חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 466

תל אביב, יום חמישי, ט' באב תשס"ט, 30 ביולי 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת ההזמנה לסיור בבית שיף, הרצל 13, ת"א, מחר, יום שישי, 31.7, בשעות 9-11

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (80).

נירה הראל: הוא ימשיך לחיות / פרידה מעודד בורלא.

ליטמן מור: סיפור אמיתי עם שני לקחים מנוגדים.

שושנה ויג: זה השיר הראשון אחרי לונדון.

עמוס כרמל: מחלוקת אנטבה – גיבורי התהילה האמיתיים.

יחזקאל רפופורט: עוד על חיים סלומון. // ישראל נטע: צרור של 8 שירים.

אורי הייטנר: המסלול הירוק לשחיתות. // יוסי גמזו: סֶרֶנָדָה מֶכְּסִיקָנִית.

3 הופעות לשלישיית טוקאן ואמן המנדולינה הברזילאי האגדי Armandinho

אביחי פאוזנר על משה תבורי. // עמוס גלבוע: מאיר עמית.

ד"ר נאיף עבדול-רחמן אל-מוטווה: מחנות ריכוז וספרי קומיקס.

שגרירת ישראל באו"ם, גבריאלה שלו: אנו עומדים בפני צומת דרכים קריטי, ממשלת איראן היא גם התומכת הגדולה בטרור!

צפירה יונתן: בואו נחפש את המילים המתאימות.

"אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב', י"א), איגרת מאת פרופ' מנשה הראל אל:

ראש ממשלת ישראל, שריה וחברי הכנסת.

ראובן ארגוב: תגובה לשירו של דודו פלמה על האלוהים המאכזב.

יעקב פדהצור: לקח לבן גוריון שנים רבות להגיע לירושלים.

משה ברק: מה יפית צרפתית, זיכרונות "אליאנס" צרפתי בא"י 1935-1940.

איתמר פרת: בחוץ לארץ יש מפרצי מנוחה לאורך כבישים ראשיים או –

מחשבות אחרונות של נהג ישראלי.

דודו אמיתי: מכתב לנציב פניות הציבור של רשות השידור: מדוע נדחקה "בדרך אל הטבע" לשבע בבוקר שבת?

נחמיה שטרסלר: סוף הבית השלישי. [ציטוט מ"הארץ"].

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אֱלֹהִים הוּא עֵסֶק פְּרָטִי בְּהֶחְלֵט.

פֶּרַח, לְעוּמַת זֹאת, נוֹתֵן אֶת עַצְמוֹ לְכֻלָּם

בְּלִי חֶשְׁבּוֹן.

מתוך המחזור "נגיעות" (80)

* * *

נירה הראל

הוא ימשיך לחיות / פרידה מעודד בורלא

לראשונה נשביתי בקסמו של עודד בורלא בשנות ה-60 למאה שעברה, כשקראתי את הספר "שירים מכל הצבעים". היה בשירים משום חידוש רענן ומפתיע שהלהיב אותי ובעקבותיו הפכו ספריו של בורלא לבני בית אצלנו.

כעשור מאוחר יותר פניתי אל עודד בבקשה לכלול סיפורים שלו בעיתון חדש לילדים שעמד לראות אור. הוא לא היסס ובלי לדעת פרטים עליי או על העיתון החדש, נתן לי את הסכמתו, כפי שעשה מאז, בכל פעם שפניתי אליו בבקשה כלשהי. וכך שימחו שלדוּגי, שועלוּב, חרגולֶם, גמלְשין וחבריהם במשך חודשים רבים את לב קוראי עיתון "פילון" הצעירים בשנות ה-70.

בשנות ה-80 אזלו מרבית ספריו של בורלא מהשוק והוא נענה להצעה לבחור את המוצלחים מביניהם וליצור אסופה בשם "הספר הגדול של עודד בורלא". נכללו בה, בין השאר, הסיפורים: תלתל התאומים, שושישי הפשוש החזק מאוד, הצב והעקרב, שנים עשר טוק טוק.

שנים חלפו, מאה הסתיימה ואחרת באה לעולם, ושוב פניתי לעודד, הפעם בהצעה להעלותו לאתר אינטרנט חדש לספרות ילדים שהיה בדעתי להקים. התשובה החיובית לא איחרה לבוא ובמדורי הסופרים והספרים של אתר דףדף אפשר להציץ לאלבום התמונות שלו, לראות איך הוא נראה בצעירותו, לקרוא את תשובותיו לשאלות שונות, לראות את רשימת ספריו ולקרוא את הסיפור "הצב והעקרב" בשלמותו.

לא מכבר היה לי העונג לכלול באסופה "שרשרת זהב" את שירו "יש לי דוד והוא קוסם", שהיה אהוב עליי מיום שקראתיו לראשונה בספר "שירים מכל הצבעים", כמעט יובל שנים לפני כן.

בתשובה לשאלה "איך התחלת לכתוב לילדים?" – סיפר עודד: "הספר הראשון שכתבתי לילדים היה 'מכתבים לליאורה'. זה היה אוסף מכתבים אמיתיים ששלחתי מאמריקה לבת אחותי. ליאורה הביאה את המכתבים לכיתה והמורה קראה אותם באוזני הילדים.

כשחזרתי ארצה, שלחתי את אוסף המכתבים להוצאת ספריית פועלים.

המשוררת לאה גולדברג, שהיתה עורכת בהוצאה באותם ימים, קראה אותם ואמרה: "זו תהיה אליסה בארץ הפלאות שלנו."

עודד בורלא איננו עוד איתנו, אבל כל עוד יהיו ילדים שיקראו את שיריו ואת סיפוריו, ייהנו מהדמיון האי- גיוני הייחודי שלו ויצחקו מהמצאותיו הלשוניות המקוריות, הוא ימשיך לחיות.

* * *

ליטמן מור

סיפור אמיתי עם שני לקחים מנוגדים

אני אוהב לשמוע סיפורים שכדאי להאזין להם. אם הסיפורים מעניינים אני משתדל לזכור אותם ולספר לאחרים.

אני לא סופר ואף לא סופר נידח ומתקשה להעלות אותם בכתב. הפעם יש לי סיפור אמתי – עובדות מהחיים. יותר קל לי להעלות את הסיפור במחשב ואני מקווה שתסכים להעבירו ל-2183 הקוראים את עיתונך כמכתב העיתי.

להלן העובדות: לפני כשבועיים התפרסמה ידיעה בעיתונות שעיריית קייב בירת אוקראינה העצמאית, לאחר פירוק ברית המועצות הסובייטית, החליטה עכשיו לשנות שם של רחוב מרכזי בעיר על שם צורר היהודים פטלורה. (חיכיתי שבוע, הידיעה לא הוכחשה ואני רשאי להשתמש בה.)

כמה מילים על הרקע ההיסטורי לסיפור שאני עומד להעלות :

א. פרשת פטלורה: ב-1918, לאחר נסיגת הגרמנים מאוקראינה, הקים לאומני אוקראיני סימיון פטלורה, יליד 1879, ממשלה לאומית של אוקראינה שהתנגדה לרוסיה הסובייטית, אשר לאחר מהפכת אוקטובר רצתה לספח את אוקראינה לברית המועצות. "בהזדמנות חגיגית זו" ערכו האוקראינים, בהנהגתו של פטלורה, פוגרומים ביהודים ורצחו עשרות אלפים יהודים. כאשר הסובייטים השתלטו על אוקראינה, ברח פטלורה מאוקראינה וקיבל מקלט מדיני בצרפת, השתקע בפאריס, שם עמד בראש "ממשלה גולה" וניהל תעמולה נגד הקומוניסטים ו"עושי דברם" היהודים.

שען יהודי יליד 1888 ושמו שלום שווארצבארד, ברח מאוקראינה לצרפת בגלל הפוגרומים שערך פטלורה ביהודים והשתקע כפליט בפאריס. ב-25 במאי 1926 ירה בפאריס שווארצבארד בן ה8-3 – כנקמה על רצח היהודים באוקראינה הלאומנית – בפטלורה והרג אותו. נערך משפט ושווארצבארד זוכה. פסק הדין התפרסם במדינות אירופה ושווארצבארד הוכר לא כרוצח סתם אלא כגיבור שהגן על כבוד עמו. שווארצבארד היגר לדרום אפריקה, מת בשנת 1937 וניקבר בקייפטון. עצמותיו הובאו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים והוא ניקבר באביחיל.

ב. תגובת השלטון הסובייטי לשלטון פטלורה. הקומוניסטים התגברו על ההתנגדות של האוקראינים הלאומיים והשליטו את המשטר הסובייטי. השלטון הלאים את הקרקעות של האוקראינים, הלאים את הרכוש לרבות בתי המלאכה והמסחר והחנויות הדלות של היהודים, רבים הוגלו לסיביר. בתקופת הביניים, עד אשר התייצב הגבול עם פולניה בשנים 1924-1925, פרעו האוקראינים ביהודים ללא קשר באיזה צד הם נמצאו. הגבול השתנה מיום ליום.

כילד בן שבע אני זוכר שאיכרים עברו את הגבול עם השוורים ורכושם הדל לעיר הולדתי דוד-הורודוק, שנמצאה בגבול רוסיה פולין. האיכרים נכלאו בתחנת המשטרה הפולנית הקרובה לבית מגוריי. הדוד שלי עם משפחתו עברו ב-1924 את הגבול, שהו זמן קצר בדויד-הורודוק והיגרו למקסיקו. (ראה הספר האוטוביוגרפי שפרסמתי ב-2005 "המלחמה על החיים").

ג. פרשת נימירוב. בשנת 1648 מרד ההטמן האוקראיני חמילניצקי נגד הפולנים בעלי הקרקעות, אשר הקוזקים המשועבדים להם עיבדו אותם על כורחם. ושוב "בהזדמנות חגיגית זו" עשו הקוזקים בהנהגתו של חמילניצקי פרעות ביהודי גליציה-אוקראינה המערבית, ועשרות אלפי יהודים נרצחו. חמילניצקי נחשב לגיבור לאומי, ולזיכרו ולכבודו הקימו הסובייטים פסל במרכז העיר לתפארת מדינת אוקראינה הסובייטית .

ד.השואה. ב-1941, כאשר הנאצים כבשו את לבוב בזמן שפלשו לברית המועצות, עשו שוב האוקראינים פוגרומים ביהודים ורצחו אלפים לפי רשימות מוכנות מראש, ושיתפו פעולה עם הגרמנים ברצח יהודי אוקראינה,שמקום קבורתם לא נודע, וביהודי קייב שנרצחו בקרבת העיר ב"באבי יאר".

ה. פרשת בנדרה. בשנים 1941-1944 לחם הגיבור הלאומני של אוקראינה בנדרה נגד צבא הכיבוש הנאצי ובמקביל נגד הפרטיזנים הסובייטים שלחמו נגד צבא הכיבוש של היטלר. ושוב "בהזדמנות חגיגית זו" רצחו הבנדרובצים יהודים שהסתתרו ביערות או אצל גויים שהוכרו, לאחר המלחמה, "כחסידי אומות העולם".

אגב, גם הפרטיזנים הסובייטים שלחמו נגד הנאצים, שהיתה לי הזכות להשתייך אליהם, לא ששו לכלול לוחמים יהודים לשורותיהם וזאת בלשון המעטה. (על האנטישמיות ועל ההפלייה של יהודים בשורות הפרטיזנים הסובייטים ראה הספר האוטוביוגרפי שפירסמתי "המלחמה על החיים", מהדורה שנייה).

העובדות שהעליתי בתיאור "הרקע ההיסטורי" מצביעות באופן חד משמעי כי לא חשוב בעד מי לוחם צד זה או אחר – אבל בהזדמנות זו פורעים ורוצחים יהודים, ולא חשוב מי היהודים – חרדים, דתיים, מסורתיים, לאומיים, מתבוללים, בעלי הכרה פוליטית זו או אחרת או בעלי אזרחות זו או אחרת.

ועכשיו לענייננו – לסיפור. בשכונה שבה אני גר בתל אביב אני מכיר שכן-ידיד (הוא נותן לי לפעמים טרמפ באוטו שלו, בגלל גילי הפסקתי כבר לנהוג לפי עצת חברי הטוב להפסיק לנהוג לפני התאונה האחרונה).

שם הידיד שמור אצלי אבל בגלל צנעת הפרט לא אפרסם את שמו ואקרא לו טוביה. (את השם בחרתי מכתבי הסופר שלום עליכם). טוביה עכשיו בן 84, דובר עברית רהוטה, ילדיו נולדו והתחתנו בארץ, ישראלי לכל דבר, עסק ביבוא בדים מחו"ל, העסיק כמקובל עוזרת מאוקראינה ועכשיו פנסיונר שעובד חלקית בחנות בדים וחי בעושר ובאושר לתפארת מדינת ישראל.(בלי עין רעה). אני מחליף איתו מדי פעם, כאשר אנו נפגשים, מיספר מילים ברוסית בכדי שלא לא אשכח את השפה. ידוע היה לי שמשפחתו גרה פעם באוקראינה וברוסיה. שאלתי אותו לאחרונה אם קרא בעיתון שעיריית קייב קראה רחוב בקייב על שם פטלורה, והוא ענה בחיוך: "בוודאי. הוריי גרו פעם בקייב בירת אוקראינה," והמשיך: ב-1923 ברחו ההורים בגלל הפרעות והרדיפות של היהודים – לפולין והשתקעו בעיר רובנה במערב אוקראינה, אז פולין, מרחק כמה מאות קילומטר מערבה מקייב. כל המשפחה קיבלה אזרחות פולנית. טוביה נולד ברובנה ב-1924 והוא כמובן נחשב לאזרח פולני מלידה.

רובנה היתה אז עיר בינונית בה גרו הרבה יהודים. היתה שם גימנסיה עברית "תרבות" עם שפת ההוראה עברית. עכשיו גרים ברובנה שעשען אלף תושבים והיא נחשבת לעיר הגדולה בוולין. ב-1939 פלשה גרמניה הנאצית לפולניה, ובהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב עברה רובנה לברית המועצות.

ב-1941 פלשו הגרמנים לברית המועצות (מבצע ברברוסה). כל המשפחה של טוביה ברחה לרוסיה הסובייטית. אביו גויס לצבא וב-1945, עם גמר המלחמה, היה כבר קצין בצבא האדום.

ב-1945, עם גמר המלחמה, יכלו אזרחי פולין לשעבר לצאת מברית המועצות ולחזור לפולין, וכך יצאו הפליטים ותושבי אוקראינה המערבית וביילו-רוסיה המערבית שרצו בכך, (ביניהם הרבה יהודים שברחו מפולניה-לשעבר בזמן הפלישה של הגרמנים לברית המועצות) – הגיעו לפולין והשתקעו בדרך כלל בשטחים שסופחו לפולניה מגרמניה, כגון שלזיה, וכל השטחים מערבה מהנהר אודר. כך גם אני יצאתי בסוף 1945 מווילנה, שהשתייכה אז לברית המועצות – לפולין, ומבלי להתעכב הרבה זמן בפולין עליתי לארץ-ישראל ב-1946.

לדברי טוביה גם משפחתו רצתה לעבור לפולניה אבל אביו, שהיה רב סרן בצבא האדום, לא הורשה לצאת מברית המועצות ובגלל זה נשארה המשפחה והורשתה אפילו לגור במוסקבה, שקשה מאוד לקבל רישיון מגורים בה. טוביה התחיל ללמוד במוסקבה הנדסת טקסטיל.

בהתאם להסכם פוטסדאם השתלטה ברית המועצות על מזרח גרמניה, ופולניה השתייכה למעשה לגוש המזרחי. הסובייטים שוב פתחו את הגבול והרשו לאזרחי פולין-לשעבר לצאת לפולניה. טוביה, סטודנט שהיו לו כבר שלוש שנות לימוד בהנדסת טקסטיל, עבר עם כל המשפחה לפולין אשר השתקעה בוורוצלאב בדרום מערב פולניה, בשטחים שסופחו לאחר המלחמה מגרמניה. (לשעבר Waldenburg). היציאה מפולניה אז, בתקופה של "המלחמה הקרה", היתה אסורה. אבל לאחר כמה שנים, בזמן כהונתו של גומולקה כראש ממשלת פולין, בסוף שנות השישים, התאפשרה העלייה של היהודים לישראל. (עליית גומולקה).

טוביה השלים, לדבריו, את לימודי ההנדסה בלודז' ולאחר שנים אחדות בפלין עלה עם הוריו ומשפחתו לישראל, והסתדרו כמו כולם והפכו לוותיקים.

מה הלקח מהסיפור?

כאן הסבר קצר על המושג "לקח": אני למדתי מגיל שש עד שבע "בחדר מתוקן" – עברית בעברית. ומגיל שבע עד ארבע-עשרה בבית ספר "תרבות" (מערכת ציבורית, אבל כלפי השלטון הפולני זו היתה מערכת פרטית). המורים היו מלמדים-לשעבר בחדר, ומקצתם מורים מדופלמים של הסמינריון העברי בווילנה. המורים היו טובים מאוד ובית הספר חינך את מאות התלמידים לאהבת ישראל והשפה העברית המורים והיקנו לנו את ערכי היהדות, את היחס לשבת ולמועדי ישראל. (ראה האלבום "בית-ספר "תרבות" דויד-הורודוק", 1992).

כבר בכיתה גימ"ל המורים היו מספרים סיפורים, כל אחד בתחומו, כגון סיפורי המקרא, סיפורים מהעבר היהודי, סיפורים מהחיים ועוד. אחרי כל סיפור, המורה היה שואל מה ה"מוסר השכל" מהסיפור? לא סיימנו סיפור בלי ה"מוסר השכל" שהיה למעשה חלק מהסיפור. האמת היא שבגיל ההוא לא הבינונו בדיוק מהו המושג "מוסר השכל", ואז אחד המורים סיפר לנו סיפור ידוע מהפולקלור היהודי :

יהודי אחד בעיירה נידחת, עני ואביון, גר בבית קטן עם אשתו ותשעת ילדיו בצפיפות גדולה. הלך היהודי לרב להתלונן – מה לעשות. הילדים ישנים בצפיפות, שלושה במיטה אחת. אמר לו הרב: "תכניס שתי עיזים מהחצר הביתה."

היהודי עשה כן אבל חזר לרב והתלונן שהמצב נהיה יותר גרוע. אמר לו הרב: "תוסיף עוד שתי עיזים מהחצר הביתה."

היהודי עשה כן ושוב חזר לרב והתלונן ביתר שאת. אמר לו הרב: "תוציא את כל העיזים."

היהודי הוציא את העיזים, רווח לו, והפסיק להתלונן. ובכן, אמר המורה, ה"מוסר השכל" מהסיפור הוא – שמח בחלקך. הבנו שמדובר בלקח, ואהבנו לשמוע סיפורים כאלה.

ולענייננו מה הוא המוסר השכל, הלקח – מהסיפור ? (אני מקווה שלקורא היתה הסבלנות לקרוא אותו ) – ובכן, עם ישראל גם בדורנו נע ונד מארץ לארץ אבל מקומו הוא בארץ ישראל!

אפילוג: שמעתי את הסיפור ושמחתי שיש לי כבר סיפור להעביר לאחרים. והנה הידיד אומר בהתרגשות:

"חכה עוד דקה! מאחר שנולדתי ברובנה, ומלידה כזכור קיבלתי אזרחות פולנית, יש לי עכשיו בישראל הזכות לקבל גם אזרחות פולנית, ואכן קבלתי דרכון פולני. אני אמנם לא זקוק לזה אבל למען הילדים שלי, שנולדו אמנם בישראל, הם ישראלים לכל דבר ולא מדברים פולנית – נוכל לקבל אזרחות אירופית על כל צרה שלא תבוא! אני מטפל עכשיו בנושא על ידי עורך דין בישראל ותמורת אלף וחמש מאות אירו גם הילדים והנכדים יקבלו דרכונים אירופים."

מהו מוסר ההשכל מהסיפור שבאפילוג?

לי כבר היו הרבה לקחים בחיים, ואני חייב לגמור ולקרוא את התפילה "אשר יצר" (ראה סוף "המכתב העיתי") ולכן את הלקח של האפילוג אני משאיר לקורא. מי שרוצה את הכתובת של העורך דין, "שיקום!" – הוא יוכל לפנות אליי. הכתובת שלי במערכת המכתב העיתי.

בברכה,

ליטמן מור

האיש רב-הפעלים ליטמן מור (מורבצ'יק) נולד בעיירה דוידגורודוק שבפולין בשנת 1917 והוא כיום בן 92 עד מאה ועשרים!

בנדודיה כתינוקת עם הוריה מווארשה לרוסיה האסיאתית שהתה גם המיסתורית פרק זמן אצל קרובי משפחתם בדוידגורודוק, ולמזלם המשיכו מזרחה – כי רוב יהודי העיירה נטבחו בהתנדבות על ידי שכניהם עוד בטרם הגיע הנאצים לדוידגורודוק כדי לעשות זאת.

עד היום אנחנו מוזמנים לאירועים של יוצאי דוידהורודוק בארץ, והם כבר דור שני ושלישי. ספרי הזיכרון שהוציאו חניכי גימנסיה "תרבות" שבעיירה, שעלו ארצה לפני השואה, מדהימים לא רק בתוכנם אלא גם ברמתם העברית המצויינת.

* * *

שושנה ויג

זה השיר הראשון אחרי לונדון

זֶה הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן אַחֲרֵי לוֹנְדּוֹן

בָּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית אֲנִי יוֹרֶדֶת בַּטְיוּבִּים הַדְּחוּסִים

יוֹרֶדֶת מִתַּחַת לַאֲדָמָה

חֲמִשָּׁה גִּלְגּוּלִים עַל הַשְּׁכָמוֹת

וְאַחֵר כָּךְ כְּאֵב עַד לָעֲצָמוֹת

יָד שְׂמֹאל שֶׁלִּי נִמְחֶצֶת וְדוֹחֶפֶת חָזָק אֶת הַבַּרְזֶל וְהַבֶּטוֹן

הָאַנְדְגֶרָאוּנְד נֶחְסַם מִכָּל הַכִּוּוּנִים

מְגִיחִים כֹּחוֹת הַהַצָּלָה

מַבְהִילִים אַמְבּוּלַנְס

פַּעַם רִאשׁוֹנָה אֲנִי רוֹאֶה אֶת הָאוֹרְחִים שֶׁל מְסִבַּת הַתֵּה הָאַנְגְּלִית

עוֹמְדִים בְּתוֹר אָרֹךְ

בִּשְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם

בְּתוֹר אֶל הַמַּלְכָּה אֱלִיזָבֵּת הַשְּׁנִיָּה

חֲלִיפוֹת וְכוֹבְעֵי נוֹצָה

פִּרְחוֹנִיּוֹת הַנָּשִׁים

וְלִיפְּסְטִיק מָרוּחַ עַד קְצוֹת יְגוֹנָן

עוֹד דַּקָּה הֵן בַּתּוֹר לַקִּדָּה הַמַּלְכוּתִית

אֶצְלִי הָאַמְבּוּלַנְס לֹא מַפְעִיל סִירֶנָה

מַצָּבִי עֲדַיִן לֹא קְרִיטִי

כְּשֶׁאֲנִי מַגִּיעָה לְבֵית הַחוֹלִים הַצִּבּוּרִי

מֵאֲחוֹרֵי אַרְמוֹן בָּקִינְהָם

אֲנִי מְגַלָּה שֶׁהַנְּפִילָה שֶׁלִּי

נִבְלְמָה בַּזְּמַן

אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת לוֹנְדּוֹן מֵחַלּוֹנוֹת הָאַמְבּוּלַנְס

וְגַם מְשׁוֹרֵר עָמַד בַּדֶּרֶךְ תּוֹהֶה מִנַּיִן הוּא מַכִּיר אוֹתִי

בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה שֶׁל הַטִּיּוּב צוֹעֶדֶת עִם פָּרָמֶדִיק

בָּרְתָנַא עָמַד עִם אוֹר בָּעֵינַיִם עִם חֲתִיכָה בְּלוֹנְדִּינִית

מְסַכֵּם לְאָן לָזוּז

אֲנִי הָיִיתִי עִם יְלָדַי וְאִישִׁי

עֲטוּפָה בַּתַּחְבֹּשֶׁת זוֹלָה.

יָצָאתִי בְּנֵס אֲנִי מְסַכֶּמֶת

יָצָאתִי בְּנֵס

וְנַסְתִּי מִבֵּית הַחוֹלִים

* * *

עמוס כרמל

מחלוקת אנטבה – גיבורי התהילה האמיתיים

חוברת שפרסמה מחלקת ההיסטוריה של צה"ל בשבוע שעבר העלתה באוב את המאבק המר והלא אלגנטי שהתנהל במשך שנים רבות בין יצחק רבין לשמעון פרס, בין השאר בנוגע לקרדיט על "מבצע אנטבה". במרוצת השנים האלה הלינו השניים זה על התנהגותו ומעשיו של זה בכל הקשור למבצע ועכשיו, לכאורה, יצאה האמת לאור. לכאורה לטובת פרס.

בחוברת נכתב כי בקיץ 1976, כאשר מחבלים חטפו מטוס של "איר פרנס" והנחיתו אותו באנטבה, היה זה שר הביטחון דאז שמעון פרס שהתנגד להיענות לדרישות החוטפים, וגם מי ש"האמין" כי אפשר לשחרר את החטופים ב"מבצע צבאי נועז" ו"דחף את חברי הממשלה לתמוך בעמדתו ולגבות את הלוחמים." לא רק האמין ודחף את חברי הממשלה, אלא גם עשה זאת "חרף פקפוקים של ראש הממשלה יצחק רבין והרמטכ"ל מרדכי גור." חסידיו המושבעים של פרס מסיקים מן הניסוחים האלה כי המבצע עטור התהילה לא היה יוצא לפועל בלעדי פרס. נוצרי זכר רבין מדגישים כי בלי הוראתו לצאת למבצע לא היה מבצע ולא היתה תהילה. ומבט מהצד מבהיר כי מדובר, בעצם, על עור הדב שלכדה חבורת ציידים אחרת.

במבט כזה, סיפור הזכויות על תהילת "מבצע אנטבה" נחלק לשלושה. בראש ובראשונה היה הפרק האחרון בפרשה, הביצוע הנועז והמהיר בשטח חרף כל התקלות שהתגלו במהלכו. בפרק הזה לא היו שום חלק ושום זכויות לאיש מלבד הלוחמים עצמם – לא לראש הממשלה, לא לשר הביטחון וגם כמעט ולא לרמטכ"ל (כמעט, משום שהוא היה זה שקשר את קצות החוטים של התיאום והפיקוח). באמצע היה הפרק הקצר של ההחלטה על קיום המבצע, ולפני כן היה הפרק של רעיון המבצע וגיבושו, שבלעדיו לא היה אפשר להחליט על המבצע וממילא לא לקיימו.

גם בפרק הזה, כמו בפרק הביצוע, הזכויות לא היו לא של רבין ש"פקפק" ולא של פרס ש"האמין". אפשר ללמוד על כך בבירור מהספר "חייל חשאי", המגולל את עלילותיו של מוקי בצר שמילא תפקיד מרכזי במבצע. אבל גם העדויות האישיות של רבין ופרס וגם הביוגרפיה האוהדת של פרס "כעוף החול" (מאת מיכאל בר-זהר) אינן מותירות מקום לספק. הרעיון של הנחתת כוח לא גדול בשדה התעופה של אנטבה כדי שישתלט על החוטפים, ישחרר את החטופים, יחזור איתם לישראל ויעשה את כל הדברים האלה במפתיע – צמח מלמטה. הגו אותו ועיבדו אותו לפרטי פרטים, עד היותו לתוכנית אופרטיבית מגובשת, כמה קצינים יצירתיים צעירים. הם עשו זאת בלי שהדרג המדיני או הדרגים הצבאיים מעליהם הגבילו את פעילותם ומבלי שמישהו היה צריך להיאבק כדי לאפשר להם לפעול. והם גם עשו זאת בלי שום תרומה מיניסטריאלית. לא ראש הממשלה ולא שר הביטחון סיפקו להם ושיפרו את המוצר שלהם כהוא זה. אכן, שני השרים גם לא היו אמורים לעשות זאת, אבל המסקנה הסופית בעינה עומדת: לאיש מהם לא יאתה התהילה על פיתוח ובישול הרעיון הבציע, וחילופי העקיצות בין שניהם כל זמן שדובר ברעיונות סרק היו רלבנטיים רק לפרוטוקול ובוודאי לא לאמת ההיסטורית.

כאשר היתה תוכנית מוגמרת, לאחר שהכוח תורגל והמטוסים המריאו, נקראה מליאת הממשלה לאשר את המבצע. ההחלטה על כך התקבלה פה אחד, בלי שום עימות בין רבין לפרס. אפשר גם לומר שבזכות שניהם. אחר כך פונתה הזירה לגיבורי התהילה האמיתיים, וגם ל"מלחמות היהודים".

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 28.7.09

* * *

צ"ל "שתי הסעיפים"

אהוד שלום,

ברשימתי על "הארץ" ו"פרבדה", שפורסמה במכתב העיתי מס' 465, הכנסת תיקון שגוי. כתבתי על פסיחה "על שתי הסעיפים" ואתה שינית ל"שני הסעיפים". מה לעשות אם מקור הניב הזה הוא ספר מלכים א, פרק י"ח, פסוק כ"א ושם כתוב במפורש "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? אנא, תקן ואל תכשילני בטעות שלא היתה לי.

עמוס כרמל

אהוד: אני מתנצל. פתאום ניראה לי הביטוי השגור "שתי הסעיפים" מוזר. חיפשתי בגוגול "שני סעיפים" ומצאתי בלי סוף שימושים כאלה. התפתיתי ותיקנתי. נראה לי שמאחר וכה רבים מבלבלים כיום בין לשון זכר לנקבה, אנשים כבר חוששים לומר "שתי הסעיפים" שזה נשמע כמו "לנצח את המשחק" או "שתי שקל".

* * *

יחזקאל רפופורט

עוד על חיים סלומון

במאמרו של מ.ש. "סיפור מן ההיסטוריה שלא מזיק לדעת אותו..." ("חדשות בן עזר" גיליון 465) דרים יחדו ההיסטוריה והאגדה. ראשית, טוב עשה מ.ש. בהעלותו את סיפור המעשה. בימים אלה, בהם אחינו היהודים בארצות הברית מוקעים ומוקאים בשל שלל מעשי הונאה ומעשים מפוקפקים, שבעבר לא היו מוכרים בקודקס הפלילי (מגניבת דעת ועד סחר באיברים) טוב לזכור ולהזכיר את קדמונינו עושי הטוב.

על מנת לערוך סדר בנבכי ה"מי ומי" שנולדו מחוץ ליבשת צפון-אמריקה וחלקם בתולדות המהפיכה האמריקנית יזם הקונגרס סקר רשמי* – המחזיק 75 עמודים אשר הוגש לוועדות ההקצבה של הקונגרס ה-107 ביום 4 ביולי, 2002. סקר זה התמקד בשלוש קטגוריות:

* עשרת הגיבורים המפורסמים (בני חמש מדינות מעבר לים) הידועים לכל.

* המלצה להוסיף לרשימה הזו עוד עשרה גיבורים (בני שבע מדינות שונות מעבר לים).

* יצירת קטגוריה חדשה להוקרת 16 אישים (בעיקר אירים וסקוטים) שהגישו עזרה חשובה לקונגרס הקונטיננטאלי, לצבא הקונטיננטאלי ולמיליציות האזרחים במדינות הברית.

חיים סלומון נמנה על הקטגוריה השנייה,וכך מתוארת פעילותו בדו"ח (תירגם י.ר.):

הוא נולד בפולין וכונה "הבנקאי של המהפיכה". לאחר שנמלט מכלא בריטי בניו יורק עבד ללא לאות בגיוס כספים עבור הצבא והקונגרס. סלומון השיג עבור המושבות מיספר הלוואות מצרפת והולנד ללא נטילת העמלות המקובלות. יומנים שניהלו מנהיגי המהפיכה מעידים "שכאשר נדרשו כספים עבור המלחמה המהפכנית פנית לחיים סלומון." הוא נפטר בשנת 1785, כנראה כתוצאה ממחלה בה לקה בתקופת שביו והמתח הקשור בעבודתו אחר-כך.

בשנת 1975 הנפיק דואר ארצות-הברית בול לזכרו בסדרת "התורמים למערכה" עם הכיתובית "חיים סלומון, גיבור פיננס.י. בספח נדפס "חיים סלומון, גיבור פיננסי, איש עסקים ומתווך שהיה אחראי לגיוס רוב הכספים שנדרשו למימון המהפיכה האמריקנית ולאחריה, הציל את האומה מהתמוטטות."

אנדרטה לזכרם של סלומון, עמיתו רוברט מוריס (לא יהודי. – י.ר.) וג'ורג' וושינגטון הוקמה בשיקאגו בשנת 1941 על-ידי "הקרן הפטריוטית".

הדו"ח מתאר גם כיצד כובדו גיבורי המהפיכה האמריקנית ברחבי ארצות מוצאם. בפרק על פולין מצאתי:

תדאוש קוסציושקו 8 אנדרטאות

קזימיר פולסקי 2 אנדרטאות

חיים סלומון 0...

עד כאן מתוך הדו"ח.

איזכורו של האיש בבית-הכנסת בווסט פויינט מרגש כמו גם האנדרטה שם לזכרו של הקולונל מיקי מרכוס שנהרג בקרבות הקסטל במלחמת השחרור ב-1948. דברים אלה עונים גם על הערתו של אהוד כאילו אמריקה זנחה את זכרו של סלומון, ולא היא.

עכשיו בנושא הסימנים היהודיים המוכמנים בשטרי הדולר, אני חושב שזו אגדה אורבנית חביבה שכן השטרות הנוכחיים הונפקו, דומני, ב-1928 כך שהנשיא וושינגטון לא היה יכול לדעת כיצד ייראו. תמיד אפשר להשתעשע בחיפושי רמזים שונים ומשונים. אני זוכר שבצעירותי היינו משתעשעים בשטרות של חצי לירה: כיכבה בהם נערה ובידה סל תפוזים. ניתן היה לקפל את השטר אופקית כך שהפירות בטנא התרוממו והעניקו לנערה זוג שדיים מרשימים. האם השטר תוכנן כך על-ידי דוד בן-גוריון כאות הוקרה לפועלת החקלאית? הלוואי והיתה זו אמת...

אוונטורה, פלורידה

*Preliminary Survey of Sites Associated with the lives and Deeds of

Foreign-born Heroes of the American Revolution.

Delivered by the United States Commission for the Preservation of

American Heritage Abroad to the Committees on Appropriation of

The 107^th Congress of the USA.

July 4, 2002

* * *

ישראל נטע

צרור של 8 שירים

אֲנִי מַפְלִיג בְּיָם הָאֲדָמָה

שָׁט בָּאָרֶץ.

קוֹלוֹת מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה מַנְחִים אוֹתִי

דְּגֵי הַצִּפֳּרִים מֵאַרְחִים לִי לְחֶבְרָה.

מֵאֵי שַׁם צָץ לוֹ לִוְיָתָן קוֹמְבָּיְן, מַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ מִטּוּבוֹ:

רֵיחַ גַּרְעִינֵי חִטָּה מְעֹרָב בִּגְרִיז אַדֹּם וּמוֹץ וְסוֹלֶר.

אֲנִי שָׁט בָּאָרֶץ הַצְּהֻבָּה, תָּם

כְּפִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מֵעוֹלָם

אֵינֶנִּי יָרֵא מִדָּבָר.

אֲדָמָה

שִפְחַת שָׁמַיִם חֲרוּפָה

זִקִּית הַסְטְרָאטוֹסְפֵירָה

נִבְעֶלֶת טְרַקְטוֹרִים, בָּלָה מִזֹּקֶן, חֲרֵבָה.

אֲדָמָה

צְלוּקַת בַּצֹּרֶת, שוּגַעַת שֶׁמֶשׁ, עוּלֶפֶת חוֹם

תַּחַת שֶׁמֵּי הַבַּרְזֶל וְהַנְּחֹשֶׁת

תַּחַת שֶׁמֵּי הַתְּכֵלֶת

הָאַכְזָר. אֲדָמָה, אָדַמְתִּי

פִּילֶגֶשׁ לַוְיָנֵי רִגּוּל

חָסְרַת בּוּשָׁה,

נִלְבֶּשֶת הָדָרִים עַל תֶּפֶר כְּבִישׁ

נִזְרַעַת טְרַקְטוֹרִים מְיוּחָמִים

תְּנִי וָאַלְבִּישֵׁךְ שִׂמְלָה, וְשֵׁשׁ וּמֶשִׁי, וְרִקְמַת שָׂדֶה

תְּנִי וָאַמְתִיקֶך סֹלֶת אַשְׁלְגָן וּדְבַשׁ חָנְקָה וְשֶׁמֶן מְנוֹעִים, תְּנִי

וָאַקְרִיאֶך: יָרֹק יָרֹק יָרֹק מְלוֹא כָּל הָאֶרֶץ צוֹרַחַת

אֲבִיּוֹנָה שֶׁלִּי, שִפְחַת שָׁמַיִם חֲרוּפָה

עוֹרֶגֶת יוֹם לְלַיְלָה עִם עֶרְוַת הַוָאדִי

נִמְסֶכֶת גֶ'לִי חֲשֵכָה עַתִּיק עַל הַגְּבָעוֹת

שְׁתִיקַת תַּנִּים כּוֹכָב רָחוֹק מַלְכָּה בְּלִי כְּתָר.

אֲדָמָה

אֲנִי הוֹלֶכֶת וּמִצְטַמְצֶמֶת.

הִנֵּה, בְּעִקּוּל הַוָואדִי

עֵץ שָׁקֵד

רוֹטֵט מֵאַהֲבָה

וּדְבוֹרֵי כֹּל הָעוֹלָם שָׁרוֹת לוֹ.

רוּחַ קַלָּה מִתְלַטֶּפֶת עַל שׁוּרַת הָאֵיקָלִיפְּטוּס,

וּשְׁתִיקַת הַלֵּס.

הַרְמוֹנְיוֹת אֲנִי שׁוֹמַעַת, מִרְוָחִים שְמֵיְמִיִים.

וּבְאֶחָד בִּשְׁבָט תשס"ט, שְׁנַת הַבַּצֹּרֶת הַקָּשָׁה, עָלָה הַכּוֹרֵת עַל הַפַּרְדֵּס:

חֶלְקָה שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ, אֶשְׁכּוֹלִיּוֹת, סה"כּ 45 דּוּנָם.

הַכּוֹרְתִים, פּוֹעֲלִים קְשֵׁי יוֹם מְיָאמוּן בַּשּׁוֹמְרוֹן עָבְדוּ מֵהַבֹּקֶר

וְעַד הַחֲשֵׁכָה (אִם לֹא הוּכרַז עַל סֶגֶר). הָעֵץ יֹעַד לְתַנּוּרֵי הַקָּמִין

שֶׁל הַקוֹלוֹנְיָאלִיסְטִים הַחֲדָשִׁים, הַשֹּׁרָשִׁים לַפְּחָמִים שֶׁל יוֹם הָעַצְמָאוּת.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּחֹדֶשׁ נִשְׁלַם הַמַּעֲשֶׂה. שׁוּרַת הַבְּרוֹשִׁים נִבְקְעָה.

הַנּוֹף נִשְׂרַף.

וּבְשָׁעָה שֶכּוֹרְתִין אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי

חֲבוּרַת פּוֹעֲלִים קְשֵׁי יוֹם מִכְּפַר לְיַד גֶ'נִין,

זַעֲקָתוֹ נִשְׁמַעַתְּ מִקְּצֶה הָעוֹלָם וְעַד סּוֹפוֹ, וְאֶת הַמַּסּוֹר שׁוֹמְעִים

מֵהַפַּרְדֵּס וְעַד בֵּית הַקְּבָרוֹת: דָּן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהוֹשֵׁעַ וְסֶפִי זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה

וְיוֹאָב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עִם שְׁתֵּי הַטּוּרִיוֹת שֶׁלּוֹ.

כֻּלָּם הִכְשִׁירוּ וְנָטְעוּ וּפָרְסוּ צִנּוֹרוֹת הַשְׁקָיָה וְרִסְּסוּ בְּלַיְלָה מִפַּחַד הַמִּסְתָנְנִים,

וְחִירְבֶּנוּ בֵּין הַשּׁוּרוֹת, וְהִסְתַּכְּלוּ לְמִתְנַדְּבוֹת בַּחֻלְצָה וְשָׁתוּ קָפֶה בָּעֶשֶׂר וְרֶבַע

בַּצֵּל שֶׁל סְכָכַת הַמִּיּוּן, וְהִתְהַפְּכוּ עִם הַטְּרַקְטוֹר עָמוּס מְכָלִים בַּסִּבּוּב

שֶׁל וֶקְסְלֶר אוֹי זַעֲקִי אֲהוּבָה מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֵיהֶם

מִי יְחוֹנֵן עֲפָרֵך וְהַקּוֹל אֵינוֹ נִשְׁמָע.

אַנְחַת הָאֲדָמָה בַּבַּצֹּרֶת.

לַמְּנַצֵּח עַל הַוָאדִי, סִימְפוֹנְיָה: קַתְרוֹס אַשְׁלִים, גִּמְגּוּם כְּבָשִׁים הַרְמוֹנִי, דַרְדֶּרֶת אֲבָנִים בִּמְצוֹק הַכֻּרְכָּר, טָלֶה פּוֹעֶה, פַּעֲמוֹן. מִדֵּי פַּעַם אֵיזוֹ תְּנוּפַת כְּנָפַיִם שֶׁל חֲסִידָה תּוֹעָה אוֹ קְרִיאוֹת הָרוֹעֶה: "מְצַלֵּם אוֹתִי, הוֹן, הוֹן, הָלוֹ" מֵעַל לִטְרַקְטוֹר פוֹרְד מְקַרְטֵעַ בְּמַעֲלֵה הַוָאדִי. בְּאַפְּרִיל הָרֵיחַ שֶׁל הָעֵדֶר מַמָּשׁ מָתוֹק, עוֹד כַּמָּה חֳדָשִׁים וְזֶה כְּבָר סֶרַח שֶׁתֶן וְאָמוֹנְיָה וְזֶרַע תְּיָשִׁים מוּתָשִׁים מֵחוֹם וְהַרְבָּעוֹת. הַלִּיבִּידוֹ שֶׁל הַוָאדִי פּוֹרֵץ מִפֶּתַח אַפְּרִיל: מִילְיוֹן בַּרְחָשִים מִכָּל הַמִּינִים שֶדָארְוִוין לֹא הֵעִיז לַחֲלוֹם עֲלֵיהֶם נִבְרָאֵי בֹּקֶר מִתְמַיְנֵי אַחַר הַצָּהֳרַיִם עֲנָנֵי בַּרְחָשִים בְּנֵי יוֹמָם מַלְאָכִים לֶאֱלֹהִים בְּנֵי יוֹמָם נַגָּנֵי כְּנָפַיִם מְשׁוֹרְרֵי אָזְנַיִם דְלוּקוֹת נַחְשׁוֹל בִּלְתִּי נִרְאֶה שֶׁל אוֹמְרֵי תְּהִלִּים. נַעַרַת הָאֹהֶל מַשְׁתִינָה בִּפְאַת הַשָּׂדֶה מָה לָךְ בֵּית סֵפֶר מָה לָךְ בַּיִת מָה לָךְ סֵפֶר בִּכְלָל, שְׁרַקְרַק טָוָסִי מוֹלֵךְ עַל הַוָאדִי, קֶרֶן הַוָאדִי מַרְקִיד פַּרְפָּרֵי פְרוּדֶנְיוֹת, פְּרִיחַת הַבֹּקֶר הָאַפְרִילִי מִתְעָרֶבֶת בְּדֶלֶק מְטוֹסֵי הָרִסּוּס, הַלִּיבִּידוֹ הַמִּתְפָּרֵץ שֶׁל הַוָאדִי

כִּי תִּקָּרֵא לְפָנֶיךָ צִפּוֹר

תּוֹר, עַל עַמּוּד מֶתַח גָּבוֹהַּ

(אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בִּפְלוּמַת הֶחָזֶה מִתְרַעֶדֶת קַלּוֹת)

כַּמָּה שָׁבִיר הַיֹּפִי הַפִּתְאֹמִי הַזֶּה, כְּחוּט הַשְׁעָרָה:

תּוֹר הוֹמָה מְאֹד עַל עַמּוּד מֶתַח גָּבוֹהַּ

עֶשְׂרִים אֶלֶף ווֹלְט מִלְמַטָּה

נוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת, מְרַחֶפֶת, כְּאִלּוּ כְּלוּם

בְּחֹמֶר הָאֶפְרוֹחִי הַזֶּה, בָּחֹמֶר הַגוֹזָלִי,

הַחַי.

נִפְלָאוֹת עוֹלָם הַחַי.

צֵל גִּבְעוֹל זָעִיר מֻטָּל עַל שֶׁבֶר חֶרֶס, בַּחֻרְשָׁה,

לְיַד הַתֵּל.

שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר מִתְפַנֶּקֶת,

הָאֲדָמָה עוֹנֶדֶת תַּכְשִׁיטֵי נַחְלִיאֵלִים. וְזֶה הַכֹּל.

וְאִלְמָלֵא שְׁאוֹן הַמִּסְגָּדִים מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

אֶת נְגִינַת הַכּוֹכָבִים בִּמְסִילָתַם הַיִינוּ שׁוֹמְעִים

קֶשֶׁת מֵיתָרִים הַיִינוּ שׁוֹמְעִים

שִׁירַת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁל הַוָאדִי

הַקְשִׁיבִי,

הַקְשִׁיבִי זוֹ שִׁירַת הַשָּׂדֶה

נֵצֵא הַשָּׂדֶה אֲהוּבִי

נִלְמַד אֶת תּוֹרַת הַשָּׂדֶה

הַגְּלוּיָה הַנִּסְתֶּרֶת: הִנֵּה

פְּסַנְתֵּרִים רוֹעִים בַּשָּׂדֶה מְלוֹא כָּל הָעַיִן

וְאָקוּרְדְיוֹנִים נְקוּדִים וּבְרוּדִים לוֹחְכִים בָּעֶשֶׂב הָרַךְ.

הַקְשִׁיבִי,

הַקְשִׁיבִי זוֹ שִׁירַת הַשָּׂדֶה: חַיּוֹת

הַשָּׂדֶה מוֹחְאוֹת כַּף, שָׂדֶה בְּשָׂדֶה נִקְרֶבֶת

וּמִי זוֹ הוֹלֶכֶת אֵלֶיךָ מְשוּחַת שָׂדֶה,

כְּלִילַת שָׂדֶה

אֶת כֹּל נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה.

ישראל נטע הוא חבר קיבוץ בארי

* * *

אורי הייטנר

המסלול הירוק לשחיתות

ב-1975 פרש ח"כ אריה לובה אליאב ממפלגת העבודה והקים את סיעת היחיד "יעד". הסיבה – מחלוקת מדינית קשה עם הנהגת המדינה, הנהגת מפלגתו, שסירבה לקבל את רעיונותיו, אותם ביטא בספרו "ארץ הצבי" – נסיגה מכל השטחים והכרה באש"ף.

ב-1979 פרשה ח"כ גאולה כהן מתנועת החירות והליכוד והייתה בין מקימי בנא"י – ברית נאמני ארץ ישראל, ששינתה אח"כ את שמה ל"התחיה". הסיבה – התנגדותה הנחרצת להסכמי קמפ-דיוויד, הנסיגה מכל סיני, עקירת יישובי סיני והאוטונומיה לפלשתינאים.

ב-1984 פרש ח"כ יוסי שריד ממפלגת העבודה ועבר לר"צ, בשל התנגדותו הנחרצת להקמת ממשלת אחדות עם הליכוד, בניגוד להתחייבות מפלגת העבודה ערב הבחירות לא לעשות כן.

ב-1995 פרש ח"כ אביגדור קהלני ממפלגת העבודה והיה בין מייסדי "הדרך השלישית". הסיבה – התנגדותו החריפה לקו היוני אותו אימצה מפלגת העבודה, הנכונות לסגת מהגולן והסכם אוסלו ב'.

המשותף לארבעת הפורשים הללו, היא המניע האידיאולוגי שעמד מאחורי פרישתם. ארבעתם היו מנהיגים בולטים במפלגתם שכל הדלתות היו פתוחות בפניהם לקידום הקריירה הפוליטית שלהם, אך הם העדיפו נאמנות לצו מצפונם, תוך נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי.

ארבע הדוגמאות הללו מעידות על כך שפרישה ממפלגה אינה בהכרח מעשה שלילי. נהפוך הוא, לעיתים דווקא השארות במפלגה היא מעשה אופורטוניסטי ודווקא הפרישה ממנה היא המעשה הראוי.

אולם לצד המורדים הללו, הפוליטיקה הישראלית ידעה גם עריקים. במשך עשרות שנים, אחד המונחים המגונים ביותר בפוליטיקה הישראלית היה "כלנתריזם". רחמים כלנתר, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם המפד"ל, נטש את מפלגתו ב-1956, כשזו פרשה מהקואליציה העירונית במחאה על מתן אישור להקמת בית כנסת רפורמי, ונשאר בקואליציה כסיעת יחיד, תמורת מינויו לסגן ראש העירייה, ובכך הבטיח את הרוב הקואליציוני במועצה. מאז הפך ה"כלנתריזם" לשם תואר כללי לעריקה ממפלגה תמורת קידום הקריירה האישית.

המונח "כלנתריזם" עבר מן העולם, מאחר ובשנות ה-80 וה-90 מעשהו נראה תמים לעומת הנורמות של הפוליטיקה הארצית. השפל החמור ביותר היה בתרגיל המסריח. במרץ 1990 יצר מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר שמעון פרס משבר ממשלתי פיקטיבי, סביב סוגייה מדינית כביכול, במטרה לפרק את ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. הסיבה למעשה – הוא ושליחיו, חיים רמון ויוסי ביילין, רקחו עם אריה דרעי וש"ס קנוניה להפלת הממשלה והקמת ממשלת "העבודה" עם החרדים בראשות פרס. פרס שחתר בכל כוחו לראשות הממשלה, לא היה יכול להתאפק.

בסופו של דבר החרדים הבריזו לפרס והוא עבר לשיטות אחרות – הוא שיחד ח"כים מן הליכוד לערוק ממפלגתם תמורת הבטחות לתפקידי שרים. כך ערקו מן הליכוד ח"כים כמו אברהם שריר, יצחק מודעי, פנחס גולדשטיין. מנגד, הליכוד שיחד את ח"כ אפרים גור מהעבודה לערוק לליכוד תמורת תפקיד סגן שר.

זו פרישה וזו פרישה, אך איזה הבדל! כדי להקשות על עריקת ח"כים ממפלגותיהם תמורת שוחד פוליטי, חוקקה הכנסת את החוק לפיו פרישה של פחות משליש סיעה, אינה מאפשרת הכרה בפורשים כסיעה עצמאית. כמובן שח"כ יכול לפרוש, אך לא יהיו לו פריבילגיות של סיעה, לא יהיה לו מימון מפלגות, הפורש לא יוכל להתמנות לתפקיד שר ועוד.

החוק הזה אינו בולם לחלוטין את מגמות השחיתות הפוליטית. עובדה, ב-1994 ערק סוחר הסמים גונן שגב מ"צומת" עם שני חבריו אסתר סלמוביץ' ואלכס גולדפרב. כיוון שהיו יותר משליש הסיעה, הם הוכרו כסיעת "יעוד". סוחר הסמים התמנה לשר בממשלת רבין, אלכס גולדפרב התמנה לסגן שר (ופעמיים, לפני הצבעות גורליות – על שריון חוק הגולן ועל אוסלו ב', קיבל תמורת תמיכתו בממשלה סמכויות ותקציבים לרשותו).

אבל עצם קיומו של החוק, מקטין באופן משמעותי את היכולת לשחד ח"כים בודדים ואת כושר הסחיטה של אותם ח"כים. מותר לח"כ לפרוש ממפלגתו, כמובן, אך הוא לא יוכל להרוויח מכך.

"חוק מופז" – אותו יזם נתניהו וכפה על הקואליציה, לפיו אם פרשו 7 ח"כים ממפלגה ניתן להכיר בהם כסיעה, יוצר מסלול ירוק לשחיתות הפוליטית. נתניהו מתהדר בחיזוק היציבות הממשלתית, כמניע ליוזמה, אך כמובן שחוק כזה אינו מייצב את המערכת אלא מזעזע ומערער אותה. הסיבה היחידה של החוק, הוא רצונו לפורר את "קדימה", מתוך הכרתו את הנפשות הפועלות בה והערכתו שמדובר בעריקים אופורטוניסטים כרוניים, שישובו וינהגו כפי שנהגו בהקמת "קדימה" וימצאו 7 ח"כים שיחברו אליו, אל ממשלתו ואולי גם לליכוד.

מדוע אני משתמש במילה הקשה "שחיתות"? האם מדובר בעבירה על החוק. אחת הרעות החולות של המשפטיזציה והפליליזציה של החברה הישראלית, היא החלפת המבחן המוסרי של נבחרי הציבור במבחן הפלילי. במקום הצבת רף מוסרי גבוה לנבחרים, אנו מסתפקים בסף נמוך מאוד – העבירה הפלילית. פוליטיקאי שסרח, אך בית המשפט לא מצא די ראיות להרשעתו, חוזר כגיבור וכצדיק לפוליטיקה. פוליטיקאי שהורשע, אך בית המשפט קבע שאין במעשהו קלון (למה גם הגדרת הקלון היא משפטית, בידי בית המשפט?) – שודרג למחרת שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

אל לנו להסתפק במבחן הפלילי. מבחינה ציבורית, יש מעשים הנחשבים מושחתים גם אם אינם עבירה פלילית. איני רואה עריקה ממפלגה תמורת מינוי לתפקיד פוליטי עבירה פלילית, אך זו שחיתות לכל דבר.

הצעתו של נתניהו מעודדת שחיתות. לכן זו הצעה מושחתת, שאסור לקבלה. העובדה שראש הממשלה עצמו הוא היוזם והדוחף לקבלת חוק זה היא ביזיון לאומי. ואגב, נתניהו מסתכל על הטווח הקצר בלבד. הוא מאמין שהחוק יביא לפרישת רבים מחברי "קדימה" ועל אמונה זו ביסס את החוק, אך מחר הוא עלול לפגוע בליכוד באותה מידה. אבל לנתניהו, כנראה אין מחר.

בושה!

* * *

יוסי גמזו

סֶרֶנָדָה מֶכְּסִיקָנִית

יָרֵחַ בַּר, פִּרְאִי, בָּשֵל

עַל שְׂפַת הַנָּהָר קוֹלוֹרָדוֹ

עוֹלֶה וּמִתְנוֹדֵד, כּוֹשֵל