גיליון מס' 469

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' באב תשס"ט, 10 באוגוסט 2009

היום מלאו 43 שנים לפטירתו של בנימין בן עזר (ראבּ), אחיה הצעיר של אסתר

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: צהריים מעולים לשניים ב"מֶסָה" תל אביב ב-253 שקל כולל התשר

מאת סופרנו הקולינארי ס. נידח, הנאלץ לאכול מחוץ לבית.

ד"ר אברהם וולפנזון: אובמה – מנהיג או במה? מקומן של התכונות האישיות במדיניות ארה"ב.

עמוס גלבוע: "מפת הדרכים" ו"שתי מדינות" – הופכים לתלושים מהמציאות.

משה כהן: 1. כנראה אנחנו עם בהפרעה. 2. "המוחל על כבודו כבודו מחול".

3. מחול השדים נגד הדתיים אין לו על מה לסמוך.

 Lou Pritchett: AN OPEN LETTER TO PRESIDENT OBAMA

נעמן כהן: אחמד טיבי – המתנחל הניאו נאצי.

דורון גיסין: עשבים רעים, עשבים טובים.

אורי הייטנר: 1. מי הפריט את קרקע הלאום? 2. הלינקג'.

דודי בן עמי: תפקידה של גמלא במרד.

יוסף חרמוני: גזר דין מוות על גוש קטיף?

יוסף אורן: השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ד').

יוסי גמזו: הַקֶּסֶם שֶל צְפַת, לבירת הגליל העליון, עם פתיחת פסטיבל הכליזמרים.

בעקבות כתבתו של משה גרנות על מאורעות תרפ"ט/1929: רן פרחי, מרק הסנר.

משה גרנות: הלשון הגבוהה והקורא המותש, על יצירתה של גבריאלה אביגור-רותם.

איך החברה הישראלית "אהבה" סיבכה את כריסטין דייויס מ"סקס והעיר הגדולה" [ציטוט מ"הארץ" עם הערת אהוד בן עזר]

איליה בר זאב: מטווח קצר (שיר).

* * *

צהריים מעולים לשניים ב"מֶסָה" תל אביב

ב-253 שקל כולל התשר

מאת סופרנו הקולינארי ס. נידח, הנאלץ לאכול מחוץ לבית

בקרב אנשים רעבים בתל אביב

גם לבשלניות הכי חרוצות מגיע יום מנוחה בשבוע, ושמענו שב"מֶסָה" יש בצהריים "עסקיות" במחיר מפתה, וכך הגענו באחת ושלושים, קצת לפני שהמקום התמלא עד אפס מקום. העיצוב מושך את העין. לכל אורך האולם המרכזי משתרע המֶסָה, שולחן בספרדית, ארוך וגבוה ומצופה שיש צהוב-כתום עם עורקים, ומסבים אליו בכיסאות גבוהים פנים אל פנים בזוגות לכל אורכו. נברשות ענק. הכול מואר ובהיר, ובאגפים שולחנות נמוכים וכסאות וכרים וכורסאות והכול בצבעים תואמים ואפילו כל הכוסות נושאות את שם המסעדה, והכול באנגלית, כמובן, גם שם המקום וכרטיס הביקור.

פותחים בשני דרינקים שמציעה המלצרית הנחמדה יפעת – קמפארי במיץ הדרים וקרח עם קשית שחורה קטנה. מעולה. [היה אפשר לקבל גם מרטיני] רק שלא שמנו לב לכך שאמרה שמדובר בתוספת 34 שקל, או אולי חשבנו שהתכוונה לשני הדרינקים, ולא כפול שניים שהם 68 שקלים – לעצמם מחיר עסקית שלמה. אלמלא התפתינו לשני הדרינקים היינו יוצאים רק ב-155 שקלים פלוס 30 שקל תשר – שהם כ-90 שקל לסועד. בפח דומה נפלו עוד סועדים שישבו קרוב אלינו והתפלאו לראות את הסכום הנוסף הגדול בחשבון, כאילו אכלו עוד ארוחה עסקית. אז ראו, הוזהרתם, ואל תתביישו להיראות פרובינציאליים. כי אתם בכל מקרה משכילים יותר מהמלצרים/יות.

מקבלים כלי נאה ובו שלוש צלוחיות קטנות עם מיטבלים. כלי החרסינה הלבנים של "מסה" עשויים בצורות ובגדלים שונים וכולם אסתטיים מאוד ומעניינים. מיטבל לימונים כבושים עם עריסה. מיטבל ויניגרד פלפלים, שום, כוסברה ופטרוזיליה. מיטבל חצילים ועגבניות קלויים. קצת חריף אבל מעולה ומתאבן. שלוש פרוסות עבות של לחם דגנים חמוצים ואגוזים, מאפה הבית, משלימות את ההנאה. אפשר לבקש תוספות. כוסות מים קרים מוגשות חינם.

לקחנו שתי עסקיות, האחת ב-68 שקלים והשנייה ב-98, אך בגלל חילופי מנות בין תפריט לתפריט קיבלנו חשבון מפורט ומדוייק כדלקמן:

מנה ראשונה ב-28 שקלים: פרוסת יפה של פאטה כבדים, מסביב קוביות קטנות שקופות של ג'לי מוסקאט לבן וטיפות וזילופים של סילאן בצלחת הגדולה, עם קערית של ריבת עגבניות שרי מדהימה, פיסטוק קלוי, בכבד ומפוזר סביבו, ושלושה צנימים מעולים. אוכלים לאט-לאט מכל דבר, מה אגיד לכם – מן "הפאטה כבד" הטובים שטעמתי בתל אביב ועדיין טעמו נימוח ועומד בפי.

מנה ראשונה ב-32 שקלים: בייבי קלמרי סגול עם קרם לימון ורליש צלופח וכבד אווז. מנה לא גדולה אבל המיסתורית ליקקה את האצבעות והשאירה צלחת מנוגבת למשעי.

מנה עיקרית ב-40 שקלים: מיני המבורגר פילה בקר עם חרדל דיז'ון וירקות מדורה. זה מה שכתוב בתפריט, אבל מקבלים משהו הרבה יותר מסעיר ומעניין: צלחת חרסינה לבנה ארוכה וגדולה כמגש והיא בצורת חרוט, קטומה בצד הצר, ועליה מסודרים משמאל לימין: ריבועי בצל סגול ועגבניות, צלויים היטב, כנראה יחד עם ההמבורגר – אלה "ירקות מדורה", נהדר למי שאוהב בצל חי וגם מטוגן, כמונו, ויפעת אף הזהירה אותנו מראש כי במנה יש הרבה בצל; שלוש לחמניות גרנייה [מה זה?] קטנות וטעימות להפליא וכל אחת מהן חצוייה ומחזיקה בבטנה קציצת המבורגר קטנה עשוייה היטב, כבקשתנו, עם רצועות בצל טרי ופרוסת עגבנייה ותיבול בחרדל דיזו'ן. מעולה. מרגישים את הטעם של בשר הפילה שנטחן גס בתוך ההמבורגר והוא כחתיכות סטייק זעירות. כל לחמנייה מחוזקת במקלון פלסטיק דקורטיבי שתקוע באמצעה ומונע ממנה, כבתולה חסודה, להיפתח בטרם עת. והלאה בצלחת – סלט קטן בתוך עלה קמור של חסה המשמש לו קערית חיה – ובה עלים ירוקים טריים של קצוות גבעולי סלרי, רבעי צנוניות ופרוסת פלפל חמוץ-חריף בצבע חאקי, מטובל קלות בשמן וחומץ. מה אגיד לכם, גם יפה גם טעימה. והכול במידה.

מנה עיקרית ב-55 שקלים: דגת היום בציפוי פורטבלו עם קרם שורשים וויניגרט עגבניות. המיסתורית נהנתה מאוד אף כי המנה לא גדולה, כשלוש רצועות פילה דג-ים עטוף ומטוגן בפטריות פורטובלו כהות, ובצד פירה (מחית) של ירקות שורש. העברנו לה קצת משיירי שלוש הלחמניות שלנו, שנותרו ערומות, כדי לספג אצלה את הנישאר בצלחת. נהנתה מאוד.

זהו. היינו כה מלאים שוויתרנו על מנות אחרונות, ואולם יפעת הנחמדה הביאה לנו על מגש שתי כוסיות משקה קר של מיץ אשכוליות או לימונדה עם וודקה, כמין ליקר, מה שסיכן מאוד את הנהיגה חזרה אחרי מנת הקמפארי שהיתה אף היא גדושה הרבה אלכוהול.

בקהל נראה מיליונר עממי בעלים של בנק, כמו שראינו גם בפעם קודמת [את סמי עופר ובן שלו], אבל גם קשיש אחד כפוף ומהלך בקושי, לבוש בגופייה אפורה ובמכנסי חאקי "זלמן" עד ברכיו, ומרכיב משקפיים של פרופסור. לך דע. אולי גם הוא מיליונר. צריך להיות עשיר מאוד כדי להיכנס למסעדה נחשבת כשאתה לבוש ברישול כקלושר ומצפצף על כולם ורואים לך את השערות בבתי השחי – ויכול גם להיות שהגופייה הזה הוא גרוש או אלמן, ולכן עליו לא משגיחים כמו שדואגים לנו שניראה תמיד לבושים "כמו בני-אדם ולא כמו פקידים מהוועד הפועל". אך רוב הקהל היה אנשים מרובעים ונידחים כמונו, צעירים מאיתנו ורעבים. זה השירות הגדול של מסעדות, שהן מזינות אנשים רעבים.

"מֶסָה שֶׁף רסטוראנט". (מזל וברכה הסעדה בע"מ). הארבעה 19, ת"א. טל. 03-6856859. רצוי מאוד להזמין מקום מראש. יש חנייה בסביבה הקרובה. השירות מעולה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

אובמה – מנהיג או במה?

מקומן של התכונות האישיות במדיניות ארה"ב

בעת מסע-הרצאות-אורח בכמה אוניברסיטאות ומכללות בארה"ב, קיבלתי תשורה חשובה ומעניינת: ספר זיכרונותיו האוטוביוגראפי של הנשיא טרומן.

כידוע, לא היה הארי טרומן כתבא רבא. ואמנם, ספרו האוטוביוגרפי המרתק, הנקרא PLAIN SPEAKING שפירושו "דיבור פשוט", הוא אוטוביוגרפיה מוקלטת – מעין "תורה שבעל-פה" – ובה, בין היתר, גילויים על ההתרחשויות הפוליטיות מאחורי הקלעים של "המטבח הפוליטי" בבית-הלבן.

בעניינים הנוגעים לישראל ולמזרח התיכון, מספר טרומן כמה דברים מאלפים: שר-החוץ של טרומן, ג'ורג' מרשל [על שמו "תכנית-מרשל" הידועה, לסיוע לאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה] התנגד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. רשמית, הציע "רק" לדחות לשנתיים-שלוש את הכרזת-העצמאות. למעשה, היה ברור לעולם הפוליטי דאז, שדחייה זו עלולה לגנוז לעד את הסיכוי להקים את המדינה בהתאם להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. מרשל ניסה להשפיע על ראשי התנועה הציונית, והשתדל במיוחד לעשות "שטיפת-מוח" בת כמה שעות רצופות למשה שרתוק [שרת] עד כדי הפחדתו בחזיון של השמדת היישוב היהודי בארץ בידי מדינות ערב הפולשות, כאשר ארה"ב לא תסייע לישראל, שסירבה לבקשתה ה"צנועה" לדחות בשנים אחדות – בלשון ימינו: "להקפיא" – את מועד הכרזת העצמאות...

ב-12 למאי 1948 עמדה "ועדת התשעה" של מפא"י להחליט בסוגיה זו. מה מספרים לנו הפרטיכלים של מפא"י? [הציטוטים דלהלן מופיעים בעמוד 483 של הספר "עכשיו או לעולם לא" מאת פרופ' מאיר אביזוהר ואבי בראלי, בהוצאת עיינות-בית-ברל, תשמ"ט].

בן גוריון ועוד שלושה [שאול מאירוב-אביגור, לוי שקולניק-אשכול וגולדה מאירסון-מאיר] צידדו בהכרזת העצמאות במועד [יום שישי 14.5.1948 – ה' באייר תש"ח]. יוסף שפרינצק ועוד שלושה [אליעזר קפלן, דוד רמז, ופנחס לוביאניקר-לבון] צידדו בהימנעות מחיכוך עם ארה"ב, ובהיענות לדרישת הדחייה. משה שרתוק היה התשיעי, לשון-המאזניים, והוא היה בארה"ב [בשיחה הנ"ל של "שטיפת-מוח" עם שר-החוץ האמריקני]. בשובו נערכה הצבעה, והוא נמנע. נוצר תיקו: ארבעה בעד, ארבעה נגד. בן-גוריון דרש משרתוק להחליט, לכאן או לכאן, כדי שתתקבל הכרעה ברורה. שרתוק נענה, והצטרף לעמדת בן גוריון. כך נוצר רוב של 4:5 בעד הכרזת העצמאות – והשאר היסטוריה...

אבל בכך לא נסתיים העניין. במזרח התיכון, הכינוי המקובל למפסידים לא-ספורטיביים [שאינם מקבלים הכרעות בלתי-רצויות להם, וממשיכים לעשות הישר בעיניהם חרף הכרעת הרוב נגדם] –BAD LOOSERS  – והכינוי הולם לא רק את בני-דודנו ושכנינו הערבים, אלא גם כמה וכמה מן העסקנים היהודיים הבכירים [ואולי זו הסיבה הפנימית העמוקה, הפסיכולוגית-חברתית, להתפלגויות ולריבוי-מפלגות]. ארבעת "המפסידים" חששו שבן-גוריון עלול לזכות ברוב, ועשו מאמצים מיוחדים "ברגע האחרון", לפני ההצבעה, בניסיון למצוא גורם-השפעה מבחוץ, שיהיה בכוחו לשנות את דעתו של "הזקן"...

בהתאם לכך, יצאו שניים מבכירי "המפסידים", שפרינצק וקפלן, ב-9 למאי 1948, [שלושה ימים לפני ההצבעה הגורלית בוועדת-התשעה של מפא"י], לפאריס, ובהמלצתו של מארק יארבלום, יו"ר המפלגה-האחות של מפא"י בקרב יהדות צרפת, הגיעו לליאון בלום [שאליו התייחס בן גוריון בכבוד רב – הן כראש הממשלה הצרפתית מטעם המפלגה הסוציאליסטית בשנות-ה-30', הן כציוני שתמך בארץ-ישראל-העובדת, והן כאישיות מדינית נבונה ואמיצה], וניסו לחלץ ממנו הצהרה שתסייע להם "להוציא את השיגעון מראשו של בן-גוריון." להפתעתם פנה אליהם ליאון בלום ואמר: "הגידו לבן-גוריון, שלדעתי הוא צודק. הסיטואציה היא: עכשיו או לעולם לא..."

עקשנותם של שני העסקנים הבכירים לא נשברה גם מדבריו של ליאון בלום, והם פנו לפיתרון אחר: כווייצמניסטים המובהקים בהנהגת מפא"י, הם ניסו לקבל המלצה של פרופ' חיים וייצמן [שהיה אז בארה"ב] לדחות את הכרזת העצמאות. וייצמן פנה אל משה שרתוק – שהיה בדרכו לארץ, אחרי שיחתו הקשה עם שר-החוץ של ארה"ב, ג'ורג' מרשל – וביקש שימסור לחברי מינהלת העם את דעתו בזו הלשון: "יש להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט הבריטי, ולא לדחות צעד זה, שמא הוא יוחמץ."

כסבורים אתם שעקשנותם של המתנגדים להכרזה נשברה? לא ולא. חרף היותם ראשי הוייצמניסטים המובהקים במפא"י, הצביעו ארבעתם בעד קבלת הצעת ה"הקפאה" האמריקנית, כלומר: נגד הכרזה מיידית על העצמאות.

וייצמן שהה בארה"ב בשליחות מיוחדת של בן-גוריון. ראשיתה של השליחות – בניתוק בין שני האישים שהיו שנים רבות קרובים מאוד זה לזה במדיניותם הציונית. [וייצמן – נשיא ההסתדרות הציונית, בן גוריון – יו"ר ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. בן-גוריון ממש העריץ את וייצמן – ואילו וייצמן העריך את כוחו הפוליטי של בן-גוריון, אך זילזל בכישוריו הדיפלומטיים]. הקרע ביניהם הלך והחמיר בשנים 1943-1942, והגיע לשיאו בשנים 1946-1945. רק בשנת 1946, ב"זכות" המדיניות האנטי-ציונית המובהקת והבוטה של שר-החוץ הבריטי ארנסט בווין, אמר וייצמן לבן-גוריון: "אתה צדקת. אני מוכן לעמוד לשירותך בכל תפקיד שיוטל עלי."

בן גוריון השיב: "סע לטרומן, ותדאג להשפיע עליו שיתמוך בחלוקת הארץ ובמדינה יהודית, שתכלול גם את ירושלים וגם את הנגב כולו, שאינו מיושב כמעט, ובמיוחד את אילת, הנחוצה למדינה היהודית כעיר הנמל היחידה הפונה לאוקיאנוס ההודי – באשר בעתיד תיצור המדינה היהודית קשרים חשובים, איסטרטגיים ומסחריים, עם הודו וארצות דרום-מזרח אסיה." [פרטים על הקרע בן שלוש השנים בין וייצמן לב.ג. ואיחויו ניתנים בספרו של פרופ' יוסף גורני "שותפות ומאבק", בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב והקיבוץ המאוחד, תשל"ז].

ניתן לומר, שבן גוריון הטיל על וייצמן שליחות קשה במיוחד: קודם-כל, הקושי הנפשי, שווייצמן, באצילות נפשו, התגבר עליו: בעבר היה הבכיר בשותפות עם בן גוריון – ועתה עליו לפעול בשליחותו ועל-פי הנחיותיו. הקושי הנוסף היה של שינוי אוריינטציה בינלאומית: בשנת 1943, אחרי תבוסת הגרמנים בשתי החזיתות החשובות – אל עלמיין וסטאלינגראד – היה ברור לכול שיש לתכנן ברצינות את מפת העולם לאחר מפלת היטלר. לצורך זה נועדה באותה שנה פגישת "שלושת הגדולים" בקהיר. במחנה הציוני, הגיע בן-גוריון למסקנה שבריטניה עתידה לרדת מגדולתה, והמעצמה הקובעת בעולם הדמוקרטי תהיה ארה"ב. וייצמן חלק בתוקף על תפיסה זו של בן גוריון. בעיניו, בריטניה עתידה להישאר המעצמה הקובעת – אם לא בעולם כולו, הרי לפחות במזרח התיכון. "בריטניה לָנֶצַח" – FOREVER BRITAIN. בן-גוריון נטל חופשה ממושכת, ויצא לארגן את יהדות ארה"ב כשדולה פרו-ציונית להקמת "מדינה יהודית לאלתר" [בן-גוריון קיווה שמדינה יהודית שתוקם מיד תספיק להציל לפחות את יהדות הונגריה, שהנאצים טרם פלשו אליה עד 1944; דברים ברוח זו אמר ב"ועד ההצלה" שהקים – והפרטיכלים בעניין זה מצויים גם בספרו של טוביה פרילינג "חץ בערפל" וגם בספרה של פרופ' דבורה הכהן "תכנית המיליון"; אלתרמן, שאהב את וייצמן אבל תמך בבן-גוריון, כתב בשנת 1944 שיר נפלא בעניין זה, ב"טור השביעי", בשם "מדינה לאלתר" – סיפורו של ילד יהודי קטן, ניצול-שואה, המחכה לספינה גואלת בנמל אירופי קר ומקפיא, ושמו של הילד אלתר. אלתר זקוק למדינה – והוא זקוק לה מייד, לאלתר, בטרם יקפא כולו – כותב אלתרמן].

ברוח זו גיבש בן גוריון את ציונות ארה"ב סביב "תכנית בילטמור" [על שם המלון הניו-יורקי בו אושרה התכנית] להקמת "מדינה לאלתר". וייצמן רצה אמנם מדינה יהודית, אולם לא אהב את האוריינטציה על ארה"ב. הוא עצמו קיבל ב-5 בנובמבר 1944 הבטחה בריטית [מצ'רצ'יל עצמו] להקים מייד "מדינה לאלתר" – אולם למחרת – ב-6 בנובמבר 1944 – נרצח במצרים הלורד מוין, שהיה בדרכו, בתיאום מוקדם עם וייצמן ועם בן גוריון, לארץ-ישראל, לכפות על היהודים והערבים חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, אך נורה בקהיר על-ידי שני לוחמי לח"י [אליהו חכים ואליהו בית-צורי]. כתוצאה מהסערה שהתעוררה בבריטניה בעקבות הרצח, איבד צ'רצ'יל את הרוב בקבינט למדיניותו ה"ציונית", ונאלץ לדחות את קיום הבטחתו לוייצמן ולב.ג. עד לאחר המלחמה, אם וכאשר ייבחר מחדש לראשות-הממשלה [אולם, כידוע, צ'רצ'יל הציוני הפסיד בבחירות – ובמקומו קבע את היחס לציונות המדינאי האנטי-ציוני, ובמשך הזמן גם מעט אנטישמי, שר-החוץ ממפלגת הלייבור, ארנסט בווין]. בעקבות זאת הצטרף וייצמן, בצער עמוק, אל האוריינטציה הפרו-אמריקנית של בן-גוריון...

דא עקא, שהיה קיים קושי רב גם מן הצד האמריקני: הנשיא שירש את רוזבלט, הארי טרומן, אמנם היה פתוח למבט חדש ומחדש במדיניות של ארה"ב. [אחד מגדולי מדעני המדינה במאה העשרים, ס.מ. ליפסט, כותב שהנשיא המחדש ורב-ההשפעה ביותר בארה"ב במאה ה-20, בתחום מדיניות החוץ, היה טרומן]. ברם, לנוכח האמביציה ה"קיסינג'רית" של ג'ורג' מרשל לקבוע את מדיניות החוץ בעצמו [מה שנבצר מהקלינטונית כלפי ה"בוס" הנוכחי שלה] ולנוכח ריבוי קבוצות הלחץ המזרח-תיכוניות של יהדות ארה"ב שאירגן בן-גוריון בהצלחה, לאחר שהשכיל לפייס בין שני מנהיגי הציונות היריבים – סטפן וייז הדמוקרט ואבא הלל סילבר הרפובליקני – ומצד שני לנוכח פעילותם האנטי-ציונית של השדולות מטעם אילי-הנפט הסעודיים והאמריקניים – לנוכח כל אלה הודיע טרומן שאינו מקבל עוד משלחות ושליחים ושתדלנים מכל צד שהוא בענייני ארץ-ישראל. נותרה השאלה: כיצד יצליח וייצמן להגיע לשיחה הגורלית עם טרומן כש"על שולחן הניתוחים" היתה מונחת הצעת-"פשרה" של משרד-החוץ האמריקני "לגזור" את קצה משולש-הנגב [כולל אילת] מהמדינה היהודית המתוכננת [כדי שיהיה מעבר יבשתי ישיר בין מצרים לשאר מדינות ערב]?...

הפיתרון נמצא – לפי שגיליתי בזיכרונותיו המוקלטים של טרומן, שנזכרו בפתח דברינו – באישיותו ובתולדות חייו של טרומן. בקצרה: טרומן ראה עצמו כל ימיו כ"אדם פשוט" ולכן גם נקראים כזכור זיכרונותיו המוקלטים "דיבור פשוט". בחירתו לתפקיד סגן-הנשיא בקדנציה הרביעית והאחרונה של רוזבלט באה כמועמדות של פשרה ["סוס אפור" – לא לבן ולא שחור, שאינו מסכן עסקנים בכירים ממנו, כי אין לו כוח פוליטי רב-עוצמה כשלעצמו]. טרומן עצמו ידע את מיגבלותיו [אין בארה"ב סמכויות ממשיות לסגן-הנשיא] ובהומור האופייני לו היה מספר שלאימו היו שני בנים. אחד מהם התפרסם והתעשר כסוחר גדול, והאח השני נבחר לתפקיד סגן-נשיא-ארה"ב – "ומאז נעלמו עקבותיו"...

בכל אותה תקופה נשמרו האינטרסים הכלכליים של טרומן על-ידי שותפו היהודי לחנות הגלנטריה המשותפת שלהם, בשם יעקובסון. אותו יעקובסון נהג בהגינות רבה, וגם כשעסק טרומן בפוליטיקה – התחלק איתו ברווחים. ב"לובי" הציוני הוחלט להפעיל את יעקובסון כדי שתיסלל הדרך לפגישת וייצמן-טרומן. טרומן מתאר, כאילו בחיוך סלחני, ממרחק השנים, כיצד התרחשו הדברים: יעקובסון ביקש, וכמובן גם קיבל, ראיון לעצמו עם הנשיא – אולם הוזהר, שהנשיא אוסר כל שיחה על בעיית ארץ ישראל. יעקובסון ישב בקצה החדר. טרומן הזמינו אל שולחנו – אך יעקבסון רק הניד ראשו לאות סירוב. טרומן קם ממקומו, ניגש אל יעקובסון ושאל:

"למה אינך מתקרב? מה קרה?"

יעקובסון לא השיב, ורק פרץ בבכי.

טרומן נרעש ונרגש: "מה קרה, יעקובסון?"

יעקובסון השיב בהתייפחות: "איני יכול לומר."

"מי אסר עליך?" שאל טרומן.

"אתה," השיב יעקובסון.

טרומן הבין סוף סוף, ובתום שיחתם סוכם שווייצמן יתגנב לחדר-הנשיא דרך המטבח, בכניסת-המשרתים.

בשיחה הסביר וייצמן חשיבותה של אילת – וטרומן שלח מברק לכל אחד ואחת מחברי המשלחת האמריקנית לאו"ם: "הרי אתה מפוטר בזאת מתפקידך באו"ם – אלא אם כן תצביע בעד הכללת אילת והנגב כולו בגבולות המדינה היהודית." אין צורך לומר, שטרומן עשה זאת מעל לראשו של שר-החוץ "החזק" שלו מרשל, והנגב, כולל אילת, נשאר בתחום ישראל. זכר לפרשה זו: הדיפלומט הראשי הראשון של מדינת ישראל באותם הימים בוושינגטון, שינה את שמו מאליהו אפשטיין לאליהו אילת...

הדוגמא של טרומן מהווה נקודת מוצא ראויה להבחנה בין ריאליזם ופאניקה ביחסי ישראל-ארה"ב. חוסר-המומחיות של אובמה בענייני המזרח התיכון בולט לעין בהתייחסויותיו לא רק לסכסוך הישראלי-ערבי, אלא גם לבעיית הגרעין של אירן, ליחסי ארה"ב-סוריה, ואף לגישושים שקופים ולניסיונות הידברות עם חמאס. ניתן היה לראות בהופעתו בקהיר – ובהימנעותו מביקור בישראל – רק בָּמָה, כלומר: דברים בלתי-מחייבים בסגנון עָרֵב למארחיו. ברם, הצעדים ההסברתיים והדיפלומטיים שנקט לאחר נאומו מהווים לוחמה פסיכולוגית [בלשון צה"ל: ל"פ] שעיקרה – לחץ על ישראל, במיתקפה בת שתי זרועות מקבילות:

א. דרישה תקיפה להקפיא כל בנייה בהתנחלויות [וכאן שגה כשפגע בעצב הרגיש ששמו ירושלים – פגיעה שליכדה מתונים וקיצונים ישראליים כאחד נגד מדיניותו]

ב. הפצת ידיעות אופטימיות על הצלחתו של מימשל פיאד-אבו-מאזן ביהודה ושומרון [לדוגמא: כותרת אופטימית במרכז העמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס" מיום 16 ביולי 2009 – "בגדה המערבית – תחושה גוברת של תקווה" – ובכותרת-מישנה מאשר טוני בלייר, נציג הקווארטט באזורנו: "לפני שנתיים לא יכולתי אפילו להגיע לשכם..." הכתבה הארוכה והמפורטת, המגיעה למהדורה הגלובאלית של הניו יורק טיימס מהעיר שכם, כתובה על-ידי עתונאי בעל שם עברי, בחלקו: איתן ברונר. התוכן – אופטימי למשעי, ומבשר על הצלחת היישום הראשוני של מדיניות אובמה באזורנו].

אופטימיות אמיתית או"ברינקמנשיפ" [ניהול המשבר עד סַף העימות הכוחני]? הידברות ישראלית-אמריקנית או "עיון מחדש" נוסח קיסינג'ר ב-1975? האם המימשל החדש של ארה"ב חותר לאלץ את ממשלת ישראל להתעמת, על אף האלימות הצפויה, עם מאות-אלפי המתנחלים – האם אובמה רציני "עד הסוף" בדרישותיו מישראל ונכון להפעיל לחצים קשים שלא ידענום בעבר? בקצרה, האם הזירה הבינלאומית משמשת לנשיא ארה"ב עמדת-זינוק מעשית – או בָּמָה להכרזות רטוריות בלבד?

נראה לי שגם הפרשנות היא עניין לגיאוגרפיה...

דוד בן גוריון, עתיר הניסיון המדיני, הביע דעתו, שראש ממשלה ו/או ראש מדינה רב-סמכויות אינו חייב להיות מומחה לכול. עליו להיות רק מומחה למומחים. אם כלל זה נכון לגבי ראשי-המדיניוּת – על אחת כמה וכמה נכון הוא לגבי אזרחים פשוטים כמונו. ניטול איפוא את אחד המומחים הישראליים הטובים ביותר – לטעמי – ליחסי ישראל/ארה"ב: פרופ' אברהם [אבי] בן-צבי, איש אוניברסיטת חיפה.

במחקר שהתפרסם בשנת 1986 בחן פרופ' בן-צבי ארבעה נסיונות שונים של מעצבי-מדיניות אמריקנים "לנקוט מדיניות של לחץ שיטתי" כלפי ישראל. המקרים שנבחנו בעיניו האנליטיות של פרופ' בן-צביהיו כדלקמן:

א. "ההערכה מחדש" כלפי ישראל באביב 1975.

ב. ההצהרה המשותפת של המעצמות בשאלת המזה"ת ב-1.10.75

ג. עיכוב אספקת מטוסי F16 בעקבות הפצצת הכור בעיראק ומפקדות אש"ף בביירות.

ד. צעדי ענישה שונים לאחר מכן.

המסקנות של פרופ' בן-צבי, בסיכומו של מחקר מבריק ומעמיק, יסודי ומפורט – יש בהן נגיעה אקטואלית לבעיות ימינו אלה; להלן אצטט שורות אחדות מסיכומיו:

א. "בשנת 1975 נכשלו פורד וקיסינג'ר לחלוטין, כשניסו לנקוט כלפי ישראל אסטרטגיה של כפייה בלבד, ובסופו של דבר נאלצו להציע לה תמורות פוליטיות, כלכליות וצבאיות ניכרות. רק בזכות תמורות אמריקניות אלה פג המתח ביחסים שבין ארצות-הברית לישראל, ונחתם, ב-1 בספטמבר 1975, הסכם-הביניים בסיני."

ב. "שנתיים לאחר מכן נכשל גם מימשל קרטר בניסיון לאלץ את ישראל לשנות את עמדתה בסוגיה הפלסטינית. ישראל נשארה החלטית ביותר בהתנגדותה להשתתפותו של אש"ף בתהליך הדיפלומטי... מול עמדה נחושה כל-כך נידונו מהלכי הכפייה האמריקניים מראש לכישלון."

ג. "בדומה לכך נכשלה אסטרטגיית הכפייה שנקט מימשל רייגן בקיץ 1981. מעצבי המדיניות בישראל היו נחרצים כל-כך בהתנגדותם לתוכנית רייגן, עד שהיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, גם אם יגבר מאוד הלחץ... [אם כי] מלחמת לבנון החישה את הכירסום בתמיכה המסורתית של דעת הקהל האמריקנית בישראל."

אין לנו אלא להוסיף, לסיכומיו של פרופ' בן-צבי, את התרשמותנו הסובייקטיבית בעניין הניסיון המדיני, ההבנה הפוליטית וההכשרה המקצועית-אוטוביוגרפית של כל אחד מהנשיאים שהזכרנו: רייגן היה שחקן-קולנוע [בינוני למדי] במקצועו, פורד היה כושל בכל צעדיו [תרתי-משמע], קרטר היה מגַדֵל-בוטנים שנקלע לשלטון בעזרת הון שצבר מאגוזי-האדמה שלו, ורק טרומן היה "איש פשוט" שדיבר ביושר ובתבונה [PLAIN SPEAKING, כזכור] ובזכות השכל הישר שלו [COMMON SENSE] הצליח לנצח את יפן ולהכניעה, בהעזתו להפעיל נגדה שתי פצצות אטום [1945], לבלום את ההתפשטות הסובייטית [בתקופת סטאלין!] ביוון ב-1946, בשבירת המצור על ברלין [1948] על-ידי משלוח מטוסי-קרב אמריקניים כליווי למטוסי-אספקה, במשלוח מיידי של כוחות צבאיים להגנה על דרום קוריאה ב-1950 מפני צפון קוריאה הפולשת [עוד בטרם נסתיים הדיון על כך במועצת-הביטחון של האו"ם] ו..כמובן, בעמידה עקבית לצידה של מדינת ישראל הצעירה, שהסופר והעיתונאי פנחס יורמן כינה אותה בספרו החדש "מדינה בטירונות"...

לאן יפנה אובמה? לרטוריקה פאן-איסלמית שעד כה רק חיזקה גם אצל המתונים שבשכנינו [סעודיה, אבו-מאזן] את סרבנותם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל? לניסיונות כפייה שנכשלו בעבר ולפי כל הסימנים לא יועילו גם עכשיו למתן את אויבינו? [שני הסכמי השלום, עם מצרים ועם ירדן, נעשו בהידברות ישירה שלהן עם ישראל – והחסות של ארה"ב ניתנה לחתימת ההסכמים רק בסיומה של ההידברות הישירה; האם יש סיכוי שאובמה ילמד גם משני האירועים החיוביים האלה?].

בסיכומו של דבר, השבועות הקרובים יפקחו את עינינו לראות, האם בראש ארה"ב עומד כיום מנהיג של ממש [כמו הארי טרומן] שכוחו במעשיו – אוֹ בָּמָה לרטוריקה לַטְפָנִית וחידלת-מעש, המעודדת קיצוניות ותוקפנות, גם – או דווקא – כשנאומיה פייסניים [נוסח הנואם הפופולארי בבריטניה בשנים ,1939-1938, נוויל צ'מברלין הידוע]... מה לעשות? הפוליטיקה העולמית, וההיסטוריה המודרנית, אינן מושפעות, לצערנו, מנאומים יפים וערֵבים לאוזן.

נ.ב.

לאחר שנמסרו דבריי אלה למערכת "חדשות בן עזר" הגיע לידיי מאמרו של תומאס ל. פרידמן ב"אינטרניישונל הראלד טריביון" מיום 3.8.2009. מזווית ראייה אמריקנית מגיע העיתונאי רב-המוניטין למסקנות דומות לאלו שאליהן הגעתי בסיום מאמרי. מכיוון שאובמה שולט היטב בשפה האנגלית – אביא, למענו, את המשפט החשוב בסיום מאמרו של פרידמן בשפת המקור, כפי שהופיעו בעיתון:

 Mr. Obama needs to understand that on Arab-Israeli affairs, the less you say and the more you do, the better off you are…

כלומר: מעשים – ולא דיבורים...

ברק אובמה טען, במסע הבחירות שלו, שהשם "ברק" שניתן לו פירושו "ברוך" [מובראכ]. לפיכך מותר לנו להפנות אליו את דבריו של העתונאי החשוב תומאס ל. פרידמן, ולשאול בסגנון "הגשש החיוור": הֵבַנְתָּ אֶת זֶה, בָּרוּךְ?    

* * *

עמוס גלבוע

"מפת הדרכים" ו"שתי מדינות" –

הופכים למעשה לתלושים מהמציאות

לאחרונה פתח החמס במתקפת "חיוכים" רטורית. חאלד משעל, מנהיג הארגון, הכריז מדמשק כי אירגונו אינו מתנגד בעיקרון לכינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 67, ולכריתת שביתת נשק ארוכה עם ישראל; אסמאעיל הניה, ראש ממשלת החמאס ברצועת עזה, הצהיר כי לשם סיום "הכיבוש", החמאס לא יהווה מכשול בפני הקמת מדינה פלסטינית; בכירים בחמאס קראו למערב להתחיל לנהל דיאלוג עם ממשלתם המקפידה שלא לירות על ישראל. אצלנו נשמעו, כצפוי, הערכות כי החמאס מתמתן, וצריך, על כן, לנצל את ההזדמנות , ללכת לקראתו ולהקל עליו את החיים ברצועה. בין אם יש משהו בהערכה זאת, בין אם אין, מה שחשוב לדעתי הוא לא דיבור כזה או אחר, שהוא כקצף על פני המים, אלא התהליכים העוברים על הרצועה.

ואולי התהליך החשוב ביותר שעובר על הרצועה הוא תהליך האסלאמיזציה שמקדם החמאס. התהליך עצמו לא החל ביוני 2007 כשהחמס תפס שם את השלטון. תחילתו ב-1987, שעה שהוקם החמאס, כאשר המצב הסוציו-אקונומי הירוד ברצועה היווה קרקע פורייה לכך. מאז 2007 התהליך הואץ בצורה בלתי רגילה – אומנם בהדרגה, אך בשיטתיות ובנחישות ופעמים באכזריות – על מנת לקדם את החזון של החמאס, כפי שזה מופיע באמנה שלו: מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל המבוססת על ההלכה האסלאמית.

מחקר מקיף שיצא בימים אלו בנושא זה ע"י "מרכז המידע למודיעין ולטרור של המרכז למורשת המודיעין" פותח צוהר להבנת התהליך הזה, המורכב משורה ארוכה ביותר של צעדים, צווים וחוקים, המקיפים את כל אורחות החיים של תושבי הרצועה: חברתיים, כלכליים, שלטוניים, חינוכיים, משפטיים, ביטחוניים.

להמחשה, רק כמה מהם:

חוקק חוק עונשין על פי דיני ההלכה האסלאמית, הכולל סקילה וכריתת ידיים. הוא עדיין לא מיושם במלואו, לפי שעה.

החינוך הופך לחינוך דתי קיצוני – הן בתכנים והן במורים; מורים חילוניים של הרשות הפלסטינית פוטרו; בקייטנות ובמחנות העבודה הקוראן נלמד בעל פה.

הוקם בנק לאומי אסלאמי, והוקמה חברת ביטוח והשקעות אסלאמית.

התקשורת הופכת לשופר הדת האסלאמית.

מספר המסגדים נוסק: מ-150 ב-1987 לכ-1000. וכל מסגד הרי הוא גם בסיס דתי/חינוכי וגם בסיס צבאי.

קודים אסלאמיים קיצוניים נאכפים בחיי היום-יום: לבוש צנוע, החרמת משקאות אלכוהליים, שיבוש (עד כדי הרג) של שמחות בהן מושמעת מוסיקה מערבית, הסברה נרחבת על הצורך בהתנהגות על פי המידות הטובות האסלאמיות, הקפדה על ליווי נשים על-ידי גברים קרובי משפחה. הוקמה אף משטרת נשים הלובשות מדים – גלימה ורעלה – שתפקידה להקפיד על צניעות הנשים. מה הפלא שחלה עלייה מדהימה בכמות הנשים העוטות רעלה, ובכמות הגברים מגודלי הזקן?

 מה זה אומר?

ראשית, החמאס מהדק את שליטתו באוכלוסיית רצועת עזה, ומכין לטווח הארוך יותר דור צעיר פנאטי הקנאי לאסלאם קיצוני.

שנית, הבידול בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון גדל והולך. לא רק שישנו הבדל מהותי ברמה המדינית-שלטונית בין השתיים, אלא שהחברה העזתית, שגם קודם לכן היתה שונה מזו של יהודה ושומרון, הופכת בהדרגה לחברה כמעט אחרת מזו שביהודה ושומרון – במאפייניה התרבותיים, הכלכליים.

שלישית, כל התפיסה שעמדה ביסוד הסכמי אוסלו של הנהגה וחברה פלסטינית אחת – מתערערת מאוד. כיוון שכך, מרבית הרעיונות בסוגית ההסדר המדיני שלנו עם הפלסטינים (של אבו מאזן) – כמו למשל "מפת הדרכים" ו"שתי מדינות" – הופכים למעשה לתלושים מהמציאות.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 4.8.09

* * *

משה כהן / שלוש איגרות למכתב העיתי

1. כנראה אנחנו עם בהפרעה

מכובדי,

אוייבי ישראלי משופעים בכסף ממקור פטרודולרים. סכומי הכסף האדירים האלה פועלים במישורים שונים ובצורות שונות לחתירה תחת מדינת ישראל, כגון תעמולה בתקשורת, מימון אירגוני טרור, מימון אירגונים אנרכיסטיים מוצהרים, ומה שמסוכן יותר, אירגונים אנארכיסטים מוסווים כ"אירגונים לזכויות אדם".

בשוק העבודה שלנו יש שפע של עורכות/י דין המחפשות/ים תעסוקה. אם הפרוטה מצוייה בשפע, לא קשה למצוא משפטניות/ים שיהיו מוכנות/ים לבצע את העבודה של ריסוק ישראל, מה גם שהעבודה מתחפשת להומניטארית.

לדוגמה, היום 5/8/2009 בשעה 14:00 ברשת א' – שודרה תוכנית עם מנהלת הפורום לזכויות העובדים הזרים. לשאלת המראיין ענתה הגברת שהפעולות שלהם ממומנות על ידי "אירגונים בחו"ל". כנ"ל "שוברים שתיקה", "רופאים למען זכויות אדם", "שלום עכשיו" – והרשימה עוד ארוכה. נכון, אירגונים אלה מצליחים גם לפתות תמימים המוכנים לפעול בהתנדבות. אל תאמינו להם, הם לא עושים זאת לשם שמיים, תבדקו את חשבונות הבנק הנאים שלהם בחו"ל.

נכון, יש אירגונים לזכויות אדם גם אצל הערבים, אך הם פועלים רק לטובת הערבים, בעוד האירגונים אצלנו פועלים רק נגד היהודים.

כנראה אנחנו עם בהפרעה.

2. "המוחל על כבודו כבודו מחול"

מכובדי,

מחנה השמאל משנן באוזנינו השכם והערב ששכנינו שוחרי שלום המה, ורק ביבי, שאינו מקפיא את ההתנחלויות, מונע את השלום המיוחל. אין זאת כי אם אנשים יפים אלה חיים על פלנטה אחרת ממני. עקבתי השבוע אחרי ועידת פת"ח וחיפשתי לגלות את הרצון לשלום של שכנינו.

בעיניהם אנחנו רוצחים שהרעילו את מנהיגם הדגול ערפאת (רב המרצחים). לדעת ערביי ישראל, המיוצגים על ידי מנהיגם הדגול אחמד טיבי, צריך להקים מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, כי ההתנחלויות הן "גידולים סרטניים". הם מציבים 14 תנאים לניהול מו"מ, וקוראים לחדש את המאבק המזויין, ועוד כהנה וכהנה כיו"ב.

חיפשתי בזכוכית מגדלת רמז לנכונות לשלום ולא מצאתי. אדרבה, קיטונות של שנאה ואיבה מצאתי.

אך הדבר המדהים ביותר היא התגובה (נכון יותר חוסר התגובה) של הציבור בישראל. אנחנו התרגלנו ומקבלים ב"הבנה" את ה"נארטיב" הערבי ובהסכמה שבשתיקה מוכנים לספוג גילויי שטנה והסתה מצד הערבים. למה? אולי הגיע הזמן להתייחס ברצינות להצהרות הערבים, לפרש אותן כפשוטן וכלשונן, לעשות חשבון נפש והערכה מחדש של מדיניותנו כלפיהם.

אין זה סביר שנוכח גילויי איבה והסתה אנחנו ננפנף בלי הרף "בנכונות לשלום". זה מתפרש כחולשה וככניעה. לא כך נשיג את השלום. הערך העליון אצל הערבים הוא הכבוד, ואומה שאין לה כבוד לאומי אינה יכולה להיות פרטנר לשלום איתם. לא צריך להבליג על דברי נאצה אלא להגיב בהתאם, כי כדברי חז"ל "המוחל על כבודו כבודו מחול".

3. מחול השדים נגד הדתיים אין לו על מה לסמוך

מכובדי,

בעניין רצח ההומואים. בארה"ב מעשי טבח חסרי פשר הם חזון נפרץ. מתברר שמעשים אלה נעשים על ידי בני אדם תימהונים הנידחים על ידי בני חברתם והשומרים על כך טינה. אולי כך קרה גם באירוע דנן. אולי אחד מהחבורה שלהם, ולאו דווקא הומופוב קנאי, חש פגוע ומנודה ויצא לנקום. לכן מחול השדים נגד הדתיים אין לו על מה לסמוך. אין זו מסקנה מבוססת אלא תיאוריה חלופית שתיתכן כמו כול תיאוריה אחרת. אצלנו אין מחמיצים אף הזדמנות להשתלח בדתיים, בצדק ושלא בצדק.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

Open letter to the President

Lou Pritchett is one of corporate America's true living legends -- an acclaimed author, dynamic teacher and one of the world's highest rated speakers. Successful corporate executives everywhere recognize him as the foremost leader in change management. Lou changed the way America does business by creating an audacious concept that came to be known as "partnering." Pritchett rose from soap salesman to Vice-President, Sales and Customer Development for Procter and Gamble and over the course of 36 years, made corporate history.

Lou Pritchett

AN OPEN LETTER TO PRESIDENT OBAMA

Dear President Obama,

You are the thirteenth President under whom I have lived and unlike any of the others, you truly scare me.

You scare me because after months of exposure, I know nothing about you.

You scare me because I do not know how you paid for your expensive Ivy League education and your upscale lifestyle and housing with no visible signs of support.

 You scare me because you did not spend the formative years of youth growing up in America and culturally you are not an American.

You scare me because you have never run a company or met a payroll.

You scare me because you have never had military experience, thus don't understand it at its core.

You scare me because you lack humility and 'class', always blaming others.

You scare me because for over half your life you have aligned yourself with radical extremists who hate America and you refuse to publicly denounce these radicals who wish to see America fail.

You scare me because you are a cheerleader for the 'blame America' crowd and deliver this message abroad.

 You scare me because you want to change America to a European style country where the government sector dominates instead of the private sector.

You scare me because you want to replace our health care system with a government controlled one.

 You scare me because you prefer 'wind mills' to responsibly capitalizing on our own vast oil, coal and shale reserves.

 You scare me because you want to kill the American capitalist goose that lays the golden egg which provides the highest standard of living in the world.

You scare me because you have begun to use 'extortion' tactics against certain banks and corporations.

You scare me because your own political party shrinks from challenging you on your wild and irresponsible spending proposals.

You scare me because you will not openly listen to or even consider opposing points of view from intelligent people.

You scare me because you falsely believe that you are both omnipotent and omniscient.

You scare me because the media gives you a free pass on everything you do.

You scare me because you demonize and want to silence the Limbaughs, Hannitys, O'Relllys and Becks who offer opposing, conservative points of view.

You scare me because you prefer controlling over governing.

 Finally, you scare me because if you serve a second term I will probably not feel safe in writing a similar letter in 8 years.

Lou Pritchett

http://www.snopes.com/politics/soapbox/youscareme.asp

This letter was sent to the NY Times but they never acknowledged it. Big surprise. Since it hit the internet, however, it has had over 500,000 hits. Keep it going. All that is necessary for evil to succeed is that good men do nothing. It's happening right now.

* * *

נעמן כהן

אחמד טיבי – המתנחל הניאו נאצי

בין הנואמים בוועידת הפתח השישית בבית לחם היה חבר הכנסת אחמד טיבי. טיבי הצהיר: "על הארץ להיות נקייה ממתנחלים (יהודים)... אנחנו הערבים הבעלים של הארץ, מי שהגיע אחרון יעזוב ראשון..." למתנחלים (היהודים) הוא קרא: "צאו מהאדמות הפלשתיניות, צאו מהנשמה של כולנו," וזכה למחיאות כפיים מקיר לקיר. טיבי נפרד משומעיו בברכת "להתראות בוועידה השביעית, במדינה הפלסטינית שבירתה ירושלים."

"טיהור" הארץ מיהודים אינו המצאה מקורית של אחמד טיבי. הוא נתלה באילנות גבוהים ממנו: אחמד קרוי על שם נביאו מוחמד. מוחמד הכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים," וביצע טיהור אתני בערב – עד היום, לפי החוק, "ערב" חייבת להיות "יודן ריין" נקייה מיהודים. לנביא מוחמד היה חזון מרחיק לכת יותר: התנאי לגאולה ביום הדין, הוא אמר – הוא השמדת היהודים כולם. (החזון המוסרי זה מופיע באמנת החמאס סעיף 7) .

מייסד האומה הערבית-פלישתינאית – אמין אל חוסייני נפגש ב- 28.11.41 עם ידידו היטלר בלשכתו בברלין. המופתי סיפר להיטלר כי הערבים העניקו לו את השם הנערץ של הנביא מוחמד, ונתנו לו את התואר חאג': "הנה בעיראק," התגאה המופתי, "ההמון העיארקי חוזר ואומר: 'אללה חאי אללה חאי \ חאג' מוחמד היטלר ג'אי." – המתורגמן תירגם לגרמנית: "אללה חי \ עולה הרגל מוחמד היטלר עומד להגיע..."

היטלר מצידו הבטיח לחוסייני: "מטרתה היחידה של גרמניה, עם כיבוש המזרח התיכון, תהיה השמדת היסוד היהודי."

המופתי ביקש להיות נוכח ולראות את השמדת היהודים. הגרמנים אירגנו לו ביקור באושוויץ. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים: "[הממונים] על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם." המופתי רשם ביומנו: "אמשיך בלחימה עד להשגה המוחלטת של הכיליון הסופי של היהודים." בבלקן עסק המופתי אישית בהקמת דיביזיות מוסלמיות ופיקח אישית על פעולתן בהשמדת יהודי בוסניה והונגריה.

המשורר הלאומי הערבי-פלישתינאי – מחמוד דרויש כתב בשירו המפורסם:

"אל תעברו בינינו כחרקים ... תסתלקו. תמותו היכן שתרצו, רק אל תמותו בינינו. לנו יש כאן את העבר ולנו יש את ההווה, ההווה והעתיד. אז תצאו מהאדמה שלנו, מהיבשה שלנו, הים שלנו, מהחיטה שלנו, מהמלח שלנו, מהפצע שלנו. מכל דבר! תצאו מהזיכרון."

כל אלו הם מקורות השראתו של טיבי. המעניין הוא, שטיבי עצמו בא ממשפחה מצרית שהתנחלה בארץ-ישראל בטייבה, והוא עצמו, אחמד טיבי, התנחל מעבר לקו הירוק בדחיית אל בריד ליד רמאללה, שם הוא גר. אבל אכן כן, לפי תפיסתו הגזענית של טיבי, לערבי מותר להתנחל בכל מקום, אפילו מעבר לקו הירוק, ליהודי אסור! שהרי משנתו הניאו-נאצית של טיבי קוראת לטהר את הארץ מיהודים בלבד.

* * *

דורון גיסין

עשבים רעים, עשבים טובים

א. עשבים רעים

שנות הילדות שלנו עברו במושבה חקלאית שהפכה לעיר. חיינו וחווינו את הטבע ואת הפשטות של חיים בצמוד לעונות השנה. כמעט ליד כל בית היה איזה סוג של משק עזר חקלאי. טיפוח ערוגת ירקות, עידור, טיוב, כיסוח, זריעה, שתילה, הדברת מזיקים, כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומיום שתוצרתה היתה עולה על השולחן המשפחתי כחלק ולפעמים גם עיקר הכלכלה המשפחתית. כל מי שיכול היה, טיפח כמה תרנגולות, אווזים או ברווזים, וברי המזל גם גידלו עז אחת או שתיים. מבלי כפייה נטלנו על עצמנו את האתגר ואת האחריות ובורכנו בשפע שתנובת האדמה העניקה למי ששקד על טיפוח משק החי וגינת הירק.

בבית הספר, שיעורי חקלאות, נגרות ומלאכת יד היו חלק ממסלול הלימודים ואיש לא העלה בדעתו שהיו אלה שעות מבוזבזות. ערכים כמו התמדה, דיוק, סבלנות,יכולת מעקב והסקת מסקנות, סקרנות ועמקות חקר, יכולת להפעיל כלים והבנת תהליכים, כל אלה נרכשו כבדרך אגב והיו לאבני דרך בהתפתחות האדם ששאפנו להיות.

כאמור טיפוח חלקת הגינה המשפחתית היה באחריות הילדים והעיסוק ב"עבודת האדמה", היה יומיומי. ההתחלה הייתה איתור החלקה וסימונה ביתדות עץ שננעצו בקרקע ונקשרו בחבל שזור סביב סביב.לאחר מכן ניקוי השטח מעשבים וכיסוח וגירוף כך שיכולתי לבסוף לעמוד וידי על מותניי ולהתגאות בחלקה הנקייה ולהתחיל לחלום על מה אגדל בה.

כבר למחרתו יכולתי להבחין כי מתוך האדמה צצים להם עלים וגבעולים ירוקים. המלחמה התחילה! מי שמכיר את אדמות פתח-תקווה ואיזור החוף והשרון יודע שמתחת לפני הקרקע ממתינים לו כמה מעשבי הבר העקשניים ביותר ואין דרך אחרת אלא להעמיק ולחדור אל השורשים, הפקעות, והגבעולים המעובים, ובעבודה קשה לתחח את הקרקע ולנבור בידיים חשופות בין הרגבים ולשלוף את כל חלקי הצמח הנסתרים מעין ולו יהא זה גם הקטן ביותר. כי אחרת לא יחלוף זמן רב וכל העמל שהושקע היה כלא היה והעשבים הרעים יכסו את החלקה ויחנקו את מה שניסית לגדל.

ה"בחר" היה האמצעי הטוב ביותר וככזה היה גם כור ההיתוך של מירב החלוצים שהועסקו בחקלאות, וכאבי הגב אותם חוו בעבודה הזו נשזרו בסיפורי התקופה. את מבחר האויבים אני מזכיר כאן. החילפה והאינג'יל. שני אלה ניחנו בגבעולים מעובים רבי פרקים שאך פרו ורבו אם לא השכלת לשלוף אותם מתוך האדמה. אין די בעידור ובקיצוץ חלקי. כל מפרק, יהי זה גם הקטן ביותר, מתעורר לחיים ושולח שורשים וגבעולים וכאילו מתגרה כאומר נראה למי יש כוח עמידה וסבלנות לגבור במאבק על חלקת האדמה.

ה"חילפה" – היא חילף החולות, בן סורר למשפחת הדגניים, ניחן בכושר עמידות מופלא. שמו ניתן לו בזכות עליו הנוקשים שצורתם כשל חרב ושוליו של כל עלה חדים כתער וכל מי שמנסה לעוקרו לא יחזור על הניסיון הנואל כי עור ידיו יחרץ בחתכים עמוקים ומדממים. עיקרו הוא קנה גבעול מעובה שעוביו כזרת עשוי פרקים פרקים ומסתתר בעומק האדמה. כל פרק כזה יכול להפוך לצמח בודד, אם ינותק משכנו. ניצני הצמיחה עולים אל פני הקרקע וגדלים בצפיפות עד ליצירת כרים שלמים בצבע ירוק כהה (זה היה הנוף הירוק והמטעה אותו ראה יהודה ראב הצעיר כשעשה את דרכו לראשונה רגלי מיפו לעבר ירושלים).

בהגיע עונת היובש, לאחר שצימח שיבולת דלילה, קמלים עלי החילפה אך נשארים על עומדם ומחכים ליד או רגל לא זהירה וחותכים בעור החשוף עד זוב דם. הגבעולים המעובים, שצברו מזון, ממתינים בעומק הקרקע לרדת הגשמים כדי לחדש את צמיחתם.

בת משפחתו הלא חביבה ידועה במחוזותינו בשם יבלית. אך אנו ידענוה בשמה הערבי – האינג'יל. בדומה לחילפה גם האינג'יל צומח בעיקר מתחת לפני הקרקע. גבעולים לבנים צוברים חומרי מזון והופכים כל מפרק ומפרק למוקד צמיחה המגדל צרור עלים צרים וגלדניים, וקנה שבולת המבשיל את הזרעים ואלה נושרים ומתחילים את הצמיחה בתורם. מה שמתחיל בצמחים בודדים הופך תוך זמן קצר לשטיח תת-קרקעי צפוף שאינו מאפשר לשום צמח אחר לצמוח באותה כברת קרקע. רק התמדה ועיקשות ועבודה קשה תוך תיחוח האדמה וליקוט כל חלק מהצמח יביאו לאפשרות לגדל באותו מקום משהו אחר.

אם חלמתי שחלקת גינתי הקטנה מוכנה לשתילה וזריעה, הרי שתוחלתי זו נכזבת מול הצמיחה המואצת של עשב רע נוסף, הסעידה – הוא גומא הפקעות. ואכן כשמו כן הוא. צורתו כגומא אך עיקרו בפקעות המתפתחות באדמה. שחורות קשות ונראות כאבן קטנה, כמה שניסיתי לתלוש את ראשי הצמיחה, לא חלפו יומיים והנה צצה לה הסעידה שוב וצובעת את החלקה בנקודות ירוקות. ממוקד מטרה אני יורד עוד פעם על ברכיי ומסנן את האדמה התחוחה בין האצבעות.

זהו. החלקה מתוחמת והגיע הזמן ליצור את הערוגות המוגבהות. בין סימוני החבלים המתוחים אני נעזר באת חפירה ועורם את האדמה ויוצר שבילי הליכה בין הערוגות. עוד קצת עבודת מגרפה וחלקת האלוהים הקטנה עומדת מוכנה לזריעה ושתילה. זרעתי, שתלתי, השקיתי וכעת אני ממתין לראות ברכה בעמלי. בכל בוקר ובסיום יום הלימודים אני מבקר את חלקתי הקטנה. והנה, אורחים לא קרואים מקדמים את פניי. הסרפד קפץ לביקור. אם אתה זריז מספיק אין פגיעתו רעה. אך אם אפשרת לו לצמוח, מחטיו החדות ננעצות בידך וחומצה צורבת את מקום החדירה ומקשטת את ידיך באבעבועות מגרדות.

אך זה רק הפתיח. יחד עם הסרפד הגיע גם אחיו הבכור – סרפד הכדורים. וזה האחרון פגיעתו רעה פי כמה עד כדי תגובה אלרגית.

שותפים בכירים לצמחי הגינה הן הציפורים שרק מחכות לרגע שהנבטים הרכים יצוצו. הדרורים והבולבולים רק ממתינים לשעת הכושר ופושטים על הזרוע, ותוך כך משאירים אחריהם בתוך צואתם זרעים של בן-שיח ממזרי בשם לנטנה. כדור פרחים בצבעי צהוב וכתום הופכים לפירות ירוקים מסודרים בצפיפות בצורת כדור קטן, כמו שאנו פוגשים בשיח הפטל. כמותו ענפי הלנטנה מכוסים בצפיפות בקוצים חדים וקשים שכיוון צמיחתם גורם להם להינעץ ביד המנסה לקטוף את הפרי שהבשיל והפך שחור ומתוק. את הלנטנה אני רודף במיוחד, כי אם לא נעקר הגבעול הראשון, עד מהרה אתה ניצב לפני שיח קשוח קוצני שכמעט ואין אפשרות לעוקרו בלי לגרום נזק לגינה ולתוצרתה.

אך את הבכורה המפוקפקת של העשבים הרעים נוטל עשב שאין תואר לו ולא הדר. סתם עשב חד-שנתי קרוב רחוק של משפחת הדגניים. איני יודע את שמו העברי אך אנו קראנו לו בשמו הערבי ה-לוזאקה luseka – שיבוליו של עשב רע זה הן המקור הצמחי לרצועת הצמדן המפארות כיום כמעט את כל נעלי ההתעמלות, כתחליף לשרוכים.המלענים הקצרים והמעוקלים נצמדים לרגלי בעלי החיים העוברים בקרבתו, לבגדי החקלאים ובמיוחד לגרבי צמר שהיו פריט חובה בגרדרובה הגברית של התקופה. יושב על המדרגה בכניסה למטבח בשעות אחר-הצהריים וממתין לשובו של אבא מעמל יומו. גרבי הצמר שהיו בבוקר מתוחות עד מתחת לברך, מגולגלות ומקופלות וחובקות את קרסוליו. אבא חולץ את נעלי העבודה הכבדות ומסיר את הגרביים הרטובות מזיעה ומריחות ניחוח של תערובת זיעה, ריח חריף של כימיקלים, בוץ חמרה אדמדם. בקיצור מה שכונה במשפחתנו באידיש מצורפתת – לה פרפום דה פון די סייקן –le perfume di fon de siyekn כלומר בשומת הגרב. באצבעות ילד אני פולה את מלעני הלוזאקה הנעוצים בבד הצמר ומסובכים בתוכו ומכין את הגרביים לכביסה. ולכן גם היום, כשאני נתקל בצמח הנואל הזה, מיד עולה באפי אותה בשומת נוראית ומחזירה אותי לימי ילדותי.

הרשימה על העשבים הרעים פורסמה לראשונה בגיליון 456 מיום 25 ביוני 2009 אבל החלטנו להביאה בשנית בגלל שייכותה לרשימה הבאה:

ב. עשבים טובים

עשבי הבר שהכרתי בילדותי, לא כולם היו אויבים. חלקם – למרות שהיה בהם מהמטריד והמפריע, לא הוגדרו כ"רעים". בזכות היותם אכילים מצאו לפעמים את דרכם אל שולחן המשפחה, או אל בטנן הרעבה תמיד של בהמות ועופות המשק.

עם התחממות האוויר החלו להופיע קנים זקופים ירקרקים נושאי תפרחת צהובה – החמציצים. אין אחד שלא ניסה את עסיסם החמוץ, ובאין לימונים בנמצא היו הגבעולים העסיסיים נקצצים אל תוך תערובת הסלט והעניקו לו את מידת החמיצות הנדרשת. אך אם לא הקפדתי לתלוש את כרית העלים דמויי התלתן, היו אלה הופכים למטרד של ממש.

אם היתה האדמה לחה החלו עד מהרה ניצני עלים ירוקים כהים לנבוט מתוכה בכל מקום. עד מהרה היה כל ניצן שכזה הופך לצמח בשרני מכוסה בעלווה צפופה והגבעולים היו נצבעים בצבע חום-סגול. זה הרגע בו הייתי מקצץ ביד חפצה את קודקודי הצמיחה הרכים ונושא את שללי הביתה אל השולחן, שם היה אבא מכין את סלט הערב ומשתמש בעלי הריג'לה כירק תבלין. אם התוצרת היתה מספיקה, היו העלים הטעימים מרכיב רב חשיבות בחמיצה נוסח רומניה – שצ'אף. אך ייעודו העיקרי של הצמח הנחמד הזה היה להיות מקוצץ דק-דק ומפוזר בנדיבות על קרקע הלול ונזלל עד כלות בחיפזון על ידי התרנגולות, שבתמורה הטילו ביצים עם חלמון בגוון כתום עמוק וטעמו המיוחד מעורר בי געגועים עד היום. ללא ספק – טעם הביצים היה אחר ושונה מטעמן כיום. מאחר ובילדותנו היינו מוכנים לאכול תמיד, מי שגדלו בחצרו ריג'לאך היה בר מזל.

אורח לא קרוא נוסף היה מקור למעדן ששמחנו לקראתו – עליו הגדולים והטעימים של צמח החלמית. בעונה הנכונה שימשו העלים, הגדולים ככף יד, כתחליף נאות לעלי גפן, ועקרות הבית השתמשו בעלים למילויים שונים שהיו תוספת רצויה לשולחן. אנו הילדים קיצצנו את הגבעול בחלק שעדיין לא התעצה, קלפנו את הקליפה וזללנו את התוך הירקרק שטעמו דומה לאספרגוס. ואם הגענו אל הרגע שבו גדלו פירותיה של החלמית, קילוף קל של עלי הכיסוי, ובידך מונחת ככר קטנה דומה לחלת שבת, וטעמה המתקתק מציף את הפה ומהנה עד למאוד.

קילוף הקליפה החיצונה עבד נפלא גם במקרה של חורשף הבר והדרדר הכחול. אם הגעת אל הצמחים האלה מבעוד זמן, קוציהם היו עדיין רכים ולא היוו בעייה. בתום הקיץ, עם ההתייבשות, היו אלה פריט חובה בחדרן של נערות מתבגרות, נעוצים בצוואר ארכני של בקבוק ומקשטים בצורתם המסובכת את פינת החדר.

נזכיר את עליו של שומר הבר שהיה חבר של כבוד בתהליך ההחמצה של מלפפוני הבלדי הקטנים והקשוחים [שלא כמלפפוני ימינו אלה], שקול ה"קנאק" שהשמיעו בהישברם היה עדות לטיבם.

למרות שאת צמח ירוקת החמור הכרתי רק מטיולים בירושלים בעת חופשות הקיץ, גם הוא מוצא את מקומו ברשימה זו ולו בגלל האלמנט הקומי שסיפק לנו הילדים כשאנו נזהרים לקטוף את הפרי הכרסתן בזהירות יחד עם חלק מהגבעול. ואז מנצלים את כוחו של הפרי "להפציץ" ומנסים לכוון את פליטת הזרעים לפגיעה בלוח מטרה. מי שלא היה זהיר דיו, זכה למקלחת הגונה מלווה בפרצי צחוק של ילדים אחרים שהרי אין שמחה גדולה יותר משמחה לאיד.

לסיום הרשו נא לי להקדיש רשימה זו ואת זו שקדמה לה למורים המקצועיים של ילדותי. את מורי ורבי אליהו ירקוני, שלמרות גילו המתקדם (כבר אז), ידע להקסים ולחבב עלי את מקצוע החקלאות ומיזג את התורה אותה לימד עם דרך ארץ. היקנה בדרכי נועם את יכולות ההתמדה, הסבלנות והעיקשות שלא לוותר ולהמשיך להשקיע למרות שאין תוצאות מיידיות.

את המורה לנגרות אשכנזי שלימד אותנו שסדר וניקיון קודמים לידע. הוא שהנחיל למאות תלמידים את מידת הדייקנות ואת השאיפה למוצר נקי משגיאות ומחפיפניקיות.

את המדריכות לכלכלת בית שלימדו אותנו שאוכל יכול להיות גם יפה למראה וגם טעים. לכל אותם מורים ומדריכים, שמבלי שנחוש בכך נתנו בידינו כלים המשמשים חלק מאיתנו גם היום.

*

אהוד: צר לי, דורון, גם אתה נופל בפח. שומר הבר הוא האניס הנותן טעמו לעראק ודבר אין לו עם החמצת המלפפונים. אתה מתכוון לשמיר הבר, הוא השמיר שהיה גדל פרא בשיחים גבוהים בשדות ולו עלי תפרחת צהובים ומתפרשים כסוככים, וגבעולים ועלים ריחניים מאין כמותם, ובשעתו רק אותם היכרנו לצורך ההחמצה, והיה נמכר גם בשווקים, ולא היו שקיות השמיר בפלסטיק שאותו מגדלים כמו עשב וככה גם טעמו.

וגם באשר למלפפונים אתה טועה. הם היו אמנם קשוחים וקצת קוצניים עם קליפה עבה ומרירה, ולסלט היה צורך לקלף אותם, כי לא גודלו בחממות ולא היו כלל בנמצא בחורף אלא רק בשמש השדה ורק בקיץ, אבל הם לא היו קטנים אלא בחרת מתוך הערימה את הקטנים. לעומת זאת יש לנו היום מלפפוני "בייבי" קטנים ולא יקרים שהם נהדרים להחמצה.

המורה אליהו ירקוני, ששירת בגדוד העברי והיה מאדריכלי ההגנה על המושבה במאורעות מאי 1921, היה לא רק המורה שלך אלא גם של הוריך ושל הוריי בבית הספר פיק"א במושבה.

עד היום משתמשת המסתורית במערכת הקופסאות הנפתחות לכלי תפירה שיצרתי בהדרכת המורה אשכנזי בנגריית בית הספר, למוזיאון המושבה תרמתי מנורת קיר שגילפתי, ואחד המתלים בארון הבגדים הוא עד היום הוא עבודת הנגרות הראשונה שלי מלוח עץ אחד, ועד היום מהדהדות באוזניי הצעקות הנוראות שבהן היה שוטף אותנו מדי פעם בקומת המרתף של פיק"א החדש ברחוב ביל"ו, משכן הנגרייה שבה התבשל תמיד דבק נגרים מסריח, ואילו הוא היה אדם טוב ובעל לב זהב. בולגרי.

* * *

אורי הייטנר

מי הפריט את קרקע הלאום?

התשובה לשאלה שבכותרת מובנת מאליה, לכאורה. בנימין נתניהו.

אכן, בנימין נתניהו הוא האידיאולוג של ההפרטה, הוא האיש שדחף אותה והטיל עליה את כל יוקרתו ומלוא כובד משקלו.

אבל האמת היא, שמי שאחראי לכך יותר מכל הוא אהוד ברק. מדוע ברק? כי אילו ברק רצה, הוא היה מונע את ההפרטה. הדבר היה בידיו.

טרם כניסתה של מפלגת העבודה לממשלה, התנהל בתוכה ויכוח האם הדרך לשיקומה עוברת בחברות בממשלה או באופוזיציה. אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, וזו גם אינה השאלה האמיתית. נכון יותר לשאול היכן מפלגה יכולה להשפיע יותר. גם כאן התשובה אינה חד-משמעית. ניתן להשפיע בממשלה ובאופוזיציה. אפשר גם סתם לחמם כיסאות בממשלה או להיות אופוזיציה עקרה.

העיקרון של אדמות הלאום הוא אחד העקרונות המכוננים של תנועת העבודה הציונית. בעלות הלאום על אדמת ארץ-ישראל היא ערך לאומי וחברתי. אם יש הצדקה לישיבת מפלגת העבודה בקואליציה, היא כדי למנוע את הפרטתן.

לכן, אילו מפלגת העבודה היתה בעלת חוט שדרה רעיוני, איומו של ראש הממשלה לפטר את השרים וסגניהם אם יצביעו נגד ההפרטה אינו מצדיק את ההצבעה. שרים המפוטרים בשל הצבעה על פי צו מצפונם, ממלאים את שליחותם באופן הראוי ביותר.

אבל איום הפיטורין היה איום סרק. נתניהו הצמיד לרקותיהם של שרי העבודה אקדח... אבל האקדח מת מצחוק. בגלל סוגיית הקרקעות שווה לפרוש מן הממשלה? שאלו שרי העבודה ומיצמצו ראשונים. האם בגלל סוגייה זו נתניהו היה מפרק את ממשלתו, אולי מאבד את השלטון?

נתניהו זקוק למפלגת העבודה ולא היה מפטר את שריה בשל סוגייה זו. אילו מפלגת העבודה עמדה איתן, גם השר הרשקוביץ היה מצטרף לחברי סיעתו "הבית היהודי" – ומצביע נגד. גם בוגי יעלון היה מצביע נגד. גם ח"כי ליכוד אחרים המתנגדים לחוק היו מצביעים נגד. רוב חברי הכנסת מתנגדים להפרטה והיו מצביעים נגדה. אילו ברק החליט – ההפרטה לא הייתה עוברת.

ההצעה לא היתה נופלת בהצבעה. היא כלל לא היתה עולה להצבעה. נתניהו היה מתקפל. ההתקפלות היתה מופיעה במסגרת פשרה פוליטית מכובדת. הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שהינה חיונית כשלעצמה במסגרת המלחמה בביורוקרטיה הבלתי נסבלת של המינהל, היתה עוברת ברוב עצום. בהצעת הרפורמה היה משונה סעיף מכירת הקרקעות ל"החכרה לדורות". היתה מוקמת ועדה ממשלתית שתדון באפשרות למכור קרקעות החל בשנת 2014 או משהו כזה.

אילו ברק רצה.

אבל ברק לא רצה כי הוא תומך אידיאולוגית ברעיונות ההפרטה ובהן הפרטת אדמות הלאום.

מפלגת העבודה איבדה את דרכה. אני איבדתי את האמון במפלגת העבודה כבר בשנות ה-90, כשהפכה ממפלגת התיישבות למפלגת נסיגה, כאשר ממשלתה ניסתה להוביל לנסיגה מהגולן ולחורבן מפעל ההתיישבות בגולן. תמיכת מפלגת העבודה בהפרטת הקרקעות היא המשך ההתדרדרות במדרון החלקלק, שהחל כבר לפני למעלה מעשור וחצי.

אהוד: ואילו אני שמח שברק נשאר בממשלה כשר הביטחון וגם הצליח להכריע את מתנגדיו במפלגה שעליהם נימנים שני גאונים ידועים במיוחד – פרץ ויחימוביץ, שהחליקה בשעתה את דרכה לכנסת באמצעות כתבה גדולה עליו עוד בטרם התפטרה מרשות השידור. אני הצבעתי עבודה עבור האנשים הרציניים בה, ואני מקווה שבם יצליחו להחזיק אותה מאוחדת ולגדול בבחירות הבאות. כל מי שמשתדל לפלג אותה הוא אידיוט פוליטי בעיניי.

* * *

אורי הייטנר

הלינקג'

הפנייה של סרקוזי לישראל, בבקשה לחון את המחבל סלאח אל חמורי, שתיכנן לרצוח את הרב עובדיה יוסף, מקוממת. היא מקוממת בעיקר בשל ההשוואה הנואלת בין חמורי לגלעד שליט. ההשוואה בין חייל המשרת בצבאה של מדינה דמוקרטית שנחטף בידי כנופיית טרור – לבין טרוריסט המתכנן מעשה רצח שנשפט כדין בידי מדינת חוק ריבונית – היא כתם על צרפת.

אבל אם הצרפתים עושים את הלינקג' הזה, כדאי למנף זאת ללינקג' אמיתי בין השניים. אדרבא, כל עוד גלעד שליט מוסתר במחבוא ואיש אינו יודע על מיקומו, יוחבא חמורי במקום מסתור. כל עוד נציגי הצלב האדום אינם מורשים לבקר את גלעד – איש לא יוכל לבקר את חמורי. ותמורת גלעד שליט – ישוחרר חמורי.

פייר, או לא פייר?

אהוד: כן, אבל חמודי חי, איזו הוכחה יש לנו שגלעד שליט חי? אולי המנוולים הרצחניים האלה סוחרים בשרידיו?

* * *

דודי בן עמי

תפקידה של גמלא במרד

כהמשך לדברים שנכתבו כאן [גיליונות 467-468] על גמלא ומקומה בעת המרד הגדול – כדאי להוסיף כמה פרטים. ראשית, נשאל את עצמנו מדוע אספסיאנוס מסתבך בקרב קשה על הגולן?

לאחר שהכריע את הקרב ביודפת – מפקדת המרד בגליל, ניצח בקרב על טריכי – הריכוז הגדול של הקנאים מבחינת כוח אדם. השיג שליטה בטוחה בשטחו של אגריפס – מלך מטעם הרומאים – כולל טבריה וציפורי, הערים הנוכריות שמסייעות לו ממילא.

למה לו לעלות על הגולן עם רוב צבאו?

הוא לא טרח לעלות לגוש חלב למשל, מוקד של הקנאים. (ב"מלחמות" אין עדות למסע כזה, אלא רק לבריחתו של יוחנן מגוש חלב לירושלים).

מטרתו, לכאורה, צריכה להיות תנועה ישירה דרך השומרון לירושלים.

אבל: המרד ביהודה מוקף כולו בשליטה רומית. מצפון, מפניאס ועד עכו, זו פיניקיה – חלק מנציבות סוריה. מדרום-מזרח, מסוסיתא ודרומה, ערי הדקאפוליס היווניות ועד לארץ אדום. מדרום, על דרך מצרים, ערים נכריות וכך גם ממערב.

נוכל להניח כי התקווה של הקנאים הינה לקבל סיוע מארץ הפרתים, האויב הוותיק של רומא במזרח. משלחת פרתית מגיעה לירושלים עם כסף ומתנדבים מטעמם של המלכה הלני ובנה המלך מונבז, שהתגיירו - יש למה לקוות.

מצבה של רומא באותה עת מסובך גם במערב, בגרמניה ובבריטניה – ובעיקר מבפנים, לאחר שלטון דמים והרס מוסדות השלטון (סנט וטריבונים) בימי טיבריוס, קליגולה, קלודיוס ונירון. משבר כלכלי וירידת ערך המטבע מוסיפים למבוכה.

הוכחה למצבה של רומא הינה "שנת ארבעת הקיסרים", כינוי לשנת 69 לספירה – ממש בתוך המרד – בה התרחשה מלחמת אזרחים. השם נובע מן העובדה שכתוצאה מאי היציבות שלטו ברומא בשנה זו ארבעה קיסרים בזה אחר זה – גלבה, אוטו, ויטאליוס ולבסוף אספסיאנוס.

נחוצה הצלחה נוספת, כמו הניצחון על הליגיון ה-23 של קסטיוס גאלוס, ויש סיכוי לעורר מרד בסוריה ומצרים – מקורות הדגן ללחמה של רומא.

הקשר היחידי האפשרי בין המרד לממלכת הפרתים עובר דרך גמלא. מזרחה הטרכון (הלג'א) והלאה משם המדבר עד למסופוטמיה. עוד לפני בואו של אספסיאנוס ניהל אגריפס קרב על המעבר אל הגולן. קרב זה נזכר בפירוט ב"חיי יוסף" של יוסף בן-מתתיהו והוא התנהל כנראה בבקעת בית ציידא סמוך ל"גשר אריק" של היום.

 אספסינוס, איש זהיר, הוא עולה על גמלא כדי לסגור את הפרצה הזו ורק אחר כך עולה על ירושלים.

אולי הסיפור מורכב קצת יותר, משום שמול העובדות הגיאופוליטיות של אותה תקופה צריך להעמיד גם את הפוליטיקה הפנימית, המוכרת לנו הרבה יותר. אולם יהיה זה משגה לראות את הפילוג בעם והיתרון הצבאי הרומי כחזות הכול. 

* * *

יוסף חרמוני

גזר דין מוות על גוש קטיף?

"עד היום קשה לתפוס היאך נתאפשר בקיץ 2005 ביצוע גזר דין מוות על גוש קטיף. קשה לעכל את מעשהו הזדוני של ראש הממשלה דאז, שהעז למחות מעל פני האדמה חבל ארץ מפואר, מפותח, לגרש את תושביו ולנתץ את בתיהם ומוסדותיהם."

יוסי אחימאיר, חב"ע 468, 6.8.2009

יוסי אחימאיר, כרבים כמותו במחנה הימין, לא נרתע מלשלוף את המוות מחביון מקלדתו הסעורה. האומנם נגזר "גזר דין מוות" על גוש קטיף? האומנם ניתן להרוג יישובים? הייתי מציע לאחימאיר להוריד ווליום, ולזכור את אשר הוא יודע: בתים, יישובים, ואף צביר ישובים – אינם נהרגים, אינם מוּצָאים להורג. הם נהרסים. המתים או המוצאים להורג הם אנשים.

כשאני קורא או שומע עירוב דיסציפלינות שכזה, הבולל את הפקולטה להנדסת הבניין עם הפקולטה למדעי האנוש, כאשר אני נתקל בעירוב ההופך בתים לאנשים, אני נע באי-נחת על הכיסא, כיוון שאני יודע: היכן שבטון ואבן נחשבים כאנשים – אנשים נחשבים כבטון ואבן. זוהי משוואה שאין להימלט ממנה. אחימאיר, אני סבור, נסחף אחר מקלדתו ואחר תפארת המליצה, אך יצאה מלפניו פיסקה שנזקה מרובה על תועלתה.

גם הפסוק "למחות מעל פני האדמה חבל ארץ מפואר, מפותח..." יש בו עירבוב דיסציפלינות שסכנה בו. הפעם עירבל הבלנדר של מקלדת אחימאיר את הגיאולוגיה עם תפוקת הפקולטה להנדסה: חֶבֶל הארץ המדובר, חלק מרצועת עזה, לא נמחה מעל פני האדמה. עמקי החול וגבעות הכורכר הנמוכות עודם מצויים שם. בדקתי זאת ב- google earth. בתי היישובים הישראליים אכן נהרסו. תושביהם היהודים, כמובן, אינם שם. אבל חבל הארץ לא זז ולא "נמחה מעל פני האדמה".

נחזור ונציין: שרון לא חרץ גזר דין מוות על גוש קטיף. בהובלתו של שרון, החליטו הרשות המבצעת והרשות המחוקקת – שתיהן – לפנות/לגרש/להגלות/לעקור את הישראלים מרצועת עזה. לא פחות מכך. אבל גם לא יותר מכך.

נזכור, אחימאיר: היטלר חרץ גזר דין מוות על וארשה: הוא ציוה להשמיד את העיר ואת אנשיה. לא פחות מכך. היטלר גזר וביצע גזר דין מוות על יהדות אירופה. לא פחות מכך. אשר לשרון, ממשלת ישראל והפרלמנט של ישראל – אלה גזרו על ניתוק האנשים מבתיהם, מכפריהם, מגוש קטיף כולו. לא פחות מכך. אבל גם לא יותר מכך.

לאחר הנסיגה מסיני, היתה זו הפעם השנייה שכך גוזרים הממשלה והפרלמנט של ישראל. אין היא האחרונה. אחימאיר ואנוכי נגיר דמעות של אמת, כאשר יועתקו ממקומם ישראלים רבים המתגוררים כעת במקום שאילוצים עליונים יאלצונו להוציאם ממנו.

* * *

יוסף אורן

השאננים לציון בספרות הישראלית (חלק ד')

 בעודם מנתצים מיתוסים קדומים שביטאו ושיקפו אמיתות היסטוריות, בראו סופרי השאננות לציון בעצמם מיתוס מן ההווה, שאין לו אחיזה בהיסטוריה ולא תמיכה בעובדותיה, אך נועד לסייע לעמדתם בנושא "הסכסוך" על ארץ-ישראל. לשם הקיצור יכונה המיתוס הזה כמיתוס "הילדות והבגרות".

ברומאנים של הסופרים שיפורטו בהמשך, הושוו שנות המדינה בין השנים 1967-1948 לשנות "הילדות" התמימות והמוסריות של המדינה, על שום שהיתה חנוקה בגבולות שביתת הנשק, שיאה להם ההגדרה "גבולות אושוויץ" – הכינוי שהצמיד להם בנאומיו שר-החוץ המיתולוגי והמשכיל ביותר שהיה לנו, אבא אבן. ולשנות "הבגרות" המכוערת והבלתי-מוסרית הושוו שנותיה של המדינה משנת 1967 ואילך, שכן מאז רובץ עליה החטא הכבד של "הכיבוש".

 אי-אפשר לטעות במטרות האבחנה הזו בין שתי התקופות בתולדות המדינה: המטרה העיקרית שלה היתה להצדיק את התביעה הפוליטית של השאננים לציון מצה"ל, לסגת מכל מאחזיו הצבאיים ביהודה ושומרון, וללחוץ על הממשלה לבצע עקירה של היישובים החדשים מתוכם. והמטרה המשנית היתה לייסר את מצפונם של הישראלים על כך, שהוסיפו לעוון "הנישול" משנת 1948 את פשע "הכיבוש" משנת 1967. ומכאן, שעל הדימויים "ילדות" ו"בגרות" הוטל להטעות אותנו לחשוב, שהפלסטינים והתאגיד של מדינות-ערב, המונע על-ידי רעיון הפאן-ערביות של המרחב מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי, אישרו שתוצאות מלחמת 1948 מקובלות עליהם. ולא רק זאת, אלא שהם גם השלימו עם קיומה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויכבדו עובדה זאת, אם רק תיאות מדינת-ישראל להתקפל חזרה ל"גבולות אושוויץ" ותוותר לעד על זכויותיה בשאר חלקי הנחלה הלאומית של העם היהודי בארץ-ישראל.

 על הנחות חסרות שחר אלה מבוססים בשלמותם הרומאנים "ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן (1991) ו"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד (2008). אך אותן הנחות מהדהדות בחלקים שונים של "סיפור על אהבה וחושך" (2002) של עמוס עוז ושל "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) של א. ב. יהושע. ואלה הנודעים יותר מבין עשרות רומאנים, שלצורך ושלא לצורך גינו את מלחמת ששת-הימים כמלחמת כיבוש קולוניאליסטית, שממנה החלה ההתקרנפות של המדינה "המבוגרת", וביטאו געגועים לתקופת "הילדות" המוסרית שלה בין השנים 1967-1948.

 דווקא ערביי מדינת-ישראל, ששאבו עידוד מהנחות אלה של סופרי השאננות לציון, ובה-בעת דחו אותן מכל וכול, ניצלו את החלוקה של שנות המדינה לשתי תקופות כדי להבהיר, שמנקודת המבט שלהם כפלסטינים – מלחמת 1948 המיטה עליהם את "אסון הנַכְּבּה" ומלחמת 1967 הוסיפה על אסונם הקודם גם את "אסון הכיבוש". סיוע כזה לשיסוי ערביי ישראל נגד המדינה היה נמנע, אילו הסופרים המשפיעים ביותר מבין סופרי השאננות לציון היו מבהירים לערביי המדינה, שבאסונותיהם של הפלסטינים עליהם להאשים את המדיניות של מנהיגיהם בארץ-ישראל עד 1948 ואת מדינות-ערב, שניצלו את ערביי ארץ-ישראל להגשמת היעד הפאן-ערבי משנת 1948 ואילך.

 ותרומה אמיתית להסברה הישראלית יכלו סופרי השאננות לציון להרים, אילו סיפרו את האמת, שההישג החשוב שלנו במלחמת ששת-הימים התבטא לא רק בשיחרור חלקים נוספים של הנחלה הלאומית שלנו, שלא נשארו בידינו אחרי מלחמת 1948, אלא גם בזאת, שתוצאות המלחמה הזו אילצו את העולם להכליל גם את העם היהודי בין הטוענים לבעלות על אדמות יהודה ושומרון, אדמות שהיו בידי ממלכת ירדן משנת 1948 ועד שנת 1967 רק במשמורת, מכוח הסכמי שביתת הנשק הזמניים. במקום זאת קראו הסופרים השאננים לציון לפלסטינים, כמו יוסף מאני ברומאן של א. ב. יהושע : "מהרו, קחו זהות!"

תחליפים לריבונות

 מול ההגדרה הבסיסית של המונח "ריבונות", האומרת שריבונות היא בעלות מלאה ובלעדית של עם על נחלתו הלאומית, שכל הסופרים העברים היו אמורים לדבוק בה, כמו קודמיהם בתקופת התחייה ובתקופת העליות, בחרו סופרים אחדים ממחנה השאננים לציון בפתרון הדפיטיסטי הבא לסיום "הסכסוך": שהעם היהודי בעצמו ובמו-ידיו יפרק את הריבונות, שייסד וקיים משנת 1948 ואילך, ויסייע להגשים אחד מ"הפתרונות" החַלופיים האפשריים למדינת-ישראל הקיימת. בכך, הוסיפו לפתרון הנסיגה המלאה ל"גבולות אושוויץ", שני פתרונות אוטופיים מסוכנים הרבה יותר : הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי.

 הוגי שני הפתרונות האוטופיים האלה אוחזים באשלייה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל "השטחים", או לפחות יוצנע על-ידי היהודים, ירסנו הערבים את רצונם לטהר מיהודים את המרחב בין נהר הפרת לאוקינוס האטלנטי, ובמסגרת מזרח-תיכון חדש ישלימו עם נוכחותם של יהודים בארץ-ישראל.

 א.ב. יהושע לא הצהיר אף פעם בגלוי שהוא שואף להגשים את הפתרון של "העברים הצעירים" (שאברהם שלונסקי הדביק להם בלעג את הכינוי "כנענים"), מבית מדרשו של יונתן רטוש, על הקמת ישות לאומית חדשה במרחב של הסהר הפורה – ישות חילונית שתטמיע בתוכה את צאצאי הלאומים השונים אשר מתגוררים במרחב. אך ברומאן "אש ידידותית" נעזר בשניים מגיבוריו כדי לבטא את הפתרון הכנעני. בפי האב השכול ירמיהו ("ירמי") שתל את המהלך הראשון ליישום הפתרון הכנעני: "להתנתק מכל הדייסה היהודית - - - הישראלית" (עמ' 60), ובפי פלסטינית מהגדה נטע את המהלך הנוסף שיגשים את ההתנתקות הזו: "תנו אפשרות גם להצטרף אליכם . - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם." (עמ' 322).

 אגור שיף היה יותר מפורש מיהושע ברומאן הסאטירי שלו "מה שרציתם" (2007), שבשמו הגיב על האימרה המפורסמת "אם תרצו אין זו אגדה", אשר הציב הרצל בפתח ספרו החזוני-אוטופי "אלטנוילנד" (1902). ומפי צעירה בת העם היהודי שהרתה לפלסטיני מטול-כארם השמיע את החזון הכנעני שלו (ושל אביו מידד שיף ברומאן "שמעון צהמארה", 1951). לדברי הבחורה, הילד שתוליד מיחסיה עם המאהב הפלסטיני שלה מהגדה "יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי חיים שיציפו את המזרח-התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות." (עמ' 233).

 גם לפתרון הפדרטיבי הצטרפו שני הסופרים בעלי מעמד בקרב "השאננים לציון" בספרות, שהם גם היותר הבולטים מבין הסופרים שהוציאה מתוכה יהדות עיראק: אלי עמיר וסמי מיכאל. ברומאן "יסמין" (2005) החזיר אלי עמיר את הגיבור של "תרנגול כפרות" לקיבוץ של השומר הצעיר, שבו התחנך כנער. נורי הוא כעת, אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, מקורב לשלטון, ועל כן, כאשר הוזמן על-ידי הקיבוץ להשמיע את דעתו על "הסכסוך", לא החמיץ את ההזדמנות להשמיע את השקפתו על העתיד.

 ואלה הדברים שאמר נורי באוזני אלה שקלטו אותו וחינכו אותו בקיבוץ בנעוריו: "בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכול יישאר בלי כלום." ואחרי שקבע, שזכויות הערבים בארץ-ישראל שוות לזכויות היהודים בה, הציג את הצעתו: לכן, אין להסתפק בנסיגה לגבולות 1967, אם חפצים אנו שלום בר-קיימא איתם, אלא עלינו להציע לפלסטינים ולעולם הערבי שותפות, שאותה כדאי ליישם בראש ובראשונה בירושלים שהיא "לב הסכסוך": "ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול, ומבחינתי, שיתנוססו על הר-הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן." (עמ' 391).

 בשנה שבה הופיע הרומאן "יסמין" הופיע גם הרומאן של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" (2005), שבו המשיך לטוות את עלילת הנובלה "השיבה לחיפה" של הסופר הפלסטיני ר'סאן כנפאני. כבר בשם הנובלה ביטא כנפאני את המטרה הרעיונית שלה: לעודד את הפלסטינים להתכונן לקראת המלחמה שבה יתקנו את תוצאות מלחמת 1948. ואכן הכריז כנפאני בגוף הנובלה, שהתוצאה של מלחמת 1948 תוסדר רק במלחמה נוספת, שאחריה יבצעו אלה שנושלו מבתיהם את השיבה שלהם לחיפה.

 סמי מיכאל ודאי האמין שהוא מציע פתרון הולם יותר ל"סכסוך", על-פי תפישת השלום שלו. ברומאן ההמשך לנובלה של כנפאני תיאר מיכאל, כיצד בעקבות שיבת הבן – שאבד לאימו הפלסטינית במהלך הבריחה הבהולה מחיפה ב-1948, ושֶיהודייה ניצולת-שואה אימצה אותו וגידלה אותו מינקות כיהודי – לזרועות אימו הביולוגית, מתאחדות שתי המשפחות, המשפחה הישראלית-יהודית עם המשפחה הפלסטינית-ערבית.

 ולמי שלא הבין את "הבשורה" שאליה חתר ברומאן הזה, הבהיר אותה סמי מיכאל בפירוש שהדפיס בעיתון "הארץ": "אני חושב שבסופו של דבר אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרויקט קפריסאי אוטופי שהגה גיבור הרומאן 'יונים בטרפלגר'. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי. הפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח-התיכון. בתי-החולים יהיו משותפים. - - - באשר לדגל, לא איכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף" (הארץ, 15.4.05).

סיכום

שום משפטן מפוכח בעולם (אלא אם כן שנאתו ליהודים שיבשה את תבונתו או שמוחו הורעל באופן קשה בסמי-הזייה שמאלניים) לא יזהה כעם ציבור מקומיים קטן, מפורר וחסר זהות לאומית, שאליו הצטרפו ערב-רב של ערבים ממדינות-ערב השכנות, בעיקר בתקופה העות'מאנית המאוחרת ובשנות המנדט הבריטי, בין השנים 1940-1840. ושום מדינאי שפוי לא יכיר בפלסטינים כעם בעל זכויות שוות בארץ-ישראל לזכויותיו של העם היהודי רק משום שהליגה הערבית הכריזה בשנת 1964, כאשר הקימה את אש"ף ("ארגון שיחרור פלסטין"), שהארגון הזה מייצג את "העם הפלסטיני". ואם נמצאים כבר כעת בעולם משפטנים ומדינאים, המעניקים הכרה בהם כעם – או שהם בורים שאינם יודעים את העובדות ההיסטוריות, או שמגמתיות ואינטרסים מטים את האמת מהם והלאה.

 וגם אין עם, אלא אם כן נשתבשה דעתו והחליט מיוזמתו לסיים את נוכחותו בהיסטוריה, שיֵאות להעניק מדינת לאום בנחלתו הלאומית לעם שזה מקרוב ובדרך הזאת המציאו אותו. ויתור מרצון כזה על הריבונות שלו יכול להנץ רק בעם כמו שלנו, שסופריו דואגים יותר לזכויות של "העם הפלסטיני", שהליגה הערבית בדתה אותו בשנת 1964, מאשר לזכויות בנות יותר משלושת אלפים שנה של העם היהודי בארץ-ישראל.

 ומאחר וזוהי "הבשורה" שמפיצים ביצירותיהם הסופרים הישראלים האלה – מוצדק להגדיר אותם כסופרים השאננים לגורל ציון.

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. השנה הופיע בהוצאת "יחד" ספרו "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך התשעה-עשר בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

אהוד: פנחס שדה, רחל איתן, שמאי גולן, דן צלקה, יצחק אורפז, אהרון אלמוג, רות אלמוג, ש. שפרה, יהואש ביבר, שולמית לפיד, שולמית גלבוע, שולמית הר-אבן, גדעון תלפז, אלימלך שפירא, נעמי פרנקל, יעקב שבתאי, יהושע קנז, ישעיהו קורן, נתן שחם, אמנון שמוש, יצחק בן-נר, יגאל מוסינזון, דוד מלמד, חנוך ברטוב, חיים באר, יעקב בוצ'ן אלה הם רק חלק מרשימת פרוזאיקנים ארצישראליים שדומני כי אינם נזכרים לא לטוב ולא לרע בסדרת מאמריך המלומדת – מפני שספריהם אינם עונים לקריטריונים האידיאולוגיים, שלא לומר הפוליטיים – שעל פיהם אתה מתיימר לתת לנו מבט כולל על תולדות הספרות העברית בשישים ואחת השנים האחרונות.

עם זאת אינני כופר בכך שהתופעות המזיקות, שעליהן אתה כותב מתוך ידע רב, אכן קיימות בחלק נחשב אך לא חשוב ביותר בספרותנו החדשה, וכי מבחינה פוליטית וספרותית כאחת הן בוודאי תהיינה חידה לדורות הבאים – כיצד סוג כזה של ריקבון או לפחות שיטיון מוסרי מלך בכיפה בחלק נחשב ורב-פרסים בספרות העברית בישראל. בזה אני מסכים איתך כמעט בכול. אך כמו ב"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק, אתה העלית על נס את הבצלים והשומים ושכחת את שאר הירקות שבגינה, שהם הסלט האמיתי.

* * *

תיקון השמטה

רשימתו של עמוס כרמל שהתפרסמה בגיליון הקודם, 468, מיום 6.8.09 פורסמה קודם לכן בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 4.8, ובטעות האיזכור נשמט כי ברגע של הקלדה מזכירת המערכת שפיפונה נרדמה כשראש העורך בחיקה.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא רבים יודעים כי כתב-אישום נוסף יוגש נגד ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט והפעם על חלקו בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם בהפצצות ביירות ועזה. ייערך לו שימוע אצל אבו-מאזן קצוץ-האצבע, ובית המשפט העליון קוצץ האצבעות של ערב הסעודית הוא שירשיע או יזכה אותו. והיה אם פרקליטיו הערמומיים יצליחו לחלץ אותו מהאישום, יוקעו גם הם על ידי התקשורת הישראלית וייאסר עליהם לייצג את הפושע המושחת שלא היה כדוגמתו בכל תולדות הפוליטיקה הישראלית וגם בקרב היושבים בכנסת ובממשלה כיום.

* דבורה בארון יצאה מהארון וכתבה ביוגראפיה של הסופרת עמיה ליבליך, המיוסדת מחציתה על מחקרים היסטוריים שפירסמו אחרים ומחציתה על הבידיון היוצר של בארון עצמה. בקרוב הסרט בכיכובה של פיה זאדורה.

 * במלאת עשר שנים למותו של חנוך לוין כבר מותר לומר שבחלק ממחזותיו אכן היה גאון וכוחם וערכם לא נחלשו – אבל חלק מיצירותיו, בייחוד בפרוזה ובספק-שירה, הן פטפוט מייגע וחוזר על עצמו, וזאת חרף העובדה התרבותית שמנחם פרי והתיאטרון קאמרי חנטו את יצירתו בקנון הנצח של התרבות העברית, וזאת גם כי ללוין כל הגסויות מותרות ואפילו כתובות בקאמרי החדש על הקיר, מה שאין סולחים לסופרים שאינם חשובים כמוהו.

* בחוגי "הארץ" מהלכת שמועה כי לאחר פרסום מאמרו האחרון של ההוגה וההיסטוריון בני ציפר, בגיליון 7.8.09 – יישלח השוטה להיות עורך המוסף הספרותי של העיתון "אִל-ארד אִל-תוחעס" היוצא לאור בנבלוס אשר במדינת פלסטין. ואלה היו דברי ההוגה: "היהדות הספרדית הצטיינה מאז ומעולם בסובלנות הלכתית להומוסקסואליות. צריך לקרוא את מחקרו פורץ הדרך של חוקר היהדות ירון בן-נאה בתחום זה. חוקר יהדות דגול אחר, שאולי לא במקרה לא מצא את מקומו באקדמיה הישראלית, דניאל בויארין, הוכיח בספרו Unheroic Conduct את הרעיון שמי שהכניס לתולדות עם ישראל את ההטרוסקסואליות הטהורה כערך עליון היתה הציונות. היהדות שלפניה, לא היה בה שמץ של הערצת המאצ'ו." – מי יגלה עפר מעיניך, הרצל, שאידיוטים מבולבלים כאלה מטנפים את תולדות הציונות.

* הטירון הפוליטי והצבאי ברק אובמה, סכל עם קבלות, הנמצא כעת בעימות חלקי עם ישראל ובתנוחת ליקוק לערבים – עשוי להתברר כאחד הנשיאים האמריקאיים הידידותיים ביותר לישראל – כאשר תגיע השעה בה יהיה עליו להחליט על הפצצת תשלובת ייצור הנשק הגרעיני באיראן – ולא מדאגה לנו אלא לעתודות הנפט האמריקאיות בערב הסעודית ובעיראק.

* חבל שיו"ר חבר השופטים יוסי שריד, כאשר הכריע בקולו את מתן פרס ספיר לספרו של אלון חילו, שכח את הפסוק בספר שמות פרק כ"ג פסוק ז': "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק."

* השדרנית המעצבנת קרן נויבך יצא לחופשה. איזו הקלה-רבתי למאזיני יומן החדשות של גל ב' אחרי שמונה בבוקר! אנא, קרן, אל תמהרי לחזור מחופשתך הנפלאה!

* * *

יוסי גמזו

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת

לבירת הגליל העליון, עם פתיחת פסטיבל הכליזמרים

שוּב רוּחַ-סְתָו

פּוֹרֶטֶת צְלִילִים

בֵּין צַמְּרוֹתָיו

שֶל עֶרֶב גְּלִילִי,

שוּב נוֹף הָרִים פֹּה

כְּמוֹ פֶסְטִיבַל-כְּלֵיזְמָרִים פֹּה

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב לַתְּרִיסִים לוֹחֵש שַׂר-הַמָּטָר

סוֹד כְּמוֹ מִתּוֹךְ תּוֹרַת הַנִּסְתָּר,

שוּב עַל הַגֶּ'רְמַק

סַהַר בָּשֵל וְזוֹהֵר נָח

וּבְמֵירוֹן –

בָּשְׂמֵי זַעְתָּר.

שוּב צָץ כְּחֶסֶד

בֵּין הֶהָרִים

אוֹר בֵּית-הַכְּנֶסֶת

שֶל הָאֲרִ"י,

שוּב בַּר-יוֹחַאי כָּאן

קָם לִי פִּתְאֹם וּכְמוֹ חַי כָּאן

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב גַּם לַ"זֹּהַר" וְגַם לַתְּפִלָּה

יֵש קַבָּלוֹת וְיֵש "קַבָּלָה",

כְּמוֹ שֶכְּבָר שָרוּ

גַם אַלְקָבֵץ וְגַם קַארוֹ:

"לְכָה, דוֹדִי, לִקְרָאת כַּלָּה".

שוּב הַפַּלְמָ"ח

בּוֹלֵם בְּתָשָ"ח

אֶת הַתְקָפַת

אוֹיְבֶיהָ שֶל צְפַת,

שוּב, בִּזְכוּת קֹמֶץ,

סְטֶן הַגְּבוּרָה וְהָאֹמֶץ

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב מְדַפְדֵּף עֲנַף-אֹרֶן מַרְטִיט

כְּמוֹ בֵּין דַּפֵּי הִיסְטוֹרְיָה צְפָתִית,

שוּב, מִבֵּית עַבּוּ,

עִיר שֶקְּסָמֶיהָ כֹּה רַבּוּ

כְּבָר מַלְחִינָה אֶת שִיר הֶעָתִיד.

(הלחן: סשה ארגוב ז"ל)

* * *

בעקבות כתבתו של משה גרנות

על מאורעות תרפ"ט/1929

רן פרחי:

המאמר של משה גרנות על זוועות הפרעות של הערבים בתרפ"ט [גיליון 468] כתוב באופן קולח. גרנות מביא את העובדות באופן הממחיש את סערת הזוועות. חשוב שכל תיכוניסט ישראלי יכיר את העובדות ויקרא טקסט זה.

רן פרחי

אהוד: ואחר-כך יבוא התיכוניסט הביתה ויספר לתומו או שלא-לתומו להורים מה אמר המורה, והנושא ידלוף לתקשורת, והכותרות תהיינה – "מורים פאשיסטים לאומנים מפיצים בבתי הספר הממלכתיים תעמולה פוליטית נגד פלסטינים תמימי עבר ודרך – וככה מסיתים את התלמידים!" – ויוסי שריד יכתוב על כך ב"הארץ" מאמר משעמם צדקני וחוצב להבות, ותוקם ועדת חקירה ובסוף יפטרו את המורה שהעז ללמד את מאמרך, שהוא מחוץ לתוכנית הלימודים כי אינו עוסק בנכבה אשר שואת יהודי אירופה לא רק שגרמה לה אלא גם מתגמדת לעומתה ויש לנכבה גם פרקליט מצויין .

.

מרק הסנר:

אני מסכים לחלוטין עם תגובתו של אהוד למאמר של משה גרנות "שמונים שנה למאורעות הדמים בתרפ"ט, 1929" [גיליון 468]. כידוע לכוווולם, המאורעות פרצו בגלל ההתנחלויות (אפילו "הארץ" יאשרו זאת) וכדי שיהיה שקט באפגניסטאן, וצפון-קוריאה לא תפתח יותר את פרויקט הגרעין שלה – יש לפנות מיד היאחזות בשומרון. אפילו אובמה יאשר זאת.

מרק הסנר

רמת השרון

אהוד: באשר לאובמה – גם אוויל מחריש לחכם ייחשב.

משה גרנות:

אהוד היקר, 

תודה לך על שפירסמת את המאמר שלי על מאורעות תרפ"ט. אתה מעיר בסופו הערה סרקסטית על הבורות בקורות היישוב בארץ – מזה, ועל התעלמות "אנשי הקו" – מזה. מאז עליתי ארצה אני תוהה על מקור השנאה המבהילה של הערבים אלינו, ועל האכזריות הבלתי נתפסת שהם מגלים כלפינו כל פעם שניתנת להם הזדמנות. כדי לנסות להבין קראתי את הקוראן (בתרגום של ריבלין, אביו של יו"ר הכנסת), ושערותיי סמרו לנוכח הרשעות המופנית כלפי הכופרים, ועולה עליה השנאה כלפי היהודים, למרות היותם "עם הספר". הקוראן קורא להשפיל את היהודים ולהשמידם (סורה 5, פס' 60, סורה 7, פס' 163, סורה 9, פס' 29). כידוע, מוחמד לא רק "נאה" דרש, אלא גם "נאה" קיים – הוא השמיד את היהודים בחצי האי ערב, גזל את נשיהם ואת רכושם (סורה 59, פס' 7; סורה 33, פס' 25), עד היום אסור שכף רגלו של יהודי תדרוך בכל ערב הסעודית.

צריך להיות הוגן ולציין שגם בברית החדשה לא חסרה שנאה אפלה כלפי היהודים. אדרבה, היא אפילו יותר מבהילה מזו בקוראן, אבל רוב העמים הנוצריים הצליחו להפריד בין הדת החשוכה ובין חוקי המדינה. בשום ארץ נוצרית אין הברית החדשה בבחינת חוקת המדינה, כמו שהקוראן והשריעה הוא חוק המדינה בערב הסעודית, באיראן, בעזה, ובמסווה זה או אחר גם בשאר המדינות המוסלמיות.

שוב, צריך להיות הוגנים ולציין כי שנאת עמים ודרישה להשמיד אותם – זה "פטנט" מקראי, אבל חז"ל, שהתווכחו ביניהם באורח דמוקראטי, ריככו במידה רבה את החוקים הדרקוניים של התורה, וכמעט 2000 שנות סבל וגזירות בגלות עיצבו את דמותנו המוסרית. על כך כתבתי ספר, ואני מחזר על פתחי ההוצאות כבר שנתיים ללא הצלחה. 

ועוד תגובה להערה שלך על גבריאלה אביגור רותם, שהוספת בסוף מאמרו של יוסף אורן: בזמנו קראתי את ארבעת ספריה הראשונים, וההרגשה שלי הייתה שהסופרת המוכשרת הזו פשוט מתעללת בקורא. 

אני מצרף כאן מאמר שכתבתי עליה, ואשר פורסם ב"עכשיו", גיליון 69/70, אביב 2005. 

שוב תודה!

משה גרנות

* * *

משה גרנות

הלשון הגבוהה והקורא המותש

על יצירתה של גבריאלה אביגור-רותם

שני ספרי הפרוזה של גבריאלה אביגור-רותם "מוצרט לא היה יהודי" (כתר 1989; להלן – "מוצרט") ו"חמסין וציפורים משוגעות" (קשת 2001; להלן – "חמסין") השאירו רושם ניכר בקריית ספר, ונחשבו עם יציאתם לאור כסימן דרך, ואולי אפילו כפריצת דרך, בספרות הישראלית בעשור האחרון. "הממסד" הספרותי עטף את הספרים האלה בחיבה רבה, והיוצרת התכבדה בכיבודים שונים, בין השאר, נבחרה כמועמדת לשני פרסים יוקרתיים ביותר – פרס ספיר ופרס איש השנה בספרות, ואף זכתה בפרס הנשיא לספרות.

ייאמר כבר עתה כי הסיפורת של אביגור-רותם משאירה רושם חזק על הקורא, בעיקר בשל שתי סיבות: הלשון העשירה מאוד (ואולי מוטב – הלשונות העשירות מאוד, כי אביגור-רותם משבצת את כתיבתה במילים ומשפטים מלשונות רבות), וההשכלה הרחבה של הכותבת. ולכאורה, מה צריך פרוזאיקון חוץ מקסמי הלשון וידע חובק עולם? ויחד עם זאת, נראה לי כי שתי המעלות החיוניות הנ"ל אין בכוחן לייצר פרוזה ראויה, כאשר סומכים בעיקר עליהן, כי לסיפור צריך להיות משהו שחוקרי ספרות ומבקריה מאז ומעולם לא הצליחו להגדירו, ושאני ארשה לעצמי להיות לא אקדמי ולכנות את "המשהו" הזה בשם "נשמת היצירה", זו הנבנית קודם כול מאהבת היוצר אל יצירתו ואל אלה שאמורים לקרוא אותה.

אבל, לא כדאי שאקדים את המאוחר, אלא מוטב לנסות להציץ אל מבוכיה של הסיפורת הזאת של אביגור-רותם, לסקור כמה מענייניה, ולהשתדל לעמוד על טיבה. מן הדין להתחיל ב"התחלה", כלומר בצעדיה הקודמים של אביגור-רותם בשדה הספרות, הלא הם קובצי שיריה "דולציניאה" (דביר 1980) ו"חומות וקיסרים" (כתר 1990). כפי שניתן להתרשם, ספר שיריה השני נכתב כשנה אחרי "מוצרט", אך אדון בשני קובצי השירה כאילו היו דרגה אחת שקדמה לכתיבת הפרוזה, ולו מן הטעם שמרבית השירים המופיעים בקובץ השני נכתבו זמן רב לפני יציאתו של הקובץ לאור.

ובכן, בשני הקבצים הנ"ל אין אפילו רמז ללשון הגבוהה ומפעימת הלב שבספרי הפרוזה – הלשון היא אמנם תקנית, ומאוד לא "רזה", אבל אין בה כל ייחוד, וכן אין ייחוד במטפורות ובתכנים. שירים רבים רבים בקבצים אלה עוסקים בדמויות מהעולם היווני הקלאסי, מדמויות המקרא ומהספרות העולמית: רחל, פנלופה, גאלאתיאה, אורידיקה, דפנה, מינותאורוס, פרמותאוס, הומרוס, ליידי מקבת, דולציניאה ועוד. להבדיל משאול בשיריו של שאול טשרניחובסקי, או להבדיל מיונתן בשירה של רחל, אין בדמויות המחודשות האלו של אביגור-רותם שום "ערך מוסף". חזותם החיצונית של שירים אלה היא בהחלט הגותית, אך אין בהם זכר להארה חדשה באמת. גם בשיריה האחרים, שעניינם מסעות, התמודדות עם אלוהים, עם המוות וכד', קשה באמת למצוא שורות שנחרתות בזיכרון בשל ייחודן הצורנית והתוכנית. אביא כאן מובאה מתוך השיר "אני ממציאה את אלוהיי":

אם אני חושבת עליו,

משמע, הוא קיים.

ואם אינני חושבת –

היכן הוא?

……..

מה אלוהיי היית עושה בלעדיי.

ומה אני הייתי עושה בלעדי אלוהיי.

ומה הייתה האהבה

בלעדינו.

דולציניאה ע' 31-34

או בשיר "תשובה":

…בצאתי –

מצאתיך

לקראתי, ואת יודעת בבטחה:

זאת האהבה כולה

על רגל אחת.

שם, ע' 36

אלו דוגמאות די אופייניות לשורות ההגותיות שבקבצים, וכפי שנקל להתרשם – אין כאן ממש חידוש הגותי או אמנותי כלשהו. תחושה זאת אוחזת בקורא גם בשירי האהבה, והרי שוב דוגמה:

אני יכולה להעלות אותך באובות בדידותי

לברוא אותך בצלמי

…. הנה משום כך איני זקוקה לך עוד.

שם, ע' 57

לא אטריח את הקורא, במובאות נוספות, אבל לטעמי, גם עיון בשירי המסע ("בסין האדומה", "בסין הזמן", "מסע זיכרונות", "מות הקיסר", "העיר האסורה", "לא סין ולא קיסר" ועוד – "חומות וקיסרים", ע' 9-18), וכן גם בשירי הדמויות שהזכרתין לעיל (שם, ע' 25-35, 38-39, 45-54) אין כדי לשנות את הרושם הבסיסי שמדובר באמת באדם משכיל וחושב, אך לא במשוררת המרימה תרומה משלה לשירה.

יתירה מזאת, בתחום הצורה לא רק שאין חידוש, אלא אדרבה, יש היצמדות למה שהייתי מגדיר כתבניות צורניות קפואות: זכורות לנו לטוב סונטות "אהב"ה" של לאה גולדברג – היא אמנם רצתה להטביע בכתיבתה את האופי הכבד והרציני של הסונטה בשיריה, אבל הציעה נופך צורני משלה – לסונטות אלו יש רק 13 שורות, ובכך נשברת תבנית כמעט מקודשת. לעומת זאת, הסונטות של אביגור-רותם דבקות דווקא בצורה הקדומה של הסונטה השקספירית – 12 שורות עיקריות, ו-2 מסכמות (ראו "דולציניאה", ע' 43, 51-81).

כבר ציינתי לעיל שבשירים אלה חסרה לא רק ההארה האמנותית, אלא גם הווירטואוזיות הלשונית שנקל להתרשם ממנה בספרי הפרוזה שלה. אביא כאן דוגמאות מהרומנים שלה, אשר ישכנעו את הקורא – אני מקווה – שבאמת מדובר בעושת נפלאות לשונית. הרי תיאור ההתעלסות של איסאק ופאני במאר דה אורו, מקום שכוח אל בדרום אמריקה:

"ליל האהבה – אבל אין מיטה – וגיחוכו הרך, תנועת זרועו המחווה כלפי האפילה ויורדת מתעגלת כדי לאנקל את סוככי-רגליה, לגרוף אותה מתוך עמידתה המהססת אל ערסל אחיזתו, בסרעפתה פרפור נפתע – כוחו וריח-זיעתו הפרא חדשים עמה – להרף, לחייה במעלה קיבורת ימינו התפוחה, והתנגדותה האנינה – אבל אין מיטה – מתחלפת לה למשב משועשע ודרוך-סקרנות לאשר ייעשה בה, שכן הוא עוצר, כורע, ומניח אותה – עגבות, רגליים ושדרה – על מצע מעקצץ גם מבעד לבד בגדיה, ורק קוער ימינו לרפד לה את האוכף אשר נועד להיות לה כר, אחר כך – עדנת שפתיו שנשכחה כמעט במחבוא סימור-שפמו חמימה נוגסת בקונכיית אוזנה, בצווארה, ידיו שנתייבלו נזהרות עד צמרמורת בשורת הכפתורים הזעירים הנמשכת והולכת מגומת הצוואר לטבורה, חספוסן הלא מוכר מרעיד אדוות חשמל דקות מתחת לעורה, מקמרה אליו בגעגועי גופה להילפת, ואחר – להתקער, לבלוע, גפיה משורגים בו וראשה צף ממנה והלאה להרף התייפחות וסנוורים – ואחר כך הלמות הדם במבוכי אוזניה כמו התמלט לבה אל קנה גרונה: והכובד הפועם מקרסול עד ירכיים. והלחות הנלפתת-עדיין של ערוותה."

"מוצרט" ע' 27

או תיאור הסוף של קומונת הצעירים במאר דה אורו:

"באחד הלילות תלשה הרוח הדרומית את האוהל, מוטטה את הכלונסאות, עקרה את היתדות, וגשם שחור-שקוף כיבה את המדורה. בעודם המומים הכריז חיימה: 'כבר מזמן לא הייתה לנו הזדמנות להתקלח', וקם מסיר בגדיו בזה אחר זה, לובנו מעומעם בחשיכה המאונכת מים, מותח גפיים, צוחק, סוחף גם אותם. עד מהרה היו ששתם עירומים בגשם לכמה דקות של רוחות זיכוך מן הזיעה והעפר, שהתחלפו במדקרות של קור רץ ובמתזי רפש שעלו מן האדמה המפעפעת, ותיאו הציע לקפוץ, ומקיפוץ ודילוג ומעידה והיאחזות נולד הריקוד שאיש מהם לא ישכח: החשיכה, רטיבותו המצומררת של העור בגשם, המאבק בבוץ המצמיג והולך – מחקו כל הבדל בין בשר לבשר…"

שם, ע' 121 ראו גם 196, 258, 277, 27 ועוד רבים

ב"חמסין" הגיבורה הראשית, "הדוברת", היא דיילת שנולדה ב"צ'יכון", כלומר, בשיכון, ועל כן שפתה מאוד עכשווית, שלא כמו שפתם של בני ראשית המאה ב"מוצרט", אך, אף על-פי-כן, משובצים ברומן זה אבני חן של תיאורים מעוררי התפעלות, כגון תיאור הים במבט מן הגבהים:

"הים, הים. בצהריים קרום זהב מתקמט קלות, ברוקד עמום עם נחילי הבהוב וצמרמורת-פתאום מתנוצצת. מאז הלילה באילת לא הייתי בשוליו, לא על גליו, לא בתוכו. שלושים, ארבעים אלף רגל מעליו, הייתי מצליחה לפעמים להגניב אליו מבט – עור זהב זקן, סדוק, כל אי עליו תבליט מוקף שוליים בהירים, עמום על רקע הקרום המתקשקש ורץ בזהב-ירוק, זהב כחול, זהב-אפור, בלילות שחור-סמיך ממוסגר פניני זהב…."

"חמסין" ע' 33

או תיאור תכולת ארגז המצעים בחדרו של נחום, הטייס שנפל בכינרת:

"בארגז המצעים שלך עשרות פוסטרים מגולגלים כמגילות – איך קרא להם אביך? – כרזקירים, לא כרזקירות – אני פורשת על המיטה תא טייס… הכרזקיר הבא הוא תצ"א, הארץ מן האוויר שמיכת-טלאים בחום-צהוב או צל סגול בין הררי בזלת משוננים כמו גב דרקון או פה נוף סדום באור הצהריים, אפשר לחוש את החום המלחית, לנשום אדי אור ומלח, לראות כמה שקדו כאן במפסלת הרוח והזמן…"

שם, ע' 193

ללא ספק יש לאביגור-רותם שליטה בלתי רגילה ברבדיה השונים של השפה העברית, מהדיבור המליצי-משכילי של ליאון ב"מוצרט" ושל פרופ' קפלן ביומנו מטרזינשטט ב"חמסין" ועד לדיבור העכשווי של ילדיה המורדים של אורה, חברתה של לויה, הגיבורה הראשית. זאת אף זאת, בשני הרומנים נחשף ידע בלתי נדלה בשפות שהגיבורים אמורים לשלוט בהן: ב"מוצרט" משובצים מילים ומשפטים בספרדית, ביידיש ובאנגלית, וב"חמסין" ימצא הקורא כמעט בכל עמוד לטינית, כנענית עתיקה, איטלקית, צרפתית, רוסית ואפילו צ'כית. והנה, למרות השפע הלשוני הזה (שהוא במקומות מסויימים אפילו מוגזם, לטעמי), יש "קמצנות" בלתי מוסברת בצלילה למעמקי נפשם של גיבוריה. התחושה הכללית היא שהסופרת מבקשת להלך בין גיבוריה, אך איננה מעוניינת לחדור אל פנימיותם. ב"מוצרט", לדעתי, זה גם בלתי אפשרי: הרומן מכיל עשרות רבות של גיבורים וגיבורי משנה, והסופרת טורחת למנות את כל שמותיהם, כינוייהם, קיצורי שמותיהם, ייהוד וליעוז שמותיהם עד שהקורא יוצא מותש, והוא נזקק לטבלת השמות המופיעה בראש הספר כדי שלא ללכת לגמרי לאיבוד. כשיש שפע כזה של גיבורים, קשה לצפות שהרומן יזמן לקורא צלילה אל מעמקי אישיותם – לעיתים הקורא היה מסתפק פשוט בזיהויים בתוך העלילה המסובכת והמונוטונית. ב"חמסין" יש מונולוגים ארוכים של גיבורה ראשית אחת – האקס-דיילת לויה קפלן – ובזיכרונותיה צצים גיבורים עלומים שונים כמו אביה, הוא פרופסור קפלן, דווידי שותפו, נחום בנו, אורה חברתה, אבי גיסה, אימה האובדת מאחורי מסך הברזל ועוד מספר מועט יחסית (ל"מוצרט") של גיבורי משנה. יחד עם זאת, להוציא את הגילויים הפנטסטיים במידת מה של עלילת סוף הספר (מתגלים יומניו של פרופסור קפלן מטרזינשטט, מתגלה אימה האובדת של לויה לאחר עשרות שנים של פירוד ונשייה), קשה למצוא לאורך רוב הספר, ולו צלילה אחת של ממש אל מעמקי נפשו של אחד מהגיבורים – לא כשמדובר באהבה, ולא כשמדובר בהיחשפות לסבל הזולת. קשה לי להאמין שמדובר ב"תקלה", ואני מניח שמדובר בקו, אך ללא ספק הוא פוגם בתלת-ממדיות של עיצוב הדמויות, ומכאן ברומן כשלמות.

קו נוסף המיוחד לסופרת זאת, שקשה עד מאוד שלא לחוש בו, הוא הנטייה (המכוונת, לדעתי) להעביד את הקורא בפרך, ואני משוכנע שנטייה זאת איננה מחויבת מעצם תבנית הרומן, אלא מנטיית לב עצמאית. כבר ציינתי לעיל כי ב"מוצרט" הקורא ממש מותש משפע הגיבורים ומשפע שמותיהם (לאחד הגיבורים יש 7 שמות, ובנוסף עוד כיוני חיבה – ע' 101)! אבל זה לא הכול, הרומן בנוי על קפיצות בין עלילותיהן של שתי משפחות – משפחת חידקל בבואנס איירס, ומשפחת גורמן במאר דה אורו; הקפיצות ממקום למקום (שמאות קילומטרים מפרידים ביניהם) אינן מתבהרות עד שלא קראת שני שלישים מהספר, כאשר גיבורים שונים משתי המשפחות מתחילים להיפגש זה עם זהו ואף להתחתן זה בזה (תיאו הבן של איסאק גורמן, מתאהב בקלאריסה, הבת של ליאון חידקל, ומתחתן בסוף עם נורה, בת אחרת של ליאון, ראו ע' 227, 281). זאת ועוד אחרת, הסופרת דואגת שבאופן מלאכותי תהיה תסבוכת במוחו של הקורא באשר לסדר הקפיצות הנ"ל: לעיתים קרובות שואל גיבור בבואנס איירס שאלה, והתשובה עליה (כביכול!) ניתנת על ידי גיבור החי מאות קילומטרים מהגיבור הראשון, וברור שבשלב ההוא עדיין אין שום הכרות בין שתי המשפחות. יוצא שהקורא אנוס על פי המבנה לטעות ולחשוב שמישהו בבואנס איירס עונה לשאלה, ורק כעבור פסקה אחת או שתיים, ולעיתים אפילו אחרי קריאת עמוד שלם – מתברר לו שהוא טעה. הבלבול הזה איננו מחוייב המציאות, והוא שייך לטעמי, ל"מדיניות" הסופרת להקשות סתם את חייו של הקורא. ב"חמסין" הבלבול המכוון מנותב לכיוון אחר: לויה קפלן, הגיבורה הראשית, מדברת בליבה אל מישהו בגוף נוכח, והקורא מתייגע, על הרוב ללא הצלחה, כדי לברר לעצמו אם היא מתכוונת לאביה, לדווידי שותפו, לנחום בנו, ז'אן-זאק אהובה לשעבר וכד' דמויות רבות ומגוונות; שלא לדבר על קפיצות בלתי צפויות "לגיטימיות" בין חלום למציאות, בין זיכרונות ילדות למציאות "עכשווית". כמעט מחצית הספר מבזבז הקורא על תהיות מן המין הזה, שאלוהים יודע למה הן מועילות.

הזכרתי לעיל את השפות הרבות בהן משתמשת הסופרת ברפליקות השונות שבשני הספרים – שהרי הסופרת אמונה על ההנחה שהקורא צריך לעבוד קשה, על כן היא מתרגמת את המילים הלועזיות רק פעם אחת. אם הביטוי יופיע כעבור 30 עמודים – זו בעייתו של הקורא, עליו היה ללמוד בעל-פה את הפתגם בלטינית, או את הרפליקה בספרדית. אם מדובר ביידיש נטו (להבדיל מיידיש מעורבת בספרדית) – הסופרת איננה מתרגמת כלל – "יידיש אי אפשר לא לדעת," אומרת אחת הגיבורות ב"מוצרט" (ע' 227), וזאת, כנראה גם דעתה של הסופרת.

מכל מקום, אני שכבר התנסיתי בקריאת "ספרי חובה" מייגעים בימי חיי, מודה שמזמן לא הותשתי כך בקריאת ספר כמו בשני הרומנים האלה של גבריאלה אביגור-רותם. לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מסגולות כתיבתה, אך חשתי לאורך רוב הקריאה (סופי הרומנים הם הרבה יותר קריאים מתחילתם – סימן שהיא יכולה, אך איננה מעוניינת!) שאני נענש על לא עוול בכפי. ברומן הראשון "ההתשה" מוחשת במיוחד, שכן לאורך עשרות עמודים מתבשר הקורא על עוד ילד שנולד לליאון חידקל ואישתו אידה, ועל עוד פסנתר שרוכש ליאון לרך הנולד כי להכשירו להיות מוצרט. כשהריטואל הזה חוזר על עצמו עשר פעמים (!) – זה באמת יותר מדיי!

אסיים את הרשימה הזאת בעוד שתי הערות:

א. שניים מגיבוריו של "מוצרט" הם דמויות "מוזרות" – רפאל, בנו של ליאון מזיז בכוח מחשבתו כלי שחמט, מוצא דברים שאבדו, עוצר שעונים, מכופף כפיות, מגלה עתידות ונסתרות (ראו ע' 66, 229, 236, 242, 249 ועוד) וסאריטה אחותו מנפצת בזמרתה כלי זכוכית (ע' 74). כל מי שקרא את "מאה שנות בדידות" של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, נתקל בדמויות "מוזרות" מן המין הזה, אלא ששם כל הרומן בנוי על דמיון ועל אבסורדים, ואילו "מוצרט" מתיימר להביא בפני הקורא סאגה ריאליסטית, והדמויות "המוזרות" האלו מודבקות בה באופן מלאכותי, אולי כדי ליישר קו עם האווירה הדרום אמריקאית שעל גיבוריה היא נכתבה.

ב. רוב הספרות "הנשית" שנכתבה בשני העשורים האחרונים קיבלה על עצמה מרצון את הקו "הקיפוחי", לאמור, אנחנו הנשים קופחנו על ידי הגברים, קולנו לא נשמע, וכאשר הוא נשמע, לא הוחשב מן הטעם שהממסד הגברי הוא עריץ, וגם איננו מסוגל להבין יצירה "נשית" איכותית. עמליה כהנא-כרמון כתבה על כך סדרה של מאמרים, ובצר לה היא "נאלצה" לפרש בעצמה את יצירותיה (על מהלך הפרשה המגוחכת הזאת יואיל הקורא לעיין בספרו של יוסף אורן, "הקול הנשי בסיפורת הישראלית, יחד 2001, ע' 71-13). בעקבותיה הניחה יהודית קציר על הדוכן בבית הנשיא מניפסט כנגד קיפוח הנשים בספרות, וסופרות רבות אחרות ניהלו ומנהלות את מלחמתן בגברים בכלל, ובממסד הספרותי הגברי בפרט, באמצעות הפרוזה שלהן (אורלי קסטל-בלום, שולמית גלבוע, דורית רביניאן, דורית זילברמן, שלי יחימוביץ, יהודית רותם ורבות אחרות); יש שמגייסות למאבק את האירוניה (עדנה מזיא, עירית לינור וליהיא לפיד), ויש כמובן גם סופרות שאינן נוגעות כלל בנושא (סביון ליברכט, נאוה סמל ואחרות), וכל זאת מתוך תחושת אמת (אם תורשה לי פרפרזה לדברי יצחק רבין ז"ל), שספרות, כמו פוליטיקה אין בונים על מסכנות.

וכיצד משתלבת אביגור-רותם במסכת הזו? ובכן, דרכה בנדון היא מן המתוחכמות ביותר: ב"חמסין" אין כלל טרוניות על הגבר החומס את עולמה של האישה, אבל ב"מוצרט" שמה הסופרת בפיה של אז'ה, אחת מגיבורות המשנה הנלעגות של הספר, נאום חוצב להבות אש (נוסח מדיאה!) על קיפוחה של האישה: "לכם יש חיים קלים, אתם הולכים לעבודה, אתם חוזרים מהעבודה ומוצאים תמיד בית נקי וארוחה מוכנה וילדים רחוצים, לכם אין גב שבור ורגליים כחולות מוורידים ועיניים נפוחות מנדודי שינה… אז מה הפלא שאנחנו נגמרות ככה, ואתם בגיל שבעים עוד מסתובבים כמו תרנגולים בחזה נפוח ובכרבולת אדומה לחפש לכם פרגית!" ("מוצרט" ע' 298). כה נאמה אז'ה, ואתה הקורא, שמכיר אותה – תחליט את אשר תחליט!

במקום אחר אומרת מנואלה, גיבורת שוליים, המופיעה בקרקס כשהיא שוכבת על אריות, כי הם דוקרים ומסריחים כמו הגברים… ואת מנואלה זאת, בסופו של דבר, טרפו האריות המאולפים… (ע' 229). למרות התחכום, לא יכלה הסופרת להתאפק – "במלחמה כמו במלחמה"!

הקורא מצפה, בדרך כלל, ממחבר רצנזיה, כי יחרוץ את דינה של היצירה, שימליץ על יצירה טובה, ויחסוך ממנו קריאת יצירה כושלת. במקרה שלפנינו ממש קשה לספק את מאווייו של הקורא. אני כן יכול להעיר כאן הערה סובייקטיבית מאוד: אחת הסיבות שאני קורא ספרים היא ההנאה האינטלקטואלית שאני שואב מהטקסטים. אני, כמובן, מוכן לעבוד קשה, כדי לזכות בסופו של דבר באותה הנאה המעניקה מעט אושר בעולמנו המיוסר – וכל זאת כאשר ברור לי שהיצירה (אשר מקבלת עצמאות תוך כדי כתיבתה) חייבה את היוצר להקשות עליי את הבנת דבריו. אני אינני מסתדר עם יצירה שברור לי כי היוצר מתעלל בי ללא צורך.

אהוד: אתה פשוט אין לך כבוד ליצירות "חשובות" שהן מעל לכל ביקורת, ומצד מה ניטפשת לקרוא אותן מתחילתן ועד סופן ולהשתדל כל כך להבין מה נכתב בהן? רוב הקוראים, ואפילו העורכים שמוציאים אותן לאור בהוצאות החשובות – כלל לא קוראים אותן לבד מכמה עשרות עמודים של ההתחלה כדי שיהיה על מה לדבר, לרוב במסיבת נשים דעתניות. מסכנים המגיהים/ות של היצירות החשובות האלה.

פרופסור לרפואה מדגים לתלמידיו את המסירות שבמקצוע כשהוא טובל אצבעו בדוגמת שתן וטועם אותה בפיו. סטודנט מתפרץ לחקותו ומיד מעווה את פניו. הפרופסור מחייך ואומר: "אני לא שמתי בפה את האצבע שטבלתי בשתן!"

ואתה טעמת!

* * *

איגרת מאֲגָנָה וַגְנֵר בדבר בדיקת רקמות

ל"סופר" בן עזר,

עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק.

קראתי בעיתון ההיתולי העלוב שלך, במה שכתבת על היום שבו שחית בבריכת גורדון – כי ב-73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!

ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה וגורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.

אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד-הורית ואת הנכדים שלנו ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.

אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף "בוראט" שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.

שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,

אֲגָנָה וַגְנֵר

* * *

איך החברה הישראלית "אהבה"

 סיבכה את כריסטין דייוויס מ"סקס והעיר הגדולה"

ציטוט מאת שירות "הארץ"

הארגון ההומניטרי אוקספם ויתר על שירותיה של דייוויס, שגילמה את שארלוט בסקס והעיר הגדולה, כי היא מפרסמת את חברת "אהבה", שפועלת בים המלח – אזור "שנוי במחלוקת מבחינת אוקפסם."

השחקנית כריסטין דייוויס (שארלוט מסקס והעיר הגדולה) הפסיקה את עבודתה כדוברת ארגון הסיוע הבינלאומי אוקספאם (oxfam) מפני שפירסמה את מוצרי יצרנית הקוסמטיקה הישראלית "אהבה". זאת מפני שחברת הקוסמטיקה ממוקמת בים המלח – המוגדר בידי אוקספם כשטח במחלוקת. כך דיווח עיתון הניו יורק פוסט.

ארגון הנשים השמאלני Code Pink קרא להחרים את "אהבה" מפני שהיא עושה, לטענתו, שימוש במשאבים הטבעיים של הפלסטינים, במה שהוא מכנה "פלסטין הכבושה".

אחד המקורות אמרו לניו יורק פוסט כי "זה היה דבר גדול. ל'אהבה' יש מפעלים על שטח שנוי במחלוקת. לדעת 'אהבה' אין בכך כל פסול. אך לדעת אוקספם 'אהבה' היא חברה המעמיקה את הקיטוב, וקריסטין אינו יכולה להיות מעורבת בה."

לדבריו, "דייוויס היתה מאוד פעילה באוקספם ובאהבה והיא מאוד מסורה למטרות אוקספם. היא כלל לא היתה מודעת לקונפליקט בין שני הדברים והיא עצובה לנוכח ההקפאה בפעילות הציבורית בקבוצה לה היא תרמה כל כך הרבה זמן, כסף, ותמיכה."

אוקספם מסרו כי דייוויס עשתה עבודה נהדרת בעבור הארגון והם מעריכים את מסירותה. אולם, הם הוסיפו כי "אוקספם עדיין מתנגדים לסחר עם ההתנחלויות, בו מעורבת 'אהבה'. קריסטין ואוקספם כאחד לא מעוניינים שהנושא הזה ימעיט את העבודה הנהדרת שעשו בעבר, ועוד יעשו בעתיד."

עד כאן מצוטט מתוך "הארץ און-ליין", 7.8.09

אהוד: בעת שהותנו באנגליה ידענו בפירוש כי חנויות יד-שנייה אוקספם, הנסמכות על נדיבות הלב של בריטים התורמים להן חפצים משומשים, ומוכרות אותם במחירים זולים יחסית – מעבירות חלק נכר מרווחיהן לאירגוני הטרור הפלסטיניים, המתכסים כמובן בשמות הומאניטאריים. אבל האמת שהיו בהן לעיתים חפצים כה מושכים וזולים, שלא יכולנו להתאפק מלקנות וכך השתתפנו גם אנו, מתוך תאוות בצע יהודית ידועה לשמצה עוד מימי שיילוק – בתרומה לטרור הפלסטיני.

כל הכבוד לך קריסטין! – שגם בתפקיד שארלוט היית תמיד נשמה טובה ואפילו התגיירת בסידרה למען בעל יהודי קירח ומכוער! עכשיו תתנחמי בכך שאוקספם, האגודה הצבועה והמסריחה מבחינה מוסרית, שלה תרמת כל כך הרבה זמן, כסף ותמיכה – תומכת בטרור הפלסטיני שהורג אזרחים שלנו, ילדים, יהודים, בלי הבחנה. ושרק אחרי מבצע "עופרת יצוקה" נרגע קצת, זמנית, אבל אוקספם ודאי מגנה את המבצע ורואה בנו פושעי מלחמה. אז את יודעת מה, זירקי את אוקספם לכל הרוחות והמשיכי לפרסם את חברת "אהבה" הישראלית, ואני מקווה שגם ביקרת במפעל, שרק מוכיח כיצד היו נראים המזרח התיכון ואוצרות הטבע שלו – ללא הרשע הרצחני והמטומטם של הפלסטינים, שפוגע אנושות גם בהם עצמם – שלא לדבר על הבריטים הצבועים, שאני מאחל להם את כל הפלסטינים והמוסלמים שבעולם על האי הירוק שלהם ובלב עריהן השוקעות לדרגת מדינות עולם שלישי מפגרות באסיה ובאפריקה.

המידע הנוסף הזה לא יופיע בידיעה ב"הארץ" כי הוא מנוגד לאג'נדה הפוליטית הפרו-פלסטינית של העיתון שעל פיה מפעל "אהבה", הממוקם על גבעה הצופה על חוף ים המלח, בין עין-גדי לקליה – ניבנה על "אדמה פלסטינית כבושה"!

* * *

איליה בר זאב

מטווח קצר

מִשְׂחָקִים מְסֻכָּנִים בְּדִיר אֶל-בָּלַאח,

צִלְלֵי אֲנָשִׁים,

אֵשׁ צוֹלֶבֶת בֵּין עֲצֵי הַתָּמָר.

בְּיוּנִי (שִׁשִּׁים וַשֶׁבַע), גֶּבֶר בּוֹדֵד

עוֹלֶה מִן הַיָּם,

מִשְׁתַּטֶּה לְפָנֵינוּ כְּדָּוִד בֶּן יִשַׁי בְּגַּת.

מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת נוֹרָה, מִטְוָח קָצָר.

מוּל מְצוּקֵי עִיר עֲלוּבָה, בְּחוֹף אָסוּר לְרָחְצָה,

קְרִיאוֹת שְׁאָר הָאָדָם. אוֹר יָרֵחַ בּוֹקֵעַ גַּלִּים.

לַיְלָה חַם,

מַתְאִים לִצְעָקוֹת –

חוֹל וְחֲרִיצֵי כֻּרְכָּר טוֹמְנִים רָאשִׁים,

יָד נְטוּיָּה.

זֶה הַיָּם, לַכֹּהֲנִים וְלַמֵּתִים בּוֹ.

שׂורֵד זֶה שֶׁיוֹרֶה רִאשׁוֹן, מִטְוָח קָצָר.

נוֹתָר מִי שֶׁנוֹתָר.

בָּתִּים מֻכֵּי אֵימָה,

נְחִילֵי שֶׁתֶן דַּקִּים נִפְתָּלִים בְּמוֹרָד הַסִּמְטָאוֹת.

בְּחֲנוּת פְּרוּצָה –

בַּקְבּוּקֵי "סֶבֶן אַפּ" וְכֹל הַבָּא לַיָּד.

יוֹם חָדָשׁ נוֹלָד –

קָהָל יָרֵא, מִסְדְּרֵי זִהוּי מִטְוָח קָצָר.

מַגָּע חֲמַצְמַץ.

תּוֹתַח לֹא-רֶתַע פּוֹנֶה אֶל קְצֵה הָרְחוֹב,

מַמְתִּין.

* * *

מומלץ, מרתק ביותר וגם מחכים מאוד

שידור בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה בנושא:  אובאמה – עידן פוליטי חדש? ד"ר דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי משוחח עם פרופ' אבי בן-צבי, מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה – על מדיניות החוץ של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, מההיבט הפנים אמריקאי ומההיבט המזרח תיכוני.

הלינק הוא:

http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=1569

* * *

אלבום נחום גוטמן ברוסית

בשנת 1984 הופיע בהוצאת "מסדה" אלבום נחום גוטמן, שאותו כתב וערך הסופר הנידח אהוד בן עזר. לימים נמכרה הוצאת "מסדה" להוצאת "מודן", אשר חידשה את האלבום והיא ממשיכה להפיץ אותו בחנויות הספרים משנת 1997 ואילך.

בשנת 2009, ביוזמתה של המפיקה ברוסית רינה ז'ק, יצאה לאור מהדורה רוסית מפוארת של האלבום, אף היא בהוצאת "מודן", בתירגומו של הסופר אפריים באוך. האלבום מבוצע כשכיית חמדה, ממש תאווה לעיניים, והוא זוהר בעשרות תמונותיו של גוטמן המצויות בו. אף שנוצר לראשונה לפני יותר מעשרים וחמש שנה, הוא נראה בלבושו הרוסי כאילו נולד היום. אם יש לכם קרובים ומכרים דוברי רוסית, תוכלו לספר להם על אודותיו ולשלוח להם במתנה. האלבום נמצא בחנויות הספרים הגדולות ובאלה המתמחות בספרים רוסיים. מחירו 139 שקלים.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים", "אלבום נחום גוטמן" בעברית וברוסית ושני סרטים קצרים. ההרצאה בעברית ואפשר גם באנגלית.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,197 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,010 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט!

נא לא לשלוח מילים בפיזור אותיות אלא אם צריך בהדגשה בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל