| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 457
תל אביב, יום שני, ז' בתמוז תשס"ט, 29 ביוני 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: ד"ר גיא בכור: שאלה קריטית: האם גלעד שליט עדיין חי? מה מצב המשא ומתן עכשיו, ומה ניתן לעשות?
דליס: על "שער הרחמים" לדורית זילברמן.
אהרון חבר: אלברט היה זועק: "לא ללעוס! לבלוע!!!"
תמונת המיסתורית עם מייקל ג'קסון, ניו-יורק, 5.3.88.
אורי הייטנר: 1. תפקידו החיובי של גדעון לוי. 2. איש האדמה, הספד בהלוויה של חָמי, אריק שליין, נהלל ר"ח תמוז תשס"ט.
משה כהן: אפשר לעבור את בחינות הבגרות בלי לדעת קרוא וכתוב וחשבון.
יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ הַטָּהוֹר וְהָאַמִּיץ שֶל יִזְהָר רֶשֶף לוֹחֵם לֹא-נִלְאֶה לִשְמִירַת הַסְּבִיבָה
יוסף עוזר: מתוך "דמויות ישראליות", אוסף שירים בתהליך כתיבה: 1. אדם ברוך, דגים מפרפרים. 2. המוצב הקיומי, אריק שרון. 3. בן גוריון. 4. רועי קליין.
דודו פלמה: רלף של הכלבים. // יהודה גור-אריה: הנאום. הומורסקה.
ברוך תירוש: לא אוטונומיה אלא "הממשלה העצמית של תושבי פלסטין".
רון ביברמן: אשכול הכֹּפֶר דודי לי בכרמי עין-גדי…
משה גרנות: חמישה חברים יצאו לדרך – הגיעו ארבעה, על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר), "חבורה שכזאת היינו", הוצאת "לשון", 2009.
עמי יובל: איך להקטין את הרצון של מדינות ערב לחסל אותנו.
ראובן ארגוב: לשים יד על פי השוטה (פורת על פרס).
נורית גוברין: שלומית פלאום על "כפר הילדים" בעפולה.
גן-יה בן-גור אקסלרוד זמרת גדולה בת 22.
ד"ר אברהם וולפנזון: הון, שלטון, עיתון ו... שופט עליון.
מרית פינקל: תיקון טעות. // מרדכי בן חורין: הכתובת על הקיר.
חיים אנלין: הרפובליקה הערבית של פלסטין.
* * *
ד"ר גיא בכור
שאלה קריטית: האם גלעד שליט עדיין חי? מה מצב המשא ומתן עכשיו, ומה ניתן לעשות?
לאחר הרעש הגדול, וכשלון המשא ומתן, מה מצב ההתדיינות לשחרור גלעד שליט עכשיו? עשר סיבות שיבהירו היטב מה המצב, ומה הסיכויים. ולממשלה החדשה: מה ניתן לעשות? האם להערכתי, גלעד שליט עדיין חי? וזו שאלה קריטית במשא ומתן שיתחדש. לבסוף, קשה להאמין: כיצד שומר חמאס על האינטרסים הביטחוניים של ישראל, טוב יותר ממנה? שלוש שנים לחטיפה, ואין תוצאות.
הערה חשובה: מאמר זה פורסם לראשונה בתאריך 29.3.09, עבור חברי מועדון Gplanet Prime. . הוא נפתח עכשיו לכל, לציון שלוש שנים לחטיפת חייל השבוי, וכדי שנבין למה המשא ומתן תקוע. המאמר הזה פורסם בשיא ההפגנות לשחרור שליט, והערכותיו רק התחזקו מאז.
הרבה מלל נשפך בשבועות האחרונים על פרשת גלעד שליט. מַאכֶרים, מקדמי עצמם, צדקנים, משוררים, זמרים, משרדי פרסום, סלבריטאים נובלים, עיתונאים בלירה, עמותות, בנקים, שרים, מוסדות פוליטיים וחברתיים: כולם רוצים להיראות "חברתיים" צודקים, ו"איכפתיים", ולכן שמו את גלעד שליט בראש מעיניהם, מה אתם יודעים. גלעד שליט זו מקפצת פרסום, חשיפה, ומניות ציבוריות. גלעד שליט הפך בעל כורחו לצדקנות בהתגלמותה.
האמת המצערת היא, שלא רק את שחרורו הם מחפשים, אלא קודם כל את קידומם שלהם. שידברו עליהם, על הקמפיין שלהם, על המשרד שלהם, על הרגישות "העצומה" שלהם. כמובן שכל מסע הרהב הזה לא הועיל לחייל המסכן, וליבי עם המשפחה, שכבר מבינה זאת.
עכשיו, לאחר שהתפוצץ המשא ומתן, מהם הסיכויים הריאליים לשחרר אותו? קלושים, לצערי. מדוע, ומה ניתן לעשות.
להלן הסיבות מדוע אין הרבה סיכוי לשחרר אותו. בהמשך אכתוב את הערכת הבטן שלי, האם הוא חי או מת.
גלעד שליט הווירטואלי הוא היום הנכס העיקרי ואולי היחיד של חמאס. הוא זה שהופך אותם מכנופיית טרור לארגון מכובד, שפוליטיקאים בעולם כבר נפגשים עם אנשיו, לכאורה בעניין "הומניטארי", אך רק תמים יאמין בכך. המשא ומתן הזה מאפשר להם להכניס לעזה בכירים בחמאס, להוציא אותם למצרים ולסוריה, הוא מעניק לבכירים חסינות מחיסול, הוא מאפשר לבכירי האסירים הכלואים להיפגש שם לוועידות פסגה, הוא מקנה להם רמקול אדיר, הוא פלטפורמה ונכס. אדם סביר לא היה מוותר על נכס כזה לעולם. והם אכן, לא מוותרים.
כך, ישראל ברצותה לקדם את העיסקה, רק העצימה את הנכס הזה, והפכה אותו ליקר מפז. ככל שרצתה אותו יותר לעצמה, כך הפכה אותו ליקר לליבו של חמאס עוד יותר.
מצרים קיבלה הבטחה מממשלת ישראל שכל עוד גלעד שליט שבוי, אל לה לפתוח את מעבר רפיח, כדי שלא יבריחו אותו. מצרים, המתווכת היחידה, תעשה הכול כדי שהמשא ומתן הזה לא יצליח, תוך גלגול עיניים לשמיים, כמובן, שהיא מעוניינת לקדמו. גלעד שליט הוא פוליסת הביטוח שלה, שעזה לא תתחבר אליה לעולם. נחוץ בדחיפות מתווך אחר.
הסכמת ישראל לשחרר את מרואן ברגותי הדהימה את חמאס. הם הרי הכניסו את שמו כדי לתקוע את המשא ומתן, ולרגע לא האמינו שישראל גם תסכים לכך! כך קורה שישראל התמימה שאפה לשחררו כדי לקדם את העיסקה ובפועל רק תקעה אותה. מדוע? האם נראה לכם שחמאס יסכים לשחרר את גדול אויביו מן הכלא, כדי שיארגן את הפתח למהלך צבאי נגדו? לעולם.
כך שומר היום חמאס על האינטרסים הביטחוניים של ישראל טוב יותר ממנה. אם היא אינה מבינה שאת מהנדס האנתיפאדה אסור לשחרר, הוא כבר ידאג לכך.
מבחינת חמאס גלעד שליט והאסירים אינו נושא מספר אחד. להיפך, אין זה נושא בעל קדימות. לפניו יש את עניין הממשלה הפלסטינית המשותפת, שלא תקום, ואת עניין המעברים. כל עוד אלה תקועים, וכבר כתבתי את זה, יישאר תקוע המשא ומתן על האסירים.
חמאס פוחד פחד עצום מן היום שלאחר העיסקה. כאשר יתברר ברשות הפלסטינית שבמקום 12 אלף אסירים, הסתפק חמאס ב-1,500 – תקום שם זעקה נוראה נגד חמאס. כל משפחה בטוחה שם שגם בנה ישתחרר, וזהו איום אמיתי על חמאס ועל הפופולאריות שלו. זו הסיבה שחמאס יעדיף להשאיר את האסירים בכלא, ולא לקדם את הזעקה הנוראה, נגדו. הוא יודע שאבו מאזן רק ייבנה מן המחאה העצומה הזו.
ברגע שעסקה כזו מסתיימת, יורד חמאס מגדולתו התקשורתית. ראו לאן נעלם חיזבאללה. אין אסירים, אין היאחזות בכוח בישראל, אין פרסום ועניין. חמאס אינו מעוניין באפשרות כזו.
בכלא יושבים בכירי ארגון חמאס. אם יצאו החוצה, עלולים להשתנות המאזנים בין חמאס פנים לחמאס חוץ, לטובת הפנים. ח'אלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואחרים, היושבים בדמשק, רואים בכך איום על המנהיגות שלהם. מבחינתם, ישראל עושה להם טובה שהיא מקפיאה כך את המנהיגות האותנטית של הפנים.
ישראל מדממת, אח מכה באחיו, זה אומר לשחרר בכל מחיר, זה לא, זה מפגין וההוא מוחה. כל זה הוא תענוג צרוף לארגון העויין לנו כמו חמאס. תנו ליהודים לריב, בארסיות כדרכם, למה לא...
אצלנו היו שהישלו את עצמם שעוד מחבל ברשימה או פחות, זה מה שיעשה את העבודה. שילחו את עופר דקל או את עמוס גלעד, שחקו ברשימות, קצת כיווץ וקצת עיקום, והוקוס פוקוס, בשעה שאני מראה לכם כאן שלא היה לכך שום סיכוי מראש. אינטרסים כבדי משקל עומדים מול חמאס, לא רשימת שמות, שממילא אינה חשובה כל כך כרגע.
ולבסוף, וזאת חייבים להבין, ארגון כמו חמאס חייב להיות בעימות איתנו. אם לא צבאי באופן ישיר, הרי דרך חטיפה. החזקת חייל ישראלי מפרנסת את האתוס האסלאמי הלוחם שלו, בדיוק אותו אינטרס כמו שהיה לחיזבאללה. ארגונים אלה, כמו גם המשטר הסורי, חייבים עימות עם ישראל, זו זכות הקיום שלהם. מבחינת חמאס, חייל ישראל שבוי, זו תמצית מזוקקת של העוינות שלו, סמל המצטלם ומופיע יפה, למאבק המוחלט שלו בישראל. יכולתו להכניע אותה, כביכול, להביך אותה, להאדיר את שמו. בלי גלעד שליט יצטרך להילחם בישראל, ובזה, כרגע, אין הוא מעוניין. אין כמו סימבול כזה, להנפיש את האידאולוגיה שלו.
בפרשה הזו, הקיץ עדיין לא הגיע. אנחנו עדיין בחורף.
עד כאן עשר סיבות כבדות משקל מדוע שחרור כזה לא יתכן. אם כן, מה ניתן לעשות?
יש להחליף את הראש, תרתי משמע. תפיסה אסטרטגית חדשה של המשא ומתן, שליחים חדשים לגמרי, מתווכים חדשים, ראיה רוחבית אחרת. ביודעי שאין כמעט סיכוי שמשא ומתן כזה יצליח, ישראל חייבת לחתור לשחרור צבאי של החייל, ויהיה זה ניצחון אדיר מבחינתנו. חייבת, והיה והדבר אינו אפשרי, ואני מתקשה להאמין בכך, יש לצאת ממנטאליות המבצר שנקלענו אליה במשא ומתן הזה. למה אני מתכוון? זהו משא ומתן סגור. אנחנו, עומר סולימאן, חמאס. אנחנו, עומר סולימאן, חמאס. רשימות ועוד רשימות. וזהו. אין אנשים אחרים, אין אינטרסים איזוריים, אין מנדט רחב. אין אירועים משתנים. זה רע מאוד.
במקום להיקלע למנטאליות של מבצר, יש להביט אל העולם כאל ארמון רחב ידיים, שבו כל חדר מתחבר לחדר נוסף. יש להרחיב את היריעה, להכניס את ארצות הברית, סוף סוף, לתמונה, הרי יש לה כיום אינטרסים מול סוריה, מול עיראק, יש להכניס את הרוסים, את האירופים, כל כך הרבה בעלי אינטרס, שעד היום נשארו בחוץ. יש להתחיל ולתפור את האינטרסים, להניע אותה ברמה איזורית. אך אנחנו ממשיכים: עומר סולימאן, חמאס, סולימאן, חמאס. מספיק כבר עם הבידוד העצמי הזה!
שימו לב, רק אירוע פנים פלסטיני גדול, שיביך את חמאס, שירע את מצבו, יגרום לו לשנות את דעתו, בדיוק כפי שקרה עם חיזבאללה בקיץ האחרון. האם יש אפשרות להביא באופן יזום אירוע כזה?
ולבסוף, האם גלעד שליט חי? לצערי העמוק, אני כבר לא משוכנע בכך, ויש לדרוש בכל פורום שנטל הראייה יהיה על חמאס. מדוע? במזרח התיכון אוהבים למשש את הסחורה, סילחו לי על הבוטות, אך התרגלנו לדבר כבר על "עיסקה". אוהבים למשש את העגבנייה לפני שקונים. כיוון שלפלסטינים יש 12 אלף אסירים אצלנו, יש לחמאס אינטרס ראשון במעלה לחשוף את שליט עם הוכחה שהוא חי. הרי הקלטת והמכתב היו יכולים להיכתב יום לאחר שנחטף, ולהיות משוחררים אחרי שנתיים. מהי הוכחה? וידאו שלו, מעיין בעיתון עם תאריך. כיוון שחמאס אינו מציג אותו לראווה, דבר שהיה מעלה מיד את מחירו, הדבר מעורר סימן שאלה גדול.
הרי הם מכירים אותנו בנאיביות שלנו. מה היתה עושה קלטת כזו לדעת הקהל אצלנו? היו משתגעים כאן, הפגנות ומה לא, והמחיר מבחינת חמאס היה יכול להיות לקפוץ ל-5,000 אסירים. חשיפה כזו היתה מצדיקה ברחוב הישראלי את עליית המחיר. אם הם לא פועלים כך, הדבר מאוד מאוד חשוד. זה בניגוד לאינטרס שלהם.
מדוע הרגישות שלנו להוכחה? כי חסן נסראללה כבר סידר אותנו בדרך הזו, וחמאס למד את הטקטיקה. נסראללה הרי ידע שאם יתברר שהשניים מתים, אולי לא יהיה משא ומתן כלל, ובכל מקרה ערך "הנכס" שלו היה יורד. כך הוא ניהל איתנו משא ומתן שערורייתי, שבו קיבלנו כרטיס פיס: אולי הם יצאו חיים מן המכונית, ואולי מתים.
כבר כמה פעמים הודיעו דוברים שונים בחמאס שגלעד שליט "נפצע בהפצצות צה"ל על עזה" – כלומר מכינים כבר את האליבי, בניסיון נואל לזרוע בנו מבוכה, כאילו אנו עשינו זאת. הרי ארגון אמל נקט באותה טקטיקה עם רון ארד, בפעולה צבאית ישראלית. אני איני מתעלם מן ההודעות האלה, כפי שעושים זאת אצלנו. הם נאמרו מסיבה כלשהי.
פשוט, כל כך הרבה זמן, ושום אות חיים, גם זה אומר דרשני. עד כמה שידוע, ישראל היתה מוכנה "לשלם" על אות חיים, לשווא.
לֶקח למנהלי המשא ומתן, בתקווה שיגיעו חדשים: אין לחדש את השיחות, ללא הוכחה טרייה וניצחת לכך שהחייל חי, כדי שהפיאסקו הנורא עם חיזבאללה לא יכה בנו שנית.
24.6.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד: למרבה הצער אולי גם הפעם ד"ר גיא בכור צודק: ייתכן מאוד שגלעד שליט כבר אינו בחיים וכי ולא נקבל שום "סימן חיים" ממנו עד שלא נחזיר מאות רוצחים תמורת מה שיתברר ח"ו ברגע האחרון כארונו, כמו שהיה עם חטופי החיזבאללה (וייתכן שזאת יודעים גם ברק ונתניהו). לאחר כל ההפצצות הממוקדות ברצועת עזה, לא ייתכן שאיננו יודעים היכן גלעד, אם אכן הוא חי. יש לנו עניין כאן עם אוייב בדמות חיות אדם, שקרנים, רוצחים צמאי דם. זה האיזור שבו אנו חיים ושלא רק אובמה ועיתון "הארץ" – אפילו מרביתנו לא רוצָה להבין עד כמה הוא רצחני, מלא שנאה, מסוכן מיסודו, וכל זאת ללא שום קשר למעשינו ה"טובים" וגם ה"רעים" כגון ההתנחלויות (שאחת מהן, בל נשכח – היא בכביש מיספר 1 לירושלים)!
* * *
דליס
על "שער הרחמים" לדורית זילברמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 191 עמ'
הספר "שער הרחמים" מורכב משלושה חלקים. כותרת החלק הראשון היא: "שעריים", השנייה: "שער חליפין", והשלישית: "מלך השערים". על פי שמות אלה בולטת המילה: "שער" כמושג, כהגדרה רעיונית. שער הוא פתח-לחיים , להתרחשות , לסיפור, והוא מבוא להתכנסות, והוא גם שיעור שיש ממנו למידה ולקח. "שער הרחמים" הוא השלכה אל תפילה ואל מקורות יהודיים. "מלך השערים" מכוון אל כדורגל, וכאן מובא רקע אישי משפחתי של דורית זילברמן, אביה, גינזבורג, היה שוער כדורגל מצטיין בנבחרת ישראל. ואכן בספר זה יש צוהר לחייו של האב. דורית זילברמן נצמדה לשנותיו של האב בתקופת הבוגרת שלו, בערך מגיל 24 ,שאז הפך לאב , את הילדות שלו השלימה מדמיונה וכך גם את זקנתו, שלא זכה לה כי נפטר בגיל 63.
וכך בעצם מתקבלים היבטים מסוימים בספר שיכולים היו להיות תואמים את תקופת חייו של האב, במובנים של אופי השכונה בה גדל, שכונת "שעריים" ברחובות, ואופי התקופה, טרום קום המדינה . מהבחינה הזו יש השראה מחיי האב, הנרטיב העלילתי אינו סיפור חייו של האב, הוא המצאה ספרותית. הספר מסופר מפי מספר זכר. דורית זילברמן בחרה מתודת כתיבה זו והיא מאתגרת ומלהיבה. יכולה היתה להשתמש באופן הכתיבה בו הדובר הוא מספר חיצוני יודע-כל, אך טרמינולוגיית הכתיבה המוגשת בספר זה מדויקת ומרתקת.
שלוש תקופות בחייו של הגיבור פרושות. הראשונה היא בילדות בשכונה – "שעריים", הסיפור מפי בן שמונה.
התקופה השנייה מתחילה כשעזב את הבית בגיל 14, אחרי מות האם, והיא כוללת חברות בפלמ"ח וחופפת את המאורעות ואת ההתנגשויות בין הערבים והיהודים לפני קום המדינה.
התקופה השלישית היא בגיל 76, בשנת 2004. התקופה השלישית סוגרת מעגלים ונותנת הסברים ופתרונות לפערים ולסודות במשפחה שמתגלגלים לאורך הסיפור העלילתי.
הספר נפתח בפרולוג, המדבר הוא הילד והוא מתמקד באירוע מדויק, חד פעמי, העזיבה של הודא ועטאף. הודא היתה המטפלת שגידלה אותו, כי אימו חלתה ולא יכלה לעשות זאת. עטאף הוא בנה והוא היה לו כאח. הם חוו יחד את ילדותם, לימדו זה את זה, אחד לימד ערבית ומסורת מוסלמית ושני לימד עברית ומשחק כדורגל. מפי הילד המספר נאמר:
"דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך."
הפרולוג רומז על מיספר עובדות שנפרשות, רובד אחר רובד, בנרטיב העלילתי. הפנייה לסיפור הגר המקראית ברורה ועולה איזה סוד לא מוסבר – למה הם עוזבים או מגורשים, גם עניין הדו-קיום , ערבים-יהודים, נפתח. כל אלה מתפתחים, אבל כנקודת פתיחה נמתחת יריעת התעלומה, סקרנות לפתור את הסתום .
החלק הראשון, היפה ביותר בעיניי, נכתב, כאמור, מפי הילד, אבל הוא נכתב למבוגרים. הראייה, בעיני הילד, ראויה לציון [ובולט קטע בו הילד משתתף בהלוויה בשכונה והוא רואה מקומתו הנמוכה את המתרחש ולא בדיוק מבין את הנסיבות, קטע נפלא]. אווירת השכונה מתוארת על כל סממניה, זוהי שכונה של תימנים, זרים לא מתקבלים בה, ובכל זאת גרה בה המשפחה, יוצאי רוסיה, והם היו חריגים. זהו גם סיפור משפחת אביה של זילברמן. בתוך אווירת השכונה וההווי שלה מתוארים: הקיוסק של יחיעם, בית הכנסת, שירי שלום שבזי, השכנים הגרים זה בתוך זה, השירותים בחצר, הבנייה הנוספת הפיראטית של חדרים בתוך החצרות וכו', אל אלה מתווספים מוטיבים קולקטיבים, מאורעות והתנכלויות בין יהודים לערבים, מגזירות התקופה. עניין הדו קיום עולה בתוך הטקסט ובפרק האחרון, בדור השלישי, של הנכדה שגרה בכפר ערבי, יש איזו מעגליות שנחתמת.
הספר כתוב פרקים קצרים ועל כן הוא קולח וידידותי. אופן הכתיבה של דורית זילברמן רהוט , אותנטי [ במיוחד בחלק הראשון], מיומן, מדויק, נכון, מתחבר, סוחף, נהדר. הסיפור המשפחתי מרגש, גם הרמזים מתוך המקורות ומתוך איזו מיסטיקה אתנית מביאים אתגר רעיוני וגם התעלומה שבאה אל פתרונה. הכול מוגש בהרמוניה ספרותית טובה.
אהוד: גם לפי מעט המידע שהבאת על יחסי יהודים וערבים בספר ("דווקא כשאני כבר אוהב אותו הוא הולך.") יש לספר סיכוי טוב להצליח בקרב מרבית קהיליית הביקורת הספרותית הישראלית ואולי גם להיתרגם לגרמנית.
* * *
אהרון חבר
אלברט היה זועק: "לא ללעוס! לבלוע!!!"
שלום אהוד,
בדברי תשובתך ליוסף חרמוני [גיליון 456] המגיב על דבריך "שמאל בתחת שלי" מצאתי את אחת מ"סיסמאות" אלברט, הבעלים של "טעמי". לידיעתי ולזיכרוני אלברט היה זועק לא רק "ללעוס! ללעוס!" אלא להיפך, הוא היה זועק: "לא ללעוס! לבלוע!!!" כירושלמי לשעבר אהבתי לאכול את החומוס של "טעמי" (על אף האווירה המעט וולגרית), אני מאמין שאת הטעם הטוב הוסיפו הקוליפורמים שהיו בו יותר מאשר בכל מסעדה אחרת.
אהוד: גם אורי הייטנר שיגר אליי את ציטוט המילים האלה ממש.
* * *
המיסתורית עם מייקל ג'קסון, ניו-יורק, 5.3.88
בביקור עם הפמלייה של ראש העיר אד קוץ' במופע של מייקל ג'קסון
* * *
אורי הייטנר / שתי רשימות
1. תפקידו החיובי של גדעון לוי
לגדעון לוי, עיתונאי "הארץ", תפקיד שלילי בעיתונות ובציבוריות הישראלית. לוי הוא תועמלן אנטי ישראלי ופרו פלשתינאי, שכתיבתו מאופיינת בהעדר חוש ביקורת כלשהו לתעמולה הפלשתינאית, כולל טיהור כל שרץ, אף של המתועבים בפיגועים, ובהצגת ישראל בצבע שחור משחור. פלקאטיות שטחית, עלובה.
אבל יש ללוי גם תפקיד חיובי. דווקא בשל קיצוניותו, דווקא בשל בוטותו, דווקא בשל ישירותו, דווקא כיוון שאינו נוהג להצטעצע ולהסתתר מאחורי צעיפים של פוליטיקלי קורקט, ניתן להבין דרך דבריו הישירים, את האג'נדה הנסתרת, אולי אפילו הבלתי מודעת, של השמאל הקיצוני בישראל. קרא את לוי, ודע למה הם מתכוונים באמת. ראה את מקומו של לוי, ודע לאן מוביל המדרון החלקלק של השמאל הקיצוני.
השבוע הסיר לוי כמה צעיפים המסתירים את האג'נדה המחברת לא אחת את השמאל הקיצוני למאבק נגד רפורמות בבית המשפט העליון. לוי, אמנם, הוא ממבקריו החריפים של בית המשפט העליון, ש"משרת את הכיבוש" ו"מכשיר את שרץ ההתנחלויות", אבל הוא גם בין המגינים על עצם האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט בהחלטות מדיניות, פוליטיות וביטחוניות ובין הלוחמים בזרמים בחברה המתנגדים לאג'נדה הזאת של בית המשפט.
בעוד רבים מחסידי הקו האקטיביסטי של בית המשפט מסתתרים מאחורי אמירתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", שומרים על האג'נדה האחידה של בית המשפט מפני השקפות אחרות באמירת אמן אחרי הטענה שאין לקבל לבית המשפט את רות גביזון כי "יש לה אג'נדה", ודוחים את הביקורת על ההרכב המונוליטי של בית המשפט בטענה המצטעצעת והמתחסדת, שהשופטים נבחרים אך ורק על פי מקצועיותם ואיש אינו מתעניין בדעותיהם – גדעון לוי אינו מסתתר. הוא אומר את הדברים באופן ברור.
כאשר הוצעו השבוע שופטים חדשים כמועמדים לבית המשפט העליון, מיד נתן בהם גדעון לוי סימנים, והבהיר מדוע הם פסולים. השופט נועם סולברג הוא תושב אלון שבות שבגוש עציון. השופט ישעיהו שנלר הוא תושב קרני שומרון. פרופ' דב פרימר הוא תושב מעלה אדומים. די בכך, כדי לפסול אותם מלשבת בבית המשפט העליון.
את המאמר הוא הכתיר "עבריינים בעליון" ("הארץ" 25.6) – בעיניו מי שחי ביהודה ושומרון הוא בהכרח עבריין ופושע, מעצם מגוריו. "אין כל הבדל בין חוות הסוסים של יעקב אלפרון המנוח, שאליה פלש בכוח והיא פונתה לפני כמה שבועות ובין הפלישה הלא חוקית של המתנחלים לאדמות הגדה. אבל כשם שאיש לא היה מעלה על דעתו למנות את פולש הקרקעות אלפרון לשופט – סולברג, פרימר ושנלר הם מועמדים לגיטימיים. זה אפשרי רק במדינה שיש בה שתי מערכות חוק."
מיותר לציין שהנ"ל יושבים כחוק, ביישובים חוקיים למהדרין, שהוקמו על פי החלטות חוקיות של הממשלות הנבחרות בישראל, וכל הניסיונות להטיל בקיומם פגם חוקי, כביכול, נדחו בידי בתי המשפט, כי אין כל קייס משפטי לטענה הפוליטית הזאת. מיותר לציין שהיישובים הנ"ל הם בקונסנזוס הלאומי הרחב ביותר, ואפילו ג'ימי קרטר הביע בשבוע שעבר תמיכה בהתיישבות היהודית בגוש עציון. אולם מה זה מעניין את גדעון לוי? ללוי יש אג'נדה. על פי האג'נדה שלו, משמעות הדמוקרטיה היא שדעה שאינה שלו אינה חוקית, ולפיכך מי שמגשים השקפה שאינה שלו הוא עבריין. כיוון שהוא עבריין, אין לו מקום בבית המשפט.
אך מה לגבי מי שתומך בעבריינים ובעבריינות? האם היינו מקבלים לבית המשפט העליון שופטים התומכים באלפרון? ובכן, יש למנוע קבלתם לבית המשפט העליון של כל מי שתומך במתנחלים. כך, נקים בית משפט בצלמו ובדמותו של גדעון לוי. לוי יודע שאין לעמדותיו רוב בציבור הישראלי ואין להן סיכוי לזכות ברוב במערכת הדמוקרטית. לכן, הוא רוצה לראות בבית המשפט העליון כביש עוקף דמוקרטיה. הוא לא יחיד. זו האג'נדה של רבים מהנאבקים, בשם "שלטון החוק" כביכול, נגד כל רפורמה בבית המשפט העליון ונגד כל צבע חדש בתוכו ובוועדה לבחירת שופטים. התפקיד החיובי של לוי, הוא לומר את הדברים בלי להסתתר מאחורי טענת שלטון החוק.
יותר ויותר אני חש צורך להצטייד בשקית הקאה כאשר אני קורא "הארץ".
2. איש האדמה, הספד בהלוויה של חָמי, אריק שליין, נהלל ר"ח תמוז תשס"ט
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו."
הפסוק הזה מתהילים, הוא אחד השירים האהובים על אריק, שהקפיד לנגן אותו בכל הזדמנות. איך אפשר לתמצת טוב יותר מפסוק זה, את אישיותו של אריק?
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," כתב שאול טשרניחובסקי. אריק הוא תבנית נופה של ארץ ישראל העובדת, תבנית נופו של העמק, תבנית נופה של נהלל. אריק הוא התגשמות דמות החלום הציוני.
ביום שבו נפצע אריק, לפני שבועיים, הוקרן בערוץ השני הסרט "אדמה", המספר את סיפורו של אריק וסיפורם של שניים מחבריו, ותיקי העמק, חקלאים בנשמתם, חקלאים מהולדתם ועד אחריתם. בסרט אמר אריק, שכל עוד אפשר לזרוע ולקצור, יש בשביל מה לחיות. ואכן, אריק זרע וקצר עד יומו האחרון, עד שנפצע בשדה, בעבודה. לא אחת הביע אריק משאלה, לסיים את חייו בשדה, ביום עבודה. אולם בסרט הוא גם הבטיח לזרוע ולקצור עד גיל 90. וצר מאוד, שכך הוא קיפח את חייו. שירת חייו נפסקה מוקדם מדי.
לפעמים קשה להסביר, מה גורם לאדם בן 80, המתאושש מהתקף לב קשה, לחזור לעבודה פיסית קשה, בשדה. מי ששואל את השאלה, אינו מכיר את אריק. העבודה במשק נתנה טעם לחייו. הוא לא יכול לראות את עצמו חי ללא העבודה.
"החקלאי האחרון" – זו הכותרת שניתנה לתמונתו, דיוקנו של עובד אדמה מיובל ידיים, צרוב שמש וחרוש קמטים, בתערוכת קרן קיימת ומצלמת שהוצגה לפני שנים אחדות. על פי דרישתו, שונתה הכותרת ל"החקלאי". אריק לא היה החקלאי האחרון. צפוי עוד עתיד מזהיר לחקלאות בישראל. אבל חקלאים מסוגו של אריק, לא מייצרים עוד היום.
אריק לא היה איכר שאופקיו כאופק התלם בשדהו. הוא היה איש תרבות ואיש ספר רחב אופקים, סקרן, יודע לצטט מן התנ"ך ומן השירה, מאמין בערכים של צדק חברתי. הוא היה אמן – פסל, צייר, נגן.
ביום פציעתו, כאשר נאמר שהוא יישאר משותק בפלג גופו התחתון, חשבתי שאם ידיו של אריק תוכלנה להמשיך ולפסל ואם שפתיו תוכלנה להמשיך ולנגן, יהיה לו עוד לשם מה לחיות.
המפוחית היתה חלק בלתי נפרד מאריק. תמיד אמרתי שאריק בלי המפוחית הוא כמו אריק ללא השפם. לפני כשנתיים, הזמנתי את אריק וחבריו לרביעיית העמק להופיע במתנ"ס הגולן. במשך למעלה משעתיים הם ניגנו ללא הפסקה, והקהל שר איתם בהתלהבות, בתחושה שהם אינם מנגנים רק על המפוחיות, אלא פורטים על נימים דקים מאוד בנשמות כולנו, פורטים על נימים של געגוע לימים טובים יותר, אך בעיקר געגוע לעתיד טוב יותר.
כתבה המשוררת רבקה מרים, וכאילו כתבה על אריק: "המנגן גורס היה / שכל העצמים מקורם בניגונים שהקפיאו / וכל מהלכיו נועדו אותם להפשיר. / בכינור חשוף מהלך היה / לגרות החפצים גבולותם לפרוץ / להתפשט לניגון. / והכינור בחיקו עד דממה מצטווח / כשחש באמצעיתו / במיתריו המפשירים."
בשבילנו הוא היה, מעל הכול, סבא אריק. סבא נפלא, אוהב ואהוב, סבא היודע להנחיל לנכדיו בשיחה, אך בראש ובראשונה בדוגמה אישית, דרך חיים.
במה נתנחם? בכך שאריק זכה להקים משפחה לתפארת ולחבק 13 נכדים. בכך שאריק זכה ללוות בגאווה את אבנר, נכדו הבכור, לחופה, ולתת קולו בחזנות בברכות החתונה. בכך שאריק זכה לחגוג עם משפחתו וחבריו את יום ההולדת ה-80 שלו ושל יהודה, אחיו התאום. בכך שבחג שבועות האחרון, שבוע לפני הפציעה, עוד הספיק אריק להוביל את שיירת הרוכבים של נהלל ואפילו להתחרות ברכיבה, כנער.
"ואולי לא היו הדברים מעולם?" הביעה רחל המשוררת ספק. השיבה לה מקץ עשרות שנים תרצה אתר: "כן, היו הדברים מעולם / היו בני אדם, / של ימי בראשית / היו – ועודם... // והיו שהלכו ולא שבו / כשיר וכתפילה / לא ילכו בשבילייך, רק ישוטו עלייך / עם רוח סוף הקיץ הקלה / עם גשמי היורה / ותקיעת השופר / ודמעת הזורעים הגדולה."
* * *
משה כהן: אפשר לעבור את בחינות הבגרות
בלי לדעת קרוא וכתוב וחשבון
נכבדי,
מוסכם על רוב הציבור שהישגיהם הלימודיים של התלמידים שלנו אינם מניחים את הדעת ואפילו מעוררים דאגה.
מי שרוצה לדעת מה הסיבה, שיבדוק איך נערכות בבתי ספרנו בחינות בגרות.
יש תלמידים שאינם יודעים לקרוא ועוברים את הבחינה, הם מוגדרים "לקויי קריאה" ומקבלים עזרה בקריאה בזמן הבחינה (מישהו יושב לידם וקורא להם). באותה מידה יש "לקויי כתיבה" (מישהו כותב להם), יש תלמידים שמתעלמים משגיאות הכתיב שלהם, יש "לקויי מתמטיקה", תוספת זמן, ועוד כהנה וכהנה הקלות שונות ומשונות.
בקיצור אפשר לעבור את הבחינה בלי לדעת קרוא וכתוב וחשבון. זו פארסה של בחינה ובינה לבין ידע אין ולא כלום. אז מה לנו כי נלין כי הישגי התלמידים נמוכים. העיקר שמשרד החינוך יכול להראות אחוז גבוה של עוברים ולדרוש עוד ועוד תקציבים. זו דוגמה לא חינוכית לנוער. הם לומדים שאצלנו הכול "כאילו". מכאן כבודו האבוד של המורה.
בכבוד רב,
משה כהן
* * *
יוסי גמזו
לְזִכְרוֹ הַטָּהוֹר וְהָאַמִּיץ שֶל יִזְהָר רֶשֶף
לוֹחֵם לֹא-נִלְאֶה לִשְמִירַת הַסְּבִיבָה
לֹא זָכִיתִי לְהַכִּיר אוֹתוֹ אִישִית
אַךְ הוֹקַרְתִּי, כְּמוֹ רַבִּים כָּל-כָּךְ בֵּינֵינוּ,
אֶת עֻזָּהּ שֶל מִלְחַמְתּוֹ הַיּוֹמְיוֹמִית, הַמַּמָּשִית
מוּל הַבֶּצַע הַמַּמְאִיר כָּאן אֶת חַיֵּינוּ.
מוּל שִפְכֵי הַכִּימִיקָלִים הַיּוֹרְקִים
בְּשִֹיאֶיהָ שֶל הַצִּינִיּוּת, מִבֹּקֶר
וְעַד עֶרֶב אֶל פָּנֵינוּ אֶת סֵאוּב הַמַּחְנַקִּים
הָעוֹלֶה לָנוּ כָּל יוֹם יוֹתֵר בְּיֹקֶר.
הַמַּרְעִיל לָנוּ אֲוִיר וּמֵי תְּהוֹם
וְטוֹרֵחַ לְחַפּוֹת עַל כָּךְ בְּחֶסֶד
שֶל אֵינְסְפוֹר גְּדוּדֵי לוֹבִּיסְטִים שֶקּוֹלָם הָרָם יֵהוֹם
כָּל עוֹד הוֹן קוֹנֶה שִלְטוֹן עַל חַבְרֵי כְּנֶסֶת.
כָּל עוֹד לֹא נָפַל סוֹפְסוֹף הָאֲסִימוֹן
לְמִמְסָד אָטוּם, צַר-אֹפֶק, שֶעוֹדֶנּוּ
מִתְקַשֶּה לִתְפֹּס (אַךְ אֶת רֹאשוֹ בַּחוֹל מוֹסִיף לִטְמֹן)
אֵיזוֹ אֶרֶץ כָּאן מֻנְחֶלֶת לִילָדֵינוּ.
וְלַמְרוֹת שֶאֵין מִלִּים שֶל נֶחָמָה
עַל אָבְדָן זֶה שֶמִּמֶּנּוּ הִשְכִּילָנוּ,
נִתְפַּלֵּל הַיּוֹם תְּפִלַּת-אֱמֶת חַמָּה
לְזִכְרוֹ שֶל יִזְהָר רֶשֶף שֶל כֻּלָּנוּ –
שֶהָרֶשֶף הַלּוֹהֵט הַזֶּה יִזְהַר
כְּמֶחְוָה לְמוֹרַשְתּוֹ בְּרוּרַת הַשֶּדֶר
גַּם כַּיּוֹם, כְּשֶהֵעָדְרוֹ בַּלֵּב נִפְעַר
עַד אֵימָה וְעַד חֵמָה וְעַד הַנֶּדֶר
שֶכֻּלָּנוּ חַיָּבִים לִנְדֹר בְּחֹם
וְלִדְרֹש מִמַּצְפּוּנוֹ שֶל כָּל שוֹמֵעַ
שֶנִּנְצֹר אוֹתוֹ וְלֹא נֶחְדַּל לִלְחֹם
עַל פְּדוּתָהּ שֶל אֶרֶץ זֹאת מִמְּטַמְּאֶיהָ.
* * *
יוסף עוזר
מתוך "דמויות ישראליות"
אוסף שירים בתהליך כתיבה
אדם ברוך, דגים מפרפרים
רְאִיתֶם אוּלַי דָּגִים מְפַרְפְּרִים
שֶׁנֻּשְּׁלוּ מִמְּקוֹם חַיּוּתָם
לֹא, לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת קוֹלָם
מַחֲנָק לָאֲוִיר צְוָחָה לַמַּיִם
הֵם מְנַתְּרִים
כְּאִלּוּ שִׂמְחַת תּוֹרָה לִיטָאִית
מַקְפִּיצָה אוֹתָם:
מוֹיְשֶׁה אֵיְמֶס וְסוֹיְרוֹיְסוֹי אֵימֶס,
אֲבָל הֵם גּוֹסְסִים.
דָּג, דָּג
"רָקַדְתָּ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁלָּמַדְתָּ!"
כְּמוֹ שֶׁהִקְנִיט רֹאשׁ יְשִׁיבַת חֶבְרוֹן
אֶת אָדָם בָּרוּךְ
וְאָדָם בָּרוּךְ
יָצָא מֵהַמַּיִם
פִּרְפֵּר
וּפִרְפֵּר
וְהָאֲוִיר, אֻיַּר, אֲוִיר
וְהָאֲוִיר, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה
אֻיַּר, אֲוִיר
אדם ברוך, 24 במאי 2008, י"ט אייר התשס"ח
[סיון תשס"ט]
המוצב הקיומי, אריק שרון
הַטַּנְקִים נִגְמְרוּ כְּבָר
עַכְשָׁו זֶה רַק הַצִּיטוֹפְּלַסְמָה
אִי סְפִיקַת הַחַיִּים שֶׁמְּבַקְּשִׁים: תַּחְמֹשֶׁת,
אָזְלָה הַתַּחְמֹשֶׁת
הַצְּעָקוֹת, דִּמְמַת הַמָּוֶת: זֶה לֹא מִמֻּצָּב הַמֵּזַח*?
אֵיךְ בְּנֵי אָדָם קוֹרְסִים, בַּהַתְחָלָה תּוֹקְפִים
עַכְשָׁו בְּקַו הֲגָנָה אַחֲרוֹן
בַּכַּדּוּרִיּוֹת הַלְּבָנוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת: אָרִיק.
101 סִבּוֹת לִחְיוֹת - - - לְהִכָּנַע
כָּל הַכֵּלִים חָדַל, כָּל הַכֵּלִים חָדַל!
הַאִם יִהְיֶה סִיּוּעַ אַרְטִילֶרִי? לְבַד, לְבַד
כָּאן מַצָּבוֹ הַקִּיּוּמִי שֶׁל כָּל הָאָדָם, עֲבֹר!
הַחֶדֶר הַשְּׂמָאלִי וְהַיְּמָנִי עֲדַיִן בְּיָדֵינוּ
הַמֻּצָּב קָשֶׁה אַךְ יַצִּיב –
הַדְּמָעוֹת יִלָּחֲמוּ לָכֶם
וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּן,
קַו בַּר-לֵב, האק"ג שֶׁמְּשַׂרְטֵט הַלֵּב
כְּמוֹ נוֹף הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁיּוֹרֵד לְמִישׁוֹר הַחוֹף
מְיַשֵּׁר קַו, מִתְיַשֵּׁר סוֹפָנִי, אָרִיק? אַתָּה צוֹלֵחַ?
אֵיזֶה צִיּוּר יָפֶה הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת
הַחַיִּים יָכְלוּ לִהְיוֹת גֶּשֶׁר הַגְּלִילִים.
* ממוצבי קו ברלב על תעלת סואץ
בן גוריון
אִישׁ קָטָן בָּא מֵאֵירוֹפָּה
נָמוּךְ, וְאֵין זֶה אָסוֹן מַפְתִּיעַ: הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בְּאֵירוֹפָּה
נְמוּכִים, עִם שְׂפָמִים, גִּדְּמֵי יָד, הֶאֱרִיכוּ אֶת נָכוּתָם
עַד כְּדֵי שֶׁשִּׁנּוּ עוֹלָמוֹת [כָּךְ נִקְרָאִים לְעִתִּים בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת].
הָיְתָה לוֹ אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה לוֹ קוּשְׁמוּש וְהוּא אָכַל אֶת זֶה
אֲבָל הָאִישׁ רָצָה לַהֲפֹךְ לָנוּ אֶת הַפִּירָמִידָה,
וּכְדֻגְמָה וּמוֹפֵת הוּא עַצְמוֹ, הָאִישׁ הַזֶּה בְּעַצְמוֹ,
כָּל עֶרֶב – עָמַד עַל הָרֹאשׁ
עָמַד עַל הָרֹאשׁ וְהִתְבּוֹנֵן בְּעַם יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּא מִכִּבְשָׁנִים
לִהְיוֹת כּוּר הִתּוּךְ
כָּךְ יָצָא שֶׁלְּאָבִי וְאִמִּי שֶׁבָּאוּ מֵעִירַאק
הוּא רָאָה קֹדֶם וְאַךְ וְרַק אֶת הַסּוּלְיוֹת
אַבָּא שֶׁלִּי דִּבֵּר צָרְפָתִית, אַנְגְּלִית, עֲרָבִית, עִבְרִית
אֲבָל, הָאִישׁ הֶהָפוּךְ שֶׁלָּנוּ
הָיְתָה בּוֹ עָצְמָה לִרְאוֹת וְתוּ לֹא: סוּלְיוֹת. גַּם כְּשֶׁהִתְיַשֵּׁר.
כָּךְ נִבְנוּ הֲפוּכִים – הֶעָקֵב בְּצַד הָאֲגוּדָל.
הָאֲגוּדָל
שֶׁהָיִינוּ בּוֹ לְגַמְרֵי יְהוּדִים.
רועי קליין
רוֹעִי,
רוֹעִי, לֹא אֶחְסַר:
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, תְּפַנְּקֵנִי אִמָּא, נַפְשִׁי אַבָּא יְשׁוֹבֵב
יִקְרָא אִתִּי שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה
יְסַפֵּר לִי: בְּנִי – הָיֹה הָיָה לָנוּ
טְרוּמְפֶּלְדוֹר, בְּלִי יָד אֲבָל עִם לֵב,
רוֹעִי, בְּנִי, מָתוֹק, תִּישַׁן,
בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן שְׁמוֹ, מָמִי שֶׁלִּי,
גָּדוֹל תִּהְיֶה, תַּלְמִיד חָכָם
גִּבּוֹר תְּהִלִּים, לֹא גִּבּוֹר חָרֵב
בְּסַבְלָנוּת, תֹּאכַל לְאַט, תִּלְעַס יָפֶה, תִּבְלַע
עָבְרוּ כְּבָר הַיָּמִים הָהֵם שֶׁל הָאוֹטוֹ-דָּה-פֶה, חָלוֹף חָלְפוּ,
עַכְשָׁו מְצֻיָּנוּת וְצִיּוֹנוּת וְרֶכֶב מְשֻׁרְיָן
שֶׁיִּהְיֶה חָפִיף כָּל הַחַיִּים בַּכַּף, תִּגְמֹר מֵהַכַּפִּית
רוֹעִי?
כְּבָר נִרְדָּם. מַלְאָךְ יְפֵה עֵינַיִם
בְּשַׁבָּת שַׁרְנוּ שִׁיר הַשִּׁירִים
בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנוֹזְלִים,
נוֹזְלִים – נוֹזְלִים מִן-לְבָנוֹן
מִן הָעֵינַיִם:
קָפַצְתָּ עַל רִמּוֹן
עַכְשָׁו תִּהְיֶה מִבְחָן
לְעַם הַזִּכָּרוֹן
לְרַבִּי עֲקִיבָא
אֵיךְ שֶׁהֶחְזַרְתָּ אֶת כִּסֵּא הַכָּבוֹד
לַשָּׁטִיחַ הַמְקֻפָּל שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
* * *
סופר נידח מבסס את מעמדו כסופר נידח
במהלך שבוע הספר העברי יצא מוסף "ספרים" של "הארץ" בגיליון כרסתני במיוחד ובו עשרות סופרים ומבקרים כותבים על עשרות ספרים, בעיקר מיבול השנה האחרונה.
ואיזה ספר שיצא השנה אינו נזכר שם אפילו במילה אחת?
ניחשתם נכון –
"ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר
* * *
יהודה גור-אריה
הנאום
– הומורסקה –
גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד.
לאחרונה שמענו [וראינו] שני נאומים חשובים – אפשר לומר: היסטוריים. אחד – של נשיא ארה"ב ברק [חוסיין] אובמה, באוניברסיטה של קהיר; השני – של ראש ממשלתנו בנימין [ביבי] נתניהו, באוניברסיטת בר-אילן שליד גבעת שמואל; לכן אך טבעי הוא לשאת את נאומי זה – אולי לא היסטורי, אבל חשוב בהחלט, באכסניה אקדמית נכבדה זו של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי.
ובכן, בפתח נאומי רוצה אני להביע לפניכם גילוי נאות, וכן להקדים ולהתנצל מראש: אמנות הרטוריקה איננה כלולה בתחום כשרונותיי הלא-מעטים. למעשה, יש בי אימת ציבור משתקת וקשה לי להתבטא בצורה שוטפת לפני קהל, לא בעברית – שפת אימי, לא בפולנית – שפת סבתי, ואף לא בטורקית, שפה שמעולם לא ידעתי.
לאור הנאמר לעיל, רוצה אני להסב את תשומת-ליבכם, גבירותיי ורבותיי, דווקא לרווחים שבין המילים והמשפטים, שהרי ידוע ומפורסם, שבהם נאמר יותר מאשר במילים המושמעות בקול. והלא אימרה ידועה היא מפי חז"לינו: "סייג לחוכמה – שתיקה."
ועכשיו לאחר הקדמה קצרה זו, אתחיל בעיקר הנאום:
[ – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ]
– סוף –
* * *
דודו פלמה
רלף של הכלבים
אדם איננו רק מה שאנחנו רואים בו. הוא גם מה שהוא מוצא בתוך עצמו.
רלף דובינסקי הלך כל בוקר לחדר האוכל. כמו כולם.
אבל רלף לא כמו כולם. בעצם רלף הוא אחר.
לפני כמה שנים לקה רלף במחלה מסתורית הקשורה במוח, משעברה וחלפה לה, הותירה את גופו מעוות וגם את רוחו פגועה. פיו נשמט שמאלה בעווית והרוק זרם מפיו אל סנטרו. גופו התעבה, שינה פרופורציות וכפות רגליו נטו בצורה מגוחכת לצדדים. הזרתות שבכפות ידיו נתקשו והזדקרו בזווית משונה, והוא הלך מתנדנד במדרכות כשהוא מנהם לעצמו משפטים סתומים.
איכשהו עלה בידו לקיים מסלול יומי קבוע, פחות או יותר. בבוקר, היה מתנדנד מחדרו אל חדר האוכל. שם היה ממרק את מחזיקי מפיות הנייר המתכתיים עד שהעלו ברק. לאחר מכן, בעזרת עגלה קטנה היה מפזר אותם על השולחנות, ואז היה שב אל ביתו.
לעתים היה יוצא עירום באמצע היום לתלות את לבניו שכיבס ביד על חוט שהיה מתוח בין שני עמודי המרפסת שבכניסה אל ביתו. הילדים היו מגיעים בריצה כדי להסתכל בפיות פעורים "איך רלף תולה כביסה עירום מחוץ לבית." רלף, אדיש לחלוטין למהומה שמסביבו, היה מסיים את מעשיו בשלוות נפש וחוזר לביתו.
כל זה עד שהחליטו בקיבוץ ש"רלף לא יכול יותר לבד" – ורשל באה מעיירת הפיתוח הסמוכה לקיבוץ והחלה לטפל בו. כלומר, לנקות את ביתו ולסדר אחריו.
רשל היתה אישה נמוכת קומה ששערה צבוע אדום לוהט וגופה עגלגל וסוער. הייתה מדברת אל רלף כמו אל איזה ילד קטן. וכשהיה מסתובב עירום בנוכחותה היתה אומרת לו בטוב לב – "אתה משחק בלהיות גבר, או מה? למה שלא תעשה משהו עם מה שיש לך?"
רלף היה נוהם אליה משהו סתום ואי אפשר היה לדעת אם הבין, או מה.
לאט, לאט, התברר שמאחורי חזותו המטומטמת שימר רלף יכולת אינטלקטואלית מסויימת. היה מרבה להקשיב למוסיקה קלאסית, מלחינים גרמניים בעיקר, היה קורא בעיתונים, בעיקר בעיתון "ג'רוזלם פוסט", ובעיקר את המדור "מכתבים למערכת". להפתעת כולם החל לכתוב מכתבים למערכת, לכל העיתונים. היה שולח מכתבים כתובים בכתב יד ועמוסים בפרטים על אודות שחורק'ה ואפורק'ה, שתי סוסות שהיה ממונה על שלומן בימים שהיה העגלון של הקיבוץ. היה מפרט כמה מצוינות וחרוצות היו בעבודתן ועד כמה מסורות היו לרעיון הקיבוצי. בסוף המכתב היה מתלונן תמיד על כך שהיום "הבהמות כבר עייפות.". מכתביו, אגב, לא פורסמו מעולם, להוציא פעם אחת בשנת 1962 בעיתון "ג'רוזלם פוסט".
הכול סבב אצל רלף במעגלים. גם התאוות.
תאווה משונה היתה לו, למשל, לניקיון וסדר. היה יוצא את ביתו בהליכתו המשונה, כשהוא אוחז בחרדה בקצות אצבעותיו בגביע פלסטיק ריק, הולך אל עגלת האשפה שליד עמוד החשמל, ומשליך בתנועה חדה את הגביע פנימה. לאחר שמכסה העגלה הקפיצי שב ונטרק, היה רלף עומד שעה ארוכה ליד עגלת האשפה ללא תנועה ורק ידיו היו מפרכסות בעווית.
אז היה חוזר הביתה בהליכה מקרטעת. כעבור רבע שעה היה יוצא שוב לזרוק לאשפה פיסת נייר, או כל דבר אחר שתעלו על דעתכם. וחוזר חלילה, כל הימים.
לפעמים היה שב ופותח את מכסה עגלת האשפה ומציץ פנימה. היה דולה מתוכה כל מיני דברים שחברים היו זורקים – נעליים ישנות, מברשת שיניים משומשת וכיוצא באלה דברים, היה נוטל אותם בידו, הולך אל הברז שבפינה, שוטף אותם היטב ונושאם אל ביתו כאילו הוא מחזיק באוצר. בלכתו במדרכה היה עוצר פתאום ומסתובב בתנועה חדה לאחור, נועץ מבט נוקב ומוטרף, כאילו הוא בודק אם מישהו עוקב אחריו, ואז היה שב ומתקדם לפנים.
פעם בשנה הגיעו אל רלף קרובי משפחתו מגרמניה. רשל הייתה רוחצת אותו ומלבישה אותו בבגדי חג. הוא היה מסתובב אתם להראות להם את המשק וחורק אליהם בגרמנית משובשת. האורחים היו מתאמצים להבין מה הוא אומר להם, וכאשר לא הבינו היה כל גופו מתעוות ומפרכס עד שכמעט ונפל על פניו. "הדודים" מיהרו לתמוך בו ומשכו אותו במהירות אל ביתו. בערב, בחסות החשיכה, עלו על מונית שהמתינה להם ברחבה שליד חדר האוכל והסתלקו מהמקום.
לפעמים, כאשר חלפו החברים ליד ביתו, היו שומעים איך הוא מפעיל את כל מכשירי החשמל שבבית בכל העוצמה: המיקסר, הרדיו, הטלביזיה והפטיפון, כל אחד פלט ניגון, או דיבור, או רעש אחר לפי טבעו המיוחד, והכל התערבב לקקפוניה איומה של צלילים שנסקו לחלל הקיבוץ בצריחה גדולה של מרירות, זעם והתרסה. אז היו החברים מכופפים ראשם ומתחמקים מהמקום במהירות כשהם מתמלאים ברגשות אשם.
לפעמים, היה רלף נעמד באמצע הדשא הגדול שליד חדר האוכל, ברגליים פשוקות, ראשו נוטה לאחור וניראה היה כאילו שהוא שר. איש לא ידע מה הוא שר, או אם באמת הוא שר, או שרק נדמה להם שהוא שר. והאמת היא שכל כך התרגלו אליו ואל הזרות שהקרין עד שאפילו לא היו מתקרבים כדי להקשיב.
מאבק גדול ועיקש היה לרלף עם רשל על העיתונים.
רלף נהג לאגור את העיתונים בחבילות של עשרים עיתונים החבילה. כל חבילה הקפיד לקשור היטב בחוט והיה מהדק את הקשר חזק כדי שלא יפרם. את החבילות צבר בערמה מסודרת ליד המקרר. כאשר איימה הערימה להציף את המטבחון הקטן, הייתה רשל אוספת הכול ומשליכה לאשפה. לאחר שהיתה נוסעת היה רלף ממהר ומכניס את כל העיתונים חזרה הביתה. רשל לא ויתרה. למחרת שבה וזרקה הכול – ורלף השיב שוב הכול הביתה לאחר שנסעה. הקרב היה קשה ומר ואיש מהם לא ויתר. בסוף העניין נפתר איכשהו. אך למען האמת, צריך להודות, שהקשר היחידי של רלף לאנושות, להוציא המכתבים למערכת, היתה רשל. האישה הזו, שתמורת שכר מועט היתה באה מנקה ומסדרת, ומנסה לשוחח בדרכה שלה הפשוטה. ועל אף שהיתה זוכה רק בנהמות בתגובה למאמציה, לא אמרה אף פעם נואש. היתה קוטפת פרחים מגינות השכנים, שמה בצנצנת ומניחה על השולחן. היתה מסרקת את שערו ושרה לו שירים במרוקאית. רלף נהם בשקט ורק לאחר שנסעה הניח תקליט של וגנר בפטיפון וניגן אותו בכל העוצמה, אחר כך נטל שתי קופסאות ריקות של תה והלך לאשפה בשביל להירגע.
כשחזר משם סטה לפתע מהמדרכה, הלך לאמצע הדשא של חדר האוכל ונעמד.
עדת כלבים שעברה במקום, הסתערה עליו במשובה, כשהצעירים והעזים שבהם נושכים בעקביו ומורטים את מכנסיו. כעבור זמן ראו חברים, שעברו במקרה במקום, מחזה מוזר ומופלא: רלף עמד באמצע הדשא וסביבו כנופיה של כלבים. כולם רבצו על עכוזיהם כשהם בוהים בו ורלף כמו דיבר אליהם. הוא נהם והם נהמו אליו חזרה. אז פרש ידיו לצדדים הטיל את ראשו לאחור ושר, והכלבים ייללו אתו במין הרמוניה מופלאה.
כל האירוע כולו לא ארך הרבה זמן. ואותם צופים מעטים ונדהמים, כאשר ניסו לספר את שראו עיניהם לשאר החברים, נתקלו בחומה של לעג וצחוק גדול של חוסר אמון, עד שכעבור זמן החלו בעצמם להאמין שאולי בדו את המקרה מהרהורי ליבם.
אך מאז אותו יום ניצבה לפני דלת ביתו של רלף משמרת קבועה של כלבים שרבצו שם כל הזמן בשקט ותלו עיניים לחות ומצפות בדלת ביתו.
יום אחד, כשהגיעה רשל לנקות את חדרו, פרצה פתאום בבכי מר. רלף נהם אליה במבוכה ורשל אמרה לו מבעד לדמעות – "הרביץ לי הבן זונה... הוא קרע אותי במכות..."
רלף נהם במבוכה שוב. רשל קרבה אליו, התפשטה והראתה לו את הכתמים הכחולים שהיו פזורים על כל גופה – "אתמול בלילה חזר אלברט שיכור ומסריח וצרח – 'איפה את יא זונה אחת, איפה את מסתתרת, חתיכת זונה של קיבוצניקים. תבואי לפה מהר, או שאני מנפח לך את הצורה...' פתאום אלברט היה עליי... אנס אותי הבן זונה הזה... אחר כך התעלפתי ולא ידעתי מכלום."
רלף נהם, הפעם ברוך, ונגע בכתם הכחול שבכתפה. רשל חיבקה אותו ומשכה אותו אחריה למיטה. לאחר ששכבה איתו בכתה ואמרה – "אני קצת אוהבת אותך, או מה, אידיוט אחד," והלכה לה אל אלברט. רלף נשאר לעמוד באמצע החדר ושר והכלבים ענו לו מבחוץ.
למחרת בבוקר כשבאה רשל קיבלו אותה הכלבים שמחוץ לביתו ביללה מוזרה, נוגה ונוקבת. רחל התחלחלה ונכנסה פנימה. משנכנסה ראתה שרלף איננו בבית ונרגעה מיד. היא סידרה את המיטה ושרה ביחד עם הרדיו את הפרסומות. אחר כך נכנסה לנקות את המקלחת ומצאה שם את רלף תלוי. על מדף הזכוכית שמתחת לראי, מעל למסרק, היה מונח דף נייר מקופל ועליו כתוב היה בכתב ידו של רלף מילה אחת – "לרשל".
רשל פתחה את הדף וקראה:
רקמות חיינו השזורות
נפרמות תמיד בערב.
כמו על להב האופק
החותך בבשר היום
אורב הלילה
לדעיכת הפרפרים.
וכבר מליט האופל
בחופה שחורה
את חיינו הממאנים וממשיכים.
רק למטה בתהום
מתפתלים צמחי הצל,
על מצע רקב יפריחו
שחר חיוור לאיד
כמו פרח הנובל
בצד הדרך
כמו תמונה קרועה
ובקצה הדף ראתה שכתב באותיות גדולות ומפותלות, כאילו הכתוב כבר משתלט עליו וכבר אזל כוחו להיאבק וכאילו חתם שם את שמו:
"הבהמות כבר עייפות..."
* * *
ברוך תירוש
לא אוטונומיה אלא "הממשלה העצמית
של תושבי פלסטין"
לאהוד שלום רב.
יוסי אחימאיר מככב ב'חדשות בן עזר' והיום [25.6] הוא מעלה בריגוש דברים לזיכרו של ערי ז'בוטינסקי המנוח רב הפעלים, וכמובן לזכר אביו זאב ז'בוטיסקי הנערץ עליו, אותו הוא אפילו מכנה בשם החיבה ז'בו. חבל שיוסי אחימאיר אינו מתאר את מהלך חייו של זאב ז'בוטינסקי בשלהי שנות ה-30, כאשר פעל בפריז כמזכיר קהילת הגולים הרוסים בעיר, והיחלצותו ברגע האחרון מציפורני הגסטאפו ומעברו לניו יורק, שם חי בבידוד ובמחסור כשרק ירמיהו הלפרין הנודע מסור לו.
יוסי אחימאיר גם משתבח, בפרסום קודם, בעלילות מנחם בגין שב"קמפ דיוויד" העניק כביכול לערביי ארץ-ישראל "אוטונומיה" ולא מדינה. אולם ראוי להזכיר ליוסי אחימאיר כי המונח "אוטונומיה" שהופיע בתרגום העברי של המסמך, גרר מיד את האמריקנים להכריז כי "רק המסמך באנגלית הינו נכון ומחייב." ואכן, המילה "אוטונומיה" מופיעה רק בתרגום לעברית, כאשר באנגלית נאמר לדראון:
" THE SELF GOVERNMENT OF THE INHABITENTS OF PALESTINE"
כלומר "הממשלה העצמית של תושבי פלסטין", גם מיפו ורמלה, חיפה ועכו, וד"ל.
מנחם בגין, בלחץ אהרון ברק ועזר וויצמן, גם אישר במסמך את "הענקת הזכויות הלגיטימיות של הפליטים הפלסטינים"; ומשהתפכח מהמכשלה שיצאה מתחת ידו, גזר על עצמו ניתוק מהשררה ומהציבור.
* * *
רון ביברמן
אשכול הכֹּפֶר דודי לי בכרמי עין-גדי…
"נשלח אותך לקורס מם-כ"פים," אמר השליש של פיקוד הנח"ל.
"לא, רק לא לקורס מכ"ים."
"למה 'רק לא לקורס מכים'?" חיקה הסרן את טון הדיבור שלי.
"אני לא רוצה ואני לא מתאים," עניתי בנימה של נאשם שדינו נחרץ.
"מה אתה רוצה לא שואלים אותך. ולמה אתה חושב שאתה לא מתאים?"
פתח מילוט?.. אשליה כמובן.
"הייתי במחזור של חמישה חודשים בטירונות של הנח"ל. ראיתי מה זה מ"ם-כ"פים. זה לא בדיוק אני."
"ואתה חושב שכל בוגר בסיס טירונים יכול לקבוע מי מתאים לקורס מ"כים?" אמר השליש בטון מבודח במקצת.
"לגבי עצמי אני יכול לקבוע, חוץ מזה הגשתי בקשה להתקבל לעתודה האקדמאית."
השליש דפדף בתיק האישי, חייך וליקק את שפתו העליונה.
"אתה כנראה אדם רציני," פלט.
"כן."
איך בהתלהבותי לא הבחנתי בעוד מלכודת.
"אני רואה שאתה אדם רציני… אני לא יודע אם היית רציני בבקשה לקורס טיס, אולי היית רציני בבקשת דחיית שירות, אולי הרצינות שלך טמונה בפנייה לעתודה אקדמאית… תוך חודשיים, שלוש בקשות שונות לגמרי!"
"המפקד, מאז שעזבתי את הגרעין שלי בנח"ל אני מנסה למצוא לי מסגרת שתתאים גם לי וגם לצבא, ואתם חוסמים בפניי את כל האפשרויות. לפי פקודות מטכ"ל אני זכאי ללכת לעתודה…"
"אני יודע בדיוק לְמה אתה זכאי לפי פקודות מטכ"ל. אני יכול לאמר לך שאתה מתאים לקורס מ"כים בלי שום בעיות ולשם תוּצַב. אם הצבא ירצה אותך לעתודה האקדמאית יידע למצוא אותך איפה שלא תהיה. כן, אתה תהיה מ"ם-כ"ף מצויין," סיכם בהנאה.
הצדעתי ופניתי ללכת.
"חכה רגע, עוד לא שחררתי אותך," נהם הסרן, "עד לקורס הבא יש עוד חודשיים. נשלח אותך בינתיים ל… אולי היאחזות בחבל לכיש?"
תחושת המצור הולידה בי רגשי מרי נואש, ונקרות הצורים סביב בקעת ים המלח ריצדו מול עיני. מצדה...
"אם כבר היאחזות אני מעדיף את עין-גדי," אמרתי בלי מחשבה יתירה.
"נשלח אותך לעֵינגֶדי!" אמר השליש מופתע, ממהר לגרוף את השלל הלא צפוי.
הנסיעה לעין-גדי, היאחזות נח"ל באותם ימים, היתה דרך באר-שבע וסדום. בבסיס העורפי בבאר שבע היו עולים החיילים מן השורה על משאית "טיטניק", שהיתה עמוסה באספקה לשבוע ימים. החיילים היו מתמקמים איש-איש לפי תפיסתו ותפישתו על ערימת חביות, קרטונים וארגזי מזון. אלה שראשם בלט מעבר לגובה הסולמות הצדיים נצטוו להנמיך ולמצוא לראש פינה. הנסיעה ארכה כארבע שעות, אך תקלות שונות היו מאריכות את הנסיעה לעיתים מזומנות. אותו טיטניק היה מחזיר את החיילים, העולים צפונה, עד באר-שבע למחרת היום.
בימים נטולי טיטניק היתה התחבורה לעין-גדי אקראית ונדירה. לרשות מפקד ההיאחזות עמד קומאנדקאר לצרכי תפקידו, ולמקרי חרום ממש היה מגיע פייפר ונוחת על מסלול מאולתר שהוכשר במקום. נקודת קצה. הבסיס העורפי בבאר-שבע שכן במחנה נתן, בו היה ממוקם בית הספר למ"כים של הנח"ל, וכבר בביקורי הראשון בו יכולתי להתוודע אל המקום, התוודעות שלא עודדה אצלי יחס חיובי במיוחד.
הטיטניק יצא לדרך באיחור של כמה שעות, בשעות הערב. יכולתי להניח שנוסעי הטיטניק המקורית, זו אניית הפאר הידועה, זכו לתנאי נסיעה נוחים יותר. לעומת זאת אנחנו לא התנגשנו בקרחון. אין קרחונים בערבות ים-המלח.
הגענו ליעד מנוערים וחבוטים בשעה מאוחרת בלילה וזכינו לקבלת-פנים אוהדת אך דלה במקצת: שרידי הלחם מלפני שבוע עם ריבת תפוזים ותה פושר. סטֶן, חבר שרכשתי במהלך הנסיעה הארוכה, הספיק לשטוח בפני שפע פרטים על המקום, אליו הגיע לפני חודשים אחדים, והפציר בי למחוק כל יחס רומנטי לשם עין-גדי, ואמנם ריבת התפוזים הצבאית והתה האולטימטיבי היו עדות ומופת לשליטתו של צה"ל בכרמי עין-גדי.
בשל ההגעה המאוחרת התיר הרס"פ לכל הנוסעים לישון עד שעה מאוחרת יחסית.
"זה הרס"פ החדש," הסביר לי סטן, "כאן תראה את ההבדל בין רס"פ בהיאחזות לרס"פ בבסיס רגיל. הרס"פ זה תפקיד שזכויות בצידו. היה פה אחד שהיה מרביע את אחת הבנות עד שהתעברה, והיו צריכים להתחתן ולעבור צפונה."
"שמע, המינוחים שלך על החיים הרומנטיים בעין-גדי מוצאים חן בעיני... אמרת שאתה קיבוצניק?"
"לא. מושבניק..."
הרשות הנדיבה להשכמה מאוחרת לא הועילה הרבה. התעוררתי בהרגשת מחנק בשל החום הכבד, אשר שמש יוני הטילה במקום הנמוך בעולם למן עלות השחר. על מיזוג אוויר טרם שמעו אז, ומאוורר קטן היה רק בחדר המפקד. החיילים המשרתים במקום היו מועסקים בשעות היום בעבודה בשדה ובמיתקנים, ומסביב הייתה אווירת פעילות מלאה על אף השעה המוקדמת. כדי להימלט מעבודה בשעות החמות, נקבעה שעת ההתחלה לפנות בוקר, והסיום היה מוקדם יחסית. פעילות מצומצמת יותר התקיימה גם לפנות-ערב.
מצאתי בחדר האוכל את סטן. הפצרתי בו לנצל את יום המנוחה שזכינו בו להוליך אותי אל פניני הטבע של עין גדי: המפלים והבריכות. סטן, טוב לב היה מנעוריו.
"עכשיו חם מדי," אמר, "לקראת השקיעה הרבה יותר טוב. יהיה לנו מספיק זמן מהבריכה התחתונה עד המפל האמצעי."
"הבריכה רחוקה?" שאלתי.
"לא, זה ממש כאן. חמש דקות ברגל."
תנועת היד שלו סייעה לו להמחיש שהמקום קרוב. לא שיערתי עד כמה קרוב. סמוך לשעה שציפיתי לה כל שעות החום הנורא, עלתה המולת התרגשות מן החצר. בעודי תוהה תפס אותי בזרועי אדם לא מוכר ואמר בקול שאין לפקפק בסמכותו – "עלה על הקומנדקאר, מהר."
עד שניצודו עוד שלושה חיילים אמר לנו הנהג כי אחד מעובדי משרד הבריאות שעבדו באיזור, טָבַע כנראה, ואנו אמורים להשיב לו את נשמת אפו. החובש המקומי ישב ליד הנהג חיוור כסיד. לביקורי הראשון בבריכה התחתונה הגעתי אפוא מוקדם מהצפוי. החובש ניסה להפעיל על הטובע נוהל הצלת טבועים שרָכש מסֵפֶר הדרכה במהלך הנסיעה, שהיתה כאמור, קצרה ביותר, ומשלא הצליח להעירו טען אותו על הרכב שדהר אל המרפאה בעוד אנו, העניים ממעש, חוזרים רגלי. המפל האמצעי נאלץ לוותר על ביקורי באותו יום.
כל החיילים, חדשים כוותיקים, קובצנו ליד המרפאה, ובתורנות טילטלנו את הטובע בתנועות המצויירות בסֵפר על פי הנחיות החובש. אף שהאיש לא הראה כל סימני חיים, חזקה על החובש הפקודה שאין מפסיקים פעולות החייאה עד שיגיע רופא. הרופא הוזעק מסדום, ממפעלי ים-המלח, ואין לדעת מתי יבוא. כשהגיע קרוב לחצות, העיף מבט בגבר השוכב עדיין בתחתוניו הרטובים, הרים באגודל מיומן עפעף עצום, גם את השני, ואותת בתנועת ראש. בזאת הסתיימה פרשת חייו של עובד תברואה שניסה לצנן את גופו במי מעיין עין-גדי כחום היום, ומקרה טראגי אירע לו בבריכה שעומקה הממוצע כחצי מטר. עמיתו, שחבר אליו גם בעבודה גם ברחצה האומללה, פצח ביללה, ואישה שהשלימה את חבורת התברואנים דחקה בו קצרות – "תהיה גבר!"
צנחתי כמו שק על מיטתי, שככל שהיתה חדשה ובלתי ידידותית, הניחה לי להירדם מיד. טולטלתי כמו שק כעבור רגע קצר. לידי עמד האיש שהעלה אותי קודם על הקומנדקאר, הפעם במדים, ואז הבחנתי בסימני דרגתו. לימים הוברר לי שהוא סגן-מפקד ההיאחזות.
"התלבש ובוא החוצה," פקד.
"אני לבוש…"
"בוא!"
אפילו נעליי עוד היו לרגלי, ואני מקומט מבפנים ומחוץ. ליד המרפאה עמד הקומנדקאר ועליו גוויה עטופה בשמיכה. הגיעו עוד שניים-שלושה חיילים. בכל פעם שניים-שלושה אחרים, ואני חתום קבע...
"אתם מביאים את הגופה לבאר-שבע, מוסרים במשטרה וחוזרים. ברור?!"
לי היה ברור. גם כעבור חודשיים לערך, כשנסעתי שוב לבאר-שבע, על הטיטניק כמובן, לאחר שכל בקשותיי להיחלץ מן הקורס נדחו בשל פעילותה הברוכה של שלישות הנח"ל, היה לי הכול ברור.
ערב בעין-גדי. על הדשא מפוזרים זוגות-זוגות רוב חיילי ההיאחזות. ציוצים אינטימיים באוויר, למרות הזירה הגלוייה לכל עין. אני יושב לבד. חדש. רוב הלבדים אינם באים הנה, אינם ששים להציג את בדידותם. אף על פי כן, לא רחוק ממני יושבת חיילת, מנסה לצוד את מבטי, וכשאני מתחמק, קוראה לי ומזמינה לשבת לידה. אני מציית, והיא מציגה את עצמה: ציונה.
לציונה עיניים שרואים מיד כי לא נעלם מהן דבר. היא מדברת אליי – ומבטה פרוש על כל ערבת ים-המלח. היא חוקרת אותי בשאלות קצרות שאת תשובותיהן היא יודעת או משערת מראש.
"אז שלחו אותך הנה בתור בודד?"
אני מהנהן.
"אתה קיבוצניק? אתה לא שייך לגרעין של בני הקיבוצים?..."
"לא."
"יותר טוב ככה!"
טוב. אז היא מאשרת את מה שסטן סיפר לי על שני מחנות שֶאֵיבה נטושה ביניהם, בני הקיבוצים מזה והאחרים מזה. אני מסתכל בציונה: חסונה למראה, מינון עשיר של קימורי אישה, אבל אין מפלט מאותן עיניים, עיניים חסרות-רחמים בעליל.
"אתה יודע שמי שמגיע הנה נשאר עד סוף השרות... כמה זמן נשאר לך?"
"אני לא אישאר כאן הרבה... או שאלך לעתודה אקדמאית או לקורס מכים... אני כאן עד לשיבוץ."
היא מסתכלת בי משועשעת.
"מכאן לא לוקחים למקומות כאלה. אנחנו יישוב-ספַר. התנדבת למשהו?"
"כן."
"יבַטלוּ לך..."
"נראה."
"מה אתה דואג? אין בצבא הרבה מקומות כמו עינגדי. תראה – " היא מחווה בידה על פני כל הזוגות על הדשא, שאכן אינם נִראים כסובלים במיוחד. ציונה ממשיכה לחתור:
"יש לך חברה בצפון?"
"אני עכשיו בפסק זמן..."
"תראה, אתה לא צריך להתנצל על שום דבר. לכל הבנות האלה יש חבר בצפון, אבל כאן יש לכל אחת תוספת ערבה..."
היא קורצת ומחייכת. כוונתה ברורה, היא גם אינה מנסה להסתיר.
"שמע, השקם כבר סגור, אבל השקמיסט הוא רומני... אספקה מיוחדת לערב הוא נותן גם אחרי הסגירה, אם מסתדרים איתו, אתה מבין..."
אני מבין. אני מחליט להפסיק לשחק את התם, ומתגרה בוותק המקומי שלה הנותן לה יתרון לא קטן.
"השקמיסט משתף פעולה, זה יפה מאוד, אבל בנות נכנסות להריון ומפונות צפונה..."
"מי אמר לך דבר כזה?"
"שמעתי על רב סמל אחד..."
היא לא אהבה את איזכור המקרה, שכאילו נועד להישמר בסוד. אבל המבוכה אינה נחלתה.
"המקרה שאתה מדבר עליו הוא בכלל לא אומר שום דבר. הרס"פ הזה הוא קמצן ולא רצה לבזבז כסף על גומי. בקֶצֶב שלו זה לא מעט כסף (צחוק קצר...) הוא חשב שהוא יכול תמיד לקפוץ מהאוטובוס לפני התחנה אבל פעם אחת ברח לו, בדיוק בתאריך הלא מתאים!"
היא צוחקת בהנאה, ואני מנסה להעריך אם החבר'ה מספרים כאן הכול כשם שהם מתעסקים לעין כול, או שציונה כבר מספיק מיומנת כדי להשלים בעצמה את הפרטים החסרים. אבל היא לא משאירה מקום לספק בעניינים פרקטיים:
"אני לא נותנת לנגוע בי בלי גומי!"
"כן, אבל ראית, יש בחורים שדווקא מוותרים על גומי..."
"אז מי שלא אוהב את זה – שיעשה ביד!"
זהו. אז יש לה תוכנית להערב, והיא ברורה. אך ספֵק אם התוכנית שלי, הלא-כל-כך ברורה, מתאימה לשלה.
"אתה רוצה לרדת למטה לשתות קצת מים?" (היא מדברת על מים ומסתכלת לעבר צריף השקם).
"לא..."
"בוא, מה איתך???"
"לא!"
עכשיו היא מופתעת ממש. עד כדי כך שאפילו אינה כועסת. היא משתרעת לידי בתנוחת פיתוי ומתחקרת אותי על תולדות חיי, תוך נידוב פרטים על עצמה. היא מהגליל, דור שביעי בארץ. משפחה לאומית.
"השם הראשון שלי היה גאולה. אבל התחלתי להתפתח מוקדם והבנים היו קוראים לי געו-לה... לא נתתי להורים שלי מנוחה עד שהחליפו לי את השם (היא צוחקת צחוק חלול). עזבתי את הגרעין שלי ושלחו אותי לעין-גדי."
כאן היתה לה אהבה אחת גדולה וכמה אהבות קטנות, הפרידה בסוף קצת כואבת, אבל מתגברים. "העיקר – לעשות חיים, אתה שומע? חיים! חְייֵה ותן לחיות!"
"המביא דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם..."
"אז אתה בא?"
עכשיו היא חסרת סבלנות. אולי הייתי בא, לו ניתן היה לכסות את עיניה, אבל מתחת לעיניים נוקבות כְּשֶלה, שום התקרבות אינה באה בחשבון.
"הביטי, אל תיקחי את זה באופן אישי אבל..."
את החצי השני של המשפט כבר לא היה למי להשמיע. היא הלכה לישון לבד, ציונית ללא גאולה, ולא איחרה לגבות ממני את המחיר.
כשצלחת המרק שלי היתה מלוחה יותר מים-המלח, היכרתי את טביעת אצבעות ידה הארוכה.
התעסוקה שלי בעין-גדי היתה בעיקר סיקול-אבנים ושמירה. העדפתי את השמירה, למרות שהלילות היו בלתי-נגמרים וביום היה קשה להשלים שעות שֵינה בגלל החום. הסיקול היה עבודת פרך, ומשיצאה השמש – עינוי מתסכל.
רוב עמדות השמירה היו מצוּוָתות בשניים, אבל השותפוּת לא תמיד הייתה נעימה, ולכן העדפתי את עמדת הזרקור העליון, שם שומר אחד בלבד, אבל תפקידים נוספים העסיקו ברוב הזמן ועזרו ללילה לעבור. הייתי מעיר את האלחוטן אחת לשעה, כדי שיקיים את התקשורת השגרתית עם העורף, וזו היתה גם הזדמנות לשיחה קצרה עם הבחור, שהיה חביב ובעל חוש הומור, אף שהכניסה לתחנת האלחוט אסורה בפקודה. הייתי מעיר אנשים נוספים לפי רשימה, ומבצע משימות אקראיות לפי רשימה שנייה. ביתר הזמן הייתי יושב על מגדל הזרקור, מדליק אותו מפעם לפעם כדי להניס כל צר, ומתבונן אל ים המלח המשחק עם הירח במחבואים.
לילה אחד מספר לי האלחוטן שהוא עולה עם הטיטניק הבא צפונה לשבוע ימים, מזמן כבר לא היה בחופשה ומגיעות לו כבר שלוש רגילות.
"הטיטניק יביא לך מחליף?"
"יותר טוב. זאת תהיה מחליפה..."
"הכול תלוי בטיב המילוי," ציטטתי פרסומת ידועה.
"הכול תלוי בטיב הבילוי," הוא מתקן אותי בחיוך.
ואמנם הטיטניק הבא הביא אלינו את נתיבה, אלחוטנית מחליפה, חיילת שקשה במבט עין אחד לקבוע כלפיה עמדה נחרצת. היא גבוהה, סימפטית אך מבטֵאת סגירוּת מסוימת, שתקנית אך צוחקת בלב מלא כשמשהו מצחיק אותה באמת.
"לא בשר ולא חלב," אמר מישהו.
"מים שקטים חודרים עמוק," ענה לו רֵעוֹ, הטוב ממנו.
"גם בשר וגם חלב," חיווה שלישי את דעתו.
בין הפעילויות שלה אחת לשעה היתה מרבה לקרוא, היתה שמחה לדבר על הספרים שקראה, ומכאן התפתחו שיחות ביני לבינה. חיבבתי אותה.
אחרי יומיים שלושה שובצתי שוב לשמירה, ביקשתי את הזרקור וקיבלתי אותו. מצאתי את עצמי מצפה לשעת חצות, אז עלי לעורר אותה לראשונה. בניגוד לאלחוטן, שבלילות הקיץ החמים השאיר את דלתו פתוחה לרווחה, נתיבה הקפידה לנעול את הדלת וביקשה להעיר אותה בנקישות קלות. שתיים-שלוש נקישות יספיקו.
האור בחדר נדלק. אני מנסה מבעד לדלת ליצור קשר עם הקשרית:
"נתיבה, את צריכה עזרה או משהו?"
"לא, תודה, אני בסדר."
"להביא לך מים קרים?"
"לא, אין צורך..."
מעל מגדל הזרקור אני רואה את צלליתה מבעד לחלונה המואר, יושבת על-יד מתקן המורס, אוזניות על אוזניה, ומתקתקת. כעבור דקות אחדות כבה האור, והיא שוכבת לישון עד השעה הבאה. יש להודות, היא נחמדה, זאת...
אני בוהה אל הירח המלא המשתקף בים המלח והופך את השחור למוּפז. מחפש בכיס עט, אך באין נייר לכתוב עליו אני מנצל תמונה ישנה שלי שאפשר לכתוב על גבה החלק. אני מתפַּיֵט:
לֹא קַצְתָּ מִבּוֹא אֶל קַן תְּפִילוֹתַי
הַטוֹבֵל בְּלַיִל שֶל דְּמִי,
נָדַם הַקוֹל, אַף כָּלוּ מִילוֹתַי
וְאַתָּה תֶּחֱזֶה עֵירוּמִי.
רוֹחֵש וְנוּגֶה עַל מַיִם שְלֵוִים
מְנַצְנֵץ כְּמַטְבֵּעַ שֶל פָּז;
פּוֹרֵט לְאִטְךָ עַל נִימִים עֲצוּבִים,
וְחִיוֵור וְדוֹמֵעַ כְּאָז---
את הכתוב אני מכתיר: יָרֵחַ. ליד השם אני מוסיף גם מוטו: "לאט לך הסהר בדרכך (ש. שלום)" ולמטה, בסוף: עין-גדי והתאריך. והרי בידי מיסמך-שיר, לקובץ שירה אם יעלה בידי, או ליומן זיכרונות שאכתוב לעת זִיקנה...
בינתיים אני מעיר משעה לשעה את נתיבה, שעדיין אינה צריכה שום עזרה ואינה זקוקה למים קרים, אבל נדמה לי שקוֹלה מתרכך ונענה משעה לשעה, אולי גם קצת נשאתי חן בעיניה...
בבוקר אני מספר הכל לסטֶן. גם מראה לו את השיר. הוא מתפעל.
"שמע, אתה ממש ביאליק..."
אני מסביר לו במבוכה שאין כאן כלום מביאליק, חוץ מ"קן תפילותיי", שגם אותו שאלתי מבלי רצון, אך לא מצאתי ביטוי חליפי מתאים. הוא לא מקבל את ההצטנעות, ומתווה לי תוכנית:
"שמע, הלילה אני מחליף אותך בשמירה... אתה יושב איתי עד חצות, וכשאתה מעיר אותה, תבקש להיכנס לרגע... אם היא פותחת, היא שלך... אם לא, אתה מנסה רק עוד פעם אחת כעבור שעה. לא מצליח – אתה חוזר לזרקור וכותב עוד שיר..."
הוא בחור זהב, סטן זה! אין לו בעייה לקחת מחר שבת, חייבים לו כבר כמה שבתות וזו הזדמנות לנצל אחת...
היום ההוא היה ארוך מאוד. אי-אפשר לישון, אפילו אחרי ליל-שמירה. חם!..
אני יושב עם סטן בעמדת הזרקור. האור בתחנת האלחוט אינו כבה גם אחרי אחת-עשרה. היא בטח קוראה. דווקא סמוך לחצות היא מכבה, וסטן דוחק בי: "עכשיו אתה!"
אני מקיש קלות. איני מציע לא עזרה ולא מים. עוקב אחרי הצללית בחלון עד גמר התקתוק. היא לא מכבה את האור! אני מקיש בדלת שוב.
"מי זה?"
"נתיבה , זה אני, פתחי רגע..."
"השתגעת? אסור לך להיכנס הנה!"
"רק לרגע... פתחי..."
עכשיו האור כבה. הדלת נפתחת ואני ממהר לחמוק פנימה. אני בטוח שסטן עוקב ועכשיו הוא מבסוט, בחור זהב! אני מחבק את נתיבה, היא נסוגה קלות לעבר מיטת האלחוטן, ואני בעקבותיה.
"אתה השתגעת, בחיי!"
"אני כבר הולך..."
עכשיו – היא כבר לא משחררת אותי.
"תוריד את הנעליים, מה אתך..."
סטן שמר כל הלילה. כל שעה הזכיר לנתיבה את חובתה הצבאית בנקישה אחת בלבד. למחרת – לָקַח שבת. אני מקווה שהוא הצליח להירדם למרות החום (אמר שֶכֵּן – אלא מה). אני – לא כל כך. בערב הגיע הטיטניק (מה, כבר עבר שבוע???) שהחזיר לנו את האלחוטן הקבוע ולקח את נתיבה צפונה. אשכול הכֹּפֶר…
* * *
משה גרנות
חמישה חברים יצאו לדרך – הגיעו ארבעה
על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר), "חבורה שכזאת היינו"
הוצאת "לשון", 2009, 300 עמ'
הספר שלפנינו הוא מהדורה מורחבת ומבוארת של הספר "חבורה שכזאת" שראה אור ב-1957. "מורחבת" – על שום שפוצ'ו הוסיף חמש פרשיות עלומות בהן היו מעורבות המחתרות בימי המנדט: שחרור המעפילים מעתלית, מעצר חבורת פלמ"חניקים במשטרת ג'נין, הורדת מעפילי האונייה "שבתאי לוז'ינסקי", פיצוץ גשר בנות יעקב וניסיונות השחרור של עצורי רפיח. צריך לציין לזכותו של פוצ'ו ש"התפר" לעלילת האֵם נעשה באמנות כזאת, שפשוט לא ניתן לחוש בו כלל.
"מבוארת" – על שום שהסתבר לו לפוצ'ו שנכדתו בת השבע-עשרה התקשתה להבין מילים, כגון "הכשרה", "הווי", "טורייה" – ולמען הדור הזה, שלא הכיר את ההווי ההוא – הוא הוסיף ביאורי מילים כיד ההומור הטובה עליו.
הספר מתאר הווי של מחלקת פלמ"ח המשוכנת באוהלים במתחם הקיבוץ עין-חרוד שבעמק. מדובר בחבורת צעירים עליזה ואופטימית ללא תקנה, למרות שמדובר בהווי קבצני ממש. לצעירים הנלבבים האלה אין כסף לאוטובוס ולגזוז, קונים חמישה חברים יחד כרטיס רכבת אחד (ברכבת העמק!), הנשק הבסיסי הוא מקלות קפא"פ, שגם אותם צריך "לגייר" במפגש עם המשטרה הבריטית, ובשיעור הנשק מראים להם בעסק גדול כדור של אקדח! הקורא נפעם ונדהם – איך חבורות נלבבות כאלו, שחיו בדלות כזאת, ובהיעדר ציוד של ממש, הפכו להיות כוח המחץ של היישוב העברי שהביא לקוממיות ישראל?
הספר גדוש בהומור טוב, מלב אוהב, הנעדר אפילו שמץ של התנשאות או הצלפה. הומור טוב וחכם הוא בראש ובראשונה – הומור עצמי: הגיבורים כאילו אומרים – "חבורה שכזאת היינו", היינו מתנדבים, אבל גם בטלנים ומשתמטים, תמימים, אבל גם תחמנים, מלאי הורמונים, אבל בתולים כרוניים...
אנרי ברגסון לימד אותנו בספרו "הצחוק" שההומור מתבסס על ההזהרה שמזהירה התודעה של האדם החושב כלפי סכנת ההתמכנות שאורבת לו בכל פינה. הצחוק מזכיר לאדם שהוא אמור להיות יחידאי, ואסור לו לגלוש לתבניות, כי רק מכונות חסרות בינה אנושית מפיקות תוצרות זהות (מטבעות, בקבוקים, קופסאות וכד'). לכן, גודש עשוי להעלות חיוך על השפתיים, שכן הפרט מאבד בו את הייחודיות שלו.
ובאשר לגודש: חמישה חברים יצאו לדרך בספר שלפנינו, והצטרפו למחלקת הפלמ"ח, אלא שלמרבה המבוכה – לכולם קוראים יוסף, להוציא את הגיבור המספר שקוראים לו אסף, אבל בקיצור – סֶפִי, ולכן מתבלבלים לחשוב שגם כינוי חיבה זה נגזר מהשם יוסף. היצירתיות שלהם ושל הסובבים אותם הובילה לחיפוש תחבולה שלא להתבלבל, ואמנם לאחד קראו יוסי, לשני יוסקה, לשלישי יוסלה, ולרביעי יוסיניו!
רוב חברי הקיבוץ מתוארים בספר כמעט כמו קריקטורות, והיה צורך בלא מעט אומץ לעשות זאת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר הנהגת המדינה הייתה נתונה ברובה בידי ההתיישבות העובדת. והרי דוגמאות:
גוטהרץ הייקה, שמחליף סמ"ך בזי"ן, הוא נעול על כך שכל מעשה גבורה של המחתרת – בוצע על ידי בני המחלקה שבעין-חרוד, אלה שאינם מפסיקים "לסבן" אותו בכל הזדמנות. גוטהרץ כאילו נבחר על ידי ברגסון עצמו להדגים אוטומטיות מהי: הוא רואה את אימא של יוסיניו במקלחת של הבנים (רוצָה לסבן לו את הגב...), חושב שטעה, והולך למקלחת של הבנות (עמ' 98); במשחק כדורגל שבין הפלמ"ח לחברי המשק, הוא שוכח שהקבוצות התחלפו בשערים, והוא מכניס גול עצמי (עמ' 238). לא רק הפלמ"חניקים מתעללים בו בשל הייקיות שלו, אלא גם חבריו בקיבוץ: בתחרות על רתימת סוסים בעיניים קשורות מביאים לו פרה במקום סוס... (עמ' 234-233; וראו עמ' 40 ואיל, 47, 76, 86, 139 ואילך).
לחבר קיבוץ אחר – שמו אידלקנק – מכניסים לכיס האחורי (תוך שהוא שר שירי מולדת...) גזיר גופייה טבול בנוזלים שנלקחו מאחוריה של כלבה מיוחמת, וכל כלבי הקיבוץ מבקשים לעשות עמו סקס... (עמ' 281 ואילך; וראו גם עמ' 52, 60, 63). חידת הזָקָן בן השבועיים הקבוע של הפרדסן דקל באה לידי פתרון כאשר מתגלה השפם של אישתו שפרה הרפתנית (עמ' 60; ראו גם עמ' 61, 65);
דוד רותם העסקן, המתלונן שעליו להתרוצץ בתל-אביב במקום לעבוד בטורייה כפי שהוא היה מעדיף (כביכול) – מתגלה כמי שעושה חיים עם חברה בתל-אביב, כשגם אישתו איננה מפגרת אחריו ומזמינה לחדרה בלילות את מסגר הקיבוץ.
הדמויות העיקריות בסיפור – חמשת "היוסלעך" מעוצבות באופן סטאטי – אין התפתחות ושינוי בקווי האופי שלהם, אבל כל פרק חושף קווי אופי חדשים שלא שיערנו אותם קודם, וזה סוד העניין שבספר:
ספי, הגיבור המספר, חושב את עצמו חסר צבע, נגרר, חסר תכונה בולטת, אבל על הרוב, העצות וההזהרות שלו מסתברות כנכונות.
יוסלה הוא רומנטיקן כותב יומן, בו הוא מגולל את קורות החבורה, וגם את חלומותיו הרומנטיים הכמוסים בקשר לבנות הקיבוץ ובנות ההכשרה של הפלמ"ח. הרומנטיקן הזה מתגלה כמסגר אומן שמופעל בהצלחה בשחרור המעפילים ממחנה עתלית. מתחברת אליו כלבה, שהחבר'ה מכנים אותה בשם "זוזי בינתיים", ולמען הקיצור – "זוזי", ולמגינת ליבו היא מזדווגת עם "צרעת" הכלב הכי מוזנח והכי מכוער מאלה שחיזרו אחריה בימי הייחום שלה.
יוסיניו הוא הצעיר בכולם (בעוד תשעה חודשים ימלאו לו שמונה-עשרה!), והגיע אחרון לחבורה, על כן כולם מתעללים בו. אימו מגיעה לקיבוץ ועושה לו בושות גדולות. הוא סבלן כלפי המתעללים בו, ותמים עם בנות עד כדי גיחוך, אך דווקא הוא זוכה בחיבתה של זיוה היפה בבנות ההכשרה, ובזכותו נוצר הקשר של החבורה עם הבנות שלומדות אצל חנה מייזל בנהלל.
יוסקה הוא המושלם שבין החמישה: הוא גבוה ויפה, מוסרי ובוגר יותר מכל חבריו. הוא יודע אנגלית שוטפת, אחראי מאוד כלפי חבריו, בעיקר כלפי הצעיר שבהם – הלא הוא יוסיניו. הוא חבר אמת: כשסידרו את יוסיניו וגרמו לו לעשות לעצמו קרחת – יוסקה, בעל הבלורית היפה, גילח גם את שיערו כאות הזדהות עם יוסיניו, וכמחאה כלפי חבריו המתעללים. הוא זה שמגלה לחבורה עד כמה יוסיניו מוכשר בכתיבה. הוא קורא רק ספרים "טובים" – "הגיבן מנוטרדם", "עלובי החיים", "ז'אן כריסטוף". כשהוא וחבריו עדים למעמד מביך בו נמצא יוסי, זה שמתחמן את כולם – הוא משביע אותם לא לספר על כך, ומזהיר את יוסלה שלא יזכיר זאת ביומן שלו (שאגב, חבריו מעיינים בו ללא רשות). כל הבנות נושאות עיניהן אליו, והוא מדיף כלפיהן קור. הנקודה השלילית היחידה שאפשר אולי להצביע עליה בהתנהגותו היא בכך שהוא "משתמש" בבחורות שנופלות לרגליו, וזונח אותן אחר כך באדישות. כך קרה לזיוה ולרינה, וכך היה קורה גם לשולה, אילו התרצה לה.
הכי מדהים מכל החבורה הוא יוסי – בחור שמן, חסר כושר גופני, משתמט מכל משימה מסובכת, או מעייפת, אבל בעל מוח מבריק לתחמונים, שהם ממש מעבר לכל דמיון. אני ספרתי בספר כעשרים (!) תחמונים שלו כלפי בני החבורה, כלפי חברי הקיבוץ, כלפי אנשי חוץ – ואף פעם לא מצאתי חזרה על אותו רעיון – מוחו עובד ללא הפסקה! והרי דוגמאות אחדות: יוסיניו מגיע לבסיס הפלמ"ח, ויוסי משים עצמו מפקד, דורש ממנו להתפשט לבדיקה רפואית, ומזמין את החבר'ה לראות (עמ' 13 ואילך); מכניס את חמשת היוסלעך לרכבת העמק בכרטיס אחד (עמ' 203-202); מצליח להשיג טרמפ במשאית בחזרה מהסחנה, כשחבריו, שחשבו להריצו אחריהם – מדוושים על אופניים (עמ' 213, 219); משים עצמו נפגע מאבן שעפה כביכול עד לגבו בעת פיצוץ גשר בנות יעקב – כל זאת כדי שישאו אותו על אלונקה בעלייה הקשה מאפיק הירדן (עמ' 227-226); גורם לכך שיכריחו אותו לצאת לחופשה, כי כביכול העסק של אביו עלה באש. הוא "נכנע" להפצרות, ורק אחרי שחזר, הסתבר שלא מדובר כלל בעסק של אביו, אלא בזה של מישהו אחר בעל אותו שם משפחה (עמ' 230-228), ועוד ועוד – כל תחמון – מלאכת מחשבת שגורמת לפרצי צחוק בלתי נשלטים (ראו גם עמ' 29, 78-77, 144, 178, 181, 197, 201, 206, 270, 275, 282-291, 289-285). אינני יודע מה להלל ולשבח – את הזיכרון הפנומנלי של פוצ'ו על אינספור התעלולים של הדמות, או אולי את הדמיון המדהים של פוצ'ו עצמו שהמציא דמות כזאת!
הספר ארוג באירועים היסטוריים ידועים, ומוזכרות בו דמויות מובילות מהימים של טרם מדינה: חנה מייזל, אברהם הרצפלד, יצחק רבין, אורי יפה, בני מהרשק, חיים וויצמן, יוחאי בן-נון ואחרים. נקודת התצפית היא של מספר עֵד, הלא הוא אסף – סֶפי, אך יש בספר גם כתיבה מנקודת תצפית של מספר כל-יודע, כגון תיאור ילדותה ונעוריה של זיוה היפה (עמ' 162 ואילך).
לא כל הספר הוא הומוריסטי, לקראת הסוף הוא הופך לרגשני מאוד, כאשר יוסקה ("המושלם") פוקח את עיני החברים ליתרונותיו של יוסיניו, וזיוה היפה פותחת את ליבם כלפי הרשל ניצול השואה הבודד, שהיה תמיד מושא להתעללות וללעג מצד הצברים שבהכשרה (עמ' 296-290; וראו עמ' 67, 93, 144, 161, 273, 292). לתשומת ליבם של המקופחים המקצועיים שבינינו – כל עולה חדש אכל את מנת הקש שלו, ולאף אחד אין בלעדיות על מסכנות.
סוף הספר, שסוגר מעגל עם נושא הפתיחה, הוא עצוב ממש. לא אגלה אותו לטובתם של אלה שלא קראו את הספר, ורק זאת ארמוז – חמישה יצאו לדרך – והגיעו רק ארבעה, כי מלחמת השחרור, לקראתה התאמנו הצעירים הנלבבים האלה, היתה עקובה מדם, ורבים וטובים הקריבו חייהם כדי לזַכּוֹתֵנוּ בחירות ובקוממיות.
הספר "חבורה כזאת" ריגש בזמנו מדינה שלימה, ואני משוכנע שהמהדורה העכשווית רק היטיבה עמו. אני, מכל מקום, אסיר תודה על חוויית הקריאה.
פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"
* * *
עמי יובל
איך להקטין את הרצון של מדינות ערב
לחסל אותנו
נראה לי שהמסקנה של עמוס גלבוע בסיפא של דבריו [גיליון 456] נכונה: "לא יהיה שלום אמת ולא סיום סכסוך... אלא אם מדינות ערב ישלימו עם מדינת ישראל... כמדינת הלאום היהודי."
אולם קשה לי להאמין שמישהו באמת חושש מפני גיור בכפייה של תושבי הארץ הלא יהודים. הרי בקושי רב מוסדותינו הדתיים מסכימים לגייר אפילו את אלה המעוניינים בגיור.
החשש הגדול של המיעוטים – ערבים, רוסים, ארמנים, ובלי למנות את מאות אלפי העובדים הזרים והפליטים – הוא שבמדינת הלאום היהודי לא תהיינה להם זכויות אזרח. לחשש זה יש סימוכין באפליות שונות, שמן הראוי למצוא להן פתרון על מנת להקטין את החששות, לפחות של אלה שחיים איתנו, ובכך אולי גם יקטן הרצון של מדינות ערב לחסל את מדינתנו.
* * *
ראובן ארגוב: לשים יד על פי השוטה
במאמרו הקצר של אלישע פורת [גיליון 456] על שמעון פרס, הוא מכנה את פרס "שתמטן" ושופך רפש על פניו של נשיא המדינה. הוא משתדל ללא הצלחה ניכרת להיות מעין סופר של מצפון אבל כאן הוא עבר על כל הכללים. מעניין אותי האם דודו עובדיה פורת ז"ל, איש רב פעלים, מראשי ההסתדרות הישנה, שירת בצה"ל או אפילו דוד בן גוריון או לוי אשכול, ספיר, שרגא נצר, טדי קולק מנחם בגין ורבים אחרים.
לקחת ולהשחיר את האיש הזה, שאין שיעור לפועלו לטובת המולדת ואנשיה כמעט בכל השטחים – ולהדביק אותו למסוממים ולמשתמטים שלנו – זהו ליקוי נפשי שאין לו כפרה, וחבל שהעורך אהוד בן עזר לא שם את ידו על פי השוטה, אשר במעשה זה ניסה לעשות מעשה עוול לא יסולח שלצערי אין לו הגדרה בספר החוקים שלנו.
אהוד: בן גוריון ולוי אשכול היו חיילים בגדודים העבריים, ושניהם היו מראשי ההגנה וצמרת הביטחון של המדינה בדרך. מנחם בגין היה מפקד האצ"ל. כל האנשים שאתה מזכיר, מלבד בגין, דומני שהיו חברי ההגנה, וב-1948 היו מבוגרים מכדי להתגייס לצה"ל. מי שהתגייס היה דור הבנים שלהם, ונפלו במלחמה לא מעט מבני המנהיגים של המדינה.
אכן, היו לי לבטים בקשר לפרסום רשימתו של אלישע פורת. פרס ספג ביקורות קשות וארסיות במרוצת חייו הפוליטיים, ודי אם אזכיר את פרשת לבון, ואת מה שאמרו עליו יצחק רבין או פרופ' סעדיה עמיאל. מצד שני, אם נשים במאזניים את החיוב ואת השלילה בקריירה של פרס, אין ספק שהחיוב גובר, ושהוא הביא הרבה יותר תועלת ועוצמה למדינה בהיותו בגיל צעיר המנכ"ל של משרד הביטחון מאשר אם היה משרת כטוראי במלחמת 48'. מכל מקום, אלישע פורת הוא משורר, חבר קיבוץ, חקלאי ולוחם, איש של ערכים, ועם כל הצער שבפרסום דבריו אצלי, לא ראיתי עצמי רשאי לצנזר או לפסול אותם.
* * *
נורית גוברין
שלומית פלאום על "כפר הילדים" בעפולה
לאהוד שלום,
לכתבה של עדינה בר-אל: "בדרך אל בית הספר החדש" [גיליון 456].
בספרי: "נוסעת אלמונית. שלומית פלאום – חיים ויצירה" (הוצאת כרמל, תשס"ח/2008) מתוארים קשריה של שלומית פלאום והיכרותה האישית עם גדולי מעצבי החינוך בעולם והפילוסופים של החינוך, בשנות ה-20 של המאה ה-20.
היא עצמה הקימה "גן ילדים פתוח" בתל-אביב בשנת 1925, שהחזיק מעמד זמן קצר, אבל היה בין הראשונים בארץ. היא גם פירסמה בעולם את "כפר הילדים" בעפולה ומוסדות חינוכיים נוספים מסוג זה בארץ ישראל. היא עצמה היתה מן הגננות המודרניות הראשונות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, החל משנת תרע"א/1911. ועוד הרבה.
בברכה,
נורית גוברין
* * *
גן-יה בן-גור אקסלרוד זמרת גדולה בת 22
הוזמנו לרסיטל במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל ברחוב ביאליק בתל אביב, שהתקיים ביום חמישי האחרון. המזמינים היו ידידינו נעמי בן-גור ועודד אקסלרוד, הוריה של זמרת הסופראן הצעירה גן-יה.
כרגיל בהזמנות כאלה באנו ללא ציפיות גדולות אלא מתוך ידידות, כי לא שמענו קודם דבר על הזמרת. מה גדולה היתה אפוא הפתעתנו כאשר על הבמה עלתה גן-יה הצעירה והנאה, שופעת נחמדות טבעית, בשמלה כהה ארוכה ורחבה של זמרת אופרה, ורק החלה לשיר וכבר הצדיקה את לבושה המקצועי וגם את השמלה השנייה, האדומה, שלבשה אחרי ההפסקה.
לפנינו ניצבה זמרת צעירה בעלת עוצמה טבעית בלתי רגילה, לא פחותה מזו של זמרת אופרה ותיקה, והיא מחוננת בקסם כובש לב ומלא אור פנימי, ובגישה טרייה, ספונטאנית, גם בדברי הקישור ששילבה בין האריות והלידרים. הרפרטואר שלה כלל שוברט, וולף, דוניצטי, מוצארט, שומאן, פוצ'יני ואחרים וגם לברי וזעירא, בגרמנית, אנגלית, איטלקית וכמובן עברית, והכול בקול בוטח, צלול, מלא רגש שגם עובר היטב לקהל, ועם כישרון משחק מלבב, לפי תוכן השיר; זו היתה הופעה שנחרתת בזיכרון והיה לה טעם של עוד. גם הליווי שזכתה לו, מהפסנתרנית ראיסה טרייביץ', היה מעולה.
שימו לב לשם. גן-יה היא רק בת 22 וכל העתיד פתוח בפניה. התחרות בין זמרות צעירות ומוכשרות אמנם גדולה ואולם לדעתנו גן-יה ראוייה כבר עתה לשיר על מיטב בימות האופרה בארץ ובעולם, ואנחנו מאחלים לה הצלחה גדולה בדרכה המוסיקלית והבוטחת בעצמה. בשנה האחרונה שמענו בפילהרמונית בהיכל התרבות כמה זמרות דלות קול ובוודאי יקרות מחו"ל, שלדעתנו לא היו מצליחות להחזיק רסיטל ברמה ובעוצמה כה גבוהות כשל גן-יה.
אהוד בן עזר
* * *
ברצוני לתקן טעות קטנה [גיליון 456]. סבי ש.ז. פוגצ'וב, נקרא שניאור זלמן ולא שלמה כפי שכתוב במאמר.
כל השאר לרבות תורתו, הכול נכון!
ושוב תודה,
מרית פינקל
קיבוץ חוקוק.
* * *
מרדכי בן חורין: הכתובת על הקיר
האם מותו של הרקדן/הזמר מייקל ג'קסון יחסל את ה"מהפיכה" באיראן? ייתכן מאוד שכן וזאת על סמך הניסיון:
כתבת ה-CNN, כריסטיאן אמנפור, מספרת כי בהיותה ברואנדה, חוותה את הטרגדיה הנוראית של רצח מיליון בני אדם ואילו התקשורת, באמריקה הנבובה, לא עסקה בכך כל אותה עת, כי אם במשפטו של שחקן הפוטבול, או ג'יי סימפסון, על רצח ניקול בראון וחברה רונלד גולדמן!
בשנות התשעים נהרסה בוסניה כי החבר ביל קלינטון, בהיותו נשיא ארה"ב, עסק במין אוראלי עם עובדת משרדו, מיניקה לווינסקי והתערבותו בטרגדיה ביוגוסלביה נדחתה. ובינתיים הרצח והחורבן נמשכו.
עכשיו, ממש עכשיו, מאיימת צפון קוריאה בנשק אטומי, בדארפור נמשך רצח העם, בפקיסטאן מחנות לשני מיליון פליטים, בן לאדן שוב מאיים על העולם, בעיראק המתאבדים פעילים, ההתנחלויות בשומרון, ממשיכות, נתניהו מאיים על השלום העולמי בדרישה להכרה במדינה ליהודים, גם, באיראן התקוממות בלי תמיכה, וברק או-בהמה מקסים והורג זבוב. העולם עוד שלם ישלם על החבוב הזה.
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
ד"ר אברהם וולפנזון
הון, שלטון, עיתון ו... שופט עליון
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" [בראשית, י"ח 25]
כמו ברק המאיר לרגע אחד את האפילה, האירו דבריו האנטי-ציוניים של אהרן ברק בכנס משפטנים בתל-אביב את הקשר האפל והמסוכן בין הון [הקונה עיתון] מסע הכפשות עיתונאי להדחת ראש-השלטון [מרבין עד אולמרט] בשיתוף פעולה עם... שופט עליון [שהיה לפני-כן יועץ משפטי, שבמקום להיות לראש הממשלה יועץ, היה לו לרועץ, ופעל להדחתו של ראש הממשלה, אף על פי שנבחר כחוק ובאורח דמוקרטי, ואילץ אותו להתפטר לפני תום תקופת-כהונתו החוקית ובאמצע תנופת העשייה הברוכה שלו בענייני חוץ וביטחון גורליים].
הסיפור הזה חזר על עצמו פעמיים, ובשני המקרים היו אותם ה"גיבורים": אהרן ברק [פעם כיועץ משפטי ופעם כנשיא בית המשפט העליון], העתון "הארץ" עם ה"אג'נדה" הפוסט-ציונית של שוקן, עקיבא אלדר, גדעון לוי ושותפיהם, לרבות המכפיש הבלתי-נלאה דן מרגלית, שבנוסח קאטו ברומא ["יש להרוס את קרתגו"] חוזר כתוכי על הסיסמה "יש להוריד מכהונתו ע"י הכפשה עתונאית/משפטנית את ראש הממשלה" [יהא שמו רבין, או אולמרט – ואולי מישהו נוסף, שייבחר בעתיד: העיקר שההכפשה העתונאית והתמיכה המשפטנית בה ינצחו את הדמוקרטיה שבמסגרתה נבחר כחוק אותו ראש הממשלה].
בכנס משפטנים בתל-אביב בסוף השבוע הכריז ברק שהוא "מאמין גדול במדינת כל אזרחיה" וכי "אם תשאלו יהודי אם הוא בעד ... לזרוק את הערבים לים, הוא... יגיד שכן..."
אפילו הביוגרף החדש של אהרן ברק, פרופ' אריאל בנדור, שפירסם לאחרונה יחד עם פרשנו המשפטי של "הארץ", פרופ' זאב סגל, ספר שכולו הלל ושבח ופולחן-האישיות לאהרן ברק – הזדעזע מהגילוי של סוף-השבוע, והבהיר כי "אימוץ הביטוי מדינת-כל-אזרחיה משמעותו המקובלת היא אנטי-ציונות, פוסט ציונות, המנוגד למדינת הלאום היהודית" [כתבתו של תומר זרחין ב"הארץ" מיום א' 28.6.2009, עמוד 8].
דווקא דברים אלה של אהרן ברק, שחשפו את ה"אג'נדה" האנטי-ציונית שלו [חרף היותו ניצול-שואה] – זכו למחמאות קולניות במאמר המערכת של "הארץ" מיום 28.6.09 ובכותרת "אבחנות אמיצות ומאוחרות" [עיתונו של שוקן טוען, למעשה, שדברים "צודקים ואמיצים" אלה של אהרן ברק היו צריכים להיאמר גם בעבר, כשפעל בסתר ברוחם – אבל נמנע מלחשוף במפורש את נטיותיו הפוליטיות המנוגדות להגשמת הציונות – והחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ןמגילת העצמאות מה' באייר תש"ח בדבר כינון מדינה יהודית בארץ ישראל...]
אודה ולא אבוש: לרגע חששתי, בראשית חודש יוני 2009, שמא הגזמתי בביקורתי על אהרן ברק ועל עמוס שוקן – שבשם ה"אג'נדה" של כל אחד מהם הם מוכנים [כל אחד בתחומו] לנעול את השער בפני כל דעה אחרת, תהיה מקצועית ומבוססת ככל שתהא. החשש התגבר, כאשר ציטט אמנון לורד בעתון "מקור ראשון" מיום 5.6.2009 את מאמרי שפורסם באותו שבוע [ב-1.6.09] ב"חדשות בן עזר" על "סכנת הטוטאליטריות האג'נדיסטית" – ועוד ביתר שאת, כאשר הבחנתי שגם הכותרת של המאמר ב"מקור ראשון" ["משטר האג'נדה של אהרן ברק"] וגם הסיפא של המאמר לקוחים מדבריי ב"חדשות בן עזר". חששתי שמא הפרזתי בביקורתי, בבחינת "אמור לי מי ידידיך..." [ומצטטיך...]
כזכור, יצאתי נגד השימוש במונח "אג'נדה" גם ע"י הנשיא-לשעבר של בית המשפט העליון וגם ע"י [התומך בו] עמוס שוקן, הבעלים והעורך האמיתי של "הארץ" – המשפיע, כבעל הון, על ה"אג'נדה" של העיתון – כלומר, שולט בעזרת אותו הון על בחירת הכותבים והפרשנויות והבעת-הדעות ב"עיתונו" [בשני המקרים משמש המונח "אג'נדה" לפסילתם של אישים או מאמרים שה"אג'נדה" שלהם שונה מזו של הפוסלים אותם].
השבוע נוכחתי לדעת, שלא הגזמתי – "הארץ" חזר לסורו וסירב לפרסם מאמר בשבחו של בן-גוריון – ואילו "כבודו" [אהרן ברק] הרגיש עצמו חופשי לחשוף בפומבי את עמדתו הפוליטית הפוסט [ולמעשה: אנטי] ציונית... גילוי זה מסביר, כפי שנראה להלן, את צעדיה התמוהים של המערכת המשפטית בתקופה שבה היה "הכל שָפִיט", לדברי אהרן ברק, כלומר: הכל נתון לפרשנותו המשפטית של ראש-הפירמידה, אהרן ברק, שעל-פיו "מתיישרים" לא רק הערכאות המשפטיות ה"רגילות", כגון בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום, וכיו"ב, אלא גם היועץ המשפטי, פרקליט המדינה, ובמיוחד כל מי שנושא עיניו אל כס השופטים של בית המשפט העליון. [ממש מקביל לסמכותו של בעל-ההון שמימן עיתון ושולט בו שלטון אידיאולוגי-פוליטי-פוסט-ציוני בשם ה "אג'נדה" המקודשת לו...]
הגילוי הזה מסביר כמה דברים:
1. מדוע מגוייס "הארץ" להגן על צד אחד בלבד [ברק, בייניש] במחלוקת החשובה על גבול התערבותה של הרשות השופטת בתחומי אחריותן של הרשויות המבצעת והשופטת.
2. הוא מסביר את התנגדותו של ברק לשתי מועמדות רבות ידע וכישרון לתפקיד שופט בבית המשפט העליון: פרופ' רות גביזון ופרופ' נילי כהן. כל אחת מהן, ובוודאי שתיהן יחד, היו מסוגלות לערער את ה"אג'נדה" שלו בפסקי-דין שונים – בבקיאות משפטית שאינה נופלת מזו שלו....
והערה אישית: אין לח"מ כל עניין אישי בסוגיה זו. רוב תגובותיו – גם בניגוד לדעת המערכת – נתקבלו והודפסו ב"הארץ". אין לח"מ היכרות אישית כלשהי לא עם אהרן ברק, לא עם אהוד ברק, לא עם ציפי לבני, לא עם אהוד אולמרט ולא עם כל אדם אחר מבין הפוליטיקאים, העיתונאים והשופטים. כל כתיבתו היא כאזרח מודאג [מאוד!] לגורל המדינה והדמוקרטיה.
* * *
ראה אור לראשונה ב"גג"
המאמר "כוח הזיכרון וכורח האהבה" [גיליון 456] מאת יערה בן-דוד, על ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב", ראה אור לראשונה ב"גג" – כתב עת לספרות, גיליון 19, אביב 2009.
* * *
ביום ה, 2 ביולי, משעה 18.00 עד 19.30
יתקיים מפגש היכרות איתי
לקראת פתיחת סדנת הכתיבה הקיצית
המפגש יתקיים בבית התק"מ, רח' לאונרדו דה-וינצ'י 13, ת"א
סדנת הכתיבה (שירה ופרוזה) תתקיים בתאריכים 9 ביולי ועד 24 בספטמבר, בימי ה', בין השעות 19.00 ל-21.30.
לפרטים נוספים אנא פנו לסדנת אומני הקיבוץ בטלפון 03-6919680
או ישירות אלי 03-7313444, 0507-393095
בברכה,
שז
משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה מנחת הסדנא לירידה במשקל באמצעות כתיבה, טל': 7313444-03, נייד: 0507-393095
shez@bezeqint.net www.harzaya.com
* * *
חיים אנלין: הרפובליקה הערבית של פלסטין
לאב"ע ולקוראים שלום,
בחב"ע האחרון (456) התפרסמו שני מאמרים, פרי עטם של עמוס גלבוע ועמוס כרמל, בסוגיית דרישתו של נתניהו שהערבים יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי, דרישה שהקפיצה את הפיוזים הערביים באשר הם.
נתניהו לא חידש דבר. כבר בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 נקבע בפירוש כי הארץ תחולק ל"מדינה יהודית" ול"מדינה ערבית". ואכן, כאשר הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, הוא הודיע לכל הנוגעים בדבר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." יותר ברור מזה לא יכול להיות!
אז על מה, לעזאזל, מלינים הערבים? הלוא הם בעצמם מגדירים את מדינותיהם כמדינות לאום ערביות, שכולן חברות ב"ליגה הערבית" (ﺠﺎﻤﻌﺔ ﺍﻠﺩﻭﻝ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ) וחלקן מגדירות עצמן כ"ערביות" גם בשמן. כך, למשל, שמה הרשמי של מצרים הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים" (ﺠﻤﻬﻭﺭﻴﺔ ﻤﺼﺭ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ), סוריה הינה "הרפובליקה הערבית הסורית" (ﺃﻠﺠﻤﻬﻭﺭﻴﺔ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ ﺍﻠﺴﻭﺭﻴﺔ), סעודיה – "הממלכה הערבית הסעודית" (ﺃﻠﻤﻤﻠﻜﺔ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ ﺍﻠﺴﻌﻭﺩﻴﺔ), וכן הלאה.
אז אם לא מוצאת חן בעיניהם הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית", שיטלו, במחילה, קורה מבין עיניהם ויכריזו שאין הם רואים עוד את מדינותיהם כ"מדינות ערביות". מעניין מה תהיה תגובתם אם נעלה בפניהם דרישה כזאת...
בברכה,
חיים אנלין
* * *
ההרצאה על נחום גוטמן בעין-גדי
לאודי שלום וברכה,
רציתי להודות לך בשמי ובשם ותיקי עין גדי על הפגישה הטובה והמעניינת שהענקת לנו במפגש המועדון ב-17 ביוני.
לכבודך הגיע מספר מירבי של חברים ואכן במילות הפתיחה החזרת אותנו אל ימי התום של ראשית עין גדי, במחנה ההיאחזות, לפני העלייה למקום הקבע. אני תמיד מלאת התפעלות עד כמה אותן שנה-שנתיים בקיבוץ מהוות מטען זיכרונות בעל משמעות בלב אלה שעזבו, הרבה מעל ומעבר למידתן הכרונולוגית. ולך כסופר, על אחת כמה וכמה.
ההרצאה על נחום גוטמן לא היתה סתם עוד הרצאה על צייר וסופר ילדים – המעורבות האישית שלך בשיכתוב סיפורי החיים שלו נתנו מימד מיוחד של עומק, צבע ועניין.
ואנו מחכים לרומן הבא ומסוקרנים לגבי הנגיעות לעין גדי.
תודה ולהתראות,
אילה גלעד
נקנח בתודה מיוחדת לבנך על ההסעה לעין גדי. דומני שאף הוא יצא נשכר מהביקור בקיבוץ ובאיזור.
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה, ומהגברים בחייה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית מול פסלים ואגדות.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וסיפור תולדות מחוז הילדות קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.
7. חייו ויצירתו של המשורר החרמני חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
אם תמומשנה תוכניות ה"שלום" של אובמה הסכל ושל עיתונאי "הארץ" שונאי ישראל ושל הצהרות הכזב והשקר של מדינות ערב והפלסטינים בזכות "שלום צודק ובר קיימא" (כולל כמובן זכות השיבה), וישראל אכן תצומק לגבולות 67', כולל ויתור על הגולן – מי יציל אותנו מקץ קיומה של המדינה העברית-היהודית האחת והיחידה שבעולם?
יצילו אותנו (מלבד, כמובן – כוחנו ועקשנותנו – והאיום שקומץ הישראלים האחרון לא ינהג כארמנים שהובסו וגלו ממוסה דאג – אלא יעלה בענן את כל המזרח התיכון!) –
יציל אותנו בן לאדן ועימו חבורת הטרוריסטים הרצחניים והמתאבדים של האיסלאם הקיצוני, ויציל אותנו אחמדניג'אד בן-שיחו של אובמה – כל המושחתים החשוכים האלה, בעלי רמה שכלית של שוחטי אדם – יראו לנשיא הסכל מאיפה הדג מטיל את מימיו ומדוע לעולם לא יכרתו שלום עם ישראל – לא במזרח התיכון ובבוא היום גם לא מאירופה המוסלמית!
שלא תלכו שולל, כל מה שמדברים ודנים עכשיו, ועושים כותרות בעיתונים – זה כַּלַאם פַאדִ'י, דברים בטלים – אין שלום ולא יהיה שלום!
* * *
עמוס אריכא על פנחס אברמוביץ
היום [25.6] התפרסמה רשימה חדשה של עמוס אריכא על הצייר והמחנך פנחס אברמוביץ, מקבוצת "אופקים חדשים". הרשימה הופיעה באתר טקסטורה.
http://www.art-text.com/artist-1546.htm
* * *
פועל עברי ותיק מעובדי "הצווארון הכחול" במערכת המכתב העיתי
שזוכה היום בתואר "יקיר חדשות בן עזר"
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
בוקר טוב לאזרח ארצות-הברית העֵד משה מוריס טלנסקי – אין ולא יהיו רחמים בליבנו כלפיך כאשר סנגוריו של אהוד אולמרט יקרעו לגזרים את עדותך שהפילה, בעצה אחת עם חורשי רעתו, את ראש הממשלה הנבחר, שהיה מן הטובים שכיהנו, ושהצליח להגביר את כוח הרתעתנו בשתי המלחמות שהתנהלו בתקופתו, ושגם היה יכול לנהל טוב יותר, ועם קואליציה טובה יותר, את המשבר הנוכחי עם ארה"ב.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,153 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,008 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל