| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 458
תל אביב, יום חמישי, י' בתמוז תשס"ט, 2 ביולי 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (76).
אורי הייטנר: 1. "הארץ" בעד הממשלה. 2. צ'מברליין בבית הלבן.
יוסי גמזו: E-Mail.
ד"ר גיא בכור: מסע רב שנים בחיפוש אחר אליטה בישראל.
ערב הגאלה למוזיאון נחום גוטמן והענקת אותות יקיר המוזיאון.
משה כהן: 1. למי יש זמן לזוטות? 2. שר החוץ שלך הוא קוץ בתחת.
נעמן כהן: שמות עבריים או ערביים [על "אלג'יר" לרוני סומק].
עמוס כרמל: המסות שפרס חסך מעצמו.
יִשְׂרָאֵל הַר: פְּלָפוֹן רֶשֶׁת וְיַבְּלִית.
אהוד בן עזר: לתעלומת דוד ראאב מקומארנו.
הדסה ביננפלד (בן עזר): ביקור אצל סבא יהודה בפתח תקוה.
יוסי אחימאיר: בין זאב ז'בוטינסקי לרב קוק.
הרמן רוזנבלט: תפוח מעל הגדר, כפי שסופר לשרגא סימונס.
ד"ר אברהם וולפנזון: הון, שלטון, עיתון ו.... שופט עליון [2], סמאנטיקה המיועדת להסתיר אנטי-ציונות.
רון וייס: מדוע הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ציוני?
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. "סופר המלך" ליוסף אריכא.
2. מות הזקנה. 3. פגישות (על יהודה בורלא). 4. טבעון.
אהוד בן עזר: עוד יצירת מופת לצלם יאן ארתוס-ברטראן.
אוריה באר: על שלושה "חבלים..."
תקליטור חדש לחבורת "ש.ה.מ." – שירים היוצאים מהלב.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
וְיֵשׁ אָדָם מִתְאַהֵב בְּחֵפֶץ יָפֶה בְּחַלּוֹן רַאֲוָה
וְהוּא אוֹסֵף אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה בַּעֲדִינוּת אֶל חֵיקוֹ
וְאֶת הַחֵפֶץ מַשְׁאִיר בַּחַלּוֹן.
מתוך המחזור "נגיעות" (76)
* * *
אורי הייטנר / שתי רשימות
1. "הארץ" בעד הממשלה
"ממשלת אחדות רצויה" – זו היתה כותרת מאמר המערכת של "הארץ" ביום ב' 29.6.
אחדות רצויה?! הלו, זה "הארץ"?
"הארץ", שערב הבחירות יצא במאמר חריף נגד מרצ, ותקף אותה על ימניותה, כיוון שתמכה ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה"? "הארץ", שכה עודד את ציפי לבני ו"קדימה" לא להצטרף לממשלה? "הארץ" שכך נוזף בברק ובמפלגת העבודה ולועג להם על הצטרפותם לממשלה? פתאום "הארץ" תומך בממשלת אחדות?!
כאשר קראתי את המאמר, נרגעתי. היה זה מאמר נלהב בעד ממשלת אחדות בין פת"ח לחמאס.
לא, אני לא ממציא את זה. זה היה כתוב שחור על גבי עיתון.
יהודה הראל, ידידי, נוהג לומר שהממשלה האחרונה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט. והנה, חלפו 61 שנים ו"הארץ" שב ותומך בממשלה, לתפארת מדינת...
2. צ'מברליין בבית הלבן
לא רק לנו יש "היסטוריונים חדשים". תופעה זו קיימת בעולם המערבי כולו. אם אצלנו הכתיבה ההיסטורית שלהם מגוייסת לקעקוע צדקת הציונות, בארה"ב ובערב אירופה היא מגוייסת לקעקוע צדקת הדמוקרטיה המערבית. וכמו אצלנו, ההיסטוריונים החדשים מלווים ב"סוציולוגים ביקורתיים" ובסופרי מתחכמים.
ברשימות רבי המכר בארה"ב, מככב בחודשים האחרונים ספרו של הסופר האמריקאי ניקולסון בייקר:
Human Smoke: The Beginning of World War 2,
the End of Civilization
בספרו הוא מתאר את מלחמת העולם השניה כמלחמת ברירה מיותרת. מתוך נקודת מוצא זו, הוא ממפה את הטובים והרעים בסיפור. הטובים הם הפציפיסטים, הסרבנים ואלו שניסו למנוע את הצטרפות ארצותיהם למלחמה. הרעים הם המנהיגים שחירחרו את המלחמה – צ'רצ'יל, היטלר, רוזוולט ושות'.
מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב לרע, להילחם ברע, למען הטוב. מי שמעמיד את עצם המלחמה כרע ואינו מבחין בין טוב לרע, בין טובים לרעים, הוא אדם א-מוסרי המטיף לאידיאולוגיה א-מוסרית. מי שבעיניו צ'רצ'יל, שהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה בהיטלר – הוא הרע, ומי שניסה לפייס את היטלר בכל מחיר, צ'מברליין, הוא הטוב, הוא אדם הלוקה בשיקול דעתו המוסרי. [יש לכך מונח שבו אני משתמש הרבה בסיקור זירה הפנים-ישראלית – אידיוטיזם מוסרי. – אב"ע].
כל עוד מדובר בהיסטוריון או סופר החוקר את העבר, ניחא. אולם כאשר גישה כזו מאפיינת מנהיג, שייעודו הוא לעצב את העתיד, זוהי סכנה גדולה. ואם מנהיג העולם החופשי בכבודו ובעצמו, האיש החזק והמשפיע בעולם, לוקה כך בשיקול דעתו, הסכנה גדולה שבעתיים.
בחצי השנה של שלטון אומבה, הולכת ומתחוורת תמונה מדאיגה, על פיה בבית הלבן יושב צ'מברליין, שחזונו הוא פיוס הרע בכל מחיר, גם על חשבון הטוב. בזמן צ'מברליין המקורי, הרע המוחלט היה היטלר. האיום הגדול ביותר על האנושות מאז היטלר, הוא איראן תחת שלטון האייטולות. מדינה זו היא העומדת מאחורי הטרור הגלובלי של האסלאם הקנאי, שישראל וארה"ב הן קורבנותיו העיקריים. כאשר מדינה זו מעמידה בראש מטרותיה השגת נשק גרעיני, הסכנה לשלום העולם היא אקוטית. העולם הנאור חייב לעשות הכול, כולל הכול, כדי לבלום את הסכנה הזו. על מי שעומד בראש העולם החופשי, מוטלת עיקר האחריות לכך. בראש העולם החופשי עומד נשיא ארה"ב. לתפקיד זה דרוש היום צ'רצ'יל. לאסוננו, ברק אובמה מצטייר כתלמידו וממשיכו של צ'מברליין.
מדיניותו הפייסנית והחנפה של אובמה כלפי איראן, כבר משליכה על העולם כולו. צפון קוריאה, שבתקופת בוש, האיש המושמץ ביותר בעולם, לא עמדה בלחץ והסכימה לפרק את תוכנית הגרעין, הריחה את החולשה וקראה תגר בצפצוף מחריש אוזניים על ארה"ב והעולם, בשורה של ניסויים גרעיניים, ובאיום חסר תקדים להשתמש בנשק גרעיני נגד אויביה, "ללא רחם".
אילו הבין אובמה את משמעות תוצאות מדיניותו, האירועים האחרונים באיראן נתנו לו הזדמנות לשינוי. מן הראוי היה שאובמה יגייס את העולם החופשי כולו לתמיכה מאסיבית במתקוממים – הן עידוד מוסרי ומוראלי והן סנקציות חריפות כלפי איראן, כולל חרם כלכלי מוחלט. אולם אובמה הפגין כתף קרה כלפי המתקוממים. תחילה הוא הסביר שאין הבדל בין אחמדיניג'אד למוסאווי. בנקודה זו הוא אולי צודק, אך המוני המתקוממים אינם חסידי מוסאווי, אלא הם נתלים בזיוף הבחירות כדי להתקומם נגד דיכויים בידי המשטר ולמען חירות ודמוקרטיה. אובמה גילה פאסיביות ונייטראליות תמוהות, ורק ביום ה-11 למהומות, אחרי שכבר החלו לדעוך בעקבות הטבח במפגינים, השמיע איזה גיהוק רפה של זעזוע. לעומת הרפיסות הזו, הוא הקפיד לציין את נחישותו לקיים את הדיאלוג הפייסני עם המשטר האיראני. תגובתו של אובמה – כמוה כתקיעת סכין בגב המתקוממים. איזה מזל שאובמה לא כיהן בתפקידו בתקופה בה קרס הגוש הסובייטי.
והנה, בעוד אחמדיניג'אד טובח במפגינים, מחליט אובמה להחזיר את שגריר ארצו לבת בריתה המובהקת של איראן ושותפתה המרכזית בציר הרשע, סוריה, ארבע שנים לאחר שהוצא משם בשל רצח המנהיג הלבנוני חרירי בידי הסורים. אך סמלי, שביום בו קיבל אובמה את ההחלטה, שיגר הנשיא הסורי מכתב ברכה לאחמדיניג'אד לרגל ניצחונו ב"בחירות". אך סמלי, שביום זה הכריז ארגון חמאס, שסוריה היא פטרוניתו, לצד איראן – שימשיך למנוע ביקורים של נציגי הצלב האדום אצל החייל החטוף גלעד שליט.
כמעט חצי שנה אחרי כניסתו לתפקיד, כבר קשה לתרץ את שגיאותיו של אובמה כחוסר ניסיון. כנראה שזו מדיניות מובנית. מדיניותו של אובמה, המסביר פנים לאויבי העולם החופשי בעוד הוא מתעמת באובססיביות חסרת פשר עם ישראל בנושא ההתנחלויות, כמסכנות את שלום האנושות.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
* * *
יוסי גמזו
אֲנִי מַקְלִיד לָךְ לֹא בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
כִּי אִם בִּקְצוֹת רִיסַי וְלֹא עַל שוּם מִקְלֶדֶת
שֶל מַקָּשִים אִלְּמִים עַל לוּחַ פְּלַסְטִיק, אֶלָּא
עַל הַמִּקְלֶדֶת שֶל הַחֹשֶךְ הַכָּחֹל
שֶהוּא אַף פַּעַם לֹא אִלֵּם – אֶת כָּל מְאוֹת
אִגְּרוֹת הַלַּיְלָה שֶל עֶרְגָּה בִּלְתִּי נִגְלֶדֶת
אֶל כְּתֹבֶת-מֵיל זוֹ שֶהַלֵּב כָּל-כָּךְ הוֹמֶה לָהּ
וְשֶהוֹפֶכֶת בִּי לְקֹדֶש
אֶת הַחֹל.
אֲנִי פּוֹרֵט לָךְ לֹא עַל שוּם פְּסַנְתֵּר-כָּנָף
וְלֹא עַל שֵשֶת מֵיתָרֶיהָ שֶל גִּיטָרָה
אֶת הַנּוֹקְטוּרְנִים הַשְּתוּקִים שֶשּוּם שוֹפֶּן
עוֹד לֹא יָרַק אֶל מִטְפַּחְתּוֹ סְפוּגַת הַדָּם
בְּאֵיזוֹ פַּאלְמָה דֶה מָיוֹרְקָה בָּהּ הוּנַף
נִצְחוֹן הָרוּחַ עַל הַגּוּף שֶבּוֹ כְּבָר תָּרָה
אוֹתָהּ שַחֶפֶת שֶכָּל-כָּךְ חָרְדָה בּוֹ פֶּן
הוּא יְמַלֵּט מִמֶּנָּה צְלִיל שֶלֹּא נָדַם.
אֲנִי חוֹזֵר וּמְאוֹתֵת לָךְ כָּל יָמַי
בְּסֶמָפוֹר שֶל נִפְנוּפֵי בְּלוֹרִית נִגְרַעַת
וְעִפְעוּפֵי גַּחְלִילִיּוֹת שֶל אַף-עַל-פִּי
וְ-S.O. Sנוֹאָש בְּמוֹרְס שֶל כּוֹכָבִים
וְלֹא יוֹדֵעַ בֵּין שָמַיִךְ לְשָמַי
אִם אַתְּ רוֹאָה אֶת זֶה בִּכְלָל, אִם אַתְּ שוֹמַעַת
וְאִם אֲפִלּוּ רַק הַחֵלֶק הָאַלְפִּי
מִזֶּה מַגִּיעַ שָם אֵלַיִךְ כְּשֶכָּבִים
אוֹרוֹת הַיּוֹם עַל בְּדִידוּתֵךְ הַנָּכְרִיָּה
לִבְדִידוּתִי אֲבָל דּוֹמָה לָהּ לְהַפְתִּיעַ
כְּמוֹ תְאוֹמִים זֵהִים, בָּנִים לְאֵם אַחַת
אַךְ יְתוֹמִים מִמֶּנָּה בָּהּ-בָּעֵת. הַאִם
אֵינֵךְ יוֹדַעַת שֶחַיַּי הֵם רַק קְרִיאָה
בְּאוֹתוֹ תֶדֶר-מְצוּקָה שֶבּוֹ מֵטִיחַ
מִצְחֵךְ כָּל לַיְלָה אֶת עַצְמוֹ אֶל קִיר אַנְחַת
אִי-אִחוּיָם הַמַּר שֶל שְנֵי הַחֲצָאִים?
אֲנִי צוֹעֵק לָךְ בִּשְתִיקָה שֶשּוּם רַמְקוֹל
לֹא יִתְחָרֶה בַּדֶּצִיבֶּלִים שֶל שְדָרֶיהָ
כְּמוֹ שֶהָיִינוּ יְלָדִים קְטַנִּים וּפֶתַע
פָּשוּט אִבַּדְנוּ זֶה אֶת זֶה בְּמַחְבּוֹאִים
וַאֲנִי סָח לָךְ: תְּנִי סִימָן, הַשְמִיעִי קוֹל,
הֲרֵי זָרוּת הִיא הַמֶּרְחָק הֲכִי קוֹרֵעַ
וְיֵש כִּי זָר הַמִּתְיָרֵא מִבּוֹא בַּפֶּתַח
אֵינוֹ מֵבִין
כִּי הוּא הַטּוֹב שֶבַּקְּרוּאִים...
* * *
ד"ר גיא בכור
מסע רב שנים בחיפוש אחר אליטה בישראל, מסע אבוד אחר אליטה אבודה
ואז הבנתי: אין אליטה תרבותית ואינטלקטואלית במדינת ישראל. למעלה, במה שנתפס כמעוזי החשיבה, בעצם אין כלום! זהו מידבר מחשבתי, שאינו מוכן לשום חידוש, לשום הפתעה או אתגר חדש. מדד ההצלחה של אנשים אלה הוא כבר פוסט-ציוני, מוטה העולם הגדול, ולא עוד מוטה פנימה, כלפי החברה שלהם. במקום שהאינטלקטואלים ישמשו כמצברי החברה, וכמי שמכוונים ומפרים אותה, הם לקחו כמה צעדים אחורה, אינם מעורבים בכלל במה שקורה ומה שיקרה, בהותירם מגרש ריק לפוליטיקאים בלירה. אז לאן תפליג עכשיו הספינה האדירה?
החלטה די מוזרה ויומרנית היא עבור נער צעיר להחליט להצטרף אל האליטה האינטלקטואלית של ישראל, ואף לשאוף להוביל אותה. הכנות של שנים, הייתי כתב נוער ב"מעריב לנוער", חוגי עיתונות, והיעד שסימנתי לעצמי היה: שירות צבאי בגלי צה"ל, מתוך הערכה שזו אליטה אינטלקטואלית וחברתית חשובה של מדינת ישראל. זה היעד שסומן על המפה. הכנתי את הספינה הגדולה, הנפתי את הדגלים הצבעוניים, הטענתי את המטען הרוחני, ויצאנו לדרך החדשה והמסוכנת, אל בין הגלים. הדרך בחיפוש אחר האליטה.
כיוון שבידע כללי ובחיים הפוליטיים של ישראל הייתי כנראה בקיא, וניתחתי מראש מה הבוחנים ירצו לשמוע, התקבלתי לשירות בגל"צ ככתב ביומן החדשות, וזה היה השירות הצבאי שלי בשנים 1980-1984. בעיני רוחי ראיתי את גדולי העיתונאים דנים שם במהלך העניינים הפוליטי, הציבורי, מקיימים דיונים סוערים, ומנווטים את ספינת התקשורת.
לא היה קל כמובן להתקבל, בודדים התקבלו מתוך אלפי מועמדים, אך הספינה הרי יצאה לדרך, אי אפשר לעצור אותה. אכן, היו בודדים שם שהיו מבריקים ומקוריים, אך אבוי, גיליתי שחיים אינטלקטואלים בתחנה הצבאית לא אמצא. זו היתה חבורה לא מבריקה במיוחד, מתנהלת באופן טכני, שכמובן באה מאותה סביבה פוליטית של דיעה וצבע. אליטה שם לא היתה, אלא סתגלנים בעלי אגו מרשים, מקדשי הסטאטוס קוו, ציניקנים, המפחדים מחדשנות, ולעיתים גם עצלים.
הצלחתי שם, בחריצות ובהתמדה, אך הבינוניות סביב הלכה והעיקה עליי, זו היתה אכזבה קשה לאור הציפיות שטוויתי. ראיתי שם את התקשורת הישראלית, החורקת, השטוחה, המתייצבת אוטומאטית מאחורי דיעה אחת, בסך הכול גילדה סגורה. לפעמים התפלאתי איך זה שכל כך הרבה בנים של מפורסמים וחשובים משרתים שם סביבי, אך ברובם הם היו בינוניים ומטה, כמעט כולם נעלמו לאחר מכן. לא היה להם שום רעב להצליח.
את מה שחיפשתי, לא מצאתי שם. הייתי מחוייב לחוזה קבע של שנה, וביקשתי להפר אותו ולעזוב באמצע. עמדתי למשפט צבאי בשל כך, (מה אתם יודעים), אבל את הפרק הזה סיימתי בלא לגלות את אותה אליטה חמקנית של ישראל. את מה שחיפשתי, לא מצאתי.
התחנה הבאה היתה הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לב האקדמיה הישראלית. אני זוכר שכבר כחייל עמדתי מחוץ למבנה האבנים האדומות הזה ואמרתי לעצמי: את הבניין הזה אני אכבוש, שם בוודאי אגלה את האליטה הנעלמת של ישראל.
התחלתי ללמוד בפקולטה, שקיבלה בודדים, ותנאי הקבלה שלה היו של גאונים קטנים, הייתי מעורב בחיי הקמפוס, ערכתי את כתב העת של הפקולטה, חיפשתי עניין, אתגר, ואבוי, שוב לא מצאתי אותו. למשל, באותם ימים של שנות השמונים, אהרון ברק נחשב לכוכב המשפטי הגדול אי פעם, גאון מהלך, שדבריו היו נלמדים ברחשי הערצה, בעוד שאני נדהמתי עד כמה ראייתו חלקית, לא מאוזנת, הולכת ומתרחקת מן הציונות הבסיסית ביותר. כמובן שהיתי בודד בחשיבה הזו, בחוגים האלה אין נכונות לשום חשיבה אחרת, ומי שחושב אחרת מנודה. בינוניות, אפרוריות ופוליטיקלי קורקט שאין מאחוריו דבר, זה מה שמצאתי שם, ולא את זה חיפשתי. חיפשתי סיעור מוחות מבריק, איתגור הדדי, יצירת משהו חדש עבור המדינה, יצירתיות, זינוק קדימה. לא, היו אלה שנים של לימוד טכני.
שלושת מעוזי האליטה הישראלית האבודה הם: התקשורת, האקדמיה והפרקליטות, ובכן היעד הבא שסומן היתה פרקליטות המדינה.
לא אספר באיזו פרקליטות הייתי, מדובר על שנה, בין השנים 1988-1989, אך גם כאן האכזבה היתה עצומה. ראיתי את שירות המדינה בתפארתו: העובדים שאינם מגיעים, גלגול תיקים מפרקליט לפרקליט, שלטון הפקידים והבוז לחשיבה העצמאית, העיקר לעבוד פחות, הקניות במהלך העבודה, חיי הבטלה, אם כי גם פה היו איים של מצוינות אישית. אך אתגר? סיעור מוחות? הצטיינות? מקוריות? למי בכלל היתה סבלנות בתחנה הזו לכל אלה. מה פתאום. לאחר שנה בלבד, ספינת התרנים הגדולה, יצאה שוב לדרך, למרות שבכל תחנה בני המקום הפצירו בי להישאר. לא יעזור דבר, אני חיפשתי את גיזת הזהב, שטרם נמצאה.
הפעם אמרתי, נלך על אליטה מוכרת ומובטחת, העיתון לאנשים חושבים, עיתון "הארץ". נחתתי שם בין השנים 1991-1998 כפרשן לענייני ערבים, בדיוק בתפר שבין הוותיקים שנעלמו, לחדשים שנעלמו גם הם. כשהגעתי עוד כתבו שם הגדולים, ד"ר גרוס-פולס, א. שוויצר, זאב שיף, ועוד, והיכרתי אותם. היה שם אולם גדול מאוד, עם ספרייה גדולה, ובה ספרים עתיקים. אך אבוי, מרבית הספרים היו מלאים בתולעי ספרים, אבודים.
פרק זמן קצר לאחר שהגעתי, מתו רוב הוותיקים, ודור של צעירים שינקינאים, רובם אפורים ובינוניים, נחת בעיתון הזה, במידה רבה עד היום. סיעור מוחות אינטלקטואלי? מה פתאום. דין התנועה, ותמיד בכיוון חשיבה אחד, קו העיתון. האכזבה הפעם היתה מושלמת, אפילו כאן, עם אנשים חושבים, אין איתגור מוחות פוליטי וחברתי, רק סטגנציה של אליטה דלפונית, ריקה מנכסי רוח.
ואז הבנתי: אין אליטה תרבותית ואינטלקטואלית במדינת ישראל. למעלה, במה שנתפס כמעוני החשיבה, בעצם אין כלום! זהו מידבר מחשבתי, שאינו מוכן לשום חידוש, לשום הפתעה או אתגר חדש. מדד ההצלחה של אנשים אלה הוא כבר פוסט-ציוני, מוטה העולם הגדול, ולא עוד מוטה פנימה, כלפי החברה שלהם. במקום שהאינטלקטואלים ישמשו כמצברי החברה, וכמי שמכוונים אותה ומפרים אותה, הם לקחו כמה צעדים אחורה, אינם מעורבים בכלל במה שקורה ומה שיקרה, בהותירם מגרש ריק לפוליטיקאים בלירה. נכון, ישנם אקדמאים חשובים פה ושם, אך זו לא אליטה, לכל היותר איים עצמאיים של מצוינות. אותם בודדים הצליחו ברוב המקרים למרות האליטה שסביבם, ולא בסיועה.
לאחר כל כך הרבה תחנות במסע הגדול הבנתי שהספינה הישראלית מטלטלת ללא אחריות חברתית וללא מעורבות של מי שקיבלו מן המדינה כמעט הכול, אך איש איש מהם לאוהלו ואיש איש מהם לביתו. ההכרה הזו היתה מבחינתי עצובה. אין אליטה בישראל, לכל היותר יש מתעשרים חדשים, הם והונם, והרכילות עליהם.
זו לכן חברה בלתי מאוזנת, שבה ההזנייה התקשורתית והמחשבתית הולכת ומתעצמת, ואין בלתה. כוכבים נולדים, שרים, רוקדים ומבשלים, אבל אין אפילו שכבה דקיקה של חכמי החברה, שיחשבו מה טוב לחברה ולמדינה שלהם, לאן הן הולכות, מה יש להם להציע, ומהן האסטרטגיות שלנו. אין מי שיפרה, אין מי שישמש כמגדלור לספינות טרופות, בים של סלעים ונקיקים מסוכנים.
ניחמתי את עצמי שעצם החיפוש רב השנים שלי, הניסיון להגיע למוקדים המדומים, ולהתאכזב, זוהי האליטה האמיתית, השואלת שאלות, מציעה, מחפשת ומאתגרת תמיד. בהיעדר כלי עצמאי להשמיע בלי סוף רעיונות חדשים, שונים וחדשניים, נאלצתי לייסד את האתר הזה. כאן אני לא כפוף לשום חוות דעת של מנהל בינוני זה או אחר, עורך מתוסכל, או אקדמי חורש רעות. כאן אנחנו ניצור את האליטה האמיתית של מדינת ישראל.
בימים האלה הספינה עומדת לצאת שוב לדרך, למסע הרחוק ביותר שלה והשאפתני, בניסיון לאתר האם יש אליטה מחוץ לישראל. איך היא חושבת, כיצד היא קשורה לחברה שלה, ומה מניע אותה. הספינה כבר מועמסת בציוד, אוניות המשנה מתמלאות, הדגלים והמפרשים מתנופפים בגאווה אל מול הרוח, השחפים צווחים בהתרגשות, שמא, אולי הפעם, נגלה את גיזת הזהב, אולי הפעם ארגוס תגיע ליעדה.
כאשר המסע המרתק הזה יסתיים, בעוד כחצי שנה, אספר לכם לאן שטה ספינת המחקר, ומה היא גילתה. סביר להניח שזה יהיה גם המסע האחרון בחיפוש אחר אותו חומר חמקמק ונכחד, האליטה.
29.6.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
אהוד: אוי כמה אתה צודק! אני כבר מזמן חי בהרגשה הזו ולכן גם יסדתי את המכתב העיתי, ולעיתים נדמה לי שאתה וקוראיך ואני וקוראיי הננו מן האליטות האחרונות ששורדות בישראל ושאינן הולכות ומיטמטמות.
מצד שני, איזו דמוקרטיה נפלאה אנחנו! ממש "כוכב נולד" של הפלבאים! כל מטומטם – מלך! – ו"פולישוק" – הישג אמנותי נדיר, רק בביצה יכולים לצמוח נרקיסים נפלאים כאלה! ומתברר גם שכולנו שווים, והבדלי המוצא הולכים ומיטשטשים! יופי מדינה פלבאית!
* * *
מוזיאון נחום גוטמן
וזאת לתעודה
הוועד המנהל של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
בישיבתו מיום העשרים וחמש למאי 2009 החליט להעניק
לסופר אהוד בן-עזר
נצר למשפחת ראב ממייסדי אם המושבות – חבר העמותה על שם גוטמן (היום
מוזיאון נחום גוטמן לאמנות) במשך שנים רבות ומי שכתב ביחד
עם נחום גוטמן את הביוגרפיה "בין חולות וכחול שמים", ובעצמו
סופר ופובליציסט פורה שכתב ספרי ילדים לרוב
את התואר
יקיר המוזיאון
על תרומתו לשימור המורשת של נחום גוטמן, לקידומו של
המוזיאון ולתרבות הישראלית בכלל
תודה, ברכה, כבוד וייקר
ועל כך באנו על החתום
רו"ח יגאל גוזמן – יו"ר, מנחם גוטמן – חבר הוועד המנהל, רוני דיסנצ'יק – מנכ"ל
אהוד: "אני רוצה לספר לכם על הפגישה האחרונה שלי עם נחום גוטמן, כאשר הבאתי לו את הספר 'בין חולות וכחול שמיים', שכתבתי מפיו. נחום התאכזב כשקרא בטיוטה את סיפוריו ואמר כי הוא מכיר אותם אבל חשוב לו מה אני ובני דורי חושבים עליו. הבטחתי לו לסיים את הספר בדברים שלי ובשם בני דורי על אודותיו, ולאחר שיצא הספר באתי אליו עם אשתי ובני, הנמצאים כאן, וישבנו בשמש לפני בית האבות משען ברעננה, ואני קראתי בפניו את הדברים הבאים, המסיימים את הספר, ונדמה לי שהם מביעים את הערכת כולנו, כל בני הדורות האלה, כלפיו:
"'ככל שתחלופנה השנים, ויורגש יותר ויותר הצורך של סופרים ושל קוראים להיאחז בראשיתו של הנוף הארצישראלי, בארץ אגדה, במיתולוגיה של הולדת עם, של צמיחת עיר בחולות, של התחלה חדשה, ככל שיתעצם החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים, שלא לומר, אותו חיפוש טבעי אחר חלום גן-עדן אבוד של ילדות – כן יוכר מקומו של נחום גוטמן הצייר, הסופר וסופר-הילדים, אשר נופיו וכתביו היו לחלק חיוני בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל.'
"תודה רבה."
ערב הגאלה למוזיאון נחום גוטמן נערך במלון דויד אינטר-קונטיננטל בתל אביב בערב יום שני, 29.6.09, וזאת לקראת פתיחת האגף החדש במוזיאון על שם משפחת פרגמנט, במלאת עשור להקמת המוזיאון ו-70 שנה להופעתו בדפוס של "בארץ לובנגולו מלך זולו".
במהלך הערב דיברו רוני דיסנצ'יק, יגאל גוזמן, רון חולדאי, ד"ר שמשון שושני, חמי גוטמן ואיתי אנגל, נאמרו דברי תודה רבים לאנשים ולמוסדות התורמים והעוזרים לעבודת המוזיאון, וחולקו 8 תעודות ההוקרה "יקיר המוזיאון", ביניהן – משפחתו של יואב דגון ז"ל, מייסדו ומנהלו הראשון של המוזיאון, רוני מילוא, צ'פאי (שמעון קדם), בנם של התורמים מנוחתם-עדן – ברוס פרגמנט, ועוד. חלק מהזוכים בתעודות ההוקרה, כאהוד בן עזר, גם אמרו מעל הבמה, בתורם, דברי ברכה קצרים (כמתפרסם לעיל).
אגב, המעמד לא זכה לאיזכור בשום כלי תקשורת, שהרי מדובר, בין השאר, בסופר נידח.
* * *
משה כהן: שני מכתבים
1. למי יש זמן לזוטות?
מכובדיי,
ממשלת איראן רודפת באכזריות את המפגינים. זכויות האדם והאזרח נרמסות ברגל גאווה. אבל יש באו"ם ועדה שתפקידה לחקור פגיעות בזכויות האדם. אז מה, הם יושבים בחיבוק ידיים, בטלנים אוכלי חינם?
לא ולא, חברי הוועדה אנשים חרוצים ופעלתנים ומרוויחים את לחמם ביושר. אז למה אינם חוקרים את האירועים באיראן? כי הם עסוקים, עסוקים מאוד, מעל הראש, בחקירת פעולות... צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". למי יש זמן לזוטות כמו האירועים באיראן, בדרפור, בסרי לנקה, במיאנמר, בסומליה – כשעל סדר היום "פשעי המלחמה האיומים של צה"ל!"
יש כל כך הרבה מה לספר על "מעשי הזוועה של ישראל" לכתבים ולשדרנים השותים את דבריהם בצמא ומפיצים אותם ברחבי העולם (אני מאזין קבוע לבי.בי.סי) – אלה שונאי ישראל, ימח"ש.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
2. שר החוץ שלך הוא קוץ בתחת
כבוד הנשיא ניקולא סרקוזי,
אמנם יש להניח שמכתבי זה לא יגיע אליך, אך בכל זאת מרגיש אני צורך לפנות אל כבודו ולומר לו את אשר על ליבי. אמרו חכמינו הקדמונים, "טול קורה מבין עיניך." רציתי מזמן להתלונן בפניך על פעולתו של שר החוץ שלך, ברנאר קושנר, אך חששתי שזה איננו בון טון להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית.
אולם לאחר שאתה הראית הלכה למעשה שאין שום בעייה להתערב ולבחוש בענייניה הפנימיים ובהרכבת הממשלה של מדינה ריבונית כמו ישראל, ארשה לעצמי לומר לך, כבוד הנשיא – שר החוץ שלך הוא קוץ בתחת, שמאלני חדש, שונא ישראל ואנטי ציוני מובהק, שמקפיץ לי את הפיוזים. עשה לי טובה והיפטר ממנו. מצידי תמנה את לה פן במקומו. הוא לפחות אינו מלקק לערבים.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
נעמן כהן
שמות עבריים או ערביים
המשורר יליד עיראק, רוני סומק (במקור סומך) נחשב לבולט מבין המשוררים היהודים-ערבים בארץ. ספר שיריו האחרון זכה לפופולאריות רבה, ובמיוחד זכה לתהילה, שיר הנושא של הספר – "אלג'יר":
אלג'יר
אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים
הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת,"
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִּ'יר," הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ."
בראיון שנעשה עימו על מקור השיר, הוא נשאל: "האם השיר אינו נשמע כמעט כמו 'עקרה' של רחל: 'בן לו היה לי...'."
"זה באמת קצת הזכיר לי, אחרי שכתבתי, את השיר של רחל," הוא משיב, "השיר 'אלג'יר' נכתב אחרי שיום אחד דמיינתי שליד הילדה שיש לי, שהיא בשבילי באמת עולם ומלואו, יש לי עוד ילדה. ילדה דימיונית שגורמת לי להשלים את הצד החסר, המזרחי, של הפאזל..."
בתו האמיתית של סומק שמה שירלי. האם נתן לה המשורר את שמה בהשראת שירלי טמפל עם תלתליה הזהובים?
"בשיר," מסביר סומק, "יש סוג מסוים של געגוע – באלג'יר כמו בגדד, העיר שנולדתי בה, ושעוד לא הייתי בה. יש בשם הזה משהו שלוקח אותי למקום שבו הווליום של השחור הוא ווליום גבוה ולא במובנים של קיפוח, לא שלט בהפגנה, אלא משהו שלא פענחתי עד הסוף."
המשורר סומק רוצה להבליט את הווליום של השחור. מה משמעות הווליום של השחור? ומה הקשר בין השחור לשפה ולתרבות העברית. ולשירה העברית?
למשוררים העבריים תמיד היה יחס נוסטלגי למקום הולדתם. ביאליק אהב את הטבע של ארץ הולדתו. טשרניחובסקי כתב ש"האדם אינו אלא, תבנית נוף מולדתו," אבל כאשר חשבו שניהם על שמות לדמויות ספרותיות, השמות היו תמיד שמות עבריים: טשרניחובסקי חשב על השם "אילאיל". רחל חשבה על "אורי", שהיה כמובן: "שחור תלתלים ונבון." האם "הווליום של השחור" בשערו של אורי (האשכנזי) אינו שחור דיו?
המשוררים העבריים נתנו תמיד שמות עבריים לחלומותיהם. אחרי הכול ולפני הכול הם היו משוררים עבריים. האם היה עולה על דעת ביאליק, או טשרניחובסקי, לכתוב שיר ובו חלום לקרוא לבתם "אוקראינה"?
באמת, מה למשורר עברי ולחלום לקרוא לבתו אלג'יר? (ועוד כנהוג היום בצורה דקדוקית של זכר: "אלג'יר" – שם של בן, ולא אלג'יריה – שם של בת)
השם הערבי "אלג'יר" הוא שם מאוחר למדי. מקורו במילה הערבית – אל גֶ'זַאִיר – האיים. השם ניתן לעיר (ומאוחר יותר למדינה) על שם האיים הקטנים שהיו בקרבת הנמל וחוברו ב-1530 לחוף.
בשורה הרביעית של השיר הכול מתברר: המשורר רוצה לתת לבתו את השם "אלג'יר", על מנת שיורידו בפניו את הכובע (ישתחוו?) ויכנו אותו "אבו אלג'יר":
"וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר."
למי מתכוון המשורר במילה "אתם"? האם "אתם" הם הצרפתים? או אתם זה האשכנזים?
כל העניין הרי מגוחך, אפילו מבחינה היסטורית. אם המשורר רוצה כבר למחות נגד הקולוניאליזם, מן הראוי היה שימחה נגד הקולוניאליזם הערבי. מן הראוי היה שיצטרף כמשורר-תומך למרידות החוזרות ונשנות של 13 מיליון הבֶּרְבֶּרִים, הנמצאים תחת הכיבוש הערבי המדכא באלג'יר.
האם הכיבוש הצרפתי מוסרי פחות מהכיבוש הערבי? תחת הכיבוש הצרפתי זכו לכל הפחות, היהודים בחופש יחסי.
לאחר שיצאו הצרפתים נאלצו גם כל היהודים ללכת. אלג'יר נשארה נקייה מיהודים. בת המשורר הדמיונית "אלג'יר" לא היתה יכולה היום לחיות כלל, בארץ שאת שמה לקחה.
אם כבר מלחמה נגד הקולוניאליזם, צריך היה המשורר החולם, לקרא לבתו "אלכהינא" על שם המלכה היהודיה יפת התואר, שנלחמה עם הבֶּרְבֶּרִים נגד הכיבוש הערבי, עד שחוסלה על ידי הכובשים ערבים.
אבל בעצם אין כאן דיון מוסרי כלל. איך אמר מרקס: "ההוויה היא שקובעת את ההכרה." אם היה המשורר סומק כותב שיר ובו למשל הוא קורא לבתו "אל כָהִיָנא" (הכוהנת) לא היה לו שום סיכוי שבעולם להיות מוזמן לסיור סביב העולם.
משורר יהודי הקורא לבתו אלג'יר הוא אטרקציה. משורר כזה הוא וודאי משורר "שלום". משורר שלום מקבל כרטיס טיסה סביב העולם. משורר "שלום" הוא משורר נוסע.
וסומק אכן מטייל בעולם כולו ומתנאה בהישגיו:
"לפני שלוש שנים," הוא מתנאה, "בפסטיבל שירה בספרד, המשורר הלבנוני הגולה אדוניס, במקום לקרוא שיר שלו, בחר לקרוא שיר שלי: את 'אלג'יר'. העיתונות בספרד ובישראל הציגה את זה כמחווה פוליטית. זה ריגש ושימח אותי."
בניגוד לסומק, המשורר הסורי-עלווי – עלי אחמד סעיד אסבר – הידוע בכינויו "אדוניס" התקיף דווקא קשות את אלג'יר ומצבה הפוליטי הדתי והתרבותי. והרי הוא עצמו – עלי אחמד סעיד לקח לעצמו שם מערבי...
אין ספק אדוניס לא היה קורא לבתו אלג'יר. גם אלבר קאמי לא.
אהוד: שוב ושוב אני מלמד חובה על עצמי על שלא השכלתי לכתוב שירים וסיפורים על "השלום" כך שימצאו חן בעיני המצנאטים של סופרי ושל משוררי דור "השלום" ובעיני דבּרֵי הפלסטינים והערבים, וכך הייתי זוכה לנסוע לפסטיבלים, עוד בשעתו למוסקבה הסובייטית, ולא להיות תקוע כל ימיי במערכת המכתב העיתי הפאשיסטי מבלי שיהיה לי ערך ספרותי והַזְמָנַתִי ולכן גם לא אוכל לקרוא לרגלי שער ברנדנבורג שיר תהילה למחבלת מתאבדת, כפי שעשתה בהצלחה רבה המשוררת הלאומית שנכפתה עלינו – אגי משעול.
* * *
עמוס כרמל: המסות שפרס חסך מעצמו
אהוד שלום,
ניסיונו הפתטי של ראובן ארגוב (גיליון 457) לגונן על השתמטותו של שמעון פרס משירות צבאי במלחמת העצמאות מעורר תמיהה, ותגובתך על הניסיון הזה מוסיפה תמיהה על תמיהה.
ראשית כל, מדובר בעובדה. בימי תש"ח – כאשר כל בחור וטוב שהיה כאן בגילים המתאימים נקרא לנשק, כאשר נשלחו לשדות הקרב ניצולי מחנות השמדה באירופה, עולים שירדו זה עתה מהאונייה ועוד הרבה צעירים מכל השכבות – שמעון פרס לא היה שם.
איזכור העובדה הזאת אינו מצריך "ליקוי נפשי שאין לו כפרה," כפי שכותב ארגוב, וגם אינו "מעשה עוול לא יסולח שלצערי אין לו הגדרה בספר החוקים שלנו." הציטוט שהביא אלישע פורת (בגיליון 456) מפיו של חיים בן-אשר מעיד שפרס עצמו היה מודע להשתמטותו בשעת מעשה (דרך אגב, בן-אשר, יהודי יקר שהיתה לי הזכות להכירו, התגייס אז לחטיבה 7 למרות שהיה מבוגר מפרס כמעט בעשרים שנה).
יותר מכך, הכזבים שהפיח פרס במרוצת השנים בניסיון לרכך את ההשתמטות ההיא מלמדים שהוא הבין כי מדובר בכתם בל יימחה. הוא הציג את עצמו, בין השאר, כמי שהיה ממונה על חימוש צה"ל הצעיר ועל ארגון כוח-האדם שלו, כמפקד בפועל של חיל הים בעיצומם של הקרבות, וגם כמי שהרמטכ"ל יעקב דורי טרח לגייסו לצה"ל באופן אישי – וגם כאזרח גאה שרצה לספק את תרומתו הייחודית למאמץ המלחמתי בלי שלובשי מדים "מרובעים" ינחיתו לו הוראות. כל אלה סיפורי בדים שיצאו מפיו ולא היו ולא נבראו, ורק נועדו להחליק את עצם המחדל, את אי-השתתפותו במלחמה הקשה.
נבצר מבינתי מדוע אתה חושב שאלישע פורת זכאי לומר את האמת בעניין זה רק בתוקף היותו "משורר, חבר קיבוץ, חקלאי ולוחם, איש של ערכים" (ואינני מזלזל, חלילה, באף לא אחד מן התארים האלה). נבצר גם מבינתי מדוע כתבת שפרס "הביא הרבה יותר תועלת ועוצמה למדינה בהיותו בגיל צעיר המנכ"ל של משרד הביטחון מאשר אם היה משרת כטוראי במלחמת 48'." אפשר למנות לא מעט שמות של אנשים ששירתו כטוראים ומפקדים זוטרים במלחמה הנוראה ההיא והתועלת והעוצמה שהביאו למדינה לאחר מכן היו גדולות יותר מאלו של ימי הקרבות. אפשר גם למנות שורה ארוכה של שמות של צעירים מבטיחים וברוכי כישרונות לא פחות מפרס (ראו, למשל רשימת הל"ה) שחייהם אבדו במסות שפרס חסך מעצמו. חשבון העלות/תועלת שעשית נראה לי לא במקומו. כמוהו כקביעה המסולפת של ארגוב "שאין שיעור לפועלו [של פרס] לטובת המולדת ואנשיה כמעט בכל השטחים."
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
פְּלָפוֹן רֶשֶׁת וְיַבְּלִית
א
דִּירָתִי בִּדְּיוֹטָא עֶלְיוֹנָה שֶּׁל בִּנְיָן
מְבוּנֶה רוֹעֵד עַל חוֹל שְׂפַת הַיָּם
הַגָּדוֹל הַאַחֲרוֹן גַגּוֹ חָצִי סְטוּדְיוֹ
שֶׁל אָמָן צַיּר אֵיתָן חֶצְיוֹ הָאַחֵר
פְּלָפוֹן רֶשֶׁת מַשְׂמֵר בְּטִיחַ מֻשְׁפְּרַץ
ב
יַבְּלִית עֵשֶׂב רַע הָעוֹלֶה
בְּשׁוּל דֶּרֶךְ אֵין זְמַן
לַעֲקוֹר יֵשׁ לִצְעוֹד
הָלְאָה הָלְאָה מִמְּבּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
אֵין לְךָ עוֹד זְמַן שַׁלְאֲנָן וְשָׁלֵיו
וְשׁוֹקֵק נֶעְכָּר שׁוֹלָל תַּם פַּסְ פַסְפּוֹרְט שֶׁלְךָ
יַקִּירִי חָבּוּב
ג
הִכַּרְתִי בְּשְׁעָתִּי חָיֶּלֶת צְעִירָה
כַּאַשֶׁר הָיִיתִי מְפַקֵּּד מַדְרִיךְ הַקוּרְס
לְכִּתְּבֵי סֵתֶר [צָפְנַת פַּעְנֵחַ] יוֹם אֶחָד הִחְדִילָה פָּנֵיהָ מֵחִיּוּךְ
בְּנוֹת קוּרְסָהּ לֹא שָׁתוּ לִבָּן אַךְ אֲנִי שְׁאִלְתִּיהַ: מַה לָּךְ? עָנְתָּה
בְּצֹפֶן
אַרוּשִׂי הֶחָיָל נַגְּמַשׁ"וֹ נֶהֶרַג
ד
מַר מוֹר אֶלְקוּסִי פֶּרַחִים
הַצִבּוּר [הַקָּהָל] יַעְבֹר עַל פְּנֵי אַרוֹן הַבֶּגֶד שֶׁל רְעוּתוֹ אַהוּבָה
יִזְרֶה צְּרוֹר פֶּרַח בּוֹשֶׂם
עַל צְּרוֹר חַיֵּיהֶם הַמַר
עד כאן שירי אהודים יקרים ושבוע טוב לכם עורכי וקוראי כתב עיתי/חדשות בן עזר המרתק וחשוב לכל משכיל בזמן הזה ממני
שלכם:
יִשְׂרָאֵל הַר
* * *
אהוד בן עזר
לתעלומת דוד ראאב מקומארנו
עמ"י שנת מזל ברכה ושלום לפ"ק עש"ו
קאמארנא פעזינאק
קול ששון קול חתן למזל טוב וקול שמחה וקול כלה
נבקש פנה כבודכם עשו רצוננו רצונכם חבל לקחת בראש שמחתנו.
יום שמחת כלילת בניניו ה"ה
ה'ב החתן הבתולה הכלה
אלחנן נ"י עם ב"ג מרת חנה תחי'
שנחוג בעהשי"ת למזל טוב ובשטו"מ ביום ב"דראש חדש תמוז. א לפ"
חקת. 13 יוני למספרם בקק' פעזינאק יצ"ו בשעה ב וחצי אחר צהרים.
ידידכם המצפים לתשלום גמול עת תשאו כוס ישועות על ראש
שמחת בניכם לטובה.
הק דוד ראאב עם זוגתו ה"ק אליעזר שטערן עם זוגתו
Telegramm: Lazar Stern Pesinok
Virradat Komarom
הזמנה לחתונה משנת 1926 שנשלחה אל הדיין מפאפא – ר' משה יוסף הופמאן – (מורו ומחנכו של אבינו אברהם). שם החתן אלחנן בן דוד ראאב. חיפשתי בחוברת שיצאה לרגל כנס משפחות ראב – ולא מצאתי זכר – לבני משפחה אלה. מופיע שם דוד נכד של זלמן ראאב – אבל לא מוזכר הבן – אלחנן.
הדסה ביננפלד
[הדסה ז"ל היתה נינתו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה. לדף עם תצלום ההזמנה ולמעלה דבריה מצורף גם תצלום מעטפה ממוענת ליוסף הופמאן בירושלים עם בול של צ'כוסלובקיה ועליו דיוקן תומס מסריק וחותמת דואר משנת 1926].
* * *
ב"ה ר"ח תמוז תשס"ט [23.6.09]
לאהוד היקר שלום רב,
קראתי את ספרך "געגועים" (שאלתיו מבן-דודי שלמה [בן עזר, מבלפוריה] ונהניתי מאוד, פרט כמובן לתיאורים הפורנוגרפיים המיותרים לדעתי...
התרגשתי מתיאור דמות של דודך ברוך שבטוב ליבו וביושרו מזכיר את סבי מנחם-שלמה (אחיו למחצה) וכמה מצאצאיו.
נהניתי מרשמיו של קדיש יהודה סילמן מ"קלמניה" בתחילתה. הוא אגב קרוב משפחה של סבתי קוּנֶה ראב [אשת מנחם-שלמה ראב] מקובנה שליוותה את סבא שלה לחיות את שנותיו האחרונות בירושלים ושמה פגשה את סבי מנחם-שלמה.
הזדהיתי עם דיעותיך הפוליטיות המפוכחות.
כאחותי יפה גם אני נוברת מדי פעם בארכיון המשפחתי שירשנו מאבינו ושהועבר לידיה של הדסה, שטיפלה בו במסירות ובהתלהבות עד... לפטירתה ללא עת. ובמקרה במקביל למציאת המכתב של אבי ששלחה לך יפה [גיליון 453], מצאתי תיאור ביקור שלה בילדותה אצל סבא רבה – יהודה ראב. ואני מרשה לעצמי להפתיעה ולשלחו אליך.
וכן מצאתי הזמנה עתיקה לחתונה במשפחתנו. הפרטים מעליה נרשמו ע"י הדסה.
בברכה
כרמלה קום
קיבוץ סעד
* * *
כאשר יהודה ראב בן עזר ביקר בשנת 1901 בפריס במשלחת אל הברון רוטשילד, ובהמשך במחוזות ילדותו בהונגריה, רשם ביומנו מיום 26.5.1901 –
את חג השבועות ביליתי בקומורן, הבנויה על האי הגדול שיט. תפילות ארוכות מאד, מצוות אנשים מלומדה, בלי שאיש מן המתפללים יבין מלה (אולי הרב?). בית-הכנסת מלא אנשי צבא יהודים. את העיר כמעט אינני מכיר יותר. היא נשתנתה, רק גן העיר הנהדר נשאר כשהיה, במקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות, בקצה האי. כאן ריחות עדנים של אקציות וסמבוק. רק בין פרדסי יפו בפריחתם אפשר להרגיש נעימות כזו. הבראתי. אולם החיים אצל גיסי, בעל אחותי הבכירה, אינם מוצאים חן בעיניי. זרות. בשבת הייתי מוזמן אצל קרובי דוד ראאב, ל"שלוש סעודות".
("התלם הראשון", עמ' 136-137)
אהוד: עד כאן מיומנו של יהודה רַאבּ. אחותו הבכורה של יהודה, דבורה-ורוניקה בת אליעזר ראאב, היתה היחידה שנשארה בהונגריה ולא הצטרפה למשפחה בעלותם ארצה בשנת 1875 (או 1876). זאת כנראה מפני שכבר היתה נשואה למור הלאש, ששם משפחתו היה גם האבר. בזכות ביקורן בארץ שתי אחיות, נינות של ורוניקה, ג'ודי ואן, שלא ידענו קודם על קיומן, ובזכות התוכנה המופלאה "ג'ני" – נתגלה לנו עץ המשפחה הזה ומתברר שיש למור ולוורוניקה עשרות צאצאים המפוזרים על פני העולם וגם כאן בישראל, נינים ובני נינים ועוד, ובכולם (כמו גם במשפחת שטמפפר העניפה) זורם גם דמו של סבא-רבא שלי, אליעזר-אלעזר (לאזאר) ראב, ממייסדי פתח-תקווה ב-1878, הקבור בהר הזיתים בירושלים.
אגב, אותה ורוניקה היתה גם דודה של אסתר ראב ודודה של יצחק איזאק גרין, בעלה של אסתר שהיה גם בן-דודה מצד אחות-אביה, והם היו בקשר עם בת-דודתם ברטה בת ורוניקה.
ואולם, למרבה הצער לא פירט סבי יהודה מה בדיוק היתה קירבתו לאותו דוד ראב, וכך נמנע מאיתנו לקשר אותו במדוייק לאילן המשפחה. לימים התגלה בפנינו קרוב-משפחה מטורנטו, אלכס ראאב, אשר שם סבו היה דוד ראאב מקומארנו, אך לא הצלחנו למצוא את הקשר המדוייק לאותו דוד שעליו מספר יהודה. והנה עתה מתברר שהיה עוד דוד ראאב בקומארנו, שהשיא בשנת 1926 את בנו אלחנן, ולכן מבחינת הגיל הוא מתאים לאותו דוד שבו פגש יהודה, ואולם גם כאן אין אנו יודעים מהי הקירבה המשפחתית המדוייקת, וחבל.
אגב, בעץ המשפחתי ישנם לפחות עוד כחמישה אנשים ששמם דוד ראב או דוד בן עזר (מפתח תקווה, נכדו של משה-שמואל, שהיה אחיו הצעיר של סבי יהודה) אבל איש מהם אינו מתאים לאותו דוד ראאב מקומארנו, שאחר הקשר עימו אנחנו מתחקים.
* * *
הדסה ביננפלד (בן עזר) ז"ל
ביקור אצל סבא יהודה בפתח תקוה
נוסעת עם אבא
לבית סבא רבא
סבא של אבא
יהודה ראאב
בפתח תקוה:
שדרת עצים עבותים
בכביש הישן – חיפה, תל-אביב,
ריח הדרים
פרדסים...
הסבא הישיש
יושב מתת לעץ אשכולית,
...בית קטן,
תרנגולות משוטטות בחצר.
סבא מחייך, עיניו אפורות מאירות
זקנו קצר, לבן כשלג
כפות ידיו רחבות
מגויידות
ידי איכר, עובד אדמה.
קוטף לנו אשכולית מהעץ
ומושיט.
ואני הקטנה מתבוננת בו
מבקשת:
"סבא? מותר למשוך בזקן?"
סבא מתכופף, רוכן אליי
ואני מלטפת
את
הזקן הלבן הקטן.
אהוד: לפי שהדסה מכנה את הכביש לחיפה בשם "הכביש הישן", שנקרא כך רק לאחר שנסלל כביש החוף, וזאת שנים רבות לאחר פטירתו של יהודה ראב ולאחר קום המדינה, מסתבר שהיא כתבה את השיר כבר בבגרותה, ולא כילדה לאחר הביקור עצמו עם אביה, אברהם בן עזר מחיפה, אצל סבו יהודה ראב בן עזר בפתח תקוה.
* * *
לאחר שנואשנו לשמוע את "קול המוסיקה" במכשירי הרדיו שלנו, כי משול הדבר למציאת שרידי כבשה בקרב חיתו טרף בג'ונגל – עברנו לשמוע את "קול המוסיקה" במחשב. האיכות אמנם פחות טובה אבל הצלילות מושלמת. אין הפרעות ואין תחנות פיראטיות. חבל שאין גם מכשיר ממוחשב נייד קטן דומה.
* * *
צוותא
קבלת שבת 10.7.09 בשעה 12:00, י"ח בתמוז תשס"ט
קבלת שבת לפרשת 'פנחס' היא האחרונה בעונה השישית לקיום 'קבלות שבת' במועדון 'צוותא' תל אביב.
פרשת השבוע
היא 'פנחס' ובמרכזה מפקד שבטי ישראל וחלוקת שטחי ארץ-ישראל (המזרחית והמערבית)
לנחלות שנים עשר השבטים.
ד"ר יואל רפל יארח את פרופ' רחל אליאור – חוקרת המיסטיקה והקבלה, בעקבות ספרה
"זיכרון ונשייה". הספר מציג בפני הקורא תיאור מקיף של מגילות מדבר יהודה, והוויכוח
על זמן מקודש, מקום מקודש ופולחן מקודש.
אורחת נוספת היא הסופרת והמחזאית סביון ליברכט שמחזותיה "תפוחים מן המידבר" ו"הבנאליות של האהבה" זוכים להצלחה גדולה.
חוקר הספרות העברית פרופ' דן לאור יתארח בעקבות ספרו "המאבק על הזיכרון"
ליווי מוסיקלי: גילה חסיד / קטעי קריאה: צבי סלטון
עורך ומגיש: ד"ר יואל רפל / הפקה: דורית רום-רפל
* * *
יוסי אחימאיר
בין זאב ז'בוטינסקי לרב קוק
"ועידת הצה"ר מברכת – באישיותך רואה סמל נשגב למורשת עמנו." מברק זה, בחתימת זאב ז'בוטינסקי, נשלח מקראקוב שבפולין ב-11 בינואר 1935, שם נתכנסה ועידת הצה"ר. הנמען הוא הרב הראשי לארץ-ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, בירושלים.
נוסח המברק מתפרסם לראשונה בכרך העשירי של איגרות ז'בוטינסקי, שראה אור בימים אלה, כרך שמכיל 348 מאיגרותיו של המנהיג הציוני לאישים ולמוסדות שונים. את המברק שלח יו"ר הצה"ר בשם נשיאות הוועידה, כאות הוקרה לרב הראשי על התפקיד החשוב שמילא בסיכול העלילה נגד שלושת חברי התנועה הרביזיוניסטית, שהואשמו על לא עוול בכפם ברצח חיים ארלוזורוב, ועל הצלתם מחבל התלייה.
במאמר שפירסם בעיתון התנועה "הירדן", באוגוסט 1934, עם זיכויו של אברהם סטאבסקי, והנושא את הכותרת "אלה שהצילו", מונה ז'בוטינסקי את הרב קוק יחד עם עו"ד הוראס סמואל והנדבן היהודי מיכאל השכל (הגם שאינו נוקב בשמו), כ"שלושה בני אדם שהיתה להם השפעה מכרעת בזיכוי הנאשמים," קורבנות העלילה של מחנה השמאל.
במאמר זה מספר הכותב על ראשית היכרותו (העקיפה אמנם) עם הרב קוק, בימי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. רב הגדוד, פאלק, הרשים את החיילים כששהה עימם לילה שלם תחת אש התורכים. "למחרת החליטו כולם: לאחר שראינו מאיזה חומר קורץ הרב שלנו, החלטנו פה אחד, שבפלוגה שלנו לא יעשנו בשבת." הרב פאלק היה תלמידו של הרוא"ה והוא שסיפר ללוייטנאנט ז'בוטינסקי על רבו, שהתגורר אותו זמן בלונדון.
"הוא נהג לדבר על הרב קוק לא רק כעל מורה, אלא כעל מורה-דרך קודש," – כתב ז'בוטינסקי ומעיד על עצמו כי למשמע סיפורי רב הגדוד, "אף אתה, שמעולם לא ראית את הרב קוק בעיני הבשר שלך, לא יכולת שלא לחוש כי מאחורי כל אלה ניצבת דמות אנושית נדירה ויקרת ערך, נשמה המרחפת בעולם מיוחד במינו של רעיונות נשגבים ואצילים, בונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, רואה בכל תופעה זערורית השתקפות של מיסתורין רב-פלאים, צל צילה של השכינה: נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע קבוע כלשהו עם כוח על-ארצי, מגע ויחס כשל בן אל אביו – כולו הדרת-קודש, ועם זה יחס של קירבה יתרה."
משה בלע, מחבר הספר האנתולוגי "עולמו של ז'בוטינסקי", מציין בפרק על דת ומסורת, כי ז'בוטינסקי לא היה אדם דתי, לא שמר מצוות, אבל לא נהג זלזול ופגיעה באותן מצוות. בכתביו רבים הם הקטעים המביעים יחס אוהד לדת וכמיהה לטשטוש הגבול בין האפיקורסות לבין קדושת הדת ולהעמקת ההרגשה והידע של המסורת. "יש הגיון בחיים, הגיון המצרף את המסורת של ימי קדם לעובדות של היום ולתכניות שהמחר" – כתב ז'בוטינסקי ב-1929. אין ספק שיחסו האוהד לדת ולמסורת היהודיות של מנהיג ציוני לא דתי זה – מקורו בעיקר באישיותו הקורנת והמשפיעה כל-כך של הרב קוק.
בשני צמתים מרכזיים בתולדות היישוב הם נפגשו – לפחות בהתכתבות: האחת כאשר ישב ז'בוטינסקי בכלא עכו, לאחר שהעז להנהיג את הגנת ירושלים באפריל 1920, ונדון ל-15 שנות מאסר. בעקבות פניית הרב הראשי הפסיקו הוא וחבריו למאסר את שביתת הרעב המחאתית שלהם. "קיבלנו את מכתב מעלת-כבודו אלינו." כותב ז'בוטינסקי, "וקראנו בתשומת לב את דבריו היקרים. אמנם, כמעט כשל כוח הסבל, אך בהגיע אלינו בקשת הקהל ובקשת מעלת כבודו – הסכמנו להיענות לבקשה זו. יקבל נא כבוד הרב את תודתנו הרבה על רגשותיו העדינים. מי יתן ותצמח ישועה לעם כולו ולנו בתוכו בעגלא ובזמן קריב."
הביוגרף הראשון של ז'בוטינסקי, יוסף שכטמן, מביא את איגרתו של הרב קוק ל"אסירי התקווה" בעכו, שבה כתב בין השאר: "המאורעות האחרונים שנתהוו לטובה במעמדנו המדיני, לא היו יכולים לשמחנו שמחה שלמה, כל זמן שאתם, יקירי גיבורינו, הינכם נתונים במצב של לחץ ועגמת נפש... הידיעה הנוראה שכשל כוח הסבל שלכם, עד שגזרתם עליכם רעבון, דיכא את רוח כולנו. הננו נדכאים, אחינו הקדושים היקרים, מפני הצער והמכאוב שלכם, ובשם כל אחינו בית ישראל, המתפארים בתהילתכם, הנני מבקשכם, אחינו היקרים, שתתמלאו באותה רוח הסבלנות והקדושה של גיבורינו, אדירי האמונה והביטחון אשר מעולם. אל תדכאו את רוחכם הטובה, אשר נתן ד' יוצר רוח האדם בקרבו לכם, ואל תשלחו יד בבריאות גופכם, שנשמה כל כך בריאה ועדינה שוכנת בו. אל תעציבו ותתמוגגו את לב כל אחיכם, כל בית ישראל, ששמכם חרות באותיות של אש-קודש על לוח לבם..."
המכתב עשה את שלו – ומיד לאחר השיחרור מהכלא, מביע ז'בוטינסקי תודה לרב קוק "על מכתב הברכה אשר בו כיבדנו בשובנו מעכו. באיחוד ובאחווה עבדנו עם הבחורים החרדים בימי ההגנה, יחד איתם שמחנו לשחר התקופה החדשה, וכעת אני בטוח יחד איתם ואת כל הקהל המסורתי נבנה את הארץ."
מן המפורסמות היא עמדת הרב האמיצה בפרשת רצח ארלוזורוב והמשפט, עד כי כאמור ז'בוטינסקי ציין אותו, ולא בכדי, בין השלושה שהצילו. רק את עצמו ז'בוטינסקי לא הזכיר – והן הוא היה ראש וראשון למצילים. שניהם, ז'בוטינסקי והרב קוק, הגיעו למסקנה הנחרצת בדבר חפות הנאשמים היהודיים מתוך חקר העובדות ולאו דווקא מתוך אמונה תמימה, בלתי מבוססת. אייזיק רמבה, שכתב מאמר רב חשיבות על "דת ומסורת בחייו ובשנתו של ז'בוטינסקי" ("האומה", 9), מציין במאמרו, כי "עמידת הגבורה (בפרשת משפט רצח ארלוזורוב) של הרב קוק, של כהן הדת, חוללה מהפכה בנפשו של ז'בוטינסקי. אם המסורת יכולה להוציא לוחם כזה – הרהר – ודאי יש בה עושר של ערכי מוסר שכדאי להגיע אל מעיינותיהם הטהורים. 'העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת העברית' – הוא מטלגרף אל הרב, לאחר זיכויו של סטאבסקי."
לרב נתן מיליקובסקי, שהיה יד ימינו של הרב הראשי במאבק למען הצדק במשפט, אביו של פרופ' בנציון נתניהו וסבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתב ז'בוטינסקי כי "שם הרב קוק נהייה בן-לילה לסמל נשגב בלב המונים לא ייספרו... מסור נא את רחשי כבודי לנשיא הרבנים של ארצנו הקדושה – בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'."
כרכי איגרות ז'בוטינסקי שיוצאים לאור בזה אחר זה מביאים כמה וכמה מכתבים ששיגר המנהיג הציוני אל הרב הראשי, מכתבים שמשקפים את ההערצה והכבוד שרחש ראש בית"ר לראש הרבנים. לדאבון הלב, הרב הראשי לארץ-ישראל חלה ולא האריך ימים לאחר תום פרשת ארלוזורוב, ובכרך החדש, העשירי, מובאת איגרת 222 (2 בספטמבר 1935), הממוענת אל משפחת הרב קוק, ירושלים: "יחד עם כל בית ישראל מבכים פטירת צדיק הדור, לוחם האמת, הרב הגאון קוק. בבניין המדינה ברוח אמונתו הטהורה ינוחם העם". על החתום – ז. ז'בוטינסקי.
(פורסם לראשונה ב"מגד ירחים", גיליון תמוז תשס"ט, מס' 117, בהוצאת "בית הרב" ירושלים)
* * *
הרמן רוזנבלט
תפוח מעל הגדר
כפי שסופר לשרגא סימונס
נולדתי ב-1930 בכפר קטן בפולין, הצעיר מבין ארבעה אחים. בגיל תשע החל עולמי להיחרב. הנאצים פלשו לפולין ב-1939, ומשפחתי הובלה אל גטו קטן. משם נשלחנו לפיוטרקוב, גטו גדול שהיה נתון בהשגחה קפדנית יותר. שם מת אבי מטיפוס.
זמן קצר לאחר מכן שמענו שהגטו עומד להתפנות. חולקנו לשתי קבוצות. הבריאים והחזקים יועדו למשלוח למחנות עבודה. האחרים הועמסו על קרונות בקר ונשלחו להשמדה בטרבלינקה.
אימי נשלחה לשורה ה"גרועה". הלכתי אחריה כי רציתי להישאר איתה.
אימי הסתובבה אליי ואמרה: "הרמן, אני לא אוהבת אותך. עזוב אותי!"
אחי הבכור, שנטל על עצמו לדאוג לכל המשפחה, משך אותי אליו ואמר: "תישאר איתי ותעשה כל מה שאני אומר לך. נקודה."
אחר כך הבנתי שרק משום שאימי אהבה אותי כל כך, היא רצתה לוודא שאצטרף לאחיי, שכן איתם היה לי סיכוי לשרוד.
הגרמנים שאלו בן כמה אני. "שש עשרה," עניתי, בדיוק כפי שאחי אמר לי להגיד. הייתי נער גבוה בן 12, והצלחתי להעמיד פנים שאני מבוגר יותר.
אימי נשלחה לטרבלינקה ואילו אחיי ואני נשלחנו למחנה עבודה. הוצבתי בנגרייה ועבדתי כצַבָּע. זו היתה עבודה מפרכת, במשך שעות רבות, ובתנאים בלתי-אנושיים שקשה לתאר.
"אל תקראו לי הרמן יותר," אמרתי לאחיי. "תקראו לי 94983 כמיספר שעל זרועי."
לאחר מכן נשלחנו לגרמניה, לבוכנוואלד, לעוד שלושה חודשים של עבודה מפרכת ביותר. עבדתי יום ולילה, חוצב סלעים במחצבה, ומעביר גופות אל הקרמטוריום. זה היה סיוט.
במשך כל המלחמה נשארנו כולנו, ארבעת האחים, ביחד. עבדנו יחד, ישנו יחד ואכלנו יחד. בכל פעם שהיתה סלקציה, הם העמידו אותי ראשון בתור. בכל דרך שהלכתי, הלכו גם הם בעקבותיי. הייתי הצעיר ביותר, ותפקידם היה לשמור עליי.
תפוחים בשליבן
ב-1943 נשלחנו למחנה אחר בגרמניה, במקום בשם שליבֶּן. שם נשלחתי לעבודה בייצור פצצות נגד טנקים. עבדתי בלילות, וישנתי במהלך היום. תמיד היה לי קר, ותמיד הייתי רעב.
יום אחד הופיעה אימי בחלומי. היא אמרה מעט מאוד: "אני שולחת לך מלאך." ואז התעוררתי.
כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, קרוב לגדר. מובן שאי אפשר היה לגעת בגדר, כי היא היתה מחושמלת. אם רק התקרבת לגדר, הנאצים היו יורים בך. אבל קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחורי עץ.
אז לא ידעתי זאת, אבל היא היתה בת למשפחה יהודית שהתחזתה כלא-יהודית. אביה הכיר כומר, שסידר מסמכים מזויפים עבור המשפחה כולה. הם לא רצו שיזהו אותם בפולין, ולכן עברו לגרמניה ועבדו בחווה.
הסתכלתי סביב ובדקתי שהשומרים אינם משגיחים בנו. ואז שאלתי אותה, בגרמנית: "יש לך משהו לאכול?"
ראיתי שלא הבינה אותי, וחזרתי על הבקשה בפולנית.
היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי.
התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהן. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח!
תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר!"
למחרת באתי אל אותו מקום באותה שעה. היא היתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם.
אימי צדקה. היא שלחה לי מלאך.
לא סיפרתי לאדם על כך. אפילו לא לאחיי. הם היו אוסרים עליי, בלי ספק, להתקרב לגדר. אבל סכנת המוות לא הרתיעה אותי. רק רציתי לאכול משהו!
פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. במשך כל אותו זמן, לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי.
ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר. אמרתי לילדה שלא תבוא עוד. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. האמת היא, שעם כל מה שהתרחש מסביבי, ובמאמציי לשרוד, שכחתי אותה לזמן מה.
נדחסתי עם אחיי אל תוך קרון פחם, שלקח אותנו לטרזינשטאט, עיירה צ'כית שהפכה כולה למחנה ריכוז. שוב עבודת פרך, ושוב רעב.
ואז, יום אחד במאי 1945, הודיעו לנו הגרמנים שעלינו להתייצב בעשר בבוקר למחרת, בחלק מסוים של המחנה. ידענו את משמעות הדבר: אנו עומדים להישלח לתאי הגזים.
אבל אז התרחש נס, ששינה את אותן התוכניות כליל. המפקד הנאצי של המחנה, קארל ראהם, ידע שהמלחמה עומדת להסתיים, ובניסיון להציל את עורו, הלך לצלב האדום והודיע להם על הרצח העתידי בטרזינשטאט.
באותה עת עשו אלפי חיילים רוסיים את דרכם לפראג, אך עם קבלת מידע זה הם ביצעו מעקף ועברו דרך טרזינשטאט.
בשמונה בבוקר, שעתיים בלבד לפני מועד ההוצאה להורג, נשמע קול צעקות והמולה גדולה. שערי המחנה נפתחו לרווחה. אחיי ואני שוחררנו! (הצלב האדום אכן נתן לראהם לצאת לחופשי, אך הוא נתפס ונשפט בבית משפט צ'כי, שדן אותו למוות, וסופו שנתלה).
פגישה עיוורת
אחרי המלחמה ניסיתי לשקם את חיי. נסעתי קודם לאנגליה ואז לארה"ב. למדתי אלקטרוניקה ושירַתִּי בצבא ארה"ב. התארסתי ועמדתי להינשא שלוש פעמים, אך ביטלתי את האירוסים בכל פעם... כנראה שלא מצאתי את בחירת ליבי. בסופו של דבר פתחתי בניו-יורק עסק להנדסת חשמל.
יום אחד, ב-1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד. הוא היה הונגרי ויצא באותה עת עם צעירה יהודיה מניו-יורק, שהיתה אף היא הונגריה. לאישה זו היתה חברה פולנייה, וסיד חשב שמכיוון שאני פולני, אולי הוא ישדך בינינו. בתחילה התנגדתי, ידיי היו מלאות עבודה בעסק שלי, ולא היה לי כל עניין בפגישות עיוורות, אבל סיד עמד על כך שאנסה לפחות.
נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא היתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא היתה יפה, עדינה וחכמה.
בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז.
"ואיפה היית את?" שאלתי.
"התחבאתי עם הוריי בגרמניה," היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד."
"באמת? איך הוא נראה?"
"הוא היה גבוה ורזה."
טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל?"
"סמרטוטים."
אני נעלתי סמרטוטים.
הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך?"
"בערך שבעה חודשים."
"ויום אחד, הוא אמר לך לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר."
"כן."
"טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה."
"ואני הייתי הילדה."
הצעתי לה נישואין באותו הרגע.
"אתה מטורף," היא אמרה.
"עכשיו, אחרי שמצאתי אותך," אמרתי, "אני לא מתכוון לאבד אותך שוב."
כמה ימים לאחר מכן, היא הזמינה אותי לביתה, לסעודת שבת. כעבור מיספר חודשים נישאנו.
ברור לי שהגורל האלוקי הפגיש בינינו. בעצם, היתה לנו איזושהי הזדמנות לפחות פעם אחת בעבר. ב-1950 רומה למדה סיעוד בישראל, ואני נסעתי לישראל לביקור. הייתי בקבוצה שנפגשה עם קבוצת אחיות, ורומה ואני דיברנו מעט. אך לא נכנסנו לפרטים בעניין המלחמה, ומכיוון שעברו עשר שנים, לא זיהינו זה את זו.
הפעם, לא החמצנו את ההזדמנות.
שלושה גורמים
כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום, אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים:
ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים. היא הזינה לא רק את קיבתי, כי אם גם את נשמתי. היא נתנה לי תקווה.
שנית, אחיי טיפלו בי במסירות יוצאת דופן. כולנו רעבנו ללחם, אך בכל יום הם בצעו חתיכה מקצבת הלחם שלהם ונתנו לי, מכיוון שהייתי נער מתבגר. הם טיפלו בי באהבה אמיתית. פעמים רבות הם הצילו אותי ממוות. ביום חורף קר אחד בנינו מדורה קטנה כדי להתחמם. שומר נאצי ראה אותי זורק פיסת עץ אל האש, והיכה אותי בראשי, במקל. הוא היכה אותי בעוצמה כזו שאיבדתי, זמנית, את מאור עיניי. אילו היה מישהו יודע על כך, הייתי נחשב ל"בלתי כשיר לעבודה", ומיועד להשמדה. מדי יום הובילו אותי אחיי לעבודה, וביצעו את עבודתי, כדי להסתיר את עיוורוני. בסופו של דבר, ראייתי שבה אליי.
ושלישית, אני מאמין ששרדתי משום שאימי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא איתי, מגינה עליי.
ב-1992 כשעבדתי בחנות שלי, אירע שוד בחנות. נוריתי בבטן. הרופאים החישו אותי לשולחן הניתוחים והוציאו את הכדור. בעודי נתון להשפעת סם ההרדמה, נגלתה אליי אימי ואמרה: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." הרופאים לא הבינו אל מי אני מדבר.
הייתי במצב מצוין אחרי הניתוח. סגרתי את העסק ועברתי לפלורידה.
אימי השפיעה מאוד על חיי שוב, ב-1999. בכל אותן שנים שעברו מאז המלחמה, לא דיברתי על מה שעברתי במהלכה. רציתי לשכוח הכול.
אבל אז עברתי ניתוח מעקפים, ואימי הופיעה לפניי בחלום. היא אמרה: "יש לך סיפור לספר, נכדיך צריכים לדעת מי היה סבא שלהם."
בעקבות זאת, כתבתי ספר בשם "הגדר", שעומד להפוך לסרט בקרוב. הצילומים ייערכו במקום ההתרחשות, בהונגריה.
בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, חמישים שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלאך האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה.
* * *
ד"ר אברהם וולפנזון
הון, שלטון, עיתון ו.... שופט עליון [2]
סמאנטיקה המיועדת להסתיר אנטי-ציונות
אהרן ברק ועמוס שוקן לא הצליחו לשכנע את קהל-הקוראים הנאור בישראל בצדקת ה"אג'נדה" האנטי-ציונית המשותפת להם. דבריו של ברק ביום חמישי, 25.6.2009, בתל-אביב, ולפי דיווחה של מיכל גולדברג ב"ידיעות אחרונות" למחרת, הדברים "עוררו תגובות רבות במיוחד בשל תמיכתו בתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הדברים נאמרו ביום חמישי 25.6.2009. בכירים במערכת המשפט אמרו כי 'ברק השתגע. הוא נוהג בצורה חסרת אחריות ולא מבין את מעמדו. הוא גורם נזק ברמה הבינלאומית. ברק הוא משפטן מבריק, אבל הוא צריך לזכור שהוא היה נשיא של בית המשפט העליון. הוא יורק לבאר שממנה הוא שתה.' ... אותם אנשים שהאשימו [בעבר] באנטי ציוניות רואים בדבריו אתמול את ההוכחה לכך." – כותבת מיכל גולדברג.
עמוס שוקן ניסה לחלץ את שותפו ל"אג'נדה" האנטי-ציונית מן המיצר. מאמר המערכת של "הארץ" מיום 28.6.09 מהלל ומשבח את אומץ-לבו של השופט-לשעבר. ברם, הקוראים לא שוכנעו, והסערה לא שככה. "הארץ" נאלץ להודות ביום שלישי 30.6.09 כי היה זה "נאום המחלוקת של פרופ' אהרן ברק,שעורר דיון ציבורי סוער." אשר על כן החליט "הארץ" לעשות שירות עיתונאי מיוחד לקוראיו: "...'הארץ' מביא את דברי ברק בתרגום לעברית" – מכריזה כותרת-המישנה של הכתבה הראשית בעמוד 2 של מדור המאמרים. "תרגום לעברית?" יתמה "הקורא החושב" והרי הדברים נאמרו בתל-אביב, בעברית, בפני קהל משפטנים ישראלי. לשם מה יש צורך לתרגם?
ובכן, כל תרגום הוא גם פירוש. תרגום לא-הוגן הוא גם סילוף. בכדי שיוכל "הארץ" להטעות את קוראיו "החושבים" ולהטותם מן הזעם הפטריוטי המוצדק על דברי-הבלע האנטי-ציוניים והאנטי-ישראליים – הוא חייב למצוא נוסח אנגלי של הדברים, ולתרגמם בהטעייה אלגנטית לעברית "דיפלומאטית" יותר [כמאמרו של שר-החוץ הצרפתי ההיסטורי טלייראן: "הלשון ניתנה לדיפלומאט לא כדי לגלות דברים, אלא כדי... להסתיר דברים."]
ואמנם נמצא ל"הארץ" 'הַשֶּׂה לְעוֹלָה": באותיות פטיט קטנטנות מובא תרגום מן הנאום שנשא ברק בארה"ב, במכללת וושינגטון, וכשירות נוסף לקוראיו מגלה "הארץ" לקוראיו הנאורים וה"חושבים" שזוהי "אוניברסיטה אמריקנית", כלומר: יש הצדקה לתרגם.
ובכן, מה ההבדל בין התרגום לאנגלית לבין הדברים שנאמרו בתל-אביב בעברית? במקרה זה, באה הסמנטיקה לטשטש את פגיעותיו של כבוד השופט-לשעבר במדינתו ובציונות המתגשמת. "ידיעות אחרונות" ציטט מדבריו של ברק: "אהרן ברק: יהודים רוצים לזרוק את הערבים לים."
ב"הארץ" תירגמו: "אם תשאלו ישראלי... האם אתה בעד גירוש הערבים, הוא יגיד שכן, כמובן," – לכאורה מילים "נקיות" יותר – ולמעשה, טשטוש הדברים החמורים שנאמרו בתל-אביב. והרי "זה הטון שעושה את המוזיקה..."
כך גם בשאלת השטחים הכבושים. בנוסח של דבריו שנאמרו בתל-אביב מדובר על "מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים" – אבל בתרגום של "הארץ" ננקט נוסח מעודן יותר, "פוליטיקאלי קורקט" – "מצב זכויות האדם בשטחים התפוסים [OCCUPIED TERRITORIES]" – כאילו רק לזמן קצר נתפסו כמה שטחים [כפי שמציינים בתא-השירותים של המטוס מארה"ב לישראל "תפוס" – OCCUPIED]. מאחר שהתרגום ל"הארץ" לא נעשה במטוס – אין מנוס מהמסקנה, שיש כאן ניסיון-הטעייה. הגילוי של הקשר בין ה"אג'נדה" של ברק לזו של שוקן עוד יסעיר לא מעט את "האנשים החושבים" שאליהם מופנים דברי ברק ושוקן כאחד.
* * *
מדוע הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ציוני?
סופר נידח שלום,
ד"ר אברהם וולפנזון מייחס לשופט העליון בדימוס-אהרון ברק עמדות אנטי ציוניות (גיליון 457).ד"ר וולפנזון אינו מסביר מדוע הביטוי "מדינת כל אזרחיה" הוא אנטי ציוני.
כל מדינה דמוקרטית מעניקה זכויות שוות לכל אזרחיה ולכן היא מדינת כל אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת רוב יהודי, הנותנת זכות עדיפות לעליית יהודים (חוק השבות). בה בעת היא מדינה דמוקרטית ולכן היא מדינת כל אזרחיה.
אם ד"ר וולפנזון מתנגד למתן זכויות שוות לכל אזרחי המדינה, עליו לומר זאת בגלוי.
רון וייס
רמת-גן
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
"סופר המלך" ליוסף אריכא
יוסף אריכא נתן לנו ספר שלא בכל יום אנו זוכים לשכמותו –
הספר בנוי רבדים-רבדים, מחולק לפרקים, וכל פרק נדבק כשלם ליצירה רבת-תנופה ועניין – ובארכאיות וביריעה הרחבה מזכירה היצירה הרבה פעמים את "סלמבו" של פלובר.
צירו של הספר – אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, וסביבו פרסקות גדולות – תפאורות אדירות, וטיפוסי-אנוש על הרקע, טיפוסים רבים, מהם מצויירים לכל פרטיהם ומהם רק רישום מרומז – אבל בראש וראשונה סופר המלך, קלייסטנס.
הספר נקרא בתחילתו באיטיות, ואולם לאחר פרקים אחדים – מתחיל הקילוח הולך ומתגבר, מרתק, וכך בקרשצ'נדו, עד לפרקים האחרונים של הספר שהם הטובים ביותר.
טוב היה לרכז יותר את התחלת הספר על ידי זה היתה היצירה מתעלה.
הצדק והאמת, שהם נושא יסוד ליצירה זו, ושקלייסטנס מזכיר המלך וכותב ההיסטוריה הוא נושא דגלם – הם רק אמצעי בכדי לצייר אישיות נעלה, שלימה ואפית, במתכונת חכמי-יוון, אך אנושי, נושם וחי.
יציר כפיו של אריכא – שיודע במשיכת-קולמוס אחת – לצייר קווי-אופי עיקריים – שמעמידים אנשים חיים לפניך, שכן צייר גלריה שלימה של טיפוסי-מישנה מסביב למלך וסופרו. דווקא הציר של הספר, אלכסנדר, הפורטרט שלו לא עלה יפה, אינו שלם עד כדי תפיסה במבט אחד, גיבוב יתר של פרטים מקלקלים, תכונות וקווים; ואמנם קשה לצייר ענק כזה, ואילו אריכא הצליח לצייר את ההשלכה (הרפלקס) של ענק זה על סביבתו, את האור המסנוור שהוא משליך סביבו, כמו "אבק" מטריד, מתקתק, עד לשיעמום ומורת-רוח לכל הסובב אותו; ואילו טיפוסי-המישנה – גווני-לאומים, המשתקפים בטיפוסים, שרי-הצבא השונים, כל אלה עשה אריכא בדקות ובאינטואיציה עשירה ונדירה.
הרקע ההיסטורי קצת מטושטש, וגם הסצינות של המערכות הגדולות אינן נתפשות בנקל, ואילו הדרמות הקטנות שבספר הן אבני-חן הפזורות לכל אורכו, בעלות רמה ומתח רב, ראויות להיות מומחזות או מועלות על הבד; בניין הסוללה של צור, החיילים בשריונות, הצירים של אלכסנדר, זקני צור – סצינות הציד של אלכסנדר והרמיליאוס, הצעת-הנישואין של אלכסנדר לתאיס, פגישת אלכסנדר עם איכרי-יהודה (לא במקדש), סצינה אחרונה זו יכולה להיות נובלה בפני-עצמה.
חטיבה אחרת בפני עצמה – תיאור החבורה האינטלקטואלית שבמחנה. כל אחד מהם טיפוס מיוחד – אך אדם חי, נושם, יצורי-אנוש מתנועעים, וקשה לשכוח אותם לאחר קריאה כי ההרגשה היא שהיכרת אנשים חיים ממש.
רק בתיאורי הנשים, גם "הטובות" וגם "הרעות" – חל משהו מפתיע ביכולתו של אריכא – חוסר צימצום, גם אשה אפשר לצייר בקווים מיספר כמו שמציירים גברים.
תיאורי המחנה חוזרים לפעמים על עצמם ממש באותן המילים – עד שיש חשק לדלוג עליהם וזה טעון ריכוז.
יפים ביותר תיאורי המחנה בלילות – האוהלים, פנים-האוהלים עם כליהם ואווירתם מזכירים את ציוריו של רמברנדט, תמונות-לוואי כמו הרוכל העברי, שהוא פרט קטן, והוא ציור מושלם מכל וכל.
היוונות בתור רקע מרוחקת קצת, ונתונה בכעין ערפל, והדבר מוסיף לעומק התמונה – מציאותה של היוונות בספר מתנהלת לאיטה אך מתקבלת על הדעת על-ידי הלשון שהיא ארכאית בהתאם לקצב העניינים – ונעה בין לשון חכמי-יוון ולשון חכמי-התלמוד.
ספר רב-עניין, מרתק, מהנה, עשיר במראות ובמאורעות, דראמאטי מאוד, וודאי שאפשר להפיק ממנו סרט רב-רושם.
*
נכתב: 1996 לערך.
רשימתה של אסתר ראב על ספרו של יוסף אריכא "סופר המלך", נמצאת בכתב-יד וכן בהעתקה במכונת-כתיבה. ניראה שהתכוונה לפרסם אותה בבמה כלשהי והדבר לא עלה בידה או שלא איתרתי את מקום הדפסת הרשימה. במכתבה ליוסף אריכא (גנזים א-54755) מיום 22.8.1966, מכפר-יחזקאל, היא כותבת לו, בין השאר: "שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ'סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת."
[באותה תקופה קראתי גם אני את "סופר המלך" והייתי מלא התלהבות מקריאתו וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת אוהדת ביותר].
מות הזקנה
מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.
הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –
לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –
הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –
מן המעודד – לא היה בדבר –
ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאשה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –
איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –
ראתה הזקנה את עיניי המשוטטות על פני החדר ומיד הבינה – ובגאווה שקטה החלה מגוללת לפני פרשות פרשות מחייה. דיברה עברית ליטאית רהוטה בלתי נמלצת – להיפך היה בה יובש מסחרי במקצת, ואובייקטיביות בלתי רגשית – שעשו את הדברים למעניינים כפליים –
כיצד עבדה בהצלת יהודים במלחמת העולם הראשונה – טיפוס – ורעב ונדודים ורדיפות – ולפתע נזכרה וזכרה משהו פרטי מאוד, שהגישה לי בחיוך ככיבוד ל"סופרת", ופניה התיישרו מקמטיהם והעיניים האירו נעשו צעירות –
"הייתי מאורשת וארושי היה בחזית באביב שנה זו וזו, ולילה אחד נקראתי לחולה גוסס – ישבתי לידו עד שנסגרו עיניו – וכשיצאתי לקרוא לחברא-קדישא – הלילה היה חמים וריח לילך באוויר – יודעת את ריח לילך מהו? ופתע תקפו עלי, בכל המוות, געגועים עזים לחתני – הייתי בת שבע עשרה – התחלתי לרוץ בכיוון לבית הוריי, ונפתעתי לראות אור בחלונותיו בשעה מאוחרת זו, וכשנכנסתי נפלתי לזרועות ארושי – – – עליו."
מתחת לשכבת-אפר עבה עלתה נערה רזה, בעלת העיניים הפקחות, זהובות –
וכך נמשכה ידידותנו. האשה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית – היה בין הכתלים האלה עבר מלא עניין ומסורת של עונג וחיבה לזולת – כתלי הבית הזה ידעו ידידות מהי, וכל הערכים האחרים אשר גדלנו עליהם, נתרכזו ונשתמרו בזקנה נכה זו, ערבי השבת היו היפים ביותר בביתה –
*
נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60, אולי 1968, השנה שבה שבה אסתר להתגורר תקופת-זמן בקומה השנייה בבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקוה. ניראה שלא המשיכה בסיפור, או שסופו אבד.
פגישות (על יהודה בורלא)
מדי שנה בשנתה, לבציר הענבים ואחר-כך לקטיף התפוזים, נידמה לי – היה אפריים כהן, מנהל הסמינר למורים, שולח חבורה של "סמינריסטים" לפתח-תקוה, אל אחיו חיים כהן, שהיה אגרונום – "ללמוד חקלאות".
איני יודעת מה היתה מידת "החקלאות" שהיו לומדים, ואולם המושבה הקטנה והרדומה היתה מתמלאת חיים עם בואם. היו אלה "בני-טובים" של ירושלים דאז: ילין, נידמה לי, גם ריבלין, פולני, בן-נתן, ה"כלכלן" לעתיד, ונפהא ובורלא, הספרדים. יהודה בורלא היה צעיר שחרחר, אציל-נפש ושתקן.
לאחר שנים, ערב אחד, נכנס אליי הסופר יעקב רבינוביץ ובידו ספר, "אשתו השנואה". "הנה," אמר, "היהדות הספרדית קמה לתחייה. עוד יהיו לנו סופרים ומשוררים, כאשר היו לנו בספרד."
נפגשתי איתו לפעמים בבית ידידנו המשותף – הצייר עובדיהו. כל פגישה היתה מעין הפגנה קטנה, מעין טכס של הבעת הערכה, בין אדם לרעהו: אצילות, איזון, ושקט – שמאחוריהם ערכין גדולים של חינוך ומנהגי תרבות מיוחדת של בן-המזרח.
כאשר היה בספרות, היה בחיים – יהא זכרו ברוך.
*
נכתב: 1969. הרשימה נדפסה לראשונה: "דבר", 14.11.1969.
טבעון
אלונים בני מאות שנה, נטעו, נוסעי-הצלב: מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.
ואורנים "צעירים", בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.
גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקסטנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.
טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –
וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.
אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –
טבעון היפה, שאי ברכה ממני.
*
נכתב: 1975 לערך. נדפס לראשונה בביטאון המועצה המקומית קרית טבעון, אולי ב-1975 במלאת 40 שנה לטבעון.
על גזיר העיתון שנמצא בעזבון אין תאריך, הנוסח כאן עובד גם לפי המקור, שנמצא בעיזבון.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.
המשך יבוא
* * *
עוד יצירת מופת לצלם יאן ארתוס-ברטראן
1. אהוד בן עזר: פרק מהיומן
[בשנת 2000 ביקרנו במוזיאון לוכסמבורג בפריס בתערוכתו של הצלם יאן ארתוס-ברטראן: "הארץ מבעד לשמיים" שאת רובה צילם מתוך כדור-פורח מעל לנופים עוצרי נשימה ובעלי תצורות מדהימות. אם איננו טועים כל זה התרחש עוד לפני עידן הצילום הדיגיטאלי. זכינו להכיר בתערוכה גם את הצלם עצמו, ואפילו הזמנו אותו לבוא ארצה ולצלם את נופי הנגב וסביבות אילת, שאת תצורותיהן הבלתי-רגילות היכרנו מטיסות אזרחיות וגם צבאיות, נמוכות יותר, במסגרת שירותנו במילואים כמרצים מטעם מפקדת קצין חינוך. ארתוס-ברטראן אמר שיעשה זאת ברצון אם יועמד לרשותו הליקופטר. ובכך הסתיימה השיחה. וכך רשמנו אז ביומננו מיום 19.5.00].
אנחנו מגיעים לתערוכת הצילומים של יאן ארטוס-ברטראן – La Terre vue du Ciel – שפירושה "מראה הארץ מהשמיים", או מלמעלה. תערוכת הצילומים מתחילה בחוץ, ברחוב כאשר הם תלויים על הקיר החיצוני של הגן הלוכסמבורגי ומוליכים אל הכניסה של אולם התערוכות, שנמצא בארמון הסנאט שבתוך הגן. הכניסה היא חינם. התערוכה נערכת תחת חסויות רבות, גם של אונסק"ו, והצלם עצמו נמצא במקום, גבר צנום ומשופם, לבוש ספורטיבי, מתראיין לרדיו ולטלוויזיה ואחר כך חותם על ספר התערוכה, ספר תמונות ששוקל כמה קילו, אלבום כבד וענק, אך הוא חותם גם על גלויות בודדות ויהודית קונה אחדות והוא חותם לה על זו של פטרה.
עכשיו לצילומים עצמם – הם באמת מהממים וחד-פעמיים, טרם ראיתי כמותם, והם לא דומים לשום צילום אחר שפגשתי עד כה. הם נעשו כולם במבט מלמעלה, מכדור-פורח או ממסוק. הנופים פראיים ומוזרים, ולעיתים רבות חוזר בהם משהו קבוע עד שהם ניראים כמירקם מוזמן-מראש – אדם שחור יושב על גדיש של כותנה בלב מצבור גדישים לבנים כאלה, בחוף השנהב. שדה של מטוסי בי-52 נטושים בארה"ב, חולות במידבר במאוריטניה, בקר בצבע בריק-לבן חוצה נהר בארגנטינה, שווקים של מרבדים, כפר עשוי בנייני חימר בניגריה, נופים של ים, של שדות, פטרה במבט מלמעלה, עיר בטורקיה אחרי רעידת-האדמה, הרבה מחיי יום-יום של חברות עניות באפריקה ובמזרח-הרחוק, הרבה קרחונים בצבעים ובצירופים מדהימים. ניראה שהוא אוהב מאוד לצלם בשעות הזריחה או השקיעה, כאשר הנופים מקבלים גוון מיוחד מאוד, אדום-זהוב, גם אם מדובר בהר של קרח.
התמונות באולם עצמו ענקיות, בקושי אפשר להקיף במבט את כולן כי צריך כל הזמן להתרחק ולהתקרב, להתרחק ולהתקרב, והאולם מלא אנשים וכולם סובבים בו מלאי התפעלות אמיתית כי תמונות כאלה כניראה טרם ראו מימיהם. וישנה איזו נדיבות גדולה בעצם הצורה שבה מתקיימת התערוכה, קצת בנוסח הספרון שכבש לפני עשרות שנים את העולם: "משפחת האדם" – Family of man – למרות שבגלל הקונצפיה של הצילום מלמעלה אין כלל פני אדם מקרוב בצילומים האלה. ברטראן בחר לצלם מגובה נמוך, גבוה יותר מפני האדמה, אך לא גבוה מאוד כמו ממטוסים אלא אולי רק מכמה מאות מטר, כאשר עין המצלמה תופסת מירקם של נוף לפרטיו בצורה חומרית מאוד, ממש תלת-מימדית, והגובה הנמוך מאפשר לכלול תבנית של נוף שבה יש פריטים שחוזרים על עצמם לתוך המסגרת אחת, לעיתים כמו טאפט, לעיתים התחושה היא כמו לשכב על המים והראש פנימה, כאשר אתה צופה מגובה לא רב ביותר במושבות האלמוגים. מעין ריחוף על פני מרבד צבעוני. רק שכאן, בתערוכה, משתנות הזוויות ואתה עומד למטה ומביט למעלה בצילומי ענק שהם בעצם מבט מלמעלה למטה, אל הארץ.
יש לי הרגשה מוזרה שהצילומים או התמונות האלה קרובים יותר לאמנות הציור מאשר מרבית האגף של הציור המודרני במחצית השנייה של המאה העשרים בפומפידו. המצלמה כאן היא מעין מכחול של תמונת שמן, אשר באורח פלא הצליח להגשים את התפיסה האמנותית המיוחדת של האמן. הוא עבד, זה רואים בסרט-וידאו, עם סטים רבים של מצלמות ענקיות, ודאי מן המשוכללות ביותר, קשר עצמו לפתחי מסוקים מעל קרחונים ויערות, והפליג על פני עדרי פילים באפריקה בכדור-פורח, ובכל אלה חיפש, ודאי דרך אלפי צילומים, את הצירוף המיוחד של האור ושעת היום וזווית הצילום ומסגרת הנוף כדי להגיע לתמונה האחת שדווקא היא, ולא כל האחרות, תשביע את רצונו ויהיה יכול "לחתום" עליה, כמו צייר שבוחן ובודק כל הדפס ואינו מאשר את אלה שצבעיהם לא יצאו כפי שרצה. יש משהו מאגי בדרך שבה המצלמה שלו "נגעה" בנופים שתחתיו והפכה אותם לחד-פעמיים, הנציחה את הרגע והפכה אותו ליצירת אמנות.
אני ניגש ואומר לו שאני סופר ישראלי ואם יש לו איזו חוברת אינפורמאטיבית, אשמח לכתוב עליו בישראל. הוא נותן לי כרטיס ובו האי-מייל שלו ושל חברת הצילום שלו, שם המזכירה, פראנסואז, והטלפון – 01-48420101, ואומר שהוא רוצה לבוא בשנה הבאה לישראל. אולי אני יכול לסדר לו הליקופטר. יש לו חוש הומור. אני ממליץ לו על מצדה ונופי ים המלח.
2. עוד יצירת מופת של יאן ארתוס-ברטראן
רץ באינטרנט: שלוש שנות עבודה ב-54 מדינות מסביב לעולם הניבו את אחד מסרטי הטבע המרהיבים ביותר שנוצרו – "בית" של הצלם הצרפתי יאן ארתוס-ברטראן. "חייבים להציל את כדור הארץ". מדובר באחד מסרטי הטבע המרשימים ביותר שנוצרו אי פעם, אם לא המרשים שבהם. רובו ככולו צולם מהאוויר, וכולל תמונות עוצרות נשימה.
הטרייליר:
http://fun.mivzakon.co.il/flash/video/3585/סרט%20טבע.html
הסרטון המלא באורך שעה וחצי:
http://www.youtube.com/homeproject
* * *
אוריה באר
על שלושה "חבלים..."
שלוש תופעות ראויות לציון בתום "שבוע הספר העברי". ומן הראוי לתת עליהן את הדעת על שלושתן אפשר לומר: "חבל".
חבל א. אינפלציית הכותבים
התופעה הראשונה היא אינפלציית הכותבים. דומה שאין כיום במדינה הקטנה שלנו אדם עומד על דעתו שלא כתב או שאינו מתעתד להוציא ספר. בין אם יש לו מה לומר, ובין אם מדובר בגרפומן בלבד.
כשבאו למשה והתלוננו לפניו על אלדד ומידד המתנבאים במחנה, חייך ואמר למתלוננים: "הלוואי כל ישראל מתנבאים." דהיינו, אין פסול בהתנבאות, כשם שאין פסול בכתיבה, הכול בתנאי שיש לך מה לומר. אלא שלמרבית הצער, למרבית הכותבים אין דבר של ממש לומר. וכך, מאות ספרים, שאין בהם מאומה, יוצאים כל שנה לחוצות העיר. זאת משום שהכתיבה היום קלה, המחשב מאפשר לך למרוח ללא קושי, ולכאורה כל העולם לפניך.
עולם הכתיבה בימינו הפך גן עדן לגרפומנים, לעורכים ולהוצאות ספרים שצצים כפטריות אחרי הגשם, ולכל מיני כתבנים בפרוטה; מרוב עצים לא רואים את היער. לא לחינם מתלוננים עורכי מדורי הספרים שהם כורעים מרוב ספרים הנערמים על שולחנותיהם. רובם המכריע אינו נקרא כלל, וכדי בזיון וקצף.
חבל ב. בזבוז הכישרון
תופעה שנייה שמוציאה אותי ממש מדעתי, היא בזבוז הכישרון. אביא דוגמא: פלונית, חברה של בתי, היתה והינה ברוכת כישרונות בתחום הציור. מסתבר שרב ידה אף בתחום הפיסול ונועדו לה עתידות. דא עקא, שבימים אלה חולמת הנערה על הוצאת ספר על חוויותיה בצבא. היא כבר כתבה טיוטה, בהשפעת חבריה.
פגשתי אותה לפני שבועות אחדים ברחובה של עיר. היא סיפרה לי בגאווה על חלומותיה להיות סופרת גדולה, כמו אחרות המוכרות לה...
ספקתי כפיי בצער." למה אלינור?" מחיתי. "אלוהים חנן אותך בכישרון ענק לציור, אך לא בכישרון כתיבה. מה לך ולכתיבה? הניחי זאת לאחרות שלא ניחנו בכישרונות שלך. הרי את ציירת מבטן ומלידה. הרי אם רק תלמדי, ותתמסרי לציור ולסודותיו, תהיי ציירת גדולה. אינני מגזים."
ספק אם הנערה הצעירה והחיננית תאזין לי. כיוון שכולם כותבים ומורחים, גם היא תכתוב. עולם הציור יפסיד כישרון גדול בשל חלום העוועים להיות סופרת "כמו כולם" ושוב חבל גדול.
חבל ג. החמקנים למיניהם
לא, איני יודע אם לקרוא להם חמקנים או שקרנים או ששני הביטויים יחד יאים להם. מדובר באותם עשרות, אם לא מאות, שמבטיחים לך לקרוא את סיפרך. הם שולחים גם הבטחות בכתב, וכמעט נשבעים בנקיטת חפץ שיקנו את ספרך, יקראו את הביקורות החיוביות שהתפרסמו עליו, ואם תרצה, אף יחוו דעה. לימים מתברר לך שהספר לא נקנה כלל, ומדובר בשקר גמור. אפילו לא לבן. כך קרה לי לאחרונה, לאחר צאת הרומן פרי עטי "מול ההרים הסגולים", שעלילתו מתרחשת באילת ואווירתו וגיבוריו אילתיים. בירור קטן ןעם המפיץ העלה שכמעט כל המבטיחים, משקרים. כולם: כולל חברי כנסת שנתתי בהם אמון, חברים שלמדו איתי בבית הספר, חברים לשרות בצבא ובמילואים, חברים למקצוע, וגם לקוחות שלי. כולם אמרו שקראו את הביקורות החיוביות, לחצו ידי בהתלהבות, אבל לא קנו כלל את הספר. דווקא מי שלא הבטיח, הוא שקנה. הללו, שלא הכרתי כלל, שלפו את ארנקיהם, שילמו, קראו, ואף אמרו ישר כוח. אכן, תופעה מצערת ומעליבה. היא נובעת מאינפלציית הספרים שבשוק, ומחוסר האבחנה הברור בין ספר שראוי לקנותו לבין ספר רע, ספר של מישהו ששייך ל"צמרת", ספר שכתוב במיטב המליצות והבומבסטיות, אך אין בו מאומה.
כן, כולם משקרים. בירור קטן אצל המפיץ מוכיח לך, בעולם המחשבים והגישה לכל חנות בארץ, שהם משקרים. ממש משקרים. ולכן שוב חבל, בשלישית...
* * *
תקליטור חדש לחבורת "ש.ה.מ." –
שירים היוצאים מהלב
מזה 16 שנים מתכנסים אחת לשבועיים מיספר מחבריו ומוקירי זכרו של ד"ר חיים שהם במסגרת חבורת "ש.ה.מ" ( שירים היוצאים מהלב). החבורה הוקמה בשעתו כדי לשמש כיד זיכרון לד"ר חיים שהם שהיה חבר אהוב על רבים, איש הקומנדו הימי, רופא ולוחם בשייטת, קצין רפואה ראשי של חיל הים, מפקד רפואה פיקודי בפיקוד דרום, ולאחר שיחרורו שימש כמנהל בית החולים "יוספטל" באילת ומנהל המרכז הגריאטרי בפרדס חנה – הקרוי על שמו.
אהבתו הגדולה של חיים היתה שירי ארץ ישראל, והדליק בחבריו את הערגה והאהבה דווקא לשירים ישנים, כאלה שנשתכחו ואו כאלה שרק מעטים הכירום. הוא סחף עימו כל מי שרק נזדמן למסיבות השירה הרבות בביתו – מסורת שחבורת "שהם" ממשיכה עד היום.
החבורה שמה לה למטרה, בין השאר – לפעול לחידוש, ריענון ושימור מכלול משיריה הנפלאים של ארץ ישראל וביניהם שירים רבים מתקופות שלפני הקמת המדינה, שירי חיבת ציון, שירי העליות, שירי חלוצים, שירי אדמה ועבודה, שירי המחתרות ועוד.
כל שנת פעילות כזו מסתיימת בהקלטת חומר שהוקדש לנושא, ובשנים האחרונות הקלטנו אוספים מיוחדים ובהם שירי ים, עלי להבה (שירי מהפכה ופועלים), שירי ילדים, שירי חגים, הגדודנים – משירי הבריגדה והלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה, ועוד.
השנה הוקדש התקליטור החדש לשירים מתקופת העלייה הראשונה, מעט לפניה ומעט אחריה. שם האוסף "ציון חמדתי". באוסף זה, שאין דומה לו בחומר, שחלק גדול ממנו אינו מוקלט כלל, וחלקו לא היה ידוע עד כה, כלולים 27 ממבחר שירי התקופה.
הניהול המוסיקלי, איסוף החומר, עריכתו והעיבודים – של מוטקה שָלֶף.
דודו אלהרר – שהיה חברו של חיים שהם – מנווט את הפעילות האמנותית.
יעל שהם – אלמנתו של חיים שהם – מפיקה ומרכזת את כל הפעילות הנ"ל.
המתעניינים בפרטים – יכולים להתקשר בדוא"ל : ms36@zahav.net.il או לטלפון של מוטקה שלף 052-2492994 או ליעל שהם 03-9325735.
* * *
ברכות הסופר העל-זמני אלימלך שפירא –
לאהוד בן עזר, ידידו הצעיר, על קבלת אות יקיר מוזיאון נחום גוטמן
לאהוד ידידי הצעיר,
רציתי לברך אותך לקבלת אות יקיר מוזיאון נחום גוטמן ידידי המנוח שהיה מצייר פלחיות צעירות ערומות בפרדס שלי ולומר לך שלמרות שכבר קיבלת את אות יכיר פתח-תקווה, ואות יכיר תל אביב, ואות יכיר קלמניה, ודוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי ושובבותיה, ופרס ברנר לספרות פמיניסטית, ופרס ישראל לסופרים צאצאי העלייה הראשונה, ופרס ביאליק למי שמימיהם לא נעשה ערב לכבודם בבית ביאליק, ופרס טי.טי.ג'י (טילחס טיזי געשעפטען), ופרס עכו"ם על מפעל חיים, ופרס האוניברסיטה העברית לסטודנט המזדיין לשנת 1962, ופרס אגודת "עזיזה" לגידול עיזי בית, ופרס ש.ק.ר. לגאונים מקופחים הזקוקים נואשות לכמה מאות אלפי דולרים, ופרס מפעל הפיס לשונאי ישראל – כל הפרסים הללו שגרפת בקלות במרוצת חייך הסוערים אינם שווים אפילו קצה זרתו של אות יקיר מוזיאון נחום גוטמן – שהוא הכבוד הנעלה ביותר בשדה התרבות והאמנות העברית שיכול לזכות בו אדם אם הוא במקרה גם צייר או סופר!
שלך עד רדתו בור שחת
האביר בן דמות היגון
אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון הדרומית
* * *
אתה יושב לשולחן ולפניך פלחי אבטיח, מלון, מנגו, תפוחי-עץ סטארקינג חרמון, דובדבנים אדומים מהגולן, ענבים ירוקים וסגולים ולפעמים גם ענבי מוסקט שחור שטעמם כיין, ליצ'י סמוקֵי לחי בקליפתם הירוקה, סאברס קרים טריים מקולפים, בננות, מישמשים בשלים, אגסים, נקטרינות, אפרסקים, שזיפים בשפע צבעים, תאנים בשלות מתוקות כדבש, ואם חפצה נפשך תוכל גם לפלֵחַ אננס טרי וללכת לים – ועכשיו תגידו, מה עוד בן-אדם צריך כדי להרגיש שאין מקום לחיות בו בעולם כמו בקיץ הישראלי? ובעיקר לסובלים מעצירות, שהפירות טובים לה!
* * *
יוחזר אביגדור ליברמן!
יש להחזיר למולדבה מולדתו את שר החוץ הישראלי אביגדור ליברמן ועימו את מיליון העולים לארצות בריה"מ-לשעבר, שרובם תומך בו ובדעותיו, כי אין לעולים האלה אין אשליות לגבי עתיד היחסים בין יהודים לערבים בנושא ה"שלום" –
יש להחזירו לעיר הולדתו קישינייב כדי לרצות את אלה התומכים בהפיכתה של ישראל ממדינה דמוקראטית לרפובליקת בננות הנשלטת על ידי כוחות זרים כגון ניקולא סרקוזי, ברק חוסיין אובמה, חוסני מובראק, עבדאללה מלך סעודיה והעיתון הפלסטיני בשפה העברית, היוצא לאור בשכונת אבו-כביר של יפו הכבושה – עיתון "הארץ"!
ואנחנו כלל לא חסידים של ליברמן וגם עתידו במשפט הפלילי נראה לנו מעורפל, אבל הוא התמנה לשר חוץ לגיטימי של מדינת ישראל – בזכות טיפשותה של ציפי לבני (המדיחה של אולמרט והקברנית של "קדימה") ובזכותכם, כל אלה שהצביעו עבורה בבחירות האחרונות!
* * *
לכל המציתים
ברוכים תהיו בצאתכם לפעולה
מזג האוויר אידאלי לשריפת יערות המולדת
כולו שרב ורוחות עזות
* * *
החוצפה של אובמה, הבור ועם-הארץ (לפחות בנושאי המזרח התיכון) לדרוש מאיתנו את פינוי ההתנחלויות בגדה, אחרי שראינו מה קרה לאחר שפינינו את רצועת עזה עד היהודי האחרון! – עם הסכם או בלי הסכם – זה אותו דבר, אין שום ערך לחתימה של פלסטינים כי מבחינתם הכול הולך בשיטת הסלאמי, לחתוך עוד נתח ועוד נתח מישראל היהודית!
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
חיילי צה"ל העושים לילות כימים בהגנה עלינו ועל מדינת ישראל ונקלעים למצבים קשים ובלתי אפשריים – בשום אופן אל תירו באויבים שלנו, גם לא כדורי גומי – תנו להם לחרבן עליכם ולפגוע בכם וגם להרוג אתכם! – ואם יש בעיות, הכי טוב שתפרשו מהשירות כמו שעושה המג"ד סא"ל עמרי בורברג – ואז הבג"צ, כמו הצב ללא שיריונו, יגן עלינו ועל ישראל מפני כל צר ואוייב ואימרו אמן! – שהרי כידוע אנחנו נגועים בזדון וברוע-לב ורק הפלסטינים המה צדיקים!
נ.ב. – מזל שמלחמת השחרור כבר מאחורינו, שאם היתה מתנהלת לפי הבג"צ – צה"ל לא היה מנצח בקרבות, מדינת ישראל לא היתה קמה, ובן גוריון היה מבלה את אחרית ימיו בבית סוהר לפושעי מלחמה בספרד או בבלגיה!
* * *
והילד הזה הוא אני
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
מוקדש ליודה
יש לי אימא עם טַאטוּ בטיטי
ובטאטו יש לה ציור בכחול
של ילד עם אימא
עם טאטו בטיטי
והילד הזה הוא אני
ולא חיימקה אחי התינוק
שבוכה מהטיטי לינוק.
* * *
ילדים, בחופש הגדול, שְׁבוּ בקרירות של מיזוג-האוויר בבית וראו טלוויזיה או שיכבו על הספה וקיראו ספרים או סעו בזהירות לבריכה או לים – ורק אל תתרוצצו ככה סתם ברחובות כי אתם מסומנים ביולי-אוגוסט כַּקורבנות העתידיים של תאונות הדרכים! – וזיכרו וגם אימרו לאבא ולאימא ולסבא ולסבתא – הדבר הכי בריא בחופש הגדול הוא לשבת בבית ולא לעשות כלום, מקסימום לשחק קצת בפיפי!
* * *
נשיא הונדרוס המודח מנואל סלאיה הוא חבר של נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס (שהוא חברו הטוב של נשיא איראן המזוייף אחמדניג'אד) –
אז יש לברך על הדחתו של סלאיה?
לא! כי צ'אבס (שהוא חרא גדול כשלעצמו וגם שונא ישראל ויהודים) הוא חברו של הנשיא המבריק ברק חוסיין אובמה ולכן מנואל סלאיה זוכה בתמיכת כל הצדיקים האלה!
אמריקה, אמריקה, את עוד תשתגעי וגם תתגעגעי לג'ורג' ווקר בוש הבן!
* * *
שערורייה!
שר הביטחון אהוד ברק
שרגיל להשתחל למטוסים
נסע לסלון האווירי בפריס במחלקת עסקים!
במחלקה רגילה הוא היה צריך לנסוע לשם!!
מה עוד שיש לו רגליים קטנות
מתאימות למיטה קטנה במלון קטן וזול עם מוסלמים
ובכלל, במקום לטוס – היה עליו ללכת ברגל לשם
כמו מבקר המדינה
שהולך וחושף את השחיתויות הנוראות
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,154 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,008 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל