גיליון מס' 460

תל אביב, יום חמישי, ט"ז בתמוז תשס"ט, 9 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (77).

אלי יזרעאלי: מה זה לך כי הפכת לימני קיצוני?

דוד מלמד: עוד ניסוי גרעיני. // משה כהן: שני מכתבים למערכת.

ד"ר גיא בכור: הדג, המים ויוזמה דרמטית: עשור האלפיים תיקן את עשור שנות התשעים. לאן הולכים מכאן? הסוד של מפח הנפש הישראלי.

משה גרנות: דקדנס נוסח תל-אביב, על "אלנבי", ספרו של גדי טאוב.

לאה גולדברג: על משה ליפשיץ, עשרים שנה למותו, נדפס בעיתון על המשמר, 29.4.1960. המלביה"ד: אלישע פורת. // יוסי גמזו: Déjà vu

ג. קרסל: משה שמואל ראב בן עזר, אחרון החלוצים הראשונים.

שישי מאיר, אליהו הכהן: גלגולי התוכי יוסי. // משׁה שׁפריר: עֻבְדּוֹת וּשְׁאֵלוֹת.

אורי הייטנר: 1. תוחלת חיי קיבוץ: על ספרו של אסף ענברי, "הביתה".

2. סימני התפכחות?

שוש צוריאל: "אחוזת חילו": לא חלוצים אלא קולוניסטים.

אהוד בן עזר: הצעה למפעל הפיס להעביר את פרס פִּינְיֶיה קוזלובסקי לשיטת ההגרלות. // דפנה יוריסטה: על הסכין: מדריך לאבטיחן המתחיל.

אהוד בן עזר: זיכרון ילדוּת: "אבא אימא נִישְׁטוּ!"

אילה גלעד: הסאה הוגדשה.

עמנואל בר-קדמא: הקרניים הרעות של הרנטגן.

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא הוזהר במשטרה בגלל מִפְגעֵי הצחוק הקולניים שגרמה רשימתו האחרונה!

אהוד בן עזר: בטהובן, מהטה ופרחיה בפילהרמונית, והתחושה – שלא ייגמר לעולם...

עיתון "הקיבוץ" פותח מחדש את הדיון על השתמטות פרס, מאת אלישע פורת.

בן דרור ימיני: למרות עמדותיו, חילו נשלח למשימות הסברה, "מעריב", 8.7.09.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אֶצְבָּעוֹת לֹא כּוֹכָבִים שֶׁיְּכַזְּבוּ –

עַל חוֹפֵי הַגּוּף

תָּמִיד קַיָּם סִכּוּי לְעוֹד.

מתוך המחזור "נגיעות" (77)

* * *

אלי יזרעאלי

מה זה לך כי הפכת לימני קיצוני?

אהוד ידידי ורעי,

מה זה לך כי הפכת לימני קיצוני? הבחרת ללכת בדרכו הנלוזה של אריאל זילבר? שניכם הייתם זמן רב מאד בחלק השפוי של המפה, אולם לאחרונה, ממש מכה. או שמא, כדברי שירו החביב של מייק בורשטיין, השמאל והימים התבלבלו ביום חמסין, ולאור האקלים השורר באזורנו, סביר כי כן הוא.

אז כידוע לך, איני שופט את חבריי על פי דעותיהם הפוליטיות ומן הראוי כי נאכל יחד סטייק חזיר ונלגום יין ונספר בעלילות אלו ואחרות, אולם הערתי דלעיל נוגעת רק להשתלחויותיך בעיתון ועצם העלאת רעיון אשר ניתן ממנו להשוות בין אובמה להיטלר, כמוהו בהעלאת רעיון המשווה בין ביבי להיטלר או בין רבין להיטלר. נעשו השוואות כאלו וראינו כיצד זה נגמר.

בדומה לעם היהודי, גם השחורים באמריקה היו מיעוט מקופח ומופלה עד לפני כחמישים שנה. אובמה יודע מהי אפלייה. הוא בהחלט אינו אנטישמי. ניסיונותיו להעביר את השליטה בחוות שבעא ללבנונים הינה בעיקר לצורך פירוק החזבאללה מנשקו וכשם שאף מנהיג אינו יכול להשיג כל שהיה ברצונו, כך גם אובמה. מה שבטוח הוא, שנשיאותו הינה משב רוח רענן ומבריא לאמריקה, לישראל ולעולם כולו.

בעניין הלעג, שכביכול נגרם מהטילים הצפון-קוריאנים, די אם אזכיר את הנשיא בוש האחרון, אשר היה כמעט שפוט של ישראל ואת הסרט "פרנהייט 9/11", אשר מראה את בוש במלוא נלעגותו, ובשונה מאובמה (לפחות אנו מסכימים על שפיותו), פעל בעיראק ובמקומות נוספים ללא מחשבה ומבלי ליטול אוויר תחילה. נראה לי אהוד, כי לאחר שהות רבה, עלינו (אתה ואני, ומקווה ללא המלחמה הבאה) להיפגש לבירה ולילוש, וללבן חילוקי הדעות המהותיים בינינו.

ואגב, אין בעמדות אלו כל עניין של אהבת ערבים או שנאת ערבים. בוא נאמר כי ראוי שההתייחסות תהא פרגמאטית, כאשר אל מול עינינו התוצאה המיוחלת ולא הסתחבקות זו או אחרת, של מנהיג פלוני עם נשיא או מלך פלמוני.

וחוץ מזה, הכל בסדר מרקיז (וכמובן, כדברי אמיתי ושרהל'ה, הפרחים לצה"ל).

אלי

אהוד: הרשה לי להטיל ספק גדול בכל דבריך, וזאת בלשון המעטה. במקום לפקוח עיניך אל המציאות שבה אנחנו חיים ולהתעורר מהזיותיך, אתה טופל עליי שטויות. והרי ההצעה שהחיזבאללה יסכים להתפרק מנשקו לאחר מסירת הבעלות על חוות שבעא מהסורים ללבנונים – יכלה להתרקם רק במוחו של מי שאין לו מושג וחצי מושג במה שקורה במזרח התיכון, אז איך אפשר להעריץ אותו? ובאופן כה גורף, כמוך!

כאשר מישהו רואה שורש כל רע ביהודים, ובמקרה אובמה – האובססיה שלו היא לגבי יהודים ישראליים, אני מתחיל להיות מודאג, מודאג מאוד. והלוואי שאתבדה. אך ודאי שאובמה איננו היטלר. הוא קרוב יותר בדרכיו לצ'מברליין.

אגב, אני לא אוהב סטייק חזיר וזאת לא מטעמי כשרות אלא מטעמֵי טעם. וכרגיל, דבריך המתפרסמים אצלי אינם עוברים עריכה.

* * *

דוד מלמד

עוד ניסוי גרעיני

בשעה שתיים אחר חצות צלצל הטלפון ליד מיטתו של הנשיא אובמה. על הקו היה ראש מינהל הסגל של הבית הלבן.

רם עמנואל: "אדוני הנשיא, אני מתנצל על השיחה באמצע הלילה. אבל לפי מה שסיכמנו אני מודיע לך על כל ניסוי גרעיני בעולם מיד עם קבלת הדיווח מסוכנויות הביון שלנו."

אובמה: "שוב צפון-קוריאה?"

עמנואל: "לא, לא."

אובמה: "איראן!"

עמנואל: "לא, אדוני הנשיא. מקום בלתי-צפוי לחלוטין. סן-מרטין."

אובמה: "מה?! אני לא מבין. זה אי, לא?"

עמנואל: "נכון. האי הקטן ביותר בעולם."

אובמה: "להם יש פצצת אטום?! הם בגודל של רבע שכונה בשיקגו!"

עמנואל: "שמונים-אלף תושבים. חצי שייכים להולנד, חצי שייכים לצרפת."

אובמה: "מה הם צריכים פצצת אטום, לעזאזל?"

עמנואל: "המושל ההולנדי נאם עכשיו. אמר שיש לכולם פצצות אטום, אז גם הוא חייב לדאוג לארצו."

אובמה: "איזה ארצו? קזינו אחד ושני חופי רחצה. מאיפה השיגו פצצת אטום?"

עמנואל: "קנו מהודו. שיגרו טיל לאוקיינוס. המושל אמר שארצו אולי נמצאת בטווח של איראן."

אובמה: "איך השירותים שלנו לא ידעו על זה קודם?"

עמנואל: "לא חשבנו שצריך לבזבז עליהם צילומי לוויין. קזינו אחד ושני חופי רחצה."

אובמה: "צריך להעביר להם אזהרה שיתפרקו מיד מן הנשק הגרעיני."

עמנואל: "המושל דרש בנאומו שקודם ארה"ב תתפרק מנשקה הגרעיני."

אובמה: "נלחץ עליהם דרך הולנד."

עמנואל: "המושל אמר עכשיו שלא יקבל התערבות הולנדית. הם גרורים של ארה"ב, אמר."

אובמה: "נטיל עליהם סנקציות כלכליות."

עמנואל: "לא ייבהלו. יש להם מספיק תיירים בלעדנו."

אובמה: "גינוי באו"ם?"

עמנואל: "רוסיה תטיל וטו."

אובמה: "נפציץ אותם."

עמנואל: "המושל אמר שיגיב במכת-נגד וימחק עשרים וחמש מדינות בארה"ב."

אובמה: "מה מציע הפנטגון?"

עמנואל: "להפציץ."

אובמה: "את הכור שלהם?"

עמנואל: "אין כור. רק טילים גרעיניים בכמה צוללות."

אובמה: "אנחנו יודעים איפה הן?"

עמנואל: "לא."

אובמה: "והמוסד יודע? הם יודעים הכול."

עמנואל: "אולי."

אובמה: "מה הם מציעים?"

עמנואל: "שננקוט בצעדים דיפלומטיים וננהל איתם שיחות."

אובמה: "למה?"

עמנואל: "כי הם רחוקים מישראל, אדוני הנשיא!"

* * *

משה כהן: שני מכתבים למערכת

מכובדי,

נשיא איראן מכריז קבל עם ועולם ששאיפתו להשמיד את מדינת ישראל. לצורך זה הוא מפתח נשק אטומי וטילים. ציפינו ש"העולם הנאור" ינקוט צעדים למניעת פיתוח נשק גרעיני על ידי איראן. אך התבדינו. מעצמות המערב מאמינות שהנשק הזה מכוון נגד ישראל בלבד, ולכן לא איכפת להן, אינן מוכנות לנקוף אצבע ואף לא להפסיק את קשרי המסחר עם איראן. יש מוסד בינלאומי שהוקם לצורך זה, והיא "סוכנות האו"ם לאנרגיה אטומית". אך בהיותה חלק מהאו"ם היא משרתת את "העולם השלישי" שאיראן חלק ממנו.

היו"ר הקודם של הסוכנות, נציג מצרים, טען שאין ראיות שאיראן מפתחת נשק גרעיני. והנה התחלף יו"ר הסוכנות הנ"ל בנציג היפני. קיווינו לשינוי מדיניות, אך התאכזבנו. כבר בתחילת כהונתו הכריז "שאין ראיות שאירן רוצה לפתח נשק גרעיני". כלומר, עוד נמשכת השרשרת, הסוכנות הנ"ל משרתת את העולם השלישי, ומדיניות הסובלנות לנשק האטומי של איראן בעינה עומדת. ולנו לא נותר על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. אני אומר זאת כאדם חילוני המאוכזב מבני מינו. "יצר לב האדם רע מנעוריו."

מכובדי,

שנו חכמינו "המוחל על כבודו כבודו מחול." מסתבר שעיקרון זה חל לא רק על יחידים אלא לא פחות גם על מדינות. כל המדינות שומרות בקנאות על ריבונותן, ולאחרונה ראינו איך התקוממה איראן נגד דברי הביקורת של הנשיא אובמה על דיכוי ההפגנות באיראן, בטענה שזו פגיעה בריבונותה והעמידה את הנשיא במקומו.

יש רק מדינה אחת שאינה שומרת על ריבונותה ומרשה לכל גורם זר להתערב ולבחוש בעניניה הפנימיים. והמחיר שהיא משלמת כבד ביותר במונחים של השפלה לאומית. ברגע שהסכימה מדינת ישראל לדון עם גורמים זרים על הבנייה בהתנחלויות, הותרה הרצועה ונפתח הפתח להשפלתנו. כל זב ומצורע רואה רשות לעצמו להתערב בעניינינו, להגיד לנו מה לעשות ומה לא לעשות ולהטיף לנו מוסר. נחמץ הלב לראות איך שר הביטחון שלנו מחזר ברחבי העולם אחרי השליח ג'ורג' מיטשל ומתחנן על עוד דירה ועוד מאחז, ואיך השליח מהתל בו ועושה מהשר שלנו חוכא ואיטלולא קבל עם ועדה ושולף בכל פעם עוד שפן מהכובע, עוד מאחז שיש להרוס, עוד גן ילדים שאסור לבנות, משגע לו את השכל, משפיל אותו ונהנה מכל רגע. החיוך הזחוח לא מש מפניו של ג'ורג' מיטשל, מנוול שכמותו. ויש לו גם עזר כנגדו מתוכנו, אנשי "שלום עכשו" העושים עבורו את מלאכת ההלשנה המלוכלכת.

מתי נשתחרר מהתסביך הגלותי שלנו ונתנהג כמדינה ריבונית?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

ד"ר גיא בכור

הדג, המים ויוזמה דרמטית: עשור האלפיים תיקן את עשור שנות התשעים. לאן הולכים מכאן? הסוד של מפח הנפש הישראלי

לפנינו תמונה פאנוראמית של שני עשורים: מה באמת קרה כאן בשנות התשעים, ומה באמת אירע בשנות האלפיים: הפוך ממה שרובנו חושבים. ואיפה היינו אנחנו בשנים האלה? ומה יהא על העשור הבא? זה הזמן להבין את כללי החולשה והעוצמה באיזור שלנו, ולהפעיל אותם, הפעם הזו לטובתנו. הרך על הקשה יכול לגבור.

אִם רוצִים לְצַמצֵם

לִפְעָמִים צָרִיך להַרְחִיב

אִם רוצִים לְהַחְלִיש

לִפְעָמִים צָרִיך לְחַזֵק

בשנות התשעים התהליך הנורא הלך והתעצם: ככל שישראל התקדמה בהסכם אוסלו, כך היא נתפסה במרחב סביבנו כיותר וותרנית, נכנעת, ונחלשת. וככל ששקענו יותר בבוץ השיעים וחיזבאללה, כך נתפסנו כיותר חלשים ואומללים. הצירוף של אוסלו ושל לבנון היה קטלני, אך אנחנו לא ראינו זאת, כמובן. היינו שרויים בתחושה של מזרח התיכון חדש, בתחושה חגיגית של סוף הסכסוך.

כך לאט לאט נוצרה תחושה אצל האויבים שלנו, שיש בכוחם להציק לנו, לתקוף ואפילו להכריע את ישראל, תוך ניצול שתי נקודות "חולשה" שלה, כפי שזה ניתפס אצל חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית: השמאל הישראלי והתקשורת. הם ראו בשני אלה גורם מחליש, שיתקע טריז בחברה, ולא יניח לה עד שתתפורר ללא תקומה. אירגוני הטרור לא הפסיקו לתקוף, תוך הסתתרות מאחורי המגן האנושי, כמובן: אנתיפאדה בשנת 2000, 18 שנות תקיפה בלבנון, וכמובן ברצועת עזה, טרור ורקטות שהלכו וגברו. בתחילה קרא לכך השמאל אצלנו "ברזלים מעופפים", אחר כך שתק. בסך הכול מדובר באלפי הרוגים ישראליים בשנות השמונים, התשעים וראשית האלפיים, חיילים ואזרחים.

אנחנו לא הבנו שיש קשר מחבר בין שלושת מוקדי הטרור: יו"ש, לבנון ועזה. ניהלנו מדיניות שונה כלפי כל אחד מהם, משא ומתן על שבויים עם כל אחד מהם, חשיבה נפרדת, הפקדנו אישים אחרים לטפל בכל חזית, ובשנות האלפיים כבר היו לנו שלוש מלחמות, ושלושתן זו בעצם מלחמה אחת: תיקון הנזקים שנגרמו בשנות התשעים, שנות אוסלו ולבנון.

חומת מגן – הופעלה כנגד חמאס ופתח בגדה המערבית – בהצלחה.

מלחמת לבנון השנייה הופעלה לבלימת חיזבאללה והרחקתו – בהצלחה.

עופרת יצוקה – לבלימת חמאס וריסונו -בהצלחה.

אם היינו מבינים שזו בעצם אותה מלחמה, אותו גל, היינו יכולים לטפל בגל הזה בצורה כוללת יותר, אחידה, פחות מיוסרת. ייסרנו את עצמנו ואת עמנו האומלל שנים, בדילמות מוסריות בלי קץ, ועדות חקירה מוזרות, כאשר מדובר בעצם על מלחמה אחת, עם אותם סיבות וכללים: עוצמה וחולשה.

עַל מְנָת לְהַפִיל דָבָר

יֵש לְרומְמו תְחִילָה

כְדֵי לְקַבֵל

צָרִיך קודֵם לָתֵת

עם סיומו של העשור הראשון של שנות האלפיים, תוקן הנזק של העשור הקודם, בעמל רב. כוח ההרתעה של ישראל שוקם לחלוטין, בעוצמה רבה. לא פתח, לא חמאס, לא חזבאללה ולא שלטונות רצועת עזה אינם מעוניינים במלחמה חדשה עם צה"ל. חמאס, חיזבאללה וגורמי הרשות חוששים מאוד מעימות עם ישראל, אפילו עקיף. למעשה חזרנו מעל עשור אחורה, ישראל כבר אינה נתפסת כנכנעת כוותרנית, וכמי שניתן לחסל אותה.

האוויר יצא לחלוטין מן הבלונים שנופחו כאן בעשרים השנים האחרונות. חמאס, חיזבאללה ופתח פשוט התכווצו. הם חזרו לממדים הטבעיים שלהם: אירגונים לא מאוד חשובים, שהתנפחו במאבק עם ישראל כמו קרפדה.

כיוון שהם מתקשים לגשר על הפער הנורא בין מה שיצרו למציאות הקשה מבחינתם, הם נמלטו אל השקר וההזייה. שקרי הטבח בג'נין, הניצחון של חיזבאללה שלא היה, וניצחונותיו המדומים של חמאס.

נעלמו השחצנות, הרהב והתוקפנות המילולית. הרי כל אחד עכשיו יודע במזרח התיכון טוב מאוד מי הצד החזק, זה הוכח בשלוש מלחמות, כלומר במלחמה אחת. מפלס ההתרסה ירד דרמטית.

ראו כמה מוזר: ובכן, אנחנו עיוורים לחלוטין. בשנות האיום והסכנה חגגנו מזרח תיכון חדש, כלומר היינו באופוריה, ובשנות הלקח לארגוני הטרור, היינו בדיכאון. התגובה שלנו היתה בראקציה מאוחרת, לחלוטין לא תואמת למציאות סביב, אפילו הפוכה. בשנות התשעים חשבנו שאנחנו איתנים, ולמעשה שידרנו חולשה וחוסר הרתעה. בשנות האלפיים חשבנו שאנחנו חלשים, ולמעשה שידרנו הרתעה אדירה.

עכשיו הדילמה חוזרת לנגד עינינו: משא ומתן מדיני מציג אותנו כחלשים, כנכנעים, ואז תגיע המהלומה, שכן באיזור הזה תוקפים רק את החלש. אלא שאנחנו מחזיקים מעמד, מנצחים, ואז אומר העולם הערבי: טוב, בואו ננהל איתם משא ומתן. ואנו מנהלים, ונתפסים כנכנעים, כחלשים... וחוזר חלילה.

אז מה עושים, כדי להיחלץ מן המעגל השטני הזה?

בְעֶזְרַת חָכְמַת הָאור

הָרַך עַל הַקָשֶה

יָכול לִגְבור

אז מה עושים? ובכן, יש לפסוח על שני הסעיפים, ולהתרחק מהקצוות. לא להתקרב למשא ומתן ולא לעימות ומלחמה, אין לנו אינטרס בשני אלה. לא דרך "השלום", ולא דרך המלחמה. אין לנו מה לחפש במרחקים.

הדרך היחידה שתעבוד היא דרך ההתנתקות, זה הצליח בלבנון, זה מצליח בעזה, וזה חייב להצליח ביו"ש. אתם מבינים: משא ומתן לעולם לא יצליח, כי אז הפלסטינים מטביעים אותנו עם שאלות ירושלים, הפליטים ומה לא, קושרים אותנו ואת עתיד ילדינו בדילמות הקיומיות שלהם. רק התנתקות תגאל אותנו מהם ומעולמם המיוסר. ניתוח הוא דבר מלוכלך, אך לפעמים הוא הדרך היחידה.

זה המקום ליוזמה דרמאטית של ממשלת ישראל, למשל, להתנתק מן השכונות הערביות של ירושלים, חוץ מן העיר העתיקה. רבע מיליון תושבים פלסטינים, הנמנים משום מה עם ערביי ישראל, יחזרו לרשות הפלסטינית, איש בעולם לא יתנגד לזה, ההיפך הם יריעו, אנחנו נחלק את הקלפים, ולא אובמה או הליגה הערבית, נחסוך מיליארדים של שקלים מן הביטוח הלאומי, ונגיע להישג שאין בו לא משא ומתן ולא מלחמה. רק ניתוק הקשר.

אין לפחד, יש לקחת את המושכות לידיים, בלי ליפול למלכודות שהפלסטינים מעוניינים שניפול בהן, לנצח. משא ומתן נועד להתיש אותנו, בדיוק כמו מלחמה. דרך האמצע, להגיד שלום ולא להתראות, היא הדרך הנכונה, לקח משני עשורים אומללים.

איזה הקלה היא זו שאין אנו נמצאים עוד בלבנון? איזו הקלה שעזה פחות ופחות רובצת עלינו? ביוצאנו לעשור השלישי, הלוואי ויהיה זה עשור החוכמה של עם ישראל, לקח מצלקות העבר. נישאר במוכר לנו, ונימנע מהרפתקאות מיותרות. אני מקווה שהתבגרנו.

אֲבָל

הֳכִי

טוב

בִשְבִיל

הַדָג

זֶה

לא

לְהִתְרַחֵק

מֵהַמַיִם

הציטוטים מתוך: ספר הטאו לאו צה, תרגום והערות ניסים אמון, הוצאת TAOS ואבן החושן, 2001, "רפואה סינית".

7.5.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: במלאת שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה, המושמצת כל כך בישראל – לא יזיק לזכור כי מרבית ההישגים ההרתעתיים שלנו בעשור הנוכחי, שעליהם מדבר ד"ר גיא בכור, התרחשו תחת הנהגתו של ראש ממשלה שעשה את שירותו הצבאי בגל"צ והיה חסר כל ניסיון צבאי, ואשר כידוע לא היה פוליטיקאי מושחת דוגמתו בתולדותינו (כפי שהוכח במשפטיו שטרם נערכו) – והוא אהוד אולמרט, ראש ממשלה נבחר שאנחנו זרקנו בשמחה לכלבים, אבל נראה שההיסטוריה תשפוט אותו לגמרי אחרת ואולי תציג אותנו כעדת פתאים מוסתים כנגדו.

* * *

לאחרונה עלתה לאתר דףדף תערוכת איורים של תרצה טנאי

http://www.dafdaf.co.il/Muzeon/tirza/muzeonOpening.htm

קוראי המכתב העיתי מוזמנים לבקר בתערוכה, כמחווה לזכרה

נירה הראל

* * *

משה גרנות

דקדנס נוסח תל-אביב

על "אלנבי", ספרו של גדי טאוב

ידיעות אחרונות, 2009, 526 עמ'

"אלנבי" של גדי טאוב מרתק בעיקר בשל ההרגשה האופפת את הקורא כי הוא מהלך ב"אינפרנו" שב"קומדיה האלוהית" של דאנטה. אנשים מן היישוב, החיים חיים "מרובעים", כמהים להציץ בעולמם של החוטאים – לא להתנסות, חלילה, רק להציץ כי לחוות את "ההפסד". זאת אולי הסיבה שאנשים נורמטיביים עשויים להיות מכורים לסרטי פשע ופעולה.

ב"אלנבי" ימצא הקורא את כל החטאים שניתן להעלות על הדעת בעולם המודרני: מין ואביזריו תמורת תשלום, גילוי עריות, גניבות ופריצות, כייסות, דמי חסות, איומים ומכות אכזריות המשאירות את הקורבן חסר הכרה ואף נכה, הימורים, סמים, אלכוהול הנשפך כמים, חוסר נאמנות כרונית כלפי בני זוג וכלפי חברים; שלא לדבר על חטאים "קלים", כמו העלמת מס, רמאות כלפי סיירת רישוי העסקים, שיבוש הליכי חקירה של המשטרה וכו'.

הרקע נחשף בצורה ברורה לקורא: מדובר בתחילת שנות האלפיים – אריק שרון שקוע בתרדמת, ואולמרט ממלא את מקומו כראש ממשלה, עמיר פרץ הוא יו"ר מפלגת העבודה, מפכ"ל המשטרה הוא משה קראדי, הרב כדורי חולה, החמאס מנצח בבחירות. עיקר העלילה מתרחשת במועדון החשפנות "דאנסבאר", אך הוא גולש גם למועדונים אחרים כמו "מיאמי", "באהיה", "טופטופ", "קאסאנאדו", "פיץ'", "בארביז".

סיפור המעשה הוא קצת מורכב, אך לא בלתי מפוענח, והוא בנוי באופן ליניארי מבחינה כרונולוגית: איש בעל חזות דתית, "דוס", רוקד ב"דאנסבאר" עם חשפנית בשם מיקה, ובשלב מסוים הוא מנחית לה שלושה אגרופים ששוברים לה את השיניים ומשאירים סימני חבורות על פניה. החבר הרוסי שלה, דימה, מחפש את המכֶּה כדי להיפרע ממנו. אריק, בעל המקום, "המפקד", שצופה בהתרחשות במחשב המאגד את 14 מצלמות האבטחה של המועדון, חושב שמן הדין לאפשר לדימה להכות את "הדוס", ולא להתלונן במשטרה, שעלולה רק לעשות למכֶּה "נו נו נו". הוא מעתיק את ההקלטה מהמחשב לדיסק, ומוחק אותה מהמחשב (כלומר, מעלים ראיות מהמשטרה), אחר כך הוא מסכם עם דימה שהוא (אריק) יספר לו היכן מתחבא "הדוס", בתנאי שדימה לא יכה אותו במתחם המועדון, ולא יגזים במכות. דימה וחברו אפי (שניהם "גורילות" בחברת אבטחה) אינם עומדים בהסכם, והם מכסחים את "הדוס", ומשאירים אותו חסר הכרה ושבור בגפיו, בגולגולת, בלסת וכו'. מסתבר שאותו "דוס", שקוראים לו איציק, הוא אחיה של מיקה, ולכן היא מחליטה להתלונן דווקא על דימה, כאילו הוא היכה אותה, וכשאחיה בא להפריד, כביכול – דימה היכה גם אותו. לאט לאט נחשפת פרשה מבהילה בחייה של מיקה (שכמובן, לא אפרט כאן) שבעקבותיה היא מנודה מהמשפחה, ואחיה האחרים מתנכלים לה. אריק, האיש היחיד בעל שיקול הדעת הַסָביר ברומן הזה, מרחם על מיקה המסכנה ומשכן אותה בביתו כדי להציל אותה מאחיה ומדימה המבקש לנקום בה; אך אריק מתאהב בה נואשות (הוא שבדרך כלל מייעץ לחבריו לנהוג באדישות כלפי חברותיהם, ולא להגזים בגילוי התשוקות). המשטרה עוצרת את דימה, ויש חשש שהם יגיעו גם אל אפי, ויחשפו את שיבוש הליכי החקירה שערך אריק. כאן נכנס לתמונה אלעד, עורך דין, חבר של אריק שמצליח לשחרר את דימה, כשהוא מצליח להוכיח שהראיות שבידי המשטרה (המתבססות על עדותה השקרית של מיקה) אינן עומדות במבחן המציאות. אפי מאיים על אריק, על מיקה ועל אחיה שאם לא יסתמו את הפה – הוא יכסח אותם ויישבו כל חייהם על כיסא גלגלים. בסופו של דבר, מי ש"זוכה" לטיפול של אפי הוא ערן, כתב של מקומון, משום שגילה (תוך כדי הכנת כתבה על מכות שארבע "גורילות" היכו – עד כדי צורך באשפוז – לערבי שהתחזה ליהודי, ועבד כמאבטח), כי אפי הלשין על דימה חברו במשטרה, והצליח לצאת "נקי" מאותה פרשה. לאחר "הטיפול" של אפי – מאושפז ערן ללא הכרה בבית חולים.

האירועים האלה, ורבים אחרים שלא אפרטם כאן, מתרחשים באווירה דקדנטית נוראה: כל הגיבורים מבלים את לילותיהם כשהם עוברים ממועדון למועדון, משתגלים ללא הכרה, עורכים אורגיות של מין וסמים. הם אינם מתפנים כמעט לישון, וכשזה כבר קורה, הם אינם מצליחים להירדם משום סמי המרץ (ביניהם – ויאגרה) שצרכו. בעיקר בולט בעניין הזה ערן, שהגיע למועדונים בתור כתב, והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף – קשה לספור את הפעמים בהן הוא משתגל ומאונן, ובסוף גם מנחית מכות, שבעטיין הוא מגיע ללא הכרה לבית חולים. ערן, שבתחילת דרכו נהג לפי התיאוריה של אריק (אדישות כלפי בת הזוג), מסתחרר מיופייה של נוקי החשפנית, ובסופו של דבר הוא מתאהב בה נואשות. כשקורה עימה מה שבדרך כלל קורה עם אישה שחיה מגירוי גברים, כלומר, כשהיא לא מתכוונת להיות נאמנה לו (איך זה בכלל אפשרי?!) – הוא מאבד את הראש תרתי משמע. אגב, גם אריק המנוסה והשקול מאבד את הראש כאשר מסתבר לו שמיקה (בעלת קופה ענקית של שרצים) לא ממש נאמנה לו...

כמו ערן וכמו אריק גם עידו, השותף של אריק בבעלות על "דאנסבאר", מתאהב עמוקות בחשפנית סטפני, פצצת מין מבוקשת בכל המועדונים. לכל אחת מהחשפניות יש שֵם במה, ושֵם שנולדו עמו: סטפני היא לילך, יסמין היא נוקי, ליז היא מיקה (ששינתה בתעודת הזהות את השם שבו נולדה – יעל). אבל אלו אינן החשפניות היחידות בספר, אנו קוראים גם על ניקול, קנדי, ג'ינה, סינתיה ועוד. הסופר מפרט את לבושן (מוטב – עירומן) המגרה, את המעשים שהן עושות בגברים על פי תעריף ועל פי הטיפים המודבקים בחלקים המוצנעים שהן חושפות במופע (יש המשתכרות 40,000 וגם 50,000 שקלים לחודש "נקי"!)

התיאורים האלה חוזרים עשרות פעמים בספר, ולעיתים הם אפילו דומים בפרטים, וכל כך – מן הסתם כדי להכניס את הקורא לאווירה. מסתבר שמאותה סיבה מרבה המספר לתאר קטטות ומכות – קודם בעת ההתרחשות, אחר כך מזווית הראיה של מצלמה אחת, ואחר כך מזווית של מצלמה אחרת, ולפעמים יש גם סיפורים מפורטים על מכות מפי עדים או מפי המבצעים. התיאורים האלה קשים מאוד לקריאה, ומעוררים ממש חלחלה!

גיבורי הספר שופכים ערימות של כסף על משקאות (המחבר טורח לציין את שמותיהם של עשרות סוגי "דרינקים"), על "ריקודים" והתבודדויות ("פיפ שואוס") עם חשפניות, וכולם שותים שם עד אובדן החושים. מילא בעלי המועדון ו"האורחים", השייכים לשכבה שלא ממש אצה לשלם מיסים למדינה, אבל על ערן, כתב די נחות במקומון, מסופר כיצד הוא שופך כסף "ללא הכרה" על משקאות, על חשפניות, על זונות, על מסעדות, על מוניות... המחבר, שכתב את הספר הזה בנאטורליזם חד – לא טרח להסביר את התופעה הזאת לקורא.

השפה של הגיבורים, וגם של המסַפר הכול יודע עצמו (!) היא סלאנג כבד, וברפליקות יש הרבה שגיאות דקדוק מכוונות. הסגנון הוא במפורש סגנון של תסריט: רוב הספר בנוי מדיאלוגים ומהערות רקע מברקיות, כגון: "קר" (כלומר, הגיבור השיב בצורה קרה), "קוּל", "בקטנה", "דקירה" (כלומר, הגיבור חש דקירה לנוכח מה שראה או שמע), "אדום בעיניים" וכו'. כל השיגולים ומעשי האונן מובאים בספר בשפה הוולגארית ביותר, וכך גם שמות אברי המין. לשון זו גורמת לתחושה שהמספר (המחבר?) נמצא עמוק בתוך "האינפרנו" הזה, ואיננו מפריד בין מושא כתיבתו ובין עצמו.

הקורא תוהה אם מדובר באותו סופר ילדים מלבב שכתב את "דברים שאני לא מגלה", "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3", "הג'ירף שאהב לרחם על עצמו" ועוד. פתאום קפץ קפיצה כזאת אל עולם הסחי והמיאוס!

"אלנבי" מרתק בבוטותו ובנאטורליזם שלו, אלא שלדעתי חסר בו אלמנט שבלעדיו לא תתקיים ספרות של ממש, ואת החסר הזה כינה בזמנו אחד-העם החכם בשם "מאי קא משמע לן", לאמור – הערך המוסף, איזו תובנה שעימה צריך הקורא לצאת מהרפתקת הקריאה. בסוף הספר ניגש אריק אל המשטרה עם כל הראיות כנגד דימה, אפי, איציק ואחֶיהָ האחרים של מיקה. אם "מוסר ההשכל" הוא שרצוי לחזור אל העולם שפוי – הרי שמדובר בתובנה פשטנית מדי. ולא רק זה, לפי האווירה של הספר ניתן להניח שהפושעים ידאגו אפילו מן הכלא להתנקם באריק במטען חבלה או ביריות – כדוגמת החיסולים בשלט רחוק להם אנחנו עדים ברחובותינו. ובכן, גם התובנה "השפויה" איננה "בכיס" של המחבר.

"מאי קא משמע לן" אחר לא מצאתי בספר הזה.

* * *

לאה גולדברג

על משה ליפשיץ

עשרים שנה למותו

נדפס בעיתון על המשמר, 29.4.1960

כִּי מָוֶת יַעֲלֶה בְּחַלוֹנָיו

יָדַענוּ: מַבָּטוֹ הַמִשְׁתַּוֵעַ

הָיָה שָׁקוּף וְקַר כְּזַג עֵנָב.

וּבְעַד הַזָג הִבְלִיחַ וְקָרַב

עוֹלָם גָדוּשׁ, צָהֹב כְּיוֹם שָׂבֵעַ,

עָרִים, גַם נְהָרוֹת, גַם עֵרֶב-רָב,

שֶׁל אֲבִיבִים וּשְׁלַל פְּרִיחָה בוֹקֵעַ.

וְהוּא הָלַךְ עָמוּס עַד קְצֵה הַגְבוּל,

כַּךְ שׁוֹר עָיֵף עִם יוֹם שׁוֹקֵעַ

יוֹבִיל הַגֹרְנָה אֶת הַיְבוּל.

שיר זה נתפרסם לפני כתשע-עשרה שנה בקובץ "שישה פרקי שירה", בתוך סדרת הטרצינות שלי "על הפריחה", המוקדשות לאברהם בן יצחק. משקרא אותו אברהם בן יצחק שאלני מיד:

"וזה על ליפשיץ?"

אמרתי:

"כן".

שתקנו.

שנינו ידענו מה אמרתי ומה לא אמרתי על משה ליפשיץ בשיר. ידענו ש"עולם גדוש" ו"ערב-רב של אביבים" ואותו מבט שלו לפני המוות וההשוואה עם שור יגע אמת הם. ידענו שהיבול הוא יבול של ניסיון-חיים גדול ומוזר מאוד. אך ידענו גם דברים אחרים ועליהם שתקנו. מותו היה כה קרוב בימים ההם, דמותו כה מורגלת עם שנינו, אף היא קרובה מאוד. לדבר עליו היה אז כאילו לדבר "מאחורי הגב" על אדם שנסתלק רק לרגע, והנה עוד מעט תפתח דלת בית-הקאפה שאנו יושבים בו והוא יופיע בה. רבוע, עגלגל, מביט בסקרנות, נושם בכבדות, ויגש ויצטרף אל שולחננו. וכך שחקנו על הטוב ועל שאינו טוב, על מחצית האמת שכתבתי אז בלב שלם בתוך השיר.

גם עכשיו, עשרים שנה לאחר מותו, אינני יודעת כיצד לפתוח פה ולדבר על האיש הזה, שהיה קרוב לי מאוד בשנות חייו האחרונות. קרוב קרבה של ידידות נאמנה, חברות נוגעת עד לב, רצון טוב. בעצם, בהיותו מעורב מאד בין הבריות, זקוק תמיד לחברה, מוקף אנשים, היה בודד. ואפילו היו סביבו ועל ידו בני אדם שונים הקרובים לו – חברים, נשים, משפחה (שני בניו הגיעו אז ארצה ועם אחד מהם לפחות [אלכס ליפשיץ ממייסדי קיבוץ המעפיל] היה מיודד מאוד), חש עצמו תמיד, כמי שירד בתחנת-רכבת על פרשת דרכים ופוגש שם מכרים וידידים הלוחצים את ידיו, השותים עימו "לחיים", המבקשים אותו להישאר עוד יום, אבל הוא יודע, כי עוד מעט עליו לשוב ולהיכנס בקרון ולנסוע לבדו, מי יודע אנה.

היה זה גם מתוך הרגל חיי הנדודים שקדמו לבואו ארצה, גם מתוך ההרגשה הסמויה של איש חולה מאד, שביקש להתקשר בחיים דווקא פה, דווקא על הקרקע הזאת לבסוף, אך ידע שחייו מסתיימים והולכים. מחמת אורח חייו שקדם לאותן שנים היו פה ושם, יום-יום כמעט, מופיעים סביבו שברי-עבר שאת חלקם ביקש למחות ולשכוח, וחלקם רצה לשמור בטהרתם וזוהרם, ולא הצליח לא בזאת ולא בזאת. היתה כעין ערבוביה קשה שהוצרך להיחלץ ממנה כמעט כל יום שחי, ונדמה לי שבשבתו איתי, שעות קבועות, כמעט כל יום, בבית-קאפה או בביתו, היה מבקש לעשות את השעות הללו מין אי, שקט יותר בתוך המהומה, מין "קבע" בתוך הנע, החולף, הרץ אליו וממנו והלאה.

ידע, שאני יודעת עליו דברים רבים ושונים. חלקם מפיו, חלקם מפי השמועה, אך איתי היה תמיד מגלה רק את מיטב תכונותיו, את עדינותו, רגישותו, כוונותיו הטובות, פקחותו העצובה וחוש-הומור כמעט בלתי נדלה שבו. ואף בעצבותו היה מתגלה בו, יתר מן הכול, האדם העליז, העגלגל, רב-המרץ ואוהב כל דבר יפה וטוב שבחיים. החל בתענוגות הרבים של "העולם הזה" וכלה (או – אולי – החל) בשירה. זה היה, וודאי, היסוד האמיתי והבריא שבאישיותו, אלא שמשיכתו לדברים רבים יתר על המידה עכרה בו כל כך הרבה, שהיה עליו ולברר בתוך עצמו, וזה הכביד עליו תמיד.

את עברו הקומוניסטי, את העובדה שהיה פעם אדם שעבד ב"קומינטרן", שפרסם את דבריו ביידיש בכתבו "אמת" בצורת "עמעס", לא הכחיש מעולם. "חטאת נעורים" זו יסודה היה באמונה, באשליה שנתבדתה, העבר האנטי-ציוני הזה היה בעיניו פרשת חיים שלא רצה לשוב אליה, אך הוא לא התכחש לה. לעומת זאת כמה משיריו "הנועזים" שפירסם בשעתו ביידיש (ואני קראתי אותם רק אחרי מותו) ביקש להעלים ממני. התבייש בהם, או אולי חשש לפגוע בם בהרגשת איזו "הגינות" שבו.

יצירתו הספרותית היתה תמיד על הגבול – על גבול משהו שעומד להתפתח, להגיע לשלמות מסויימת, אלא שתמיד ניתק בה איזה דבר מחמת מעבר מלשון ללשון, מסביבה לסביבה, מתשוקה לתשוקה. קראתי את שיריו ביידיש, מחזותיו ביידיש ובגרמנית ("מחזה על טיל אולנשפיגל", בחתימת ווייסקירכנר, שם-בדוי, שבו תרגום שם עיר מולדתו שדה-לבן, ביאלאיה-צרקוב), מאמרי ביקורת ומאמרי פולמוס בעברית, לעתים מבריקים מאוד, שמעתי מפיו שברי חרוזים שכתב או חיבר ברוסית.

חוץ מן הפוליטיקה, שהעסיקה אותו, בעיקר בצעירותו כנראה, היתה תשוקתו הגדולה: התיאטרון. הוא ידע בשטח זה יותר מאשר כל אדם שהכרתי. עבד כיועץ, כמבקר, כבמאי, כמעבד מחזות, עם במאים גדולים, בעיקר עם גראנובסקי. חלומו היה להקים בארץ להקת-קבע בקיבוצי השומר-הצעיר. ניסיונו להציג כעין "רוויו" סאטירי, שאף העלה אותו על הבמה בשנת 1935 או 1936, "כשיצאת איש פשוט לדרך", היה מוצלח מאוד. וכן ביים יפה את "השקיעה" ליצחק באבל בקיבוץ אפיקים. אלא, שהיתה תקופה כזאת, שקשה היה להתמיד בדברים אלה, תמיד קרה משהו – מאורעות, מלחמות, תקלות כלכליות... התקופה היתה כזאת וגם... האיש היה כזה.

אגב, על הצגת "השקיעה" זוכרת אני פרט מעניין, לא יאומן כמעט: את המחזה של באבל אי-אפשר היה להשיג לא בצורת ספר ולא בצורת העתק כלשהו בארץ. ומשה ליפשיץ ידעו על-פה [ברוסית] ורשם אותו כולו (ואני בטוחה: ללא שגיאה אחת) על פי הזיכרון, וזה היה "כתב היד" שממנו תרגמוהו. זיכרונו היה בכלל מפליא ומפתיע: ידע על פה, ללא הפרזה, את מרבית שירת יידיש, שירה גרמנית ושירה רוסית. היה קורא קטעים ארוכים מ"פאוסט" לגיתה במקור, ומיד מביא (על-פה!) את התרגום הרוסי של חולודקובסקי, וכך, בלי להיעזר בספר, היה משווה את המקור עם התרגום.

קריאת שירה היתה אחד מתענוגותיו הגדולים. לפרקים היינו יושבים שעה ארוכה, ובמקום לשוחח קוראים שירים (רוסיים) זה באוזני זו. זה מתחיל בית וזה מסיימו. פעם, באחד הערבים נצטרף אלינו יצחק שדה, ונצטרף מיד למקהלה, וערב שלם לא עשינו שום דבר אחר, רק קראנו שירים על-פה. זוכרת אני, שיצחק שדה קרא זמן רב וללא כל תקלה של זיכרון שיר ארוך של משורר רוסי (בלתי אהוב עלי ביותר) שרשרנביץ'. ומשסיים פנה אליי ואמר:"כך זה, כל חיי אני אוהב רק שירה, וכל חיי עוסק אני רק במלחמה..."

ליפשיץ ויצחק שדה היו קרובים זה לזה מאד בתקופת "הפושי"ם", וליפשיץ עזר, בעניין זה, לעיתים קרובות, ושתק ושמר סוד, ולא היה הדבר נודע לי, אף כי הכול התרחש אז במרחק כמה בתים ממני באותו רחוב ארנון הקטן בתל-אביב, שגרנו בו כולנו – יצחק שדה, ליפשיץ ואני, – אלמלא נדרשה יום אחד עזרה קטנה בעניין החבאת הנשק גם "מטיפוס בלתי צבאי בהחלט" כמוני, והמתווך והפעיל בדבר היה משה ליפשיץ.

כן... הזמן היה כזה ועכשיו אולי קשה לתאר בנאמנות מה היה פירושה של עבודה משותפת וידידות בתוך העבודה בימים ההם. כולנו עבדנו ב"טורים", במערכת העיתון הספרותי ששלונסקי היה עורכו, וכן ב"דפים לספרות", התוספת לשבועון "השומר הצעיר" שעורכם היה גם כן שלונסקי. העבודה פירושה היה לא רק הדפסת מאמרים ושירים החתומים על ידינו, אלא גם רשימות שאיש לא חתם עליהן, חיפוש חומר בעיתונות לועזית, תרגום, דאגה לצורת העיתון. כל זה נעשה ללא שום תמורה כספית, ללא שכר-סופרים, ללא כל תביעה לשכר-סופרים, בהתנדבות ובחריצות שקשה למצוא דוגמתן כמדומני. כולנו היינו שרויים במצב חומרי גרוע למדי, אך העני מכולנו היה ליפשיץ, שלא היתה לו שום עבודה קבועה, והוא עבד במסירות מאין כמוה. יחסו לכסף היה בכלל יחס שבקלות-ראש גמורה. היה נהרג על כל פרוטה, אך ברגע שהיה סכום כסף בידיו יכול היה לבזבזו על דברים של מה-בכך ללא כל חשבון, היה בלתי אחראי לגמרי כלוקח ונותן. דבר זה גרם לסיבוכים לא מעטים בחברת ידידיו ומכריו. תמיד היה שקוע בחובות וללא דעת גבול של "שלי ושלך", אך אני בטוחה שרבים היו גם חייבים לו והוא בעצמו לא ידע זאת.

בעבודות רבות שעסק בהן בארץ, כדי להתפרנס איכשהו, נפל בחלקו במשך זמן מסויים לעסוק גם בהוראה, באיזה מועדון בשכונת-עוני בתל-אביב. זוכרת אני באיזו חיבה סיפר לי על הילדים חניכיו, בייחוד על אחד פרא ומוכשר, פרוע ועדין ביותר. אפילו את שם הילד אני זוכרת עד היום: חנוכה.

אך גם דבר זה לא האריך ימים – התקופה היתה כזאת, האיש היה כזה. רק בשנת חייו האחרונה אפשר היה לנחש, כי ייתכן ויגיע לאיזה מצב של מנוחה וקבע. משהו, כמו שאומרים, "היה באוויר". אבל מחלתו קשתה מיום ליום, עם הקצרת שלו ומחלת-הלב דמה יותר ויותר לשור יגע.

סבל סבל פיזי גדול וניסה להתבדח: "אני יודע ש-Cuore ו-dolore ו-Shmertz Hertz כאב ולב, זה חרוז, אבל זה חרוז גרוע מאוד!"

החרוז הגרוע היה למציאות – והכריעו.

*

המלביה"ד אלישע פורת: משה ליפשיץ (1894, שדה לבן, אוקראינה – 12 באפריל 1940, תל אביב) היה משורר ודרמטורג עברי. במלחמת העולם הראשונה היגר לווינה, ובשנת 1918 נשא לאישה את אמיליה נוימן. ב-1919 נולד בנו הבכור ולנטיין יחזקאל, ובשנת 1920 נולד בנו השני, אלכסנדר שליט"א, ממייסדי קיבוץ המעפיל בעמק חפר.

היה קומוניסט נלהב, שב לרוסיה עם המהפכה, עלה במעלות המפלגה בבריה"מ, ונשלח לריגה, בירת לטביה העצמאית, כנספח תרבותי של ברית המועצות. כאשר החלו הרדיפות נגד טרוצקי וחבריו, עזב את המפלגה ונמלט עם משפחתו לברלין. כעבור שנתיים חזר לווינה, נטש את האמונה במהפכה, שב לשורשיו והתמסר לחיי התרבות היהודיים ובעיקר לשירה ביידיש. בשנת 1927, עקב בעיות פוליטיות ומשפחתיות עזב את משפחתו, שב לברלין, והשתלב שם בחיים התרבותיים של חוגי השמאל. למחרת עלייתו של היטלר לשלטון, בשנת 1933, ברח לפריז והתקיים שם בדוחק בשל מצב בריאותו הירוד. ב-1935 הוזמן על ידי תיאטרון "הבימה" לתל אביב לשמש דרמטורג של התיאטרון, אולם הקשר לא האריך ימים, ובעקבות חילוקי דעות אמנותיים החליט להתפטר. מרגוט קלאוזנר הצילה אותו מגירוש וסידרה לו סרטיפיקט ואישור ישיבת קבע בארץ.

בשנות חייו הקצרות תרם רבות להתפתחות התיאטרון העברי בארץ, היה מחזאי, במאי, מבקר, משורר ומספר, פולמוסאי ומתרגם. זכה להצלחה גדולה עם "להקת קיבוצי השומר הצעיר" כשהעלה, ביחד עם הבמאית שולמית בת דורי, שקשר קרוב ומיוחד נקשר ביניהם, את המחזה האוונגרדי "כשיצאת איש צעיר לדרך".

ליפשיץ השתייך, יחד עם שלונסקי, לאה גולדברג, זמורה, רפאל אליעז ואחרים – לחוג הסופרים הצעירים "טורים", והיה חלק מחבורת היוצרים "יחדיו", וקשרים קרובים במיוחד רקם עם לאה גולדברג. שיריו ביידיש תורגמו לעברית בידי שלונסקי אלתרמן אוכמני ואחרים. וחלקם נדפסו בכתבי עת ספרותיים. בין המחזות שכתב ותירגם, "משיח", "אוריאל אקוסטא" על-פי קרל גוצקו, "מעשה בהרשלי אוסטרופולר" ועוד. כתב גם מחזות רבים לחגיגות בקיבוצים. יצירתו העברית טרם כונסה.

שיר זמר משלו, "שים שלום", הולחן בידי שטפן וולפה, והושר בתנועת "השומר הצעיר", הופיע בספר/חוברת "ברון יחד: שירון ליובל תנועת השומר הצעיר 1913-1963", מפעלי תרבות וחינוך מס' 145, 1963 תשכ"ד, עמוד 52.

שִׂים שָׁלוֹם לָאִילָן הַנּוֹתֵן לִי טוּבוֹ

וְאֶהְיֶה לוֹ מָגֵן מִבָּרָד וּמִסַּעַר.

אַל תָּבוֹא מַגֵּפָה, מִלְחָמָה אַל תָּבוֹא

לְשַׁסֵּעַ אוֹתִי וְאֶת בְּנִי הַנַּעַר.

הַקָּטָן בָּאָדָם מַה תִּרְצֶה, מַה תִּשְׁאַל? –

רַק חוֹמַת עֲבוֹדָה וְצֵל גַּג מֵעָלֶיךָ,

שֶׁתִּשָּׂא בְּרָצוֹן אֶת הַרְבֵּה הֶעָמָל

וְתֹאכַל בִּמְנוּחָה אֶת מְעַט הַלֶּחֶם.

לְכִבְשַׂת הֶעָנִי, לְבֵיתוֹ וְלַגַּן

שִׂים שָׁלוֹם מִשּׁוֹדֵד וּמִזְּאֵב טוֹרֵף טֶרֶף.

כּוֹחַ תֵּן וּבִינָה לָאָדָם הַקָּטָן לַעֲמֹד

מוּל נוֹשְׂאֵי הַנִּצּוּל וְהַחֶרֶב.

בפסח שנת 1940 נפטר ממחלת לב קשה, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב.

* * *

יוסי גמזו

Déjà vu

יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת עַל הַפָּנִים

בָּרוּחַ, בַּסְּתָו, בַּחֹשֶךְ –

כְּמוֹ גֶשֶם מְתוֹפֵף, וָרֹד וָחַם, כְּמוֹ מְנַגְּנִים

דְּבַר-מָה, סָתוּם וָרַךְ, אֲפִלּוּ אֹשֶר,

עַל פְּסַנְתְּרֵי-הַמֵּצַח הַמְּעֻנִּים, כְּמוֹ נִחוּמִים

לֹא-הֲגוּיִים, שְלוֹשִים שָנָה אֲחוֹרָה:

כִּכַּר-הָעִיר. פַּרְוַת-שוּעָל. בְּשָֹמִים.

מִסְדַּר-זִהוּי שֶל עִצְבוֹנוֹת. הַכֹּרַח

לָשוּב לְשָם תָּמִיד. עֲבַרְיָנִים

שָבִים תָּמִיד. אַבְנֵי סְקִילָה אוֹ חֹשֶן:

יָדֶיךָ הַקְּטַנּוֹת עַל הַפָּנִים

בָּרוּחַ, בַּסְּתָו, בַּחֹשֶךְ –

(מתוך "ארצות הצמאון")

* * *

ג. קרסל

משה שמואל ראב בן עזר

אחרון החלוצים הראשונים

הרשימה התפרסמה בגיליון "דבר" מיום שישי, 8.5.1953, ניתן למצוא את גזיר העיתון עם שני הצילומים, שאחד מהם, של מ.ש. ראב עם הרובה וחגורת הכדורים, הפך כבר לסמל – באוסף קטעי העיתונות של ג. קרסל שנמצא באחוזת ירנטון שליד אוקספורד, במה שהיה אמור להיות בשעתו מרכז אוקספורד לספרות עברית ולסופרים עבריים (ושהוקם על ידי פרופ' דייוויד פטרסון המנוח).

או – מה שיותר קל, בתוך: "עיתונות יהודית היסטורית: עיתונים." אתר חדש שהעלתה אוניברסיטת תל אביב. אתר מדהים! מומלץ! אם כי עדיין לא שלם.

אנחנו מקווים להעתיק ולהביא בשלמותה את רשימתו של קרסל באחד הגיליונות הבאים.

* * *

גלגולי התוכי יוסי

אהוד שלום רב,

האם תוכל להפנות לאליהו הכהן שאלה בעניין השיר: "התוכי יוסי" של חלפי. ובכן, לבעלי ומשפחתו היה תוכי בשם "יוסי", שברח מן הכלוב בשנת 1972. מישהו מצא אותו וטען שהוא שלו. היה משפט מתוקשר שבסופו הוחזר יוסי לבעליו. (כתבתי שיר עליו בספר הילדים שלי: "ג'וני מלך הגן"). התוכי הזה העסיק בזמנו הרבה כותבים ובין היתר כתב עליו גם יוסי גמזו. במשך שנים אנחנו תוהים אם יש קשר בין שם התוכי של חלפי לאותו תוכי יוסי שלנו, שלפני מיספר שנים הלך לעולמו. 

תודה, ושבוע טוב, 

שישי מאיר

אהוד ידידי,

קיבלתי את שאלתה של שישי מאיר. התוכי יוסי של בעלה ברח מן הכלוב בשנת 1972. שירו של אברהם חלפי נכתב בשלהי שנות השלושים. על כן "התוכי יוסי" של משפחתה לא היה יכול לשמש השראה לחלפי, אלא אם היו לו תיקשורים עם כוחות סמויים, כפי שהתגלו לאחרונה בבנקאות הישראלית.

בברכה,

אליהו הכהן

* * *

משׁה שׁפריר

עֻבְדּוֹת וּשְׁאֵלוֹת

א. עֻבְדּוֹת:

שִׁלְשׁוֹם חָיִיתִי פֹּה וָשָׁם;

אֶתְמוֹל הָיִיתִי עוֹבֵר וָשָׁב;

הַיּוֹם אֲנִי עוֹד קְצָת יוֹצֵא וּבָא,

אֲבָל מָחָר אֶהְיֶה כְּבָר מוּבָא.

בּ. שְׁאֵלוֹת:

אִם תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם חָיִיתִי מִטּוֹב עַד רָע,

הַאִם הַיּוֹם מֻטָּל עָלַי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה

כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

– לִהְיוֹת מָחָר מוּבָא?

וּמָה עוֹד צוֹפֵן לִי סוֹד הַצָּפוֹן

(אֲשֶׁר עָלָיו כְּבָר אָמַר יִרְמִיָּהוּ, כִּי מִמֶּנּוּ

אָכֵן תִּפָּתַח הָרָעָה), – אִם בַּסּוֹף,

כְּמוֹ כָּל הַנְּחָלִים, – אֵרֵד יָמָּה?

אוּלַי פֵּשֶׁר-הַסּוֹד הוּא לָלֶכֶת כָּעֵת רַק קָדִימָה,

כְּדֵי לָבוֹא וְלָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-נוֹד, בְּקִדְמַת-עֵדֶן,

לִחְיוֹת שָׁם אֶת שְׁאֵרִית-הַפְּלֵטָה שֶׁל יָמַי בַּחֶלֶד?

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. תוחלת חיי קיבוץ: אסף ענברי, "הביתה"

הוצאת "ידיעות אחרונות / ספרי חמד", 2009, 276 עמ'

אלה תולדות חיי אדם – אדם נולד, חי כשמונה עשורים ומת.

ומהם תולדות חיי קיבוץ? האם, כמו חיי אדם, יש להם מועד תפוגה? האם גם קיבוץ, כמו אדם, נועד להיווסד, להתקיים כך וכך עשרות שנים ונגזר עליו למות?

חגיגת חג המשק ה-12 של אורטל היתה במתכונת של מסיבת בת מצווה. בחג המשק ה-16 שרנו את "16 מלאו לאורטל" במנגינת "16 מלאו לנער". חג המשק ה-18 נערך במתכונת של מסיבת גיוס. וגם היום, כשהילד בן 30, יש לו לפעמים חום גבוה. ליווינו את אורטל כתינוק שהלך ובגר. האם ההשוואה לחיי אדם – משמעותה שגם על קיבוץ למות בסופו של דבר?

ספרו המעולה של אסף ענברי "הביתה", מספר את סיפורו של אפיקים. זהו סיפור של הריון (התארגנות תנועת "השומר הצעיר בס.ס.ס.ר", לימים תנועת "נצ"ח", כתנועה מחתרתית בבריה"מ עד עליית ראשיה לארץ), לידה, עשרות שנות חיים, כמילה ומוות.

הספר אינו מסתיים במילה "מוות". הרי קיימת עדין ישות שנקראת אפיקים. הספר מסתיים במשפטים: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו היו ירוקים כמו לפני ההפרטה. ציפורי קיבוץ צפצפו בעצים, חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה." (ע' 276). אבל אין ספק שהסיפור מסתיים במוות, מותו של הקיבוץ, מותה של היצירה הנפלאה והמצליחה, של אחד הקיבוצים המצליחים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, קיבוץ אפיקים.

לא בכדי כתב עורך ההוצאה דב אלבוים על הכריכה: "הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו... חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ..."

בספר עצמו כותב ענברי: "הוריהם שלא מתו לפני גיל הפנסיה כמו לוניה גלר, מיטיה קריצ'מן, מולה זהרהרי ואליק שומרוני, ושהיו כשירים וצלולים דיים להגיע לאסיפה ולקרוא את העלון, חשו בעת ובעונה אחת שהקיבוץ חזר לעצמו ושהקיבוץ מת לפניהם. הוא חזר לעצמו, כי אחרי שנות דור של אסיפות מנומנמות ועלונים מפוהקים שוב סערו האסיפה והעלון מהכרעות עקרוניות, כמו בשנים הראשונות והמסעירות של הקיבוץ, ובניהם שעברו את החיים בשינה התגלו כאנשים שמבינים פתאום בפנסיה. הוא מת לפניהם, כי בניהם הרגו אותו." (ע' 268).

אם הרושם מציטוטים אלה הוא שמדובר בספר של נביא זעם, אני חייב לתקן את הרושם. ממש לא. זה פשוט ספר המספר את סיפורו של מקום, ואין בו הבעת עמדה. ברור שצר למספר על מותו של הקיבוץ, וברור שבעיניו הפרטת אפיקים היא מותו של אפיקים, אך כלל לא ברור אם הוא שולל את ההחלטות או שמא הוא רואה בהן הכרח והתפתחות טבעית, וגם את מותו של הקיבוץ כמוות טבעי כמו מותו של אדם. עם זאת, אין הוא מציג את הפוזה השקרית, כאילו הקיבוץ המת הוא קיבוץ.

"הביתה" הוא ספר נפלא. קראתי אותו בנשימה עצורה, כמעט בלי להניח אותו מידיי. אין זה ספר היסטוריה תיעודי ומי שחושש מספרי היסטוריה, אין לו מה לחשוש. הספר כתוב כרומן. אך הרומן מספר סיפור אמיתי. אין זה רומן רגיל, כיוון שאין זה ספר בדיוני. אין זה רומן היסטורי מקובל, המספר סיפור בדיוני על בסיס עובדות היסטוריות ועל רקע היסטורי. במידה מסויימת ניתן להשוות אותו לסוגה של רומנים אוטוביוגרפיים כמו "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז או "חבלים" של חיים באר, אך בניגוד אליהם, אין זו אוטוביוגרפיה של אדם אלא של קיבוץ. זוהי אוטוביוגרפיה קולקטיבית של קהילה, אך היא נותנת מקום לפרטים המרכיבים אותה, ובפרט לשבעה ממייסדיה ומנהיגיה, שסיפורם שזור לאורך דפי הספר.

הספר מתחיל בהקמתה של תנועת נוער מחתרתית בבריה"מ, בעליה לארץ ונדידה כפלוגה עובדת במקומות שונים, תוך התנגדות עקרונית להתיישבות, שהינה התברגנות, לצד כמיהה להתיישבות ולבית. בסופו של דבר הקבוצה התיישבה באופן זמני בחצר כינרת, עד עלייתה לטוצ'קה (נקודה ברוסית).

הוא מספר את סיפורו של יישוב שהחל בעוני של יחפנים, בחיי צנע סגפניים, אך בשילוב של יצירתיות יוצאת דופן, חריצות ועבודה קשה ומנהיגות נדירה באיכויותיה, היה בהדרגה למעצמה חברתית, משקית, פוליטית, תרבותית וספורטיבית. אפיקים היה לאחד הקיבוצים הגדולים ביותר בתנועה הקיבוצית, קיבוץ שמנה אלפי תושבים ולמעלה מאלף חברים. מלא כלום, באמצעות יצירתיות ותעוזה של חברים אחדים, הוא היה למעצמה משקית ובעיקר תעשייתית – סביב מפעל "קלת" שהצליח מאוד. כמה מחבריו היו ממובילי ומנהיגי התנועה הקיבוצית – מחצית חברי מזכירות תנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" בראשיתה היו חברי אפיקים, והוא הוציא מתוכו ח"כ, ראש אגף הנוער והנח"ל, ראש איגוד התעשייה הקיבוצית, עורך "מערכות" ועוד. הקיבוץ היה מעצמה תרבותית – מקהלות, תיאטרון, אמנות פלסטית, תערוכות ומבני תרבות. הוא היה מעצמה ספורטיבית עם קבוצות כדורגל, כדורסל, כדורעף וכדורמים מצליחות ומתקני ספורט לרוב. ועוד ועוד. הספר מספר על אסונות רבים, מקרי מוות מוקדם וטרגי, של בנים רבים שנפלו במלחמות ישראל, של תמותת ילדים, של מנהיגים שמתו בטרם עת, מוות טבעי ומוות בלתי טבעי. אך הוא גם סיפור של התמודדות, לעיתים אכזרית, עם האסונות מתוך דבקות במטרה.

אסף ענברי, בן אפיקים, מתאר את הסיפור באהבה רבה, בניגוד לאופנה של השלכת רפש על הקיבוץ מצד בניו. צורת הסיפור שלו שונה מבכל ספר שקראתי. אין בספר הווה, אין בו כמעט דיאלוגים, כולו תיאור בלשון עבר המעביר כסרט מהיר תקופה של כמעט מאה שנה. הקצב של הספר מהיר מאוד, ללא ציון תאריכים, אלא כהתפתחות טבעית (כאשר התאריכים משוערים על פי אירועים חיצוניים כמו השואה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים ולפי יום הולדתו של לוניה, אחד ממנהיגי הקיבוץ, שנחוג ב-1 במאי בכל עשור עגול לחייו). הכתיבה היא בתחביר של פעלים, כמו התחביר המקראי, היוצר תחושה של עשייה בלתי פוסקת. קצב הסיפור מכניס לתוכו את הקורא, שחש כמי שצועד במסע בלתי פוסק, כחלק מקבוצת מייסדי אפיקים – מסע, המקדם אותו לאורך העלילה. ומתוך המסע הזה ממש קשה לצאת החוצה; יש משהו ממכר בקריאת הספר. הספר כתוב בגוף שלישי (למעט מספר תיאורים בגוף שני יחיד, שכנראה הם סיפורים על ילדותו האישית של אסף ענברי עצמו).

הספר כתוב בהומור דק, באירוניה מרומזת המזכירה את סגנונו של מאיר שלו. אין בו אפילו קורטוב של ציניות מרושעת, אלא יותר חמלה כלפי תופעות נלעגות, אך בעיקר, כאמור, אהבה לגיבורי הסיפור.

הספר ציוני מאוד (ובימינו, כתיבת היסטוריה ציונית היא כמעט מעשה חתרני). מי שקורא את ההיסטוריה דרך סיפורם של החלוצים שהקימו את אפיקים, מבין עד כמה מופרך, שקרי ומרושע הנראטיב האנטי ציוני המציג את הציונות כקולוניאליזם. מה רחוק מכך יותר מאותם חלוצים שבאו לשחרר אדם ועם, באמצעות חזרה למולדת והקמה בעשר אצבעות של חברה ומפעל חיים, תוך התמודדות עם התנכלות הערבים שניסו למנוע את המפעל הזה.

אז מה סיבת המוות של אפיקים?

הספר אינו מחקר היסטורי. אין הוא מציג תזה או שאלת מחקר ומתמודד עימה, ואין בו סיכום ומסקנות. הספר מספר את הסיפור, ונותן לקורא להסיק בעצמו את מסקנותיו ואולי גם לנחש את מסקנות המחבר.

ניתן להציג את המוות כסיומו של תהליך שהחל עם הקמת ה"אספקה קטנה" (כלבו עם תלושים), ובהמשך – התקציב הכולל, ואח"כ ריהוט הבתים, ובהמשך מסיבות בר מצווה פרטיות, וחברים שעבדו בחוץ ולא הכניסו את משכורתם לקיבוץ, ובנייה פרטית וכאשר הגיע המשבר הכלכלי הקשה של שנות השמונים, הוא מצא חברה מפוררת וחלשה שלא היתה לה היכולת להתמודד עימו.

ניתן להציג את המוות כסוף ידוע מראש, של הקונפליקט בין מהפכנות להתברגנות. מבחינה זאת, עצם ההתיישבות במקום אחד היתה ראשית ההתברגנות, השאיפה לבית, ולאורך השנים אפיקים, היטלטל בין שתי השאיפות כאשר ההתברגנות הלכה והתחזקה, עד שהשאיפה להיות בעלי בתים ניצחה, ככל שהקיבוץ התרחק מן המהפכה שחוללו מייסדיו.

ניתן להציג את המוות כתוצאה מירידת דורות ההנהגה – לעומת המנהיגות המשקית והחברתית העילאית שבנתה את הקיבוץ, מנהיגות חלשה וחסרת אחריות שהתעלמה מכל סימני המשבר הכלכלי ועשתה כל שגיאה אפשרית עד שהביאה להתרסקות מוחלטת של הקיבוץ. ואולי האשם הוא בהנהגה ההיסטורית שלא טיפחה ממשיכים?

ואפשר לראות במותו של הקיבוץ, תגובה מאוחרת לקולקטיביזם הקיצוני, האכזרי, בעשרות השנים הראשונות – אסיפה המחליטה על שמות הילדים, "בחור ובחורה שהתנשקו נתפסו על חם, ונערכה אסיפה לבירור הפרשה, הוחלט להסתפק בגינוי המתנשקים (רק חמישה חברים דרשו לגרש אותם), והמתנשקים התחייבו בפני האסיפה שזו הייתה מעידה חד פעמית." (ע' 32) ועוד ועוד תיאורים של חברה קשה, פוריטנית, שאינה מאפשרת התפתחות אישית, שאינה מרשה לילדיה להוציא תעודת בגרות, שמחליטה לא להרשות לבנים שעזבו להשתתף בחגיגות ה-40 – עונש לבוגדים. ייתכן שהעובדה שההתרככות המאוחרת הביאה לקריסה, נובעת מכך שההתרככות היתה מאוחרת מדי והקריסה היא ריאקציה מאוחרת לאותו קולקטיביזם; כאילו משהו רחש מתחת לקרקע ויכול היה לפרוץ רק אחרי הסתלקותו של דור המייסדים, של ההנהגה ההיסטורית החזקה, אך ההתפרצות היתה קשה מדי ששמה קץ לקיבוץ אפיקים.

ואולי הקיבוץ לא ידע גבולות בשאיפה לגדול, להתרחב, להתעשר, לא בכדי כונה בתנועה הקיבוצית "עיירה", עד שהיה גדול על חבריו שלא היה עוד בכוחם לשאת אותו.

בסך הכל, נדמה לי שענברי רואה את מות הקיבוץ כהתפתחות טבעית; כאילו כמו חיי אדם, גם לחיי קיבוץ יש תאריך תפוגה.

עם המסקנה הזאת איני מסכים בשום אופן. אני מאמין, שקיבוץ השומר על ליבתו הערכית ונאמן לדרך השוויון, השיתוף והערבות ההדדית, אך פתוח לסביבה, רואה בהתפתחות האישית של חבריו ובניו ערך ורואה עצמו אחראי לכך; קיבוץ המשתנה כל העת ונותן ביצירתיות מענה שיתופי אמיתי לצרכי חבריו – יכול להמשיך לחיות, להתפתח ולשגשג. הקיבוץ אינו יצור ביולוגי שנולד חי ומת – הוא רעיון וחברה, שחבריו המתחלפים יכולים לקיים אותו לאורך דורות; קיבוץ לאין קץ.

2. סימני התפכחות?

דבריו של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, אודות זכותה של ישראל לתקוף את איראן, מפתיעים מאוד. הם מנוגדים בתכלית למדיניותו הפייסנית של הנשיא אובמה ולאג'נדת ההידברות שלו.

אין ניתן להסביר את הדברים?

אפשרות אחת היא שמדובר בפליטת פה. המשמעת המאפיינת את ממשל אובמה, בהמשך למשמעת שאיפיינה את קמפיין הבחירות שלו, שוללת את האפשרות הזאת. לא ייתכן, שבנושא כה מרכזי, סגן הנשיא יאמר אמירה כה מרחיקת לכת, בלי שהדבר יהיה מתוכנן ומתואם עם הנשיא.

אפשרות שנייה היא שמדובר בצעד מדרבן במסגרת מדיניות הפיוס. יתכן שלנוכח התגובה הצוננת, במקרה הטוב, של מדינות ציר הרשע לידו המושטת אליהם, אובמה רוצה לרמוז להן שיש לו גם אופציות אחרות, בתקווה שאמירה כזו תדרבן אותן ללכת לקראתו.

אפשרות שלישית היא שמדובר במדיניות של "החוקר הטוב והחוקר הרע". מטרתו של אובמה היא למנוע את תכנית הגרעין האיראנית, והוא פועל במקביל בשתי דרכים – דרך ההידברות, אותה הוא מייצג, ודרך האיומים והכוח אותה הוא משאיר לדרגים נמוכים יותר.

אני מקווה מאוד שההסבר הרביעי הוא הנכון – מדובר בתחילתה של התפכחות. אובמה עלה לשלטון על בסיס תקווה לעתיד אחר, טוב יותר. הוא באמת ובתמים רצה להביא לשינוי עולמי, מתוך הערכה שהקיטוב בין המערב לאיסלאם עלול לדרדר את העולם, ומתוך אמונה שבדרך הפייסנות הוא יחולל שינוי אצל יריבי ארה"ב ויהפוך את העולם למקום טוב יותר. כן, הוא האמין, אנו יכולים.

בינתיים המציאות טפחה על פניו. לא זו בלבד שדרכו הפייסנית לא קידמה את חזונו – להיפך, היא דרדרה את מצב העולם. איראן החריפה את איומיה, הסלימה את התמרונים המתריסים של צבאה והרשתה לעצמה לטבוח באזרחיה שהפגינו נגד זיוף הבחירות. תגובתו הרופסת של אובמה רק חיזקה את ביטחונם העצמי של חמינאי ואחמדיניג'אד ואת חוצפתם. וכאשר לאחר שבוע וחצי של דיכוי ההפגנות גימגם אובמה גינוי רפה, אחמידיניג'אד יצא במתקפה אישית קשה נגדו.

התוצאה הקשה ביותר של מדיניות אובמה היא בצפון קוריאה. בתקופתו של בוש, ב-2007, התקפלה צפון קוריאה וחתמה על הסכם לפירוקה מנשק גרעיני. לנוכח מדיניותו הפייסנית של אובמה, הרשתה לעצמה צפון קוריאה להפר את ההסכם, לבצע ניסויים גרעיניים ושורה ארוכה ויומיומית של ניסויים בטילים בליסטיים. היא אף איימה בפועל להשתמש בנשק גרעיני נגד אויביה, איום שלא נשמע כדוגמתו מעולם. היריקה המשפילה ביותר בפרצופו של אובמה היתה ירי הטילים ביום העצמאות האמריקאי. למעשה אמרו לו הצפון קוריאנים, שהם אינם סופרים אותו.

האם התבטאותו של ביידן מעידה שהאסימון נפל אצל אובמה והוא מתחיל להתפכח?

הנשיא בוש לא נבחר על סמך אג'נדה של מלחמה בציר הרשע. להיפך, האג'נדה שלו היתה בדלנית, ומדיניות החוץ הייתה שולית בה. ההערכה היתה, שילך בדרך אביו, ומדיניותו המזרח תיכונית לא תהיה ידידותית לישראל, בשל האינטרסים העסקיים של משפחתו בסעודיה.

את השינוי חוללה מתקפת הטרור ב-11.9.2001. המתקפה הפילה לבוש את האסימון. הוא הבין, שאחריותו כמנהיג העולם החופשי להילחם בציר הרשע המאיים על שלום העולם, ובראש ובראשונה על שלומן של ארה"ב ("השטן הגדול") וישראל ("השטן הקטן").

יש לקוות שהאירועים האחרונים באיראן ובצפון קוריאה הפילו אסימון דומה גם אצל אובמה. אולי אובמה מתחיל להבין, שפייסנות כלפי הרשע, לא תביא לשלום בדורנו, כפי שמדיניותו הדומה של צ'מברליין כלפי היטלר לא הביאה שלום בדורו, אלא לקשה במלחמות ולהשפלת מדינתו. אולי אובמה מתחיל להתפכח ולהבין שכדי ליצור עולם טוב, יש להלחם ברע ולהכריע אותו.

אהוד: חברים מארה"ב אומרים לי שג'ו ביידן ידוע כפטפטן שאינו מצליח לשלוט בלשונו. כך שלא צריך לתלות תקוות רבות באמירה תלושת-ההקשר שלו, וכדאי מאוד להמשיך לחשוש מפני אובמה, שכמובן הכחיש מיד את דברי ביידן. מתברר שאם נפנה התנחלויות ובכך נטרפד את תוכנית הנשק הגרעיני האיראני, לא יהיה צורך לארה"ב להציב מערכת טילים להגנת אירופה וכך ישתפרו לאין ערוך יחסיה של ארה"ב עם רוסיה! כן, העולם מנוהל כיום בידי משוגעים!

* * *

מה טוב שאלון חילו ויריבתו רונית מטלון הם שמות משפחה מזרחיים

אחרת היתה מתחולל מאבק רווי יצרים על רקע של הפלייה עדתית בין אשכנזים לספרדים על חודו של קול כפול!

* * *

שוש צוריאל

"אחוזת חילו": לא חלוצים אלא קולוניסטים

לאהוד שלום,

עוד תגובה בעניין הספר "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו שיוסי שריד כל כך התפעל ממנו וזיכה אותו בפרס ספיר.

קראתי את הספר "אחוזת דג'אני", עבורו ניתן הפרס לסופר אלון חילו, שהוא בעל נטיות ודיעות שמאלניות מובהקות, שמשליך אותן על תקופת שנת 1895 כאשר עדיין לא היו רלוונטיות לאותם ימים.

הוא אינו מדבר על חלוצים יהודים אידיאליסטים ששבו לארץ אבותיהם, אלא על "קולוניסטים" יהודים שהגיעו כדי לנשל את התושבים הערביים מאדמתם, גם המונח פלסטיני עדיין לא היה מקובל באותם ימים. אפילו בזמני, משנות לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה אני זוכרת שהיו פה ערבים – ארבער, לא פלסטינים ולא יומרות להקמת מדינה פלסטינית, הערבים שנהרו לארץ ישראל מכל ארצות ערב הגיעו כדי להתפרנס אצל היהודים שפיתחו את הארץ, הקימו פה מושבות, חקלאות מודרנית ותעשיה ויצרו מקורות תעסוקה.

ואז כל אותם ערבים מסעודיה, מצריים, סיני, עבר הירדן, מסוריה, עיראק והחוראן הפכו פתאום פלסטינים (יעני צאצאי הפלישתים הקדמונים) וזאת ביוזמתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני במטרה לנשל את הישוב היהודי מארצו.

הספר רחוק מאד מהאמת ההיסטורית, ורק במהדורה השישית – לתלונת קוראים, אלון חילו הוסיף הערת מחבר וניסה לתקן את עצמו והודיע שאחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין, מה שלא הפריע לו להשתמש בדמויות אמיתיות כמו חיים מרגליות קלווריסקי (גיבור הספר ששמעתי שצאצאיו זועמים על הכפשת זכרו), גם על יהושע חנקין, הלל יפה ונפתלי הרץ אימבר הוא כותב על דרך השלילה וההשמצה.

בקיצור, אם הייתי ערבי מתון, קריאת הספר הזה היה הופך אותי לערבי קיצוני שונא יהודים.

את הספר "אחוזת דג'אני" קיבלתי כספר נוסף על אחד שרכשתי בדוכנים בכיכר המייסדים בפתח-תקווה ביום האחרון של שבוע הספר, הספר שלמעשה רכשתי הוא "אלף שמשות זוהרות" מאת הסופר יליד אפגניסטן – חאלד חוסייני שאת ספרו הראשון "רודף העפיפונים" קראתי בנשימה עצורה.

אני ממליצה לכל מי שעדיין סבור שאפשר להקים פה מדינת "כל אזרחיה", שיקרא את ספרו השני של חאלד חוסייני "אלף שמשות זוהרות" וייווכח בעצמו איזה סיכויים יהיו לנו במדינה שגם לחמאס יהיו מיספר מנדטים לא מבוטל, ובהשפעתם נהפוך (אם בכלל נצליח לשרוד פה) למדינת טאליבן.

רק היום שמעתי בתקשורת שמשמרות החמאס עצרו בחוף הים של עזה עיתונאית פלסטינית שלא לבשה את החיג'אב המסתיר אותה מעיני הגברים החרמנים.

* * *

אהוד בן עזר

הצעה למפעל הפיס להעביר את פרס פִּינְיֵיה קוֹזְלוֹבְסְקִי לשיטת ההגרלות

לאחר ביטול חלקות פרסי השנה והערעורים על הביטול נראה שאין סיכויים רבים להמשך מפעל הפרסים לספרות עברית של מפעל הפיס במתכונת הקיימת – כי בתחום הספרות ושפיטתה כולם קשורים בכולם ואין אחד שלא הוציא ספר בהוצאה כלשהי, ומתברר גם שאין אפשרות לקיים סבב נוסף וחדש של פרסי השנה הזו: הן מבחינה משפטית והן בגלל סירוב הוצאות הספרים והסופרים להשתתף בו.

לפיכך ההצעה שלנו היא להעביר את הבחירה וההכרעה בפרס פיניֶיה קוזלובסקי – למפעל ההגרלות של מפעל הפיס, שזוהי התמחותם המיוחדת. מדי שנה תורכב רשימה של כמה מאות או אלפי הכותרים של הפרוזה העברית שיצאו לאור בחמש השנים האחרונות, זאת מבלי לשאול את הוצאות הספרים או את המחברים. בין כל הכותרים תיערך הגרלה פומבית שבה ייבחרו ה-4+1 הזוכים הסופיים, ותוצאותיה תפורסמנה בשידור חי ימים אחדים לפני הטקס שבו תימסרנה המעטפות עם ההמחאות או המזומנים לזוכים – וזאת כדי לאפשר להם להתכונן לזכייה, להגיב וגם להבטיח את השתתפותם בטקס. ההגרלה תעלה גם כמה כותרים חלופיים, שיישארו חסויים אך ישתמשו בהם באם אחד הזוכים יסרב לקבל את הפרס או להשתתף בטקס קבלתו.

יתרונותיה של שיטת ההגרלה הם עצומים:

א. לא יהיה שום הבדל מבחינת האיכות הספרותית בין הספרים שייבחרו בהגרלה לבין אלה שנבחרו עד כה על ידי שופטים ספרותיים (שחלקם פרו-פלסטיני, שמאלני, מקורב לסופרים ולהוצאות ספרים או סתם נפוח מחשיבות עצמית ושבוי בדיעות קדומות לגבי חשיבותם וערכם של הספרים וכמובן כמעט אף אחד מהם גם לא קרא את כל הספרים). ואילו בשיטת ההגרלה יש סיכוי רב יותר לספרים איכותיים לזכות בפרס. בייחוד ספריהם של סופרים רציניים שאינם מוכנים שספריהם ידורגו על ידי ועדות השופטים בינוניות מהסוג הנ"ל – ולכן אינם שולחים את ספריהם כמועמדים לפרס.

ב. מומנט ההפתעה ועימו הכיסוי התקשורתי יהיה חזק פי כמה מאחר שייתכן כי יהיה מדובר בחמישה שמות של ספרים וסופרים שלא זכו עד למתן הפרס לחשיפה הראוייה להם, וההגרלה חסרת הפניות, בזמן אמת, תהיה ההזדמנות להציגם לציבור.

ג. לא יהיו שום ערעורים על אופן הבחירה בספרים הזוכים כי היא תיעשה בידי מכונת ההגרלות של מפעל הפיס תוך העברה בשידור חי של פעולתה והכרזה מיידית על שמות הספרים הזוכים.

ד. לא תהיה בעייה של קבלת הסכמה מראש של הסופרים וההוצאות להשתתפות בפרס וגם יימנע מהמועמדים הביזיון של אי-זכייה בפרס או אי-היכללות בשלביו האחרונים, וזאת כי כל ספרי הפרוזה שיצאו לאור בישראל בעברית בחמש השנים האחרונות יהיו ראויים ומועמדים לפרס.

ה. באם דילגו על ספר מסויים והוא לא נכלל במועמדים להגרלה, הוא ייכנס אוטומאטית להגרלה של השנה שלאחריה.

ו. השיטה תאפשר גם הגדלה משמעותית של סכומי הפרסים לזוכה הראשון ולארבעה האחרים וזאת משום שייחסכו הסכומים המשולמים כיום לשופטים, וכן כל הוצאות המינהלה לקבלת העותקים (כ-180 כותרים כפול 5 עותקים!) מן ההוצאות וחלוקתם בין השופטים. בשיטת ההגרלה אין שום צורך בספרים עצמם ובהנמקות מלומדות למתן הפרסים – אלא רק בווידוא שהכותרים המשתתפים אכן ראו אור בישראל והם קיימים.

ז. מאחר ולא יהיו שופטים, איש גם לא יצטרך לקרוא ספרים לתחרות!

אין אנו דורשים זכויות יוצרים וגם לא תשלום עבור ההצעה. את המנוי שלנו על מפעל הפיס, דרך חשבון הבנק, כבר ביטלנו אך לא בגלל פרס פינייה קוזלובסקי.

* * *

דפנה יוריסטה

על הסכין: מדריך לאבטיחן המתחיל

 איזה צבע צריך להיות לאבטיח? האם יש משמעות לגודל? איך לשמור אותו בבית? ושאלת השאלות: מה בדיוק צריך לשמוע כשטופחים על האבטיח?

משרד החקלאות מגיש: מדריך לאבטיחן המתחיל!

אין ספק כי האבטיח הוא אחד מסמלי הקיץ הישראלי. פרי מתוק ואהוב במיוחד שניתן לחלוק בארוחה משפחתית או עם חברים וליהנות גם מערכיו הבריאותיים המשובחים וגם מטעמו שהופך אותו לקינוח אידיאלי. באבטיח כ-93% מים, ואלו הופכים אותו למרווה האולטימטיבי של הקיץ, שנה אחר שנה.

אבל איך יודעים לבחור אבטיח משובח?

מומחי משרד החקלאות מסבירים מה עומד מאחורי הטפיחה המפורסמת וכיצד תבחרו אבטיח משובח:

האבטיח צריך להיות בעל גוון מבריק. צבע דהוי מעיד על אחסון ממושך שלרוב פוגם באיכות הפרי.

כמה כתמים מופיעים על האבטיח? על כל אבטיח ישנו כתם בהיר אחד הכרחי, שנוצר באזור המגע של האבטיח עם הקרקע. אם אתם מזהים כתמים נוספים, צהובים או דהויים, דעו כי המדובר באבטיח שחווה חשיפה מאוד ממושכת לשמש, אשר גורמת לירידה באיכותו.

הביטו על העוקץ של האבטיח – עוקץ ירוק ורענן מעיד על אבטיח טרי. ככל שהעוקץ יבש יותר, הדבר מעיד על אבטיח פחות טרי אשר נקטף לפני מיספר רב יותר של ימים.

געו באבטיח ונסו להרגיש עד כמה הוא גמיש. בחרו אבטיח מוצק ככל שניתן, גמישות של אבטיח מעידה על אחסון ממושך שפוגם באיכות הפרי.

וכיצד הוא נראה? בחרו אבטיח סימטרי ככל שניתן, עגול או אובלי. מבנה זה מעיד על התפתחות תקינה של הפרי ומבטיח שלא יופיעו חללים בתוך ציפת הפרי. אם כי חללים מסוג זה אופייניים יותר לחודשים מרץ-אפריל, המהווים את פתיחת עונת האבטיח.

האם האבטיח הוא אכן כלי נגינה? מיתוס הטפיחה על האבטיח הפך לכה רחב עד כי רובנו טופחים על האבטיח בלי לדעת מה עלינו לשמוע. שמשון עומר, מדריך ראשי לדלועיים ומומחה לאבטיחים במשרד החקלאות, מסביר: "כשאנו טופחים על האבטיח עלינו להמתין לקבלת צליל בחזרה. האבטיח צריך 'להשיב' לנו במעין צליל נקי. במידה ומרגישים כי אין שום הד לטפיחה, האבטיח בשל מדי ומרקמו וטעמו יהיו ירודים."

אחרי הבדיקה הקפדנית ואחרי שסחבתם את האבטיח הנבחר הביתה, כיצד תטפלו בו על מנת לשמור על טריותו ואיכותו הגבוהה עד להגשתו?

שמשון עומר מסביר כי ניתן לאחסן את האבטיח במקרר עד שבוע ימים. אם אפשר להכניסו למקרר בשלמותו – כמובן שזה עדיף, ואם לא ניתן – יש לחתוך אותו לשני חלקים ולעטוף אותם בניילון נצמד.

לפני האכילה, יש לשטוף את האבטיח היטב, למרות שלא אוכלים את הקליפה, ולחתוך באמצעות סכין גדולה, יציבה וחדה. במידה ולא סיימתם את האבטיח כולו, מומלץ לעטוף בניילון נצמד את החלק שנותר ולהחזירו לאחסון במקרר. בתאבון!

אכילת האבטיח לא מבטיחה רק טעם טוב, כי אם גם ערכים בריאותיים עשירים. על פי מומחי משרד החקלאות, אכילה של פלח אבטיח ביום תורמת ערכים בריאותיים גבוהים.

מה תקבלו?

האבטיח עשיר באשלגן, מכיל ויטמין C וליקופן, וכן ערכים בריאותיים נוספים המשווים לו את היכולת לסייע במניעת דלקות פרוסטטה.

בישראל מגודלים מדי שנה 160,000 טון אבטיחים, על פני כ-27,000 דונם. האבטיחים כולם מיועדים לשוק המקומי, ונחשבים לפרי קיץ אהוד במיוחד על הישראלים. זני האבטיחים העיקריים המגודלים בישראל הם מינים ללא זרעים (גרעינים), בקטגוריות גודל שונות הנחלקות לגדלים: רגיל (10-7 ק"ג), בינוני (5-3 ק"ג), וקטן (אבטיח מיני 3-1.5 ק"ג). אבטיחים שמשקלם עולה על 10 ק"ג עלולים להיות פחות איכותיים.

האבטיחים מגודלים בישראל בין החודשים אפריל לאוגוסט, אך אם מחפשים היטב, ניתן למצוא אבטיחים גם בחודשים פברואר-מרץ וספטמבר-אוקטובר. בתחילת עונת האבטיחים התוצרת מגיעה מאזור הערבה, לאחר מכן מצפון ים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי ולקראת סוף העונה האבטיחים מגיעים אלינו מאזור עפולה, הגליל המערבי, הנגב והמרכז.

בברכה,

דפנה יוריסטה

דוברת משרד החקלאות ופיתוח הכפר

* * *

אהוד בן עזר

זיכרון ילדוּת: "אבא אימא נִישְׁטוּ!"

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, השנה 1942 לערך. ימי ההאפלה. ערב. חושך. מקס ודורקה כהן (בת-דוד של אימי מצד משפחת ליכטנשטיין) באים מתל-אביב לבקר אצלנו בפתח-תקווה. כרגיל באותם ימים, אין טלפונים ואין מודיעים קודם על ביקורים. אני לבד בבית. החלונות אטומים בבד גזה שנצבע שחור והודבק בעיסת קמח דלילה. אבי ואימי יצאו כניראה לבקר מכירים או בני-משפחה. מאחר וביתנו ברחוב פיק"א 7 (היום 10, זה קורה בפתח תקווה) גבוה מן הרחוב, הם עומדים למטה וקוראים בחשיכה:

"דורה! בנימין! הוּ-הוּ!"

אני לבד בבית. אחותי טרם נולדה, ואני כבן שש, מוציא את הראש מפתח המדור הנמוך בתריס (כך היו תריסי-העץ של אז, למי שזוכר, עם חלק תחתון שנפתח אלכסונית וקוּבע באמצעות וו ארוך לאחר הפתיחה החלקית, וכך גם היה מצל), בידי פנס כיס דולק שבו אני מגשש אחר הקוראים אלינו מבחוץ, ואף שמימיי לא דיברתי אידיש ולא ידעתי את שפת ה"יו-ניין" שבה דיברו הוריי ביניהם כאשר רצו שלא אבין, אני אומר בקול רם:

"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"

ואת זאת ה"דוד" מקס כהן הגבוה, בעל העיניים הבולטות קמעה – לא שכח, והיה מזכיר לי כל השנים, בבגרותי, כשהוא מחקה אותי בקולו העבה.

"אבא אימא נִישְׁטוֹ!"

משפט תמים זה, של ילדותי הארצישראלית – כמה מיליוני ילדים אמרו אותו באותם ימים באירופה לאחר שהופרדו לנצח מהוריהם והם עצמם נחנקו עד מהרה בתאי הגז ונשרפו במשרפות.

* * *

אילה גלעד: הסאה הוגדשה

שלום אודי,

אני מבקשת להסיר את שמי מרשימת התפוצה.

לאחר ביקורך בעין גדי החלטתי לנסות שנית לקרוא את עיתונך האינטרנטי שיש בו הרבה דברים מעניינים וייחודיים וגם מספר כותבים איכותיים (אליהו הכהן ויוסי גמזו כבר אמרתי?)

שתי הכתבות שלך "מבצע איפרגן לנר לדגדגן" ו"תודה לאל אין דמיון בין היטלר לאובמה" – הזכירו לי מדוע ביטלתי את המנוי בפעם הראשונה. חבל שרדידותן אינה מאפשרת ליהנות מכל השאר. עבורי, על כל פנים, הסאה הוגדשה.

אילה גלעד

קיבוץ עין גדי

אקווה כי תפרסם מכתב למערכת זה.

אהוד: לאיילה היקרה שלום. בעונג רב אנחנו זוכרים כיצד אירחת אותנו בעין גדי להרצאה על גוטמן. ובאשר לביטול, זה הגיליון האחרון הנשלח אלייך למען תראי כי מכתבך פורסם במלואו, ואחר כך אגרע אותך מרשימת התפוצה. הסיבה שמיספר הנמענים אינו פוחת בגיליון גם לאחר גריעתך נעוצה בכך שכל הזמן מצטרפים נמענים חדשים. ובאשר לתוכן הגיליון, אני שמח שלפחות הפרודיה על חיים מרגליות קלווריסקי לא עוררה בך תחושה של רדידות כשתי הרשימות שאת מזכירה, וכי בוטותה לא פגעה ברוחב אופקייך. ד"ש לגרימי. צר לי שהמכתב העיתי אינו מתאים לרמה שלכם.

* * *

עמנואל בר-קדמא

הקרניים הרעות של הרנטגן

שום ישראלי, הקורא עיתונים, ו/או צופה בטלוויזיה ו/או גולש סאינטרנט, לא יכול היה, אפילו חרף הכנות בכווונותיו, לחמוק מהמראה הדוחה של מיטב משמני האליטה העסקית, הכלכלית והפוליטית – ונציגים גם של זו הביטחונית – של ארצו, מסתופפים בצל קורתו של האיש – האמור להיות מצוייד בכוח-על עליונים – ומתגדר בתואר רב ובכינוי הרנטגן.

כל צופה לבית ישראל ראה עשרות קודקודים מתחומים שונים, רובם-ככולם חילוניים, אך חבושים, ללא יוצא-מהכלל, כיפות לפדחתם, עוסקים בריכוז ובכוונה רבה באחת משתי הפעולות: נישוק ידו או לחיו המזוקנת של המארח, או טחינה עמלנית (למי שפטור בגין שיניו התותבות מזהירות בלעיסה) אצל השולחנות הערוכים שהמארח שליט"א כיבד בהם את ה"שמנת", את האח"מ  (בעיניו) מבין מאות או שמא אלפי הנוכחים. האירוע שזימן למקום את שועי הארץ, לצד סתם-מאמינים מקרוב ומרחוק, שהואילו להסתופף ולהצטופף, נשא את ההגדרה "הילולה", ונתקיימה באחוזתו (?) של האשף אשר בק"ק נתיבות.

מדוע כל כך דוחה הוא האירוע?! יען כי - לפני כל דבר אחר – כל האנשים הללו – עתירי-המעש, ההישגים וההון – לא באו אצל בעל קרן-הקסמים לשמוע ממנו דבר-תורה או הילכות מוסר, אלא לשאוב "נבואה" ו/או עצה מעשית, מאותם "כוחות עליונים", שהרנטגן מקושר – או שמא מתוקשר – עימהם. מדובר בעצות, המלצות ותחזיות בתחום ההון, העסקים והמזל, לא בתחום הנשמה, התרבות והרוח. מין ברוקר מכוון בידי עולמות עליונים. לא שמעתי אף טייקון שכיבד את האירוע מסכם את חווייתו בציטטה בענייני מוסר, שחיתות, עוול ועוון, שנביאים כמו עמוס וישעיהו, בין היתר, כל כך היטיבו לנסח כל כך חד ותמציתי.

הם חבשו, כאמור, כיפות, ואף הצמידון במהדקים פן חלילה יעופו, וגם הציבו גבולות-הפרדה מהנשים – כולל הנשואות להם כדת – והתבטלו בפני כל הסממנים החיצוניים, המקובלים על מר איפרגן (המוכר יותר, כאמור, בכינוי ה"רנטגן"), ואמורים לסמן אותו כמי ששייך לזן מסויים של אמונה/פולחן/אופנה דתיים. הווי-אומר, הם קנו תרבות שלמה, שעל רובם אינה מקובלת בשום קריטריון של חיי היומיום. מה פתאום שהם יוותרו על החסילונים, הלובסטרים, האויסטרים והקוקי-סאן-ז'אק של המסעדה החביבה עליהם, על יין נסך ממיטב יקבי-הטירות של בורדו ועל גדיים טעימים בחלב אימהותיהם?!

לחבוש כיפה ולהתנשק עם גבר מזוקן, זה לא מחיר גבוה מדי כתמורה לאותן נבואות והמלצות מהכוחות העליונים, המצוטטות כמידעים מדוייקים באשר לכדאיות של רכישות בנקים או העתרת מזל על בתולות חסודות בענייני הלב או בסלילת הדרך אל החופה.

יתר על כן, הרנטגן מנפק גם כרטיס-כניסה לסוג חדש של מיסדר. עוד סוג של "קום איל פו" – או גינון חברתי אליטיסטי – אם תרצו.

אבל, יש ביניהם כאלה, בעיקר מסיבות של תדמית – חשוב להם לא להישמע אידיוטים בעיני סוג מסויים של חברים או לקוחות – המוכנים להטיל ספק בתיקשוריו של הרנטגן עם הכוחות העליונים והנשמות המרחפות. הללו אומרים, אוקיי – אז לא המלאך גבריאל ולא הנרות במדורה, אבל תראו אילו אינטואיציות חדות יש לו וכמה הוא חכם. "לעתים רחוקות" – שמעתי מאחד מהם – "רואים ושומעים כזו אינטגרציה בין החושים והשכל בשלל כל כך רחב של פעילויות אנושיות." זה ההסבר הרציונאלי לנוכחותם במקום ולכבוד שהם רוחשים למארח ולעצות שהם שומעים מפיו תחת כיסוי הכיפה שעל הראש. הרי לכם הוקוס-פוקוס – או "כוחות טמירים" – כסינתזה "לוגית-אינטואיטיבית" בין אריסטו לפרויד. הרמב"ם צוחק מתחת למצבה.

זה נכון: לולא היה מדובר באנשים שלפעילותם נודעת השפעה כל כך גדולה על כולנו, הייתי עובר לסדר היום. אם כל אלה הם פראיירים – או שמא ציניקנים – וקונים, על אמת או למראית עין, בלוף בתורת אמת צרופה, ומשלמים את מחירה בקידה, ולוא לשעות-מספר בערב קיצי לח, בפני תרבות התנהגותית שאינה מקובלת עליהם בכל ימות השנה – מי יודע לכאן זה יוביל את כולנו. כאן מיבחן בוזגלו לא עובד.

וזה פשר הסיוט: אם הם כל כך חסרי אינטגריטי או שיקול דעת נבון לגבי עצמם – מי יעצור אותם בהיותם מפעילים את אותם קריטריונים מכריעים, מכוח העוצמות העומדות לרשותם, שיובילו את כולנו נשרפים בקרני הרנטגן או כל קרן רעה אחרת.

ובאותה זרימה, אני רוצה לציין כתופעת-מפתח את המיצג המיוחד של מר רוני מילוא, אקס ח"כ, אקס מיניסטר, אקס ראש עיריית ת"א-יפו, שמצא, נעזר בדציבלים של מיקרופון, אות לכוחותיו הבלתי מעורערים של המארח. והאות מה הוא? עובדה, הוא אומר בזקירת אצבע, שבתו, בכוחה של אותה נבואה רנטגנית, פרונטו מצאה לעצמה בן-זוג ואף חתן.

כלום לא העלה האיש בדעתו, שבציטוט "מופת" זה הוא עולב בבתו?! כלום אין טמונה ב"מופת" זה הנחה מיקדמית, שהבת הצעירה היא כל-כך נטולת יופי, חן וקסם, נכסי גוף ורוח, עד שהיא זקוקה לכוחות הרנטגן ולרחמי שמיים כדי למצוא לעצמה אהבה? רק לגימה מיותרת של שנאפס, או כל תהליך ממסטל אחר, יכול היה לגרום לאב הזה – המאוד-אוהב מעבר לכל ספק – להשליך את כבוד בתו טרף לכוחות ההוקוס-פוקוס.לא חשבת פעמיים, מר מילוא.

מפליאה יותר בעיני העובדה, שלתקשורת, ועימה לדעת-הקהל, היה הרבה מה להגיד בנושא של הגב' שרי אריסון, אשר חשפה בספרה (ובמסיבת עיתונאים) את זיקתה לעוצמות רוחניות מסויימות ולמה שקרוי "תיקשורים". ראינו מינעד רחב ביותר של תגובות – החל מדאגה כנה ללקוחות בנק הפועלים ולמושקעים ביתר הנכסים הנתונים לשליטתה, וכלה בקריקטורות ההופכות אותה לעובדת חוצנים ונשמות אובדות.

מעבר לכל אלה, לגב' אריסון יש יתרון ברור על הרנטגן או לאחרים מסוגו (ובסוגריים: יש גם רבנים נוספים, עם או בלי מרכאות, באותו סגנון, רק שאין להם קשרים כל כך פתוחים אל שועי ישראל). הגב' אריסון אינה אוספת סביבה צרכנים נוספים של אמונותיה האישיות, אינה מארגנת הילולות ואינה חושפת את תרבותה, ו/או תובעת זיקה כלשהי, התנהגותית או אחרת, אל תרבות זו.

אולי יש לה נקודות-נחיתות מול הרנטגן ודומיו – היא גם אישה וגם אינה חובשת שביס לראשה.

אני רוצה לסכם את האמירה הכתובה הזאת, בציון העצוב של נוכחות חברי קיבוצים – לפחות בשניים מהם הבחנתי: שי חרמש ואבי בניהו – בהילולה היא. כך חולפת תהילת עולם, כך הולך לעולמו, ללא שום כבוד. כנראה גם ללא שוב.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא הוזהר במשטרה

 בגלל מִפְגעֵי הצחוק שגרמה רשימתו האחרונה!

התקבלו עשרות תלונות של שכנים ובני-בית של נמעני המכתב העיתי על קולות צחוק פראיים ובלתי נשלטים שהפריעו את שנתם ואת מנוחתם ביום ראשון האחרון אחר חצות לילה (אור ליום שני) לאחר שהתקבל בדואר האלקטרוני הגיליון האחרון (459) של "חדשות בן עזר" הפותח בסיפורו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא על ביקורו של חיים מרגליות קלווריסקי הפדופיל בפרדסו בפתח תקווה על גדת הירקון. במקרים אחדים הוזמנה משטרה, ושפירא הוזהר להנמיך את הווליום של כתיבתו לבל תפריע את מנוחת השכנים ובני הבית הישנים. בתגובה הוא הפליץ. איש זקן. מותר לו. למרות שהמיסתורית אומרת שעל דברים כאלה מתגרשים.

* * *

מתוך גיליון "דבר", יום שישי, 4.11.1932

* * *

אהוד בן עזר

בטהובן, מהטה ופרחיה בפילהרמונית

והתחושה – שלא ייגמר לעולם...

אחד הקונצרטים המעולים של העונה התקיים בהיכל התרבות המלא, עד אפס מקום, שלשום, יום שלישי בערב, עם הפילהרמונית בניצוחו של מהטה ועם הפסנתרן הסולן מאריי פרחיה.

פרחייה ניגן את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר ולתזמורת של בטהובן. הקהל הקשיב מהופנט והגיב במחיאות כפיים סוערות שאף הביאו הדרן אחד. הנגינה של פרחיה צלולה, קצבית, נקייה, סוחפת, מושלמת, נדמה שבטהובן זה עתה הלחין עבורו את הקונצ'רטו, וכי זוהי יצירת המוסיקה הטרייה ביותר שנוצרה אי פעם. הכול חדש כאילו בזה הרגע נברא לראשונה. ומצד שני הכול קלאסי בתכלית (הקונצ'רטו משנת 1806). היה זה שילוב מופלא של הסולן עם התזמורת, וגם קטעי קדנצה וסולו מרהיבים, ולבסוף ההדרן. השילוב פרחיה, מהטה, בטהובן, הפילהרמונית – והאקוסטיקה המופלאה של היכל התרבות – יצר קונצרט שיא שאין שום צורך לנסוע לארצות אחרות כדי למצוא כמותו. מבחינה זו אנחנו מרכז עולמי לא פחות מניו-יורק או לונדון. אנשים התבוננו זה בזה כאילו היו שותפים לחווייה חד-פעמית, אחת הפסגות של היכולת האנושית ושל אמנות הנגינה בפסנתר.

לאחר ההפסקה ניגנה הפילהרמונית את השביעית של בטהובן ואני חזרתי עשרות שנים לאחור אל חדר-המוסיקה בקומת המרתף בבניין החדש של בית הספר התיכון החדש בתל אביב, שם השמיעה לנו לראשונה המורה למוסיקה מרים גרוס את צלילי השביעית, ואני, שכבר הייתי מאוהב מעל לראש, ניסיתי כל הזמן לצוד את מבטיה של הנערה שאהבתי תוך שצלילי הסימפוניה נחרתים בזיכרוני לתמיד. טרם היו לנו אז הזדמנויות לשמוע ביצועים חיים והסתפקנו בתקליטים. וכך שמעתי את השביעית פעמיים בערב האחרון בפילהרמונית, פעם אחת בביצוע החי עם החלילן הנהדר יוסי ארנהיים (שאף קיבל אותו ערב מידי מהטה, יחד עם הוויולנית מרים הרטמן, אות הערכה על 25 שנות נגינה בתזמורת) – והפעם השנייה לאור הזיכרונות שהחיו באוזני דימיוני את נעוריי שלהטו לצלילי השביעית (בכיתה השביעית) באהבה שהיתה אז חזות הכול ושאפשר בנקל לפרשה גם על פי "הצליין החילוני" של ידידי יצחק אורפז כי הנערה שאהבתי היתה לי כאלוהים, ומבלי היכולת להגיע אליה. פפיטה האזרחי היתה ודאי קובעת שהחווייה שלי בשמיעת הסימפוניה היתה יותר רגשית, סנטימנטאלית, מאשר אמנותית, אסתטית. אבל ככה זה, כשהפילהרמונית נותנת קטע סוחף במלוא כל כליה, יש לך ממש הרגשה מטלטלת של "חוליו אגלסיאס מהתחת!"

* * *

יום שישי 7.8.09 בשעה 13:00

שיר העמק

מופע הצדעה לדניאל סמבורסקי ז"ל

אבי ערבי-הזמר והשירה בציבור
לרגל מלאת מאה שנים להולדתו

עורך ומגיש: בועז פייפר

במופע נעלה על נס את מפעלו של דניאל סמבורסקי ונתגאה בממשיכי דרכו –  הדור הצעיר של מנחי שירת הרבים, אשר ישירו משיריו ומשירי גדולי היוצרים מימיו ועד היום.

בין המשתתפים׃ הקהל, חרמונה סמבורסקי (96), אביבה אבידןֽ, מיטל טרבלסי, גילה חסיד, עוזי רוזנבלט, חני ליבנה, טל סונדק, רמי שולר,  ואחרים.

משיריו המפורסמים ביותר: "שיר העמק" (באה מנוחה ליגע), "זמר הפלוגות", "שיר בוקר" (בהרים כבר השמש מלהטת), "שיר החירות" (פנינו אל השמש העולה), "נר לי", "נדנד(ה)", "פרש" (רוץ בן סוסי), "כפרי", "מחנה קיץ" ועוד...

המופע מועלה בחסות אקו"ם ובשיתוף רשת גימל וזמרשת

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" – 55 ש"ח לכרטיס

קוד קופה למופע זה 2009. יש לציין קוד זה בעת הזמנת הכרטיסים בקופות צוותא, טל. 03-6950156

* * *

עיתון "הקיבוץ" פותח מחדש את הדיון

על השתמטותו של פרס

קצת ארוך, אבל שווה לקרוא עד הסוף. גלגולו של מכתב: על פרשת ה"השתמט או לא השתמט" שמעון פרס משירות צבאי

ב"מכתב העיתי הלילי" של הסופר אהוד בן עזר

מאת אלישע פורת

"מכתב עיתי לילי חינמי", שעורך, מוציא לאור ושולח הסופר אהוד בן עזר, הוא מפעל עיתונאי מקורי ומעניין. יש למכתב הלילי למעלה מ-3,000 מנויים [למען הדיוק רשומים רק למעלה מ-2,000 נמענים. – אב"ע].  והוא נשלח אך ורק לתאי הדואר האלקטרוני של החותמים. אין לו אתר ואין לו בלוג ולא ניתן למוצאו ברשת. יחד עם זה הוא מצוטט רבות, בשל איכות הדיונים הנערכים בו, בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.

לפני כשבועיים כתבתי מכתב לידידי הסופר, אהוד בן עזר, בתגובה ל"מכתב העיתי הלילי" שלו. זהו עיתון אלקטרוני חינמי, הנשלח לכמה אלפי מנויים, לתאי הדואר האלקטרוני שלהם. בן עזר יסד אותו לפני כמה שנים, והוא הפך לבמה מעניינת בענייני תרבות ומימשל.

מכתבי התמים והחף מכל כוונת זדון, העלה את שאלת השתמטותו של נשיאנו המכהן, שמעון פרס, משירות צבאי סדיר. כמובן, אין לי שום דבר כנגד הנשיא הנבחר שלנו, שאל מול הנשיא הנבצר שלנו הוא פשוט מלאך.

כתבתי את המכתב כיוון שנתקלתי בראיון מעניין מאוד עם חיים בן אשר, שראיינה וכתבה אילת נגב בידיעות אחרונות בשנת 1991. על חיים בן אשר (1904-1998), לא נרחיב כאן את הדיבור, ונציין רק שהוא היה אישיות מרתקת, פילוסוף ופוליטיקאי, סופר ופולמוסאי, חבר כנסת מטעם מפא"י וממייסדי גבעת ברנר ונצר סרני. אני מקווה שבקרוב אשוב אליו, לספר גם את סיפורו. קראתי את הראיון והשתוממתי מאוד. מדוע לא עלו הדברים לדיון ציבורי, ומדוע החברה הישראלית שופטת בחומרה כזו זמרים מוזרים ואמנים מסוממים על השתמטותם משירות צבאי סדיר, כאשר האזרח מספר אחד שלנו, נשיאנו היקר, הוא משתמט מוכר?

והנה הציטטה מדבריו של חיים בן אשר ("לאן נעלם חיים בן אשר? "ידיעות אחרונות", "שבעה ימים", 8.3.1991.): "...לא אשכח שיחה שהיתה לי עם שמעון פרס, בתל אביב, ערב מלחמת העצמאות. הייתי אז בחטיבה 7, ופרס הסתובב ב'בית האדום'. אמרתי לו, בוא תתגייס, הוא ענה לי: לא, אני נשאר כאן. יותר חשוב לי להיות נושא הכלים של אשכול. בחורצ'יק בן 20, שרק רוצה להיות ג'ובניק! לאט לאט נוצר ניגוד ביני לבין עולם העסקנים של מפא"י..."

אהוד בן עזר הביא את מכתבי בגיליונו, ולא תיארתי לעצמי לאיזו סערת רגשות הוא יביא. למשל, ראובן ארגוב הגיב בחומרה רבה: "במאמרו הקצר של אלישע פורת (גיליון 456) על שמעון פרס, הוא מכנה את פרס 'שתמטן' ושופך רפש על פניו של נשיא המדינה. הוא משתדל ללא הצלחה ניכרת להיות מעין סופר של מצפון אבל כאן הוא עבר על כל הכללים. מעניין אותי האם דודו, עובדיה פורת ז"ל, איש רב פעלים, מראשי ההסתדרות הישנה, שירת בצה"ל או אפילו דוד בן גוריון או לוי אשכול, פנחס ספיר, שרגא נצר, טדי קולק מנחם בגין ורבים אחרים. לקחת ולהשחיר את האיש הזה, שאין שיעור לפועלו לטובת המולדת ואנשיה כמעט בכל השטחים, ולהדביק אותו למסוממים ולמשתמטים שלנו – זהו ליקוי נפשי שאין לו כפרה, וחבל שהעורך אהוד בן עזר לא שם את ידו על פי השוטה, אשר במעשה זה ניסה לעשות מעשה עוול שלא ייסלח, שלצערי אין לו הגדרה בספר החוקים שלנו."

אהוד בן עזר הנחמד לא השלים, כנראה, עם התגובה החריפה, וטרח להביא בגיליון גם תגובה משלו. מתגובתו עולה שוב, ובבהירות, עד כמה קשה להיות עורך בישראל. הוא נקלע ללא הרף לקרע מכאיב, בין פרסום דברי אמת מרגיזים, לבין ההכרח לגונן על כותביו התמימים. מתוך דבריו של אהוד: "אכן, היו לי לבטים בקשר לפרסום רשימתו של אלישע פורת. מצד אחד, פרס ספג ביקורות קשות וארסיות במרוצת חייו הפוליטיים, ודי אם אזכיר את פרשת לבון, ואת מה שאמרו עליו יצחק רבין או פרופסור סעדיה עמיאל. מצד שני, אם נשים על המאזניים את החיוב ואת השלילה בקריירה של פרס, אין ספק שהחיוב גובר, ושהוא הביא הרבה יותר תועלת ועוצמה למדינה בהיותו בגיל צעיר המנכ"ל של משרד הביטחון מאשר אם היה משרת כטוראי במלחמת 48'. מכל מקום, אלישע פורת הוא משורר, חבר קיבוץ, חקלאי ולוחם, איש של ערכים, ועם כל הצער שבפרסום דבריו אצלי, לא ראיתי עצמי רשאי לצנזר או לפסול אותם..."

אבל להפתעתי, הסתבר שקדמו לי כבר עיתונאים ואנשי ציבור, שתופעת ההשתמטות של שמעון פרס לא מצאה חן בעיניהם, בלשון המעטה. אחד מהם הוא הכימאי הד"ר עמוס כרמל, איש רחובות, שעסק רבות בחייו גם בפעילות ציבורית, בעיתונות מדעית, בעריכה ובכתיבה, ובשנים האחרונות הוא נמנה עם "הדעתנים" של "ידיעות אחרונות". כיוון שמכתבו – שנקרא "המסות שפרס חסך מעצמו", המגונן על כותב המכתב התמים, ותוקף את פרס בחריפות – הוא מעניין, אביא ממנו בהרחבה.

"ניסיונו הפתטי של ראובן ארגוב (גיליון 457) לגונן על השתמטותו של שמעון פרס משירות צבאי במלחמת העצמאות מעורר תמיהה, ותגובתך על הניסיון הזה מוסיפה תמיהה על תמיהה. ראשית כול, מדובר בעובדה. בימי תש"ח – כאשר כל בחור וטוב שהיה כאן בגילים המתאימים נקרא לנשק, כאשר לשדות הקרב נשלחו ניצולי מחנות השמדה באירופה, עולים שירדו זה עתה מהאונייה ועוד הרבה צעירים מכל השכבות – שמעון פרס לא היה שם. איזכור העובדה הזאת אינו מצריך 'ליקוי נפשי שאין לו כפרה,' כפי שכותב ארגוב, וגם אינו 'מעשה עוול שלא ייסלח, שלצערי אין לו הגדרה בספר החוקים שלנו.' הציטוט שהביא אלישע פורת (בגיליון 456) מפיו של חיים בן אשר מעיד, שפרס עצמו היה מודע להשתמטותו בשעת מעשה (דרך אגב, בן אשר, יהודי יקר שהיתה לי הזכות להכירו, התגייס אז לחטיבה 7 למרות שהיה מבוגר מפרס כמעט בעשרים שנה). יותר מכך, הכזבים שהפיח פרס במרוצת השנים, בניסיון לרכך את ההשתמטות ההיא, מלמדים שהוא הבין כי מדובר בכתם בל יימחה. הוא הציג את עצמו, בין השאר, כמי שהיה ממונה על חימוש צה"ל הצעיר ועל אירגון כוח האדם שלו, כמפקד בפועל של חיל הים בעיצומם של הקרבות, גם כמי שהרמטכ"ל יעקב דורי טרח לגייסו לצה"ל באופן אישי, וגם כאזרח גאה שרצה לספק את תרומתו הייחודית למאמץ המלחמתי בלי שלובשי מדים 'מרובעים' ינחיתו לו הוראות. כל אלה סיפורי בדים שיצאו מפיו ולא היו ולא נבראו, ורק נועדו להחליק את עצם המחדל, את אי השתתפותו במלחמה הקשה."

http://www.kibbutz

* * *

בן דרור ימיני

למרות עמדותיו, חילו נשלח למשימות הסברה

ציטוט מ"מעריב", 8.7.09

הסופר אלון חילו, שזכייתו בפרס ספיר בוטלה, נשלח ע"י משרד החוץ למשימות הסברה בחו"ל וזאת למרות עמדותיו הפרו-פלסטיניות.  לא רק בארץ חולל הסופר אלון חילו מהומה. זה קרה גם בעולם. זה סיפור חלם, על הסופר שיצא בשליחות משרד החוץ להרצות בפני קהילות יהודיות בעולם. המפגשים הללו יצרו מפגע הסברתי. זה קרה בעקבות הספר הראשון שלו, "מות הנזיר", העוסק בעלילת הדם בדמשק. אלא שיש בעייה. הסופר המוכשר משכתב את הסיפור בנקודה קריטית: הוא מטיל על צעיר יהודי את אשמת מות הנזיר הנוצרי.

הבדייה, כידוע, מאפיינת גם את ספרו השני של חילו, שבו הוא מצייר את הגיבור הראשי כנוכל, גזלן ועושק, אף שמדובר באדם שהיה מזוהה עם קבוצת השמאל "ברית שלום".

חילו גם הבהיר, עם קבלת פרס ספיר, שבינתיים בוטל, שמדובר בספר שבא להזכיר לנו את הנכבה הפלסטינית.

זכותם של סופרים לכתוב ככל העולה על רוחם, כמצוות חופש הביטוי. זכותם גם לספר שיהודי רצח נוצרי, ולספר שיהודי, באשר הוא יהודי, הוא נוכל וחמסן. מותר להניח שלחילו לא היו שום כוונות אנטישמיות.

בראיונות שונים הוא התעקש להגדיר את עצמו כציוני. לו יהי. אלא שהבדיה בספר הראשון, שחזרה על עצמה בספר השני, היתה אמורה להדליק נורות אדומות. אולי, מי יודע, מדובר באדם עם כישרון ספרותי לא מבוטל, אבל גם עם תודעה פוליטית קצת מעוותת. והדברים נאמרים בזהירות.

במשרד החוץ לא נדלקה שום נורה אדומה. מישהו שם רצה להוכיח לעולם עד כמה ישראל היא מדינה פתוחה ונאורה. הנה, היא שולחת לעולם הרחב לא את דובריה, אלא את חובבי הנרטיב הפלסטיני. חילו נשלח לסקוטלנד באוגוסט 2006, ושוב באוקטובר באותה שנה לסיבוב בצפון אמריקה. ושוב ב-2007 לאוסטרליה. ושוב ב-2008 להונג קונג. ושוב לסין, רק לפני חודשים אחדים, במרץ 2009. לא רע לסופר מתחיל. תור עולם על חשבון משלמי המסים.

האם ההשקעה השתלמה? ובכן, בשתי הזדמנויות שונות, בעיתון ידיעות אחרונות ובטיים אאוט, הודה חילו שמדובר בסקנדל: "המפגשים תמיד נגמרו באותה צורה... היו צורחים עליי וקוטעים את הפגישה. אמרו לי: מילא שב'מות הנזיר' העלית מחדש עלילת דם שממנה עלולים בטעות להבין כאילו צריכת דם היא תחביב יהודי, אבל בספר השני אתה הולך לתת פתחון פה לפלסטינים!... חלקם התקשרו לקונסול להתלונן."

והוא מוסיף: "בכל מקום שאליו הגעתי, הקהילה היהודית הסתייגה. נורא קשה להם עם הרעיון של עלילת דם. בסידני, למשל, ממש נבהלו שהגויים יחשבו שהסיפור אמיתי. כשסיפרתי להם על הספר החדש, ממש גירשו אותי."

אלא שמשרד החוץ הישראלי לא גירש אותו. להיפך. גם לאחר ההודאה של חילו במשימה הפוליטית שלו, שנראית יותר כשליחות מטעם מחלקת התעמולה של אש"ף, משרד החוץ הישראלי המשיך לממן נסיעות שלו לפסטיבלים בינלאומיים. גורמים בכירים בצמרת המשרד סיפרו על מחלוקת קשה, שבה גברה דעתם של חובבי התעמולה הפלסטינית דווקא. נאורות שהפכה לחלמאות.

הצמרת הנוכחית של המשרד הגיבה אתמול בתדהמה. אנחנו לא היינו שולחים אדם עם מסרים כאלה, הבהירו שם אתמול, ויש צורך לבדוק כיצד נפלה החלטה על מימון שליחויות כאלה. משהו כאן פגום מהיסוד.

דובר שר החוץ, צחי משה, העביר את התגובה שלהלן: "אלון חילו נשלח לחו"ל כנציג משרד החוץ בתקופתה של השרה הקודמת [ציפי לבני], ויש להפנות את השאלה אליה. עמדתו העקרונית של שר החוץ הנוכחי, אביגדור ליברמן, היא כי משרד החוץ צריך לשלוח לחו"ל מסבירים שייצגו את ישראל ולא את הפלסטינים. הציבור הישראלי בוודאי לא צריך לממן מכספי המסים שלו תעמולה אנטי ישראלית או פרו פלסטינית. משרד החוץ, שאמון על הסברתה ותדמיתה של ישראל בעולם, צריך להקפיד על כך יותר מכולם."

אהוד בן עזר: כשפלשו הנאצים לנורבגיה באפריל 1940, ראה בהם הסופר הגדול קנוט האמסון (1859-1952), חתן פרס נובל, אורחים רצויים, קיבל אותם בברכה והפך לתומך בשלטונו הפרו-נאצי של וידקון קוויזלינג. האמסון נפגש עם אדולף היטלר ועם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, לידיו מסר את מדליית פרס נובל שלו.

אזרחי נורווגיה צררו בחבילות את עותקי ספריו של האמסון ושלחו אותם בדואר לביתו של הסופר הישיש, שזיקנותו ביישה את כישרונותיו הגדולים.

לאחר המלחמה אושפז האמסון למספר חודשים בבית חולים לחולי נפש לצורכי הסתכלות ובשנת 1946 הועמד לדין על שיתוף פעולה עם האוייב. עקב גילו המבוגר ומצבו הנפשי, הוטל עליו עונש של קנס בלבד. האמסון נפטר בביתו בשנת 1952.

אם דבריו של בן-דרור ימיני נכונים, ואין לי סיבה שלא להאמין בהם – אני ממליץ לרוכשי ספריו של אלון חילו לשלוח את העותקים חזרה בדואר להוצאת הספרים "ידיעות אחרונות". עם זאת אני איתן בדעתי שאת פרס ספיר יש לשלם לו. להחרים את ספריו המזוייפים אבל לשלם לו את הפרס גם כדי להוכיח קבל עם את כל האבסורד המימסדי, גם המימסדי הספרותי – שבליקוק התחת למשטינים עלינו!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,167 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-110 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל