גיליון מס' 464

תל אביב, יום חמישי, ב' באב תשס"ט, 23 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת שער שירי ביאליק, 1908– העותק של שמעון בן זאב, סבה של ניצה וולפנזון

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות (79).

ישראל זמיר: ה"פרימוס", סיפור מתוך ספרו החדש "ערבה בוכייה" בהוצאת

 "ידיעות אחרונות ספרי חמד", וברכות ליובלו ה-80!

אלי יזרעאלי: שבחי "הארץ".

משה גרנות: טיב היצירה מעולם לא היה נימוק לתשומת לב.

יואל נץ: הרהורים על הספר האלקטרוני.

דודו פלמה: כאור בשולי הענן (במלאות עשר שנים ללכתו מאיתנו בטרם עת של מאיר אריאל).

ניצה וולפנזון: הקטע הנעלם של ביאליק.

יוסי גמזו: אַרְבָּעִים שָנָה לִנְחִיתַת אָדָם עַל הַיָּרֵחַ.

דודו אמיתי: החמצתה של הצלחה.

משה אור (למשפחת סלומון): בת המושבה (זיכרונות ילדות), סיפור.

יוסי אחימאיר: כשעיתון "הארץ" ניטפל לז'בוטינסקי.

שוש צוריאל: יחידת "עוז" נגד הגירת עבודה.

רון וייס: ברק אובמה החכם.

ד"ר יפתח הגלעדי: דרישה להקמת ועדת חקירה לאירועי "עופרת יצוקה".

אורי הייטנר: 1. הקסבה של מאה שערים. 2. ירושלים: בדרכו של בן גוריון.

משה הכהן: אובמה גיבור על ישראל.

עפרה גולדברג: גם לוֹ קלר סיפר על הזבּובּים הלבּנים המסתובּבּים סבּיבּ...

אהוד בן עזר: החוק לקיבוע מחירי הספרים הוא חוק פופוליסטי מטומטם

 שלא יעמוד במבחן התחרות החופשית בשוק.

ס. נידח: האם גברת קלינטון יצאה מדעתה?

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

נְהַר הַלֵּתֵי, נְהַר הַמְּאַחֲרִים לָמוּת

שָׁכַח אוֹתָנוּ עַל הַגָּדָה הַחֲרֵבָה.

מַה נּוֹֹרָאָה הַשְּׁתִיקָה!

מַה מְּתוּקָה הַשִּׁכְחָה!

מתוך המחזור "נגיעות (79)

* * *

ישראל זמיר

ה"פרימוס"

סיפור מתוך ספרו החדש "ערבה בוכייה"

בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרי חמד"

וברכות לבביות ליום הולדתו ה-80

של ישראל זמיר!

 שוליק עבר את גיל התשעים והתגורר בבית-אבות בקיבוץ. אמנם אחת מריאותיו פגומה, אך השנייה נשמה ונשפה. הוא הירבה להשתעל, כיחכח בגרונו, שאב לפיו ליחה, ואם לא היתה צמיגה מדי, בלע אותה והבעיר את גרונו בלגימת וודקה. ליד מיטתו, על ארונית, ניצב בקבוק-גומי בעל צוואר צר ומפוקק במגופה אדומה. וכשנתקף שיעול, פתח בידיו הרועדות את המגופה, רקק לתוך פייתה במכוון, הציץ בעין אחת פתוחה אל תוך הבקבוק, סגרו ומישש באצבעותיו הקפואות אם המגופה פקוקה כהלכה. אחר-כך מזג לעצמו כוסית וודקה. מדי בוקר היה מרוקן אותה, לאחר ליל-שיעולים, ושוטף במים רותחים.

שוליק מעולם לא נשא אישה ונחשב לזקן רווקי הקיבוץ. פנים לבקניים, עיניים תכולות, וזקן בעל גון אדמדם. שוליק התעורר מוקדם בבוקר, המשיך לשכב במיטה, כשעיניו ממקדות בפינת התקרה. עכביש עב-כרס התערסל להנאתו בקוריו והמתין בסבלנות לביקוריהם של זבובים בשרניים. השמש החלה ללהט והוא החליט שהגיעה העת לקום ולצאת לטיול היומי.

שוליק התלבש בקפידה: חולצה לבנה נקייה, מכנסיים מגוהצים וכובע קסקט דהוי ונקי, עוד מן הימים שעבד כעגלון. לרגע הציץ במראה: זקנו נוסח לנין היה גזוז בקפידה, עור פניו סמוק, חלק, לבד זוג שקיות אפורות ומכוערות מתחת לעיניו. לא אחת ניסה למתוח את העור בשני בוהניו, אך ללא הועיל.

"לאן הולכים היום?" שאל עצמו וידע היטב את התשובה. לפני שיצא, כדרכו, הציץ בעיתון היומי. הוא חלף בחופזה על מדורי החדשות וקרא בעיון את המסגרות השחורות. עליו להיות מעודכן, כדי לבשר להם מי ומי במצטרפים. וכשגילה שמנדל וינוגראדוב, שעבד עימם בסלילת כביש טבריה-צמח – נפטר, כיעכע בגרונו מהנאה; "הו, איש בשורות אני היום."

שוליק נטל עימו תרמיל-צד ובו בקבוק-גומי, בקבוק וודקה, כוס מפלאסטיק ויצא לדרך. שמש זוהרת סימאה את עיניו. לרגע עצר, שיפשף עיניו ושלף מכיס חולצתו זוג משקפי-שמש. כהרגלו, פתח בצעד מתון לכיוון בית-העלמין. שם ממתינים לו חבריו, שעם אחדים מהם למד ב"חדר". הוא נזכר שיום אחד הגיע לעירם שליח מארץ-ישראל והקים סניף של תנועת-נוער ציונית. סיפוריו על ארץ-ישראל הקסימו אותם, והם יצאו עימו ליערות, הקימו מחנות-צופיים ועד מהרה קיצצו פאותיהם, פשטו מעליהם "טלית-קטן", החליפו את הז'ופיצה והקפלוש בתלבושת תנועה, עזבו את ה"חדר" ונראו צועדים בסך ברחובות העיר כשבפיהם שירה עברית. ההורים רטנו. החלוצים הצעירים ניסו לשכנעם בצדקת הדרך כשהם מצטטים מתורתו של בר בורוכוב. ההורים במצוקתם פנו אל ה"רעבע", שהסביר, כי "כל העניין הציוני נועד להעביר יהודים על דתם ולחלל שם שמיים."

משבגרו, החלו להכשיר עצמם לקראת עלייה לארץ-ישראל. שוליק נותר המוהיקני האחרון מאותה חבורת מייסדים וחש צורך לספר לחבריו כיצד הדור השני והשלישי, בניהם ונכדיהם הורסים את מפעל חייהם – את הקיבוץ.

הדרך לבית-העלמין חצתה שדרה של עצי חרוב עבי גזע, שבשעתו השתתף בנטיעתם. כיום ענפיהם סוככים על הכביש. ניענעה השדרה ראשה וקברה רגליה במעטה של עלי שלכת וחרובים רמוסים. מימינו ומשמאלו הוריקו דשאים. פועל-שכיר ישב על מכסחת-דשא שדהרה וכיסחה בגבעולים. "הכול אצלם מכונות," הירהר. את הדשא הראשון זרעו בידיהם וקצצו בחרמשים ובמגלים. האם הצעירים-של-היום יודעים מה הם חרמש ומגל? מרחוק התנשאו אמירי ברושים, שקצותיהם דומה כי נגעו בעננים. הסתיו גווע והחורף קרב.

שוליק נכנס בלאט אל עולם-הדממה והציץ בעין ידידותית במצבות האילמות. כל מצבה היא היסטוריה, סיפור מרתק. לרגע התעכב ליד מצבתו של בנציק, שעלה ארצה בספינה בשם "וֶלוֹס" ביולי 1934. האם מישהו מהצעירים שמע על ספינה זו, שהיתה חלוצת העלייה הבלתי לגאלית לארץ-ישראל?ֹ הקברים נראו זנוחים. גבעולי יבלית שלחו זרועות שרוגות לעבר המצבות, וכתמי אזוב טשטשו את הכתובות. מדוע האחראי על בית-העלמין אינו עושה דבר בנידון?

 "בוקר טוב חברים," הרעים בקולו והבהיל זוג נחליאלים שנסק בבהלה. כלב נבח בתגובה ושוליק זיהה אותו. מאז שנפטר בעליו, הוא מרבה לפקוד את קבר אדונו ומילל. חניתות אור חדרו באלכסון מבעד לעננים והאירו עמודי אבק זהבהב שצנחו משמיים.

מול קברו של בולק רוזנמן ניצב ספסל ושוליק התיישב. השמש בערה והזיעה נטפה. הוא שלף מכיסו ממחטה, מחה את פניו ונאנח. כשחם אתה נמס וכשקר הקור מכרסם בעצמותיך. נעליו רמסו מרבד עלים יבשים, שהרוח רקמה.

שוליק סיפר תחילה את החדשות הטריות, אחר-כך פנה אל בולק ושפך את מר-ליבו על הצעירים. העבודה-השכירה חדרה לקיבוץ ברגל גסה וחברים הפכו ל"בוסים". יוסק'ה, רכז-הפרדס, מחכה מדי בוקר ל"ראיס" ערבי, שיביא במשאיתו עשרים פועלות ערביות מאחד הכפרים מעבר לקו-הירוק. הן קוטפות אשכוליות כשה"ראיס" משגיח עליהן, נוזף בהן ומשלשל לכיסו חלק נכבד משכרן.

"כן בולק, חזרנו אל ימי ה'בועזים'. החורנים קוטפים והפעם בהשגחתם של בועזים-קיבוצניקים..." שוליק גנח והמשיך: "החוג-הרעיוני לבעיות שיתוף ושוויון בקיבוץ, שנועד להעמיק את הזיקה לסוציאליזם, לא נפתח השנה כי אף-אחד לא נרשם. אתמול, גזבר-הקיבוץ מסר בשיחת-קיבוץ דו"ח קודר למדי על המצב הפיננסי. מה אומר לך בולק, לא רק אתה עמוק באדמה – כולנו שם. ערכים כמו: שוויון, עבודת-כפיים, הסתפקות במועט – התאיידו כלא היו. אצל הצעירים הכול כסף. שלשום הופיע פתק על לוח-המודעות, שמחפשים מתנדב לחליבת-לילה תמורת חמישים ש"ח לחליבה. היית מאמין? – בולק, הם איבדו את הבושה!" שוליק צעק בהתרגשות.

"שמעון, מנהל המפעל, פיטר את רוב חברי הקיבוץ, בטענה שאינם ממלאים את מכסת יום-העבודה. האימהות הולכות, באמצע העבודה, ל'שעת-אהבה' אל תינוקיהן בבית-התינוקות. בדרך הן מתעכבות 'לרגע' לקניות ב'כל-בו'. לחברי קיבוץ תפקידים שונים בקהילה ומעת-לעת הם נקראים לטלפון ומבזבזים זמן יקר. שמעון שכר פועלים-שכירים ולדבריו, הספקי המפעל עלו לאין ערוך. בולק, אנו זקוקים למזכיר מועצת-פועלים, שיגן על החברים מפני פיטורים. לדבריו, מה שחשוב כיום זו אינה העבודה, אלא הפרנסה. לעבודה כערך כבר אין ערך."

שוליק ציטט קטע מדבריו של א. ד. גורדון:

"...לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה, כי אם עבודה לשם חיים – עבודה אשר אור חדש נוגה עליה..."

שוליק דיקלם ובעיני רוחו ראה את בולק מנענע בראשו. בולק הכיר היטב את כתביו של א. ד. גורדון.

זבוב גדול, בעל גב ירוק-נוצץ, נחת על זרועו. שוליק עקב אחר תנועותיו בסבלנות-של-צייד, וכשזה הגיע אל גב כף-ידו - סגר עליו במכה זריזה והזבוב נפל שדוד. שוליק חייך בסיפוק, הניף קמעה את כובע-הקסקט באוויר והיטה את גופו קדימה לאות תודה, כאילו שמע את חבריו מוחאים לו כפיים.

שוליק הזכיר לבולק, כי שמעון בשעתו נשלח לטכניון ואחר-כך, לפי בקשתו, השתלם ב-M.I.T בארה"ב. הקיבוץ שילם את שכר-הלימוד ואת כל הוצאותיו. וכששב הדוקטור המלומד הזה הביתה והחל לנהל את המפעל, דרש לעצמו משכורת-עתק כיאה להשכלתו, לתוארו ולכישוריו. בקיבוץ הוא מוביל הליכי שינוי ותימחור הענפים. בשיחת-הקיבוץ, שנערכה אתמול, טען כי הקיבוץ-של-אתמול מת מיתת-נשיקה ואם הקהילה רוצה לשרוד – עליה להתאים עצמה לחוקי השוק הקפיטליסטי. למרבה הצער, איש באותה שיחה לא קם כדי להזכיר לאותו 'תכשיט', מי מימן את לימודיו ומהיכן מטיל הדג את מימיו. מזלך בולק, שאתה כאן, ומכאן לא רואים מה שרואים משם..."

 ליד בולק שכבה גילק'ה, רעייתו. שוליק הציץ באותיות החרוטות שעל המצבה ותמונות מן העבר החלו להתבהר:

יום חמסין היה כשהגיעו לקיבוץ, וסדרן-העבודה הציע שבינתיים יגורו באוהלו של שוליק. "בקרוב תגיע אונייה עם משלוח גדול של אוהלים, ואז תקבלו אוהל לעצמכם." אי נוחות השתררה, אך עוד בחוץ-לארץ הכינו אותם לקראת קשיים צפויים בתחילת הדרך.

שוליק זכה לכינוי "פרימוס" – רווק בוער באוהלו של זוג.

לא פשוט לחלוק אוהל עם זוג נשוי. הוויכוחים ביניהם לא אחת הביכו, ושוליק הירבה לשהות בחדר-הקריאה. בולק עבד ברפת וכששב מן העבודה נתמלא האוהל בניחוחי חציר, חלב וזבל-בקר. שעות הלילה היו סיוט מתמשך. לעיתים, לאחר חצות, היה בולק קם ממיטתו, מתקרב בלאט אל מיטתו של שוליק, מטה אוזן אם הוא ישן כדבעי, וזה העמיד פנים ואף פלט נחירות אחדות. הו, אז החלו משחקי אהבה רוטטים מלווים נאקותיה ואנחותיה הכבושות של גילק'ה.

"יותר חזק, יותר..." שמע רסקי משפטים. אגנה התנועע בפראות והמיטה גנחה וחרקה. אברו של שוליק התפקע מקנאה.

יום אחד לפנות-בוקר, לאחר שבולק יצא לחליבה, שוליק נדהם לגלות ששמיכתו התרוממה וגילק'ה החליקה פנימה. הכול התנהל ללא מילים, כאילו כך צריכים הדברים להתרחש. בימים העמידה פני אדישה ובלילות שפעה להט. האם יצריה הכתיבו את התנהגותה או שמא אהבה סמויה החלה לפרוח? כל ניסיונותיו לדון עימה – נהדפו לאחור.

הם שהו באוהלו כששה חודשים.

בערב חג החנוכה גילק'ה ילדה את מתתיהו, בקיצור מתי, בנו-בכורו של הקיבוץ והשמחה היתה גדולה.

כעבור שנתיים, יום אחד, גילק'ה דפקה על דלת צריפו של שוליק כשתינוק בחיקה. היא לבשה מכנסיים קצרים וחולצה בעלת מחשוף נדיב. שוליק הביט בה ודמו רחש בעורקיו.

 "סיבוב שני?" שאל ונחירי אפו רטטו. גילק'ה פרצה בצחוק ושדיה פירכסו כדגים לכודים ברשת. התינוק שבחיקה הזכיר לו תמונות מימי ילדותו, שראה באלבומה של אימו: פנים לבקניות, עיניים כחולות, תלתלים זהבהבים ואפון נשרי. גילק'ה הצביעה עליו:

"בנך," קבעה.

"בטוחה?"

"אני ובולק כהי-עור."

"את מציעה ש...?" תקוות כמוסות התעוררו בו.

"באתי לבקש שתשמור על קשר-שתיקה."

"עד מתי?"

"עד הסוף המר." עיניה דקרוהו כשיפודים מלובנים. "מבטיח?" שאלה ברוך והחליקה בידה על לחיו.

"בתנאי ש..." ענה וכולו תאווה.

"סחטן קטן," חייכה וקרצה בשובבות. גילק'ה ניגשה למיטה, הסירה את הכיסוי, פרשה על הרצפה והניחה עליו את התינוק הישן. שוליק מיהר לאחות וילונות ונעל את הדלת. התפשטה והגישה עצמה. חיבוקיה ונשיקותיה השיבו ניחוחות שכוחים. ליטופיה עוררו מדקרות כאב.

"ומה יהיה אם הסיפור יחזור על עצמו?" שאל.

"במקרה כזה, יהיה למתי אח או אחות," אמרה ונשקה לשפתיו.

 "ובולק?"

"נשיאים ורוח וגשם אין," קבעה בעצב ומשכה בכתפיה.

"זו הסיבה שבאת אליי אז?"

"גם."

לאחר שהכול הסתיים שאלה: "מבטיח לקיים את ההסכם עד לקבר?"

"עד לקבר," אמר ופרש כף ידו על לוח ליבו.

"בולק יודע?"

"מעולם לא דיברנו על כך."

בית-הקברות רחש חיים ומוות. ציפורים צייצו ושוליק זיהה קולות של דרורים ועורבנים. דוכיפת ניתרה בין הקברים. רוח שורקנית הלמה בעצים, שנעו בפראות וצילם התפתל כנחשים. שוליק נפרד מחבריו בדרכו הביתה.

קבוצת ילדים תפוחי לחיים ושזופי-גוף התנהלה בקולות רעשניים לקראתו. לרגע עצר והללו הסתופפו סביבו כדבורים סביב חלת-דבש ושאלו אם יש לו סוכריות.

"סבים דרכם להצטייד בממתקים למקרה שיפגשו ילדים," לחשה לאוזנו מטפלת בנימה חינוכית ושוליק פרש ידיו והניע ראשו בצער.

"של מי אתה סבא?" שאלה אותו לימור הקטנה – לבנת גוף וזהובת תלתלים – נכדת בנו מתתיהו, ושוליק חייך. כל-כך רצה להשיב לה:

"לימורי חמודה, אני סבא-רבא שלך!" נפשו כלתה להרימה ולנשקה, אך לא העז, גם לא האמין שכוחו יעמוד לו. כל השנים עקב בהשתאות כיצד גדלה והתרחבה משפחת הבן – שבט לבקני לתפארת. רובם ככולם בעלי פנים בהירות ושיער אדמוני. לאחר שהתרחק מהם נזכר בשבועה שנשבע לגילק'ה. לרגע השתעשע ברעיון מטורף להפר אותה הבטחה. הו, איזו רכילות עסיסית תציף את חצר הקיבוץ... חברים ישוו פנים, תנועות-גוף, ומהר מאוד יגיעו אל האמת ויתפלאו, שעד כה לא שמו-לב לדמיון הרב. מן הסתם יהיה גם מי שיספר ששוליק היה פעם "פרימוס"... ובהרהור שני, איש לא ייצא נשכר מן הגילוי. וכי ניתן לפתח מערכת יחסים אינטימית בין קשיש לצאצאיו בערוב-ימיו ולפתע-פתאום, להרעיף עליהם אהבה?

הסוד הכמוס הכביד. שוליק קרא היכן-שהוא, שגנרלים ואנשי שירותים-חשאיים נוהגים להתכנס במסגרות סגורות, כדי לחלוק סודות ולפרוק מתחים. לשוליק לא היה עם מי להתחלק. אפילו בית-עלמין הוא מחוץ לתחום. בולק עלול לזקור אוזניים וגינק'ה תתפלץ.

להקת כלבים נטפלה לכלבה זעירה ומקורזלת. גבירתה, נערה צעירה, ניסתה לגונן עליה, משכה ברצועה ובעטה במחזרים. "קצת תרבות!" צעקה, כולה מבוישת.

כעבור חודש קרתה תאונת-דרכים מחרידה ומתי נהרג.

שוליק, בשארית כוחותיו, הגיע אל בית-הקברות וביקש מן המזכיר רשות להספידו. זקר המזכיר זוג גבות תמוהות, אך אישר. וכי מדוע שיסרב? הספדו של אחרון הוותיקים לבכור הבנים הוא שילוב-דורות נפלא, הרהר. ליד הקבר הפעור שמע שוליק את הספדי החברים. הללו סיפרו על מידותיו הטובות, על תרומתו לקיבוץ, על הישגיו הצבאיים כמג"ד בצנחנים ועל היותו איש משפחה למופת.

וכשהגיע תורו של שוליק, הוא קם על רגליו, קרב אל פי הבור, וכאילו היה עדיין תלמיד-ישיבה, החל לומר בעל-פה, ובהברה אשכנזית, "קדיש". הוא נענע גופו לפנים ולאחור והכול חטפו הלם. חברים הציצו בו כאילו חמד לצון. מאימתי אומרים "קדיש" בקיבוץ חילוני? הארמית קלחה מפיו בטבעיות, כשפת אימו. איש לא פצה פה. הכול עמדו כמאובנים. מישהו לחש לשכנו: "הזקן ירד מהפסים."

שוליק שמר על קשר-שתיקה, כפי שהבטיח לגילק'ה, אך גם התיר קשרים. האם מישהו יקשר בין הדברים?

אולי בולק...

סיפוריו של ישראל זמיר הם נתח חי מן המציאות היהודית והישראלית החל מן השנים שלפני מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. לעיתים הסיפורים מרגשים עד דמעות, לעיתים מעוררים חיוך, אך תמיד שומרים על אנושיות עמוקה וצופנים נקודה של הפתעה בסיומם.

מקום רב תופס בסיפוריו הקיבוץ, כפי שהוא משתקף בעיני שרידי מייסדיו, שנקלעו שלא-בטובתם לעידן ההפרטה. לכן ערכם של הסיפורים הוא לא רק ספרותי אלא גם תיעודי; הם מקבילים לתקופות חייו של המחבר עצמו, אם כי רק סיפור אחד מהם, האחרון, עוסק בו-עצמו ממש, ויותר נכון – באביו, הסופר יצחק בשביס-זינגר.

ישראל זמיר, עיתונאי וסופר, חבר קיבוץ בית-אלפא, הוא בנו יחידו של הסופר יצחק בשביס-זינגר, חתן פרס נובל לספרות 1978, ותירגם מיצירות אביו לעברית. ספרו החדש של ישראל זמיר, "ערבה בוכייה" בהוצאת "ידיעות אחרונות, ספרי חמד", שיצא לאור זה עתה, מצטרף לספריו "אבי יצחק בשביס-זינגר", "שוקת סדוקה", ו"לכבות את השמש".

שני הספרים האחרונים, כמו גם הספר החדש, נערכו בידי אהוד בן עזר, שגם ערך בשעתו ל"ספריית פועלים" את "שונאים סיפור-אהבה" של בשביס זינגר בתירגומו של ישראל זמיר.

* * *

אלי יזרעאלי

שבחי "הארץ"

אהוד ידידי היקר,

כמה דברים. ראשית אני ממש ממש איני רואה בעיתונך הנידח ברירת מחדל ל"הארץ" [גיליון 463], אלא קורא אותו בנוסף ואולי תכעס, אבל הרבה פעמים אני גם נהנה. עובדה. כבר מאות גיליונות ואני מתנגד להשמיצך ובטח לא לכנותך "פשיסטן נתעב". אני משוכנע כי לבטיך גדולים לאין ערוך משלי, שהרי לי ישנה כבר משנה סדורה ואף עיתון מוצק, "הארץ", אשר בזכות כתביו המוכשרים דעותיי מיוצגות בעלות מינימאלית של פחות ממאתיים ש"ח לחודש.

מאידך גיסא, ממש איני מקבל את ההתקפות החוזרות ונשנות, לא על העיתון היחיד במדינה ולא על אובמה. הרי כוונתם של כל העושים (השונים) במלאכת הדעה טובה והרי גם אני איני אוהב ערבים יותר ממך (ערביות דווקא כן, רק שתזדיינה עם יהודים, שכן החייתיות הפראית שבהן מופלאה). עם זאת, האם אנו רוצים את הערבים בתוכנו? לידינו? לא ולא. ניתוק מגע הוא המהלך הטוב ביותר, אולם הדרך לכך שונה אצל כל אחד. דבר אחד מבטיחך, שהיצמדות לשטחים הכבושים, רק תביא עלינו עוד שנות חרב רבות. לא בכדי אני ממשיך וטוען, כי אובמה הוא המתנה הטובה ביותר שישראל קיבלה, על מנת להציל אותה ממנהיגיה ומבוחריה הכסילים.

וכרגיל, בעניין השוואת אולמרט אל מול ביבי (ע"ע אבטלה), אתה מייצג אותי נאמנה.

אהוד: אודה לך מאוד אם לא תעשה אותי שותף לדיעותיך, כולל יחסיך שלך ויחסיי שלי לערבים ולערביות.

* * *

ברכות מקרב לב לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על הסרת כתב האישום נגדו בפרשת "הבית ברחוב כרמיה". יש לקוות כי כך תופר גם להבא עצתם של אויביו ששוקדים להפלילו זה חודשים ושנים.

ולמבקר המדינה, שהזדרז בעקבות יואב יצחק להמליץ על חקירה בפרשה, ייאמר נא באצבע זקורה –

נא!

* * *

משה גרנות

טיב היצירה מעולם לא היה נימוק לתשומת לב

אהוד היקר,

אתה כמעט כעסת עליי כשהודיתי לך מקרב לב על יכולת הפרגון הבלתי נדלית שלך (השיא: המאמר על "שחזורים" ב"מקור ראשון", ועכשיו גם ב"חדשות בן עזר" 463). ציינת שאילו הספר לא היה ראוי – הוא לא היה זוכה לתשומת ליבך.

אהוד היקר, אתה הרי לא תמים, ובתוך "המילייה" אתה יושב, ויודע כי טיב היצירה מעולם לא היה נימוק לתשומת לב של "בארוני ביקורת הספרות" – אדרבה, לא פעם זה אפילו מעורר את היצרים האפלים ביותר. מתוך כבוד לעיתונך – לא אזכיר שמות של סופרים-מבקרים שהשתוללו ממש מרוב שנאה כאשר הגיע לידיהם ספר ראוי.

על כן, הפרגון הבלתי נדלה שלך הוא עבורי סיבה לאופטימיות, שלא הכול אינטרסנטים בממלכת הספרות, ולו על התקווה הזאת מגיעים לך המון רחשי לב.

ולעניין אחר: אני הולך ומשתכנע שבדיעבד הגישה הטקטית של דן חלוץ (התקפה אווירית מאסיבית, ומיעוט פעילות התקפית קרקעית), היתה במקומה בהתחשב בנסיבות הקשות של מלחמת לבנון השנייה. 

למרות מחאתך – אני חוזר ומודה לך.

 שלך,

 משה גרנות

* * *

יואל נץ

הרהורים על הספר האלקטרוני

הספר המודפס והכרוך מלווה את חיינו כמשאב קיומי המובן מאליו, כזה שאין כלל להרהר אחר זמינותו, כשם שאין להרהר אחר זמינותם של האוויר לנשימה, ושל המים לשבור בהם צימאון. והנה לפתע, כרעם ביום קיץ בהיר, החלו נשמעים קולות מלאי חרדה לגורלו של הספר המודפס, נוכח הופעתה והתפשטותה המטאורית של המילה שחור-על-גבי-שקוף על פני צגים אלקטרוניים לסוגיהם. הבלוגוספרה (נרחיב נא את השימוש במונח זה ונחיל אותו על כלל "הספֶרָה" האלקטרונית) הולכת ומתעשרת ביצירות ספרוּת משובחות, אמנם – לצד גרפומניה ניכרת, אבל גם הספרות המודפסת חוטאת בה לא מעט... כבר היום, הטכנולוגיה הדוהרת מזמנת לו, לבן תרבות מצוי, "ספר אלקטרוני" בדמות צג ממוסגר, שאיכות אותיותיו כבר איננה נופלת מאיכות האותיות המודפסות; הולך וקרב יום, בו יוכל האדם להעלות על הצג כמעט כל יצירת ספרות שנפשו תחשק בה – מרומן עב-כרס ועד אגדת עם; מעיון בערך אנציקלופדי ועד "עיין ערך שירה".

עם זאת, אני מכיר אנשים נבונים ורגישים שמוכנים להישבע בנקיטת חפץ, כי הספר המודפס ילווה אותנו לעולמי עד. הם מוכנים להתפשר ולהסכים עם הבר-פלוגתא שלהם, כי אכן, לא יוסיפו עוד להדפיס אנציקלופדיות – כי הלוא את חזות ערמות הכרכים יקרי המציאות בחזיתות הבתים, שמוצעים חנם אין כסף לכל עובר ושב, אין להכחיש – אבל בשום אופן לא יחדלו מלהדפיס ספרי קריאה!

גם אני אוהב לחוש במגע ידי את כריכת הספר, להתבשם מריח צבע הדפוס, לדפדף בין עמודיו. רק שממרום ניסיון חיי אני כבר מספיק מפוכח להסתגל אל הרעיון, כי קרוב היום, בו לא נכדי, ואפילו לא בני – כי אם אני ובמו ידיי – כמובן, אם אאריך עוד ימים במידת מה, ואם עוד תיוותר אז דעתי צלולה מספיק – אוחז במסגרת נוחה עם צג, אעלה עליו בלחיצת מקש קלה עמוד מתוך ספר, אבחר בגודל אות שיקל על עיניי הבלות מזוקן, אנקוב בסוג גופן המועדף עליי ואחליט על רווח שורות כראות עיניי – תרתי משמע – ואתקשה להבין איך הייתי מסוגל במשך כל ימי חיי לקרוא רומן מתוך ספר מסורבל העשוי נייר...

מושגים כמו "עולמי עד", "לנצח", לעולם לא" מסתברים לעיתים מזומנות, למרבה ההפתעה, כפרקי זמן סופיים בהחלט! והם אינם חלים רק על העידן שלנו – עידן, בו המין האנושי לא התנסה בקצב מטורף שכזה מיני שחר נעוריו – אלא, גם בני הדורות שקדמו לנו, לא היה סיפק בידם לגלות, כי מושגים שהדעת לא נתנה לערער עליהם ולהרהר אחריהם סופם שקרסו ופינו את מקומם לחדשים מהם במהלך חילופי הפרדיגמות, רק שלא היה די בה, בתוחלת חייו של האיש, כי יחזה בימי חלדו שמתמוטט עליו עולם המושגים שלו לנגד עיניו, כפי שזה קורה לנו...

הנה למשל, דוגמה מן הטכנולוגיה של הפצת המילה הכתובה בעבר: יוהן גוטנברג לא המציא את מכבש הדפוס; ההדפסה מלוחות מגולפים היתה מיושמת בימיו זה מכבר. רק שטכנולוגיית הלוחות המגולפים לא היתה ישימה עבור העתקת יצירות בעלות היקף רב. גוטנברג, שהיה צורף במקצועו, החל מגלף ויוצק אותיות נפרדות ממתכת, שאותן סידרו למילים ולמשפטים בעמוד שלם, הדפיסו את העמוד והשתמשו שוב באותיות הנפרדות לסידור העמוד הבא. עובדות אלה ידועות לכל, אבל לא כולם יודעים, כי גם לאחר המצאת סדר הדפוס על ידי גוטנברג במאה ה-15, הוסיפו הנזירים, ומי שהיו אמונים על מלאכת ההעתקה, להעתיק ספרים אות אחר אות, לאורך כמאה וחמישים שנים נוספות! הספרים המודפסים נחשבים היו אצל הפיינשמקרים של הימים ההם כמוקצים מחמת מיאוס. אצילים נשואי פנים מתהדרים היו בהצהרות מן הסוג: "ספר מודפס לעולם לא יעבור את סף הספרייה שלי!" אפשר רק לדמיין את מבע פניו של הפיינשמקר נוסע בזמן, שהיה מזדמן לספרייה מן השורה בימינו...

נעבור נא כעת אל העבר הקרוב יותר. הנה, דוגמה "מן החיים" – החיים שלי. לאחר הפרק הקיבוצי שלי הקדשתי את שנות חיי לתחומי הצילום והדפוס, ולמחקר וההוראה וגם לאמנות בתחומים האלה. המצאתי במילניום הקודם את "שיטת הגרעין", שיטה כימית להכנה לדפוס של דמויות רצופות גוונים, בתהליך כימי בו מומרת דמות המקור לכדי "גרעינים" קטנטנים ומתבטל מכל וכל הצורך להזדקק לרשת הפוטומיכנית, שהיתה מחויבת המציאות בטכנולוגיית הדפוס עד אז. התוצאה המודפסת עלתה לאין ערוך בטיבה על "תמונת הרשת" במובן האסתטי ובמידת כושר ההפרדה. גרמתי להקמתה של חברת "הזנק" בינלאומית ("הַנֵץ בע"מ") אשר קידמה מחקר ופיתוח בהמצאה הזו, ובעלי מניותיה השקיעו בה מיליוני דולרים. בתום 12 שנים של התרגשות והתרוממות רוח הוכתרה עבודת המחקר והפיתוח בהצלחה טכנולוגית מלאה, התהליך הופעל במשך למעלה משנה "בשדה", בבית דפוס לונדוני ועורר התפעלות. אלא שאז התברר כי הפיקסלים אשר מופקים בסורקים ובמחשבים שפיתוחם החל מזנק בקצב מסחרר השיגו רמת שכלול ומהירות שהותירו את ה"גרעינים" הכימיים שלי מיותרים ומיותמים...

ועוד דוגמה מן העבר שלי: בשנתיים הראשונות של המילניום החדש עוד הוספתי ללמד סטודנטים במכללת "הדסה" כי ההדמייה האלקטרונית לעולם לא תגיע ליכולות הגלומות בתהליך בו מחוזר כסף מתכתי ממלחי הלוגן של כסף שבאמולסיה הצילומית. נתליתי באילנות גבוהים בדמותם של מנהלי התאגידים הענקיים, כמו "קודק", "אגפא-גברט" ו"פוג'י" אשר התכנסו לוועידה מדעית בעשור הקודם לבחון את דרכיה של תעשיית הצילום בעידן המחשב (אינני מוצא כעת בין ניירותיי, את החומר הרלוונטי, למרבה הצער). איש-איש מהם הוכיח בתורו כי הכסף ההלוגני יישאר איתנו לעד, ואילו המחשב והאלקטרוניקה יתרמו להגביר את מידת יעילותו של התהליך וישתלבו בו כבני כלאיים. הסברתי לסטודנטים באותות ובמופתים, וכתבתי מאמרים בעיתונות המקצועית, כי כדי לספק מידע אלקטרוני דומה לזה שמצוי במסגרת בודדת של סרט בגודל של 24X36 מ"מ דרושים כ-20 מיליון (אם אני זוכר נכון) תאים של מלחי קדמיום, ומידת רגישותם לאור לעולם לא תשתווה לזו של הכסף...

למרבה המזל (מזל, אה?) פרשתי לגמלאות לפני המועד בו היה עליי "לאכול את הכובע" (מתי זה קרה, אתמול?). עכשיו אני לומד בדי עמל להפעיל מצלמה דיגיטלית שביצועיה עולים מאות מונים על אלה של מצלמת הסרט...

ואם נשוב כעת אל הדברים שבהם פתחנו – יש באמתחתנו מסר מרגיע ליערות הגשם בברזיל וליערות האחרים: שובו נא לשגשג במשובה ובנחת ובלא כל חשש להכחדה, הוסיפו לספק חמצן לרווחת עולמנו החוטא! ספרים מודפסים אפשר יהיה למצוא בעיקר בבתי הכנסת בדמות סידורי תפילה, כי הלוא אין לחלל ר"ל את ימי השבת והמועד בעלעקטריק! מארונות הקודש ישַלפו מגילות הקלף של "ספר תורה" ויקראו בהן בהטעמה ובכוונה רבה תוך כדי גלילתן – טכנולוגיה אשר קדמה לפרדיגמה, בה החלו מקפלים וחותכים את גיליונות הקלף לקונטרסים ואת הקונטרסים הכתובים כורכים היו יחדיו לכדי ספרים, שהיו קוראים בהם לא עוד במהלך גלילה, אלא תוך כדי הפיכת הדפים – שיטה אשר נשתמרה והתמידה עד להמצאתו של הספר האלקטרוני...

רגע, רגע! אני מדבר שטויות: הפיינשמקרים, אלה שיתעבו את הספרים האלקטרוניים, יוסיפו – ועוד איך! – להדפיס ספרים של נייר! לא זו בלבד ויתירה מזו: מעשה בבעל/ת בלוג באינטרנט (אני נוקט בלשון ז/נ לבל אקל על זיהויו/ה של האיש/ה) הוציא/ה לאור ספר מן החומרים שהצטברו ברבות הזמן בבלוג הדעתני שלו/ה... למה הדבר דומה? הרעיון, לית מאן דפליג, הוא נחמד בתור קוריוז – איש לא עשה כזאת לפניו/ה, וגם המוצר הספרותי כשלעצמו הוא איכותי, אסתטי ומשתלב יפה במדף הספרים. אך מה לעשות שבלי משים הוא מעלה על הדעת מעין אנלוגיה דמיונית עם פלוני-פלמוני בן המחצית השנייה של המאה ה-15, שהוא נוטל בידיו ספר אשר יצא מתחת למכבש הדפוס, ומעתיק את אותיותיו באמצעות נוצת אווז על גבי גיליונות של פרגמנט! נכון – איש מלבדו לא עשה כזאת לפניו...

* * *

דודו פלמה

כאור בשולי הענן

(במלאות עשר שנים ללכתו מאיתנו בטרם עת של מאיר אריאל)

בשנת 1943 כותבת המשוררת לאה גולדברג שיר המתחיל במילים: "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..." – השיר הוא שיר תגובה למוראות מלחמת העולם השנייה כאשר מימדי האסון כבר החלו להתברר ליישוב בארץ, שבחלקו הגדול מתמלא בייסורי מצפון על כך שנותר בחיים. באמצעות השיר ביקשה לאה גולדברג לבטא את זכות החיים של הנשארים בחיים, ולהעמיד אלטרנטיבה, משורטטת בעדינות אקוורלית, לאימי המלחמה. להמציא מרגוע לתחושות הקשות המלוות את האדם נוכח הידיעות הנוראות ההולכות ומצטברות על סף מפתנו התרבותי.

על השאלה שהתריסה מולה החברה בארץ: "מה יש לך לומר לנו אל מול האימה והרצח, או יותר נכון, מה את מתכוונת לעשות למען המאמץ המלחמתי," היא משיבה כדרכה בשיר:

"האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד / ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם / ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת / או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם / או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת / על כתפך על ראשך רענן / ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן // ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע / וראית את השמש בראי השלולית הזהב / ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע / ומותר ומותר לאהוב // את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט / השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם / וביושר-לבב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים כאחד האדם."

"את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם." – המקום      שלאה גולדברג בוראת בהבל מכושף של מילים מדודות ומאופקות כל-כך, הוא מקום של שחרור גדול לצלם האדם שהגיח חבול ונכה מכבשני המשרפות. בקצהו של השיר מסמנת לאה גולדברג את הדרך האנושית הנכונה שבה לדעתה יש להלך כדי להישאר בני אדם: "וביושר לבב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים כאחד האדם." השדה של לאה גולדברג הוא מקום של מרפא לאדם החבול.

לעומת המארשים הצבאיים הגבריים, החסונים ותפוחי השרירים שהעמידה השירה העברית המגויסת מול המלחמה, משרטטת לאה גולדברג בעדינות של אישה שהיא משוררת גדולה, את התקווה המתרקמת בה ליום שעוד יבוא ואפשר יהיה להלך בו בשדה כהלך התם, יום בו מחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי-שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם. יום שירחב בו השקט כאור בשולי הענן. ובאמת זהו השדה שביקשנו לברוא כאן.

עברו חלפו להן 41 שנים ובשנת 1984 כותב המשורר והזמר מאיר אריאל שיר תשובה ללאה גולדברג. לשיר הוא קורא "שדות גולדברג". כוחו של משורר טוב בא לידי ביטוי ביכולתו המדויקת להגדיר את אופי הקשר של האדם למקום ולזמן. כל מקום וכל זמן. המקום שתיארה לאה גולדברג היה מקום בו אפשר להלך לבד ללא פחד. מקום שהדברים בו הם פשוטים וחיים ומותר בהם לנגוע. מקום שמותר בו לאהוב. הייתי אומר שזהו גם בעצם מקום נטול כל ציניות מכרסמת.

מאיר אריאל בשירו "שדות גולדברג" מגלה לנו מה ארע לשדה המטפורי שלנו כעבור 41 שנה.

מול "את תלכי בשדה לבדך" של לאה גולדברג הוא מעמיד אזהרה שבקצה סימן קריאה, "ילדתי שלי אל תלכי לבדך!":

"ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב. / ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. הוא ימכור לך מרחב / השדה המוזהב. // הוא יקסום לך אלף גוון / בחידת מרחקיו, / אך בכל מקום לבו אוון / הוא לעיניך זב כזב זב אכזב. // ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב. / ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. הוא ימכור אם ואב / השדה המוזהב. / הוא יתן לך רעננה / הוא יביא לך מטר רץ. / פרדס-חנה, כרכור, צל עלי בננה / רק לבך הנמרץ, נמרט, נסחט / ונמחץ // ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. / אל תלכי לבדך / בשדה המוזהב. // בחיים עובר שבוע / עוד מעט נרדם. / לב נודד אל מבוע / אל שלחייך פרדס רימונים / כפרים עם נרדים.// ילדתי שלי / אל תלכי לבדך. / אל תלכי לבדך בשדה המוזהב / ילדתי שלי."

מה שמעניין הוא ששניהם מתארים את אותו המקום. אבל בשני זמנים שונים. וכן, כך ניראה היום השדה שלנו. כל כך ציני ונמדד ומתנדל"ן לו במטר רץ שלו. בשדה המוזהב מוכרים גם אם וגם אב. המרנו את פשטותם של החיים שבהם היה מותר לנגוע ולאהוב, בקסם אלף הגוונים ובחידת המרחקים. האוון והכזב זב אכזב החליפו את האור שבשולי הענן. לאה גולדברג ומאיר אריאל שוב אינם הולכים לבדם בשדה. אבל גם אף אחד אחר כבר לא הולך בו. היה שדה ואיננו עוד. הוא הוחלף בשדה המוזהב.

האדם בשירה של לאה גולדברג נמצא קרוב אצל השדה. בשירו של מאיר אריאל הוא מורחק ממנו. לאה גולדברג ומאיר אריאל שניהם כבר אינם. גם אנחנו. מה שנותר לנו הם השירים ששרו לנו וההבנה שהותירו לנו אודות היותנו. ללא מורא וללא משוא פנים הם מתארים לנו את האופן בו אנו נקשרים אל המקום שלנו, ממש כמו שהם מתארים לנו את האופן בו אנו מתירים את הקשר שלנו למקום ורודפים חסרי נשימה אחרי קסם האכזב בן אלף הגוונים הטמון לו אי שם בחידת המרחקים.

פעם היינו חברה של אנשים שלא יכלו לומר "אני". היום אנחנו כבר חברה של אנשים שאינם מסוגלים לומר "אנחנו". על השאלה הדוחקת כל כך האם עוד נהיה מסוגלים לשוב ולכמוה אל האדם, האם נוכל עוד, בדרך בה אנו הולכים היום, לברוא סינתזה בין "אני" ל"אנחנו", אפשר לענות גם כך: "קרוב רחוק" יכולה להיות סידרת טלוויזיה אוסטרלית מטומטמת לבני הנעורים. "קרוב" ו"רחוק" יכולים להיות מצב קיומי אנושי של קשר בין אדם למקום.

הבחירה היא כולה שלנו.

* * *

ניצה וולפנזון

הקטע הנעלם של ביאליק

 בגיליון "חדשות בן עזר" 461 (יום שני כ"א בתמוז 13.7.09) הזכרנו את בנימין זאב הרצל לרגל יום פטירתו, שחל יום קודם לכן. באותו יום, כ"א בתמוז, יום פטירתו של חיים נחמן ביאליק, ערכתי אזכרה פרטית למשורר – עיינתי בספר שיריו שיצא לאור בשנת 1908 (תרס"ח בהוצאת יוסף פישר בקרקא). התמקדתי בפואמה "בעיר ההרגה", שנכתבה לאחר פרעות קישינוב וביקורו של ביאליק במקום (1903). השוויתי את הטקסט לזה שבמהדורה המעודכנת בהוצאת"דביר" 2004, ושמתי לב לשני הבדלים קטנים:

במהדורת 2004 –

וְגַם-אַתָּה, בֶּן-אָדָם, אַל-תִּבָּדֵל מִתּוֹךְ עֲדָתָם,

הַאֲמֵן לְנִגְעֵי לִבָּם וְאַל-תַּאֲמֵן לִתְחִנָּתָם;

במהדורת 1908 – במקום אתה כתוב עתה

במהדורת 2004 – תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת – צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה,

במהדורת 1908 במקום תעמד כתוב תשאר.

שוני בולט ומשמעותי ישנו כאשר במהדורת 1908 חסר הקטע החריף:

לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם

וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם

וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים

לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים;

וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,

וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים,

וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ,

וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,

וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ.

קראתי את דעתם של יודעי דבר הטוענים שהקטע הושמט בידי המחבר כנראה לבקשת אחד העם והוחזר רק כעבור 20 שנה.

רציתי רק לתאר משהו מהמתחולל בארון הספרים היהודי, כאשר מי שאינו עוסק בספרות או בביקורת ספרותית מדפדף בספריו.

ניצה וולפנזון

בצרופה צילום הדף הראשון של הספר משנת 1908 עם חותמת של סבי שמעון בן זאב, בנו של אחד ממייסדי ראשון לציון זאב אברמוביץ.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבָּעִים שָנָה לִנְחִיתַת אָדָם עַל הַיָּרֵחַ

כְּבָר אַרְבָּעִים שָנָה מֵאָז אָדָם הִגִּיעַ

אֶל הַיָּרֵחַ הַנִּכְסָף, אַתָּה זוֹכֵר?

אַךְ עַד הַיּוֹם – מַה שֶּלְּגַמְרֵי לֹא מַרְגִּיעַ –

הוּא לֹא הִגִּיע כְּלָל אֶל לֵב אָדָם אַחֵר

שֶלֹּא מֶרְחַק שְנוֹת אוֹר מַפְרִיד בֵּינָם אֵין יֶשַע

בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב בָּם עַם מוּל עַם נֶחְרָץ דִּינוֹ

כִּי אִם דֵּעָה קְדוּמָה,

צָרוּת-מוֹחִין

אוֹ רֶשַע

שֶבְּעֶטְיָם הוּא מְנֻכָּר לִבְנֵי מִינוֹ.

וְלֹא חָלָל חוֹצֵץ אוֹ שְחוֹר הַיּוֹנוֹסְפֵרָה

בֵּין הַסְּמוּכִים כָּל-כָּך, חָזֶה אֶל מוּל חָזֶה,

כִּי אִם זָרוּת,

שִׂנְאַת-חִנָּם

וּתְהוֹם הַקֶּרַע

שֶבְּגִינָם טוֹבְחִים אֲנַחְנוּ זֶה אֶת זֶה.

וּמִשּוּם כָּךְ בְּכָל דַּקָּה נִכְרַךְ עוֹד חֶבֶל

סְבִיב צַוָּארוֹ שֶל עוֹד נִדּוֹן בִּמְלוֹא תֵבֵל

וְאֵיזֶה קַיִן שוּב רוֹצֵחַ אֵיזֶה הֶבֶל

וְהַיָּרֵחַ מִסְתַּכֵּל בָּנוּ, אָבֵל

וּכְמוֹ מַזְכִּיר לָנוּ: שוּם חֲלָלִית לָבֶטַח

לֹא תַצִּילְכֶם אִם לֹא תֵדְעוּ אֱמֶת פְּשוּטָה

כְּמוֹ גִשּוּרָם שֶל מֶרְחַקִּים קְטַנִּים בְּשֶטַח

אֲבָל גְּדוֹלִים מְאֹד בֵּין נֶפֶש לִרְעוּתָה.

* * *

דודו אמיתי

החמצתה של הצלחה

בשבועות האחרונים שמענו על עזיבתו של ד"ר ראובן גל את ראשות מינהלת השירות הלאומי-אזרחי במשרד ראש הממשלה. האירוניה היא שד"ר גל, לשעבר הפסיכולוג הראשי של צה"ל, עוזב את התפקיד דווקא בגלל הצלחתו בו, והעצוב הוא שהתברר שוב שממשלת ישראל קטנה על המפעל החשוב שראובן גל הקים, ונבהלת מהצלחותיה שלה עצמה.

מינהלת השירות הלאומי-אזרחי הוקמה (2005) כדי לתת כלים בהתמודדות עם אחת הדילמות המציקות ביותר בכל מה שקשור למעמדם של אזרחי ישראל הערבים בתוך החברה הישראלית. אחת הטענות החוזרות ונשנות בשיח על הזכויות השוות המגיעות (ובצדק) לכלל אזרחי המדינה היתה ששוויון בזכויות גורר גם שוויון בחובות, או במילים אחרות: כיוון שרק היהודים משרתים בצבא או בשירות לאומי – מגיע להם יותר.

הטענה הזו לא נשארה רק בגדר הפולמוס התיאורטי והיו ויש לה מיספר השתמעויות בחקיקה המפלה את ערביי ישראל בכל הקשור לזכאויות ולהטבות שונות. לטענה בדבר אי-שוויון בחובות האזרחיות ניתנו בדרך כלל מספר תשובות שעיקרן היה שאי-אפשר שערבים יתגייסו לצבא ויילחמו נגד בני עמם, שהצבא גם לא מעוניין בעצם בגיוס ערבים לשורותיו מטעמי ביטחון ושהמדינה לא התאמצה לייצר כלים חלופיים עבור הציבור האזרחי על-מנת שיוכל למלא את חובתו האזרחית, משום שבעצם המדינה לא מעוניינת בשוויון אזרחי מלא לכלל אזרחיה. מבלי להיכנס לניתוח הסיבות הרי המצב היה שאף אחת מטענות הנגד לא היוותה מענה משכנע מספיק ומה שקרוי "הרחוב הישראלי" המשיך לראות באי השוויון של ערביי ישראל מצב דברים מוצדק.

מינהלת השירות הלאומי-אזרחי באה לענות על בעייתיות זו בדיוק ולהעמיד את הכלים שיוכלו לתרום תרומה כפולה ומשולשת לחברה הערבית בישראל: להעמיד מאגר מתנדבים לטובת צמצום פערים במגזר המקופח ביותר במדינה, לאפשר לצעירים אלו התנסות מקצועית שתשפר את סיכוייהם בשוק העבודה והלימודים ולתת אפשרות לדור הערבי הצעיר לבסס את טיעוניו לטובת שוויון אזרחי מלא באמצעות מילוי חובתו האזרחית בקהילתו.

היתה זו התפתחות היסטורית שקשה להמעיט בחשיבותה מצד ממשלת ישראל. אומנם באיחור רב ובגמגום אבל למרבה ההפתעה (ואולי לא) את המכשול הגדול ביותר על דרכה של התפתחות זו הציבה הנהגת הציבור הערבי. חזית כמעט אחידה של חברי כנסת וראשי רשויות יצאה נגד היוזמה בטיעונים שונים ומשונים (עידוד השירות בצה"ל בינם) וכך גם הקולות המתונים מבית שראו ביוזמה דבר חיובי נאלצו ליישר קו במרחב הציבורי עם מתנגדיה הקיצוניים. רבים בציבור הערבי והיהודי ראו בכך עיוורון של ההנהגה הערבית לתהליכים המתפתחים בחברה הישראלית ובקרב ערביי ישראל וראו בהם מי שיורים לעצמם ברגל. ואכן הרחוב הערבי הגיב הפוך לקו של הנהגתו: כבר בשנתיים הראשונות התנדבו לשירות הלאומי-אזרחי כ-300 צעירים וצעירות, בשנה השלישית קפץ המספר מעל ל-600 ובשנה האחרונה כבר שירתו מעל 1,000 מתנדבים ערביים במקומות שונים, כאשר 500 נוספים נותרו מחוץ לתוכנית. השנה מספר אלו שלא יוכלו להתקבל לתוכנית כבר עלה ל-1,000. סקר שעשה פרופ' סמי סמוכה מאוניברסיטת חיפה בתחילת 2008 מצא ש75% מהצעירים הערביים בין הגילאים 16-22 תומך בשירות האזרחי.

ראובן גל עזב את הנהלת השירות בגלל אובדן הממלכתיות של המינהלת (העברתה ממשרד ראש הממשלה למשרד המדע) וסירוב משרד האוצר להגדיל את מיספר התקנים כך שכל צעיר וצעירה ערביים שירצו, יוכלו למלא את חובתם האזרחית לחברתם ולמדינתם.

וכך, ברית מוזרה ומרפת ידיים של הנהגת הציבור הערבי מחד ונציגי ממשלת ישראל מאידך חברה נגד יוזמה שיכולה לתרום מעשית וציבורית לרווחתם ולקידומם של ערביי ישראל בדרך אל שוויון אזרחי מלא. ואולי בגלל כך?

המאמר מתפרסם גם בבלוג של דודו אמיתי באתר "מכנה משותף" של המרכז לטכנולוגיה חינוכית ויוזמות קרן אברהם.

* * *

אלבום נחום גוטמן ברוסית

בשנת 1984 הופיע בהוצאת "מסדה" אלבום נחום גוטמן, שאותו כתב וערך הסופר הנידח אהוד בן עזר. לימים נמכרה הוצאת "מסדה" להוצאת "מודן", אשר חידשה את האלבום והיא ממשיכה להפיץ אותו בחנויות הספרים משנת 1997 ואילך.

בשנת 2009, ביוזמתה של המפיקה ברוסית רינה ז'ק, יצאה לאור מהדורה רוסית מפוארת של האלבום, אף היא בהוצאת "מודן", בתירגומו של הסופר אפריים באוך. האלבום מבוצע כשכיית חמדה, ממש תאווה לעיניים, והוא זוהר בעשרות תמונותיו של גוטמן המצויות בו. אף שנוצר לראשונה לפני יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה בלבושו הרוסי כאילו נולד היום. אם יש לכם קרובים ומכרים דוברי רוסית, תוכלו לספר להם על אודותיו ולשלוח להם במתנה. האלבום נמצא בחנויות הספרים ובאלה המתמחות בספרות רוסית. מחירו 139 שקלים.

* * *

משה אור

בת המושבה (זיכרונות ילדות)

סיפור

לזכרה של אימא חוה, שנפטרה בדמי ימיה בעודי רך בשנים,

וממנה ינקתי את האהבה העזה לפתח תקווה של אותם זמנים

משה אור, בן 85, הוא נין ונכד למייסדי פתח-תקווה יואל משה סלומון ומרדכי סלומון. נכדיו וניניו ביקשו שיספר להם מזיכרונותיו על פתח תקווה, והוא העלה אותם על הכתב בצורת סיפור על קורותיה של נערה ממשפחתו במושבה באותם ימים רחוקים.

הדלף הטורדני הקל שהחל לרדת לפתע בליל שמחת תורה, הלך וגבר עד שהגבאים נאלצו לבטל את ה"הקפות" המסורתיות ברחובה של המושבה. לא היינו מוכנים לגשם, מכיוון שמאז יום הכיפורים היו הימים חמים ובהירים. רצנו הביתה כל עוד רוחנו בנו והגענו עייפים ורטובים עד לשד עצמותינו. הסעודה החגיגית שהכינה אימא רבקה, שהיתה ערוכה על השולחן לאור נרות דולקים, נאלצה להמתין עד שנתנגב ונחליף בגדים. אבא יצחק קידש על היין ובירך על החלה ואנחנו התענגנו על מאכליה של אימא שיצא להם שם בכל המושבה.

גשם זעפני ירד כל הלילה. הרוחות העזות איימו לתלוש את גג הרעפים מעל ביתנו וטיפות הגשם העקשניות נקשו ללא הרף על תריסי החלונות. ענפי העצים הגבוהים שבחצר התנועעו אנה ואנה בקול שריקה מחרידה. התעוררתי בבהלה ורצתי למצוא מחסה וביטחון במיטתם של אימא ואבא. אימא אספה אותי אל חיקה החמים ואבא אמר, חצי בחיוך חצי בנזיפה: "ילדה גדולה בת שש שהולכת כבר לכיתה א' מפחדת לישון לבדה?"

מבוישת חזרתי למיטתי ונרדמתי.

למחרת בבוקר, שמש פז האירה את השמיים. לבשנו בגדי חג והלכנו לבית הכנסת הגדול, ידי האחת אוחזת בידו של אבא ובידי השנייה דגל ובראשו תפוח אדום. שני אחיי הבוגרים יעקב (קובי) וברוך מיהרו קדימה, לפגוש את חבריהם ואילו אימא נשארה בבית כדי לערוך את שולחן החג. בדרך ראינו עד כמה היטיב הגשם לעשות וליפות את פני המושבה. כל הרחובות היו רחוצים ונקיים ואילו הפרחים בחצרות הבתים, שעד אתמול עמדו חצי נבולים ומורכני ראש, הרימו ראשם בגאווה כאילו מכריזים: "ראו כמה יפים אנו!"

בחצר בית הכנסת פגשתי את חברותיי הטובות, ניצה וחגית. אנחנו גרות בשכנות, יחדיו הלכנו לגן הילדים ויחדיו השתובבנו כל תקופת הקיץ. גם הן באו מצוידות בדגלים ואנו התווכחנו בקולניות איזה דגל יפה יותר. כאשר בקע קולו של החזן ששר "אתה הראית לדעת" שהוא הפיוט המבשר את תחילתן של ה"הקפות", נכנסנו פנימה.

ה"הקפה" הראשונה היתה בעיצומה. החזן הנעים בקולו "אלוהי הרוחות הושיעה נא" והקהל הרב החרה-החזיק אחריו "בוחן לבבות הצליחה נא." ראיתי את אבא כשפניו אדומות מהמאמץ להחזיק בשתי ידיו את ספר התורה הכבד ובו בזמן לאחוז בקצות אצבעותיו את סידור התפילה. כאשר ראה אותי, קרא לי וביקש שאקח ממנו את הסידור. רצתי אליו אבל הסידור נשמט מידו ונפל ארצה. הרמתי אותו, נישקתי אותו, וכאשר ניגבתי אותו מלכלוך שהיה על הרצפה הוא נפתח, ובעמודו הראשון קראתי להפתעתי את השורות הבאות כתובות בכתב יד:

יעקב נולד בפתח תקווה ביום ...

ברוך נולד בפתח תקווה ביום ...

חבצלת נולדה בגלות כפר סבא ביום י"ז במרחשון תרע"ח.

לא האמנתי למראה עיניי. אני, חבצלת, לא נולדתי בפתח תקווה כפי שתמיד התגאיתי, אלא בגלות?

עד לסוף התפילה הייתי זרה ומרוחקת. גם כשעמדתי "עם כל הנערים" מתחת לחופה של טליתות והקורא בתורה בירך אותנו ומטר סוכריות ודברי מתיקה נזרק לעברנו מכיוון "עזרת נשים", לא נשתנתה הרגשתי. חיכיתי רק להגיע הביתה כדי שאוכל לברר עם אבא את פירוש המילים "נולדה בגלות".

כל הדרך הביתה הייתי שקטה ודוממת. לא החלפתי עם אבא ולו מילה אחת. ניסיונותיו לפתח עמי שיחה, לא נענו. רק נכנסנו הביתה ועוד בטרם בירכתי את אימא בברכת "חג שמח", התחלתי לבכות בקול רם ולשאול: "מה הסיפור המטורף הזה שנולדתי בגלות? אני ילידת פתח תקווה, וכך אישאר. איך הגעתי בכלל לכפר סבא?"

אימא הרגיעה אותי, מחתה בעדינות את דמעותיי, אבא הושיבני על ברכיו והחל לספר: "את צודקת, צלת (זה שם החיבה שלי בפי כל אוהבי), הגיע הזמן שתלמדי פרק בהיסטוריה שלך ושל פתח תקווה." הוא נח קמעא, אירגן את מחשבותיו והמשיך:

"בשלהי חורף תרע"ז הגיעו רעמי המלחמה הגדולה עד לפאתי פתח תקווה. הצבא האנגלי שבא ממצרים, הגיע עד לגדות הירקון. הצבא התורכי הקים לו מערכת ביצורים וחפירות מדרום למושבה. העובדה שממש בעורפם נמצאת קהילה אזרחית גדולה האוהדת את האנגלים ועלולה לשבש את מהלך הקרבות, הביאה אותם לפתרון קל ופשוט: גירוש. לפני חג הפסח נקראו נכבדי המושבה אל המושל הצבאי של האזור, והוא הודיע להם כי עד יום מסוים עליהם, כולל נשים וטף, לעבור לכפר סבא, שהוא היישוב היהודי הקרוב ביותר, והוא מרוחק מזירת הקרבות. הצענו לו סכומי כסף גדולים ("בקשיש") כדי שיעביר את רוע הגזירה – אך הוא סירב. לא היתה לנו כל ברירה, העמסנו על העגלות שהיו לנו את כל המטלטלים שיכולנו לאסוף, את הנשים ההרות וביניהן אימך שרק החלימה ממחלת הקדחת והיתה בתחילת הריונה, הושבנו על כמה כרכרות נוחות יותר ויצאנו ברגל אל עבר כפר סבא שהיתה נתונה עדיין תחת שלטון התורכים."

אבא הפסיק לרגע, לגם מכוס התה שאימא הכינה לו והמשיך: "שהינו בכפר סבא כמה חודשים, וכשהגיעה שעתה של אימא ללדת ואת נולדת בשעה טובה, בכפר סבא הנמצאת בשרון, לא היססנו הרבה וקראנו לך בשם חבצלת על סמך הפסוק בשיר השירים 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים.' אחרי הניצחון של האנגלים, חזרנו לפתח תקווה וקוממנו את הריסותיה."

אבא ליטף את לחיי ואמר: "אני מקווה שנרגעת, ועכשיו בתי נשב לשולחן ונתכבד במטעמים שאימא הכינה לכבוד החג."

מפויסת למחצה המשכתי לשאול, הפעם את אימא: "לא יכולת לחכות כמה זמן וללדת אותי מאוחר יותר, לא בתאריך ההוא, ובפתח תקווה?"

אימא חייכה חיוך רחב ובקולה הרך ענתה לי: "כשתתבגרי קטנה שלי, תביני שלידה אי אפשר לדחות. האם את זוכרת, צלת, בשנה שעברה, ימים אחדים אחרי יום ההולדת שלך, ירדנו למושבה וראית כי על בית המועצה ועל כל הבתים ברחוב הראשי מתנוססים דגלי הלאום ואת שאלת אותי אם זה לכבוד יום ההולדת שלך? דעי לך צלת, את נולדת ביום חשוב מאוד בחיי ארץ-ישראל המתחדשת. ביום זה, בשניים בנובמבר 1917, פורסמה בלונדון הצהרת בלפור המכירה בזכותו של העם היהודי להקים לו מדינה בארץ-ישראל. את צריכה להיות גאה על שנולדת ביום שכזה."

בשתי נשיקות על לחיי ובחיבוק חזק הובילה אותי אימא לעבר השולחן ולאחר הקידוש התחלנו לאכול.

אחרי האוכל ולאחר ששרנו משירי החג, קרא לי אבא לחדר האורחים והמשיך לספר לי כיצד מצאו את פתח תקווה לאחר נסיגת התורכים כשבתיה הרוסים ושרופים. גם השכנים משבט אבו קישק המשיכו במעשי הביזה וההרס, עקרו את כל כרמי השקדים והשתמשו בעצים להסקה ולבישול אבל, המשיך אבא וגאווה נמסכה בקולו: "בנינו פתח תקווה חדשה יותר, יפה יותר, כיאה לעיר ואם בישראל, נטענו פרדסי הדרים לכל מלוא העין כמו שכתוב בספר ישעיהו 'שקמים גודעו וארזים נחליף, לבנים נפלו וגזית נבנה'". (אבא היה בוגר בית-ספר דתי והרבה לתבל את דבריו בפסוקים.)

[למיטב ידיעתי פתח תקווה לא נהרסה במלחמת העולם הראשונה, וגם פרדסיה ניטעו לפני אותה מלחמה ולא רק לאחריה, כך שערב המלחמה היא היתה מושבת הפרדסים הגדולה ביותר בארץ. – אב"ע].

הפרדס של המשפחה לא היה בין הגדולים ביותר, שטחו היה כעשרים דונם בערך. הקיפו אותו מכל עבריו עצי חושחש ולידם שדרת עצי בוקיצה [הכוונה כנראה לאקציה. – אב"ע] פראית. שורות עצי התפוזים היו ישרות כחיילים במסדר וכמעט שלא נראו בו עשבי בר. אבא השכים כל בוקר ולאחר ארוחת בוקר חטופה מיהר אל עבר הפרדס. יום אחד שאלתי אותו מה יקרה אם יאחר פעם. את תשובתו אני זוכרת עד היום: "פרדסן ערבי ממכריי אמר לי בתחילת דרכי 'אם תגיד מדי בוקר לפרדס סבאח אל חיר (בוקר טוב) ובערב תיפרד ממנו בברכת מסא אל חיר (ערב טוב), הרי שבסוף השנה הוא ישיב לך בברכת 'כול עאם ואנתה בחיר (שנה טובה לך)'. אני נוהג לפי עצתו ותודה לאל, הוא צדק."

הבית שלנו היה גדול ומרווח והיה מהבתים הראשונים בפתח תקווה שהוכנסו בו חשמל ומים זורמים. היו בו חמישה חדרים – חדר שינה לאבא ואימא, חדר לשני האחים, חדר שלי, חדר שינה נוסף לבני משפחה שבאו להתארח וחדר אורחים שהיה הגדול והמפואר שבחדרים. בנוסף היה מטבח שבו אימא הפליאה לעשות, חדרי רחצה ושירותים וכן מחסן שעל אצטבאותיו ניצבו לראווה צלוחיות ריבה שאימא רקחה, צנצנות ופחים של זיתים ומלפפונים כבושים וכן שקי אורז ובורגול, פולים וגרגירי חומוס מיובשים ועוד. הבית היה מבריק מניקיון, פרי עמלה של סעדה העוזרת המסורה.

חדר האורחים היה החדר היחיד שהכניסה אליו היתה מהרחוב, ורק לאורחים. לאחר שעולים שבע מדרגות אבן, ממשיכים בשביל מרוצף עד לדלת הכניסה. משני עברי המשעול ניצבו כזקיפים שתי שורות של אורן ירושלמי. בחצר שלפני הבית היתה גינת נוי יפה ובינות לפרחים נתנו את פריים עצי אסקדיניות וגויאבות, מנדרינות, עץ תות ולימון. כאשר הפירות השונים הבשילו, ולאחר שאימא הורידה את חלקה לצורכי תקרובת ומרקחת, קראנו לכל החברים והחברות שעטו על הפרי הבשל והשאירו את העצים עירום ועריה.

בחדר האורחים היו שולחן גדול עשוי עץ מהגוני אדום, כסאות מרופדים, שלוש כורסאות נוחות, החלונות היו עטויים וילונות סלסלה לבנים ושלושה ארונות שדלתותיהם היו עשויות זכוכית. מהארון הגדול ניבטו אליך כלי הגשה מפוארים, צלחות וכוסיות עשויי קריסטל, בקבוקי יין וקוניאק מעולים ועוד. הארון השני היה מלא וגדוש בספרים עבי כרס ומאספים למיניהם כמו כרכי "התקופה" ואילו הארון השלישי, הקטן מביניהם, היה האוצר שלי ושל אחי – אבא קנה עבורנו את כל ספרי הוצאת "אמנות" המנוקדים ואנחנו התענגנו עליהם כל רגע פנאי. כך חזרנו לתקופת מסעי הצלב בספר "טליסמא", נדדנו ברחבי מצרים וסודן בספר "בישימון ובערבה", היינו עם העבדים הכושים שמרדו בנוגשיהם בספר "בוג ז'רגל", חווינו את התפרצות הר הגעש וזוב בספר "ימי פומפיאה האחרונים", טסנו בכדור פורח בספר "אי התעלומות" צללנו בתהומות האוקינוס בספר "שמונים אלף מיל מתחת למים" ועוד ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות שונות ומשונות.

הכניסה הרגילה לבית היתה מסביב, דרך החצר האחורית. לידה, במעלה הגבעה, היו נטועים כמה עצי תפוזים ואשכוליות ועץ פומלות גדול. היו בחצר לול תרנגולות, שובך יונים (יונים ממולאות באורז היו ה"ספציאליטה" של אימא), ואורווה שבה היו קשורים חמור ופרד ששימשו את אבא והאחים בנסיעותיהם לפרדס או למושבה. התרנגולות היו משוטטות בחצר, אוכלות מכל הבא למקור, ואחד מתפקידי היה לאסוף מדי בוקר את הביצים העזובות שהיו מוטלות בכל פינה אפשרית. תפקיד נוסף שהיה מוטל עליי – להביא בכל יום שישי את סיר החמין המלא עד גדותיו אל בית האופה ולאסוף אותו כשהוא אפוי ומוכן לאכילה כל שבת בצהרים.

פתח תקווה מוקפת פרדסים מכל עבריה, והצבע הירוק שולט בכל אשר תיפנה העין. כל פרדסן חפר לו באר מים משלו והתקין עליה מנוע דיזל מתוצרת חברת "וגנר" היפואית שהבעלים שלה היה איש ה"טמפלרים" שהתגורר במושבה שרונה ליד תל-אביב [לא מדוייק. הוא התגורר במושבה ואלהלה שביפו. – אב"ע]. בכל פרדס היתה בריכת אגירה גדולה שממנה הוזרמו המים בתעלות חפורות בעת ההשקייה. סביב כל עץ נחפרה מעין "צלחת" גדולה והפועלים היו עומדים יחפים בתוך זרם המים, חוסמים ופותחים תעלות ומטים את זרם המים לעבר כל עץ ועץ. לכל משאבה היה קול משלה ובמרוצת הזמן יכולתי להבדיל בין הפח-פח של פרדס זלמנוביץ', בין הפיח-פיח של פרדס ינקלבסקי לבין הפאח-פאח הרחב של הפרדס שלנו.

הלימודים לא היו קשים במיוחד. אהבתי בעיקר את לימודי התנ"ך ומולדת (ידיעת הארץ) והמורים שלנו השכילו לחבר בין השניים ולצקת בנו את האהבה לארצנו, ארץ-ישראל. גם לאחר הכנת השיעורים נותר לנו זמן למשחקים שהיו רבים ומגוונים. שיחקנו ב"קלאס", בחמש אבנים, במחבואים, ב"דוּדֶס", במחניים, ב"פרה עיוורת" וגם ב"בנדורות" (גולות). היה לנו מקור לא אכזב לגולות הללו. היינו נוהגים ללכת בשבתות עם הילדים הגדולים יותר אל החפירות הטורקיות העזובות וההרוסות מתקופת המלחמה הגדולה, ובהן מצאנו חלקי נשק מוחלדים והרבה גולות ברזל שהיו בתוך הפגזים האנגלים שנורו על החפירות. בנוסף, נהנינו ממראה ומריחות הנרקיסים, הנוריות והכלניות שכיסו כשטיח צבעוני את שדות הבר.

תקופת חופשת הפסח היתה החופשה הבשומה ביותר. ריח פריחת התפוזים והאשכוליות מילא את האוויר. אל ריח זה הצטרף ניחוח עצי השיטה הצהובה שעמדו אז במלוא פריחתם וזמזום הדבורים נשמע מכל עבר. לעומתה, תקופת הקטיף היתה התקופה הפעלתנית והשמחה ביותר. קבוצות קבוצות של פועלים היו עושות את דרכן לעבר הפרדסים, קוטפות את התפוזים ומביאים אותם בסלי נצרים גדולים מרופדים בשקים לבל ייפגעו, אל ה"בייקות" (בתי אריזה). שם המתינו הבוררות, שמיינו כל תפוז לפי גודלו, ואת התפוזים שנפסלו, ה"בררה", הניחו בצד. אחריהן ישבו העוטפות שעטפו כל תפוז בעטיפת נייר מיוחד לבל יירקבו בדרך. כעת הגיע תורם של החשובים מכל – האורזים. התפוזים נארזו בתיבות עץ מיוחדות מחולקות לשניים, כשכל תיבה נחתמה בחותמת חברת "פרדס" וכן במילה "ג'אפה" (יפו), מחוץ לבית האריזה כבר המתינו שיירות גמלים שהעבירו את הארגזים לנמל יפו.

אולם שיא הכיף היה בחופשת הקיץ כשהתגנבנו לאחד הפרדסים וחיכינו שהשומר יצא לסיבוב ואז טיפסנו בזריזות במדרגות הברזל החלקלקות של ה"בִּירכֶּה" (בריכת המים) הגבוהה והעמוקה, ושכשכנו במים הקרירים. לאחר כמה דקות יצאנו והשתרענו על האדמה החמה ונתנו לקרני השמש הטובה ליבש אותנו בעוד אנחנו מיטיבים את ליבנו בתפוז בודד שנשאר לפליטה מהעונה הקודמת.

כשהגעתי לגיל "בת-מצווה", העניק לי אבא מתנה מיוחדת במינה. הוא הציע לי להצטרף אליו לנסיעה למשרדי חברת "פרדס" בנמל יפו. האוטומובילים שנסענו בהם היו טנדרים ישנים של הצבא הבריטי שהורכבו בהם ספסלי עץ משני עבריהם. הנסיעה לא היתה נוחה במיוחד אבל שמחתי למראה הים הגדול והכחול היתה רבה. ממשרדי "פרדס" הלכנו לעבר הנמל. ראיתי אורחת גמלים מגיעה, פועלים פורקים בזריזות ובזהירות את ארגזי התפוזים ומטעינים אותם על סירות משוטים שעשו את דרכן לעבר האוניות שעגנו במרחק-מה מהחוף. שאלתי את אבא מדוע האוניות לא יכולות לעגון ליד החוף וכך לחסוך את כל הטרחה. אבא הצביע על הסלעים האימתניים שבצבצו בקרבת החוף והסביר לי כי האוניות הגדולות עלולות להיפגע מהסלעים ואילו הסירות הקטנות והזריזות עושות דרכן הלוך ושוב בינות לסלעים ללא פגע. נזכרתי בספר יונה שלמדנו בשיעורי התנ"ך לאחרונה ושאלתי שוב את אבא אם זו היא אותה יפו המוזכרת בתנ"ך. אבא חייך, צבט את לחיי בחיבה והנהן. שאלתי את עצמי אם האנשים שמעבר לים הנועצים עכשיו את שיניהם בפלח תפוז עסיסי, מתארים לעצמם את הדרך הארוכה שעבר התפוז עד שהגיע אליהם. חזרתי הביתה מלאת אושר. זאת היתה המתנה היפה ביותר שקיבלתי בחיי.

השנה 1933. למושבתי מלאו חמישים וחמש שנים ואני כמעט בת שש עשרה. כמדי שנה נערכה עצרת עם בכיכר מקושטת בדגלי תכלת-לבן מול בניין המועצה. על בימת עץ ישבו כל חברי המועצה ולידה ישבה תזמורת "מכבי אבשלום – כינור ציון" שניגנה משירי ציון המתחדשת. שאלתי את אבא למשמעות השם "מכבי אבשלום" ולקשר שלו עם התזמורת ואבא הסביר לי כי אגודת "מכבי" אימצה את התזמורת הוותיקה "כינור ציון" והוסיפה לה את השם "מכבי אבשלום" לזכרו של אבשלום גיסין ז"ל, אחד מארבעת חללי המושבה שנפלו על הגנת פתח תקווה בפרעות 1921. [לא פרעות אלא קרב על הגנת המושבה ממנה יצאה כשידה על העליונה. – אב"ע].

דברי הנואמים שהעלו על נס את הישגיה של פתח תקווה שהפכה לעיר ואם בישראל ולה בנות רבות שיצאו ממנה, על ההתקדמות הרבה בכל שטחי החיים שעברה ועל העלאת רמת החיים בקרב תושביה נתקבלו בתשואות רמות. אבל כאשר זקן חברי המועצה הפליג בדבריו אל העבר הרחוק וציין את מסירותם של ארבעת המייסדים שהמירו את חיי העיר בעבודת האדמה, נשמעה צעקה מקרב הנאספים: "גם אנחנו עזבנו את העיר הגדולה ובאנו לכאן כדי לעבוד את האדמה, אבל אתם לא מאפשרים לנו ומעדיפים עבודה ערבית על פנינו!"

הסתובבתי לאחור וראיתי בחור צעיר לבוש חולצת חקי, מכנסי חקי קצרים וחובש קסקט עומד על ארגז עץ מוקף חבורת צעירים וצעירות הלבושים כמוהו והוא מנופף בידיו בהתלהבות. התרוממות הרוח שאחזה בנאספים התפוגגה אט-אט, התזמורת ניגנה את "התקווה" ואנו חזרנו לאיטנו הביתה.

בדרך שאלתי את אבא מי האיש הזה, מה מעשיו ומדוע השבית את השמחה. ניכר היה בו, באבא, שהוא מעדיף שלא לענות אך לבסוף השיב לי בקצרה, שלא כדרכו: "שמו בורקה, הוא עומד בראש חבורה של צעירים וצעירות המתגוררים יחד בפאתי המושבה, מחללים שבת בפרהסיה ודורשים שכר כפול בעבור עבודתם בפרדסים. אנחנו לא יכולים לשלם שכר כזה, מה עוד שהם אינם יודעים את העבודה וצריכים ללמוד הכל מן ההתחלה."

"אבל," אמרתי לאבא, "הם הרי יהודים, וכתוב אצלנו 'וחי אחיך עימך'?"

אבא פטר אותי בתנועת יד קצרה והשיב לי ברוגזה: "את לא מבינה שום דבר."

הדברים הקצרים הללו של אבא לא סיפקו אותי והחלטתי לנסות ולהבין יותר מה קורה כאן, מה מעשיה של חבורה זו ומה בדיוק היא מבקשת.

יום אחד, בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגעתי אל פאתי המושבה, אל הצריפים הרעועים שבהם קבעה החבורה את משכנה. הדלת של הצריף הגדול היתה פתוחה ועוד בטרם התקרבתי אליה נתקבלתי בבליל של קולות מתובלים בניחוחות של מאכלים. מסביב לשולחן עץ ארוך ישבו "החברים" (כך הם קוראים לעצמם) לארוחת ערב. בהיסוס מה ניגשתי אל פתח הדלת והצצתי פנימה והופתעתי למראה עיניי. קבוצה גדולה של בחורים ובחורות ישבו סביב מה שבקושי הייתי קוראת להם שולחנות ועליהם מפוזרים ככרות לחם וקערות גדולות של סלט.

עמדתי כך כמה רגעים עד שניגשה אליי בחורה כבת עשרים וחמש, לבושה מכנסים קצרים עם גומיות וחולצה רקומה (רק אחר-כך נודע לי שקוראים לחולצות כאלה "חולצות רוסיות"), סינר מרופט ומרובב למותניה. עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מפי אמרה לי ששמה ציפורה אבל "קוראים לי החברה ציפורה כי כאן כולנו חברים וחברות," ושאלה מי אני ומה אני עושה כאן.

כשאמרתי לה את שמי נפערו עיניה בכעס ובתימהון: "את בתו של הפרדסן הרשע שמתנגד לעבודת יהודים בפרדסים, אז מה יש לך לחפש כאן?"

התאפקתי והסברתי לה בשקט כי הייתי נוכחת בעצרת העם האחרונה ושמעתי את צעקתו-התרסתו של בורקה, את הוויכוח שהיה לי עם אבא וכי תשובתו שאני לא מבינה שום דבר, הבעירה בי את הרצון לדעת ולהבין איזו מין קבוצה אתם ומדוע הוותיקים כועסים עליכם.

חיוך עלה על פניה והזמינה אותי להיכנס לחדר ולהצטרף לארוחה. כשנכנסתי, הציגה אותי בשמי המלא ואמרה כי באתי ללמוד את אורחות חייהם. על פני כל הנוכחים עלה מבט של אי-נוחות שהתחלף מיד במבט של סקרנות. פינו לי מקום בין שתי חברות, סוניה ואידה, התיישבתי לשולחן והתחלתי לאכול. אחרי שפינו את קערות הסלט העבירו צלחות ובהן אוכל חם. ריח של אוכל שרוף עלה באוויר. ראיתי כי החברים והחברות החלו להשמיע קולות של רכבת נוסעת "צ'יק-צ'ק, צ'יק-צ'ק" ושריקות קטרים והחזירו את הצלחות אחר כבוד אל המטבח ששכן בפאתי הצריף. סוניה הסבירה לי כי הם נוהגים לעשות "רכבת" כל אימת שהאוכל לא מוצא חן בעיניהם.

קמתי ממקומי, אמרתי תודה לכולם וביקשתי ללכת הביתה. להפתעתי, קם בורקה ממקומו בראש השולחן, ניגש אליי ואמר לי כי אם ברצוני באמת לדעת מי החבורה הזאת ומה דעותיה הוא ישמח אם אבוא בפעם הבאה בשעה מאוחרת יותר, לאחר האוכל, ואז יסביר לי הכול. השבתי בחיוב ופניתי לעבר הדלת. ליד הדלת ניגשה אלי החברה ציפורה ובזיק שובב בעיניה אמרה לי: "היזהרי חבצלת לבל תפלי ברשתו ותתאהבי בו, בורקה כבר שבר הרבה לבבות."

מלמלתי תודה ורצתי החוצה.

רק ליד הבית חזרה נשימתי לתקנה.

הגעתי הביתה לפני ארוחת הערב. העוזרת ערכה את השולחן, ועל מפה צחורה הגישה ממבחר תבשיליה. ריח החציל המטוגן ברוטב עגבניות ושום אפף את כולנו. טבלתי פרוסת לחם לבן ברוטב ונגסתי. טעם גן-עדן. פתאום נזכרתי ב"רכבת" ובאוכל השרוף שראיתי "שם" והתנועעתי על כיסאי באי-נוחות. אימא ואבא שאלו אותי מה קרה. סיפרתי להם את כל מה שראיתי ושמעתי בצריף של "החברים", הוספתי כי בורקה מנהיג החבורה הציע לי לבוא ולהיפגש אתו ואז יספר לי את כל מה שארצה לדעת על הקבוצה וכי בדעתי לבוא ולהיפגש איתו.

אבא התרגז, פניו אדמו מכעס, ובקול רם אמר כי מוטב שאקדיש את זמני ללימודים (אני תלמידה מצטיינת) ולא לבזבז אותו בפגישה עם אנשים שימלאו את ראשי ברעיונות מפוקפקים. השבתי לו כי אני כבר בוגרת דיי ולא קיימת האפשרות שאתפתה לרעיונות מפוקפקים. אימא עמדה לצידי וניסתה לרכך את התנגדותו של אבא. לאחר וויכוחים ארוכים קיבלתי רשות להיפגש עם בורקה פעם אחת.

לא יכולתי להתאפק, וכבר ביום חמישי בשעות הערב המאוחרות שמתי פעמי נרגשת ונלהבת לעבר הצריפים. לשמחתי, פגשתי ליד צריף חדר האוכל את ציפורה. שאלתי אותה היכן בורקה והיא אמרה לי שהוא נמצא בחדרו והוסיפה, כי מכיוון שהוא לא עבד היום, הרי שלא בא לאכול ארוחת צהרים כדי "לחסוך" את מחיר האוכל והעדיף לשכב לישון. לא הבנתי בדיוק איך אפשר לישון כדי "לחסוך". ציפורה שראתה את מבוכתי, אמרה שבורקה יידע להסביר לי גם את זה והובילה אותי אל אחד הצריפים שהוצב ליד עץ אקליפטוס ענף. נזכרתי בסיפוריו של אבא אודות עצי האקליפטוס שהובאו מאוסטרליה בראשית ימי המושבה ושנשתלו כדי לייבש את הביצות.

כשנכנסנו לחדר, ועיני הסתגלו לאפלולית שבו, ראיתי את בורקה יושב על אחת המיטות וקורא בספר. ציפורה אמרה שלום ויצאה. בורקה קם ממקומו, לחץ את ידי בחמימות והוסיף כי ציפה לראות אותי שוב. הסתכלתי סביב וראיתי עוד שתי מיטות בחדר ועל אחת מהן זיהיתי פריטי לבוש נשיים. אדמימות של מבוכה כיסתה את פניי. לא הבנתי מה לבגדי נשים בחדר גברים ומעודי לא הייתי לבדי עם גבר בחדר אחד. בורקה שהבחין במבוכתי הציע שנצא לשוחח מתחת לעץ האקליפטוס הסמוך. מתחת לעץ ניצב ספסל רעוע, התיישבנו, ובורקה שאל אותי מה ברצוני לדעת. עניתי לו במילה אחת: "הכול."

והוא התחיל לדבר. תחילה סיפר לי שהם קבוצה של בחורים ובחורות שהתארגנו עוד בחוץ לארץ כקבוצת "חלוצים", הם חיים ב"קומונה", שסיסמתה היא "לכל אחד לפי צרכיו, מכל אחד כפי יכולתו." מה שהחברים מרוויחים נכנס לקופה משותפת וגם מי שלא תורם את חלקו מפני שלא מצא עבודה, לא יוצא מקופח. הם גרים יחד, בחורים ובחורות, אין רכוש פרטי, וכל שאיפתם היא לבנות בארץ ישראל חברה חדשה, חברה שתתבסס על שוויון בין המינים, על עבודת כפיים, על עבודת האדמה, ולא על מסחר או על ניצול כוח העבודה של הזולת. בצחוק של מבוכה הסביר לי כי נהוג אצלם שכל מי שלא עבד באותו יום ישן בשעת ארוחת הצהריים וכך הם "חוסכים" את דמי הארוחה.

הבנתי את דבריו שנאמרו ברהיטות אבל במבטא רוסי כבד ורגש של הבנה וסימפטיה החל לנבוט בקרבי אבל לפתע הוא התחיל להמטיר עלי זרם של מילים ומושגים שלא שמעתי עד היום: מלחמת מעמדות, רבולוציה, קומוניזם, פרולטריון, בורגנים, אחוות עמים, סולידאריות, האדם העמל, לבנות עולם חדש על חורבות עולם ישן שדינו להיהרס ועוד ועוד מילים גבוהות כאלו. נסגרתי. התחלתי להרגיש לא נוח. השיחה הפכה להיות חד-צדדית. קמתי, הודיתי לו על שהקדיש לי מזמנו ואמרתי שהשעה מאוחרת, ועלי לחזור הביתה. הוא ליווה אותי עד צריף חדר האוכל ונפרדנו בלחיצת יד לשלום.

כל הדרך הביתה עברו מחשבות בראשי. מדוע מחרימים אותם? הם רוצים לבנות את הארץ בעבודת האדמה והרי לכך הטיף יואל משה סלומון וכך גם עשה הוא ושלושת חבריו שייסדו את פתח תקווה [הכותב מסתמך כנראה על הבלדה של יורם טהרלב לשם תיאור תולדות ייסודה של המושבה וזה כמובן לא מדוייק. – אב"ע] וסללו בכך את הדרך לעוד עשרות יישובים שקמו בעקבות העזתם? לא העמקתי לחשוב על אודות הדברים שאמר בחצי השני של שיחתנו, כי פשוט לא הבנתי אותם. הרגשתי כי הסימפטיה והאהדה שאני רוחשת לקבוצת החלוצים הולכת וגוברת והחלטתי לנסות ולעזור להם כמיטב יכולתי.

אימא ואבא כבר המתינו לי. אימא התעניינה יותר בתיאורים כלליים של הצריפים, העוויה של אי-נוחות עלתה על פניה כשסיפרתי על בגדי הנשים שראיתי בחדר של הגברים ושאלה איך בורקה נראה. הבעה של הערכה ראיתי על פניהם כשסיפרתי כיצד "חוסכים" ארוחת צהריים. אבא שאל יותר שאלות על אורח החיים של הקבוצה, על הרעיונות והאידיאלים שלהם. ניסיתי לספק את סקרנותם כמידת יכולתי. השיחה התארכה, העייפות כמעט והכריעה אותי אבל בטרם אמרתי "לילה טוב", הספקתי לעשות השוואה בינם לבין יואל משה סלומון.

ישנתי שינה טרופה. חלמתי שאני אחת החלוצות שבאה לאבא שלי ומבקשת עבודה בפרדס והוא דוחה אותה. חלמתי שאני אחת הנשים שהתאהבו בבורקה והוא שבר את ליבן. רק לפנות בוקר נרדמתי וישנתי שינה עמוקה.

בשעת ארוחת הבוקר אבא חייך אלי ואמר כי במוצאי השבת מתקיימת אסיפת פרדסנים ובה יציע לבטל את החרם על החלוצים ולקבל אותם לעבודה. רציתי לזנק ממקומי ולרוץ ולספר לבורקה את הבשורה הטובה. אבא עצר בעדי ואמר כי קשה לנבא כיצד יקבלו שאר הפרדסנים את הצעתו. "בואי נחכה למוצאי שבת," אמר, "ואז תחליטי מה לעשות."

בסעודת ליל השבת נסבה השיחה, כמובן, על נושא מתן עבודה לחלוצים. אחי הבכור יעקב, שהיה נתון כבר ראשו ורובו בנושאי הפרדס ועיבודו, גרס כי מוטב להניח לנושא כמות שהוא, וכי הפועלים היהודים אינם מוכנים לעבוד קשה ואם משהו לא מוצא חן בעיניהם הם עלולים לפתוח בשביתה. לעומתו, אחי הצעיר יותר, ברוך, תמך בדעתי ואמר כי כדאי שנזכור לפועלים היהודים את העובדה כיצד עמדו שכם אחד איתנו מול הפורעים הערבים [במאורעות 1921. – אב"ע] ונקרב אותם אלינו.

יום השבת היה היום הארוך ביותר בחיי. הלכתי עם אבא לבית הכנסת וכל הזמן התפללתי בליבי שאבא יצליח לשכנע את חבריו לקבל פועלים יהודים לעבודה. מרוב התרגשות איבדתי את התיאבון. גם חברותיי ניצה וחגית, שבאו אלי כמדי שבת אחרי-הצהרים כדי לשחק דמקה או שבץ-נא [המשחק שבץ-נא טרם היה קיים באותן שנים. – אב"ע] או בשביל סתם לדבר איך עבר השבוע ולרכל על הבנים בכיתה, לא הצליחו לפרוק את המתח שאחז בי. סיפרתי להן את אירועי השבוע, חזרתי בקצרה על הדברים שסיפר לי בורקה על הרצון של חבורת החלוצים להיות חלק מבוני הארץ ושיתפתי אותן בתקוותי שאבא יצליח להסיר את רוע הגזירה. שילבנו ידיים בתקווה.

השמש שקעה. אכלנו ארוחת ערב בדממה. הצלחתי להדביק את כולם בהרגשתי. לבסוף הגיעה השעה. אבא נפרד מאיתנו והלך לאסיפה. שעה ארוכה נצמדתי לדלת וכשראיתי אותו חוזר, לא יכולתי להתאפק ורצתי לקראתו. חיוך רחב היה נסוך על פניו. הוא אימץ אותי אל ליבו ואמר בקצרה: "הכל בסדר."

כל המתח שאחז בי התפרק בבת-אחת בדמעות של שמחה.

בבית סיפר לנו אבא בקצרה את מהלך האסיפה וכיצד הצליח להביא להסכמת החברים להצעתו. רציתי לקום ממקומי ולרוץ ולספר לבורקה את החדשות הטובות. אבא חיבק אותי ואמר כי אוכל לעשות את זה גם מחר, אחרי הלימודים, והוסיף כי הוא מוכן לקבל את בורקה לעבוד אצלנו בפרדס החל מיום שני בבוקר.

מיד עם תום הלימודים הלכתי-רצתי לעבר הצריפים. בנוסף להרגשתי הטובה חשתי תחושה מוזרה עוברת בי כאשר אני חושבת על פגישתי עם בורקה, תחושה שטרם חשתי כמוה. האם זאת אהבה? נזכרתי באזהרתה של ציפורה על בורקה שובר הלבבות. הגעתי לצריפים ולשמחתי פגשתי את בורקה שבאותו יום עבד במטבח. סיפרתי לו את החדשות הטובות ואת הזמנתו של אבא לבוא ולעבוד אצלנו בפרדס. הוא הסכים מיד ואמר כי למחרת, בשעה שבע בבוקר יתייצב בביתנו כדי שיקחו אותו לפרדס. רגשות סותרים עברו בי גלים גלים עד שהגעתי הביתה.

למחרת השכמתי קום, ומבעד לחלון, כשאני חבויה למחצה מאחורי הווילונות, ראיתי את בורקה מגיע. אחי יעקב כבר חיכה לו והשניים הלכו לדרכם. הלכתי לגימנסיה שמחה ועליזה.

בצהרים, כשיעקב הגיע הביתה, סיפר לי עוד בטרם הספקתי לשאול דבר וחצי דבר, כי בורקה הושם לעבודה אחראית כפותח צלחות, וכי הוא ממלא את משימתו בחריצות ובקפידה. קשה היה לי להסתיר את שמחתי, וכן גם את גאוותי על שהצלחתי להביא לקירוב לבבות.

בסוף יום העבודה עבר בורקה ליד ביתנו. יצאתי אליו ושאלתי אותו אם יהיה מוכן לפגוש אותי ועוד שתי חברות כדי שיסביר לנו מדוע לדעתו הוטל החרם על חבריו. סיכמנו על יום רביעי בערב, יום שדיברתי עליו מראש עם ניצה וחגית.

ביום רביעי צעדנו שלושתנו, קצת נרגשות, אל עבר הצריפים. בורקה חיכה לנו בחוץ יחד עם ציפורה שהציעה לנו קערית פירות ומשקה קר. אכלנו ושתינו והלכנו אל הספסל הרעוע שליד האקליפטוס. שלושתנו התרווחנו על הספסל ואילו בורקה ניצב לפנינו, כמורה לפני תלמידיו, והתחיל לדבר. פניו היו שלוות וגם קולו היה רגוע בתחילה, למרות שדבריו היו קשים להאזנה לנו, בנות מבתים שומרי שבת והשקפת עולם שונה.

לדבריו, הם אינם מאמינים באלוהים ולכן קיום המצוות כמו שמירת שבת או אכילת כשר או איסור על לינה מעורבת של גברים לנשים לפני החתונה (וכאן רמז לבגדי הנשים שראיתי בחדרו בביקורי הראשון) לא מחייב אותם. הם מאמינים שכל בני האדם, גברים ונשים, נולדו שווים. באשר למטרות עלייתם ארצה ובואם לפתח תקווה, הוא חזר על מילות השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." בורקה השיב בנינוחות על כל השאלות שהצגנו לו והשיחה התנהלה למישרין.

לפתע, חל בו שינוי. הוא הזדקף, פניו האדימו ומילותיו היו כהצלפות שוט. עיניו, שעד עתה היו נעוצות בנו, השקיפו למרחקים. הוא דיבר על תורתם של מרקס ואנגלס, על הסוציאליזם ועל הקומוניזם, ועל העולם החדש העתיד להיבנות בדם ואש. הבטנו נבוכות זו בזו. לא ידענו איך להפסיק את שטף המילים שלא הבנו בהן דבר וחצי דבר. להצלתנו באה ציפורה ואמרה לבורקה שפעילים מתל אביב ורוצים לדבר איתו. ניצלנו את ההפסקה, ונפרדנו לשלום.

בדרך הביתה שוחחנו בינינו על כל מה ששמענו. הסכמנו כי בתחילה אמר בורקה דברים של טעם, למרות שרובם לא היו לפי אורח חיינו ולא היינו מורגלים לשמוע. אולם כל מה שאמר אחרי השינוי שחל בו, קילקל את ההתייחסות אליו ואל דבריו. ניצה וחגית אמרו כי אינן מוכנות לפגוש את האיש הזה פעם נוספת. ואני? עם כל ההסתייגויות שהיו לי, הרגשתי משיכה הולכת וגוברת אליו. האם זה משום שכפי שאמרה לנו המחנכת בגימנסיה ששני הפכים נמשכים זה לזה? לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.

ביום שישי, כשחזרתי מהגימנסיה, מצאתי להפתעתי את אבא בבית כשהוא סר וזעף, מסתובב אנה ואנה ואימא מנסה לשווא להרגיע אותו. מעולם אבא לא הגיע הביתה ביום שישי בשעה כה מוקדמת. אך ראה אותי אמר לי בכעס: "זרקתי את החבר שלך לכל הרוחות!" והוסיף עוד קללה בערבית. אף פעם לא ראיתי את אבא מאבד את שלוות רוחו ומקלל. נדהמתי. שאלתי: "למה? מדוע? ספר לי בבקשה מה קרה?"

אבא נרגע לאט לאט. ישבנו לאכול ארוחת צהריים, אבל מי יכול ליהנות מארוחה טובה כשהשאלה "מה קרה" מרחפת באוויר ללא מענה? לא הרפיתי וביקשתי שוב ושוב שיספר לי מה קרה? אבא התרצה לבסוף, ובקול שקט ומדוד, שהכעס ניכר בו, סיפר לי כי באחד מסיבובי הביקורת שעשה בפרדס ראה באחת מתעלות ההשקיה מים זורמים ואין מי שיטה אותם לצלחות העצים. הוא חיפש את הפועל האחראי ולהפתעתו, ראה את בורקה שוכב מתחת לאחד העצים כשהקסקט מצל על עיניו. "שאלתי אותו מה הוא עושה? והוא השיב לי כי הוא חולם על ארץ ישראל שבה אין מנצלים ומנוצלים. אמרתי כי אם הוא רוצה לחלום שילך לחלום במקום אחר ושלחתי אותו לכל הרוחות!"

רציתי לקום ממקומי ולרוץ אל בורקה ולדבר אתו אך אבא אסר עליי לראות אותו. שכבתי בחדרי ולא ידעתי מה לעשות. ניצלתי את העובדה שאבא שכב לישון את שנת הצהריים, אמרתי לאימא שאני הולכת אל ניצה להתכונן לבחינה ורצתי אל הצריפים. חדר האוכל היה מלא בחברים וחברות שהאזינו לדבריו של בורקה שאמר כי אין הוא חושב שלאחר מה שקרה ישנה איזו שהיא אפשרות שימצא עבודה בפתח תקווה וכדי שלא יהיה למעמסה עליהם, הוא עוזב כבר עכשיו והולך לתל אביב, ומשם יגיע למושבות ביהודה ומקווה שימצא שם עבודה. כל הבקשות שיחזור בו מהחלטתו, לא הועילו.

התלוויתי אליו לחדרו וכל הדרך ניסיתי לדבר אל ליבו שיישאר. הוא לא ענה ואפילו לא הסתכל לעברי. ראיתי כיצד הוא אוסף את כל "רכושו" לתוך ילקוט גב צבאי, הסתכל סביב, שם את הילקוט על גבו והלך בצעדים מהירים והחלטיים לעבר שדרת הברושים על אם הדרך המובילה לתל אביב. לא עמדתי בקצב ההליכה שלו והתחלתי לרוץ כשאני קוראת לו לעצור. המרחק בינינו הלך וגדל. עצרתי וצעקתי: "בורקה, קח אותי איתך!"

הוא אפילו לא הסתובב. בעיניים כלות ראיתי את דמותו הולכת וקטנה מרגע לרגע עד שנעלמה בשמש השוקעת באופק.

קול בכיי נבלע והתמזג בקולות מנועי הפרדסים שבסביבה.

* * *

יוסי אחימאיר

כשעיתון "הארץ" ניטפל לז'בוטינסקי

מלאו ששים-ותשע שנים לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי – המנהיג הציוני-רוויזיוניסטי, שהרבה כתרים נקשרו לראשו: ראש בית"ר, מגן ירושלים, מייסד הצה"ר, המפקד העליון של האצ"ל, אבי הצבאיות בישראל, אבי מדינת הרווחה.

איש רנסאנסי-יהודי היה זאב ז'בוטינסקי: סופר ומשורר, פובליציסט ומתרגם, שבשישים שנות חייו יצר מורשת חשובה, השאיר אחריו רעיונות שהם בבחינת דרכי הנהגה ופעולה לחידוש ולהבטחת עצמאותו המדינית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, חומר למחשבה בעיקר לעומדים ליד הגה המדינה, הנחיות רעננות, הגיוניות בפשטותן, במאבקים המדיניים והצבאיים שעודם לפנינו.

גם כעבור ששים-ותשע שנה עודנו משתאים לנוכח רוחב הירושה הרוחנית-ציונית שהותיר אחריו, מתרגשים למקרא מכתב שעתה זה ראה אור בכרך נוסף של איגרותיו, או מסה עיונית שזה עתה אותרה בכתב עת בשפה הרוסית, נהנים לשוב ולהתענג על "שמשון" בתרגומו המחודש, מתפעמים ממאמר זה או אחר שנקרא באקראי, מצטמררים מחדש משירי ציון ההימנוניים.

הדברים אמורים במיוחד באנשי מכון ז'בוטינסקי, עובדים, חברי הנהלה, אנשי הוועדה האקדמית וידידים, שעוסקים באיש ובעיזבונו בבחינת מלאכת יומנו.

מזה למעלה משבעים שנה, אנחנו אוצרים במכון זה את אוצרות הרוח של ז'בוטינסקי ותנועתו, מעמידים אותם לרשות ציבור המתעניינים, מפיקים ערבי עיון, מוציאים לאור ספרים וכתבים, מעודדים סטודנטים ותלמידים במחקריהם, מארחים אלפי מבקרים במייצגי המוזיאון החווייתי שהקמנו.

אנו איננו זקוקים למועצה ציבורית כזו או אחרת, ש"תגלה אמריקה" בכל הקשור לז'בוטינסקי ופועלו ותוציא מאות אלפי שקלים להפקת ערב אחד. אנו מבקשים מהממלכה רק דבר אחד: תנו בידינו אמצעים נאותים כדי לשמר את מיליוני המיסמכים, להצילם מכלייה שאורבת להם, חלילה וחס, אם משיני הזמן ואם מפגעי אש או מים. תנו למי שאמונים על כך, שמכירים היטב את החומר העצום הזה, שמנוסים יותר מכל גוף אחר בהפצתה של תורת ראש בית"ר – תנו לנו את האמצעים הנאותים, ואנו – שעשינו ועושים עשרות שנים את מלאכת הקודש הציונית-תרבותית הזאת, באמצעים מצומצמים ומתוך מצוקה כספית אמיתית, נעשה אותה בעתיד ביתר שאת וביתר יעילות, יותר מכל מועצה כזו או אחרת!

גדולתו של ז'בוטינסקי עולה ומתבהרת ככל שנוקפות השנים.

רעיונותיו מחלחלים יותר ויותר לראשי רוב המחנות הפוליטיים.

בין במודע ובין שלא במודע – מאמצים אותם, מיישמים אותם, מזדהים איתה. גם יריבים אינם אדישים כלפיה. מוסיפים לצטט מתוך כתביו, מרבים להסתמך על הגיגיו, כמעט בכל תחום, ואפילו מתווכחים עליהם כמובן.

הביוגרף של ז'בוטינסקי, שמואל כץ המנוח, אמר לי זמן קצר לפני פטירתו, כי כבר לפני עשרים-וחמש שנה העריך, שבעוד יובל שנים ז'בוטינסקי יצטייר בציבור כנביא האמת וכמנהיג הגדול שקם לאומה במאה העשרים, והסימנים לכך מתחוורים לאט לאט, משנה לשנה. והוא צדק – שמואל כץ זכרו לברכה.

מנגד, יש כאלה שניתלים דווקא בז'בוטינסקי, כאיפכא מסתברא, על מנת להצדיק עמדות אנטי-ציוניות.

"שיקראו את ז'בוטינסקי" – זוהי כותרת שזעקה מעל דפי "הארץ" לפני כשבועיים.

יופי – אמרתי לעצמי – כותרת לעניין. "סלוגן" נפלא לכל מה שאנו עושים במכון הנושא את שמו של ז'בוטינסקי ומשתדלים לעשות בעבודתנו היומיומית, הסיזיפית. דהיינו – להביא לכך שיותר ויותר אנשים, צעירים ואחרים, יפנו אל כתביו, יקראו את מאמריו, ייתפסו לקסם הגיגיו ושיריו.

אבל הכותרת מלפני שבועיים נרשמה בראש מאמרו של פרופסור פוסט-ציוני מאוניברסיטת תל-אביב, חיים גנז שמו. מטרתו היתה הפוכה. להפוך את תורת ז'בוטינסקי על פניה – ולסלף אותה.

"לקרוא את ז'בוטינסקי" – כן, כן, אבל לשיטתו, לקרוא באופן מצונזר, מסולף, סלקטיבי, גס, כדי שישרת את מגמות החוגים הקוראים לקבל את דרישות הערבים, בין אם הם פלסטינים ובין אם הם סורים.

לשיטתו של אותו פרופסור-סלפן מהאקדמיה ברמת אביב, ז'בוטינסקי שלל את רעיון ההסתמכות על הזכות ההיסטורית כמבססת את הדרישה היהודית לריבונות על כל ארץ-ישראל. האסמכתא שלו היא עמית ירושלמי, פרופ' גדעון שמעוני, שבספרו על "האידיאולוגיה הציונית", הוא מצטט ממכתבו של ז'בוטינסקי מ-1922 אל ליאונרד שטיין. במכתב זה אכן אומר ז'בוטינסקי כי עניין הזכויות ההיסטוריות בא כסיוע לתביעה על חלקה טריטוריאלית מסויימת.

מה עושה פרופ' גנז? הוא מהפך את כוונתו החכמה של ז'בוטינסקי. ב-1922 תבע העם היהודי את זכותו לארץ-ישראל, לא את אוגנדה או כל טריטוריה אחרת, אך ורק משום שהיא מולדתו ההיסטורית. ז'בוטינסקי תבע את חלקת אלוהים הקטנה שלנו, קודם כל מטעמי הצדק האובייקטיבי.

לאמור, הערבים חולשים על מאות אלפי קמ"ר. כבר יש להם שש-שבע מדינות. דבר לא יקרה להם – אמר – אם יוותרו על חלקה הקטן של הטריטוריה העצומה במזרח-התיכון, הלא הוא שטח ארץ-ישראל, לטובת עם שקשור אליה בכל נימי נפשו זה אלפי שנים. שזכותו לארץ זו עולה על זכותו של כל עם אחר. שהוא נרדף ואין לו עצמאות משלו.

היום, כעבור 69 שנה מאז נעצמו לנצח עיניו של ז'בוטינסקי, ו-61 שנה לעצמאות ישראל – אותו עם ערבי, שהתפצל בינתיים לעשרות מדינות, כולל הממלכה שבעבר הירדן המזרחי, רוצה לצמצמם את מדינת היהודים, בשם זכות מפוקפקת, בשם תביעה קנטרנית שכל כולה נועדה להביא אותנו לנסיגה מירושלים ומחבלי מולדת היסטוריים. לשם כך הם נעזרים בכמה אנשי אקדמיה ישראליים, פוסט-ציוניים, כדוגמת הפרופסור מאוניברסיטת תל-אביב. לשם כך הם מסלפים את עיקרי אמונתו של ז'בוטינסקי!

הם לא קראו אותו. הם קראו רק קטעי דברים, מכלי שני, ומצטטים אותם לצורך החלשת עמידתה של ישראל.

את מאמרו של גנז – פשוט צריך לגנוז. מנגד, כדאי ומומלץ לקרוא את מאמרי ז'בוטינסקי כולם, להתענג עליהם ולשאוב מהם השראה. לקרוא אותם תמיד, בכל הזדמנות – אבל במלוא יריעת הדברים.

גם היום (יום ראשון, 19.7) מתפרסם מאמר על ז'בוטינסקי, באותו עיתון "הארץ".

מה מצא לנכון פרופ' שלמה אבינרי, להעלות מאוב את פרשת ההסכם מ-1921 עם הצורר האוקראיני פטליורה – רק לו ולעיתונו פתרונים. חבל רק שבכותבו על ההסכם, שנועד להפסיק את הפוגרומים בבני העם היהודי, נמנע הפרופסור מהאוניברסיטה העברית מלהביא את מלוא הסבריו של ז'בוטינסקי, המצויים בכתובים, לפחות במאמרו מ-1921, בכרך "בסער" של כתביו.

ז'בוטינסקי כותב: "עורכי הפוגרומים, שרצחו יהודים בימי שלטונו של פטליורה, פושעים היו וחובה היתה להענישם. ראש ממשלה וצבא כזה – הכוונה לפטליורה – עבר עבירה שאין לסלחה לגבי העם היהודי, לגבי העם האוקראיני וכלפי האנושות כולה."

ואף על פי כן, ז'בוטינסקי מוסיף ואומר – כי מצא לנכון לחתום הסכם עם נציגו של הצורר האוקראיני האנטישמי, כי בו "הוסכם על הקמת משטרה יהודית, לשמור על הסדר בכוח הנשק, ופירוש הדבר – שאפשר היה למצוא אמצעים נגד הפוגרומים."

פרופ' אבינרי בוודאי ער לכך, שהיום, שלא כמו לפני 87 שנה, יש לנו גם משטרה יהודית, גם צבא ישראלי – ובוודאי שאיננו נזקקים להסכמי הגנה עם בני עוולה מסוגו של פטליורה, המבקשים לפרוע בנו.

 ראוי בהחלט להתווכח עם עמדותיו ודעותיו של ז'בוטינסקי – אבל מתוך ידיעה והכרת החומר. באופן הוגן ומבלי לגנוז עובדות.

לקרוא ולהיווכח כי במוקד ה"אני מאמין" של זאב ז'בוטינסקי עומדת הזכות הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל לארץ-ישראל, והתיישבותם – בחבליה השונים – של המוני יהודים, שיעלו אליה מתפוצות גלותם ויהוו רוב בקרב אוכלוסיה.

(דברים שנשא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר בערב שהתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי, לציון 69 שנה לפטירת זאב ז'בוטינסקי, יום ראשון, 19.7.09)

* * *

שוש צוריאל

יחידת "עוז" נגד הגירת עבודה

לעומתה הפגנה בת"א נגד רשות ההגירה

בתביעה לעצירת מבצע האכיפה נגד עובדים זרים

העובדים הזרים מספקים לכלכלה הישראלית מאגר של עובדים המשתלבים בשוק העבודה המתמחה בעבודות שישראלים אינם מוכנים לבצע. בעבר בוצעו עבודות מסוג זה בידי עובדים פלסטינים, אשר עבדו בתחומי ישראל אף-על-פי שהמשיכו להתגורר מחוץ לגבולות הקו הירוק. בשונה מהם, העובדים הזרים מציבים אתגר חדש לחברה הישראלית בשל העובדה שהם מתגוררים וחיים בישראל. במיספר מקומות בארץ צומחת לנגד עינינו קהילה של זרים. נוכחותם בולטת בעיקר בדרום תל-אביב, אך התגבשו גם קהילות בקרבת אתרי בנייה גדולים ובאזורים של חקלאות אינטנסיבית.

 נשאלת אפוא השאלה: מהי הדרך הרצויה בה החברה הישראלית צריכה להתמודד עם האתגרים שמציבים בפניה העובדים הזרים?

הניסיון שהופק בארצות המפותחות – באירופה ובארצות-הברית – מלמד שהכוונה המקורית של החברה הקולטת ליהנות מהיצע זול של כוח עבודה, בלי להתמודד עם צורכיהם של העובדים הזרים כבני אדם וכאזרחים, לא עלתה יפה: עובדים זרים רבים הפכו לתושבי קבע בארצות המפותחות, פיתחו ציפיות להשתלבות בחברת השפע הקולטת ואף השפיעו במידה מסוימת על ערכי החברה הקולטת.

בעיית ההשתלבות של התושבים הזרים בחברה הישראלית מורכבת שבעתיים, לנוכח המגמה להבטחת קיומו של רוב יהודי ורוב ציוני במדינה, ומה שמכביד על מדינות אירופאיות גדולות, אותנו – מדינה קטנטונת עם בעיות קיומיות קריטיות ביותר, הגירת זרים בלתי מרוסנת – תבלע אותנו חיים.

התמודדות עם בעיית העובדים הזרים חשובה בעיקר נוכח העובדה, שעל סמך הניסיון במדינות אחרות ניתן להסיק כי חלק ניכר מהעובדים הזרים יהפוך בסופו של דבר לתושבי קבע בישראל.

כיום מהססים גורמים ציבוריים וממשלתיים להתמודד במוצהר עם בעיית קליטתם של התושבים הזרים בישראל, בהנחה שהתופעה זמנית, ומכיוון שאין יותר קבוע מזמני, המדיניות הממשלתית היא לגרש עובדים זרים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי. מסר זה מחלחל כלפי מטה – לרשויות המקומיות, לדרגים המקצועיים במינהל הציבורי ולישראלים הבאים במגע עם הזרים. על רקע זה נקל להבין תופעות של התעמרות בעובדים הזרים. כיוון שגירוש של מאות אלפי אנשים אינו אפשרי, סביר להניח כי במהלך הזמן ייהפכו התושבים הזרים לקבוצה נבדלת, המאופיינת בניכור ובתחושת ניתוק מכלל החברה. לפיכך נשאלת השאלה האם הדרך בה מדינת ישראל מתמודדת עם שאלת העובדים הזרים הינה ראויה ונכונה.

נוסף על העובדים הזרים מתקיימת הגירת פליטים ופליטי עבודה מאפריקה, אפריקה זו חבית ללא תחתית, שם תמיד יפרצו מהומות ושחיטות, ומשם תגבר ההגירה לישראל עשרת מונים בידעם שהנשמות הרחומות מתוכנו מפגינים למען קליטתם במדינת ישראל, ומיד מתגברת ההסתננות דרך סיני באמצעות הבדואים שמתוגמלים היטב מענף מכניס זה.

ועכשיו לשיעור בהיסטוריה – כאחת שראתה במו עיניה את הערבים פולשים לארץ ישראל מכל ארצות ערב שבסביבה באופן בלתי חוקי מתחת לאפם של הבריטים, אם כדי להתפרנס אצל היהודים או לעבוד במתקנים של הצבא הבריטי, ומעל הכול הגיעו בפקודתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני כדי לדחוק את רגלי היהודים מכאן – הם נשארו כאן, התרבו, כינו עצמם פיליסטינים לצורך העניין, רואים עצמם כבעלי הבית והרי לכם כיצד הגענו עד הלום.

ומאחר שאנו כבר למודי ניסיון בכגון אלה, יפי הנפש מתוכנו, שליבם נכמר על כל חלכאי תבל, ורק לא על עם ישראל ועל עתידו, מתעקשים לחזור על אותה טעות; אמנם בתקופת המנדט הבריטי לא הייתה לנו שליטה על ההגירה המאסיבית הערבית הזו מכיוון שאנו לא היינו בעלי הבית, אבל עכשיו, שאנו שולטים במדינתנו ואנו בעלי הבית, מדוע אנו מתעקשים להפסיד אותה שנית למען גלי הגירה מאפריקה, המזרח הרחוק ומכל תפוצות תבל?

* * *

רון וייס

ברק אובמה החכם

ברק אובמה הגיע לשלטון מוכן עם תוכניות פעולה מושכלות. אובמה סבור שהסכנה העיקרית לשלום העולם נובעת מפעילות הטליבאן באפגניסטן ופקיסטן. הוא תיגבר את כוחות ארה"ב באפגניסטן בעשרות אלפי חיילים. כוחות הטליבאן הוכו קשות על-ידי הכוחות האמריקנים וגם על-ידי צבא פקיסטן.

אובמה מבין את סכנת פצצת הגרעין האיראנית לשלום העולם. הוא ינסה למנוע אותה באמצעות מו"מ. אם המו"מ ייכשל, יוחרפו הסנקציות נגד אירן. אם הסנקציות לא יעצרו את מירוץ החימוש הגרעיני של איראן – אז יהיה זה מיבחנו האמיתי של אובמה.

אובמה סבור שהמשך הבנייה בהתנחלויות בגדה מהווה מכשול עיקרי להשגת הסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית. אובמה החכם יודע שישראל הונתה את כל העולם ובנתה בהתנחלויות כל השנים ולא אכפה את החוק בגדה כדי למנוע הקמת מאחזים בלתי חוקיים, שחלקם נבנו על קרקעות פרטיות של פלסטינים. יזמי ומקימי המאחזים הבלתי חוקיים לא הועמדו לדין ולא נכלאו. אובמה יודע שבתקופתו של אולמרט, שפיטפט על שלום, נבנו אלפי יחידות דיור בגדה. אובמה יודע שיותר משליש מתקציב המחלקה להתיישבות של הסוכנות מיועד לבנייה בגדה. לכן דרישתו להקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות ולפירוק המאחזים הבלתי חוקיים מוצדקת ותואמת את "מפת הדרכים" של הנשיא ג'ורג' בוש. אובמה מעריך שהסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית יאפשר לגייס את מדינות ערב לתמיכה בפעולה נגד איראן וישמוט את השטיח מתחת לרגלי החמאס. יש לקוות שאובמה יעמוד איתן מול לחצי ביבי נתניהו ואהוד ברק, ולא יאפשר את המשך הבנייה המאסיבית בגדה במסווה של "גידול טבעי".

רון וייס

רמת-גן

אהוד: שכחת רק לציין שאם נשבית את האופציה הגרעינית שלנו ונפנה את הכור האטומי בדימונה, ייווצר מקום שבו נוכל ליישב שלוש מאות אלף "פליטים פלסטינים" בשטחים שניתן לפלסטין בחילופי השטחים תמורת הזכות שחצי ירושלים תיקרא בירת ישראל – וכך יגדל עוד יותר הסיכוי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, זאת על פי אובמה. אפילו האמריקאים מתחילים להתפכח מהנשיא ה"חכם" שלהם, ורק אתה ממשיך לקלס את מובאראכ חוסיין אובמה הסכל שאינו מבין דבר וחצי דבר בנושאי המזרח-התיכון, וכל שטות ודבר שטחיות שהוא פולט מפיו רק מגבירים את הנזק לאיזור כולו ומקרבים אלינו עוד מלחמה ולא "שלום".

* * *

ד"ר יפתח הגלעדי

דרישה להקמת ועדת חקירה

לאירועי "עופרת יצוקה"

אנו, סופרי ישראל, פרופסוריה ואנשי רוחה, המיוצגים על ידי הארגון הפרטי להכפשת ישראל "שוברים שתיקה", הממומן על ידי "הקרן החדשה" להכפשת ישראל בישראל ובגויים, והמיוצגים על ידי ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי, דורשים הקמת ועדת חקירה ישראלית, חיצונית ועצמאית, בהשתתפות הסעודים, חמאס, אובמה, נסראללה, סמיר קונטאר, אחמד טיבי והמופתי חג' אמין אל-חוסייני, לבדיקת התנהגותו הנפשעת של צה"ל באירועי "עופרת יצוקה", בשיטות המתאימות לצבא צרפתי, אמריקאי, רוסי, בריטי או נאצי, ולא למורשת המוסרית המפוארת של האקדמיה לנביאי ישראל והפינצטות. לאור עדויות הלוחמים, שאותן אספה מפי השמועה החברה הפרטית להכפשת ישראל "שוברים שתיקה" – עמדותיו הרשמיות של צה"ל נדמות כעת תלושות מן המציאות.

ברצוננו לציין שאין לנו הסבר להיעדרותו של הסופר המוסרי החשוב א"ב יהושע מן החותמים על הדרישה. האם איננו בארץ? האם קו הטלפון שלו מקולקל? האם חדל להיות מוסרי? האם הוא מצדיק הפצצת אוכלוסייה פלסטינית בתגובה על הפצצת אוכלוסייה ישראלית? האם אינו תומך בתביעה היהודית הנאצלה של עדר הכבשים מדאורייתא שמוטב שמונה שנים של ספיגת טילים, אימה, פצועים ומוות מטרור פלסטיני על יישובים עבריים – על פני מבצע ענישה גדול אחד שהמחיש למנוולים הללו את מחיר התעללותם הרצחנית באזרחי ישראל?

על החתום:

ד"ר יפתח הגלעדי

[ראה המודעה הענקית בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מאתמול, 22.7.09, שבשום מקום לא נכתב בה שהיא ממומנת על ידי חותמיה המוסריים החשובים, ונשאלת השאלה איזה ארגון מכפיש ישראל שילם עבורה?]

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. הקסבה של מאה שערים

הגישה הליברלית שוללת בעיקרון ענישה קולקטיבית. כל אדם הוא אינדיבידואל בפני עצמו. אם חטא – ייענש. אם לא חטא – לא ייענש.

הגישה הזאת היא נכונה, אך אינה מוחלטת. מאחר ואין רק פרט, אלא גם קבוצה, קהילה, ציבור, יש מקום להתייחסות גם לקבוצות בציבור ולא רק לאנשים הבודדים.

גם הגישה של השלטון – המרכזי והמקומי, אינה חייבת להיות רק אל האזרחים כפרטים אלא בהחלט להכיר בקיומן של קבוצות וקהילות. לרוב, הצורך להכיר בקבוצות הוא בפן החיובי – ביטוי תרבותי ואף מו"מ עם נציגות של קהילה. אך הצד השני של המטבע, הוא שבהחלט יש מקרים שבהם מוצדקת ענישה קולקטיבית.

ראש עיריית ירושלים ניר ברקת מכחיש בתוקף, ושב ומכחיש, שהחלטתו לא להכניס את שירותי העירייה לשכונות מאה שערים וגאולה עד שוך הסערה, מהווה ענישה קולקטיבית. ההחלטה נועדה להגן על עובדי העירייה. אך בעיניי, תושבי השכונות הללו ראויים לענישה קולקטיבית כזו.

כאשר ציבור שלם, שאינו סופר[?] את המדינה, את חוקיה, את בית המשפט, את המשטרה, את העירייה – מתפרע במצוות מנהיגיו ומשתולל באלימות כה חמורה, יש להגיב כלפיו כציבור (מעבר לכך שיש לעצור כמה שיותר פורעים ולשפוט אותם כבודדים). אי מתן שירותים עירוניים למי ששורפים ומשחיתים את ציוד העירייה, שהופכים את חיי תושבי העיר לבלתי נסבלים ומסכנים את חייהם, הוא עונש קולקטיבי רך וסמלי, אך ראוי גם ראוי.

אירועי הימים האחרונים בירושלים מעידים על מהותה של העדה החרדית המיליטאנטית. אין ספק שהציבור הזה אינו תומך בהרעבת ילדים בידי אימהותיהם. אולם הרבה יותר חשובה בעיניו התבדלותו מן החברה הישראלית וממדינת ישראל. כאשר "הם", השלטון הזר, עוצרים מישהי "משלנו" – זאת מלחמה. וגם אם צריך להגן על אם שמרעיבה את בנה – במלחמה כמו במלחמה.

ציבור נורמטיבי היוצא להפגין, אינו רואה בשוטרים אוייב לכן הוא לא ירגום אותם בסלעים ובאבנים, לא יסכן את חייהם ולא ישליך לעברם חיתולים צואים. רק מי שרואה בשוטרים אוייב, בהיותם נציגיה של מדינת ישראל, ינהג כך. ואכן, רק במגזר הערבי, בימין ובשמאל הרדיקליים ואצל החרדים המיליטנטים – דברים כאלה קורים. חשוב להבהיר – מי שמתייחס למדינה ולכוחות הביטחון שלה כאל אוייב, יש להתייחס אליו כאל אוייב, בלי כפפות.

אבל לא רק במשטרה, נציגת הממסד, הם פוגעים. יידוי אבנים על מכוניות של אזרחים שלווים – גם הוא חלק משיטות הלחימה שלהם. גם מעשה זה הוא אמירה כלפי החברה הישראלית – אתם האוייב.

כאשר קולקטיב מאוחד, מוסת ומשולהב בידי מנהיגיו הדתיים שהוא מחוייב לשמוע להם, פורע, והורס בגילויי אלימות קשה, יש לפגוע בקולקטיב הזה. כן, בענישה קולקטיבית כלפי הקסבה של מאה שערים.

הציפיה מן העירייה לספק שירותים למי שמשחיתים את ציודה בעלות של יותר ממיליון שקל, מזכירה לי את אוהדי בית"ר במערכון "שירים ושערים" של "הגשש", שאחרי ששרפו את המועדון דרשו מועדון חדש "כדי שיהיה לנו מה לשרוף!"

אמנם אנו מדינה המספקת חשמל למי שמשגרים טילים לעבר תחנת הכוח, ובכל זאת – הגיע הזמן שנפסיק להיות פראיירים.

רבנית דמגוגית שהתרוצצה בשבוע שעבר מתחנת רדיו לתחנת טלוויזיה, ניסתה להפיץ את השקרים והעלילות נגד בית החולים "הדסה" בפני כל מצלמה ומיקרופון אפשריים. לפעמים קשה לי להבין אדם שבלי למצמץ משקר, שקרים גסים ביותר, דקה לפני שהגורמים המוסמכים יפריכו אותם. הרי כאשר אותה דמגוגית סיפרה בקול בוכים על האם הצדיקה שמטפלת במסירות נפש בבנה חולה הסרטן שכבר כמה חודשים מקבל טיפול כימותרפי, היא ידעה שכעבור דקה יעלה לשידור מנהל בית החולים ויבהיר באופן הבהיר ביותר שלילד אין ולא היה סרטן והוא לא עבר מעולם טיפול כימותרפי. למה בכל זאת היא אמרה זאת? מעבר לרצון לערער את ביטחון הציבור, כדרכה של כל תיאוריית קונספירציה, היא יודעת שהציבור שלה, המאזין לרדיו, יקבל כל דבר שקר שתאמר, ולא יאמין להכחשות של "הציוינים".

"איך אפשר להעליל כזה דבר על אימא יהודייה? אימא יהודייה תעשה דבר כזה לילד שלה?! איך אשר להכניס לכלא אימא יהודייה?" – אי אפשר לטעות במהות צווחותיה של הרבנית הדמגוגית: אתם, הישראלים, לא מבינים מה זה "אימא יהודייה". זה הקוד התרבותי שלהם – קוד של כת מתבדלת.

לסיום, חשוב להבהיר שהפורעים בירושלים אינם מייצגים את המגזר החרדי בישראל ואף לא בירושלים, אלא הם מיעוט קטן בתוכו. המגזר החרדי הוא גדול מאוד ומגוון מאוד. הקבוצות המיליטנטיות של נטורי קרתא, העדה החרדית, חסידי סאטמר, ישיבת "בני אהרון" הם כת של עוכרי ישראל, שמרוכזת בעיקר בשכונת מאה שערים בירושלים ובבית שמש. חשוב לדעת להפריד בינם לבין כלל המגזר החרדי.

2. ירושלים: בדרכו של בן גוריון

ב-10 בדצמבר 1949, שנה וחצי אחרי הקמת המדינה, חמישה חודשים אחרי קבלתה לאו"ם ושלושה חודשים אחרי חתימת הסכמי שביתת הנשק עם שכנותיה, החליטה עצרת האו"ם להעניק מעמד בינלאומי לירושלים. משמעות ההחלטה הייתה אי הכרה בריבונות הישראלית על חלקה המערבי של ירושלים ובוודאי שלא הכרה בה כבירת ישראל.

היה זה בשיאה של המלחמה הקרה בין ארה"ב ובריה"מ. כמעט על כל נושא התעמתו שתי מעצמות העל היריבות. אך בנושא זה, באופן חריג, האינטרסים שלהן היו זהים. לקראת ההחלטה הפעילה ארה"ב מכבש לחצים כבד ביותר על ישראל, לוותר על ירושלים ולהסכים לבינאומה.

באותם ימים היתה ישראל מדינה צעירה, ענייה וחלשה. היא החלה להשתקם ממלחמת השחרור העקובה מדם, בה נהרגו 6,000 חיילים – אחוז מן האוכלוסייה. להשוואה ולהבנה – בקנה מידה של היום מדובר בלמעלה מ-70,000 הרוגים! המדינה הצעירה סבלה ממצב ביטחוני קשה ואירועי טרור בגבולותיה. בכל יום פלשו לתוכה מסתננים. והעיקר – היא עמדה בפני המשימה הלאומית הגדולה של קליטת העם היהודי – ניצולי השואה מאירופה ויהודי ארצות ערב; משימה של יותר מהכפלתה בתוך שנים ספורות.

על מנת לעמוד במשימות הכבדות הללו, היא נזקקה לכל סיוע כלכלי, וכל סיוע כזה היה כרוך בתמיכה מדינית של העולם, ובפרט של ארה"ב.

דוד בן גוריון ידע זאת והתמיכה הבינלאומית היתה מרכיב מרכזי במדיניותו. למען תמיכה זו הוא היה נכון לוויתורים ושילם לא אחת מחיר מדיני – כמו הנסיגה מצפון סיני במלחמת העצמאות והנסיגה מסיני ומרצועת עזה לאחר מלחמת סיני (1956).

אולם ירושלים היתה עבורו קו אדום. כאשר היה מדובר בירושלים, בן גוריון לא היה מוכן לכל פשרה. הוא עמד כסלע איתן מול הלחצים הכבדים של ארה"ב, שלחצי ממשל אובמה כשלג יחווירו לעומתם.

חמישה ימים לפני קבלת ההחלטה באו"ם, כאשר בן גוריון הבין שאי אפשר למנוע את קבלתה, החליט ב"ג על תגובה ציונית הולמת. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז בן גוריון על ירושלים כבירת ישראל, החלטה שקוממה על ישראל את העולם כולו. הוא כינס ישיבה חגיגית דחופה של הכנסת ובה מסר את הודעתו הדרמטית.

בין השאר, אמר ב"ג: "מדינת ישראל היא חברת או"ם... חברותנו זו מחייבת אותנו להגיד מכאן, מעל בימת הכנסת הראשונה לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו"ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני 3,000 שנה, בדבר ירושלים עיר קודשו ובדבר יחסו לקודשי כל הדתות... אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית. ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל... אנו מצהירים ש[עם] ישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנים על אמונתו, על ייחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים, לציון – למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה. אומה אשר קיימה בנאמנות במשך 2,500 שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים – אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים. וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר – לאחר שאלפי בניה ובנותיה שיחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס."

שלושה ימים לאחר החלטת העצרת שבה והתכנסה הכנסת לדיון בנושא, כדי להצהיר את עמדתה הנחרצת, הדוחה את רעיון הבינאום. בישיבה זו הוחלט להעביר לירושלים את הכנסת ומשרדי הממשלה. הכנסת עברה לירושלים לאחר כשבועיים ובחודשים הבאים – גם משרדי הממשלה.

בדיון מדיני בכנסת, כבר במשכנה בירושלים, בעקבות החלטת עצרת האו"ם, ב-2.1.50, אמר שר החוץ משה שרת, מנהיג הזרם המתון בממשלה, דברים נחרצים מאין כמותם לגבי החלטת האו"ם: "זאת היתה החלטה נפסדת לא רק מפאת תוכנה הפוגע בנו; קריעת ירושלים ממדינת ישראל וגזירת שעבוד על ציבור שכבש בדם בניו את חייו וחירותו. מבחינת האומות המאוחדות, הצד הממאיר שבהחלטה היה קלות הדעת וחוסר האחריות של תומכיה."

האם היום, כעבור 60 שנה, יש למדינת ישראל החזקה, שכוחה הצבאי, הכלכלי, והדמוגראפי ומעמדה הבינלאומי טובים לאין ערוך, מנהיגות שתלך בדרכו של ב"ג? דבריו הנחרצים של נתניהו בישיבת הממשלה השבוע, בעקבות דרישת האמריקאים שלא לבנות בחלקה המזרחי של ירושלים הם סימן מעודד, ויש לקוות שהוא יעמוד איתן ולא יתקפל בפני הלחצים של אובמה.

בסופו של דבר, מעשינו בירושלים יקבעו יותר מאשר פעילותו המדינית של אובמה. עלינו להבין זאת, כפי שהבין זאת משה שרת שאמר בסיום נאומו: "השאלה כיום איננה מה יהא גורל ירושלים העברית – גורלה נחתך. השאלה היא, מתי וכיצד – באיזה שלב ובאיזו צורה – תחודש ההתאמה המלאה לגבי ירושלים בין מדינת ישראל ובין האו"ם."

ויש לזכור, המציאות באותם ימים הייתה של ירושלים חצויה. מזרח ירושלים היה תחת כיבוש ערבי. המציאות הזאת, כידוע, לא הביאה לשלום, אלא למלחמה, בה איחדנו את ירושלים. מאחר ולא ישיבתנו במזרח ירושלים, אלא עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מוקד הסכסוך, יש לנער מעלינו את אשליית הכזב שחלוקת ירושלים תקרב את השלום.

* * *

משה הכהן: אובמה גיבור על ישראל

מכובדי,

לא מכבר בחרה ארה"ב נשיא חדש, ברק חוסיין אובמה. אין להכחיש שהאיש מרשים ומחונן, דא עקא, האיש חסר ניסיון ונרקיסיסט המבטיח לכולם גדולות ונצורות ומעלה את רף הציפיות ממנו לשחקים. מה לעשות, החיים סבוכים ולא ניתן לעשות סדר מהיר במטה קסם גם לא על ידי כריזמה וכושר רטורי מעולה. ולמרבה המבוכה, הציבור שבחר בו מתחיל להיות קצר רוח ולאבד את סבלנותו. איפה התוצאות בשטח? הזמן נוקף והבעיות אינן נפתרות, לא המשבר הכלכלי, הנשק האטומי בידי מדינות בלתי שפויות, המלחמות באפגניסטאן ובפקיסטאן, הטרור המוסלמי בעיראק ובעולם, רצח עם בדרפור, סומליה, סרי לנקה, וכיו"ב. כנראה לא די באינטלקט מבריק וכושר נאום מזהיר. דרושים גם ניסיון וקצת ענווה. לכן זקוק חוסיין אובמה, בן לאב מוסלמי, לתוצאות מהירות בשטח כלשהן. והוא מחפש טרף קל. המדינות המוסלמיות בעלות משטרים רודניים, עתירות נפט ובעלות ארגון חזק, הליגה הערבית, וקשה להתמודד עימן. כנ"ל מדינות אפריקה, אסיה ודרום אמריקה המאוגדות באירגונים משלהן. ומה נותר? כן, למרבה המזל יש מדינה קטנה, ודמוקרטית, שנואה על המוסלמים, ללא נפט וללא חברות בארגונים בינלאומיים, טרף קל, שניתן להתעמר בה בקלות יחסית, לקרוע אותה לגזרים, לפגוע בה, להשפילה ולבזותה על לא עוול בכפה וגם לקבל שבחים ועידוד מהעולם המוסלמי. אלו התוצאות בשטח. כנראה שלגודל יש בכל זאת יתרון. מישהו אמר מוסר?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

גם לוֹ קלר סיפר על הזבּובּים הלבּנים

המסתובּבּים סבּיבּ...

לאהוד,

בקשר למאמר של ד. קויזנר – הבּ' הדגושה – פרופ' אהרון בר-אדון מאוניברסיטת טכסס באוסטין טכסס ערך מחקר על שפת הבּ' – בשנים 1970-1972 – וראיין אנשים רבים בגליל שבעצמם דיברו בדיאלקט הזה.

הוא פירסם מאמר בשם:

The rise and decline of a dialect, a study in the revival of modern Hebrew

גם לו קלר סיפר על הזבּובּים הלבּנים המסתובּבּים סבּיבּ...

בכבוד רב,

עפרה גולדברג

* * *

פרטים לגבי המושב לכבודו של הסופר אהרון מגד:

מושב מחווה לסופר אהרון מגד: "חסד החיים"

יתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים

 ביום ראשון, י' באב, תשס"ט, 2/8/2009

בחדר 2715, בשעות 17:00-19:00

יו"ר: דן לאור

נורית גוברין: 'חסד החיים': על יצירתו של אהרון מגד

יעל חבר: אותיות פורחות, צללים משתהים: הארכיאולוגיה של היידיש אצל אהרון מגד

מנחם פינקלשטיין: 'החי על המת': בין ספרות למשפט

עם הגעתכם לאוניברסיטה העברית בהר הצופים יש לגשת לדלפק ההרשמה שנמצא בגוש 8 (מתחם מדעי הרוח) ולקבל תג, תוכנייה ותיק.

* * *

טלנסקי שר המשפטים הבא של ישראל?

לאור ההצלחה הגדולה של היועץ המשפטי לממשלה ועימו מבקר המדינה, הפרקליטות והמשטרה – לסגור תיקים נגד לשעבר-אולמרט בנושאים שבהם שיגעו את המדינה וגם השתינו מגבוה על חגיגות השישים שלה, ולאחר פרישתו של שר המשפטים חומי שליט בשידור דרמטי חי בטלוויזיה – עלתה ההצעה כי הז'וליק היהודי-אמריקאי משה מוריס טלנסקי יקבל אזרחות ישראלית ויכהן כשר המשפטים של מדינת ישראל וכך גם יוכל להימלט מהחקירות העלולות להפלילו בארה"ב!

* * *

סיבוב הופעות חדש של מוני אמריליו

לאור ההצלחה בפסטיבל המשוררים במטולה ובספרייה הלאומית בירושלים, החלטתי לצאת לסיבוב הופעות עם כעשרים משירי משוררים ופזמונאים שהלחנתי. הרכב האמנים: הזמרת יעל צבי, הזמר נתן סלור, הפסנתרן רמי הראל ואנוכי מנחה את המופע ומספר את הסיפורים שמאחורי השירים. אנו עומדים לרשותכם,

בברכה,

מוני אמריליו

amarilmo@netvision.net,il

* * *

אהוד בן עזר

החוק לקיבוע מחירי הספרים הוא חוק פופוליסטי מטומטם שלא יעמוד במבחן התחרות החופשית בשוק

החוק המבקש לקבע את מחיר הספרים החדשים למשך שנתיים הוא חוק מטומטם וגול עצמי לסופרים ולהוצאות הספרים. גם הדרישה לקבע בחוק שיעור של 8% תמלוגים לספר (המציעים אפילו לא מבינים את ההבדל בין שכר סופרים לתמלוגים) – היא קשקוש מקושקש. בכל הסכם מסחרי של כל סופר עם כל מו"ל יש שיעורי תמלוגים שונים שתלויים בתנאים שונים, חלקם מעל 8% וחלקם פחות. יש אלפי הסכמים חתומים כאלה ושום חוק חדש לא ישנה אותם. מה עוד שחלק ניכר מן הסופרים וכמעט כל המשוררים מממנים בעצמם את הדפסת ספריהם על ידי המו"לים. ובכלל, יוצאים יותר מדי ספרים בארץ ואם כל כותבי הספרים היו גם קוראי ספרים היו לכולנו רבי מכר!

בישראל רק סופרים מעטים מסוגלים לחיות על רבי-מכר שלהם שיוצאים לאור ומצליחים בזה אחר זה. כל שאר הסופרים, גם מרבית החשובים שבהם והבכיינים שבהם, מתפרנסים בדרכים שונות ומשונות [פרופסורים, פנסיונרים, פילגשים ויקירי פרסים] ושום חוק פופוליסטי לא ישנה את המצב בשוק החופשי. מה שכן, הממונה על ההגבלים העסקיים צריך לדאוג לכך שלא יהיו קרטלים והפלייה בשיווק ספרי ההוצאות השונות בשתי הרשתות הגדולות.

הרומאן שלי "ספר הגעגועים" יצא לאור ב-88 שקלים לעותק ומיד נכנס לסלי הספרים של "צומת" במבצע 4 ספרים במאה שקל. אלמלא כן לא היה נמכר כמעט כלל כל זמן המבצע. לא נגרם לי שום נזק. להפך, יותר אנשים קנו את ספרי מיד בהתחלה, ואני מאוד שמח על כך. אם הייתי בונה על כך שאתפרנס ממכירת ספריי הייתי מעדיף, כפרפראזה של אבי בנימין ז"ל – לפשוט את הבריות בשוק ולא להזדקק לעזרת נבלות.

* * *

ס. נידח: האם גברת קלינטון יצאה מדעתה?

"נספק לבעלות בריתנו במזרח התיכון מטריית הגנה מפני איראן גרעינית," כך אמרה הבוקר (רביעי, 22.7) שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, המבקרת באסיה. קלינטון אמרה כי ארה"ב משאירה לאיראן דלת פתוחה למשא ומתן, אך במקביל תפעל לחיזוק ההגנה של בעלות בריתה.

בראיון לרשת טלוויזיה תאילנדית אמרה קלינטון כי לארה"ב יש תוכנית למניעת השתלטותה של איראן על המזרח התיכון במידה וזו תשיג נשק גרעיני. תוכנית זו כוללת גם חיזוק כוחם הצבאי של בני בריתה של ארה"ב באזור, כך שלטענתה, "לא סביר שאיראן תתחזק עוד יותר."

ס. נידח: גברת קלינטון, האם עלינו לחכות עד אשר לאיראן יהיה נשק גרעיני ואז אתם תצילו אותנו? האם את יצאת מדעתך? ובבקשה, אל תצהירי עוד הצהרות עד שלא תקראי את "40 הימים של מוסה דאג" שכתב הכומר של אובמה, הוא הסופר הכושי הדמוקראטי פראנץ וורפל.

* * *

הזוכים האמיתיים במפעל הספורט ההזוי הקרוי "מכביה" המתקיים בחודשי יולי-אוגוסט – יהיו מי שלא התמוטטו בה ולא מתו ממכת חום! הטקסים יתקיימו בבתי-חולים.

* * *

בערב הסעודית מֵצרים מאוד על כישלון ההצבעה בכנסת על קבלת חוק הפרטת הקרקעות הלאומיות בישראל כי כבר הכינו תוכניות רכישה מפורטות שיעשירו הרבה מקורבים וסרסורי נדל"ן ישראליים ויהפכו עוד חלקים ממדינת ישראל לקרקע מוסלמית במדינת כל אזרחיה בעתיד.

* * *

ברגע האחרון: אובמה הורה להרוס את החומה המונעת ממקסיקאים מובטלים ו/או מבריחי סמים להסתנן לגבולה הדרומי של ארה"ב – וזאת כצעד הורס חומות (בקרוב גם בישראל) ובונה אמון במאבק המחוכם שלו בנשק הגרעיני שיהיה בקרוב לאיראן!

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-111 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל