גיליון מס' 470

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באב תשס"ט, 13 באוגוסט 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות (82).

משה דוד חייט: 12 באוגוסט – יום הזיכרון לרצח הסופרים היהודים בבריה"מ.

אליהו הכהן: "הִיא הוֹפִיעָה יַעֲלַת חֵן..." – פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור. תשובה לשאלתו של יצחק אורפז.

רפי גרינצויג: מזמן לא נהניתי מקטילה ספרותית כהִלכתה.

אייל זמיר: מה עשתה הסופרת גבריאלה אביגור-רותם למשה גרנות?

אילן בושם: 10 שירים. // יוסי גמזו: הַכְרָזַת מִלְחָמָה.

עמי יובל: 1. על "ספר הגעגועים". 2. התייחסות לרשימה של משה גרנות "80 שנה למאורעות תרפ"ט". // יוסף אורן: גדוד הנידחים והמקופחים.

משה כהן: צריך לשפר את שכר הרופאים הישראליים כדי שיישארו איתנו.

איליה בר זאב: קור וחום. // רון וייס: אבו מאזן הוא איש שלום אמיתי.

מרק טוויין: "גם אילו היה השטן בכבודו ובעצמו – תמיד יהיו חלושי מוח למכביר שיהיו מוכנים לשרבט את שמם על בקשת חנינה." אסנת רז.

עם מות יוסף תמיר: הבהלה ללבנון, מה פוגש ורואה הארצי-ישראלי בלבנון, מאת סופרנו המיוחד [י. קבנצל], "הארץ", 20.9.1935.

אורי הייטנר: 1. מוות סתמי לחיים סתמיים, עשור למותו של חנוך לוין.

2. עדכון תוכניות הלימודים – עכשיו.  // נתי מלאכי: שיר לחוזר בתשובה.

אוריה באר: פרס ספיר – הערות אחרונות.

 וינסטון צ'רצ'יל היה פדופיל וזיין בתחת נערים יהודיים לצורך ציור תמונותיו.

הרצליה רז: בְּמות הסופרת גרדה כהן ובעלה יוחנן.

ד"ר אברהם וולפנזון: מקיסינג'ר לפרידמן: ביקורת אמריקנית על מדיניות-החוץ של אובמה.// בנדלה: משהו על ה"עשב הרע" סעידה.

אובמה על אובמה. // רוצו לראות במוזיאון תל אביב את "בקיעים במראה", תערוכת אמנים יהודים, ברלין, 1907, הנסגרת ב-29 באוגוסט.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אִם יֵשׁ בָּכֶם מִלָּה כְּמוֹ אַהֲבָה

מַהֲרוּ לְהַגִּיד אוֹתָהּ

בַּזְבְּזוּ אוֹתָהּ בְּחֹסֶר אַחֲרָיוּת

כְּמוֹ פֶּרַח אֶת צְבָעָיו

כִּי פִּתְאוֹם יִפֹּל חֹשֶׁךְ.

מתוך המחזור "נגיעות (82)

* * *

משה דוד חייט

12 באוגוסט – יום הזיכרון לרצח הסופרים היהודים בבריה"מ

12 באוגוסט 1952. תאריך זה נחרת עמוק בלוח של ההיסטוריה הטראגית-המרטירית של עמנו. ביום זה רצחה האינקוויזיציה הסובייטית, לפי פקודתו של סטאלין, לאחר משפט מבויים של יום אחד בלבד, 13 חברים של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שהיווה את הצמרת של תרבות היידיש בבריה"מ – סופרים, משוררים, עיתונאים, אמני-במה, פקידי-ממשלה בכירים ופעילי תרבות וחברה. בין הנרצחים היו הסופרים המעולים: דוד ברגלסון, לייב קוויטקו, פרץ מארקיש, איציק פפר, דוד הופשטיין ואחרים.

התאריך הזה של ה-12 באוגוסט נחרת בזיכרונו של העולם היהודי לא רק בשל הרצח של חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי, אלא מפני שזה היה כבר השיא של החלטתו הפראית של סטאלין לעקור מן השורש את שרידי הזהות היהודית הלאומית, על-ידי חיסולו של הלב היצירתי של תרבות היידיש, ולהשלים בכך את תוכניתו השטנית של היטלר "הפתרון הסופי", שלא עלה בידו לבצעו עד הסוף.

בימינו קשה להבין ולתפוס, שאותה עת כבר היו מוכנים בסיביר צריפים לשַכֵּן בהם את היהודים העומדים להיות מגורשים לשם, וכבר עמדו מוכנים קרונות של בקר, שבהם אמורים היו להוביל את היהודים המגורשים.

מותו הפתאומי של סטאלין שׂם לאַל את הגזירה הזו והציל את קורבנותיו העתידיים. מה שסטאלין לא צפה ולא שיער, שדווקא הרדיפות הללו ומעשי הרצח של בניה המעולים ביותר של היהדות הסובייטית יביאו להגברת התודעה הלאומית אצל מרבית יהודי בריה"מ, שרק אז נוכחו לדעת, שבריה"מ אינה מולדתם. למעשה, חיסול תרבות היידיש החל כבר בשנות העשרים [של המאה הקודמת] ודווקא אז, כאשר תרבות היידיש פרחה במלוא עוזה: בשנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי ברוסיה קמו תיאטרונים רבים ביידיש, הופיעו עשרות עיתונים וכתבי-עת, פעלו בתי-ספר יידיים, סמינרים למורים ואפילו אקדמיה [ליידיש], הספרות היידית והתרבות היידית בכלל ידעו רגע של פריחה מואצת.

זו היתה רק אחת משיטות ההונאה של הקומוניסטים, שאחריהן באו התוצאות הטראגיות. למרות התמיכה בתרבות היידיש, לא הכיר המשטר הסטאליניסטי בייחודו של הקיום היהודי הלאומי. את הסתירה הזאת החליט סטאלין "לפתור" על-ידי חיסול תרבות היידיש בכלל.

לאחר שסטאלין ביסס את שילטונו הרודני, נסגרו האירגונים העבריים והוצאות הספרים בעברית, אירגוני ה"בוּנד", [תנועה סוציאליסטית יהודית, לא-ציונית, שדגלה בקיום תרבות היידיש במזרח אירופה ובאוטונומיה יהודית מקומית, לאו דווקא בארץ-ישראל. – המתרגם]. מוסדות דתיים, רבנים ומנהיגי ציבור נעלמו וגורלם לא נודע. סופרים ופעילי-תרבות הוגלו ונרצחו, ביניהם: משה קולבאק, איזי חאריק, אלי קַגאן, גרישה בֶּרֶזקין, זליק אקסלרוד, אייזיק פלאטנר, הרש קַמֶנֶצקי, יעקב ברונשטיין ורבים אחרים.

לאחר פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 וחלוקתה בין גרמניה לבריה"מ, נמלטו לווילנה רבים ממנהיגי המפלגות היהודיות. עם כיבושן של הארצות הבלטיות על-ידי בריה"מ, נאסרו כולם בידי שלטונות הכיבוש הסובייטיים. ביניהם היה גם מנחם בגין, שנשלח ל"גולאג" [שוחרר לאחר שנה, עם פרוץ מלחמת היטלר נגד בריה"מ. הוא התנדב לצבא הפולני, "צבא אנדרס", שעימו הגיע מאוחר יותר לארץ-ישראל].

לפי הצעתו של בריה, מראשי ה"פוליטביורו", הוחלט להקים ועד יהודי אנטי-פשיסטי, כדי לגייס עזרה בינלאומית למען מאמץ-המלחמה נגד גרמניה. בפקודתו של סטאלין הוטלה הקמת הוועד על שלמה מיכואלס [שחקן ומנהל התיאטרון היידי במוסקבה] ואיציק פפר [סופר ומשורר] במרץ 1942. שני האישים הקימו את הוועד האמור, ולאחר מכן הם נסעו לביקור בארה"ב ובקנדה לגייס תמיכה פוליטית, מוראלית וכספית בין היהודים, למען בריה"מ. הם מילאו את משימתם במסירות ובהצלחה. באותה עת הפך הוועד היהודי האנטי-פשיסטי לנציג הרשמי של המיעוט היהודי ברוסיה הסובייטית.

גוף מאורגן כזה, המעניק גושפנקא רשמית לזהות היהודית הלאומית ברוסיה הסובייטית, היה לצנינים בעיני השליט הרודן, שראה בכך הפרכה מרגיזה של "התיאוריה הלאומית" שלו, שלא הכירה ביהודים בתור לאום, עם האטריבוטים האופייניים שלו. כאשר המלחמה נסתיימה ובוטל הצורך בסיוע יהודי ובינלאומי, היה נחוץ לו לסטאלין רק תירוץ רשמי כלשהו לפיזור הוועד. וחיסול מנהיגות כזו בשלטון הסובייטי היה כרוך תמיד, בתור הצדקה, באישומים חמורים, מעצרים, חקירות אכזריות והוצאות להורג.

את התירוץ המתאים מצא סטאלין בקבלת-הפנים הנלהבת שערכו היהודים לגולדה מאיר, השגרירה הישראלית הראשונה בברית המועצות, בבית-הכנסת הגדול ברחוב ארכיפוב במוסקווה.

זה היה ה"חטא" הגדול שהאיץ את חיסול הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. אך האות הראשון ניתן עוד בתחילת שנת 1948, כאשר  בתאונה מבויימת נרצח שלמה מיכואלס. לאחר מכן ביים סטאלין הצגה מקאברית צינית, כאשר הורה לערוך למיכואלס לווייה רשמית-ממלכתית.

אותה שנה החלו המעצרים ההמוניים של פעילי תרבות היידיש, תוך הסתה אנטישמית פרועה והאשמת היהודים ב"קוסמופוליטיזם" וציונות. החל מסע ההסתה נגד הרופאים היהודים, "הרוצחים בחלוקים לבנים", ונגד ספרות היידיש. נסגרה ההוצאה-לאור "עמעס" [אמת], וכן העיתון היידי היחיד שעוד שרד עד אז, "אייניקייט" [אחדות].

כמה צער וייסורים גרמו הרוצח סטאלין ועוזריו בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית – סוסלוב, שצ'רבקוב, מאלנקוב וקגנוביץ' [יהודי] לאזרחי מדינתם, וביניהם רבים מנושאי תרבות היידיש, שעונו ונרצחו בפקודתם.

זאת לא נשכח ואסור לנו לשכוח.

ואלה שמות הנרצחים ב-12 באוגוסט 1952:

שלמה לוזובסקי            דוד ברגלסון

איציק פפר                    דוד הופשטיין

יוסף יוזפוביץ'               בנימין זוסקין

בוריס שימליוביץ'        ליאונה תלמי

לייב קוויטקו                אליהו ואטנברג

                                   פרץ מארקיש                 צ'איקה [חייקה] ואטנברג-אוסטרובסקי

אמיליה טאומין

יהי זכרם ברוך!

 מיידיש [תוך קיצורים]:  יהודה גור-אריה, מתוך כתב-העת היידי "לעבנס-פראגן" [שאלות החיים], מס' 681-682 יולי-אוגוסט ‏2009.

* * *

הצילו את היכל התרבות!!!

מפני שונאי אקוסטיקה, מפני זדים ומפני אינטרסנטים הזוממים שוב תוכניות לסרס אותו ולהרוס אותו במסווה של "שיפוצים"!

השמיעו קולכם בפניות זועקות אל רון חולדאי ואל הנהלת התזמורת הפילהרמונית!

קראו על כך במאמרה של אסתר זנדברג ב"הארץ" מיום 11.8.09

* * *

אליהו הכהן

"הִיא הוֹפִיעָה יַעֲלַת חֵן..."

פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור

[לאליהו היקר, ישבתי היום עם יצחק אורפז והוא שר לי שיר שזכר משנת 1938-9 בהיותו חניך בשפיה: "היא הופיעה יעלת חן / גזרת תמיר חטובת שן / בחורשה בגבעת השומרון." והוא שואל אם אפשר לזהות את השיר. הוא לא זוכר שורות נוספות אבל בטוח שזה שיר ארצישראלי מאותה תקופה.

שלך,

אהוד

אהוד שלום לך,

מצורף מאמרי "היא הופיעה יעלת חן", בהמשך לבקשתו של יצחק אורפז.

בברכה,

אליהו]

נפתח בַּעובדות: בעשרים וחמש שנות העלייה הראשונה (1878-1903) בהן התפרסמו כ-150 שירי זמר עבריים נפקד מקומו של הקול האישי בשדה הרומנטיקה, ולא נמצא בין הפזמונים ולוּ פזמון אהבים אחד.

ולא שלא הייתה תשוקה באוויר (כמאמר אבן עזרא: "אין איש חי לא יחשוק") אלא שהיא התלקחה בחדרי חדרים. המחשקים בעבעו במחשכים. והיתה גם 'הפוסטה המעופפת' – מין טקס חינני שהתרחש בנשפי הווי ראשונים ביישוב: נער כי חשק בנערה, או עלמת חן אם נתנה עינה בבחיר לבה, מיהרו וכתבו על גבי פתק בכתב יד ללא חתימת שמם מבע אינטימי קצר, ולקראת סיום הנשף הטמינו את פתקי הנייר המקופלים בתוך שקית או כובע, ואחר כך היו אלה מועפים אל-על ונוחתים ארצה לקול תרועת הצעירים. בסופו של דבר קיבל כל משתתף את הפתק שעליו היה רשום שמו.

אמנם מעת לעת כתבו צעירים מאוהבים חרוזי אהבה לאהובותיהם, אך אלה לא נתגבשו לידי שירי זמר מולחנים. רק בחלוף שלושה דורות נחשפו לציבור בשירים הצהרות האהבה החושפניות של בני העלייה הראשונה איתמר בן אבי ("לו אהבתיני לֵאָתִי, חיי לך ומותי") ואבשלום פיינברג ("אלף נשיקות לך אהובתי"), ושולבו בתוך שירי זמר ישראליים, בעוד מכתב האהבה הפיוטי של דוד ילין (יליד הארץ 1864) לאהובתו איטה, עדיין ממתין למלחין שיצליל  את יפי מילותיו (ה'דגם השירי' שלי - [א.ה.]):

הֲיִדְמוּ שָׁמַיִם לְסַפִּירֵי עֵינַיִךְ?

הֲתִדְמֶה שֶׁמֶשׁ לְנֹגַהּ פָּנַיִךְ?

הֲתִדְמֶינָה שׁוֹשַׁנִים פּוֹרְחוֹת לִיפִי שִׂפְתוֹתַיִךְ

וְצִפֳּרִים שָׁרוֹת לְנֹעַם מִדַּבְּרוֹתַיִךְ?"

ובכל-זאת, המחפשים ביטויי אהבה בשירים בני התקופה  ודאי ימצאו אותם בזמר "אִוִיתִיךְ" שהקדיש המשורר מנחם מנדל דוליצקי לבת ציון והושר בלחן עממי:

בַּת צִיּוֹן אֱהָבֵךְ,

אַתְּ חֶלְדִי, נִשְמָתִי,

אֱהָבֵךְ, אֶתְאָוֵךְ,

אַתְּ סֵמֶל אַהֲבָתִי.

אף כי עלמות חן לא מעטות נשאו באותם ימים את השם הפרטי "בת ציון", הרי האהובה בשיר אליה מתאווה המשורר איננה אלא ארץ חמדת אבות הנכספת (ומן המפורסמות היא האנלוגיה בין האהובה בשר ודם לבין כנסת ישראל בשירה העברית עוד מתקופת ימי הביניים).

בתקופת חיבת ציון ידעו האוהבים היטב כי קלושים הסיכויים לפלס נתיב אל לב אהובותיהם בנות ציון בשירי אהבהבים בלשונות ניכר, שכונו אז "פזמוני מזמוטין". את ליבן יצליחו לרכוש אך ורק בשירים שדיברו ללב, קרי: שירי ציון. "גרשו מגבוליכם את השירים הנלעגים אסופי חוץ, ושירי ציון היקרים והנעימים יקחו עמדתם" – הפציר בקוראיו אחד מעורכי השירונים העבריים הראשונים של ימי העלייה הראשונה.  המורה והמחנך ישראל דושמן, שלימד בראשית המאה העשרים בבתי הספר הכפריים בראש פינה ובמטולה, שורר לעמיתיו ולתלמידיו את זו הקריאה: "שירו נא המשוררים רק שירים מעוררים: שירו לנו משירי ציון."

אנקדוטה קטנה תעיד כאלף מילים על המרת 'רגשות חמות' כלפי האהובה ב'רגשות חמות בעד ציון': על עמוד השער של השירון "כינור ציון" (ורשה תר"ס; השירון שמור עִמי) נרשמה הקדשה בכתב יד קליגראפי של צעיר המגיש את קובץ השירים כשי לחברתו:

יעירו נא בך השירים האלה

רגשות חמות בעד ציון ובעד עמנו

ויהי לך הספר הזה מוגש ביחד עם

ברכת רבות ליום הִוָלְדֵך.

מאת רעך המוקירך מאד

מרדכי בישניצר

רק בימי העלייה השנייה, כימי דור לאחר ייסוד פתח תקווה, הושרו בארץ שירי אהבה ראשונים בשפה העברית. עד ראשית המאה העשרים היו בפי אחדים מן המתיישבים רק שירי אהבה  ברוסית, ברומנית וביידיש שאותם הביאו מארצות מוצאם, שהרי לאהוב ולחלום נוח יותר בשפת אם. פה ושם התענגו פקידי הברון בין כותלי בתיהם על שירי אהבה צרפתיים, ולא אחת נשמעו שירים כאלה גם בפי תלמידי מקווה ישראל ששפת הלימוד בבית ספרם היתה צרפתית. רק עולי תימן שהשתכנו בכפר השילוח ובפאתי ירושלים, זימרו בד בבד עם "אהבת הדסה" שהיה שיר אהבה לציון, גם מזמרת האהבה של משוררי תימן. אך זמירות אלה הושרו אז בדל"ת אמות העדה בלבד, וטרם חלחלו אל זמרת הארץ.

שירת התחייה העברית הביאה בכנפי רנניה פזמוני אהבה ראשונים מקהילות מזרח אירופה. תחילה היו אלה שירים שמילותיהם כמו גם לחנם הגיעו ארצה מן הגולה, כדוגמת שירו של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך". אחר כך הגיע גם השילוב: מילים מן הגולה  בלוויית לחנים שהותאמו להן בארץ, כדוגמת שירו של זלמן שניאור "יד ענוגה", ופזמוני העם של ביאליק "בין נהר פרת", "יש לי גן".

במקביל החלו מבצבצים ניצנים ראשונים של פזמוני אהבה ארצישראלים ששיקפו את ההווי החדש במושבות, כדוגמת "שיר של נוטרים" המוכר שחיבר קדיש יהודה סילמן. (יצוין כי ביישוב ובזמר העברי אימצו את המושג 'נוטר' לשומרים בשדות ובכרמים עוד בימי העלייה השנייה, כימי דור לפני שהוא  זוהה עם ה"גאפירים" – שוטרי משטרת היישובים שנסעו על טנדרים). שיר החיזור המשעשע הזה בנוי במתכונת של דו-שיח בין שומר בכרמים לבין נערה שהוא מזמין אליו לסוכתו:

בּוֹאִי הֵנָּה יַלְדָּתִי, בּוֹאִי הֵנָּה נִשְמָתִי,    

בּוֹאִי הֵנָּה תַּמָּתִי, יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי.

שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ, בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי,

שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ, חֲבִיבִי שֶׁלִּי.

לאורך השיר מביעה יונת החן התמה את חששה מפני המזומן לה  ומקשה קושיות, ואילו  השומר מחליק לשונו בתשובות מרגיעות. ברי כי השועלים המופיעים בפתח השיר כמו-גם בסיומו והמשקפים את המציאות הארצישראלית של אז, גוררים אל השיר את הנופך האירוטי משיר השירים ("שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר", "שׂמוּני נוטרה את הכרמים"). 

הזמר העממי "הוי כמה ציוותה לי אמא" משקף את קִנֵּי האהבהבים שהחלו פורחים בסוכות השומרים  ("שׁוֹמֵרוֹת") בכרמים. השיר המונולוגי (מפי הבת) פותח בתיאור ניסיונה הנואש של האם לאסור על בתה  להזמין בחורים אל הכרם.  המציאות, מתחוור, חזקה מכל איסוּר:  

עֶרֶב רוּחַ צַח יָפוּחַ, הַסְמָדָר נוֹתֵן רֵיחֹו,

וּמִבֵּין דָּלִּיוֹת הַגֶּפֶן אֲהוּבִי פִּלֵּס דַּרְכּוֹ.*

* (עוד על השיר ראו "חדשות בן-עזר" 321, מאת הח"מ).

בשלהי שנות העשרים הצטרף להילולה "שיר השומר" ("למה עזבתיני") של עמנואל הרוסי, שגם בו הוזמנה עלמת החן העברייה אל כרם אהובהּ שבמעלה ההר:

אָהוּבָתִי,

בּוֹאִי אִתִּי,

יַחַד נַעֲפִּילָה הָרִים.

שָׁם יֵשׁ לִי כֶּרֶם

וַאָנִי עוֹד טֶרֶם

בָּצַרְתִי עִנְבֵי בִּכּוּרִים.

שלושת השירים לעיל שנכתבו בארץ,  הותאמו למנגינות שמקורן במזרח אירופה.

ערב הפצעתה של העלייה השלישית, זו שהפריחה לא רק את נופי הארץ אלא גם את זמרתה, נולד אחד מפזמוני החיזור הארצישראליים האהובים ביותר, פרי קולמוסו של אהרון פלדמן, תלמיד הגימנסיה הרצליה. "כחום היום על מעיין זך" קראו לו על פי משפט הפתיחה שלו, אך למעשה היה שמו המקורי "בחורשה על גבעות השומרון". היה זה שיר קצבי אהוד ורב תפוצה, שהושר בכל פורום אפשרי: במסיבות רעים, במחנות נוער וגם ברשות היחיד, אך משום מה לא שפר עליו גורלו וללא כל סיבה נראית לעין פשוט נעלם מן הקורפוס המודפס של הזמר העברי.

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן                      

המילים: אהרון פלדמן   הלחן: גרמני

כְּחֹם הַיּוֹם עַל מַעְיָן זָךְ,

הוֹזֶה, חוֹלֵם, בְּצֵל הַסְּבָךְ,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן

הִיא הוֹפִיעָה יַעֲלַת חֵן,

גִּזְרַת תָּמָר, חֲטוּבַת שֵׁן,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

אַך רָאַתְנִי וְנִבְהָלָה,

פָּרְחָה לָה כְּצִפּוֹר קַלָּה,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן

אֲנִי נֶחְפַּזְתִּי – הוֹי שַׁלָּמָה

תִּתְחַמָּקִי יַלְדָּה תַּמָּה?

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן

אַל נָא עֶלֶם, אַל נָא תִּגַּע בִּי,

בְּשׂוֹרָה רָעָה מְבַשֵּׂר לִבִּי,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן

פָּחֹד אֶפְחַד מֵעֲלָמִים,

מֵהַגְּבָרִים – חַיּוֹת דָּמִים,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

הוֹי, שָׁגִיתְ! לִבֵּךְ טָעָה כָּלִיל!

עֵינַי שְׁחוֹרוֹת, שְׂפָתַי חַכְלִיל,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

רְאִיתִיךְ וּבָךְ בָּחַרְתִּי,

אַתְּ לָנֶצַח לִי, אָמַרְתִּי,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

פְּנֵי יָפָתִי אוֹרוּ, זַכּוּ,

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ לִי צָחַקוּ,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

צִפְצוּף צִפּוֹר וּבִדְמָמָה

נָשֹׁק נָשְׁקָה לִי הַתַּמָּה,

בַּחֹרְשָׁה עַל גִּבְעוֹת הַשּׁוֹמְרוֹן.

ברובד הסמוי של השיר מסתתרת אחת הפרשיות המסעירות והטרגיות ביותר שידעה הארץ בתקופת היישוב (שאמנם לא העיבה על שמחת החיים העולה מן השיר): גירוש תושבי תל אביב באביב תרע"ז (1917), בעיצומם של קרבות מלחמת העולם הראשונה.

ירושלים נכבשה בידי הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל אלנבי חודשים ספורים לפני כן. מרכז הארץ וצפונה עדיין היו תחת מרותה של האימפריה העות'מאנית, שגם אם התפוגגה והלכה, עדיין הטילה מוראה והכבידה עולה על היישוב.

תל אביב פונתה אז מכל תושביה בצו השלטון הטורקי. לא רק אחוזת בית, אלא גם כל השכונות הסובבות אותה. כתשעת אלפים איש ואישה, ביניהם יהודי יפו, הצטוו לעזוב את ביתם תוך שלושה ימים.

"הארמנים נטבחים בהמוניהם" – כתב אבשלום פיינברג זמן קצר לפני כן להנרייטה סולד – "והשאלה המנסרת בחלל האוויר היא מתי יגיע תורנו." אימת חסן בק אחזה בתושבי תל אביב שמיהרו לצאת, מי בעגלות ובכרכרות ומי ששירכו דרכם ברגל למושבות יהודה, השרון, השומרון והגליל. מאות ניספו במגפות וברעב במהלך המסע המפרך ובמחנות העראי שהוקמו בפתח תקווה, בכפר סבא וביתר היישובים.

גם תלמידי הגימנסיה "הרצליה" נאלצו להתפנות. הספסלים והשולחנות הועמסו על עגלות, והתלמידים הסתדרו בשלשות אל מול בניין הגימנסיה, פצחו בשירת "התקווה" ועם דגלים בידם פתחו במסע ארוך ומפרך צפונה, כשבראשם המנהל י"ל מטמן כהן והמורה לספרות המזוקן יוסף חיים ברנר, בן ה-35. שלושה ימים צעדו בדרכי עפר עד שהגיעו לשפיה, ושם, בצל הסבך, בחורשות על גבעות השומרון תקעו יתדם.

הגימנסיה המשיכה ותיפקדה למופת תחת כיפת השמיים. כל קרחת יער נוצלה למיקום של כיתה, והסלע שימש כלוח עליו כתבו המורים בגיר. כך באין מפריע התנהלו הלימודים ונערכו הבחינות במשך חודשים אחדים, כאילו היה זה בית ספר לטבע.

בערבים הסבו התלמידים לערבי שירה ונגינה, שרו מסביב למדורה ואף הביאו פסנתר וערכו קונצרטים. "ערבי שפיה" קראו להם. ובלילות, לפני אשמורת שלישית, היו חומקים אל הכרמים, ושם בין דליות הגפן התקרבו הלבבות והבשילו האהבות.

אותם לילות חמדה בשפיה היו מקור השראתו של תלמיד הכיתה השמינית בגימנסיה אהרון פלדמן, שחיבר בעצם הימים ההם יצירת ביכורים ראויה לכל שבח: פזמון אהבהבים חושני בשם "בחורשה על גבעות השומרון" על פי לחן של שיר לכת גרמני. שיעורי התנ"ך שהרביץ המורה והמנהל ד"ר בן ציון מוסינזון בתלמידיו, טבעו חותמם בשיר העשיר בצירופי לשון מקראיים. כדרך רוב שירי העת ההיא, הוא נכתב עדיין בהטעמה המלעילית האשכנזית.

פזמון חינני זה זכה תוך זמן קצר להתפשט בכל הארץ. אנשי "השומר" שרו אותו בהתכנסויותיהם וחברי 'ניל"י' זימזמוהו בסתרי מחבואם. מתנדבי הגדוד העברי צעדו בסך לצליליו. במשך עשרות בשנים נישא השיר בפי ותיקי היישוב, ולפלא בעיניי שלא נמצא לו זכר בשירונים הרבים שראו אור בארץ מאז ועד היום, והוא אף לא הונצח בתקליטים. מתעדי זמרת הארץ לא יאתרו אותו אלא במחברות זמר פרטיות של אנשי העליות הראשונות ובפנקסי שירים של תלמידים ובני נוער מתקופת היישוב.

ומה עלה בגורלו של המחבר המוכשר?

עם תום לימודיו בגימנסיה התנדב אהרון פלדמן לגדוד העברי ולימים אימץ לו שם עט – "עבר הדני". בשם הזה התפרסם כסופר פורה ("צריף העץ", "המפעל בערבה", הטרילוגיה "נהלולים" ועוד), כמחזאי (מחזהו "שומרים" הועלה ב"הבימה"), כרושם קורותיו של היישוב (ספרי "השומר", "חדרה", "בנימינה", "משמר הירדן", "עם במלחמתו" ועוד) וכמתעד פועלם של אנשי דור המייסדים (קרל נטר מייסד מקווה ישראל, אהרון אייזנברג ממייסדי רחובות, וחיים צימרמן איש הגליל).

בשנת 1972 נפטר עבר הדני  והותיר אחריו עשרות ספרים, מאות מאמרים ומחקרים, וגם שיר זמר אחד אהוב ונשכח, שהיום ודאי יעלה חיוך על שפתותינו ואולי גם יעורר בנו את זכר טעם נשיקתה של עלמת חן תמה.

אהוד: כאמור, יצחק שמע לראשונה את השיר בשנת 1938-9, לאחר שעלה ארצה והיה חניך בכפר הנוער שפיה – וזאת כ-21 שנים לאחר שהשיר "בחורשה על גבעות השומרון" נכתב והושר לראשונה בשפיה.

* * *

רפי גרינצויג

מזמן לא נהניתי מקטילה ספרותית כהִלכתה

לאהוד בן עזר שלום רב,

מזמן לא נהניתי מקטילה ספרותית כהלכתה כמו בגיליונך 469. ברכותיי למשה גרנות, אפילו שהכניס אצבעו לפיו. מה לא עושים למען הספרות והביקורת?

אגב, אני מודה, אחד הספרים המוזכרים התיש אותי והשלכתיו מעל פניי. באחרים לא נגעתי.

תודה לך על גיליונותיך פעמיים בשבוע. אני מצפה להם בצמא ו"בגללך" הולך לישון השכם בבוקר. ואם אני מצטער על משהו, זה רק על שגיליתי אותם במאוחר.

בברכה,

רפי גרינצויג

* * *

אייל זמיר

מה עשתה הסופרת גבריאלה אביגור-רותם

למשה גרנות?

קשה להבין מה רע עשתה הסופרת גבריאלה אביגור-רותם לגרנות, שטרח להוריד את האבק ולאוורר את הנפטלין מההשתלחות הכעסנית שלו בה ובספריה שפורסמה בעיתון זניח ושכוח אל, כיאה לה, לפני חצי עשור שנים.

לא רק לצורך האיזון הקדוש, אלא כדי שקוראי המנשר כאן יבינו שגרנות הוא יוצא דופן – מיעוט מבוטל, אני מביא כאן ציטוט לכל ספר מבני סמכא שמצויינותם בוודאי שאינה קטנה מבינוניותו של גרנות.

 הנה דבריו של חתן פרס ישראל לספרות, בוודאי מחשובי החוקרים של הספרות העברית, אם לא החשוב שבהם, פרופ' גרשון שקד ז"ל על הספר "חמסין וציפורים משוגעות" כפי שפורסמו גם במוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות' (אוגוסט 2001) וגם במדור 'ספרים' של אתר האינטרנט – YNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1008328,00.html):

"זה קורה אחת לכמה שנים: נולד ספר, שעוצמת הכישרון הטמונה בו סוחפת את הקורא ומעניקה לו תחושה שנוצר כאן משהו אחר, מיוחד, שונה מהרגיל ומהמוכר. זה קרה לי עכשיו, כשסיימתי לקרוא את ספרה של גבריאלה אביגור-רותם "חמסין וציפורים משוגעות" (הוצאת קשת), אחד מספרים עבריים בודדים שנכתבו בעשור האחרון, שהייתי לוקח עימי לאי בודד. בספרות, יותר מאשר באמנויות אחרות, הפרטים עושים את המכלול. גדולתו של הספר היא קודם בפרטים: תיאורי גינת הבית, הציפורים בחלון, הדמויות הרבות המרכיבות את העירייה, הגברים השונים בחייה של לויה הגיבורה הראשית, היחסים בינה לבין חברותיה, בינה לבין דווידי ונחום – מעוצבים בפרטי פרטים, בכישרון לשוני ובתובנות התבוננות שאין להם שיעור. אבל, מעבר לפרטים, הרומאן מספר על דיילת שחיה בין שמיים לארץ, חוזרת אל ביתה אחרי יותר מעשרים שנה, ומגלה שרגליה שוב אינן אותן רגליים והנהר שוב אינו אותו נהר. כאן בנתה המחברת עלילת חידה מרתקת: מי היו אבותיה, מי היא אימה שנעלמה ומה הם השורשים האמיתיים של הישראלית הזאת, המרחפת וחוזרת אל החמסין ואל הציפורים. סיפורה של הגיבורה הוא סיפור ארץ ישראלי אלגי מלא אהבה אנושית לכל מי שחלף או מעולם לא היה. סיפור, המגלה, למרבה ההפתעה (על רקע מה שמקובל כיום), דווקא רגישות ורגש נשיים. סיפור אינטנסיבי מאוד, שיש בו אהבת החמסין, ההווי והנוף, והמעצב חברה שבה יכול להופיע גם איש כברוך גולדשטיין. המחברת תוהה האם כל הוויתה של הגיבורה אינה עומדת על בלימה והאם מצב הדיילות שבין שמיים לארץ אינו מצב מיקרי לציפור נדודים, האוהבת את הציפורים המטורפות של מולדתה, אך מגלה שהקן שלה הוא אולי רק קן מדומה. ספר רגיש ועדין, עמוק ומותח. לא כדאי להחמיץ את חווית הקריאה בו." 

על 'מוצרט לא היה יהודי' קשה למצוא מקורות. הספר יצא ב-1990 לפני עידן האינטרנט המנציח דברי טעם ודברי הבל בלי אבחנה. לכן אסתפק בציטטות מגב הספר:

"'מוצרט לא היה יהודי' מתרחש אי-שם בין בואנוס איירס לארץ האש. אלה 'מאה שנים של בדידות' יהודית. מארקס שנימול והובא בבריתה של העברית. (פרופ' עדי אופיר, מעריב).

מוצרט לא היה יהודי הוא סאגה משפחתית, חומרים המשתרעים על פני שנים ומרחבים, הכתוב בלשון המוכיחה שכל מילה עברית היא מילה עכשווית, גם אם היא תנ"כית... הכישרון של גבריאלה אביגור־רותם הוא בעל אופי של גייזר; היא מתיכה את כל הרבדים של הלשון העברית בבקיאות מעוררת הערצה... איך זה שכוכב אחד מעז, איך הוא מעז..." (יהודית אוריין, ידיעות אחרונות).

"גבריאלה אביגור-רותם מגביהה כאן לגבהים ורוקמת יריעה צבעונית של סאגה פנטסטית-פיוטית... ראשית הציונות, מלחמת האזרחים בספרד, נדודים יהודיים, מלחמת העולם השנייה הם רק חלק מהאירועים ההיסטוריים המשתקפים מהרומן הגדוש והמרתק הזה..." (בתיה גור, הארץ).

"גבריאלה אביגור-רותם כישפה את השפה העברית וארגה ממנה את התחרה הצבעונית ביותר שיצאה מזה שנים מנולו של יוצר... בשתי מלים: חובה לקרוא." (נעמי גוטקינד, הצופה).

ולפני שגרנות מטריח את עצמו לקרוא את מה ששנוא עליו ועוד להקדיש זמן כדי להעלות את כעסיו על הכתב, ולשפוך על הספר אש וגופרית ורפש הנה מובאה לספר האחרון של אביגור-רותם "אדום עתיק", מאת חוקרת הספרות ד"ר אסתי אדיבי-שושן, כפי שפורסמה במדור 'תרבות וספרות' –'הארץ':

   (http://www.haaretz.com/hasite/spages/886193.html) :  

"ברומן פוטומטאז'י, אביגור-רותם מבקשת לחזור ולספר את ההיסטוריה העברית  של מאה השנים האחרונות, ולתת קול ודיוקן לדמות הנשית שהושתקה... כך היא הופכת את האישה מעלמה אנונימית הטווה בפלך את בגדי הגברים, למי שעוטה עליה את מטווה הפלך ומעצבת את המציאות. הספר 'אדום עתיק' משקף את לפיתתו העזה כמוות של העבר בהווה, והתובנה שאפשר להתבונן בהווה ולהבינו אך ורק מן העפר."

משה גרנות: נכון שאני קטן לעומת "האריות" שהמגיב מצטט, אבל לפעמים גם ילד קטן מבחין שהמלך עירום. "אריות" כמו סארטר וסילונה העריצו את מארכס וסטאלין, ומיליארד סינים האמינו שכל חוכמת העולם מצויה בספר האדום של מאו – ייתכן שטעו.

על כבודי אני, כמובן, מוחל, אבל על כבודו של "עכשיו" – אולי לא כדאי למחול. האיש כותב שאני הורדתי אבק ואיווררתי מהנפטלין עיתון זניח ושכוח אל – ובכן, בין עורכי "עכשיו" היו אנשים "זניחים" כמו גבריאל מוקד, יהודה עמיחי ונתן זך, וב"עיתון" זה פירסמו לראשונה יוצרים "זניחים" כמו יונה וולך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ', רוני סומק, מאיה בז'רנו, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, אהרון שבתאי, והרשימה עוד ארוכה. האם עליי להתבייש אפוא שפירסמתי את המאמר על גבריאלה אביגור-רותם ב"עכשיו"?

* * *

אילן בושם / 10 שירים

עץ חיים

צָנַח לוֹ

זַ"ל זַ"ל

*

אֵין לִי אֶרֶץ אֵין לִי מוֹלֶדֶת

מְחוֹז חֶפְצִי הוּא שִׁירִי וְהוּא

מְקוֹם הֻלַּדְתִּי; בְּכָל אֶחָד מֵהֵם

אֲנִי חָדָשׁ מִקָּרוֹב בָּא; מִשְׁתַּהֵה

כַּמָּה שֶׁמִּשְׁתַּהֵה, וְנוֹלָד מֵחָדָשׁ

בְּשִׁיר אַחֵר.

אותה

חָלַמְתִּי עָלֶיהָ חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ

וְרָאִיתִי אוֹתָהּ בַּחֲלוֹם.

מלצרית

אֲנִי בְּסוֹף בֵּית הַקָּפֶה וְלִבִּי בְּמִזְרָחוֹ

כחולמים

כְּשֶׁהָיִיתִי חוֹלֶה

כְּשֶׁהָיִית חוֹלָה

כְּשֶׁהָיִיתִי כָּחֹל

כְּשֶׁהָיִית כְּחֻלָה

כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹלִים

כְּשֶׁהָיִינוּ כְּחֻלִים.

הבת של האמא

הַבַּת כְּבָר בַּת,

שָׁלַחְתִּי בָּהּ מַבָּט

מִתְגַנֵּב.

אֶפְשָׁר בָּהּ כְּבָר

לְהִתְכַּבֵּד.

הִיא מַזְכִּירָה לִי

אֶת הָאִמָּא

שֶׁמִּיָּמִים יָמִימָה

יפהפייה באוטובוס

עָמַד לְיָדָהּ

וְהָיָה לוֹ קָשֶׁה.

הוא

מִתְעַטֵּף בָּהּ כְּמוֹ בְּטַלִּית

וּמִתְנוֹעֵעַ כְּמוֹ בִּתְפִלָּה.

על הוא ועל היא

נָגַח נָגַח

גָּנַח גָּנַח

(מַמָּשׁ אֵיל-בַּרְזֶל הָיָה לוֹ)

הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהִבְקִיעַ אֶת לִבָּהּ.

לְבַסּוֹף מָצָא עַצְמוֹ עַל הַמַּצָּע

שָׂרוּעַ עַל גַּבּוֹ

עֵירֹם וְעֶרְיָה

שְׁמוּט אֵבָרִים

מֵת מֵאַהֲבָה.

*

מָה זֶה, עוֹשִׂים צְחוֹק מֵהַשְּׁמוֹק?

שָׁאַל הַשְּׁמוֹק.

אֲנִי לֹא מֵבִין מַה זֶּה בֵּן מִחוּץ לַחֹק,

עַל אֵיזֶה חֹק מִחוּץ לְחֹק הַשְּׁמוֹק

הֵם מְדַבְּרִים?

אוגוסט 2009

* * *

עמי יובל / שתי רשימות

1. על "ספר הגעגועים"

שלום אהוד,

 סיימתי זה עתה את קריאת "ספר הגעגועים", וכפי שכתבתי לך לפני שבוע, אני מעביר לך את רשמיי.

אני יליד שנת 1932, וזיכרונות הילדות שלך קרובים באופיים וברוחם לאלה שלי, למרות שגדלתי בחיפה ולא במושבה חקלאית.

בריכת המים להשקיית הפרדס הזכירה לי את נסיעותיי בטרמפים עם חברים לחוות "עין שרה" הנטושה שליד נהריה, שם היינו נכנסים לבריכה ששימשה מאגר מים להשקיית הפרדס, ושחינו בסבך האצות הירוקות אשר מילאו אותה. כיום בניין החווה עבר שיפוץ ושימור, והוא משמש כמוזיאון.

הייתי קורא את "הטכנאי הצעיר", ובניתי לפי ההוראות שהופיעו בו מיקרוסקופ, שבעזרתו חקרתי כנפי זבובים, מחושי פרפרים, סיבי בד ועוד. הסתכלתי גם כיצד שכנַיי לבַּית המבוגרים ממני בנו על פי ההוראות סירת חסקה.

בחיפה חי קלמן קנט גריידינגר, בעל קולנוע "ארמון" המפורסם, ובהמשך גם מבעלי "תיאטראות ישראל". היה לו בן בשם משה, ותהיתי האם אדם זה היה בנו של משה גריידינגר, הבעלים של "קלמניה"?

גם אני ואשתי אוהבים זיתים ירוקים דפוקים, ושנים רבות היינו כובשים אותם לבד בביתנו. כיום אנו קונים אותם מבן דודי המושבניק מהגליל התחתון.

בענייניים "שלא מדברים עליהם", בטח לא עם המבוגרים, לא עסקנו. השיא שלנו היה טכס ה"פִּיש פַּרַדָה". היינו עומדים בשורה על מעביר מים, מעל דרך כורכר, באיזור שמם בשכונת אחוזה, ומשתינים למרחק גדול ככל האפשר. כיום נעלם המקום תחת גלי הגיאות של העיר הגדֵלה.

על הצנחנים הגרמנים בואדי קלט קראתי ב"אנשי סדום", שגם אליו נקשרתי נוסטלגית.

ושתי תהיות:

בעמודים 42-41 אומר צבי (שמואל גולדשמיד) שהלחן של "גלגלי העולם חורקים שן במפעל" זהה ללחן של "לילי מרלן". באוזני הלא מוסיקליות הוא לא נשמע דומה פרט לקצב שיר לכת שיש לשניהם.

ובעמוד 148 גיורא וצבי חושבים לייצר אבק שריפה, ציטוט: "כמו שחיים ויצמן הצליח להפיק ממלחת האשלגן אבק שריפה בשביל האנגלים במלחמת העולם השנייה."

אם הכוונה לצטט את שני החברים שאינם כל כך בקיאים בהיסטוריה זה בסדר. עובדתית, חיים ויצמן עמד בראש מעבדות המחקר הכימי של חיל הים הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתפקידו זה פיתח שיטה להפקת אצטון באמצעות תסיסה על ידי חיידקים. האצטון שימש להכנת חומר נפץ למרעומים, ולא לאבק שריפה שהוא חומר נפץ הודף, והיה קיים כבר במאה ה-15 בסין.

בסיכום, זה ספר נוסטלגי כתוב היטב ומשתף את הקורא בזיכרונות הילדות.

כאדם בעל נטייה מופרזת לסדר, לטעמי מקומם של פרקים 43 ו-44, שהם מעניינים מאוד, היה יכול להיות ב"אחרית דבר", אבל כל איש לטעמו.

כל טוב והצלחה,

 עמי יובל

 חיפה

אהוד: בנו של משה גריידינגר מ"קלמניה" הוא קלמן גריידינגר, על שם סבו, ובקיצור כונה בשם קני. אם איני טועה לקני יש לו בן בשם משה, כך ששני השמות הללו חוזרים במשפחה. קלמן, שאתה מכנה קנט ואני קני, הוא כאמור בנו של משה, מייסד קלמניה. משה גריידינגר ואשתו קבורים בחיפה אף כי למיטב ידיעתי תקופת זמן גם גרו בתל אביב, בבניין המשמש שנים רבות את בית הספר "פיטמן" ברחוב בלפור (ובו גרו בתו וחתנו, שפירא), ולשבתות היו נוסעים לקלמניה, ולעיתים גם שהו בה תקופות ארוכות יותר.

הזיהוי המוסיקאלי בין שני השירים הוא כמובן מופרך, ורק מראה על כוח הדימיון וההשפעה שהיו לצבי (ובמקרה הזה באמת לשמוליק) עליי.

באשר לוייצמן ולאבק השריפה, זה באמת מה שידענו אז, והתיקון שלך במקומו, אך לא היה משנה את מה שחשבנו שאנחנו יודעים באותה תקופה.

2. התייחסות לרשימה של משה גרנות "80 שנה למאורעות תרפ"ט"

כפי שכתב משה גרנות [גיליון 468], הזוועה הנוראה ביותר הייתה בחברון, שם נרצחו בעינויים קשים קרוב ל-70 יהודים. הוא מציין את פעולותיו של "המושל הבריטי, האנטישמי קופראטו."

קפראטה – Raymond Oswald Cafferata היה מפקד המשטרה בחברון (לא מושל) בעת הפרעות באוגוסט 1929. תחתיו היו 22 שוטרים, מהם 21 ערבים ויהודי אחד. כאשר פנו אליו תושבים יהודים בבקשת עזרה עם התחלת המהומות, הוא אמר להם לחזור לבתיהם שהיו מפוזרים בעיר ולהסתגר בהם, על מנת שלא ייפגעו.

באותו זמן נתן פקודה לשוטרים לנעול את הנשק החם במטה המשטרה, על מנת שלא להחריף את המצב. בשלב זה לא ביקש תגבורת, למרות שהמון רב מחברון ומכפרי הסביבה התחיל בפרעות. התוצאה היתה שהמשטרה לא יכלה להגיע לכל בית, לשוטרים בשלב הראשון לא היה נשק, ובהיותם ערבים גם לא היה להם חשק לעצור את הפורעים. ההמון הצליח לפרוץ לבתים רבים, לרצוח את מי שמצאו תוך התעללות קשה, בלי שמישהו עצר בעדם. יש לציין שנמצאו גם ערבים לא מעטים (רשימה שמית אפשר למצוא ב"ספר חברון") שסייעו לשכניהם היהודים. במיוחד זכור לטוב ערבי בן 70 שהכניס לביתו את שכניו היהודים, שכב על מפתן הדלת ואמר לפורעים: "רק על גופתי המתה תיכנסו." הוא לא נרתע גם כשפצעו אותו ברגלו בשברייה, וסרב לקבל עזרה ראשונה עד שהפורעים נטשו את המקום והתרחקו.

 למחרת הזעיק Cafferata תגבורת, שהגיע רק לאחר הרצח, ואיפשרה להעביר את הניצולים תחת שמירה לירושלים. 

שר המושבות הבריטי מינה ועדת חקירה בראשות השופט בדימוס שוֹאוּ, שקיימה 80 ישיבות וגבתה עדויות מכל הצדדים. ברצותה להוציא דו"ח מאוזן, טושטשו במסקנותיה המעשים הקשים שנעשו בחברון, יפו ירושלים מוצא ועוד. דוגמה בולטת היא הוראה להוציא את גופות הנרצחים מקבר האחים בחברון, על מנת לבדוק האם התעללו בנרצחים ובגופות, כעדויות היהודים. כמובן שלאחר שהיו קבורים כבר 4 חודשים, לא ניתן היה לראות את ראשו של האופה שנשרף בפרימוס, לא את המעיים שנשפכו מבטנם של נשים וגברים, ולא את העיניים המנוקרות. קביעת הוועדה היתה ש"לא נמצאו הוכחות להתעללות."  

Cafferata העיד בישיבות הראשונות וגם בישיבה השמונים והאחרונה של הוועדה. על חלק ניכר של השאלות השיב: "לא ידעתי, לא שמעתי, לא ראיתי."

הסבריו למחדלים היו בקצרה אלה: לדבריו, נפגש ושוחח עם מנהיגים מוסלמיי בחברון, ואלה אמרו לו שאין סיבה לדאגה, מאחר שהמהומות פרצו בירושלים, ולא יתפשטו לחברון.  על כן לא הזעיק תגבורת, עד שהיה מאוחר מדי. את הנשק פרק מהשוטרים בשלב הראשון, כדי למנוע הגברת הלהבות. (לאור עדויות של יהודים,שכמה שוטרים ערביים השתמשו בנשקם בשלב שבו כבר חומשו, כנגד יהודים ולא כנגד ערבים, ייתכן שהיה היגיון בשיקול שלו). הוא טען שלא היו לו כל ידיעות מודיעיניות על העומד להתרחש, (וזאת למרות אזהרות רבות על תנועה של המונים שהוסתו על ידי האימאמים במסגדים ביום שישי).  ועוד, שהתגבורת שביקש איחרה מאד להגיע מירושלים (גם משום שהוא הזעיק עזרה רק כאשר הפרעות היו בעיצומן והוא עצמו היה נתון בסכנה אישית). 

בסיכום, אינני יכול לקבוע אם האיש (בן 40 באותו זמן) היה גם אנטישמי בנוסף לשיקוליו המוטעים, לתיפקודו הלקוי ולניהולו הגרוע. 

מסמכים ותמונות נמצאים באנגליה באוניברסיטת אוקספורד, St. Antony College, בארכיון Middle East Centre Archive. כדי לעיין בחומר יש להגיע אישית לארכיב, בתיאום מראש ועם המלצה של מוסד מחקר מוכר, דרישות שאני לא יכול לעמוד בהן. אם מישהו מהקוראים היה באותו ארכיון, אשמח לקבל ממנו חומר.

 עמי יובל

* * *

משה כהן: צריך לשפר את שכר הרופאים הישראליים כדי שיישארו איתנו

מכובדי,

מדינת ישראל משקיעה כסף רב כדי להכשיר דור של רופאים מעולים. דרישות ההכשרה גבוהות ביותר והסטודנטים נדרשים להשקעה גדולה. הרופאים האלה מהווים משאב לאומי יקר ערך. לכן נשאלת השאלה מדוע אין מדינת ישראל יודעת לשמור ולטפח את הרופאים הצעירים שלה. לאחר לימודי תואר של 6 שנים, סטאז' של שנה, בחינות קשות מאוד, נדרש הרופא לעבור התמחות של 6 שנים. האם השקעה רבה זו אינה ראויה לתגמול הוגן?

האמת היא שהרופאים מקבלים שכר נמוך שאינו הוגן ואינו מפצה אותם על שנות ההכשרה הארוכות. התוצאה היא שרופאים ישראלים עוזבים את הארץ, נוצר כאן מחסור חמור ברופאים ולכן החליטה המדינה לייבא רופאים מג'ורג'יה. זה הגיוני? השכל הישר אומר שצריך לשפר את שכר הרופאים הישראליים כדי שיישארו איתנו. אם ישלמו לרופא 30% ממה שמקבל פועל נמל, כולם יהיו מרוצים. הבעייה היא שהרופאים מקבלים פחות מזה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

איליה בר זאב

קור וחום

"וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף..."

     בראשית ח', כ"ב

קֹר וָחֹם. אֲפָרִים נֶחֱרָצִים בְּסַכִּינֵי עֲנָק –

שָׂדוֹת מְדֻשַּׁנִים מַמְתִּינִים

לְגֶּשֶׁם רִאשׁוֹן.

דְּרָכִים בְּיַעֲרוֹת אֹרֶן וְחָרוּב,

עָפָר לְרָגְלַיִךְ.

קֹר וָחֹם וְקַיִץ –

לְחָשִׁים וּקְרִיאוֹת צִפֳרֵי הַטֶּרֶף בְּגַּגּוֹת הָעִיר,

בַּשְּׂדֵרוֹת.

הַבִּיטִי בְּעַד הַחַלּוֹן אֶל הָהוֹלְכִים

וּבָאִים בַּשָּׁעַר הַצָּהֹב –

חוֹמְקִים עִם לַיִל לְבֵיתָם.

מְטוֹסֵי קְרָב חֲדִישִׁים נוֹחֲתִים בְּרַעַשׁ גָּדוֹל.

נִפְלֵאת לִי,הָכִינִי צִפָּרְנַיִךְ,

הָסִיטִי שְׂעָרֵךְ לִקְרַאת הָעֶרֶב –

כָּל הָרְגָבִים צְמֵאִים,

חֹרֶף קָרֵב.

* * *

רון וייס: אבו מאזן הוא איש שלום אמיתי

סופר נידח שלום,

משה כהן במאמרו "המוחל על כבודו כבודו מחול" (גיליון 469), מסלף את החלטות ועידת הפת"ח וכותב ש"הם קוראים לחדש את המאבק המזויין, ועוד כהנה וכהנה וכיו"ב."

ההיפך הוא הנכון. בנאומו קרא אבו מאזן לפלסטינים להפסיק את המאבק המזוין בישראל וביקש שההתנגדות תימשך בדרכים לגיטימיות כמו הפגנות ומצעדים. עוד הוסיף אבו מאזן: "רבים מהעם יגידו ששיחות השלום הן לשווא. למרות זאת, אם עדיין נותר שביב של תקווה, אנו חייבים להמשיך בדרך המו"מ, למען האינטרסים של עמנו."

אבו מאזן הוא איש שלום אמיתי, בניגוד למשה כהן ודומיו. עתה זוהי הזדמנות פז לנהל מו"מ לשלום כולל עם הרשות הפלסטינית.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אכן, ראוי לנו לתת את מפתחות המדינה בידי אבו מאזן, שהרי "הוא איש שלום אמיתי" – בניגוד למחרחרי מלחמה כמשה כהן, כמוני, כממשלתנו וכמרבית אזרחי ישראל היהודים.

* * *

מרק טוויין

"גם אילו היה השטן בכבודו ובעצמו – תמיד יהיו חלושי מוח למכביר שיהיו מוכנים לשרבט את שמם על בקשת חנינה."

שלום אהוד, 

תמיד תהיתי אם התופעה (החולנית, יש לומר) של האשמת הקורבן וגילויי סלחנות מפליגים כלפי התוקף, דבר שאנו עדים לו יום-יום ברחובותינו שלנו ועל פני כדור הארץ רבתי, אופייניים בעיקר לבני עמנו (שהרי ידוע כי "יהודים רחמנים בני רחמנים"), או שזה משהו אוניברסאלי שכזה. והנה נתקלתי בקטע נפלא בספר "תום סוייר" מאת מרק טווין, שמאיר את הסוגיה באור חד ובהיר כפי שיודעת לעשות לשונו המושחזת של טווין. 

בספר, אינדיאן ג'ו, רוצח אכזרי מבוקש, מוצא את מותו במערה אפלה. נערכת לו לוויה רבת משתתפים, עליה כותב טווין:

"הלוויה זו עצרה את התקדמותו של תהליך בקשת החנינה שהוגשה למושל למען אינדיאן ג'ו. הבקשה נחתמה על-ידי אנשים רבים, ישיבות ממושכות ושטופות דמעות נערכו בגינה, מונתה ועדה של נשים צדקניות שתתאבלנה עליו מרה ותקוננה בפני המושל ותתחננה בפניו להפגין מידה של רחמים. רווחה סברה כי אינדיאן ג'ו הרג חמישה אזרחים בעיירה, אך מה בכך? גם אילו היה השטן בכבודו ובעצמו תמיד יהיו חלושי מוח למכביר שיהיו מוכנים לשרבט את שמם על בקשת חנינה, ולהזיל דמעה ממאגר הדמעות הבלתי נדלה שלהם." [ההדגשה שלי].

הנה משהו שיכול להסביר את התנהגותו של גוש שלם (בארץ ובעולם) שרואה עצמו כ"שמאל". אותם הומניסטים ליברלים, בעיני עצמם, המוציאים שם רע להומניזם, לליברליזם, וגם להגדרה האמיתית של "שמאל".

כמה עצוב.

בברכה,

אסנת רז

אהוד: יש לתופעה הזו הגדרה מדוייקת ואני מרבה להשתמש בה בהשאלה לגבי האנשים שעליהם את מדברת, אלה שהוציאו שם רע ל"שמאל", והיא: אידיוטיזם מוסרי. במקור הקליני מדובר על חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע. בתחומים הרפואי והמשפטי היא מתבטאת לא פעם בחוות דעת של רופאים ובהחלטות של שופטים – המחלצות רוצחים ממאסרי עולם (שהרי עונש מוות לא נהוג אצלנו) ומשלחות אותם די מהר לחופשי. ראי מקרה הרוצח המתועב ששרף חיות ארבע זונות לא-ישראליות בחדרן בתל-אביב.

* * *

יוסי גמזו

הַכְרָזַת מִלְחָמָה

כֵּיוָן שֶבִּטְחוֹנו שֶל כָּל אֶזְרָח בְּאֶרֶץ זוֹ

הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר לְצַעֲרֵנוּ

וְכָל אֶחָד עָלוּל לַחְטֹף קָלִיעַ בְּחָזוֹ

בִּקְרָב שֶל מַאפְיוֹת בְּחוּצוֹת עָרֵינוּ, –

כֵּיוָן שֶסּוֹד גָּלוּי הוּא כִּי הָיִינוּ כְּבָר לִסְדֹם

וּבְלִי מֵשִׂים לַעֲמֹרָה דָמִינוּ

אָסוּר שֶהַמַּשְׂכִּיל דַּוְקָא בָּעֵת הַזֹּאת יִדֹּם

וְשֶשְּתִיקַת כְּבָשִׂים תִּסְכֹר אֶת פִּינוּ.

כֵּיוָן שֶשּוּב וָשוּב רוֹצֵחַ בַּעַל אֶת אִשְתּוֹ

וְאָב אוֹ אֵם אֶת יַלְדֵיהֶם טוֹבְחִים פֹּה,

כֵּיוָן שֶסּוֹבְלָנוּת יוֹם-יוֹם נוֹפֶלֶת בְּרִשְתּוֹ

שֶל גּ'וּנְגֶּל שֶטּוֹרְפָיו דָּמִים שוֹפְכִים פֹּה, –

כֵּיוָן שֶכָּל שָבוּעַ מַקְרִיבִים אָנוּ קָרְבָּן

לְמֹלֶךְ שְׂדוֹת הַקֶּטֶל בִּכְבִישֵינוּ,

כֵּיוָן שֶהוֹמוֹפוֹבְּיָה מֵמִיטָה בָּנוּ חֻרְבָּן

שוּב אֵין לַחְשוֹת אִם עַד עַכְשָיו הֶחְשֵינוּ.

כֵּיוָן שֶאִם הַהֶרֶג לְאַלְתָּר לֹא יְנֻצַּח

בִּידֵי אוֹכְפֵי הַחֹק בִּמְדִינָתֵנוּ

שֶעַל לוּחוֹת בְּרִיתָהּ נֶחְרַט מִזְּמַן הַ"לֹּא תִרְצַח"

גַּם הוּא פֹּה יִקָּבֵר כִּשְאַר מֵתֵינוּ, –

צָרִיך לוֹמַר גְּלוּיוֹת כִּי עֵת-חֵרוּם הִיא וּשְעַת-דְּחָק

וְאִם אֻמָּה זוֹ בְּחַיִּים בּוֹחֶרֶת

חוֹבָה הִיא לְשַנּוֹת כָּאן אֶת חֻקָּיו שֶל הַמִּשְׂחָק

וּלְאַמֵּץ לָהּ אֶתִיקָה אַחֶרֶת:

מֻתָּר וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג לְלֹא כָּל רַחֲמִים

בְּהֵעָדֵר-רַחֲמֵיהֶם שֶל אֵלֶּה

הַמַּפִּילִים כָּל יוֹם בֵּינֵינוּ עוֹד קָרְבָּן תָּמִים

בִּמְקוֹם לִמְצֹא עַצְמָם בֵּין כָּתְלֵי כֶּלֶא.

מֻתָּר וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג בְּלִי שֶמֶץ סוֹבְלָנוּת

בְּכָל אַחֵר, חָרִיג וְיוֹצֵא-דֹפֶן

כְּשֶהָאַחֵר הַזֶּה, בְּבִרְיוֹנוּת וְרַצְחָנוּת

הוֹפֵךְ חַיֵּי חַפִּים-מֵחֵטְא לְתֹפֶת.

מֻתָּר, וְאַף צָרִיךְ לִנְהֹג בְּרוּטָאלִית בָּעִמּוּת

שֶבּוֹ יָגֵן הַחֹק עַל חַסְרֵי-יֶשַע

כְּשֶבַּמְּדִינָה הַזֹּאת פּוֹשֶׂה סַרְטַן הָאַלִּימוּת

וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה מַרְעִיל הַפֶּשַע.

כִּי אִם נוֹסִיף לִשְמֹר, תְּמִימִים, עַל נִמּוּסֵי שֻלְחָן

בְּמִשְתְּאוֹת-הַדָּם שֶל קָנִיבָּאלִים

יִמְצָא עַצְמוֹ הָעָם הַזֶּה בְּיוֹם-זְוָעוֹת מוּכָן

לְהִטָּרֵף כָּלִיל בִּידֵי וַנְדָּאלִים.

וְדֶרֶךְ זוֹ, אִם עַל עֶבְרֵי פִּי פַּחַת לֹא תֻפְסַק

סוֹפָהּ שֶתּוֹלִיכֵנוּ גֵּיהִנּוֹמָה

וְכָל מַה שֶּבָּנִינוּ כָּאן סוֹפוֹ שֶיְּרֻסַּק

וְשֶכֻּלָּנוּ נִדַּרְדֵּר תְּהוֹמָה.

אהוד: אני בכל זאת חושב שבסדום המקראית היה המצב קצת יותר גרוע, וכי הסכנה האמיתית שבפניה אנחנו עומדים היא לא אנחנו אלא האוייבים שלנו.

* * *

באבל על מותו של יוסף תמיר (קבנצל) בן ה-94

שחי שנים רבות בפתח-תקווה

ניהל את סניף  עיתון "הבוקר" במושבה

וכתב רבות עליה ועל מייסדיה כסופרו של העיתון

* * *

הבהלה ללבנון

מה פוגש ורואה הארצי-ישראלי בלבנון

מאת סופרנו המיוחד [י. קבנצל]

"הארץ", 20.9.1935

בולמוס הנסיעה,

אשר תקף את הישוב היהודי בארץ בשנה זו, נתן את אותותיו בלבנון במדה העולה על כל המשוער מקודם. המונים – במקורות מוסמכים אומדים את מספרם לשמונת אלפים נפש – בקרו השנה בלבנון, ועדיין הנסיעה ההמונית נמשכת, ובגמה העונה בודאי יעלה מספר הקיטנים היהודים מארץ ישראל, שבקרו בלבנון, לעשרת אלפים.

אף על פי שהמארחים הלבנונים לא פללו לעליה כזו מארץ ישראל, מצטערים הם על שהקונגרס הציוני שנתכנס השתא בלוצרן משך וכנס סביבו רבים מתושבי הארץ, אשר – בלי כל ספק – לא היו מוותרים על נסיעת מנוחה, וכמובן... – ללבנון.

השנה, בהשואה לאשתקד, עלה מספר היוצאים ללבנון לכפלים. הדעה הכללית, שהשתררה בישוב, כי אין כל הצדקה לבולמוס הנסיעה ללבנון, לא נתנה כל תוצאות חיוביות.

בין הקיטנים הארצישראליים אשר בלבנון לא יחסר סוג או חוג של התושב הא"י. השנה – שלא כבשנה הקודמת – רבו הקיטנים מן המושבות, ביניהם הרבה צעירים וצעירות.

עיר המרפא שלנו – חיפה, מיצגת את עצמה בלבנון וקיטנותיו בכמות ניכרת מאד. ועל כך יש להצטער הרבה. צעירה אחת, תושבת חיפה, ענתה ואמר לי:

– "יודעת אני, שעל הכרמל לא רק כלל וכלל. במקרים רבים טוב על הכרמל יותר מכאן, אולם  ה כ ל  יוצאים ללבנון, וגם אני עשיתי כמוהם".

ודעה זו מכרעת היא, היא אשר גרמה לבולמוס הנסיעה ללבנון. כי אכן, בולמוס הוא, פסיכוזה, שבוודאי תחלוף עד מהרה ככל שגעון קיבוצי.

הרפתקאות בקונסוליה הצרפתית ביפו

על עובדה זו יש באמת להתפלא. הממשלה הלבנונית השקיעה מאמצים רבים למשיכת הקיטנים והתיירים לארצה. היא עשתה נסיונות מוצלחים לקביעת יחסי שכנות טובים בין ארץ ישראל והלבנון. בקור העתונאים הא"י, עריכת משחקי אספורט לכל ענפיו בין האגודות הספורטיביות היהודיות והמשותפות אשר בארץ והלבנון, והוזלת תשלום הויזה ללבנון, מציינים את אהדתה של הממשלה הלבנונית לא"י. אולם מי שלא ראה, כמה זרה רוח זו בין כותלי הקונסוליה הצרפתית ביפו, לא עמד על הניגוד בין השקפות שני המוסדות הרשמיים של השלטונות הצרפתיים.

ליד אשנב הפונה ל"חדר המתנה" – לשם דיוק הנני מוסר את מדותיו, מטר וחצי רוחבו ושני מטרים וכמה ס"מ אורכו. – צובאים יום-יום עשרות אנשים, המבקשים ויזות ללבנון או לצרפת. המקום מחניק, החלון היחידי ב"חדר" זה סגור, ואין לפתחו מפני החשש שיפול.

"כדי לתקנו – אומר לי אחד מעובדי המשרד, יש להודיע על הדבר למוסדות עליונים, ועל דעת מי יעלה לעשות דבר זה?

והנה זה שנים שהחלון סגור ומסוגר. אולם הגרוע מכל הוא:

היחס המתגלה בקונסוליה למעונינים היהודים, שהנם הרוב המכריע של הבאים במגע עם המוסד.

בפרט מציינים את ההתנכרות ללשון העברית. לפקיד היודע עברית אין נותנים לענות בלשון זו לקהל היהודי. הקונסול היפואי רגיל לצעור ולגעור ולפגוע ברגשות בלי כל הצדקה ובלי שום רשות לכך.

לשאלת הפקידות בקונסוליה הודיע אחד מאלה שפנו בענין ויזה, כי מקום מגוריו הוא מגדיאל. הקונסול – שלא שמע, כפי הנראה, שם מקום כזה בא"י – הקים רעש על שעונים  מיני "תשובות משונות" כגון: שם מושבה מגדיאל. הצעיר גם הוא לא שתק ועמד בכל תוקף על דרישתו עד שהשיג את מבוקשו בדרך מוזרה כזו.

מנהג הוא בקונסוליה הצרפתית שביפו לדחות את המעונינים בקבלת ויזה בהלוך ושוב. והדבר גורם לאבוד זמן רב וגם לאיבוד ממון. ויש כאן "הפליה גזעית": בנגוש ליחס זה ליהודים, מראה הקונסול חיבה מיוחדת לאנשים מעמים אחרים, ומי שזכה [תחילת שורה הפוכה] להכנס אליו בדלת הצדדית מובטחת [סוף שורה הפוכה] לו הויזה כעבור רגעים מספר. ולא יפלא, שבתנאים כאלה וביחס כזה עוברת לעתים התמרמרות הקהל את סיגי הנימוס, וראוי היה לקונסוליות ביפו, ירושלים וחיפה, שיקדישו מן ההכנסות העצומות שלהן (תודות ליהודים!) פרוטות לתיקון מנגנון הפקידות והשרות למען התושבים הא"י ובלי הבדלים!

בלבנון

ידועים ומפורסמים הקייטנים מארץ ישראל כ"קיטנים נודדים". הארצישראלים רגילים לנדוד ממקום למקום ולנוע מקיטנה לקיטנה.

בעלי המלונות בלבנון שואלים את הא"י על הפרטים הרגילים ועוד הם מוסיפים את ההודעה:

– "כמה ימים יש ברצונך לשהות כאן? אם תשהה כאן כך וכך תקבל חדר נוח וטב, ואם בדעתך לנדוד ינתן לרשותך מקום פחות נוח".

המאכלות בלבנון משונים הם בשביל הא"י ומנהגיו זרים לו. וכשהוא נוכח שאין המקום שבו הוא נמצא מתאים לו, הרי הוא מקוה למצוא בקיטנה אחרת תנאים טובים יותר. מקוה – אך לא בטוח. לגמרי לא. וכך מתחילה הנדידה, המסתימת לעתים תכופות בפחי נפש.

הקיטנים הא"י נמצאים ברובם לא הרחק מבירות, בעליי, חמנה, עין סופאר, בחמדון ודהור-א-שואר. הקיטנות הללו מלאות מבקרים מקומיים הבאים מעיר החוהף כדי לבלות את ימי פגרתם, ולהם מופנית תשומת הלב של בעלי בתי המלון. ומובן הדבר, שהאוכל הערבי וגם הצרפתי המוגש לערבי-הלבנוני אינו טעים לא"י ואינו רצוי לו. התלונות על האוכל היו, בלי ספק, אחד הגורמים לשלילת הלבנון כמקום מרפא והבראה.

לעומת הקיטנות של הלבנון מצטיינות קיטנות מול-הלבנון, הרחוקות מבירות מהלך שתי שעות נסיעה, במאכלים אירופיים מעולים. קיטנות אלו מיועדות למנוחת האביב והסתיו. ודוקא במקומות אלה לא מצאתי את הארצישראלים כלל.

הא"י מדמה בנפשו, כי בלבנון ימצא מקלט מחום הקיץ ומחסה מלהט השמש הצורבת של א"י והיא תקות שוא. התפלאתי שבמקומות הגבוהים ביותר בלבנון הגיע החום בשעות היום ל-30 מעלות. והיוצא החוצה השמש קופחת אותו ממש כבא"י. בערבים והלילות משתנה מזג האויר לטובה, והקרירות מתגברת.

רוב הארצישראליים, בראותם את מצב הדברים, מחליטים לנצל את הזמן הנתון ברשותם ומתחילים בסיור, תיור ובקור הארץ. הנסיעות הזולות של הלבנון מאפשרות להוציא לפועל את התיורים בתנאים נוחים מאד. וכך נהפך מסע המנוחה למסע טלטולי דרך במסילות ההרריות.

המארחים הלבנונים יכולים לשמש לנו מופת בדרכי הנימוס, בשרות המדויק והמופתי ובסדר קבלת פני האורחים. ההדרכה המקצועית שלטת בכל קיטנות הלבנון, וכדאי היה שהקיטנות  שלנו בא"י, ובפרט בצפון הארץ, ילמדו מזה. כי זהו עיקר גדול ומכריע כאן.

קיטנות הלבנון ברובן הגדול מהודרות ומפוארות הן. בסביבותיהן סודרו מגרשי ספורט וטנים. בכל בית מלון הגון מנגנת ערב ערב ובשעות האוכל תזמורת-רקודים. לנוחיות האכסנאים נמצאים משחקים שונים (להוציא מן הכלל את משחי הרולט, הנפוצים מאד בכל הלבנון וסוריה).

כמה מיתרונות הקיטנות הלבנוניות מן הראוי להנהיג

בארץ-ישראל

הר-הכרמל ראוי לשבח. כמה ממלונותיו ובתי ההבראה שלו הם שלב גבוה בשטח הקיטנות הצעירה של א"י. והרוצה להנפש ולנוח בסביבה יפה ומראה נוף  וטבע, אויר צח ומבריא בקרב יהודים, יעפיל הכרמלה!

במקרים מסויימים יש לציין את המחיר הגבוה של בתי המלון. וזהו מכשול, שהמעונינים בדבר צריכים להתחשב בו.

על הקיטנות בצפון הארץ, במטולה, ראש פינה, צפת וכו' יש להרבות דברים, אולם לא כאן המקום. הבדלים גדולים בין הקיטנות האלו והקייטנות בלבנון (יש גורמים חיצוניים כגון: חוסר מים, חשמל, וכו', המעכבים את התפתחותן), אולם אם מקצוע זה יהיה בידים אמונות, מובטחת לו הצלחה גדולה. 

סוף דבר:

הסכומים העצומים המוצאים שנה שנה מארצנו בשל "הפסיכוזה הלבנונית", הם עדים לחוסר אחריות הצבור הא"י כלפי בניין א"י וישובה.                                                                                                                                            

י. קבנצל

י. קבנצל הוא העיתונאי הפתח-תקוואי ולימים ח"כ ו"מר הסביבה" – יוסף תמיר, והוא כיום תל אביבי בן 93, צלול וער בפגישה עימו – עד מאה ועשרים! –

 הרשימה הועתקה כלשונה בכתיבהּ המקורי. תצלום הכתבה הועבר אלינו באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני, וזאת לאחר שצילום ארכיון קטעי העיתונות של יוסף תמיר-קבנצל, הנמצא ברשותו, הועבר למוזיאון תודות לשקידתו של ההיסטוריון יוסי לנג.

אהוד בן עזר: רשימתו זו של יוסף תמיר ז"ל התפרסמה אצלנו בגיליון 311 של המכתב העיתי מיום 23.1.08, לאחר הפגישה עימו בדירתו יחד עם פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר יוסי לנג, שיזם את הפגישה. נעים היה לשוחח על מאורעות ואנשים, מהם בני משפחתי, עם אדם הזוכר אותם מלפני כשבעים שנה.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

אורי הייטנר

1. מוות סתמי לחיים סתמיים

עשור למותו של חנוך לוין

על כך שחנוך לוין היה כישרון נדיר, אין עוררין. אין מחלוקת על יצירתיותו, מקוריותו, גאונותו. גם הקשים והמרים במבקריו, לא יתווכחו על יכולתו להמם, למגנט, להפנט את הקורא ובעיקר את הצופה במחזותיו. היותו מחזאי, במאי ומשורר יוצא דופן, היא מוסכמה שאי אפשר להפריכה.

המחלוקת הגדולה היא על מסריו של חנוך לוין, על תמונת עולמו. מאמר זה ינתח את חנוך לוין על פי שיריו, אך ניתן בהחלט להשליך משיריו על מחזותיו. תמונת העולם הבאה לידי ביטוי בשירים, היא תמונת העולם שעל הבמה.

עיקר הביקורת שנמתחה על חנוך לוין, עסקה בעמדותיו הפוליטיות השמאליות הרדיקליות, כפי שבאו לידי ביטוי בכמה ממחזותיו הסאטיריים ובראשם "מלכת האמבטיה". האמת היא, שכתיבתו הפוליטית שולית למדי במכלול כתיבתו. אך מכתיבתו הפוליטית הסאטירית ניתן ללמוד על מכלול כתיבתו, על דרך חשיבתו ועל תמונת עולמו.

אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה הכרה בצדקת הפלשתינאים, למשל. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / חייל שחור מכה חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור. / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. // ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן / חייל שחור מכה חייל לבן / אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. ... לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / נפלו חייל שחור, חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור / ואין חייל לבן ואין שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / על לוח ריק רק מלך ומלכה" ("שחמט").

חנוך לוין אינו מציג כאן צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות חברתיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים.

האמונות שמלעיטים בהן את העם, כדי שייצא למלחמה, אינן אלא נפיחה, שכל מה שיישאר ממנה הוא הריח הרע. אבל למען הנפיחה הזאת, חיילים נפצעים, מאבדים את אבריהם, נהרגים. העיקר "שהמלכות שלמה". "יום יבוא וכל הסיבות / הכוונות הטובות והרעות / יהיו לאבק פורח. / וגם מן הנוד, באשר הוא נוד / לא יוותרו הרבה כוונות, אבל ישאר הריח. // ומה נאמר לבנינו ביום ההוא / כשכל הסיבות שהיו / ייהפכו לאבק פורח? / שרצינו בטוב, בלב תמים / ועכשיו איננו יודעים / איך נשאר לנו רק הריח. / אך נומה ילד, אל תפחד / הרי המלכות היא שלמה. / לרוב הדודים יש רק רגל אחת / אבל המלכות היא שלמה. / וכל הדודות מסביב לבור / מחכות לך, ילד גיבור. / אבל המלכות היא שלמה" ("המלכות היא שלמה").

לוין בז למלכות השלמה, לסיבות בעטיין עם יוצא למלחמה. המלכות השלמה היא בעיניו ביטוי לשיגעון הגדלות של המלך והמלכה, כאשר מי שמשלמים את המחיר הם הדודים שיש להם רק רגל אחת, והילד הגיבור שסופו בבור, בגלל אותן דודות פתיות ותמימות, שמאמינות לכל אותן סיבות שקריות, שסופן שייהפכו לאבק פורח.

הכעס על הדודות מגיע לשיאו בכעס על האב בשיר "כשתעמוד על קברי", השיר שעמד בלב הסערה הציבורית סביב המחזמר הסאטירי "מלכת האמבטיה": "אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / ואתה עומד מעליי, אבי // אל תעמוד אז גאה כל כך / ואל תזקוף את ראשך, אבי. / נשארנו עכשיו בשר מול בשר / וזהו הזמן לבכות אבי. // אז תן לעיניך לבכות על עיניי / ואל תחריש למען כבודי / דבר מה שהיה חשוב מכבוד / מוטל עכשיו לרגליך, אבי, / ואל תאמר שהקרבת קורבן / כי מי שהקריב הייתי אני / ואל תדבר עוד מילים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / בקש אז ממני סליחה, אבי."

גם כאן, עיקר הביקורת היא על חוסר התוחלת וחוסר התכלית במלחמה ובמוות, ועל האנשים הטיפשים והתמימים המקריבים את חייהם ואת חיי ילדיהם, למען הכבוד והגאווה.

שיר נוסף המתאר את חוסר התוחלת במלחמה הוא "בוא אליי חייל נחמד". "הטבח מגיש בשר לרב הטבחים / רב הטבחים מגיש בשר לתותחים / כל האנשים אחים מתחת לפרחים / כשרועמים התותחים הילדים בוכים. / בוא אליי חייל נחמד / שב אצלי על המשלט / שב, תנוח, אל תירא / ותשוב לעפרך // אחינו איש אמיץ היה על משמרתו נפל / וגם הקימו אבן על בשרו המקולל / היה לו לאחינו דם אבל הדם נזל / לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל." שוב, אותו המסר. אין משמעות לאומץ ולגבורה, הכול סתם. הכל ציני. הלוחמים אינם אלא בשר תותחים, שאותו מגיש הטבח – הרמטכ"ל, הגנרל, לרב הטבחים – המלך והמלכה, הפוליטיקאי.

חנוך לוין כתב גם ביקורת חברתית. וגם כאן, אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להילחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידאריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.

"יש לי שתי משאיות יפות / אחת שחורה והשנייה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר פועלים לעבודה. / פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה. / השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה. // וכדי למנוע זאת גם בעתיד / עשיתי לי לחוק בל יעבור / שכל פועל אשר במשאית / חייב לשיר שירי חדווה ודרור."

כמו בתיאור המלחמה, כך גם בתיאור החברה. לוין מתאר מציאות של סדום, שבה החזקים – מקביליהם של המלך והמלכה, המונעים בידי רדיפת הבצע בלבד, מקבילתה של רדיפת הכבוד, משחקים בחייהם שאינם נחשבים של הפועלים, מקביליהם של החיילים. וגם כאן, המשפחה של הפועל מוכנה לשלם, ללא שאלות, כמו המשפחות של החיילים. והפועלים אינם מתמרדים, אלא מקבלים את הגזירה בהכנעה. ואם הם שרים שירי דרור, אל לשירים הללו להטעות אותנו. אין אלה שירי התרסה של מורדים, אלא שירים בפקודה של בעל המשאית / המימסד / המלך והמלכה.

חוסר הסולידאריות בא לידי ביטוי בשירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים." הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

ואם אין כל תקווה, הייאוש מולך בכול, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון הייאוש יותר נוח, אבל מהותית, הייאוש הוא אותו ייאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצויינת" אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה..." יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה".

בכל שיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.

אין לו שירי אהבה. ואם יש אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. "אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט ואמר לה זאת אבל הוא לא אמר / החורף קר היה וכבר עבר / על האדון כמעט והגברת כבר. // גברת כבר טיילה עם האדון כמעט / היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד / הלילה חם היה והירח שט / על הגברת כבר ועל אדון כמעט." והשיר מסתיים: "שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר. / אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. / עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר. // גברת כבר התגוררה בבית קט, / כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, / עכשיו לא מתגורר בו אף אחד / לא הגברת כבר ולא אדון כמעט" ("הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר").

אבל זה עוד כלום, לעומת השיר הבא: "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אליי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון" ("אין מקום לשנים על עמוד חשמל").

ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – אחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהיתה ונשארה, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם. "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / ... כי הזמן את העצב ליד המתים קובר." ("בצער לא רב").

זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – ייאוש מוחלט. עולם שחור משחור, ואם יש זיק של תקווה ושל אור, הם לא נועדו אלא ליצור אשלייה של תקווה, שמהר מאוד נמוגה ומשאירה טעם רע של החמצה. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":

"כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאימי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה."

גאון גאון אבל... בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?

2. עדכון תוכניות הלימודים – עכשיו

מספר מאמרים שכתבתי לאחרונה נגד הפצת שקר "הנכבה", עוררו תגובות נוסח: "כשאתה מוחק את הנרטיב של הפלשתינאים את מוחק אותם ואת זהותם," או: "מדינה דמוקרטית חייבת לכבד את הנרטיב של המיעוט בתוכה," וכן הלאה.

השתכנעתי והפנמתי. וכעת, יש להזדרז ולשנות את תוכניות הלימודים, ולהכניס לתוכן את הנרטיב הפלשתינאי לפיו ישראל רצחה את יאסר ערפאת.

איפה יולי תמיר כשצריך אותה?

נ.ב. – יש גם "נרטיב" לפיו רבין פקד על השב"כ לרצוח אותו. למה שלא נכניס גם אותו למערכת החינוך המולטינראטיבית-פוסטמודרניסטית-בלהבלהיסטית?

* * *

נתי מלאכי

שיר לחוזר בתשובה

תַּגְדִּיר קָדוֹשׁ?

תַּגְדִּיר אֶת עַצְמְךָ... הַבָּאבָּא/הַמָּרָ"ן מוֹרִיד לְךָ

מִלִּים בַּחֲלוֹם

הַאִם הַקֶּרֶן אוֹר חוֹדֶרֶת מִבַּעַד לַקָּדְקֹד

שֶׁלְּךָ?

צִיצִית, בֶּכִי שֶׁל מְדֻכָּאִים

זָקָן

חִפּוּשׂ עַצְמִי, שְׁאֵלוֹת

חַסְרוֹת פֵּשֶׁר

הַסִּגּוּף עוֹשֶׂה אוֹתְךָ

מְאֻשָּׁר

הַאָמְנָם?

רַק בַּלַּיְלָה

לְבַד

חוֹלֵם אֶת מָה שֶׁטָּעַמְתָּ לִפְנֵי

כְּמוֹ שׁוּעָל מְחַבֵּל בַּכֶּרֶם

רַק לִטְעֹם

בִּשְׁבִיל הַגַּעְגּוּעִים.

אָכֵן

קָשֶׁה

לְרַצּוֹת

כְּמִצְוַת רְצוֹנְךָ.

* * *

אוריה באר

פרס ספיר – הערות אחרונות

פרשת פרס ספיר ממאנת להסתיים, ונראה שהשערורייה תלווה אותנו עוד זמן רב עד שתשכח מלב. שכן, בפרשה זו משתקפים, מול עינינו המשתאות, פניה המכוערות של הספרות ובקורת הספרות בישראל.

אסתפק במספר הערות בלבד.

א. לא קוראים

בניגוד לרבים, שראו את מקור הרעה בהחלטות בנוגע לפרס ספיר, ביחסיו של יוסי שריד עם עורכת ספרו של אלון חילו, ובעובדה שהופיע בערבי קריאה ששיבחו את הספר, ואחר כך שפט לגביו, הרי אני הקטן מצאתי פגם אחר.

הפגם הוא שיוסי שלנו כנראה כמעט ולא קרא. לפני יוסי היתה ערימה של 82 ספרים. שופט של ממש היה צריך לקרוא בתשומת לב את שמונים ושניים הספרים, לפני שנתן קול כפול לספרו הנתון במחלוקת קשה של אלון חילו. אז קיראו לי צנצנת, אם יוסי קרא ולו גם רבע ממיספר הספרים ו\או נטל לביתו חבילה כבדה של 82 ספרים כדי לעיין בהם. עוף השמיים, שהוליך את הקול, דיווח לי ולאחרים, שספק רב אם גם יתר המבקרים בועדת השיפוט היוקרתית קראו את כל הספרים. בעיניי, גובל הדבר במעשה שלא יעשה. הוא דומה לפרקליט, המתחייב להגן עליך במשפט רצח, אך לא קרא כלל, או קרא בשטחיות, את תיק העדויות הגדול שנגבו במשטרה. הייתכן?

יוסי מיודענו אינו בודד כלל. לא אגזים אם אומר, ש-90% מהספרים שמגיעים למערכות העיתונים, אינם נקראים כלל אלא נזרקים לפח. או, במקרה הטוב יותר, מועברים לספרייה הציבורית הקרובה או לסבתא של הלקטורית. לקטורית מכובדת סיפרה לי שכך היא נוהגת עם ספרים המגיעים לשולחנה

ב. מוציאים דיבה

אלון חילו מיודענו מרבה להתגונן באחרונה. תגידו, מה אתם רוצים? יש לי הזכות לכתוב ספרות בדיונית. מה בסך הכול עשיתי. השתמשתי בחירות האמן שלי. לא פגעתי בקלווירסקי היקר. ואם פגעתי, הרי חרות הסופר מאפשרת לי לעשות כן. ועוד ועוד דברים מתחסדים ומכובסים, האופייניים לסוג מסויים של סופרים בקירבנו.

התשובה היא פשוטה. מדובר בשקר גס. זכותו של אלון חילו לכתוב על דמות בדיונית ככל שירצה. אבל לקחת דמות בשר ודם, שחיתה, פעלה ועשתה דברים רבים לטובת האומה, ולהפוך אותם על פיהם, כאן כבר מדובר לדעתי בהוצאת שם רע.

אני, במקום משפחת קלווירסקי, הייתי שוקל ברצינות אם יש מקום לנקוט בכלי המשפטי. שכן מדובר בחוסר הגינות לשמה. אולי גם בהוצאת שם רע בכוונה תחילה. מכל מקום, יש בישראל הרבה פרקליטים טובים העוסקים בתחום הסבוך הזה של הוצאת שם רע, שהיו יודעים מה להשיב.

ועוד הערה: תארו לעצמכם, מה למשל היה קורה, אילו במקום קלווירסקי, היה אלון חילו כותב בצורה דומה על בן גוריון , בן צבי, קציר, או ויצמן. דומני שאמות הסיפים היו נעות. אז במטותא מכם. מה הבדל העקרוני?

ג. השופט, השיפוט וזמן השיפוט

יש לי מלוא הערכה ליוסי שריד, הפוליטיקאי, העיתונאי, חבר הכנסת לשעבר, והאיש בר הפלוגתא, שלשונו חדה כסכין, אך מה לכל זאת ולעמידה בראש ועדה העוסקת בספרות?

מדובר, כמוכן, באיש שעסוק באלף עניינים אחרים. יוסי שלנו כותב ללא הרף בעיתון "הארץ", הוא מופיע ללא לאות בכינוסים מפלגתיים ופוליטיים, הוא מתראיין על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. אין לו רגע פנוי. הפוליטיקה היא בדמו. אז מדוע, בשם אלוהים, מעמידים אדם כזה, מוכשר ככל שיהיה, אך חסר כל הבנה בביקורת הספרות, לעמוד בראש ועדה חשובה, שהספרות היא-היא מטרתה העיקרית?

מישהו יכול להסביר לי?

והרי ידוע שיוסי לא יקרא את כל 82 הספרים שיעמדו לרשותו, תוך פרק זמן קצר וקצוב. והרי היה ידוע שעניין הוועדה יהיה, לכל היותר, אחד מעיסוקיו הרבים והמגוונים. אז למה?

 ושאלה אחרונה: מדוע לא מונה אחד מחברי אגודת הסופרים העבריים לעמוד בראש הוועדה, או לפחות להיות אחד מחבריה. והרי בגוף זה מרוכזים כל הכותבים והמבינים דבר אחד או שניים בספרות.

יש לכם תשובה, קוראים נכבדים?

לי אין.

* * *

ספר שערוריתי חדש ורב מכר בלונדון!

וינסטון צ'רצ'יל היה פדופיל

וזיין בתחת נערים יהודיים לצורך ציור תמונותיו

הרומאן החדש "אחוזת בלנהיים" של הסופר הבריטי-מוסלמי יליד יפו קישמיר אינתוחעס, שיצא זה עתה לאור בלונדון, מכה גלים בקהילייה הספרותית ובחוגי האקדמיה בבריטניה.

אף שאינתוחעס מחברו עומד בתוקף על כך שמדובר ברומאן בידיוני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שווינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי שעמד בראש המאבק של העולם החופשי בהיטלר ובבני-בריתו, הוא גיבורו של הרומאן ה"בידיוני"-בריבוע הזה, והוא הדמות המרכזית בו. קישמיר אינתוחעס ישב שנים ארוכות בארכיונים של משרדי המלחמה וראשות הממשלה הבריטיים, נבר גם בארכיונים של ארגון קהילות יהודי בריטניה וקרא מאות גיליונות של ה"ג'ואיש כרוניקל" – וכך שיחזר את רוח התקופה, את לשונה ואת המעשים שנעשו בה.

מתברר שכאשר היה צ'רצ'יל מגיע לאחוזת משפחתו בבלנהיים ומתמסר לציורי השמן שלו, הנמצאים שם עד היום אך לא כולם מוצגים לציבור המבקרים – הוא היה מביא איתו נערים יהודיים שחלקם נשמרו אפילו שמותיהם – יענקיל מוזלי, לוין בווין, בנברי כהן ויוסף שטרן. וינסטון היה מצייר אותם עירומים בחיק הטבע או בחדרים מרוהטים בסגנון עתיק, ותוך כדי ציור היה מתלהב ועולה עליהם ומזיין אותם בתחת או מוצץ להם.

העניין כמעט התפוצץ בשעתו בסקנדל רעשני כאשר התברר שלעיתים הוא גם תוקע להם סיגר בתחת, מהצד הלח והממוצץ, ואחר-כך מעשן אותו. מה שעורר עליו את חמתה של האגודה למלחמה בסרטן הבריטית. ואולם בידי עוזריו ובני-משפחתו של צ'רצ'יל עלה במאמצים רבים ובממון רב להסתיר מהציבור הבריטי את תאוות הפדופילייה ליהודים צעירים שלו (שאולי בגללה מסר את עבר-הירדן למשפחת ההאשמים), שאילו נתגלתה במהלך ימיה הקשים של מלחמת העולם השנייה, היתה עלולה לגרום לדמורליזציה בקרב חיילי בנות-הברית המורעבים מינית, ולהתפוררות החזית האטלנטית.

עולם הספרות והאקדמיה הבריטיים, שחלקו הגדול נשלט כיום בידי סופרים (גאונים) וחוקרים מוסלמיים חסרי פניות, וכסף סעודי – קיבל בברכה את הרומאן "אחוזת בלנהיים", ורק טענו נגד הסופר קישמיר אינתוחעס שלא ייתכן שצ'רצ'יל לא תקע בתחת גם לנערות יהודיות, ובייחוד שהיו אז הרבה פליטות יפות שנמלטו פעורות-עכוז מן השואה; וכמו כן נעלבו האינטלקטואלים האנגלו-מוסלמים מכך שצ'רצ'יל לא מצא לנכון לתקוע בתחת לאף נער מוסלמי, מה שהביא לגל שמועות שקישמיר אינתוחעס כלל אינו סופר מוסלמי-בריטי אלא הוא שם-עט של סופר עברי זקן מפתח תקווה, ששמו האמיתי באנגלית הוא גודקינג ספירו והוא עודנו מחזיק בַּפספורט של פלשתינה מתקופת המנדאט הבריטי.

* * *

הרצליה רז

בְּמות הסופרת גרדה כהן ובעלה יוחנן

הסופרת גרדה כהן חברת קבוץ איילון נפטרה ב-14.7.2009, בהיותה קרובה לגיל 90.

גרדה הגיעה כנערה בעליית הנוער מגרמניה ב-1938. היא למדה חקלאות ועברית במשק הפועלות בעפולה, עברה לחולתה ועבדה בה כדייגת וכרפתנית. במלחמת השחרור התקשרה במכתבים עם חייל בודד בבריגאדה ועם שחרורו נישאו ועברו לאיילון שבגליל המערבי, שם עבדה גרדה בעיקר כמבשלת.

לגרדה היה כישרון לספר סיפורים ויוחנן (הנס) בעלה, היה איש ספר מובהק ואיש חינוך. יוחנן היה מורה ומנהל בביה"ס היסודי של איילון שנים על שנים.

כשגרדה התחילה לפרסם את ספריה וסיפוריה, ערך אותם יוחנן.

גרדה פירסמה כעשרה ספרים, כולם "סיפורי מקום". סיפורים ריאליסטיים הקשורים בחיי האנשים, בעלי החיים והצמחים שבתוכם חיתה. עיקר ייחודה בספרות הוא ההומור בעל אירוניה עצמית דקה, הקיים בכל יצירותיה.

היא גם הכינה מחזות וחגיגות לילדים ולחברים בקיבוצה איילון ובקיבוצים אחרים.

בארבעה מבין ספריה ישנה אוטוביוגרפיה שלה ושל יוחנן.

אהבה גדולה הייתה בין גרדה ויוחנן בעלה שנפטר חודשים אחדים לפניה.

חמשת ילדיהם, ורבים רבים מהקרובים להם, זכו לחיות בחברת חלוצים מגשימים, אנשים גדושי תרבות וצנועים מאוד שידעו לתת משלהם בלי סוף.

אנשים מלאי אהבה!

יהי זכרם ברוך.

* * *

יעקב אחימאיר

אבי הבריון

"אבא שלי – אבא הבריון". זוהי כותרת הרצאתו של יעקב אחימאיר על אביו ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל ו"ברית הבריונים", שתתקיים  ביום ראשון 16.8.09, בשעה 7 בערב, בבית מורשת אצ"ג, רח' יפו 43 ירושלים. ההרצאה היא במסגרת הסדרה: "היו לנו מנהיגים" ובה הוקדשו שני הערבים הראשונים להרצל ולז'בוטינסקי. דברי פתיחה תשא גאולה כהן, שירה – בטי קליין, הנחייה וקריאה – דן כנר. דמי כניסה 20 ₪.

* * *

יוסף אורן

גדוד הנידחים והמקופחים

אני מקווה, אהוד בן עזר, שלא כתבת את ההערה, שהוספת לחלק הרביעי של המסה שלי "השאננים לציון", אחרי שני דרינקים כפולים וארוחה מרובת מנות באחת מהמסעדות, שבעטיין אתה מוסיף על משקלך (רשע היה מוסיף כאן "הספרותי", אך אני ממש מתכוון רק למשקל גופך, שאליו גם התייחסה בגיליון הקודם של עיתונך האינטרנטי האם החד-הורית של הבת, המצפה ללחום בעתיד על זכויות עיזבונך הספרותי). מאחר ואני רוצה להאמין שגם כיום אתה עדיין מפריד בין מלחמותיך בעזרת הסכו"ם למלחמותיך בעזרת העט, החלטתי להשיב על הערתך הפזיזה והבלתי-מבוססת ברצינות שבה אנו אמורים לברר מחלוקות ספרותיות:

אף שכללת בהערתך רשימה של כותבי-פרוזה, שלטענתך התעלמתי מהם במאמרי "השאננים לציון", אני בטוח שכיוונת להתעלמות מכתיבתם באחד מאלף המאמרים הקודמים (או קרוב למספר הזה) שכתבתי עד כה, ולאו-דווקא במאמר הזה, שסקר והדגים תופעה של שאננות לגורל ציון ביצירותיהם של הסופרים, שראוי היה לחשוף את המכנה הרעיוני המשותף להם.

בדקתי את רשימת "הנידחים והמקופחים" שלך ומצאתי, שרק כותב הפרוזה הנודע אלימלך שפירא לא הוזכר באף אחד ממאמרי) בלשונך: "לא לטוב ולא לרע"). כל האחרים הוזכרו, לספרי רובם הקדשתי לפחות מאמר או שניים, ומקצתם גם ראיינתי במסגרת הסדרות על הסיפורת הישראלית שאני מקיים בבית-אריאלה ובמרכזי תרבות אחרים. בכתבי אחדים מאלה שכללת ברשימתך, אהוד, התמקדתי ותמיד מהסיבות הנכונות והענייניות, כגון: פנחס שדה, שולמית הראבן, יעקב שבתאי (שנמניתי עם השופטים שהעניקו ל"זיכרון דברים" את פרס ברנשטיין בחלוקתו הראשונה לרומאן עברי מקורי), דן צלקה יהושע קנז, נתן שחם וחיים באר.

מאחר ורק כשלוש מאות מאותם אלף המאמרים הצלחתי עד כה לכנס בתשעה-עשר הכרכים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", נוצר אצלך הרושם שהתעלמתי מהרבה כותבי-סיפורת ראויים ומהרבה יצירות בעלות ערך שכתבו. כנראה, שתמיד ניתן יהיה להטיח בי אשמה זו, כי אינני רואה סיכוי שאצליח לכנס את הכמות האדירה הזו של כתיבה, שבאמצעותה ליוויתי את התפתחות כתיבתם של סופרים מחמש משמרות. מה-גם שאני עדיין מוצא עניין לעקוב אחרי מה שמפרסמים סופרי ארבע המשמרות הוותיקות ולזהות את הכותבים המבטיחים מבין הסופרים החדשים, שמהם מתגבשת ממש כעת המשמרת החמישית.

חמורה בעיני מטענת ההתעלמות מרשימת הסופרים שהצגת, היא טענתך שהתעלמתי מהם "מפני שאינם עונים לקריטריונים האידיאולוגיים, שלא לומר הפוליטיים – שעל-פיהם אתה מתיימר לתת לנו מבט כולל על תולדות הספרות העברית בשישים ואחת השנים האחרונות." אמור לי, אהוד: כל מבקרי-הספרות האחרים בדור הזה ובדורות הקודמים – מאז קובנר ופפירנא, המוכרים כאבות הביקורת העברית החדשה – כתבו בלי קריטריונים, ובמיוחד נזהרו מאלה האידיאולוגיים, כולל סדן, קורצוייל, קריב, הלל ברזל, מירון, שקד, נורית גוברין, זיוה שמיר, אבנר הולצמן והאחרים? כולם כתבו על טקסטים כשהם אנונימיים ומנותקים מכל קונטקסט אקטואלי (תרבותי, חברתי, אידיאולוגי ופוליטי) ברוח ה"ניו-קריטיסיזם", וכולם פירשו ושפטו יצירות וכותבים רק על-פי אובייקטיביות אסתטית, ברוח האסכולה של האמנות לשם אמנות? מהיכן לקחת את השטות הזאת? באלף המאמרים שלי – אילו באמת היכרת אותם ולא הסתמכת על השמועה בלבד – אתה יכול למצוא בדיקות בחתכים שונים ועל-פי גישות שונות, הכל בהתאמה לנושא היצירה לשייכותה הסוגתית וכדומה. אמת, אני מתעניין ברעיון, במחשבה, בהשקפה, בבשורה ובחזון שמבטאים הסופרים ביצירותיהם, משום שכל אלה הם יסודות אסתטיים בספרות, שהיא האמנות של המשמעויות. לכן אני מבקר-ספרות ולא מבקר של אמנויות אחרות. וחשוב מכך: לכן אני מבקר ספרות עברי, ספרות שיש לה מסורת ספרותית מקורית ושונה מזו שהתגבשה בספרות של עמים אחרים.

אני מקנא בך, אהוד, על כך שבקלות כזו אתה יודע לקבוע בוודאות מי "נחשב" שלא בצדק ומי "חשוב" באמת בספרות דורנו, מיהם "הבצלים והשומים" ומי הם "שאר הירקות שבגינה, שהם הסלט האמיתי." אני זהיר ממך בקביעת הטבלה של האליפות הספרותית, כי הניסיון הממושך שלי לימד אותי שכמעט ואין סופר שמצליח לשמור על רמת כתיבה אחידה, וצריך לשפוט כל יצירה בנפרד בהתאם לטיבה העצמי. אני מכיר סופרים שאחרי ספר או שניים ראויים כתבו יצירות חסרות-ערך, ולעומתם כאלה שהתפתחו מספרים דלי-ערך לכתיבת יצירה שהיא פנינה ספרותית. ולעולם, אני מציע, לקבוע את ערכו של סופר על-פי יצירותיו הטובות יותר, במקום להפחית מערכו על-ידי הצבעה שוב ושוב על הכושלות מביניהן.

ולבסוף, משהו שקשור לנימוסים שכדאי לקיים בשיח הספרותי, גם אם אנו מוקפים בהרבה אלימות וגסות בשיח הציבורי האחר. במסה "השאננים לציון בספרות הישראלית" חשפתי והבלטתי תופעה רוחנית-רעיונית בעזרת "טיול" על-פני שישים שנותיה הראשונות של התקופה הישראלית בספרות העברית. לא טענתי שהסופרים שמיצירתם הדגמתי את התופעה אינם פטריוטים וגם לא הטחתי בהם שהם בוגדים. ולכן אני מעדיף להמשיך ולהגדיר את התופעה כ"שאננות לציון", כאדישות מסוכנת לגורלה של מדינת ישראל ולהתקיימותה כמדינת הלאום של העם היהודי, בדיוק כפי שהציונות יעדה לה בכל משנותיה, ומסתייג מהוקעתה כ"סוג של ריקבון", אף שהסכמת עם מסקנתי וכתבת "בזה אני מסכים איתך כמעט בכול". אם אתה תיאות להימנע מהמטפורה "ריקבון", אסתפק ב"כמעט" שהצלחת לחלץ מעצמך על מאמרי.

אהוד: קטונתי מלהכיר את אלף מאמריך שבהם רק הסופר אלימלך שפירא [גודקינג ספירו] לא נזכר – והתייחסתי בהערתי רק לסידרה שפירסמת במכתב העיתי ובה נתת, בלהט פוליטי ואידיאולוגי, הרגשה לקורא שאלה הסופרים והספרים החשובים ביותר בשישים ואחת שנות הספרות העברית. שלא לדבר על כך ששם הסידרה שלך דומה מאוד לשמו של ספר הראיונות שלי "אין שאננים בציון" [1986] ולא הזכרת אותו ואת המתראיינים בו אפילו במילה אחת, למרות שהם עסקו קצת יותר ברצינות בנושאים שעליהם כתבת, והם כלל לא היו שאננים.

כאמור, מרבית קוראיי, כמוני, לא מכירים את אלף מאמריך – וכל מה שהיה לנגד עינינו היא הסידרה שבה התיימרת לתת מבט על שישים ואחת שנות הספרות העברית האחרונות בישראל.

ואגב, הגדרת התופעה של אידיוטיזם מוסרי בספרות העברית – אשר מכונה אצלך בשם המוזר "שאננות לציון" – אינה מוצלחת ביותר.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

מקיסינג'ר לפרידמן: ביקורת אמריקנית

על מדיניות-החוץ של אובמה

גילוי נאות: לאחר ש"חדשות בן עזר", גיליון 469 מיום 10.8.2009  הואיל להקדיש מקום רב לביקורתי את מדיניות-החוץ של אובמה – חשבתי "לרדת" מהנושא. אלא מה? באותו בוקר בו נתפרסמו דבריי זימן לנו העיתון הנחשב ביותר בעולם הפוליטי הבינלאומי – "המהדורה הגלובאלית של הניו יורק טיימס" – הידוע גם בשם "אינטרניישונל הראלד טריביון" – סיוע בלתי-צפוי לטיעונינו ולמסקנותינו.

ראש וראשון – ד"ר הנרי קיסינג'ר, מי שהיה "המוציא והמביא" של מדיניות-החוץ של ארה"ב ב-8 השנים הגורליות 1976-1968. לזכותו, באותן השנים: יצירת קשרים דיפלומאטיים ראשונים בין ארה"ב לסין הקומוניסטית [1970], סיום מלחמת וייטנאם [1972], סיום מלחמת יום הכיפורים [1973], השגת הסכמי הפרדת-הכוחות והחזרת השבויים הישראליים ממצרים ומסוריה, ועוד שתי תוצאות-לוואי "קטנות": הסכם אי-לוחמה בין ישראל למצרים [במלים של סאדאת No more war "לא עוד מלחמה" – 1975], ו...Last but not least "אחרון אחרון חביב" – ההישג ה"פעוט" של ארה"ב [ובעקיפין – גם של ישראל] של העברת מצרים של סאדאת מה"כיס" הרוסי ל"כיס" האמריקני...

לא מיצינו בכך את כל שבחיו וחשיבותו של קיסינג'ר, הנחשב גם היום, בהיותו גימלאי, למומחה מס' 1 במדיניות החוץ העולמית.

במאמרו מיום 10.8.2009 מותח קיסינג'ר ביקורת על רכרוכיותו של אובמה בנושא מניעת הפצתו של הנשק הגרעיני. לדעתו של קיסינג'ר, נכנע אובמה הוותרן ל"סחיטה גרעינית" [וכדי להדגיש את ביקורתו מכתיר קיסינג'ר את מאמרו בכותרת ראשית בזו הלשון – Nuclear blackmail]. הוא  כותב בעיקר על צפון קוריאה – אך משתמע בין השורות הצורך בתַקִיפוּת אמריקנית גם נגד איראן. קיסינג'ר אינו סבור שהשגת היכולת לייצר נשק גרעיני היא סוף-פסוק, ובלשון הדיפלומטיה Fait accompli, עובדה מוגמרת, שאין אחריה מקום לשינוי. ארה"ב אינה חייבת לוותר, גם אם תתמיד צפון קוריאה בהפגנת יכולת גרעינית-צבאית הלכה למעשה. קיסינג'ר מזהיר את אובמה ש"כל תוצאה אחרת מלבד חיסול היכולת הצבאית-גרעינית של צפון קוריאה" – "היא מַכָּה לשלום וליציבות בעולם כולו":

 Any outcome other than the elimination of the North Korean nuclear military capability in a fixed time period is a blow to …peace and stability globally.                                                                                       

במילים אחרות: תוצאות מעשיות – ולא הצהרות מילוליות – זה מה שנדרש מאובמה, לדעתו של גדול המומחים למדיניות העולמית – הד"ר הנרי קיסינג'ר.

להשלמת הביקורת על מדיניות-החוץ של אובמה כדאי לעיין במאמרו החדש של הפרשן הפוליטי האמריקני הנודע תומאס ל. פרידמן שמדבריו הבאנו בסיום מאמרנו ב"חדשות בן עזר" 469. מאמרו של פרידמן מופיע סמוך למאמרו של קיסינג'ר. הפעם כותב פרידמן מרמאללה, ועל סמך מראה עיניו והתרשמותו הוא קורא לאובמה לנקוט מדיניות מזרח-תיכונית אחרת: "לבנות בהדרגה את היסודות למדינה פלשתינאית שוחרת שלום – ולהתחיל בכלכלה [כמעט בהתאמה להצעותיהם של ראש-הממשלה בנימין נתניהו ושר-הבטחון אהוד ברק – א.ו.] ; להקציב יותר כסף לאימונם של כוחות פלשתינאים שומרי סדר; להעניק עידוד רב יותר לישראל כדי שתוכל ליטול סיכון מסויים ולבטל מחסומים בגדה, דבר שיסייע לצמיחה כלכלית פלשתינאית רבה יותר; ומשא-ומתן מזורז על תוכניות-המיתאר של מדינה פלשתינאית בגדה המערבית." משפט-הסיום של המלצות פרידמן מעניין במיוחד: נגד התפייסות עם חמאס. לדעתו "חמאס ועזה יצטרפו [לתהליך השלום – א.ו.] מאוחר יותר. אל תחכה להם. אם נבנה את השלום [בלעדיהם – א.ו.] – הם בוא יבואו."

שניים מהפרשנים רבי-המוניטין, המומחים למדיניות-החוץ של ארה"ב, מציעים אלטרנטיבה למדיניותו של אובמה. האם יצליחו להשפיע? בשבועות הקרובים נוכל לדעת.

*

לאהוד,

לילה טוב [או בוקר טוב],

תקלות במחשב עיכבו את משלוח המאמרון הקצר הרצ"ב, שרציתי לשלוח לפני חצות.

לא חשבתי להידרש שוב למדיניות-החוץ של אובמה – אולם לאחר שהופיע מאמרי ב"חדשות בן עזר" 469 – קיבלתי [כעבור 6-5 שעות] את המאמרים של קיסינג'ר ופרידמן מאותו יום [10.8.2009] – ושניהם מחזקים את טיעוניי ומסקנותיי, כמובן מזווית ראייה אמריקנית. מכיוון ש"חדשות בן עזר" הקדים את ה"ניו יורק טיימס" גם בשעת הופעתו וגם בהביעו מסקנות דומות המותחות ביקורת על מדיניות-החוץ של אובמה – ראיתי צורך לציין זאת במאמרון הרצ"ב, ולעודד מעט את קוראינו...

ולעניין חשוב יותר, לפי הַרְגָשָתִי: אהבתי מאוד את העריכה הענוגה שלך במאמרִי, גם בתוספת "מובארכ" ל"ברוך" בסוף הנ.ב., וגם, בעיקר, בשינוי אורך השורות, שהפך את השיחה בין טרומן ליעקובסון לדיאלוג תיאטרלי-דרמטי בזעיר-אנפין.   

אגב, קיבלתי שלוש תגובות מאנשים שאני מחשיב: עמי יובל נהנה מהגילויים הגלויים והנסתרים בהיסטוריה של ימינו שבמאמר [הוא בעצמו חוקר בתולדות היישוב], ד"ר משה יגר, מבכירי משרד-החוץ לשעבר. שהיה גם קונסול בארה"ב וגם שגריר בשבדיה וסגן מנכ"ל משרד החוץ – קובע שהעובדות שציינתי נכונות, את המסקנות הוא מקבל, ובכמה עניינים חידשתי לו והוספתי מידע. בדיוק בעניין זה מותח עלי ביקורת המגיב השלישי – עמוס כרמל – שיש לו כנראה גירסה "מרככת" במקצת כלפי וייצמן והוייצמניסטים - ושאל שאלות על מועדים ופעילויות בשולי מאמרי. [השגותיו אינן נכונות – אך גם אילו היתה בהן אמת עובדתית כזו או אחרת – זה לא היה משנה את המסקנות הסופיות, שעליהן לא חלק – מסקנות, שכאמור חוזקו לפני שעות אחדות גם על-ידי פרידמן וקיסינג'ר]. כתבתי לו שאתפנה בקרוב להביא לידיעתו עובדות ומסמכים שאולי לא נחשף להם עד כה.

מזווית אחרת, התגובות הללו מעידות על כך, של"חדשות בן עזר" יש קהל-קוראים ערני ונבון, המגיב בחשיבה ביקורתית וחופשית, והמעיין היטב במאמרים המוגשים לשיפוטו. אתה יכול להתגאות בכך, כמו בפירסום דברי אליהו הכהן, נורית גוברין, יוסי גמזו, ועוד.

ושוב תודה על העריכה העדינה והמעולה,

בהוקרה רבה,

אברהם

* * *

משהו על ה"עשב הרע" סעידה

הי אודי,

שמו של העשב הזה [גיליון 469], לפי סיפורי עם ערביים, בא לו, משום שהיית עוקר אותו בערב, ולמחרת בבוקר, כשיצאת לגינה, ראית אותו שוב צץ וגדל, ומברך אותך בשמחה בברכה הערבית: "יומכ סעידה" בתרגום: יום מאושר. (והמשמעות: מה שלא תעשה – אי אפשר היה להיפטר ממנו).

בנדלה

* * *

נעלי הזהב של אלמה

אהוד היקר שלום וברכה,

ביום שלישי, 18.8.09, תתקיים פרמיירה להצגת ילדים חדשה שלי "נעלי הזהב של אלמה", במסגרת פסטיבל 'קסם של אגדה' בסוזן דלאל  ת"א. הצגה ראשונה ב-16.30, הצגה שנייה ב-18.30. מי ממכותביך שיש באמתחתו ילדים/נכדים בגילאי 7-12 ומעוניין לראותה, יוכל לזכות בהנחה של 10% בציינו בשעת הזמנת הכרטיסים את ייחוסו כמכותב 'חדשות בן עזר'.

טלפונים להזמנות – 03-5105656,  03-9796116

אודה לך אם תביא את הדבר לידיעת החברים. 

בתודה ובברכה חמה,

נאוה מקמל עתיר

* * *

ברכת יום הולדת שמח לשי שוורצמן בן השלושים!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* כואב הלב על קצינים בכירים בצה"ל דוגמת תא"ל עימאד פארס, שמסתבכים בדברי שקר על עניינים פחותי-ערך, שאילו הודו בהן מלכתחילה היו נענשים במידה ולא נאצלים לפרוש מצה"ל וגם לא היתה שום בושה או קלון במעשיהם אלא טעויות וחולשות אנוש. אחת המגרעות הבולטות ביותר של הצבא המצרי במלחמת ששת הימים היתה תרבות של דיווחי שקר שנבעה מפחד מפני החשיפה והעונש, ומן הרצון לרצות את מי שמעליך. אסור שדברים כאלה יקרו אצלנו. והדבר אמור גם לגבי טיוח תחקירים מחשש שמאוחר יותר ישמשו עדות מרשיעה  ויפלילו לוחמים ומפקדים בוועדות החקירה המלומדות למיניהן. אסור שאמירת האמת תזיק!

הכותרת הראשית בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מיום 11.8.09 מתרברבת:  "בעקבות פניית כתב ידיעות אחרונות: סוף מביך לקריירה של תא"ל פארס." – בושה! העיתון לא לחם עבורנו ולא שלח אחרים להילחם ולהגן עלינו, מתוקף תפקידו כמפקד, אבל להלל את עצמו כתולעת שהצליחה לכרסם עוד מפקד בצה"ל – בזאת כוחו גדול! – בושה! – אלא אם כן ביקש צה"ל להיפטר מתא"ל פארס בגלל סיבות אחרות.

כתב "ידיעות אחרונות" יוסי יהושע הוא ש"פוצץ" את ה"פרשה". אכן, "פיצוצים" כאלה מגינים עלינו מפני אויבינו, וראוי היה לתא"ל פארס שיפסיק לבזבז את זמנו בעיסוקיו הצבאיים ויישב ליד אשתו כל אימת שהיא נוהגת במכונית, לפי חוק המחייבו לכך משנות תרפ"ה-פ"ו! – איזה טמטום של עיתונות היסטרית!

* הסופר הצעיר אתגר קרת היה התקווה הגדולה של הדור החדש בסיפורת העברית ובשושלת המפוארת של הסיפורים הקצרים הסוריאליסטים-סימבוליים בסגנון קאפקא, עגנון וא"ב יהושע. מה קרה לו? להיכן נעלם? הרי כולנו היינו כעפר לרגליו לנוכח הצלחתו הספרותית המדהימה! האם באמת אין בכוחו לכתוב רומאן? האם סיפוריו הראשונים של אתגר קרת הם כל תרומתו לספרות העברית? חבל שלא הספיקו להעניק לו את פרס ישראל בטרם הפסיק לכתוב, כי הוא הרי נחשב בזמנו הרבה יותר חשוב ומייצג מנתן שחם ומחנוך ברטוב שטרם קיבלו את הפרס, וכעת אין כמעט ספק שגרוסמן הצעיר מהם יזכה בפרס.

* לאחרונה נערכות מתקפות שונות וגם משונות על בקבוקי המים המינראליים. ועל תרבות שתייתם. אנחנו מצהירים כי היינו שמחים לשתות בתל אביב מי ברז אלמלא היה טעמם סר ותפל. לכן אנחנו שותים "מי עדן" והם בעינינו מן הטובים בארץ וגם בעולם, ואפילו מכרנו פרדס בטרם הופשר כדי לרכוש מניות של המפעל וכך נוכל לומר שאנחנו שותים מים שלנו.

* * *

רוצו לראות במוזיאון תל אביב

את "בקיעים במראה", תערוכת אמנים יהודים, ברלין, 1907–

– הנסגרת ב-29 באוגוסט! – ובה מוצגות יצירות מופת ממיטב המרתפים של המוזיאון, שציבור המבקרים והתיירים זוכה לראותן רק אחת לדור, כגון "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" של מאוריצי גוטליב משנת 1878 או אחת מתמונות הנוף הגדולות שנוצרו בזמן מן הזמנים – והיא נוף "שווייץ ההולשטיינית" משנת 1908 של לסר אורי, המתארת עץ ואגם, ואשר נתרמה למוזיאון תל אביב על ידי אריה שנקר בשנת 1944 ומאז היתה כספינת הדגל של המוזיאון בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, הייתי בא לשם עם אבי לראותה כי אהב אותה מאוד – עד שעברה למוזיאון החדש בשאול המלך ונזרקה למרתפיו ולמרבה הפלא אפילו לא נכללה באלבום המפואר שיצא לרגל התערוכה העכשווית. – שימו אטמי אוזניים עבים כנגד מאות הילדים, התינוקות, האימהות, המיניקות, המדריכות והשחקנים הממחישים לשובבניקים הרצרצים את הנאמר בתמונות ומוסיפים משלהם על המולת השוק הכללית והרעש הנורא והשטויות הנאמרות – אבל רוצו, רוצו לראות את תערוכת האמנים היהודים מברלין המוצגת במוזיאון רק עד סוף החודש, ובאולמיה יש פחות דוחק כי זה לא מעניין את הקאקרים הקטנים.

וראו, הוזהרתם, תעבורנה עוד עשרות שנים עד אשר חלק מתמונות המופת, רובן מאוסף המוזיאון, שבכל מוזיאון בעולם היו זוכות לתצוגת קבע מפוארת – תעלינה עוד פעם מן המרתפים אל האולמות למעלה – ואולי הנכדים שלכם יזכו לראותן, אלא אם כן הם עוברים על פניהן כבר היום, מבלי להבין מה הם רואים בקייטנה הרועשת הזו עם הסבתות והמיזוג-אוויר והריצה וההחלקה על המרצפות והקקה-פיפי בשירותים העמוסים לכל אזור תל אביב בחופש.

* * *

אובמה על אובמה

Remember this man told us who he was, we just chose not to believe him. Everyone of voting age should read these two books. Don't buy them; get them from the library before they are removed from the shelves.

From Dreams of My Father: 'I ceased to advertise my mother's race at the age of 12 or 13, when I began to suspect that by doing so I was ingratiating myself to whites.'

From Dreams of My Father : 'I found a solace in nursing a pervasive sense of grievance and animosity against my mother's race.'

From Dreams of My Father: 'There was something about him that made me wary, a little too sure of himself, maybe. And white.'

From Dreams of My Father: 'It remained necessary to prove which side you were on, to show your loyalty to the black masses, to strike out and name names.'

From Dreams of My Father: 'I never emulate white men and brown men whose fates didn't speak to my own. It was into my father's image, the black man, son of Africa ,that I'd packed all the attributes I sought in myself: the attributes of Martin and Malcolm, DuBois and Mandela.'

And FINALLY, From Audacity of Hope: 'I will stand with the Muslims should the political winds shift in an ugly direction.'

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,198 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט!

נא לא לשלוח מילים בפיזור אותיות אלא אם צריך בהדגשה בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל