גיליון מס' 462

תל אביב, יום חמישי, כ"ד בתמוז תשס"ט, 16 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת פרופ' שמואל גולדשמיד ז"ל עם נכדתו הבכורה ענת

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (78).

 אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. הם דנים אותי ברותחים.

 2. מחברת ה"גיהינום".

משה גולדשמיד: הספד לאבא.

אהוד בן עזר: "אצלי שמוליק נשאר בן עשר", באבל על מותו של פרופ' שמואל גולדשמיד, חברי-לנפש מילדות שאותו לא ראיתי 63 שנים ולא אראה עוד לעולם.

ליהי גולדשמיד: אני עדיין מצפה שהוא יחזור.

אורי הייטנר: 1. מוסר הלחימה בטרור. 2. הקופירייטר של האימא הערבייה.

יוסי גמזו: מַה כָּל-כָּךְ רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם?

תגובות לגיליון הקודם (461): רפי גריצויג, יורם אלסטר, עדינה בר-אל, ברוך תירוש, ריקה ברקוביץ, ר.פ., משה גרנות, יובל כפיר.

אהוד בן עזר: בעקבות "עופרת יצוקה": בריטניה מטילה סנקציות

 על יצוא נשק לישראל.

באבל על מותה של המשוררת הירושלמית בת-שבע שריף.

משה כהן, אהוד בן עזר: קרן נויבך מקלקלת לנו בבוקר את התיאבון.

איליה בר-זאב: חדשׁות "אור ראשׁון".

שמשון ארליך: שיניים (סיפורו האחרון).

ס. גרוס: נפרדים בצער מפולישוק בערוץ 2. אנא, תנו בשידור חוזר את הסידרה!

ישראל הר: הגיזום לא יפריע לזוגות הבאים להתגרש.

ס. נידח: עסקית כשרה מצויינת ב"מיתוס", בפחות מ-100 שקל, לא כולל טיפ.

אלימלך שפירא: הקונצרט האחרון של סדרת "בראבו" ז"ל בפילהרמונית, אבני, בטהובן, מהטה, רוסטורף-זמיר וברונפמן.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וּפִתְאֹם

הָעֵץ הַזֶּה שֶׁעוֹד אֶתְמוֹל עָרַם עָלָיו אֲבַק חוּצוֹת

מוֹשִׁיט לְךָ עָנָף,

וְכָל הַבָּתִים הַחֲסוּמִים כְּמוֹ שַׁעַר –

נִפְתָּחִים.

מתוך המחזור "נגיעות" (78)

 * * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

* * *

הם דנים אותי ברותחים

הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג'ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –

שונות בכל –

שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –

*

נכתב: 1969.

הקטע נכלל בתוך: "המחברת הכחולה", בת 72 עמוד, וכותרתה: "אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקוה", ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ "גן שחרב", עד "אבי והברונית", וכן טיוטת מכתב או יומן זו של אסתר ראב, מ-2.7.69, ללא שם, המתארת כיצד רודפים אותה, ותוכנה קרוב ברוחו למסופר ב"מחברת ה'גיהינום'".

* * *

מחברת ה"גיהינום"

גל אפר –

והרוח משחקת בו

כבה הרמץ

לא ניצוץ

לא רשף –

החרס אבד לו

אי שם –

והוא עיוור;

מסביב קוצי אשתקד

ותוגה רדומה

       *

יום יום

נגדע ענף

והגזע הולך ומט

אבל מן השורש

עוד יצא חוטר,

ועליו הרכים

יראו את השמש העולה!

[1970]

עבר

היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה "למשוח" – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעינים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש "לנקות" את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

"העין! אין לה עין!"

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

"ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!"

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.

הווה

הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקוה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה יסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי "טיפול" זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה "מוסרים" ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העינים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל"טיפול" זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –

הווה

הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב"אין כלום, הכל בסדר," הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת... מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. "שרם נוסע!" – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני-אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.

ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר-כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום. פַמַה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק "פסון", בייחוד כלפי השקט שלו –

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו "את הולכת לבית דינה?" – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.

ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם "פליט" אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם "שכולו טוב" – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.

תפילה

אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –

עבר

מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת "טלושקה", כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל "האנגלנדרים", משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו "חלקת טלושקה", עם החי והצומח שלה.

אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם "ביעור הפשפשים" היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה "ונצן פולוער", זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.

הווה

מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האשה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות ביסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – "סידרו" את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!

והרי אני רוצה למות!

עבר

אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: "הנס", "קלוץ" ו"בראון". שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחַמְרַה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה"פדרבנקיל", מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן-עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.

הווה

אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?

הווה

חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –

הווה

רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –

חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: "יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!"

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי "תבונת החיים"?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –

אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –

כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.

*

נכתב: בין 1970 ל-1977. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-70. המחברת נדפסה לראשונה: "הארץ", 29.9.1989, אחרי מות אסתר ראב.

באחד מביקוריי אצל אסתר ראב, דודתי אחות אבי, בטבעון, הפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת בת 72 דף לבנים, ללא שורות, תוצרת "דפרון". רוב הדפים ריקים. על כריכתה החומה-בהירה נכתב במסגרת:

שם התלמיד: אסתר ראב

הכתה: ת'

בית הספר: "גיהינום"

בעמוד הראשון בא השיר "גל אפר", שנדפס לראשונה ב-1970, בשם "קוצי-אשתקד", ונכלל בספר שיריה "תפילה אחרונה" שהופיע ב-1972. ההמשך כלל טכסט כתוב בצפיפות, כדי רבע מחברת. היא ביקשה שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה.

ב-1969 הזעיקה לביתה בטבעון את אימי ואותי, להיפרד מאיתנו ולתת לנו הוראות אחרונות, באומרה שהיא חולה במחלה קשה, והולכת למות. בתריסר השנים שחיתה מאז אותה פרידה, עברו עליה שתיים-שלוש תאונות-נפילה קשות, שהלכו והגבילו את חופש תנועתה, אך למיטב ידיעתי, מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שסברה במחברתה זו. היא נפטרה, דעכה והלכה, מזיקנה. שכבה על מיטתה והצטמקה כעוף גדול, חרטומי, כהה, וליבה מכה בחוזקה ושולח את הדם מבעד לעורקיה הכחולים, שכבר בלטו מבעד לעורה, בזרועותיה הרפות, עד שכבה הזיק האחרון של נשמתה; וכל אותה עת נשמרה האצילות בכפות ידיה ובכפות רגליה השחומות, שאצבעותיהן היו ארוכות ויפות.

היא חיתה את תחושת מותה באינטנסיביות רבה, כפי שעולה ממחזור שיריה האחרון, "מקהלת האשכבה" (בכרך "אסתר ראב, כל השירים", 1988). מחזור שנוצר, ברווחי-זמן, בשנים 1972-1981, מגיל 78 ועד סמוך למותה, כבת 87, ב-4.9.1981. כוח יצירתה, בשירה ובסיפורת-של-זכרונות, לא דלל בשנותיה האחרונות. בראיונות שהעניקה לסופרים ועיתונאים כמשה דור, ש. שפרה, רות בונדי, הלית ישורון ואחרים, וכן לרדיו ולטלוויזיה – היתה תמיד במיטבה, וכך גם התרשמו ממנה. "צברית" בעלת קול צעיר, מחשבתה בהירה, וכושר ביטוייה מעולה.

עם זאת ידענו אנו, בני-משפחתה הקרובים, שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל רב, ובלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. היא האשימה, בין היתר – את "הנוער העובד", אמרה שהשמאל רודף אותה מהיותה בת-איכרים מפתח-תקוה. ליתר ביטחון – נעשתה חברת מפא"י! –

דומה שהאמינה שהיא עשוייה לחיות שנים רבות, אולי לנצח, אלמלא אויביה המתנכלים לה ומחבלים בבריאותה.

כך התקיימה לבדה, נסעה, פגשה אנשים, כתבה שירים והוציאה ספרים, אבל בכל 25 שנותיה האחרונות שבו ופקדוה תחושות כאלה שאותן היא מתארת במחברת ה"גיהינום".

המחברת נכתבה בבית דינה, במועד כלשהו בין השנים 1970 (מועד הדפסת השיר שבראשיתה) ל-1977, שאז נכנסה אסתר ראב לנווה הורים (מקודם פנסיון וילקנסקי), ברחוב זייד בטבעון; מאז לא חזרה לחיות בביתה, וגם חדלה לנסוע מדי פעם, לתקופות של כחודש, לפנסיון הרפואי בית דינה, בשכונת זיו, נווה שאנן, חיפה, כדי להיות מטופלת שם, ולהתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, אשר יש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חזרו בכל מקום שבו התגוררה, ומעידות שאיש לא היה אשם, לא רדף אותה. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה, או כוויות וצלקות.

אך סבלה היה כבד וממשי, וכל נסיונותינו לדבר עימה בהיגיון על נושא כאוב זה – נתנפצו אל החומה הבצורה של הרגשתה הסובייקטיבית.

צבי ליבנה איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב-6.8.1985.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

משה גולדשמיד: הספד לאבא

פרופ' שמואל גולדשמיד

אבא נולד בסוף שנת 1935 בדמשק שבסוריה לסבא מאיר, מורה, חלוץ ופעיל עלייה, ולחווה, בת למשפחת רבנים מפורסמת מווארשה, והיה אח צעיר למשה ואבשלום ואח בוגר לאחותו גאולה. המשפחה התגוררה בדמשק עד יולי 1943 ושרדה שם את התקופה הקשה של שלטון מימשל וישי הפרו נאצי.

בקיץ 1943 עלתה המשפחה לארץ באמצעות רכבת העמק והגיעה לחיפה – העיר העברית הראשונה שאבא ראה. בתחילה גרו בקיבוץ איילת השחר ולאחר כשנה עברו לצופית ולשדה וורבורג בעיקבות משרות ההוראה של סבא מאיר. בשדה וורבורג גרו שנתיים, בהם למד אבא כיתות ג' וד' והן זכורות לו כשנתיים טובות מאוד. באותה תקופה היו לאבא שני חברים קרובים: אהוד בן עזר שגר בקלמניה וצביקה דורי.

בקיץ 1945 עברה המשפחה לגור ברשפון, בה חוותה המשפחה את התקופה של סוף המנדט הבריטי ומלחמת השחרור וספגה את מותו של משה, האח הבכור של אבא, שנפל בהגנה על קיבוץ יד מרדכי. ברשפון לימד אבא מכיתות ה' עד ח' וצבר זיכרונות רבים ואהובים מהכפר ומאזור חוף הים.

ביולי 1949 עברה המשפחה לירושלים, בה היה סבא מאיר שותף לייסוד בית הספר לחינוך ילדי עובדים. אבא סיים את לימודי התיכון בירושלים והתגייס לחייל התותחנים. במהלך השרות הסדיר הוא סיים את קורס הקצינים והשתתף בפעולות תגמול רבות ולבסוף גם במלחמת קדש ב-1956. עם תום השרות הצבאי החל אבא את לימודי התואר הראשון לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיך וסיים בה את לימודי הדוקטוראט. ביולי 1959 נשא לאישה את אימא ויחד התגוררו בבקעה בירושלים עד 1970. ב-1970 עברו להתגורר בהרצליה והולידו אותי ואת מאיר. אבא התקבל כחבר סגל במחלקה לפיסיקה באוניברסיטת תל אביב בה הקים מעבדה, חקר ולימד כפרופסור עד לפרוץ מחלתו לפי כחודשיים.

אבא היה איש אשכולות המחזיק בנוסף לידע המקצועי שלו בפיסיקה ומתמטיקה גם בידע רחב ומעמיק בנושאים הומאניים כגון: פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה ואומנות. הוא היה אינטלקטואל בכל רמ"ח איבריו, המרבה בקריאה ובחשיבה רבה ומורה בנשמתו. הוא היה איש צבא ששירת בחזית של ארבע מלחמות ותרם תרומה משמעותית למוסדות הביטחון ולתעשייה הצבאית, ומאידך איש של שלום המוכן לפשרות בתמורה לעתיד טוב יותר לילדיו. הוא היה איש משפחה מסור ואוהב שטיפח זוגיות מופלאה במשך 50 שנה וגידל אותנו באהבה רבה. הוא הירבה להושיט יד לזולת ולסייע לקרובים ולרחוקים. אבא ראה בסיוע לעליית יהודים לארץ שליחות והמשכיות לפעילות של אביו סבא מאיר ולפיכך שאב סיפוק רב מהצלחתו להטמיע מדענים עולים במעבדתו. הוא אהב לטייל בטבע ורגליו הכירו היטב את מרבית משעולי הארץ. הוא היה אדם צנוע שהשתמש במרבית כספו כמנוף לעתידם הכלכלי של ילדיו ונכדיו, ובזכותו אנו חיים ברווחה ובביטחון.

סיפור חייו של אבא מקביל במידה רבה לסיפורה של מדינת ישראל. תחילתו בעלייה, המשכו בהתבססות ובמאבק על הביטחון והפרנסה וסופו במורשת ענפה של הישגים בתחומים רבים ומגוונים בארץ ובחו"ל. אבא נילקח מאיתנו במהירות מבהילה בידי מחלת הסרטן ואי אפשר שלא לחוש תסכול נוכח השנים הנוספות בהן יכול היה להמשיך ולתרום למדע, לביטחון, לעליה ולנו כמשפחה. יהי זכרו הטוב ברוך.

* * *

אהוד בן עזר: "אצלי שמוליק נשאר בן עשר"

באבל על מותו של פרופ' שמואל גולדשמיד

חברי-לנפש מילדות שאותו לא ראיתי 63 שנים

וגם לא אראה עוד לעולם

בתקופה ההיא, כרגיל, היה לי שוב חבר טוב אחד, שמוליק (שמואל) גולדשמידט [כך נתקבע בזיכרוני, למרות שמתברר שהשם הנכון הוא גולדשמיד], שלא פגשתי בו מאז נפרדנו בגיל עשר לערך. ילד שחרחר, ערני, ובעל דימיון בלתי-רגיל, שגר בשכנות, במושב שדה-וַרבורג. שמוליק הצליח, בין היתר, לשכנע אותי שמנהל בית-הספר שלנו בצופית, ששמו היה חיים וכינויו – צימוקי, הוא היטלר המתחפש שברח מגרמניה, וכי האיש שאצלו גרה משפחת שמוליק בשדה-ורבורג, אדון רובינשטיין – הוא מרגל גרמני, ובביתו מוסתרים משדרים ואנטנות. שעות ארוכות בילינו בעיקוב אחרי השניים המסוכנים האלה, משוכנעים כי רק אנו לבדנו יודעים את הסוד הנורא. זה היה כשנה-שנתיים לאחר צאת הספר "שמונה בעקבות אחד" שכתבה ימימה טשרנוֹביץ וצִייר נחום גוטמן, ושאותו קראנו בשקיקה רבה והאמנו לכל המסופר בו.

[מתוך "ספר הגעגועים", עמ' 310]

הדסה וולמן בשיחה עם אהוד בן עזר,

התוכנית לספרות, קול ישראל, 13.3.09

הדסה: "ספר הגעגועים" מתאר יום הרפתקאות בחייהם של שלושה ילדים, צבי גיורא ואורי, –ואורי, אני מבינה, הוא בן-דמותך...

אהוד: כן.

הדסה: אתה עוד בקשר עם צבי וגיורא? אלה שמות אמיתיים?

אהוד: לא. הם צירופים. גיורא הוא צירוף של חבר ילדות שלי שכבר לא בחיים, אהוד אקסלרוד-אלמגור, שהיה חקלאי בצופית. לא מזמן שלחתי ספרים לשני האחים הצעירים שלו [גיורא ודוד], ובמידה מסויימת, גם נחום סטלמך, שאיתו למדתי אחר-כך בפתח תקווה. הספר בנוי משתי חטיבות. האחת רומאן, והאחת פרק דוקומנטארי. בחלק הדוקומנטארי אני מסביר ממה בניתי את הדמויות שברומאן. אז חלק נוסף של גיורא הוא נחום סטלמך, שהיה לימים הכדורגלן המבריק של ישראל. וצירפתי גם עוד כמה דמויות, פחות ידועות. וגם צבי הוא צירוף של כמה חברים שלי. אחד כבר לא בחיים, ד"ר זאב קליין-קינן, וחבר אחר ששמו שמוליק גולדשמידט [כאמור, גולדשמיד], שלא ראיתי אותו כבר יותר משישים שנה. זה הוא שפיתה אותי שנבנה אווירון, ושהאדון רובינשטיין משדה ורבורג [שבחצרו גר שמוליק עם אביו המורה לתנ"ך] הוא [הפילדמרשל] גרינג שברח ארצה בתחפושת. הוא היה ילד עם המון דימיון [ואני הייתי קצת פתי] ויש לו חלק גדול בספר הזה.

הדסה: ואתה לא יודע מה קורה איתו עכשיו?

אהוד: לא. האחרון שאני צריך עוד למצוא אותו ולשלוח לו ספר, זה שמוליק.

מתוך היומן:

22.3.09. יום ראשון. לפנות ערב מצלצל שמוליק גולדשמידט, חבר הילדות שלי מקלמניה, הוא גר בשעתו בשדה ורבורג, ואותו לא ראיתי ואיבדתי קשר עימו משנת 1946 לערך, כאשר הוריו עזבו איתו יחד, תקופת זמן של כ-62 שנה. הוא פרופיסור אמריטוס לפיסיקה מאוניברסיטת תל אביב, ועכשיו טילפן מבית חולים שם הוא יושב ליד אשתו ומקווה שתבריא בקרוב ואז יזמין אותנו. קולו נשמע רענן וטרי, ומתברר שאת רוב ספריי קנה וקרא וגם עקב אחר דבריי במרוצת השנים. אני מאוד סקרן לראותו אותו. יש לו כבר נכדים.

אני שולח לו מאוחר יותר עותק של הספר עם ההקדשה: "לשמוליק גולדשמידט היקר, אתה הוא היודע דברים רבים שאכן קרו בספר הזה ואשר את חלקם אתה המצאת – שלך בחברות עתיקה-חדשה – אהוד בן עזר".

המכתב האחרון של שמוליק, בטרם נפגשנו,

 ולא ניפגש עוד לעולם

לאהוד שלום,

אני מתנצל על התשובה שהתעכבה עקב הביקורים שלי בבית החולים. מצבה של אשתי משתפר אולם לאט לאט. התחלתי לקרוא את העיתון שלך ואני מתפעל. לאמיתו של דבר חבל שהעיתון לא מתפרסם. מדוע צירפת לעצמך את התואר סופר נידח? משיחות מועטות שכבר ניהלתי ברור לי שהתואר לא נכון.

אחזור אליך ביתר פרטים,

שלך,

שמואל

לשמוליק היקר,

אני מקווה שמצבה של רחל אשתך משתפר והולך וכך נוכל להיפגש בקרוב.

אני מצרף כאן נוסח ראיון איתי ב"מעריב" שהועתק למכתב העיתי שלי וממנו תעמוד קצת על התואר שלקחתי לעצמי, סופר נידח. אתמול, יום רביעי, גם היתה סוף-סוף ביקורת מעניינת על "ספר הגעגועים" ב"ספרים" של "הארץ" ובוודאי קיבלת אותה עם הגיליון שלי של היום.

ועל השאר נדבר בעל-פה.

וכמובן אני מקווה שהספר כבר הגיע אליך.

שלך,

אודי

[המכתבים מתאריך 26.3.09]

אהוד: בטיפשותי, ואני לא סולח ולא אסלח לעצמי לעולם על כך, לא התעקשתי להיפגש עם שמוליק מיד לאחר שנוצר הקשר החדש בינינו, זאת לאחר שהצלחתי לאתר אותו בעזרת בת-כיתה שלנו בבית הספר בצופית, מרתה יפה-רענן, המתגוררת עד היום במושב – ולהשאיר לו הודעה במשיבון שלו. אפילו דיברנו, מרתה ואני, על עריכת מפגש של הכיתה.

חששתי כל הזמן שמא החמירה מחלת אשתו ולכן אינו שב ומתקשר כדי להיפגש, ואולי גם לא קרא עדיין את "ספר הגעגועים", שהוא מככב בו ויודע בו פרקים שעברו על שנינו יחד. כל יום אמרתי לעצמי – הגיע הזמן לטלפן לשמוליק, אפילו שהוא לא משמיע קול, ולהציע לו שבכל זאת כבר הגיע הזמן שניפגש.

והנה ביום שני האחרון, 13.7, מטלפנת אליי ליהי, כלתו של שמוליק, ואחריה בנו, משה, והם מגלים לי את הבשורה הנוראה: שמוליק כבר אינו בחיים. בבת אחת, בחודשיים האחרונים, תקפה אותו המחלה הממארת והסופנית שלא היתה לו שום אפשרות להירפא ממנה, והוא הלך ודעך והצטמק וגם לא רצה לראות ידידים וקרובי משפחה, עד אשר נפטר ביום ראשון, 12.7.

לדברי בנו משה, שמוליק הספיק לקרוא את "ספר הגעגועים" וגם נהנה מאוד מהקטעים על אודותיו, דברים שאותם היה מספר לילדיו. גם הבן עצמו, משה, קרא את הספר וחש שהוא לוקח חלק בילדותו של שמוליק אביו.

 אבל שמוליק עצמו כלה ואיננו. הפסדתי לנצח את ההזדמנות לקנות לי מחדש חבר-בנפש לאחר ניתוק של יותר משישים שנה, אף כי השיחות בטלפון היו כאילו זה אתמול נפרדנו והכול עודנו חי וקיים לפנינו ולנגד עינינו ובקרוב יתחדש.

כן, רוב הגיבורים של "ספר הגעגועים" כבר מתו. ואם יש משהו ממהותה של "תיבת נוח" בספרות היפה – הרי שהצלחתי אולי להכניס אל התיבה שלי את חבריי, ויחד אנחנו מפליגים ונמשיך להפליג לנצח – בעודנו נערים של יום קיץ ארצישראלי אחד – על גלי הזמן.

*

לאחר שהגיע אליי הספדו של משה, בנו של שמוליק, התבררו לי כמה דברים מפתיעים. שמוליק מעודו לא סיפר לנו שהוא "עולה חדש", וכי רק בקיץ 1943 הגיע ארצה (ואם אכן סיפר, הרי שהדבר נשתכח ממני לגמרי). הוא נראה צבר מבטן-ומלידה, שחום, עיניים בורקות, ודובר עברית מצויינת. רק עכשיו, באיחור של עשרות שנים, אני קושר את האובססיה הילדותית שלו לגלות בכל מקום נאצים, שאותה תיארתי ב"ספר הגעגועים" – בשנים שבהן גדל בדמשק בתקופת שלטון וישי בלבנון. הוא מעולם לא הזכיר אפילו במילה אחת את שנות ילדותו בעיר הסורית, שוודאי היו לו זיכרונות ממנה. קשה לי להאמין שכל התקופה הנהדרת ההיא עם שמוליק, שהטביעה חותם בל-יימחה על חיי, לא נמשכה יותר משנתיים – 1944-1945, כיתות ג'-ד' בבית הספר בצופית! – מוזר גם שאינני זוכר כלל אחים בוגרים שלו באותה תקופה.

חברו צביקה דורי (דוסטרובסקי), שאותו גם אני היכרתי, גר אז עם אימו, אחיו הבכור ירחמיאל ואחותו הקטנה החייכנית, המנומשת והממושקפת, איתנה (תתה), באחוזה הקטנה והמבודדת בלב פרדס תל אשר, הגובל במיסקי, בקלמניה ובשדה ורבורג, (שם גם היתה בריכת ההשקייה שבה כמעט טבעתי). רק לימים נודע לנו שאביו של צביקה, שהיה עסוק תמיד, היה כבר באותן שנים הרמטכ"ל של ההגנה ולימים הרמטכ"ל הראשון של צה"ל – רב-אלוף יעקב דורי.

* * *

ליהי גולדשמיד: אני עדיין מצפה שהוא יחזור

אהוד,

משה כתב הספד יפה ודי מדויק על שמואל. אני רוצה לצרף כמה דברים מהזווית האישית שלי ככלתו של שמואל.

משה ואני נפגשנו בתחילת שנתנו הראשונה בית הספר התיכון, בכיתה י', ומאז דרכינו לא נפרדו. מי שהבין לפני כולנו את הקשר המיוחד הזה, היה שמואל.

משה הציג אותי לפני אביו ערב אחד, קצת אחרי שהתחברנו והתאהבנו. נכנסנו לבית משפחת גולדשמיד. שמואל ישב על כורסה בקצה הרחוק של הסלון וקרא בריכוז רב. "זו ליהי," אמר לו משה, ושמואל זינק ממושבו, קם אליי, הביט בעיני ולחץ את ידי בחמימות. זו היתה אהבה ממבט ראשון. שנים אחרי כן שמואל טען שמיד הבין שאני אהיה כלתו, ואני מאמינה לו.

משה ואני חגגנו קצת אחרי כן את יום ההולדת ה-16 של כל אחד מאיתנו, ובאותו הקיץ התלוויתי למשפחת גולדשמיד לביקור בארצות הברית. שמואל שהה שם חצי שנה במעבדה במדינת מרילנד, ואנחנו הצטרפנו אליו לביקור במשך חודשי החופש הגדול. במשך החודשיים האלו, שמואל ורחל התייחסו אליי כאילו הייתי בתם. הם ממשיכים להתייחס אליי כך עד היום.

החיבור שלי לשמואל כלל אהבה משותפת – הפיזיקה, ובעיקר האסטרונומיה.

שנה מאוחר יותר שמואל התנדב להיות המנחה שלי בעבודת הגמר באסטרונומיה. הוא לימד אותי המון, וגם הסיע אותנו – את משה ואותי – ויחד ערכנו תצפיות בכל מיני פינות חשוכות בארץ. משה מנמנם במכונית, ושמואל ואני מתקינים מצלמה, מכוונים ומצלמים. שמואל ואני היינו מאד גאים בעבודת הגמר שכתבתי בהדרכתו. בזכותו למדתי המון והגשתי עבודה נהדרת.

הוא לימד אותי במשך שנים, החל משנותיי בתיכון, דרך כל ההתלבטויות המקצועיות שלי, אחריהן מצאתי את עצמי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לפיזיקה, בו הוא לימד. משרדו שימש לי מקום מנוחה, מפלט, מקלט... וחנייה לאופניים. באותן שנים ראיתי אותו יותר מאשר כל בן משפחה אחר.

הוא עזר לי ולחבריי בתרגילי הבית. חבריי מתקופת הלימודים התרגלו שאת כל השאלות שלא הצלחנו לפתור, מפנים לשמואל. יום אחד, כרמית חברתי ואני התלבטנו בקשר לשאלה במתמטיקה, שכללה פונקציה ששמה לַן. כרמית פנתה אלי ורצתה לומר שהחם שלי אולי ידע לפתור את השאלה, אך במקום לומר חם יצא לה "לן", ומאז רחל ושמואל הפכו להיות ה"לַנים" שלי. מאד שמחתי על ההברקה של כרמית, כיוון שהמילים "חם" ו"חמות" מעולם לא הספיקו לתאר את האהבה שלי לרחל ושמואל, ואת יחסם אליי. 

אחרי כן נולדו ענת ושי, ואל התואר "לן" ו"לנה" נוספו התארים סבא וסבתא. סבא שמואל יצר קשר הדוק מאוד עם נכדיו. הוא חש כל נים ברגשותיו של נכדו שי, ואהב אותו בכל ליבו. ועם ענת זה היה אפילו מעבר לזה. הוא היה סבא מדהים, שהעניק, לימד ונתן המון, בכל מישור.

בשנה שעברה הוא לקח את ענת ואותי לפאריז, שם בילינו שבוע מאושר יחד, שכלל בילוי במוזיאונים, בקתדראלות והליכות בעיר. אני כל כך שמחה שהוא לא חיכה לעשות זאת בבת המצווה של ענת. ענת תהיה בת אחת עשרה בסתיו הקרוב.

אני עדיין מצפה שהוא יחזור. קשה לי להאמין שאבד לי הלן שלי.

ליהי

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. מוסר הלחימה בטרור

מולי ניצב מחבל חמוש. בידו האחת הוא אוחז בצווארה של ילדה פלשתינאית בת חמש, מאחוריה הוא תופס מחסה, ובידו השניה רובה, שקנהו מכוון כלפי ילדי. האם עליי לירות בו? מצד אחד, אם אירה אסכן ילדה חפה מפשע. מצד שני, אם לא אירה, אסכן את חיי בני. אין לי כל ספק, שחובה מוסרית לירות במחבל כדי להרגו, גם אם בטעות תפגע הילדה.

הסיטואציה הזו, היא מבצע "עופרת יצוקה" בקליפת אגוז. המחבלים, לאורך שנים, הפכו את שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי למטווח טילים ורקטות. מטרתם הייתה הרג מקסימאלי של אזרחים ישראליים. לאחר שנים של הבלגה, ישראל הגיבה בחומרה. מאחר שהמחבלים לא ניצבו מול צה"ל כצבא ואף לא בבסיסי מחבלים כפי שהיה בשעתו בלבנון, אלא בתוך אוכלוסייה אזרחית, כשהם תופסים מחסה מאחורי אזרחים, נשים וילדים, הדילמה המוסרית היתה האם לתת להם להמשיך לירות על אזרחי ישראל, או לפגוע בהם, גם במחיר פגיעה באזרחים.

לא היה מנוס מבחירה בחלופה השנייה. לא מעט אזרחים פלשתינאים נפגעו. חבל. זה כואב. זו לא היתה כוונתו של צה"ל. צה"ל עשה הכול כדי להימנע מכך (גם אם היו מקרים חריגים אחדים). אך האחריות לכך היא על המחבלים. הם אשמים במות האזרחים שמאחוריהם תפסו מחסה בעת הפעלת הטרור נגד אזרחי ישראל. פעולת צה"ל, אם כן, היתה מוסרית מאוד. הימנעות ממנה היתה בלתי מוסרית.

הדו"ח של "אמנסטי" הוא חד צדדי, חד מימדי ולכן – שקרי. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהדו"ח ומדו"חות אחרים. על ישראל לצאת למתקפת הסברה רבתי במדינות העולם החופשי, כדי להוכיח את צדקת מלחמתנו ואת טוהר נשקנו. אך אין די בהסברה. קשה להסביר הרג של אזרחים רבים, ואי אפשר להתחמק מהטענה שירי על אזרחים נחשב לפשע מלחמה.

הבעייה היא, שחוקי המלחמה כלל אינם רלוונטיים במלחמה בטרור. המלחמה בטרור אינה מלחמה בין צבאות. הטרור מופעל במזיד נגד אזרחים. כיוון שארגוני הטרור אינם צבא של מדינה, המוסדות הבינלאומיים כמעט שאינם שופטים אותם ואין מצפים מהם לשמירה על החוק. מאחר שהטרוריסטים אינם פועלים כצבא אלא נבלעים בתוך אוכלוסיה אזרחית, אין מנוס מלהילחם בהם גם בתוך האוכלוסייה הזאת.

מאז מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הבינו הערבים שאין להם כל סיכוי לנצח את צה"ל בשדה הקרב, האסטרטגיה המרכזית במלחמה נגד קיומה של ישראל היא טרור. הפלשתינאים והקנאים המוסלמיים מאמינים שהטרור ישבור את ישראל. אך לא רק כלפי ישראל מופנה הטרור, אלא כלפי כל העולם החופשי. ראינו זאת ב-11.9.2001 במתקפת הטרור על ארה"ב, ראינו זאת בספרד, בבריטניה ובמדינות נוספות.

מן הראוי שהעולם החופשי יתאחד למלחמה חסרת פשרות בטרור. ולמלחמה הזאת יש להקדים את שינוי חוקי המשחק. חוקי המלחמה הקונבנציונאלית בין צבאות, אינם רלוונטיים כלל ועיקר למלחמה בטרור. ולכן, גם מוסר הלחימה בטרור שונה ממוסר הלחימה בין צבאות.

על ישראל ליזום את השינוי בחוק הבינלאומי, וללחוץ על ארה"ב ומדינת האיחוד האירופי להשתתף בתהליך של ניסוח מחדש של חוקי המלחמה, בנוגע למלחמה בטרור. נכון, בעידן אובמה קשה לראות את ארה"ב, שהאג'נדה של נשיאה היא פוליטיקה של פייסנות כלפי ציר הרשע, מובילה מהלך כזה. אף על פי כן, ראוי להפעיל לחץ על אותן מדינות ולרתום אותן למהלך חשוב זה.

אהוד: אין סיכוי. הנשק של הטרור הפלסטיני והחיזבאללי הוא מלחמת התשה של ירי תלול מסלול לעברנו מתוך אוכלוסייה אזרחית שלהם וזאת תוך תקווה שאנחנו נגיב בהרג רב ככל האפשר של אזרחיהם וכך הם יגבירו את בידודנו בעולם כמדינה המבצעת פשעי מלחמה ולכן מצורעת. הנחמה היחידה שלנו היא שיום אחד זה יהיה גם גורלה של אירופה המתרפסת בפני הטרור המוסלמי והמוסלמים בכלל, וגם ארה"ב טרם מיצתה את כוס התרעלה של הטרור ההמוני. ככל שאומבה יתקדם או יידמה לו שהוא מתקדם לעבר "שלום", כן יחטפו האמריקאים יותר ויותר פעולות טרור נוראות. "ציר הרשע" עודנו קיים, וגם האנטישמיות במסווה של גינויי ישראל עודנה קיימת, ועוד איך, ורק השכל של אובמה לא כל כך קיים.

2. הקופירייטר של האימא הערבייה

אהוד בן עזר מעיר, בצדק, [גיליון 461], שהוויכוח ב"חדשות בן עזר" על השתמטותו של שמעון פרס מגיוס לצה"ל במלחמת השחרור כבר נלעס היטב.

ואף על פי כן, אני רואה לנכון להתייחס לנקודה אחת בכתב הסגידה של ראובן ארגוב על שמעון פרס – חזרתו על הטענה בדבר ההשמצה אודות אימו הערבייה של פרס, כביכול.

הטענה כאילו הייתה השמצה/שמועה כזו על פרס, החלה לאחר מערכת הבחירות הקשה והאלימה ב-1981. באותן שנים כבר עמדתי על דעתי ומאז ועד היום אני מעורה מאוד בחיים הפוליטיים והציבוריים בישראל.

אני קובע נחרצות, שאין ולא היתה מעולם שמועה כזו, איש מעולם לא טען זאת. הקופירייטר של הסיפור הזה הוא שמעון פרס, שכבר כמעט שלושה עשורים מתבכיין בדרכו האופיינית (אותה התבכיינות עליה כבר העיר כנגדו יצחק רבין ש"בבכיינות לא בונים מנהיגות"): "מה לא אמרו עליי? אמרו עליי שאימא שלי ערבייה!" ולעיתים הוא מהדר ומציין שאמרו שאימא שלו מוסלמית. מרוב שפרס ואנשיו חזרו על הפרכה השקרית הזאת, היא הפכה למוסכמה. "כולם יודעים" שאמרו על פרס שאימא שלו ערביה.

ייתכן שפרס שמע אמירות (נמוכות ומכוערות כשלעצמן) כמו "גם את אימא שלו הוא היה מוכר לערבים," או אולי כאשר צעק באותה מערכת בחירות על מפגינים "חומייניסטים" מישהו צעק לו בחזרה: "אימא שלך חומייניסטית." הוא עירבב את האמירות הללו ויצר את הקופירייט הבכייני הזה, אך הוא חסר שחר, והגיע הזמן לומר זאת.

* * *

יוסי גמזו

מַה כָּל-כָּךְ רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם?

מַה כָּל-כָּךְ רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם שֶכָּל צִדְקָנֵי הָעוֹלָם כְּאֶחָד

רוֹאִים בַּחוֹטְאִים בּוֹ עֲדַת קְרִימִינָלִים שֶל חֶבֶר מְבַלֵּי-עוֹלָם רֵיקִים מִמַּעֲשִׂים?

הֲרֵי הָעוֹלָם מְבַלֶּה אֶת כֻּלָּנוּ וְכָל שֶנּוֹלָד מִתְכַּלֶּה וְנִכְחָד

וְכָל קִיּוּמֵנוּ עַד בּוֹא סְפִּיד יָמֵינוּ לְקַו סִיּוּמֵנוּ תָלוּי בְּנִסִּים.

מַה כָּל-כָּךְ רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם בִּשְעוֹת עֲצַלְתַּיִם לְיַד תֵּל אֶל קָאדִי

בְּצֵל חֻפָּתָן שֶל עַלְווֹת הַבֻּסְתָּן שֶבְּחֵיק שִׂמְלָתָן יְרֻקַּת הָרִשְרוּש      

מַבְשִיל הַסֻּכָּר בְּפִטְמוֹת תְּאֵנֵי צוּף הַדְּבַש וּבִשְדֵי תַּפּוּחָיו שֶל הַוָאדִי

וְאֵין כִּמְעַט חַיִץ בֵּין גּוּף לְבֵין קַיִץ

וְשוּם הַשְוָאָה לֹא זְקוּקָה לְפֵרוּש?

וְלָמָּה בְּטוֹן מוּסְרָנִי מְטִיחִים בּוֹ צוֹפִים צָרֵי-עַיִן-וָאֹפֶק-וּמוֹחַ

שֶאֵין בַּחִבּוּק הַזֶּה שֶמֶץ תּוֹעֶלֶת מִלְּבַד הֵדוֹנִיזְם קְלוֹקֵל וּמַכְזִיב

שָעָה שֶיָּרֵחַ עוֹלֶה כְּפוֹרֵחַ בִּשְמֵי לֵיל תַּמּוּז בְּיִפְעָה אֵין כָּמוֹהָ

עַל לֹבֶן הַקֶּצֶף שֶל מוּסִיקַת שֶצֶף תַּחְרַת כְּחוֹל גַּלָּיו שֶל הַיָּם בְּאַכְזִיב?

וְלָמָּה "מִשְלֵי" שֶהוּא סֵפֶר פִּקֵּחַ מַפְעִיל כְּנֶגְדּוֹ בְּמִין זַעַם פָּחוּז

אֶת כָּל הַצִּיּוּד (פֶּרֶק ו', פָּסוּק י') כִּבְמִי שֶכָּל נֶגַע מִמֶּנּוּ נִשְקָף

וְעָט וְשוֹפֵךְ עָלָיו, שֹמּוּ שָמַיִם, קִיתוֹן שֶל רוֹתְחִין בְּסַרְקַזְם שָחוּז

"מְעַט שֵנוֹת,

מְעַט תְּנוּמוֹת,

מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְכָּב"?

מָה רַע בְּלִשְכַּב אִם זֶה לֹא לִשְכַּב סוֹלוֹ

(גוֹרָל הַצָּפוּי לְכֻלָּנוּ בַּסּוֹף)

וְלָמָּה בִּכְלָל לְגַנּוֹת וְלִפְסֹל לוֹ

לַלֵּב אֶת זְכוּתוֹ לְיַחֵל וְלִכְסֹף?

הֵן כָּל מְקוֹרָם שֶל אוֹתָם דִּבְרֵי-בֶּלַע

הוּא קֹצֶר-דִּמְיוֹן שֶשִּתּוּק אֲחָזוֹ

וְאֵין הוּא מֵבִין בַּחִבּוּק הַזֶּה אֶלָּא

חִבּוּק שְתֵּי יָדָיו שֶל בַּטְלָן זוֹ אֶת זוֹ.

בְּעוֹד שֶאֲנַחְנוּ יוֹדְעִים עַל בָּטוּחַ

שֶאִם בְּיָמַ"ח-הַתְּשוּקוֹת, מַדְמוַּזֶל,

עֲדַיִן הַבּוֹיְלֶר שוֹקֵק וְרָתוּחַ

וְשוּם

נִיצוֹץ

רוֹמַנְטִי

מֵחֻמּוֹ

אֵינוֹ

אוֹזֵל –

הֲרֵי שֶלַחִבּוּק הַזֶּה יֵש אוֹפְּצְיוֹת שֶל פִּתּוּחַ

וְיֵש אַלְטֶרְנָטִיבוֹת נִפְלָאוֹת, לָעֲזָאזֵל.

וְאֵלּוּ – עֻבְדָּה – כָּל עוֹד יֵש לִי יָדַיִם וּסְתַו-הַנְּשָמָה אֶת הַלֵּב לֹא הִדְבִּיר לִי

וְכָל עוֹד הַדָּם בָּעוֹרְקִים לֹא נִרְדַּם וְחִבּוּק זֶה אֵינֶנּוּ נוֹטֶה כְּלָל לִפְחוֹת

עַל אַף מַשְמִיצָיו וְטוֹפְלֵי שִקּוּצָיו אֵין גַּם שֶמֶץ סִכּוּי שֶיּוּכְלוּ לְהַסְבִּיר לִי

בְּקַ"ן טְעָמִים וְאֵינְסְפוֹר פְּעָמִים מָה שֶטֶּרֶם תָּפַסְתִּי לְכָל הָרוּחוֹת:

מָה רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם שֶלֵּב לֹא נִגְמָל מִתְמַכֵּר לוֹ יוֹם-יוֹם עוֹד?

וְאֵיך זֶה שֶכְּלָל לֹא מוּבָן לִי לַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּכָךְ דָּש וְהוֹפֵךְ

בֵּין כָּל חֵרֻיּוֹת הָאוּלַי וְהַבְּדַאי וּבֵין כָּל שְרִירֻיּוֹת הָאַקְסְיוֹמוֹת

מָה רַע בְּחִבּוּק הַיָּדַיִם אִם אֵלּוּ

יָדַי

הַחוֹבְקוֹת

אֶת גּוּפֵךְ?

* * *

תגובות לגיליון הקודם 461

שלום רב

רק להודות לך על "חדשות בן עזר"

יבורך פועלך. המשך והמשך.

 רפי גרינצויג

ברצוני להצטרף למברכים הרבים של אליהו הכהן.

אליהו היקר,

אכן אין כמוך ראוי לקבלת פרס על מפעל חיים בנושא חקר ושימור הזמר העברי.

בהערכה רבה, בהוקרה, בברכה ובידידות,

יורם אלסטר

לאליהו הכהן, המכהן בהיכלי הזמר,

כידוע, מה שלא מתועד, לא נשמר. ומי שמתעד וכותב את ההיסטוריה – נכנס להיסטוריה. המשימות שאליהו הכהן לקח על עצמו – לחקור, לנבור, לאסוף, לתעד, לשמור ולשַמֵּר, ובעיקר להסביר ולהפיץ – מציבות אותו בפנתיאון הלאומי של התרבות העברית-היהודית.

כל רשימה של אליהו הכהן וכל הרצאה שלו מחדשות דברים לקוראיו ולמאזיניו. ובזה גדולתו. תוסיפו לידע הרב שלו את הטאץ' האישי, את תערובת התבלינים המיוחדת שלו – הומור וקלילות – שאינם באים על חשבון העומק והאמת של דבריו; ותקבלו חוקר ומרצה לדוגמא, שמרוויח ביושר את הפופולאריות הרבה שלו.

אז סליחה על המשפטים הארוכים והמסורבלים, אבל קשה לבטא את כל יתרונותיו של אליהו הכהן במשפטים קצרים.

נוסיף כאן לאליהו ברכה מכל הלב. תזכה לבריאות טובה ולאריכות ימים, וגם אנחנו נרוויח עוד ועוד.

שלך בהוקרה,

עדינה בר-אל

לאהוד הנאמן והנמרץ,

בברכת בוקר טוב, קבל את הארותיי בהערכה רבה. דבריך לבני ציפר בחדשות 461 מקובלים עליי ואכן מיספר קוראיך עולה פי כמה וכמה על מיספר קוראיו המוקעים נכונה על ידך בהקשרים נאותים.

תודה לך על שהזכרת בחיבה את הסופר יהודה אדלשטיין, הציוני הלוהט מהונגריה, שאכן כתב את תולדות אברהם שפירא, וגם פעל לשלוח את בנו שלמה אדלשטיין, לימים חגי אשד, ואותי, אל השומר הנודע בפתח תקווה, עם מתנה ליום הולדתו. שלמה היה ידידי הטוב וכאשר אני הצטרפתי להגנה ולפלי"ם, הוא הצטרף בקנאותו לאצ"ל ואח"כ ללח"י. 

לאחר הקמת המדינה הוא מצא את דרכו לשמאל הציוני עד לעבודתו הצמודה עם בן גוריון.

יבדל"א אחיו הבכור, משה, שהצטרף לפלמ"ח ואולי גם לאצ"ל.

ראובן ארגוב מגזים בשאלתו לאלישע פורת בנושא אי התגייסותו של שמעון פרס כאשר הוא משווה את מעמדו בשנת 1948 לבן גוריון ולבגין, לטדי קולק וללוי אשכול, ואפילו לגריבלדי ולמוסוליני כאשר היו בשיא פעילותם. שמעון פרס היה רק צעיר ופעיל בנוער העובד. [הוא היה כבר המזכ"ל של "הנוער העובד". – אב"ע]. 

  טעית בקביעתך ש"החרא הקטן שירה ברבין צעק "סרק! סרק!" – בעדויות לאה ודליה רבין לאחר הרצח, הן סיפרו כי כאשר נשמעו היריות, הכריז איש ביטחון מוסמך: "כדורי סרק, כדורי סרק!" והסיע אותן לאתר ביטחוני בצפון תל אביב.

בהערכה ובידידות,

ברוך תירוש

אהוד: לדעתי החרא הקטן צעק "סרק! סרק!" כדי להטעות ובכך הציל את חייו הנקלים, אחרת היו יורים בו מיד. לא הגיוני שאיש ביטחון צעק זאת.

אהוד יקר,

אתה עושה מלאכת קודש. לדעתי, צריך למצוא בן אדם ציוני בעל ממון, שיהיה נכון לממן את ההדפסה וההפצה של עיתונך בכל רחבי הארץ. תוכן עיתונך עשוי לסייע לפקוח עיני יהודים, שבתמימותם ובכסילותם מחזקים את אויביהם, המכריזים מעל כל גבעה, כי בכוונתם להשמידם.

מסתבר שיש גם היום, אחרי השואה, יש בני צאן יהודים רבים, שמשוכנעים שתמורת ויתור על שוק או ירך מבשרם... ניתן יהיה לחיות בשלום עם חיות טרף כחושות ורעבות.

ריקה ברקוביץ

אהוד: אינני זקוק לבעל הון וגם אין שום צורך להדפיס ולהפיץ את המכתב העיתי בארץ על גבי נייר. כל הייחוד של "חדשות בן עזר" הוא שבעשרים דקות לערך, אחרי חצות, פעמיים בשבוע – אני יכול לשלוח אותו לאלפיים נמענים ואם יהיה צורך – לעשרים אלף, וגם למאה אלף, יותר ממיספר הקוראים של "מעריב" או "הארץ" – וזאת בתנאי שישלחו לי את האי-מיילים שלהם, והכול חינם. ואני גם מבקש מכל מי שמקבל את הגיליון לעזור לי ולהמשיך לשלוח אותו הלאה לרשימת התפוצה שלו וכך להכפיל ולשלש את מיספר הנמענים.

אם מישהו "יממן" את המכתב העיתי (וכאמור, אין בכך צורך) או ייתן לו מודעות – זה יגביל את החופש שלי כעורך וככותב, והנמענים שלי, שרמתם היא טיפ-טיפה מעל הממוצע הישראלי – ירגישו מיד בזיוף ולא ירצו, ובצדק, להמשיך ולקבל את המכתב העיתי.

אהוד,

תגובתך בנוגע לאובמה היא בלשון המעטה, כי הבעייה היא במגוייסות של העיתונאים השמאלנים בארץ למנף את הלחץ של חוסיין [אובמה]. הם הבעייה ולא היהודים התמימים שבחרו במובארק חוסיין.

ר.פ.

אהוד היקר, 

הסיפור על הבקשה של ראש הממשלה מפרופ' אומן נשמע יותר מדיי טוב מלהיות אמיתי. אם הדברים קרו באמת, אני מקווה שאחד מיועציו של אובמה אמנם יקרא את 92 העמודים שכתב פרופ' אומן, אשר חוזים את הזוועה אליה מובילה המדיניות של הנשיא האמריקאי. הם יש סיכוי שהעולם המערבי, וארה"ב בראשו, ישכילו להביט במציאות כמות שהיא?

 שלך,

 משה גרנות

אהוד,

לגבי "התחזית של פרופסור אומן" – אני מבין שהתסריט והתחזית מקובלים עליך ומדגישים באופן מאוד מוחשי את מה שאתה חושש שעלול לקרות כאן אם תוקם מדינה פלסטינית.

מצד שני, פירסום התחזית הזו בשמו של פרופסור אומן פוגעת באמינות של המכתב העיתי שלך. המקור היחיד שמצאתי לה הוא הודעה בפורומים של "רוטר.נט", אתר שלאו דווקא ידוע באמינות הדיווחים שבו. לא מצאתי כל זכר לתחזית כזו באנגלית (והרי כך נכתבה במקור?) או בשום מקום אחר מלבד טוקבקים באתרים שונים מפי אותו כותב (המזדהה רק בשם "אבנר").

ואולם, אם אתה סבור שאין מניעה להיתלות באילנות גבוהים גם כשהם אינם בנמצא, אשמח אם תוכל לפרסם שפרופסור כהנמן, בשיתוף עם הפרופסורים חנוקגולו, אלוני, אלדד ולוי, מסרו לנתניהו תחזית אחרת לגמרי (שנכתבה במקור בצרפתית), בה מתואר בפרוטרוט כיצד לאחר שמדינת ישראל מאפשרת הקמת מדינה פלסטינית לצידה, חווה המדינה גל של השקעות בתשתית מהאיחוד האירופי ומארה"ב, ומאידך הפת"ח מכריז על סיום הסכסוך ההיסטורי עם ישראל, איראן עוברת מהפיכה חילונית והאייתולות רובם נכלאים, והבצורת רבת-השנים מסתיימת בשנה ברוכת שלגים בכל הרי וגבעות הארץ, ובהצפת הכינרת עד לקו האדום העליון.

נתניהו נמנע מלהציג תחזית זו לאובמה, אך הוא השיג עותק שלה דרך שירותי הביון המתוחכמים שלו, ואף נשמע אומר, "זה יותר מגניב מהסיפור של אומן, את זה אני אקריא לבנות לפני השינה."

יובל כפיר

אהוד: חומר מעניין ורב רץ באינטרנט ולא תמיד אפשר לעקוב אחר המהימנות של מקורו אלא צריך לסמוך על האינטואיציה ועל הסבירות שהוא אמיתי. כך במקרה הזה, וכבר איני זוכר מי שלח לי את דברי פרופ' אומן. מכל מקום, אם מישהו מהנמענים יש לו אישוש למקור או קשר לפרופ' אומן עצמו, הוא מוזמן להגיב כדי שנדע אם מדובר בסיפור אמיתי או במתיחה, שאגב על פי תוכנה נראית הגיונית לגמרי, וצוותי מומחים רבים היו מגיעים אליה אלא אם נתבקשו מראש על ידי אובמה להגיע למסקנות אחרות.

* * *

בעקבות "עופרת יצוקה":

 בריטניה מטילה סנקציות על יצוא נשק לישראל

משרד החוץ הבריטי הודיע כי הסנקציות יוטלו על מכירת ציוד לספינות חיל הים שהשתתפו במבצע בעזה. על פי ההחלטה, שהתקבלה בלחץ הפרלמנט הבריטי, הפעילות הימית היתה מנוגדת להסכמים בין המדינות. במברק מסווג שנשלח למשרד החוץ בירושלים נמסר כי בעקבות לחצים כבדים על הממשלה מצד הפרלמנט הבריטי ואירגוני זכויות אדם במדינה, התבצעה בחינה מחדש של כלל הייצוא הביטחוני מבריטניה לישראל.

[כותרת ראשית ב"הארץ" מיום 13.7.09]

אהוד: בריטניה הולכת ונשלטת על ידי המיעוט האיסלאמי ובעל זכות ההצבעה ושיעור הילודה הגבוה – ובקרוב גם המלכה לא תופיע בציבור ללא רעלה ובוודאי לא בביקוריה במוסדות איסלאמיים כמו המרכז האיסלאמי החדש באוקספורד שלדעתנו (ראינו בשעתו את תחילת בנייתו) נראה כמו מרכז עולמי להסתרת הכנות לטרור, שלא לדבר על תמיכתו מני וביה בהשחתת המחקר ההיסטורי.

 יש לשער שגם מאחורי אירגוני "זכויות האדם" בבריטניה עומד הרבה כסף סעודי, שהרי אין כסעודים הנאורים להגן על זכויות האדם מחוץ לממלכתם. אבל לא חסרה גם צביעות אנגלית אופיינית שמהולה באנטישמיות משמאל ומימין במסווה של צדק לפלסטינים המסכנים ותמיכה בכל מה שמחליש את ישראל ואולי גם יצליח למחוק את קיומה של מדינה פושעת וגזענית זו.

האמברגו הבריטי על חלפים לכלי נשק תוצרת בריטניה הוא אות מבשר לבאות, ומסקנתו לגבינו היא אחת – יש לחזור לימים של האמברגו האמריקאי על נשק לישראל, והאמברגו הצרפתי, ולעשות ביתר שאת את מה שעשינו אז – לסמוך בעיקר על תעשיות הנשק שלנו. שום שיקול כלכלי אינו צריך להילקח כאן בחשבון כי המדובר הוא בשיקול קיומי. עלינו להמעיט ככל האפשר בהסתמכות על רכישת חלפים וכלי-נשק שלמים שעומדים, בסכנת אמברגו כתוצאה מכניעה לטרור הערבי-מוסלמי השואף להשמיד את ישראל.

וכמובן, אין ביכולתנו לייצר הכול, ובוודאי שלא מטוסי-קרב משוכללים – ולכן יש להשתמש בכל דרכי העורמה וההערמה שבאפשר כדי לרכוש בעסקות סיבוביות ו"מלוכלכות" את כל כלי הנשק החיוניים לנו ואת חלפיהם, אלה שעדיין אינם מיוצרים וכנראה גם לא יהיה אפשר לייצרם בארץ. לשם כך יש גם להפעיל את הלובי היהודי בארה"ב, לבל יילך הנשיא הסכל שלהם בעקבות הבריטים וילחץ על ישראל באמצעות אספקת הנשק האמריקאי, וגם זה כבר קורה, לפחות ממה שאנו לומדים מהעיתונות לגבי מלחמת לבנון השנייה. הנשיא שלהם עוד לא פרס את מלוא אווילותו.

וכמובן שיש להקים כבר עכשיו ועדות חקירה, שתתעללנה באותם ישראלים, העושים ודאי לילות כימים כדי להשיג על מה שנחוץ לביטחון וישראל, ואם צריך גם בשוחד ובדרכים בלתי חוקיות. ישראלים כאלה בנו בשעתו את צה"ל. כיום בית המשפט העליון מתיימר לקבוע את הכללים שיגנו על ביטחוננו – ויש לחשוש שהוא יעזור לבריטים ולדומיהם יותר משיעזור לביטחון ישראל.

* * *

באבל על מותה של בת-שבע שריף

משוררת, פעילה חברתית, לוחמת על דעותיה

ועוברת מסות קשות מאוד בחייה

נוחי בשלום על משכבך

המאבקים תמו

בת-שבע שריף

שֶׁכָּכָה יִהְיֶה לָנוּ טוֹב

לְסַפֵּר בְּשִׁבְחֵי הוֹרֵינוּ,

נִשְׁתַּנּוּ לָהֶם הַשָּׁנִים

מַה שֶּׁהֵם חָלְמוּ עֲלֵינוּ,

וַאֲנַחְנוּ עַכְשָׁיו חוֹלְמִים עֲלֵיכֶם,

כֹּל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ זוֹכִים וִישֵׁנִים,

אֲנַחְנוּ חוֹלְמִים עֲלֵיכֶם,

אַחֲרֵיכֶם

הוֹרֵינוּ הַיְשָׁנִים.

מתוך ספר שיריה: "אנשים ישָׁנים", ירושלים, 2002

* * *

קרן נויבך מקלקלת לנו בבוקר את התיאבון

מכובדי,

הנדון: חוסר איזון בתקשורת הציבורית

ביום 12.7.2009 בשעה 08:15 ברשת ב' הגישה קרן נויבך כתבה על הצעת חוק חדשה על מסתננים לארץ. כבר בפתח דבריה היא הציגה את דעתה "זו לא המדינה שאני רוצה לחיות בה." חר מכן היא ראיינה שלושה מרואיינים המתנגדים להצעת החוק: מישאל חשין, דב חנין וסטודנטית מבאר שבע.

למה לא הביאה אף אחד בדעה הנגדית? איפה האיזון?

איך ייתכן ששדרנים יעשו בתקשורת הציבורית כבתוך שלהם ויכפו את דעתם הפרטית עלינו (במקרה זה לדברי המגישה דעת מיעוט).

מדינות גדולות ורבות אוכלוסין מישראל מגבילות כניסת פליטים לארצותיהן, לפני שבועיים היתה כתבה בטלוויזיה שלנו ("רואים עולם" במוצאי שבת בשעה 21:00) על טיפולה של יוון (11 מיליון יוונים) בפליטים: הם נכלאים במחנות ואינם מורשים להיכנס למדינה.

לא קשה להבין למה כניסה של מהגרים סותרת את האינטרס הלאומי של ישראל, והדברים ברורים. אבל יפי הנפש המתחסדים לעולם אינם דואגים לטובת המדינה אלא רק ליפי נפשם.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: בשעתו הייתי שומע את מגזין החדשות ברשת ב' בקול ישראל בין שמונה לעשר בבוקר. מאז שקרן נויבך הוולגארית מגישה אותו אני מכבה את הרדיו באותן שעות או מעביר לקול המוסיקה, כי נויבך בקולה היהיר והמעצבן מקלקלת לי את התיאבון (למרבה המזל בארוחת עשר היא כבר איננה). אני מחכה ליום שבו יעיפו אותה מרצועת השידור הזו. ישנה למשל, בצהריים, מגישה מצויינת, מקצועית במאה אחוז, ללא פניות, וגם לא מעליבה את האינטליגנציה של המאזין – אסתי פרז, שתענוג לשמוע אותה; ישנו עמיקם רוטמן בימי שלישי, שכדאי לנויבך לקבל אצלו שיעורים – איך מראיינים בנחת וברמה גבוהה ובלי לפגוע במרואיין ובמאזינים, ויש עוד שדרנים ושדרניות טובים כמותם, שלא לדבר על דליה יאירי האגדית.

 * * *

איליה בר-זאב

חדשׁות "אור ראשׁון"

רָאִיתִי אוֹתָךְ וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר.

חַיַּי עוֹבְרִים בְּיַעֲרוֹת מֻכֵּי צֵל,        

בֵּין גְדֵרוֹת מְתֻיָּלוֹת בְּמִרְעֶה הַבָּקָר –        

אֲבָנִים מְסַמְנוֹת לְאָן לִפְנוֹת.

"אוֹר רִאשׁוֹן" בַּפֶּתַח –

שַׁדָּר הַבֹּקֶר מְבַשֵּׂר עַל יוֹם אָרֹךְ וָחַם,      

שְׂרֵפוֹת וְהַצָּתוֹת,

עַל אֲגַמִּים נְסוֹגִים אֶל מַעֲמַקֵּי עַצְמָם.       

נְעִימַת "אוֹרוֹת הַבָּמָה" שֶׁל צָ'אפְּלִין

מַעֲבִירָה אוֹתִי מִדַּעְתִּי.

נוֹכֵל מִילְיַארְדִים זוֹכֶה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שְׁנוֹת בְּדִידוּת.

רוֹפֵא קוֹבֵעַ מוֹתוֹ שֶׁל אִישׁ זָקֵן, יָדָיו עוֹד רוֹטְטוֹת –

אִישׁ אָפֹר חֲגּוּר בַּשַּׂק.

תְּעוּדַת הַפְּטִירָה חֲתוּמָה, תָּמִיד יֵשׁ תְּעוּדוֹת.

רָאִיתִי אוֹתָךְ לִפְנֵי הַבֹּקֶר

וְלֹא הֵבַנְתִּי דָּבָר.

עֵינָיִךְ מְעַט כְּבוּיוֹת – פְּרוּעַת לַיִל אוֹ אֲפוּפַת צַעַר?    

רַגְלַיִם אֲרֻכּוֹת מְלַטְּפוֹת דַרְכֵי עָפָר –

כִּמְעַט רִיצָה.

בַּאֲפֵלַת הַלַּיְלָה נִקְלַעְתִּי לְסַעַר-חֲלוֹמוֹתַיִךְ.        

מַשָּׂאִיּוֹת עֲנָק מְפַזְרוֹת אָבָק תִּקְוָה,

אָנוּ מְדַבְּרִים –

כִּמְעַט שִׂיחָה.

07/09        

[בגיליון הקודם נשמטה בטעות השורה האחרונה בשיר]

 * * *

שמשון ארליך

שיניים

[סיפורו האחרון]

מה חלקן של שיניים בחיי אדם? בדרך כלל הן כלי אכילה. שנית הן אביזרי יופי. שלישית הן מובילי כאב. גם בחיי היו כל אלה אבל בבחינת זוטות למשקלן הכולל. בחיי הכתיבו השיניים את מהלכם. לו הייתי מלך או דמות היסטורית והיו כותבים עליי ביוגרפיה היו מחלקים אותה לתקופת השיניים העתיקה, הביניים והחדשה, והיו וודאי מתנהלים ויכוחים על הגדרת הגבול בין התקופות. השיניים קבעו במידה רבה את גבולות חיי.

ההתחלות היו טובות. הייתי ילד בישן. כדי לעקוף את הביישנות פיתחתי כמה כלים. כדי לשמור את מגע העיניים עם חברי הכיתה, שכנים וסתם עוברי אורח – הייתי משווה לעצמי הבעה שמֵחה ומנסה להתבדח. נושאים להתבדח לא התקשיתי למצוא. בעיתוני אידיש שסבי היה מקבל מפולין הייתי קורא קודם כל את מדורי ההומור. היו שם תרגומי זושצ'נקו וקטאייב מרוסית, שאותם אני זוכר עד היום. היתה פינת בדיחות שאותן אני זוכר כיון שעשיתי בהן שימוש חוזר במשך שנים. כשאלו לא הספיקו הייתי יוצר חומרים הומוריסטיים מקוריים שהתפרצו במטחי צחוק משחרר. הצלחתי אז להביט בתחושת ניצחון לעיני בני שיחי. הצחוק היה פותח את הפה לכל רחבו ומקנה לי תחושה שמשיכת כדור הארץ לא תוכל לי ואם ארצה אתעופף אל על במבט ניצחון אל כל שוכני מטה, שרק לפני שעה חרדתי ממבטם. באחד התרגילים הללו, בהפסקה שבין שיעור עברית לשיעור חשבון, הצהירה יפהפיית הכיתה בהתלהבות, שעוד לא ראתה שיניים לבנות כשלי. זהו הזיכרון החיובי האחרון שנותר לי משיניי.

הזיכרון השני נישאר לי מביקורי אצל רופא השיניים פונט. הוא היה שמן, מגושם לא רק בגופו. עולה חדש מגרמניה, שהעברית שבפיו יכלה להיות הוטנטוטית כפי שלא היתה כבר גרמנית על אף שכללה מילים גרמניות מסורסות ששומרות עם זאת על ההיגוי הגרמני הקלאסי. פונט, לבוש במכנסי עור קצרים שהבליטו את ביטנו ואת רגליו השמנות, הורה לי בפקודות שהייתי רגיל לשמוע בעתיד מרבי סמלים לומר "אאאאאאאא!" כדי שיוכל לראות לעומקו של הפה. הוא בישר לי שיש לעקור לי שתי שיניים. לפני כן ציידה אותי אימי במלאי עצות. לאימי היה ניסיון רב בריפוי שיניים או יותר נכון בצורך בריפוי שיניים. לכאורה אלו הם משפטים נרדפים. הם נרדפים אצל בעלי הכסף שהצורך מביא לריפוי. אצלנו היה הצורך קשור לכאב ולאחר מכן לעקירה.

כשאני אומר "אצלנו" הכוונה לאימי ולי. ליתר בני המשפחה היו שיניים שחשבתי שעוצבו ממתכת. הטבע לא היה יכול להן. אימי הציעה לי, מניסיונה, שלא להסכים לזריקה מפני כאב. הכאב נמנע בדקת העקירה אך הוא חוזר להציק ביתר שאת לאחר שהשפעת הזריקה פוסקת. חוסכים דקות ספורות של כאב ומשלמים בדקות מצוקה ארוכות לאחר מכן, כך הסבירה לי אימי.

אמרתי על כן לדוקטור פונט לעקור את השיניים ללא זריקה.

"לא תעמוד בכאב!" הזהיר אותי רופא השיניים. "שורש השן נסדק ויש לבצע על כן כמה עקירות נפרדות לכל שן."

ניסיתי עדיין לשכנעו. הפצרותיו שלא אעמוד בסבל שיכנעו. הסכמתי. ואז הסביר לי כי ללא זריקה תעלה העקירה לירה ועם הזריקה תעלה בתוספת.

נדהמתי: גם זריקה וגם כסף! גם תוספת סבל וגם תוספת הוצאה! לא!! – עמדתי עתה כצור סלע. ללא זריקות!!

איני זוכר כמה כאב. אני זוכר שכאב. אני זוכר שזכיתי אז לראשונה בחיי להיות מוצג כגיבור. הקהל אמנם לא היה גדול. סך הכול שני פציינטים, מושקה אלטשולר, שכנה שלנו ששביס לראשה, ו'פועל טורייה' גבוה וצנום שהיה עובר מדי פעם ליד ביתנו. ונדמה לי שגם גברת פונט. אבל ההתלהבות הכנה והנלהבת של ד"ר פונט על שעמדתי בשלוש עקירות שורשים ללא זריקה ומבלי להוציא הגה, והשבחים המופלגים שחלק לי בפני הנוכחים, פיצו הרבה מעל למאה אחוז מהכאב.

היה זה בסופו של בית ספר העממי. החיים לא עמדו במקום. גם לא השיניים. הכאבים באו. הכאבים פסקו. לא היה תיאום בין הכאבים למצב הקופה המשפחתית. איני זוכר כמה זמן עבר מהביקור אצל ד"ר פונט לאירוע השלישי שהשפיע עליי לכל החיים. כנראה שנה לאחר שסיימתי את בית הספר העממי ונהייתי עוטף תפוזים מתלמד בפרדס גן חיים מרחק כשישה קילומטרים מכפר סבא.

בקיץ שלטה הבצורת בשדות ובכיסים. תושבי כפר סבא התפרנסו ברובם מהעבודה בפרדסי התפוזים, האשכוליות והלימונים. בקיץ היו העובדים עוסקים בהשקיית העצים ובגיזומם. אלא שהעבודה היתה מועטה והעובדים מרובים. וכשאין עבודה אין כסף. ואם אין כסף מתעלמים מכאב שיניים. בחורף הגיעה רווחה יחסית. הפרדסנים היו חייבים לקטוף את הפרי, למיין אותו לפי טיב וגודל, לעטוף אותו בנייר מושך ולארוז אותו בתיבת שעימן יעשה את דרכו לשוקי לונדון, ליברפול ושאר ערי אנגליה ואירופה. מובטלי הקיץ גויסו עתה לעבודה, וארנקיהם המשפחתיים התמלאו במקצת. היה זה כנראה בתחילת העונה, והתשלום הראשון עוד לא הספיק להזרים את הכסף הדרוש לרופא השיניים. הלכתי על כן לעבודה כשפי כואב. ידעתי שאין מה לעשות, כשם שאין מה לעשות נגד הנזלת הכרונית מהנסיעה בת ששת הקילומטרים באופניים בימי גשם וקור בשש בבוקר.

אוכל לתאר את האירוע על כל פרטיו כי הוא נחרת בזיכרוני לא פחות מהסרט "קפטן בלד" שלא שכחתי אותו עשרות שנים אחרי שראיתי אותו באותו זמן. אני זוכר את האצבעות הקפואות שאני משפשף אותן כדי שאוכל ליטול בהן את התפוזים ונייר העטיפה. אני זוכר את חברת הקיבוץ שהתיישבה לעטוף מולי. אני זוכר אותה כבחורה אלגנטית, יפה "חלוצה" שלפי כל הסימנים לא הורגלה בבית לחיי עבודה, וכחלוצה ראתה בעבודה שירות מכובד שמחייב את כל הסובבים אותה בהערכה ראויה. הרגשתי שבגיל שלוש עשרה, ובמראי שנראה אף פחות משנותיי, איני מוסיף כבוד לעיסוקה וממילא למעמדה. ראיתי שכללית לא מצאתי חן בעיניה אם להשתמש במילים זהירות.

"זוז!!" דחפה את רגליי בכוח ובכעס, שכדרך ישיבת העוטפים ברגליים שלובות –שהן נוגעות לפעמים ברגלי בן הזוג.

"למה הנך דוחפת? מה עשיתי?" שאלתי כעוס במקצת.

פניה מלאו התמרמרות וכעס. היא הביטה בי בשאט נפש ובקול רם וכועס הפליטה "למה מסריח לך מהפה?!"

האם הבינה החברה הנכבדה איזו השפעה היתה לה על חיי? האם זכרה מלימודיה ש"חיים ומוות ביד לשון"? האם שיננה את הפסוק "אל תלבין פני חברך ברבים"? כנראה שמי שאינו מתנסה במשהו אינו מפנים את משמעותו. עליי השפיעה למשך שנים. מאז לא העזתי להפנות פניי לאדם. פניי היו פונות לצידֵי איש שיחי. עד אשר תיקנתי את שיניי בעזרת הכנסות החורף, מנע ממני פחד הריח לשוחח ישירות עם אנשים.

 פחדתי לדבר, פחדתי מכל מגע עם חבריי לעבודה. פחדתי לענות כששאלו אותי מה השעה בנסיעה באוטובוס. בארוחות הבוקר, כשכולם ישבו, אכלו ופטפטו יחד, הייתי זז הצידה ויושב בדד. איני זוכר מה היה אורכה של תקופת ביניים זו. יום אחד הגיעה לקיצה כאשר אימי אמרה לי שנצטבר לה סכום כסף מספיק. אז עוד לא היה מוסד הבנקאות נפוץ. עדיין לא היה כמעט לאיש חשבון בנק וכרטיס אשראי. עדיין לא היה כמעט לאיש מאלה שהכרתי פנקס צ'קים. אימי לא היתה אחת שתסטה מהנוהגים החברתיים. גם היא לא שייכה עצמה ללקוחות הבנקים. היא קירבה על כן כיסא מהמטבח אל הארון הבודד, חיטטה שם בקערת נחושת שחורה מרוב ימים והוציאה חבילת שטרות עטופה בנייר עיתון. לאחר שקילפה ממנה את העיתון וספרה את השטרות והמטבעות התברר שההצבר לא יספיק עבור ד"ר פונט. אימי אמרה שתנסה למצוא רופא שיניים זול יותר. איני זוכר מי תיקן את שיני. היא תוקנה.

לאחר שנים השתחררתי מהחשש. הייתי בנוער העובד, הייתי בהכשרה, הייתי במחנה עבודה בבניית שדה התעופה בעמק. התגייסתי לצבא הבריטי בתקופת אל עלמיין. בפרק הזה הייתי משוחרר מבעיות שיניים.

איני זוכר איך איבדתי את שיני הקדמית. אני זוכר כי הדבר היה במצריים במחנה צבאי בריטי שבין אלכסנדריה לקהיר. אני זוכר בבירור כי הרגשתי כצונח לעמקי תהום. הרגשתי כיצד נפערת בפני תהום זו כמעט פיזית. חומות המגן הנפשיות שתוקנו במרפאות הזמן קרסו באחת. הרגשתי שוב חסר מגן. חסר ישע. נמצא במסע התגלגלות במורד שאין לו סוף. במצב זה עברתי יבשות. עברתי חלקים מאפריקה. עברתי את הים התיכון. פלשתי לאיטליה.

הגעתי לבסוף לרופא שיניים איטלקי בסלרנו. "דרום" באיטליה אינו בהכרח מונח ניטראלי. העולם הגיאוגרפי אכן מתחלק גם שם בניטראליות לכל כיווניו. כשנפוליטאני אומר "אני נוסע דרומה" לומדים מכך שהוא נוסע לסיציליה, לקלבריה, ובשום פנים לא לרומא או למילאנו בצפון. הוא יאמר זאת בשוויון נפש מוחלט. אבל כשהוא ייאלץ לומר שהוא מנאפולי יעדיף לומר "אני מעיר גדולה." אם יהיה מוכרח להגדיר סביבה במובן הרחב יעדיף לומר "אני מדרום לרומא." בהעדפה פחותה יאמר "אני מנאפולי," בהעדפה יורדת יאמר "אני מהדרום," ולא יאמר "אני דרומי." באיטליה יש להבחנה זו סיבה. הדרום הוא עני יותר, פחות מפותח, השכלת תושביו נחותה יותר. תושביו נחשבים על כן בצפון ל"דרומיים" כשאין מתלווה לאמירה "דרומי" תוספת התלהבות.

כאשר התקין לי לבסוף רופא שיניים בסלרנו שן תותבת התחלתי להבין את האזהרה שהזהיר אותי איטלקי מהצפון בפני רופאי שיניים דרומיים. השן הדרומית בלטה בייחודה. היא הייתה שחורה יותר מהאחרות, ארוכה יותר מהאחרות ובולטת יותר. מתברר לי כי נדבקתי ב"אנטידרומיות". לא עוד "רופא שיניים רע שכמוהו עשויים להיות בכל מקום" אלא משהו בדומה למה שהיה מקובל מאוד באירופה: "רופא שיניים יהודי, שיילך לעזאזל."

בתקופת ההסתגלות לשן החדשה למדתי על בשרי את הברירה הטבעית ההתנהגותית השלטת באדם. לאחר ניסיונות שונים רבים סיגלתי לי חיוך בפה סגור שלא חשף את שיני השחורה לא לאור השמש ולא לעיניהם של סקרנים. לאט לאט למדתי לדבר בחופשיות בשיניים קמוצות. לאט לאט הרגשתי כיצד משתקמת יכולת קיומי החברתית. עם כל המגבלות הייתי שוב כשיר לחיים.

 לשלב השיניים הבא הגעתי כבר בצפון איטליה. גרתי יחד עם פרקש ההונגרי. הוא היה מבוגר ממני, נמוך, חסון מאוד, שסוּפר עליו שהיה מתאגרף מקצועי מצליח בבודפסט. תוקף להערכה זו הוסיפה העובדה שאגרוף אינו קשור באינטליגנציה, חריפות וחוש הומור. מאז שהתקנתי את השן החדשה סיגלתי לי מחדש גם את התחושה של כל יכול, שהעברתי אותה, אמנם לא בצחוק מתגלגל מימי ילדותי, אלא בפה קמוץ, ובעיניים שביטחון מוחלט קורן מהן. עד אז לא קרה שההבעה לא עבדה. ידעתי שעיניי יכניעו את העיניים מנגד.

בחילופי הדברים שהתעוררו ביני לבין פרקש נחלו עיניי לראשונה כישלון מוחץ. אין ספק שאם היה פרקש רגיש מספיק, וחכם דיו, היה מבין את ההשפעות המצופות מהבעות עיניי ותוצאות ההתמודדות החזותית היו דומות לקודמותיהן. אולם חסרונותיו המנטאליים הביאו אותו לכעס שאינו בר כיבוש. הוא הנחיל לי מכת אגרוף אחת – ושיני הסלרנאית לא עמדה בכך

הפעם לא חוויתי חוויה חדשה. חזרתי אל החווייה הקודמת של התגלגלות בלתי פוסקת לתהום שאין לה תחתית. היום הייתי מתאר את הרגשתי בדומה לזו שאני מייחס לגיבור הסרט "פצוע אנגלי" שפניו נשרפו כליל. או אולי לפנטום האופרה שעושה חייו במרתפים כדי להעלים את עיוותיו מעיני אדם. זו היתה ההרגשה ההתחלתית. הצבא לא איפשר לי את הבריחה לנזירות פיזית. בשלב הבא חזרתי ולמדתי לאכול בחדר-האוכל בפה קמוץ, לחייך בפה סגור ולדבר בפה קפוץ.

התברר לי כי ניתן לחיות עם שן חסרה. לא ניתן להודות בה. למדתי לחיות עם עוד שקר בחיי. למה התחלתי לספר לאיטלקים שאיבדתי שיניים בגלל חולות מצרים שבהם שהיתי שבועות? למה הייתי חייב לספר אותו שקר בלי ששאלו אותי? לא יכולתי להיפטר מהמועקה שאיני יכול לפתוח את הפה. היכולת לדבר לא פיצתה. עכשיו חלמתי שאמצא מישהו שאצליח להתוודות בפניו לא רק על שקר אחד אלא גם על השני.

בא אינטרמצו ללא סיום. ייתכן שהייתי מגיע לאותן תוצאות גם בנסיבות אחרות. אבל הנסיבות לעיתים מעניינות לא פחות מהתוצאות. ורשבסקי, שעמד במרכזן של אותן נסיבות, ודאי שאינו ראוי להתעלמות. השם ורשבסקי אמור לעורר את ההנחה שלבעל השם קשר ישיר עם ארץ מוצאם של שלושה מיליון יהודים במזרחה של אירופה. אולם מוצאו של רומן ורשבסקי, הדומה לשחקן הקולנוע הצרפתי המפורסם באותה תקופה, שארל בואיה, היה שרוי באפילה שוורשבסקי עצמו גרם לה. הוא למד מהר איטלקית ועם צרבניצר דיבר רומנית. הוא סיפר בשיחות-אגב שנולד באנגליה. כששאל אותו מישהו מניין הוא יודע רומנית אמר שלמעשה הוא יודע לטינית. אלא שבלונדון היו לו שכנים רומנים ובאמצעות קרבת שפתם ללטינית הצליח להידבר עימם עד כדי כך שהלטינית שלו הפכה קרובה יותר לרומנית. לעיתים, סיפר, מצא עצמו משתמש במילים רומניות במקום לטיניות. עד כדי כך הורגל בכך עד שכיום אין הוא זוכר אם המילה באה מהאוניברסיטה באוקספורד או מהשיחות עם השכנים בלונדון. בכל מקרה, כאמור, לימדו או הלטינית או הרומנית את ורשבסקי לדבר בשטף איטלקית.

בנוסף ליכולותיו הלינגוויסטיות היה ורשבסקי ברוך כישרונות מסחריים ומוסיקליים. המגע הראשון שלי עם תחום הצטיינותו המסחרי נוצר באמצעות גרביים ונעליים. הייתי אמור לצאת לחופשה העירה. חיפשתי את הנעליים החצאיות מתחת למטה. התכופפתי בחצי גופי ולא הגעתי אליהן. כרעתי על ברכי לראות יותר טוב והן אינן. את הנעליים החצאיות קניתי במלוא כספי. את הנעליים הגבוהות והכבדות קיבלנו בהקצבה ויכולנו לקבל במקומן אחרות מהאפסנאות. לנעליים הקלות לחופשות לא היה תחליף. השמועה פשטה שנעלמו לי הנעליים. תוך כמה דקות הופיע בפתח האוהל פרצופו המרשים של שארל בואיה.

"שמעתי שנעלמו לך הנעליים החצאיות," אמר בהשתתפות כנה בצער. בדיוק קנה יום קודם לכן נעליים חדשות והוא מעוניין למכור את הנעליים הקודמות. ורשבסקי אמר עתה, בהבעתו מלאת הרגש של שארל בואיה, שהנעליים החדשות בלתי מתאימות לגודל רגליו. הוא מוכן למכור לי אותן בהפסד של 20%. לדעתו יש לנו גודל נעליים דומה והוא בטוח שהן יתאימו לי בדיוק.

הצעתי לו שיביא את הנעליים ונראה. ורשבסקי לא השתהה, יצא ותוך דקות חזר עם נעליים שהוד היסטוריה הפחית מברק צבען. הן היו אמורות להיות חומות אחידות בכל חלקיהן. לעומת זאת היה לנעליים עושר של גוני חום שללא עזרת הזמן לא היה שום סנדלר מצליח לחקותם. בחלקן היה החום דומה ללבן. בחלקן לשחור, בחלקן שמרו על כמה גוני חום דומים מאוד למקור. עם זאת לא היה ניתן לטעון כי מקור כולם אינו חום ביסודו.

לא רציתי להיכנס לדיון פילוסופי על משמעות חדש וישן או על משך תהליכים כימיים שהיו מוציאים מכלל אפשרות שצבעי החום הספיקו לעבור את המטמורפוזה במשך השנתיים שהיינו באיטליה. לעומת זאת קיימתי עם ורשבסקי דיון כלכלי שהפחית 80 אחוזים מהמחיר שביקש. תוך כדי כך נהגתי כנראה בחוסר זהירות רבה בפה. הגעתי למסקנה הזו מתוך פנייתו של ורשבסקי, שלא נגעה כלל בנעליים ונגעה דווקא בבעייתי הכואבת: "יש לי רופא שיניים מצויין בשבילך!"

כנראה שחשפתי את פי מעבר לדרוש. כך הגעתי לרופא שיניים במרכזה של מילאנו.

כמה דברים למדתי מהביקורים אצל רופא השיניים במילאנו. למדתי עד כמה משפיעה האישיות על דברים שהם מקצועיים טהורים ואינם נוגעים כלל בתכונות אופי ורושם ובכל זאת מקנים תחושה שנפלת לידיים טובות הכרוכה בנוחות ובשלווה של חוף מבטחים. למדתי גם שעוגן בטוח לכאורה עדיין אינו מבטיח שסערה בלתי צפויה בכל זאת לא תעקור אותך ממקומך ולא תשבית לחלוטין את שמחתך. הלקח השני מנע את העמדתו של הראשון למבחן.

לרופא השיניים ד"ר גונדולפו, שגר בשכנות לכנסייה המרכזית במילאנו, גדלה אצלי סימפאטיה מביקור לביקור. היופי של האיש, הנעימות, היציאה האינסופית והכנה כלפיי – הִקנו הנאה שמעבר לקשרי השיניים. שוחחנו הרבה. הייתי בשבילו נציג עולם אחר. הוא כמובן התעניין בארץ הקודש, בירושלים, בנצרת, בבית לחם ושמע די בהתלהבות על הציונות, על העליות, על המאבקים בערבים ובאנגלים. אבל הרבה מהשיחות עימו נגעו בוורשבסקי.

"איך זה שוורשבסקי הבריטי מצוי ביחידה פלשתינאית?" התעניין רופא השיניים.

בניגוד להבנתי אמרתי לו שוורשבסקי הוא יהודי ועל כן הגיע ארצה כציוני מאנגליה, מקום הולדתו המוצהר, ובאורח טבעי גוייס ליחידות הפלשתינאיות.

"אתה יודע שנגני התזמורת של רדיו מילאנו בדקו בלונדון ואיש אינו מכיר אותו שם?!" שאל-אמר רופא השיניים.

לא שאלתי אותו מה לוורשבסקי ולתזמורת. ידעתי שוורשבסקי מנגן בסקסופון. לא פעם זעקו לו שכניו ביחידה הצבאית שיחדל להפריע לשנתם. ידעתי אמנם שוורשבסקי היה בשעתו מנצח גדול בלונדון. שמעתי את זה מפיו יותר מפעם אחת. אבל עתה למדתי מרופא השיניים שהוא מנצח התזמורת של רדיו מילאנו. נגני הרדיו אינם טוענים שוורשבסקי אינו יודע לנגן בסקסופון. הם אמנם מרגישים בחוסר ניסיונו של ורשבסקי בניצוח. אבל אין לפרש זאת בשום פנים שאין הם שבעי רצון מוורשבסקי. להיפך, הם לא היו רוצים אף אחר במקומו. מאז שמונה לתפקיד הם מקבלים ממנו מנות קבועות של סיגריות ושימורים שבלעדיהן לא ברור להם כיצד היו מתקיימים. לדעתם מציינת אותה שביעות רצון גם את מנהלי הרדיו שקיבלו אותו לתפקיד. "הוא מאוד דומה לשארל בואיה," הוסיף דרך אגב רופא השיניים לשבחיו של ורשבסקי.

לא השיחות על ורשבסקי יצרו אצלי את הביטחון שד"ר גונדולפו ממילאנו אכן יפטור את בעיית שיני. את הביטחון נטע בי יחס הכבוד שהפגינו כלפיו לקוחותיו המכובדים ובעלי האמצעים. האמינות שקרנה ממנו והכמעט חברות שנטעה ההיכרות המשותפת של שנינו עם ורשבסקי – עשו עליי ללא ספק רושם. אבל מה שנסך בי בטחון היו לקוחותיו בעלי האמצעים. השקפותיי לא התירו לי להתייחס בהעדפה כזו לבעלי אמצעים. אבל מניסיוני ידעתי שמי שאמצעים בידיו בוחר את הטוב ביותר. ואם הם בחרו בו הריהו טוב גם לי. מבחינה זו לא סתרה השקפתי על רפואת שיניים את תפיסתי החברתית הכללית.

ד"ר גונדולפו היה יסודי וכך גם עבודתו. יסודיותו והזמן הנדרש כתוצאה מכך לא תואמו עם מטה הצבא הבריטי בכלל ובאיטליה בפרט. בלי לשאול מה מצב הטיפול, בלי לשאול את רופא השיניים מתי יסיים את טיפולו בשיני, בלי לשאול מה דעתי על הפסקת הטיפול, הועברתי יחד עם כל היחידה ממילאנו, מהיום למחר, לסביבת ונציה. כל הבסיס להבראת מערכת שיניי נותר כשלד של בניין שבגלל משבר כלכלי ניצב במערומיו.

הייתם באגם קומו היפהפה, כעשרים קילומטרים צפונה ממילאנו? עד היום אני זוכר את המפגש הראשון עם כחול המים של האגם, השונים מכחול המים שאנו רגילים לו בארץ. אני מדבר בלשון הווה. אולם במחשבה שנייה הרי האקלים בישראל ובאיטליה דומה. ההיגיון מחייב על כן שגם צבעי המים, הנוטלים תכונותיהם משמש דומה ומחום דומה, אף הם יהיו שווים. ייתכן על כן שהצבע נראה לי כה זוהר בגלל ההרים מכוסי הירק שהקיפו את האגם על מימיו, הבניינים המפוארים שסבבו אותו, שבארץ לא ראיתי כמותם, שיצרו בהתלכדותם רשמים מפעמי לב כפגישות הראשונות עם יצירות האמנות הגדולות.

באתי לאגם קומו לא כתייר. הייתי נהגה של משאית שברולט גמלונית שעשה עבודה כלשהי עם קבוצת איטלקים. אהבתי לדבר עם זרים שלא ידעו את השקפותיי ועל כן לא כעסו עליהן גם אם היו מנוגדות לשלהם. שטחתי בפניהם את מה שידעתי מקריאה די נרחבת בספרים. קראתי קצת לפני כן את תולדות הפילוסופיה היוונית מאת פרופסור גומפרץ ושמחתי לשטח לפניהם את מקורות האמונה האלוהית בימי יוון קדומים, על פי ספרו. אהבתי להרצות, ואולי ללא בעיית השיניים הייתי עוסק בכך להנאתי רוב חיי. סיפרתי להם על כן בדרך מאוד לא אקדמית, כיצד ראו בני יוון העתיקה את הברק והרעם והבינו כי מישהו ענק זורק את מוקדי האש ומשמיע את הקולות, כפי שעושים לעיתים בקנה מידה קטן יותר שכניהם. הם שמעו את הרעשים המתלווים והבינו כי גם הם מעשי ידי שכנים ענקיים השוכנים בשמיים, שמשם רואים ושומעים את האותות. על אף שדיברתי בפה סגור עוררו הדברים, החדשניים לגביהם, התלהבות. הייתי בקרב מאזיניי, שבדרך הטבע לא כללו פרופסורים ואנשי אקדמיה, כעין סוקרטס מודרני.

ההתעניינות בי עוררה את השאלה למה אני מדבר בפה סגור. מה אסביר, כי חסרה לי שן? שלא היה לי כסף לרופא שיניים? למה לא יכולתי לומר כך? לא יכולתי. לכן אמרתי להם שחול המידבר המערבי באפריקה שחק את שיניי. ההתעניינות בי הייתה כה רבה עד שלא הרפו ממני עד שהראיתי להם את השן החסרה. ראיתי לשמחתי שחוסר השן לא עשה רושם, כולל על הנערה הנאה שמשכה כבר קודם את תשומת ליבי. המבוגר בחבורה הסביר שאפשר בקלות להתקין שן חלופית. כהוכחה ששן חסרה אינה סוף העולם הציע לנערה ללכת עימי לחדר סגור בסביבה ועד כמה שראיתי היא היתה מוכנה לוּ העזתי.

העובדה שאני זוכר את האינטרמצו הזה של חשיפה ראשונה של השן החסרה מלמדת שוב, ללא ספק, על משקל השיניים בחיי. אלא שהאינטרמצו החיובי לא שיחרר אותי מהחרדה מפני גילוי הסוד. הסתרת השיניים ליוותה אותי עד שהגעתי שוב לרופא שיניים נפוליטני שלא שינה את הערכתי לבעלי מקצוע בדרום איטליה.

ההכרח הבלתי מוסבר לעצמי לשמור על הסוד לא נשתנה גם כשחזרתי ארצה. הפעם כבר הייתי בעל אמצעים. הצבא הבריטי שילם לי 200 שטרלינג חסכונות ארבע שנות שירות' שהם כשכר שמונה חדשי עבודה של אז. הרגשתי עשיר. החלטתי לטפל קודם כל בבעיית חיי. מאחר שידעתי את ההבדל בין רופא שיניים לרופא שיניים נועצתי בכל מי שהיה מודע לנושא בסביבה. ומי כמו אימי ואחותי מודעות לכך מניסיונן. שתיהן המליצו בכל פה על רופאת שיניים הראשית של קופת חולים, ד"ר אגא שפיץ.

ושוב למדתי כיצד מצליח הגורל העיוור לשחק בחיי אנשים. למה היתה אגא שפיץ חייבת להחליף את כתובתה בדיוק כשאני חזרתי ארצה? למה היתה חייבת למסור את המעבדה לאותו זוג שהגעתי אליו שלא במקרה? למה חייב היה אותו זוג להציג עצמו כרופאי שיניים? ואם כבר הציגו עצמם כרופאי שיניים למה לא יכלו לשכור עוזר שיבין במקצוע?

כשהגעתי למשרד הסבירו לי השניים שהם ממלאים מקומה של ד"ר אגא שפיץ. האדון וגברת שיניים נראו כאריסטוקרטים מסרט אוסטרי משנות השלושים. היותם הונגרים לא הפריע לתמונה מפני שהונגריה היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית עד סופה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918. התרבות של בודפסט נשארה דומה לזו של וינה. הדמויות האריסטוקרטיות בשתי המדינות נשארו דומות, ובמשרדה של גברת ד"ר אגא שפיץ בתל אביב. ה"קינדרשטובה" של אדון וגברת שיניים עיצב חיוך נלבב שחבק את הלקוח בחבלי חיבה בלתי ניתקים. הרגשתי בתוך כלוב אהבה. אדון שיניים קרא לאשתו, ובכשרים חברתיים בולטים אמרו לי לפתוח את הפה. בגרמנית הונגרית שיתפו אותי בבעיות המקצועיות שבפי. ההתייעצויות הרבות ביניהם עוררו בי ספקות ואיני מבין מדוע לא ברחתי מיד. אני מייחס גם מחדל זה לתשתית הרופפת שעליה נבנתה החשיבה שלי בענייני שיניי.

לא אתאר את הטיפול. אתאר את התוצאות. שנים כאב לי הראש. הייתי הולך לישון עם כאב ראש. הייתי קם עם כאב ראש. הראש היה משתחרר מהרגשת הכאב כשהיה עסוק מאוד בדברים אחרים. אם כאב ראש "אוכל" אנרגיה נפשית, הרי שלפי הערכתי כשליש מהאנרגיות שלי נצרכו בכאב העמום של שיניי. אולי מוגזם להגדיר את התחושות כ"כאב". אולי נכון להגדיר אותן כ"מועקות". הייתי עסוק בהן רוב זמני הפנוי. היה לי לפעמים קשה לעסוק במה שהייתי אמור לעסוק בו בגלל היותי שבוי ב"מועקה". הייתי עייף באמצע היום, באמצע העבודה. לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי כסף לטפל בשיניים אצל רופא שיניים ראוי לשמו.

בינתיים דיברתי על כך עם חבר קרוב למקצוע. "נפלת קורבן לזוג נוכלים. הם אינם רופאי שיניים!" בישר לי החבר.

יכולתי להמשיך ולתאר עוד אפיזודות מאיליאדאת השיניים שלי. ורק מסוף חיי מצאתי שאין השיניים יכולות לי יותר, כיום אני מנהל אותן... ברצוני מכניסן וברצוני מוציאן.

אהוד: לפני שבועות אחדים הלך לעולמו העיתונאי הוותיק שמשון ארליך שהיה, עד יציאתו לגימלאות, עורך המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" במשך שנים רבות.

בזכות חברו הטוב, גם למשחקי השחמט – יצחק אוורבוך-אורפז (שניהם גם שירתו בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה) – התוודעתי לסיפוריו המקסימים של שמשון ארליך מימי ילדותו ונעוריו בכפר-סבא, על רקע עבודתו במפעל הסודה והגזוז המשפחתי, וגם הבאתי מהם במכתב העיתי.

הסיפור "שיניים" הוא האחרון שנמסר לי לפרסום ממשפחתו של שמשון ארליך, וזאת רק לאחר מותו של שמשון. ואולם נראה ששמורים במחשב שלו סיפורים דומים בעלי ערך ספרותי והיסטורי, ובאם יתקבלו אצלנו, נשמח לפרסם גם אותם, ואולי גם להעמיד אותם בבוא היום לקריאת ציבור הנמענים, ובייחוד הכפר-סבאים הוותיקים, וזאת בצרופה של קובץ מחשב.

* * *

נפרדים בצער מפולישוק בערוץ 2

אנא, תנו מיד בשידור חוזר את כל הסידרה!

מאת סופרנו לאי-צפייה במרבית תוכניות הטלוויזיה ס. גרוס

"פולישוק", שנוצר בדימיונו הקודח של שמואל הספרי, טקסט ובימוי – הוא אחת מסדרות הטלוויזיה העבריות השנונות, הקצביות, המצחיקות והרציניות ביותר שהצליחה התרבות הישראלית להפיק מעצמה. זו סידרה שמנציחה תרבות ותקופה ואופי לאומי – לא פחות מה"גששים" או אפריים קישון ושייקה אופיר ויוסי בנאי, אבל במורכבות דרמאטית של עלילה ממושכת ובנוייה היטב, עלילה שאינה רק חיקוי ופרודיה.

היה כאן צירוף בלתי רגיל של שחקנים אחד-אחד, שלמרות האופי הסאטירי והקומי של הפרקים, הצליחו לשכנע במאה אחוז שהם לא רק הם שבמציאות אלא הם המציאות עצמה. ראש וראשון לכולם ששון גבאי בתפקיד פולישוק, אנושי, מגוחך, מאופק, מעורר רחמים, מקסים, ולבסוף מצליח יותר מכל פוליטיקאי מקצועי. בהפוך על הפוך זו היתה פרודיה על העסקן העדתי, שאמנם רק הכלום שבו עשה ממנו משהו, אבל המשהו הכלומי הזה התברר כאמיתי יותר מכל התחמנים האחרים, החכמים ממנו.

חנה אזולאי-הספרי בתפקיד היועצת סולי ברזל, אישה חזקה, חכמה, מדהימה, ראש של מיניסטר, שבטעות, עקב תאונת דרכים עם פולישוק, הגיעה למעמדה במשרדו, ומסובבת על אצבע קטנה את כולם. אמנון דנקנר, שר המשפטים חומי שליט, כמחווה לטומי לפיד אבל לא רק כי פתאום מתברר שהוא שחקן טלוויזיה מצויין, משכנע ומשעשע. גיא לואל, לא שמעתי את שמו קודם, אך הוא נהדר בתפקיד יועץ השר שליט, קוזו אביטל (אבוטבול). בכלל, השמות הם "שפתיים יישק" אחד-אחד.

הטקסט של הספרי משחֵק בצורה מחוכמת ביותר בנפתולי המרקם העדתי, צוחק על כולם מבלי להעליב אף אחד, יוצר חוש חדש של הומור ישראלי שאינו בנוי על התנשאות וגזענות-סמוייה אלא על שיוויון גמור האומר שמותר לצחוק על כולם כי כולם ברמה שווה, ישראלית, קצת תחמנים וקצת טמבלים. שושה גורן בתפקיד שמחה בכור-קטן, רק כתבתי את המילים הללו ואני מתחיל לחייך, איזה תפקיד! איזה טקסט! שירי גדני בתפקיד היחצ"נית תקומה שהרבני – מצויינת אף היא. וכך כל השאר בתפקידים הצדדיים. כולם כאילו נוצרו כל חייהם רק להופיע בסידרה הזו.

והשפה, העברית, איזו עברית חיה, אמיתית, תוססת, עסיסית, שאין בה צנזורה על שום ביטוי שנחשב ל"גס", ומצד שני היא גם יוצרת מחומרים אלה את הפולקלור של עצמה ואת הקללות של עצמה – בהמצאות דימיון פרוע של מחזאי מוכשר להפליא. בקיצור, הסידרה היא אחד השיאים של הדרמה הישראלית, ולאו דווקא בתור קומית, ועוד ילמדו אותה כראי לתקופתה. וחרף התחמנות השולטת בגיבוריה ומניעה אותם – היא אינה מרושעת אלא נותרת אנושית מאוד.

צריך לשדר אותה פעם ועוד פעם ולהשקיע משאבים בהפקת עונות נוספות ולנצל את הפוטנציאל האדיר של כתיבה, בימוי ומשחק שהתגלו בה. אין לנו מה להתבייש בה לעומת הסדרה הבריטית הזכורה לטוב "יס פריים-מיניסטר" – אף כי דומה שאין שום אפשרות לתרגם את "פולישוק" כי הסידרה כל כך ישראלית עד כי זר לא יבין זאת.

* * *

הגיזום לא יפריע לזוגות הבאים להתגרש

לאהוד בן עזר מישראל הר

שלום רב,

אכן טעיתי. גם הוטעיתי. [גילוון 461]. המסקנה: אין לסמוך על חברות המשוחחות כל היום בפלאפון נייד המשמיע תמיד צליל רינגטון מחריש אוזניים והחברה מודיעה לך: סליחה, אני מיד חוזרת אליך... ולא דובים ולא יער ולא חזרה החברה... הלכתי היום ברחוב דוד המלך במיוחד לראות שאתה אהוד, צדקת. ואני טעיתי.

כל טוב לכם עורכי וקוראי חדשות בן עזר/מכתב עיתי.

יום ג', 13.7.09, שעה 1330

[נמצא בתיבת המכתבים של המערכת]

אהוד: גם אני עברתי במקרה היום [14.7] בשדרות דוד המלך, וראיתי שארבעה או חמישה עצי איקליפטוס ענקיים בחזית בניין הרבנות של מחוז תל-אביב נגזמו עד כדי עירום וערייה של כל נופם, אבל גזעיהם הלבנים והנישאים נותרו, ולמיטב ידיעתי עצי איקליפטוס יכולים לעבור מדי כמה שנים גיזום יסודי והם ממשיכים לצמח ענפים ונופים חדשים. אני מקווה שהגיזום הדראסטי בחזית בניין הרבנות לא יפריע לזוגות הבאים להתגרש.

* * *

עסקית כשרה מצויינת בצהריים ב"מיתוס"

 בפחות מ-100 שקל, לא כולל טיפ

מאת סופרנו לאכילה במסעדות ס. נידח

מסעדת "מיתוס" התל-אביבית הכשרה שוכנת בפינת הרחובות וייצמן ושאול המלך, מול בית המשפט, לרגלי מה שהיה פעם מגדל אי.בי.אם. החלטנו לסעוד בה צהריים, אני והחבר הדתי שלי שהוא גם סופר וגם פתח-תקוואי, ומבלה פעם בשבוע במערכת "מאזניים" ברחוב קפלן הסמוך. לכן נפלה הבחירה על "מיתוס גריל בר", וכך מצאנו עצמנו בצהרי אחד הימים החמים של השנה יושבים באולם המסעדה המרווח והמקורר היטב, ומזל שהזמנו שולחן כי המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום בקהל מעולה, ולא נגלה שמות ומקצועות. אבל זה היה נחמד לראות שחובשי כיפות וגלויי ראש וגם משפחות מבלים יחדיו ואיש אינו עושה בכך הנחה לחברו כי האוכל מצויין ואין צורך שיהיה טרף כדי שיהיה טעים.

לקחנו שתי עסקיות צהריים, שמחירן הבסיסי הוא 79 שקלים האחת. למנה ראשונה בחרנו קרפצ'ו פילה ברוטב חומץ בלזמי שחור ומלח גס ועם קצת עלים ירוקים. מעולה. הקרפצ'ו הוא נתח דק-דק של בשר נא שהושרה היטב בתחמיץ. יש גם קרפצ'ו דג, כי מדובר בדרך ההכנה ולא בתוכן המנה. עם כל מנת קרפצ'ו הוגשו על מגש חרסינה לבנה נפרד שלוש פרוסות של טוסט לבן.

עם המנות הראשונות קיבל כל אחד כוס יין הבית, אני יין לבן והסופר הדתי אדום, תוספת של עשרה שקלים לכוס, ואם מזמינים יין אחר, שיש לו בקבוק ושם, גם משלמים יותר. לי יש תיאוריה שרוב סוגי היינות דומים בסוגם, ולעיתים אדום זול יכול להיות הרבה יותר טעים מאדום יקר, ולדוגמה ה"גאטו נגרו" הצ'יליאני. אבל אני יודע שיש מבינים וטועמים גדולים, שהיין ערב לחיכם רק אם יש לו טעם שהשתינו לתוכו, ויש על כך פרק ברומן "המושבה שלי" של הסופר ס. נידח.

על ההתחלה קיבלנו לחמנייה טרייה גדולה ופריכה בסגנון באגט עם קערית זיתים דפוקים גדולים וקערית סלט טורקי חריף ומעורר תיאבון. ועוד הוגשו כחמש צלוחיות קטנות ובהן סלטים. הסלט הטעים ביותר היה של קוביות חצילים מטוגנים בקליפתם וכתותים עם ביצים קשות ורוטב ותבלינים. את סלט הגזר הצפון-אפריקאי לא אהבתי כי היה גדוש בכוסברה טרייה. והיו עוד כשלושה סלטים טעימים בסגנון קצת מזרחי, אחד מהם של סלק ואת השניים האחרונים לא אזכור בדיוק. השירות היה מצויין וכל הזמן עמדו עלינו לפנות כל צלחת שהסתיים תפקידה.

למנה העיקרית בחר שותפי סטייק פרגית על מצע של אורז-בר, מנה גדולה מאוד, עשוייה היטב, שממנה לא הותיר שריד בצלחת. אני הזמנתי, בהמלצת המלצרית הקטנה שהגיעה רק קצת מעל לגובה ראשי בשעת ישיבה, אווז שבילה שעות בתנור, על מצע של קוסקוס. תוספת 20 שקל למנה. מה אגיד לכם, קיבלתי שתי ירכיים ענקיות של אווז, עשויות היטב, חומות, אפויות, ללא שומן מיותר, טעימות להפליא, אבל המנה היתה כה גדולה שלא יכולתי להתמודד עם יותר מירך אחת, ואת השנייה ארזו לי והבאתי הביתה למיסתורית, שזה עתה חזרה מהעבודה ועוד בטרם הספקתי לנשק אותה כבר חיסלה וגירמה את כל המנה. מומלץ מאוד, אם כי לא כל יום נמצא האווז בתפריט. ובכלל, התפריט עשיר ומגוון מאוד, הן א-לה-קרט והן של העסקיות.

למנה אחרונה הזמנתי כדור גדול של סורבה פסיפלורה שהיה אף הוא מצויין, והסופר הדתי שתה קפה חזק וטוב, אבל עוד לפני כן הביאו לנו, על חשבון הבית, שתי מנות של שלוש פרוסות קרות של מלון טעים ועליו קוביות קרח. ממש תענוג.

החשבון כלל אפוא שתי עסקיות, 158 שקל, 20 שקל תוספת למנת הברווז, 20 שקל לכוסות היין, ס"ה 198 שקלים, כולל מע"מ, והוספנו 30 שקל טיפ לחן, המלצרית הקטנה, שטיפלה בנו במסירות אימהית ממש. אנחנו מתכוונים לחזור לכאן. המזון אמנם כשר אבל חשוב להדגיש שזו אינה מסעדה של אוכל יהודי מזרח-אירופי נוסח "בתיה" או "קיטון" אלא היא בסגנון הבינלאומי וקצת צרפתי.

סיפור לעצמו הוא בית הכבוד הנקי עם האור האפלולי והנרות הריחניים. כל הכבוד.

הכתובת: מיתוס גריל בר. ויצמן 2, תל אביב, טל. 03-6932004, פתוח רק מ-12.00 בצהריים ועד סמוך לחצות הלילה.

* * *

אלימלך שפירא: הקונצרט האחרון של סדרת "בראבו" ז"ל בפילהרמונית, אבני, בטהובן, מהטה,

רוסטורף-זמיר וברונפמן

ביום חם במיוחד, יום רביעי, אתמול בערב, נפרדה התזמורת הפילהרמונית מאחת מסדרות המנויים המלאות הבודדות שעוד נשארו לה, וזרקה את מאות מנוייה, הנאמנים לה שנים רבות, לנסות למצוא מקום בסדרות אחרות, שרובן קצרות יותר או מלאות עד אפס מקום. קשה להבין התנהלות זו. הלא כך מחסלת התזמורת את קהלה, ואולי היא בדרך לחיסול היכל התרבות או למעבר לקונצרטים יוקרתיים חד-פעמיים שכרטיסיהם עולים מאות שקלים. על כל פנים, בשני הקונצרטים האחרונים עם מהטה, מאריי פראיה ויפים ברונפמן, היה ההיכל מלא עד אפס מקום, גם ביציע העליון, ללמדך שהקהל לא טיפש.

הקונצרט של אתמול נפתח במחזור שירים "אם זהו האדם" של פרימו לוי, בהלחנתו של צבי אבני. את חמשת השירים, במקור האיטלקי, שרה הסופרן הישראלית שרון רוסטורף-זמיר. לנו קשה להעריך את המופע. קולה של שרון ממלא את האולם, ואולם המוסיקה אינה מלודית ואינה קליטה ולכן נוצרת הרגשה שהיה מעניין יותר לשמוע אותה מתמודדת עם רפרטואר קלאסי של זמרות אופרה על במה זו.

לאחר מכן נוגנה הסימפוניה השישית של בטהובן, הפסטורלית, גם כן בניצוחו של זובין מהטה. אולי העייפות והחום, או היעדרו של החלילן המעולה יוסי ארנהיים וצליל הפלא שלו, כל אלה גרמו להרגשה של איטיות ועייפות גם בביצוע, לא היה דו-שיח בין החליל לתזמורת, ואף שהמוסיקה מוכרת מאוד ומתנגנת, לא המריאה היצירה לגבהים חדשים של פרשנות בניצוח ובביצוע. רק לקראת הסוף היא קיבלה קצת יותר חיים.

אחרי ההפסקה בא תורו של הסולן יפים ברונפמן בנגינת הקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ותזמורת של ברהמס. אף כאן מדובר ביצירה פופולארית ומוכרת למדי, ואולם לרעתו של ברונפמן עמד הטעם של "שלא ייגמר לעולם" שהותיר אחריו מאריי פרחייה אשר ניגן בקונצרט הקודם את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר ולתזמורת של בטהובן. ברונפמן מתנפל על הפסנתר באצבעות כבדות, בכוח רב ובקצב טוב, אבל נגינתו חסרה עידון, נעימות, צלילות ורגש מזוקק. ישנה הרגשה שהוא נלחם כל הזמן כדי להפיק את צליליו. לא היתה הרגשה ששומעים גאון. וגם הלך ונעשה חם מאוד באולם, חרף המיזוג. אנשים נרדמו. היה גם קצת משעמם בפרקים הראשונים, והמצב השתפר רק מן הפרק השלישי ואילך, והגיע לשיא בעשר הדקות האחרונות, ובקטע ההדרן שפיצה אף הוא, במידת מה, כי נוגן בצורה הרבה יותר שקטה, אלגנטית ונעימה לאוזן.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,170 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-111 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל