הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 456

תל אביב, יום חמישי, ג' בתמוז תשס"ט, 25 ביוני 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת כנס "במעגלי צדק" ברמת הגולן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (75).

אורי הייטנר: והארץ לא תימכר לצמיתות.

יוסי גמזו: הַיָּד לֹא מְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמָהּ...

עמוס גלבוע: לא יהיה שום שלום אמת עד ש...

מלי טויב (אהרנסון): איך להיות בריא?

יורם וולמן: מזל אריה, סיפור קצר על תל אביב הצעירה.

עדינה בר-אל: בדרך אל בית הספר החדש, על ש. ז. פוגצ'וב ו"כפר ילדים".

עמוס כרמל: מדינת לאום יהודית – לא תנאי ולא מיותר.

דורון גיסין: עשבים רעים. // ד"ר אברהם וולפנזון: איזו מין אופוזיציה?

נעמן כהן: כיצד בשתי דקות, חירבתי הפגנה אנטישמית.

אלי יזרעאלי: מסה ושיר: קוצו של מסלול.

יערה בן-דוד: כוח הזיכרון וכוֹרַח האהבה, על הרומן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", הוצאת כינרת זמורה ביתן, 2008.

זיכרונות מהמאפייה בעין-גדי, דבוישה, אודי. // רון וייס: נעמן כהן טועה.

 יוסי אחימאיר: הראש הבית"רי והראש המתימאטי.

משה רימר: היכן נולד פריץ פראנק?

מרדכי בן חורין: אובמה ומארקוס אורליוס.

יוסף חרמוני: "שמאל בתחת שלי"! // חנן רותם: קבלות על ראיית הנולד.

עדינה בר-אל: על מה ולמה "שום גמדים" קיבל פרס ספיר?

אלישע פורת: האזרח מספר אחד במדינה הוא שתמטן מדופלם.

דורון גיסין: 3 עיגולים ב-3 צבעים הדומים יותר לביצי שור מאשר לתפוחי זהב.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": שתי חוחיות. המשורר מול המציאות. כאריה פצוע. רשמי מסע באיטליה.

פניית ער"ן: גם לאנשים חזקים יש רגעים חלשים.


 

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

הִיא יְרֵחִית

וַאֲנִי אֶרֶץ קְטַנָּה

אֵלִי, תֵּן לִי כֹּחַ!

 

מתוך המחזור "נגיעות" (75)

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

והארץ לא תימכר לצמיתות

עשר שנים חלפו בין חקיקת חוק השבות לחקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל, ובכל זאת אלה הם חוקים תאומים. שני החוקים האלה משלימים זה את זה. שניהם יחד מממשים את ייעודה של מדינת ישראל כמדינה ציונית, כמדינת העם היהודי. שני החוקים הללו, הם אלה שמגדירים את מדינת ישראל כיותר מסתם מדינה דמוקרטית שתפקידה לספק שירותים לאזרחיה, אלא כמדינה שלוז קיומה הוא הגשמת ייעודה הציוני.

מהותו של חוק השבות, הוא אמירה שמדינת ישראל קיימת למען יהודי העולם, שמטרתה היא עלייתם ארצה ותפקידה להפוך אותם מאזרחים בפוטנציה לאזרחים בפועל. מהותו של חוק הקרקעות, הוא אמירה שמדינת ישראל מחוייבת ליישוב ארץ ישראל ביהודים ומטרתה לשמור את אדמות הארץ למימוש מטרה זו, כעתודה ליישובם של מיליוני היהודים בעולם. גם היום, בעשור השביעי לקיומה של המדינה, רוב העם היהודי אינו חי בה. אסור למדינה להרים ידיים ולוותר על ייעודה לרכז את יהודי הגולה בא"י.

בשמירה על קרקעות הארץ בידי המדינה, מבטיחה המדינה שאין היא מתייחסת אליהן כאל נדל"ן, אלא כאל כלי למימוש החזון הציוני. בחוק היסוד נאמר במפורש: "מקרקעי ישראל... הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת."

על פי החוק, הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים. החוק מממש את חזונו של הרצל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה (הקרקע) לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונתו של המייסד. עלינו לדאוג גם להבא כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה."

108 שנים חלפו מאז אמר הרצל את הדברים, בנאומו בקונגרס הציוני החמישי. והנה, ממשלת ישראל עומדת לגדוע את ה"לצמיתות" בחקיקה המנוגדת לרעיון הציוני – הפרטת קרקעות הלאום. בשלב ראשון מדובר בקרקעות עירוניות, אך אין ספק שהצעד הבא יחיל את העיקרון על כל אדמות הלאום.

ציביונה הציוני של המדינה עומד תחת מתקפה משלושה כיוונים:

א. הקפיטליזם הקיצוני, המעמיד את רדיפת הבצע מעל לכל ערך אחר, כולל ערכי הציונות.

ב. המשפטיזם האקטיביסטי, שבשם עיקרון אוניברסלי של מדינה אזרחית, פוגע בכל מה שמדיף ציונות וקהילתיות.

ג. פוסט ציונות – הרצון לרוקן את ישראל מציביונה היהודי והציוני, מתוך שלילת רעיונות הציונות, והתייחסות אליהם כאל מנוגדים לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

השילוש הבלתי קדוש הזה הינו סכנה לאומית, כיוון שהוא מאיים לקעקע את יסודותיה של ישראל כמדינת העם היהודי.

קו רציף מחבר בין הג'יהאד הארסי שמנהל עיתון "הארץ" נגד יישובים קהילתיים בגליל שהחליטו להגדיר עצמם בתקנון כיישובים יהודיים וציוניים המחוייבים לתרבות היהודית – ומאשים אותם בגזענות, לבין הרפורמה במקרקעי ישראל שמוביל בנימין נתניהו. המקורות האידאולוגיים של נתניהו ושל "הארץ" רחוקים ת"ק פרסה, אך התוצאה היא אחת – מתקפה משולבת על הציונות.

עיתון "הארץ" יוצא מנקודת מוצא פוסט ציונית, המנסה להוציא את הציונות אל מחוץ לחוק, בהיותה גזענית, כביכול. אין ספק שנתניהו רחוק מאוד מהגישה הזאת. המקור האידיאולוגי שלו הוא הקפיטליזם הקיצוני, על פיו יש לחסל כל דבר ציבורי בישראל, ולהפוך אותו לחלק ממשחק השוק החופשי. למעשה, ניתן לומר שנתניהו מחלק את ארץ ישראל. הוא מחלק אותה לטייקונים, לעשירי העשירים שיקנו את קרקעות המדינה.

כתוצאה מהרפורמה הזו, אם תבוצע, קומץ משפחות הון ישתלטו על הנכס הלאומי החשוב ביותר, ויעשו בו כבשלהן, כרצונן, על פי האינטרס הפרטי שלהן, גם כאשר הוא יהיה מנוגד לאינטרס הלאומי. מי ערב שהון סעודי לא יושקע ברכישת קרקעות המדינה, לצורך התיישבות פלשתינאית, כחלק ממאבקם במדינת ישראל?

על פי החוק הקיים, אי אפשר למכור את קרקע המדינה לבעלים פרטיים, אלא להחכיר אותה ל-49 שנים. העיקרון הזה נוצק על יסוד ההשקפה היהודית, עוד מימי התנ"ך, השוללת בעלות פרטית על הקרקע. העיקרון המקראי הוא שאדמת א"י היא נכס אלוהי ולכן אין להעבירה לבעלות פרטית: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג). המימוש המעשי של העיקרון הוא חוק היובל, על פיו בכל 49 שנים נעשה "פריש מיש" של הקרקעות, וחלוקה מחדש על בסיס שיוויוני. מטרת חוק היובל היא מניעת פערים בחברה, באמצעות שליטה על אמצעי הייצור המרכזי באותם ימים, הקרקע: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה; יובל הוא, תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו." (שם, שם, י').

הבעלות הציבורית על הקרקע הינה אחד העקרונות הציוניים היסודיים, הן משיקולים של שמירה על אדמת א"י לצורך הגשמת הציונות, והן משיקולי צדק חברתי והימנעות מיצירת פערים חברתיים נוראיים. לא רק ראשי תנועת העבודה דגלו בעיקרון הזה. זאב ז'בוטינסקי, שנתניהו מתיימר להיות תלמידו, הרחיק לכת והציע ליישם את רעיון היובל במדינה העברית באופן מרחיק לכת יותר מאשר במקרא – אחת לחמישים שנה תהיה שמיטת חובות כללית והשוואה מלאה במצבם הכלכלי של האזרחים, כדי להבטיח שוויון הזדמנויות במסגרת הכלכלה החופשית בחמישים השנים הבאות, עד שנת היובל הבא.

בשל שתי הסיבות הללו – המחוייבוּת לייעודה הציוני של המדינה והמחוייבות לצדק החברתי, יש לדחות מכל וכל את הרפורמה שמציע נתניהו במנהל מקרקעי ישראל.

 

שלוש הערות לסיום:

א. את עתודות קרקע הלאום יש לשמור להתיישבות יהודית וכתשתית לקליטת מיליוני יהודים מן הגולה. עם זאת, המדינה מחוייבת גם לאזרחיה הערביים. מצוקת השיכון במגזר הערבי גדולה מאוד, ועל המדינה לאפשר התרחבות של היישובים הערביים או הקמת יישובים חדשים כדי לתת מענה לצורך זה.

ב. נתניהו מתרץ את הרפורמה בחוסר היעילות ובעודף הבירוקרטיה במנהל מקרקעי ישראל. אכן, הבעייה הזאת קיימת ויש צורך לפתור אותה, לקצר הליכים ביורוקראטיים ולשפר באופן משמעותי את השירות לאזרח. אין כל קשר בין הצורך הזה, לבין מכירת קרקעות הלאום לבעלות פרטית.

ג. השינוי המהותי הזה, שהשפעתו על צביונה של המדינה וייעודה הוא כה גדול, מוצנע בתוך חוק ההסדרים. חוק ההסדרים בעייתי כשלעצמו, ובכל מקרה – הוא לא נועד להחלטות על שינוי מהותה של המדינה. הניסיון להעביר את הרפורמה בחוק ההסדרים הוא מחטף אנטי דמוקרטי, וספק אם הוא יעמוד במבחן בג"ץ.

 

 

* * *

יוסי גמזו

הַיָּד לֹא מְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמָהּ...

 

הַיָּד לֹא מְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמָהּ,

הַיָּד זְקוּקָה תָמִיד לְיָד אַחֶרֶת,

מָה שֶנִּרְעַב שָנִים, מָה שֶנִּצְמָא

בְּתַלְאוּבוֹת שֶל צִפִּיָּה נִחֶרֶת,

מָה שֶנִּקְרַע כָּאן בֵּין לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת,

מָה שֶתָּמִיד נִשְאַר בַּחוּץ גַּם כְּשֶהוּא פְּנִימָה

יוֹדֵעַ שֶבְּסַךְ הַכֹּל, אֶת כָּל הַבְּדִידֻיּוֹת

עוֹשָֹה אֵיזוֹ יַתְמוּת

שֶל אֵיזֶה בֵּן

מֵאֵיזוֹ אִמָּא.

 

 

* * *

עמוס גלבוע

לא יהיה שום שלום אמת עד ש...

הדרישה המפורשת של ביבי להכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי זכתה להתנגדות ערבית גורפת וסוערת, אך גם לביקורת בקירבנו מצד כמה פוליטיקאים, סופרים, פרשנים ואנשי תקשורת. עיקרי ביקורתם הם אלו: אנחנו לא זקוקים כלל ועיקר להכרה של אבו מאזן באופייה היהודי של מדינת ישראל; מספיק שאנחנו מכירים בכך ושאנחנו הרוב; עד עכשיו אף ראש ממשלה לא העלה את הדרישה הזאת; הדרישה של נתניהו מתפרשת בעיני הערבים כהכשר לכפיית הדת היהודית על המוסלמים בישראל או אפילו להעבירם על דתם, או בכלל לגרשם בטרנספר. כללו של דבר, הדרישה של ביבי היא מכשול חמור לשלום, ויש "לרדת" ממנה, ומהר.

דעתי היא שביקורת זאת שגויה מיסודה, ואנמק.

האם ראיתם למשל עורך דין, או דוקטור, או פרופסור שיהיו מוכנים לכך שהסביבה שלהם לא תכיר בתארים שלהם, המגדירים את זהותם המקצועית, בטענה כי לא איכפת להם אם תכיר סביבתם בתאריהם, כי מספיק שהם עצמם מכירים בכך?

האם אתם מכירים קולקטיב אנושי שלא מעוניין שהסביבה תכיר בו ובמה שהוא מגלם ומסמל, מכיוון שההכרה הזאת היא המקנה לו את הלגיטימיות הכל כך הכרחית?

קשה להאמין.

שנית, ממתי אנשים רציונאליים מתחשבים פתאום בדברי ההבל של הערבים ולפיהם ההכרה הערבית במדינת ישראל היהודית תביא, רחמנא ליצלן, לכפיית הדת היהודית על ערביי ישראל? נבצר מבינתי להבין זאת. מה ההבדל בין נימוקי הבל כאלו לבין עלילות הדם על המנהג היהודי לשחוט נוצרים בחג הפסח?

שלישית, מדוע כל מותחי הביקורת בקירבנו לא שואלים את עצמם את השאלה הפשוטה וההגיונית: למה הערבים קופצים כנשוכי מאה נחשים בהתנגדותם להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי? מה קרה? הלא אם היה מדובר בעניין פעוט לכאורה, טפל וחסר ערך לכאורה, למה לערבים להיזעק כאיש אחד נגד זה? מה באמת עומד מאחורי התנגדותם?

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר. הסירוב הערבי (ובמסגרתו הסירוב הפלסטיני) להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי נעוץ בסיבות יסוד עמוקות. הערבים לא מוכנים להכיר בעם היהודי כלאום. לדידם מדובר אך ורק בדת, ולכן בין השאר הם טוענים שאין לנו שום מורשת לאומית. ביסודו של טיעון זה עומדת מטרה ברורה: אם היהודים אינם קולקטיב לאומי, אינם עם, הרי שלא מגיעה להם זכות ההגדרה העצמית. הזכות הזאת מוקנית לעם הפלסטיני,למשל, אבל לא לעם היהודי כי "אין חיה כזאת"!

בתפיסתם של הערבים – המדינה שהיהודים הקימו יסודה בחטא, בעושק, בהשתלטות על אדמה ערבית. שורה של מלחמות הביאו את מדינות ערב להכרה כי ישראל היא עובדה שיש להשלים עימה ואף לכרות עמה שלום קר, לפי שעה, אך בשום אופן לא להכיר בזכות היהודים למדינה יהודית ריבונית בליבו של העולם הערבי המוסלמי. מכאן גם הדרישה הערבית האולטימטיבית מישראל להכיר באחריותה לבעיית הפליטים הפלסטינים (אותה הם דואגים לשמר כל השנים) ולהחזירם לבתיהם בישראל תחת הסיסמא של "זכות השיבה"; לכן גם ערביי ישראל כופרים בזכותה של מדינת ישראל להיות מדינה יהודית..

במשפט אחד: לא יהיה, לדעתי, שום שלום אמת, שום סיום סכסוך, אלא אם מדינות ערב ישלימו פומבית עם כך שמדינת ישראל אינה קיימת רק כעובדה בשטח, אלא שהיא גם מדינת הלאום היהודי.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 22.6.09.

 

אהוד: למה לנו לרמות את עצמנו? זאת אומרת שלעולם לא יהיה שלום אלא אם אובמה ימצא מקום לשישה מיליון יהודים נוספים (פליטים) בארה"ב.

 

 

* * *

גם אנחנו רוצים כמו איטליה

ברלוסקוני וקרלה!

 

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

איך להיות בריא?

הטאו, או "הדרך", הינו יסוד כל דבר שקיים בבריאה.

צ'וואנג-צה אמר: "אתה שוכח את רגליך כשהנעליים נוחות לך. אתה שוכח את מותניך כשהחגורה נוחה עליך. אתה שוכח להבחין בין טוב ורע כשהרוח נוחה עליך. כשאין אתה משתנה בפנים, כשאין אתה הולך אחרי מה שבחוץ, או אז נוחים עליך הדברים. הנוחיות השוכחת את עצמה, תמיד היא בנוח, לעולם אינה שלא בנוח."

וניתן להוסיף ברוח זו – אתה שוכח את המחלות כשאתה בריא.

השאלה – איך להיות בריא?

כשאתה בריא אינך שואל שאלות וחי את חייך במלואם. כשאתה חולה אתה עוצר ושואל – מדוע אני חולה? מדוע דווקא אני? האם אהיה בריא? איך להיות בריא?

וכאן נקלעת למערבולת שסוחפת אותך לכל עבר. הרפואה הקונבנציונאלית הבוטחת בדרכה, הרפואה האלטרנטיבית (המשלימה) שמנסה לעזור לך בדרכה עם המגוון העצום של שיטותיה הנשענות על התורות מהמזרח או מהמערב. השרלטנים למיניהם, החל מהקמעות למיניהן וכלה במאחזי עיניים ללא כל בושה.

אתה חרד לעולמך שקרס לפתע ומחפש את הדרך שתביא אותך לאיזון , לחזור להיות בריא. והדרך לחזור להיות בריא קשה ומפותלת לא פחות מהדרך אל החולי ואפילו יותר.

הייתי בשני העולמות וצברתי תובנות, סקרתי ובחנתי שיטות שונות, ואספתי באופן חובבני ידע מסוים. ידע הקיים בעולמנו וזמין לכל אחד מאיתנו. אותו ידע אישי ברצוני לחלוק עמכם וכל אחד יבחר את הדרך המתאימה לו. לא אענה על שאלות כי איני מוסמכת לענות עליהן. אספר מניסיוני האישי שצברתי במהלך חיי, ומניסיונם של אחרים, אפנה לספרות המתאימה או לאינטרנט או לשיטות הקיימות.

מאחר שאכסניה זו, חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, עוסקת משום מה בנושאים מאוד מוגדרים, שמחתי להיענותו של ידידי אהוד בן עזר לתת לי אפשרות לכתוב בעיתונו האינטרנטי. אכתוב ללא סדר מסוים, אדון לפי דרכי בנושאים הסובבים את השאלה – איך להיות בריא?

משום מה מהדהד בראשי הדימוי וההשוואה של הנושא לשיר הזן העוסק בהארה – קולהּ של מחיאת כף יד אחת.

 

 

* * *

יורם וולמן

מזל אריה

סיפור קצר על תל אביב הצעירה

אחר הצהריים.

תחילה הופיעו הסיירים. גבוהים, כמה מהם מזוקנים וכולם חסונים. רכובים על סוסים דקי רגליים התקדמו בזהירות אל הנהר. בגדיהם רטובים מזיעה, ואפילו כובעיהם רחבי השוליים, המוזרים, הסתירו אך מעט את אור השמש העזה מפניהם. כשהגיעו אל סבך השיחים הגבוהים כקומת אדם שעל גדות הנהר, עצרו וירדו מאוכפיהם. יום קודם לכן ירד גשם כבד.

 דממה שררה בכול. לפעמים שמעו צרחות של עורבים, ומשק כנפיהם הגדולות הרעיד את האוויר. מי הנהר הכחולים-ירוקים זרמו בעצלתיים, וריחם הטוב התפשט באוויר. השמיים היו בהירים והדי התותחים נדמו, כאילו הסתימה המלחמה.

למזלם של הסיירים לא היה הבוץ עמוק, והם קיוו שחיילי האוייב בגדה השנייה של הנהר לא שמעו את צעדיהם ולא את נחרות הסוסים, ולא ראו את קני הרובים המחודדים המזדקרים מעל כתפיהם. הם כרעו ברך והמתינו. הכול נעשה בשקט, ללא מילים.

בחסות הערב שירד לאיטו התפזרו הסיירים לאורך הגדה הדרומית. במשקפותיהם עוד הספיקו לראות את עמדות האויב ממול. אחר-כך חזרו וסימנו במפות היכן נמצא האוייב, הציבו שומרים והתכוננו לשהות שם בלילה.

כשעלה השחר החלו לעזוב. חייל אוייב קפץ לפתע על סוסו של אחרון הסיירים. מאין הגיע פתאום? הסייר הופל ארצה והחייל המסתער שלף את אקדחו הגדול וכיוונו אל חזהו של הסייר. לפתע נשמעו שתי יריות. מפקד הסיירים קלע היטב בחייל האוייב, שהספיק לירות בסייר ולפצוע אותו.

אחרי שנגמרה המלחמה, שלח הסייר מכתב למשפחתו שמעבר לים. "נפצעתי," סיפר להם לראשונה, "אך לא קשה. בעצם, פציעה קלה. לא רציתי להבהילכם בדבר של מה בכך. עניין של מזל. התמונה של האריה שהיתה בכיס המעיל שלי היא זו שהצילה אותי, אין לי ספק בכך."

"האריה בכיס המעיל?" – תמהו בבית. ואז נזכרו שלקח למלחמה תמונה של גור אריה שהביא הדוד לביתם אחרי שחזר ממסע ציד אריות בהודו, ולפני שהעביר את גור האריה לגן החיות הגדול.

אבל תמונת האריה ניזוקה: האריה הצעיר נשרט ברגלו מרסיס הכדור. ועוד סיפר הסייר שיצק אריה מגבס והציבו בחזית הבית שבו התגורר זמנית אחרי המלחמה, אחרי שהשתחרר מהצבא ובטרם שב לארצו הרחוקה. הוא לא שכח לשרוט שריטה בגבס במקום שבו "נפצע" האריה שבתמונה.

 בלילות, ובימים, כשהיה חוזר לביתו אחרי מסעות ארוכים, היה מסתכל באריה שלו בגאווה ובסקרנות. אילו היה האריה חי, האם היה צולע? האם היה מצולק בגפתו השמאלית? אילו היה מאלפו, האם היה מושיט לו את גפתו לשלום? האם היה אוכל מידו?

כאלו ואחרות היו המחשבות שחלפו בראשו של הסייר.

אך אחרי שנה עלה על אונייה ושב למולדתו הרחוקה. את האריה השאיר במקומו לשמור על הבית בעיר הקטנה הלבנה.

תייר אחד, לראשו כובע מצחייה ומצלמה תלויה על כתפו, חיפש בית בעיר, שלמען תושביה נלחם בהיותו צעיר. מאז שעזב לא ביקר בה, אך הזיכרונות של איש צעיר, כמו זיכרונות של ילד, כמוהם ככווייה, כמו צלקת בעור, כמו טביעת אצבעות בגבס.

חבר מקומי האיץ בו לחזור ולבקר בעיר: "העיר גדלה כל כך עד שלא תכיר אותה," כתב לו.

"ומה על האריה שלי?" חשב.

ובכן, קם ונסע. הרעש והפיח השחור שפיזרו האוטובוסים הגדולים וכלי הרכב הרבים היו נוראים. קירות הבתים היו אפורים או שחורים ובחלקם אף התקלף הטיח ועימו הצבע. אך האריה לא נעלם. הוא ניצב על כן אבן גדולה, קצת מבויש.

 התייר הקשיש ליטף אותו במבטיו כל כך התגעגע אליו, אולי אל נעוריו. הוא מישש קלות את גופו הקשה של האריה וגם את מקום הפציעה שלו. האריה היה ונשאר לבן ונקי. מישהו בואי מטפל בו. אולי איזה ילד שגר בשכונה. ממש מזל (של) אריה.

 

הערת המחבר: הסיפור הוא מישמָש של אריה האבן מסימטה אלמונית אותו בנה לא מר גצל שפירא ההיסטורי אלא בסיפור – חייל יהודי בצבא האוסטראלי ששיחרר את תל אביב במלחמת העולם הראשונה.

 

 

* * *

הסידרה הטלוויזיונית העברית "פולישוק" היא אחת המעולות והשנונות ביותר מבין הסדרות שראיתי בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית. כל הכבוד ליוצריה – העלילה, השפה, הבימוי, השחקנים. אין לסידרה מה להתבייש בפני הסדרות הבריטיות שעסקו בנושאים פוליטיים-הומוריסטיים דומים, בסגנון אנגלי, כמובן.

אהוד בן עזר

 

 

* * *

עדינה בר-אל

בדרך אל בית הספר החדש

על ש. ז. פוגצ'וב ו"כפר ילדים"

 

במאמרו על לאה גולדברג ושירה "כוכב אחרון" (גיליון 454), הזכיר אליהו הכהן את שלמה (שניאור) זלמן פוגצ'וב, הוא אביו של המלחין עמנואל עמירן. הכהן כתב על עמנואל: "עלה לארץ באמצע שנות העשרים והחל בפעילותו המוסיקלית במוסד החינוכי 'כפר ילדים' ליד עפולה, שהוקם ונוהל ע"י אביו, המחנך שלמה זלמן פוגצ'וב."

והנה מסתבר שהמחנך ש.ז. פוגצ'וב התחיל לנהל את המוסד החינוכי הזה מתוך כוונה ליישם את עקרונות בית-הספר המתקדם ("הפרוגרסיבי" או "הפתוח") בארץ, דוגמת אלו שפעלו באירופה; וכי מורהו הרוחני היה הפדגוג הרוסי ס. שאצקי, שהקים בסביבת מוסקבה מוסד לילדים על-פי השיטה העמלנית.

להלן כמה פרטים על העמלנות: מגמת העמלנות בחינוך החלה בסוף המאה התשע-עשרה בהתאם לתמורות שחלו באותה תקופה עקב המהפכה התעשייתית ושאיפה לקדמה במדע ובטכנולוגיה. בין מעצבי החינוך העמלני היו האמריקני ג'ון דיואי (1859–1952), הגרמני גיאורג קרשנשטיינר (1854–1932) ואחרים. בין המחנכים שפעלו והנהיגו בתי-ספר מתקדמים היו: ברנפלד באוסטריה; מונטסורי באיטליה; ניל באנגליה; דיואי וקילפטריק בארצות הברית; דקרולי בבלגיה; קרשנשטיינר, גאודיג, וויניקן בגרמניה; קורצ'אק בפולין; שאצקי ומקרנקו ברוסיה; להמן, פולני, אידלסון, גולן, זוהר, סגל ואחרים בארץ ישראל. הורגש אז צורך לקשר בין הלימוד העיוני לפעילות הפיסית של התלמיד. במוסדות החינוך שילבו הכשרה מדורגת: משחק בגן-הילדים, מלאכת יד בכיתות ראשונות של בית-הספר, ומקצועות תעשייתיים וחקלאיים בכיתות גבוהות של בית-הספר. (י. דרור, לקסיקון החינוך וההוראה, אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ח-1997).

אולם החידוש בבית-הספר העמלני היה לא רק בשילוב פעילות ועבודת כפיים. העמלנות שיקפה את ההתנגדות לחינוך הישן, שבמסגרתו הקנו את חומר הלימוד באמצעות שינון מתוך ספרים או מפי המורה. כפי שניסח זאת אברהם לוינסון, סופר ואחד מן המנהיגים בתנועה הציונית: "בית-הספר [הישן] התחשב רק בכוח החושב של הילד, בהגיונו ובשכלו, אבל לא בנשמתו ובמערכת כוחותיה. העיקר היה לא הלומד, אלא הלימוד." (התנועה העברית בגולה, ורשה תרצ"ה, עמ' 320).

על פי עקרונות המגמה החדשה של העמלנות, צריך התלמיד להיות פעיל בלימודו. המורה צריך להתחשב ברגשותיו ובייחודו. הוא צריך לעזור לו להגיע לביטוי עצמי מקורי, ויש להעשיר אותו בחוויות.

עקרונות העמלנות השתלבו עם החינוך היהודי בגולה, ששם לעצמו מטרה להכשיר את הילד לחיי עבודה פרודוקטיביים, ליצרנות, במקום ל"פרנסות אוויר". ברשת החינוך העברית הציונית "תרבות", היה חינוך זה מכוון להכשיר את התלמיד לקראת עלייה לארץ ישראל ולעבודת כפיים בה.

וכאן אנו שבים לפוגצ'וב. בשנת תרפ"ב התפרסם בירחון הפדגוגי "תרבות" בוורשה מאמר מאת שאצקי, תחת הכותרת "בדרך אל בית-הספר החדש". המתרגם היה ש. ז. פוגצ'וב, אשר ציין, שהתרגום הוא ברישיון המחבר. בטקסט זה נוסחו הרעיונות והדעות, שפוגצ'וב ספג ממורהו שאצקי, וניסה, כנראה, ליישמם מאוחר יותר בארץ ישראל ב"כפר ילדים".

בראשית המאמר סוקר שאצקי את החסרונות של בית-הספר הישן ואת הטעויות של המבוגרים. הם אינם מתחשבים בנטיות הילדים ורוצים להשיג שתי מטרות: להכין את הילד לקראת העתיד ולספק לו מאגר של השכלה. אולם לילד יש חיים מלאים דווקא בהווה.

כדוגמה הוא מביא סיפור אישי: באחד החורפים הוא ביקר בגן-ילדים במשך מספר ימים רצופים. שם היה עד ראייה לפעילות של ניקוי החול באקווריון הדגים: במשך שלושה ימים ניקו הילדים את החול באקווריון באמצעות מים חמים. הדבר נראה לו, לאורח, בלתי הגיוני. מדוע שהילדים יתייגעו כל כך? הוא פנה אל הגננת והציע לה להעמיד את האקווריון מתחת לברז פתוח, והחול יִטּהֵר במשך חצי שעה. שמע אותו אחד מילדי הגן, פנה אל האורח [שאצקי עצמו] ואמר לו, שהם דווקא נהנים מהתעסקות במים, כי המים חמים. שאצקי מעיד על עצמו: "כן, אני לא הבינותי דבר פשוט. לא הבינותי כי לפרוצס [לתהליך] עצמו יש ערך גדול יותר מאשר לתוצאתו, כי הילדים ערכו להם משחק במים, וכי נעימה להם הרגשת המים החמים בחורף."

שאצקי, כמו אנשי חינוך אחרים בתקופתו, קרא להשיב את הילדוּת אל הילדים. הוא מנה את המאפיין ילדים: חקירה ובדיקה, כישרון תנועה, שאיפה למשחק, וכן ביטוי חיי הנפש שלהם בצורות שונות: בדיבור, בתנועות, בצבעים, במימיקה, בקולות מוסיקליים, בציור ובכיור.

ומה היה "כפר ילדים"? במאמר שכתב שבח אדן על "חברות הילדים הראשונות בארץ ישראל ומקורות יניקתן" (בסדרה דור לדור, ט"ז, אוניברסיטת תל-אביב, תש"ס); הוא סוקר את חמש חברות הילדים הראשונות שנוצרו בארץ-ישראל בראשית שנות העשרים, ונוהלו על פי הרעיון של הנהלה עצמית של תלמידים, וזאת בעקבות מוסדות חינוך שהתפתחו אז באירופה. אחת מחמש החברות הללו היא "כפר הילדים". אדן מציין: "כפר הילדים הוקם בשנת תרפ"ד לרגלי גבעת המורה בעפולה. כעבור שנה, כשהצטרף לכפר שניאור זלמן פוגצ'וב, אורגנו החיים בכפר במתכונת של חברת ילדים. פוגצ'וב, שבא מרוסיה, הושפע במיוחד משאצקי שבמחיצתו עבד."

בכפר התחנכו ילדים יתומים מרוסיה וילידי הארץ. חלק מהמימון הגיע מיהודי דרום אפריקה. פוגצ'וב הקפיד על הענקת השכלה; עבודה עצמית של תלמידים; אוטונומיה שלהם (אספה כללית, שהתכנסה אחת לחודש וכן ועד פועל); ומסורת יהודית (שמירת מצוות ותפילות בבית הכנסת).

אולם היו סכסוכים בין חברי הסגל. כותב אדן: "כשהגיע [פוגצ'וב] לכפר מצא מדריכים הנוקטים משטר נוקשה וילדים חשדנים. תוכניתו החינוכית לא קנתה את לב כל המדריכים. היו בהם לעתים מעטים ולעתים רבים – שהסתייגו מדרכו ואף סלדו ממנה. יחס זה כבל את ידיו, שלל כל אפשרות של שיתוף מלא מצד חבר העובדים, וגרם בסופו של דבר לכישלונו הגמור של הניסיון."

היה זה ניסיון חינוכי בן שבע שנים. ולענייננו – ניתן להבין שהפעילות המוסיקלית של הבן עמנואל, התאימה לתפיסה החינוכית של אביו – העמלנות ו"בית הספר החדש".

ואסיים בציטוט מתוך מאמר של א. מ. ברנשטיין, שהופיע בירחון הפדגוגי "תרבות" תחת הכותרת: "הזמרה בבית-הספר העממי" (כסלו תרפ"ב).

"חכמי הפדגוגיה באו לידי הכרה זה מכבר, שכדאית היא הזמרה שתתפוס מקום הגון בחינוך הילדים בתוך שאר הלימודים, בתור אחד האמצעים לחינוך אסתטי [...] תפקידו של לימוד הזמרה בבית הספר הוא: לפתח ולטפח את רגש הילד ולתת לו הכנה ידועה במוסיקה, כדי שיהיה מוכשר לקבל הנאה הימנה וכדי שתהיה לו למקור עונג רוחני לכשיגדל."

בתקווה שהזמרה תמשיך להיות מקור עונג לכולנו.

בברכה,

עדינה

 

אהוד: אברהם לוינסון, יליד לודז' [1891-1955] היה סופר, משורר מסאי בעברית וגם באידיש, מתרגם ומרצה מחונן, ובשעתו ראש המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות. דירתו בשדרות ח"ן בתל אביב היתה בית ועד לשחקנים, סופרים, מוסיקאים וציירים. אשתו רגינה, בת דוד של אימי דבורה, היתה אחראית על החינוך המוסיקלי בגני הילדים בתל אביב והלחינה את שירה הידוע של לאה גולדברג "אנו בונים פה נמל". הקבלן גרשום לוינסון היה אחיו של אברהם; בנו של גרשום – יעקב לוינסון, מראשי חברת העובדים ובנק הפועלים בשעתו, שסופו היה טראגי – היה אחיינו של אברהם.

 

 

* * *

עמוס כרמל

מדינת לאום יהודית – לא תנאי ולא מיותר

"התנאי המיותר" קרא א.ב. יהושע למאמרו שפורסם בעמודים אלה בשבוע שעבר, וטעה בכך פעמיים. מושא טענתו – תביעתו של ראש הממשלה להכרה פלסטינית בישראל "כמדינת הלאום של העם היהודי" – אינו תנאי ואין בו שום דבר מיותר.

אין ספק, ב"נאום בר-אילן" קבע בנימין נתניהו כי הכרה כזאת, "פומבית, מחייבת וכנה," היא "תנאי יסוד לקץ הסכסוך" (נא לשים לב, לקץ הסכסוך ולא למו"מ). אבל דומה שגם הוא טעה בניסוח. הכרה כזאת איננה תנאי סתם, וגם לא תנאי יסוד לקץ הסכסוך. היא אמורה להיות סימן-ההיכר המובהק של הקץ הזה, מאפיינו הבולט ביותר. מסיבה פשוטה. מפני ששורש הסכסוך בין ישראל וכל שכנותיה הוא סירובן להכיר בלגיטימיות שלה כמדינת הלאום של העם היהודי. ממילא, כל מי שרוצה בקץ הסכסוך ובשלום אמיתי בחלק זה של המזרח התיכון אינו יכול לראות את ההכרה הזאת כמיותרת.

טענת הייתור איננה של יהושע לבדו ובין המעלים אותה יש כאלה שנזקקים לנימוקים שאינם משמשים אותו. הוא עצמו מכיר בחיוניותם ובצדקתם של שני תנאים שהציג נתניהו בנאומו להשלמה של מדינת ישראל עם מדינה פלסטינית בתחומי ארץ-ישראל המערבית: פירוז גמור של מדינה כזאת וויתור גמור של הפלסטינים על מימוש של "זכות השיבה" לתחומי מדינת ישראל. אבל שני התנאים האלה אינם ישימים בעתיד הנראה לעין ושלא במפתיע הם אינם מקובלים על כל מי שסבור כי המילים "שתי מדינות" הן נוסחת קסם שאפשר לממשה מהיום למחר.

שום מנהיג ערבי – ובכלל זה שום מנהיג פלסטיני – לא הכיר עד כה באפשרות לפירוזה הגמור של המדינה הפלסטינית העתידית (ושום ישראלי שפוי אינו יכול לוותר על פירוז כזה). שום מנהיג כזה גם לא סיפק שום רמז להעברתה של "זכות השיבה" לעולם החלום. מימוש הזכות הזאת תופס מקום מרכזי ב"יוזמת השלום הערבית", שמוצגת שוב ושוב כמקשה אחת, חסינה מכל שינוי.

בנסיבות כאלה, התביעה להכרה הפלסטינית בישראל כמדינת הלאום היהודי משמשת מפלט נוח לטומני הראש בחול (שיהושע, לפי מאמרו הנ"ל, אינו נמנה עימם). במקום להתעמת ביושר עם העובדה ש"שתי המדינות" הן בשלב הזה, כעובדה, בגדר אין-פתרון, הם קובלים על צרות האופק לכאורה של נתניהו ותולים בה את מלוא האשמה בצרות שלנו. בתוך כך הם מעלים כמה נימוקים מופרכים מעיקרם (שחלקם, למרבה הצער, נזכרים גם אצל יהושע).

למשל, שההכרה הפלסטינית האמורה כבר ניתנה בהסכמי אוסלו ובהזדמנויות אחרות. אם אכן ניתנה באופן מהותי ולא פתלתל, ועוד בימים שערפאת נחשב לסמכות פלסטינית בלתי מעורערת, מה הקושי לחזור עליה עכשיו ולהפיל לכאורה את ממשלת ישראל בפח שטמנה לעצמה?

למשל, שהכרה כזו לא נתבעה בהסכמי השלום עם מצרים (המקפידה להיקרא "הרפובליקה הערבית של מצרים") ועם ירדן. טענה יפה כל זמן ששוכחים כי באותם הסכמים לא דובר על קץ הסכסוך ולא נותר שום מקום לתביעות טריטוריאליות ול"זכות שיבה".

ועוד למשל, אולי המרגיז מכולם, שהלאומיות היהודית היא בעייה סבוכה ובשל כך עדיין לא הצלחנו לקבוע בבירור מיהו יהודי. סבוכה וקשה להגדרה ככל שהיא, הלאומיות היהודית חיה וקיימת. יש עם יהודי שיש לו מולדת היסטורית. ויש לו גם זכות בלתי מעורערת, לפי משפט העמים הנאורים, לקיים באותה מולדת את מדינת הלאום שלו על כל בעיותיה. אם אין עם כזה וזכות כזאת, מדינת ישראל אכן מיותרת.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 23.6.09.

 

 

* * *

דורון גיסין

עשבים רעים

שנות הילדות שלנו עברו במושבה חקלאית שהפכה לעיר. חיינו וחווינו את הטבע ואת הפשטות של חיים בצמוד לעונות השנה. כמעט ליד כל בית היה איזה סוג של משק עזר חקלאי. טיפוח ערוגת ירקות, עידור, טיוב, כיסוח, זריעה, שתילה, הדברת מזיקים, כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומיום שתוצרתה היתה עולה על השולחן המשפחתי כחלק ולפעמים גם עיקר הכלכלה המשפחתית. כל מי שיכול היה, טיפח כמה תרנגולות, אווזים או ברווזים, וברי המזל גם גידלו עז אחת או שתיים. מבלי כפייה נטלנו על עצמנו את האתגר ואת האחריות ובורכנו בשפע שתנובת האדמה העניקה למי ששקד על טיפוח משק החי וגינת הירק.

בבית הספר, שיעורי חקלאות, נגרות ומלאכת יד היו חלק ממסלול הלימודים ואיש לא העלה בדעתו שהיו אלה שעות מבוזבזות. ערכים כמו התמדה, דיוק, סבלנות,יכולת מעקב והסקת מסקנות, סקרנות ועמקות חקר, יכולת להפעיל כלים והבנת תהליכים, כל אלה נרכשו כבדרך אגב והיו לאבני דרך בהתפתחות האדם ששאפנו להיות.

כאמור טיפוח חלקת הגינה המשפחתית היה באחריות הילדים והעיסוק ב"עבודת האדמה", היה יומיומי. ההתחלה הייתה איתור החלקה וסימונה ביתדות עץ שננעצו בקרקע ונקשרו בחבל שזור סביב סביב.לאחר מכן ניקוי השטח מעשבים וכיסוח וגירוף כך שיכולתי לבסוף לעמוד וידי על מותניי ולהתגאות בחלקה הנקייה ולהתחיל לחלום על מה אגדל בה.

כבר למחרתו יכולתי להבחין כי מתוך האדמה צצים להם עלים וגבעולים ירוקים. המלחמה התחילה! מי שמכיר את אדמות פתח-תקווה ואיזור החוף והשרון יודע שמתחת לפני הקרקע ממתינים לו כמה מעשבי הבר העקשניים ביותר ואין דרך אחרת אלא להעמיק ולחדור אל השורשים, הפקעות, והגבעולים המעובים, ובעבודה קשה לתחח את הקרקע ולנבור בידיים חשופות בין הרגבים ולשלוף את כל חלקי הצמח הנסתרים מעין ולו יהא זה גם הקטן ביותר. כי אחרת לא יחלוף זמן רב וכל העמל שהושקע היה כלא היה והעשבים הרעים יכסו את החלקה ויחנקו את מה שניסית לגדל.

ה"בחר" היה האמצעי הטוב ביותר וככזה היה גם כור ההיתוך של מירב החלוצים שהועסקו בחקלאות, וכאבי הגב אותם חוו בעבודה הזו נשזרו בסיפורי התקופה. את מבחר האויבים אני מזכיר כאן. החילפה והאינג'יל. שני אלה ניחנו בגבעולים מעובים רבי פרקים שאך פרו ורבו אם לא השכלת לשלוף אותם מתוך האדמה. אין די בעידור ובקיצוץ חלקי. כל מפרק, יהי זה גם הקטן ביותר, מתעורר לחיים ושולח שורשים וגבעולים וכאילו מתגרה כאומר נראה למי יש כוח עמידה וסבלנות לגבור במאבק על חלקת האדמה.

ה"חילפה" – היא חילף החולות, בן סורר למשפחת הדגניים, ניחן בכושר עמידות מופלא. שמו ניתן לו בזכות עליו הנוקשים שצורתם כשל חרב ושוליו של כל עלה חדים כתער וכל מי שמנסה לעוקרו לא יחזור על הניסיון הנואל כי עור ידיו יחרץ בחתכים עמוקים ומדממים. עיקרו הוא קנה גבעול מעובה שעוביו כזרת עשוי פרקים פרקים ומסתתר בעומק האדמה. כל פרק כזה יכול להפוך לצמח בודד, אם ינותק משכנו. ניצני הצמיחה עולים אל פני הקרקע וגדלים בצפיפות עד ליצירת כרים שלמים בצבע ירוק כהה (זה היה הנוף הירוק והמטעה אותו ראה יהודה ראב הצעיר כשעשה את דרכו לראשונה רגלי מיפו לעבר ירושלים).

בהגיע עונת היובש, לאחר שצימח שיבולת דלילה, קמלים עלי החילפה אך נשארים על עומדם ומחכים ליד או רגל לא זהירה וחותכים בעור החשוף עד זוב דם. הגבעולים המעובים, שצברו מזון, ממתינים בעומק הקרקע לרדת הגשמים כדי לחדש את צמיחתם.

בת משפחתו הלא חביבה ידועה במחוזותינו בשם יבלית. אך אנו ידענוה בשמה הערבי – האינג'יל. בדומה לחילפה גם האינג'יל צומח בעיקר מתחת לפני הקרקע. גבעולים לבנים צוברים חומרי מזון והופכים כל מפרק ומפרק למוקד צמיחה המגדל צרור עלים צרים וגלדניים, וקנה שבולת המבשיל את הזרעים ואלה נושרים ומתחילים את הצמיחה בתורם. מה שמתחיל בצמחים בודדים הופך תוך זמן קצר לשטיח תת-קרקעי צפוף שאינו מאפשר לשום צמח אחר לצמוח באותה כברת קרקע. רק התמדה ועיקשות ועבודה קשה תוך תיחוח האדמה וליקוט כל חלק מהצמח יביאו לאפשרות לגדל באותו מקום משהו אחר.

אם חלמתי שחלקת גינתי הקטנה מוכנה לשתילה וזריעה, הרי שתוחלתי זו נכזבת מול הצמיחה המואצת של עשב רע נוסף, הסעידה – הוא גומא הפקעות. ואכן כשמו כן הוא. צורתו כגומא אך עיקרו בפקעות המתפתחות באדמה. שחורות קשות ונראות כאבן קטנה, כמה שניסיתי לתלוש את ראשי הצמיחה, לא חלפו יומיים והנה צצה לה הסעידה שוב וצובעת את החלקה בנקודות ירוקות. ממוקד מטרה אני יורד עוד פעם על ברכיי ומסנן את האדמה התחוחה בין האצבעות.

זהו. החלקה מתוחמת והגיע הזמן ליצור את הערוגות המוגבהות. בין סימוני החבלים המתוחים אני נעזר באת חפירה ועורם את האדמה ויוצר שבילי הליכה בין הערוגות. עוד קצת עבודת מגרפה וחלקת האלוהים הקטנה עומדת מוכנה לזריעה ושתילה. זרעתי, שתלתי, השקיתי וכעת אני ממתין לראות ברכה בעמלי. בכל בוקר ובסיום יום הלימודים אני מבקר את חלקתי הקטנה. והנה, אורחים לא קרואים מקדמים את פניי. הסרפד קפץ לביקור. אם אתה זריז מספיק אין פגיעתו רעה. אך אם אפשרת לו לצמוח, מחטיו החדות ננעצות בידך וחומצה צורבת את מקום החדירה ומקשטת את ידיך באבעבועות מגרדות.

אך זה רק הפתיח. יחד עם הסרפד הגיע גם אחיו הבכור – סרפד הכדורים. וזה האחרון פגיעתו רעה פי כמה עד כדי תגובה אלרגית.

שותפים בכירים לצמחי הגינה הן הציפורים שרק מחכות לרגע שהנבטים הרכים יצוצו. הדרורים והבולבולים רק ממתינים לשעת הכושר ופושטים על הזרוע, ותוך כך משאירים אחריהם בתוך צואתם זרעים של בן-שיח ממזרי בשם לנטנה. כדור פרחים בצבעי צהוב וכתום הופכים לפירות ירוקים מסודרים בצפיפות בצורת כדור קטן, כמו שאנו פוגשים בשיח הפטל. כמותו ענפי הלנטנה מכוסים בצפיפות בקוצים חדים וקשים שכיוון צמיחתם גורם להם להינעץ ביד המנסה לקטוף את הפרי שהבשיל והפך שחור ומתוק. את הלנטנה אני רודף במיוחד, כי אם לא נעקר הגבעול הראשון, עד מהרה אתה ניצב לפני שיח קשוח קוצני שכמעט ואין אפשרות לעוקרו בלי לגרום נזק לגינה ולתוצרתה.

אך את הבכורה המפוקפקת של העשבים הרעים נוטל עשב שאין תואר לו ולא הדר. סתם עשב חד-שנתי קרוב רחוק של משפחת הדגניים. איני יודע את שמו העברי אך אנו קראנו לו בשמו הערבי ה-לוזאקה luseka – שיבוליו של עשב רע זה הן המקור הצמחי לרצועת הצמדן המפארות כיום כמעט את כל נעלי ההתעמלות, כתחליף לשרוכים.המלענים הקצרים והמעוקלים נצמדים לרגלי בעלי החיים העוברים בקרבתו, לבגדי החקלאים ובמיוחד לגרבי צמר שהיו פריט חובה בגרדרובה הגברית של התקופה. יושב על המדרגה בכניסה למטבח בשעות אחר-הצהריים וממתין לשובו של אבא מעמל יומו. גרבי הצמר שהיו בבוקר מתוחות עד מתחת לברך, מגולגלות ומקופלות וחובקות את קרסוליו. אבא חולץ את נעלי העבודה הכבדות ומסיר את הגרביים הרטובות מזיעה ומריחות ניחוח של תערובת זיעה, ריח חריף של כימיקלים, בוץ חמרה אדמדם. בקיצור מה שכונה במשפחתנו באידיש מצורפתת – לה פרפום דה פון די סייקן –le perfume di fon de siyekn כלומר בשומת הגרב. באצבעות ילד אני פולה את מלעני הלוזאקה הנעוצים בבד הצמר ומסובכים בתוכו ומכין את הגרביים לכביסה. ולכן גם היום, כשאני נתקל בצמח הנואל הזה, מיד עולה באפי אותה בשומת נוראית ומחזירה אותי לימי ילדותי.

 

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

איזו מין אופוזיציה?

"אין ממשלה טובה ללא אופוזיציה חזקה"

 [בנימין ד'יזראלי]

 

ביום רביעי, 17.6.2009, בשעה 20.30, נזדמן לח"מ לשהות בפונדק אחד עם א.ב.יהושע, ולהאזין להרצאתו על דרכו של ה"שמאל" בישראל. בוויכוח כלשהו עם מזכיר מחוז חיפה של מפלגת העבודה, ישראל סביון, מחסידיו של אהוד ברק, תקף א.ב.יהושע את אהוד ברק ואת ציפי לבני, שבחוסר-אחריות מוסרית ופוליטית הביאו להדחתו של ראש ממשלה, מן הטובות בממשלות ישראל, תוך ניצול האשמות אישיות-פליליות שלא הוכחו כלל – ובחיפזונם ובעיוורונם המוסרי והפוליטי הביאו על עצמם ועל המדינה קואליציה ימנית בראשות נתניהו.

כרגיל, א.ב. יהושע מפליא לנתח באיזמל דק וחד של היגיון צרוף את שורשי המחלה החברתית-פוליטית – אך אינו משכיל להימנע מטעויות בפרוגנוזה, והמירשמים שלו לפוליטיקה עתידנית אינם עומדים כראוי במיבחן המציאות המדינית-הביטחונית הקשה שלנו.

כך, למשל, זכורה לח"מ הכרזתו של א.ב.יהושע, שתמך בהתלהבות בפינוי גוש קטיף, כי אם אחרי הפינוי יִיָּרֶה וְלוּ פגז אחד או קסאם אחד על שדרות ו/או יישוב מיישובי עוטף עזה – הוא יתמוך בהפגזה והפצצה ישראלית ללא הבחנה על העיר עזה ועל הרצועה כתגובה מיידית לפגיעות שלהם באוכלוסייה האזרחית שלנו... אינני צריך לשאול את הקוראים אם הם זוכרים קיומה של הבטחה ריטורית זו...

הסכמתי, כמובן, לביקורתו של א.ב. יהושע על חתרנותה של ציפי ליבני נגד ראש-ממשלתה אהוד אולמרט, ועל האולטימטום שהגיש אהוד ברק, שהביא להדחתו של ראש-ממשלה מכהן שנבחר באורח דמוקרטי תקין – ולא התנחמתי בכך שאהוד ברק שילם על המישגה שלו מחיר פוליטי כבד: ירידת מפלגתו מ-19 ל-13 ח"כ וסכנת פילוג בסיעתה הפרלמנטארית.

הסכמה עם הביקורת אין פירושה הסכמה עם הפתרון שמציע א.ב.יהושע. דבריו נאמרו בשעה שהאופוזיציה הפגינה חולשה, פגעה בעצמה ואיפשרה לשר-האוצר להעביר את התקציב בקריאה ראשונה ברוב של 61 חברי כנסת ללא מתנגדים [כי האופוזיציה החרימה את הדיון] ובהימנעות של 4 "מורדי העבודה" [שגילו בכך את חולשתם ותיסכולם]. ביקורתו הצודקת של יהושע על החתרנות האווילית והבלתי-מוסרית נגד אולמרט היא ניתוח מדוייק ואמיתי של העבר – אבל אין בה התוויית דרך לעתיד.

יחד עם זאת, אין רע בלי לֶקַח טוב... חוסר-הניסיון-הפוליטי של ציפי לבני הוליך אותה שולל: בשיטת-המימשל הרב-מפלגתית הישראלית אין בגודל הסיעה כדי להבטיח את כיבוש-השלטון. גם המפלגה הגדולה ביותר אינה מסוגלת להרכיב ממשלה בכוחות עצמה. בתקופת הרפובליקה הרביעית בצרפת הרב-מפלגתית היתה המפלגה הקומוניסטית של מוריס תוראֵז הסיעה הגדולה בפרלמנט – אבל המפלגות הקטנות והבינוניות השכילו להתאגד לקואליציה ולא לשתף את הקומוניסטים בשלטון; ובישראל – הצליחה בשנת 1959 "קואליציית ניר" בכנסת הרביעית לבחור יו"ר לא-מפא"יניק לראשונה בקואליציות הציוניות מאז שנות ה-30', ולהותיר את מועמד מפא"י [ברל לוקר] כמפא"יניק הראשון שהפסיד... העסקנים הקטנים שלנו עסוקים כל-כך בקידום אישי פוליטי אישי עצמי, עד שאין להם פנאי ללמוד היסטוריה [גם כשיש להם מספיק שֵכֶל ישר כדי ללמוד לֶקַח...]

על סוג זה של ה"עסקנצ'יקים" [בלשונו של המשורר הארצישראלי הדגול], שגורלנו הלאומי נתון בידיהם ובשיקוליהם האגוצנטריים, נכתב ב"טור השביעי" [האקטואלי תמיד]:

 

הוא בּוֹחֵש והוא אוֹפֶה –

הוא רוֹחֵש כְּסַם בַּגֶזַע,

הוא על האומה כופה

את הקֶלֶס והיֶזַע.

עם תיקיו הערוכים

הוא חוצה בתוך הדְרָמות.

הוא טובל בסכסוכים

ומשכשך בסטנוגרמות. - - -

כי בבית אֵש-יְקוֹד

אבל חג לו לעסקנצ'יק!

וראוי הוא למלקות,

אבל אין לָרַבִּי קַנְצִ'יק.

 

[נתן אלתרמן, 1944...]

 

משהכניסה העסקנית הבכירה ציפי לבני לראשה שמיועד לה תפקיד של "ראש" – הרי גם אם אין לה קואליציה לבחירתה כראש-ממשלה, אין היא מניחה לעצמה להסתפק בפחות מהתואר "ראש": אם לא ראש-ממשלה, הרי לפחות ראש אופוזיציה... לפיכך הכשילה כל הזמנה להיכנס לקואליציה שלא היתה בה רוטאציה [כלומר: התואר הנכסף  "ראש" לפחות לחֵלק מהזמן] – ולפיכך היא מטילה משמעת דיקטטורית על חברי-סיעתה, שברובם הגדול נוטים להיכנס לקואליציה – אך אינם מעיזים לומר זאת...

דומה, שציפי לבני לא למדה מעולם, שעליה – גם בלכתה לאופוזיציה – להחליט ולבחור איזו מין אופוזיציה היא רוצה להנהיג?

 

[א]   אופוזיציה עקרונית – להיאבק על עיקרון [למשל: שתי מדינות לשני עמים, או מדינת-הלכה] ואז לא משנה כמה חברי-כנסת תומכים ברעיון [הקואליציה ממילא תצביע נגד...]

דוגמאות: הציר הקומוניסטי הבודד זיליאקוס בפרלמנט הבריטי בשנות ה-40, אורי אבנרי או ליובה אליאב כחברי כנסת [כל אחד לחוד] בסיעות היחיד שלהם; כאשר [בקדנציה שנייה] נתווסף לאורי אבנרי גם שלום כהן כחבר כנסת נוסף מסיעת "העולם הזה-כוח חדש" – זה לא הוסיף פוליטית-מעשית שום יתרון פרלמנטרי לסיעה: בכדי להשמיע קול אידיאולוגי אנטי-מימסדי צלול – מספיק גם חבר-כנסת בודד...

[ב]   אופוזיציה שהיא אלטרנטיבה – להקים "ממשלת צללים" – SHADOW CABINET [ראש ממשלה מיועד, שר-חוץ מיועד, שר-אוצר מיועד, וכיו"ב] שיתפסו את מקומם ליד שולחן הממשלה מייד עם תום הבחירות ונצחונה של מפלגתם.

תפקידה של אופוזיציה מסוג זה: להיות מוכנה בכל רגע נתון לתפוס את השלטון ולהרכיב ממשלה חדשה.

[ג]   אופוזיציה קואליציונית – מפלגה הנאבקת למען אינטרסים של מיגזר או השקפת-עולם מסויימים [דתיים, חרדים, קיבוצים, מושבים וכו'] – ותמורת תמיכתה בשלטון היא "גובה את המחיר" של הגשמת דרישותיה המרכזייות במסגרת הסכמי הקואליציה.

שיטה זו נהוגה, למשל, בהולנד, שבה הקואליציה ה"נורמאלית" מורכבת בדרך-כלל מארבע מפלגות מגודל בינוני: ליברלים, סוציאליסטים, קתולים ופרוטסטנטים.

 

מאחר שציפי לבני לא הבהירה לעצמה ולא למפלגתה באיזו משלוש האופוזיציות האפשריות הללו היא שואפת לכהן כ"ראש האופוזיציה" – הרי היא מוליכה את חבריה ואת הסיעות הקטנות שבאופוזיציה לביזוי הכנסת [ובעצם, לביזוי עצמם] כאשר היא מתרכזת בארבע הדרישות הבאות, שהן העילה להחרמת הכנסת:

[I] התנגדות ל"חוק מופז" – כך נקרא, בעגה העיתונאית, השינוי המוצע בחוק שהוא, למעשה, תקנון למקרה של פיצול סיעה: מוצע, שלא רק שליש מהסיעה יכול לנטוש אותה ולקבל זכויות של סיעה נפרדת, אלא גם מיספר חברים שאינם שליש והם שבעה ח"כים או יותר אך טרם הגיעו לכלל שליש מהסיעה – יוכלו להיות מוכרים כסיעה נפרדת בכנסת.

עם כל הכבוד הראוי לציפי לבני וחבריה – עלינו לציין כי זו אינה דרישה עקרונית. זו היא התעקשות על עניין טכני ולא מהותי – והתעקשות זו נובעת אך ורק מתוך חשש ופחד, שיש כבר שבעה או יותר חברי "קדימה" המוכנים/מעוניינים להתפלג. קשה להניח, שעל זה חשבו בוחרי "קדימה", כשהעניקו 28 מנדטים למפלגתם.

[II] התנגדות ל"חוק הנורבגי" – "החוק הנורבגי" מאפשר לממשלה להתרכז בענייני מימשל, ולכנסת – בענייני חקיקה. ע"י כך שלכל שר אין אפשרות להשתתף בדיוני הכנסת ובמקומו מכהן כח"כ חבר אחר ממפלגתו – לא צריך השר לעזוב דיון חשוב בקבינט רק בכדי להציל את הקואליציה מאובדן מקרי של הרוב שלה בהצבעה חשובה בכנסת. מי שדואג ל"איכות השלטון" לא כסיסמה דמגוגית, אלא כהפרדת רשויות דמוקרטית חיונית – צריך לתמוך בחוק הנורבגי.

[III] התנגדות להצעה שיידרשו 55 ח"כ [במקום 50 כיום] כדי להעביר בכנסת חוק שעלותו התקציבית יותר מ-5 מיליון ש"ח.

האומנם ההפרש בין 60 ח"כ ל-55 ח"כ מצדיק השבתת ועדת-כנסת והחרמת המליאה? במה 50 הוא מספר יותר דמוקרטי מ-55?

[IV ] אי-אמון בממשלה ייכנס לתוקף רק אם יהיה רוב "חיובי" לממשלה חלופית. חוק כזה נהוג כיום בגרמניה [ולפני כן – בגרמניה המערבית, מ-1949] כחלק מהלקח מהתמוטטות המשטר הדמוקרטי ברפובליקה של ויימאר, שבעקבותיה עלו הנאצים לשלטון. הנהגת החוק הזה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הועילה לביסוס היציבות הפוליטית של המשטר הדמוקרטי שם. מה הרע בכך? האם ציפי לבני והתומכים בה רוצים דמוקרטיה או אנרכיה? או שמא אינם מבחינים בין שני המצבים הפוליטיים הללו?

 

מבין שני האישים הפוליטיים שהביאו להתפטרות ראש הממשלה אולמרט – אהוד ברק למד לקח, הצניע דרישותיו, ותרם לא-מעט לכינונה וליציבותה של הקואליציה הממשלתית.

מבין הפרשנים הפוליטיים בישראל כיום בולטת במיוחד בהגיון ובידע במדעי-המדינה המרצה מאוניברסיטת בר-אילן אורית גלילי-צוקר, ובצהרי יום ו' 19.6.2009 היא השמיעה ב"קול ישראל" ביקורת נוקבת על מנהיגת "קדימה" : "ציפי לבני," אמרה אורית גלילי-צוקר, "נוהגת כרשג"ד בתנועת הצופים, ולא כראש אופוזיציה..."

הבעייה של האופוזיציה בישראל כיום היא, שראש האופוזיציה טרם השתחררה מתסביך ה"מגיע לי להיות ראש ממשלה". במלים מפורשות: היא טרם התבגרה. היא לא למדה לקח – ועדיין מחפשת דרך להשיב לעצמה את "כבודה האבוד", ולא השלימה עדיין עם הצורך לוותר על התואר "ראש" – ויתור שרק בעקבותיו תוכל לתרום בממשלה ובקואליציה להצלחת מדיניות-החוץ הישראלית. והעיקר: ציפי לבני טרם ביררה לעצמה איזו מין אופוזיציה – מבין השלוש האפשריות – היא שואפת להנהיג.

זוהי השאלה החשובה והדחופה ביותר כיום, הן מבחינת "קדימה" והן מבחינת האחדות הלאומית הדרושה לישראל כיום.

 

אהוד: שמחתי ללמוד מהמאמר שבחוכמה-שלאחר-מעשה מתנגד גם א.ב. יהושע נחרצות להדחתו של אולמרט ולמחול השדים שהתנהל סביבו, אך משום מה, במשך כל התקופה הקשה ההיא – לא שמענו ולא קראנו אפילו מילה אחת שבה יצא א.ב. יהושע להגנתו של אולמרט! – וזאת כאשר מרבית חבריו של א.ב. יהושע, סופרים חשובים ונכבדים כמוהו, ואולי גם הוא עצמו – היטיבו לשלוף סכינים ולדקור את ממשלתו ה"חלולה" של אולמרט ולקרוא להתפטרותו.

עוד מעט יתברר שאהוד בן עזר היה חלק בלתי נפרד ממקהלת הסופרים העברים הערפדים שתבעו יומם וליל את הדחתו של אולמרט – בעוד אשר א.ב. יהושע היה הסופר העברי היחיד שנחלץ להגנתו של אולמרט, וגם ספג על כך את כל הבוז והרוק והלגלוג, גם מחבריו, וגם נאלץ להפסיק לכתוב את הטור שלו ב"ישראל היום", ששם אסור היה לכתוב מילה בזכות אולמרט ה"מושחת".

 

* * *

נעמן כהן

כיצד בשתי דקות, חירבתי הפגנה אנטישמית

ביום חמישי בערב הסתובבתי בין דוכני שבוע הספר העברי בכיכר רבין והנה אני רואה קבוצה מאורגנת של שתים עשרה נשים ושני גברים הולכים בסך. החבורה צועדת בשתי שורות, ובראשם גיברת עם מכשיר הגברה. הנשים, לבושות בבגדים צבעוניים וכל אחת תיק גב על גבה. החבורה הולכת לאט, עם שלטים, שעליהם כתוב:

AHAVA – there is no Love in occupation

והן הולכות וצועקות קריאות קצובות:

Peace – no occupation

כמה מהצופים החלו לחרף ולקלל אותן. איני יודע מה קרה לי, (אולי מפני שהנשים נראו מאד נחמדות ומקרינות "אהבה"), אבל, בלי לחשוב שנייה, באופן ספונטאני, הצטרפתי אליהן, והתחלתי ללכת בסך איתן. לאט לאט התקדמתי עד שהגעתי לאמצע התהלוכה, בין שני הטורים.

הן צועקות:

Peace – no occupation

ואני צועק מביניהן לעבר הקהל:

Peace – not Islamic jihad!

והן ממשיכות:

Peace – no occupation

ואני ממשיך:

Peace – no Arab occupation

והן ממשיכות:

Peace – no occupation

ואני אחריהן שוב ושוב:

Peace – not Islamic jihad!

 

הן צועקות ואני צועק איתן. לאט-לאט התקרבתי אל המנהיגה כאשר אני מגביר את קולי שהחל מאפיל עליהן. הן הביטו בי במבטים מלאי "אהבה", אבל היות שלא יכלו לעשות דבר, (הן, בדומה לאינקביזיציה, טוענות הרי שבאו בשם האהבה והשלום) הן המשיכו ללכת ואני ממשיך איתן – ביניהן. הן מרימות את הידיים ומסמנותV באצבעותיהן, ואני עושה כמותן.

תוך שתי דקות הן הבינו שהמסר שלהן נעלם. קהל הצופים עלול להבין שזו הפגנה בעד "שלום ואהבה" אבל, נגד הג'יהאד האיסלמי... מיד הן הפסיקו ללכת ופירקו את ההפגנה.

אז ניגש אליי אמריקאי מבוגר, מושיט לי את היד ואומר: "שמי קן."

אמרתי לו: "נעים מאוד, אתה ודאי נגד אמנת החמאס שבסעיף 7 מכריזה על מטרתם: השמדת היהודים?"

"אני בעד שלום," הוא ענה לי.

"ולכן אתה נגד החמאס, הלא כן?"

הוא לא ענה עניינית, ושב ואמר סתמית: "אני בעד השלום."

אמרתי לו: "גם אני בעד שלום, אבל אם אתה בעד השלום עליך להפגין נגד הג'יהאד האיסלמי."

הוא לא ענה יותר. שאר בנות הקבוצה הסתכלו בי כלא מאמינות, ופשוט קמו והלכו להן.

מוסר השכל: לצעוק סתם נגד מפגינים זה ללא תועלת. יש להצטרף, ולצעוק איתם את דבריהם נגדם!

למחרת קראתי ב"העיר" שזו קבוצה של נשים "אוהבות", שנקראת codepink ופעילותן היא נגד הסיוע האמריקאי לישראל ובעד חרם צרכנים על חברת טיפוח מוצרי הקוסמטיקה AHAVA, הנמצאת בשטחים [בחוף המערבי של ים המלח, בין עין-גדי לקליה] ולכן לטענתן היא מטפחת "שנאה".

 

 

* * *

אלי יזרעאלי

מסה ושיר

אהוד יקירי,

זה עתה שבתי מהונגריה, ותחת של הונגרייה שווה לדעתי יותר מכל הפוליטיקה, אז למה בכל זאת?

כי מקוממת אותי השתלחותך באובמה, תוך הטחת גינויים, אשר לצערי אינם רק רדודים, אלא מהווים אף עלבון לילד בינוני ואיטי בכיתה ב'.

אינני חפץ לפגוע בך. לא זו מטרתי. נהפוך הוא, אבל צודק לחלוטין דודי אמיתי ולא בשל תמיכתו בי אני כותב זאת, אלא בשל אותם דברים שכתב במפורש כנגד השתלחות רדודה.

אין זה נאה ואין זה יאה לכנות אדם בעל שיעור קומה 'סכל'. לא בגלל הפגיעה בו. בו אין הדבר פוגע. זה פוגע בך ופוגע בי בשל חיבתי אליך והקשר שלנו אינו דווקא מהעיתון, אלא בעקיפי עקיפין, אנו בקצות זנבות שונים של אותו שבט מורחב.

כאשר התעמתתי עם הייטנר (ואז היינו] אתה ואני, באותו צד שלח המתרס, ביקשת ממני למתן ונמנעת מהכנסת כינויי גנאי, פרי מקלדתי. בהחלט יתכן שצדקת. כינויי גנאי של פיפ, קקה, טמבל, סכל, רשע, אנטישמי, אינם מכובדים לבמה שאני מצפה להיות בה. הוויכוח שהיה לי עם הייטנר, היה בתנאי שהיה ביכולתו להשיב ולא פעם גם נכנס בי חזרה. זו זכותו. למען הסר ספק, אין לי נגדו ולא כלום. אין כאן ולא שמץ של רמז של רצון לחזור להתעמתות איתו. נהפוך הוא. כאדם אשמח להזמינו לכוס קוניאק הנסי ואם אינו שומר על כשרות, אז בכלל... (גם אתה מוזמן אהוד, כרגיל, אך אין זו חדשה עיתונאית).

ואם אתה תוקף אהוד, מדוע שלא תנתח דברים בהיגיון? לומר (או לכתוב) שאובמה מהווה סכנה לישראל, לארה"ב ולעולם, אינו די. עליך לנמק זאת. לא בכדי שלחתי את הלינק לסרטון הצרעה החופרת. שם אנו רואים את ההבדל שבין שטחיות לעומק, למרות שאין לה קשר לענייננו.

ועוד. הגבת לדברי וכתבת כי לא נגעת ברשימה, לא שינית ולא ערכת וזה מוכיח שאתה צודק. קטונתי אהוד. מדוע דברי, שנראה לי כי היו ברורים דיים, נראים לך כמצדיקים את עמדתך? לי זה נראה הפוך לחלוטין.

ובעניין האיראנים. הם רחוקים מלהיות טיפשים. זו אומה מאוד מתקדמת וגם היתה כזו בעבר. ללא ספק יש איתם בעייה מסוימת, אך בוא נשוב שנייה לצרעה ונזכר כי לא הכול שחור ו/או לבן. לא בכדי מתחוללות כעת מהומות, המזכירות את המהומות כנגד ריזא שאה, מלפני שלושה עשורים.

ודבר אחרון. לאחרונה אתה לוקח דברים באופן אישי מדי. לא כיניתי אותך כהניסט בעבר (למרות שהצגת כך את הדברים). גם דודי אמיתי לא כינה אותך רדוד (למרות שגם כך הצגת את דבריו) וכך אני, בדברים הנ"ל. עצם זה שכתבתי לך שאני נפגע מסגנונך, אומר שהציפיות ממך שונות ולא שהנך רדוד. נהפוך הוא. כמי שכתב את "אנשי סדום" ועוד ספרים רבים, עד ימינו, אתה זוכה אצלי להערכה רבה. על כן מפריע שאתה לוקח ביקורת, אשר אמורה להיות בונה והופך אותה, כביכול, להשמצה אישית.

ולסיום, רק חזרתי. עדיין שבוע הספר (שהנה כבר מסתיים מחר), אז לכבוד שבוע הספר מצרף פואמת מחווה ליהודה לייב גורדון, אשר על שמו רחוב מפואר בעירנו [ובו מקום מגוריי וגם בניין מערכת "המחרשה". – אב"ע] וכן סימטה, כיאה וכיאות.

מועדים לשמחה (רק).

 

 

אלי יזרעאלי

קוצו של מסלול

 

קונדום משומש

מי ידע חייך?

 

מבועת לטקס טרייה

יצאת מקופל ועוטה שומן

נכנסת לעטיפה

ולקחת לך את הזמן

 

נעימים היו חייך

על מדפי הסופר-פארם

היה לך צבע, טעם

ניחוח וגם שארם.

 

מי גרם לשבר?

מה הוביל לחידלון?

ומי היה הראשון

שהוביל אותך לאבדון?

 

האם היה זה חוסיין,

שקם בבוקר חרמן

והחליט לשלב בחייו

מין בתוקף מיומן...?

 

ההיתה זו איבנובה,

או שמא לודמילה,

שהחליטה על פיתוי

או אולי הקוקסינלית גילה...

 

יותר מכל נראה

כי הכול החל במכונית היוריס,

שבה נשלח לפארם,

יבגני על ידי בוריס.

 

"תביא חמישים חבילות

של קונדומים במבצע,"

פקד בוריס על יבגני

שיצא לדרכו בריצה.

 

הגיע יבגני אֶלֵי פארם

וניגש אל המוצר

ולסלו הכניס חמישים חבילות

של קונדומים מזן משופר.

 

ואותו זן חדש היה

ועבורו המדף – טבילת אש ומקפצה

כעת הוא יימכר

זוג אריזות במבצע.

 

רוקן יבגני את המדף

והשתרך בשולי התור

ובבוא העת מכיסו

שלף כסף שחור.

 

ושילם לנטאשה

מבלי לשאול כמה ואיך

והשאיר לה מספר טלפון

ו"את העודף קחי לעצמך."

 

הביטה נטאשה בגבר הנדיב

וליבה יצא אל כספו

והרהור עלה במוחה –

אולי ישקיע בה את קיצפו.

 

הגיע יבגני לבוריס

ומסר לו החבילה

וחילק בוריס לבנות

מבלי לומר מילה.

 

באותה עת, חוסיין,

ממחנה הפליטים בלאטה,

שרך את דרכו לתל-אביב

ובפניו בולט אף בטטה.

 

הוא שאף את חרמנותו

לכלות ולהרגיש על הגובה.

כשהגיע לתל-ברוך

ניגש אל איבנובה.

 

אולם למרות שהעלמה

נשאה בתואר שרמוטה,

לא יכלה עם האף בטטה

להעניק לו את פוּטה.

 

היא המליצה לו

על עמיתת עבודה –

לודמילה העקומה

שנאותה להעניק לו מחסדה.

 

הוא את מכנסיו הפשיל

והיא שלפה את הקונדום

אותו מיהרה להלביש

על אברו הזקור שחור-אדום.

 

נאנח חוסיין מהנאה וכאב

הנה הוא כבר חש במתח

הפעם ישקיע יגונו

בכּוּס אמיתי לבטח.

 

הקונדום האומלל עוד קיווה

כי יהיה שותף לזיון כחוויה

ולא שיער כי למצער

זו רק ראשיתה של בעייה.

 

חוסיין שטירון היה

לא חשב על הטקטיקה.

הוא עוד האמין

שזונה זה רומנטיקה.

 

והסכם ערך עם לודמילה

כי לאחר שיסיים בחיקה

יעניק לה לקינוח

לא הרבה – רק נשיקה.

 

לודמילה הכירה מיד

כי מדובר בטרף קל

כי חוסיין התמים

טרם הכיר טעם משגל.

 

הפנתה אליו גבה

והצמידה ישבנה לירכיו

וחוסיין האידיוט בין רגליה

את אברו תחב.

 

והיא סייעה קלות

ללחץ הדם לעלות

והאבר השפריץ במרץ

וחוסיין לא חדל מלפלוט.

 

חוסיין לא הבין במָאטֶריה

והותיר הקונדום עד בלי די

לודמילה הרימה מכנס

"חלילה יגע בשדי..."

 

חש חוסיין קצת לחץ

והלחות לא היתה כשורה...

משך חוסיין הקונדום

והאומלל הנה גם נקרע.

 

וכך נותר הקונדום

ריק, דביק, אף לא חלול...

כך נגדע פתיל חייו

על קוצו של מסלול.

 

שוכב הקונדום על הקרקע

הצטמק ויבש בשמש

אפילו לזיון של ממש

לא זכה, כחלום של ליל אמש.

 

ועתה הוא מונח בשדה

ואין בו עוד כל תועלת.

הלכה התקווה, הלך החלום

כעת הוא חסר תוחלת.

 

קונדום משומש שאבד

שוכב כמו בשדה הקטל...

לידו פליט של חב"ד

שהיה פעם בטעם של פטל.

 

הוא נשכח הקונדום כה מהר

אולי בשל כתובת שגויה

וכל שהיה בקיצו

הסתיים במיתה הזויה.

 

קונדום משומש

מי ידע חייך

רק סירחון וריקבון

נותרו אחריך.

 

 

* * *

יערה בן-דוד

כוח הזיכרון וכוֹרַח האהבה

על הרומן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", הוצאת כינרת זמורה ביתן, 2008

 

ייחודו של הרומן החדש "ואם אתה מוכרח לאהוב" לשמאי גולן הוא ביכולת המיזוג בין הדוקומנטציה לבידיון ממרחק של למעלה מעשרים שנה מטראומת השואה, שהשתרשה עמוק בנפשם של שני ניצולים שהזקינו. בפרישׂה הרחבה של הזמן, המקום והאירועים – נעים שני זוגות מקבילים: שמואל ולָאוּרה - הניצולים הקשישים, אלחנן ודניאלה – בני הדור השני. בעוד דור ההורים מתמודד עם הזיכרון והשלכותיו, דור הבנים שקוע יותר בקיומו העכשווי ובזוגיות המתפוררת. חוטים גלויים וסמויים, שראשיתם בשואה ובמה שקדם לה, מחברים בין שני הזוגות ויוצרים עלילה מרתקת ורב כיוונית עם קטעי זיכרון קשים ומטלטלים. תורמת לכך, כמובן, גם העובדה שהספר נכתב על ידי מי שחווה את השואה על בשרו.

לדינאמיקה בספר מוסיפה גם העברת הדברים דרך נקודות תצפית מתחלפות. הפרקים כתובים לסירוגין בגוף ראשון ובגוף שלישי, עם כניסות שונות לתודעתה של דמות זו או אחרת. בכך מעצב המספר את דמויותיו מבחוץ ומבפנים, מקרב ומרחיק את העדשה, נותן להן את חירות הביטוי, ובה בעת בוחר להטביע בהן את חותמו. כך הוא משלב את התייחסותו האמפתית, או, לחילופין, האירונית, הצינית וההיתולית.

שלושה חלקים לרומן ופרק סיום (אפילוג) הקושר קצוות. פרקי החלק הראשון מעמידים במרכזם את עולמה הנפשי המורכב של לאורה, שבו משמשים בערבוביה זיכרון והלוצינציה, חיים ומתים, רגישות וקהות חושים ותחושות סותרות של אהבה, טינה, געגועים ופחד. המספר מצליח לחדור לתודעת אישה, שהזיכרון השתבש אצלה, כמו גם התייחסותה ליקיריה ולסובב אותה. באמצעות המונולוגים שלה מוצגות הדמויות ונפרשת העלילה. חלק מדבריה הוא שיחזור של אירועים, מילות שיר אהוב וסגירת פערי זמן. בהבזקי המודעות החולפים ובתעתועי דמיונה היא בת דמותה של הזקנה ודוצ'ה ב"המאהב" לא.ב. יהושע. רק עם ההווה מנתקת לאורה את הקשר. התנגשותה הגרוטסקית עם הסַבָּלִים, שבאו להעביר את תכולת ביתה מירושלים לדיור המוגן בתל אביב, היא פרי אחיזתה הנואשת במוכר ובבטוח, כמו גם בעולם ששקע, במשפחתה שנספתה.

בחלקו השני של הרומן – שמואל גדנקר, הנוסע לגרמניה כדי להעיד במשפטו של ארכי-פושע נאצי. עדותו מרטיטה ועוצמתית. שני החלקים הראשונים הם, כמדומני, משיאי הספר בכוח ההבעה של הזיכרון, שהזמן, לא רק שאינו מקהה אותו, אלא אף מעצים את האימה והאבסורד שבו. שונה הזיכרון של לאורה מזה של שמואל. בזיכרונה המסוכסך ישנם גוונים של מלנכוליה ונוסטלגיה, הגם שאינם נטולי כאב ומרירות. היא חיה בעולם איזוטרי, מתבוססת השכם והערב בזיכרון ובדמיון מבלי שתוכל להיחלץ מאחיזתם. לאורה היא המודל של הניצול המתמודד לבדו עם העבר, שנשאר בדלת אמותיו וחוצץ בינו לבין המציאות.

מנגד – מייצג שמואל את הניצוֹל האַחֵר, שהזיכרונות הקשים אמנם מלווים אותו כצל קבוע, אך הוא חש חובה מוסרית לספר עליהם, להנחיל אותם לזולת, והוא דבק בייעודו גם כשמתברר שטחנות הצדק כבר אינן טוחנות. לעומת לאורה, ש"הסתלקה לעולם של חלומות," הוא מעוגן במציאות, ורק בעדותו המצמררת במהלך המשפט הוא מתעלף ומאבד שליטה. שמואל גדנקר אינו רק העד המספר, המתבונן מן הצד באירועים, אלא גם העד המעורב בהם, עובר בתוכם, בין ההרוגים שהושלכו לבורות ובין הנספים במשרפות. לשופט הוא אומר: "אבל אני לא נעלמתי, רק שיניתי את צורתי... רק אני נמלטתי מתחת למגפו של קלאוס, ברווח בין הסוליה לעקב, תולעת זעירה ובלתי נראית, כדי לספר לך את קורותינו." כרוח רפאים הוא מלווה את רצח המהנדס רטנר, שעדיין האמין באדם – ונפל ברשתו של קלאוס יחד עם חבורת היהודים שגייס לעבודה למען הרייך בתקווה שיינצלו. מבטו מלווה אותם עד משאית המוות. הוא עד אילם גם לסיטואציה המרטיטה, שבה כופה קלאוס על אישה להחליט מי משלושת ילדיה יישאר בחיים.

גדנקר נקלע לצומת פרובלמטי נוסף, כמי שנכשל בהתנקשות בחיי קלאוס ונמצא אשם בבגידה באחיו היהודים המבקשים להסגירו כדי להינצל. למרבה האירוניה, הוא שרד כדי להנציחם בזיכרון.

בין שני הקטבים של צייד וניצוד, של רוצח שטני ושל קורבן הניצל בעור שיניו, עובר קו ישר של טירוף מסוּיָט, החוצה את גבולות האנושי, הריאלי והמסתבר. קלאוס הוא האבטיפוס של הגרמני הציני, המתרץ את פשעיו ב"מלאתי פקודה", וגדנקר מייצג את הניצולים שנשארו בחיים כדי להיות פֶּה למתים. אכזריות הרוצח מביאה את המסתתר מפניו במרתף להתאכזר לעצמו.

הפרק השלישי – "אלחנן ודניאלה" – מעצב את המשבר במערכת היחסים בין בני הזוג בביתם ובמהלך השליחות למכסיקו עם התייחסויות לדמויות הוריו של אלחנן, ובעיקר לדמותו של מיכאל לוין, אביה של דניאלה, שלא מימש את הבטחתו לשאת את לָאוּרה, לימים אימו-דודתו של אלחנן, והאמין שבנישואי בתו ובנה יבוא התיקון. אבל להחמצה אין פיצוי. במונולוגים הנפרדים של דניאלה ואלחנן מצליח גולן לתת ביטוי מהימן לעולמו הרגשי הפגוע של כל אחד מהשניים. הרגישות הפסיכולוגית ניכרת בעיקר בהארת תודעתה של האישה המקופחת. אין זה מקרה שדניאלה מתאהבת דווקא באנטי גיבור, במורה להיסטוריה, המלמד "על האיש הפשוט הנשחק במלחמה שאינה נגמרת" – ולא בגבר החזק בבגדי הקצין הפולני, שבו התאהבה לאורה[?]. בין הפרק הזה לבין שני חלקיו הראשונים של הספר העוסקים בשואה נוצרים קשרים פנימיים על דרך הניגוד וההשלמה.

האפילוג מאפשר את הפיוס, הויתור וישור ההדורים בין דניאלה לאלחנן, הודות לגילוי הסוד על זהות הוריו הביולוגיים. "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן" – מנחמת אותו דניאלה. כאן בעצם טמון המפתח לשם הרומן. האהבה היא המגן האנושי מפני השבר ומפני המוות. לכן היא כורח בלתי נמנע. אבל באיזו אהבה מדובר? – לא באהבה סוערת, כי אם באהבה בוגרת ומתוקנת, שעברה משוכות של סבל.

הסוד שנחשף באפילוג הוא לכאורה הקטליזטור להמשכיות בהווה ובעתיד. אך אין ודאות ברורה שבדור הבנים יבוא התיקון. אמנם בסיום נרמזת האפשרות לאיחוי הקרע בין אלחנן לדניאלה, אבל השבר כבר התרחש והזוג נשאר יחד לא מאהבה אלא מחמלה וממחויבות, בדומה לדבק המחבר את שמואל ולאורה בזיקנתם. אלחנן מתבונן באביו ומבין ש"אהבתו אליה גברה והלכה ככל שהכרתה אבדה."

אלחנן הוא יורשם של שני אבות: של ניצול שואה מחד, ושל עורך דין שהתכחש לאידיאל ההכשרה, פנה עורף לגלות ולשואה ובחר בחיים בורגניים, מאידך. לאיזה כיוון נוטה כף המאזניים באישיותו של אלחנן? - לתכליתיות, לאנוכיות ולנהנתנות השטחית. אמנם הוא מצליח בשליחותו לגייס כספים במכסיקו ובארגנטינה, אבל הרצאותיו הן לא יותר מאשר מנוף לקידומו האישי והמקצועי. תוכנן לעוס ואינו נובע מלב מורתח כמו זה של אביו.

לכאורה, אלחנן, המייצג את בני הדור השני של הניצולים, צפוי להיות התחייה המחודשת, הגשר בין עבר להווה, אבל בחייו כבר מחלחלות השפעות העידן המודרני של זוגיות בהתפוררות: בגידות, קנאות, סיאוב ושבירת סייגים מוסריים. הוא שוקע בחומרנות ובחוק היבש. התייחסותו הרציונלית ואטימותו לאבלה הנמשך של אשתו על מות אביה רק מבליטה את הזרות והמרחק הנפער ביניהם. אין הוא מסוגל כמוה למעורבות רגשית עמוקה במוות כמו גם באהבה. הוא מחושב, קצר רוח, מחפש מוצא מכבלי המחויבות המשפחתית, בניגוד גמור לאביו, שמעולם לא ביקש להשתחרר מהם, ובוודאי גם לא מן הזיכרון, ובניגוד לדניאלה, שרק מתחננת למעט חופש ואינה מתכוונת לפרק את המשפחה. בדברים הקשים שהיא מטיחה באלחנן נחשף פן נוסף בקונפליקט ביניהם: "אנחנו" הצברים ילידי הארץ לעומת "אתם", שבאתם מן הגולה. ואלחנן, מעמדת הבא מ"שם", מאשים אותה על גאוותה בשושלת היוחסין של אימה, "שלא הכירה גלות מעולם." בטלטלה הזאת, השאלה הבלתי נמנעת היא איזה עתיד צפוי לדור ההמשך.

זהו רומן זיכרון. במישור האישי – ראשיתו בהפרת נדר אהבה, ולכן נישואי הזוגות, כמו אצל עגנון, הם נישואי תחליף או תיקון, גם אם היתה בהם אהבה. במרתף, מקום הסתר של שמואל גדנקר ולאורה, בוצעה הפלת הוולד המשותף מתוך ידיעת גזר הדין הצפוי להם אם ייתפסו על ידי הנאצים. כאן תיוולד הטינה שלאורה תשמור לבעלה לאורך ימים. גם אלחנן הבן הוא תחליף, שזימן להם הגורל, תחליף לבן, שלעולם לא ייוולד לאלה שבגדו בפרי אהבתם. המרתף בספרות ובקולנוע הוא מעין תת מודע שאליו מטאטאים את הזיכרון הכואב. אותו אי אפשר לרפא או להעלים.

טרגי לא פחות הוא גורל הזיכרון. שמואל גדנקר נושא את הזיכרון האישי, ובעיקר את זה הקולקטיבי, כמו הרקולס, אבל צעקתו נתקלת באטימות הן מצד הציבור של ילידי הארץ והן מצד בית המשפט הגרמני, המעמיד לדין את קלאוס. מה עתידו של הזיכרון, שגדנקר מופקד על הנחלתו ושימורו בעולם של הפקר? – לפחות מדבריו משתמע שלא ייכון עוד ימים רבים, לאחר שייעלם אחרון הניצולים. גדנקר יודע, שלרצון האובססיבי לסַפֵּר כבר לא תהיה כתובת, ושבדיעבד הגרמנים הם שניצחו: "לבדי לא אוכל לשאת את כל הזיכרון הזה, ואַתְּ, לאורה, נעלַמְתְּ לי עם הזיכרון שלך." ואיזה עתיד צפוי לעולם, שבו לא מצליחים להדביר את הרֶשַׁע?

אבל מול כוחו של הזיכרון מצוי גם הכורח לאהוב, כאמצעי לשמירה על הקיים ולהתגוננות מפני סכנות והרס. לכן, למרות הפסימיות בדברי גדנקר ביחס לעתיד, יש עדיין אמונה ברוח האנושית, בכורח לאהוב. וזו הנחמה.

 

 

* * *

זיכרונות מהמאפייה בעין-גדי

אודי שלום וברכה,

אני מנוייה של עיתונך המצוין, "מכתב עיתי לילי", מיום צאתו לאוויר...

במהלך השנים העיתון עבר שינויים, נוספו ו/או נגרעו כותבים, אבל ממשיך להופיע בהתמדה, ובמועדו, פעמיים בשבוע, (למעט פסקי זמן קצרים, מסיבה זו או אחרת באישור ההורים...)

מצאתי לנכון לציין, כי העיתון שודרג הן בעריכה, הן במגוון הכותבים והנושאים המובאים בו. הדברים נכתבים בצורה ישירה, בשקיפות, בעברית רהוטה, כפי שצריך לבטא דיון ציבורי ללא מורא וללא משוא פנים. תודה לך, למזכירת המערכת הנאמנה (שתאריך ימים) ובמיוחד לכל הכותבים (גם לאלה שאני חולקת על דעתם).

אשמח למינון נוסף מחכמתו של אליהו הכהן...

אודי, המשך בפעילותך הלֵילית (גם זו) המבורכת.

במקומותינו אומרים: יישר כוח!

דבוישה

 

אודי: דבוישה יקירתי, אני אני עצמי מופתע לעיתים מהשינויים החלים מאליהם במכתב העיתי. בתחילתו היו מרבית כותביו עלומים: ס. נידח, סופר נידח, אלימלך שפירא, ס. גרוּס, חיימקה שפינוזה ועוד ועוד דמויות שלעיתים הופיעו רק פעם או פעמיים ולא יספו. והנה, ככל שמיספר הנמענים וגם הכותבים בו הולך וגדל, נעלמו כמעט לגמרי הכותבים הבדויים, ולעיתים בקושי יש לי עצמי מקום לפרסם בו את דבריי כי כל הזמן אני בלחץ של השולחים אליי דבריהם לפרסמם. וזה כמובן משמח אותי מאוד. וגם עונה על השאלה כיצד אני מצליח להוציא שני גיליונות גדושים מדי שבוע. כל הזמן יש לי קדימה לפחות גיליון מלא אחד שנשאר מהגיליון הקודם, וזה מזכיר לי, את ודאי זוכרת, את המחמצת שהיינו משאירים מכל סיבוב של אפייה בעין גדי, להתססת ולהתפחת הבצק הבא.

בהרצאתי על גוטמן בעין גדי בפני חברי המשק, בהם היתה עדיין קבוצה נכבדה של המייסדים, חברי הגרעין שלנו, "שדמות", מלפני יותר מיובל שנים, הוזכר שמך יותר מפעם אחת כי הביאו לפתיחת הפגישה את כרכי השבועון שלנו "אפיק" שערכתי, והם טוענים שגם יסדתי אותו. אמרתי שאת הסמכות הטובה ביותר לכל תולדותיו ואת היית זו ש"תקתקת" אותו על השעווניות של גסטטנר, ואילו זאביק ר. ז"ל, ותבדל"א בנדלה, היו המאיירים.

הזכרתי את שמך עוד פעם, כאשר סיפרתי כיצד העברתי את מלאכת האפייה לעוזי ש. והסברתי לו מה צריכה להיות צמיגות הבצק לאחר שתפח כהלכה, והבאתי דוגמאות מהפולקעס של הבנות, שהלכתן אז כולכן במכנסיים קצרים, "בצק לָלִי (רך)", "בצק דְבוֹיְשֶׁה (קצת פחות רך)", "בצק נורית (הרבה פחות רך)" וכדומה –והוא קיבל את דבריי ברצינות ויצא באמצע הלישה לצבוט בירכיהן של הבנות, וכאשר התלוננו השיב בשיא הרצינות: "אודי אמר לי שכך אפשר לדעת אם הבצק כבר מוכן ללישת הכיכרות לפני האפייה!" – וגם שאודי אמר לו לא להתנשק במאפייה כי אחר כך הן יוצאות עם חותמת קמח על הפנים.

למחרת ירדתי עם בן לנקודה הישנה. מהחושה, שנותרה בזמננו יחידה ממעונותיהם של בני השבט הבידואי א-רשאידה, ובה היתה המאפייה – שלא נותר לה זכר, גילחו את הקרקע, אבל הדר-האוכל, בנקודה שהחלה כהיאחזות הנח"ל, ושהיה מרכז חיינו – עדיין עומד על מקומו, יחידי בלב שטחי בור וגזעי עצים יבשים, ומפתחיו יוצאים ונכנסים שפני סלע או מידבר חומים-אפורים ועליזים מאוד. זכרתי לילות סדר להם הכנתי חרוסת לפי המתכון של דודי ברוך מפ"ת. את הגדת עין גדי שצייר אורי שולביץ. את האסיפות במוצאי שבתות שתקופת זמן ניהלתי בהיותי מזכיר פנים, ושהניסיון שצברתי בהן עזר לי לימים בכתיבת פרק האסיפה ב"המחצבה". זכרתי את הטשולנט עם הקוגל שהייתי מכין לשבתות, לפי המתכון של אימי, ומחלק בצהריים. וגם את הריקוד אחרי חצות לילה, כאשר יונתן ואורה זמיר הגיעו במכונית האספקה עם התינוקת הראשונה של עין-גדי, עינת; ואוסקר איידה, האורח הגרמני שבעקבותיו כתבתי לימים את "אנשי סדום", ניגש מתנודד אל תוך מעגל ההורה, הסיר את הצעיף מעל צווארו והושיט אותו מתנה לאורה שניצבה עם התינוקת במרכזו ונראתה לו אולי גם כדמות אימו של המושיע.

לא ידעתי שרצפת הפסיפס המדהימה של בית הכנסת, שנתגלתה רק לאחר שנים אחדות, היתה כה קרובה למאפייה שלי, אשר לצערי נעלמה ולא נעשתה לאתר תיירות. הזֶכר היחיד לה הוא שתי ידיי השולפות תבניות לחם מהתנור, בסרט על עין גדי שעשתה הברונית דה רוטשילד יחד עם חיים חפר.

 

 

* * *

רון וייס: נעמן כהן טועה

סופר נידח שלום,

בוויכוח בנוגע לביקורתו של נעמן כהן על נאום הנשיא ברק אובמה בקהיר,אני כתבתי בחיטים (גיליון 453) ונעמן כהן ענה לי בשׂעורים (גיליון 454). אני הסברתי מהי כוונתו של אובמה בעניין ההתנחלויות (ההתנחלויות בגדה) ונעמן כהן עונה לי למה הערבים מתכוונים (לכל היישובים בארץ ישראל):"האם רון וייס אינו יודע שהערבים כולם סבורים אחרת."

גם בעניין זה נעמן כהן טועה. התביעה של אבו מאזן היא שישראל תפסיק את הבנייה וההרחבה של ההתנחלויות בגדה (לא בגליל ולא בנגב).

אינני מקבל את שאר ביקורתו של נעמן כהן על נאום אובמה. אין לי זמן לנתח את הכשל והסתירות בביקורתו. התייחסתי רק לביקורתו על אובמה בנושא ההתנחלויות, כדוגמא לכשל ביקורתי.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: אכן, בינתיים אובמה הולך ומשתפר, הצליח לצוד זבוב וגם להתעורר ולומר באיחור דברי טעם אחדים בקשר לנעשה באיראן.

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

הראש הבית"רי והראש המתימאטי

 

מאות אנשים גדשו ביום חמישי שעבר את אולם נורמן בבית סוקולוב בתל-אביב, לערב עיון וזכרון על פרופ' ערי ז'בוטינסקי, במלאת 40 שנה לפטירתו.

את הערב הינחה יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, שהפיק את הערב בשותפות עם מרכז מורשת מנחם בגין והמשפחה. בפתח הערב הארוך והמרתק הוא נשא דברים אלה:

בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקברותיהם של זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה, זכרם לברכה, מצויות עוד שתי מצבות. הן בגודל דומה ובאותו צבע (שחור) – מצבותיהם של ערי ואביבה ז'בוטינסקי, זכרם לברכה.

ערי ז'בוטינסקי, פרופ' ערי ז'בוטינסקי – בנו יחידו של ראש בית"ר ומייסד התנועה הציונית הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי,

אבל לא רק – "בנו של".

ערי ז'בוטינסקי – מפקד בבית"ר משחר נעוריו, ממארגני העפלת "אף על פי", מראשוני התעופה העברית, מתמטיקאי מזהיר, פרופסור בטכניון וממקימי אוניברסיטת אדיס-אבבה, חבר הכנסת הראשונה, מדינאי, פוליטיקאי מזן מיוחד, לוחם חרות, אסיר ציון, איש הגות ציונית, אינדיווידואליסט, אהוב על כל מי שהכירו ובא עימו במגע, אדם שגילם באישיותו תקופה וימים של פוליטיקה אחרת, שהלך לבית עולמו בטרם עת, והוא כבן 59 שנה בלבד.

יחסים מיוחדים שררו בין האב לבנו, בין אבי התנועה לבין אחד מבכיריה.

ז'בוטינסקי האב עוקב תמיד, באהבה ובכבוד, אחרי נדודי הבן, אחרי התנהלותו, תיפקודו בצה"ר ובבית"ר, מרבה להתכתב עימו, לשוחח עימו, להחליף עימו דעות ומחשבות, לייעץ לו ולשמוע את עצותיו.

לא פעם מתגלים חילוקי דעות ביניהם, הם מנסים לשכנע זה את זה, לעיתים מסכימים, לעתים חלוקים בדעותיהם, למשל בנושא דת ומסורת.

ידוע במיוחד מכתבו של ראש בית"ר אל בנו בנוגע לסעיף על הדת והמסורת במצע הסתדרות הציונית החדשה, עם ייסודה ב-1935, המדבר על "השרשת קודשי תורתנו בחיי האומה" – מכתב שבו כדבריו הוא שופך את נפשו בשש בבוקר, כדי לשכנע את הבן ואולי גם את עצמו.

 יוסף שכטמן כותב בביוגרפיה שלו על ז'בוטינסקי, כי "היחסים בין האב לבן היו מיוסדים על רחשי כבוד כמעט ללא גבול להשקפותיו ולתגובותיו של הבן, ועל בטחון בו."

ערי מצידו העריץ את אביו לא רק כבן, אלא גם כמנהיג וכמורה-דרך משכמו ומעלה. אין זה מפליא, על כן, שספרו – שיצא לאור אחר פטירתו – מוקדש ל"אבי, זאב ז'בוטינסקי". הפרק האחרון בו הוא עדותו האישית – תחת הכותרת "בנסוע הארון" – בעקבות העלאת עצמות אביו ואימו לקבורה בירושלים.

"עם הטכס בהר הרצל," כותב ערי, "נקברה האיבה הפוליטית, אשר זה ארבעים שנה שיסעה את עמנו. הטכס פתח את הדרך לשלב בחיי המדינה ובשלטונה את אלה שלחמו לשיחרור המולדת מידי שלטון זר. לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ואני בתוכם, היתה לטקס משמעות נוספת: עד אתמול חיינו בצילו, מהיום עלינו לעמוד על רגלינו-אנו... ולחבריי הרביזיוניסטיים, תלמידי אבי, רצוני לומר משפט אחד בלבד: מעתה יש לחדול מעמוד דום בעקבותיו. מעתה יש לצעוד קדימה בדרכיו."

בחזרה מ-1964 אל 1936. באוקטובר אותה שנה במכתב של ז'בו לרעייתו יוענה, הוא מצטט ממכתבו אליו של בנם-יחידם ערי, אז כבן 20:

"אבא, אני פונה אליך היום בשם כל הבית"רים בארץ ישראל ומודיע לך, שכולנו עומדים בשירותך ונלך אחריך לכל אשר תוביל. בית"ר בארץ ישראל עומדת הכן על משמרתה. הרבה עבר עליה, אך בלבבות אנשיה שורר עדיין האביב. הספקתי לעשות היכרות עם פלוגות המגויסים ועם הבית"רים הבוגרים. דע שעם אנשים כאלה מנצחים. בשם המגוייסים, בשם הבית"רים הכלואים בבית הכלא, ובשם כל בית"ר בארץ ישראל, אני מעביר לך את איחולינו ליום ההולדת. אני חותם עם ציון תפקידי, מכיוון שהמכתב הוא רשמי. תל-חי, ערי ז'בוטינסקי, נציב בית"ר בארץ ישראל."

 ז'בוטינסקי האב אומר במכתבו לרעייתו: "מן הסתם לא תביני את כל הרמזים (במכתבו של ערי), אבל חשוב מצב הרוח. הוא זהב, גאוותי ומשענתי הגדולה."

דו-שיח מתמיד התנהל בין האב והמורה לבין הבן והתלמיד. גם המיצג האור-קולי ("מעגל חיים") על זאב ז'בוטינסקי, שמוצג במוזיאון שבמכון ז'בוטינסקי, הינו בעיקרו דו שיח – דמיוני אמנם אך מיוסד על עובדות ואמיתות – בין הבן השואל שאלות ומעלה תמיהות, לבין האב המספר על פעילותו, על ייסוריו, על אהבתו לרעייתו ולבנו שהיו מנותקים ממנו רוב שנותיו, ועל שיר בית"ר הקאנוני – על מילותיו המתחרזות: גאון ונדיב ואכזר, תגר והדר.

"במובנים רבים ערי היה איש אמונה בודד" – אומר במכתבו יו"ר הכנסת ראובן ריבלין. "לא רק על שום שבחר לפרוש מסיעת חרות ולהקים סיעת יחיד קצרת ימים, אלא מפני שהיתה זו דרך חייו. דרך של אמונה בלתי מתפשרת, של מרץ בלתי נדלה, אותו רתם לצרכי הכלל, והרי אלה היו רבים מאוד באותם ימי ראשית המדינה והתגבשות היישוב העברי מחדש. מופת של עקרונות היה ערי. ישר דרך, נאמן לארצו ולעמו, מסור ועיקש. רבות ספג, ללא ספק, מבית אביו, ממנו ספג את תכונת המנהיגות, את המסירות והאידיאלים, אך לא רק בזכות אבות זכה, אלא הקים לו קיר ברזל משל עצמו, קיר של עקרונות ברזל, שהיו מסממני ההיכר שלו עד יומו האחרון ולאחריו, משתרם את גופו למדע."

ערי ז'בוטינסקי היה מיודד עם אבי המנוח, ד"ר אב"א אחימאיר. היה מושפע מעמדותיו והעריך את מאבקו וקורבנו בשנות השלושים. כאשר בשנות השישים ניתן ללוחמי המחתרות עיטור לוחמי המדינה (על"ה), נפקד בין המקבלים שמו של אחימאיר, אבי המחתרת האנטי-בריטית הראשונה, "ברית הבריונים". ערי כתב מיד מאמר שפורסם ב"מעריב" (1968) תחת הכותרת: "אחד שלא קיבל על"ה": "הוא היה הראשון בדור המרד נגד אנגליה... מעטים הם האנשים שהיה בידם להטות את זרם ההיסטוריה. אחימאיר היה אחד שכזה." ובמאמר במלאת ארבע שנים לפטירת אחימאיר (1966), בעיתון "היום", העלה זכרונות על חודשי ישיבתם בצוותא במאסר בכלא עכו. כותרת המאמר: "האחד שהיטה את הזרם". כאשר יצא לאור ב-1987 קובץ המאמרים על אודות אחימאיר, חיפשנו שם לספר. נטלנו אותו מתוך מאמרו של ערי – "האיש שהיטה את הזרם".

נפגשתי עם ערי ז'בוטינסקי פעם אחת. השתחררתי מן הצבא, בחור כבן 21, והתלבטתי מה ללמוד. השתעשעתי ברעיון, ללכת לטכניון וללמוד אדריכלות. אימי הפקחית עליה-השלום יעצה לי – לך תתייעץ עם הפרופסור בטכניון, אדם חכם ונפלא, ידידו של אבא ז"ל, ותשמע מה בפיו.

ערי נאות לפוגשני. ישבנו בקפה עטרה, בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. נרגש ראיתי לפניי את בנו של ראש בית"ר, איש נימוסין והליכות, ישר כסרגל, נעים שיחה, בעל קול רך ומלטף, שדיבר אתי בגובה העיניים. הוא תהה על קנקני, ואמר לי בכנות בתום שיחתנו: "איני חושב שאתה מתאים לטכניון, בחר לך כיוון אחר ושיהיה בהצלחה." הוא צדק במאה אחוז.

 

 

 

* * *

משה רימר: היכן נולד פריץ פראנק?

למר אהוד בן עזר שלום רב, 

בצרופה למכתב עיתי 455 הובא סיפור חייו של פריץ פרנק, ובין היתר נכתב שם כי "פריץ (פרידריך) פרנק נולד בשנת 1873 בוילהלמה"

כיצד הצליח פרנק להיוולד בשנת 1873 במושבה וילהמה שנוסדה בשנת 1902, כשלושים שנה מאוחר יותר? 

אם כך, היכן נולד פריץ פרנק? האם בשרונה?

בתודה

משה רימר 

 

 

* * *

מרדכי בן חורין

אובמה ומארקוס אורליוס

פרופ' נתן שפיגל, בספרו: "מארקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף": "עמוק הוא הפער בין האידיאל של מארקוס אורליוס ובין המציאות כמות שהיא, בין נטיותיו האצילות ובין האפשרות לקיימן... הוא התנגד למלחמות ולכל מעשי אלימות... אולם המציאות אילצה אותו לנהל מלחמות במשך 17 שנה מתוך 19 שנות מלכותו." וג'ון סטיוארט מיל אומר עליו: "דרש צדק בשביל כולם, היה טוב ברוחו ובנפשו, הקפיד על שלטון הצדק ורדף את הנוצרים"...

האם ברק חוסיין אובמה, נשיא ארצות הברית במאה ה-21, מנסה לחקות את מארקוס אורליוס, הקיסר הרומאי, שליטו הבלתי מוגבל של העולם בתחילת המאה השנייה לספירה? או את נוויל צ'מברלין ראש ממשלת בריטניה האימפריאלית הענקית במאה ה-20? האם יש על העולם להתכונן לאסון ולחורבן האנושות בנשק להשמדה ההמונית שיימצא בקרוב בידי האלקעידה וכוחות הרשע הפאנאטיים בעולם האיסלאמי?

 

* * *

יוסף חרמוני

"שמאל בתחת שלי"!

לבן עזר שלום.

בגיליון האחרון של חב"ע (455, 22.6.2009) מתייחס כותב אנונימי לאנשים המכונים שמאל, שאין הוא מסכים עם היותם כאלה. וכך מצינו כתוב: "פעילי שמאל? – שמאל בתחת שלי!"

על זה נאמר: "בחייך!" ואפשר להוסיף גם: "דחילק!" ואפילו: "נו, באמת!!" 

מה ל'דבר אחר' בבית המקדש ומה לתחת של הכותב בדיון על השמאל או השמאל שאיננו שמאל? ומה לרשימתו המרירה-מתוקה של אמנון שמוש, ול"תחת" הזה? ולמה צריכים דברים של הייטנר (שבדרך כלל איני מסכים עימו, אך אני מכבד את דעותיו ואת כתיבתו) להיעטר בישבן הזה ובתכולתו? ויוסי גמזו, ועוז אלמוג, ורבים וטובים, ידועים יותר ומוכרים פחות – מדוע אמורים תוצרי מוחם ולבם להסתופף במחיצה אחת עם "בתחת שלי"?

אני מניח שרבים מקוראיו של חב"ע יסכימו עימי כי יש לצרוף אותו, את העיתון המבעבע הזה, מסיגיו האינפנטיים. לא תחת ולא פיפי, לא נוד ולא זיון. אלא אם מתבקשים הם מהטקסט או מהסיטואציה המתוארת. בחייך, אהוד. אין כל קסם ו/או חן בהתפלשות הזו במבואותיו התחתונים של הגוף. כקורא ולפעמים כותב, המחבב את חב"ע, אני מציע לחדול מהשיטוטים במורדות המערביים והמזרחיים שלנו.

 

אהוד: "שמאל בתחת שלי!" הוא אכן "תוצר מוחי וליבי האינפטיים," כדבריך, וזאת כי "פעילי שמאל" החוברים לגרועים שבאוייבינו, אלה השואפים להשמיד אותנו אילו רק היה לאל ידם לעשות כן – אינם ראויים לדעתי לכינוי ה"מנומס" יותר, או ה"מכובס", כפי שנוהגת בהם מרבית התקשורת. הם מטמאים את שם השמאל ולכן ה"שמאל" שלהם בתחת שלי!

המכתב העיתי ימשיך "להתפלש במבואותיו התחתונים של הגוף" וגם להיות "אינפנטי" כדבריך; אכן, מדי פעם יש נמענים שמבקשים שלא לקבלו יותר, כי הבינו שאינו מיועד להם, ואנחנו נפרדים מהם לשלום וכך גם מקלים במקצת על רשימת התפוצה העמוסה. הקטעים ה"גסים" הם בעינינו גם מיבחן לסובלנות האמיתית של הנמען. יש נמענים שמעריצים סופרים וספרים שטוענים שאנחנו הישראלים – נאצים, אבל שיר "גס" – מזעזע ומחריד אותם!

אולי יש מידה של הפתעה בכך שהעורך מוכן להיפטר מאורחיו, ובכך הוא דומה אולי לאלברט מדג'ר הבלתי נשכח, בעליה של מסעדת "טעמי" בירושלים, שהיה גוער בסועדיו: "ללעוס! ללעוס!" – כדי שיסיימו מהר את ארוחתם, וגם אוסר להגיש להם קפה – כדי שיפָנו מהר לבאים אחריהם את מקומם ליד השולחנות הארוכים. ותגיד מה שתגיד, החומוס מונטנייה של "טעמי" היה ואולי גם עודנו מן הטובים בארץ – זאת ועוד, את המכתב העיתי עורך סופר נידח ולא "סופר חשוב", וכמו שאומרים הצרפתים: נוֹבְּלֶס אוֹבְּלִיג' – הנידחות מחייבת!

 

 

* * *

קול אדוניו: ג'ורג מיטשל החצוף!

אם יתברר שניצח המישטר המושחת באיראן וימשיך לשלוט בדרך של טרור וחתירה לנשק גרעיני תוך שהעולם משלים עם הרצח והדיכוי של היסודות הנאורים, הצעירים והחופשיים באיראן – יזכיר התהליך את הדרך שבה חיסלו הנאצים בשנות השלושים את הקומוניסטים ואת מתנגדיהם האחרים, ורדפו את היהודים, וזאת בשנים שבהן הכין היטלר את מלחמת העולם השנייה בתמיכת מדינות השתיקה וההתרפסות ובראשן צ'מברליין הבריטי.

השפעת אובמה על ריסון המהומות באיראן שואפת לאפס. ובינתיים שליחו למזרח התיכון ג'ורג מיטשל מסרב להיפגש עם ראש ממשלת ישראל נתניהו כי לדברי מיטשל החצוף – אין על מה לדבר עד שיוקפאו ההתנחלויות (שהן כידוע המכשול העיקרי לעצירת רצחנותה והתגרענותה הצבאית של איראן ולתהליך השלום) – הקפאה שתוכל להביא לידי כך שאובמה יוכל לנהל שיחות עם הבנדיטים הרצחניים בטהראן ולהחזיר לשם את שגרירו כמו שהוא מחזיר את שגריר ארה"ב לסוריה, מדינת הטרור שבוש האידיוט כלל אותה ב"ציר הרשע"!

בארה"ב ובשגרירויותיה בעולם שוזרים זרי פרחים (נוטפי דם?) לעטר בהם את הדיפלומטים האיראניים שאובמה (הסכל?) הזמין לחגיגות יום העצמאות האמריקאי ב-4 ביולי!

 

 

* * *

חנן רותם: קבלות על ראיית הנולד

לאהוד שלום,

תגובתי לקטע "סוף-סוף יש לנו בנק מונחה בידי איצטגנינית" (חדשות בן עזר 455)

יש לי קבלות על ראיית הנולד. מעשה שהיה בעידן העופרת היצוקה. היא זרמה במכונות הלינוטייפ, ובעורקי העיתונאים זרם דם – אדום, כחול, או מהול בוויסקי או בקוניאק.

בעת לימודיי עבדתי כמשכתב בעיתון המנוקד לעולים "אמר", שהיה חלק מבית "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל. כיוון ששעת הסגירה של העיתון הקטן קדמה לזו של הגדול, היה עליי בתום עבודתי לתלוש מכל הטלפרינטרים את הידיעות שהגיעו בהם ולהביא את כולן לעורך הלילה של "דבר" שעסק בעימוד העיתון באולם הדפוס. לפיכך, באחד הלילות הבאתי את החומר לאריה זיו עליו השלום. הוא שאלני: "זה הכול?" עניתי: "כן, אלא אם כן יירצח נשיא ארצות הברית." אריה זיו מיהר לצעוק: "לעצור את המכונות – קנדי נרצח!" למחרת אירע הרצח בדאלאס. כדי להסיר כל ספק: בסך הכול רציתי לסבר את אוזנו של אריה זיו בדוגמה למאורע בלתי צפוי ובלתי סביר. מצד שני, אולי בתוך הטלפרינטרים היו מתקשרים קטנים שהסתודדו ביניהם ולא שמו לב שאני מאזין לשיחתם?

זה היה כאשר בית דבר שכן ברחוב שינקין. לפני כן שכן בית דבר ברחוב אלנבי, אריה זיו היה במשפחה הלוחמת, והרבה מים זרמו בירדן (ומאז – פחות ופחות).

 

אהוד: לא כל כך הבנתי.

 

* * *

על מה ולמה "שום גמדים" קיבל פרס ספיר?

לאהוד היקר שלום וברכה,

עוד בעניין פרס "ספיר", והפעם זה של 2007. אני מודה בעוונותיי, שכאשר יצא לאור הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "טרם הספיקותי" לקרוא בו ולא הייתי מעורבת בכל הטָרָרָם סביבו. והנה רק עכשיו הוא הזדמן לידי וקראתי אותו. אפשר לומר: צלחתי את קריאתו. ואני תוהה ומשתוממת: על מה ולמה הספר הזה קיבל פרס? על כך שה"אינטיליגְנֶטים" רצו להראות שהם מבינים שפה לא תקנית ומעריכים את דוברי המישלבים הנמוכים של השפה העברית? תמהני. בהפוך על הפוך יש כאן התנשאות לשמה. (וכן, קראתי באינטרנט חלק מן הביקורות המהללות שפורסמו אז בעיתונות. אני לא השתכנעתי).

בברכה,

עדינה בר-אל

 

אהוד: את צודקת במאה אחוז ואני מן הבודדים שכתב כבר אז כי "שום גמדים" הוא קשקוש מקושקש חסר כל ערך ספרותי. הספר הוא ביטוי ל"קולוניאליזם" של הספרות העברית הגבוהה והחשובה, ושל שופטיה וממליציה ויחצ"ניה החשובים מעל דפי העיתונים החשובים – המעלים מאשפתות יצירות נחותות ומתגדרים בהן כמו באיזה ננס מזרחי הרוקד בסלון. זאת הם עושים כדי להגן על עצמם, כדי למנוע התייחסות הולמת ליצירות האמיתיות שראויות להתחרות בהם.

 

 

 * * *

אלישע פורת

האזרח מספר אחד במדינה הוא שתמטן מדופלם?

לאחרונה נתקלתי בראיון מעניין, מלפני כ-18 שנים, עם חיים בן אשר ז"ל, מראשי המתפלגים המפא"יניקים בקיבוץ המאוחד בראשית שנות החמישים. איש רוח מרתק וחבר כנסת מטעם מפא"י. בין השאר מצאתי גם זאת. 

דברים על שמעון פרס מפי אדם שהכירו היטב: "כעסתי מאד על שמעון פרס, שכאשר היה ראש ממשלה, העלה את הרעיון של ועידה בינלאומית. בעיניי זו היתה ממש בגידה במולדת. אני מכיר אותו היטב, הוא אדם ממולח, שגלימת שוחר-השלום שהוא מתעטף בה היא אחיזת עיניים! הוא שיחק פוקר על נפש העם! מתוך רצון קיצוני למצוא חן בעיני הגויים. 

"לא אשכח שיחה שהיתה לי עם שמעון פרס, בתל אביב, ערב מלחמת השחרור. הייתי אז בחטיבה 7, ופרס הסתובב ב'בית האדום'. אמרתי לו, בוא תתגייס. והוא ענה לי: 'לא, אני נשאר כאן. יותר חשוב לי להיות נושא הכלים של אשכול.' בחורצ'יק בן 20, שרק רוצה להיות ג'ובניק!"

 מתוך דבריו של חיים בן אשר, בראיון לאילת נגב, "מוסף 7 ימים", "ידיעות אחרונות", 1991.

כידוע, שמעון פרס היה ראש ממשלה ושר ביטחון מבלי ששירת ולו יום אחד בצה"ל! שלא לדבר על כך שהוא הנשיא המשתמט הראשון המכהן במשרתו. מה לנו כי נלין על זמרים מסוממים ומשתמטים משירות, כאשר האזרח מספר אחד במדינה הוא שתמטן מדופלם?

 

 

 * * *

עוז, 

ומה תאמר על "אושייה" תקשורתית עולה" [גיליון 455] כמו אובמה, שמדבר עם ביבי ומניח (כמעט במופגן) נוכח כל העולם את רגליו על השולחן?

אבא

[זאב אלמוג]


 

* * *

המכתב העיתי חדשות בן עזר מברך את זהבה בן דב לצאת ספר שיריה "ריקמה ושיר" בהוצאת מכללת אמונה ירושלים. זהבה היא נינתו של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה.

 

* * *

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מברך את יעקב וקסלר לצאת ספר שיריו "צללים וחבצלות" בהוצאת "ספרי עיתון 77". יעקב היה בן-כיתתו של אהוד בן עזר בשביעית ושמינית הומאנית (ספרותית) בתיכון חדש בתל אביב, והגיש כבר אז, לפני יותר מיובל שנים, הרצאה מלאת רגש וידע על סיפוריו של אורי ניסן גנסין "אצל", "הצידה", "בטרם" ו"בינתיים", בהדרכתו של המורה הבלתי-נשכח לספרות עברית יעקב בהט; ניגונו העצוב של גנסין בקע אז מהרצאתו על יעקב וכמו נטבע גם בדמותו, ולמרבה הפלא נשמר גם ב"צללים וחבצלות".

 

 

* * *

מינשר לתושבי פתח תקווה

בשנת ה-130 לעיר הביא מנכ"ל העירייה חברת מיתוג שהציעה סמל חדש של 3 עיגולים מטופשים. היה ברור שזה קשור אך ורק לשנת ה-130, אבל זה נשאר ואט-אט הסמל הישן של המחרשה ועץ התפוזים כמעט שנעלם מן הפרסומים העירוניים.

תושבי פתח-תקווה ומי שנולדו וגדלו בה, המבקשים לשמר את הסמל הישן, מתבקשים לכתוב לראש העיר מר יצחק אוחיון, פקס 03-911085 ולמנכ"ל העירייה מר דני סויסה, פקס 03-9347139.

אגב, מאבק דומה מתנהל גם על סמלה ההיסטורי של תל-אביב, שאם איננו טועים, צייר אותו נחום גוטמן.

על החתום:

אזרחי פ"ת שאיכפת להם

 

 

* * *

דורון גיסין

שלושה עיגולים בשלושה צבעים הדומים יותר לביצי שור מאשר לתפוחי זהב

שלום לך אודי,

לידיעתך ולידיעת הקוראים המעוניינים, עירית פתח-תקווה מקדמת בעוז, ובטמטום האופייני לה, את מחיקת הסמלים הלוקאליים. הוקמה מנהלת למיתוג מחדש של העיר והובאו הצעות החלטה למועצה [לכאורה תמו כל הצרות והבעיות]. נבחר סמל חדש לעיר ומיד תפס את מקומו של הסמל הישן. הונפו דגלי ענק נושאים את חרפתה של העיר לכל עבר. במקום מחרשה, עץ הדר וניר חרוש, הונף דגלה החדש. שלושה עיגולים בשלושה צבעים הדומים יותר לביצי שור מאשר לתפוחי זהב, אותם היו אמורים לדמות. נעלם המוטו שסימל את העיר ואותנו ואין עובד אדמתו ואין לחם ובעיקר אין שכל. כבר מהלכים ברחובות העיר עובדי העירייה והמוטו החדש מקשט את חזותיהם לתפארת. אתה מלין על כך שבני משפחת בן עזר ראב היו רק תפאורה סתמית לטקס חנוכת הפסל לזכר התלם הראשון – הנשכח ממך אותו מאמר תלמודי שבו משבח אחד החכמים את רומי ומעשיה הגדולים? זוכר מה ענה לו ר' עקיבא. מה נשתנה?

זאת ועוד. אין מזכירים יותר את בית יד-לבנים. יש מינהל תרבות לא תרבותי שהיה ללטיפונדיה של אדם אחד. לפיכך אמור מעתה – מוזיאון וארכיון ובית יד-לבנים שליד קריית המוזיאונים העירונית ומינהל התרבות. אנו בני הראשונים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאין זה האקורד האחרון בקקפוניה המקומית . עוד נכונו לנו עלילות.

שלך כתמיד,

דורון גיסין

 

* * *

העוזרת, לבעל-הבית המוריד שקיות זבל בצאתו מהדירה בבוקר: "בן אדם, כל זמן שחי, עושה הרבה זבל, וכשהוא מת – הוא עצמו נעשה זבל."

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

 

שתי חוחיות

 

השמש שקעה, רק במערב עוד לוהטים כמה זנבות ענן באש אדומה, שיחי העולש סגרו פרחיהם הכחולים ונעים ברוח – עוד רגעים מיספר והלילה יורד, כבר הוא מתחיל לרדת משולי השמיים, בחצר הרוח נדמה, רק החוחיות מחפשות להן מקום ללינת לילה, שתיים-שתיים הן טסות, זו אחר זו, מסתכלות, בודקות שיח זה או אחר, העצים אינם מרובים, רק שדות רחבים ושיחי ברקן בשוליהן – "פרר.. פרר..." הן פותחות וסוגרות כנפיהן הקטנות באיוושה של שמלת משי מרשרשת, הן קטנות וניראות כפרפרים גדולים באפלולית בין הערביים.

סוף-סוף מצא הזוג מנוחה בראש שיח כבד-עלים. הכל נדם. ברז מטפטף, וצפרדע פותחת בקרקור רחב, מעין בס, הכינור הכי גדול בעל הבטן הרחבה שבתזמורת.

הן מצפצפות עוד, אך צפצופן הולך ונחלש, ולאט-לאט הן מכניסות ראשן מתחת לאחת מכנפיהן על מנת להגן על עצמן מפני האור והטל, ובחורף מן הקור והגשם, וכעת הן ניראות ככדורים זעירים מנופחי נוצות, הס, הם ישנים.

 

במשעול השדות נע משהו, חתול ברוד מעמיד בזהירות רגל אחרי רגל, הוא מהלך כעל קטיפה, למרות שהשביל מלא קוצים.

השמיים מחשיכים יותר ויותר.

החתול מנמיך עצמו, צועד צעד ונעצר, מרחרח לכל צד, ולפתע נעצר ליד השיח, מגביה ראשו ומיד משתטח על הקרקע – מביט לראש השיח, ולאט קרב אליו, וצעד אחר צעד, בזהירות, מקטין את עצמו כשאוזניו נטויות אחת לימין ואחת לשמאל, אחת אחורנית ואחת לפנים. ולאט, בכפות קטיפה, הוא מטפס על השיח, מגיע לראשו, שתי החוחיות ישנות וראשן תחת כנפיהן, ופתע זינוק – צווחה קצרה על שיח הבר – אחד בכפו של החתול ואחד התנופף בצפצופי בהלה וכאב – נפרדו השניים אחד למוות ואחד לחיים.

 

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. סיפור ללא שם.

 

 

המשורר מול המציאות

 

קהל נכבד!

אני רוצה לדבר קצרות על המשורר מול המציאות

אדם שנתברך או קולל בבלוטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים זה מתחיל עוד בכיתה א' ב' – יש בו שוני אם כי הוא משתובב כיתר הילדים אין הוא כמוהם והילדים מרגישים בזה ויוצרים מעין מחיצה נגדו הוא גדל והמחיצה גדלה לעומתו – אין מאמינים לא [לו] מדי פעם בגשתו אליהם הם מפסיקים שיחה עירנית ומתפזרים

רק מעטים דבקים בו בלב ונפש

בלוטת השיר אקרא לזה בלוטת-השיר המיוחד שיש לו נובטת, זה בלוטת-כוכב כי היא [מקרינה] קורנת ומקרינה החוצה, והקרנה זו מפריעה לאחרים תמיד יש איזה מול, איזה נגד לעומתו

המציאות כקיר אטום נגדו קיר עויין, איזה אדם! מה יש בו שאין בי? אוכל קורא עיתונים ובכל-זאת השוני גדול – כאדם מכוכב אחר, הוא מקרין משהו זר לנו לא טוב, לא נוח – המציאות רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו

המציאות פוקדת: לרַקע אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר

הוא מצליח אבל המציאות רואה את השוני שבו זה חורה לה, זה לא נוח – רק יחידים עימו מבינים לרוחו

הוא נושא את ליבו הרוטט בכפיו מול מול קיר המציאות – אבל הקיר אינו צריך לו הקיר נשאר אטום –

והנה המעטים המעריכים, והמבינים התאספו כאן הערב

לזכות בהערכה הוא חג גדול למשורר ואני רוצה להודות לכולכם לעיריית חולון, לחבר השופטים לחבריי לעט –

                                                                                           תודה לכולכם

 

 

*

נכתב: ינואר-פברואר 1964.

דברי תודה שכתבה אסתר ראב ואמרה אותם בטקס קבלת פרס חולון לספרות על ספר שיריה "שירי אסתר ראב", שנערך ב-2.2.1964. לטקס הוזמן לדבר על אודותיה פרופ' ברוך קורצווייל, והיתה זו הפעם היחידה שנפגשו. דומני שלא פירסם את דבריו עליה בדפוס.

ב"דבר הפועלת", מרץ 1964, נתפרסמה הכתבה הבאה: פרס ספרותי למשוררת, ב-2 בפברואר הוענק בטקס חגיגי הפרס הספרותי ע"ש ד"ר קוגל בחולון למשוררת אסתר ראב – על ספר שיריה שהופיע בהוצאת אגודת הסופרים ומסדה. שותף לפרס – המשורר יהושע רבינוב, מקבוצת גבת. המשוררת בת פתח-תקוה ענתה למברכיה בדברים קצרים אך מעמיקים. וכך אמרה:

"אדם שהתברך בזיק של שירה הריהו מיוחד מימי ילדותו. שוני מהותי בינו לבין השאר. הוא בודד.

"זוהי 'בלוטת השיר' הנובטת בו והיא קורנת ומקרינה. הקרנה זו מפריעה לאחרים, ותמיד ניגוד בין המשורר לבין המציאות – ניגוד שאין להסירו.

"המשורר מורכב, אחר, ואילו המציאות גורסת כי הכל יהיו דומים איש לרעהו. המציאות שואפת לרקע את אישיות המשורר, אך הוא עשוי מתכת קשה ונותר בשלו. משום כך מעטים המבינים אותו.

"המעטים האוהבים שירה הם גם המבינים את המשורר."

 

אהוד: חצי פרס חולון הוא הפרס הספרותי המשמעותי היחיד שאותו זכתה לקבל בחייה אסתר ראב.

 

כאריה פצוע

לזכר משה סתוי (סטבסקי)

 

לידת אדם היא אפיזודה חשובה לו לעצמו הנכנס לחיים ולאחרים – הסובבים אותו.

מות אדם הוא אפיזודה רק לאחרים – הוא יוצא מתוך החיים – כאילו נוטה לשביל צדדי – ואיננו, ואילו הנישארים בחיים – מוצאים פתאום חלל ריק בחלקה שחי בה – חי לו אדם ליד שולחן כתיבתו ליד סדנתו – ואתה בטוח שהינו שמה בכל רגע אשר תרצה לראותו, ולפתע חלל ריק – הפתעה, שלמרות היותך מהרהר בה לפעמים – הנה תמיד הפתעה רעה קשה – איננו, דבר לא יועיל – רצונך להנעים לו זמנו לטפל בו, לתת לו חיבה – הכל לשווא – איחרת – ברח, ואיננו –

ומביט אתה סביבך ומהרהר כמה זמן אראך עוד אתה? ואת? ואני? כולנו בני-תמותה – הגיל מדובב –

ורוצה אתה לתקן משהו לזעוק הבה נחזיק איש ביד רעהו נהיה טובים ויפים זה לזה כי מה בצע בכל המהומה? אם לב אינו מדבר ללב?

יבלענו הנצח וחסל –

רגילים לשבח את המת –

ואולי יש כאלה שכאילו מחכים בכדי שיוכלו לשבח אותם – לאחר שנסתלקו, כי בחייהם מפריעה הקליפה הקשה היומיומית ואילו כשזו נופלת ונטמנת באדמה – עולה הרוח – טהורה מאזיקיה החומריים, והנך רואה את התוך את העיקר שהיה באדם זה – והנה היא מלאה אורה יפה –

מה קשה היה האיש בחיצונותו ומה רך ורחום וסנטימנטלי בתוכו –

ככה אתה מהרהר בסתוי אחרי לכתו – דמות זקופה, עזה תוקפנית ולוחמת, לוחמת בסביבתו בביתו בעמו, קפדן רב צדדי הוגה ומגיב בסערה על כל הסובב אותו –

וכשהכוחות הולכים וכלים, מסתירים זאת, ושואגים עד לרגע האחרון כאריה פצוע –

 

*

נכתב: 1964. תקופת ההתרחשות: 1964. רשימה בשם: "משה סתוי, שלושים לפטירתו" הודפסה לראשונה ב"דבר", 24.7.1964, לזכרו של הסופר משה סטבסקי-סתוי (1884-1964), שהיה ידידה הנאמן של אסתר ראב במשך שנים רבות, ונפטר ב-24.6.1964. הנוסח כאן מובא במקורו מהעיזבון, וניראה לי נכון יותר לסגנונה של אסתר, לפני עריכה.

 

 

רשמי מסע באיטליה

 

א. העם ואופיו

 

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.

הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי הילדות.

 

העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית "פטריצים" רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו"הפפה" (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסיה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –

 

אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של "ברברים", "הונים", "גוטים" ו"קלטים", והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא "שיעבדה" היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

 

 

ב. פגישות עם יהודים

 

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "

הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

 

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אשה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל"תור" – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – "עברי קדימה בבקשה – את מישראל?" והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

 

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: "אני יהודיה – נשים יהודיות? מניין?"

"אנו מבלגיה," חייכו.

"ואני מישראל – "

ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו "יורדות". אמרתי "שלום" והסתלקתי.

 

 

ג. פגישות עם לא יהודים

 

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתיה, והכריזה בחגיגיות: "גברת צרפתיה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!" – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.

זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתיה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.

מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתיה – "אבל זה לא ייתכן!" – ובכן, זה ייתכן –

ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא –

רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואשה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול...

ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי?

לחצתי את תיק הניילון אשר מחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו "בסדר".

 

 

*

נכתב: אוגוסט 1966, כניראה במונטיקטיני, איטליה. תקופת התרחשות הסיפור: 1966.

באב תשכ"ו, אוגוסט 1996, נפטר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, מהתקף לב. זה היה בשבת בבוקר. כל ניסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחרון אחיהָ, עלו בתוהו. אך ביום ראשון אחר-צהריים, אחרי ההלווייה, היא הופיעה בביתנו, ישר משדה-התעופה. לימים סיפרה על כך לישראל הראל, בראיונו עימה. כיצד חשה לפתע, במונטיקטיני, שאחיה נפטר, ומיהרה לחזור ארצה. על חווייה זו כתבה לימים את השיר "בשורה", שהוקדש לזכר אחיה בנימין.

 

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

 

המשך יבוא

 

 

* * *                    

ער"ן: גם לאנשים חזקים יש רגעים חלשים

 כל אחד מאיתנו, ומהקרובים לנו – הורינו, חיילנו וילדנו נתקל ברגעים קשים. לעיתים המשבר קשה ונוצרת תחושת חוסר אונים וצורך עז לאוזן קשבת ולכתף תומכת שתכוון ותחזק מבלי לשפוט.

במשך ארבעה עשורים אנחנו מושיטים יד לאנשים במצבי לחץ ומשבר, בדיסקרטיות, ובצינעה. מגוון המשברים המטופלים בער"ן הוא רחב וכולל: מצב כלכלי, משברי גיל ההתבגרות, בדידות, אלימות, התעללות, הגיל השלישי, קושי בגידול ילדים, הפרעות אכילה ועוד.

משברים רגעיים עלולים לבוא לידי ביטוי בלחץ נפשי, בהתפרצויות זעם, בהרס עצמי, באלימות ואף להתפתח למשבר קליני ממשי או להסתיים באסון. במקרים רבים עוסקים מתנדבי ער”ן בהצלת חיים ממש באנשים שקצו בחייהם ובהפנייתם להמשך טיפול.

השירות אנונימי וזמין 24 שעות ביממה ומאפשר לכל אחד לפנות לער"ן בכל שעה ללא צורך להזדהות. הפניות לער"ן נענות ע"י כ-1000 מתנדבי ער"ן אשר עוברים מיונים קפדניים והכשרה מיוחדת ע"י מומחים בתחום בריאות הנפש.

האירועים הביטחוניים האחרונים והמשבר הכלכלי המעמיק הרחיבו את הפניות לער"ן ורבים נעזרים בנו בכדי להתמודד עם רמות הלחץ הגבוהות בהווי החיים שלנו. רק בשנה אחרונה סייענו ל-270,000 פניות מתוכן טיפלנו ב-800 אירועי התאבדות, מאות נפגעי חרדה ואלפי אירועי אלימות ביניהם בילדים וקשישים.

על כן, הורחב מערך המתנדבים, תוגברו הקווים והמענה באינטרנט ומתנדבי ער"ן עונים שעות רבות מתמיד על הצרכים ההולכים וגדלים בחברה שלנו; ועדיין אין באפשרותנו לענות לחלק גדול מהשיחות. נפש אחת שלא היצלנו, רגע אחד של חוסר אונים ללא מענה, והפסדנו עולם ומלואו.

ער"ן ממומנת מתרומות והשנה קיימת ירידה חדה בגיוס תרומות בארץ ובחו"ל ואנו כבר לא מסוגלים לממן את פעילותנו. אנו פונים אליך לסייע לנו להמשיך ולהיות שם, לך ליקירך ולכולנו.

ניתן לתרום 10 ש"ח לער"ן ע"י שליחת מסרון (SMS) עם המספר 10 למספר 1144.

לתרומות נוספות, ומידע נוסף ניתן להתקשר למס' 09-8848332 למשרדי ער"ן או לתרום באמצעות אתר האינטרנט: www.eran.org.il.

"כל המציל נפש אחת, כאלו הציל עולם ומלואו"

 

* * *

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,147 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,007 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל