צפיה קפריזית היתה נכרת בפני כלם.

"למה זה אחר לבא?" כל אחד שואל והנה הוא הופיע על מפתן הדלת. נכנס ברעש, צעד פסיעות מהירות לימין ולשמאל אמר את ה"שלום" שלו והרגש תיכף כי הוא בא וישנו בינינו...

הליל עבר באכילה בשירה, במשחקים בבדיחות, בריקודים ובמטים.

זה היה נשף פרידה לו – למורה שאחרי שנת למוד אחת הוא נוסע לבלי לשוב. כלם שמחו ורקדו רוֹנְדָה קדחתנית ולבבות כלם לחצו לחצו וכשהלב לחץ בחזקה והדמעות התבצרו בגרון התפרץ כל אחד החוצה בכדי שלא ירגישו בו וישפוך את דמעותו רק לעיני הכוכבים... והוא כמה שמח ורקד ועיניו היו רטובות ודומעות כל הלילה. כל אחד רצה לאמֹר דבר מה אך לא יכול היה. והוא כה רצה לאמֹר איזה מילים נפשיים ולא יכול אף הוא.. הפה לא אמר כלום אך יותר מזה אמרה הנשמה.

מילים לא נאמרו אך השתיקה דברה בשפתה היא – בשפתה הנצחית. כוכב השחר האיר ואנו כלנו עומדים ברחוב ונפרדים... הלבב תוסס והומה והפה אינו אומר כלום...

1913. 4 Aout

אנחנו כלנו שוב באֹתו האולם והנה הוא בא. כלנו נרגזים, עיני כלם אדומות והנשמות ערטלאיות בלי כל כסות. והוא כלו רועד אומר: "יש בינינו איזה דבר... אני מצטער על נסיעתי אני עוד אשוב אליכם..."

אני מוסרת לידו גליון נייר שעליו כתובים איזה מילים לבביים ושמות כלנו חתומים עליו, ומסביב פרחים יפים יענדו לו לזר. בידים רועדות הוא לוקח את הגליון ושפתיו דובבו בלחש: "תודה". בלחיצת ידים חמה ולב סולד נפרדנו...

4 Aout      בערב אֹתו היום.

אני א.ח. סובבות ברחובות מבטינו תועים ומבקשים אֹתו את צלמו. הוא נגש אלינו לחץ שוב את ידינו ושוב נפרדנו. בשעה מאוחרת בלילה פגשנו בו עוד הפעם וזו היתה הפעם האחרונה. אנחנו לא עמדנו גם הוא לא עמד ורק כל אחד אמר שלום חטופה אך כה חמה ולבית.

על יד החלון עמדתי וחכיתי לו. הייתי בטוחה כי עוד יעבור ברחוב בשובו מהגורן. אך הוא לא עבר ואני חכיתי...

5 Aout.

היום הוא נסע...

* * *

אהוד בן עזר: היומן מובא בכתיב המקורי שלו. המורה י. ר. הוא הסופר יעקב רבינוביץ.

ברכה סלומון, לימים שטרייט, היתה חברתה הטובה של אסתר ראב, ויומניהן נכתבו כמעט במקביל כאשר בשנת 1913שתיהן לומדות בבית הספר החקלאי בפתח תקווה. סיפור חייה של אסתר ראב באותה תקופה מצוי בביוגראפיה שכתבתי על אודותיה "ימים של לענה ודבש", בהוצאת "עם עובד", וכן מובאים יומניה של אסתר בשלמותם בכרך שאזל "אסתר ראב / כל הפרוזה" המתפרסם כאן בהמשכים.

נראה שאסתר וברכה כאחת היו מאוהבות במורה הצעיר צבי דיזנדרוק, ועזיבתו בסוף אותה שנה, 1913, הותירה את שתיהן עצובות מאוד.

הנה הקטע מיומנה של אסתר ראב מיום כ' בתמוז תרע"ג, 1913, המתייחס, ממש כיומנה של ברכה, לעזיבתו של המורה הנערץ, אהוב ליבן של שתי הבחורות.

משונה, דזנדרוק נוסע!

מה לי ולו?

כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –

וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –

דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –

דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –

שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, "כן, כן," אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!

איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון – אב"ע], חנה [אחותה של ברכה – אב"ע], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין – אב"ע], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –

הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –

אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "

שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות – אב"ע], וכל אחת הרגישה איזה עלבון "מדוע לא קראנו לחדרו" – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –

אסתר ראב

* * *

פסל התלם הראשון שחרש יהודה ראב בפתח תקווה

הכיתוב על פסל "התלם הראשון" בכיכר המייסדים בפתח תקווה:

התלם הראשון בפתח תקוה

כאן, במקום זה, ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל"ט, דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצת מתיישבים לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

נעיצת המחרשה לביצוע התלם הראשון נפלה בגורלו של יהודה ראב. אחריו אחזו במחרשה דוד גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגרט ואליעזר ראב, אביו של יהודה.

יהושע שטמפפר, בתופסו במחרשה, התרגש, פרץ בבכי ואמר:

"אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

פסל "התלם הראשון" במלואו

פסל "התלם הראשון" של יהודה ראב בן עזר באדמת פתח-תקווה, כפי שנחשף וצולם במוצאי שבת, 13.6.09, כשנחנך בכיכר המייסדים. שלושת נכדיו האחרונים של יהודה – עמנואל, אהוד ולאה, שימשו סטאטיסטים עלומי שם באותו מעמד, וגם בתקשורת, כאילו אינם קיימים. שם הפסָל ראובן גפני נכתב על הפסל באותיות הגדולות ביותר. דמות דמויית יהודה ראב, מצד שמאל, מחזיקה במחרשה, ופעם נוספת אפשר למצוא את פסלו של יהודה ראב בן עזר, על סוס, בכיכר המייסדים בתור "הרוכב החמישי" (במקום ד"ר מזוריקי, הגוי היווני שבאגדה) יחד עם ארבעה הרוכבים שהונצחו בעקבות הצ'יזבאט החביב של יורם טהרלב שעל פיו מלמדים כיום את תולדות המושבה – "הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו".

* * *

יהודה ראב: התלם העברי הראשון

ביום ד' חנוכה שנת התרל"ט (1878) ירד הגשם הראשון; היה זה גשם בכמות זעומה אף על פי כן החלטנו לצאת לחריש ולזריעה, כי העונה התאחרה. יומיים לאחר רדת הגשם רתמנו את השוורים ונצא לחרוש.

התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה"הקפות" כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה.

מתוך: יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", עמ' 63.

מיקומו המדוייק של התלם הראשון היה בזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, במקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך. המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

הקלטה של תיאור המעמד מפי יהודה ראב, על גבי תקליט בקולו-הוא, משנת 1943, בנאומו במלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון, מצוייה בארכיון המשפחה, וגם מסרנו עותק למוזיאון פתח-תקווה, ואולם מאחר שאיש לא התייעץ איתנו, הקלטה זו לא היתה ידועה למארגני הטקס.

אהוד בן עזר

* * *

עוז אלמוג

עידן הסוציומטים

אתמול צפיתי בתוכנית הלייט נייט החדשה בערוץ 24 (נרכש לאחרונה ומותג מחדש על ידי זכיינית השידור "קשת"). לתוכנית קוראים "מה ש'תה שומע" והמנחה הוא צעיר זחוח דעת בשם אסי עזר – "אושייה" תקשורתית עולה (כך כינה אותו אחד המשתתפים) שהנחה בזמנו, יחד עם ארז טל, את "האח הגדול".

קשה להסביר למי שלא צפה בתוכנית, במה היא עוסקת, כי למעשה היא עוסקת בשום-כלום. באופן כללי מדובר בלהג משותף של ידועני מדף (מודה בהכנעה ששניים מהם כלל לא הכרתי), חצי רציני חצי ציני, על שאלות שברומו של עולם. לדוגמא: "מיהו המעפנה שלא שכב מעולם עם האקס שלו." למעשה מדובר בסימולציה של אינספור שיחות סרק דומות, המתרחשות יום יום בעיקר בקרב צעירים. זה יכול להיות בסאלון הבית, בפאב, בבית הקפה ואפילו בסלולרי. התוכן לא הפריע לי. לא חייבים תמיד להיות רציניים ומותר להתווכח לא רק אם ניטשה בכה. אבל הסגנון עיצבן אותי מאד, וזו לא הפעם הראשונה.

אם מישהו מניח שאני איזה סנוב מתנשא, או פלצן שלוקח את החיים ברצינות יתרה, הוא טועה. אדרבא, אני צבר ישיר ומחוספס ושונא להטיף. עם זאת, אני בהחלט מאמין שלכל דבר יש מקום וגבול ושהטלוויזיה מהווה מודל התנהגות רב עוצמה. לכן, נחרדתי כאשר אחד המרואיינים, "סטייליסט" מלוקק ומלונקק בשם גל אפל, התרווח בנוחיות והניח בנונשלנטיות את שתי רגליו על השולחן. לרגע חשבתי שאני הוזה. הזמרת מאיה בוסיקלה, אושיה תרבותית והגיגנית צמרת בפני עצמה, התפרקדה לצידו כחתלתולה, שתי רגליה על הספה הנאה, ואחריה החרה החזיק הפייטן כובש הלבבות משה פרץ.

המנהג הזה, לשים רגליים על ספה במקום ציבורי, שנעשה נפוץ בתוכניות ראיונות ובכלל, מגעיל אותי; אבל רגליים על השולחן באולפן?! זה באמת עוד לא ראיתי. עשה רושם שלא רק המנחה (שאגב, דיבר למצלמות תוך כדי לעיסה) ומרואייניו לא חשו שמשהו לא תקין. אדרבא המצלמה שזפה שוב ושוב את טלפיו של אפל, תוך שהוא רומזת על התפעלותו של הבמאי מהקעקועים הענקיים שעיטרו אותן.

כל סוציולוג מתחיל יודע אל נכון שהתרבות ניכרת בתוואי הלוואי הזעירים לכאורה. לכן, "ההיתר" שנתנה הטלוויזיה (עד כמה שאני זוכר, זה התחיל בראשית דרכו של ערוץ 2, בתוכניות הלייט-נייט של דנה מודן) להניח רגליים על הספה ו/או על השולחן, באולפן משקף בעקיפין ובמישרין היתר רחב יותר לסוציומטיות ולוולגריות. הוא מסמן לצעירים שצופים בתוכניות הללו שעידן העידונים, הרגישות לסביבה והנימוסים, תם. היה משהו מאוד סמלי בעובדה שבפסיאודו תחרות, שהתנהלה בין המשתתפים בתוכנית הזאת, זכתה עינב בובליל, אותה צעירה צעקנית שהפכה לידוענית נערצת בדיוק בשל הסוציומטיות הבלתי מוסתרת שלה.

אין ספק, אנחנו עמוק בעידן הסוציומטים. הם מנצחים בתוכניות הריאלטי, הם מנצחים בעסקים, הם כובשים את הפוליטיקה. הרגל הגסה שלהם עלתה לספה, עברה לשולחן והיא בדרך לפרצוף של כולנו. ויום אחד, כאשר יבינו כאן לאיזה דקדנס נפלנו, כשנשאל מי אשם, אולי ניזכר ברגלי הסטייליסט באולפן הטלוויזיה, שעיצב לנו בגדים ותכשיטים וגם את קוד ההתנהגות הסוציומטי.

* * *

סוף-סוף יש לנו בנק מונחה בידי איצטגנינית!

שרי אריסון: "ראיית העתיד שלי מפחידה. חודשיים לפני הצונאמי באסיה חזיתי גל אדיר שהורג אלפי אנשים. קיבלתי מסר – לא למכור את 'שיכון ובינוי' וכך עשיתי!" ["גלובס", 21.6.09]

* * *

פתיחת הרומאן "אנשי סדום" מאת אהוד בן עזר

המתייחסת לגרמני מוויהלמה פריץ פראנק

ספריה לעם, עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004

בראשית שנות השלושים למאה העשרים התגורר בעין-גדי, בקרב בֶּדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהֶלמָה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והִרבּה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני "מתוך הערבה" שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ (Frank, F. – Aus der Araba: Reiseberichte, 1934). לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה עזב את ארץ-ישראל, וכפי שנודע לי הוא יושב היום, זקן וחולה, בעיר הקטנה היילבּרון שבגרמניה.

בעקבות פרשת חייו נכתב סיפורו של יוהנס שמידט [ב"אנשי סדום"]. אך תחילת הסיפור אחרת היא. שנים רבות לאחר שעזב הגרמני את עין-גדי, וארבעה אנשים, אשר לא הכירוהו מימיהם, נזדמנו ללילה אחד לסדום.

* * *

הזמנה להשקת ספרו של משה גרנות

שחזורים

בהוצאת "כרמל"

בחסות ראש עיריית רמת השרון, מר איציק רוכברגר

האירוע יתקיים ביום ה' מוצאי י"ז בתמוז תשס"ט (9.7.2009)

בשעה 19.30 ב"בית יד לבנים", רח' המחתרת פינת רח' ההגנה ברמת השרון

בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל

ברכות:

ראש עיריית רמת השרון, מר איציק רוכברגר

יו"ר אגודת הסופרים העברים, המשורר בלפור חקק

מנכ"ל הוצאת "כרמל", מר ישראל כרמל

דברים (לפי סדר אלפבית):

פרופ' אביבה דורון, חוקרת ספרות, משוררת

דבורה חיץ, משוררת , עורכת הספר

פרופ' חנה יעוז, חוקרת ספרות, עורכת

פרופ' דן מלר, רופא, סופר, פסל

ד"ר לימור שרייבמן-שריר, רופאה, סופרת, יוזמת פרסום הספר בהוצאת "כרמל"

קריאת קטע קצר מהספר על ידי המחבר

הכניסה חופשית / חנייה חופשית

הספר זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם

* * *

נוכח המאורעות המתרחשים לנגד עינינו באיראן

המקרא מספר לנו שלפני שנים רבות "מן שמיים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו בסיסרא" (שופטים ה', כ). לא שהפכתי ליהודי אדוק, אך נזכרתי בפסוק זה נוכח המאורעות המתרחשים לנגד עינינו באיראן. כשהצורר מצחצח חרבות ומאיים להשמידנו, וכל העולם "הנאור" עומד מנגד ומשתדל לפייס את הרודן הרצחני, הנה אלוהים (באופן אלגורי) שולח בהם יד איש באחיו, בוקה ומבולקה ומושיע את ישראל.

אך מנהיגי העולם יודעים את משימתם. הם לא יתנו לזוטות כגון מהומות באיראן, פיגועים בעיראק, רצח עם בדרפור ובסרי לאנקה, משבר כלכלי עולמי – להסיח את דעתם מהבעייה העיקרית, העומדת ברומו של עולם והמעסיקה את הקהילייה הבינלאומית – לאמור הקפאת הבנייה בהתנחלויות. דבר לא יסיט אותם ממטרה חיונית זו. כל שאר בעיות העולם יכולות לחכות. עלינו לסמוך רק על אבינו שבשמיים, דברי יהודי חילוני.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

"מחכה לאבי" מאת: יעקב ברזילי

ספר שירים חדש בהוצאת כרמל

הופיע ספרו העשירי של המשורר, לאחר שביקר במחנה ההשמדה ברגן-בלזן ב-2008,

כדי לפגוש מחדש את אביו וסבו, אותם השאיר מאחור.

בספר 5 שערים: לאבי, לאמי, לאלוהים, להם, וגם לי

שיר מתוך הספר:

בהיזכרי,

אני מזיל טיפות דיו

על נייר המכתבים שלי.

דבר ההוצאה:

עבור יעקב ברזילי השואה איננה זיכרון מטריד של מקרה נורא הוד ואיום שקרה לנו כקולקטיב, אי שם במחצית הראשונה של המאה העשרים, בעיקר ביבשת אירופה. לגבי יעקב ברזילי המקרה נוכח ושורר בעוצמה מכרעת בכל מהלך חייו. הוא מכיר בשמותיהם רבים מאלו שלא זכו לשרוד ולצאת מן התופת. הוא, יעקב ברזילי, הכיר אותם, ציפה לפתח עימם יחסים קרובים, עם חברים ובני משפחה. הוא הכיר את המושמדים, את תקוותיהם, את חפץ הקיום שפעם בקרבם ולא בא אל מימושו.

בשפה שירית, לא מינורית, יעקב ברזילי מאפשר לנו לחוש ולחוות את המאורע המדהים והנורא הקרוי בפינו שואה, באופן אישי קרוב.

ניתן להזמין את הספר אצל המשורר

טלפון: 09-7729740 // yaakov-bar@013.net

* * *

שרת החוץ של ארה"ב הילארי קלינטון, מומחית מאין-כמותה בבעיות המזרח התיכון ובהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים (וגם בהשכנת שלום בית, במקרים שהבעל נמצץ) – כל כך נבהלה או התפעלה מהפגישה עם שר החוץ המפחיד של ישראל, אביגדור ליברמן – עד שבצאתה נפלה ושברה את מרפקה.

איחולינו להחלמתה כדי שתוכל להמשיך ללחוץ עלינו וככה לעצור את פיתוח נשק הגרעין האיראני.

* * *

למה יהודים קיצוניים, בני-ברית של פלסטינים ושל שונאי ישראל הבאים מחוץ-לארץ [על חשבון מי?] ומיד מצטרפים להשחרת שמה של ישראל –

מכונים בתקשורת הישראלית:

"פעילי שמאל"

הם "שמאל"? – שמאל בתחת שלי! – שמאל היא מילה חיובית בעלת מטען היסטורי, אבן-יסוד של הציונות הסוציאליסטית ושל הקמתה וביסוסה של מדינת ישראל. בן-גוריון היה שמאל. תנועת העבודה היתה שמאל. ארץ ישראל העובדת היתה שמאל. מי שמכנה יהודים שהם בעלי-ברית של האוייב הפלסטיני בשם "שמאל", מזנה את המילה הזו, שמאל, מילה שכל אדם הגון חייב לתמוך במקורה החברתי והציוני, ואשר אין לה שום קשר לסכסוך הבלתי-פתור עם הפלסטינים!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,145 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוניי 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל