גיליון מס' 461

תל אביב, יום שני, כ"א בתמוז תשס"ט, 13 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת הסדרה "ספרות פלוס"  שהכנסותיה קודש להחזרת חוקרים שנפלטו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אליהו הכהן: שימור המורשת הצלילית, נאום בטקס קבלת פרס על מפעל חיים מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.

דודו פלמה: אל מלא רחמים. // אורי הייטנר: מי שהנכד שלו יהיה יהודי.

תחזית פרופ' אומן – עוד חמש שנים.

ד"ר גיא בכור: איראן: על רוח הלילה הבוגדנית, כשהכול עוד לפנינו.

משה כהן: די לטפס עליו, נמאסתם. תנו לו קצת לנשום!

נתי מלאכי: חינה מרוקאית (שיר).

ניצה וולפנזון: בפתח תקווה לא נתנו לקהל להיכנס לאזכרת הרצל.

אהוד בן עזר: היהודים המלקקים את התחת לפריץ אובמה.

ראובן שדה: מה בין "הארץ" לבין "עיתון הארץ"? // יוסי גמזו: פְּרָסטִיטוּצְיָה.

ס. נידח: פרס ספרותי חדש וגבוה מבחינה כספית: פרס הסופר הפרובוקאטור.

ליאורה בן יצחק: הַמְצָאָה מְקוֹמִית.

ראובן ארגוב: אני מבקש לשאול את אלישע פורת.

אורי הייטנר: 1. השגיאה האחרונה של אולמרט. 2. על המוקד – חיים מרגליות קלווריסקי. // בן דרור ימיני: יוסי שריד: מיסטר קלין? [ציטוט מ"מעריב"]

"וככה אנשקך" של אהוד בן עזר בביצוע שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית".

איליה בר-זאב: חדשׁות "אור ראשׁון" (שיר).

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק י"ד, פורטרטים של סטודנטים, ואימא במושב האחורי. // ישראל הר: על כריתת העצים ברחוב דוד המלך.

אהוד בן עזר: שינצוויט, צוואנגר, מיזאן, יעקובוביץ, פקטורי ואליעזר ברלב.

דן חלוץ במהלך כנס לציון שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה.

 * * *

אליהו הכהן

שימור המורשת הצלילית

נאום בטקס קבלת פרס על מפעל חיים

מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי

במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים

לזכות בפרס זה תמיד נעים, וכשמדובר בהפתעה גמורה כמו במקרה שלי זה אפילו עוד יותר נעים. אני רוצה להודות למנהל הפורום מר יהונתן נדב, ולחברי הפורום על שמצאו אותי ראוי לפרס הזה. לאחר שלאחרונה נעו אמות הסיפים של קריית ספר שלנו בגלל פרסים, אדגיש למען הגילוי הנאות, כי נכון להיום לא ידוע לי על כל קירבה משפחתית שלי למישהו מחברי הפורום, ומעולם לא קיימתי מגע אודיו ויזואלי עם מי מהם.

לפני כמאתיים שנה, בשנת 1814, כתב המשורר האנגלי הלורד ביירון סדרה של 23 שירים  שקרא להם "מנגינות עבריות", ובהם הוא התרפק על הזמרה העברית הקדומה רבת היופי. זו השירה שהרשימה פעם אנשים ועמים, ועתה לא נותר ממנה זכר.

שיריו אלה של ביירון הם בעיניי הקְדִימוֹנִים של שירת חיבת ציון. לא היה במאה ה-19 שיר שתורגם לעברית פעמים כה רבות כמו מחזור השירים הזה שלו. שלושה דורות לפני העלייה הראשונה, שואל ביירון לאן נעלם הזמר העברי, ומתי ישובו ויישָמְעו בירושלים אותם שירי ציון ונגינות שפת עבר ששמם יצא לתהילה בפי כול.

בגלל היעדר אמצעי שימור צלילים בעבר, אין לנו היום שמץ של מושג מה היה הסגנון של המוסיקה העברית המקורית העתיקה. איך נשמעו הלחנים הראשונים של "עוזי וזמרת יה" ושל "ושאבתם מים בששון" כשהושרו בפעם הראשונה כאן בירושלים, לא רחוק מהמקום שאנחנו מכונסים בו, ואיך שרו כאן את "אל גינת אגוז" ואת "יונתי בחגווי הסלע" כאלפיים שנה לפני ששרה לוי תנאי ודובי זלצר הלחינו אותם במנגינות המוכרות לנו. אין לנו כל מידע על הצלילים המקוריים של "שירת הים" ושל חמישה עשר שירי המעלות ששרו הלוויים על מדרגות הר הבית. בחפירות ירושלים מעולם לא נמצאו פרטיטורות ואף כי הארכיאולוגים מעלים חרס בידם ולא תקליטים, לִבם טוב עליהם והם מרוצים.

היום אנו מורגלים להקליט ולהסריט על כל צעד ושעל, וכמעט בכל בית אפשר למצוא חומר אודיו-ויזואלי המתעד שירים ואירועים ונופים, איש כאוות נפשו.

לא כך היה המצב בראשית ימי היישוב. יכולות ההקלטה וההסרטה היו אז נחלת יחידים. מפאת דלות החומר והיעדר מסורת של שימור צְלִילִי, התיעוד האודיו ויזואלי של ימי העלייה הראשונה והשנייה הוא מועט ולוקה בחסר. גם כאשר החלו להתפתח יכולות טכנולוגיות של אחסון צלילים, הן לא נוצלו דיין כדי להנציח את הניצנים הראשונים של זימרת הארץ. תרבות השימור הצלילי התמהמהה מאוד.

אין לנו ולו הקלטה אחת של צליל הדיבור הארצישראלי בעת התחדשותו בימי העלייה הראשונה, גם לא בימי  העלייה השנייה. בתוך כך הלך והיטשטש סגנון הדיבור האופייני של בני יישובים שונים בארץ, שכאשר שמעת את הגייתם ידעת בדיוק מאין באו.

היכן נשמע עוד את העברית המדרשית של איכרי עקרון ואת העברית המשכילית של מתיישבי הכפר יהודייה? לאן נעלמה שפת הבּ' בראש פינה ונוסח הדיבור הטברייני האיטי ועימו ההיגוי המנומנם של זקני מסחה, שמאוחר יותר היוו השראה מבורכת לחיקוי אצל הגששים?

בליל הקולות של תושבי השכונות הראשונות בירושלים צד עוד לפני 90 שנה את אזנו החדה של המושל הבריטי הראשון שלה סיר רונלד סטורס. "ירושליםת" הוא אמר "היא העיר היחידה בעולם שבה יכול כל אדם לבחור את המאה שהוא רוצה לחיות בה."

ומה עם קולות היחיד? עד עצם היום הזה לא נתגלתה הקלטת קולו של המשורר הלאומי שלנו ביאליק, ושערו בנפשכם כמה פולמוסים היו נחסכים וכמה קולמוסים היו מתייבשים אילו הייתה בידינו הקלטה עם מילותיו האחרונות של טרומפלדור, שתעיד כי ברגעיו האחרונים הוא אכן דיבר עברית ולא חֵרֵף ברוסית.

מתי אם-כן התעוררה לראשונה המודעות לשימור הצליל העברי הארצישראלי?

הבה נצא למסע קצר לאחור נגד כיוון השעון:

בשנת 1937 התכנס בציריך הקונגרס הציוני העשרים. הוגשה בו הצעת החלטה הקוראת להקים בארץ מרכז עולמי לכינוס ושימור המוזיקה העברית ולעידוד כוחות היצירה בתחום זה.

אני מחזיק בידי את הכרטיס המקורי שבו ניסח משה שרת את ההחלטה הזאת. לצד הטקסט המודפס מופיעה הערה נחרצת בכתב יד: "למשה – לצערי לא." מי הכותב? – אין יודע. מכל מקום ההחלטה אכן לא יצאה אל הפועל.

13 שנים לפני כן, בשנת 1924, עלה לארץ המלחין והמוזיקולוג יואל אנגל, מחלוצי הזמר העברי ומי שנחשב לדמות מרכזית בתחום שימורה של הזימרה העממית היהודית. עוד בהיותו ברוסיה השתתף אנגל במשלחת של חוקר הפולקלור אנסקי שהקליטה לפני מלחמת העולם הראשונה מאות שירים ומנגינות יהודיות.

עם עלייתו של אנגל ארצה, החליטו ידידיו, לאות הערכה והוקרה, להקים בתל אביב את "מרכז השירה העברית" שייקרא על שמו ויעסוק בטיפוח ושימור המוזיקה היהודית.

שוחרי זמר תרמו כספים; דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, הסכים להקצות מגרש מתאים, רחל גולדברג, אשת הנדיב י.ל. גולדברג, נאותה לממן את בניית הבית. נותר רק להחליט על אופי המוסד הזה. ואז מה עושים? ממנים וועדה מיוחדת, כדי שתתכנס ותדון, ותשוב ותדון, ותשוב ותדון, וכצפוי – לא תגיע לתמימות דעים, ולמעשה עד עצם היום הזה היא לא השלימה את עבודתה.

הלא בדיוק על כך כתב חנניה רייכמן:

לו במקום משה אחד

היה ועד מיוחד

מתעכב היה עמנו

במצרים עד ימינו

ארבע עשרה שנים לפני כן, בשנת 1910, הונחה בירושלים אבן הפינה ל"היכל הזמר העברי", מוסד שהציב לעצמו מטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. הצעד הזה התקבל בהתלהבות ונחשב אז למאורע היסטורי, עד כדי כך שהעיתונים בישרו על כך בכותרותיהם הראשיות.

אני מחזיק בידי את העיתון "החרות" מיום 20 במאי 1910, שכל העמוד הראשון שלו מוקדש למאורע הזה, והכותרת הראשית מכריזה:

הוקם מכון לשירת ישראל בארץ ישראל

"המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות. המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל."

הכתב פונה לקוראיו ומשגר אליהם קריאה נלהבת : "אבן הפינה הונחה, היסוד עומד וקיים, את הבניין אפשר לבנות בעזרת העם. בוא נא עם ישראל, עשה לך ניר!"

הוגה הרעיון ומי שעמד בראשו היה אברהם צבי אידלסון, המלחין המקצועי הראשון בארץ, חוקר זמר, מורה ומנצח מקהלות שהקדיש את חייו לאיסוף המסורות המוזיקליות של כל שבטי ישראל, ובמיוחד של יהודי המזרח. כאשר ניסה אידלסון לשיר שיר תימני על פי התווים שרשם, התקשה לשחזר בדייקנות את הצלילים. כך נוכח לדעת שרישום התווים בכתב אינו מדויק די הצורך ואינו משקף נכונה את מנגינות המזרח, ומכאן הסיק שתווים הם אמצעי רישום אמין רק כשמדובר בלחנים אירופיים. על כן פנה לאקדמיה הממלכתית למדעים בווינה וביקש שיעמידו לרשותו מכשיר הקלטה. האקדמיה נענתה לו וכך הגיע לארץ מכשיר ההקלטה הראשון, ובשנים 1910-1911 החל אידלסון להקליט בזה אחר זה זמרים, חזנים וסתם "עמך" יושבי ירושלים בני עדות שונות ששרו לתוך הפונוגרף שירים שזימרו אבותיהם ואף ניגונים ששמעו מפי סביהם ילידי המאה השמונה עשרה. ביתו של אידלסון בשכונת עזרת ישראל היה בעצם אולפן ההקלטות הראשון בארץ.

אלא שכעבור זמן קצר שבת המכון, והקיץ הקץ על מימושן של הציפיות הגדולות למכון ארצישראלי מרכזי לשימור אוצרות המוסיקה היהודית, שיהיה גם "המשכן והזבול של הזמר העברי."

אידלסון עבר לגרמניה, שם הפיק בשנת 1922 את סדרת התקליטים הראשונה של שירי ארץ ישראל, 39 במספר, והוציא לאור את עשרת כרכי "אוצר נגינות ישראל", מפעל חשוב בפני עצמו.

נלך עוד אחורה: אם אתם סבורים ש"מכון שירת ישראל" של אידלסון היה הניסיון הראשון להקים בארץ מוסד לשימור המוזיקה העברית, טעות בידכם. הצעד הראשון בנושא זה נעשה עוד בשלהי המאה ה-19, בימי העלייה הראשונה.

בשנת 1898 נחנך בראשון לציון בית העם הראשון בארץ. בין יוזמיו היה הד"ר אהרון מזי"א, הרופא של היישוב, שבשעות הפנאי גם הלחין מנגינות, בין היתר לשירי אימבר מחבר "התקווה". בנאום חנוכת הבית שנשא מזי"א הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם לשמש כמרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. נאומו הותיר רושם רב בקרב שומעיו ועורר בהם את התקוות שלראשונה אחרי אלפיים שנה יזכה סוף סוף הזמר העברי לקורת גג איתנה שתחתיה יכונסו כל נפוצות השיר והלחן העבריים לדורותיהם. גם תוחלת ראשונית זו נכזבה.

לו מומש הרעיון הזה בשנת 1898, היה מרכז השימור הצלילי בראשון לציון חוגג היום 111 שנים לקיומו ולפחות היו שורדות ההקלטות הראשונות בעולם של שירי זמר עבריים ומעשירות את גנזי התרבות שלנו. אתם אולי בוהים לעברי בעיניים תמהות כלא מאמינים שבשנת 1898 כבר היו הקלטות של שירים עבריים. היו גם היו! ולא סתם שירים עבריים אלא שירי ארץ ישראל שנכתבו והולחנו בימי העלייה הראשונה בלחנים מקוריים והוקלטו בחוץ לארץ על גלילים משעווה (צילינדרים) כדוגמת הגליל שאני אוחז בידי.

שני שירי הזמר העבריים הראשונים שהוקלטו מאז ומעולם היו "אל טל ואל מטר", שירה של עלמה משוררת חובבת ציון ששמה שרה שפירא, ו"ציון תמתי" של מנחם דוליצקי במנגינה הראשונה שלו, שאינה זו המושרת היום. כל זה התרחש בשנת 1892.

עותק מוקלט מכל שיר נשלח אז למושבה רחובות, אך לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבאמצעותם אפשר היה להשמיע את ההקלטה, והגלילים השבירים אבדו או התפוררו או שמא הם עדיין מצויים במצב של טרום התפוגגות אי שם בבוידעם כלשהו של ותיקי היישוב.

הפונוגרף הראשון הגיע לארץ רק בשנת 1896. עד אז הרינגטונים היחידים שנשמעו בארץ היו פעמוני הגמלים וה"קאטארינקות", תיבות הנגינה, שאותן תיאר בחן רב הסופר פרידברג  כ"מכונות מלאכותיות שבהן הכול מסודר למפרע. העוגב הזה משמיע את מנגינותיו לפי הגליל הסובב אותו, ומה יתרון להשומע אם יֵדַע מראש את כל הבא אחרי כן."

חסרונו של השימור האודיו ויזואלי מורגש כבר מראשית ימי היישוב. לו הייתה קיימת הקלטה מקורית של השיר הארצישראלי הראשון של העלייה הראשונה, "חושו אחים חושו", הוא לא היה מושר בארץ באופן משובש זה כ-130 שנה. נוהגים לשיר "חושו אחים חושו נרימה פעמינו, טוּשׁוּ אחים טוּשׁוּ לארץ אבותינו". אך לא זו בלבד שאין בעברית מילה כזאת "טושו", אלא שיש כאן החמצה של התעוזה הלשונית של מחבר השיר יחיאל מיכל פינס. פינס השתוקק להטיס לארץ את עולי העלייה הראשונה עוד לפני שהומצא המטוס, על-דרך הפסוק היחידאי מספר איוב: "כנשר יָטוּשׂ עלי אוכל". הוא כתב בהתאם "טוּשׂו אחים טוּשׂו" בשין שמאלית, אך מאחר שהטקסט לא היה מנוקד, אנשים קראו "טוּשׁוּ".

 גם שמו המקורי של השיר: "בית יעקב לכו ונלכה" נשתכח, ואופיו השתנה לחלוטין: במקורו הוא נכתב כשיר לאומי הקורא להתיישב בארץ הורתנו ולא באמריקה, אך תוך זמן קצר, אולי בגלל המצלול הקליל, הוא הפך לשיר ילדים משעשע שרקדו אותו במעגל.

שישה עשר בתים היו לשיר אך רק מעטים מהם מופיעים בשירונים. מדוע?

פינס הדפיס את השיר בשנת תרמ"ג בשירון קטנטן שאני מחזיק בידי ובמספר עותקים מצומצם. זה היה בעצם גיליון אחד מקופל.

בתו של פינס, איטה, נישאה לדוד ילין, וכשנולד בנם הבכור, הניחו אותו בעריסה ואיטה היתה שרה לו שיר ערש: "חושו אחים חושו" ובגיליונות השיר שהיו בביתה היא כיסתה את העריסה כדי שמשחר ילדותו יהיה התינוק עטוף באווירה ציונית. אחר כך ניגשה לחלון ופתחה אותו, נכנסה רוח וכל הגיליונות עפו החוצה ונפוצו לכל עבר, ומאז נחשבת איטה ילין לאישה הראשונה שהפיצה את הזמר העברי בירושלים...

כשהתחלתי לפני למעלה מיובל שנים לתעד את ראשית צמיחתו של הזמר העברי בארץ, נוכחתי לדעת כי שירים שיש לגביהם עדויות שהיו נפוצים ומושרים מאוד –  אין להם זכר כלשהו לא בתווים ולא בהקלטות. לפני שילכו בדרך כל בשר אחרוני ילידי העלייה הראשונה והשנייה, חשתי כי יש למהר ולהציל מפיהם את המנגינות שנשאו עימם. עם מכשיר הקלטה כבד ומסורבל נדדתי "מקסטינה עד ראש פינה" כדי לצוד מנגינות נשכחות.

הנה קומץ דוגמאות על קצה המזלג:

סימה פרידמן בת ה-90+ מיסוד המעלה שרה לי את השיר הנשכח "בת יפתח בטרם מותה" מתוך המנגינות העבריות של ביירון בתרגום יל"ג. הקטע הקצרצר שתשמעו מיד הוא מתוך ההקלטה היחידה של אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ בימי העלייה הראשונה, שהושר גם בהצגות בתי ספר.  

[הקלטה]

את השיר הנשכח של של"ג "עוד ארצנו לא אבדה", שהיה בימי העלייה הראשונה בין המתחרים הרציניים של "התקווה" על התואר המנון לאומי, הקלטתי מפי בת הבילויים מאירה בלקינד, אחותו של איש ניל"י נעמן בלקינד שנתלה בדמשק. 

[הקלטה]

פעמים אין ספור פקדתי את ביתו של זרובבל חביב, שנולד וגדָל בראשון לציון בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי את הלחנים הבתוליים הנדירים של ליאון איגלי, תושב המושבה גם הוא, שהיה המלחין הראשון של ההתיישבות החדשה בארץ. לפחות חמישה שירים הלחין איגלי. שלושה מהם זכיתי להקליט. אם יש את נפשכם לדעת מה היה שיר הזמר העברי הראשון שהולחן בארץ בלחן מקורי – הנה לפניכם ההקלטה הראשונה והיחידה שלו. זהו שירו של אימבר "החלוצים", בלחן של איגלי, על המושבה ראשון לציון (אגב, אימבר הוא האיש שטבע לראשונה את המושג "חלוצים" לגבי ראשוני היישוב).

[הקלטה]

איגלי נהג להלחין כל בית בשיריו בלחן שונה וזרובבל זכר את המנגינות של כל הבתים בכל השירים. בכך הם זכו להיכנס בשערי ההיסטוריה של הזמר העברי,  שכן השירים האלה הם פרי הביכורים של הזמר הא"י  או אם תרצו: "ראשית צמיחת גאולתנו השירית."

איגלי היה הראשון שהלחין את "התקווה" בלחן מקורי. מי שידע את השיר כולו בעל פה ולימד את ילדי ראשון היה הבילויי ישראל בלקינד. כל ימי חייו היה מפזם לעצמו את הלחן, אך למרבה הצער איש לא טרח להקליט אותו מפיו קודם שנפטר בשנת 1929.

החלוצים הראשונים, שכה הפליאו לעשות היסטוריה וכה שקדו לתעד אותה ביומנים ובפרוטוקולים, שגו כשהניחו בתמימותם כי הצלילים יישמרו כשיועברו מפה לאוזן אל הדורות הבאים. דווקא כאן כשלו בתיעוד.

לעומת זאת הצליחו לשרוד עֵשְרות הקלטות של השיר "התקווה" מתקופת היישוב, בלחן השני, המוכר והנפוץ, בטרם התגבש סופית כהמנון. בכל ההקלטות האלה הושרו בתים נוספים מתוך השיר המקורי "תקוותנו" בן תשעת הבתים. כל זמר גיוון את שירתו בבית נוסף לפי בחירתו.

אסיים בהשמעת אחת ההקלטות הראשונות והמרגשות של הנוסח הראשון של "התקווה", המעלַה דמעה על לֶחִי,  מפיה של זמרת הסופראן הבינלאומית ממוצא יהודי אלמה גלוק, ילידת המאה ה-19, שבחרה להוסיף לשירתה את הבית על הירדן והכנרת: "כל עוד מי הירדן בגאון, מלוא גדותיו יגולו, ולים כנרת בשאון בקול המולה יפולו."

אלמה גלוק עשתה היסטוריה. היא היתה הזמרת הראשונה בעולם שתקליט שלה נמכר בלמעלה ממיליון עותקים. את כל התמלוגים שלה מהשיר "התקווה" היא תרמה לפיתוח ההתיישבות הציונית בארץ.

[הקלטה]

אהוד: אליהו היקר, מערכת המכתב העיתי, מיסתוריתי ואני – ועימנו אלפי הנמענים של "חדשות בן עזר" – מצטרפים לברכה לך על קבלת הפרס על מפעל חייך לשימור המורשת הצלילית, מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי.

מי ייתן ובקרוב תוכל לכבד בנוכחותך גם את מעמד פרס ישראל למפעל חייך בתחום הזמר העברי!

בארכיון שלנו ישנה הקלטה, אמנם לא בטיב מעולה ולא בזמר – של סבנו יהודה ראב בן עזר כשהוא מתאר את מעמד התלם הראשון שנחרש בשלהי דצמבר 1878 – בדבריו בעצרת חגיגית באולם היכל ב-11 בנובמבר 1943, שהוקלט על ידי "קול ירושלים", וזאת במלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון ולייסוד פתח תקווה.

 * * *

דודו פלמה

אל מלא רחמים

(תפילת תוכחה לעילוי נשמתה של מורן עמית ז"ל. אוהבת שלום ורודפת שלום,

שנרצחה ב"יער השלום" בירושלים בידי מבקשי נפשה בשנת 2002)

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁתִּהְיֶה קַיָּם,

וּכְשֶׁתִּהְיֶה קַיָּם לְהִסְתַּכֵּל עַל סְבִיבוֹתֶיךָ,

תִּרְאֶה מָה רַבּוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ יָהּ.

הֵן לֹא רָחוֹק מֵהַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נָחָה הַתֵּבָה

עַל הָרֵי אֲרָרָט הָעַתִּיקִים, כַּמָּה קַל

הָיָה אָז לְהַאֲמִין בַּמֶּרְחָבִים הַצְּלוּלִים

לַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית שֶׁל הַבְּרִית,

וּכְאוֹת לָאֱמוּנָה רַבַּת הַשָּׁנִים

הַתּוּרְכִּי אֶת הָאַרְמֶנִי הִכְרִית.

מְעַט זְמַן אַחַר-כָּךְ לֹא רָחוּק מִמּוּסָה דָאג,

כָּתְשׁוּ הַמְּכֻנִּים בְּרוּאִים בְּצֶלֶם

בְּגַז, בְּכַדּוּרִים וּבִפְצָצוֹת הֶלֶם,

כָּכָה סְתָם אוּלַי מִשִּׁעֲמוּם עָמוּם,

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בַּחֲפִירוֹת

וְעַל הַכֹּל כִּסְּתָה זַעֲקַת הַפְּרָדוֹת.

חָלְפוּ לָהֶן עוֹד כַּמָּה רָעוֹת וְשָׁנִים

וְאַתָּה, אִם אַתָּה קַיָּם, אָז בְּהֶסְתֵּר פָּנִים.

וַאֲנִי, אֲנִי כְּבָר מַתְחִיל לְהַכִּיר

פָּנִים אֶל פָּנִים

אֶת הַנִּשְׂרָפִים בָּאֵשׁ וְאֶת הַמּוּמָתִים –

הַדּוֹד שְׁמִיל וְדוֹדָה שָׂרָה, סַבָּא דָּוִד וְסַבְתָּא רָחֵל,

כֻּלָּם כֻּלָּם בְּרוּאֶיךָ הָאֵל.

בֶּאֱמֶת יִתָּכֵן שֶׁכָּל אֵלֶּה הָיוּ

רַק גִּלּוּיִים שֶׁל חִבָּה

וַאֲנִי סְתָם אֶחָד קְטַן אֱמוּנָה.

וּכְאוֹת לִי וּלְכָל יְדִידַי

יִצְחָק נֶעֱקַד וְנִרְצַח, בְּשִׁמְּךָ אַלְלַי,

בַּכִּכָּר שֶׁנִּקְרְאָה מַלְכֵי יֳשְׂרָאֵל,

בְּשִׁמְּךָ הַנּוֹרָא הַשֶּׁבַח לָאֵל.

וּמֵאָז שִׁמְךָ עֶלְיוֹן – בָּרוּךְ הַשֵּׁם וְהַמָּקוֹם

הָעִנְיָנִים נַעֲשִׂים רַק רָעִים וּבִפְרָאוּת.

הַבֵּט סְבִיבְךָ הַבֵּט הֵיטֵב, רְאֵה אוֹתָנוּ מְדַמְּמִים,

וְאֵיךְ נֶאֱמָנֶיךָ, לְלֹא חֲרָטָה וּלְלֹא לֵאוּת,

מֵהַמַּאֲמִין הַשּׁוֹטֶה עַד הַקַּנַּאי וְהַמְּטֻמְטָם

מְרַוִּים אֶת הָעוֹלָם הַצָּמֵא בְּשִׂנְאָתָם.

אָז לִפְעָמִים גַּם אֲנִי מִסְתַּכֵּל סָבִיב

וְתוֹהֶה עַל מַשְׁמָעוּת קִיּוּמְךָ יָהּ.

עַל הַקֶּשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵין הַכְּאֵב,

וּמָה הַסִּבָּה פֹּה וּמָה הַמְּסוֹבָב

וּלְסִכּוּם עוֹלָה בִּי רַק טְרוּנְיָה

קְטַנָּה אַחַת – עוֹלָמֵנוּ יָכוֹל הָיָה

לִהְיוֹת כִּמְעַט מֻשְׁלָם

אִלְמָלֵא הָיִיתָ קַיָּם.

 * * *

אורי הייטנר

מי שהנכד שלו יהיה יהודי

בקיץ 1980, בהיותי רשג"ד בשבט צופי רמת גן, יצאתי עם הגדוד שלי למחנה הגדול, כפי שקראנו למחנה הקיץ, ביער כפר החורש. כבכל שנה, יום אחד הוקדש לגיחה למעיין חרוד. אחת מחניכותיי לא נכנסה למים. כששאלתי אותה מדוע, היא סיפרה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב.

כנער הייתי בקיא ומחובר ליהדות, בוודאי יותר מנער חילוני ממוצע. ודאי שידעתי מה זה תשעה באב. אבל עד השנים האחרונות, מעולם לא ציינתי את היום הזה בדרך כלשהי. כלל לא הייתי מודע לכך שאותו יום הוא תשעה באב. ומה שחשוב יותר – שבט ר"ג מנה באותם ימים 5,000 חניכים. בכל ההכנות והדיונים לקראת המחנה, בין מאות המדריכים, הרשג"דים והבוגרים שהובילו את השבט, איש לא הזכיר את ט' באב כפונקציה כלשהי, לא בהקשר של תכני המחנה ולא בהקשר של מה ניתן ומה אסור לעשות בו. לא מתוך התנגדות. פשוט, מתוך אדישות ובורות.

לאחרונה התגלגל אליי טקסט-מעמד לי"ז בתמוז תשס"ח (בשנה שעברה) במחנה קיץ של תנועת נוער. מהו "מעמד"? טקס פתיחת הבוקר, מעין תפילה.

הטקס נפתח במשפט: "ארוכה הדרך ומכאיבה מחורבן ירושלים ועד בניינה. נזכור את זו הדרך עת נישא תפילותינו לגאולה השלמה." ולאחר משפט הפתיחה – 17 טקסטים, חלקם מתוך תפילת שחרית, וחלקם טקסטים יהודיים מן המקרא ועד ימינו.

רשימת הטקסטים: 1. "מה טובו" (מן התפילה). 2. ברכות השחר (מן התפילה). 3. טקסט של ברל כצנלסון על משמעות יכולתו של עם ישראל להתאבל במשך הדורות על חורבנו בתשעה באב; יכולת שבלעדיה העם לא היה קיים ובווודאי לא הייתה נוצרת הציונות. 4. פסוקי דזמרה (מן התפילה). 5. טקסט מספר מלכים, המתאר את פריצת חומות ירושלים. 6. "ברכו" – מן התפילה. 7. ברכת "יוצר אור" (מן התפילה). 8. טקסט מתוך איכה רבה העוסק בחורבן הבית. 9. קריאת שמע. 10. "שיר השיירה" של עלי מוהר. 11. תפילת עמידה. 12. שירו של יהודה עמיחי "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד". 13. "על נהרות בבל". 14. "עלינו לשבח" (מן התפילה). 15. הפיוט "מה נאוו עלי" מאת ר' שמעון בר ניסים. 16. קדיש. 17 השיר "הלוואי".

המעמד הוא טקס הבוקר של מחנה הקיץ של תנועת הנוער של התנועה ליהדות מתקדמת – הזרם הרפורמי בישראל. כל בוקר נפתח במעמד. ובמשך היום – עיסוק רב בזהות היהודית. הילדים שחוו את המעמד הזה, היו מוכנים לו. הם ידעו היטב מהו י"ז בתמוז, והוא היה יום משמעותי בעבורם.

שני מחנות של שתי תנועות נוער. איזה הבדל! ומדוע אני מציג זאת? כיוון שכידוע בקרב הציבור הדתי בישראל, הרפורמים הם מוקצים מחמת מאוס. החברה הדתית לאומית, שהנה סובלנית למדי כלפי הציבור החילוני, מגלה אפס סובלנות כלפי הרפורמים. לפני שנים אחדות רציתי להביא רב רפורמי להרצאה ב"חברותא". חבריי הדתיים לצוות ההיגוי, שמקבלים בשמחה ובפתיחות כל מרצה חילוני, עמדו על רגליהם האחוריות והטילו וטו מוחלט. בסופו של דבר נאלצתי לוותר, והרצאת הרב קריב לא היתה במסגרת "חברותא" (ואף אדם דתי לא בא אליה. חובש הכיפה היחיד היה המרצה). האם יש היגיון בחרם הזה? האין זה שריד אנכרוניסטי של ויכוחי העבר, בימיו הראשונים של הזרם הרפורמי, לפני 250 שנה?

בשנות ה-50, כאשר המערכת הפוליטית בישראל והמדינה כולה סערו סביב סוגיית "מיהו יהודי", אמר יצחק טבנקין, מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד: "התשובה שלי לשאלה 'מיהו יהודי', אינה מי שאימו יהודייה, אלא מי שהנכד שלו יהיה יהודי."

אני מציע שנאמץ את ההגדרה הזאת. אין זו הגדרה הלכתית, אך היא הגדרה אמיתית, מהותית.

עם ישראל בגולה סובל מתהליך התבוללות מהיר והמוני. אנו מאבדים מיליונים מבני עמנו. במצב זה, על כל מי שעתיד היהדות חשובה להם להטות כתף ולשתף פעולה במאבק בהתבוללות. היום, המחסום הגדול ביותר בפני ההתבוללות הם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי בארה"ב, המצילים דורות של יהודים מפני שמד. זרמים אלה הם רוב מניינה ובניינה של יהדות ארה"ב.

בישראל, בהיותה מדינה יהודית, בעלת רוב יהודי ברור, אין סכנת התבוללות במובנה הקלאסי. אולם יש בהחלט תופעה של התבוללות תרבותית, של בורות והתרחקות מן היהדות.

קיימת תופעה לא שולית של פוסט-ציונות וההתנתקות מהזהות היהודית בחברה הישראלית. התופעה של הניתוק מהשורשים היהודיים והאדישות כלפי התרבות היהודית, כולל היהדות החילונית, היא תופעה דומיננטית למדי בחברה הישראלית. יש ניסיון להפוך את ישראל למדינה ליברלית של כל אזרחיה, תוך עקירת היהדות מן ההוויה הישראלית והחדרת הדומיננטיות של ערכי האינדיבדואליזם נוסח ארה"ב לחיים הישראליים.

מול התופעות הללו, יש פעולה רחבה, הולכת וגדלה, של עשייה לחיזוק הזהות היהודית של היהודי החילוני. כל מי שעתיד העם היהודי ומקומה המרכזי של היהדות בזהות התרבותית של היהודים הישראליים חשובים להם, חייבים לשתף פעולה במשימה החשובה הזו. הציונות הדתית, אירגוני היהדות הפלורליסטית בישראל וכן, גם הזרמים הדתיים הלא אורתודוכסים (רפורמים וקונסרבטיבים) חייבים להיות בני ברית במאמץ הזה.

בדברי הפתיחה שלו לכנס "עושים שינוי ... ובצדק" – הכנס של תנועת "מעגלי צדק" שנערך השנה בגולן, בשיתוף פעולה עם המרכז לזהות יהודית ישראלית בגולן ועם המתנ"ס, אמר הרב יגאל אריאל דברים נכוחים, אמיתיים ובעיקר אמיצים מאוד, כדרכו (הציטוט – מן הזיכרון): על הציונות הדתית לעשות צדק עם הרפורמים. עלינו לעשות רוויזיה ביחסינו אליהם. עלינו לעשות חשבון נפש, אחרי 200 שנות מאבק עקר, שרק דחק אותנו לפינה. בסופו של דבר, במדרון החלקלק הזה, היום גם רבנים של הציונות הדתית מוקעים כ... רפורמים. רוב יהדות ארה"ב היא רפורמית. אנו מוכנים לקבל את כספיהם. הגיע הזמן שנשנה את יחסינו כלפיהם.

מילים כדרבנות. רוב מוחלט של הקהל היה דתי, ואני חייב לומר שאיש לא נפל מהכיסא. לא נקראה אף קריאת ביניים כנגדו. כאילו... דברי הרב, המובנים מאליהם, שיחררו אמת שבתוך תוכו רוב הציבור הדתי בשל לקבלה. דבריו של הרב יגאל והאופן בו התקבלו ריגשו אותי מאוד. כמעט רצתי החוצה לבדוק אם במקרה החמור של המשיח קשור בחנייה...

לשם הגילוי הנאות, אני רואה לנכון להבהיר שאיני קשור לזרם הרפורמי. אני יהודי על-זרמי – איני שייך לאף זרם ואני חש חיבור לכל זרם. אבל החרם על היהדות הרפורמית חורה לי מזה שנים רבות. אני רואה בו סתירה לערך אהבת ישראל וניגוד לצורך להיאבק על זהותה היהודית של החברה הישראלית. אני מייחל לכך, שדברי הרב יגאל הם סנונית שמבשרת מהפיכה תודעתית ומעשית בנושא, בקרב הציונות הדתית.

ואם כבר הזכרתי את כנס "במעגלי צדק" – לצערי הרב, 10% ממשתתפי הכנס, לכל היותר, היו חילונים. למה?! הצדק החברתי אינו מעניינו של הציבור החילוני? חבל.

אהוד: זה שנים, בכתב ובמפגשים בעל-פה, אני אומר ליהודים אמריקאיים, רובם כמובן לא אורתודוכסיים, שעליהם להפסיק לשלוח תרומות לישראל עד אשר יוכרו בה הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי כשווי ערך לאורתודוכסיה המושלת אצלנו בכיפה. אולי זו אחת הסיבות שלא מזמינים אותי למפגשים ולסימפוזיונים, שהמודעות היקרות עליהם ברוח ה"יהדות" ממלאות את העיתונים.

"חדשות בן עזר" היה גם הראשון, חודשים רבים לפני עסקי הנשים, ששלל מקצב הצבוע את התואר נשיא בכל דיווח עליו – וזאת לאחר שסירב ללחוץ ידיהם של רבנים קונסרבטיבים ו/או רפורמים ואף חילל שם שמיים בהשמיצו אותם וזאת בברכת רבו שלמה עמאר.

תזכורת מהעבר האותודוכסי: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, החליט לאפשר למשטרה לזמן את הרב הראשי הראשון לציון, שלמה עמאר, לחקירה פלילית באזהרה בעקבות תלונה לפיה בנו חטף והתעלל יחד עם שני חשודים נוספים בנער בן 17 מבני ברק בחשד שהיה בקשר אסור עם בת הרב. החוקרים יבדקו האם הרב ידע על החטיפה [והמכות, שנערכו בביתו. וכמובן שיצא זכאי בטענה ש"לא ידע" מה מתרחש בביתו].

 * * *

תחזית פרופ' אומן – עוד חמש שנים

בנימין נתניהו פגש את פרופ' אומן בבר מצווה של מכר משותף וביקש:

"תכין לי בבקשה תסריט של המלחמה שתפרוץ בחלוף חמש שנים מהנסיגה שלנו מיהודה ושומרון, תוך שימוש בכל הידע שיש לך בתורת המשחקים ושבגינו זכית בפרס נובל, אני רוצה להראות את זה לאובמה, בארבע עיניים."

יומיים לפני שהמריא נתניהו למפגש עם אובמה, הגיע פרופ' אומן ללשכתו ומסר לו אישית דו"ח המשתרע על פני 92 עמודים ובו פירוט של התלקחות מבצע "אגרוף הפלדה" המכונה "מלחמת חוסר יש"ע" בפי העם.

לפי דו"ח זה, שעליו עמל פרופ' אומן ללא הפסקה במשך אותו שבוע, ואותו קיבל תוך הפעלת תוכנת עתידנות אותה מפתח הוא עם צוותו מזה שנים, ואשר אותה הזין בנתוני מלחמת לבנון-2 ומלחמת עזה-1, התקבלה תחזית הבאה:

3 שנים אחרי מתן העצמאות למדינת פלסטין הרבונית בשטח של 97% מיהודה ושומרון + רצועת עזה + מסדרון יבשתי המחבר אותם, ייחנכו שני נמלי תעופה: אחד בינ"ל בין שכם לרמאללה והשני לטיסות פנים ליד עזה.

פלסטין הריבונית תחל, אז, בתכנית חומש לבניית תשתית תעשייתית וחקלאית תוך ייבוא אווירי של ציוד כבד לצורך זה.

תוך זמן קצר יתברר לשירותי המודיעין הישראלי, שבתוך הייבוא התמים הזה מוברחת תשתית לתעשיית נשק, רכב משוריין, חמרי חבלה ובעיקר טילים במגוון טווחים ועצמת פגיעה.

שנתיים לאחר מכן, חמש שנים לאחר הקמת מדינת פלסטין הריבונית, תפרוץ המלחמה בכל החזיתות: לבנון, עזה, יהודה ושומרון.

האיראנים, שהסכימו בעקבות ההסכם שנחתם, חמש שנים קודם לכן, לאפשר ביקורת בינ"ל על מתקני האטום שלהם, הם אלו שדאגו לצייד את פלסטין הצעירה בציוד חקלאי ותעשייתי שבתוכו מוסווה הנשק, והם אלו שנתנו את האות להרעשה מסיבית של ישראל לכל אורכה, לא כולל אילת.

העילה למלחמה, כפי שהובעה ע"י ראש ממשלת פלסטין – מרוואן ברגותי – היא: אי עמידת ישראל בהתחייבויותיה לזכות השיבה לקרובי ערביי ישראל.

הדו"ח של פרופ' אומן מפרט את כל הנסיבות ואת כל מהלכי הלחימה, על הגיוס החפוז של כוחות המילואים תוך מאבק בערביי ישראל שדאגו לפקוק את הצמתים בדרך לנקודות הגיוס ולא הסתירו את שביעות רצונם מהמלחמה, על אף שגם הם נפגעו.

לאחר פרוט הלחימה שנמשכה כחודש וחצי, מציג פרופ' אומן את מאזן הדמים שהתגלה בסופה. בישראל שילמה תל אביב רבתי, את המחיר הגבוה מכולם, ולפיכך גם הופגנה לכידות מלאה מימין ועד השמאל השינקנאי, בעצמת התגובה הישראלית.

אך אובדן חיי האדם בצד הפלסטיני היה איום שבעתיים, העובדה שישראל העמדה במצב של לקראת חרבן בית שלישי הביאה את צה"ל, בשלב מסוים, ללחימה ללא מעצורים ושבעקבותיה התגוללו עשרות אלפי גופות ברחובות הערים הפלסטיניות – רובם אזרחים חפים מפשע ובתוכם רבבות ילדים.

נתניהו הציג דו"ח זה, שנכתב במקור באנגלית, בפני אובמה ואמר: "ידידי נשיא ארה"ב – ברק אובמה: מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, שבה התכנס עם הספר לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, איננה מוכנה לרדת מעל בימת ההיסטוריה כקלגס מובס. איננו מסכימים למדינה ריבונית נוספת בין הירדן והים!"

* * *

ד"ר גיא בכור

איראן: על רוח הלילה הבוגדנית,

 כשהכול עוד לפנינו

במה שונה מרידת הרחוב הפעם ממקרים קודמים אחרים? שהפעם העם נמצא עם המרד, וכבר נגד המשטר. התסיסה הולכת ומתרחבת, ומחכה לרגע הנכון להתפוצץ. ולכן המהפכה הח'ומייניסטית הזו חיה על זמן שאול. כיצד לא חזה ולא הבין המודיעין בישראל את האירועים באיראן, ועל מה מעידה הטענה שאחמדינג'אד הוא משורש יהודי? כמה בוגדנית היא רוח הלילה באיראן.

וווו-ששש... זו רוח לילה חרישית, המניעה את הענפים בדומייה, הנעה בין הבתים בשקט, מגיעה לנחיריים, טופחת על הפנים, מפתיעה. זו רוח הלילה הבוגדנית, בוגדת ב"מהפכה" האסלאמית, המזכירה ימים אחרים ולא כל כך רחוקים, של פרסיות ולאומיות פרסית, ווו-שששש... נעה בשקט חרישי, אבל מגיעה לכל בית, לכל פינה. מייללת בין הבתים, נושבת בין המרפסות, מתעכבת בחנויות, בבאזאר, מתפשטת לכל מקום בדומייה. וווההההה...

מה בעצם קרה באיראן מאז הבחירות? קרה הגרוע מכל עבור המשטר הח'ומייניסטי: לא מאמינים בו עוד, לא מאמינים עוד למהפכה, הבינו שהכול שקר. כל המסיכות נפלו, ולכן זהו היום משטר זמני, משולל לגיטימציה. וכגודל האסון שנפל על המשטר, כך גודל שקריו של הנשיא העומד בראשו. אפילו הוא התחיל להבין כמה סיבך את המשטר.

מנהיגי המתנגדים לבחירות ולאחמדינג'אד לא ויתרו כלל. הם ממתינים לשעת הכושר הקרובה. מבחינת מיר חוסין מוסאוי הבחירות הן זיוף אחד גדול, ולכן הממשלה שתקום משוללת לגיטימציה והיא בלתי חוקית. מוסאוי לא ויתר, ולא ניתן להרתיע אותו בכך. הוא תקוע למשטר בגרון, אי אפשר להתפטר ממנו, כי המשמעות היא חזרת הפגנות המיליונים. בדיוק כפי שח'ומייני היה תקוע לשאה בגרון, תקוע עכשיו מוסאוי לח'ומיניסטים בגרון.

הרחוב לא ויתר, ואתמול [9.7] שוב פרצו הפגנות אלפים ברחובות המרכזיים של טהראן, שדוכאו מיד בידי המשטר החשאית, בדיוק כמו בימי השאה. הקריאה להפגנות נעשתה באמצעות האינטרנט, ושוב סגר המשטר את הרשת ואת המיסרונים הסלולאריים. ככל שתקופת הביניים הזו נמשכת, צונחת לגיטימיות המשטר עוד ועוד. מעכשיו כל הזדמנות פוליטית תנוצל להפגנות המונים, למשל יום השבעת אחמדינג'אד, ועוד. הציבור מתרחק מן המהפכה וממנהיגיה, מסתייג, נפגע, והכול כבר ידוע וגלוי לכול.

המשטר משדר חולשה, הוא מגושם, מגמגם, ונלעג. גם אליו הגיעה הרוח הענוגה הזו של חירות, ומבחינתו זהו סיוט, חלום בלהות. המייסד ח'ומייני לקח אזרי (ח'מנאי) כיורשו, כדי לחזק את המהפכה, כי ידע שהמהפכה שלו תהיה זמנית, "כשם שהיטלר היה זמני" הזהיר ח'ומייני טרם מותו.

בישראל הורידו את נושא איראן מסדר היום, כי, כרגיל, גופי המודיעין וההערכה שלנו כשלו להבין את השינוי האדיר. לא הבינו את הזיוף הקולוסאלי של יום הבחירות, הופתעו מן התגובה העממית והפוליטית, לא צפו את התמשכות ההפגנות, וגם כיום אינם מבינים שאיראן כבר השתנתה לתמיד, והכול עוד לפנינו. כיוון שכשלו לנתח, הורידו זאת מיד מסדר היום בביטול. מקור ההערכה היחיד בישראל שצפה את תבוסת חיזבאללה בבחירות והבין מיד את עומק המשבר באיראן היה האתר הזה. גם עכשיו דרכינו שונות: באיראן עוד יתרחשו בתקופה הקרובה זעזועים אדירים, הכול עוד לפנינו, זה ממש לא נגמר.

ארצות הברית של אובמה מכרה את המפגינים, שכן אחמדינג'אד נוח לה. ברגע המבחן נשיא ארצות הברית לא ידעה לזהות שיש לפניו התרחשות עממית אדירה, שעוד תשנה את פני המזרח התיכון. הנשיא אובמה מעוניין במשטר הרשע הישן, לא יאומן, והוא מתעקש לנהל איתו דיאלוג, ולהציל אותו בעצם.

האייתולות מבינים שמה שהיה כבר לא יחזור, שזמנם כמנהיגים פוליטיים קצוב, והם מעמידים פנים. הם יודעים היום שהעמדת הפנים הגדולה של כל המהפכה הזו קרסה, וטענתם כלפי השאה שהיה דיקטאטור ומושחת, חוזרת ומתפוצצת להם עכשיו בפנים. אצל השאה היתה זו המשטרה החשאית של הסאוואק, ועכשיו זו המשטרה החשאית של בסיג'. אותה אכזריות, אותה אטימות, אותו בוז להיסטוריה

ווווווווו-ששששששש.... נושבת רוח הלילה האכזרית. מי היה מאמין שהמהפכה האסלאמית הזו גם היא פיסת זמן בהיסטוריה? מי היה מאמין ש"כס הטווס" של ריזא פהלוי יהיה כה קצר? כמה מפליאה איראן, וכמה חסרת ביטחון היא, מגששת את דרכה בחוסר נחת בנתיבי ההיסטוריה והזמן. הכול עוד לפנינו. "מוות לדיקטאטור" נשמעות כל לילה הקריאות מגגות הבתים ברחבי הערים הגדולות אל עבר הלילה; "מוות לדיקטאטור". איזו רוח לילה בוגדנית...

אחמדינג'אד היהיר, חסר הזהירות, הנפוח מחשיבות עצמית, המואר באור יקרות עצמי, גרר את כולם למטה בהרס עצמי, את החברה המתביישת בו, את כוהני הדת, את המהפכה. ככל שישאף לפצצה גרעינית, הוא והמורה הרוחני שלו, עלי ח'מנאי – כך תיגרר איראן לבור תחתיות. איראן מוצפת היום בקריאה המכוונת אליו: מוות לדיקטאטור, בדיוק אותה קריאה שהופנתה אל השאה בזמנו. הוא השאה החדש.

הטענות שאחמדינג'אד יהודי מתרבות בתוך איראן, כדי להבאיש את ריחו. אצל השיעים יהודי נחשב טמא, אסור בנגיעה, וכך קורה שמי שהתפרסם בשנאתו ליהודים ולישראל, מואשם בעצמו ביהדות. האנרגיה שהוציא נגד היהודים, חוזרת אליו. עוד לפני הבחירות האשים מהדי ח'זעלי, בנו של האייתוללה השמרני הנודע אבו אלקאסם ח'זעלי, את אחמדינג'אד כי הוא ממוצא יהודי. ח'זעלי כתב באתר שלו, שאחמדינג'אד שינה את שם משפחתו היהודי בתעודת הזהות שלו, וכי השינוי עדיין רשום בספח של התעודה. אחמדינג'אד לא התייחס לטענה הזו כלל. לטענת ח'זעלי שם משפחתו הקודם, היהודי, של אחמדינג'אד היה סבורג'יאן (سبورجيان), וכי הוא מסתיר את שורשיו היהודיים. בימים האחרונים נעצר מהדי ח'זעלי, ונלקח לבית כלא מיוחד, שם מתפקד בית דין מיוחד לאנשי דת סוררים.

במה שונה מרידת הרחוב הפעם ממקרים קודמים אחרים? שהפעם העם נמצא עם המרד, וכבר נגד המשטר. התסיסה הולכת ומתרחבת, ומחכה לרגע הנכון להתפוצץ. ולכן המהפכה הח'ומייניסטית הזו חיה על זמן שאול. נשים, בעלי עסקים, הנוער, בכפרים, לא רוצים עוד את הקיים, כמהים לשינוי. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר העם רוצה שינוי, שום משטר, ויהיה האכזרי והנורא ביותר, לא יוכל לעצור את הדרישה הזו. רוח השינוי כבר נושבת, אתם לא מרגישים אותה? שאריותיה ניתנות להרגשה עד לכאן.

10.7.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 * * *

משה כהן / שתי איגרות

1. די לטפס עליו, נמאסתם. תנו לו קצת לנשום!

מכובדי,

חורה לי. התקשורת הציבורית בישראל היא משאב לאומי, עוצמתה רבה ופגיעתה רעה. אפשר היה לצפות ממנה למידה סבירה של אוביקטיביות ואיזון. במקום זה אנו עדים להתגייסות טוטאלית של התקשורת לאג'נדה פוליטית מסויימת מאד ושפיטת הכול דרך הפריזמה של האג'נדה הזאת. למה כוונתי, בימים אלה, לרגל מלאת 100 יום לממשלה, עדים אנו למתקפה רבתי על הממשלה ועל ראשה. נוכחים אנו שוב שבתקשורת שלנו האג'נדה תענה את הכול. אג'נדה זו היא בעיקרה נסיגה לגבולות 67 וכל מנהיג המצהיר מראש שזו מטרתו זוכה אוטומאטית ליחס מועדף וסלחני. החקירות הפליליות ופשעי ההתנתקות ופינוי עמונה, מלחמת לבנון 2, שינוי קיצוני של הקוו המדיני של שרון, אולמרט ולבני זכו ליחס סלחני בשל העובדה שמדובר בפוליטיקאים ששמו להם למטרה לסגת ולהיכנע לתכתיב הפלסטיני, השואף לחסל את מדינת ישראלי. הביאו צידוקים מצידוקים שונים, כגון "מה שרואים משם לא רואים מכאן, רק חמור אינו משנה את דעתו," וכיו"ב דברי הבל. לעומת זה, בנימין נתניהו אינו מוכן להתחייב מראש לכניעה אלא דוגל במו"מ הוגן ללא תנאים מוקדמים. בעיני התקשורת הפכה אותו עמדתו זו לאויב הציבור ודמו הותר. כל האמצעים כשרים כדי להכפיש ולגנות אותו, וגם להסית את המפלגות האחרות להפיל את ממשלתו. מראיון פתע עם אביו הקשיש, ביקורת בלתי מרוסנת על אשתו ועד להעלאת טענות סותרות: אם הוא דבק בעקרונותיו הריהו סרבן ומקלקל את יחסינו עם ארה"ב, אם הוא מראה נכונות להתפשר, הוא "מזגזג" ובלתי אמין. נימת ההתייחסות אליו מזלזלת ופוגעת, "אותו ביבי". רבותי, כידוע אנו חיים במדינה דמוקרטית זעירה ובעולם מורכב ומסוכסך. ראש הממשלה איננו שליט אבסולוטי של מעצמה, אלא פועל בסד של אילוצים מאילוצים שונים ורבים, כגון משבר כלכלי, קהילייה בינלאומית צמאת נפט ועוינת לישראל, יחסי כוחות פוליטיים בכנסת וכיו"ב. אין קל מאשר להיתפס לכל מכשול ומהמורה בדרכנו כדי לנגח את בנימין נתניהו. לא כל הבעיות בעולם הן באשמתו. האיש מוכשר, רהוט, פטריוט אמיתי, ישר והגון. הוא קיבל 27 מנדטים מהעם. די לטפס עליו, נמאסתם. תנו לו קצת לנשום.

2. חרדים עלייך, ירושלים!

מכובדי,

עדים אנו למלחמות הדת בירושלים שאינן שוככות. לכן רציתי לשתף אתכם בניסיוני כירושלמי ותיק.

אני תושב ירושלים למעלה מחמישים שנה, חילוני גמור, לא חובש כיפה, לא שומר מצוות.  רוב שנותי התגוררתי בפאתי השכונות החרדיות ונהניתי מכול רגע. איפה עוד ניתן למצוא שכנים ישרי דרך חפים מפשע ואלימות , נוהגים דרך ארץ איש ברעו, ללא גסות רוח ושחצנות, שמקיימים עקרונות כמו "כבד את אביך ואת אמך" ו"הדרת פני זקן", הצניעות וההסתפקות במועט הן נר לרגליהם, תשלום חובות והשבת אבידה הן ערך, ועזרה הדדית וסיוע לזולת דרך חיים. אנשים יקרים. ואיפה עוד אוכל למצוא איכות חיים וסביבה כמו הפסקת תנועת המכוניות בשבתות וחגים. תושביה החילונים של שכונת "קריית היובל" מנסים למנוע כניסת חרדים לשכונתם. ההפסד כולו שלהם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים, רח' שבטי ישראל 18

 * * *

נתי מלאכי

חינה מרוקאית

בְּמַרָקֶשׁ הָיִיתִי עוֹשָׂה חִנָּה בְּשִׁרְבּוּטֵי סַכִּין

בַּחֲרִיצֵי כַּף הַיָּד

הַדָּם נִגָּר

מִתְמַזֵּג עִם מִשְׁאֲלוֹת לֵב

לְסִלְסוּלֵי סַבְתָּא סוֹנְיָה

שֶׁהַמִּזּוּג יָבִיא אֶת פְּרִי הָאֹשֶׁר

עַכְשָׁו

רַק שִׁרְבּוּטֵי סַכִּין

עִם שָׂרָף וְחֹמֶר עָדִין

קִשּׁוּט מְלָאכוּתִי בְּפֶרֶק כַּף הַיָּד

אוֹ בַּקַּרְסֹל פֶּרַח חִנָּה

חוּשָׁנִי

בְּסִלְסוּל מְרֻחָק 

בְּטַעַם הַקּוּסְקוּס וְהַשּׁוּמְשֻׁמִּין

וְרִקּוּד מְעַנְטֵז

לְהַרְחִיק זֶרַע קִיּוּמִי שֶׁל פּוּרְעָנוּת.

 * * *

ניצה וולפנזון

בפתח תקווה לא נתנו לקהל להיכנס לאזכרת הרצל

שלום אהוד.

כ' בתמוז, יום פטירת הרצל, יחול בימים אלה [יום ראשון, 12.7]. הידעת שבבית הכנסת בפתח תקווה לא נתנו לקהל להיכנס לבית הכנסת כדי לערוך אזכרה להרצל לפני 100 שנים, במלאת חמש שנים לפטירתו?

בעיתון "הצבי" מיום 18.7.1909 התפרסמה כתבה בשם "המהפכה בפתח תקוה", מתוארת בה התקוממות הצעירים נגד הוועד העריץ, לדעתם, שאינו מקפיד על דמוקרטיה. מובא "קול קורא" שהפיצו הצעירים ובו הם מסבירים את עמדתם ואת דרך פעולת הוועד ומוסיפים שעד כדי כך הירשו לעצמם אנשי השררה שלא איפשרו לערוך הספד בבית הכנסת – להרצל.

הכול כתוב בשפה יפהפייה אודות המהפכה שהתחוללה בפתח תקווה "המשמרית" (השמרנית), ובמקום הד מהדור הקודם כותבים "בת-צל", והוועד מתייחס לקהל ככרוכיה שאין לשאול או להתייחס לדעתה, ומתי מיספר לקחו לידם את רסן הממשלה... ויש שבורחים מפתח תקווה כמו מסדום. (לא ידעו אז שברבות הימים יכתוב אחד מבני פתח תקווה הנודעים והנאמנים ספר בשם "אנשי סדום").

עד כמה שאני מבינה איני יכולה לצטט בגלל זכויות יוצרים וניתן לקרוא את הכתבה במלואה באתר "עיתונות יהודית היסטורית":

http://jpress2.tau.ac.il/Default/Skins/TAUHe/Client.asp?Skin=TAUHe&enter=true&sPublication=DAV&Publication=DAV&Hs=advanced&AW=1245512836140&AppName=2

לסמן את הצבי, הכול, ולהקליד בחיפוש פתח תקוה 1909. (יש להקפיד פתח תקוה עם ו' אחת בלבד). אפשר לעבור מדף לדף (בצד ימין למעלה) והמדובר בהרצל מצוי בדף השני.

בברכה,

ניצה

אהוד: כאשר הופיע הרומאן שלי "אנשי סדום" (עם עובד 1968) היו שחשבו ש"אנשי סדום" הוא רומאן-מפתח על אנשי פתח-תקווה, כי במשך שנים רבות כוּנו במושבה בני ארבע משפחות מן המייסדים על פי האותיות הראשונות של שמותיהן – "אנשי סדו"ם", והמבין יבין אלו תכונות יִחסו להן, ומדוע גם כיום אינני יכול לנקוב בשמותיהן.

 * * *

השר בגין יָרצה על הכרת המציאות

השר זאב ב. בגין יישא השנה את "הרצאת ז'בוטינסקי" השנתית, ביום השנה ה-69 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי.

"הרצאת ז'בוטינסקי" היא אירוע מיוחד ביוזמת מכון ז'בוטינסקי, שנהפך למסורת, ומתקיים מדי שנה בשנה בסמוך לכ"ט בתמוז. אישיות בכירה נושאת הרצאה על המנהיג הציוני ועל האקטואליות של מורשתו לימינו.

בעבר דיברו במסגרת זו: ראש הממשלה בנימין נתניהו והאלופים (במיל.) יצחק בן-ישראל ויעקב עמידרור. הפעם יהיה זה השר בגין, שישא הרצאה בנושא: על הכרת המציאות.

הערב יתקיים ביום ראשון, כ"ז בתמוז תשס"ט, 19.7.09, בשעה 19.00, במוזיאון שבמכון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

את דברי הברכה ישא השופט בדימוס אורי שטרוזמן, וינחה – מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר.

האירוע פתוח לכל, אך לאור ההתעניינות הרבה, תתאפשר הכניסה על בסיס מקום פנוי.

 * * *

אהוד בן עזר

היהודים המלקקים את התחת לפריץ אובמה

זיכרו – אם מדינת ישראל תהפוך להיות מדינת כל אזרחיה וישלוט בה רוב ערבי-פלסטיני, לא תהיה עוד מדינה יהודית/ציונית בעולם, ומאחר שאזרחי ישראל היהודים לא יוכלו לחיות תחת שלטון פלסטיני, הם יצטרכו לחזור ולנדוד בעולם כגורלם של יהודי הגלות מאז ומעולם. ראשוני הגולים יהיו מהמעמד הבינוני ומעלה, תושבי הערים הגדולות וערי הלוויין המפונקות, שכל כך יפה מדברים על מדינת כל אזרחיה – ואשר אני, למשל, נחשב בעיניהם פאשיסט, שלא לומר, ימני! – ואשר חלק מבני משפחותיהם כבר היגרו מכאן לארה"ב!

ג'ורג' מיטשל, שאימו הלבנונית לא דיברה אנגלית עד סוף ימיה, עומד לכפות עלינו, בעזרת היועצים היהודיים האמריקאיים של ברק חוסיין אובמה, הקמת מדינת טרור פלסטינית שנייה (אחרי עזה) על גבולותינו במרכז הארץ. שגם זו תוכנית להפיכת החיים בישראל לבלתי-אפשריים, ולהרס המדינה היהודית/ציונית האחת והיחידה שבעולם. למשתפי-פעולה יהודיים אלה עם אובמה, המסתכלים עלינו מגבוה ומרשים לעצמם להתעמר ולזלזל במנהיגות הישראלית, כדאי לקרוא קצת היסטוריה, בייחוד בפרקים של היודנראט; וגם כיצד במשך יותר ממאה ושלושים שנה לא הצליח שום כובש ושום אוייב לפגוע בכוח ההישרדות של היישוב העברי בארץ ישראל המתחדשת, הקרוייה כיום מדינת ישראל.

היהודים האמריקאים, המשרתים את אובמה, מוציאים שם רע לצירוף המילים "יהודי אמריקאי", אף כי נדמה להם שתחת כנפיו הם מצאו את הקיום היהודי הבטוח ביותר בעולם כנגד האנטישמיות. הם לא שמעו כנראה על אנטישמיות שחורה ועל שינאה מוסלמית תהומית ליהודים ולישראל, כי זאת הרמה של מלקקי התחת האלה מקרב בני עמנו בארה"ב.

* * *

ראובן שדה

מה בין "הארץ" לבין "עיתון הארץ"?

שלום אהוד,

ברכותיי על הצלחתך ליצור פורום תוסס של החלפת דעות בעניינים שבנפשנו הלאומית מדינית (וזהותנו) תוך הנחת רטיות לחות ומרגיעות בין שיטין אלו ברגעים קסומים של הצצה מחדש לחצרות המושבות של אז, לעצי הפרי ולשבילים המאובקים בדרך הקיצית לבריכת ההשקייה בפרדס. באלו ובאלו ובעיקר בשילובם הייחודי, אתה מביא טובה לנו, לקוראיך. יישר כוחך!

ועוד מעט משבחה של האכסניה: והשבח הוא בהקפדה הלשונית שלך. מבלי ליפול לפחים היקושים הפרובוקטיביים שאתה זורע מעת לעת, אי אפשר שלא להבחין בשפה הטובה. גם כאן אתה מביא טובה לנו.

לכן, ואנא תקן אותי מהרה אם אני טועה, צרימה מסוימת אני חש למראה השימוש, שבגיליון 459 מופיע לפחות פעמיים ובעיתונות ובתקשורת הכללית הפך שגור מאד עד לזרא, והוא יצירת הסמיכות בצירוף: "עיתון הארץ", או צורם יותר "עיתון מעריב" וכיו"ב.

השגרת הצירוף הזה לדעתי היא חלק מהשיטה הפרסומית השלטת בכיפה ליצירת מיתוג של כל חפץ עד ליצירת קשר תפיסתי אצל השומע והקורא (ובעיקר הצרכן) בין הכינוי המותגי לחפץ גופו ובעיקר לבעליו. כך מאבד החפץ מצד סוגו הכללי הגנרי את מקומו ומגוייס למותג. אין צריך לומר שלכך, להצלחה זו של הפרסומאים להשחית את ההיגיון הטבעי והזורם של השפה, השלכות כלכליות ופסיכולוגיות רבות לטובת בעלי המותגים. הם בדרך כלל גם בעלי ההון במדינה והאליטה הכלכלית ואולי החברתית שלה. במילים אחרות אנו עדים להפרטה של השפה או חלקה.

במקרה שהעליתי כאן, המותג הנרכש בדרך ההשגרה הקלוקלת הוא "עיתון הארץ", בעוד אשר שמו של העיתון כמובן הוא "הארץ" או "מעריב" בלבד. עכשיו לאחר שהושגר הצירוף על דרך הסמיכות, המילה המתארת את סוג החפץ נוכסה לתוך המותג והפכה משפת הכלל לנכס פרטי של בעל הסימן, קרי היא-היא חלק אינטגרלי של המותג המסחרי. ומכאן לדובדבן שאליו חותרים הפרסומאים וגם מצליחים. עתה כשהצירוף הלשוני הפך כאמור מותג הוא מאבד את זהותו הקודמת המילונאית ואת חוקיו הלשונאים והופך "מילה צלילית" שמשמעותה ו"חוויית הצרכן" שהיא משרה ניתנת לנו כתחליף ע"י הפרסומאי הפועל עבור המפרסם הכלכלי. כלומר, מצד ההישג הפרסומאי לצירוף "עיתון מעריב" ולמילה המותגית הצרופה (הטהורה) וחסרת המשמעות הלשונית "במבה" יש עכשיו מעמד שווה חף מלשונאות. במצב זה, למרות הטעות הלשונאית שביסוד הצרוף, הצליל המותגי "מצלצל" לנו נכון, ונאשרו ונשתמש בו. ומדוע נעדיף את אוזננו על שכלנו וידיעותינו, כי יצרו לצליל של הצרוף רייטינג גבוה, כי "כך עושות כולן". זהו כוחו של ההמון, קולו כקול שדי.

לשם ההשוואה וחידוד האבסורד נפנה לפתח תקווה. כיום זו עיר. כלומר זהו החפץ המושגי שווה הערך למושג הקודם "עיתון". והינה,. האם נעלה על דעתנו לכנותה "עיר פתח תקוה"? כאן צורמת עדיין המשמעות הראשונית של התחביר וכמובן נפסול את הצירוף בהעדר ה"א הידיעה מהמילה עיר. מדוע עדין קימת הצרימה? כי בדוגמאות שכאלו, שהן מהפלח הכללי הציבורי, לא היה גורם שהביא לעיוות ובעיקר להשגרתו על לשון הכול; לשון אחר, בעניין זה לא בוצעה בנו עדין שטיפת מוח כדרך עולם הפרסום.לפיכך פועלת עלינו הצרימה התחבירית ובעיקר הצלילית ופוסלת הצירוף.

יתכן שהשיבוש האמור איננו תוצר ישיר של מסע פרסום ספציפי זה או אחר, אבל לדעתי הוא למצער תוצאה של הגישה הפרסומית המודרנית בכללותה ושל שיטותיה בבואה להשפיע על דעת הקהל . יש מקום אפילו לסבור, שהיום לאחר עשרות שנים של מתקפה פרסומית עלינו, הוטמעו בציבור דרכי יצירת צירופים ממין זה והציבור מיוזמתו, ברחוב ובמשרד, יוצר צירופים לא לשוניים שמוכתבים מהתבנית שיצקו הפרסומאים והפכה לנו בלא משים לטבע ביטויי שני. והרי רובנו ככולנו נוהרים אחר אופנות, גם לשוניות.

מכל מקום, גם אם לסברה המועלית כאן אין אחיזה של ממש, וזוהי קריאה להרהור שני בדבר, הרי שלפחות מצד העברית וחוקיה יש כאן שגיאה. וכשהיא קשורה בגורמי השפעה כה חזקים, כמו אמצעי התקשורת והאליטות יש לה מיד מהלכים בשפת הציבור ועל כך יש להצטער ולהצר את התופעה. שלב ראשון לכך היא המודעות לתופעה, להשלכותיה ובעיקר למגמותיה. זו קריאה לעצור וליצירת שומרי הטבע (אופי) של הלשון העברית שישמרו את טבעיותה הזורמת מפני משבשים תועלתניים וכמוה ממין הקריאה לגיוס שומרי איכות הסביבה השומרים ערכי יסוד כמו קרקע ומים וטבע (שאויביהם מתוארים בשם "כרישי נדל"ן"). אף הלשון היא ערך לאומי תרבותי ולכן היא חלק מגורמי הזהות העצמית שלנו היסודיים ביותר. משהו מהקנאות הירוקה, משהו, צריך גם לצבוע את היסוד הלשוני ולהתאמץ לשמרו. וזהו שאנו מוצאים בתערובת התקרובת שאתה, אהוד, רוקח ומערבב ומציע לפנינו: הקרקע והרוח והשמיים והמים והמקום היישובי שביניהם והלשון וחבר בני האדם שנוצרים ומתפתחים בצומוד לכל אלה.

בברכה

ראובן שדה

צבר שאיננו לשונאי ואינו רודף כשגרה שגיאות לשון

אהוד: אני לא רואה שום הבדל בין "הארץ" לבין "עיתון הארץ". בדרך כלל הקושי הוא להבחין בעברית בין הארץ לבין "הארץ" ולכן תוספת ה"עיתון" באה להבהיר שאין מדובר בארץ סתם. אולי לא מיותר להזכיר כמה מיליוני שקלים השקיע בנק לאומי (לשעבר אפ"ק, בנק אנגלו-פלשתינה, ובל"ל, בנק לאומי לישראל) בגריעת ה"בנק" משמו ובהסתפקות ב"לאומי" וזאת דומני מסיבות תדמיתיות בלבד ולא אלה שאתה מעלה ברשימתך.

* * *

יוסי גמזו

פְּרָסטִיטוּצְיָה

"וְנִכְנַס לַמִּקְדָּש וְשָהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס..."

(מסכת כּריתוֹת ג, ג)

"וְאַף אֲנִי דָּש בַּטִּיט, מְזֹהָם כֻּלִּי מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאש..."

(מנדלי מוכר ספרים, כל כתביו, עמ' תנ"ז)

אִם מִישֶהוּ בַּגּ'וּנְגֶּל הַלּוֹקָלִי

הִשְלָה עַצְמוֹ שֶאֵין לָהּ, לַשָֹּפָה

סַרְקַזְם עַז, אַרְסִי כְּצִיאָן קָאלִי

יָצִיץ נָא בַּמֻּשָֹּג "סִפְרוּת יָפָה".

בְּצָרְפָתִית הִיא מְכֻנָּה "בֶּל לֶטְר"

כְּשֶהַדָּגֵש מֻטָּל בָּהּ עַל הַ"בֶּל"

וְכָל זְכוּת קִיּוּמָהּ (מָה שֶקּוֹרְאִים לוֹ "רֵיזוֹן דֶ'טְר")

דּוֹחָה כָּל מְחַבֵּל וּמְנַבֵּל.

אַךְ בִּבְלוֹתָהּ – אֲבוֹי – כְּבָר אֵין עֶדְנָה לָהּ

כִּי אִם בְּבַנְק הַ"בֶּל" פֹּה עַד עַכְשָו

עוֹד קְצָת חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָב הָיָה לָהּ

הַיּוֹם זֶה כְּבָר חֶשְבּוֹן עוֹבֵר וָשָוְא.

כִּי יֹשֶר בָּהּ הוּא כְּבָר עָפָר וָאֵפֶר

וְהַמּוּסָר מִזְּמַן צָנַח לַפִּיר                         

וְלֹא הַכֹּל שַפִּיר בְּקִרְיַת-סֵפֶר

כְּפִי שֶהוֹכִיחָה פַאשְלַת פְּרַס סַפִּיר.

וְאִם מֵחַד גִּיסָא מֻפְגָּן אוֹטִיזְם

לְכָל שֶהַיָּשְרָה מַרְבָּה לִדְרֹש

הֵן מֵאִידָךְ גִּיסָה (אוֹ בַּת גִּיסָה) עֻבְדָּה: הַנֶּפּוֹטִיזְם

מַמָּש כְּדַּג – מַסְרִיחַ מִן הָרֹאש.

וְאֶסְתֶּטִיסְט מֻפְלָג בְּאִמְרֵי שֶפֶר

וְרַב פְּרָסטִיז' בְּטֹהַר שִפּוּטוֹ

אִם לֹא יָרַד עוֹד לְעֻמְקוֹ שֶל סֵפֶר

יָרַד כְּבָר לְעֻמְקָהּ שֶל כּוֹתַבְתּוֹ.

וְהַסִּפְרוּת אוּלַי אֵינָה נִשְֹכֶּרֶת

מִכָּל הַקְּנוּנְיוּנְקְטוּרוֹת וְהַשְּמוּץ

אַךְ מַסֵּכַת-בְּלוֹף-הַצְּבִיעוּת מוּסֶרֶת

מִפְּנֵי אוֹתָם טַרְטִיפִים בְּלִי קִמּוּץ

בְּכָל שֶזִּבּוּלֵי הַשּוּנְד הֵחִילוּ

עַל זְבֶּלֶטְרִיסְטִיקָה שֶכֹּה רִתְּקָה

אֶת כָּל טוּרֵי הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ

בְּעִתּוֹנוּת מֻכַּת צַהֶבֶת שֶשָּתְקָה

שָנִים רַבּוֹת עַל תִּחְמוּנֵי הַסֶּקְצְיָה

שֶל קְלִיקוֹת הַחֶשְבּוֹן הַמִּשְתַּלֵּם

שֶל פְּרֹס לִי וְאֶפְרֹס לְךָ פְּרָסטֶקְצְיָה

שֶבָּהּ נֶחְגָּג פְּרָספֶּרִיטִי שָלֵם.

הִגִּיעָה עֵת, עַל כָּךְ מִזְּמַן הִתְרַעְתִּי,

לְמַטְאֲטֵא-הַשְמֵד שֶחִיש יַחְדֹּר

אֶל אֻרְווֹתָיו שֶל אוֹגֵיאָס הַלִּיטֶרָטִי

עַד יַעֲבֹר הַזַּהַם מִסִּפְרוּת הַדּוֹר.

 * * *

ס. נידח

עומדים לייסד פרס ספרותי חדש

וגבוה במיוחד מבחינה כספית

פרס הסופר הפרובוקאטור

הפרס יינתן מדי שנה במסגד חסן בק ביאפא הכבושה [שמצריחו הישן צלפו חסידי אומות עולם ערבים והרגו יהודים בדרום תל אביב] וזאת במהלך שבוע הספר העברי הנערך לציון הנכבה – והוא יינתן לסופר העברי שבמסווה של "יצירה ספרותית" הצליח לפרסם את הפרובוקציה השקרית המשכנעת ביותר וללכלך באמצעותה את תולדות העם היהודי עד כדי עלילת דם, לפגוע במדינת ישראל, וללקק את התחת לאויבינו במזרח ולחורשי רעתנו במערב, שוודאי ישמחו מאוד לתרגם את כתב הפלסתר שלו, ובכל אלה גם לרמות קוראים תמימים וחסרי דעת.

ממשלת סעודיה תשתתף במימון הפרס כי יש כבר תקדים בהשתתפותה במימון איצטדיון הכדורגל של סחנין! – ובקרוב היא תשתתף גם במינוי השופטים וגם במימון פרס ישראל לספרות למשוררות עבריות בעלות כישרון בינוני-מינוס שכותבות שיר הלל למחבלות פלסטיניות מתאבדות וקוראות אותו באירוע חגיגי בשער ברנדנבורג בברלין!

 * * *

ליאורה בן יצחק

הַמְצָאָה מְקוֹמִית

בְּסְכָכַת הַמֵּלוֹנִים הָאוֹרוֹת כָּבוּ .

יַרְקָנִים, זוֹכְרִים אֶת "מֵלוֹנֵי דְּבַשׁ הָעֹגֶן" 

מִתְגַּלְגְּלִים עַל סֶרֶט נָע

חִסְפּוּס הַשּׂוֹרֵט דֶּלֶת

שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ אֶלָּא שֶׁקֶט נְטוּל מִלִּים

וְהָיָה פָּנָס שֶׁהֵאִיר בְּדִיּוּק עַל מִי שֶׁנִּבְהַל  

כְּשֶׁשּׁוֹמֶרֶת הַלַּיְלָה בָּאָה.

הֵם לֹא הֵבִינוּ אֶת מַעֲשַׂי מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

שׂוֹחָה בְּמַעְגָּלִים

הֵם לֹא רָאוּ אֶת הַבֶּכִי נֶעֱצַר בְּאֶמְצַע כְּאֵב

תָּקוּעַ בַּגָּרוֹן.   

הַמֵּדַלְיוֹת נִשְׁכְּחוּ

וּדְבָרִים שֶׁפָּחוֹת זוֹכְרִים נִטְמְנוּ בַּקִּבּוּץ

שֶׁנִּמְחַק

לִרְגָעִים, סְכָכַת הַיּוּטָה מְנַפְנֶפֶת שׁוּב טַעַם מָתוֹק  

דָּבֵק לַשִּׁנַּיִם

7.7.09        

* * *

ראובן ארגוב

אני מבקש לשאול את אלישע פורת

לאהוד שלום,

אני מבקש להגיב על דבריו של אלישע פורת בקשר ל"השתמטותו" של שמעון פרס משירות צבאי במלחמת השחרור התקפתי הקשה נגדו ותגובתו במהדורה האחרונה של עיתונך [460].

האמת היא שלא נהגתי מעולם להגיב בצורה כזו לא כלפי סופרים או משוררים לא כלפי פוליטיקאים או מדינאים ולא נגד עמך ואפילו דיעותיהם היוו לדעתי אסון למדינה זו, מה עוד שתמיד זכרתי כי אני מסוגל לטעות ותמיד טוב להיזהר שלא לפגוע...

ומדוע אני מזכיר את עמך? אני מזכיר כי אינני חושב שרלוונטי להכניס לוויכוח זה, שהתפרץ פתאום, את ח"כ חיים בן אשר ממפא"י ואת ד"ר עמוס כרמל מ"ידיעות אחרונות", כפי שעשה זאת אלישע פורת. כי הרי מול 2-3 דיעות או יותר של אנשי המעלה קיימים מיליונים מאנשי העמך, גם סופרים ואנשי רוח, אנשי אקדמיה, צבא, מימשל ושליחים ידועים או עלומים של ישראל בעמים, האוהבים ומעריכים את שמעון פרס כנשיא, כמנהיג, כיוזם ומחפש שלום, כמתרים הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית (גדול אף מטדי קולק) למען מדינת ישראל, כאיש שיזם ועמד מאחורי בנייתו של הכור הגרעיני ופיתוח הגרעין לכל יישומיו, מאחורי (יחד עם רבים אחרים) הכוח הצבאי האדיר שנבנה פה בשביל לשמור על הקיום הישראלי והיהודי; כאיש שידו היתה בכל אשר איע פה בשיים ויותר שנות קיום המדינה, שלא לומר יכולתו האדירה ביצירת קשרי החוץ של ישראל בכל רחבי העולם. ונכון, אם יקום איש "חשוב" ממני ויאמר שעוד כמה כאלו ברמת יכולתו של פרס היו גורמים לכך שמצבנו היה טוב אף יותר אף כי לדעתי הוא לא נורא כל כך גם היום –יש כזה לא היה טועה.

במחשבה לאחור אני מצטער, אלישע, אם ההתקפה עליך היתה קשה מדי לטעמך, כי קל מאוד היה להוכיח את טעותך, כי אין לך דבר קל מלהגן על שמעון פרס וכי לאיש הזה לא מגיע שכך ייכתב עליו, שכך יתגוללו עליו ואתה עשית זאת והיתה זו יותר מתמימות מצידך שלא להבין שלפחות אחד משלל המתנגדים לדעתך על פרס – לא ייצא נגדך ובכל הכוח. כי יותר מתמימות מצדך היתה פה ורק עכשו אני מבין וברור לי שהיתה לך כוונה ולאו דווקא נסתרת בהשתלחך בפרס והשוואתו למסוממים שלנו והמשתמטים למיניהם והיות שלא הבנתי זאת מלכתחילה העדפתי  את טון הדיבור שנקטתי בו והייתי חייב להכותך בדרך לשון אחרת לגמרי שאינה קשורה למחלת רוח וכדומה והיא כואבת אף יותר אך לא מעמידה את תקינות נפשך בסימן שאלה. כתבתי ולא קיבלתי תשובה היכן הביקורת על אנשים כדוד בן גוריון, אשכול, ספיר, בגין, טדי קולק ואחרים, שכל אחד בכישרונו וביכולתו ניווט את המדינה בשנותיה הראשונות והקשות ודווקא כאזרחים.

ומי חשבת צריך להנהיג את המדינה בשעותיה הקשות. האם אנשים ברמתם של המסוממים והמשתמטים שלנו שהזכרת?

אולי מבט קצר על מנהיגים בינלאומיים: האם פוטין היה מנהיג צבאי? האם ביל קלינטון? והרי הדברים על השתמטותו ובריחתו לאנגליה בתקופת מלחמת וויטנאם  ידועים. האם סרקוזי או ברלסקוני או מוסוליני או גריבלדי או בלי סוף, ומדוע? כי אין בהכרח קשר בין יכולת צבאית ליכולת אזרחית וכי ככה צריכים הדברים להתנהל.

אמר לי ידיד מבין חבריו של אלישע פורת, ומן הסתם יש לו הרבה מוקירים: הרי בן גוריון שירת בצבא התורכי, ובגין היה מפקד האצ"ל וטדי קולק היה ממקימי עין גב ואשכול ממקימי דגניה ב'. נו, באמת. האם רוצה היה לומר שכאשר בן גוריון נכנס למלחמת השחרור צריך היה לעזוב את כל מפעליו ולהתגייס לצה"ל כטוראי וכן כל אלה שהזכרתי, והאם תרומתו שאין שני לה של פרס היתה פחותה מתרומתם של הללו?

צריך להבין היטב מה אנחנו עושים לעצמנו בהתקפותינו על פרס. זהו משחק לא הוגן ומסוכן מאוד לישראל בעת הזו כי התקפה מעין זו אינה התקפה על דיעותיו המדיניות, ואת זה עשו לו הרי בכל שנות פעילותו, כולל אימו הערבייה והמניות בתדיראן... והדברים ידועים מאוסים ונדושים. התקפה מעין זו באה לפגוע  בלגיטימיות של המנהיג הכי יעיל שהיה לנו בתולדותינו, שלא דבק בו רבב מוסרי ושכוח העמידה שלו מייצג נכונה את כוח העמידה של ישראל, של כולנו, באם יסכימו לכך מתנגדיו הפוליטיים או לא.

אני מבקש לשאול אותך, אלישע פורת: למה, למה היית חייב את זה? אתה לא רואה, עכשיו לפחות, את העוול והאיוולת? ואתה הרי אדם משכיל, וכמו שכתב עליך אהוד גם לוחם וציוני ולי פעם סיפרת בטלפון שקיבלת את פרס ראש הממשלה (פרס?) על ספרי שיריך ותרומתך לספרות. אני רק מקווה שלא תדבק במשתמטים שלנו רוח השטות הזו ועכשיו יקבלו את הלגיטימציה הסהרורית שאותה הם כה מחפשים.

אם תחליט להתנצל בלי תנאים, יהיו מיליונים שיכבדו אותך.

אהוד: דומני שקצת הגזמת, ראובן. אבל לא אאריך בוויכוח שכבר נלעס היטב.

* * *

אורי הייטנר / עוד שתי רשימות

1. השגיאה האחרונה של אולמרט

שני ראשי ממשלות שניהלו מו"מ עם הפלשתינאים נכנעו, נסוגו מכל עמידה על האינטרס הישראלי, התקפלו מן האינטרסים הבסיסיים והחיוניים ביותר למדינה ולעתידה.

יצחק רבין אינו אחד מהם. רבין היה רוה"מ הראשון שניהל מו"מ עם אש"ף. הוא הראשון שהכיר באש"ף. הוא הראשון שלחץ את ידו של ערפאת (מבלי שהצליח להסתיר את התיעוב שחש כלפיו), הוא הראשון שהביא לנסיגה ישראלית משטחים ביש"ע. שגיאתו הגדולה ביותר הייתה הנכונות להכניס את "סוגיית הפליטים" (שם קוד לטענת "זכות השיבה") כאחד הנושאים במו"מ על הסדר הקבע, כנראה מתוך הנחה שמדובר ב"עז" שהפלשתינאים יוציאו תמורת ויתורים ישראלים בנושאים אחרים. אך רבין סירב להיכנע לתכתיב הפלשתינאי, סירב בכל תוקף לנסיגה מלאה, סירב לקבל את העיקרון של קווי 4.6.67, עמד על עקרון הפשרה הטריטוריאלית, על פיה יש לישראל זכות לספח וליישב שטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, ועמד על שלמות ירושלים וסביבותיה בריבונות ישראל, על בקעת הירדן "במובנו הרחב ביותר של המושג" כלשונו, על גושי היישובים הגדולים (כולל גוש קטיף) ועוד, כפי שהבהיר בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, בו הציג לראשונה את המתווה שלו להסדר הקבע.

גם שמעון פרס אינו אחד מהם. פרס אמנם היה הרוח החיה בהסכם אוסלו ובהכרה באש"ף ובערפאת, במשך שנים הוא שבוי בפנטזיית "המזרח התיכון החדש" שלו וכדי לממשה מוכן לשלם מחירים טריטוריאליים בלתי סבירים, אחרי רצח רבין הוא נסוג מן הערים הגדולות ביו"ש חרף מתקפת טרור המתאבדים הנוראה של 1996. אולם גם פרס סירב להיכנע לדרישות הפלשתינאים, גם הוא סירב לקבל את עיקרון קווי 67', הוא דחה מכל וכל את הסכם ביילין אבו-מאזן ונפגע בכל נימי נפשו מן ההאשמה ש"פרס יחלק את ירושלים".

גם אריק שרון אינו אחד מהם. שרון הוא אמנם היחיד שנסוג משטחים ביש"ע באופן חד צדדי, ללא תמורה (אם כי חשוב להזכיר שגם הנסיגות שהיו בהסכם היו ללא תמורה – הצד הפלשתינאי לא קיים את ההסכמים ולו יום אחד), הוא הראשון שעקר יישובים ביש"ע, הוא הראשון שבגזרה מסויימת הביא לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אך הוא בשום אופן לא הסכים ולא התכוון לחזור על תקדים ההתנתקות ביהודה ושומרון והיה בכוונתו לקדם ביו"ש פשרה טריטוריאלית הוגנת המשאירה בידי ישראל את הנכסים הלאומיים והביטחוניים החשובים לה.

אהוד ברק ואהוד אולמרט הם שני ראשי הממשלה היחידים שנכנעו לתכתיב הפלשתינאי וקיבלו את עקרון הנסיגה המלאה מכל השטחים, שמשמעותה המהותית היא קבלת הטענה הערבית שמלחמת ששת הימים היתה מלחמה תוקפנית ובלתי צודקת. הם הסכימו לנסיגה כמעט מכל השטחים ותמורת כבשת הרש שממנה אי אפשר לסגת בגלל ריבוי האזרחים הישראליים, הם הציעו נסיגה משטחים בנגב, בתוך מדינת ישראל הריבונית, תחת שם הקוד המכובס "חילופי שטחים". שניהם הסכימו לחלק את ירושלים, ולא רק לסגת מהשכונות הקצה הפלשתינאיות, ולא רק משכונות מזרח העיר אלא לחלק אפילו את העיר העתיקה. אולמרט אף הרחיק לכת יותר מברק, כאשר הציע לבנאם את האגן הקדוש, הכולל את הר הבית והכותל. שניהם הסכימו לסגת מבקעת הירדן. שניהם שברו אפילו את הקוד הבסיסי של התנגדות מוחלטת ל"זכות השיבה" של הפלשתינאים למדינת ישראל. ברק פתח פתח צר בטאבה. אולמרט הכיר בעיקרון של "זכות השיבה" והסכים בפועל להכניס אלפי פלשתינאים לתחומי מדינת ישראל.

מה שעוד משותף לשניהם, הוא שאת הצעות שניהם הפלשתינאים דחו מכל וכול. ערפאת דחה את הצעות ברק ופתח במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השנייה", תוך שנציגו מחמד דחלאן מכנה את הצעות ברק "חרטא ברטא". אבו מאזן היה מנומס יותר, ותוצאות מבצע "חומת מגן" כבר הרתיעו אותו מהליכה בדרך מורו ורבו ערפאת, אך גם הוא דחה על הסף את הצעות אולמרט, בטענה שהמרחק בין עמדות שני הצדדים גדול מדי.

מרגע זה ואילך התנהגותם של ברק ושל אולמרט שונה לחלוטין. ברק פעל על פי חובת השקיפות והציג את המציאות לציבור. הוא לא היסס להאשים, בצדק, את ערפאת בדחיית הצעותיו. עם כל הבעייתיות במדיניותו, היו לה גם תוצאות חיוביות – הסרת הצעיפים מעל פני הפלשתינאים והבהרת המציאות שבה אנו חיים לאזרחי ישראל ולעולם.

ואילו אולמרט, מתוך עיקשות להמשיך בדרכו השגויה גם אחרי שסיים את תפקידו, השתמט מלעשות את השירות המינימלי הזה לטובת מדינת ישראל – לספר מה היה במו"מ ולהטיל על אבו מאזן את האחריות לכישלונו.

אמירה כזו חיונית לא רק מפאת זכות הציבור לדעת, אלא גם כדי לחזק את האחדות הלאומית בעצם ההבהרה שהאחריות להיעדר שלום, מוטלת כולה על הפלשתינאים וכדי לשרת את ההסברה הישראלית בעולם, מול תעמולת הכזב האנטי ישראלית של הפלשתינאים, מדינות ערב וגורמים אנטי ישראליים ואנטישמים בעולם.

ואולמרט שותק.

למה?

אני יכול רק לשער. אולמרט מתכנן את הקמבק שלו, ומתכוון לחזור לשלטון כמנהיג "מחנה השלום". הוא ראה כיצד בקרב השמאל ברק הפך לאויב העם, מאז ערפאת דחה את הצעותיו, כיוון שלא רק מעל ערפאת הוסר הצעיף, אלא גם מעל רעיונות השמאל המדיני לפיו "רק תצאו מהשטחים" ויבוא שלום עלינו.

אולמרט רוצה לשמר בתודעת הציבור תדמית של מנהיג אמיץ שהציע לפלשתינאים יותר מכל מנהיג אחר והתקרב לשלום יותר מכל מנהיג אחר, ובגלל איזה מני מזוז ואיזה ירון זליכה ועוד כמה "צדקנים" מסוגם נמנע ממנו להשלים את משימתו. בקרוב הוא יתחיל להאשים את נתניהו בכך שאין שלום ולמצב את מעמדו כאלטרנטיבה שתביא את השלום.

ומה עם האינטרס של מדינת ישראל? נו, באמת...

2. על המוקד – חיים מרגליות קלווריסקי

לחיים מרגליות קלווריסקי זכויות רבות במעשה הציוני – ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים יהודיים בא"י, ובהם אילניה (סג'רה), משמר הירדן, כינרת, מנחמיה, יבנאל, כפר תבור ועוד. בדין, הוא הונצח בדרך הראויה יותר – היישוב מרגליות, בגליל העליון, הקרוי על שמו.

מאותה סיבה, אך טבעי שקלווריסקי יעלה על המוקד של האנטי ציונים, ולא בכדי הוא הגיבור הרע של "אחוזת דג'אני", ספרו של אלון חילו, המתאר אותו כמעין שיילוק יהודי שגזל את קרקעות "אחוזת דג'אני" הפיקטיבית והפיכתה למתחם עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי.

לצד פעלו ההתיישבותי, קלווריסקי לא משך ידו מפעילות פוליטית. פעילותו היתה כאחד מראשי הארגון היוני ביותר באותה תקופה – "ברית שלום". הוא פעל במרץ לכינון שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. הוא הפגיש את המנהיג הציוני נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, עם המלך פייסל ב-1914, הוא יצר קשרים בין מנהיגי התנועה הציונית לבין מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בסוריה, הוא הקים בית ספר לילדים הערבים בג'עוני שליד ראש פינה.

על אף הערכתם את פועלו למען יישוב הארץ, מנהיגי התנועה הציונית – ויצמן, סוקולוב, אוסישקין, ב"ג ואחרים, הסתייגו מאוד מדרכו הפוליטית ומתמיכתו המוצהרת ברעיון המדינה הדו-לאומית ומפעילותו באירגונים שקידמו גישה זו כמו "ברית שלום", "מזרחה", "קדמה", הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי ערבי.

כנראה שגישתו הפוליטית אינה מטהרת אותו, בעיני הפוסט והאנטי ציונים בתוכנו, מחטאו הכבד – פעילותו ההתיישבותית וגאולת אדמות הארץ.

והנה, כך כותב עליו אורן קקון במאמרו "שיחת הטלפון שקיבל מקסים גורקי מסטאלין", במוסף הספרותי של "הארץ" מיום 10.7.09. לאחר שקקון משתלח בגסות ובקיצוניות בפורום המשפטי למען ארץ-ישראל – הגוף שהעלה על סדר היום הציבורי את פרשת פרס ספיר – ומגדיר אותו כגוף הביצועי של מפלגת האיחוד הלאומי, וגירסה משוכללת של הנקוו"ד (לא פחות!) הוא מוסיף: "אותו חיים מרגליות קלווריסקי הוא אחד מאבותיו הרוחניים של הארגון היהודי הזה."

מבחינת קקון, אין הבדל בין קלווריסקי למתנחלים, ש"היו מתגאים בקלווריסקי על הדרך הערמומית שבה גזל אדמה, ואולי אפילו היו לומדים ממנו משהו." כי זאת לדעת – כאשר השמאל הרדיקלי תוקף את המתנחלים, אין הוא מתכוון רק לתושבי יצהר ואיתמר, אלא גם למשמר הירדן, כינרת וכפר תבור.

* * *

בן דרור ימיני

יוסי שריד: מיסטר קלין?

[ציטוט מ"מעריב", 11.7.09]

הוא דוגל באפס סובלנות לשחיתות.

חיטטנו קצת בהיסטוריה שלו, בלי הנחות

"לאחר 40 שנה בכנסת ובממשלה, עברתי לקריית ספר רק כדי שיטילו בי דופי, בפעם הראשונה בחיי. מה שלא מצאו בימי הפוליטיקה שלי – למרות מאמצי חיפוש קדחתניים – מוצאים בימי פרישתי."

כך פתח יוסי שריד את מאמר הקינה שלו ביום שישי לפני שבוע, בתגובה להחלטת מפעל הפיס על ביטול פרס ספיר. היגיון מעניין יש לו לשריד: מכיוון ש-40 שנה איש לא הטיל בו דופי, טענה תמוהה בפני עצמה, אז חל איסור להטיל בו דופי. יש בזה משהו. יושרו של אדם, במשך עשרות שנים, צריך לשמש לזכותו.

נכון שלא כך עשו עם עשרות אנשי ציבור שנוהלו נגדם חקירות. שהרי רובם היו נקיים וחקירתם היתה בעקבות מעידה ראשונה. וכאשר מישהו העלה את הטענה על כך שאביגדור קהלני הוא לא רק איש נקי, אלא גם אדם שתרם מגופו, מיד קמה להקת הצדקנים, בני דמותו של שריד, כדי לומר: אין הנחות.

עכשיו הוא רוצה הנחה. לא שהוא היה דורש דבר כזה אלמלא היה עובר את החווייה, אבל גם בשעת מצוקה, מותר לאדם להגיע למסקנה נכונה. הניסיון הרי מלמד משהו. אלא שכדאי לבדוק קצת את ההיסטוריה של שריד. הוא הרי טוען ש"למרות מאמצי חיפוש קדחתניים" – שום דבר לא נמצא. שום דבר?

שריד לא מספר לנו על כל עברו. אז כדאי להזכיר. שריד הצעיר היה עוזרו של פנחס ספיר, שר האוצר האגדי והכול יכול של מדינת ישראל. ספיר היה חלק מה"פוליטביורו" של מפא"י ההיסטורית. גם מרדכי נמיר היה שם. עיתון מסויים עמד לפרסם כתבה על נמיר וחיי המשפחה שלו. נמיר נחרד. שריד, המוציא לפועל, נשלח אל העורך כדי להשתיק את הסיפור. ובכן, הוא ניסה לאיים על העורך, משום שלא היה לו רישיון של קבע. זה לא עזר.

או אז הוציא שריד צ'ק מכיסו, רשם עליו 7,000 לירות והסכום האגדי באותם ימים שיכנע את העורך. שוחד לכל דבר ועניין. שריד דרש, והמפלגה העבירה את מלוא ההחזר לחשבונו. שריד עצמו חשף את הסיפור בספר "שיחות עם יוסי שריד" של העיתונאי המנוח שייקה בן פורת.

האם היתה זו משובת נעורים בודדה? ובכן, עיתון מסויים פירסם מודעות, שהגיעו דרך עסקן של מפא"י, ולא קיבל עליהן תשלום. המו"ל איים בחשיפת הפרשה. הפרשה נגנזה. איך נגנזה? "בא אליו איש צעיר והשאיר לו מעטפה משר האוצר." מיהו האיש הצעיר? יוסי שריד. הוא נשאל על כך כעבור שנים, ואמר ש"יכול להיות שהיה משהו כזה." הדברים הללו פורסמו בספרו של דן מרגלית "ראיתי אותם".

העיתונאי יאיר קוטלר פירסם על שריד דברים לא מחמיאים. שריד אמר על קוטלר שהוא פוטר מ"מעריב" בגלל הכתבות נגדו. קוטלר הגיש נגדו תביעת דיבה, וזכה. שריד נאלץ לפרסם התנצלות ולשלם פיצויים. בהמשך פירסם קוטלר את הספר "הנחש". הספר מציג יוסי שריד אחד. לא סיפור אחד. הרבה סיפורים ופרשות. שריד לא הגיש תביעת דיבה.

לא רודפים אותך – טעית. המעשים של אז לא היו ראויים לאיזכור, אלמלא היה שריד דורש הנחה, על סמך העבר. אלא שהעבר קצת אחר ממה ששריד מנסה לספר לנו. ולמרות זאת, שריד איננו עבריין מועד. הוא רק מתקשה להבין שהוא מעד. וכמו שהוא מתעקש לשפץ את העבר, גם את ההווה הוא מתעקש לשפץ. הוא משוכנע עד עמקי נשמתו שהוא שייך לחברי כת המנדרינים. להם מותר. במקום לומר: טעיתי – הוא התעקש לגלגל את עיניו לשמיים ולצעוק: אני ישר. רודפים אותי.

את מאמרו סיים שריד בקביעה החד-משמעית שבאה לתת את מכת המחץ לטענה על ניגוד אינטרסים: "כפי שיודעים כל קרוביי ומכריי וחבריי, את אשר אוהב – אקפח." פעמיים, הוא מספר לנו, הוא לא זיכה אותם בפרס. שריד ממשיך לפי ההיגיון שכבר הכרנו. הייתי בסדר בעבר. אז ראוי אני לצל"ש.

אלא שיש בעייה. משום שבפעם השלישית שריד לא היה בסדר. מקורביו לא רק שלא זכו לקיפוח, כעדותו על עצמו, אלא לקולו של שריד. ולא סתם, אלא לקולו הכפול, שבלעדיו לא היה ניתן הפרס. היגיון מיוחד לו לשריד. פעמיים לא התפתיתי, בשלישית מותר לי.

הצדקנים מלקים – ופוטרים את עצמם

בתוכנית הטלוויזיה "ביקורטיבי" ניסה רזי ברקאי לרמוז שיש לי חשבון ישן עם שריד. חבל, אפשר לטעון טענות ראויות גם בלי להזדקק לשקרים. אין לי חשבון עם שריד. יש לי בעיה עם הצדקנות שהשתלטה עלינו.

הצדקנים מלקים את האחרים. אבל הם עצמם פטורים. והם אינם מבינים שהמוסר הכפול הזה שלהם פוגע בטוהר המידות, בשלטון החוק, במינהל תקין. וגם כאשר טענה טובה להם, היא הופכת למגוחכת. שריד אינו מבין שהתנהלותו שלו היא בעייה. מופת למוסר כפול. וזה הסיפור. הוא ושכמותו מתקשים להבין.

הטיות פוליטיות בביקורת

עוד הערה אחת בעניין שריד והפרס, הספר והסופר: האם הפולמוס כולו סובל מהטיות פוליטיות? בוודאי שכן, למרות שבכל דרכיי וכתיבתי ניסיתי להשתחרר מהטיות כאלה.

כתבתי, ואחזור ואכתוב, שאינני שייך לשום מחנה. בדברים מסויימים אני קרוב לשריד, בדברים מסויימים אני רחוק ממנו. כתבתי בגנות ההטיות הפוליטיות של הספר והסופר, שהכריז על עצמו כמכשיר בתעמולת הנכבה, עוד לפני שנחשפו ניגודי אינטרסים. ואני מניח שכשם שהיו הטיות פוליטיות, ולא רק ספרותיות, בבחירת הספר, יש מוטיבציות כאלה, והן גלויות, גם בביקורת נגד הפרס, הספר והסופר.

 * * *

"וככה אנשקך" של אהוד בן עזר

בביצוע שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית"

בליל חמישי האחרון, 9.7, אחרי עשר בלילה, הופיע המלחין והזמר שלמה בר בקפה "ביאליק" (בפינת הרחובות ביאליק ואלנבי בתל-אביב) בתוכנית שנמשכה עד חצות לילה. הוא שר הפעם עם הרכב מצומצם שכלל רק שלושה נגנים, ואולם קולו, המרץ המדהים שלו, שפת הגוף והקצב המסעיר של תיפופיו ולהקתו סחפו את הקהל, שהזדהה עימו בכל מאודו וחלקו גם הכיר בעל-פה את הרפרטואר שלו ואפילו התנועע ורקד קצת למקצביו המהפנטים.

שלמה בר כלל ברפרטואר שלו שירים ישנים וגם חדשים מתוך אלבומו החדש העומד להתפרסם בקרוב. הוא שר גם שירי משוררות: רחל, אסתר ראב ("שירת אישה") ולאה גולדברג, ולקראת סוף המופע חשף ב"ביצוע בכורה עולמי" את השיר "וככה אנשקך", שבחר מתוך ספר שיריו היחיד של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר" (אסטרולוג, 2005). שיר שגם הוא, כשירה של אסתר ראב, ייכלל לדבריו באלבום החדש.

האתיקה הביקורתית מונעת מאיתנו להביע דיעה על ההלחנה והביצוע ורק נאמר שהשיר התקבל באותה התלהבות סוחפת שבה התקבלו גם שאר שיריו של שלמה בר, שאין שני לו.

וככה אנשקך

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

* * *

בית תרבות לצעירים ע"ש רייזל, רח' גאולה 12, כפר סבא

יום א' ה-19/7/2009 בשעה 19:00

"ערב קיץ ויונים"

שירי מוני אמריליו בהנחייתו

בהשתתפות: יעל צבי, נתן סלור – שירה

רמי הראל – פסנתר

עלות: 50 ₪ / לפרטים – נילי שחור, טל' 09-7433845

 * * *

אוניברסיטת תל-אביב

החוג לספרות ומרכז קיפּ לחקר הספרות והתרבות העברית

ספרות פלוס

חוקרים ממִגוון תחומים מתבוננים ביצירת הספרות ובעולמהּ

 בעריכת פרופ' זיוה שמיר ופרופ' עוזי שביט

בהנחיית ד"ר עודד מנדה-לוי

המִפגשים ייערכו בשנת הלימודים תש"ע  2009 - 2010

בימי ד', משעה 18:00 עד 19:30

 באודיטוריום בר-שירה, אוניברסיטת תל-אביב

 ת כ נ י ת

                  

28.10.2009	פרופ' יאיר זקוביץ – האוניברסיטה העברית יעקב – בין עָקֵב לעָקְבָה
4.11.2009	פרופ' אליה ליבוביץ' – אוניברסיטת תל-אביב שמו של אלוהי ישראל
11.11.2009	פרופ' חביבה פדיה – אוניברסיטת בן-גוריון רבי נחמן מברסלב במבט פואטי
18.11.2009	פרופ' יחזקאל דרור – האוניברסיטה העברית ספרות של מנהיגים
25.11.2009	ד"ר יהושבע בן-טוב – מכללת סמינר הקיבוצים דמות ה"יידישע מאמע" בספרות היהודית
2.12.2009	מאסטרו מיכאל שני  פואטיקה ורטוריקה מוזיקלית
9.12.2009	פרופ' שמעון לוי – אוניברסיטת תל-אביב גלגולי "הדיבוק" בתאטרון העברי – מה בעצם הוא רוצה?
23.12.2009	פרופ' נורית גוברין – אוניברסיטת תל-אביב הסופר כתבנית נוף הוריו
6.1.2010	ד"ר גדעון עפרת תפיסת האמנות של ח"נ ביאליק
13.1.2010	ד"ר דורית הופ – מכללת סמינר הקיבוצים "ניצוצות המצאתיים": מדו-קרב לאישה בורחת מבשורה ביצירת דויד גרוסמן
24.2.2010	פרופ' אסא כשר – אוניברסיטת תל-אביב משמעות החיים בספרות היפה
יום ה' 4.3.2010	הסופר עמוס עוז – אוניברסיטת בן-גוריון סיפור על אהבה וחושך
10.3.2010	המתרגמת רינה ליטוין העולם מבעד למראָה: לואיס קרול וספרי "אליס"
17.3.2010	פרופ' גד קינר – אוניברסיטת תל-אביב "מחשכה כזאת, יכול האופק רק להתבהר" – הפואטיקה של חנוך לוין
14.4.2010	פרופ' הרי גולומב – אוניברסיטת תל-אביב פואטיקה ופוליטיקה בשירי "הטור השביעי" של אלתרמן
21.4.2010	העיתונאי אורן נהרי ישראל בת שישים פלוס – איפה היינו ומה עשינו
יום ה' 29.4.2010	הסופר מאיר שלו ספרי ילדים שקראתי וכתבתי
5.5.2010	פרופ' משה צוקרמן – אוניברסיטת תל-אביב חירות ואלימות באופרה "כרמן" לז'ורז' ביזה
12.5.2010	פרופ' אניטה שפירא – אוניברסיטת תל-אביב ברנר: סופר ומיתוס
2.6.2010	ד"ר דן אלמגור המאסטרו היהודי של שקספיר

 

**ייתכנו שינויים בתאריכי ההרצאות

התשלום לסדרה – 580 ₪

לגמלאים, חברי לשכת עורכי הדין, סגל אקדמי,מינהלי וידידי האוניברסיטה – 520 ₪

התשלום כולל חנייה בקמפוס

כניסה חד-פעמית בתשלום על בסיס מקום פנוי – 50 ₪; לזכאי הנחה - 40 ₪

לפרטים נוספים ולהרשמה: טל' - 036409701,

פקס. -  036444935

דוא"ל – kippcenter@tauex.tau.ac.il

שם פרטי ומשפחה............................רח'...........................מס'.....

יישוב.............................מיקוד...........טל'...............................

טל' נייד..................................... ...  פקס...............................

דואר אלקטרוני.......................................................................

מצ"ב המחאה לפקודת אוניברסיטת תל-אביב בסך.......₪ לתאריך 01.11.09

 * * *

איליה בר-זאב

חדשׁות "אור ראשׁון"

רָאִיתִי אוֹתָךְ וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר.

חַיַּי עוֹבְרִים בְּיַעֲרוֹת מֻכֵּי צֵל,                  

בֵּין גְדֵרוֹת מְתֻיָּלוֹת בְּמִרְעֶה הַבָּקָר –                  

אֲבָנִים מְסַמְנוֹת לְאָן לִפְנוֹת.

"אוֹר רִאשׁוֹן" בַּפֶּתַח –

שַׁדָּר הַבֹּקֶר מְבַשֵּׂר עַל יוֹם אָרֹךְ וָחַם,              

שְׂרֵפוֹת וְהַצָּתוֹת,

עַל אֲגַמִּים נְסוֹגִים אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמָם.            

נְעִימַת "אוֹרוֹת הַבָּמָה" שֶׁל צָ'אפְּלִין

מַעֲבִירָה אוֹתִי מִדַּעְתִּי.

נוֹכֵל מִילְיַארְדִים זוֹכֶה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שְׁנוֹת בְּדִידוּת.

רוֹפֵא קוֹבֵעַ מוֹתוֹ שֶׁל אִישׁ זָקֵן,יָדָיו עוֹד רוֹטְטוֹת –

אִישׁ אָפֹר חֲגּוּר בַּשַּׂק.

תְּעוּדַת הַפְּטִירָה חֲתוּמָה, תָּמִיד יֵשׁ תְּעוּדוֹת.

רָאִיתִי אוֹתָךְ לִפְנֵי הַבֹּקֶר

וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר.

עֵינָיִךְ מְעַט כְּבוּיוֹת – פְּרוּעַת לַיִל אוֹ אֲפוּפַת צַעַר?      

רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת מְלַטְּפוֹת דַרְכֵי עָפָר –

כִּמְעַט רִיצָה.

בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה נִקְלַעְתִּי לְסַעַר-חֲלוֹמוֹתַיִךְ.               

מַשָּׂאִיּוֹת עֲנָק מְפַזְרוֹת אָבָק תִּקְוָה,

אָנוּ מְדַבְּרִים –

07/09                

* * *

כל הכבוד למפלגת "קדימה"

ההישגים שלכם: הבגידה במי שהביא אתכם לניצחון בבחירות הקודמות אהוד אולמרט –

משרד החוץ של ציפי לבני שלח בשעתו סופר פרובוקאטור למסעות של הרצאות אנטי ישראליות בעולם, מסעות – שסופרים ישראליים רבים שהוא אינו ראוי לצחצח את נעליהם – לא זכו בהם מעולם, כי הם פרו-ישראלים –

ועכשיו גם טירפדתם את חוק התמיכה בקולנוע הישראלי –

איזה מזל! איזה מזל "קדימה" שאתם באופוזיציה!

 * * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק י"ד

פורטרטים של סטודנטים, ואימא במושב האחורי

באוניברסיטה היכרתי חברים וחברות כגון אחד מנשה נסימפור, בחור חרוץ מאד ושקדן, שאהב ספרות עברית וכללית, וכמובן פרסית שהיתה שפת אימו. הוא ידע לדקלם בעל פה מאות (מאות!) בתי שיר מאת שייקספיר אלתרמן ביאליק טשרניחובסקי וגם מאת משוררים פרסיים. גם לו היו ידיעות כלליות רחבות ביותר והיה תענוג לבלות עימו יחד בישיבת רעים מדי פעם. תחילה הוא למד ביולוגיה, ואחר כך עשה הסבה לכימיה. הוא עלה לירושלים מן המעברה שבבאר שבע עם ידיעות דלות בשפה האנגלית ונזקק לעזרה בשטח זה. הזכרתי לו שגאוניות מורכבת בעצם מתשעים וחמישה אחוזים של התמדה וחריצות. הוא קלט את הנאמר ובהתמדה בלתי רגילה השיג את הפיגור. כגון שהיה יושב מיום שישי בביקר עד מוצאי שבת, ברציפות של כמעט שלושים שעות, כדי לפענח את הטקסטים העיוניים שהיו כמובן באנגלית. תוך מיספר שבועות הגיע לקריאה שוטפת בספרי הלימוד שלו.

בכל זאת שמנו מדי פעם עין יפה על יעלת חן זו או אחרת. אלה הסתכלו עלינו בדרך כלל מלמעלה. מי זה הדלפון הזה ההולך במכנסי חאקי ונעלי מסתננים, תלמיד רפואה שנה שנייה או שלישית ולפניו עוד דרך ארוכה ומפרכת עד "שיהיה ממנו משהו"... רק כאשר חשדו שמישהי כן נתחברה אליי במידה זו או אחרת, רק אז עלו מניותיי בעיניהן ונכנסו למאבק ולהתמודדות והחלו לענטז ולכרכר סביב.

מעשה באחת היפהפיות, נערה זוהרת תמירה ויפה נשית וענוגה, לה שלחנו כמה רמזים מהוססים, מהן התעלמה, כך שנשארה רק בהזיותיי. עשרות שנים אחר כך פגשתיה באחד הפרוזדורים בבית החולים בו עבדתי. נישוקים וחיבוקים ו"איזה יופי לפגוש אותך כאן אני באמת צריכה את עזרתך."

"אני לרשותֵך."

"הנה יש לי בעייה זו וזו ואני זקוקה לטיפול מסויים דווקא במחלקה שלך."

ברצון רב סודר הדבר במהירות ולשביעות רצונה. כאשר טיפלו בה האחיות במחלקתי היא השתבחה בפניהן לאמור ש"הדוקטור הזה היה מחזר שלי בעת היותנו סטודנטים וגם ביקר אצלנו בבית...!!"

מה רחקו דבריה מן האמת. משפחתה יוצאת פולין והאב היה מאכער גדול במפלגה ושימש בתפקיד בכיר בקופת חולים. הם גרו מן הסתם בדירה מפוארת ברובע יוקרתי של העיר, עם שטיחים פרסיים וכלי קריסטל המוצגים בארון זכוכית פינתי, והדפסי תמונות של ראובן רובין תלויות על הקיר בפינת האוכל. מובן שבחור שכמותי לא יכירנו מקומו בין באי בית כזה. גם יחסה אליי שם, באוניברסיטה, בימים הרחוקים ההם, היה מתעלם כלשהו. אלא שהיא, במעמד הזה בבית החולים, רצתה לשייך לעצמה משהו ממני, אפילו לאחר זמן של העבר הרחוק. שלא יחשבו שלא חיזרו אחריה יפים וטובים.

היה לי שיגעון. תמיד ראיתי אתגר בכך לדחוף מישהו נחשל ומסכן להתקדם ולהצליח ולהמשיך ללמוד. כגון לעזור לו בלימודים בהם הוא התקשה, דבר שמנע ממנו להתקבל לאוניברסיטה, כמוהו כרבים אחרים. היו שנתקבלו לשנה א' בפקולטות שונות בעיקר במדעי הרוח, על תנאי. כלומר שיוכלו להמשיך רק אם עד סוף השנה יצליחו להשלים את הטעון השלמה בתעודת הבגרות במקצועות כמו מתמטיקה, פיסיקה או אנגלית, בהם התקשו באופן נצחי. אלה היו בעיקר יוצאי ארצות המזרח ממשפחות מעוטות יכולת מרובות ילדים ושוכני מעברות שבציפורניהם ביקשו להשיג תואר ולהרים את עצמם.

אני התנדבתי לתת להם שיעורים פרטיים והדרכה, חינם אין כסף כמובן. בדרך כלל ראיתי ברכה בעמלי, וסיפוק רב נגרם לי כאשר מצאתי שאותו ראש בלוק שלא היה לו מושג יסודי במתמטיקה בהתחלה, והוא כבר צבר מיספר כישלונות, מבשר לי שעבר את המכשול אחרי שהדרכתיו ועודדתי אותו.

מעשה בבחור אחד, ששימש פקיד זוטר במזכירות האוניברסיטה, ששח לי יום אחד את צרותיו וכמה היה רוצה לקבל תעודת בגרות וללמוד משפטים. אלא שאת ההר הזה שנקרא מתמטיקה אין הוא מצליח לעבור, וזה לו מיספר פעמים שנכשל והוא מלא ייאוש. וכמה חבל, שכן אפילו שכר לימוד הוא לא יצטרך לשלם בהיותו עובד האוניברסיטה.

עודדתי אותו והזמנתיו לבוא אליי כל שבת למקום עבודתי כשומר בקמפוס, ושם התחלתי איתו מאלף בית של המקצוע וחזרתי עוד ועוד ועוד עד שחדר משהו לראשו. שנים אחדות לאחר מכן, בהיותי כבר רופא מתמחה, קיבלתי הזמנה מאת עורך דין משה פלוני מירושלים אשר מתכבד להזמינני לחתונתו. התאמצתי מאוד לדעת מיהו האיש, עד שנזכרתי בבחור ההוא שהיה בא אליי כל שבת למקום עבודתי כשומר באוניברסיטה, לקבל שיעורים פרטיים חינם אין כסף כדי לעבור את בחינות הבגרות. מסתבר שהוא אפילו סיים את הפקולטה למשפטים. כל כך שמחתי שכתבתי לו מכתב ברכה נרגש ובירכתיו על הישגיו.

בחור אחר היה יוצא קיבוץ, שם, כמובן, לא הוכן לבחינות הבגרות מטעמים אידיאולוגיים של הימים ההם. בהיותו חייל החליט להשיג את התעודה בכוחות עצמו, אך היו מקצועות שלא היה לו בהם מושג כלשהו. כגון מתמטיקה ועוד. בתקופה מסויימת הוא שירת ליד ירושלים. התנדבתי לנסוע אליו בלילות החשוכים, בינות להרים, ולתת לו שיעורים פרטיים באותם המקצועות. סוף שעבר הבחינות והמשיך הלאה בלימודיו האקדמאיים והיה לי סיפוק גדול לראותו אחר כך מצליח מאוד ומשגשג כרופא. היו עוד מקרים כאלה ולא אפרט את כולם .

אחד הסטודנטים המשעשעים מאוד היה באר-שבעי, שידיעותיו בכל המקצועות, שכביכול נלמדו שם בבית הספר התיכון, שאפו לאפס. הוא נתקבל על תנאי ללימודי המזרח התיכון. עליו היינו צריכים לעבוד הרבה מאוד עד שמשהו נכנס לו לראש ואיתו היה יכול לגשת בפעם המי יודע כמה להשלים את בחינות הבגרות ולעבור. הוא היה גם "חכם" מאוד. חבר אחד שלו, סטודנט לרפואה שדר אף הוא במעונות, נאה, חתיך ומוכשר, סומן כמטרה על ידי ריבה אחת בת למשפחה עשירה מאחת המושבות הוותיקות בארץ. היא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים אך חברותם הלכה והתהדקה. אותו באר-שבעי היה לידידו הטוב של הרפואן החתיך. משראה שזה הולך ונלפת יותר ויותר על ידי אותה ריבה, מצא לנחוץ להזהירו מפני הבאות. והוא חזר ואמר לו בערך כך: "תראה, אתה עכשיו בן עשרים והיא בת עשרים וחמש. בעוד עשר שנים אתה תהיה בן שלושים והיא בת שלושים וחמש. אז אתה תיראה מאד צעיר ומקסים, והיא תיראה מבוגרת מגילה בעשר שנים. כך שהפרשי הגילים ביניכם הם למעשה לא חמש שנים כי אם כעשרים שנה. על כן הנח ידך ממנה ומצא לך מישהי אחרת."

הרפואן העביר כמובן את כל תוכנן של העצות הללו לחברתו עלמת חיקו. עברו ימים ונתבשרנו שהזוג עומד להינשא. "החכם" שח באוזניי את פליאתו כיצד זה הם לא הזמינו אותו לחתונתם, "והלא אני חבר קרוב שלהם?" (באוטוביוגראפיה של צ'רלי צ'פלין הוא סיפר שהוא התריע בפני שני חבריו, הוא והיא, שאינם מתאימים להיות זוג ואף מנה בפניהם את הסיבות לזה. אחר כך הוא התפלא שנישאו מבלי לשלוח לו הזמנה לטקס).

בסוף כל שנה היינו צריכים להגיש בקשה מחודשת לדיור לשנת הלימודים שתבוא עלינו לטובה. שוב לפרט את המצב הפיננסי הגרוע, ואת מצבה הכלכלי הלא משופר של המשפחה שאין לה ממה לתמוך, וכל כיוצא בזה. אך המכשלה העיקרית היתה המגורים בחודשי הקיץ.

הסטודנטים ברי המזל ממשפחות מסודרות ומאורגנות כלכלית, היו יוצאים לחופשה וחוזרים לבתיהם ולהוריהם, ומהם אף נסעו לחו"ל (כן, עוד בימים ההם). לחלקם חיכתה עבודה טובה ומסודרת לה דאגו ההורים מבעוד מועד. החלק האחר, קשה היום, כמו כותב השורות הללו, נאלץ להישאר בעיר הבירה הדלה והשוממה גם בחודשי החופש הגדול שכן היו כל מיני עבודות מזדמנות בהן עסקנו במשך השנה, וגם אם לא היתה מהן הכנסה גדולה, בכל זאת היא היתה קבועה. כזו היתה, למשל, העבודה בשמירה בקמפוס האוניברסיטה העברית בסופי השבוע. או, אחר כך, העבודה בבית החולים בתור אח במשמרות לילה, או בערבי שבתות וחגים.

האוניברסיטה שאפה לרוקן את המעונות בגבעת רם בחודשי הקיץ מן הסטודנטים-הדיירים שלה, על מנת לשכן בהם סטודנטים אורחים מחו"ל שבאו למיני קורסים, השתלמויות, סמינרים וסוגי מכות אחרות. על כן גזרו שלטונות האוניברסיטה העברית על חלק מן הסטודנטים לפנות את חדריהם בחודשי הקיץ.

תלמידי רוב הפקולטות סיימו אמנם את לימודיהם בסוף יוני, ולא נזקקו יותר להיות שם, אך הרפואנים למדו עד אמצע אוגוסט! ואת צו הפינוי של המעונות היינו מקבלים כבר במאי. כלומר, הסטודנטים לרפואה נאלצו לפַנות את המעונות באמצע עונת הבחינות, ולנדוד למגורים אחרים. במקרה הטוב, לדיור חליפי שסיפקה האוניברסיטה במקומות אחרים בעיר.

כמובן שזה היה מיטרד ובלבול מוח מיותר ומציק. אך לבני העניים לא היתה ברירה. גם בחלקי נפל צו פינוי כזה, ואמור הייתי לנדוד למעונות חליפיים בביה"ס השוודי בשכונת מוסררה בואך השטח המפורז ליד שער מנדלבאום ממש על הגבול עם ירדן.

אלא שחברה היתה לי בשיכון הסטודנטים. עלמת חן זו לא אבתה להיפרד מחביבה בעונת הקיץ, ולא היה לה כל רצון לכתת את רגליה לביה"ס השוודי ליד שער מנדלבאום. היא ניסתה למצוא דרכים בלתי ליגאליות להמשך שיכונו של הזכר הנ"ל באותם המעונות (שם גם היא שכנה ועליה לא חלו משום מה צווי הגירוש). היא תרה אחרי חדרים שבהם אחד מדייריהם נעדר מסיבה זו או אחרת. כגון חופש, עבודה בקיבוץ וכדומה, וביקשה אותו שאגור זמנית במקומו. בדרך כלל היו פה ושם מקומות כאלה. והלא ישראל רחמנים בני רחמנים. מדי פעם היתה היענות חיובית.

כך שוכנעתי להמשיך לגור בחדרים נודדים מדי כמה ימים. פעם בחדרו של בחור חמוד מגאנה, שכמובן מקומו נשמר לו גם בקיץ, ואת חודשי החופש שלו בילה בקיבוץ או בטיולים ברחבי המדינה. ופעם אחרת בחדר שדיירו נקרא לשירות מילואים, ועוד.

הייתי חייב להסתתר מעינה הפקוחה של אם הבית, שידעה שאני לא צריך להיות שם, ואם נראיתי בסביבה, היא ניסתה להתחקות אחרי תנועותיי שמא אני בכל זאת מרמה ומתפלח מתחת לאפה.

רשמית, שמתי כמה חפצים בביה"ס השוודי כגון שמיכה ותרמיל גב ומגבת (דברים שנעלמו והתנדפו כלא היו אחרי זמן קצר), אך בפועַל התגוררתי כחפרפרת בגבעת רם. למעשה הייתי בא לשם רק בלילות. כי בבוקר הלכתי לעבודה בעירייה, בצהריים עבדתי כמזכיר אגודת הסטודנטים, והחל משעה ארבע אחר-הצהריים עבדתי כאח בבית-החולים הדסה בעין כרם, שם סיימתי בחצות. כאמור לעיל, הייתי מגיע בחצות וחצי לגבעת רם כדי לישון את מעט השעות המסכנות שנותרו מן היממה הממושכת.

בכל זאת ראה אותי פעם באיזה בוקר השומר רפי, שהיה מַלְשָן גדול, כשאני לבוש פיז'אמה (כמובן עם פסים) ומדדה את דרכי לחדרי המקלחות. מיד מסר זאת כמובן לאם הבית. יומיים אחר-כך קיבלתי הזמנה להתייצב בפני גב' רייפנברג, היא דיקן הסטודנטים לענייני דיור. הנ"ל, גברת חמודה ואצילית, הראתה פנים זועמות ושאלה איך זה שאני שוהה בלתי ליגלית במעונות שבגבעת רם. כמובן שהכחשתי מכל וכול וטענתי שמגורַיי הם רשמית בביה"ס השוודי, והיא יכולה ללכת ולראות במו עיניה את חפצַי שם, (כלומר אלה שכבר נגנבו ואינם).

"והלא ראו אותך שם בפיז'אמה שלשום בבוקר?"

אז הגדתי לה: "והלא כל כך הרבה עיראקים מסתובבים ברמת גן בפיז'אמות כל היום, ולמה זה אני לא אוכל עשות זאת יום אחד בירושלים?"

מעונות הסטודנטים בגבעת רם ישבו במעין מובלעת רחוקה מן הכביש הראשי שעבר ליד בנייני האומה, מהלך יותר מעשרים דקות ברגל של סטודנט צעיר. האוטובוסים של חברת "המקשר" פקדו את המקום רק פעמים אחדות ביום, וזה היקשה מאוד עלינו להגיע לכל מיני מקומות, לעבודה וללימודים. בבוקר בא אלינו האוטובוס קצת לפני השעה שמונה, כך שהספקנו להגיע בזמן לבית הספר לרפואה, ששכן אז במרכז העיר. תחנתו הראשונה בדרך העירה היתה בשכונת נווה שאנן הסמוכה, שישבה למרגלות הגבעה עליה הוקם לאחר מכן מוזיאון ישראל. שם עלו, בדרכן לבית ספרן בעיר, מיספר נערות חמד, שיופיה של האחת עלה על זה של רעותה. בלטה ביניהן אחת עם פנים עגולות ושיער חלק, דומה מאוד לדוגמניתו המפורסמת של הצייר רנואר. ואחרת בחורה יפהפייה, תמירה ודקת גזרה עם שיער בלונדיני ארוך ושופע, עיניים כחולות וחולמניות, תווי פנים מאוד עדינים והבעה נינוחה. אני, שכולי ורובי הייתי שקוע בלימודיַי, ואת ארוחת הבקר הדלה שלי אכלתי בחלקה באוטובוס ובאותו הזמן גם עיינתי באיזו חוברת לימוד, נהניתי כמובן לראות את היופי הזה, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעסוק בחיזורי אהבהבים. הסתפקתי רק ברישום הדמות בזיכרוני ובהזיותיי, ולציין – הנה לך יופי שיכול היה לשמש מודל לציירים הקלאסיים שציירו את ה"מדונה". על הבלונדינית בעלת העיניים החולמניות עוד יסופר בהמשך.

כך הביאו קשיי התחבורה והצורך בניצול מירבי של הזמן למסקנה שחייבים להשיג כלי רכב כלשהו. אז רכשתי קטנוע שהקל עלי מאוד. (לימים צברתי שתי תאונות. באחת שבר ביד שמאל, ובשניה שברים ברגל שמאל וביד ימין).

יום אחד החליטה אימי זיכרונה לברכה לבוא ירושלימה לבקרני. שמחתי על כך ולקחתיה לסיור במיני מקומות שיכלו לעניין אותה. בין היתר הצעתי לקחתה לקרובים שונים שהיו לה בעיר הקודש. הכל שפיר, רק שהייתי צריך לשכנעה לשבת מאחוריי על הקטנוע. כאן היא סירבה בתוקף ופחדה שתיפול או תמות או תידרס וכו'. אחרי שיכנועים רבים הואילה לשבת לנסיעת ניסיון של כמה מטרים. בידה האחת חיבקה אותי ובשנייה החזיקה ברצועה שהיתה מחוברת למושב, וכל הזמן קראה לישועה מכל הקדושים שהכירה ובעיקר לרבי מאיר בעל הנס (הצדיק האישי שלה מאז ומתמיד) שישמור עלינו מכל הפורענויות המנויות לעיל.

אחרי נסיעה של דקות אחדות אני שומע קול צקצוקים משונים מאחורַיי. הפניתי את ראשי ומצאתי שאימא יושבת חופשייה מן החיבוק ומן הרצועה ומפצחת גרעינים, אותם הוציאה מן הארנק!... לא פחות ולא יותר. נראה שהשפעתו של רבי מאיר בעל הנס היתה כל כך גדולה שנטעה בה ביטחון מיידי ומלא.

המשך יבוא

* * *

ישראל הר על כריתת העצים ברחוב דוד המלך

לחדשות בן עזר/מכתב עיתי

 אהוד אהוד

האינך קורא בעיתונים את מכתבי השכנים הזועמים על ראש העיר תל אביב יפו בשל כריתת העצים ברחוב דוד המלך ואני יִשְׂרָאֵל הַר שלחתי לכם זה:

קָשִׁישׁ, קָשְׁישׁ – קִישְׁ קִישְׁ שַטְיָא

מִן הַבָּטְלָנִים בְּעִירִי תֵּל אָבִיב יָפוֹ

בַּצַד הַמוּצַל עַל יְדֵי שְׂדֵרַת עֵצִים

בִּרְחוֹב דָּוִד הַמֶּלֶךְ יוֹצֵא לִי לַלֶּכֶת

בּוֹ לְפָחוֹת פַּעַם בְּשָׁבוּע מִסְּתוֹבֵב

שָׁם אִישׁ בַּחֲזוּתוֹ קָשִׁישׁ יוֹתֵר מִמֶּנִּי

שׁוֹאֵל אוֹתִּי: מָה יִהְיֶה אַבָּא; אַבָּא

מָה יִהְיֶה? – וַאֲנִי לֹא אָב לוֹ הוּא

לֹא בֵן לִי! לָמָה שׁוֹאֵל דַּוְקָא אוֹתִי

כְּעָנָן כְּלוֹרוֹפוֹרְם סַבּוֹתִי פָּנַי הַקִּירָה נִרְדָם

שבוע טוב לכם עורכי וקוראי חדשות בן עזר/מכתב עיתי מיִשְׂרָאֵל הַר

אהוד: האם אתה בטוח שאינך מתכוון לכריתת העצים הוונדאלית בצפונו של רחוב אבן גבירול?

* * *

אהוד בן עזר

שינצוויט, צוואנגר, מיזאן, יעקובוביץ, פקטורי ואליעזר ברלב מ"בית האדם"

פרק מתוך היומן

8.2.75. תל-אביב, כ"ז בשבט תשל"ה, שבת. ביום שלישי, ה-4.2, הרציתי בפני חוג בינדתי בתל-אביב, בדירת הגב' מטיס ברחוב ביל"ו. בעלת הבית היא אישה נוצרייה מקנדה, זקנה חביבה ותימהונית, שעלתה ארצה מתוך רצון להקדיש את ביתה לפעילות תרבותית המקרבת את הדתות השונות. הזמין אותי יוסף עמנואל [אם איני טועה – מָנֶלָה, מה"שכטריסטים"-לשעבר]. בין הנוכחים בקהל, רובם אנשים מבוגרים, היה יהודה אדלשטיין, זקן חביב בן למעלה משמונים עם זקנקן קצר ומשקפיים נוסח אחד-העם. הוא כתב בשעתו את זיכרונות אברהם שפירא, ספר שגדלתי עליו בימי ילדותי. כיום הוא שקוע בעולמות אחרים – קירוב הנוער לאמונה. וקשה היה ליצור דיאלוג עימו.

[לימים נעזרתי בשני הכרכים של ספרו לצורך כתיבת הרומאן הדוקומנטארי-ביוגראפי של אברהם שפירא, "ג'דע", ולא זכרתי כלל שגם פגשתיו פעם. הוא היה אביו של העיתונאי חגי אשד].

ההרצאה היתה על דמות הערבי בספרות העברית, והיתה, דומני, הרצאתי הטובה ביותר בשבוע זה. בקהל ישבו גם אב העדה הקתולית ביפו, איש נעים הליכות ששמו נשכח ממני, וכן הזוג לוינשטיין, אשר האישה, אני, כתבה רשימה ארוכה על ספרי האנגלי [האמריקאי, Unease in Zion ] בביטאון ארגון עולי מרכז אירופה.

לאחר ההרצאה ניגש אליי אדם בעל צורה, כמין צירוף של אבנר כרמי ופלטיאל נוביק (שניהם פאנטזיונרים מפתח תקווה) והחל משוחח עימי בדבקות של משוגע לדבר אחד. מאחר ושמע שאני מפתח תקווה, שאל אותי אם שמעתי על משפחת פישצנר. שמעתי. וכאן החל לגולל פרשה שגיבורה ראובן שינצוויט, חתנו של זלמן פישצנר מפתח תקווה. שינצוויט גאל אדמות רבות בדרום, בין גדרה לרחובות, והוא שקנה את אדמות תל נוף ונתן שם זה למקום. עבד אצלו מהנדס בשם יעקב צוואנגר, ויום אחד נעלם צוואנגר, ולאחר זמן מצאו גופה נקובה בסכינים בקבר חפור בתל נוף. הפועלים הערבים העידו כי שינצוויט פקד עליהם לחפור את הקבר, וכשחזרו למחרת היום היה הקבר מכוסה.

שינצוויט נאסר ונשפט על רצח צוואנגר ונמצא אשם, למרות נקודות ספק רבות, הן בקשר לזיהוי הגופה, מניע הרצח, והן בקשר לעדויות הערבים ולאפשרות שאדם אחד יבצע את הרצח. לא נמצאו כל עקבות דם בגופה, מה שהעלה את ההשערה שנדקרה גופה מתה.

אליעזר ברלב, זה האדם ששוחח עימי, נדלק אז להוציא לאור את צדקתו של שינצוויט, אשר זכה בבוז כללי מצד היהודים בארץ. זרקו עליו אבנים ואף כינוהו – מרגל גרמני. זה היה בשנת 1937. שינצוויט נשפט ל-15 שנות מאסר. ברלב הצליח לשחרר אותו לאחר שנים, אך האיש היה כבר שבור מבחינה נפשית, הסתובב זמן מה וסיים את חייו בבית חולי רוח.

מתברר כי מאז הקדיש ברלב את חייו לעזרה לנשפטים על לא עוול בכפם, למקרים של רצח משפטי, ועסק גם בפרשת יעקובוביץ וויקטור מיזאן. את מיזאן שיחרר והוא עד היום אפוטרופסו. בקשר ליעקובוביץ העלה פרשה מתהום הנשייה. לדעתו לא יעקובוביץ רצח את דני פקטורי אלא חברי קיבוץ ג. ש. ובהם ב. ל. ז"ל. אשתו של פקטורי ידעה על יחסיו האסורים עם אחותו החורגת נעמי שטיין. ופעם כבר היכו אותו חברי ג. ש. (היה קשר כלשהו לו, או לאשתו, עם קיבוץ "השומר הצעיר") וגם אשתו היתה בין המכים אותו. וניראה כי גם הפעם היו הם אלה, ויעקובוביץ נקלע במקרה למקום ואף עזר לנעמי שטיין הפצועה להגיע לתחנת מגן דוד.

גירסה זו על הרצח מוציאה את העוקץ מאותה תמונה שעמדה בפני פנחס שדה שעה שכתב את "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" [פרק הסיום של "על מצבו של האדם", שיצא לאור בנפרד בספריית "תרמיל" בעריכתו של ישראל הר, שלא קיבל את פרס ישראל על מפעל חייו]. לפי שדה רוצח האיש הבודד והנידח, יונה בן דוד (יעקובוביץ) את אבשלום (דני פקטורי) שעה שהוא בא לראשונה במגע מיני עם אחותו אביגיל (נעמי שטיין). אילו ידע שדה שאנשי קיבוץ "השומר הצעיר" נאשמים ברצח, היה מוצא ודאי תירוץ לראות גם בכך סמל המתאים להשקפה שלו בספרו – הבינוניים צולבים את היחיד הגאון. [לדברי שדה בשיחותיי עימו, חיצוניותה של אביגיל היתה של שרי פיירשטיין ופנימיותה של עזה צבי].

יצאתי עם ברלב וליוויתי אותו עד בית הובן ברחוב דיזנגוף, מרתף ובית תה מוסיקלי שעה שנעימות הרקע הן כולן מוסיקה קלאסית משובחת. בדרך גם אמר לי את כתובתו. הוא גר ברחוב הירקון, רחוב הזונות והעולם התחתון, ונמצא ביחסים טובים עם כולם. אמרתי לעצמי: הירקון 123, דומני משום שהיתה זו הכתובת של "הבית האדום", בית האיחוד [איחוד הקיבוצים והקבוצות], ואילו הוא גר ב-132, בית האדם. והזמין אותי לבקרו. אדם מוזר ומעניין. דומה שיש לו כוחות סופרנאטוראליים, ועם זאת בודד ומסכן. דמות שכמו תובעת להיכתב בספר.

[לימים כתב ופירסם אהרן אמיר רומאן בשם "הנבלים" תחת שם מחבר בדוי – דניאלה נדיבי, המבוסס על פרשת הרצח שהואשם בה ראובן שינצוויט. בתקופת הכתיבה הוא פנה אליי, כבן פתח תקווה, אולי אני יודע פרטים נוספים על יחסיהם של זלמן פישצנר ומשפחתו לשינצוויט. לצערי לא ידעתי, וגם שכחתי לספר לו על פגישתי עם אליעזר ברלב, ואיני יודע עם אמיר הגיע אליו בכוחות עצמו כאשר חקר את הפרשה לצורך הרומאן.

ויקטור מיזאן הואשם בבית-המשפט המחוזי ברצח הילדה רחל לוין, נמצא אשם ונידון למאסר עולם. בשעת המעשה היה מיזאן חולה נפש, אולם לדעת השופטים לא היה פטור מחמת מחלתו מאחריות פלילית על-פי סעיף 14 לפקודת החוק הפלילי, 1936. בבית-המשפט המחוזי הכחיש מיזאן שהוא עשה את המעשה בו הואשם. בין הראיות החשובות ביותר, שהובאו להוכחת אשמתו, היו מספר הודאות שמסר לרופאים ולחוקרי המשטרה בזמן שהיה חולה].

* * *

דן חלוץ במהלך כנס לציון שלוש שנים

למלחמת לבנון השנייה

ציטט את דבריו עמוס הראל באתר "הארץ" באינטרנט מיום 12.7.09

חלוץ, שהמדיניות על פיה ניהל את המלחמה ספגה ביקורת רבה, הסביר ש"דרך הפעולה עליה המלצתי ב-12 ביולי (יום פתיחת המלחמה) התגבשה אצלי לאורך זמן רב. היא לא נולדה ביום החטיפה. הרעיון היה לתקוף את חיזבאללה מעבר לסף באמצעות פעולה מעבר לציפיות, שתבהיר שהמחיר שנגבה גבוה מפוטנציאל הרווח."

בנאום פולמוסי, הזכיר חלוץ את השקט ששורר בגבול הצפון בשלוש השנים האחרונות והצדיק את ההחלטה להכות בחיזבאללה. לדבריו, "אפשר היה להמשיך ולטמון את הראש בחול כבת יענה, אפשר היה להציע להסתפק בתגובה נקודתית. גם אפשר היה לחשוב על המתנה והתארגנות ארוכה לפעולה שבמציאות שלנו, לא היתה מתרחשת. חשבתי אז אחרת," אמר הרמטכ"ל לשעבר. הוא הוסיף כי לדעתו, ההתקפה היתה הצעד הנכון. "לא ניתן לבחון פעולה על סמך מטרות שלא היו לה. לעולם החלופה שלא נבחרה תיראה בדיעבד אטרקטיבית יותר משום שלא עמדה במבחן המעשה." חלוץ הוסיף כי מטרות המלחמה היו מוגבלות וכי היא לא נועדה לרסק או להשמיד את חיזבאללה.

אהוד בן עזר: עם כל הכאב הנורא על חיילינו שנפלו, וכל ההיסטריה של הביקורת שדבקה בישראלים זחוחי הדעת ויודעי הכול טוב יותר – אני חותם על כל מילה של חלוץ וחושב שבתנאים הנתונים – מלחמה בהתראה קצרה מול חיזבאללה, שפעל בחסות סורית ואיראנית – חלוץ היה הרמטכ"ל שאין טוב ומתאים ממנו. כל "תוכנית" מלחמה אחרת, ובייחוד "קרקעית" היתה גובה מאיתנו עוד עשרות נפגעים ולא מביאה לתוצאה טובה יותר וגם לא מקצרת את המלחמה. אתם, הסלחנים רק כלפי אחמדינג'אד, אסאד ונסראללה (העכבר המסתתר עדיין) – אתם עוד תבקשו סליחה מחלוץ ותִלמדו על האסטרטגיה שלו, שנסמכה על ההפצצות הכבדות של חיל האוויר, שהדיהן נשמעים בביירות עד היום, ועוד יישמעו ביתר שאת אִם השקט יופר.

* * *

מנוע חיפוש לעיתונים יהודיים

שלום אהוד,

סברתי שאתה וקוראיך תוכלו למצוא עניין במנוע החיפוש המצ"ב. המנוע מאפשר לשוטט בעיתונים יהודיים אשר התפרסמו למן השליש האחרון של המאה ה-19 בשפות, מדינות ותקופות שונות. הגרסאות האלקטרוניות של העיתונים הובאו במראן המקורי, עניין משובב נפש כשלעצמו.

בברכה,

בנדה

http://jpress.tau.ac.il/view-hebrew.asp

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,168 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-111 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל