| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 459
תל אביב, יום שני, י"ד בתמוז תשס"ט, 6 ביולי 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופה של מודעה מיום 5.7.48 לחלוקת 3 (שלוש) ביצים תורקיות תמורת תלוש מס. 13. הו כמה אנחנו מתגעגעים לימים הטובים ההם – וכמה רע לנו ורעב לנו ועני לנו כיום!
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: ביקורו של חיים מרגליות קלווריסקי בפרדסִי בפתח תקווה על גדת הירקון.
שמעון זנדבק [ציטוט]: אסתר ראב אינה נכנעת למשמעויות סמליות.
שושנה ויג: על ספרו של יעקב ברזילי "מחכה לאבי" בהוצאת כרמל, 2009.
פרס ספיר בוטל: הזוכה נדרש להחזיר את הכסף [ציטוט מ"מעריב"].
אורי הייטנר: ריח של מקרתיזם.
בן-דרור ימיני: ייקוב הדין את שריד [ציטוט מ"מעריב"].
הווידוי של יוסי שריד: תפסו אותי על חם [ציטוט מעיתון "הארץ"].
מיכה עמית: כיצד מזייפים? אפילו על השואה.
אהוד בן עזר: תודה לאל, אין דימיון בין היטלר לאובמה.
איליה בר זאב: טעם של פעם. // יוסי גמזו: קוֹלָבִים.
עמוס גלבוע: לא היה שום ניסיון להפיכה באיראן.
ד"ר אברהם וולפנזון: תשובה לרון וייס. // יחיעם פדן: תגובה לרון וייס.
דינה קטן בן-ציון: "המרתף" ליעל מדיני, רומן פוסט אידיאולוגי על דור-בארץ בשנות השלושים למאה העשרים. // נָתִי מַלְאָכִי: שִׁיר לְנַעֲרַת אֶמְצַע.
דודו אמיתי: סוף-סוף נמצא הגורם האמיתי לעשרות ההצתות של יערות ישראל!
יצחק שויגר: יוסלה ושפּעת החזירים. // אורי הייטנר: מדינת כל מכבסיה. / שרתי לך בילאדי. // ארנה ושמאי גולן: מאחלים המשך יצירה פורייה.
יפה-נחמה רוטר לבית בן עזר ראב: זיכרון ביקור אצל סבא-רבא יהודה.
עדינה בר-אל: "מותה" של העלמה פְריש, העיתון "עולם קטן" וגם משהו על הרצל. // מבצע איפרגן לְנֵר לַדגדגן!
המנוולים רוצים למנוע מאהוד אולמרט גם את שירותיו של עו"ד אלי זהר.
עמוס כרמל: דן מרגלית – דיסלקציה, ישועיות פנאטית ונואלת או סתם צביעות?
* * *
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא
ביקורו של חיים מרגליות קלווריסקי
בפרדסִי בפתח תקווה על גדת הירקון
יום אחד בא לבקר אותי בפרדסי על גדת הירקון חיים מרגליות קלווריסקי (1868-1947) אוהב הערבים, שהיה מאנשי "ברית שלום" וגם הממונה על כל המושבות בגליל מטעם יק"א (מקודם פקידוּת הברון רוטשילד). הוא בא חבוש כובע שעם לבן בכרכרת-עץ יפה צבועה בלבן רתומה לסוס לבן גבוה ונאה, ובפיו היו שתי מישאלות.
האחת – האם אני יכול לספק לו כוס מיץ תפוחי-זהב טריים של פתח תקווה. ואכן סחטתי לו מפרי השמוטי שקטפתי במו-ידיי באותו בוקר מפרדסי הסמוך לפרדס ראב [כיום של אהוד בן עזר] שבו, כפי שמספר החוקר המובהק והאמין ד"ר גדעון עפרת – היה יושב הצייר נחום גוטמן ומצייר את הפלחיות הערומות, כאשר אבותיהן, אחיהן, דודיהן ובעליהן עומדים סביב על חומות הפרדס, מזויינים בסכינים, ושומרים לבל יפריע איש לגוטמן במלאכת ציורו בחיק הטבע.
והשנייה – אם אוכל להשפיק לו ילד נוכרי, כלומר פלסטיני קטן, למען יוכל לשחק איתו כמו שמייקל ג'קסון נהג לשחק עם הילדים שאירח באחוזתו, שכך נוהגים כל הקולוניאליסטים ובייחוד אם הם שחורים. על אחד כמה וכמה אם הם לבנים.
קראתי לפלסטיני הקטן שעבד אצלי, סאלח דג'אני, שמשפחתו מהכפר מלבס שבמדינת פלסטין, אשר על חורבותיו קמה פתח תקווה (שטחיה של אותה מדינה כללו אז גם את צפון-פלסטין הקרוי כיום סוריה), ושהייתי בטוח שאינו בן שלי כי מעולם לא הפשלתי את שמלתה של אימו עפיפה כי היתה יפה מדי עבורי (גם כשהיתה פועלת אצלי וניסתה לפתותני, כי פחדתי), ושאותו ראיתי לא פעם משחק עם חבריו בעכוזים ערומים, וגם אני תפסתי לו לא פעם בזרג הצעיר והמפותח שלו בעת שהייתי מגורה מאוד, והשפרצתי... סליחה, והבטחתי לו בישליקים אחדים מהחוואג'ה קלווריסקי, והשניים נעלמו מעיניי בעובי הפרדס וזאת לאחר שהקטן נשלח לרחוץ עצמו היטב בירקון, כדי שלא יהיו פירורים יבשים באחוריו.
לפתע החלו נשמעות מהפרדס צעקותיו של הילד סאלח, אזרח מדינת פלסטין, "וֵויין חילמַאכּ יא חוואג'ה יאהודי?! וויין חִילמַאכּ יא מְנַיֵיק!" (היכן רחמיך, הוי אדון יהודי! היכן רחמיך, הוי מזיין!) ומול צעקותיו – קולו העבה של חוואג'ה חיים מרגלית קלווריסקי, שהיה בדיוק בדרכו לירושלים, לישיבת "ברית שלום" בראשותו של הד"ר יהודה לייב מגנס:
"אנא בַּעַתינַאכּ זוּבִּי פי-טיזאכ! זובי פי-טיזאכ! מוּש קְווֹיֵיס? מוש קוויס? יעני, אורגזמה פי-טיזאכ!" – (אני נותן לך את הזין שלי בתחת שלך! זין בתחת שלך! לא טוב? לא טוב? כלומר, אורגזמה בתחת שלך!") – וכל אותו זמן נשמעה מוסיקה פלסטינית מהטרנזיסטור.
ולא יכולתי להתאפק והלכתי לעברם תחת חופת עצי הפרדס העבותה, וראיתי את חיים מרגלית קלווריסקי עומד ומכנסיו עם השלעקעס מופשלים כלפי מטה ולפניו כפוף סאלח הפלסטיני הקטן, כאשר כותנתו היחידה לעורו מופשלת כלפי מעלה, והזין הלא-קטן שלו מתנודד למטה באוויר הפרדס האפלולי, וחיים תוקע לו בתחת אבר גדול עבה וגלילי הלוך ושוב הלוך ושוב ואומר לו בערבית: "תביא את אימא שלך עפיפה היפה ואזיין כמוך גם אותה ואפתח לה את הקוס שממנו יצאת כי אני אוהב פלסטיניות שהן אימהות לילדים מתוקים כמוך!"
כאן מסתיימים זיכרונותיי ההיסטוריים כי גם אני נתגריתי מאוד ממראה זיון הפלסטיני הקטן חשוף השת, עם המוסיקה, ואלמלא כבר שיפשפתי ופלטתי את זרעי ממכנסיי על "צלחת" העץ בפרדס, הייתי משלים את פעולת ההתקרבות היהודית-פלסטינית של חיים מרגליות קלווריסקי ומזיין גם אני את סאלח דג'אני הקטן שעל אדמותיו הגזולות בנוייה פתח תקווה שלי.
לימים קראתי על אותו יום ביומניו של קלווריסקי: "לעולם לא אשכח את כד המיץ הטרי של השמוטי שסחט עבורי במו-ידיו הסופר-הפרדסן אלימלך שפירא בפרדסו בפתח תקווה. ואת העונג שהסב לי באפשרו לי מתן שיעור בעברית מעשית לפלסטיני הקטן צאלח בִּילוּ שעבד אצלו בפרדס ואהב יהודים מכל הצדדים.*"
*הערת המלביה"ד: מסורת במשפחתנו עוברת מאיכר לאיכר כי אותו סאלח אהב יהודים בעיקר מצד אחור וגם היה חוזה חזיונות תמוהים כגון שיקום מפעל פיס ציוני ויעניק פרסים – וכי לפום השתנתא אגרא – לפי הכמות שאתה משתין על המדינה שתהיה לך – תקבל סכומי כסף הולכים וגדלים מהפרסים שהיא מחלקת! – וגם אני עוד זכיתי בילדותי הקולוניאלית לשחק בסתר בסאלח דג'אני, אותו ערבי קטן אך לא דל אבר, שהיה יפה כאימו עפיפה וניסה לפתותני להיבעל כפי שתיארתי ב"ספר הגעגועים"; אכלנו יחד מישמשים לאחר שבדקנו שאין בהם תולעים – וכל המסופר שריר וקיים ורק ששכחתי להשתין על המדינה ברומאן, כנהוג בספרות העברית וזוכה להערכה רבה, אבל אני הייתי הנער ששיחק על העֶרִי ועל המישמשים עם סאלח בן עפיפה דג'אני הפלחית היפָה. ורק לא ברור לי מאיפה צצה בסיפור המילה פלסטיני שאיש לא הכיר אותה באותה תקופה, והשימוש בה מדוייק כמו לקרוא לעגנון קוקסינל.
* * *
שמעון זנדבק [ציטוט]
אסתר ראב אינה נכנעת למשמעויות סמליות
...המשוררת אסתר ראב, לעומת זאת, מצליחה בשירה "דברים פשוטים" להיפטר במידה רבה ממשמעויות החורגות מתמונת הנוף עצמו, לתת לנו את "הדברים הפשוטים" גופם, ללא כחל ושרק.
"בולבול אפור / מתנדנד / על זלזל ערום / באמיר-עץ / מרוט-שלכת – / וענן פרוע / דולק מעבר לו; / ערמת אבנים / גדולות שכוחות / עקורות / מהרים רחוקים; / ברקנים של אשתקד / מתחככים זה בזה / חורקים / ברוח טעונת-גשם; / נחליאלי דק רגל אץ / על פני חול הוואדי / נמלים מעופפות / שקופות בשמש / חילפה יבשה מרשרשת / ועקבות צבים / באדמה רכה."
אסתר ראב עושה כמיטב יכולתה לעצור ברסיסי האימז'ים שלה מלהצטרף לכלל "משמעויות" סמליות. היא נשארת נאמנה לחלוטין לעולם הפיזי ול"דברים הפשוטים" שלו, מזווגת בולבול עם ענן ונמלים עם חילפה, ובולמת בעקביות את היווצרותן של תבניות מופשטות. ואף-על-פי-כן אני חושד שאנחנו עצמנו לא נניח לה לצאת "נקייה". נחפש בכל כוחנו את מה שמאחורי הדברים הפשוטים. נמצא אולי אפרוריות משותפת לבולבול ולענן; התפוררות משותפת לשלכת, לערימת האבנים העקורות ולברקנים של אשתקד; שבירות משותפת לנחליאלי דק הרגל, לנמלים השקופות ולחילפה המרשרשת, וכן הלאה. בקיצור, נתעקש שיש ויש תחום אחר מעבר לדברים ה"פשוטים".
התעקשות זו שלנו היא אחד ההסברים החשובים לגלגולים התמידי של אימז'ים בסמלים. עם זאת, המשורר עצמו תומך בנו ומעודד את הנטייה הזאת. גם הוא עצמו, שלא כאסתר ראב בשירה זה, חותר על-פי-רוב למשמעות עמוקה יותר ממראית העין, ונוקט אמצעים שונים לעידוד הקורא בחיפוש אחר המשמעות הסמויה. כמה אמצעים כאלה ראינו ב"ראה, כל מי הנחל" של פוגל.
מתוך ספרו החדש של שמעון זנדבק "מַזֶּשִּׁיר", מדריך לשירה, הוצאת כתר, פרק ג', ספיחי המיטפורה, דימוי, אימז' סמל. עמ' 77-78.
* * *
באבל על מותו של צמח בן עזר
איש האדמה והפרדסים כל ימיו
שגידל משפחה לתפארת
היה עניו וצנוע בכל הליכותיו
והוא בן אייזיק (יצחק) ראב בן עזר
נכד למשה-שמואל ראב בן עזר
נין לאליעזר-אלעזר לאזאר ראב
ממשפחת מייסדי פתח תקווה
* * *
שושנה ויג
על ספרו של יעקב ברזילי "מחכה לאבי"
בהוצאת כרמל, 2009
הניצולים מן השואה הולכים ונעלמים, אחדים עדיין כותבים עדויות וביניהם המשורר יעקב ברזילי.
בספרו "מחכה לאבי" פגשתי דמויות שהוחיו בהנשמה שירית מנשמתו של המשורר. יעקב ברזילי ממשיך לכתוב על השואה, על האנשים ועל הסיטואציות שבהן נכחדו מן העולם. הוא בוחר להיות הפה לאלה שקולם נדם. הוא בוחר להיות עד למי שכבר לא יכול למסור עדות. במסעות געגועיו של המשורר הוא פותח את הספר בשירים לאביו, לאימו, לאלוהים וגם לעצמו.
כבר בכותרת הספר יש אמירה של ציפייה. "מחכה לאבי" – הכותרת מעוררת שאלות רבות. היכן האב? האם האב עזב במפתיע? מדוע הבן מחכה לאביו? ברור מן הכותרת שהמשורר נמצא בעמדה של ציפייה, והעמדה הזאת מונצחת לאורך שעריו של הספר.
בפתח הספר פותח המשורר באמירות פואטיות על הזיכרון "נכון שמים לא זוכרים, אבנים לא כואבות, ואילנות לא מתאבלים. אבל אני כן זוכר, כן כואב וכן מתאבל." ובכן, זוהי האמירה הפואטית המרכזית של הספר. אמירה שבה הזיכרון אף פעם לא נעלם, הוא חי בתוך המשורר. הוא קיים, ובהיותו קיים גם הזיכרון קיים. יש בדובר תחושה של שליחות, של חיוב הזיכרון. הוא בעמידתו המשוררית הופך עצמו לנציב של זיכרון גל עד שמהלך בינינו.
כשפוגשים ביעקב ברזילי בחיים האמיתיים, הוא יושב בשקט, נוצר את לשונו וממעט לדבר בלי צורך. אני מכירה את דמותו האמיתית ואני חייבת להודות, איש עניו וצנוע. וכאן אני מוסיפה – משורר גדול. משורר שמניח לשירתו לנבוע בלא להתגאות ובלא לשיר הלל לעצמו. הוא בהיותו "משורר זוכר" הופך עצמו למשפך לאנשים ולעולם שאיננו. ואין אנו יכולים להבין עולם זה או לדעת אותו.
המשורר מחכה לאביו בשירים וזו ההגדרה שמתאימה לאישיותו של המשורר כמי שמוצא אפיק לקשור את עצמו לקודמים לו.
מהי מצבת הזיכרון אותה מציב הבן לאביו בשירים?
המשורר מתגעגע לאביו החייט שתפר לו בגדי חג לראש השנה, הוא מתגעגע לימים שהיה בכיתה א' וחיכה לאביו. הגעגועים של יעקב ברזילי הם גם לילדותו שלו, לילדות שלפני היות התופת. התמונה שמבקש המבוגר לזכור היא של אב עמל שמכין בגדים וגם של אדם הצמא לאהבה. בתפילה שיש בה גם אירוניה שהרי היא אינה אפשרית מבקש המשורר "אש ועשן / יקרמו עור וגידים" שהרי הכלייה של אביו היתה בימי השואה בתוך כבשנים, והוא מבקש שיחזור מן התופת. האושר שיציף את המשורר לאחר תחיית המתים יעלה על גדותיו. לא יהיה לכך גבול.
זיכרון נוסף עולה כשהמשורר מתבונן בתמונת אביו. גם כאן יש אמירה אירונית סמויה, התמונה שרדה את המאה העשרים ואילו הוא, אביו, לא שרד את המאה העשרים. "אבי נגרס לפרורי דשן תבלין לאדמה שתצמיח זן חדש של רוצחים גלוחי ראש," מדבריו של המשורר ניתן לקבל תמונה, עולם שאינו משתנה, אביו איננו אבל גלוחי הראש עדיין מופיעים בעולם. הרוע שולט בעולם והוא לא נעלם הוא משנה צורתו.
הנימה האירונית העוקצנית של יעקב ברזילי נמשכת לאורך הספר. בשירו לאימו "לא אמרתי שלום" – "מדוע כה מהרת? האם קראו לך? או התנדבת ללכת?" ואחר הוא ממשיך בלשון של דיבור יומיומי – רציתי לומר לך דברים כמו אני אוהבת אותך, או רציתי לעשות לך מסג' ברגלייך הכואבות. המשורר מרגיש החמצה ענקית מהיעדרם של הוריו. הוא לא יכול לכתוב לאימו שיר אהבה בהיותה חסרה, בהיות עולמו חסר אותה. אין לו אפשרות להראות להם עד כמה גדולה אהבתו אליהם. בשיר אחר כותב המשורר בלשון וידויית – "אִמִּי לֹא זָכְתָה לִרְאוֹת אֶת בְּנָהּ שׁוֹזֵר מִלִּים בְּזֵר, עַל רֹאשָׁהּ."
בהיותו משורר היא לא זכתה במחרוזות השירים שהוא כותב. גם זו החמצה שרק המשורר חווה. בשיר "בשלט רחוק" הקול הדובר הוא קול אימו – "אֲנִי שׁוֹכֶנֶת עָפָר מִזְּמַן לֹא מַלְאָךְ בַּשָּׁמַיִם, / כּוֹתֶבֶת יוֹמָן בְּרִגְבֵי אֲדָמָה מְחֻדָּדִים."
השער הבא הוא השער לאלוהים; בסדרו כך העמיד המשורר את אביו ואימו מעל האלוהים, הם האלוהים של המשורר. ובאמת, בשיחו עם אלוהים יש קטרוג.
"אֱלֹהִים יָקָר, / יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִשְׂחָקִים, / מַדּוּעַ אַתָּה אוֹהֵב לְשַׂחֵק תָּמִיד / בְּמִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה?" הלשון היא לשון פשוטה מאוד, נהירה וברורה. המשורר נמצא בדיאלוג תמידי עם אלוהיו. שהרי הפנייה בשיר אלוהים יקר. יחד עם זאת הוא שואל בנימה כואבת מדוע האל בוחר להשתמש בעוצמתו להרס. המשורר מעמיד לפני האל מראה מכוערת ועקומה של מעשיו הגדולים של האל. האם בזה גדולתו של האל במשחקי המלחמה שלו?
בשיר "באחוזתו של אלוהים" יש תהייה מאוד קשה על שלטונו של האל, כמו בבדיחה שחורה הוא שואל מי יהיה האסטרונאוט הראשון שינחת באחוזתו של אלוהים ויגיש לו מתנות שעשו בני האדם ועליהם כתובת "העבודה משחררת", בקבוק שמפו ריחני למקלחת, טלית בצבע אדום, תיל אמנותי ואלבום תמונות. "כל אלה יובילו את האל 'ויהגה בם יומם ולילה.'" בכך הפך המשורר את אלוהים למי שעליו ללמוד על התנהגות בני האדם, וללמוד על תפקודו של העולם, כפי שהפסוק האלמותי היהודי אומר "והגית בו יומם ולילה." ההיפוך כאן גם הוא יוצר אירוניה כלפי השגחתו של האל או אי השגחתו .
בשער "להם" הוא מתעד בלשונו הסרקסטית את גורלם של הנספים.
"אמונה מופרזת"
רוֹבִּי הֶאֱמִין שֶׁיִּשְׂרֹד
כְּמוֹ לוּלְיָן בְּקִרְקָס
שֶׁאֵין לוֹ רֶשֶׁת בִּטָּחוֹן
אַךְ לֹא יִפֹּל.
הוּא גַּם הִתְאַמֵּן לָלֶכֶת
בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים
בְּלִי לְהִתְפּוֹצֵץ.
יוֹם אֶחָד נָפַל מֵהַטְּרָפֶּז
וְהִתְפּוֹצֵץ.
ונסיים בשירו הקצר של יעקב ברזילי בשער "וגם לי" –
בהיזכרי
בְּהִזָּכְרִי,
אֲנִי מַזִּיל טִפּוֹת דְּיוֹ
עַל נְיָר הַמִּכְתָּבִים שֶׁלִּי.
טיפות הדיו של יעקב ברזילי הן בבחינת הדמעות שהוא מזיל על גבי הנייר. הוא כותב וכואב וממשיך לכתוב. בלשונו המהתלת הוא כותב בשיר "מכחיש שואה"
"אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִתְוַדּוֹת:
כָּל אֲשֶׁר שׁוֹרַרְתִּי בֶּעָבָר
הוּא פְּרִי דִּמְיוֹנִי הַחוֹלֶה.
הָאֱמֶת הִיא שֶׁהַשָּׁנָה הַיָּפָה בְּחַיַּי
הָיְתָה בְּמַחְנֶה הַנֹּפֶשׁ בֶּרְגֶּן בְּלְזֶן
...זֹאת דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם
נוֹלָדִים, קְצָת חַיִּים וּמֵתִים,
מִי בָּאֵשׁ, מִי בְּמַיִם מִי בִּתְלִיָּה וּמִי בְּגָז."
אף שהספר הוא ספר שמתייחס לנושא השואה ולזיכרון של מי שניצל מן התופת והותיר שם את קרוביו היקרים ביותר – יש בפואטיקה של יעקב ברזילי קסם מיוחד. הוא כותב שירים שיש בהם הפתעות בתפיסת העולם. מעורר למחשבה ומעורר תהיות פילוסופיות על האדם ועל אלוהיו.
* * *
יוסי גמזו
קוֹלָבִים
וְיוֹם אֶחָד אָדָם עוֹקֵר מֵעִיר אַחַת לְעִיר אַחֶרֶת,
שוֹלֵף דְּבָרִים מֵאֲרוֹנוֹ, מַשִּיל בְּגָדִים מִקּוֹלָבָם
וּמִתְגַּלֶּה לוֹ כִּי שָנִים, בְּמִין פְּתַיּוּת לֹא מְעֻרְעֶרֶת
תָּלָה אֶת כָּל כָּתְנוֹת-פַּסָּיו, כְּדַג עַל קֶרֶס, עַל וָוָם
שֶל מִתְקְנֵי קְנֵה עֵץ רָצוּץ אוֹ חוּט-בַּרְזֶל דָּקִיק כְּזֶרֶת
שֶכָּל עַצְמָם כְּדַף נִדָּף בְּרוּחַ חֹרֶף וְטִיבָם
שֶל אֱמוּנוֹ וּבִטְחוֹנוֹ בִּקְבִיעוּתָם הַלֹּא מוּפֶרֶת
וַאֲמִינוּת יַצִּיבוּתָם, אִם לְהַגְדִיר אֶת מַצָּבָם
בְּמֻנָחִים מְפֻכָּחִים מֵהוֹנָאָה עַצְמִית נִמְהֶרֶת,
הוּא דִמְיוֹנָם לְדִבְרֵי-שִיר
שֶמֵּיטָבָם
הוּא גַם כְּזָבָם.
וְיוֹם אֶחָד עוֹבֵר אָדָם מֵעֵת אַחַת לְעֵת אַחֶרֶת,
אוֹסֵף חָלוֹם מִתּוֹךְ שְבָרָיו וַהֲזָיוֹת מִקּוֹלָבָן
וְהוּא לוֹמֵד, לֹא בְּלִי כְּוִיּוֹת, אֵיזוֹ אֱמֶת צְרוּבָה, בּוֹגֶרֶת,
בֵּין אֲחֵרוֹת מָרוֹת שֶהוּא עוֹמֵד לְפֶתַע עַל טִיבָן
וּמִתְגַּלֶּה לוֹ כִּי שָנִים, הֲלוּם קִסְמֵי תְּמִימוּת עִוֶּרֶת,
תָּלָה כִּכְסִיל אֶת יְהָבוֹ עַל חוּט הַשֶּקֶר הַלָּבָן
שֶל אַשְלָיוֹת וְשֶל בְּדָיוֹת וְשֶל אוּטוֹפְּיוֹת לְתִפְאֶרֶת
שֶסִּמְּמוּ וְהִמְּמוּ אוֹתוֹ בְּנִצְנוּצֵי זִיוָן
אֲבָל כֻּלָּן, כְּמוֹ אוֹר הַסַּהַר הַשָּאוּל כָּאן עֶרֶב-עֶרֶב
מִן הַחַמָּה, קָרְנוּ מִמֶּנּוּ, רַק מִמֶּנּוּ, לַהֲבָן
שֶל מִשְאֲלוֹת הַלֵּב הַפֶּתִי, הַפָּתֵטִי, הַתּוֹפֵר אֶת
אַגָּדוֹתָיו עַל מִדּוֹתָיו בִּמְקוֹם עַל עֹמֶק אַכְזָבָן
שֶל הָעֻבְדּוֹת הַלֹּא נִבְדּוֹת – הוּא שֶהִמְתִּין לוֹ לְמוֹ אֶרֶב
כְּמוֹ פְּתִיל-הַנֶּפֶץ לַגַּפְרוּר
עַד שֶיֻּכְאַב לוֹ
וְיוּבָן.
וְהוּא מַרְגִּיש אֵיךְ מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לוֹמַר דִּבְרֵי קֹהֶלֶת
כְּמוֹ בְּמַרְתֵּף שֶל אִינְקְוִיזִיצְיה הַגָּדוּש בְּמַכְשִירִים
שֶל עִנּוּיֵי-הֲמָרַת-דָּת כְּשֶבְּקִרְבּוֹ, לְאֵין תּוֹחֶלֶת,
עוֹד מִתְיַפֵּחַ בּוֹ הַיֶּלֶד
הָאוֹמֵר שִיר הַשִּירִים...
* * *
פרס ספיר בוטל: הזוכה נדרש להחזיר את הכסף
ציטוט מ"מעריב"
בעקבות תחקיר מעריב שחשף ניגוד עניינים של יו"ר ועדת הפרס יוסי שריד, בשל יחסיו עם הזוכה אלון חילו, הורה מנכ"ל מפעל הפיס לבטל את הפרס היוקרתי. חילו ייאלץ להחזיר את הפרס בסך 150 אלף שקלים, ומועמדותם של שאר הסופרים בוטלה
גלי גינת | 2/7/2009 7:13 בעקבות תחקיר המגזין של מעריב, הוחלט במפעל הפיס על ביטול פרס ספיר לשנת 2009. למעריב נודע כי מנכ"ל מפעל הפיס, שאול סוטניק, דרש התכנסות דחופה של הנהלת קרן ספיר לדון בטענות שנשמעו בדבר ניגוד עניינים בהליך בחירת הזוכה בפרס ספיר.
בעקבות דרישתו של סוטניק, התכנס דירקטוריון קרן ספיר כבר בתחילת השבוע ולאחר דיון ארוך, בנוכחות יועצים משפטיים, שככל הנראה הציגו חוות דעת מנומקת, הוחלט על ביטול בחירת השופטים בזוכה ובחמשת המועמדים לפרס לשנת 2009, ועל פתיחתו של הליך בחירה מחודש לבחירת זוכה בפרס באמצעות יו"ר וצוות שופטים חדש.
משמעות ההחלטה היא שזכייתו של אלון חילו, שהוכרז כזוכה בפרס ספיר בוטלה, והוא ייאלץ להחזיר את כספי הזכייה בסך 150 אלף. כן בוטלה מועמדותם של ארבעת חברי "הרשימה הנבחרת" האחרים, הכוללת את הסופרים: נורית גרץ, איריס לעאל, רונית מטלון ואמנון דנקנר, וגם הם נדרשו להשיב את הכסף שניתן להם.
הטענה: שריד הצביע פעמיים
כפי שפורסם במעריב לפני כשבוע וחצי, בהליך בחירת השופטים נפל חשד לניגוד עניינים: יו"ר חבר השופטים יוסי שריד הוציא לאור את ספרו בהוצאת ידיעות אחרונות, שהיא הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני", הזוכה. קרובת משפחתו של שריד, רנה ורבין (בת אחיו של אשתו של שריד), שימשה כעורכת ספרו של חילו ואף התאמצה לעשות לו יחסי ציבור באמצעות שליחת גלויה שמהללת את הספר לכל עורכי הספרות והתרבות בתקשורת.
כמו כן נטען כי שריד וחילו הופיעו יחד באירועים ספרותיים שאורגנו על ידי הוצאת ידיעות אחרונות. על פי פרסומים שלא הוכחשו – לא על ידי שריד עצמו ולא על ידי מפעל הפיס – אף נטען כי שריד השתמש בזכותו להצביע פעמיים כיושב ראש חבר השופטים והכריע לטובת ספרו של חילו, שזכה כאמור.
עוד נחשף, כי ספר נוסף שהגיע לחמישיית המועמדים הסופיים, "קול צעדינו" מאת רונית מטלון, הוקדש לשופט אריאל הירשפלד, שאף ניהל מערכת יחסים קודמת עם הסופרת. יש לציין כי במפעל הפיס ניסו במהלך השנים למנוע מקרים כגון אלה וחייבו את השופטים לחתום על טופס גילוי נאות, שבו הם מצהירים על קשריהם המשפחתיים/עסקיים עם מי מהמועמדים או מהוצאות הספרים. הירשפלד הודה כי לא הצהיר על הקרבה למטלון, שריד טען כי "הוא חושב שהצהיר".
הפרשה תביא לשינוי
מהרגע בו הוכרז על הפרס הזוכה לא פסקו שמועות ופרסומים על ניגוד עניינים, עובדה שככל הנראה הביאה את מנכ"ל מפעל הפיס לכנס את הדירקטוריון לדון ולבחון את החשדות. חשוב לציין כי חבר השופטים של הפרס והעומד בראשם מתנהלים באופן עצמאי ואוטונומי, הנהלת מפעל הפיס אינה שותפה ואינה לוקחת חלק בהליך המיון והבחירה של השופטים והמועמדים לפרס ואף אינה יודעת מי הם.
גורם בכיר בקרן אמר, כי המבנה המשפטי הזה נבע מטעמים אתיים ומתוך רצון להקים גוף מקצועי ונקי מלחצים. "הרעיון היה נאור ומאד יפה. כנראה שבעקבות הפרשה הזו הדברים ישתנו והקרן תתנהל עם ליווי צמוד יותר של מפעל הפיס."
לדברי הגורם, מנכ"ל מפעל הפיס מייחס לפרס ספיר לספרות חשיבות גדולה ורואה בו נכס תדמיתי מהותי וחשוב עבור מפעל הפיס, והוא מתכוון לפעול בכל האמצעים לסיים את הפרשה העגומה הזו מהר ככל האפשר. לכן גם הוחלט על צעד דרסטי שלא מותיר צללים ועננים מעל התנהלות הקרן ומיועד לנקות את הפרס ולשקם אותו מהר.
ממפעל הפיס סירבו להתייחס לדברים ואישרו רק שדירקטוריון קרן ספיר התכנס השבוע.
"מעריב", 2.7.09
אהוד בן עזר: לדעתי "אחוזת דג'אני" אינו ראוי לפרס ספיר וגם לא לכל פרס ספרותי אחר מפני שהוא זיוף היסטורי פרו-פלסטיני וגם מופרך מעיקרו, שרק במהדורתו השישית נאלץ מחברו לגלות את הזיוף, אולי תחת איום של תביעה משפטית מצד צאצאי משפחות הנפגעים.
מצד שני לא נראית לנו פסילת זכייתו וזכיית כל שאר ספרי המועמדים. והסיבה: קשרי-קשרים קיימים כמעט בין כל הסופרים, העורכים, המבקרים, הפרופסורים ושופטי-הספרות בארץ, ובייחוד אלה הנמנים על הצד השמאלני והפרו-פלסטיני של המפה, והם דומני הרוב, (ובזכותם הארץ מלאה שופטים בדמותם ובטעמם, מלקקי פי תחת של אויבינו, ולא פלא שבחרו בחילו, שהוא גם תחת הקווטה של העוול למזרחיים, ואין הרכב מנצח יותר ממזרחי פרו-פלסטיני, וזאת כי השואה כבר איבדה קצת מזוהרה מה עוד שהיא התרחשה בעיקר לאשכנזים).
מצד שני, תארו לעצמכם שסופר בן פתח-תקווה אחד היה מעניק פרס ספרותי לסופר בן פתח תקווה אחר (שכידוע כל הסופרים העבריים שנולדו בבגדד או בפתח-תקווה הם משכמם ומעלה) – מיד היו אומרים שיד המאפיה הפתח-תקוואית בדבר, והסירחון היה מגיע עד לירקון.
לכן אין לפסול את הענקת הפרס לאלון חילו, שנראה לי שנעשתה לפי כל התקנונים והשקפות עולמם הלגיטימיות (אם כי מסריחות, לדעתי) של השופטים, ומאחר שאלון חילו עצמו עו"ד במקצועו, אני גם סומך עליו שהוא יגיש תביעה נגדית וידרוש פיצויים בגובה דומה ואולי גם יותר ממפעל הפיס שביזה ובייש אותו.
תארו לעצמכם, למשל, שהוא כבר קנה על חשבון סכומי הפרס שהובטחו לו – יאכטה – וזאת לאחר שכבר שילם על מחצית הסכום, על 75,000 שקל – 50% מס הכנסה כחוק (כך קרה לדן צלקה המנוח). מי יפצה אותו על כך?
אגב, דומני כי מעולם לא נעשה מבצע פרסום חינם לספר עברי (שהקהל, שאינו חש בזיוף, קורא בו כניראה בהנאה) – כמו שקרה ל"אחוזת דג'אני" ולמחברו הציניקן, שסמך על קוראיו הבורים שיאמינו בתמימותם לסיפורים ההיסטוריים המופרכים שלו כאילו הם דוקומנטאריים – וכל זה שווה לו וגם להוצאת "ידיעות אחרונות" השקעה יחצ"נית של הרבה יותר ממאה וחמישים אלף השקלים ברוטו (וכאמור, פחות ניכוי במקור של 37,500 שקלים למס הכנסה).
* * *
לאודי,
אולי את אלון חילו לא היו צריכים לפסול בשל קשריו הידידותיים עם שריד, אבל הירשפלד הכשיל בהתנהגות לא אתית את זכייתה של רונית מטלון, לא הזכרת זאת, ולכן אני מיידע אותך. מטלון היתה בת זוגו של הירשפלד, והיא הקדישה לו את ספרה זה האחרון. הירשפלד היה צריך לפסול את עצמו מראש כשופט, אבל הוא לא עשה זאת. לכן גם התנהגות זו של הירשפלד דירבנה את ועדת ספיר לבטל את הפרסים השנה.
בברכה,
חבר שלך שהיה שופט ספרותי
חברי השופט-לשעבר היקר,
הירשפלד טוען שהוא יִדע את ועדת הפרס בדבר קשריו בעבר עם רונית מטלון, ולכן לא ראה בכך כל פסול. אם היה פסול הם היו צריכים לבטל מראש את מינויו.
עד כמה שזכור לי מפרס ראש הממשלה, יש חבר נאמנים ממונה הכולל אנשי ציבור וספרות, שהוא הקובע את התקנון וממנה בסודיות את השופטים, בודק את זכאות המתמודדים, וגם את תוצאות השפיטה – אם הן עולות בקנה אחד עם התקנון. אבל נדמה לי שבמפעל הפיס פשוט בוחרים יו"ר גלוי לחבר השופטים, ועימו בסוד עוד כמה שופטים, וזהו. לכן נפלו בפח, כי לא היתה על השופטים חגורה נוספת של פיקוח תקנוני, כנהוג ברוב הפרסים, ובייחוד הציבוריים.
מכל מקום, גם אם היו פגמים בהתנהלות השופטים, אני לא חוזר בי מהטענה שאי אפשר שלא לתת, או לדרוש בחזרה – את הסכומים המגיעים לזוכים. יתכבד מפעל הפיס וישלם פעם נוספת על הפשלה שלו על ידי מימון סבב חדש של פרסים, (שלדעתי שום סופר שמכבד את עצמו לא יסכים שספרו יוגש להם). אבל בשום פנים ואופן אסור לגעת בסכומים שבהם זכו המתחרים, גם אם חילו נהנה מהסכומים האלה הכי הרבה.
אודי
* * *
אורי הייטנר
ריח של מקרתיזם
לא קראתי את ספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני" ולכן איני יכול להביע עליו דעה. עם זאת, די בכך שהנחתום עצמו העיד על עיסתו שהיא מעלה על סדר היום את ה"נכבה", כדי שבני מעיי לא ישישו מכך שדווקא הוא זכה בפרס. כיוון שעקרונית איני מהמר, איני יכול להתלונן שהדבר נעשה מכספי, ובכל זאת, איני מאושר מכך שכספי ציבור מעודדים דווקא סופרים המהדהדים את הנרטיב השקרי הפלשתינאי.
אילו הביקורת על הענקת הפרס לאלון חילו היתה על איכותו הספרותית של הספר או על מסריו האידיאולוגיים, היתה זו ביקורת ראויה ולגיטימית. לצערי, לא בכך התמקדה הביקורת. את הדיון הענייני החליף מסע רדיפה מקרתיסטי כלפי יוסי שריד, יו"ר חבר השופטים, בטענת ניגוד אינטרסים. ניגוד האינטרסים, לכאורה, הוא בשל העובדה ששריד פרסם את ספריו באותה הוצאה שפירסמה את ספרו של חילו, והעובדה ששריד הוא דודה של רנה ורבין, עורכת הספר.
מי שהעלו את הסוגיה על סדר היום הם "משפטנים למען ארץ ישראל" שעתרו לבית המשפט נגד הפרס. הפרשה הסתיימה בהחלטת מפעל הפיס לבטל את הפרס.
כבר אשתקד, כאשר המשפטנים הנ"ל עתרו לבג"ץ נגד הענקת פרס ישראל לפרופ' שטרנהל – דרכם לנקוט בדרכים המקובלות בשמאל הישראלי היתה לצנינים בעיניי. אני סולד מהמשפטיזציה של החברה הישראלית. מה לבית המשפט ולהחלטה על פרס ישראל? ולמה אותם המשפטנים צריכים ללכת בדרכם של העותרים נגד הענקת הפרס לשמואל שניצר, בשעתו, שבמקום להידחות על הסף בידי בית המשפט, הוא דחף חוטמו לנושא לו לא והחזירו לוועדת הפרס לשיקול נוסף, עם המלצה שאי אפשר לסרב לה, והוועדה אכן לא סירבה לה – "לבחון את הנושא מחדש."
והנה, אותם משפטנים חזרו על מעשיהם, הפעם בעתירה נגד פרס ספיר. הפעם – בטענת סרק אודות ניגוד אינטרסים. חלק מאותה משפטיזציה היא הבאת נושא ניגוד האינטרסים לידי אבסורד. הטענה בדבר ניגוד עניינים בשל פרסום ספריו בהוצאת "ידיעות אחרונות" היא בדיחה גרועה. מה, הוא הבעלים של הוצאת הספרים? הוא נהנה מרווחים כלשהם בעקבות הצלחת ספרים של ההוצאה? איזו שטות! ייתכן שיש טעם לפגם בכך ששריד לא מסר גילוי נאות אודות קשריו המשפחתיים עם ורבין, אך מכאן ועד הצגת הקשר הזה כגורם להענקת הפרס ושלילת פרס מסופר שקיבל אותו... הדרך ארוכה. איני מחסידיו של שריד, רחוק מכך, אך לי אין כל ספק ששיקוליו היו ענייניים לחלוטין, מה גם שאין זו החלטה אישית שלו, אלא של ועדה שהוא עמד בראשה (אף שההחלטה התקבלה על חודו של קול, קולו של שריד שכיו"ר נספר פעמיים בשל תוצאת התיק"ו). גם האמירות כלפי שריד, עוד טרם פרסום ההחלטה, שאינו דמות ספרותית בעלת משקל ולכן אין הוא ראוי לעמוד בראש הוועדה מגוחכים – בהיותו משורר וסופר מוכשר, שבשנים האחרונים פירסם שורה של ספרי שירה ופרוזה משובחים.
ההחלטה לבטל את הפרס, היא החלטה פחדנית, שנבעה מחשש להתמודדות משפטית עם העתירה. ראוי היה, שמפעל הפיס יגבה את הוועדה שמינה.
הערה לסיום – בתגובתו על ההחלטה טען יוסי שריד שזו הפעם הראשונה בחייו שמטילים דופי ביושרה שלו. אני חייב לציין, שאף שבמקרה זה אין לי ספקות באשר ליושרתו – בחייו הפוליטיים לא אחת נהג כלפי יריביו בדרכים שהדבר האחרון שניתן לומר עליהם, הוא שהם מופת של יושרה. כך, למשל, המצאת העלילה שיצחק רבין הוא אלכוהוליסט והפצתה בדבקות לאורך שנים. כך, למשל, בהדבקת הכינוי "אהוד ברח" לברק, והצגתו השקרית כמפקיר פצועים.
* * *
בן-דרור ימיני
ייקוב הדין את שריד
ציטוט מ"מעריב"
שריד היה יכול להרוויח את כל עולמו בשעה אחת אם היה מתפטר מראשות ועדת ספיר. אבל הוא העדיף לגלגל את עיניו.
יוסי שריד היה יכול להרוויח את כל עולמו בשעה אחת. אם הוא היה מתפטר מראשות ועדת ספיר, ברגע שהתברר שהוא פעל שם בניגוד אינטרסים. הוא הפסיד אותה. עכשיו, אין מנוס, חייבת להיפתח חקירת משטרה.
שריד, האיש שמתיימר להיות מיסטר קלין, העניק את הפרס לספר שאותה ערכה אחייניתו. אם הוא היה מודה מיד ואומר טעיתי, מעדתי – הוא היה קונה את כל עולמו. אבל לא. שריד שייך למחלקת מגלגלי העיניים לשמים. להם מותר. במקום להתפטר, התגולל שריד נגד הטוענים נגדו וטען שמדובר ברדיפה אישית ופוליטית.
עברו יומיים, בדיוק יומיים, ואותו שריד יצא במאמר מתלהם, בעקבות הרשעת הירשזון ובניזרי. הוא כתב שם, שימו לב, על פוליטיקאים שמנסים להתחמק מהטענות נגדם בתואנות של "רדיפה אישית". הטענות הללו, מספר לנו שריד, "הן עדיין מפלטו האחרון של המושחת."
של המושחת? אז לאיזה יוסי שריד אנחנו צריכים להאמין? ליוסי א', שמתגולל על פוליטיקאים שמדברים על רדיפה אישית ופוליטית, או שמא על יוסי ב', שמתלונן בעצמו על רדיפה אישית ופוליטית?
תוך יומיים, רק יומיים, מצליח שריד להיות בשני הכובעים.
המלמולים על כך שמדובר במשחק מכור מראש החלו עוד לפני מתן הפרס. זה לא רק שעורכת הספר היא האחיינית שלו, ומקדמת את הספר. וזה לא רק שאותה אחיינית כבר ערכה ערב ספרותי שבו אורחי הכבוד היו, שימו לב, שריד השופט ומחבר הספר המועמד, לפני שזכה, כמובן; וזה לא רק ששריד המליץ על הספר עוד לפני מתן הפרס; וזה לא רק ששריד עצמו עומד להוציא ספר באותה הוצאת ספרים של הספר שבו הוא בחר. זה הכול ביחד. זו העובדה שיש אנשים שנדמה להם שלהם מותריש גורם ציבורי אחד שהפתיע לטובה. מפעל הפיס. כשהחלו התהיות, גם בפרסומים במעריב, וגם תלונה של הפורום המשפטי (גוף פוליטי המזוהה עם הימין), היה נדמה שמפעל הפיס מתחמק. האם שריד הצהיר בטופס שהוא מצוי בניגוד אינטרסים? מנכ"ל מפעל הפיס הודיע שהעניין בבדיקה. תגובה שהיא, בדרך כלל, נוסחה לעוד משיכת זמן ומריחה. לא הפעם. כך שצריך להצדיע למפעל הפיס. זה לא לקח להם שנה ולא חודש. עשרה ימים והעניין נחתך. מגיע להם צל"ש. ההחלטה שהוביל מנכ"ל מפעל הפיס שאול סוטניק לביטול הפרס הייתה היחידה הראויה. משום שצריך להזכיר נשכחות. נגד אריה דרעי הוגש גם כתב אישום "ציבורי". הוא הורשע שם רק בעניין אחד. הפרת אמונים. ומדוע? משום שהוא העביר כספים לעמותה שקשורה לאחיו.
הגיע הזמן לשים סוף למוסר הכפול. בית המשפט קבע שהבעייה לא היתה בהעברה עצמה. ייתכן שהיא היתה ראוייה. הבעייה היתה בעצם קיומו של ניגוד אינטרסים. השר היה צריך להעביר את ההחלטה לגורם אחר. אמון הציבור ייפגע, קבע בית המשפט, משום שהציבור יראה שאח עוזר לאחיו. כך גם בפרשת "מרכז ההשקעות" של אהוד אולמרט. הבעייה אינה בהחלטה על סיוע למפעל מסוים. הבעיה היא בכך שחברו של אולמרט, עו"ד אורי מסר, ייצג את המפעל.
שריד מכיר את פרשות דרעי ואולמרט. הוא יודע מה הדין. אבל במדינה שלנו יש שיכבה של אנשים, ממחלקת כוחות האור, שיודעים גם לדקלם מתוך שינה משפטים מנופחים על "מאבק בשחיתות", וגם להתייחס לעצמם כאל מלאכים. להם מותר מה שלבני אנוש אחרים, דרעי ואולמרט ,למשל, אסור.
הגיע הזמן לשים סוף למוסר הכפול הזה. משום שניגוד האינטרסים שבו פעל שריד זועק לשמיים. הוא מגיע כדי חשד לשחיתות. לכולם זה היה ברור. לא לשריד. "ייקוב הדין את השר," כתב בשבוע שעבר שריד על הרשעתם של הירשזון ובניזרי. אם יש צדק בישראל, אם שלטון החוק עדיין כאן, ואם דין אחד לדרעי ולשריד, אז ייקוב הדין את שריד!
ציטוט מ"מעריב" באינטרנט מיום 2.7.09.
* * *
הכיבוש משחית!
אהוד,
אני עוברת על התגובות באינטרנט על פרס ספיר. יש תגובות מצחיקות:
"יוסי שריד צדקת, הכיבוש משחית!"
ש.ו.
* * *
הווידוי של יוסי שריד: תפסו אותי על חם
ציטוט מעיתון "הארץ", 3.7.09
מה שלא מצאו בימי הפוליטיקה שלי – מוצאים בימי פרישתי.
יוסי שריד מגיב על ביטול פרס "ספיר" לספרות והטענות שהועלו נגדו.
אי אפשר לומר שאני לא מתקדם בחיים. לאחר 40 שנה בכנסת ובממשלה, עברתי לקריית-ספר רק כדי שיטילו בי דופי, בפעם הראשונה בחיי. מה שלא מצאו בימי הפוליטיקה שלי – למרות מאמצי חיפוש קדחתניים – מוצאים בימי פרישתי. אשריי, נתפסתי על חם בקלקלה של "ניגוד עניינים". עכשיו אני בחברה טובה, עשיתי את זה, ומעכשיו אני רשאי לראות את עצמי מועמד לראשות ממשלה. בגופי אני מקיים את התנאים ההכרחיים והמספיקים לקריירה מחודשת: אני מתכנן קאמבק.
לא היו לי אשליות בקשר לקריית-ספר. במקום שיש אנשים יש יצרים ונכלים, חשבונות אישיים ופוליטיים, והקנאה אותה קנאה, אם לא אנושה יותר. ואף-על-פי-כן – נמוך ירדו הפעם, עד לדיוטה התחתונה ירדו. לו נחשפה הזירה התקשורתית והספרותית לעין הציבור כפי שנחשפת מדי יום הזירה המפלגתית-פוליטית, ספרים שלמים היו נכתבים עליה מסוגה זיבורית.
הרבה גורמים מעוניינים עטו על המציאה, והמציאה הזאת היא אני, עוד מציאה כזאת: סופרים מתוסכלים שלא זכו בפרס הראשון, מו"לים מאוכזבים, עיתונים ועיתונאים שעינם צרה בעמיתיהם – מצליחים ומוצלחים יותר מהם, פרנסים במפעל הפיס שנקרתה להם הזדמנות לחיסול חשבונות ביניהם, ועמותה למען ארץ ישראל שלמה, שפתאום מגלה עניין לא רק בחומר אלא גם ברוח. יכול להיות שאני פרנואיד – מי לא – אך גם לפרנואידים יש רודפים, כידוע.
טוענים נגדי שמעלתי באמון, לא קיימתי את הכלל של גילוי נאות; עד שבא "תחקיר מעריב" וחשף את ערוותי. מה היה כאן לחשוף, ומה היה כאן לתחקר. הרי זה סוד כמוס הידוע לכל חמור וסוס, שאת ספריי האחרונים פרסמתי בהוצאת "ידיעות ספרים", צריך רק לדעת לקרוא עטיפות. איני חושב שהוצאת ספרים עושה טובה לסופר כשהיא מפרסמת את ספריו. בדיוק להפך: הסופר הוא שנוטה חסד להוצאה [נו באמת, איפה אתה חי, צבוע יהיר שכמוך! – אב"ע, שלא מגיע למעלתך ברמה ובהצלחה הספרותית]. במקרה שלי לפחות היא הרוויחה עליי ועל ספריי סכומים נאים למדיי. ועל קשריי הידועים לכל עם ההוצאה הודעתי כבר לפני שלוש שנים בטופס המתאים.
וזאת יש לדעת: אין שופט לספרים, שלא כתב ולא פירסם מימיו ספר, ולכל ספר יש הוצאת ספרים. ואין שופט שאינו מכיר סופרים מקרוב, ואף מתרועע איתם לפעמים, ואף מופיע איתם בערבי ספרות מעת לעת. לכן, אין שופט שאינו נגוע, אלא אם נאסוף שופטים מקרנות רחוב. גם זה רעיון.
לא רק הוצאת הספרים שלי נתגלתה בתחקיר, גם אחיינית נמצאה לי, שהיא עורכת באותה הוצאה. חמור מאוד, ואין לי אלא להודות באשמה: רנה ורבין היא באמת בתם של גיסי וגיסתי, אני אוהב אותה, והיא עורכת טובה בעיניי.
ובכל זאת, ובמסגרת הטיעון לעונש: זאת היתה השנה השלישית לכהונתי כיו"ר חבר השופטים, ובשנתיים הראשונות לא נבחר ולו ספר אחד של "ידיעות ספרים", רנה לא עמדה להם. מותר לשער שגם הם היו מתוסכלים שם, בהוצאה, אבל רנה מכירה אותי, ומי כמוה יודעת כפי שיודעים כל קרוביי ומכריי וחבריי: את אשר אוהב – אקפח. הקירבה המשפחתית בינינו גם היא ידועה בציבור, בוודאי בציבור הסופרים [אני הנידח לא ידעתי על כך דבר. – אב"ע] והמבקרים והעורכים והמו"לים, רנה ואני דיברנו עליה בפומבי לא פעם, ולא ידענו שנינו שיש לנו מה להסתיר או לגלות. אך מה לעשות, דמותה של אחייניתי לא עמדה לנגד עיניי ברגע ההצבעה הגורלי, דמויות אימתניות ממנה לא השפיעו עליי ברגעי הכרעה, והעליתי עליי את חמתן. עכשיו, בעין הסערה ובמחשבה לאחור, אני כבר יודע בבירור מה היה לי לרועץ: ביטחוני העצמי הוא שהיה. כל כך הייתי בטוח בניקיון דעתי, עד שלא ראיתי את תור הממתינים להזדמנות, שנים רבות הם חיכו לה. סוף סוף מצאנו משהו בגנותו של הצדיק הידוע, שמטיף מוסר לכל העולם. לתומי הנחתי מבלי דעת ומשים, ש-40 שנה בחיים הציבוריים מעניקות אשראי כלשהו בבנק האמינות והאמון. שוב טעית, טיפש. האם לא משתלם להתאמץ כדי להיות אדם הגון? זאת לא המסקנה המתחייבת.
* * *
כיצד מזייפים? אפילו על השואה
שלום לך אהוד,
בגיליון האחרון (458) הבאת את סיפורם הבלתי ייאמן של הנרי רוזנבלט ורעייתו. מסתבר שהסיפור אכן בלתי ייאמן... האיש עצמו הודה שבדה מליבו (או מדמיונו – כלשונו הוא – את כל העניין).
הנה קישור (אחד מרבים) שבו הוא מתראיין בקשר לבדייה:
http://video.google.com/videoplay?docid=3822415128071766948
כל טוב (ותודה על כל האוצרות שאתה מעתיר עליי ועל יתר הקוראים!)
מיכה עמית
* * *
אלבום אושוויץ – יהודי הונגריה
חשוב להעביר לידיעת כל אחד ואחד מהנמצאים אצלכם ברשימת התפוצה על מנת שיגיע לידיעה ולעיון על ידי כמה שיותר בני אנוש עלי אדמות. הנה בשתי שפות, אלבום מלפני 65 שנה, ליתר דיוק מחודש מאי 1944, המתאר את הגעתם של יהודי הונגריה לאושוויץ. זהו האלבום היחיד ששרד מאושוויץ והוא אינו מאבד מן האקטואליות שלו גם ביום צירופו למוזיאון הווירטואלי של יד ושם:
Auschwiz Album in both Hebrew and English
עברית:
http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/auschwitz_album/multimedia/index.html
English: http://www1.yadvashem.org/exhibitions/album_Auschwitz/mutimedia/index.HTML
* * *
אהוד בן עזר
תודה לאל, אין דימיון בין היטלר לאובמה
במאה ה-20 היה מנהיג פסיכופאט, אחוז דיבוק, שהאמין כי היהודים אשמים בכל הצרות שבעולם וגרר את העולם למלחמה שבה ניספו עשרות מיליוני בני-אדם ובהם שישה מיליון יהודים, שבהשמדתם עסק גם כאשר היה ברור לו שגורלו נגזר והוא הפסיד במלחמה.
במאה ה-21 יש מנהיג שאמנם אינו פסיכופאט והוא גם נלחם באופן מתוקשר באנטישמיות ומגן על היהודים האמריקאים שלו כי הם תורמיו ומצביעיו – אבל נדמה לעיתים שגם הוא אחוז דיבוק אנטישמי בהיותו משוכנע שמקור הצרות בעולם הוא המתנחלים היהודים מעבר לקו הירוק, (כולל שכונות ירושלים רבתי וכביש מיספר 1 בלטרון), וכן שמקור הצרות הוא עקשנותה של מדינת ישראל שלא להסכים ל"שלום" חד-צדדי פרו-פלסטיני הזוי של "שתי מדינות" – "שלום" שימנע ממנה להגן על היהודים הישראליים שאינם אזרחי ארה"ב ושאינם בעלי זכות הצבעה בה ובריחה חזרה אליה. וזאת הוא עושה כאשר העולם כולו רותח סביבו, הטרור מחרבן עליו והנשק הגרעיני והטילים ארוכי הטווח לועגים לו יום-יום ומאיימים עליו לקרב את סופו, עד כי יש ח שש שהוא ייזכר כאחד הנשיאים הכושלים והשלומיאליים ביותר שהיו לארה"ב מאז ומעולם.
אם ח"ו יצליח בתוכניתו – תהיינה על שתי גדות הירדן ארבע מדינות פלסטיניות: ממזרח פלסטין-ירדן – וממערב פלסטין-עזה, פלסטין-גדה-מערבית – ולא ירחק היום ותוקם גם פלסטין-אישראיל, מדינת רוב אזרחיה הערבים-הפלסטינים.
* * *
איליה בר זאב
טעם של פעם
נוֹלַדְתִּי כָּאן, שָׁנִים מְעַטּוֹת לְאַחַר שַׁיָּרוֹת הַגְּמַלִים.
שִׁירַת עִנְבְּלֵי פַּעֲמוֹנִים, מַיִם צוֹנְנִים, כַּדֵּי חֵמָר –
"לְפִי הַגָּמָל הַמַּשָּׂא".
אֶרֶץ שְׁטוּפַת שֶׁמָשׁ,מְעַרְבְּלֵי בֶּטוֹן,סַתָּתִים –
לְבֵנִים וַאֶבֶן.
אֲבַק-כְּבִישׁ וְרֵיחַ פַּרְדֵּסִים כִּסּוּ אֶת פְּנֵי הוֹרַי.
נָתְנוּ לִי שֵׁם בְּעִקְּבוֹת לֶנִין. בְּחִירָה יָפָה.
אָהַבְתִּי אֶת צְלִילֵיהֶם הַמִּתְרַפְּקִים שֶׁל כִּנּוּיֵי הַחִבָּה,
לְטִיפַת גִּפּוּף בִּשְׂעַר רֹאשִׁי.
יוֹשֵׁב עַל סֶלַע אֶבֶן בִּשְׁכוּנַת מַחֲנַיִם בְּצֵל בְּרוֹשִׁים כְּבֵדִים
מוּל בֵּית הֶעָלְמִין,
מִקְלָחוֹת קָרוֹת בִּצְרִיפִים עֲלוּבִים בְּחוֹף תֵּל אָבִיב –
עֲיָרוֹת עֲטוּרוֹת יְרִיעוֹת-זֶפֶת כִּבְצִיּוּרֵי שָׁאגַאל.
טַעַם מֶלַח וְחוֹל-יָם בְּעִנְבֵי הַדָּבּוּקִי עֲדַיִן בְּפִי.
וְשׁוּב גְּמַלִּים אַחַר הַמִּדְבָּר. מִפֹּה וּמִשָּׁם מַבְרִיחִים סַמִּים,
זוֹנוֹת.
לְעִתִּים נוֹגְחִים בַּאֲפֵלָה מְכוֹנִית חוֹלֶפֶת.
נְמִיּוֹת זְרִיזוֹת חוֹצוֹת בְּהֶרֶף עַיִן כְּבִישִׁים וְשָׂדוֹת,
דוֹר הַמִּדְבָּר נֶעֱלַם –
צְעִירִים מִמֶּנִּי מְחַפְּשִׂים עִנְּבֵי רוֹשׁ,
אַהֲבָה אַחֶרֶת.
"אָנָּא חַבְּקוּ אוֹתִי לְבַל תְּפַזֵּר אוֹתִי הָרוּחַ" אוֹמֵר מָחְמוּד דָרְוִוישׁ.
אֲנִי מְצַמְצֵם – חַבְּקִי אוֹתִי,
אֶהֱבִי.
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ בָּךְ טַעַם שֶׁל פַּעַם
רַק הַזֵּעָה מְלִיחָה כִּבְעָבַר.
וְהַחִיּוּךְ?
* * *
עמוס גלבוע
לא היה שום ניסיון להפיכה באיראן
עתה, מששקע קצת האבק מעל הבחירות באיראן, דעתי היא שלא היה שם ניסיון להפיכה, לא היתה שם התקוממות נגד המשטר, לא היה שם קרע אמיתי בקרב האליטה השלטת. אכן היו שם מהומות בהיקף רחב שלא נראה כדוגמתו בעבר, בראש ובראשונה בצפון טהרן, וקודם כל ע"י סטודנטים; ובלטו שם גם הניגודים הפנימיים הישנים שבקרב האליטה השלטת – אך לא יותר מכך. לרגע לא עמד השלטון בפני סכנה אמיתית לקיומו. מה שהתרחש לפנינו, בצורה אינטנסיבית ודרמתית, הוא תעתועי התקשורת האלקטרונית של המאה 21 מלווים במסעי שיווק תוקפניים לחברה הצרכנית המערבית.
אמחיש את דברי בשתי תמונות. התמונה האחת היא תמונת "סמל המהפכה" – כפי שכונתה בכלי התקשורת בעולם, וגם אצלנו כמובן – תמונתה של נאדה אגא סולטאן ברגעי מותה. היא נסעה עם חברתה במכונית, נכנסה לפקק תנועה, המיזוג לא עבד, הן יצאו על מנת להשקיף על המפגינים ואז נורתה ירייה, נאדה נפלה, והמצלמה התמקדה בה. אכן, הלב נחמץ, אך איזה סמל יש כאן? איזה ייחוד יש כאן? צר לי, אך מדי יום ביומו אנחנו רואים תמונות דומות על המרקע של נערות צעירות שנפלו קורבן לתאונת דרכים, או "תאונות עבודה" של רוצחים. מולה עולה מול עיני תמונה אחרת. ציור של הצייר הצרפתי יוג'ין דלקרואה הקרוי "החופש מוביל את העם", שצויר בעקבות המהפכה של יולי 1830 בצרפת ונהפך למעשה גם לסמל המהפכה הצרפתית. במרכזו של הציור הנפלא עומדת אישה, חשופת חזה. היא מחזיקה בידה השמאלית את דגל הטריקולור, בידה הימנית רובה מכודן, והיא מובילה הסתערות של כל שכבות העם לעבר הבריקאדה המכוסה בגופות הרוגים של המסתערים. זהו ציור המסמל מהפכה, הממחיש את רוחה של המהפכה.בצורה כל כך חיה. תמונת מותה של נאדה ממחישה טרגדיה אישית, אבל אין בה דבר ממהפכה.
כל מהפכה מצריכה 4 מרכיבים על בסיס הנסיבות המתאימות: מנהיג, קאדר נאמן ונלהב של פעילים, אידיאולוגיה המנוגדת לאידיאולוגיה השלטת ומידה גדושה של נחישות ואכזריות. דבר לא היה מזה באירועים האחרונים באיראן. אולי בעתיד הרחוק יהיה. לדעתי שגוייה לכן ההערכה הרווחת כי המשטר של האייטולות באיראן נחלש, כי איראן נכנסת לתקופה של אי שקט וכי הדבר ישפיע לשלילה על מדיניות החוץ האיראנית. להערכתי המשטר האיראני דווקא התחזק בעקבות מה שקרה, ובראש ובראשונה הוא חשף את כל המתנגדים שלו, וללא ספק הוא יתחיל לחסלם בהדרגה; הוא נוכח כי פרט למילים נבובות העולם "הנאור" לא מוכן לנקוף אצבע נגדו. אם הערכתי נכונה, פירושו של דבר שאנחנו נהיה עדים למשטר איראני קיצוני יותר, חוצפן ומאיים יותר כלפי סביבתו החיצונית.
ברמה האזורית המשמעויות הן אלו: הגברת התמיכה בחמאס ובחיזבאללה. מעשית האיראנים יפעלו על מנת למנוע כל אפשרות של הצלחת דיוני הפיוס בין החמאס לאבו-מאזן שמצרים מובילה. בלבנון הם יתמכו בצורה נחרצת ביותר בדרישה של חיזבאללה לקבל זכות וטו בממשלה שחרירי עומד להקים, וסוריה תעמוד כאן לימינם.
ברמה הבינלאומית, הסיכויים לדיאלוג הנכסף בין אובמה הליבראל לבין הפנאטים חדורי הביטחון של איראן הוא נמוך. ובכל מקרה, אם ארה"ב רוצה להתמודד בהצלחה כלשהי עם איראן, היא חייבת לעשות זאת תוך כדי שיתוף פעולה עם רוסיה. לכן יש חשיבות עליונה מבחינת מדינת ישראל לתוצאות הביקור של אובמה במוסקבה בימים אלו.
* * *
ד"ר אברהם וולפנזון
תשובה לרון וייס
רון וייס שואל [גליון 458] "מדוע הביטוי 'מדינת כל אזרחיה' הוא אנטי ציוני" וקובע בפסקנות כי "ד"ר וולפנזון מתנגד למתן זכויות שוות לכל אזרחי המדינה."
עליי לציין, קודם כל, כי אין להאשמה זו של רון וייס כל שחר. דווקא כמדינה יהודית, שמקובל עליה מוסר הנביאים [על דתיים וחילוניים כאחד] – עליה להעניק שוויון כלפי החוק לכל אזרחי המדינה – "וזכרת כי גר היית בארץ מצרים."
השוויון כלפי לא-יהודים אינו שולל את זכותה של ישראל להיות "מדינה יהודית" [המדינה היחידה שזכה בה העם היהודי ב-2,000 השנים האחרונות] וכדברי פרופ' חיים וייצמן ב-1946 – "כשם שאנגליה היא מדינה אנגלית וצרפת היא מדינה צרפתית."
עצרת האו"ם הכירה בכך בכ"ט בנובמבר 1947 – כשקבעה [ברוב של יותר משני שלישים] כי ארץ ישראל המערבית תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית.
הערבים לא קיבלו עד היום הגדרה זו של ישראל כמדינה יהודית. לכן אינם מוכנים לשים קץ לסכסוך. הם מוכנים שנחזור לגבולות 1947 – אבל לא מקבלים את ההגדרה "מדינה יהודית" המופיעה בהחלטת כ"ט בנובמבר 1947. בכדי לטשטש את סרבנותם זו, הם מעלים את הסיסמה "מדינת כל אזרחיה" – כלומר, לא מדינה יהודית.
במאמרי שאותו תוקף רון וייס, מופיעה, משורה 16 ואילך, עמדתו של גדול המשפטנים התומכים באהרן ברק. צר לי, שרון וייס לא הבחין בשורות דלקמן:
"אפילו הביוגרף החדש של אהרן ברק, פרופ' אריאל בנדור, שפירסם לאחרונה יחד עם פרשנו המשפטי של 'הארץ', פרופ' זאב סגל, ספר שכולו הלל ושבח ופולחן-האישיות לאהרן ברק – הזדעזע מהגילוי של סוף השבוע, והבהיר כי 'אימוץ הביטוי מדינת-כל-אזרחיה משמעותו המקובלת היא אנטי-ציונות, פוסט ציונות, המנוגד למדינת הלאום היהודית.' [כתבתו של תומר זרחין ב'הארץ' מיום א' 28.6.2009, עמוד 8]".
רון וייס קובע כי "ד"ר אברהם וולפנזון מייחס לשופט העליון בדימוס אהרן ברק עמדות אנטי-ציוניות... ד"ר וולפנזון אינו מסביר מדוע הביטוי 'מדינת כל אזרחיה' הוא אנטי ציוני."
תשובתי היא: לא רק אני... גדולים וחשובים ממני הזדעזעו מהמשמעות האנטי-פטריוטית והאנטי-ציונית של דברי השופט ברק. בין המזועזעים – גם פרופ' אריאל בנדור, שהוא בולט בין תומכיו של השופט ברק, כתב [יחד עם הסופר המשפטי של "הארץ"] ביוגרפיה מהללת ומשבחת לשופט ברק – ובכל זאת הזדעזע מהביטוי הפרו-פלשתינאי 'מדינת כל אזרחיה' שגם הוא וגם השופט ברק – כמשפטנים מומחים – יודעים את משמעותו הפוליטית המסוכנת ואת היותו נשק תעמולתי מחודד בידי הקיצוניים שבאויבינו."
לצערי הרב, אפשר היה לקבל תשובה מלאה ומדוייקת לשאלותיו של רון וייס מתוך עיון רציני במאמרי "הון,שלטון,עיתון ו... שופט עליון" בגיליון 457 מיום 29.6.2009 – מבלי לדלג על ציטוט חוות-דעתו של המשפטן החשוב אוהד-ברק פרופ' אריאל בנדור, שעליו, כמו על אישים נוספים שאני מוקיר ומעריך, אני גומר תמיד את ההלל במלים "אמור לי מי ידידיך...ומי מצטטיך..."
* * *
יחיעם פדן
תגובה לרון וייס
יש המיתממים בדברם על "מדינת כל אזרחיה", כאילו אינם יודעים שבמדינה דמוקרטית – הרוב קובע. ואם הרוב הוא ערבי (מה שיקרה בעוד 50 שנה, או 70 לכל היותר) – מותר לו לגרש את המיעוט ובוודאי לשלול את זכויותיו. מתוך מודעות לכל אלה הייתי רוצה שבמדינה שלי, המדינה של העם היהודי, יהיו כל הזכויות לכל האזרחים – גם הבדווים, גם הערבים, גם הדתיים וגם העולים שיהדותם בספק. (ושנתייחס בכבוד גם לתושבים, גם אם הם פליטים). בד-בבד חייב להיות ברור שבזכויות היהודים אין לפגוע גם כאשר הם לא יהיו עוד רוב בישראל, מדינת העם היהודי.
אהוד: אצלי הדברים פשוטים. מדינת ישראל היא יהודית ודמוקראטית רק כל עוד הרוב בה יהודי. אם ייווצר ח"ו מצב שבו לא יהיה בה רוב יהודי, אזיי היא תחדל להיות דמוקראטית כי השלטון, בכל מקרה – יישאר בידינו, היהודים, אחרת – הפלסטינים יבריחו או ישחטו את כולנו, וגם שם המדינה לא יישאר לה תחת שלטון הרוב ה"דמוקראטי" הערבי-הפלסטיני.
* * *
באבל על מותה של תרצה טנאי (1920-2009)
מאיירת וציירת ישראלית
בתם של יהושע ברנדשטטר ורחל קטינקא. איירה מעל 250 ספרי ילדים וכן ציירה לעיתוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים". בשנת 1956 זכתה בפרס יציב מטעם "דבר לילדים". בשנת 1995 הנפיק השירות הבולאי סדרת בולי ספרי ילדים ובהם בול הכולל איור של תרצה טנאי לעטיפת הספר "אצו רצו גמדים" מאת מרים ילן-שטקליס. תרצה, נפש יקרה ואהודה, היתה אלמנתו של מייסד שבוע הספר העברי, המשורר והמתרגם שלמה טנאי (2000-1919) ואיירה גם ספרים רבים שלו.
* * *
דינה קטן בן-ציון
המרתף: רומן פוסט אידיאולוגי
על דור-בארץ בשנות השלושים למאה העשרים
המרתף, ספרה החדש של יעל מדיני (מטר, 2009) הוא רומן היסטורי מרתק שעלילתו מתרחשת בשנות השלושים למאה העשרים. זו יצירה רחבת היקף, מעניינת ומושכת לב, המעמידה דיוקן יחיד במינו של "גיבורים אלמונים" שחיו בארץ בתקופת טרום המדינה. גיבוריו נחשפים ברגעי אושר וסבל, בחייהם היומיומיים ובמה שמתחולל בהם מתחת לפני השטח.
בחוויית הקריאה שלי הרומן הזה מגשר באופנים שונים ומנקודת המבט של ימינו בין "שם" ל"כאן", דהיינו בין מקום מוצאם של מי שעלו ארצה בעשורים הראשונים למאה העשרים, לבין החיים שבנו בארץ ישראל, וכן בין חיי היחיד לדינאמיקה שבכוחה פועלים ומתפקדים אירגונים ומסגרות כמשפחה, ארגון מקצועי לזכויות העובדים, קיבוץ או אירגוני הגנה על היישוב.
דמויות גיבוריו האמינות והמשכנעות, אשר מתוארות ביד אמן ומתוך הבנה פסיכולוגית, מלוות את הקורא ומהדהדות בעולמו גם לאחר שסיים את קריאת הספר. כך סיפורו של יהושע חפץ, שעלה ארצה לאו דווקא מתוך מניע ציוני, ובארץ נקשר לשתי אהבות חייו – האחת גלוייה, המתגלמת בחיי המשפחה שהוא מקים, והאחרת אהבת-סתר, על צידוקה היחיד במינו. שתי אהבותיו זוכות לביטוי מקורי ותיאורן מעביר לקורא חשיבה רעננה על נושאים עתיקי יומין; אפשר לאהוב שתי אהבות בו זמניות, שכל אחת מהן שלמה לפי דרכה ובעיקר – חפה מתגובות הרסניות. וכך גם סיפור חייה ודמותה המיוחדת במינה של בלה, בת זוגו של יהושע חפץ, אישה חכמה, חזקה, מוכשרת ורגישה לסביבתה, המצטיינת בהבנה מקורית של המציאות ובכושרה להגיע גם במצבים מורכבים למסקנות שפויות ולפתרונות יצירתיים.
כרומן היסטורי המרתף מעמיד תמונה מעניינת של החיים בארץ, ובכלל זה זכרי עולמם של צעירים בעיירות שמהן הגיעו, ומעלה דיוקן רב שכבתי של דור בארץ. בעלילתו, בשפתו ובעולם המושגים שלו מהווה הרומן הזה חולית חיבור נוספת בין דבורה בארון, שבסיפוריה היפים החייתה מעמדים מחייהם של אנשי העיירה, לבין ההוויה הישראלית המודרנית שהלכה ונוצרה בארץ. גיבוריו באו מן הגולה והם מקיימים קשרים עם קרוביהם שנותרו בארץ מוצאם. קשרים אלה מביאים עם הזמן לעלייתם ארצה של חברים ובני משפחה נוספים. בתוך כך עולים על הפרק נושאים הקשורים בחיי הציבור, שהאירועים הדרמטיים המתרחשים בחיי גיבוריו אחוזים בהם לבלי הפרד: אובדן, מוות, פרידה, נטישה גורלית, גילוי מאוחר של סוד משפחתי, חיי הגילוי וחיי הסתר.
המרתף, שהעניק לרומן את שמו, הוא ברומן זה מקום פורה ומניב, שמכיל חומרים של עבר ומשמש לצרכי ההווה, וככזה הוא אתר ממשי ובה בעת גם מושג וסמל. כמקום ריאלי ופונקציונאלי יש בו המון פתחים, דלתות, מקומות מסתור, סידורים ומתקנים שימושיים למיניהם, שגם כשהם מתוארים באופן מדוייק קשה לעקוב אחר כל פרטיהם. בחוויית הקריאה שלי הדבר מוסיף למיסתורין ולמימד הסמלי של הזמן המיתי שבחיי אנוש, שהמרתף כמושג הוא אחד מביטוייו וסמליו, כמו גם ליסוד האניגמאטי שבעלילת הרומן ולמתח שבין הגלוי לנסתר.
הספר מצטיין בחשיבה מקורית ורעננה על החיים ומורכבויותיהם. יש בו תיאורים יפים של היחסים בינו לבינה, של קרבת לב בגוף ונפש, של אינטימיות המפיקה הידברות אמת. רוח טובה שורה בעולם הרומן הזה, אווירה של ניקיון דעת, טוּב בסיסי, טוהר המניע, פשטות הליכות חכמה. במובן זה הרומן רחוק לכאורה מעולמנו הרועש, היצרי והנכלולי, על שפע גילויי האלימות, אובדן דרך ועשתונות, על שפתם הקלוקלת וייצוגיהם התקשורתיים. ואף על פי כן אין הוא רחוק ממנו, לא רק משום שתוך כדי קריאה אנו מזהים את יסודותיהם המוקדמים של תהליכים והתפתחויות שחווינו לימים, אלא גם באופן שמתגלם בו המתח בין הגלוי לנסתר בגילוייהם השונים. במובן אחר, זוהי גם קירבה על דרך הניגוד. ואולם, חרף הדברים הדרמטיים המתרחשים בעולמם של גיבורי הספר הזה, כשכבר ביומו הראשון בארץ שומע יהושע חפץ את קולה של ירייה אקראית השמה קץ לחייו של בחור צעיר שחפץ נכנס להתגורר בחדרו, גיבורי הרומן הזה בוחרים לרוב בתגובה מתונה ושפויה, וגם כשאחד הצעירים מועד ופועל באלימות בשם "מטרה קדושה" כביכול, עד מהרה הוא עומד על טעותו וניחם על מעשיו.
הנכונות לשיתוף פעולה "חיובי" משותפת לכל הגיבורים, אף שהם שונים זה מזה ונבדלים באופיים ובאורח מחשבתם, בסגנון חייהם ובאופן דיבורם. גם כשהדברים מורכבים הם מוצגים בבהירות, חפים מכובד, סבך, מנטל של בעיות חסרות פתרון והרגשת חוסר מוצא. מעין "עין טובה" מארגנת את הדברים ברומן הזה ברוחה. ובעיקר, החיים על גילוייהם השונים הם תמיד המנצחים האמיתיים: חיי היומיום על צרכיהם, המשפחה וענייניה, דברי הילדים, סדרי הארוחה, הדאגה לדור הצעיר, היענות לצרכים היומיומיים בבית ובחיי הקהילה. שפת הכתוב עשירה, רבת רבדים, והיא מקרבת את הקורא באופן חי וטבעי להוויית הימים ההם, ועם זאת אינה נשמעת מאולצת או אנכרוניסטית לאוזן בת זמננו.
גם אם יש ברומן הד למלחמת הקיום כמלחמת הישרדות, אין באופק שלו "כוחות רשע" המגלמים איום על עצם הקיום, מכל מקום הדגש אינו עליהם. וכשאחד הצעירים נרצח בשדה בעת עבודתו כרועה, ומדוּוח שהתעללו בגופתו, האירוע מתואר מהיבט האבל על האהבה והחברות שאבדה.
המרתף הוא רומן עכשווי, המספר על ימים עברו. הגיבור אינו מגיע לארץ ממניעים ציוניים, הוא עצמו מתנגד לפעילות האירגון המחתרתי שהוא משתף עימו פעולה על אף ספקותיו. זהו אכן גיבור ספקן, שעם זאת יש בו משהו שלם מכוח כושרו לדבוק בתשוקתו האותנטית לבנות חיים תוך היענות לצרכי היומיום שכופים עליו חיי המשפחה והמציאות שהוא הולך ומתערה בה. וכך, דמותו היחידה במינה של יהושע חפץ ודמויות בני משפחתו וחבריו הן גירסה בת זמננו של "הציונות המעשית". כל אחת מהן מעניקה ביטוי וייצוג שובה לב להוויית הישראלי האלמוני לדורותיו. אף שהרומן עוסק בתקופה שבה אידיאולוגיות שלטו ברמה, המרתף הוא רומן פוסט אידיאולוגי במהותו, לאו דווקא מחמת שיברון האידיאולוגיות או כביטוי של כפירה בהן, אלא בכוח הראות שהספר חדור בה.
* * *
נָתִי מַלְאָכִי
שִׁיר לְנַעֲרַת אֶמְצַע
אֶת מֵיתְרֵי גִּיטָרַת הָפֶנְדֶר
קָרְעוּ אַחֲרֵי שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת הֻכְתְּמוּ בְּדַם
הַבְּלוּז.
עַל הַשֻּׁלְחָן כְּשֶׁרָקַדְתְּ, נִשְׁאֲרוּ
סִימָנֵי סוּלְיוֹת נַעֲלֵי שִׂמְחָה
הֶעָשָׁן מִתְאַיֵּד, הָעֵינַיִם
מִתְלַחְלְחוֹת.
מָרַחְתִּי בְּגוּפֵךְ שֶׁמֶן תִּינוֹקוֹת רֵיחָנִי
כְּאִלּוּ עָלִים חוּמִים/צְהַבְהַבִּים נוֹשְׁרִים קַלּוֹת
בִּשְׂדֵרוֹת וִיסְקוֹנְסִין.
עֲדַיִן רוֹאֶה הַנּוֹף הַפְּרָאִי, הַבְּרֵאשִׁיתִי
שֶׁלָּךְ
שֶׁנִּשְׁאַר עֲדַיִן בְּתַבְנִית קֶסֶם
נְעוּרַי.
* * *
סוף-סוף נמצא הגורם האמיתי
לעשרות ההצתות של יערות ישראל!
מתברר (כך אחראי איזור הצפון בקק"ל הבוקר, 2.7., ברשת ב') שהשריפה הגדולה ביותר, ביער ביריה, החלה מהדלקת מכולת זבל בבסיס צבאי סמוך...
הפרשנויות לך [הכוונה כנראה לאהוד בן עזר. – אב"ע] והפרחים (פרחי פחם?) לצה"ל!
דודו אמיתי
גבעת עדה
* * *
יצחק שויגר
יוסלה ושפּעת החזירים
אילו יוסלה היה יודע כיצד זה יסתיים לא היה נוהג כפי שנוהג.
איש תם יוסלה.
נאמן לאשתו ולאלוהיו.
אינו אוכל נבלות וטרפות ועוד רחמנא ליצלן מעולם לא עבר במוחו אפילו צל צילו של הרהור בדבר אכילת חזיר.
עבודתו כמשגיח כשרות בלולים של תרנגולות, היתה מובילה אותו מעת לעת לביקורים ברחבי ישראל. בכל בוקר היה מקבל קריאה טלפונית מאת הרבנות המקומית לצאת ולתור אחרי תרנגולות מתות. שכן כידוע עם ישראל אינו מקפיד על בריאות הציבור ובוודאי שאינו מקפיד עם הוראות מחלקת הכשרות. משמתגלה איזושהי מחלה בעופות בלול כלשהו, מיד מוטל עליו הסגר. השירותים הווטרינריים הממונים על הפיקוח הרפואי על תצרוכת הבשר בישראל, מקפידים, כי מעת שמתגלה תרנגולת מתה, מיד היא מובאת אחר כבוד לבית המבדקיים של השירותים הווטרינריים ואלו בודקים עם טלסקופים מיקרוסקופים וסטטוסקופים כל גרגיר של בשר התרנגולת. מהפכים בקרביה ומחטטים בבני מעיה.
בין לבין, עד שיוצא הפור, מונף צל הגרזן על בעל הלול. לשבט או לחסד? לעושר או לעוני ומחסור. הכול תלוי בווטרינרים.
אבל לא אלמן ישראל. מיד עם התגלות גופתה של תרנגולת במקביל להזעקת מומחי האפידמיה, פונים לסייעתא דשמיא. טלפון מיידי לרב המקומי. משם במהירות למשגיח התורן. משם השליחים אצים ורצים ומשוגרת יחידת עילית של משמשים בקודש. שוחטים, עוזרי שוחטים, מחזיקי סכינים ושאר כלי קודש, שמפעילים חפ"ק של קדושה ואלו מתנפלים על התרנגולות המסכנות ובתוך דקות ספורות הופכות הבריות הבלתי מזיקות הללו לבשר כשר למהדרין בטרם יטריפו אותו הווטרינרים. המכ"שים של הח"רקשרי, דהיינו משגיחי הכשרות מוסמכים של חולייה ראשית קדמית של רבנות ישראל, המסכלים את מזימתם של הווטרינרים, שהיא להשמיד להרוג ולאבד דברים מזיקים ובכלל להשליט על ישראל סטנדרטים מודרניים הנוהגים אצל גויים מארצות הים אשר מתעלמים מחוקי הכשרות היהודית, הנהוגים כבר אלפי שנים ואשר כלליהם המבוססים על הלכות מאז ימי הביניים שלא השתנו מאז ושהצילו ומצילים עד היום, את העם היהודי מכליה ואובדן.
יוסל'ה הוא מפקד אחת מיחידות המכ"שים.
ומעשה שהיה כך היה.
הרב של גדרה קיבל קריאה דחופה מהלול של לחוביץ מגדרה. מיד הופעל החפ"ק ויוסלה הוזנק למקום.
לחוביץ זה ידוע בכל גדרה כאיש עתיר עיסוקים ונכסים. וכשהוא צריך עזרה, מיד כלי הקודש רצים למלא אחר רצונו. ומה גם שהם יודעים שמיד לאחר כל פעולה ברוכה מצידם, נגמר באורח פלא האוברדרפט של בית הכנסת, וגם הרב מתהדר בלבושו עם איזה כובע חדש. מבלי שיש קשר, חס ושלום, בין שני האירועים.
כשהגיע יוסלה למשק של לחוביץ, מיד היפנו אותו לעבר הלול. אץ רץ יוסלה וכשעמד בפתח הלול עמדה בדרכו אישה עתירת איברים, מקסיקנית על מראיה והיא חוסמת את דרכו.
"מה אתה רוצה?" שאלה בניב ספרדי בולט.
"מי אני?" תמה יוסלה, "מי את בכלל ? "
"אני עובדת פה ואני אחראית על המשק."
יוסלה הנהן בראשו. שהרי היה ידוע בכל גדרה כי מאז שחרב בית המקדש, אין היהודים עוסקים בקרבנות והם מתרחקים מחיי גידול חיות בית ומפילים את העבודה על כל מיני עובדים זרים. מנהג זה, אף השתרש בישראל המודרנית, שמייבאת לה חיות שחוטות או בהמות חיות מארצות דרום אמריקה, יחד עם עובדים שיטפלו בהם, כדי לגרום לכך שיד יהודי לא תיגע ולא תתייגע.
" אני באתי בעניין התרנגולת שמתה." כך יוסלה.
"אין פה תרנגולת. " כך היא.
"לא יכול להיות." כך הוא, " זוזי. תני לי לעבור."
"לא אזוז בלי הוראה מפורשת של לחוביץ ופה אין תרנגולות."
"אז מה יש פה?"
"חיות אחרות. מה שאנחנו אוהבים לאכול ואתם לא אוכלים ולא יודעים מה אתם מפסידים."
יוסלה החוויר. "איזה חיות ?"
"תשאל את לחוביץ."
"מה זה שייך?"
"שייך."
יוסלה היטיב את כובעו השחור והחליט לעשות מעשה. הוא התחיל לפסוע לעברה של המקסיקנית, והיא עומדת וחוסמת את הכניסה ואינה זזה.
הוא מתקדם והיא עומדת.
הרווח ביניהם הולך ומצטמצם והיא בשלה. עד שעמדו אחד מול השני,חזה מול חזה. יוסלה מרגיש את הדם בעורקיו וליבו חישב להתפקע. מאז שעמד במכולת השכונתית ליד בתו הצעירה של המכולתניק, שטיפסה על סולם לנגד עיניו כדי להוריד בקבוק אקונומיקה מהמדף הגבוה, לא הרגיש סערה שכזו.
המקסיקנית רשפה בעיניה. שדיה הכבדים בלטו מחולצת הטריקו המלוכלכת והזיעה ניגרת מהן ומרטיבה את חולצתה ומבליט את פטמותיה הכהות.
יוסלה מתקרב אליה ופניו לוהטות. כך עמדו דקות ארוכות. מוחו מלוהט ועיניו בורקות. ריחה של המקסיקנית אופף אותו, שריריו מתוחים והוא נושם נשיקות עמוקות. ואז כשהוא כבר קרוב לעילפון, הוא מתנער ולופת את מותניה בחוזקה. פיו ניצמד על פיה כמו איים לבלוע את פיה בפיו. והיא משיבה לו על פיו. היא מחבקת אותו בכוח וגופה הבשרני ניצמד אליו. היא מתכופפת לאיטה לאחוריה. אפה האדיר ופיה האימתני פלטו ריר ויוסלה יונק את לשדה בתאווה וכופף את גופה ומניחה על ערימת השחת שמאחוריה.
החזירים שהסתתרו מאחורי אחוריה הרחבים של המקסיקנית נתגלו לעין כל. ויש לשער שהמחזה שנגלה להם הרטיט את לב כולם. החזירים הקיפו את הזוג לבל יתגלו על ידי לחוביץ. מין אינסטינקט כזה של חיות שאפילו הן מועדות לשחיטה הן משמשות לעזר לבני אדם עד שבעליהן מתעמר בהן ואוכל אותם. ככה זה אצל בני אדם, הם אוכלים חברים.
כשהתעורר יוסלה מעילפונו. הוא שאל שאלה ראשונה. "נו, מה היה עם התרנגולת המתה?"
יוסלה לא הצליח להבין מדוע השאירו אותו לשכב בדיר החזירים בבגדיו המלוכלכים. הוא גם לא הבין מדוע החזירים שבדיר הקיפו אותו בחום ומדוע המקסיקנית כשהתעוררה מעילפונה פרצה בצרחות ונעלמה.
מיד הבזיקה מחשבה בראשו שמא טירוף היצרים שאחז בו לא יתקבל ולא יובן על ידי אשתו. הביט בבגדיו הצואים ונגעל אף הוא. עמד וצעק: "מישהו יכול להביא לי בגדים נקיים? וגם מראה!"
כדי שיוכל להיטיב את מראהו ולחזור ולהסביר לאשתו את מה שאירע. ואכן הביאו לו מה שביקש. הדמות שנראתה לו במראה שינתה את דעתו מן הקצה אל הקצה.
ואתם ידידי הקוראים תראו בהמשך מה הוא ראה בתמונה המצורפת.
כתב: יצחק שויגר
צילם: מישהו מומחה לחייזרים
מאי 2009
* * *
At five minutes and six seconds after 4 o'clock on the 8th of July this year, the time and date will be
04:05:06/07/08/09
This will never happen again in your lifetime.
* * *
"חלומות על חירות"
זה עתה יצא לאור הספר "חלומות על חירות", השמיני בסידרת "חירות" לנוער מאת נגה מרון. כמו את יתר הספרים בסידרה גם ספר זה ניתן לקרוא בנפרד, כי יש בו הקדמה קצרה עם תמצית הספרים הקודמים.
הסידרה כולה משלבת שתי תקופות נעורים אשר שישים שנה מפרידות ביניהן: ימי נעוריה של לימור, תלמידת חטיבת הביניים כיום, הקוראת ביומנה של סבתהּ חירות, בת דור הפלמ"ח. תוך הזדהות עם התשוקות וייסורי ההתבגרות המשותפים לבני נוער בכל הדורות, נקלטות בתודעה גם חוויות המאבק על הקמת המדינה: ימי השלטון הבריטי, הפלמ"ח, המחתרות, הבריגדה, אירגון הבריחה וההעפלה, ומלחמת העולם השנייה ברקע. ובנפשנו הרי בוערת התשוקה שהנוער יידע שלא היתה זו אגדה...
הספר נמכר בכל חנויות הספרים, וקוראי המכתב העיתי יוכלו לקבלו הביתה בדואר אם יזמינו אותו ישירות מההוצאה, במחיר מוזל של 50 ש"ח, כולל דמי משלוח.
כיתבו להוצאת "נעם" ת.ד. 628 רמת גן 52105, והמעוניינים בחתימת המחברת יציינו זאת.
[דבר המפרסם]
* * *
מאחלים המשך יצירה פורייה
אהוד יקר,
ברכותינו לך לרגל קבלתך את התואר הנכבד "יקיר מוזיאון נחום גוטמן לאמנות"! להבנתנו אין ראוי ממך לתואר זה, ולא רק על ספרך המקסים והרווי ברוחו העשירה, הייחודית והצעירה תמיד של נחום גוטמן. וגם לא רק על תרומתך לשימור מורשתו, ואפילו לא רק על יצירתך הספרותית הענפה למבוגרים ולילדים. אכן, גם על כל אלה, אך בייחוד, על שום שאתה מגלם ביצירתך הספרותית, בפעילותך התרבותית וכעורך העיתון האינטרנטי שלך, שזוכה להדים נרחבים כל כך, את מה שבדברי תודתך אמרת על המורשת של גוטמן: "ההיאחזות בראשיתו של הנוף הארצישראלי, החיפוש אחר זהות עתיקה של שורשים," שהם בעצם "התחלה חדשה," וכל זה – עם כל המעוף ורב-הגוניות שבכך.
מאחלים לך המשך יצירה פורייה,
והעיקר – בלוויית האישה המסתורית והנהדרת שלך,
ארנה ושמאי גולן
אהוד: התקבלו עוד ברכות רבות אך קצרות מקוראים, מחברים ומבני משפחה, ולכולם שלוחה תודה.
* * *
אורי הייטנר
מדינת כל מכבסיה
מדינה דמוקרטית, בהגדרה – שייכת לכל אזרחיה. מאחר וישראל היא דמוקרטיה, היא שייכת לכל אזרחיה, יהודים וערבים.
מדוע, אם כן, שואל רון וייס [גיליון 458], אנו מכנים את התביעה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה "אנטי ציונית"? שואל ומיתמם.
אם ישראל, כדמוקרטיה, היא מדינת כל אזרחיה, מהי התביעה שישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה"? התביעה הזאת היא שם קוד לביטול מה שמדינת ישראל הינה היום – מדינה יהודית ודמוקרטית. התביעה הזאת היא שם קוד לדרישה שישראל לא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת העם היהודי. הביטוי "מדינת כל אזרחיה" היה לביטוי מכובס לדרישה לדה-יהודיזציה ודה-ציוניזציה של מדינת ישראל. התביעה הזו היא שם קוד לדרישה לבטל את צביונה היהודי של המדינה, את הימנונה, דגלה וסמליה היהודיים, למתן "זכות" "שיבה" למיליוני פלשתינאים כדי לקעקע את הרוב היהודי. התביעה הזו היא שם קוד לשלילת זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה ריבונית עצמאית במולדתו. התביעה הזו היא שם קוד לשלילת זכות ההגדרה העצמית מהעם היהודי, רק מהעם היהודי – זכות טבעית המוקנית לכל עם.
רון וייס מיתמם כאשר הוא מתעלם מהקונוטציה של הקוד המכובס הזה, מתייחס למשמעות המילולית התמוהה שלו ושואל למה היא אנטי ציונית. במובן הטהור, התמים, האמיתי, מדינת ישראל היהודית, מדינת העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה. אבל מי שמדבר היום על "מדינת כל אזרחיה" מתכוון לדבר אחר לגמרי.
* * *
יפה-נחמה רוטר
(לבית בן-עזר ראב)
זיכרון ביקור אצל סבא-רבא יהודה
שלום אהוד,
ראשית קבל ברכותינו על קבלת "יקיר בית נחום גוטמן", יישר כוחך!
שנית, תיקון קל, השיר שכרמלה שלחה לך [גיליון 458] על הביקור אצל סבא יהודה, כתבתי אני. השתתפתי בחוג לכתיבה יוצרת לפני מיספר שנים והתבקשנו להעלות זיכרונות ילדות. הדסה ע"ה התלהבה, איירה את הכתוב וכרכה בחוברת. ולאחרונה מצאתי במקרה, כשחיפשתי משהו אחר, מצאתי בין כתבי הדסה את הזיכרון המצ"ב על ביקור מוקדם יותר אצל סבא [רבא] יהודה בפתח-תקווה. שאני איני זוכרת.
[והנה הקטע, מועתק מכתב-היד המקורי של הדסה ומועבר לכתיב מלא]
בחנוכה תש"ג, דצמבר 1942, לאחר הבטחות חוזרות ונשנות, נסענו סו"ס עם הורינו לבקר את הסב הזקן: יהודה ראב בפתח-תקווה. אבא: אברהם – הנכד, אימנו: לאה. כרמלה, אז בכיתה ה', אני, הדסה, ב-ג' ויפה בגן.
לרגל האירוע נתפרו השמלות המשובצות באפור כחול ובורדו ולהן סוודרים תואמים בצבעי הכחול, הבורדו והתכלת – שכפתוריהן היפים שמורים עימי עד היום למזכרת!!
תחילה נסענו תל-אביבה אל – הדודה, אחות אמא, ומשם למחרת באוטובוס קומותיים לפתח תקווה! כשהגענו לחצר הגדולה של בית סבא רבא (שהיה אז אלמן – ואחת מנכדותיו הנשואות גרה עימו ועם משפחתה בביתו) – הוא לא הִרפה מאתנו וביקש להאריך עד אין קץ את שעת הביקור... כבו 85 היה, זקנו לבן, עיניו ירוקות-אפורות, חוטם רחב וידיו ידי איכר רחבות מגויידות. הוא קיבלנו בחיבה ובחום וקטף עבורנו אשכוליות מן העץ שבחצר, שתחתיו הסבנו עימו – ובחצר הרחבה תרנגולות ושאר בני כנף מפזזים, מגרגרים, מקרקרים... פתח תקווה של הימים ההם עדיין מושבה היתה וזכר אותו ביקור לא ימוש מזיכרוננו עד עולם!!
(הנינות: כרמלה, הדסה ויפה)
* * *
[והנה פעם נוספת השיר, תחת שם הכותבת האמיתית, יפה]
יפה-נחמה רוטר (לבית בן-עזר ראב)
ביקור אצל סבא יהודה בפתח תקוה
נוסעת עם אבא
לבית סבא רבא
סבא של אבא
יהודה ראאב
בפתח תקווה:
שדרת עצים עבותים
בכביש הישן – חיפה, תל-אביב,
ריח הדרים
פרדסים...
הסבא הישיש
יושב מתת לעץ אשכולית,
...בית קטן,
תרנגולות משוטטות בחצר.
סבא מחייך, עיניו אפורות מאירות
זקנו קצר, לבן כשלג
כפות ידיו רחבות
מגויידות
ידי איכר, עובד אדמה.
קוטף לנו אשכולית מהעץ
ומושיט.
ואני הקטנה מתבוננת בו
מבקשת:
"סבא? מותר למשוך בזקן?"
סבא מתכופף, רוכן אליי
ואני מלטפת
את
הזקן הלבן הקטן.
אהוד: אברהם בן עזר מחיפה היה בנו של מנחם-שלמה ראב מירושלים, שהיה בנו-בכורו של יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה הרשלר. הוא היה בן-דודי ולצערי לא פגשתי בו מימיי.
לדעתי נסעה המשפחה באוטובוס הקומותיים בקו 4 שהיה יוצא מרחוב בן יהודה ומגיע עד לתחנה המרכזית הישנה ברחוב פין. ומשם לקחו את קו 51, שהיה הקו היחיד לפתח תקווה, ואולי היה עדיין שייך ל"איחוד רגב" בטרם התאחד עם "המעביר" התל-אביבי. מיספרי הקווים לא השתנו גם לאחר האיחוד.
הנכדה של יהודה ראב שגרה עימו עם משפחתה היתה מרים גיסין יחד עם בעלה אברהם [אביו של דורון]. מרים היתה בתו של ברוך בן עזר ראב, בנו-בכורו השני של יהודה שנולד לו בפתח תקווה מאשתו השנייה לאה לבית שיינברגר מירושלים, שהיא גם סבתי שנפטרה בטרם נולדתי.
באותה תקופה של ראשית שנות ה-40 ביקרתי יום אחד עם אימי אצל דודתי אסתר שגרה בדירה ברחוב בן-יהודה 191. כשירדנו לפנות-ערב לקחת את קו 4 לתחנה המרכזית, ומשם למושבה, חיכינו שיעברו כמה אוטובוסים עד שהגיע האוטובוס קומותיים, שהיה היחיד בכל העיר והיה אמור להיות האטרקציה של ביקורי בה. איך שנכנסנו והתחלנו לנסוע, בעודנו בקומה התחתונה, פרצתי בבכי מר והנפתי את ידיי וצעקתי שאני מפחד שהקומה העליונה תיפול על התחתונה – ואני רוצה לצאת! – לא עזרו כל השידולים, ובתחנה הראשונה שעצר, ירדנו וחיכינו לעלות על האוטובוס הרגיל, שבא אחריו. הייתי ילד זהיר מאוד.
* * *
עדינה בר-אל
"מותה" של העלמה פְריש, העיתון "עולם קטן" וגם משהו על הרצל
לפני כמה ימים אירע מקרה ברחוב הרואה ברמת-גן, בו רופא קבע מותו של אדם; וכשניסו להכניס את ה"גופה" לתוך שקית הניילון השחורה, היא הרימה ידה והתנגדה למעשה.
והנה מסתבר שלפני 105 שנים בדיוק, ביולי 1904, אירע מקרה דומה. אז היתה זו בחורה צעירה שנקברה כבר, ומה שהציל אותה היתה עובדת היותה עשירה. הסיפור נדפס בעיתון הילדים "עולם קטן", שראה אור בין השנים 1901-1904 בהוצאת "תושיה", בעריכת אברהם לייב בן-אביגדור ושמואל לייב גורדון. והנה הסיפור בדיוק, מילה במילה, כפי שהופיע במדור "ידיעות שונות" בגיליון 40/41:
"מוות מדומה – בעיירה אֶגֶרְסוּק באוּנְגָרִיָּה קרה מקרא נפלא: בסוף חודש אפריל מתה שם בת איכר עשיר אחד, הִילִינָה פְרִיש שמה, ונקברה בכבוד גדול בבית הקברות של המקום ההוא. בערב היום ההוא בשעה התשיעית נשמע קול דופק בחלון מעונו של שומר בית-הקברות. השומר הביט בחלון וכמעט פרחה נשמתו מפחד: הוא ראה לנגד עיניו את רוח העלמה פריש המתה, אשר נקברה לפני שעות אחדות, אבל באמת לא היתה זאת נשמה בלי גוף, כי אם העלמה פריש בעצמה ובכבודה שהתעוררה בארונה מתרדמה לֵיטַרְגִּית בהרגישה כאב עצום באצבעות ידיה. כאשר נפקחו עיניה ראתה והנה היא שוכבת בקבר פתוח וסולם מוצב לרגליה ושני אנשים עולים עליו. בפחד גדול התנשאה גם היא על הסולם ותחל לרדוף אחרי האנשים האלה, אך לא השיגתם. השודדים האלה, אשר ידעו כי בת עשירים היא, פתחו את קברה ויסירו את מכסה ארונה ויסירו את טבעותיה מעל אצבעותיה ובעשותם זאת פצעו את אצבעותיה. מכאב הפצע הקשה הקיצה העלמה משנתה הליטרגית ותינצל על ידי הגנבים ממיתה נוראה להיות קבורה חיים."
הנה כי כן, "אין חדש תחת השמש", כמאמר המלך החכם. אבל מעניינת עובדה נוספת.
מקרה זה קרה בסמיכות למותו של בנימין זאב הרצל באותה ממלכה בדיוק, אוסטרו-הונגריה. ובעמוד הראשון של גיליון זה – שיצא לאור ב-13 ביולי 1904 – מתפרסם הספד עליו (ראו סריקת השער להלן). הרצל אמנם מת, אבל במובן מסוים גם הוא מת-חי, כי חזונו לא מת עימו. וחזון זה התגשם, כידוע לכולנו, למרות התהיות מה היה הרצל אומר על זה, לו פקח לרגע את עיניו.
אַבִּי געזונט,
עדינה
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
מבצע איפרגן לְנֵר לַדגדגן!
הנרות הללו קודש הם ויש לנו רשות להשתמש בהם
כל הקונה עותק של "ספר הגעגועים" עד ליום כיפור תש"ע יקבל עימו בעטיפת נייר נצמד שקוף כמו קנדון שריד של נר שרוף מההדלקה של ה"רנטגן", הרב יעקב ישראל איפרגן בן ה-40, שהשליך את הנר במו ידיו אל האש בזי"ן תמוז האחרון!
הנר חוּטא היטב ואפשר לדחוף אותו בתחת במקרים של מרידען (מכת טחורים) והוא ישרוף וירפא. כמו כן אפשר להתייעץ עם הנר השרוף בענייני השקעות כמו שטוענים שעושה חסידו של ה"רנטגן" נוחי דנקנר (ממשפחת דנקנר הפתח-תקוואית במקורה, וגם עובד בן-עמי היה דנקנר מפתח תקווה ושינה שמו בעקבות איתמר בן-אב"י) – וכפי שכבר נוהגת בעסקי השקעות, שידוכים, פוליטיקה ותרומות – מרבית האליטה הישראלית הלא-משכילה של הכסף והפוליטיקה, אלא אם כן די לה בהילולה השנתית על הקבר הסמוך, של הבאבא סאלי, גם הוא בנתיבות, ואין לה בעיות בריאות או פיגור תורשתי המצריכות רנטגן.
נשים לא-מסופקות ובתולות תאוותניות תוכלנה להגיע באמצעות נרות איפרגן לאורגזמות לוהטות מתוך התמכרות ודבקות גמורה לאש התורה ולעבודת האלילוהים גם יחד. בשעת האוננות בנר, לשם ייחוד קודשא בריך הוא, הן משננות פרטים מוויקיפדיה והמלמול מגביר את ההנאה מהחיכוך בדגדגן וגם בְּבַּבִּפנוכו:
הרב יעקב (ישראל) איפרגן – המכונה בציבור "הרנטגן" – הוא רב מקובל ישראלי שיש המייחסים לו יכולות על-טבעיות. שמו נקשר בניסים, והכינוי "הרנטגן" ניתן לו בעקבות השמועות על יכולתו לאבחן מחלות ובעיות במבט עיניו החודרות בלבד. חצרו בנתיבות מהווה מקום עלייה לרגל, והוא נוהג לצאת מביתו ולהשתתף בטקסים שונים אצל מאמיניו בישראל ובעולם.
יעקב איפרגן נולד בכ"א בכסלו ה'תשכ"ו (4 בדצמבר 1965). את שמו הנוסף ישראל קיבל על שם הצדיק הבאבא סאלי שהיה הסנדק בברית המילה שלו. בעת המילה, כך טוענים, אמר הבאבא סאלי שהוא ראה אור גדול נדלק בשמיים.
את דרכו כצדיק מקובל החל הרב איפרגן עם מותו של אביו, רבי שלום איפרגן המכונה "באבא שלום". על פי השמועות, הבאבא שלום היה כותב קמיעות בחצרו של הבאבא סאלי. איפרגן החל לערוך "תיקונים" על קברו של אביו בנתיבות, בטקס ייחודי – מדי יום חמישי מתכנסים ההמונים בשעת לילה כאשר איפרגן משליך נרות אל האש הבוערת מעל הקבר.
עם השנים הפכו התיקונים להילולות ששיאן ביום פטירתו של האב, ז' בתמוז, המושכות עשרות אלפי אנשים. איפרגן, המסתובב בלבוש חסידי מודרני, מקושר לאנשי עסקים ופועל באמצעות עמותות שונות החולשות על מבנים וקרקעות ומפעלי צדקה במיליוני ש"ח. על פי תחקיר של "ידיעות אחרונות" משנת 2001, רוב הכספים לא היו מוכרים לשלטונות המס."
[אפילו הרה"ג עובדיה יוסף, המנהיג ה"עיראקי" של הש"ס ה"מרוקאים" – יצא נגד איפרגן באומרו: "ממתי אנחנו מאמינים בכישופים ובמדורות?" – אבל לא ניראה לנו שמישהו מהמשטרה, מהתקשורת או מהפרקליטות יעז לעולל ל"רנטגן" מה שעוללו ומעוללים לאולמרט, לרמון ולרבים אחרים – שנעשו, כמו הנרות להדלקה, לטרף ציבורי קל להמון הישראלי המוסת!]
* * *
הזמנה להשקת הספר
שחזורים מאת משה גרנות
בהוצאת "כרמל"
בחסות ראש עיריית רמת השרון מר איציק רוכברגר
האירוע יתקיים ביום ה' מוצאי י"ז בתמוז תשס"ט (9.7.2009)
בשעה 19.30 ב"בית יד לבנים", רח' המחתרת פינת רח' ההגנה ברמת השרון
בתוכנית: התכנסות וכיבוד קל
ברכות:
ראש עיריית רמת השרון, מר איציק רוכברגר
יו"ר אגודת הסופרים העברים, המשורר בלפור חקק
מנכ"ל הוצאת "כרמל", מר ישראל כרמל
דברים: (לפי סדר אלפבית):
פרופ' אביבה דורון, חוקרת ספרות, משוררת
דבורה חיץ, משוררת, עורכת הספר
פרופ' חנה יעוז, חוקרת ספרות, עורכת
פרופ' דן מלר, רופא, סופר, פסל
ד"ר לימור שרייבמן-שריר, רופאה, סופרת, יוזמת פרסום הספר בהוצאת "כרמל"
קריאת קטע קצר מהספר על ידי המחבר
הכניסה חופשית, חנייה חופשית
הספר זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה בעילום שם
* * *
סקר "הארץ":
מספיק בקושי לממשלת נתניהו
ובלי סקר: טוב מאוד למימשל אובמה
* * *
אורי הייטנר
שרתי לך בילאדי
אני שולל את שורת הצעות החוק הנוגעות לערביי ישראל – חוק הנכבה, חוק הנאמנות וכו'. אין מקומן של סוגיות זהות להתברר בדרכי חקיקה, משפט וכפייה, אלא בדרכי הידברות ודיאלוג. ובאשר לערביי ישראל – עלינו להשלים עם זהותם הלאומית השונה. די לי בכך שישמרו את החוק, ואין לי כל עניין לדרוש מהם נאמנות ולצפות מהם לחגוג את יום העצמאות, לנופף בדגל הלאום ולשיר "נפש יהודי הומייה".
אך בשבוע שעבר התפרסם ב"הארץ" גילוי דעת מקומם מאוד כנגד אותם חוקים. למעלה מ-250 פרופסורים ודוקטורים הכריזו על כוונתם להפר בפומבי את האיסורים שבהצעות אלו, אם יאושרו כחוקים. אילו היה זה גילוי דעת של מאות רבנים, המצהירים בגלוי על כוונתם להפר חוק שאינו מקובל עליהם, הארץ היתה גועשת וסוערת. פוליטיקאים היו עומדים בתור בקריאה ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד את הרבנים לדין, ומשה נגבי היה מתראיין ברדיו ובטלוויזיה ונוקב בשנות המאסר הקבועות בחוק לעבירות אלו של הסתה והמרדה. אך מה שאסור לקיצונים בצדה האחד של המפה הפוליטית, מותר, כך מסתבר, לתמונת הראי שלהם מצדה האחר של המפה.
הבה נראה מה הם האיסורים עליהם מתכוונים אותם פרופסורים לעבור בפומבי:
"אי מתן אזרחות למי שלא יצהיר נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית ולא ישרת בצבא או בשירות לאומי." אני מניח שהחותמים כבר עברו את גיל הגיוס, אך האם בכוונתם לקרוא לנוער להשתמט מגיוס לצה"ל ומשירות לאומי? האם הם ישכנעו את ילדיהם לערוק מן השירות הצבאי? או שמא הם יערקו משירות המילואים?
"שלוש שנות מאסר למי שמציין את יום העצמאות כיום אבל או כיום נכבה." – האם הם יתאבלו ביום העצמאות? האם הם יציינו אותו כיום "נכבה"? האם ביום העצמאות הם ילבשו שק ואפר ויניפו דגלים שחורים, כמו נטורי קרתא?
"שנת מאסר למי ששולל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם יש אפשרות סבירה שהשלילה תביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויותיה." – האם הם ישללו את קיומה של מדינת ישראל (מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית, כך שמי ששולל אותה ככזו, שולל את קיומה)? האם הם יפעלו באופן שיש בו אפשרות סבירה שיגרום לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויותיה?
אולי הם יתנדבו להסיע מחבלים פלשתינאים בדרכם לפיגוע, למשל?
גילוי הדעת הזה חמור, אנטי דמוקרטי ואנטי ציוני. אין לי טענות לערבים הרואים בקיומה של מדינה יהודית אסון ולכן יום העצמאות הוא בעבורם יום הנכבה [נכבה = אסון]. אך יהודים ישראלים שזו גישתם, מעוררים בי קבס, בשנאתם העצמית החולנית.
בין החתומים על הפשקוויל הנקלה הזה בלט לעיניי דן אלמגור. בימים אלה יצא לאור מארז ובו סדרת התוכניות "שרתי לך ארצי" – אחת התוכניות הציוניות ביותר, היפות ביותר והחשובות ביותר ששודרו אי פעם בטלוויזיה הישראלית, שבה תיאר אלמגור באהבה רבה, יחד עם עמיתו אליהו הכהן, את תולדות הציונות דרך תולדות הזמר העברי. האם היום הוא יפיק סדרת תוכניות, "שרתי לך בילאדי" – שיציג את הנראטיב הפלשתינאי השקרי, באמצעות שירי שנאת ישראל?
זיקנתו מביישת את בחרותו.
* * *
המנוולים רוצים למנוע מאהוד אולמרט גם את שירותיו של עו"ד אלי זהר, שבזכותו הולכות ונפרמות העלילות והעדויות שטפלו על ראש ממשלה נבחר כדי להדיחו וגם הצליחו! –
אבל הסיוע של שלדון אדלסון להדחת אהוד אולמרט על ידי הקמת החינמון "ישראל היום" ושכירת שירותי העיתונאי דן מרגלית לכתוב בו נגד אולמרט – זה חוקי בהחלט ואפילו מוסרי!
כן, ישראלים – מיליארדר של בתי הימורים יהודי אמריקאי (שבהם לעיתים אנשים מאבדים את כספם ולעיתים טורפים נפשם בכפם) – היה בין המשפיעים על מי יודח ומי כתוצאה מכך יהיה ראש הממשלה החדש שלכם! – אז מה הפלא שגם הנשיא אובמה משתין עליכם? הגלות והריקוד של יהודֵי "מה יפית" אצל הפריץ – המה ניצחו את הציונות!
* * *
בית חרושת ישראלי גדול לייצור נרות שמתאימים להדלקה וגם לאוננות מחפש משקיעים שותפים. פרטים במערכת. שוק מובטח כל זמן שהטמטום שולט.
* * *
עיתון "הארץ" נפתח היום [5.7] בכותרת זועקת:
"סעודיה וארה"ב לוחצות על אסד לוותר על הריבונות בחוות שבעא"
למען מי שלא הבין במה מדובר, בא מתחת לכותרת, כנהוג בכתבי הקודש, פירוש רש"י באותיות קטנות, כדלקמן:
"סוריה תוותר על שטח חוות שבעא לטובת לבנון. בכך תשמוט מישראל את הטיעון שמדובר בשטח סורי, ועל כן ההסכם לפינוי לבנון לא חל על שטח זה. אם התוצאה תהיה נסיגה ישראלית, היא 'עשויה לנטרל את אחד הנימוקים המרכזיים של חיזבאללה להמשיך ולהחזיק בנשק... והמהלך צפוי לחזק את מעמדו של סעד אל-חרירי כראש ממשלת לבנון.'"
לכאורה בא לציון גואל. אולם אם ישאלו גם את ישראל מה דעתה, התשובה תהיה שחיזבאללה ימצא תירוצים וסיבות אחרות מלבד חוות שבעה להמשיך את קיומו כגוף צבאי. ולאות תודה לסוריה הנדיבה, הוא ייכנס לשטחי שבעא, ובכך יעלה מדרגה לעבר הר דב, ועוד מדרגה אחת תהיה החרמון הישראלי. כל זאת מבלי שיש הסכם שלום בין ישראל לסוריה.
עלינו לעמוד על כך שהתוכנית המוצעת תכלול גם את ישראל ותהיה מותנית בצעדים לקראת שלום עם סוריה.
עמי יובל
חיפה
אהוד: כן, עלינו לעמוד על כך שהטמטום, הצביעות, החובבנות, ההתאנות לישראל, החלומות באספמיה והבורות בכל מה שקרה ושקורה במזרח התיכון – הם-הם העומדים ביסוד מגעיה של ארה"ב עם מדינות ערב ו"הפלסטינים" בקשר לישראל, מגעים ותוכניות שעיתון "הארץ" (היוצא לאור בסַכְנַת אַבּו-כּבִּיר שביאפא הכבושה) מנפח את חשיבותם בניסיון לטמטם את שיקול-הדעת של הקהל הישראלי. אובמה הוא סכל יהיר ההולך שבי אחר הדמגוגיה של עצמו. מילים נבובות מחליפות אצלו את הערכת המציאות. אשתי מודאגת שאם אמשיך לכתוב את דעתי הביקורתית על אובמה לא נוכל יותר לקבל ויזה לביקור בארה"ב.
* * *
באבל על מותה של אביבה גלי בת ירושלים
[1919-2009]
אביבה היתה בימאית, מחזאית, סופרת וחוקרת ספרות, בעיקר הדרמה היוונית, ופירסמה ספרים רבים. ספרה האוטוביוגראפי "העיר שאיננה עוד – ירושלים שלי 1920-1940" (הוצאת אריאל, ירושלים, 2005) הוא ספר מקסים, מדהים וכואב מאוד, שנחרת בזיכרון גם שנים לאחר קריאתו.
תנחומינו לבעלה חיים שנער, לבנה יוני שנער, לרעייתו מלכה [בת למשפחת בן עזר], לנכדיה ולכל בני-משפחתה.
* * *
עמוס כרמל
דן מרגלית: דיסלקציה, ישועיות פנאטית ונואלת או סתם צביעות?
אינני שותף להערכה העמוקה שהוגה עורכו המסור של "המכתב העיתי" לאהוד אולמרט (אם כי אני סבור שאין מקום להרשיע את אולמרט בלא משפט). אינני בטוח שיש הקבלה בין התפטרותו של אולמרט מראשות הממשלה ב-2008 ובין הסתלקותו של רבין מראשות רשימת המערך ב-1977. לכן גם אינני בטוח שיש קשר בין מה שעשה העיתונאי דן מרגלית לפני ההתפטרות האחת ולפני ההסתלקות האחרת. אבל אין לי ספק שדן מרגלית הוא איש תקשורת שמחזיק במעמד בכיר (גם כבכיר הפובליציסטים של החינמון "ישראל היום" וגם כמנחה של תוכנית הטלוויזיה בעלת השם הנפוח "מועצת החכמים") ומנצל את המעמד הזה להפצת יוהרה, שינאה עיוורת ודמגוגיה. אין לי גם ספק שהוא פועל תוך הפגנה של עיוותים שכליים ומוסריים.
הוכחה חותכת לכך ניתנה בהתייחסותו בעשרת הימים האחרונים לנערצו אהרן ברק מזה, ולאיש שמקפיץ את כל הפיוזים במוחו הקודח – דניאל פרידמן – מזה. בעקבות הכרזותיו ההזויות של אהרן ברק על היותה של ישראל "מדינת כל אזרחיה" ועל כך שכולנו, היהודים הישראלים, רוצים לזרוק את הערבים לים, כתב פרידמן רשימה קצרה ב"ידיעות אחרונות", שבה מנה בקצרה ובבהירות את כל השגגות שנפלטו מפיו של ברק בהזדמנות האמורה.
דן מרגלית – המגדיר עצמו כציוני – נקלע כתוצאה מכך למצוקה. משיחו הסתבך ואילו ה"אנטי-כריסט" שלו דיבר נכוחה. איך נחלץ גאון התקשורת מן הסבך?
פירסם רשימה ב"ישראל" היום" שבה מצא צידוקים פתלתלים ועקלקלים ל"מדינת כל אזרחיה" של נשיא העליון בדימוס – והוסיף: "שאר נימוקיו של דניאל פרידמן מגוחכים."
כמובן, לכתבן הזה, שמגדיר את עצמו בוקר וערב כדוברם של "בני האור" (באלו המילים ובזו היוהרה) לא היה יושר אינטלקטואלי גדול די הצורך להסביר לקוראיו מה בדיוק היו שאר נימוקיו של פרידמן ומה היה מגוחך בהם. מרגלית פסק, מי יעז להרהר.
עבור ימים אחדים ושוב יצא קצפו המשולח של מרגלית על שר המשפטים הקודם – ושוב ביושר מופלג. מאמר נוסף שפרסם פרידמן ובו קבע שאין להסיק מעונשי המאסר הלא קלים שהוטלו על השרים בדימוס בניזרי והירשזון כי הצמרת הפוליטית מושחתת כולה – גרם למרגלית לכתוב כי "פרידמן פועל בהתנדבות מטעם 'בני החושך'." לראייה, פרידמן אמנם מעיר תוך "זריית חול בעיניים" שהירשזון ובניזרי הם עבריינים, אבל טוען, אללי, "כי בעבר תיקים רבים נסגרו באיחור או נסתיימו בזיכוי פוליטיקאים שסבלו מעינוי דין."
והנה, למרבה המזל זימן לנו הקב"ה את דן מרגלית שיקבע "מה לעשות שבפועל ההפך הוא הנכון?"
איך בפועל? ההוכחה, לפי מרגלית – בחמש שנות כהונתו של היועץ המשפטי מזוז "לא זוכה אפילו פוליטיקאי אחד."
אכן, סתירה בוטה. "בעבר," כך מרגלית, נגמר לפני חמש שנים. והעובדה שבחמש השנים האמורות נסגר, למשל, תיק האי היווני נגד שרון ונסגרו גם כמה תיקים בענייניו של אולמרט – פשוט נמחקת.
לא נותר לכל אחד מהקוראים אלא להחליט בעצמו אם מדובר בדיסלקציה של דן מרגלית, בישועיות פנאטית ונואלת או בסתם צביעות.
* * *
התנצלות
אנחנו מתנצלים בפני שולה וידריך היקרה, אשר לדעתנו אין שני לה – על ששכחנו לדאוג לכך שתוזמן גם היא לערב הגאלה שבו הוענקו אותות יקיר מוזיאון גוטמן.
מערכת "חדשות בן עזר"
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,160 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,008 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל