גיליון מס' 465

תל אביב, יום שני, ו' באב תשס"ט, 27 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אבי ליפסקי: הספד לגד, שש-עשרה שנים לנפילתך.

איליה בר זאב: חמניות. // יוסי גמזו: עוֹד הִרְהוּר אַסְטְרוֹנוֹמִי קָטָן.

אורי הייטנר: 1. אדם נשך כלב. 2. חוק הדמוקרטיה המתגוננת.

עמוס כרמל: "הארץ" עולה על "פראבדה" בשטיפת המוח של קוראיו.

רועי שוחט: אם היית רואה אותן היית מצטרף למועדון המעריצים של המכבייה.

משה שפריר: רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד, שיר לזכר המשוררת המיוסרת בּת-שׁבע שׁריף.

הבה נלמד מן ה"שמאל" הארגנטינאי, במדינה שמחפה עד היום על פרסום זהות הטרוריסטים האיראניים שפוצצו את בניין הקהילה היהודית ואת שגרירות ישראל בבואנוס איירס, שהיו כידוע שני מוסדות "נאציים" למהדרין!

מרדכי בן חורין: לעצור אותו! // נורית יובל: הַנְּחִיתָה עַל הַיָּרֵחַ, 21 ביולי 1969.

לאה טרן: תוכן וצורה במחזה המופלא "הבנאליות של האהבה".

גדעון שדמי: מִזְרָע שֶׁלָנוּ [שיר אהבה].

מ.ש.: סיפור מן ההיסטוריה שלא מזיק לדעת אותו...

ישראל הר: מַחֱוָה לִזְמַן עָבָר הֹוֶה עָתִיד מֻבְאָשׁ (שיר).

בועז כהן: קפה עם... אמנון רובינשטיין, התפרסם לראשונה בגלובס, 21.7.09.

דוד מלמד: תחנת מכבי-האש עלתה באש, אירוע  בפתח תקווה לפני 60 שנה.

הקדמתה של במבי שלג לגיליון חמישים ואחד המצויין של "ארץ אחרת"– כפייה בין רמות בית שמש לקאבול.

איגרת מאלי יזרעאלי. // אוריה באר: רוזוולט וצ'רציל הצבועים והמתחסדים.

משה גרנות: האם באמת אין לכסף ריח?

דודו אמיתי: לקרוא את העבר כדי לכתוב את העתיד.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר; יומן שלאחר המוות.

יוסף אורן: השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק א'). המשך יבוא.

מדינת ישראל נגד "שוברים שתיקה": דרישה מהולנד להפסיק המימון לארגון.

הספד לגד

שש-עשרה שנים לנפילתך

שלום לך גד, בני אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו שש עשרה שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים, עולם של חיים שחייבים להמשך ועולם שכולו שלך, שכולו איתך.של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, הנשיקה, הריח, המבט, הצחוק, החיוך והקול אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.

בפילוסופיה של האמנות מייחסים את הציור הראשון לציורה של נערה יווניה, שאהובה יצא לקרב. היא שירטטה על הקיר בגיר את הקונטור של צילו בעודה אוחזת בידו. אנחנו לא ציירנו אותך וגם לא צילמנו אותך באותו בוקר בו נפרדנו ממך כשחזרת ליחידתך. בטוח שנישקנו אותך ואולי גם הקפנו בחיבוק את  גווך. לא ידענו שאנו נפרדים מחייל ההולך לקרב.

התמונה, שהפכה עם השנים לתמונתך הרשמית, המפורסמת במודעה מידי שנה, צולמה לתמונת המחזור בגימנסיה יותר משנה לפני שנפלת. היא זו שתלויה בפתח ביתנו. כשמסגרנו את התמונה, לא חשבנו איפה להציבה אבל למרבה הפלא היא התאימה בדיוק למרווח שבין הקיר למפתן הדלת מול הכניסה, כאילו אמרת – כאן אני רוצה להיות. כאן מקדמת אותנו תמונתך  בבואנו כפי שהיא מקדמת כל אורח כדי לומר – גד גר כאן, גד כאן איתנו.

קשה להשיר מבט אל מבטך. יש הורים שכולים שאינם מציבים את תמונת בנם או בתם בביתם במשך תקופה ארוכה, לא יכולים להתמודד עם המבט. גם אנו אזרנו אומץ והצבנו תמונה גדולה זו שלך רק שנים לאחר נפילתך. 

ז'אן פול סארטר, הפילוסוף הצרפתי בן המאה העשרים, אמר שרק דרך המבט של האחר אנו יכולים לחוש בסובייקטיביות של האחר, בהיותו קיים עבורנו כסובייקט, לא רק כאובייקט. מבטו של האחר גורם לנו להסמיק, להשפיל מבט, להתבייש או להתעודד. נוכחותו של אדם אחר, היותו קיים, נצרבת בנו רק כאשר אנו חשים לכודים בתוך מבטו.

הקושי להישיר מבט אליך, גד, הוא הקושי לחוש בנוכחותך, בהיותך קיים, יחד עם הידיעה שאינך עוד. לא כל פעם יש בי הכוח להישיר מבט לתמונתך, להסתכל לך בעיניים שכמעט מחייכות, לספוג את המבט החם של עיניך החומות, הטובות, לראות את ניצוץ האור הלבן המשתקף באישוניך,להישיר מבט ולא להורידו. כשאני כותב שורות אלה ניצבת תמונתך מולי, קשה לי, אני אוהב אותך, אני רוצה חיבוק, לא רק מבט. אני רוצה לשאוב דרך העיניים שלך ושלי את הזיכרון, לחקור מי אתה, להירתע ולשוב ולהביט, לבחון כל פרט, את העגיל, הגבות, פצעי הבגרות והשיער, אולי גם לדבר ולחכות לתשובה, לדמיין אותה, לחרוט את דמותך בזיכרוני כדי שתופיע עוד פעם בחלום כדמות  נעה, מדברת, מחייכת , נוגעת.

כל תמונה יש בה תחושה של אובדן. הרגע הזה לא יחזור. כל תמונה יש בה תשוקה – לשמר את הרגע. לכל אחד מאיתנו התמונה נראית אחרת. לכל אחד מאיתנו יש חוויות אחרות שעבר איתך, שיחה אישית, נשיקה, חיבוק, בכי, צחוק, ריקוד... לכל אחד מאיתנו יש את גד, גדי שלו. אני בטוח שרבים הם האנשים שרואים את תמונתך בעיתון ונזכרים בך, גם אלה שלא הכירו אותך. חלפה עוד שנה הם אומרים, היכרתי אותו או שמעתי עליו.

כל שברירי הזיכרונות בונים אותך בעולמנו, אתה חי בליבנו, אתה נוכח בעולמנו, אתה איתנו בכל רגע של זיכרון. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. אתה בשבילנו תבנית שברי, שברירי זיכרונותיך. אנחנו רוצים אותך לידינו. תמשיך להיות איתנו. תישאר. אל תלך... 

אביך,

אבי ליפסקי

אהוד: סמל גד (גדי) ליפסקי, חובש, נפל בעת שיצא תוך כדי קרב לטפל בפצוע, וקיבל על כך צל"ש מפקד חיל האוויר. גדי היה נכדו של דודי אחי-אימי יהודה ליפסקי ונינו של סבי אבי-אימי, חנוך יששכר ליפסקי, שעלה עם משפחתו מלודז' לפתח תקווה בשנת 1921.

* * *

איליה בר זאב

חמניות

חַמָּנִיּוֹת בּוֹכוֹת בָּעֵמֶק,

מַמְתִּינוֹת לַשָּׁוְא לְשֶׁמֶשׁ נֶחְבֵּאת בְּעַנְנֵי בֹּקֶר אֲפֹרִים,         

מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז.

הַצָּהֹב הַיּוֹם שְׁפַל קוֹמָה וְעֵינַיִם,

דְּרָכִים גֻּלְחוּ עַד עָפָר,שְׂדוֹת חִמְצָה נֶעֱלָמִים –

מְכוֹנוֹת כְּבָר אוֹסְפוֹת גַּרְגְּרִים קְשִׁיחִים.               

רַגְלָיִךְ נֶאֱבַקוֹת בְּמוֹרָד מִתְאָרֵךְ –

מַחֲרֹזֶת דְּהִירוֹת נֶגֶד הַזְּמַן. אָבָק דַּק מַכֶּה בִּשְׂעָרֵךְ

הֶאָסוּף.

אֲנִי טוֹעֵן וְחוֹזֵר כִּי הַזְּמַן אֵינֶנּוּ אָבוּד –

הַאִם זֶה עוֹזֵר?

רָצִיתִי לְיַשֵּׁר עֲבוּרֵךְ שְׁבִילִים בַּיַּעַר,

טִפְּשִׁי לְמַדַּי.

לְכָל מַעֲלֶה יֵשׁ מוֹרָד.

בְּנוֹ שֶׁל אֵל הָרוּחוֹת מְגַלְגֵּל עִמּוֹ אֶבֶן כְּבֵדָה

לְרֹאשׁ הָהָר –

אֲנִי חָשׁ לְסַמֵּן בִּצְבָעִים עַזִּים נְקֻדַּת סוֹף,

לְמַטָּה.

אוּלַי נְקֻדַּת הַתְחָלָה.

תֵּל עָתִּיק עוֹבֵר מִכִּתְמֵי יָרֹק-לָבָן                   

לְיָבֵשׁ.             

פָּנִים רַבּוֹת לוֹ,

יָפוֹת –

בָּקָר לוֹעֵס לְאִטּוֹ אֶת עִשְּׂבֵי הַחֻרְשׁוֹת

מֵעֵבֶר לְגִּדְרוּת תַּיִל.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

1. אדם נשך כלב

לפני כשבועיים קראתי את אחד המשפטים ההזויים ביותר שקראתי מעודי: הרמה הסורית שהפכה אחרי 1967 ל"רמת הגולן".

כן, רמת הגולן במירכאות. במשך אלפי שנים היה מקום שנקרא הרמה הסורית. באה חבורת מתנחלים צינית, אלופה ביחסי ציבור, המציאה לה שם חדש – הגולן, והצליחה לשווק את השם המומצא.

מחר [הרשימה משבוע שעבר], שבת "נחמו", נקרא בפרשת "ואתחנן" את הפסוק: "וגולן בבשן למנשי". זהו האזכור הראשון של הגולן במקרא. כן, עוד טרם כניסת בני ישראל לארץ, מוזכר הגולן בשמו. הגולן רווי ב-3,500 שנה של היסטוריה יהודית מפוארת, שאנו תושבי הגולן, השלב הרביעי שלו.

הגולן היה אזור התיישבות יהודית בתקופת המקרא. הגולן היה אזור עתיר התיישבות יהודית בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד (אין בכל ארץ-ישראל שום אזור שנמצא בו ריכוז כה גדול וצפוף של בתי כנסת ושרידי התיישבות יהודית כמו הגולן). הגולן היה מחוז חפץ להתיישבות הציונית בראשיתה – שמאל וימין ערגו עליו, חלוצים עיקשים נאחזו בו, אך שילוב בין עוינות השלטון העות'מאני, פרעות של השכנים הערבים ושיקולים קולוניאליים של צרפת ובריטניה בחלוקת קו הגבול ביניהם שמו קץ לניסיון הזה אחרי 40 שנה.

אנו ממשיכיהם של אבותינו בכל התקופות הללו. זאת הציונות במיטבה.

השם העברי גולן השתרש ונטמע בשפות השונות, כולל ערבית ואנגלית. במשך 21 שנים, מ-1946 עד 1967 הגולן היה תחת שלטון סורי. למחרת החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, החלו לפלוש מהגולן לארץ-ישראל המנדטורית, בעידוד השלטונות הסוריים, כנופיות "צבא ההצלה הערבי" בפיקודו של קאוקג'י, במטרה לטבוח ביישוב היהודי ולמנוע, יחד עם כנופיות ערביי ארץ-ישראל, את מימוש ההחלטה. למחרת הכרזת המדינה, הצבא הסורי פלש מהגולן לתוך מדינת ישראל בת היום, יחד עם שאר צבאות ערב, כדי להשמיד את היישוב היהודי ולהטביע את המדינה הצעירה בדם.

בשנים שלאחר המלחמה הפרו הסורים את שביתת הנשק, כבשו שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית, ניסו להטות את הירדן על מנת לייבש את המדינה ובמשך 19 שנה הפכו את החיים בעמקים הצפוניים לבלתי נסבלים, מהדורה קיצונית יותר לחיים בשדרות ו"עוטף עזה" בשנים האחרונות. תחת האיום הסורי הנורא, כינו המתיישבים בצפון את "ההר שהיה למפלצת" – בשם הגנאי "הרמה הסורית", ביטוי לאימה שהיתה מנת חלקם. את המציאות המרה והמאיימת הזאת שינה צה"ל כששחרר את הגולן במלחמת ששת הימים והחלוצים שעלו להתיישבות בגולן מיד לאחר המלחמה.

את המשפט ההזוי שהבאתי בראשית דבריי, לקחתי מראיון של אורי משגב עם יגאל קיפניס ב"ידיעות אחרונות". אורי משגב, מצטרף לקבוצה של עיתונאים אובססיביים לנסיגה מהגולן, כמו עקיבא אלדר ואמיר אורן ב"הארץ" ובן כספית ב"מעריב", קבוצה שאינה בוחלת בשום שקר ועיוות העובדות כדי לקדם את האג'נדה שלה. לקבוצה הזאת קם נביא – היסטוריון חדש בדמותו של קיפניס. בדומה לעמיתיו ההיסטוריונים החדשים, שמפעל חייהם הוא סילוף ההיסטוריה תוך היתלות בחצאי אמיתות ורבעי עובדות על מנת לקעקע את צדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל, כך הוא עושה כדי לקעקע את צדקת ישיבתנו על הגולן.

נחשון בן דוד, אורי זכריה ואני כבר עימתנו עם העובדות את שקריהם אודות המציאות שקדמה למלחמת ששת הימים מעל דפי "שישי בגולן", ולא אחזור על כך שוב (אם כי חשוב להנחיל את האמת לאזרחי ישראל, ולא להפקיר אותם לשטיפת המוח השקרית). אולם במאמרי אתייחס לטענה הזויה נוספת – הטענה שהיישובים בגולן קמו כדי להוות קלף מיקוח במו"מ עם סוריה, שבו ישראל תיסוג מן הגולן.

בראשית ההתיישבות בגולן, ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן ופגש את החברים. "הבטח לנו, שהגולן יישאר תמיד בידינו," הפצירו בו המתיישבים. "איך אני יכול להבטיח לכם?" השיב ביושר. "אני מבקש שאתם תבטיחו לי! הרי אתם אלה, שבמעשיכם, תוכלו, אולי, להבטיח שהגולן יישאר ישראלי."

איך ניתן לנתח את תשובתו של גלילי? אפשר לדרוש את התשובה באמירה שאפילו גלילי, המזוהה כל כך עם ההתיישבות בגולן, לא היה מוכן להבטיח למתיישבים שהם מקימים התיישבות של קבע. ומכאן, שלא היתה כוונה, בהקמתם, להתייחס ליישוביהם כאל יישובי קבע.

פרשנות כזאת היא פרשנות צינית. מה שגלילי אמר, הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת מה תעשינה ממשלות בעתיד. אין הוא יודע איזה לחץ יופעל על ישראל והאם יהיה בכוחה לעמוד בו. אבל ברור, מדבריו, שהוא רוצה שהגולן יהיה ישראלי. הוא מבין, שתנאי הכרחי לכך שהגולן יהיה ישראלי, הוא התיישבות ישראלית בגולן. לכן, חרף אי הוודאות, הוא רוצה בהתיישבות בגולן, כדי לקבוע עובדות קבע, כדי למנוע נסיגה. לכן, הוא ממריץ את המתיישבים להתעלם מחוסר הוודאות וליצור ודאות בעצם המעשה שלהם, כמיטב מסורת ההתיישבות הציונית.

איני יודע אם קיפניס מכיר את הסיפור הזה, אך ברור שכפי שניתן לעוות את דבריו של גלילי, כך ניתן לעוות דברים אחרים כדי לסלף את ההיסטוריה.

המבחן הראשון של תיאוריה, הוא ההיגיון שבה. איזה היגיון יש בהקמת יישובים כדי שיהיו קלף מיקוח? הרי מי שרוצה להחזיק שטח כקלף מיקוח, לא יקים בו יישובים, כדי שלא ליצור מציאות שתקשה עליו במיקוח או תהפוך אותו לבלתי אפשרי.

כנראה שגם קיפניס מבין את חוסר ההיגיון, ויש לו הסבר – ממשלות ישראל פחדו מלחץ שיביא אותן לידי נסיגה ללא הסכם, והקימו יישובים כדי לעקור אותם רק בהסדר שלום.

כידוע, במלחמת ששת הימים צה"ל שיחרר לא רק את הגולן אלא גם את יהודה ושומרון. ממשלות ישראל שלא רצו בנסיגה מהגולן ללא שלום, לא רצו גם בנסיגה מיהודה ושומרון ללא שלום. על פי אותו היגיון, היה עליהן ליישב את יהודה ושומרון כפי שישבו את הגולן. והנה, לא זו בלבד שלא עשו כן, הן מנעו התיישבות בשטחים אלה בכל דרך אפשרית. לעומת זאת, הן הקימו יישובים בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון ובמזרח ירושלים. הן פעלו על פי מפה, על פי תוכנית. התוכנית נועדה לעצב את גבול ישראל לעת שלום. ממשלות ישראל הפרידו בין אזורים שהנם קלפי מיקוח במו"מ לשלום, שישראל מוכנה לסגת מהן, לבין אזורים שאין לסגת מהם ולכן אין הם קלפים למיקוח. בשטחים שהנם קלפים למיקוח, אין מקימים יישובים, כיוון שיישובים אינם קלפים במשחק, אלא שורשים שנועדו ליצור עובדות של קבע. באזורים שאינם קלפים למיקוח, הוקמו יישובים.

עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1977, הליכוד עלה לשלטון. בניגוד לממשלות המערך, הליכוד לא צידד בפשרה טריטוריאלית אלא בשלטון קבע ישראלי ביהודה ושומרון. הוא לא התייחס עוד לשטחים כאל קלפי מיקוח. לכן, ממשלות הליכוד יישבו את אותם שטחים. שהרי הביטוי לכוונות מדיניות הוא התיישבות.

ממקרה יהודה ושומרון ניתן לגזור גזירה שווה לגולן. הממשלות שלא ישבו את יהודה ושומרון, אך ישבו את הבקעה, צפון ים המלח וגוש עציון – ישבו את הגולן. הן עשו כן, כיוון שלא ראו בגולן קלף מיקוח, אלא אזור שמיועד להיות ישראלי. על כך היה קונסנזוס של ממש. אפילו ב"ג, שצידד בנסיגה כמעט מוחלטת מן השטחים, סייג זאת – חוץ מירושלים והגולן.

יכול קיפניס לצטט אמירות אלו או אחרות המבטאות נכונות לפשרה (בוודאי לא לנסיגה מהגולן, אלא לפשרה טריטוריאלית בגולן). הנכונות הזאת נבעה בעיקר מחשש שישראל תאולץ לסגת. לצד אותה גמישות מדינית, שנועדה להרוויח זמן ולהרחיק לחצים, הוקמה ההתיישבות, כדי ליצור עובדה המקשה על נסיגה מהגולן.

אכן, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, ב-19.6.67 הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה לבטל אותה. ב-31.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

כאשר התקבלה ההחלטה בדצמבר 67' היה בגולן יישוב אחד, הקיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) שעלה ביוזמת יישובי הגליל, בתמיכת שרים, אך ללא החלטת ממשלה וללא מדיניות הממשלה. לאחר ההחלטה, מדיניות הממשלה היתה ליישב את הגולן, כדי לקבוע עובדות מדיניות שתמנענה נסיגה מהגולן.

ב-1981 החילה כנסת ישראל את ריבונות ישראל על הגולן, ובכך גיבתה את העובדות ההתיישבותיות בשטח במעשה מדיני ומשפטי שנועד לעגן לעד את היות הגולן ישראלי.

יישובים אינם קלפים למשחק. איך הגיע קיפניס למסקנותיו ההזויות, בלשון המעטה?

ימים אחדים לאחר רצח רבין, קיבלו עשרות חברי קיבוצים ומושבים בגולן מכתב מיגאל קיפניס, חבר מושב רמות, שבו הוא אומר ש"עלינו להפסיק לשתוק." למעשה, הוא העז להאשים את תושבי הגולן, שניהלו מאבק דמוקרטי לעילא ולעילא נגד נסיגה, באחריות לרצח. בין השורות, המסר הסמוי שלו היה – המנהיג של השבט שלנו נרצח על ידי השבט שלהם. בואו נתכנס חזרה לתוך השבט שלנו. במילים אחרות – אל ניאבק נגד ממשלת השבט שלנו ונגבה אותה במדיניות הנסיגה מהגולן שהיא מובילה.

איזו ציניות! איזו נבזות! דמו של רבין עוד לא יבש, וקיפניס יצא במחול סוער על הדם, בניסיון לתפוס כותרות כתושב הגולן התומך בנסיגה.

מיספר תושבים בגולן הצטרפו אליו, תחת הזעזוע של הרצח ובהשפעת קריאתו הדמגוגית, אך רובם התעשתו במהרה וזנחו אותו. אולם קיפניס הפך באחת לכוכב תקשורת. התקשורת, באופן טבעי, אוהבת סיפורי "אדם נשך כלב", ומה יותר "אדם נשך כלב", מה יותר קוריוז, מתושב הגולן הנאבק למען נסיגה? קיפניס וקומץ קטן של תושבים שכינו את עצמם "תנועה", ניסו להציג עצמם כגורם משמעותי בגולן. בשלב זה או אחר אפילו לתקשורת נמאס מהם.  

קיפניס אובססיבי לנסיגה מהגולן. וכדי להסביר מדוע, אם זו דעתו, הוא חי בגולן, מדוע עלה לגולן, מדוע אינו יורד מהגולן "למען השלום", הציג את התיאוריה המופרכת שהיישובים עלו כדי להיות קלף מיקוח לשלום.

וכפי שעושים הפוסט-היסטוריונים האנטי-ציונים, התיאוריה הפוליטית שלו היתה בסיס ל"מחקר". אין כל קשר בינה לבין העובדות.

לא חקר ההיסטוריה מעניין אותו, אלא הפוליטיקה העכשווית. הצגת ההתיישבות המושרשת, בת 42 השנה, כ"קלף מיקוח", נועדה להקל על ההימור בעתיד המדינה, של הדוחפים לנסיגה מהגולן.

בשנת 67 לספירה נפלה גמלא, בירת הגולן. נפילתה הייתה תחילתה של הקריסה שהביאה כעבור שלוש שנים לנפילת ירושלים וחורבן הבית השני. כדי למנוע גורל דומה לבית השלישי, יש לעמוד על כך, ששנית גמלא לא תיפול (גם אם במעלה גמלא יושב יוספוס פלביוס של ימינו).

2. חוק הדמוקרטיה המתגוננת

כאשר עלה הרעיון לחוקק את "חוק הנכבה" בנוסחו המקורי, התנגדתי לו בחריפות ואף יצאתי נגדו בשורה של מאמרים בבמות שונות, כולל במה זו. ראיתי בהצעת החוק ניסיון בלתי דמוקרטי לאסור על מחשבה אחרת, פגיעה בחופש הביטוי וחוסר כבוד לתחושתם הלאומית של ערביי ישראל, שבצדק מתאבלים על תבוסת עמם במלחמת העצמאות ורואים בניצחוננו ובהקמתה שלמדינת ישראל אסון, מבחינתם. לא רציתי לראות אדם נכנס לחמש שנים בכלא, כפי שחייב החוק המקורי, על כך שהתאבל והניף דגל שחור על ביתו הפרטי ביום העצמאות שלנו.

הנוסח החדש של החוק שונה בתכלית. לבד מכינויו "חוק הנכבה", אין כל קשר וכל דימיון בינו לבין החוק המקורי, שעבר מן העולם. הנוסח החדש אינו אוסר על מחשבה, אינו אוסר אבל, אינו אוסר על אנשים לבטא את תחושותיהם הלאומיות ובוודאי אין בו מאסר למי שחושב אחרת. החוק החדש קובע שמדינת ישראל לא תממן מוסדות ציבוריים המציינים את ה"נכבה".

החוק הזה ראוי ומבורך ואני משוכנע שיתקבל. אם יש דבר מה לומר בגנותו של החוק, הוא התהייה לשם מה יש לחוקק את המובן מאליו. וזאת הבעייה, שאין זה מובן מאליו. עצם העובדה שהצעת החוק שנויה במחלוקת, מעידה על כך שאין היא מובנת מאליה ויש בה צורך.

בניגוד להצעה המקורית שלא היתה דמוקרטית, ההצעה הנוכחית היא דמוקרטיה מתגוננת. היש אבסורד גדול יותר מכך שמדינת ישראל, מתקציבה, על חשבון משלם המיסים הישראלי, תממן אירגונים המתאבלים על קיומה ורואים את הקמתה כאסון?! האם ייתכן שמתנ"ס של החברה למתנ"סים, שהינה חברה ממשלתית, או בתי ספר של משרד החינוך, יציינו את ה"נכבה"? אין אבסורד גדול מזה.

אני רואה בברכה גם את החלטתו של גדעון סער להוציא מתוכנית הלימודים במגזר הערבי את לימודי ה"נכבה". בכלל, אני מזהה אצל גדעון סער עשייה חינוכית חיובית בתחומים שונים. המעשה החינוכי החשוב ביותר שעשה, הוא עצם כניסתו למשרד – צעד שמשמעותו היתה הפסקת כהונתה העלובה והשערורייתית של יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל. החלטתו למנוע מצב שבו במערכת חינוך של מדינת ישראל, מתקציבה של מדינת ישראל, יחונכו הילדים לשנאת ישראל, היא החלטה מבורכת ומתבקשת מאליה. החלטתו, שמדינת ישראל לא תאפשר שיכתוב ההיסטוריה וחינוך על הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, היא החלטה נכונה וראויה.

איני חושב שערביי ישראל צריכים ללמוד את "אל הציפור" של ביאליק, איני מצפה מהם לחגוג את יום העצמאות, איני סבור שיש לדרוש מהם להניף את דגל הלאום ולשיר את "התקווה", איני רוצה לכפות עליהם לשיר "נפש יהודי הומייה". אני חושב שנכון לאפשר אוטונומיה חינוכית מסויימת לערביי ישראל, לאפשר להם ללמד בהרחבה את ההיסטוריה הערבית והמוסלמית, את הספרות והשירה הערבית. אבל ללמוד כ"היסטוריה" את שקרי התעמולה האנטי ישראלית והאנטישמית של הפלשתינאים? לא בבית ספרנו.

* * *

יוסי גמזו

עוֹד הִרְהוּר אַסְטְרוֹנוֹמִי קָטָן

פָּחוֹת מִכְּשָבוּעַ מֵאָז, בָּעִתּוֹנִים,

נֶחְקַק בָּנוּ, טָבוּעַ, יוֹבֵל שֶל מֵ"ם שָנִים

לִנְסִיקָתָם שֶל קוֹלִינְס, אוֹלְדְרִין וְאַרְמְסְטְרוֹנְג

כְּמוֹ bowling בִּשְעַת rolling, לְקוֹל צִלְצוּל הַגּוֹנְג

שֶל שִׂיא כַּבִּיר, הִיסְטוֹרִי, שֶבּוֹ לָרִאשוֹנָה

בַּתְּחוּם הַטֶּרִיטוֹרִי שֶל שֶטַח הַלְּבָנָה

הֻנְחַת אָדָם בִּטְרַאסְק כֹּה נוֹעָז וּמְהֻלָּל

שוֹמְעִים אָנוּ עַל פְיַאסְקוֹ בְּסֶקְטוֹר הֶחָלָל.

פָּחוֹת מִכְּשָבוּעַ מֵאָז – וּזְבֶּנְג פְּלִילִי             

כְּמוֹ אֶקְסִידֶנְט קָבוּעַ בִּכְבִיש יִשְׂרְאֵלִי            

מַנְחִית עַל כּוֹכַב צֶדֶק כּוֹכָב שָבִיט אַלִּים

עִם יָד קַלָּה עַל הֶדֶק שֶל אֲסוֹנוֹת גְּדוֹלִים

הַפּוֹעֲרִים בּוֹ פֶּתַע צַלֶּקֶת-נְכָאִים

בְּגֹדֶל הַפְּלָנֶטָה שֶבָּהּ אָנוּ חַיִּים.

וְלֹא קָשֶה לִזְכֹּר אֶת כָּל מַה שֶּכְּבָר נִמְסַר

בְּכָל עָרוּץ תִּקְשֹרֶת אוֹ תַחֲנַת-מִמְסָר

כִּי אֵין זוֹ כְּלָל, בְּעֶצֶם, רַק פַּעַם רִאשוֹנָה

שֶבָּהּ מַכָּה נִמְרֶצֶת, עַזָּה אֲבָל שוֹנָה

צוֹלֶפֶת כְּמִין חֶדֶק שֶל פִּיל בְּתוֹךְ חֲנוּת-

חַרְסִינָה עַל פְּנֵי צֶדֶק עִם בְּרוֹךְ בְּסִיטוֹנוּת.

שֶכֵּן, כְּפִי שֶנִּמְסַר בָּהּ (וְגַם כַּיּוֹם מוֹסְרִים):

בִּשְנַת 94 שֶל הַמֵּאָה 20

אֵרְעָה כְּבָר פַאשְלָה טְרָאגִית לִפְנֵי ט"ו שָנִים

בָּהּ עָט בְּדֶרֶךְ מָאגִית אַךְ בִּתְנָאִים שוֹנִים

כּוֹכָב שָבִיט כְּרֶכֶב שֶוִּיסְקִי בְּדָמָיו

שֶל נַהָגוֹ, וְתֶכֶף פֹּרַק שָם לְגוֹרְמָיו

עַל פְּנֵי אוֹתוֹ שְלֵימַזְל שֶכּוֹכַב צֶדֶק שְמוֹ

כָּךְ שֶכְּבָר אֵין זֶה פַּאזְל מַדְהִים בְּהִתְגַּשְּמוֹ

שֵנִית, גַּם בְּיָמֵינוּ שֶבִּטְחוֹנָם אָזַל

וּ-flops בָּם יֵאַמֵּנוּ, לְרֹעַ הַמַּזָּל.

כִּי אִם נוֹאִיל כָּאן בֶּדֶק שֶל בַּיִת לַעֲשֹוֹת

בְּכָל נוֹשֵׂא הַצֶּדֶק בְּלִי טֶפַח לְכַסּוֹת

נִרְאֶה אֵיךְ הוּא בֵּינֵינוּ נִדּוֹן לְהִתְבַּזּוֹת   

בִּמְלוֹא כָּל עוֹלָמֵנוּ וְגַם בְּאֶרֶץ זֹאת:

בְּכַת גּוֹרְפֵי מִילְיוֹנִים מוּל מֻבְטָלִים בְּלִי פַּת,

בִּתְהוּם יֵאוּש וָעֹנִי מוּל כְּפוֹר הַלֹּא אִכְפַּת,

בִּכְנֶסֶת בָּהּ מֻשְלֶכֶת דַּלַּת-הָעָם לַפַּח,

בְּפַארְסַת מַעֲרֶכֶת מִשְפָּט שֶהִיא מִשְׂפָּח,

בְּמֶמְשָלָה אוֹטִיסְטִית לִבְכִי הַנֶּחְמָסִים,

בִּבְּרַאנְזָ'ה נֶפּוֹטִיסְטִית שֶל מַפְרִיסֵי פְּרָסִים,

בְּאֶרֶץ שֶפּוֹרְחוֹת בָּהּ סִסְמוֹת שִוְיוֹן-פְּלַסְתֵּר

אַךְ יֵש שָוִים פָּחוֹת בָּהּ וְיֵש שָוִים יוֹתֵר.

כָּךְ שֶכּוֹכָב הַצֶּדֶק שֶבּוֹ פָּגַע שָבִיט

הוּא רַק קַמְצוּץ וְסֶדֶק בִּסְצֵנָה עַכְשָוִית

שֶבָּהּ אָמְנָם עַל כֶּרֶס טוֹפֵחַ לְעַצְמוֹ

מִמְסָד מֻשְחָת אַךְ חֶרֶס הוּא מַעֲלֶה בִּשְמוֹ

שֶל כָּל מַה שֶּחָלְמָה כָּאן הַצִּיּוֹנוּת מֵאָז

סִלַּפְנוּ אֶת צַלְמָהּ כָּאן בִּ-swing סְבִיב עֵגֶל פָּז.

אהוד: כדאי אולי בכל זאת לציין שמחזיקי הציונות [לפחות סבא שלך ושלי] לא חלמו שיֵשבו כאן בישראל כשישה מיליון יהודים חופשיים דוברי עברית על אדמתם במדינה דמוקראטית שמרבית עמי העולם יכולים ללמוד ממנה כמה וכמה דברים לא כל כך רעים – וזאת חרף כל מה שכתוב עליה בעיתונים, שהיא מושחתת ומושחתת. אני לא מתגעגע לימי ראשית הציונות מפני שהיה כאן רע מאוד, ואפילו מלא שנאת אחים ועוני ומסכנות וחוסר ביטחון, ומאז כל שנה, למעט שנות מלחמת העולם הראשונה, המצב בארץ-ישראל ובישראל רק הולך ונעשה בממוצע יותר טוב, למעט המלחמות והטרור שנכפו עלינו.

* * *

עמוס כרמל

"הארץ" עולה על "פראבדה"

בשטיפת המוח של קוראיו

הכותרת הראשית של "הארץ" ביום ו' 24.7 מנתה שלוש שורות באותיות גדולות – "ממשל אובמה מזהיר את נתניהו: כל בנייה בין ירושלים למעלה אדומים תהיה הרסנית ביותר."

לפי השכל הישר, וההיגיון העיתונאי הבסיסי, היה צריך להופיע הישר מתחת לכותרת הדרמטית הזו תיאור של העובדות. מי בדיוק בממשל הזהיר (לכל הפחות אם מדובר ב"מקורב" כזה או אחר), מתי בדיוק בימים האחרונים הועברה האזהרה ומה בעצם נאמר בה ולא נכלל בכותרת. זו הרי החובה המקצועית הראשונה במעלה של העיתון לקוראיו, בין שהם מתנגדים למדיניותו של נתניהו כמצוות הקו השליט בדפי "הארץ", בין שהם תומכים במדיניות הזו ובין שהם פוסחים על שני הסעיפים.

אבל מחבר הכתבה אלוף בן ועורכיו חשבו אחרת. שום עובדה רלבנטית לא הוצגה מתחת לכותרת. נכתב רק שהממשל האמריקני העביר "אזהרה חמורה" בלי להזכיר את מועדה (עם כניסתו של אובמה לתפקיד? לקראת נאום קהיר? לפני חודש? אתמול?) – וכי באזהרה נאמר שכל שינוי בסטטוס-קוו בשטח 1A יהיה "הרסני". אפילו לא "הרסני ביותר", כמובטח בכותרת.

ההפנייה להמשך הכתבה בעמ' 20 (ולא בעמודים הראשונים של העיתון) אמנם הצביעה על כך שה"סקופ" איננו מרעיש כמו כותרתו. אבל קריאה של הכתבה כולה, בעמ' 1 ובעמ' 20, הראתה שה"סקופ" בכלל איננו, פשוטו כמשמעו, איננו. היו שם 400 מילים במקורב, כולן על מה שאמר נתניהו לקראת הבחירות ואחרי הבחירות, על העמדה האמריקנית בכללותה ועל ביקורים צפויים של פקידים אמריקנים בכירים בישראל בעתיד הקרוב. היתה מימין לכתבה בעמוד הראשון תמונה צבעונית של נתניהו בפוזה לא הירואית במיוחד, קושר את שרוך נעלו הימנית בהבעה שאינה מעידה על התרגשות מהמצב הסבוך. אבל אזהרה קונקרטית שהועברה מוושינגטון לירושלים בנסיבות שמצדיקות את קביעתה בראש עמודי החדשות של "הארץ" – יוק! – העיתון המתיימר לפנות אל "אנשים חושבים" מספק להם ברבור במקום מידע.

מי שרוצה להקל יכול לומר שאלוף בן, עורך עמוד הדעות של "הארץ", התבלבל והכניס לעמודי החדשות מאמר לא מגובש על תקן של כתבה מרעישה. אחרים יכולים לומר ש"פראבדה" הבולשביקי המנוח לא היה מצליח לנסות לשטוף את מוחם של קוראיו בצורה מקצועית יותר.

אהוד: אני מנוי וקורא את "הארץ" כמקור מידע אמין ביותר, בדיוק כמו שאדם סובייטי חכם היה קורא את "פראבדה" ויודע, לגבי רוב הדברים שנדפסו בו – כי ההפך מהם הוא האמת! אבל קשה לי לחרבן בבוקר בלעדיו, מה עוד שהפרו-פלסטיניות שבו, ועבדותו הנרצעת לסכל אובמה, עוזרות מאוד לפעולת המעיים שלי ומעניקות לי הרגשה שאני מחרבן עליו.

* * *

רועי שוחט

אם רק היית רואה אותן מיד היית מצטרף למועדון המעריצים של המכבייה

אודי שלום,

קראתי את מה שכתבת על המכבייה בגיליון 464.

גם אני נסחפתי עם האופנה של "לצחוק על המכבייה", עד שנזדמן לי במקרה השבוע, בדרך ממשרד עו"ד ירושלמי אחד למשרד עו"ד ירושלמי אחר, לחצות ברגל את המדרחוב.

המדרחוב היה מלא בעשרות צעירים יהודים, יפים ומאושרים, מדברים שפות רבות, וכולם ביחד. כאן.

בחנות הפלאפל בה עצרתי, לאחר שהמוכרים לא הבינו את האנגלית של שתי ספורטאיות ספרדיות (שאם רק היית רואה אותן מיד היית מצטרף למועדון המעריצים של המכבייה), הן קראו לחברים מהמשלחת הצרפתית שיעזרו להן לתקשר.

כשיצאתי מהחנות, כן – כמו שכתבת – באמצע החום הנוראי, במדרחוב הירושלמי, וראיתי את החבורה שמסביבי עומדת ואוכלת פלאפל, הבנתי מה זה המכבייה:

זה לא באמת משנה שלא ייקבע שם שיא עולם בזריקת כידון או בשחיית פרפר. משנה שבתוך ההתבוללות של היהדות בגולה, נעשה מאמץ לקרב יהודים. לא אל הדת, אלא אחד אל השני ולבית של כולם – מדינת ישראל. לא דרך הסבל והדיכאון, אלא דרך ספורט וכיף.

למה את "תגלית" כולם מעריצים ואילו על המכבייה יורדים??? האם באמת ניסחף אחר כמה ליצני-טלוויזיה שבשביל להעלות את הרייטינג יעשו מהכול בדיחה???

מצדיע למכבייה!

רועי

אהוד: עו"ד רועי שוחט הוא דור חמישי בארץ לסבי יהודה ראב בן עזר. אביו, רן שוחט, נינו של יהודה (רן היה בן שמחה, בת ברוך, בן יהודה) – נפל במלחמת יום הכיפורים. רועי נשוי לזמרת סי היימן.

לאחר קריאת דבריו שיניתי את דעתי על המכבייה, שהרי כבר מראשיתה בשנות ה-30 היא היתה זרז מצויין לזיווגים יהודיים ולהישארות בלתי-חוקית בארץ תחת שלטון המנדאט. על אחת כמה וכמה שהיא חשובה כיום, לתועלת כל היהודים והיהודיות הצעירים המשתתפים בה ומחפשים זיווגים מבורכים בזיוְ-יונים. אילו הייתי צעיר הייתי בא להשתתף בה אפילו בתור חבר נבחרת הנחירות של שְׁלַרַפְטְיָה [ארץ העצלנים].

* * *

משה שפריר

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד

לזכר המשוררת המיוסרת בּת-שׁבע שׁריף

רוּחַ נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד בָּאִי מָדָגַסְקָר,

רוּחַ סְעָרָה צְפוֹנִית-מַעֲרָבִית.

וְגֶשֶׁם טְרוֹפִּי, שֶׁיָּרַד אֶתְמוֹל בְּטַנָּנָרִיב,

עִיר-הַבִּירָה שבֵּין הָרֵי הַגְּנַיְס וְהַגְּרָנִיט,

– יוֹרֵד עַכְשָׁו בְּעִיר-הַנָּמָל טַמָּטָב שֶׁבַּחוֹף הַמִּזְרָחִי.

וּמִי שֶׁעָיֵף מִתְּלָאוֹת הַיּוֹם – אוּלַי כְּדַאי שֶׁיֵּשֵׁב,

וּמִי שֶׁכְּבָר יָשַׁב – מוּטָב שֶׁיִּשְׁכַּב,

וּמִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר שׁוֹכֵב כְּדַאי שֶׁיִּישַׁן;

– כִּי מִי שֶׁכָּעֵת יָשֵׁן כָּאן

אוּלַי הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם-בְּעָתָה

עַל מַהְפֵּכַת הַהִנָּתְקוּת הַקְּדוּמָה

מֵהַגּוּשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל יַבֶּשֶׁת אַפְרִיקָה;

אוֹ אוּלַי הוּא מְתַרְגֵּם בַּהֲמֻלַּת הַלַּיְלָה

אֶת קוֹלוֹת הָעֲטַלֵּפִים,

שֶׁיָּצְאוּ לְצֵיד צְפַרְדְּעִים

בְּיַעַר-הַגֶּשֶׁם הַמַּשְׁוָנִי;

וְאוּלַי גַּם רוֹאֶה הוּא בַּחֲלוֹמוֹ אֶת הַגְּוָנִים

שֶׁל טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַמְנֻמָּרוֹת,

וְאוּלַי הוּא גַּם נוֹגֵעַ בַּרַחֲמִים הַגְּדוֹלִים

שֶׁנִּכְמָרִים בְכָל הָאֲתָרִים,

שֶׁבָּהֶם הָיִינוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹצַרְנוּ

וְשֶׁאֲלֵיהֶם נַחְזֹר – לְאַחַר שֶׁנִּגְמֹר.

* * *

הבה נלמד מן ה"שמאל" הארגנטינאי, במדינה שמחפה עד היום על פרסום זהות הטרוריסטים האיראניים שפוצצו את בניין הקהילה היהודית ואת שגרירות ישראל בבואנוס איירס, שהיו כידוע שני מוסדות "נאציים" למהדרין!

מכאן מתחיל הציטוט: מאות מפגיני שמאל בבואנוס איירס קיבלו את פניו של ליברמן בשלטים שמשווים בינו לבין היטלר ובקריאות "נאצי ציוני". בסוכנות הידיעות הצרפתית דווח כי המפגינים קראו קריאות בגנותו של שר החוץ הישראלי וטענו כי הציונות היא גלגול של הפאשיזם.

את העצרת אירגן אירגון גג של אירגוני שמאל בכביש ראשי בעיר. אחד המארגנים, נסטור פיסטרולה ממפלגת הפועלים בארגנטינה, נשא דברים בעצרת ואמר כי הוא רואה בביקור שר החוץ הישראלי הזדמנות לדחות את מדינת ישראל בכללותה. "אנחנו קוראים לגינוי המדינה הציונית," אמר פיסטרולה. "אנחנו קוראים לארגנטינה... לנתק את הקשרים עם המדינה הציונית האימפריאליסטית, ובכך לדחות את מדיניות ההתפשטות שלה. והרשו לי להדגיש, זאת לא קריאה אנטי-יהודית. מה שאנחנו אומרים הוא לא אנטישמי. כאן בהפגנה יש איתנו יהודים ואפילו ניצולים מהפיגוע בעמיה."

["הארץ" און-ליין, 24.7.09]

אהוד: עם כל הסתייגויותינו החריפות מליברמן לאורך כל השנים – החארות האלה בארגנטינה  גורמים לנו לתמוך בשליחותו, ובייחוד כשהוא מבקש להתריע בכל מדינה על סכנת הגרעין האיראני – סכנה לשלום ישראל ולשלום האיזור והעולם כולו.

* * *

מרדכי בן חורין: לעצור אותו!

תמשיכו לתקוף ולחסל את נתניהו. מגיע לו. מגיע לנו. הוא רוצה לתקן ולקדם הכול מכל כל ואנו, טעינו שבחרנו בו:

1. כל חוכר מהמינהל, סובל ממערכת לאומית זו, "מינהל מקרקעי ישראל", עד כדי כך, שהוא מכנה אותה: "מינהל עוכרי ישראל". הוא רוצה לשנות ואנחנו לא ניתן לשנות.

2. כל יהודי שרוצה לבנות בארץ ישראל, דרך מנגנון ש"זכה" למקום המעליב, ה-120 מכל מדינות העולם, של דרגת הקושי וייסורי אישורי הבנייה. ואנחנו נישאר אריסים.

3. "מי ישקיע בישראל המפגרת, בה רישום חברה צריך לעבור 35 תהליכי אישור ב- 144 ימי התרוצצות בנבכי הביורוקרטיה" ועזרת עורכי-דין המתפרנסים מעיסוק יצרני זה. הישג ממש אולימפי: מקום ה-160 בעולם בחוסר היעילות והטרטור. ("דה-מרקר" 22.07.09). ואנחנו ניעזר ב"מאכרים".

אז שוב, בא הביבי הזה ורוצה לשבש את חיינו בהתייעלות...

חייבים לעצור אותו. מיד.

מרדכי בן חורין

סביון

* * *

נורית יובל

הַנְּחִיתָה עַל הַיָּרֵחַ

21 ביולי 1969

אַרְטֶמִיס נִבְעֲלָה. אָדָם

יָדַע אוֹתָה. אָדָם

כָּבַש אוֹתָה בְּכֹסֶף תְּשוּקָתוֹ.

לֹא עוֹד תְּתַחֲרֶה עֶגְלַת-

צֵידֶךְ, אַרְטֶמִיס,

אֶת קֶצֶב הַבַּרְזֶל,

אֶת עֶשֶת

מֶרְכַּבְתוֹ.

אַת תְּכֻשְפִי. הַבְּרִית

תִּקְסֹם. הַדֹּפֶק הֶחָדָש

לָךְ הָאָדָם זָבַד.

רַק חִיוּכֵךְ,

בְּתוּלָה,

תָּמִים, צוֹפֵן סוֹדוֹת,

אָבַד.

* * *

לאה טרן

תוכן וצורה במחזה המופלא

"הבנאליות של האהבה"

המוצג בתיאטרון בית-לסין

המחזה שכתבה סביון ליברכט מבוסס על עובדות היסטוריות. סיפור הקשור לפרשת האהבה הסודית בין חנה ארנדט (אותה מגלמת השחקנית ליאורה ריבלין), מי שהיתה תלמידתו בת השמונה עשרה של מרטין היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי, המבוגר ממנה בכפל שנותיו, נשוי ואב לשניים (עודד קוטלר). מפגש מדהים בעוצמת אהבתו בין שני אינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. יחסי גבר ואישה, מורה ותלמידה, שולט ונשלטת, משפיע ומושפעת, אבל גם, היידגר – חבר המפלגה הנאצית, עם ארנדט, הגרמנייה היהודייה.

במרכז הקשר עומדת הבעייה המוסרית, למרות שהוא נמשך עד שנת מותה של חנה ב-1975. הקשר החזק בין שני האהובים מובע במחזה על רקע מאורעות התקופה. בשנת 1933 מונה היידגר לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, ביקש מהסטודנטים שלו לתמוך בהיטלר, כי האמין שהאיש החזק הזה יחזיר לגרמניה את גדולתה ותפארתה. תפארת התרבות, השפה והמדע. ואילו חנה בורחת באותה שנה מגרמניה.

הבמאי אבישי מילשטיין בנה את המחזה בין שני קטבים מתוחים בזמן. בין גרמניה של שנות העשרים לבין דירתה של חנה ארדנט בניו-יורק בשנת 1975. בזמן הזה נפרשת יריעת זיכרונותיה של חנה מראשית הקשר עד לסופו, שכידוע הסתיים עם מותה ממחלת לב.

זה אינו מחזה דוקומנטארי על אירועים היסטוריים אלא מחזה דרמאטי, שהעובדות ההיסטוריות מעטרות אותו. וכל זה מתרחש לנגד עינינו בזכות השחקנים הנפלאים, המבטאים את הדמויות המורכבות בסיטואציות בימתיות, שיש בהן קונפליקטים מוגדרים וממוקדים.

השחקנית ליאורה ריבלין מצליחה לדבר במבטא גרמני, המעיד על התרבות הגרמנית, בה גדלה חנה ארנדט. היא אינה סובלת שפת שוק כפי שמדברים בתורכיה או בירושלים. השחקן עודד קוטלר המקצועי, המאופק, ג'נטלמן אמיתי, מלא תשוקה לתלמידתו, אך בעל מחשבה והיגיון, ידע, הכרה ושייכות, שולט במצבים רגשיים מסובכים, בזכות אופן מחשבתו.

לקסם התיאטרלי מוסיפים עוד שני שחקנים צעירים. מיכל שטמלר משחקת את חנה הצעירה, ואילו קובי ליבנה משחק את רפאל מנדלסון, תלמידו המופלא של היידגר שלא זכה לדוקטורט בגלל גל האנטישמיות באוניברסיטאות, והוא גם ידיד קרוב של חנה המאוהב בה כל חייו. נזכיר גם את הדמות של מיכאל בן-שקד, בנו של רפאל, (גם אותו מגלם קובי ליבנה), הוא זה שבא לראיין את חנה בניו-יורק ומביא אתו את כל החמרים הכתובים שאסף אביו באובססיביות אודות חנה והיידגר. מאורעות הזמן הקרוב והרחוק ארוגים ושלובים במחזה בתיאום מופלא, הבמה מחולקת לזירות התרחשות שונות, דירתה של חנה בניו-יורק, הצריף של רפאל מתקופת העבר של האוהבים, וזירת הזיכרון, שאלה הן השנים, שבהם לא התראו (1933-1950), ורק המכתבים שהוחלפו ביניהם משמשים עדות סימבולית למה שהתרחש בחייהם.

הרלוונטיות של המחזה הוא לא רק בכך שהוא מחדד את המפגש הדרמטי בין היהודייה לאחר, כי אם גם מה שאמרה חנה על הציונות בשנות הארבעים, על תופעות הבידוד הפוליטי, על האיבה וחוסר המוצא בעולם ערבי מוקף שנאה. את ניתוחה ההיסטורי המדוייק אנו חווים היום בשלל תופעות קיומיות קשות בחיינו.

אהוד: אינני יודע על סמך מה את כותבת את דברייך האחרונים. נאמנים עליי יותר דברי גרשם שלום בוויכוח עם הצדקת הזו, אני מביא כאן בקצרה רק מוויקיפדיה את הציטוט:

עם תפיסתו של אדולף אייכמן, סיקרה ארנדט את משפטו עבור העיתון "ניו יורקר", סיקור שהתגבש לבסוף לספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". בספר עסקה ארנדט בשאלה הפילוסופית – האם הרשע הוא רדיקלי, או שהוא נובע באופן בנאלי מאי רצונם של האנשים לקחת סיכונים. בספר זה טבעה ארנדט את המושג, המשמש את חוקרי השואה, "הבנאליות של הרוע". ארנדט טענה שהתביעה במשפט הפכה את אייכמן לסוג של מפלצת, אולם הוא לא היה שונה מסביבתו והוא בעצם סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי. על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והיחיד שתורגם לעברית) זכתה ארנדט לביקורת רבה מגורמים יהודים, וביניהם מחוקר היהדות והקבלה גרשם שלום. רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות, התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות היה מסויג. לדעתה היתה יד מכוונת במשפט אייכמן להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.

* * *

גדעון שדמי

מִזְרָע שֶׁלָנוּ

[שיר אהבה]

אמונה שנכזבה,

אהבה שנשארה.

בעקבות ישראל זמיר

שְׁבִילֶיךָ, עַצֶּיךָ וְרִגְבֵי שְׂדוֹתֶיךָ

סְפוּגִים חַיֵי הַחֲבֵרִים

שֶׁחָיו כָּאן וְחַיִּים,

אוֹצְרִים, הַסִּפּוּרִים.

תִּקְווֹת וַחֲלוֹמוֹת

שְׂמָחוֹת וְעִיצְבוֹנוֹת

הַצְלָחוֹת וְאַכְזָבוֹת

אָהֲבוֹת וּשְׂנָאוֹת,

חַיִּים שֶׁל אָנָשִׁים

חַיִּים  שְׁלֵמִים.

תֵּן לַמַּנְגִינָה לִזְרוֹם

יָפָה הִיא, עָרֵבָה.

בְּנֵי אָדָם,

בְּדוֹר וָדוֹר

בְּדָמַם קִדְשׁוּהַ,

שְׁמוֹר אוֹתָה מִכֹּל מִשְׁמָר

אֵין אָחֶרֶת, אֵין בִּלְתָהּ.

אַל תִּתֵן, לִנְבִיאֵי כָּזָב

לִקְטוֹע אוֹתָה עַכְשָיו.

הַסְּעָרָה, היא בַּת חָלוֹף

שֶׁתָעוּף עִם רוּחַ

כֹּל הַטּוֹב שֶׁפֹּה הָיָה

רָק יָצָא לַנּוּח.

פסח תשס"ט

* * *

מ.ש.

סיפור מן ההיסטוריה שלא מזיק לדעת אותו...

לפני זמן מה הוקם לוח זיכרון בבית הכנסת היהודי באקדמיה הצבאית היוקרתית של ארה"ב, בווסט-פוינט – לזכרו של אחד בשם: "חיים סלומון". בימי חייו, וזאת בתקופת הכרזת העצמאות של ארה"ב בשנת 1776, היה האיש הזה היועץ הכספי ועוזרו הראשי לעניינים כלכליים של ג'ורג' וושינגטון, שהיה הנשיא הראשון ומפקד הצבא הקונטיננטאלי של ארה"ב החדשה.

בימים הקרים של החורף של שנת 1777 חיילי צבא ארה"ב קפאו מקור מחוסר ביגוד מתאים ורעבו מחוסר מזון. חיים סלומון גייס את הקהילה היהודית בארה"ב, שכבר מנתה אז כמה אלפי משפחות ושלח קריאה ליהודי אירופה לבוא ולעזור בתרומות כספיות למדינה החדשה. פעולתו היתה כה מוצלחת שגו'רג' וושינגטון עצמו מצא לנכון לציין שאלמלא פעולתו של חיים סלומון "פני ההיסטוריה היו בודאי שונים, משום שצבא ארה"ב לא היה מחזיק מעמד במלחמתו נגד הבריטים ויתר אויביה של ארה"ב, שלא רצו בקיומה."

לזיכרו של חיים סלומון ועזרת העם היהודי להקמתה של הרפובליקה של ארה"ב במלחמת העצמאות שלה – ציווה וושינגטון להנציח את פועלם בדרך מיוחדת. אם תיקחו לידיכם את השטר של 1 דולר ותתבוננו בצידו האחורי בימינו של השטר, תראו שהכוכבים מעל ראשו של הנשר המצוייר על גבי השטר הם כוכבים בני שש קצוות דהיינו: כוכבי "מגן-דוד". זאת ועוד, אם תסבבו את הנשר במהופך כלפי מטה תראו שבבסיסו של הנשר נמצאת קונפיגורציה של מנורת שבעת הקנים שהיא סמל ליהדות. שני סמלים אלה הוכנסו לתמידות בדיוקנו של המטבע הבסיסי לפי הוראתו המפורשת של וושינגטון, שאמר:

"העם האמריקאי לעולם לא ישכח את העזרה שהושיטו בני העם היהודי ברגעים החשובים ביותר של תקומת ארצות הברית של אמריקה."

[את הסיפור הזה שלח לי מארה"ב ידיד, סא"ל מיל' בחיל ההנדסה של ארה"ב, שהוא מראשי הוועד הציבורי שהקים ומטפח את בית-הכנסת היהודי בווסט-פוינט. אני מפיץ אותו בבחינת "המביא דברים בשם אומרם."

שמישהו יטרח ויזכיר זאת לאובמה.

מ.ש.

אהוד: הסופר היהודי-אמריקאי הווארד פאסט העלה ברומאן "חיים סלומון בן החורין" את פרשת חייו של היהודי הפולני חיים סלומון, שנתגלגל לארצות-הברית בימי מלחמת העצמאות של אמריקה. בזכות ניסיונו בשטח הכלכלה ובהיותו אדם עשיר נתמנה לסגנו של רוברט מוריס, שלם הצבא האמריקני. חיים סלומון נפטר בעוני ונשכח מאדם בלי שאמריקה המשוחררת תכיר לו טובה על כל אשר עשה למענה. ספריו של פאסט, ובייחוד "אחיי גיבורי התהילה", עשו עלינו רושם רב בימי נעורינו.

* * *

לחדשות בן עזר/מכתב עיתי

שלום לכם אהודים יקרים

יִשְׂרָאֵל הַר

וַי לְלֵילִי וי לַיּוֹמִי

פַּרְפָּרֵי לַיְלָּה וָיּוֹם

עָטוּ עָלַי לְכַסוֹתֵנִי

בְּבוֹר בָּאֲדְמָתִי

מַחֱוָה לִזְמַן עָבָר הֹוֶה עָתִיד מֻבְאָשׁ

בְּיוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שְׁנוֹת קִיּוּמָה

סִפְּרוּ בָּה שָּׁרוּ לָהּ קְטַנְטּוֹנֶת

לִחְיּוֹת בָּה וַאֲנָשִׁים בָּה

מִילְיוֹנִים בּוֹדְדִים גִּמְלָאִי אֶחָד

 הָלַךְ

  לְהַבִּיט בַּזְקֵנָה וְגִילָה נוֹרָאוֹת

מִבַּעֲד לְקַלְעֵי הַסְכוֹכִית אֶרֶץ

עַמּוּד שְׁתוּלָה מִכָּל מִין זַן

סוּגָה מִן הַצּוֹמֵח הַמַּתֶּכֶת

גְּבוֹהִים

דַּקִים עָבִים כַּהֵנָּה בְּכָל אַרְצִי

לְחַשְׁמַל לִתְּאוּרַת רַבֵּי כְּבִישׁ

לְחִבּוּר בַּין סַב וְנֶכְדָּתוֹ? לֹא

לְגַעְגּוּעִים שֶׁבֵּין אִשָּׁה עוֹבֶדֶת

לְבַּעַל נְעוּרֶיהָ? לֹא תְּנֶחָשׁוּ

לְשַׁרְשֶׁרָאוֹת פֶּלָדָּה לְחַבֵּר עַמּוּד

לְגַּלְגַּלִים שֶׁל אוֹפַנָּן שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ

בְּרֹאשׁ כָּל גְּבַע אֲפוֹר נִיצָב נַיָיד

לְהַעֲבִיר שִׂיחַ פִּטְפּוּט תִּינוֹק לְסַבַתוֹ

לֹא

לְגַּלְגָּלָיו הַמְרוּבִּים שֶׁל מַשָּׂאִיּוֹת כְּמוֹ

מְדִינַת אִימְפֶּרְיָה קְדּוּמָה שֶּׁנֶעְלְמָה

וְחֲדָשָׁה – בַּת דּוֹרִי – מוּקָּמָה תַּחְתָה

זֹאת רָאָה הַגִּמְלָאִי בְּעֵינֵי הַבָּשָׂר שֶׁלוֹ

יָעֵף שָׁב לְמִשְׁכָּנוֹ

כל טוב לכם עורכי וקוראי מכתב עיתי/חדשות בן עזר וחודש מנחם אב טוב לכם אהודים יקרים

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

בועז כהן

קפה עם... אמנון רובינשטיין

התפרסם לראשונה בגלובס, 21.7.09

פרופסור אמנון רובינשטיין (נולד ב-5 בספטמבר 1931 בתל אביב), משפטן, פובליציסט וסופר ישראלי. בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת לונדון (1966). לשעבר שר החינוך בממשלת יצחק רבין. חתן פרס ישראל למשפטים 2006. נשיא לשעבר של המרכז הבינתחומי הרצליה. פירסם ספרי עיון ("המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל", "אכיפת המוסר בחברה מתירנית", 1975, "מהרצל עד רבין והלאה", "דעת יחיד") וספרות יפה ("השמיכה", "כביש מספר חמש", "הים שמעלינו" – כולם בהוצאת "שוקן"). ספרו החדש "כניסה נפרדת", ראה אור החודש בהוצאת זמורה ביתן.

מהו בית הקפה האהוב עלייך, ומדוע?

בית הקפה השכונתי שלי, "קפה ג" ברמת אביב. יש בו אווירה משפחתית ואנטי-פלצנית.

איזו דמות היסטורית או ספרותית היית שמח לפגוש לקפה?

את ארתור קסטלר – אדם רב איכויות, רב התמחויות ורב עניין. איש מרתק. הייתי סקרן גם להתבונן – רק להתבונן מהצד – איך שייקספיר מביים את אחד ממחזותיו הגדולים.

מי הסופר הדומיננטי בספריה הביתית שלך, ומדוע?

איני מקורי. אהרון אפלפלד, עמוס עוז, א. ב. יהושע. יוכי ברנדס.

 האם יש ספר ילדות שיש לו פינה חמה במיוחד בלבך?

"הלב" של רה אמיציס. גדלתי עליו והיו בו סיפורים – כמו מן האפנינים ועד האנדים – שידעתי כמעט בעל-פה.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב?

למחזה "חשיבותה של רצינות" של אוסקר ווילד. כעת אני קורא אותו בצרפתית – כן, כן, למרות שלכאורה אין לתרגם מחזה זה בכלל. היצירה היא שולית אך הכישרון הוא פנומנאלי וכשאני קורא את דבריה האקסצנטריים של ליידי ברקנל בפעם המאה ולמרות שאני יודע את הרפליקות בעל-פה, אני עדיין מתפקע מצחוק. אני שומע את המשפטthe line is immaterial ואני מתגלגל על הרצפה.יש כאן גם הוכחה לפרדוקס ספרותי. מה שהיה בשעתו נראה כמחזה קליל שטחי שיחלוף עם שינויי האופנה נשאר נפלא מקץ מאה שנה ויותר ואילו מחזות "חשובים" שכל העולם דיבר בשבחם משנות השישים נעלמו. נואל קווארד נשאר. אך מי זוכר את ג'ון אוסבורן? 

למי, או לְמָה, אתה מתגעגע ?

אני מתגעגע לתקופות ולמקומות בהם לא חייתי – לימי בלומבסברי בלונדון בשנות ה-20 – לימי ויימר בברלין. מת לשמוע את לוטה לניה שרה את "סוראבייה ג'וני" על בימה בברלין הטרום-נאצית. 

בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במקום אחד. לאן תלך?

לתחנת רכבת מרכזית – לשתות קפה אספרסו, לעיין בעיתון מקומי ולהתבונן באנשים.

איזה ספר תיקח לטיסה?

ספר סיפורים קצרים מהסוג של "הבריחה" מאת אליס מונרו. אוכל לקרוא סיפור אחד קצר, ולהירדם בלי להרגיש מוסר כליות שלא סיימתי לקרוא את כל הספר.

מה הוליד את ספרך החדש, "כניסה נפרדת"? 

הרצון להתמודד עם אתגר של תמצות עלילה שלמה למצע קצר: האתגר לסיים כל סיפור במשפט מחץ מפתיע הזורה אור חדש על הסיפור כולו. היכולת לתמצת סיפור שלם נוגע ללב לכמה עמודים. בשבילי כתיבת ספרות היא בשבילי אתגר נפשי ואינטלקטואלי. אני יוצא מכתיבה כזו סחוט נפשית ומאושר שכלית.

רוב הקוראים בעברית מעדיף רומאנים ולא שירה או סיפורים קצרים. מה דעתך?

 מוזר. סיפורים קצרים של צ'כוב, דה-מופסן, או הנרי הם הקריאה המהנה ביותר. לדעתי הם גם מתאימים יותר לתקופתנו המקוטעת. גם המבקר הספרותי של ה"גרדיאן" הבריטי, פיליפ הנשו, חושב כך. והשנה ניתן פרס בוקר היוקרתי לאוסף סיפורים קצרים.

כמי שהיה שר חינוך, בזמנו, מה יחסך לגבי הוראת ספרות בבתי ספר במאה ה-21? האם יש דרך לחזק את אהבת הקריאה בקרב אנשים צעירים?

אני יודע איך לא ללמד ספרות – על-ידי הפיכתם של ספרים לנשוא של ביקורת אנליטית-אקדמית המוציאה מהם את המיץ המעניין. הדרך הנכונה היא לבקש מהתלמידים לקרוא ספרים המעניינים אותם ולבקש מהם לספר את מה שקראו.

 מה מעורר בך השראה?

 בעיניי, כמעט כל דבר הוא עילה לסיפור.

כתיבה נשית, כתיבה גברית. יש הבדל?

לא חושב שיש הבדל. ב"כניסה נפרדת" יש סיפורים שהגיבורה היא אישה – כמו בסיפור "אהבה אסורה" בין הפרופסורית לספרות לסטודנט מוזר וחידתי – ואני מקווה שהסיפור נקרא כאילו נכתב מנקודת מבט נשית. הוא הדין ב"עמנואל", שבו האלמנה מגלה לאחר המוות את סודותיו של בעלה המנוח ואת עולמו הנסתר, והיא מתנערת ממנו על-ידי עמידה בפני המראה ואיפור ממש פולחני של פניה. הוא הדין בטלנובלה הקטנה שכתבתי "שפתון מתחת למושב הנהג". כל אלה – כך אני מקווה – הם בגדר כתיבה נשית.

מהם הספרים האחרונים שקראת והרשימו אותך?

"הטיגריס הלבן" מאת ארווינג אדיגה, זוכה פרס הבוקר בשנה שעברה – ספר אנטי-רומנטי על הודו המודרנית. "אל ארצות הגומא" של אפלפלד – ספר נפלא על מסע של אם ובנה אל לב הטרגדיה היהודית. את הספר the rest is noise – ספר עב כרס על תולדות המוזיקה במאה העשרים שאותו בלעתי בערב אחד. "מלכים ג", הספר המרשים של יוכי ברנדס.

אחרי קריירה כה עשירה וענפה, האם יש לך עדיין חלום גדול, שטרם הגשמת?

להגיע בריא בגופי ובנפשי לבר המצווה של הקטן שבנכדיי.

* * *

דוד מלמד

תחנת מכבי-האש עלתה באש

אירוע נדיר שאירע בפתח-תקווה לפני 60 שנה

תחנת מכבי-האש בפתח-תקווה נכנסה אל דפי ההיסטוריה בעקבות אירוע יוצא-דופן שהתרחש בה לפני ששים שנה. בליל שבת, 15 ביולי 1949, נראו בשמי פתח-תקווה להבות אש ותמרות עשן. תושבי העיר שיצאו לברר היכן מקור השריפה גילו להפתעתם שתחנת מכבי האש ששכנה במרכז העיר עלתה באש.

לימים אמרו יודעי-דבר שזהו המקרה היחיד בתולדות הארץ שבו תחנה של מכבי האש עלתה באש. האירוע הנדיר מאפשר הצצה אל עולמם של כבאים וכבאות שלא תמיד זכו לשימת-הלב שהיו ראויים לה.

משימותיהם של כבאי פתח-תקווה היו רבות ומגוונות. מלבד פריצת דלתות נעולות כמקובל היום, עסקו הכבאים גם בנושאים שונים לחלוטין: הם לקחו חלק פעיל בסדרנות, כמו בטקס חנוכת בית-הכנסת הגדול בתל-אביב, שאליו הגיעו  לבושים במדים מצוחצחים ובראשם קצין (אך הוזעקו באמצע הטקס החגיגי לכבות שריפה במרכז המסחרי ברחוב הרצל הסמוך). הם עסקו במבצעי התרמות, התיזו מים ברחובות להרבצת האבק, פעלו עם מגן-דוד-אדום בנושאי עזרה ראשונה, דנו באפשרות להרשות שחיטת עופות בתחנה, השמיעו צפירה המודיעה על כניסת השבת ("לפי ההוראות שיקבלו מאת הרבנות הראשית כאן, בכל ערב ש"ק, או לפי רשימה כללית של הזמנים בכל עש"ק").

ולא נשכח, כמובן, שבתל-אביב היתה גם "תזמורת מכבי אש".

הכבאים היו חדורי רוח התנדבות ותחושת שליחות לאומית, בצד אהבה גדולה למקצוע. דמות אופיינית של קצין-כבאות היה משה תבורי שעלה ארצה מרובנה שבאוקראינה, שם היה קצין כיבוי לאחר שסיים בית-ספר לכבאות. בארץ היה בתחילה ממייסדי גדוד הכבאים בתל-אביב עד שבשנת 1934 עבר לפתח-תקווה והיה שנים רבות מעמודי התווך של התחנה המקומית. בין המטלטלין שהביא עימו מעיר הולדתו באוקראינה לא נפקד מקומם של מדי הכבאי: קסדה, עיטורי-כתף עשויים קשקשי-ניקל, גרזן (!) וחבל-הצלה אישי, שזור ומחוזק בטבעות מתכת. האיש שהקדיש את ימיו ולילותיו לתחנת מכבי האש קיבל משכורת חודשית של 12 ל"י לחודש, וזו לא שולמה אף-פעם במלואה ובמועדה. בשנת 1940 פנה תבורי להנהלת העירייה ושטח את מצוקת פרנסתו. "הנני פונה בזה בבקשה נמרצת להנהלת העירייה לתקן את העוול הנעשה לי בקיפוח פרנסתי עד כדי מצב זה של חסר פת לחם בבית" – כתב.

כעבור שנים היה עד לאירוע שהציק לו עד סוף ימיו. התחנה ששכנה בצריף-עץ עלתה באש ונכנסה להיסטוריה של הכבאות בארץ.

ביום ראשון ה-17 ביולי 1949, יומיים לאחר השריפה, הכתיר "הארץ" את הידיעה בכותרת "נשרף בית כבאי פתח-תקווה," ובכותרת-המשנה: "הצליחו לכבות מאות שרפות ולא להציל ביתם." העיתון דיווח על השריפה בהרחבה, לא לפני שהקדים וסיפר ש"כבאי פתח-תקווה, שהצליחו במשך 14 שנות קיום גדודם לכבות מאות שריפות, ורק ביום ו' כיבו 5 שריפות, עמדו בליל שבת אין-אונים בראותם את ביתם, על כל הציוד שבו, שעלה אלפי לירות, עולה באש בלי יכולת להציל דבר. בית הכבאים, שהוא צריף עץ גדול... מסיבות שטרם הובררו אחזה בו אש בליל שבת בשעה 9 (יש משערים שקצר חשמלי גרם לדליקה)."

התיאור ב"הארץ" הוא מפורט: "התורן, שישב אותה שעה בחוץ ליד פתח הבניין, ראה גיצים עולים מגג הבית. הוא הזעיק את אחד מנהגי מכוניות הכיבוי כדי להציל את המכוניות. כשהנהג קפץ לתוך מכונית כיבוי נפלו עליו רעפים ופצעו את ידיו והוא מיהר להימלט בלי שהצליח להצילה. מייד אחרי זה התמוטט גג הבית ולהבות אש ענקיות עלו ממנו. 2 מכוניות כיבוי, יותר מ-1500 מטר צנורות, 4 משאבות וציוד אחר עלו באש. מפקד הכבאים... הזעיק לעזרה את כבאי תל-אביב, רמת-גן, בני-ברק וגבעתיים. כעבור 20 רגע הופיעו כבאי תל-אביב ואחריהם הכבאים מיתר המקומות. הם הצליחו למנוע התפשטות האש וב-11 כובתה השריפה לאחר שכל הבניין נשרף עד היסוד. בפעולת ההצלה הצטיין אחד הכבאים הצעירים מפתח-תקווה... בן 16, שעלה על גג של בנין סמוך, שאש אחזה בו, וכיבה אותה בחולצתו שטבלה במים. הבית והציוד היו מבוטחים בחברת ביטוח של האחים בן-עזר בפתח-תקווה בסכום של 6000 ל"י..."

העיתון "חרות" מתאר אף הוא באותו יום בפירוט את האירוע במקום שהוא מכנה "מועדון הכבאים", ומוסיף: "כנהוג בליל שבת הכניסו את המכוניות וכלי הכיבוי לתוך המועדון הבנוי עץ וסגרו את דלתות המועדון. 2 תורנים נשארו במקום, האחד ליד הטלפון והשני בחוץ. לפתע שמע התורני היושב בחוץ קול פצפוץ עץ הדומה ליריות. הוא הפנה ראשו ונדהם לראות עשן בוקע ועולה מגג הבנין של מכבי האש. מיד רץ לחברו היושב ליד הטלפון ושניהם הבחינו באש שאחזה בבניין. אחד הכבאים, הדר בקרבת מקום, הוזעק כשהוא לבוש בפיז'מה. הוא ניסה להציל את המכוניות אולם לא היתה כבר כל אפשרות לעצור את האש שהתפשטה במהירות ואכלה את הבניין. מאות אנשים חשו למקום, אולם מחוסר כלים עמדו חסרי ישע והסתכלו באש הנוקמת באויביה – כלי הכיבוי שבמשך למעלה מ-13 שנה כיבו אש בפתח-תקווה ובסביבה."

גם "חרות" מספר על בואם של כבאי הערים הסמוכות וחוסר-האונים שלהם מול האש שהקדימה אותם. הוא מביא את תגובתו של "מפקד הגדוד" של הכבאים המבטיח "כי למרות תדהמתו וכאבו הגדול על האבידה, הוא מוכן להתחיל את הכל מבראשית תוך תקווה שהציבור ייחלץ מייד לעבודות הבניין."

שני עיתוני-בוקר אחרים "הבוקר" ו"דבר" מביאים את הדיווחים על השריפה בעמודים האחוריים.

"הבוקר" מספר על השריפה ב"צריף הכבאים" של "מכבי אש מתנדבים", ומוסיף ש"למזלם של השכנים לצריף, היה מזג האויר נוח והדליקה לא התפשטה... כשמכבי האש מתל-אביב הגיעו לפתח-תקווה לא נשאר מהצריף אלא האפר." והמסקנה המתחייבת: "עיריית פתח-תקווה המתכנסת לישיבתה הערב עומדת להכריז על מפעל (מגבית – ד"מ) לציוד הכבאים."

כעבור שנים, חוזרת השריפה ועולה בספר שיצא-לאור בשנת 1973 "45 שנות כבאות בפתח תקווה", בהוצאת איגוד ערים אזור פ"ת – שירותי כבאות, בעריכת ברוך אורן. המוטו לספר נלקח מהתנ"ך: "כי תלך במו-אש לא תכווה ולהבה לא תבער בך" (ישעיהו מ"ג, ב').

בספר מספר אחד ממפקדי הכבאים ש"ביום שישי ב-15.7.49... ביום בו היה מספר שיא של שריפות, בא מישהו בריצה והודיע לי, שהתחנה בוערת!!! כשהופעתי היתה התחנה אחוזת להבות, והכבאים הצעירים עומדים ובוכים. גם הכבאים שהופיעו מתל-אביב ורמת-גן עמדו חסרי אונים. התחנה על ציודה עלו באש... בו בלילה... התקשרתי טלפונית לאחראים לפיקוד צה"ל במקום... והודענו טלפונית לכל התחנות בארץ ולכל הגורמים... שהתחנה פתוחה מחדש (וזה, כאשר לחלק מהם נודע על השריפה מהרדיו). ברשותנו נותר 'אוד שניצל משריפה', מכונית, אותה רכשנו משאריות המלחמה והפכנוה למכונית כבוי."

ואכן, מפקדי מכבי האש, בסיועם של פרנסי העיר, נרתמו לעניין, ועד מהרה נמצא מקום חדש למכבי האש ושוקמו שירותי כיבוי האש ושאר השירותים שהעניקה התחנה לאזרחי העיר. 

מי יגול עפר מעיניהם של ראשוני הכבאים בארץ-ישראל ובפתח-תקווה ויראה להם את הסרט הישראלי שיצא לאקרנים בשנת 2007, "ביקור התזמורת", שנושאו: תזמורת מכבי-אש מצרית הבאה לבקר, היכן? – בפתח-תקווה!

אהוד: דב תבורי, ראש העיר פתח-תקווה במשך שני רבות, היה בנו של משה תבורי, מפקד מכבי האש, הנערץ עלינו בילדותנו. תיארתי את דמותו מחזיק בזרנוק המתיז מים, תוך כדי שיחה, ברומאן "המושבה שלי".

* * *

הקדמתה של במבי שלג

לגיליון חמישים ואחד המצויין של "ארץ אחרת"

כפייה בין רמות בית שמש לקאבול

העבודה על הגיליון הנוכחי, העוסק בנעשה ברמות בית שמש ב' וא', החלה לפני שאנשי העדה החרדית בירושלים החליטו שהגיעה העת לבדוק את עמידותו של ניר ברקת, ראש העיר החדש של ירושלים, בנושא פתיחת חניונים בשבת. אך פרשת החניונים בירושלים מספקת רקע מצוין לדיון שאנו מבקשים לעורר בגיליון זה.

בשנים האחרונות הסתננו למערכת שמועות עקשניות על קשייהם של חילונים המבקשים להסתייע בשירותי קופות החולים המצויות באזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה חרדית בבית שמש. אחר-כך נודע לנו על כחמש-עשרה (!) רשתות חינוך חרדיות המעניקות את שירותיהן לציבור החרדי בעיר במימון נדיב של משלם המסים הישראלי. פרשת הנשים הרעולות בבית שמש עשתה לה כנפיים בתקשורת הכללית, אך את עיקר תשומת הלב שלנו משכו סיפורים חוזרים ונשנים על טרור מסוגים שונים המופעל נגד אזרחים שלווים המתגוררים בשכונות רמות בית שמש בעיר. החלטנו לבדוק מה בדיוק קורה שם, ומה המשמעות של הסיפור הפרטי של רמות בית שמש לגבי הסיפור הישראלי הכללי. דהיינו, כיצד מתמודדת החברה הישראלית עם בעיות המתעוררות כתוצאה מ"התנגשות הציוויליזציות" בתוכה.

עבודת התחקיר על הגיליון העלתה כי ברמות בית שמש מתגוררות כמה קבוצות קנאיות ואלימות של חרדים, לצד חרדים מתונים שאין להם דבר עם אלימות. לצדם מתגוררים דתיים-לאומיים וחילונים. האלימים (כשש מאות איש) מטילים את חתיתם על האחרים ואין מציל מידם. בעולם ההפוך הקיים ברמות בית שמש האנשים שהיו צריכים להיות מאחורי סורג ובריח הם מטילי הווטו ומעצבי הנורמות הציבוריות. הכול, כמובן, לשם שמיים.

מן הגיליון הזה עולה בכל חריפותה השאלה האם לא הגיעה העת להתעמת חזיתית עם רעיון הרב-תרבותיות כשזה פוגע באופן אנוש בכבודם, בגופם ובזכויותיהם של אנשים החיים בסביבה אנושית שהאנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס מכנה "מובלעת". למשל: מהי מידת האחריות של החברה המרכזית לזכויותיהם של ילדים חרדים, הנתונים פעמים רבות במצבים כאוטיים במשפחתם או במוסד החינוכי שבו הם לומדים. ב"ג'רוזלם פוסט" וב"הארץ" התפרסמו בשבועות האחרונים ידיעות מפורטות על פגיעות מיניות חמורות בילדים המתגוררים ברמות בית שמש, והמושתקות על ידי מנהיגים של הקהילה כדי ש"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ."

זהו גיליון על הזנחה שמקורה בשדרה המרכזית של החברה; גיליון שכל מטרתו היא לשאול כיצד הגענו למצב הזה ומדוע אין איש מטפל בו ברמה הלאומית והציבורית. מדוע הופקרו תושבי רמות בית שמש החדשים לגורלם, ומי מציל אותם מידי הפורעים שמתנכלים להם על לא עוול בכפם. מדוע יש לכל אורך הגיליון הרגשה כי מרבית המערכות הציבוריות – כולל המשטרה, אגד, העירייה וקופות החולים הציבוריות – נכנעות לקבוצות האלימות? מדוע אין המשטרה פועלת ברמת בית שמש כפי שהיתה פועלת אילו התרחשו אירועים כאלה בתל-אביב? מדוע לא נחקרו ולא נשפטו הפורעים שהשתתפו בשנת 2006 בפרשת הלינץ' באוריה פרדהיים?

הציבור החרדי, כפי שעולה מגיליון זה, איננו עשוי מקשה אחת ויש בקרבו כוחות רבים המבקשים שינוי. זוהי סנונית ראשונה המבשרת שלא לנצח יוכלו מנהיגי ציבור זה להתכחש לאחריותם שלהם כלפי אנשיהם וכלפי הציבור הישראלי הרחב שבקרבו הם חיים.

במבי שלג

* * *

תוכן גיליון 51 של "ארץ אחרת", מאי-יולי 2009

בית כנסת של שלושת אלפים מושבים, ריק רבקה רוזנר, פרויקט תיעוד של חיים יהודיים

החוץ הוא טמא במבי שלג, בית שמש כמובלעת

שכנים בעל כורחם רבקה רוזנר, היסטוריה נדל"נית

לחרף את הנפש באוטובוס ענת צוריה, 'לינץ' בקווי מהדרין

הבהלה לצניעות סימה זלצברג, תחקיר: טרור לשם שמיים

מאויימים ומסוכנים לוראן כהן, על חברות סגורות

העוני היא הסכנה הרוחנית יאיר שלג, ראיון עם הרב דוד בלוך

האם מבית שמש תצא הבשורה יצחק מאיר יעבץ, שינוי בעולם החרדי

הבית של הלא-מיוצגים תמר ג'ינג'יחשווילי, ראיון עם יחזקאל רוזנבלום ואלי פרידמן מראשי מפלגת "טוב"

שבויה במיתוס תומר פרסיקו, המיתוס כמתקן כליאה לנשים

להחזיר לנחל את נפשו  נעם אבידן-סלע, האמנות האקולוגית של שי זכאי

קוראת וכותבת ענבר רווה, ביקורת ספרים

בשם חוויה אנושית משברית ורד נעם, ביקורת ספרים

הבורגנות כמלכודת מוות  ענת צוריה, ביקורת קולנוע

את "ארץ אחרת" ניתן לרכוש במערכת, טל. 02-6216112 במחיר 40 ש"ח לגיליון (הכולל משלוח); או במרבית חנויות סטימצקי וצומת ספרים.

כתובת האתר: www.acheret.co.il

* * *

אהוד: אולי התשובה לשאלות האחרונות של במבי שלג היא שהביריונים החרדיים האלה מרביתם בורים ועמי ארצות, תלמודם שווה לתחת; והם, וכל הדומים להם, המחזיקים במנהגי הדת הפרימיטיבית שלהם – מתפרנסים מפרובוקציות ומִשקרים כדי להאדיר תרומות מארה"ב ובמקביל הם חיים כפרזיטים על חשבון מדינת ישראל.

בשום מקום בעולם ובשום תקופה בהיסטוריה לא התפרנסו יהודים כה רבים, אם בכלל – מעצם "תלמודם" ומעצם היותם יהודים, (למעט בחורי ישיבה עניים, "עילויים" ולא רבים במזרח-אירופה). הישיבות החרדיות בישראל הן חממות לטמטום הדעת, להפקרות ולפריעת חוק, להשתמטות מהצבא, מעול פרנסת המשפחה, מהשכלה מודרנית מינימאלית, מעבודה יצרנית, מאחריות להולדת תריסרי ילדים ללא עתיד ועם חינוך גרוע הגובל לעיתים בטירוף העובר גם אל האימהות המסכנות – ולא פלא שכל התסכול של בטלני הישיבות הללו, בייחוד בימי הקיץ, בייחוד אצל האברכים הרווקים שאין להם את מי לזיין והיכן להתייחד באוננות – מתפרץ כלפי השוטרים והציבור החילוני בצורה בהמית שכל קשר בינה לבין יהדות ודת יהודית הוא מקרי או יותר נכון גובל בחילול השם.

החרדים האלה הם בורים ועמי ארצות בכל פן של חייהם, כולל האחריות לגידול ילדיהם ולניצול נשותיהם כמכונות-לידה ובלבד שלא יצטרכו לשים גומי על הזין שלהם. הם גורמים לנו לחוש כלפיהם רגשות תיעוב וסלידה ולכן הם מכנים אותנו נאצים. אבל הם-עצמם הסיבה לכך, הם בושה וחרפה לעם היהודי. בגלל ההורמונים המתפרצים של צעיריהם המתוסכלים, הדלפונים, שטופי המחשבות והחלומות של זימה שאין לה מוצא – החוצפה שלהם אינה יודעת גבול. כל זריקת אבן היא גם שפיך. והמתרחש בבית שמש ובירושלים מוכיח זאת.

אולי אפשר לקרוא ללילית, לנעמה ולקפקפוני מלכות השדים שתבאנה עם קהל נערותיהן השדוניות חשופת השת הפעור ותתיישבנה על הזרגים של האברכים האלימים האלה ותוצאנה מהם בקרי הלילה את המיץ הסוער הכמהָ להזריע, וככה אולי יירגעו קצת הביריונים ורק מצעיהם יסריחו. ראה לאישוש המתרחש אצלם את סיפורו של יצחק בשביס זינגר "מיומנו של מי שלא נברא".

ייתכן שדברינו החריפים עושים עוול לחלק ניכר מהציבור החרדי שאינו שותף לקיצוניות הזו – אך מדוע הוא אינו מרים קולו נגדה! אולי משום שמופעל עליו טרור של הקיצונים?

תופעות אלה מוכרות לנו מירושלים עוד מן הימים שלפני ייסוד פתח-תקווה, כאשר תקיפי ה"חלוקה" הטילו חרם על העי"ש ותומכיו.

* * *

איגרת מאלי יזרעאלי

אהוד ידידי,

בגיליונך האחרון (464) ענית לי בהאי לישנא: "אודה לך מאוד אם לא תעשה אותי שותף לדיעותיך, כולל יחסיך שלך ויחסיי שלי לערבים ולערביות". להלן תגובתי.

למרות הדעות הימניות שאתה מפרסם לאחרונה, וביתר שאת, טרם קראתי מה יש לך (וגם לאחרים, כולל אורי הייטנר), לומר על העניין הדמוגראפי. מאד קל לרצות לספח. מאד קל להיאחז בהבטחה התנ"כית. מאד קל למצוא צידוקים וחיזוקים לשהייתנו בשטחים הכבושים, אבל נניח שכל הטיעונים מוצדקים, מה יהא על הדמוגרפיה? מה יקרה שבין הים לירדן יהיו יותר ערבים מיהודים (טרם קרה??). האם נכלא אותם? האם נמנע מהם זכויות? אזרחות? הצבעה?

אולי לכמה שנים, אבל הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, האפרטהייד  בדרום אפריקה והשחורים בארה"ב, יזכירו לנו מציאות, שבסופו של דבר הם מגיעים לשלטון ולעצמאות. אשמח לקרוא דעות בנושא.

ולגבי הערביות – קראתי את סיפורי ילדותך. לי זה נראה כסיפור חווי, אולם גם אם בידיון הוא, אין אדם מדבר, אלא מהרהורי ליבו.

ובאשר לדעתנו המשותפת על אולמרט – אני מודע לכך, שאני מנמק את דעתי באיכויותיו וביושרו ואתה בעדו, כי אתה מאמין שהוא משך את הסורים באף, אבל מה שיפה, שלכל יעד ישנן כמה דרכים.

אהוד: אין לי דעות ימניות. יש לי הערכת מצב מציאותית ולא סהרורית. השלטון והשליטה הצבאית בין הים לירדן חייבים להישאר בידי יהודים אחרת לא יהיו יהודים בין הים לירדן.

* * *

אוריה באר

רוזוולט וצ'רציל הצבועים והמתחסדים

לידי, במטוס "ארקיע" הטס לאילת, ישב דוקטור מכובד, אנגלי במוצאו, שזיהה עצמו כמרצה לתורת המדינה, באוניברסיטה באנגליה. הוא שמח שאני דובר אנגלית שוטפת, ועד מהרה התפתחה בינינו שיחה מעניינת.

"תגיד, מדוע אין אצלכם רחובות על שם צ'רציל ורוזוולט?" שאל לפתע, "והרי הם היו מנהיגי העולם המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה? והרי הם לחמו מלחמת חורמה נגד היטלר. והרי יש לכם רחובות על שם בלפור, ואלנבי, והמלך ג'ורג'. תסביר לי."

הוא  דיבר בשפה כמעט בוטה, אך אני השבתי לי מיד מיניה ובייה.

"אכן, העובדות נכונות אך מן הראוי שכך יהיה. שני המנהיגים שציינת, יירשמו בהיסטוריה כמנהיגים גדולים. אך בהיסטוריה של העם היהודי יירשמו כצבועים וכמתחסדים. הם לא עשו מאומה, או כמעט מאומה – להצלת יהודים בתקופת השואה ולפניה. מדוע נקרא רחובות על שמם?"

הדוקטור נענע בראשו ושתק. עברנו לשוחח על נושא אחר.

והנה, בעצם הימים האלה, התגלגל לידי ספרו של ההיסטוריון האמריקני ריצ'רד ברייטמן, הנושא את השם "פליטים והצלה". הספר אינו אלא כתב הגנה ארוך ומנומק על הנשיא רוזוולט, ומדוע ולמה לא נקף אצבע להצלת יהודים בזמן השואה. הסיבה העיקרית לכך, כך טוען ההיסטוריון, היא משום לחצים כבדים שהפעיל עליו משרד החוץ האמריקני, וגורמים אחרים.

קראתי, משכתי בכתפי והגבתי:"שטויות במיץ."

כל טירון פוליטי יודע  כי לנשיא ארצות הברית דאז, כמו בימינו אנו, יש והיו סמכויות בלתי מוגבלות כמעט. רוזוולט, אילו באמת רצה, היה יכול להוציא בין לילה, צו חירום זמני נשיאותי, המורה על הכנסת מאה אלף פליטים יהודים לארצות הברית, או לחלופין, על פתיחת שעריה לרווחה, במשך תקופה מסוימת, להצלת נרדפים באירופה.

פוסטר דאלס וגנרל מרשל, האנטישמיים, היו משמיעים התנגדות רפה אך איש מהם לא היה מעז לצאת חוצץ נגד הנשיא בכבודו ובעצמו.

ומה בקשר להפצצת אושוויץ?

הוראה בת שתי שורות של רוזוולט למפקד חיל האוויר שלו. או לחלופין הוראה של צ'רציל לפיקוד האוויר האסטראטגי, להפציץ, ולו פעם אחת בלבד, את מחנה הרצח וההשמדה, היתה מספקת. אך השניים לא נתנו אותה. וכי למה שיתנו? והרי מדובר ביהודים. ממתי יש להתחשב בשכמותם?

הוכחה קטנה: כשרצה הנשיא טרומן להכיר במדינת ישראל, עשה זאת בחמישה עשר במאי 1948 חמש דקות בלבד לאחר שבן גוריון הכריז על הקמתה. זאת בניגוד לעצת יועציו ולאזהרותיהם. לכן, יש כיום רחובות על שמו בערי ישראל, וגם כיכרות, ואפילו כפר בדרך לירושלים. כך גם על שמותיהם של  גנרל אלנבי והמלך ג'ורג'. הללו לא רק דיברו, הם גם עשו למען העם היהודי. יחי ההבדל הקטן.

* * *

משה גרנות

האם באמת אין לכסף ריח?

אנחנו קוראים בעיתונים מדי פעם על ישראלים שהסתבכו בעסקים אפלים ברומניה, ובאמת מדובר בטיפה בים, כי קשה לספור את הישראלים שהחליטו שרומניה היא מדינת עולם שלישי, ואפשר לרמות ולשחד שם, וכך להתעשר בקלות, ואחר כך לנקר את עיניהם של המקומיים ושל ישראלים גם יחד.

כשאני קורא על עוד מתעשר ישראלי שהסתבך שם בפלילים – אני מתחלחל: כלום לא נותר בנו טיפה של כבוד עצמי? כלום באמת לדעתם של "מנצלי ההזדמנויות" האלה – לכסף אין ריח, למרות שסירחון אימים נודף ממקורו?

אני מניח שהללו אינם מתעניינים בהיסטוריה, אבל הרי יש אירועים זועקים גם מחוץ לדפי ספרים: רומניה התגלתה לפנֵי, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה כאחת המדינות האנטישמיות הנוראות ביותר בהיסטוריה האנושית! לאנטישמים הצרפתים או האוקראינים יש "תירוץ" למעשי הזוועה שביצעו ביהודים – הם היו תחת כיבוש, ואולצו "נעבעך" להישמע להוראות הגרמנים. לרומנים לא היה שום תירוץ כזה – הם היו בעלי ברית עם הגרמנים, ומעולם לא נכבשו על ידם, כמו פולין וליטא. הם טענו תמיד שהם יכולים ללמד את הגרמנים שנאת יהודים מהי. את הטבח הנורא בבוקרשט (ינואר 1941) ביצעו הלגיונרים הרומנים ביוזמה "פרטית", ויש עדויות שהגרמנים שהוצבו בבירת בעלת הברית, בבוקרשט, הזדעזעו מהמעשים המבהילים שביצעו שונאי ישראל אלה. הפוגרום הנורא ביאשי (יוני 1941), שם כינסו את כל היהודים בחצר המשטרה וירו בהם כמו בכלבים שוטים, ואת הנותרים דחסו לתוך רכבות בחום הנורא בלי מים ובלי אוויר עד שקרוב ל 15,000(!) נפחו את נשמתם, ולולא אלנה, המלכה האֵם (ממוצא יווני), שהתחננה בפני בנה, המלך הצעיר מיכאי, שידרוש מיון אנטונסקו שיפתחו את דלתות הרכבות וייתנו לניצולים מים – היה האסון הרבה יותר נורא. פאשיסט איטלקי בשם מאלאפארטה (בספרו "קאפוט") מתאר את הזוועות שראו עיניו, שכולן בוצעו בידי רומנים, כשהאיטלקים והגרמנים המומים מהמראות.

באותו חודש (יוני 1941), גורשו כל היהודים מהכפרים ומהעיירות, וכל רכושם הוחרם. גברים נשלחו למחנות לעבודות כפייה בטארגו-ז'יו ובטלאורמן. יהודי צפון רומניה, בוקובינה ובסרביה גורשו לטראנסניסטריה – שם נפחו רבים את נשמתם בכפור הנורא וברעב, ויהודי טרנסילבניה נשלחו לאושביץ עם שאר יהודי הונגריה, ואת רוב הזוועות האלו עשו הרומנים מרצונם החופשי ובהתלהבות גדולה, מבלי שום כפייה מצד הגרמנים. הפאשיסטים הרומנים, ואחר כך הקומוניסטים, מחקו את האירועים האלה מספרי ההיסטוריה שלהם, אבל קברי האחים הגדולים בבוקרשט וביאשי (אגב, שם כתוב שאת הזוועות ביצעה "החיה הפאשיסטית" – לא הרומנים!), והתיעוד המלא של שרידי הקהילות, לא נתן, ולא ייתן מנוח לעולם למי שרק טיפה של הומניזם זורם בדמו.

נכון שיון אנטונסקו לא הרשה להקים ברומניה גטאות, וגם עיכב את משלוח היהודים שבממלכה ("הרגאט" היא רומניה המצומצמת) למחנות השמדה – אך כל זאת לא משום שחמל על היהודים, אלא משום שרצה לטפל בהם בדרכו שלו.

האם באמת לכסף אין ריח? ואני מריח את ריקבון גופותיהם של אחיי המתגוללות ברחובות  בורקשט, יאשי, דורוחוי, טארגוז'יו – גם כעבור קרוב לשבעים שנה!

אהוד: למי שהיכרותו עם הרומנים מסתכמת בצ'ורבָּה, בקבב הרומאני ובפַּפַּאנַאש – מומלץ לקרוא את שני ספריו האחרונים, האוטוביוגראפיים במידה ניכרת, והמצויינים – של משה גרנות "קרנטינה בקונסטנצה" ו"שחזורים", ויחדל לסבור, בטעות ובשטחיות, "שרומניה הגנה על כל יהודיה והם לא הושמדו!"

* * *

דודו אמיתי

לקרוא את העבר כדי לכתוב את העתיד

"אין דבר מבהיל יותר מאשר בורות בפעולה" (There is nothing more frightening than ignorance in action) את הלקח האוניברסאלי הזה ניסח גטה לפני יותר ממאתיים שנה בגרמניה והוא נשאר רלבנטי מאז עבור כל מי שעוסק בדיאלוג בין-תרבותי ובפרט – דיאלוג יהודי-ערבי.

גבעת חביבה, המציינת את שנת ה-60 לפעילותה, ראתה תמיד באי-היכרות את החסם המרכזי ליצירת שינוי תפיסתי  הנדרשים לעיצוב יחסי רוב-מיעוט הוגנים וברי-קיימא בחברה הישראלית ועל כן קבעה את האמירה "להלביש פנים לאחר" (כתפיסה המגשרת בין כל פעולותיה).

הצורך בהנמכת מחסומי הבורות ההדדית הוא גם המניע המרכזי ליוזמת פרויקט הדיגיטיזציה של אוסף העיתונות הפלסטינית המוקדמת ב"ספריית השלום". בפרויקט זה מומרים גיליונות העיתונים שהתבלו משימוש במשך השנים, בקבצים דיגיטאליים, אותם ניתן לקרוא דרך המחשב והאינטרנט ולשומרם לאורך זמן. האוסף שנאצר בגבעת חביבה מאז ייסודה הוא הגדול מסוגו באזור וממשיך לגדול על בסיס יומי. חלקיו החשובים והמוקדמים, במיוחד החומרים שמלפני 1948, נתרמו על-ידי חברי תנועת "השומר הצעיר" שהיו מחלוצי חקר החברה הערבית בישראל (יוסף ושיץ, אליעזר בארי, אהרונצ'יק כהן ועוד).

מתוך ניסיון מצטבר רב-שנים, התגבשה ההבנה עד כמה חשובה להיכרות היהודית-ערבית היכולת להמחיש ולהנגיש עדויות מהעבר שיתרמו לפענוח ההווה של כל צד, כלומר להבנת הבסיס והרציונל של עמדותיו הפוליטיות והתרבותיות אשר בדרך כלל נתפסות כבלתי-קבילות ואף מאיימות על-ידי הצד השני.

כאן, בגבעת חביבה, אנו נוכחים בכל פעם כיצד מפגשי צעירים חושפים את המשותף הרב שבין המשתתפים בכל מה שקשור לתרבות וצביון החיים, חלומותיהם, שאיפותיהם, אהבותיהם ובעיותיהם. לפתע מתברר להם שבנוגע ליחסם אל ההורים והמשפחה, אל איך הם נראים ומה הם לובשים, אל המין השני, אל בית הספר, תוכניות הטלוויזיה והמוזיקה שהם אוהבים – בכל אלו ועוד הם נמצאים באותו צד! – "צד" על-לאומי ורב-תרבותי משותף. זו חוויה רבת-עוצמה אשר בהצטרפה לחשיפה לראיה והבנה שונה של העבר של כל צד עשויה לספק את התנאים לעיצוב משותף של עתיד  בחברה משותפת ומשתפת (shared future in shared society). ניתן להחליף את הבורות, הסטיגמות, הפחדים והחד-צדדיות – בהסתכלות מורכבת וקונסטרוקטיבית יותר על המציאות, הן לגבי מה שהיה אפשר בעבר והן לגבי אפשרויות העתיד.

בראש ובראשונה פרוייקט מסוג זה פותח  צוהר רחב לתרבות ולחברה עשירה שהתקיימה ועודנה מתקיימת בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל: ישראלי או פלסטיני יכול לקבל מעיון באוסף שיעור מקיף על הדמיון שבחיי היומיום של שתי החברות שחיו אחת לצד השנייה, ולעיתים אחת בתוך השנייה כפי שהראה באחרונה מחקר על החיים במושבות ובערים המעורבות בתחילת המאה ה-20, ובו תיאור של חלוצים המשחקים שש-בש ומעשנים נרגילה ופועלים ערבים ששרו ודיברו יידיש. המעיין בחומרי האוסף יכול ללמוד על סדר יום שרב בו הדומה ושהצגתו ההיסטורית נדרסה בדרך כלל על-ידי הדומיננטיות של השיח הפוליטי-אידיאולוגי והוכפפה לו, שיח המטפח ראייה חד-צדדית, שחור-לבן, המהווה בסיס נוח לאימוץ תפיסות פשטניות ודעות קדומות ומתלהמות.

הכותרים השונים באוסף מייצגים זרמים מגוונים בקרב החברה הערבית – קומוניסטים, בורגנים, לאומנים – ונותנים ביטוי להתייחסויות שונות בנוגע להתפתחויות בחברה הערבית, כולל היחס להתיישבות היהודית והתנועה הציונית.

השיטוט באוסף מערטל  את החברה הפלסטינית מאלמוניותה ומלביש לה פרצוף "נורמאלי" על-ידי הצגת הפן היומיומי שלה: מחירי הירקות והגבינה ביפו, תחרויות כדורגל עם קבוצת עובדי הרכבת  ממצרים בחיפה, אסיפות עם ואירועי תרבות בכפרים, מודעות לבתי-קולנוע המקרינים סרטים מצריים ואמריקנים ועוד.

צריך לומר בכנות: גם על עיוורון והכחשה אפשר ללמוד מחומרי האוסף. עיוורון לגבי מציאות משתנה ומה שהיא מביאה בעקבותיה, במיוחד בצד הערבי ערב מלחמת העצמאות של מדינת ישראל. הקו הלאומני המתלהם, המסרב להפנים את השינוי בעולם ובאזור, שולט ברוב הכותרות ומזכיר לא במעט את הטון הננקט על-ידי מנהיגים ישראלים ופלסטינים ממש בימים אלו, שכמו ממאנים להבחין בשינויים המהותיים החלים בגישה לפתרון בעיות האזור מאז עלייתו לשלטון של מימשל חדש בוושינגטון. ראש ממשלת ישראל עסוק בתרגילי התחמקות משאלת ההתנחלויות ובהתניית תנאים מוקדמים לחידוש המו"מ עם הפלסטינאים. אלו מצידם מגיבים בדחייה כוללת של נאום נתניהו באונ' בר-אילן, במקום לאמץ את הצהרתו ההיסטורית  בדבר "שתי מדינות לשני עמים" כמנוף לחידוש המגעים לקראת פתרון הסכסוך.

כל הנאמר לעיל על האוסף ועל הצפון בו, לטוב ולרע, מצטרף לאמירה הרלבנטית במיוחד למי שכותב על יחסי יהודים וערבים ועל הסכסוך במזרח-התיכון, עיתונאים וחוקרים. ניתן אולי לתמצת אמירה זו במשפט "מוזיקאלי" אחד: תנו לפוליפוניה להישמע כך ששום טון דומיננטי לא יוכל לכסות עליה. תנו פנים ופרטים לסיפור היחסים כדי שהמרכיב האנושי המחבר יצוף למעלה ומתוך קריאה שונה של העבר ייוצר מקום לכתיבה אחרת של העתיד.

[לכל נירגני אוניברסיטת בת שלמה וסביבתה (המנטאלית), אני מקדים תשובה לנחרות שאלתכם המתקצפת והמשמימה: העיתונות ההיסטורית היהודית מטופלת היטב כבר שנים הרבה בפרויקט דשן בבית הספרים הלאומי בנוסח "עשירי עירך קודמים". יש לבלום את תנופת האצבעות המגיבות על המקלדת – לגלוש ל:

http://jnul.huji.ac.il/dl/newspapers/index800.html

ולשחרר את הלחץ בבית החזה...]

דודו אמיתי הוא [גם] דובר גבעת חביבה ומנהל שותף בפרויקט הדיגיטיזציה של ארכיון העיתונות הפלסטינית. האוסף נגיש ברשת בכתובת:

 http://www.falastinnewspaper.info/hebrew.html

המאמר פורסם במקור בשינויים קלים בשירות החדשות של "קומון גראונד" ב-16 ביולי 2009. הוא זמין שם גם בערבית ובאנגלית:  www.commongroundnews.org

אהוד: לא הבנתי את הלגלוג על "נירגני אוניברסיטת בת שלמה" אבל אני מניח שמובראכ חוסיין אובמה יבין וגם ימצא עניין רב באתרים באנגלית המחלקים שווה בשווה את האשמה בינינו לבין הערבים, וזאת כדרכו הסהרורית של "השומר הצעיר" מאז ומתמיד, שהפעם סומך פתאום על "עלייתו לשלטון של מימשל חדש בוואשינגטון"! –  אכן, דברי כפירה כאלה בזכות האמריקאים כבר מזמן לא שמענו מצד חסידי רוסיה הסובייטית בשעתם.

* * *

ישראל זמיר

 על ספרו החדש "ערבה בוכייה" ועל אביו

חברים יקרים,

אם יש את נפשכם לצפות בתוכניתו של רינו צרור, "חוצה ישראל", היום, יום שני, ה-27 ביולי, בשעה 21:35, בערוץ 23 – תוכלו לראותי שם. לא חובה.

שלכם,

ישראל זמיר

 * * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

יומן שלאחר המוות

א

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

*

נכתב 1974 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1974 לערך.

ב

מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:

לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –

לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי-הבוקר הטלולים –

להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי-קיץ – חריף ומלטף כאחד – – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם –

מה הייתי רוצה לחלום "מעבר למסך" –

רוך פלומה צמחית נוגעת בפניי, וקטיפת עלי ורדים בלחיי – פלומה וגרם, גרם שמיים מצמיח-כנף, גרם יד קשה-ורכה כאחת על ידיי –

ולמראה הנצחי – ים כחול נע כבערסל חבוק באופקים –

*

נכתב: שנות ה-70. תקופת ההתרחשות: אמצע שנות ה-70.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד", 1998, 599 עמודים. כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוחים הסיפורים, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001, 509 עמודים. הכרך הנידח אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר פרוזה לא חשוב של המשוררת העברית הארץ-ישראלית הראשונה, שהיא כנראה כל-כך לא חשובה שאפילו בול דיוקנה לא יצא – וזה כבר 115 שנים להולדתה ו-28 שנים לאחר מותה.

המשך יבוא

* * *

יוסף אורן

השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק א')

על הייחוד של השפה העברית יכולה להעיד העובדה הבאה: קיימות בה ארבע אותיות-שימוש (הן מוכרות כאותיות בכל"מ) ולפעמים יכולה ההחלפה של אות אחת באחרת לשנות לחלוטין מובן של מילה במשפט. כאשר פתח הנביא עמוס, שפעל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, את הנבואה בפרק ו' במילים "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון", הבהירה אות-השימוש ב', שהוצמדה בתקבולת מושלמת ל"ציון" וגם ל"הר-שומרון",  כי "השאננות" היא אורח-חיים עכשוויסטי-הדוניסטי, שהאליטות השלטוניות בשתי המלכויות שהתפלגו מממלכת בית-דויד מתמכרות לו. אף שהפילוג לשתי מלכויות החליש אותן וסכנה מאיימת עליהן, אין האליטות עוסקות בהיערכות מול האיום על קיומן (ו"הרעש" אכן הפתיע את שתי המלכויות כעבור שנתיים, כפי שנכתב בפתח קובץ הנבואות של עמוס), אלא דבקוֹת ב"שאננות", באשליה שהשקט (וזה המובן של המילה "שאננות") מובטח למדינותיהן ולכן הן, האליטות, יכולות להמשיך ב"דולצ'ה ויטה" שלהן. לא כזה הוא מובן המילה "שאננות" בכותרת מסה זו, שבה הוחלפה אות-השימוש ב' באות-השימוש ל'. ועקב כך ניתן מובן אחר למילה "שאננות" בצירוף המילים "השאננים לציון".

השאננים בספרות הישראלית, שבפעילותם הספרותית-פוליטית תעסוק המסה, לא יואשמו בהמשך באדישות למצבה הקשה של המדינה וגם לא באסקפיזם אנוכיי-הדוניסטי, אלא דווקא בהתערבות החורגת מתחום הבקיאות שלהם ובניסיון לגייס דעת קהל שתלחץ על האליטה השלטונית להתנהג באופן דפיטיסטי ולקבל החלטות מדיניות וביטחוניות שעלולות להחמיר את מצבה הקשה בלאו-הכי של המדינה. המובן של המילה "שאננות" בכותרת המסה היא לכן אדישות כלפי הנחת היסוד של הציונות, שארץ-ישראל בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי, וגם הסתייגות ממאמציה של המדינה בכל שנות קיומה לדבוק בהנחה זו ולהגשים אותה בכל מעשיה.

ההתחפרות של הסופרים בהשקפתם זו וההתעקשות שלהם לדבוק בה גם אחרי שהעובדות בתולדות הסכסוך חוזרות ומוכיחות להם שאי-אפשר ליישם את פתרונותיהם ל"סכסוך", והם רק מחלישים את מעמדה של המדינה בדעת הקהל בעולם ומקשיחים את מדינות-ערב בעמדת הסירוב המסורתית שלהן להצעות השלום של מדינת-ישראל – ההתחפרות הזו של סופרי "מחנה השלום" מצדיקה להגדיר אותם כשאננים לגורל ציון.

מאחר ונעשה כאן שימוש בלשון רבים, יצדק הקורא אם ישאל את השאלות הבאות: מאימתי התחילה תופעת השאננות לציון בקרב הסופרים? מהו מספרם של האוחזים בשאננות לציון בין סופרינו? מי מבין הסופרים העברים נמנה עם השאננים לציון? כיצד הם פועלים, כיחידים או כקבוצה מאורגנת? באלו יצירות ביטאו את שאננותם לציון? ואם אינם דבקים בהנחה שהארץ בשלמותה היא הנחלה הלאומית של העם היהודי, איך הם משערים יהיה מעמדה של הארץ בסיום "הסכסוך", ביום שבו יושג השלום? האם גיבשו סופרי השאננות לציון פתרון בר-יישום לשאלת הבעלות על הארץ, שיהיה מקובל על עמנו? והאם קיים סיכוי שהפתרון שלהם יהיה מקובל גם על הערבים?

אבותינו וכל האחרים

מכל השאלות קל להשיב על השאלות האינפורמטיביות, ולפיכך נתחיל בהן. כבר בסיום מלחמת 1948 הופיעו יצירות בודדות שביטאו את עמדת  השאננות לציון. מבין סופרי המשמרת הראשונה, סופרי "דור בארץ", התבלט אז הסופר הצעיר ס. יזהר, בסיפוריו על מלחמת תש"ח, ובעיקר בשני הנודעים מביניהם "חִרבת-חִזעה" ו"השבוי". לימים הפך יזהר למורם הרעיוני (ובמידה רבה גם למאורם הספרותי) של השאננים לציון בספרות הישראלית.

הסיפור "חרבת-חזעה" (1949) מסתיים בשני סיומים. האחד – והוא המפורסם יותר – מבטא את המחאה המוסרית של הגיבור-המספר על מה שאירע בכפר הזה באמצעות שימוש במילה "הכְּצעקתה" הלקוחה מפרק בספר בראשית (י"ח-21) המספר על הריסת סדום החוטאת: "וכשתסגור השתיקה על הכול, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה." בסיום הזה ביטא הגיבור-המספר את אכזבתו מעצמו על כך שלא התקומם נגד המעשים שנעשו לערביי הכפר, אלא חנק בחובו את צעקת המחאה שביקשה להתפרץ מתוכו. שוב ושוב חזר על המילים "כל קרביי צעקו," אך לא היה אמיץ-לב דיו לאפשר לצעקתו להישמע. שני עמודים קודם לכן מופיע הסיום האחר של הסיפור, ומהבחינה הרעיונית הוא גם החשוב מבין שני הסיומים. וזה המשפט העיקרי בו: "קולוניזאטורים, צעקו קרביי. שקר, צעקו קרביַי. חרבת-חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה השְפנדאו זכות כלשהי."

שני הסיומים משלימים זה את זה, כי לפניהם, לכל אורכו של הסיפור, שקד יזהר להוכיח, שמעמדם של חיילי צה"ל בכפר הזה איננו משתווה למעמדם של תושביו, מאחר והעימות הוא בין כובשים, שהם זרים שפלשו למקום לא-להם, לבין נכבשים, שרק להם הזכות להיות במקום הזה. לחידוד המסקנה הזו, המקנה יתרון לכפריים על פני החיילים, נקט יזהר באמצעי רטורי שכיח. הוא זרע במרחב הטקסט מספר פעמים את  צמד המילים "ארג דורות", כדי לציין את השורשים העמוקים המחברים את הכפריים למקום ואת העתיקוּת של זכויותיהם על הנחלות בחרבת-חזעה. באמצעות שכפול צמד המילים "ארג דורות" הבליט את הכובשים כפולשים שאין להם שום זכויות בכפר הזה, פולשים שבאו לנשל את איכרי המקום מאדמתם בכוח השפנדאו, שהיה כלי-נשק התקני והמתקדם של הצבא הנאצי וכמובן שלא היה מצוי כלל בידי לוחמי צה"ל במלחמת תש"ח. מול העומק ההיסטורי שהגניב באמצעות המילה "דורות" להגדרת זכויות הכפריים על אדמתם, הציב יזהר בהבלטה את הרגשת הזרוּת שמרגיש הגיבור-המספר בחרבת-חזעה, עקב אי-יכולתו לגייס לצידו שום זכויות, שיצדיקו את נוכחותו במקום ואת הנישול של תושביו.

"בלי יחוס אבות"

יתרונו של הערבי על היהודי במבחן הזכויות הלאומיות של השניים בארץ-ישראל הובלט על-ידי יזהר גם ברומאן "ימי צקלג" (1958), שבבדיקה ספרותית יותר מקיפה – ולא בזו הרעיונית בלבד שמתבצעת במסה הזו – הוא ספינת-הדגל לא רק ביצירתו של יזהר, אלא בסיפורת של שנות המדינה בכללה. מול הצירוף "ארג דורות" בסיפור "חרבת-חזעה", להבלטת זכויותיו של הערבי על אדמת הכפר שלו, הציב יזהר ברומאן צירוף מקביל שאין יהודי ממנו: "יחוס אבות". בעזרת צירוף זה ייחד אחד מלוחמי צקלג את עצמו ואת חבריו הצברים: "בחורים בלי יחוס-אבות המה, רק יחוס-אב להם, וכל הקודם לעליית אבא – חשכה, עד ימי דוד המלך" (עמ' 556). במשפט הזה הכריז יזהר שהוא מכיר, כמובן, בזיקה גנטית למולידו ("יחוס-אב"), אך מתכחש להרגשת זיקה לשושלת היהודית ("יחוס-אבות") ולמורשתה, כולל אותו חלק במורשת הקובע, שלעם היהודי זכויות בלעדיות ונצחיות על ארץ-ישראל בשלמותה. חולשתו-חרפתו של הגיבור היזהרי מתבטאת בכך, שמול הזכות המוכחת מדורות על הארץ של הערבי, יכול הצבר היהודי לגייס לצידו זכות בת דור אחד בלבד, והוא הדור של אביו הביולוגי.

ואכן, כאשר חזר יזהר לפרסם, אחרי כשלושים שנות הימנעות מפירסום יצירותיו, שב וביטא את סירובו להכיר בזכויות הבלעדיות של העם היהודי בארץ-ישראל השלמה באופן מתומצת יותר אך לא פחות חד-משמעי. ההתבטאות המפורשת ביותר נאמרה מפי הגיבור-המספר ברומאן "מלקומיה יפהפיה" (1998): "מעולם לא היתה כאן אף מולדת לאף עם אחד - - - ותמיד היתה זו ארץ ותמיד היו עליה עמים, כל עם בשעתו" (עמ' 108). ולכן הוסיף עוד, שגם העליות של היהודים לארץ בעידן הציוני לא הוצדקו על-ידי זכויות שהיו להם עליה: "כמה שאנחנו זרים כאן. כמה שלא רוצים אותנו בארץ הזאת. וגם היא עצמה, הארץ, לא רוצה בנו. ואנחנו איננו אלא רק עוד חבורת פולשים אחת שנדחקה לכאן לאחרונה, אחרי כל אין-קץ הפולשים בני הפולשים לדורותיהם שהלכו כל הזמן ובאו הנה בזה אחר זה גל אחרי גל לרשת ארץ לא להם" (עמ' 177).

ועל-פי ההתבטאות הזו צריך לפרש את הרשימה הכאילו-תמימה שבה פירט יזהר ברומאן "צלהבים" (1993) את העמים שהארץ היתה בבעלותם במהלך ההיסטוריה: "אבותינו והפלישתים והביזנטים והערבים כולם." ועל פלישת "אבותינו" בעידן הציוני הוסיף ואמר שהיא היתה הרסנית מכולם לערבים, כי הם באו "להפריח בהפרחה הציונית המתקדמת את השממה המפגרת." ההתנסחות הזו היא אירונית, כי היא מגיבה על טענתה הקבועה (וגם המוכחת) של הציונות, שהגשמתה בארץ-ישראל הפריחה את הארץ והצעידה את הישוב הערבי הדל שישב בה ישיבת קבע מהנחשלות של האוריינט לקידמה של אירופה.

ובה-בעת הגיבה ההתנסחות הזו באירוניה גם כלפי ההשערה החזונית שהשמיע הרצל בספרו האוטופי "אלטנוילנד" (1902), שאותה שתל דווקא בפיו של ערבי מנכבדי הארץ. כאשר נשאל אותו נכבד: "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים בשל הגירת היהודים? - - - כלום אי אתם רואים בהם (ביהודים) זרים שפרצו לגבולכם?" – ענה: "לכולנו היה הדבר לברכה. - - - אדם שלא נטל ממך כלום אלא בא ונותן לך משהו – כלום ליסטים יהא בעיניך? היהודים העשירו אותנו ומדוע נתרעם עליהם?"

המושפעים מיזהר

בסיפוריו על מלחמת תש"ח קבע יזהר לבאים אחריו את  הכללים לכתיבת יצירה ברוח השאננות לציון. הוא העלים את העובדות, שעל ריקען התרחשו האירועים שתיאר בסיפוריו, הוא העתיק אירועים משולי ההתרחשויות במלחמת 1948 למרכז העלילות, הוא שפט אותם באמות-מידה מוסריות מוחלטות וסיכם במסקנה שאליה חתר: האשמת לוחמי תש"ח בהתנהגות בלתי-מוסרית, בעשיית פשעי מלחמה נגד אזרחים ובנישול תושביה הערבים של הארץ מאדמותיהם (ראה המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים", 1981). בכך הניח עדות יהודית מרשיעה, שעל סילופיה הסתמכו הפלסטינים כעבור שנים – ואחרי מלחמות כושלות נוספות, שהתאגיד של מדינות-ערב יזם בשמם נגד מדינת-ישראל – כאשר בדו את מיתוס "הנַכְּבּה" הכוזב כמשקל נגד ל"שואה", שבעובדותיה המחרידות אין להטיל ספק.

על ההשפעה שהיתה לעמדת השאננות לציון של יזהר על סופרים צעירים ממנו, אפשר להיווכח מרשימה מקבילה של בעלי זכויות על הארץ ששילב מאיר שלו ב"רומן רוסי" (1988). מאחר ולא ברור מתי בדיוק בשנות ההינזרות מהדפסת ספריו כתב יזהר את "צלהבים", שנדפס חמש שנים אחרי הופעת "רומן רוסי", צריך להניח שלא היתה כאן העתקה של הרעיון על-ידי הסופר הצעיר מהספר של הסופר המבוגר, אלא התעברות מקבילה של רעיון במוחם של סופרים שהשקפותיהם זהות. וזו הרשימה של מאיר שלו: "כנענים, תורכמנים, נחליאלים, יהודים, רומאים, עיזי-בר, ערבים, חתולי-ביצות, ילדים גרמנים, פרות דמשקאיות וחיילים אנגלים נאבקו להטביע עקבות בנשיית הרגבים המתפוררים" (עמ' 286).

ניתן לשער שמאיר שלו האמין, שעל-ידי הכללת היהודים, ברשימת חסרי-הזכויות הבלעדיות על הארץ, עם בעלי-חיים, ולא רק עם כובשים ופולשים אנושיים, הפגין חוש-הומור מפותח. אך אין ספק שהיתה לו מטרה נוספת, כאשר שילב את היהודים ברשימת הבעלים המתחלפים של ארץ-ישראל במהלך ההיסטוריה: ללעוג לאמונת מחדשיה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ששאבו את זכותם להקים את הישובים החדשים ביהודה ובשומרון אחרי מלחמת ששת-הימים מההבטחה שניתנה לאבות האומה ("יחוס האבות" שלהם), שהבעלות המלאה והבלעדית על ארץ-ישראל תישמר לנצח לצאצאי העם היהודי.

דוגמא יותר ודאית להשפעת מורשת השאננות לציון של ס. יזהר על סופרי המשמרות המאוחרות מוכחת מהעובדה, שאת טענת הנישול המופרכת, שהעלה יזהר בסיפור "חרבת-חזעה" (1949), כדי שתייסר את מצפוננו ותעיב לדורות על שמחת העצמאות שלנו, אימצו הסופרים המאוחרים כעובדה היסטורית וביססו עליה את ספריהם. ולכן להשפעת השאננות לציון, ההשקפה שיזהר הניח את אדניה בספרות הישראלית, ולטענת הנישול שהפריח לאוויר, כדי שתכתים את צחור דגלנו בזיכרון הדורות הבאים שלנו, צריך לקשור את העלילות של הכותבים הבאים : את "מול היערות" (1968) של א. ב. יהושע, את  "עשו" (1991) של מאיר שלו ואת "אחוזת דג'אני" (2008) של אלון חילו.

המשך יבוא

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות.

אהוד בן עזר פירסם בארה"ב ב-1974 את ספרו הנידח Unease in Zion – ואת הנוסח המקורי העברי של ספר הראיונות הנידח, בשנת 1986, בשם "אין שאננים בציון", כמו גם את הספרים הנידחים "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית, מבוא ואנתולוגיה" (1992) ו"ברנר והערבים" (2001), את המסה הנידחת "פורצים ונצורים", עיונים בספרות הישראלית הצעירה, על תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית, "קשת", קיץ 1968, ואת החוברת הנידחת (שניתן להשיגה אצלו בקובץ וורד) "צל הפרדסים והר הגעש" שנכתבה בעקבות סדרת הרצאות נידחת על "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית" באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986.

נדמה לנו כי במכונת-הירייה שפנדאו כן השתמשו כוחות הביטחון הישראליים לפני מלחמת השיחרור, במהלכה וגם בשנים הראשונות שלאחריה.

הקוראים שרואים אחרת את הספרות העברית בדורות האחרונים מוזמנים להגיב ולפרוש את משנתם ואת תפישת העולם שלהם. אצלנו אין צנזורה.

* * *

הודעה לנמעני המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

תרגיל פונזי-מיידוף של הג'ינג'י החרדי השמן הצרפתי-ישראלי שארל דה אוריאל עמר – בסך של כ-80 מיליון שקל שנעלמו – לא ישפיע על המשך משלוח החינם של גיליונותינו לנמענינו הנאמנים וזאת מאחר שההכנסות מיבולי פרדסינו וכך גם מצבנו הכלכלי – לא השתנו.

* * *

לשרון היקרה, ברכות ליום ההולדת מהמערכת המשפחתית!

* * *

מדינת ישראל נגד "שוברים שתיקה":

דרישה מהולנד להפסיק העברת המימון לארגון

מאת ברק רביד, [ציטוט מ"הארץ", 26.7.09]

מקור מדיני: לא ייתכן שממשלה ידידותית תממן גוף אופוזיציוני

משרד החוץ פנה בשבוע שעבר לממשלת הולנד והביע מחאה על המימון שהעבירה שגרירות הולנד בתל אביב לארגון זכויות האדם "שוברים שתיקה" [לא אירגון ולא עמותה אלא חברה פרטית שכספיה אינם עומדים לביקורת ציבורית. – אב"ע] שפירסם באחרונה דו"ח על שימוש לכאורה בפלסטינים כ"מגן אנושי" במבצע "עופרת יצוקה". צה"ל הכחיש בתוקף את עדויות אנשי הארגון. ישראל אף ביקשה מממשלת הולנד לבחון מחדש את המשך העברת המימון לארגון.

בשבוע שעבר בא שגריר ישראל בהאג, הארי קני-טל, לפגישה עם מנכ"ל משרד החוץ ההולנדי והעלה את סוגיית המימון ההולנדי ל"שוברים שתיקה". השגריר הישראלי הביע מחאה ותמיהה על עצם המימון ורמז כי יש להפסיקו.

לדברי מקור מדיני בירושלים, השגריר הוסיף כי ישראל היא מדינה דמוקרטית וכדאי להשקיע כספים במקומות שבהם אין דמוקרטיה. הוא ציין כי ארגון "שוברים שתיקה" הוא חוקי ולגיטימי, אך מימון שלו אינו סביר "לנוכח הרגישויות המדיניות". "לא יכול להיות שממשלה ידידותית תממן גוף אופוזיציה", אמר מקור מדיני בכיר בירושלים, "אנחנו לא מדינת עולם שלישי."

מתברר ששר החוץ ההולנדי, מקסים ורהאחן, שנחשב לאחד מידידיה הגדולים של ישראל באיחוד האירופי, לא ידע שמשרדו מממן את "שוברים שתיקה" וגילה זאת מכתבה שהתפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט". ורהאחן כעס על כך שלא עודכן בדברים, נזף בבכירי משרדו והורה על פתיחת חקירה פנימית.

ממצאי החקירה, שהועברו לידי השגריר בישראלי בהאג, גילו כי שגרירות הולנד בתל אביב העבירה ל"שוברים שתיקה" סכום של 19,995 יורו לטובת חיבור הדו"ח השנתי ל-2009, שפורסם בשבוע שעבר ועסק ב"עופרת יצוקה". החקירה העלתה כי הסכום שהועבר נמוך ב-5 יורו מהסכום שמחייב קבלת אישור ממשרד החוץ בהאג.

מנכ"ל משרד החוץ ההולנדי עידכן את השגריר כי לנוכח החקירה הפנימית הוחלט לבצע הערכה מחדש של המימון לארגון "שוברים שתיקה" וזאת בהתחשב ברגישות המדינית של הסוגיות שבהן עוסק הארגון. מנכ"ל משרד החוץ ההולנדי הוסיף כי גם ספרד מממנת את הארגון ולא רק הולנד. מקור מדיני בירושלים הוסיף כי "שוברים שתיקה" זוכה גם למימון מממשלת בריטניה. עם זאת, עד כה לא ביצעה ישראל פניות דומות לספרד ובריטניה

הפנייה של השגריר למשרד החוץ ההולנדי לא היתה יוזמה אישית שלו, אלא הנחיHה שהגיעה ממשרד החוץ בירושלים.

ממשרד החוץ נמסר בתגובה כי לא יצאה הנחייה בנושא מלשכת שר החוץ וכי לגבי שאר הפרטים, לא ניתן להתייחס.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* חוגי טרור מוסלמי בהולנד מאיימים על שר החוץ מקסים ורהאחן שיירצח על רקע פוליטי אם ייכנע לדרישות משרד החוץ הישראלי. הוא גם יכול לשכוח מקולות המוסלמים בבחירות.

* העיתונאי יואל שבשבת גילה שבתקופת ה"בליץ" על לונדון קיבלו סופרים ואנשי רוח בריטיים, ובהם שופטים וזוכי הפרס הספרותי של מפעל ההגרלות הלאומי – סכומים ניכרים ממשרד החוץ הספרדי של פרנאקו כדי לפרסם עצומה שמצדיקה את הלופטוואפה ומגנה את טייסי הרא"ף. הסופרים האלה זכו לתהילה עצומה בקרב הקהילייה הספרותית של בריטניה.

* קבוצה של סופרים ואנשי רוח עבריים חשובים, שחתמו על המודעה היקרה והענקית, בעיתון "הארץ" מיום 22.7.09, שהשמיצה עשרות מלוחמי צה"ל שהשתתפו ב"עופרת יצוקה", וזאת על פי "עדויות" "ארגון" "שוברים שתיקה" (המודעה כנראה במימון התרומות שהתקבלו ממשרד החוץ ההולנדי, הבריטי והספרדי) – מבקשים לפרסם באותו מקום והיקף מודעת התנצלות בפני חיילי צה"ל ועם ישראל, ולרחוץ את כפות רגליהם – אבל הם לא רגילים לשלם עבור הפרסומת המוסרית שלהם ולכן הם מבקשים תורמים שיאפשרו להם להתנצל במודעה, אחרת לא יתנצלו; חוש המוסר שלהם אינו פועל במסתרים אלא רק כשהוא נחשף לתקשורת.

* חוגים במימשל אובמה מוכנים להגן על רבני הפשע היהודי בארה"ב מפני התקפות אנטישמיות שעלולות לכלול כמטרה גם את ברנרד מיידוף, בתנאי שהרבנים ה"סוּרים", מלביני ההון השחור האמריקאי ועימם מוכרי הכליות, יתחייבו לא לממן מכוניות פאר לרבנים חשובים בישראל אלא אם יתמכו הרבנים האלה במדיניות הפרו-מוסלמית של הנשיא האמריקאי.

* יוסי ביילין, שעשה הון פוליטי נאה מ"יוזמת ג'נבה" היקרה וההזוייה שלו, שנתקיימה בזכות תרומות ממדינות ממערב אירופה וגרמה נזק רב לישראל – פנה לדבריו לעסקים פרטיים.

* השליח הערבי-אמריקאי (לפי הגדרתו) המיוחד למזרח התיכון ג'ון מיטשל – יבקר במסגרת פגישותיו גם את משפחת אימו הלבנונית (שלא דיברה מימיה בארה"ב אנגלית, רק ערבית) וידון עימם בשלבים השונים של פינוי רמת הגולן מהלבנים הישראליים שכבשו אותה ביוני 1967 וגירשו והשמידו את אוכלוסייתה האינדיאנית שוחרת השלום ששכנה בכפרים שלווים מעל הבונקרים של הצבא הסורי. לדברי מיטשל, יש להאמין לכל מילה ולכל הבטחה של ערבים, אבל הבעייה של הלבנים הישראליים היא שלדעתם – ערבי פותח בבוקר את הפה, ומתחיל לשקר, וזאת גם אם אבא שלו היה אירי.

* * *

אהוד בן עזר: גילוי נאות שנודע לי רק בימים אלה:

דורית, בתו של בן-דודי (מצד אימי) יורם ליפסקי, נשואה לְלָמִי (עילם) קוֹט – נינו של חיים מרגליות קלווריסקי!

* * *

כישלון ניסיון ה"חץ" בארה"ב מהווה נדבך חשוב בהגנתה של ישראל מפני מתקפת טילים גרעיניים של איראן מאחר שהכישלון מחליש מאוד את האופציה ההגנתית המפוקפקת של ישראל – ומחזק מאוד את הברירה בין שתי האופציות האחרות העומדות בפני ישראל וארה"ב: השמדתה של תעשיית הנשק הגרעיני האיראני – או איום ממשי ב"מכה שנייה" שתמחק את מרבית ריכוזי האוכלוסין של איראן ואת תשתיותיה – באם תיוואל איראן לתקוף את ישראל בנשק גרעיני.

* * *

למה אתה בוחר דווקא ב"אשר יצר"?

לאהוד שלום,

ביקשתי לקבל את המכתב העיתי הלילי שלך לפני כמה שבועות ואני נהנית ממנו ביותר. שאלה לי אליך, למה מכל הברכות שבסידור אתה בוחר דווקא ב"אשר יצר"?

אודה לך אם תסביר לי.

גילה טרייביץ

אהוד: לפי מיטב ידיעותינו, המבוססות על מישאלים דיסקרטיים ומקצועיים של מזכירת מערכת המכתב העיתי, חלק ניכר מנמענינו (בהם קשישים וקשישות) סובל מעצירות – וחלק אחר משילשולים ושילשוּלוֹת, בייחוד בעונת הפירות המפתים של הקיץ. לכן רצינו לחזק את ליבם ואת איצטומכאותיהם במאבקיהם הסיזיפיים היום-יומיים והליל-ליליים על שליטה בצרכי הנקבים הקפריזיים שלהם, המזדקנים והמתרפטים, אלה שפעם הביאו להם את התענוגות הכי גדולים. שלא לדבר על הפורצים המסוכנים, בייחוד בלילות, כי מי יודע מה יגיע אחריהם!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,187 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-112 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,009 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל