גיליון מס' 468

תל אביב, יום חמישי, ט"ז באב תשס"ט, 6 באוגוסט 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (81).

נעמן כהן: האם ההתעלמות מקורה בהומופוביה נסתרת או גלויה שטרם השתחררת ממנה? // עו"ד גיא משיח: צאו מהארונות.

עמוס כרמל: הדמעות והשלח / יום הולדת ל"נכבה".

יוסי אחימאיר: 1. שנית קטיף לא תיעקר. 2. בוגי וז'בוטינסקי ביער לביא.

יוסי גמזו: לִרְאוֹת אֶת נַאפּוֹלִי וְלִחְיוֹת.

אריה סימנה: דווקא בימים אלה של "פוליטיקלי קורקט".

עמי יובל: עוד על מאורעות תרפ"ט, אוגוסט 1929 בחיפה ובחברון.

משה גרנות: שמונים שנה למאורעות הדמים בתרפ"ט, 1929.

יוסף אורן: השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ג').

ד"ר לאה סגל: על ספרה של רות ריכטר עפיפונים ועוגיות שוקולד.

הארי טרומן. // אהוד בן עזר: מחמאות לרון חולדאי על בריכת גורדון!

אורי הייטנר: 1. הנכבה האמיתית. 2. הקושאן על הגולן. 3. בורות המים של עמוס קינן. // דר יובל: יש לנו סיכוי לשרוד! [תשובה למשה כהן].

משה כהן: הייתכן שיש אצלנו מגזר החסין מפני ביקורת על אלימות?

יוסי אתר: מר בן עזר, חרף כישרונך אתה "מחוסל".

רות ירדני כץ: 1. אני בדעה אחת איתך באשר לקליטת פליטי דארפור. 2. מחווה לכישרון היהודי? // עמי יובל: כוס גזוז עלתה חצי גרוש.

אלכס גרינברג: הבחור הגיע הנה כדי לשפר את חייו.

חגי כהן: ליישב את פליטי דארפור בגדה המערבית או בארה"ב!

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ט"ו, והחולה, בעל חנות בשוק מחנה יהודה, נרתע ואמר: "סליחה דוקטור מה אתם חושבים שהתחת שלי משרד?"

תגובתה של חברת "זארא" לתצוגת התיק עם צלב הקרס שרצה באינטרנט.

דבורה קוזוינר: מכנה משותף, לשתי ברכות.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

רַכָּבוֹת שֶׁל מִלִּים נָסוֹגוּ אָחוֹר.

תְּמוּנָה זֶה מַה שֶּׁנִשְׁאָר, בְּלוּיָה וּמְחוּקָה –

וְעַזָּה מִצּוּקִים.

מתוך המחזור "נגיעות (81)

* * *

נעמן כהן

האם ההתעלמות מקורה בהומופוביה נסתרת או גלויה שטרם השתחררת ממנה?

אהוד בן עזר שלום רב.

בגיליון עיתונך מ-3.8.09 [467] הבאת אזכור מרגש: "לזכרן של ארבע זונות, מפאת כבודן לא ננקוב בשמותיהן, שנשרפו חיות בדירה בידי יהודי חוזר-בתשובה, תהא נפשן צרורה בצרור החיים ויהיו רוצחן והמסיתים אותו ארורים לעד."

המשכתי לקרא והיה חסר לי משהו. הפכתי והפכתי בעיתון, ולא מצאתי שום איזכור לרצח הנתעב שהיה שלשום בתל אביב – הרצח של ליז טרובישי בת ה-16 והמדריך ניר כץ בן ה-26. רצח שנאה שבוצע לא בגלל מעשיהם אלא בגלל עצם קיומם כבני אדם הומוסקסואליים. מדוע לא כתבת מילים דומות (לאלו שכתבת לזיכרן של הזונות), גם לזיכרם של הנרצחים? יכולת הרי לכתוב טקסט פשוט: "לזכרם של ליז טרובישי וניר כץ – תהא נפשם צרורה בצרור החיים ויהיה רוצחם והמסיתים אותו ארורים לעד."

בהסתמך על דברים שכתבת בעבר, עלה בי חשד. האם ההתעלמות מקורה בהומופוביה נסתרת או גלויה שטרם השתחררת ממנה?

אנחנו חיים במאה ה-21 והרצח הנתעב מחזיר אותנו אחורה לשנות הארבעים של המאה הקודמת. דמם של הומוסקסואלים סמוק בדיוק כדמם של שאר בני אדם. כדמם של יהודים, ערבים, זונות, או כל בן אנוש הנרצח על לא עוול בכפו. אני תקווה שבגיליון הבא תבוא על תיקונך.

תודה,

נעמן כהן

אהוד: בכוונה הבאתי את האיזכור לשריפת ארבע הנשים, שאם איני טועה הרוצח שלהן כבר מסתובב חופשי, ולא התייחסתי לרצח במועדון ההומולסבי בתל אביב – וזאת משום שחרף העובדה שזהות הרוצח ומניעיו טרם ידועים, נוצרה התלהמות ושולהבו יצרים בין חוגים שונים בארץ והוטחו האשמות קשות בעקבות רצח שני הצעירים. אני מעדיף להגיב נקודתית לאחר שיתברר מי ביצע את הרצח ההמוני ומדוע, ולא להיסחף ולהטיל את האשמה על ציבור זה או אחר ללא הוכחות.

לשם גינוי כללי סתמי אין צורך דווקא בקולי. התקשורת מלאה בכך. ואגב, נדמה לי שאני היחיד שלא שכח את שריפת ארבע הזונות והציב להן יד בספרו. אם אינני טועה איש מבין הסופרים ואנשי המוסר הפטפטנים שלנו לא הזיז את התחת לזיכרן של השרופות.

אני מקווה שיבוא יום שבו לא יהיה צורך בהתארגנויות נפרדות ובמועדונים של הומואים ולסביות כי הם יהיו חלק ממרקם החיים הכללי והמקובל על כולם, ודרכם להכיר אלה את אלה ולחיות על פי צורכיהם הרגשיים והמיניים לא תהיה שונה מההיכרות וההתנהלות האירוטית של כל בחור ובחורה בדרכם לזוגיות, לזיווג ולחופה, וזו לרוב דרך לא קלה ויש רבים שלא מוצאים בני-זוג. השינוי שחל בצה"ל הוא דוגמה לגישה החיובית בתחומים האלה. ברגע שהעדפה מינית זו או אחרת אינה סוד ואינה עבירה, אין בה גם שום סיכון ביטחוני וחשש לסחיטה.

אני לא סבור שהנטייה המינית צריכה להיות בסיס להתארגנויות וגם לא להפגנות המלוות בהבעת דיעות פוליטיות. ביוון העתיקה העריצו אהבת גברים כי היא נחשבה תקנית בדיוק כמו אהבת נשים. כך צריך להיות. כל אפשרויות האהבה בקרב מבוגרים ונוער הן תקינות ונורמאליות, ואני אומר לך זאת לא רק בתיאוריה אלא גם מתוך ידע משפחתי.

בשעתו סיפר לי פרופ' עוזי שביט כי כאשר התחיל ללמד ספרות באוניברסיטה, לפני עשרות שנים, היה עליו לשכנע את תלמידיו כי גם שיר ללא חריזה ומשקל הוא שיר. ואילו בשנים האחרונות עליו לשכנע אותם כי גם שיר עם חריזה ומשקל – הוא שיר!

* * *

עו"ד גיא משיח

צאו מהארונות

בדקה ה-90, ממש רגע לפני שהכדורגלן ההומו הראשון והזמרת הלסבית המזרחית הראשונה יצאו סוף סוף מהארון – הגיע האסון, שגרם להם שוב להתחבא ולפחד מלהיות "שונה". אלא שהישארותם בארון של הכדורגלן והזמרת – כמו גם של עוד עשרות זמרים, עיתונאים ומנכ"לים בכירים – היא היא שתוליך לאסון הבא.

תזיזו את התחת – צאו מהארון, כי הארון הביא את האסון – להחליף את תמונת הפרופיל ברשת החברתית (פייסבוק, טוויטר וכדומה) זה נחמד בתור הזדהות רגשית ואנושית – אבל זה ממש לא מספיק.

הדרך היחידה להילחם כנגד גדודי השנאה, הדעות הקדומות, הבערות והאלימות – היא בהמשך היציאה הממשית, הלא וירטואלית, ההמונית – מהארון, כשלצידה המשך מלחמת חורמה אקטיבית (באמצעים חוקיים כמובן: מחאות, הפגנות, פעילות פוליטית וכיו"ב) כנגד ההסתה המבוצעת על-ידי רבנים וחברי כנסת חשוכים ונבערים מדעת, שטרם הפנימו, ש"מילים הורגות" ומתירות את הדם וש"חיים ומוות ביד הלשון".

 ארונות מתים – כי אם לרגע חשבנו שהחירות, הסובלנות, הליברליות, השוויון והקידמה – הגיעו לפחות לתל אביב, "בירת הגייז הישראלית", אז מסתבר שטעינו, ובגדול. הניסיון "להיות בסדר" מבלי להילחם ו"להתפוצץ" חזרה על המסיתים – מכניס אותנו ל"ארונות מתים". לא עוד.

חיו בארון וגמרו בארון – "חשבנו שאנחנו חיים בתוך בועה, ושהכול בסדר. אבל גם לתל-אביב הגיעה שנאת חינם מרושעת, המביאה לרצח של ילדים, רק בגלל שהם הומואים ולסביות. פשוט נורא," אמרה אחת הנערות שצפתה בתמונות הקשות מ"בית המטבחיים" "בר נוער" – שברחוב נחמני, לאחר הטבח הנורא.

אכן נפל דבר איום ונורא בישראל – כשבן-עוולה ירה בנשק אוטומטי בילדים ונערים רק בשל נטייתם המינית; נערים ונערות אומללים, שחיו בארון וגמרו את חייהם בארון, רק בגלל מטורף מנוול אחד. לכך אסור להסכים.

דודו טופז לא לבד – פיגוע הטרור הרצחני "על רקע הומוסקסואלי" בלב תל-אביב הוא עדות כואבת לעליית מדרגה מדאיגה ברמת האלימות בחברה הישראלית כולה (כשהאלימות כנגד ההומואים היא רק ביטוי אחד שלה); אלימות שהגיעה כבר למימדים זוועתיים ומפלצתיים: אבות (וסבים) רוצחים, אימהות מרעיבות, טקסי "זובור" אכזריים בחיילים, חרדים מתפרעים המציתים את רחובות ירושלים, והאלימות הרצחנית של נהגים פרועים בכבישים. האלימות כבר הגיעה לרמה המאיימת על קיומה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית.

ולכן "מצעד הגאווה" עדיין אינו יכול להפוך לסתם מסיבה עליזה, חגיגית ו"גאה" ברחובות אלא ביטוי למאבק שטרם תם ונשלם. רק הכוח הפוליטי הנראה והמופגן, שביציאה ממשית, אקטיבית והמונית מהארון, יכולים לעצור את ההסתה, השנאה והאלימות שפשו בישראל. אז צאו מהארונות – אפילו אם אתם לא הומואים ולסביות – למאבק על ישראל דמוקרטית, סובלנית, פלורליסטית ושיוויונית!

* * *

עמוס כרמל

הדמעות והשלח / יום הולדת ל"נכבה"

ההחלטות הצפויות של ועידת פת"ח בנוגע לאי ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודית, הסירוב הסעודי הנחרץ לביצוע צעדי נורמליזציה בוני אמון כלפי ישראל, וגם הוויכוח על חוקים ותקנות בענייני הנכבה – כל אלה קשורים ביום-שנה שיחול מחר. ב-5 באוגוסט 1948, לפני 61 שנה פחות יום – התרחשה הופעת הבכורה הפומבית של המושג "נכבה" בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

באותו מועד פורסמו לראשונה הדברים שכתב קונסטנטין זורייק, סגן נשיא האוניברסיטה האמריקנית בביירות יותר מחודש וחצי לפני כן, בעיצומה של ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות הישראלית. "מפלת הערבים בארץ-ישראל," קבע זורייק, "אינה סתם כישלון או רעה חולפת. זהו אסון [במקור, "נכבה"] במלוא מובן המילה ואחד הקשים ביותר שנחלו הערבים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם. שבע מדינות ערביות מכריזות מלחמה על הציונות בפלסטין, עוצרות חדלות-אונים וסובבות על עקביהן. שבע מדינות מבקשות לבטל את החלוקה ולהכריע את הציונות, אך הן נוטשות את הקרב לאחר שהפסידו חלק נכבד מאדמת פלסטין, אפילו אותו החלק ש'ניתן' לערבים. הן נאלצות לקבל הפוגה שאין בה לא יתרון ולא רווח מבחינתן."

לאמור, ה"נכבה" בהיוולדה היתה של הערבים בכללותם, לאו דווקא של הערבים שישבו בתחומי ארץ-ישראל המנדטורית ונודעו לאחר מכן בשם פלסטינים. טובע המונח לא קשר אותו עם מנוסת התושבים הערבים של יפו וחיפה, שהתנהלה ביוזמתם שלהם, ובוודאי לא עם גירוש התושבים הערבים של לוד ורמלה, שהתרחש לאחר כתיבת הטקסט. ה"נכבה", לדידו, היתה כישלונן של מדינות ערב במלחמתן נגד הציונות ובעד הביטול של החלטת החלוקה. באותה תקופה היה זה עדיין כישלון חלקי. יותר ממחצית השטח שנועד למדינה היהודית, כל האזור שמדרום לכביש מג'דל-בית-גוברין ועד אילת, היה מנותק ממנה ונתון ברובו בשליטת הצבא המצרי. התנועה לירושלים היהודית התנהלה אך ורק ב"דרך בורמה". הלגיון הירדני חנה במרחק קטן מגוש דן. כוחות עיראקיים גדולים ישבו בשומרון וחלשו על נתיב התנועה בוואדי ערה. אבל זורייק, אזרח לבנון, היה מאוכזב קשות מאי-היכולת של המדינות הערביות הפולשות להימנע מהכרזת ההפוגה הראשונה בחסות האו"ם וחשב שזו ראייה חותכת ל"נכבה", לכך שהכישלון החלקי במאבק הפאן-ערבי נגד הציונות יהפוך לכישלון מלא.

אין ספק, העובדה שזורייק טבע את המונח "נכבה" לא הקנתה לו בעלות על המונח הזה ולא פסלה את הרחבת השימוש בו. כמו "הציונות" – מונח שטבע הוגה הדעות נתן בירנבוים ב-1890, כעשור לפני שנעשה למתנגד חריף של התנועה הציונית – גם ל"נכבה" היו חיים משלה, בלי שום קשר למה שנכלל בה מלכתחילה. יש אפילו יסוד להנחה שרבים מהפוליטיקאים הערבים בישראל המדברים בשמה אינם יודעים דבר על זורייק. נקל גם להבין את הקישור שהם עושים בין האירועים הטראומתיים של בני עמם ב-1948 ובין אלה שהתרחשו ב-1967. ובכל זאת, דומה שאין בקרבם ובקרב המנהיגים הפלסטינים כיום מי שכופר בהגדרה המקורית. ממילא, ה"נכבה" שלהם כוללת לא רק את הפליטים שנעקרו ואת אדמותיהם אלא גם את עצם הקמתה של מדינת ישראל ואת שלילת הצידוק של הצעד הזה.

"כי צדיק בדינו השלח," כתב בשעתו נתן אלתרמן, "אך תמיד בעוברו שותת, הוא משאיר כמו טעם מלח את דמעת החפים מחטא." הרבה דמעות של פלסטינים חפים מחטא נשפכו בימי מלחמת העצמאות שלנו. אבל השורות שפירסם קונסטנטין זורייק לפני 61 שנה מזכירות כי השלח צדק אז בדינו.

* * *

יוסי אחימאיר / 2 רשימות

1. שנית קטיף לא תיעקר

יותר מש"נערי הגבעות" מסייעים לביסוס ההתיישבות היהודית ביו"ש, הם מזיקים לה. יותר משהם מקשים על הסכנה של פינוי התנחלויות בעתיד והקפאת בנייה, תחת לחץ אמריקני גובר, הם מגבירים זעם ורוגז הן בממשלה והן בציבור הישראלי משני צידי הקו הירוק. הם מתנתקים משאר אזרחי ישראל ומעצימים את ההסכמה, שמתגרים אלה ברשויות החוק – יש לפנותם בכוח.

יהיה מספרם של "נערי הגבעות" אשר יהיה – כנראה מאות ספורות בלבד, ויהיו המה אידיאליסטים כאשר יהיו – מסורים בכל נימי נפשם לחבלי מולדת, לא מהם תצמח ישועה שתעביר את רוע הגזרה אם וכאשר תיגזר. לא מהפעולה ההפגנתית של הצעירים המשתטחים על כל גבעת טרשים, המתריסים נגד הצבא, תתחזק יו"ש, כי אם מגידול התיישבותי טבעי, שרוחש על פני הקרקע כל הזמן, בלי זרקורים ובלי צלצולים.

היה זה דוקא העיתון-שבשירות-הפלשתינים, שבישר לפני כמה ימים בכותרת ראשית שמנה: "מספר המתנחלים בגדה המערבית חצה לראשונה את קו ה-300 אלף." "הארץ" לא קפץ משמחה לנוכח נתון זה, שהביא "הכתב לענייני התנחלויות". בשביל עורכיו זוהי ידיעה מדאיגה, שלילית. בשביל אוהבי הארץ (בלי מרכאות) זוהי בשורה משמחת. משמעה אחד: ככל שעולה מספר המתיישבים ביו"ש, כן יקשה להוציא אל הפועל את חלום השמאל ש"הארץ" הוא כלי מיבטאו – הנסיגה לקווי 67'.

אינני יודע מה חשבו בוושינגטון וברמאללה למקרא נתון זה. תגובה ישירה לא נשמעה לא מכיוונו של אובאמה ולא מלשכתו של אבו-מאזן. לדידם, אולי, אין הבדל בין 8,000 ל-300 אלף. עובדה: השליח הבלתי-נלאה מיטשל לא הפסיק לחייך גם אחרי שתירגמו לו את הידיעה מעברית. מבחינת שולחיו, דין יו"ש כדין קטיף: יהודים יעקרו מבתיהם ויישוביהם גם אם מספרם עולה 40 מונים על מספר אלה שנעקרו בידי ממשלתם לפני ארבע שנים.

עד היום קשה לתפוס היאך נתאפשר בקיץ 2005 ביצוע גזר דין מוות על גוש קטיף. קשה לעכל את מעשהו הזדוני של ראש הממשלה דאז, שהעז למחות מעל פני האדמה חבל ארץ מפואר, מפותח, לגרש את תושביו ולנתץ את בתיהם ומוסדותיהם. ואולם עובדה היא: גוש קטיף נמצא כיום אך ורק בלבבות, בזיכרונות, ובתיקי התיעוד של "מרכז קטיף בניצן".

כדאי לבקר בקראווילה שבין אשדוד לאשקלון, בשערי היישוב החלופי שהוקם ל-700 משפחות מקרב המפונים. לראות בארכיון ההולך ומוקם את התמונות מכמירות-הלב, לצפות בסרטי התעודה, לשמוע את דברי העקורים ובכיים, ולהיזכר מתוך כאב במראות החורבן של התיישבות יהודית בת 35 שנה.

להתבונן, להאזין, להפנים – כאיתות-אזהרה לעתיד. שהרי המאבק הגדול עודנו לפנינו. מה שעוללו לגוש קטיף באופן חד-צדדי – זהו, בעיני אויבי ישראל ו"ידידינו" מעבר לים, הדגם למה שיקרה בעתיד עם ההתיישבות ביהודה ושומרון, הגם שבמסגרת "הסכם שלום".

כנגד זה ניצב המספר המרשים שעליו הצביע "הארץ". היש כוח שבעולם שיוכל להזיז מאות אלפי מתיישבים ממקומותיהם? היש ממשלה בישראל ומחוצה לה שתוכל להעתיק ממקומה אוכלוסיה בסדר-גדול שכזה מיו"ש אל מבני גבס וקרטון, בתנאים לא תנאים, בנגב או בגליל?

כיום רוב אזרחי ישראל – חוץ מבניו של אריאל שרון, יועצו וייסגלס ומפלגת העקירה שהקים – מבינים איזו איוולת היתה ההתנתקות. ולכן, רבה האמונה שלא תהיה ממשלה בישראל שתהין לחזור על המעשה האנטי-ציוני, ולו רק משום שהדבר בלתי-מעשי.

ואולם תחילה יש לרסן אותם אלמנטים בקרב המתנחלים – "נוער הגבעות" – שאינם מסייעים לבנימין נתניהו במאבקו המדיני. ראש הממשלה, מצידו, חייב להבהיר הבהר היטב לבני שיחו בוושינגטון ובשאר בירות המערב, כי יהיה הפתרון שידובר בו אשר יהיה, לא תהיה גזירה שווה בין גוש קטיף לבין יהודה ושומרון.

אוגוסט 2005 הוא תמרור אזהרה לעתיד המדינה היהודית. 8,000 עקורי חבל עזה, המהלכים בינינו, הם אפוא קרש-ההצלה ל-300 אלף תושבי יהודה ושומרון. הם שילמו את המחיר בסבל נפשי ובתלאות גוף, כדי ששנית קטיף לא תיעקר.

2. בוגי וז'בוטינסקי ביער לביא

המשנה לראש הממשלה, השר משה בוגי יעלון, היה בדרכו צפונה, בעת שהחל בכנסת הדיון הטעון על חוק מינהל מקרקעי ישראל. קודם לכן נראה על מושבו במליאה, כשזו קיימה את הישיבה לציון 69 שנה לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי.

ברוב קשב האזין יעלון לדוברים – יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, יו"ר האופוזיציה – כולם רואים עצמם כנוטרי מורשתו. זה לא הפריע להם ולחבריהם להתכתש מילולית וקולנית בדיון הקודם ובדיון שלאחר ז'בוטינסקי, שממנו נעדר המשנה לראש הממשלה.

יעלון עצמו, מאז נכנס לחיים הפוליטיים והצטרף לליכוד, מגלה התעניינות ב"אבי התנועה". כבן למשפחה מפא"יניקית, כחניך הנוער העובד בקרית חיים, הוא מוצא לנכון עתה, משעבר לימין, למלא את החסר. בכנסת אמנם לא נשא דברים, אבל באותו ערב, הרחק משם, ניתנה לו הזדמנות להפליג בשבחו של ז'בוטינסקי.

בוגי יעלון לא רצה "לעשות שריר" לראש הממשלה. הוא איננו פופוליסט כמו מירי רגב, שכבשה את אנשי השווקים במאבק נושא-הפרי על המע"מ. כשחיוך של ניצחון מרוח על פניה, היא גרמה בעקיפין נזק להתנחלויות. בוושינגטון הרי אומרים: אם הרגב הזאת קיפלה את נתניהו, לא תהיה לנו שום בעייה לכופף אותו בנושא המדיני. ואכן, מכבש הלחצים כבר מופעל.

בוגי איננו מירי ואינו איש של מרי. הוא אדם שקול ואחראי, המבקש לרכך את חוק מינהל מקרקעי ישראל. לכן הבריז מן ההצבעה החפוזה. אילו ביקש ראש הממשלה להשיג את יעלון לאחר הפארסה במליאה, לא בחדרו בכנסת היה מוצא אותו, כי אם הרחק-הרחק מן המשכן. בערב כבר היה בוגי בתוככי יער לביא, בסמוך לצומת גולני בצפון.

מה חיפש השר בין עצי היער? כמובן, לא מסתור מחמתם של הבוס וחבר יועציו. פשוט מאוד: משה יעלון עמד בהתחייבותו לתנועת הנוער הלאומי, להיות אורח הכבוד בטקס סיום של קורסי ההדרכה. וכך את כסאו המרופד בכנסת המיר לשעה קלה בכסא פלסטי מאולתר. את אור הזרקורים החליף בתאורת לפידים עמומה, ובני שיחו היו לא שועלים פוליטיים צעקניים, כי אם בני נוער תמימים, חברי תנועה ציונית שמחדשת ימיה כקדם.

מי שנכח באותו מעמד, לא היה יכול שלא לחוש בהתרוממות הרוח של השר הבכיר. ללא ספק הוא שש להעביר את הערב לא בדיון מבזה על מקרקעי ישראל, כי אם במיפגש לבבי עם צעירים נלהבים על קרקע ההר, תחת כפת השמיים החשוכה, נושם אוויר פסגות עם ריח אורנים, הרחק ממחנקי הכנסת.

תנועת הנוער הלאומי שייכת להע"ל (הסתדרות העובדים הלאומית). כן, כן, האסוציאציה נכונה – אברהם הירשזון. לשעבר שר האוצר. לשעבר הגביר של הע"ל, שהונה את האירגון שבראשו עמד, הצניח אותו אלי שפל נורא. בקרוב – איזה ביזיון – יתחיל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו.

והע"ל? – כיום הנהגה חדשה ורעננה יש לה, וזו שמה לה למשימה "לשים פס" על התקופה המבישה ולבסס מחדש את מעמדו כאירגון עובדים אטרקטיבי, בעל צביון לאומי, שמתחבר מחדש למורשתו ההיסטורית. בימים אלה מלאו 75 שנה לייסוד הע"ל. היא קמה בהשראתו של זאב ז'בוטינסקי, כדי לשבור את המונופולין הגס של ההסתדרות הסוציאליסטית, שמנעה בשנות ה-30 כל פרנסה מעובדים שלא הסכימו להיות מאורגנים בשורותיה ולשאת את הפנקס האדום.

כיום מאות-אלפים חברים בהע"ל, שדיגלה הוא כחול לבן, ולה תנועת נוער מפוארת. ראינו זאת ביער לביא: הנוער הלאומי למאותיו הציג את תכניו המתקדמים, את דבקותו בתורת ז'בוטינסקי, אבי מדינת הרווחה והציונות החד-נסית, בטקס מרנין של סיום קורסי ההדרכה.

זה הטקס שעליו לא ויתר בוגי יעלון. בברכתו הוא העלה על נס את הצעירים האנרגטיים, את האידיאליזם שלהם, השואב השראה מז'בוטינסקי, ושיבח את מופעי להקות התנועה, זו מבאר-שבע וזו מחיפה. הוא הדגיש מניסיונו שלו כחניך לפני כיובל שנים בתנועת נוער אחרת: תנועות הנוער הציוניות חיוניות מאוד לעתידנו. הן מציידות את החניכים בתרמיל מלא אהבת ארץ-ישראל, ומכשירה אותם לשאת בתפקידי הנהגה במדינה.

ביום הזיכרון לז'בוטינסקי – ז'בוטינסקי עצמו לא היה בכנסת. הוא לא היה בלבבות הח"כים. הוא היה בלבבות חניכי הנוער הלאומי, אי שם בלב יער צפוני. גם בוגי יעלון לא היה למעשה ליד שולחן הממשלה. בליבו ואחר-כך גם בגופו הוא היה עם חניכי ומדריכי הנוער הלאומי. הוא חיבק אותם והם אותו, הוא ריגש אותם והם אותו. הוא נהנה מכל רגע בחברתם, ובצדק. הוא ראה בהם את היפה שבמדינה, את דור העתיד.

* * *

יוסי גמזו

לִרְאוֹת אֶת נַאפּוֹלִי וְלִחְיוֹת

לִרְאוֹת אֶת נַאפּוֹלִי

וְלִחְיוֹת, לִטְבֹּעַ

עָמֹק בִּירֹק עֵינָיו שֶל הַמִּפְרָץ. כִּשְפֵי-אוֹר. נִסִּים

שֶל צֵל בָּדוּי. הֲמוּם גְּבִינוֹת-כְּבָשִׂים, אַגָּסִים, כָּמוֹהָ:

מֵרוֹץ הַסִּמְטָאוֹת הָאַפְלוּלִי,

מַחְרוֹזוֹת-

כְּבָסִים.

יַמְתִּיכוֹנִי,

שָזוּף,

מְלוֹא כִּיסָיו דוֹרוֹנוֹת שֶל קַיִץ

הַזְּמַן הַצּוֹעֲנִי הַזֶּה וְהַמֵּאִיר פָּנִים

שֶכָּל הָעִצְבוֹנוֹת פִּתְאֹם כּוֹרְעִים לוֹ עַל בִּרְכַּיִם.

שְוָקִים שֶל טָרַנְטֶלָה. שִכְחוֹת מְתוּקוֹת כִּתְאֵנִים.

מָה הַוֶּזוּבְיוֹ הַמֻּקְצָף זָקָן לָבָן שֶל עֲנָנִים

אִם לֹא יָשִיש שֶנִּתְנַמְנֵם עַל מִקְטַרְתּוֹ בְּתוֹךְ כִּסֵּא-

הַנַּדְנֵדָה רְפוּד תִּקְווֹת

תְּכֶלְתָּם שֶל הַשָּמַיִם?

שֶמֶש שֶל מִילְיוֹנֵי קָרָט זָהָב עַל קוֹנְכִיּוֹת

וְרֻדּוֹת כִּתְנוּךְ אָזְנֵךְ. לִרְאוֹת אֶת נַאפּוֹלִי

וְלִחְיוֹת.

* * *

אריה סימנה

דווקא בימים אלה של "פוליטיקלי קורקט"

אהוד היקר, 

תודה על הפירסום [גיליון 467]. לצער כולנו הדברים שכתבתי הינם אמת לאמיתה וחלק מהאנשים עדיין בין החיים להוכיח אמיתותם. חלק מהפורעים היו מוכרים לי אישית, ואחד מהם היה אף בן-בית בביתנו. בהמשך לדבריך, דווקא בימים אלה של "פוליטיקלי קורקט" – חשוב להזכיר ולספר דברים כהווייתם.

לתשומת ליבך כי מידע רב ומגוון על מאורעות התקופה ניתן למצוא בעיתוני "דבר" הישנים שהועלו לאחרונה לרשת האינטרנט באתר

http://jpress2.tau.ac.il/publications/davar-he.asp.

 בברכה,

 אריה סימנה

צפת

* * *

עמי יובל

עוד על מאורעות תרפ"ט, אוגוסט 1929

בחיפה ובחברון

בתגובה לסיפורו של אריה סימנה מצפת, ברצוני להוסיף סיפורים ששמעתי מבני משפחתי, האחד מחיפה והשני מחברון.

סבי ברוך טולצ'ינסקי גר בביתו בן שלוש הקומות שהיה בעיר התחתית בחיפה, סמוך לכיכר חמרה – כיום כיכר פריז. ביום 26 באוגוסט 1929 התאסף המון ערבי בכיכר חמרה, חמוש בשבריות, אלות וגרזנים. היו צעקות והרוחות הלכו והתלהטו. אל ביתו של סבי נהרו יהודים מבתים בסביבה שהיו בני קומה אחת, ולכן נשקפה להם סכנת חיים מההמון שבכיכר. סבא הגיף את הדלתות בקרשים חזקים, וכולם עלו לקומות העליונות, מהן השקיפו בחרדה דרך השלבים של תריסי הרפפות הסגורים על המתרחש למטה. הידיעות על הטבח בחברון יומיים קודם לכן גרמו למתח הולך וגובר. ההמון פרץ מהכיכר והחל לבזוז חנויות בסביבה. בעל אטליז שניסה לעצור בעדם נרצח.

בעל חנות בגדים יהודי, עולה מרומניה בעל ניסיון צבאי משם, יצא בהסתר מחנותו והתחבא בין שיחים מאחורי גדר אבן חצי הרוסה. משם ירה מספר כדורים מאקדחו לתוך ההמון, ופצע אחדים מהם. ההמון לא זיהה את מקור הירי, ונעצר. בינתיים הגיעה פלוגת חיילים בריטים מהאוניה Barhem שעגנה במפרץ חיפה, פיזרה את ההמון ותפשה עמדות בנקודות מפתח, עד שוך המהומות. 

חיים פרודובסקי, קרוב משפחתי, התגורר בירושלים, ועסק בהוראה בחברון. שלוש פעמים בשבוע היה נוסע לביתו בטכסי (מונית) של נהג ערבי. ביום חמישי, 22 באוגוסט 1929, הנהג בא לפתע אל חדרו של חיים בחברון, ואמר לו שאשתו טובה חלתה, ועליו להגיע מיד לביתו בירושלים. בבואו מצא את טובה עומדת במטבח ומכינה גפילטע פיש לקראת שבת, בריאה ושלמה. רק במוצאי שבת, כאשר נודע על הטבח הנורא ביהודי חברון, הבינו שהנהג הציל למעשה את חייו של חיים, ועשה זאת בלי להסגיר את המקורות למידע המוקדם שכנראה היה לו.

עמי יובל

חיפה

* * *

משה גרנות

שמונים שנה למאורעות הדמים בתרפ"ט, 1929

בימים אלה מלאו שמונים שנה למאורעות הדמים שהתרחשו בארץ-ישראל בחודש אב תרפ"ט (מ-15 באוגוסט – הוא ט' באב – עד תחילת חודש ספטמבר 1929). תחילתן, כצפוי, ב"פרובוקציה" יהודית: היהודים דרשו זכות לתפילה חופשית ליד הכותל, והפגינו כנגד המגבלות של ממשלת המנדט. היה בזה די בעיני הערבים להכריז על כך שהר הבית בסכנה (מוכר?), והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני קרא בדרשת יום השישי במסגד הגדול שעל ההר לנקום ביהודים שמבקשים לנכס לעצמם את הכותל, שהוא, כידוע, חלק מההקדש המוסלמי.

בעקבותיו קראו דרשנים אחרים ברחבי הארץ למאמינים המוסלמים להרוג יהודים ולהשמיד את יישוביהם: עארף אל עארף, מושל באר-שבע, נאם במסגד האבות (מערת המכפלה) בחברון, ואליו הצטרף שיך טאלב מרקה, שציווה על המאמינים להרוג את היהודים. כך נהגו גם חמדי אל-חוסייני ומוחמד אפגאני במסגד חסן בק שבדרום תל-אביב. שליחים נשאו מכתבים אל הערים והכפרים בכל רחבי הארץ, בהם נכתב שהיהודים שופכים את דמם של המוסלמים בירושלים, ועל כן יש לנקום ביהודים בכל מקום, לשדוד את רכושם ולנשלם מעל אדמתם.

ב-23.8.1929 ניתן האות והיתה התנפלות אדירה של ערבים חמושים בנשק קר וחם על השכונות היהודיות בירושלים, בתי כנסת הועלו באש, בתים נשדדו והוצתו, ו-19 יהודים נרצחו במכות ובסכינים ברחובות ובבתים.

שיח' הכפר קולוניה נשבע בקוראן, כי אנשי כפרו יגנו על יהודי המושבה מוצא, אך בו ביום התנפלו פורעים ערבים, רובם מהפועלים שעבדו במשקיהם של אנשי המושבה, על בית מקלף, כשבראשם צעד הרועה, שהועסק על ידי המקלפים (מוכר?). הם התקרבו לבית, כשמלווה אותם שוטר שירה אל הבית בנשק חם. הם הרגו ביריות, במכות ובסכינים את שני ההורים לבית מקלף, שתי בנות ובן, וכן שני אורחים שלא הצליחו לברוח (אחד מהם רב בן 85). לאחר ששדדו את כל רכוש הבית – הציתו אותו על המתים. רק שלושה מילדיהם של המקלפים נותרו בחיים, ביניהם מרדכי מקלף – לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. ערביי קולוניה לא חסו אפילו על הבהמות של מוצא, ודקרו אותן למוות. אנשי מוצא נקבו בשמותיהם של כל הפורעים והרוצחים, כי הלא היו אלה שכניהם, ורבים מהם עבדו במשקיהם.

בחברון התרחש גיא ההריגה הנורא ביותר, שם מצאו את מותם 67 גברים נשים, ילדים ותינוקות, עשרות נפצעו, ולמעלה מארבע מאות נפש, שאבותיהם גרו בחברון מזה דורות – פונו מהעיר לירושלים. תושביה הערביים של חברון קיבלו פקודה מהמופתי להרוג יהודים. ראשי הקהילה ניסו להזעיק עזרה, אבל המושל הבריטי, האנטישמי קופראטו, מנע מהם את האפשרות ליצור קשר עם ירושלים, גירש את משלחת המכובדים שדרשו ממנו הגנה, ופרק את נשקם של השוטרים כדי שלא יירו בפורעים. הוא הציע ליהודים להסתגר בבתיהם, שם כביכול, לא יאונה להם כל רע.

צריך לב של ברזל כדי לתאר את הזוועות שביצעו הפורעים הערבים ביישוב היהודי בחברון, ואני רק אזכיר אפס קציהן: עיניים נוקרו, גברים סורסו, בוקעו גולגולות, רוטשו בטני נשים, חתכו אצבעות ואפים, מלקו ראשים של תינוקות, עינו נשים, ואחר כך אנסון (נערה אחת נאנסה על ידי 15 מפלצות אדם). רוב השוטרים היו אדישים למה שקורה, וחלקם אפילו עודדו את הפורעים במעשיהם. רק אחרי שהמשטרה עצמה הותקפה, השוטרים הגיבו ביריות. המשטרה אספה את ההרוגים והפצועים ושלחה לירושלים, והיחס שלהם אל הניצולים היה כאל פושעים שיש להענישם. מעט משפחות ערביות הסתירו בחירוף נפש את שכניהם – אחרת לא היה נשאר איש בחיים מקהילת היהודים בחברון. בין הצדיקים הבודדים בסדום של אותם ימים ניתן למנות גם את השיח' של כפר בייקע, שהסתיר בביתו את אנשי כפר אוריה.

זוועות דומות התרחשו בצפת ובעין זיתים (ניקור עיניים, כריתת ראשים, קטיעת אברים, בקיעת בטן, שריפת אנשים חיים). בצפת נרצחו 18 יהודים ונפצעו 80.

תל-אביב, שלמדה את הלקח של מאורעות תרפ"א, היתה יותר מאורגנת, ורוב ההרוגים היו בין הצעירים האמיצים שיצאו בסכנת נפשות להציל את 4 הפועלים היהודיים היו מבוצרים בבית חרושת פולר לספירט. הפורעים התנפלו עליהם באש חיה ובסכינים והרגו שלושה מהם. גם כאן, כאמור, החלו הפרעות לאחר דרשה במסגד. גיבור אחר מתל-אביב היה אפרים צ'יזיק שיצא לסייע ל-23 אנשי חולדה אשר לחמו בחירוף נפש כנגד נחשולים אדירים של פורעים. המשטרה הבריטית פינתה את המגינים, ולא איפשרה להם לקחת עמם את גופתו של צ'יזיק ההרוג, הגיבור שאחותו נהרגה בי"א אדר תר"ף, 1920, בתל-חי. רק שבועות אחר כך התירה המשטרה לקבור את ההרוג.

בחיפה נמנו 7 הרוגים בפרעות שהחלו, כמקובל, בהסתה במסגדים, ונמשכו עד 6 בספטמבר. בחיפה היתה הגנה יעילה, וגם המשטרה עשתה מאמץ כן לדכא את המהומות. זאת אף זאת, עביד אפנדי, מפקד משטרת חיפה, שלח שוטרים לעזור למגינים של משמר העמק המותקפת על ידי המון פורעים של כפרי הסביבה. גם בבית אלפא המותקפת סייעה המשטרה למגינים.

הרטוב, באר-טוביה, חולדה, עקרון מגדל עדר שליד חברון – פונו בפקודת המשטרה, וכן פונו הקהילות היהודיות הקטנות שבערים הערביות – עזה, שכם, רמלה, ג'נין, עכו, בית שאן.

113 הרוגים, 339 פצועים, וחורבן וביזה בכל הארץ...

היו אנגלים שהזילו דמעות כשראו במו עיניהם את הזוועות שנעשו ליהודים – ותיקי מלחמת העולם הראשונה אמרו שזוועות כאלו לא ראו אף בקרבות הקשים ביותר, אך שלטונות בריטניה הסיקה את המסקנה "המתבקשת" – היהודים אשמים (בעצם קיומם!) – בעקבות הפרעות נכתב הספר הלבן של פאספילד!

גם אנחנו, היהודים בארץ ישראל הסקנו כמה מסקנות...

אהוד: משה, כל מה שכתבת כאן הוא שקר וכזב! רוצה הוכחה? נסה לשלוח לפרסום את המאמר לעיתון לאנשים החושבים "הארץ" – ותראה מי יופיע קודם, המשיח או מאמרך! – וחוץ מזה, נסה להראותו לבוגר תיכון ישראלי ממוצע – ואני מבטיח לך שלא יאמין לך, וההוכחה? הוא יגיד לך – ואיפה היה צה"ל כאשר הדברים האלה התרחשו? – ואם יתחכם ויסתמך על דבריך בלבד, הוא ישאל: ומדוע בפתח תקווה לא קרה כלום? – ואתה מה תשיב לו? מפני שהראתה את נחת זרועה לשכניה מצפון ומדרום במאורעות מאי 1921.

* * *

יוסף אורן

השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ג')

בשני החלקים הראשונים של המסה התבררו העובדות הבאות:

1) שהשקפת השאננות לציון הגיחה לעולם כתגובה לתוצאות מלחמת תש"ח.

2) שיזהר סמילנסקי היה מראשוני השאננים לציון בספרות הישראלית הצעירה.

3) שמול ההשקפה של ס. יזהר הציב משה שמיר השקפה מנוגדת.

4) שהיחס המספרי בין סופרי המשמרת של שניהם, משמרת "דור בארץ", לא העיד שבין השנים 1973-1967 עלה מספר אוהדיה של השאננות לציון בנוסח יזהר בקרב הסופרים על מיספר התומכים בהשקפה המנוגדת ששמיר טען לה, ורק ממלחמת 1973 ואילך גדל המחנה של השאננים לציון בהתמדה עד שצבר תמיכה של רוב סופרי המשמרות שהצטרפו לספרות הישראלית אחרי משמרת "דור בארץ".

5) שהשאננות לציון הסתפקה בתחילה בהכתמת צחותו המוסרית של דגלנו, דגל החרות הלאומית שהונף בתש"ח, אך ההכתמה, שהתחילה בטענת הנישול שהדביק יזהר למלחמת השיחרור, התרחבה ממלחמת ששת-הימים ואילך לתיאור זוועות "הכיבוש".

בחלק הנוכחי של המסה יעבור הדיון מההתחשבנות של סופרי השאננות לציון עם אירועי-ההווה (בששת העשורים שבין השנים 2009-1948) לגיחותיהם אל המיתוסים שלנו מהעבר ואל תמונת מצבנו במזרח-התיכון בעתיד. מטרתם בגלישה לעבר היא לנתץ מיתוסים המוכיחים את זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה. ומטרתם בפלישה לעתיד היא להציע פתרונות אוטופיים למזרח-התיכון, שתוכנם זהה: השתלבות היהודים בצורות חַלופיות למדינת-ישראל, מדינת הלאום הקיימת.

הגיחות לעבר ולעתיד ניתנות להסבר באופן הבא: סופרי השאננות לציון לא נועזו להשיב בשלילה מפורשת והחלטית – לפחות בתקופה שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור – על שלוש השאלות שעליהן התקיימה המחלוקת בין סופרי שני המחנות, סופרי "מחנה השלום" וסופרי "המחנה הלאומי" :

1) שאלת תוקף הזכות של העם היהודי בארץ-ישראל.

2) שאלת ההיקף של הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.

3) והשאלה שעמדה על הפרק: האם נבון למצות את הזכות על מלוא ההיקף של הנחלה הלאומית ולהקים יישובים ישראליים גם מעבר לגבולות שביתת הנשק משנת 1948 ("הקו הירוק"), או שכדאי להשהות צעד כזה ולהחזיק במרחבים ששוחררו במלחמת ששת-הימים מידי מצרים, ירדן וסוריה כקלף-מיקוח בשיחות שלום, בתקווה ששיחות כאלה ימוטטו את חזית הסירוב שגיבשה הליגה הערבית ויביאו לסיום "הסכסוך".

עד מלחמת 1973 הניחו סופרי השאננות לציון – ובכך צדקו – שתשובה שלילית מפורשת מפיהם על שלוש השאלות תקומם את הציבור, שעדיין זכר, שמדיניות הערבים כפתה על ישראל את מלחמות 1948 ו-1967. פרט לתימהונים בודדים ופרובוקטורים-להכעיס – לא נמצא אז סופר רציני שהיה מוכן לומר לציבור הישראלי, שהזכויות "דה-פקטו" של הערבים בארץ-ישראל, שהן זכויות בנות שמונה מאות שנים בלבד (מאז כבש צלאח א-דין את הארץ מידי הצלבנים במחצית השנייה של המאה השתים-עשרה), גוברות על הזכויות "דה-יורה" של העם היהודי בארץ-ישראל, שהן בנות יותר משלושת אלפים שנה. אך מטעמים פרגמאטיים גם לא היו מוכנים סופרי השאננות לציון להשיב תשובות חיוביות על השאלות, שהיו בוויכוח בינם ובין סופרי המחנה האחר. לכן עברו מההתחשבנות עם ההווה לניתוץ מיתוסים מהעבר ולהעלאת פתרונות אוטופיים להשתלבות שונה של היהודים במזרח-התיכון בעתיד, ובכך ביטאו במרומז את עמדתם, שאי-אפשר לאמץ את ההשקפה הלאומית-יהודית-ציונית כמוצא יחיד ל"מצב הישראלי" וכפתרון הבלעדי שישראל יכולה להציע לערבים לסיום "הסכסוך".

ניתוץ מיתוסים

מיתוסים הם סיפורים שהתגבשו סביב אירוע או דמות אמיתיים בהיסטוריה, ואשר על הגרעין העובדתי שבהם העטה העם במשך הדורות את ייחוליו לדמויות מופת ולמעשים הראויים לתהילה. מכאן חשיבותם של המיתוסים, המעבירים לדורות המאוחרים הֵדים מהעבר ומחוכמת הקדמונים – מורשת לחייהם בהווה. בשאלת היחס למיתוסים כדאי להזכיר את התשובה הנבונה שהציע אחד-העם במסה "משה" לשאלת אמיתות הסיפורים שבמקרא על גדול מנהיגיה וראשון נביאיה של האומה העברית. למפקפקים באמיתות הסיפורים על משה בתנ"ך, השיב אחד-העם, שהסיפורים על משה משקפים את חזונו של העם לדמות המנהיג האידיאלי, ומאחר שגנוזה בהם אמת היסטורית, אין טעם לתבוע הוכחות ארכיאולוגיות לאמיתותם.

סופרי השאננות לציון לא היטו אוזן לתבונת אחד-העם, אלא נהו אחרי הגחמה "המחקרית" של קומץ היסטוריונים, שפתחו ב"עליהום" על המיתוסים של עמנו.

 שנים לפני ש"ההיסטוריונים החדשים" התארגנו כאופוזיציה ל"היסטוריונים הציונים", כבר פעלה במרץ באקדמיה שלנו מגמת הניתוץ של מיתוסים שהעם היהודי ביטא באמצעותם את געגועיו לצמיחת גיבורים בהווה בדמותם של לוחמי חרות מפורסמים מהעבר. הנפגעים של מגמה זו היו אלעזר בן יאיר – גיבור מצדה, בר-כוכבא – גיבור מרד בית שני, ויוסף טרומפלדור – גיבור תל-חי. אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים כבר לא מצאו הסופרים במחנה השאננים לציון טעם להמשיך בהתנכלות לתהילת הגיבורים המאוחרים האלה, שהפגיעה בהם לא הניבה הרבה תועלת להשקפתם בנושאי "המצב" ו"הסכסוך", ולפיכך פנו לנתץ מיתוסים מתקופת האבות, שבהם השתמרה המסורת, שארץ-ישראל היא נחלתו הלאומית רק של העם היהודי, מאז הובטחה בלעדית לאבות האומה ולצאצאיהם בשחר ההיסטוריה.

הבולט מבין הסופרים, ששקד במיוחד על ניתוץ המיתוסים שבהם הונצחו הזכויות בארץ-ישראל לעם היהודי מימי האבות ועד קץ הימים, הוא ללא-ספק מאיר שלו. ודֵי אירוני, שדווקא הוא, שיש לו "ייחוס אב" בספרות הישראלית, נמשך ליבו לנתץ בספריו מיתוסים בתנ"ך, שבתקֵפותם האמין בכל מאודו אביו, המשורר יצחק שלו, והתבלט בשקדנותו לבטל "יחוס אבות". יתר על כן : מאיר שלו הוא מהיותר בקיאים בספר הספרים מבין הסופרים. ולפיכך אין לחשוד בו שרק בהיסח-הדעת היפנה את הקורא ברומאן "עשו" (1991), לשני קטעים בספר בראשית, המתארים כיצד נפתרו בתקופת האבות סכסוכי הירושה על אדמת הארץ בין היורשים.

בקטע הראשון המוריש הוא אברהם, שעוד בחייו קבע את העיקרון ליישוב סכסוך כזה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם) נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם," מזרחה לנהר הירדן (בראשית כ"ה). בהתקרב המועד לבצע את חלוקת הירושה בין צמד האחים הבא, כבר היתה ברורה לשניהם הנוסחה שעל-פיה יפעלו: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו - - - וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום," מזרחה לנהר הירדן (בראשית ל"ו).

שני הקטעים משקפים את הפתרון של אבותינו למצבים שבהם לשני אחים ישנן זכויות-ירושה בנחלת-האבות. במקרים כאלה, נקבע במקרא, אין מחלקים את הנחלה, אלא אחד האחים זוכה בכל הנחלה ונשאר להתגורר בה והאח השני עוזב ומחפש לעצמו ולצאצאיו נחלה במקום אחר. וכדאי להטות אוזן לנימוק שניתן להכרעה זו בפרק ל"ו: "כי היה רכושם רב משֶבת יחדיו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם." אילו בוצע פיצול של הנחלה – הפתרון שלמראית-עין מצטייר כצודק יותר – היו משפחות שני היורשים מתקשות להתקיים ברווחה במחציות מהנחלה השלמה, ומצוקתן החומרית היתה מלבה סכסוכים בלתי-פוסקים ביניהן.

אף שבשני ראיונות שקיימתי עם מאיר שלו, במרחק זמן זה מזה, השיב שרק במקרה בחר להפנות דווקא אל קטעים אלה, אין ספק שלא במקרה בחר בהם ברומאן "עשו", המספר על סכסוך ממושך בין יעקב לבין אחיו, המכנה את עצמו "עשו" מתוך זהות גורל עם נפגע ה"נישול" מתקופת האבות. הרומאן מתפענח כאלגוריה המגיבה על הסכסוך על ארץ-ישראל כיום בין צאצאי יעקב לצאצאי עשו. ועל-ידי שילוב שני הקטעים בהקשר נלעג בעלילתו, ביטא מאיר שלו את התנגדותו ליישום הפתרון מימי האבות ביישוב "הסכסוך" על ארץ-ישראל בימינו (ראה הפירוש לרומאן בספרי "העט כשופר פוליטי", 1992). לכן בחר לנתץ את שני הסיפורים המיתיים האלה, שמהם משתמע, שפתרון ההנעה של אוכלוסייה ממקום למקום במצב של סכסוך-דמים שאיננו נפתר לאורך שנים – פתרון הטרנספר – איננו נחשב לבלתי-מוסרי ביהדות ולא אמור להיחשב לבלתי-קביל במשפט הבינלאומי.

גם אם טרנספר אינו הפתרון האידיאלי, אין לשלול אותו, אם כתוצאה מיישומו פותרים סכסוכים קשים בין עמים וחוסכים בחיי אדם משני הצדדים. יישומו של פתרון הטרנספר ב"סכסוך הערבי-ישראלי", על-פי הנוסחה מימי האבות, הוא לפיכך ההגיוני והטוב שאפשר להציע. ומאחר וארץ-ישראל היא המולדת היחידה שיש לעם היהודי ורק לו זכויות בלעדיות ומוכחות עליה מקדמת-דנא, ואילו לערבים מרחבים ענקיים ואמצעים חומריים עצומים, אין לדחות את פתרון הטרנספר על הסף.

לוא היו ארצות הליגה הערבית שוקלות את הפתרון הזה בכלי התבונה, אחרי תבוסתן במלחמת 1948, והיו משכנעות את הפלסטינים להסכים לפתרון הטרנספר מרצון וגם מסייעות להם לבצעו, היה "הסכסוך" נפתר מזמן. אך מאחר ועמי ערב הסתמכו על יתרונם המספרי, עושר הנפט שלהם וכוח השפעתו, שימרו את הפלסטינים כפליטים בארצותיהם, במקום להטמיע אותם במדינותיהם באופן מלא, טיפחו בהם את "זכות השיבה" ושיסו אותם נגד מדינת היהודים הזעירה, וכך לא נפתר "הסכסוך" מאז 1948 ועד היום.

"קחו מהר זהות!"

בחמישה מספריו, מ"רומן רוסי" (1988) ועד "פונטנלה" (2002), שקד מאיר שלו על ניתוץ מיתוסים צעירים יותר בתולדות העם היהודי, המיתוסים על החלוצים שנאחזו בראשית המאה העשרים באדמת המולדת והקימו יישובים חקלאיים ברחבי הארץ, שהוחזקה במשמורת של התורכים העות'מאנים, כי היתה אז ארץ דלילת תושבים, שלתושבי הקבע הערבים בה לא היתה זהות לאומית כלשהי וששטחיה לא היו מזוהים כמדינת עם כלשהו. בחמשת ספריו אלה שב מאיר שלו ותיאר את קריסת "הכפר הציוני" ואת ההסתלקות של הנכדים מהגשמת חזונם של המייסדים, להיאחז באדמת ציון ולכונן עליה בבוא העת את הריבונות המחודשת של העם היהודי (ראה הדיון ברומאנים אלה של מאיר שלו בספרי "ספרות וריבונות" 2006, עמ' 70-63).

בשישי מספרי סידרה זו, ברומאן "יונה ונער" (2006), התקדם שלו כמעט לימינו אלה, במטרה לנתץ את המיתוס שנרקם סביב קרב-הגבורה על ירושלים במנזר סן-סימון במלחמת תש"ח. ברומאן הזה סיכם את ההשקפה הרעילה שביטא בספריו הקודמים, לפיה אמנם היו בהתחלה הצלחות להגשמה של החזון הציוני בארץ-ישראל, אך במשך השנים התברר, שכל המפעל עמד על כרעי תרנגולת, ומשנחשפו יסודותיו הרעועים, החלה כעבור דורות בודדים הנטישה של החזון, ומכל הסיפורים ההרואיים על הגשמתו נותר אצל הנכדים רק העניין בנדל"ן (ראה פירוש לרומאן זה בספרי "משבר ערכים בסיפורת הישראלית, 2007, עמ' 46-31).

בלהיטות הנדל"נית של הנכדים עוסקים גם סיפוריו של עמוס עוז בקובץ "תמונות מחיי הכפר" (2009).

א.ב. יהושע, לעומתם, בחר לכרסם במיתוס הריבונות היהודית על ארץ-ישראל מנקודת מבט הפוכה, על-ידי ליווי נלהב של התעוררות הרגש הלאומי וצמיחתו אצל הפלסטינים. ברומאן "מר מאני" (1990) שתל בפיו של יוסף מאני, השישי בשושלת המשפחה, עצה לערבים מהכפרים, בעודו מחזיק בידיו – וכמובן שלא במקרה – עותק מהצהרת בלפור משנת 1917: "תתעוררו בטרם יהיה מאוחר - - - קחו מהר זהות! - - - זאת האדמה שלכם ושלנו, חצי לכם וחצי לנו - - - קחו זהות, בכל העולם לוקחים העמים זהות, אחר-כך יהיה מאוחר, אחר כך יהיה אסון, הנה אנחנו (היהודים) באים - - - כמו ארבה - - - עכשיו חונה במדבר ופתאום הוא מתנפל" (188-186).

ואחר-כך ב"אש ידידותית" (2007) נטע דווקא בפי פלסטינית עצה מקבילה ליהודים: "לקחתם אדמות, לקחתם מים, ואתם שולטים בכל תנועה שלנו, אז לפחות תנו אפשרות גם להצטרף אליכם - - - זאת אף-פעם לא תהיה בשבילכם מולדת אם לא תדעו להתמזג עם כל מה שיש בה" (322). לביאור הרעיון הכנעני שהצפין א. ב. יהושע בדבריה אלה של הפלסטינית נחזור בהמשך המסה.

 מבין היצירות המעטות שהתפרסמו בעשור האחרון – ואשר סיפרו את הסיפור המהימן של חלוצי העליות ואת סיפור ההתערות הקשה אך המוצלחת בארץ ברוח הרומאן הציוני – כדאי להזכיר שני רומאנים המפריכים את התמונה הפוסט-ציונית שציירו מאיר שלו וא. ב. יהושע בספריהם. והשניים הם הרומאן "אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם, המספר על היאחזות משפחה אחת בגליל, והרומאן "עת דודים" (2008) של מירי ורון, המספר על תלאותיה של משפחה אחת בעיר תל-אביב המתפתחת בין שתי מלחמות העולם. ובשתי העלילות המצוינות האלה מנהיגות את מימוש הזכות של העם היהודי לחזור ולהיאחז במולדת שתי נשים חזקות ועצמאיות, האימהות הגדולות של כל שבט. שתי הסופרות פסעו בספריהן, כמובן, במסלול הרעיוני שסלל משה שמיר מול השאננות לציון.

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות.

המשך יבוא

אהוד: את ספרה "המהימן" של מירי ורון אינני מכיר, אך לצערי התקשיתי מאוד לקרוא את ספרה "המהימן" של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק", וזאת למרות שלכאורה התקופה המתוארת בו קרובה לליבי וגם עזרתי למחברת, לבקשתה, על כך היא מודה לי בגוף הספר – בהמצאת חומר על אותן תקופות.

אני שייך עדיין לקוראים שאינם מסוגלים לקרוא רומאן שמקשה על הקורא להבין מה כתוב בו, מה עוד שחלק גדול מהמילים העבריות שלה, גם ב"מוצרט לא היה יהודי", אני פשוט לא מכיר ולא מבין, כי אצלי העברית באה מהחיים ולא מהמילון. אך מי אני שאביע דיעה, שהרי בימינו היא נחשבת על הצמרת הספרותית שלנו ואפילו שקד הכתיר אותה וכל מה שהיא כותבת הוא ספרות עברית חשובה הרבה יותר מזו שסופרים נידחים ולא-קנונים דוגמתי משרבטים, והננו עפר לרגליה.

* * *

ד"ר לאה סגל

על ספרה של רות ריכטר

עפיפונים ועוגיות שוקולד

איורים הלה חבקין, סדרת קריאת כיף, הקיבוץ המאוחד

"לקחנו את החומרים לבניית העפיפון ואת נושי, ונסענו לחוף פלמחים. בדרך הזכרתי לסבתא: "אל תשכחי לקרוא לי אלון. זה השם החדש שלי בכיתה." פחדתי שסבתא תכעס שהחלפתי את השם שלי, והסברתי לה: "עכשיו, כשאני מתחיל להרגיש כמו ישראלי, אני חושב שהשם אלון מתאים לי יותר מהשם אלכס."

בשפה רהוטה רוקמת הסופרת רות ריכטר סיפור מרתק על תהליך קליטתו של אלכס, ילד שעלה לישראל מצרפת. המחברת מגוללת מנקודות תצפית של ילד ושל כלב את מאבקו של אלכס להיקלט בחברה הישראלית בשנות האלפיים. סיפורו של אלכס הוא סיפור ההצלחה של המימסד הציוני בקליטת העלייה בארץ. לפנינו סאגה של שלושה דורות: סבא מהנדס, סבתא סופרת, אבא רופא, אמא פסנתרנית ואלכס, המייצג את הדור השלישי במשפחה. רק כעבור כשנה, בסוף שנת הלימודים, בעת המעבר מכיתה ג' לכיתה ד', מצליח אלכס לבסס את מעמדו בכיתה, וההורים משתלבים בעבודה ומתכננים את הרחבת המשפחה.

בעיון נוסף נראה כי רות ריכטר מציבה ראי מול החברה הישראלית. לצדו של אלכס מתלווה הכלבלב נושי. מעיניו העצובות משתקפת החצר האחורית של החברה הישראלית. נושי הוא כלב קטן ופשוט. אין לו ייחוס, ומוצאו משולי החברה, מהמיכלאה של האגודה לצער בעלי חיים. הקליטה שלו במשפחה קשה. הוא נלחם בגזענות של עדי, חברתו הטובה של אלכס, ונושך את ידה כשהיא מתנכרת לו. על כך הוא נענש וחוזר למכלאה. אך ברוח האופטימיות המאפיינת את העלילה נמצא גם תיקונו של נושי, שנקלט לבסוף בהצלחה במשפחתו של אלכס.

הספר המרתק נקרא בנשימה עצורה, ומחנך את הקוראים הצעירים להעריך ולכבד את החריג והשונה. הוא מביא לפני הקורא הצעיר את קשיי הקליטה שבהם מתנסים ילדים עולים הנאבקים כדי להתקבל לחברת הילדים הישראלית.

הספר מאויר באיוריה הנפלאים של הילה חבקין, המקרבים את הגיבורים לליבו של הקורא הצעיר, ומביאים אותו לידי הזדהות עמם.

רות ריכטר, אגרונומית, אשת חינוך ומרצה בדֶמוס במכללה להכשרת מורים ע"ש א"ד גורדון בחיפה, כותבת ספרי נוער ותסריטים לסרטים קצרים. הסרטים, שזכו בפרסים והשתתפו בפסטיבלים בחו"ל, הוצגו פעמים אחדות בערוצים 22 ו-23. זה ספרה השביעי של הסופרת.

* * *

Harry Truman

 What happened to Harry Truman after the presidency--very interesting!
Harry Truman, from Missouri , was a different kind of President. He probably made as many important decisions regarding the USA nation's history as any of the other 42 Presidents. However, a measure of his greatness may rest on what he did after he left the White House.
 Historians have written that the only asset he had when he died was the house he lived in, which was in Independence, Missouri . On top of that, his wife inherited the house from her Mother.
 When he retired from office in 1952, his income was a U.S. Army pension reported to have been $13,507.72 a year. Congress, noting that he was paying for his stamps and personally licking them, granted him an
'allowance' and, later, a retroactive pension of $25,000 per year.
 After President Eisenhower was inaugurated, Harry and Bess drove home to Missouri by themselves. There were no Secret Service agents following them.
 When offered corporate positions at large salaries, he declined, stating,
"You don't want me.. You want the office of the President, and that doesn't belong to me. It belongs to the American people and it's not for sale."
 Even later, on May 6, 1971, when Congress was preparing to award him the Medal of Honor on his 87th birthday, he refused to accept it, writing, "I don't consider that I have done anything which should be the reason for any award, Congressional or otherwise."
 He never owned his own home and as president he paid for all of his own travel expenses and food.
 Modern politicians have found a new level of success in cashing in on the Presidency, resulting in untold wealth.
 Today, many in Congress also have found a way to become quite wealthy while enjoying the fruits of their offices.
 Political offices are now for sale.
 Good old Harry Truman was correct when he observed, "My choices early in life were either to be a piano player in a whorehouse or a politician. And to tell the truth, there's hardly any difference"

* * *

אהוד בן עזר

מחמאות לרון חולדאי על בריכת גורדון!

את בריכת גורדון יחד עם חוף גורדון הסמוך (שעדיין היה מסולע ופוצע רגליים, בטרם ניבנו שוברי הגלים) התוודעתי כאשר הגעתי מירושלים לגור לתל אביב בשנת 1966. מאז הפכה בריכת גורדון לחלק מחיי החברתיים וגם הספורטיביים (השחייה היא הספורט היחיד שאני אוהב). היא הופיעה ברומאנים שלי והיתה בבקרים חלק מהווי החיים שלי. עד היום עומד בפי טעם הכוס הגדולה של גביע היוגורט בחוש במי סודה עם קורט מלח, ש"סבא" הזקן היה מכין, ושאותה היינו שותים ליד הדלפק של הקיוסק, ובימי שישי עם פרוסה גדולה של "בבקה" שמרים-קקאו חמה. כל זאת כמובן לאחר השחייה.

לימים הלכה התלהבותי מהבריכה והצטננה. הורידו את המקפצה הגבוהה (לא שאני קפצתי), סתמו את החלק העמוק מתחת למקפצה והרדידו אותו. העדפתי את חוף גורדון על פני הבריכה. מה עוד שזה הרבה יותר זול. למעשה, חינם. אל תאמינו לעיתונים. חופי תל אביב אינם צפופים, והם לא נכבשו על ידי כיסאות. יש מרחבים עצומים של חוף שהולך וגדל בזכות שוברי הגלים, ויש שירותי חינם – מלתחות, מקלחות, ברזי מים לשתייה, מגרשי משחקים וספורט, שירותי הצלה ועזרה ראשונה, והכניסה – חינם.

בינתיים הידרדרה בריכת גורדון עד כדי סגירה פעם ועוד פעם ולבסוף נפלה בשיני הבולדוזרים שעקרו אותה ונראה היה כי לא תהיה לה תקומה. לפני הבחירות האחרונות כתבתי לחולדאי שאתמך בו ואצביע עבורו רק אם יתחייב לבנות מחדש את בריכת גורדון ולא להרוס ("לשפץ") את היכל התרבות. לא קיבלתי תשובה אבל החלטתי בכל זאת להסתכן ולהצביע עבורו (לסיעה הצבעתי לגימלאים). מדי פעם השקפתי מהכיכר למעלה על הבריכה הנבנית מחדש, והיא נראתה לי לא רצינית, כמו איזו בריכת דגים דקוראטיבית בלב הטיילת.

עד כי לפני כשבועיים בישרו העיתונים שהיא נפתחה מחדש לציבור, ובמקביל הודיעו מדי יום ברדיו שהרחצה בים מסוכנת, ולפי העיתון הגיעו הגלים לגובה שני מטר.

בקיצור, ביום שני האחרון שמתי יותר כסף בכיסי ובאתי בשערי הבריכה בשעות לפני הצהריים, שלפי חשבוני אינן עמוסות במיוחד. ניגשתי קודם לקופה, שהיא מחוץ לתחום הבריכה. כרטיס כניסה יומי הוא 60 שקל אבל אם אתה ילד, גימלאי, חייל או עובד עת"א תשלם רק 50 שקל. וישנה עוד אפשרות, אם אתה נמנה על ארבע הקטגוריות הללו, ומוותר על ימי שישי ושבת (הצפופים בלאו-הכי) תוכל לקנות כרטיסייה של 10 כניסות ב-450 שקל, ואם אתה סתם מבוגר, ב-550 שקל. ואם תרצה גם שישי-שבת כלולים אשיי המחירים יהיו 540 ו-630 שקל.

הבריכה נפתחת כל יום ראשון רק ב-13.30, עד 19.00. ב'-ה' 6.00 עד 19.00. ו' 6.00 עד 18.00 ושבת 8.00 עד 18.00.

תמורת תשלום דמי הכניסה אתה מקבל צמיד פלסטי דק כמו בבית-חולים ואותו אתה מדביק לאמת היד, ובזכות זרועך זוכה בכניסה ויציאה חופשיות לבריכה במשך כל שעות היום. אמנם, הצמיד מאוד לא נעים למגע העור, ואם רצונך להסירו כדאי שתביא עימך לבריכה מספריים.

נכנסתי למלתחות, גם הן מחוץ לשטח הבריכה המגודרת – נקי מאוד, מסודר. מקלחות, שירותים. למנויים יש גם ארוניות. אני משאיר שם את החפצים. יש שומר בכניסה והיא רק לנושאי הצמידים, ואין חשש לגניבות. גם מי שסתם עובר בטיילת וזקוק לשירותים – אינו יכול להיכנס.

יוצא יחף עם בגד הים ומשקפי הצלילה לתחום הבריכה עצמה. ובכן, המים הם אותם המים! הקרירות! המליחות! הצלילות! – הם מעוררים בי זיכרונות, חלקם אירוטיים, של יותר מארבעים שנת מגוריי בתל-אביב. ואולם עכשיו הבריכה המרכזית רחבה יותר, אורכה המירבי 50 מטר, וכולה מסלולי שחייה מובדלים בחבלי מצופים לכל האורך. אולי שמונה או תשעה מסלולים, ואין חשש שמישהו סתם יעמוד וישתעשע במים או ישחה לך דווקא לרוחב הבריכה. הכול מכוון לרווחתו של השוחה הרציני העושה מסלולים. ואם תחילה גם צפוף קצת הרי שעד מהרה אתה מוצא עצמך שוחה לבד לכל אורך המסלול ואיש אינו שוחה מולך. מומלץ להיכנס מהפינה בצפון-מזרחית, ששם יש מדרגות לתוך המים. מדרגות הסולמות פחות נוחות לשמנים.

זהו. שחיתי כהרגלי יותר משלושת רבעי שעה ברצף, שהם כמעט קילומטר, ויצאתי רענן וצעיר בכל שבעים ושלוש שנותיי ותשעים ושבעה הקילוגרמים שהם אני. אין להשוות את ניקיון המים ונוחות השחייה לים הסמוך, שלא המדוזות ממלאות אותו אלא סתם טינופת, אף כי בימים שהוא שקט הוא צלול ונקי.

וישנה עוד בריכה לא גדולה, 200 מ"ר, ללא מסלולים וללא צד עמוק יותר, שמאפשרת שחייה חופשית לעצלנים ולבני נוער, ועוד בריכה עגולה עם מזרקה וגגון, לילדים קטנים, שמשתובבים בה בהנאה רבה ובביטחון כמו בסרטי פרסומת.

מתברר שאפשר להיכנס גם עם הבגדים והתיק וכמעט מבלי להשתמש במלתחה – וזאת מאחר שכל הכיסאות ומיטות השיזוף סביב הבריכה עומדים חופשיים לשימושך, כלולים במחיר ללא תשלום נוסף, מה שמקטין את ההפרש בין השחייה בבריכה לבין הישיבה בכיסא-נוח עם שמשייה בחוף הים. ואם תביא תרמוס עם קפה מהבית וספר או עיתון לקריאה, תחסוך גם 15 שקלים לכוס קפה של בוקר, ויוצא שהבריכה עלתה לך רק 30 שקל!

בפינה ליד הכניסה, בתוך תחום הבריכה, יש קיוסק קטן לקפה ולמשקאות קרים, אבל אין מקומות ישיבה נוחים עם שולחנות. בחוץ, בחלק שאינו מחייב תשלום דמי כניסה, עומדים לחנוך קפה גדול של רשת לנדוור ויש לקוות שיהיה נעים לשבת שם אחרי השחייה, אך בינו לבין הים חוצץ החלק הכי מכוער של המרינה ומסתיר את הים. עכשיו אני יכול לומר שחיי מתגלגלים בין רחוב גורדון שבו אני גר לבין חוף גורדון ובריכת גורדון, ועוד אומרים שהגורדוניזם פס מן העולם!

לאוהבים לשחות – אני ממליץ בכל פה על הבריכה. התיכנון יפה מאוד וחכם. הייחוד של המים נשמר. ובגלל המחיר גם אין התנפלות של משפחות עם ילדים ואפשר להתרכז יותר בשחייה וגם במראה הבחורות היפות בביקיני שעוד אין להן ילדים ואשר השדיים משמשים אותן לגירוי גברים ולא להנקה.

ועם זאת יש להזהיר: בימים של צפיפות גדולה במיוחד על הטיילת הפתוחה, כמו ערב ויום העצמאות, מיפגנים, שבתות, ימי חג וכדומה – יש לחשוש שייווצר עומס בלתי נסבל על שירותי הבריכה ועל הבריכה עצמה והוא עלול להביא לתופעות של ואנדאליזם, בעיקר בפריצה לשירותים, היחידים בסביבה והפתוחים לבאי הבריכה בלבד. מבחינה זו היתה הקונצפציה הקודמת, ה"מכוערת", של בריכת גורדון על כל שירותיה במתחם מבודד ומבוצר אחד, לא מפולש אלא מוקף חומת בטון גבוהה – הרבה יותר בטוחה, גם מבחינה ביטחונית, ואני מעדיף שלא להרחיב בנושא.

* * *

אורי הייטנר / שלושה מאמרים

1. הנכבה האמיתית

עם המפסיד במלחמה – בעבורו זה אסון. אין בכך ספק. וכאשר אין המדובר במלחמה מקומית על אינטרס, אלא במלחמה טוטאלית, על כל הקופה, האסון הוא טוטאלי. אין ספק שתוצאות מלחמת השחרור שלנו, הן אסון כבד לפלשתינאים. בערבית אסון הוא נכבה. לכן, אך טבעי שיתאבלו על תוצאות מלחמת השחרור שלנו. כן, גם ערביי ישראל. לכן, שללתי מכל וכל את הצעת החוק שניסתה להפוך את האבל הזה לעבירה פלילית (לעומת זאת, אני תומך בנוסח המתוקן, לפיו המדינה לא תממן מוסדות שיציינו את "הנכבה").

אולם יש לזכור, שכאשר הפלשתינאים מדברים על "הנכבה", אין הם מדברים רק על ההפסד במלחמה. מבחינתם, המושג "נכבה" נושק לעוול. הם מציירים תמונה לפיה נעשה להם עוול חמור במלחמה. על המיתוס הזה הם מחנכים כבר ארבעה דורות. וכאשר מדברים בכל העולם ולבושתנו – גם בתוכנו, על "הנכבה", מאמצים את הנרטיב השקרי הזה.

עוול?! קשה למצוא בהיסטוריה האנושית דוגמאות מובהקות יותר לעוול מאשר מה שניסו הפלשתינאים בפרט והערבים בכלל לעשות במלחמת העצמאות. קשה לתאר צדק מובהק יותר מהצד היהודי במלחמה. ואין ניצחון מובהק יותר של הצדק מאשר תוצאות המלחמה.

יום אחרי שהאו"ם החליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית; יהודית על חלק קטן, ללא רצף טריטוריאלי, כמעט בלתי אפשרי לקיום מדינה, וערבית על חלקה הגדול של הארץ, פרצו היהודים במחולות שמחה. הערבים פרצו בפרעות. הפלשתינאים התנפלו על היישוב היהודי במאורעות דמים, שנועדו למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים בלבד לאחר השואה. ביום בו קמה המדינה פלשו לתוכה צבאות ערב, על מנת להשמיד את המדינה מיד עם הקמתה ולטבוח בכל יהודי ארץ-ישראל.

היישוב היהודי [אז היה שמו "היישוב העברי". – אב"ע] התגונן, מדינת ישראל השיבה מלחמה שערה, הצד המתגונן ניצח את הצד התוקפן, הצדק ניצח, העוול הפסיד. כל תוצאות המלחמה הן התגלמות הצדק. בכל התוצאות הטרגיות לתוקפן, אשם התוקפן. הוא נושא ב-100% מהאחריות לאסונו. זאת האמת על הנכבה. זאת האמת ואין בלתה.

אבל היתה נכבה בארץ-ישראל, נכבה אמיתית. היום, ט"ז באב, מלאו לה 80 שנה. בעברית – מאורעות תרפ"ט. ביום זה, בתום דרשת ההסתה של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הבלתי מעורער של הפלשתינאים עד ערפאת, יורשו הטבעי ובנו הרוחני, יצא המון פלשתינאי משולהב, חמוש בסכינים, והסתער על שכונות יהודיות בירושלים. הם רצחו 19 איש, פצעו עשרות, הרסו ושרפו בתי יהודים ובתי כנסת. למחרת נערך הטבח הנורא בחברון, שבו נרצחו 67 יהודים ובתיהם נבזזו. כתוצאה מכך ננטשה חברון בידי הקהילה היהודית. התקפות דומות היו בתל אביב, בחיפה, בעזה ובערים אחרות. המושבה באר טוביה נהרסה בידי הפורעים. חולדה הותקפה. מוצא הותקפה והפורעים רצחו כמעט את כל משפחת מקלף. המושבה הרטוב נהרסה ונשרפה עד היסוד. המושבה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והוצתה. הרובע היהודי בצפת הותקף, 18 מתושביו נרצחו ו-80 נפצעו. בסך הכל נרצחו 113 יהודים ו-339 נפצעו. פעולת "ההגנה" מנעה אסונות כבדים לאין ערוך.

למה?! למה הם עשו זאת? מה הסיבות לרצח?

בשל המאחזים הבלתי חוקיים? בשל הבנייה בשטחים? בגלל הבנייה במזרח ירושלים? בגלל הכיבוש? בגלל ההתנחלות? בגלל גדר ההפרדה? בשל המחסומים?

אולי בגלל הקמת מדינת ישראל? אולי בגלל "הנכבה"? אך הרי הטבח אירע 19 שנים לפני הקמת המדינה.

ההיסטוריונים החדשים, האנטי ציונים, יודעים לתת תירוצים והסברים. אך האמת היא אחרת. הסיבה למאורעות תרפ"ט, שכבר היו הסיבוב השלישי של מאורעות דמים של הערבים נגד היהודים בארץ-ישראל, היא אותה הסיבה להתנפלות הפלשתינאים על היישוב היהודי במאורעות 36'-39', היא אותה הסיבה להתנפלותם על היישוב למחרת החלטת עצרת האו"ם, היא אותה סיבה לפלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, היא אותה סיבה לכך שהערבים לא הסכימו לקבל את תמונת המצב של קווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות ("הקו הירוק"), היא אותה הסיבה לפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדות, פיגועי הטרור, ירי הקסאמים לעבר יישובי הנגב.

הם אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. לא רק עם קיום מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא עם עצם ישיבתם של יהודים בארץ-ישראל. זה ורק זה הגורם היחיד לכל המלחמות. זאת ורק זאת הסיבה לכך שאין שלום. כל עוד לא תוסר הסיבה הזאת, לא יהיה שלום, ואין לכך כל קשר לוויתורים שתעשה ישראל.

2. הקושאן על הגולן

(תשובה ליוסף חרמוני – "תחילתה של הקריסה?" 3.8.09)

סיבות רבות הביאו את חבריי ואותי להקים את מפעל החיים הציוני הנפלא בגולן, וסיבות רבות עוד יותר מדוע אין להחריב מפעל זה ולמסור את הגולן לציר הרשע. סיבות מדיניות, ביטחוניות, ריבוניות, התיישבותיות, היסטוריות, כלכליות ועוד.

לא בכל מאמר ניתן להקיף את כל הסיבות, ולא עשיתי כן במאמרי "אדם נשך כלב" גיליון 466]. במאמר זה, שהתייחס לראיון של אורי משגב עם יגאל קיפניס ב"ידיעות אחרונות", התייחסתי לשתי נקודות – טענת ההבל חסרת השחר וחסרת ההיגיון, כאילו ההתיישבות בגולן הוקמה כדי לשמש קלף למיקוח. תיאוריה אידיוטית לפיה התגשמות מטרת ההתיישבות היא עקירתה. מי שטוען את השטות הזאת, אין לו מושג וחצי מושג במשמעותה ומהותה של התיישבות. במקרה זה, לא בכך מדובר, אלא במי שאומר את הדברים כטיעון פוליטי, מתוך ידיעה שמדובר בשקר, ומציג זאת כ... מחקר היסטורי.

הנקודה השנייה אליה התייחסתי, היתה האמירה ההזויה, על פיה שינינו את שם "הרמה הסורית" לרמת הגולן. הצגתי את הגיחוך בתזכורת על ההיסטוריה היהודית בגולן. במקרה, המאמר התפרסם בשבוע של פרשת "ואתחנן" בה הוזכרה לראשונה העיר העברית גולן שבבשן.

התנ"ך מתאר בפירוש את הבשן, כלומר הגולן כולל הגולן הסורי, כאזור התיישבות חצי שבט המנשה וכחלק מממלכת ישראל בתקופת הבית הראשון. גם בהמשך ההיסטוריה, הגולן רווי בשורשים יהודיים.

הזכות ההיסטורית של העם היהודי על הגולן, אינה הסיבה היחידה לכך שעלינו להישאר בגולן. היא גם לא תנאי מספיק (הרי אני עצמי תומך בוויתור על חלק משטחי יו"ש, שכמו הגולן אף הם חלק משטחי ארץ-ישראל וגם להם יש לנו זיקה היסטורית עמוקה, לא פחות). אך ודאי שזכותנו ההיסטורית היא מרכיב חשוב בזכותנו לשבת בגולן, כמו בכל ארץ-ישראל. ללא זכות זו, צודקים מי שמתארים את הציונות כקולוניאליזם ושלטון זר. ללא זכות זו, אין כל צדק בציונות. הן מגילת העצמאות מציגה את זכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל כאחד משני המרכיבים המרכזיים (לצד זכותנו הטבעית להגדרה עצמית כמו כל עם ועם) לצדקת הקמתה של מדינת ישראל.

סקירה קצרצרה על ההיסטוריה היהודית של הגולן:

כבר בתקופת ההתנחלות, כלומר עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל, התיישבו בני חצי שבט המנשה בגולן ובבשן – "ואת גולן בבשן למנשי" (דברים ד' מ"ג). התקופה מיוחסת, בערך, למאה ה-13 לפנה"ס. במאות השנים שלאחר מכן התבססה ההתיישבות הישראלית בגולן, בתקופת ממלכת דוד ושלמה, ממלכת ישראל ועוד. קוצר היריעה אינו מאפשר העמקה בנושא.

רצף החיים היהודיים בגולן נמשך גם בתקופת בית שני. בספרו "גמלא – עיר במרד" מתאר הארכיאולוג הדגול שמריהו גוטמן את התבססות האוכלוסייה היהודית בגולן, החל בתקופת עזרא ונחמיה. בספר מקבים א' מסופר על המסע ההירואי של צבא יהודה המקבי לחילוץ יהודי הגולן שעמדו בסכנת השמדה בידי האוכלוסייה היוונית שצרה עליהם. ממלכת החשמונאים שבה וכבשה את הגולן בתקופת המלך ינאי בסביבות שנת 100 לפנה"ס. הגולן יושב בצפיפות. העיר גמלא הייתה בירת הגולן היהודי במשך כמאה וחמישים שנה עד נפילתה בשנת 67 לספה"נ.

בארבעים ושתיים שנות המחקר הארכיאולוגי בגולן, התגלו בוודאות שרידים של 32 יישובים יהודיים, וההערכה היא שיש עוד עשרות כפרים כאלה. בכל ארץ-ישראל לא התגלה עד כה מקבץ כה צפוף של שרידי התיישבות יהודית כמו בגולן. מרבית היישובים התמקמו בדרום הגולן, אך גוטמן, בספרו, מתאר את מלחמותיהם של אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי נגד השבטים היטוריים שחדרו לאזור מרגלות החרמון וצפון הגולן – מלחמה שנועדה לשמור על רציפות היישוב היהודי באזור (ע' 51).

החיים היהודיים בגולן נמשכו ושגשגו לאורך כל תקופת המשנה והתלמוד ובעצם לכל אורך האלף הראשון לספירה.

הכיסופים היהודיים לארץ-ישראל התייחסו גם לגולן. כך, למשל כתב חיים נחמן ביאליק, בשירו הראשון "אל הציפור", שיר ערגה וגעגוע לארץ-ישראל: "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה-שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?"

בראשית הציונות היו ניסיונות לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן, שהחזיקו מעמד כ-35 שנה. התנועה הציונית נלחמה בכל כוחה להכללת הגולן בשטח ארץ-ישראל המנדטורית. אני מפנה את חרמוני ואת הקוראים למאמר חשוב מאוד של ד"ר משה יגר בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים" – "האם הגולן הוא חלק מישראל?" במאמר זה סוקר ד"ר יגר בפרוטרוט את המאבק של התנועה הציונית להכללת הגולן בבית הלאומי היהודי, תוך ציטוטים רבים של מנהיגי התנועה הציונית ובראשם חיים ויצמן, בן גוריון וחיים ארלוזורוב.

והערה קטנה בנוגע לגמלא ולקשר בינה לבין ירושלים. מתוך ספרו של גוטמן: "...נמצא מטבע ייחודי שרק שישה כמוהו נמצאו עד כה, וכולם בחפירות גמלא... המטבע עשוי ברישול רב: הסימונים עבים ויציקתם גסה; פני המטבע אינם חלקים, כך שעוצמת מכת הפטיש בזמן הטביעה איננה אחידה על פני כל המטבע, ומשום כך מקצת המטבעות נסדקו בשעת הטביעה. גם חריטת הרושמה נעשתה לא במקצועיות, ובעשייתה ניכרים חוסר ניסיון והיעדר מסורת טביעה. על פני המטבע מופיע גביע, הדומה במידה מסויימת לגביע המופיע על שקלי הכסף הירושלמיים משנה א'. סביב הגביע כתובת שאינה רהוטה – 'לגאלת'. על גב המטבע סביב ממלאת את כל השטח הכתובת 'ירשלם הק'. נראה שמחוסר ניסיון לא ידעו עושי הרושמה לתכנן ולחרוט עד כדי מילוי כל שטח גב המטבע בשתי מילים: ירושלם הקדשה. ... אין ספק כי זוהי טביעה מקומית של הגולן, שנעשתה בתנאים של בית מלאכה פרימיטיבי, וייתכן מאוד שמטבע אף נטבע בגמלא עצמה על ידי מנהלת העיר ומפקדיה, ובו מסר לאומי פוליטי, ויותר מכל – סיסמת קרב הבאה להצהיר על מגמות המרד ומטרותיו. ... כאשר הוחלט למרוד, נטבע מטבע ייחודי זה כמסר לאומי פוליטי וקריאת תיגר.

"מציאת מטבע זה עם הכתובת המפורשת 'לגאלת ירושלים הקדושה' מעמידה בספק את התפיסה הרווחת על המרד, על תכנונו הארצי ועל ניהולו, שבה מקובל לחשוב שהמורדים דאגו רק לעצמם ולעירם ללא כל ראיה לאומית כוללת. עצם הכתובת המופיעה על גב המטבע, שהיא סיסמת קרב, הצהרת כוונות והשגת יעדים, ולא האחרון בהם – גאולת ירושלים, מעידה אולי יותר מכל שלוחמי גמלא הרחוקה בצפון לחמו לא רק על עצמאות עירם, אלא באו להגן גם על ירושלים הקדושה ולמנוע את נפילתה. ראשי הרשות המוניציפלית או המינהלת שהתארגנה בגמלא וניהלה את הלוחמה ברומאים, הפגינו עצמאות וטבעו מטבע בעל אופי יהודי מובהק, שאין עליו לא דמות הקיסר ולא כל סמל אלילי אחר, וזאת בניגוד גמור למטבעות אגריפס השני שהיו בימים ההם. זהו, אפוא, מטבע יהודי מובהק בעל מסר פוליטי ולאומי, הנושא סיסמת קרב: לגאולת ירושלים הקדושה."

כן, אפשר לבחור להיות ציני כמו יוסף חרמוני, אך לא מוכרחים. כמו חרמוני, גם אני זכיתי לצקת מים על ידיו של מו"ר אברהם אדרת זצ"ל. הדבר העיקרי שלמדתי ממנו היה לעולם לא להיות ציני.

בגישתו הצינית של חרמוני, איילת השחר, קיבוצו – לא היה קיים. ועם ציניות כשלו, לא תהיה תקומה לא רק ליישובי הגולן, אלא גם לא לאיילת השחר.

3. בורות המים של עמוס קינן

בשנת 1982 הפגיש איש הטלוויזיה מוטי קירשנבאום את היוצרים נעמי שמר ועמוס קינן בכמה אתרים ברחבי הארץ, בהם הם שוחחו ביניהם על אהבת הארץ ומסקנותיה. "אל בורות המים", נקרא הסרט שביים, ונעמי שמר כתבה לו את שיר הנושא.

הבחירה בשני היוצרים הללו לא הייה מקרית. שני כותבים מוכשרים מאוד, בני אותו דור (עמוס קינן מבוגר מנעמי שמר בשלוש שנים), יודעי ואוהבי עברית, יודעי ואוהבי תנ"ך, שני אוהבי ארץ ישראל ויודעי ארץ ישראל שאהבת המולדת נוכחת מאוד ביצירתם. אך מקור האהבה שלהם שונה כל כך, והמסקנות האופרטיביות אחרות כל כך.

אהבת המולדת של נעמי שמר היא אהבה יהודית את מולדת היהודים. היא אוהבת את ארץ ישראל כארצו של עם ישראל, כחלק מראייה גלובלית המחברת אותה לכל דבר יהודי – אל העם היהודי באשר הוא, אל ההיסטוריה היהודית לתולדותיה, אל היצירה היהודית הרחבה על כל רבדיה.

אהבת המולדת של עמוס קינן היא אהבה ילידית, כנענית; אהבה של בן הארץ האוהב את מולדתו וקשור אליה בעבותות. הקשר שלו לארץ אינו כיהודי אלא כבן הארץ, ושותפיו לאהבה הזו אינם יהודים האוהבים אותה מברוקלין, ממוסקבה או ממרקש, אלא בני הארץ הערבים, הדרוזים, הצ'רקסים. הזיקה ההיסטורית שלו אינה לעם ישראל, אלא להיסטוריה של ארץ ישראל. אין הוא מחובר ליהודים שערגו לארץ-ישראל מהגולה, אלא ליושבי הארץ לדורותיה – מהתושבים הקדמונים הכנענים, שקדמו לבני ישראל, דרך בני ישראל העברים וכל יושבי הארץ בשנות גלותו של העם היהודי. החיבור התרבותי שלו אינו ליצירה היהודית אלא ליצירה הארצישראלית. התנ"ך – כן. התנ"ך נכתב בארץ-ישראל והוא תשתיתו הרוחנית. לעומת זאת, התלמוד הבבלי, ספרות הגאונים, ספרות ימי הביניים, סיפורי חסידים – לא. אלה, שנוצרו בגולה, אינם שייכים לו, הוא אינו שייך אליהם, אין לו זיקה אליהם. בעבורו – זו ספרות זרה.

נעמי שמר ועמוס קינן – אותה אהבה, אותה מולדת, אך תשתית רוחנית ותרבותית כל כך שונה. ומסקנות פוליטיות הפוכות – נעמי שמר, אשת ארץ-ישראל השלמה, מתנגדת לוויתורים על חלקי ארץ-ישראל, לוחמת בנסיגות. עמוס קינן רואה בכל חלקי ארץ-ישראל את מולדתו, אך הוא תומך בנסיגה משטחי יהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינאית בהם, במסגרת הסכם שלום.

עמוס קינן, שהלך היום [4.8] לעולמו, היה יוצר ייחודי בסגנונו ובתכני כתיבתו. וגם פוליטית – בניגוד לבוז שרוחשים רבים מאנשי השמאל, אלה שהיו חתומים עימו על מאות עצומות וגילויי דעת והפגינו עימו במאות ובאלפי הפגנות – לערכים כמו אהבת מולדת ולקשר בין אדם לארצו, שבעיניהם הוא רגש קמאי פרימיטיבי – עמוס קינן כתב על הקשר שלו למולדת כפי שכתבו רק המרים שביריביו הפוליטיים.

בנושא אחד לא היה פער בין אהבת המולדת שלו לבין המסקנות הפוליטיות הנגזרות ממנה – בסוגיית הגולן. עמוס קינן, שכתב פעם שנופי הגולן מדברים אליו עברית, התנגד לנסיגה מהגולן.

ב-1999, בשיא המו"מ שניהל אהוד ברק עם אסד על נסיגה מהגולן, כתב עמוס קינן מכתב לידידו יהודה הראל, ביקש ממנו להציגו לחבריו מתיישבי הגולן ונתן את רשותו להפיץ את המכתב (ואנו כמובן עשינו זאת בחדווה, כמוצאי שלל רב). כותרת המכתב הייתה "הודעה אישית". וזה נוסח ההודעה:

"אני יודע שצריך לעשות שלום עם סוריה. אני יודע שאין שלום עם סוריה ללא החזרת רמת הגולן לסוריה. אבל אינני מסוגל להצביע במשאל עם בעד ההצעה. ידיי, ליבי וגם מוחי אינם מסוגלים להחזיר את רמת הגולן היפה והפורחת והמשגשגת לרודן עלוב של ארץ עלובה ונחשלת, שחוץ מצבא אין לה מאומה. אינני מפחד מהצבא הסורי, כשם שאינני מפחד מיציאה ללא תנאי מדרום לבנון. החיזבאללה רוצה אותנו מחוץ ללבנון אינני מאמין שהחיזבאללה ירדוף אחרינו לתחומי ישראל, ואם אכן כך יעשו בכוחנו לשתק את לבנון. רמת הגולן היא החלק הגיאוגרפי של ארץ ישראל, שבשנת 1919 נמנע מאיתנו בהסכם בין צרפת לבריטניה, שאז היו אימפריות והיום כבר לא. הגולן הוא ארץ-ישראל, וארץ-ישראל לא תימסר לעולם למדינה זרה. עד כאן."

את אהבתו לגולן ביטא עמוס קינן בקטע היפהפה הבא:

"הגולן שונה. הוא יותר קודר, יותר פראי, יותר הירואי מכל חבל ארץ אחר במקומותינו. סלע הבזלת השחור מייחד אותו. בית הכנסת וחומה לבנה. גם הירוק העז וצבעי הפריחה המרהיבים עם השחור, שונים, מפחדים...

בגולן צריך ללכת, מי שאינו הולך בו, אינו רואה אותו. הגולן הוא מקום שאפשר לעבור בו במכונית ולא לדעת שהוא קיים. מי שרוצה לראות אותו, אין לו ברירה אלא לקחת תרמיל על שכם ולרדת. לרדת מהכביש, כמובן. אתה הולך על הרמה החשופה ואינך מנחש שבעוד כמה רגעים תיפול אל נקיק עמוק ותשמע את שאון המים היורדים במפלי ענק. הנשר שמתחתיך מתרומם, אומר לך שאתה נמצא בעצם על שפת מצוק...

אתה מהלך בתוך סבך צפוף של הרדופים ועצי ערבה וריח משכר של נענע באוויר. המים שוצפים על פני הסלע, אם אתה רוצה לראות את הכוח שיש במים – כאן הוא! הקירות העתיקים הזקופים והמפלים שלרגליהם בריכות. ועל הבריכות עלי תאנה צפופים – מה ישווה לזה?! קח תרמיל ורד אל הפלג, השתרע בנחת בצל, אבל – קרוב אל המים, וקרוב אל שאונם, אין כמוהם לנסוך שלווה. לשכב על הגב ולהביט אל השמיים. אח"כ לעצום את העיניים – ולהאזין.

רק להאזין."

יהי זכרו ברוך!

* * *

באבל על מותו של עמוס קינן

סטיריקן, סופר, צייר, אידיאולוג "כנעני",

נון-קונפורמיסט, פובליציסט שנון, כותבו ומטפחו של המדור "עוזי ושות'" ב"הארץ", שפתח תקופה חדשה בשפה הישראלית (ורק על תוארו כמומחה להחמצת מלפפונים יש לנו ערעור).

תנחומינו לבנותיו ולסופרת נורית גרץ, אשתו, שחיתה לצידו בגבורה שנים רבות וראתה בו אחד מגדולי הספרות העברית.

* * *

משה כהן

הייתכן שיש אצלנו מגזר החסין

 מפני ביקורת על אלימות?

מכובדי,

הציבור שלנו מודאג, מודאג מאוד. הפכנו לחברה אלימה, והמקרים המוזכרים בתקשורת ידועים, רצח רבין, ירי כדור גומי בנעלו של מפגין פלסטיני עצור, גידופים של מתנחלת בחברון את שכנתה הערבייה, וזה מוביל עד לרצח של הומואים ושל ילדות קטנות בידי אביהן.

אכן, אך נדמה לי שרשימה זו לוקה בחסר, וצריך להשלים את רשימת מעשי האלימות בארצנו, ולהוסיף רצח 8 תלמידים ב"מרכז הרב" בירושלים, רצח אזרחים על ידי תקיפת אוטובוס בדחפור, פציעת 30 שוטרים וחטיפת שוטרת בפקיעין, פיצוח ראשים וגפיים של עשרות נערים וחברי כנסת בעמונה, דריסת ילדה בכפר תבור בערב יום הכיפורים על ידי טרקטורון, רצח הצעירה דנה בנט, פרעות אלימות ביום הכיפורים בתושבי עכו...

לכן תמוה בעיניי שהמתריעים על האלימות ועל חוסר הסובלנות בחברה שלנו (ראה דו"ח המכון לדמוקרטיה) אינם מתייחסים לאירועים האלה. מה, הייתכן שיש אצלנו מגזר החסין מפני ביקורת על אלימות?...

 בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

דר יובל: יש לנו סיכוי לשרוד!

משה כהן היקר,

אתה כותב [גיליון 467] "אז אני שואל אתכם, יש לנו סיכוי לשרוד?..." ובכן, לפני שישים שנה היו כאן כחצי מיליון יהודים מזי רעב פליטי שואה ועקורים למיניהם והם נלחמו בחמש מדינות אוייב ובכל הערבים שהסתננו לכאן בשני דורות הצביעות הבריטית של אלביון הבוגדנית, וצבאות משלוח וקאוקג'ים למיניהם, וכל זאת תחת אמברגו ארה"ב והמערב. וניצחו.

אז עכשיו כאשר אנחנו חמישה מיליון, שקונים כל יום מאה מיליון דולר כדי להחזיק את שער הדולר שלא יתמוטט אל מול השקל, ויפן משחרת לפתחנו לקנות הגנה נגד טילים והתעשייה האווירית מחזיקה בהזמנות של 4 מיליארד דולר – אתה שואל אם ננצח את הטיפשות האיסלמו-נאצית? – שאלה רטורית וחסרת טעם. אין ספק שננצח, כאשר נחוש שהחרב באמת על הצוואר. כי ככה זה במדינה, העם היהודי שוחר השלום. רק אין ברירה, אבל אז, ששת הימים חומת מגן עופרת יצוקה ומבצע אנטבה.

דר יובל

* * *

יוסי אתר

מר בן עזר, חרף כישרונך אתה "מחוסל"

מר בן עזר היקר

אתה כנראה איש אמיץ, בכתיבתך, אבל הפעם לדעתי סתמת את הגולל על כל סיכוי שהיה לך לקבל איזה שהוא פרס. אתה כותב שצריך לגרש את "הפליטים" ויפה שעה אחת קודם, ובסיפורי צפת כתבת דברים שהם בניגוד ל"תקינות פוליטית" על בני דודנו. ירחם השם זהו חילול הקודש ממש... והוספת חטא על פשע כשדרשת מעדר סופרינו המוכשרים והמעוטרים לקרוא [מי מממן את המודעה] בטרם יחתמו על עצומות.

חבל לי עליך אתה כה מוכשר, אך חרף כישרונך אתה "מחוסל".

יוסי אתר

אהוד: אני מפיק הנאה רבה מהשיח ושיג האי-מיילי עם נמעניי, לעיתים יותר מאשר משיחות בעל-פה עם ידידים עקשנים. מה עוד שהמיסתורית אוסרת עליי לדבר ולהתווכח בחברה על שני נושאים: סקס ופוליטיקה, ולכן כמעט שאיני לוקח חלק בשיחות.

ועכשיו לדבריך, אני לא אומר שצריך לגרש את כל הפליטים אלא רק את אלה ששהייתם בישראל אינה חוקית. מצד שני אני ער לעובדה שיש לנו יותר משלוש מאות אלף מובטלים ישראליים ולעומם יותר משלוש מאות אלף עובדים זרים, חוקיים ובלתי-חוקיים, חלקם פליטים, וכי על גבו של כמעט כל עובד זר שבקושי מתפרנס והוא כמעט עבד – רוכב-למעשה מובטל ישראלי המקבל קצבת אבטלה ואינו מוכן לעבוד בעבודות שחורות ונחותות.

באשר לפרסים, אל תדאג. אינני זקוק להם כי אני מתפרנס מהפרדסים שלי ושל משפחתי ואפילו מחזיק בסתר שתי פילגשים (שכותבות שירים איומים אבל יש להן לב רחב) – וזאת מרווחי רק אחד הפרדסים הקטנים שלי, שעליו אפילו המיסתורית אינה יודעת. כך שאין לך מה לחשוש לי. אני לא זקוק לכבוד ולפרסים. להיפך, גם משפל נידחותי עדיין יכול אני להעניק כבוד למי שכבודי חפץ ביקרו, ובייחוד אם הוא מצאצאי העליות הראשונות, החל מייסוד פתח תקווה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ירדן דחתה אמש (שני, 3.8) באופן פומבי את קריאת ארה"ב להידוק הקשרים עם ישראל כדי לסייע בקידום תהליך השלום במזרח התיכון. שר החוץ הירדני, נאסר ג'ודה, אמר לאחר פגישה עם שרת החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, כי צעדים בוני אמון לא ישיגו את התוצאה המיוחלת של קידום פיתרון הסכסוך. ג'ודה וקלינטון מתחו ביקורת על ישראל בשל פינוי של משפחות פלסטיניות משייח ג'ראח."

ולנו דווקא נמסר, אולי בטעות, אחד הסודות הכי כמוסים של ישראל – כבר יש לנו הסכם שלום עם ממלכת ירדן והם אפילו מקבלים כמות שנתית מסויימת של מים מהכנרת.

* * *

רות ירדני כץ

1. אני בדעה אחת איתך באשר לקליטת

פליטי דארפור

אהוד שלום,

אני בדעה אחת איתך באשר לקליטת פליטי דארפור. אסור למדינת ישראל, גם לא בשם יופי הנפש, המוסר והטוהר – לאפשר למהגרים בלתי חוקיים לקבל מקלט אצלנו. כמו שכולנו יודעים, המקלט איננו מתבטא רק במקום מגורים. צריך לתת להם עבודה, חינוך, בריאות ואחר-כך באות דרישות ייחודיות כי הם מיוחדים ויש להם צרכים מיוחדים.

אנגליה, צרפת, בלגיה וגרמניה. בעוד כמה עשרות שנים (עוד קודם) ישנו את שמותיהן לאנגליה-לשעבר, צרפת-לשעבר... בכל אחת מהארצות האלה חיים מיליוני מהגרים, בעיקר מוסלמים, שבפירוש הם מצליחים להפר את האיזון, הם מתרבים וכובשים איזורים שלמים. אתה יודע כמה מיסגדים יש בלונדון ראית מה קורה בבריסל?

היום ארצות אלה עושות מאמצים אדירים כדי למנוע חדירת פליטים, וללא רחמים מגרשים אותם, אבל זה קצת מאוחר. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד ולא על מצב רגעי שמביא להחלטות שבעוד כמה שנים נצטער עליהן צער רב.

2. מחווה לכישרון היהודי?

בשבת האחרונה ערוץ 2 בטלוויזיה של הבי.בי.סי שידר בשידור חי וישיר קונצרט חגיגי לכבוד 75 שנה לחברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר (האריה השואג) שהתקיים באולם המפואר אלברט הול, כאשר באולם ישבו והריעו לתזמורת, למקהלה ולזמרים מהשורה הראשונה כ-5000 איש ועוד כמה מיליוני צופים.

ישבנו שעתיים שלמות ורצופות מרותקים מול המסך, מיטב השירים הושרו ונוגנו ממחזות זמר הידועים ביותר. ההנאה היתה מושלמת מההופעה המרשימה, עליה ניצח המנצח ג'ון וילסון. המנחה בין קטע לקטע גילה מה יהיה הקטע הבא, מי ישיר ומאיזה מחזמר. הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת שבראש תעשיית הסרטים המפוארת עמדו שני יהודים, גולדווין ומאייר. שום מילה על ההיסטוריה המפוארת שחברה זו עשתה. הוא גם לא ציין שמיטב המחזות המוסיקליים והמוצלחים ביותר נכתבו והולחנו על ידי מלחינים יהודים כמו אירווניג ברלין, אירה וגורג' גרשווין ולאונרד ברנשטיין. הבי.בי.סי התעלם מהעובדה שלמי שהם חייבים תודה על המחווה שהם עשו – הוא לקבוצה גדולה של כישרונות יהודים. 

רות ירדני כץ

אהוד: אני מתפלא עלייך. וכי יש מישהו בעולם שלא יודע שכל הכישרונות האלה הם חלק מהמאפייה היהודית בתעשיית הסרטים ובמחזות הזמר בארה"ב? מה רצית, שיצטטו גם את הפרוטוקולים של זקני ציון? הלא כאשר אבותיהם עדיין טיפסו על העצים, שלנו כבר אמרו שירה בבית המקדש, אז מה הפלא שיש להם רגשי נחיתות והדחקה כלפינו?

* * *

כוס גזוז עלתה חצי גרוש

לסופר הנידח:

להזכירך, בשנים 1938 עד לפחות 1942, מחיר הגזוז (אדום או צהוב) בקיוסק של גרינברג במרכז הכרמל היה חצי גרוש, ומחיר סתם סודה מהברז שלו היה 2 מיל בלבד. הגשה היתה בכוסות זכוכית, שנשטפו במתקן מיוחד ליד ברז הסודה, עליו שמו את הכוס הפוכה וזרם מים שטף אותה לכבוד הלקוח הבא. 

עמי יובל

* * *

אלכס גרינברג

הבחור הגיע הנה כדי לשפר את חייו

לפני שבוע הייתי מאושפז בבית חולים איכילוב. לצידי בחדר היה בחור שחשבתי שהוא ממוצא אתיופי. משראיתי שהוא לא מדבר לא עברית ולא אנגלית, שאלתי אותו למוצאו והוא אמר שהוא מסודאן. התחלנו לדבר ערבית (אני מזרחן בהשכלתי ודובר ערבית). בקיצור, הבחור לא מדארפור אלא מח'רטום (בירתה של סודאן) והגיע הנה כדי לשפר את חייו.

הרצון לשפר חיים הוא לגיטימי לחלוטין ואך טבעי שכל אחד מנצל כל הזדמנות לכך. אבל האם זה מחייב אותנו למשהו? לא יקרה שום דבר אם כמה מאות סודאנים ייקלטו בארץ, לא זה העניין, גם לגרש ילדים זה לא אנושי. אבל אנא, שמישהו יסביר מדוע אפשר להתיר למאה סודאנים להישאר ואילו לאלף (או לאלפיים או אף יותר) כבר לא? לפי מה בדיוק ייקבע הקריטריון? ומה יקרה אם המדיניות של אי גירוש ילדים תהיה מוכרזת וידועה מראש לכל פליט פוטנציאלי, מה ימנע בעדו מלהשתמש בילדים כמו בתעודת ביטוח נגד גירוש? (שלא לדבר בכלל על השאלה מדוע סודאני יכול להגיע לכאן ופלסטיני לא? שאלה טובה לצדקנים ולמוסריים למיניהם).

אסור להזכיר את השואה בשום הקשר פוליטי, גם בסוגיה זו! השימוש בשואה אינו הוגן כי הוא משתק כל דיון ענייני ומהווה מכה "מתחת לחגורה" כנגד כל יריב אידיאולוג שהופך מניה וביה לנאצי: אסור לגרש את הפליטים כי לנו עשו דבר כזה בשואה וכל מי שחושב אחרת הופך בעצם לנאצי. אבל למען יפי הנפש, אפשר להתייחס לכתבה "עכשיו אני באמת אוהב את ישראל" – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3754622,00.html – להלן כמה ציטוטים: "עכשיו, כשקיבלנו את אחת הזכויות הבסיסיות ביותר, אפשר יהיה באמת לאהוב את ישראל," – "עכשיו יש לי הזכות לגור איפה שאני רוצה ולהרגיש שוב כמו אזרח. גם הילדים שלי יוכלו לגור ולהתחנך איפה שהם רוצים. כבר לא יהיה לנו פחד ממעבר ממקום למקום," – "אני חש שמחה גדולה. נוהל כזה לא קיים באף מדינה מתוקנת, זה היה דבר נוראי. המדינה בעצם אמרה שהם לא רוצים אותנו בתל אביב, אמרה לנו איפה להיות ואיפה לא להיות."

אנשים שניצלו מסכנת מוות (ולא מהגרי עבודה) לא מדברים ככה. ואם בשואה עסקינן, תארו לעצמכם מצב שבו משפחה יהודית מצליחה להיחלץ מהגיהינום ולהגיע לספרד/פורטוגל/שוויץ שהיו ניטראליות. נניח ששוויץ היתה מאפשרת להם להישאר ורק היתה מגבילה את חופש תנועתם במדינה. האם אותם יהודים היו מתלוננים על מגבלות אלה בדומה ל"פליטים" אלה?

ועוד כמה מילים כדי לעשות סדר. תושבי דארפור הם מוסלמים דוברי ערבית אם כי אינם ערבים כמו בסודאן הצפונית. שמותיהם שמות ערביים. לעומת זאת, לאנשים המוזכרים בכתבה שמות אחרים, נוצריים, והם באים מדרום סודאן, היכן שמלחמת האזרחים כבר הסתיימה לפני כמה שנים.

* * *

חגי כהן: ליישב את פליטי דארפור בגדה המערבית או בארה"ב!

אהוד שלום,

עיתונך מרחיב את היריעה בעניין פליטי דארפור, וכפי שמצטייר מהמאמרים, קיים ספק האם הם באמת פליטים או מהגרי עבודה.

חשוב לזכור את העובדה שרוב האנשים שמאכלסים היום את דרום אפריקה הם צאצאים של מהגרי עבודה, וכמובן שאיננו יכולים להרשות שתהליך דומה יתרחש אצלנו.

הרשה לי אפוא להציע פתרון יצירתי והומאני לבעיית פליטי דארפור והמהגרים הבלתי חוקיים.

המדינה, בסיוע בין-לאומי, תיישב את הפליטים בשטחי הגדה המערבית, ותיצור תשתיות תעסוקה ותעשיה וחקלאות.

יתרונות הרעיון:

א. שטחי הגדה אינם מוגדרים כשייכים למדינה כלשהי, ואנשים ללא דרכון וללא מדינה יתאימו למקום.

ב. המימשל האמריקאי יתקשה להתנגד לתהליך משום שהם גם שחורים וגם פליטים. במקביל, כדי למנוע התנגדות אמריקאית, עלינו להפעיל לחץ שארצות הברית של אמריקה תקלוט את הפליטים בשטחה.

ג. התהליך גם ימריץ את תהליך חתימת חוזה השלום בינינו לבין הפלסטינים. לאחר שניישב 300,000 פליטים אין ספק שסחבת המשא ומתן תיגמר.

 בברכה ובתודה,

 חגי כהן

* * *

ברכות ליגאל וישליצקי למלאת לו אתמול 70 שנה!

שנעשה עוד טיולים מרתקים כמסע שלנו עם נשותינו לפולין

שתמשיך להדפיס כל גיליון המכתב העיתי ולהגישו בבוקר עם כוס קפה להדסה

שתרווה נחת מגדוד הנכדים והנכדות שלך

שתעשן ותעשן ותעשן ורק תהיה יותר בריא מכך כמו בשבעים שנותיך הראשונות

ותצליח בכל מעשיך מפני שאתה אדם מוזר מאוד שאף פעם לא ראינו אותך כועס

זר פרחים וירטואליים לך ממשפחת בן עזר הגורדוניסטים

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק ט"ו

והחולה, שהיה בעל חנות בשוק מחנה יהודה, נרתע ואמר: "סליחה דוקטור מה אתם חושבים שהתחת שלי משרד?"

במחלקות הקליניות בבית החולים התמשכו הלימודים שעות רבות. לעיתים משעה שבע בבוקר (כלומר לצאת מן המיטה בשעה שש אחרי שינה של ארבע שעות) ועד השעה תשע בערב. וכל ספר לימוד היה כבד מחברו. אלפי עמודים על מחלות שונות ופגעים אין סוף. היינו צריכים לראיין את החולה לבדוק אותו, לעשות לו תוכנית בדיקות-עזר, לבצע כמה מבדיקות המעבדה בעצמנו, לרשום הכול ולהציג בפני המדריך הממונה.

למחרת, בעת הביקור עם הפרוסור ראש המחלקה – שוב להציג את הדברים. שאלה חשובה אצל הפרופסור המכובד היתה "ומה מצאת בבדיקה רקטאלית?" – ואוי לסטודנט האומלל אם שכח לעשות את הבדיקה הזו. אחרי שהסטודנט בודק, חוזר ובודק גם המדריך שהוא רופא מומחה. וקרה פעם שהנ"ל נבדק כבר פעמיים ובא גם הפרופסור לבצע בו את המעשה המגונה הזה, והחולה, שהיה בעל חנות בשוק מחנה יהודה, נרתע ואמר: "סליחה דוקטור מה אתם חושבים שהתחת שלי משרד?"

פציינט אחר, אדון פרזון, שסבל מאיזה חולי במעיו, היה מפליץ בקול גדול ובצרורות כל אימת שעמדה קבוצת הסטודנטים בקרבת מיטתו וקיבלה הדרכה מן המדריך. נראה שהדבר גרם לו הנאה מירבית. רק כאשר נתבקש מפורשות על ידי המדריך "אדון פרזון תהיה בשקט בבקשה!" היה עושה הפוגה בהפגזותיו.

לעומתו אדון זליג, שסבל מכאבים באצבעות רגליו, הכין שרטוט של כף הרגל וסימן בחיצים כיוונים שונים, להציג את הדרך בה הכאב מתפשט. את פתק השירטוט שקיבלנו ממנו שמנו בתיקו האישי. בעת הביקור למחרת בבוקר, שאל הפרופסור: "מה זה כאן? תוכנית התקפה של מונטגומרי?"

זכור לטובה מיוחדת פרופסור משה רחמילביץ הפנימאי, שהיה אב טיפוס של קלינאי ומורה מעולה, אשר השתדל ללמדנו תורה בסיסית ויסודית, להפעיל קודם כל את ההיגיון ואת השכל הישר, ולא להסתמך כל כך על בדיקות המעבדה. מצוותיו, הדגשיו ותורתו שהרביץ בנו חרותים בזיכרוננו היטב כל הימים.

כך עשינו סבב בכל המחלקות בהן שהינו בין שבועיים לעשרה שבועות, לפי הנפח שהמחלקה תופסת במכלול הרפואה. אפשר לומר שבתקופה ההיא בילינו יותר שעות מחיינו בבית החולים מאשר בבית. ההקפדה על הנוכחות היתה הדוקה ולא יכולנו להתחמק.

היכרתי זוג צעיר, שהבעל היה רופא שעבד בישראל ואשתו למדה רפואה באיטליה. "כיצד זה? והלא את כאן כל העת?"

"כן, אני כאן כל השנה, ורק לפני הבחינות אני נוסעת לאיטליה להיבחן, וחוזרת..."

בימים ההם נהגו חלק מן הפקולטאות לערוך נשף שנתי לתלמידיהם. עלה על כולם בהדרו, ביוקרה, בפאר ובתוכן העשיר – נשפם של הרפואנים. מיותר לאמר שבנות ירושלים עשו ככל שיכלו כדי להיות מוזמנות לנשף הזה. הן באו עם מיטב הביגוד האופנתי, זוהרות ומחכות למזלן שיופיע ויגמור עם רווקותן. בדרך כלל לא איפשרו המארגנים לתלמידי השנים הראשונות לרכוש כרטיסים, ואלה נשמרו לתלמידים של השנים המתקדמות יותר. בזמני, הנשף נערך בבנייני האומה עם תוכנית אמנותית עשירה בה הופיעו מיטב האמנים וכן מערכונים יפים ומרגשים ומצחיקים מעשה ידיהם של שפע הכישרונות של הרפואנים, והיו כישרונות לרוב. הצגות חיקויים, מופעי מוסיקה ועוד, וכמובן ריקודים עם תזמרת חיה עד השעות הקטנות של הלילה.

בשנה לאחר מכן ניסתה הפקולטה למשפטים לערוך נשף משלה, אך זה היה חיוור וחלוש. מישהו העיר שכך קרה מפני שלפקולטה הזו הלכו "כל הבררה ..."

לטובה נזכור את המסורת שהיתה בבית החולים "הדסה" לעזור לסטודנטים למצוא פרנסה כלשהי ולספק להם מיני עבודות, כגון שמירה בשערי המוסד וכן שמירות לילה וערב כאחים ושמירות מיוחדות על חולים, שאמנם קיצרו את חיינו, אך איפשרו לנו להתפרנס משהו ולא לנשור חלילה מחוסר אפשרות מימון.

מפה לאוזן היכרנו את כל הקרנות והמוסדות אשר נתנו הלוואות או סטיפנדיות לתלמידי האוניברסיטה. רוטרי, רקנאטי, משרד החינוך, קרנות של האוניברסיטה העברית, של ההסתדרות הכללית, ועוד מיני ארגונים שונים. כל סכום שנתקבל היה במקום ויבורכו כולם על פועלם. אדגיש שמיד בסיום לימודיי ועם קבלת המשכורת הראשונה כסטאז'ר התחלתי להחזיר את חובותיי בתשלומים, לכולם ועד האגורה האחרונה.

זכות ראשונים היתה לעבודה שקיבלתי בראשית הדרך: שומר לילה מחליף בשער בית החולים "הדסה".

אחרי מלחמת השחרור, נדד בית החולים "הדסה" ממקומו הראשון בהר הצופים, והתפזר בכמה מקומות בעיר ירושלים, עד אשר נבנה משכנו החדש בעין-כרם. כך היתה "הדסה א" "הדסה ג'", "הדסה זיו" ובית הדקל (או בית הדגל, אף פעם לא ידעתי...) כל קומפלקס שכן במקום אחר ושיכן בתוכו כמה מחלקות. כמובן שזה לא היה נוח, אך הסתדרו. בקומפלקס שנקרא "בית הדגל" היתה מעלית לקומה השנייה שהופעלה עם מנואלה אותה היו צריכים לסובב ביד. בכל פעם שבא לבקר איזה נדבן או נדבן בפוטנציה, היו קוראים למישהו מפועלי הבית שיסובב את הידית בפני האורח רם המעלה, כאשר בפנים המעלית הושמה אלונקה עם שכוב כלשהו עליה. זה היה אמור לעשות משהו לליבו של הצופה, כך שיגרום לו לרשום שיק נדבה שמן ככל האפשר.

כל הבניינים הללו שכנו במרכז ירושלים, מרחק כמה דקות הליכה זה מזה. לכל אחד מהם היה שער כניסה שאוייש במשך כל היממה. לשוערים היה כמובן סדרן שסידר להם את העבודה. סטודנטים לרפואה שימשו מאז ומתמיד מחליפים לשוער זה או אחר שהחסיר, או בשבתות וחגים, אז השומרים הקבועים נמצאים בשבתון. הסטודנט שימש מעין "שָאבִעס גוֹי". לנו הסטודנטים היתה זו עבודה נוחה יחסית. המאמץ הפיזי אינו גדול ובשעות שקטות אפשר אף לעיין בחומר הלימוד.

עטתי כמובן על העבודה הזו באין דבר אחר. לשמור בערב שבת או במוצאיה, אין בעייה. הקושי היה כאשר נאלצתי לעבוד לילה באמצע השבוע. פירושו של דבר שהגעתי ללימודים בבוקר עייף מחוסר שינה, ובקושי יכולתי להתרכז. שמורה עימי מאותם הימים מחברת אחת של הרצאות במקצוע הפתולוגיה, שהשורות בה היו ישרות בתחילת העמוד, ואחר-כך הן הלכו והידרדרו. בדרך לשינה המשתלטת. למזלי לא קרה לעיתים קרובות שהייתי צריך להיות שוער לילה בימי חול בחודשי הלימודים.

היו גם כמה יתרונות למקום העבודה. כעובד "הדסה" הורשיתי לקנות תלושי אוכל למסעדה של בית החולים, שם איכותו של האוכל היתה טובה בהרבה מזו של המנזה. וכן גם בבואי לשמירה, היה שפע רב מאד של מזון מזומן לי חופשי. לקחתי איתי כמובן חומר לימוד וקריאה וכן מכשיר רדיו חשמלי קטן עם טרנספורמטור (אז לא היו עדיין מכשירי רדיו טרנזיסטור). וזה עד שהעייפות משתלטת והראש מתנפח. אז משתטחים על כסא נוח בבודקה שליד השער.

"הדסה ג'" למשל, שכנה בקומפלקס בניינים בסופה של סמטה היוצאת מרחוב הנביאים ליד בית הספר אורט, והיא איכלסה את מחלקת העיניים, מחלקת הריאות ועוד. מחלקת הריאות היתה גדולה בימים ההם, כי אז היו הרבה חולי שחפת שנזקקו לאשפוז ממושך. המקום שימש במידה מסוימת גם כסָנָאטוֹרְיוּם, בית החלמה לחולים כרוניים קשים שריפּוּיָים לא נראה באופק. לימים, כאשר למדתי על המחלה, הבנתי מן המראות שהיו בזיכרוני מ"הדסה ג'", למה נקראה המחלה בשם "שחפת". היו כאלה כל כך רזים, ממש עור ועצמות. הם בקושי הלכו על הרגליים ונדמו כשלד מצוייר מספרות אימה. כמו שחיף עץ. ומה הפלא, הרי לחלק מהם היתה רק חצי ריאה (או אף פחות מזה) אחרי שעברו ניתוח להרחקת ריאה וחצי נגועות בשחפת באופן קשה. חלק מהחולים היו מרותקים ל"ריאת ברזל", מין מתקן סגור כזה שמשאיר את האדם חולה השחפת הקשה בחיים עם חמצן ומתקנים נוספים, באין לו יכולת להסתובב בחוץ מחמת העובדה שריאותיו כשלו כישלון גמור, לא עלינו.

כל המקרים הללו היו בדרך כלל מקרֵי "יבוּא", כלומר באו לארץ מארצות אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה כשהם כבר נגועים קשות. יש לזכור שאת הסְטרֵפְּטוֹמיצין (היא התרופה שנתנה לחולי השחפת סיכוי לחיות), גילו רק בתחילת שנות החמישים, וחלקם הארי איחר את המועד בו עוד יכלו ליהנות ממנה בזמן הקריטי.

המטבח של "הדסה ג'" תמיד הסביר לי פנים וסיפק לי מגש עמוס בכל טוב. למשל ארוחת ערב שבת בשרית, חלות פֵּרוֹת, עוגות ועוד, וכן ארוחת צהריים ביום השבת. היה שם טבח מרוקאי שמן שהלך עם כובע טבחים גבוה ולבן. הוא היה ממלא את מגשי בעוד ועוד. ותמיד חייך ואמר "יָאלָלה לבריאות!" – פעם נזף בי ראש משמרת המטבח על שלא היה ברשותי לתת לו תלוש אוכל עבור אותו מגש, והבטחתי להביא בפעם אחרת.

"מה זה, רואים אותך בקושי פעם בשבוע, ואתה רוצה אוכל? ומה זה פעם אחרת, מתי זה פעם אחרת?"

אז התערב הטבח המרוקאי השמן ואמר: "זה נכון שהוא בא רק פעם בשבוע אבל הוא צריך לאכול כל יום." – והוסיף כמה דברים טובים על דברי האוכל שניתנו לי קודם לכן.

שלושים וחמש שנים אחרי זה, כאשר שערי שׂב ונדלדל, ובני בכורי שיחיה, בעצמו כבר היה לרופא מתמחה במחלקת העיניים בבית החולים "הדסה" בעין כרם, נסעתי יום אחד לבקרו שם. יחד הלכנו לאכול צהריים בקפיטריה-מסעדה ששכנה בקומת הקרקע של בית החולים. מקום מאורגן ונחמד והאוכל סביר וטעים ומוגש בשירות עצמי. והנה אני רואה אדם מבוגר ושמן מעט מסתובב כאילו היה מין מפקח או מנהלו של המקום. פניו היו מוכרים לי אך תחילה לא יכולתי להיזכר מניין.

אימצתי את זיכרוני ופתאום נזכרתי! ניגשתי אליו ואחרי ברכות שאלתי אם זה לא הוא שהיה טבח ב"הדסה ג'" – כאשר שכנה במבוא ליד רחוב הנביאים, לפני עשרות שנים. ענה בחיוב. הצגתי את עצמי ואמרתי שאני זוכרו לטובה שכן תמיד התייחס אליי בסימפאטיה וברצון לעזור, כאשר עבדתי שם כשוער. הוא זיהה אותי וממש אורו פניו והיה מאד נפעם למפגש. הוא לא התקשה לזהות את הרופא הצעיר שנלווה אליי כבני, והוא סיפר לו בהתרגשות גדולה כמה אביו עבד קשה כדי ללמוד, וכי כבר אז הייתי אני דמות שהוא העריך, כזו שבציפורניים נאבקת להצליח. הוא עצמו כבר פרש מעבודתו כשכיר, ומנהל כעת את המסעדה הזו יחד עם בנו. כמובן שקרא לבן לשמוע כיצד זוּהָה על ידי סטודנט לשעבר כמי שכיכב עוד לפני עשרות שנים במטבחו של בית החולים. והוא אף זכור לטובה ולברכה.

בניָנוֹ החדש של בית החולים "הדסה" בעין כרם הושלם אחרי זמן מה, והמחלקות שהיו פזורות בעיר עברו והתרכזו להם במשכן החדש. הבניינים הישנים בעיר התרוקנו וניטשו, ולנו – נגמרה הפרנסה משם.

ועוד מרסיסי הזיכרונות מאותם הימים:

במחלקת הילדים לימד אותנו בין היתר רופא מבוגר שהיה כבר גימלאי. איש מאוד מיוחד למוד ניסיון עשיר, ציני ובעל חוש הומור. סירב לקבל תואר פרופסור וטען בפנינו שרוב הפרסומים הינם קשקוש. "אם החבר שלך אומר דברים שלא מתקבלים על דעתך, אתה אומר שזה שטויות. אבל אם הוא מפרסם את זה בכתובים זה כבר נחשב לספרות מקצועית וראוי לציטוט..."

כן סיפר שחברו לעבודה בא אליו וביקש עצה מה לקרוא לבנו שנולד יום קודם לכן, והוא ענה לו "קרא לו שכם!"

מרצה אחר לימד פארמקולוגיה מעשית, איך לכתוב מרשם לתרופה, את המינון שלה ואת ההוראות לנטילתה ועוד. היה לו חוש הומר עשיר. למשל הוא יעץ לנו לסדר את ארון התרופות במרפאתנו כך שהתרופות נגד כאב הראש יהיו למעלה, ונגד תחלואי הבטן באמצע, ושל החלקים התחתונים במדף התחתון. וזה כדי "שתוכלו לתיתם גם בחושך באמצע הלילה מבלי צורך להתעורר לגמרי מן השינה."

אחד שהוקסמתי ממנו ביותר והשאיר עלי רושם בל יימחה, היה הנוירולוג פרופסור ליפא היילפרין. צניעותו ונעם הליכותיו, סבלנותו והקשבתו לאיש הקטן, ידיעותיו הרחבות והאצילוּת שהוא הקרין, הרשימו אותי ביותר. הוא לימדנו כיצד לחדד את חושינו ולהתייחס גם לפרטים הקטנים ביותר תוך הסבר נרחב על כמה ידע אפשר להפיק מכל דבר ודבר.

במחלקה הכירורגית חזינו בניתוחים ובהרדמות, ואף השתתפנו בחלק מהם בתור עוזרים. כך ראינו את הפנים השונות של תרבות העבודה. מנתח אחד עושה את עבודתו בשקט ובנועם, לא מרים קול, מאופק ולא מגלה עד כמה מלחיץ אותו הניתוח שהוא מבצע. דיבורו שקט ומנומס, ובהחלט משמש דוגמא טובה לאחרים. האחר, קולני וצועק זורק מכשירים שחושב שאינם מתאימים לצורך השעה, נוזף באחות המסייעת כל הזמן ומקלל ברומנית ובשאר השפות הידועות לו.

מנהל המחלקה הכירורגית פרופסור ברקוביץ לקח איתו סטודנט אחד, מאיר, שהיה קצת מרובע, כדי לסייע לו בניתוח בקע מפשעתי, "קילה". הסטודנט כמובן שלא הכיר את שלבי הניתוח, כך שעזרתו היתה "צולעת". בשלב מסויים התעצבן הפרופסור וצעק לעבר הסטודנט: "תרים לי כבר את הביצים!" (והוא התכוון כמובן לשק האשכים של המנותח). ואילו מאיר הממושמע התכופף אל מתחת לשולחן הניתוחים והרים את הביצים של הפרופסור.

פרופסור רקובר, שהיה מנהל מחלקת השיקום, איש נחמד ומלא הומור בעיקר ביידיש, לא נפרד אף לרגע מפנקס עב כרס שהחזיק בכיס החלוק הלבן שלו. תדיר היה שולף את הפנקס מדפדף בו ומשמיע ציטטות והברקות משם. בין עצותיו, שנאמרו ביידיש כמובן, "ויין וייסט נישט ווס איז, שרייבט לואיס" (סליחה על היידיש הקלוקלת שלי. ובשפת בני אדם, לואיס בלטינית זה סיפיליס). תרגום: "אם אין לכם אבחנה והכול כחידה בעיניכם, לכו על [תכתבו] סיפיליס."

בימיו מחלה זו היתה נפוצה, מסובכת ומורכבת (לפני גילוי הפניצילין) ובכל חולי שלא הצליחו הרופאים לפענח – יכלו תמיד להישען על האבחנה שלא הכזיבה ולרשום שזה סיפיליס.

שמענו במחלקת העיניים שקרקעית העין (הפונדוס) היא חלון לִפְנִים נפשו של האדם, והדיסקית הינה מרכז היקום. במחלקת אף אוזן וגרון למדנו שעצמות האוזן וחוש השמע הם-הם מרכז הבריאה, ובמחלקה הדרמטולוגית הדגישו את האבר החשוב ביותר בגופנו, הלא הוא העור שעוטף אותנו. במחלקה האורולוגית ראינו מה קורה לאלה שלא עשו בו שימוש.

במחלקה הגינקולוגית חזינו ביפי הבריאה. בין יתר הנושאים עליהם קיבלנו הרצאות היה נושא השיטות למניעת הריון. שיטה א' ושיטה ב', שיטות מקובלות וכאלה שבניסיון. בין היתר סיפר המרצה, שהיתה הצעה שלפני שהגבר מקיים יחסי מין עם בת זוגו יחמם את האשכים שלו בקערה עם מים חמים למשך כך וכך זמן. שכידוע הזרעונים חייבים להיות בטמפרטורה של לא יותר משלושים וחמש מעלות ועל כן הם נמצאים בשק נפרד התלוי מחוץ לגוף, והחימום אמור לפגוע בכושרם להפרות ביצית. חייכנו למשמע השיטה הזו ומישהו העיר "תארו לכם, שרה כבר במיטה וקוראת לבן זוגה, 'נו מוישה איפה אתה?' ומוישה עונה, 'עוד מעט, אני רק גומר לחמם את הביצים וכבר בא!'"

במחלקת היולדות קיבלנו אחת ש"באה ללדת". אישה דתייה ממאה שערים שבצר לה על שלא הביאה ילדים החליטה יום אחד שהיא בהריון. שכבה "לשמירת אותו הריון" במיטה תשעה חדשים תמימים ולא זזה משם אף לא למקלחת. וכאשר בדקנוה נמצאה בריאה ושלמה, רק ללא שמץ של הריון. היה לה מה שנקרא הריון מדומה.

בחדרי הלידה היינו חייבים לקבל את היולדת, לראיין אותה לבדוק אותה וליילד את פרי בטנה מאלף ועד תו. וכמובן מציגים אותה אגב כך בפני המדריך. קרה שאחד הסטודנטים בקבוצה מציג את היולדת הצעירה ומציין, "גברת זו בת שלושים ושלוש, בעברה שתי לידות רגילות ו.." והיא, אגב התפתלותה מהצירים הכואבים, משסעת אותו וקוראת בקול:" "סליחה דוקטור, אני בת שלושים ושתיים וחצי..."

כן גם הצצנו מעט על תחלואי הנוירולוגיה ומחלות הנפש, וגם על פלאי העשייה של מחלקת השיקום.

במחלקה הפסיכיאטרית סיפרו לנו ששנה לפני בואנו אליהם אושפז אצלם במחלקה הסגורה איש אחד שתפס תנוחה של עובר ברחם אימו. הוא שכב על מיטתו כל הימים כאשר ראשו למטה ורגליו למעלה מקופלות מורמות וצמודות לקיר. באחד הערבים, עת היה די שקט, ישבו שלושת העובדים של המחלקה ושיחקו קלפים. והנה הולך בחצר לכיוון המחלקה הרופא התורן. מיודענו מזנק ממיטתו/עמדתו וצועק להם דרך סורגי החלון של חדרו: "חבר'ה! הרופא התורן מגיע!" ומיד הוא חוזר למקומו ולאותה תנוחה מימים ימימה.

מעשה באחד הסטודנטים במחזורנו שנתבקש לעשות שמירה מיוחדת ל.. נשיא המדינה דאז, ששכב חולה במחלקה הפנימית. וכי יש עייף יותר מסטודנט לרפואה שמתחיל את משמרתו בשעה שמונה בערב עד למחרת בבקר? והנה בחצות הלילה התעורר הנשיא משנתו לבקש משהו וצילצל בפעמון. משבאה האחות הוא עשה לה תנועה של השש... והצביע על הסטודנט שישן על הכורסא שנת ישרים, ואגב כך הוא ביקש ממנה כוס מים...

זה היה מעשה אמיתי ממש. אלא שעל אותו סטודנט הילך אחר כך הסיפור שלמחרת היום שוב בא לשמור על הנשיא. והפעם עוד בשעות הערות. הוא נתבקש להביא לו בקבוק מים חמים. ובכן "הוא הלך למטבח לחפש בקבוק ריק. משלא מצא, לקח בקבוק קוקה קולה מלא, שפך את תוכנו ומילא אותו במים חמים והגישו לנשיא המדינה..." כאן, יכול להיות שזה לא היה בדיוק כך (כלומר שזה לא היה קוקה קולה כי אם סודה). אלא שבהכירי את הנפש הפועלת – הסיפור מתלבש עליה יופי.

אחרי כל אלה הגיעה סוף סוף שעתן של בחינות הגמר. הגרלה על מועדי הבחינות, ואחר כך הניחושים על ההרכב של צוות הבוחנים, בעיקר במקצועות הגדולים. כמו אצל עלמה דתייה ביום חתונתה, שצמה ומתפללת לאלוהיה שהזיווג יצליח והחתן יהיה טוב וחייה איתו יהיו נעימים וכו', כך גם אנו הסטודנטים התפללנו שלא ניפול בידיו של בוחן קפדן מדי, שיוציא את נשמתנו על כל קוצו של יוד, וישאל דווקא על דברים שלא מעלמא הדין. ושלא ניתקל בכזה ממאיר, שירצה לפתור את כל הפלוגתות עליהן הוא רב עם עמיתיו זה עשרות בשנים, על גבו של הנבחן המסכן.

המאמץ היה אדיר. חודשים של ישיבה בבית, והקדשת אין ספור שעות בימים ובלילות ללימוּד מסה גדולה מאוד של חומר, אלפים רבים של עמודים, ולזכור אין סוף פרטים ופרטי פרטים על נושאים כל כך מגוונים.

לקראת סוף דצמבר של אותה השנה חלף הכול וסיימנו את הבחינות של הדוקטוראט. אז יכולנו לברך ב"תם ונשלם השבח לאל בורא עולם."

תמה הסטודנטורה אחרי שש שנות הלימוד, ובצער רב נטשנו את ירושלים משוש תבל, והלכנו לעשות סטאז' ולעבוד "באיזשהו בית חולים בשפלה," כפי שנהגו לומר בבית חולים "הדסה" על בתי החולים האחרים בארץ.

המשך יבוא אם יתקבל

* * *

במקום כוסית קוניאק 77

לעילוי זיכרו של חברי עמוס קינן, תנחומים לרעייתו הפרופיסור נורית גרץ, לבנותיהם שלומציון, רונה, לְאֶחָיו. מי ייתן ולא תדעו עוד צער-לחיים. יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

תגובתה של חברת "זארא" לתצוגת התיק

עם צלב הקרס שרצה באינטרנט

העבירה לידיעתנו מיכל סנונית

בהמשך לפנייתך, להלן התייחסותנו: מדובר במקרה מלפני כשנתיים שהתגלה תיק שעוצב עם דוגמא של סמל הודי שנראה מאוד דומה לצלב קרס (רק הפוך) ועשה רעש גדול. התיקים לא הספיקו להגיע למכירה בישראל, ולמרות שלא היה מדובר בצלב קרס, אלא עיצוב בהשראת סמלים הודיים, הם הורדו מכל המדפים בכל חנויות המותג בעולם. נודה באם יישלח מייל חוזר כדי ליידע אנשים נוספים בנושא. כאמור, אין כל סיבה להימנע מלהיכנס לחנויות הרשת בישראל. נשמח לעמוד לשירותך בכל עת,

בברכת המשך יום נעים,

מוקד שירות וקשרי לקוחות

* * *

בימים אלו ראה אור ספרה של ד"ר רות דורות

המלמדת באוניברסיטת בר אילן ובמרכז האוניברסיטאי באריאל

גלות והתגלות

דו-שיח: יצחק בשביס-זינגר, מארק שאגאל

הספר מפגיש שני אמנים יהודים מהגדולים שידענו במאה ה-20. שניהם צמחו על הרקע היהודי המזרח-אירופאי, בשילוב עם תרבות המערב על מאפייניה המודרניסטיים-אוונגרדיסטיים. בשביס-זינגר מתאר ביד אמן ושאגאל מצייר במכחול קסום את החיים היהודיים התוססים על עושר מאפייניהם ב"שטעטל" המזרח-אירופאית, בפאריס, ניו-יורק ועוד.

רות דורות משווה חמישה נושאים מרכזיים המשותפים לשניים: ההווייה היהודית, ה"שטעטל" והגטו; האמן היהודי ויצירתו; אהבה ואוהבים; שואה ומלחמה; דת ומיסטיקה. באמצעות נושאים אלו קם ועולה למול עיני הקורא פסיפס החיים היהודיים על שפת היידיש ותרבותה.

להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

[דבר המפרסם]

* * *

הג'נטלמן האחרון

פרופ' יואב גלבר ירצה על המאבק בפוסט-ציונות

 בערב לזכרו של ראובן הכט

תחת הכותרת "הג'נטלמן האחרון" הופיעה באחרונה האוטוביוגרפיה של ד"ר ראובן הכט, שהיה מראשי העפלת "אף על פי", שפעל בשנים שקדמו לשואה לצידו של זאב ז'בוטינסקי ולאחר קום המדינה היה בין השאר יועצו של ראש הממשלה מנחם בגין. בקרוב ימלאו מאה שנה להולדתו של ד"ר הכט, מקימו של מפעל ממגורות דגון בחיפה והמוזיאון הנושא את שמו באוניברסיטת חיפה. ומכון ז'בוטינסקי יקיים ערב עיון לזכרו ולציון הופעתה בעברית של האוטוביוגרפיה המרתקת שכתב. את ההרצאה המרכזית בערב העיון ישא פרופ' יואב גלבר, ראש מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, וידבר על תופעת הפוסט-ציונות והמאבק בה.

על ד"ר הכט יספרו:

מר הרי זסלר מנהל קרן הכט

גב' עפרה רימון מנהלת מוזיאון הכט

ד"ר משה הלוי שכתב את הספר על ד"ר הכט בהעפלה ובהצלה

ינחה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי.

הערב ייערך ביום שני, 17.8.09 בשעה 19.00 במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב.

הכניסה חופשית. הספר החדש יימכר לבאי הערב במחיר מוזל

* * *

ישראל דרשה גם מספרד להפסיק המימון ל"שוברים שתיקה" – "הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1104616.html

* * *

ברכות לשחיק עצמות מחמוד אחמדינג'אד – טרוריסט מכחיש שואה וזייפן, להיבחרך לכהונה שנייה כנשיא איראן. ההיסטוריה מוכיחה שמנוולים כמוך גמרו רע מאוד.

חשוב על המן.

* * *

דבורה קוזוינר

מכנה משותף, לשתי ברכות

בגיליון 466 נשאלה שאלה פילוסופית-קיומית ורבת תהיות, בנוסח "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" – כלומר: מה עניינה של הברכה הסוגרת כל גיליון של המכתב העיתי לעניין העיתון עצמו, וכיון שניתנה שם תשובה מעמיקה ופרטנית בנושא, החלטתי אחרי היסוסים רבים, להוסיף כמה שורות. וזאת – על אף שאותי חינכו שאין זה הולם, בעיקר ילדות ונשים, לספר ולדבר בדברים שהצנעה והשתיקה יפה להם.

את הסיפור הזה סיפר לנו אבא שלי ז"ל מ"סיפורי הפרלמנט של בית הכנסת בין מנחה למעריב", סיפור-מהתלה, מחויך-עצוב-מריר, היודע בהומור המיוחד לו גם לצחוק על ההווי שממנו הוא נובע, ועליו הוא מספר.

 וכדרכו של פלפול, זה מתחיל בקושייה: מה טעם אומרים אותה ברכה, "אשר יצר", אחרי פעולה אינטימית של אדם, הנעשית בפרטיות, ביחידות ובצנעה גמורה, באותו חדרון קטן שבבית, ואומרים אותה (אמנם נוסח שונה קצת, אבל גם היא ברכת "אשר יצר") גם בהזדמנות הכי חגיגית, בפרהסיא גדולה, רבת קהל שמח והמון קרואים חוגגים, בתוך שבע הברכות הנאמרות בטקס חופה וקידושין?

והתשובה, כדרכה של תשובה, על דרך משל:

מעשה ביהודי שהכריז בסודי סודות, מתוך תקווה שה"סוד" יעבור במהירות מפה לאוזן ויגיע למעוניינים כלשהם, שהוא מקציב לבתו נדוניה נכבדה וגדולה. השמועה הגיעה לאוזניו של שדכן מיומן, שמיהר להציע לו בחור שאביו אמר עליו שהוא עילוי מופלג, למדן גדול, ממש "כלי יקר".

ההורים נפגשו ומיד מצאו שפה משותפת והסתדרו ביניהם מצוין, וגם הזוג שנפגש, בעידוד ההורים – הסכים לשידוך.

אף אחד לא ידע, או לא זכר, כי לאבי הכלה לא היה, בעצם, גרוש על הנשמה, והבחור "העילוי" היה למעשה אידיוט מושלם.

נקבע תאריך, נערכה חופה רבת משתתפים והשמחה גדולה. עוד מעט קט ייערך הטקס על ידי הרב, שיאשר סופית את הזיווג. שני המחותנים היו השמחים ביותר. כל אחד מהם היה מאושר על הסידור הנפלא שנמצא, זה – לבתו, בוגרת עלובת נפש, וזה – לבנו ה"תכשיט" המוצלח. כל אחד מהם חשב בחשאי בליבו, שהוא "מסדר" ו"מחרבן", במחילה – על המחותן שלו.

נו, ואחרי "פעולה" שכזו – בטח שצריך לומר ברכה שכזו...

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,191 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,010 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט!

נא לא לשלוח מילים בפיזור אותיות אלא אם צריך בהדגשה בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל