הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 471

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באב תשס"ט, 17 באוגוסט 2009

עם צרופת הכריכה של ספר שיריה החדש של מיכל סנונית "שאהבה נפשי"

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: תלמה כהן ונעמי כהן-משי: חנות הנקניקים האגדית של סבנו שמואל ברטרר ברחוב חובבי ציון בפתח-תקווה.

משה כהן: מופת העיר חיפה: ורגמת פני זקן.

רפאל אליעז: אחרי חצות, למ. ליפשיץ. // מלך ראוויטש (זכריה חנא ברגנר): משה ליפשיץ (מוישע ליוושיץ), תירגמה מיידיש לילה הולצמן.

עזרא יחזקאל-שקד: אֶבֶל "שמש העמים" של "השומר הצעיר".

אייל זמיר: [ללא כותרת, עוד התקפה על משה גרנות]. // נעמן בלקינד: על חילו ועל אביגור רותם. // יוסף אורן: אל תחמיצו את ספריה [של אביגור רותם].

מיכל סנונית: ביום בו הפסקתי לאהוב. [שיר מתוך ספרה החדש].

דוד מלמד: שלוש תגוביות. // יוסי גמזו: לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה, בִּצְעָקָה.

לבן עזר שלום מיוסף חרמוני. // ליאורה בן יצחק: נקודת מבט (שיר).

עמי יובל: שני סיפורים: 1. משחקי קיץ. 2. חיפושי נפט – 1944.

דודו פלמה: הכל תלוי רק בכם. // עמוס כרמל: סיפורי פילים: מרכז פרס.

מרדכי בן חורין: 1. "בניין עכשיו שלום אחר כך." 2. הם איבדו את הפחד.

רון וייס: הגברת המייחסת כל תופעה שלילית ל"שמאל".

אורי גולדשטיין בן שנתיים ותשעה חודשים – ילד גיבור, והסיפור של דליה רסין עם הטנק הבריטי בקיץ 1946. // משה (ברק) מנבכי חולשונו י"ז: להרביץ.

ידידיה יצחקי: מה אפשר היה לקנות בשילינג (חמישים מיל).

דודו אמיתי: כל המילים השמחות פרצו שוב בהורה אחרת...

אורי הייטנר: כשהאדמה היא סחורה. // תקוה וינשטוק: רשמים טריים מפולניה.

רן פרחי: אין צורך בסאטירה ימנית כי ה"שמאל" מספק אותה.

ז. ש.: איפה אפשר להשיג את הרומן "אחוזת בלנהיים" שכתב הסופר קישמיר אינתוחעס על צ'רצ'יל? // אהוד: השגיאה של ד"ר גיא בכור.

 

 

* * *

תלמה כהן ונעמי כהן-משי

חנות הנקניקים האגדית של סבנו שמואל בַּרְטֶרֶר

 ברחוב חובבי ציון בפתח-תקווה

 

לאהוד בן עזר שלום,

לפי בקשתך כתבנו – אחותי ואני, קיצור ההיסטוריה וזיכרונות מהסבים שלנו, שרה ושמואל ברטרר. בנפרד אני שולחת צילום מהחנות שלהם במורבסקה אוסטרבה, צ'כיה.

בברכה,

תלמה כהן

9.8.2009

 

 

 

חנות המעדנים ברטרר ובלך (גיסו של שמואל) במורבסקה אוסטרווה, צ'כיה

 

לאהוד בן עזר שלום רב,

בעקבות ספרך "ספר הגעגועים" ושיחתנו הטלפונית, בכמה משפטים סיפורינו על שרה ושמואל ברטרר "מחנות הנקניקים של אדון ברטרר".

תולדותיהם מתחילות כשל היהודי הנודד הקלאסי. שרה (לבית צולמן) נולדה ב-1889, שמואל ברטרר נולד ב-1888. שניהם נולדו בפולניה באזור קרקוב, נדדו בתחילת המאה ה-20 למישקולץ בהונגריה, משם, לאחר שלחם שמואל בשורות הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם ה-I, עברו למורבסקה אוסטרווה בצ'כיה, שם היתה להם חנות מעדנים בשם "ברטרר ובלך", (בלך היה גיסו של שמואל). משם עבר שמואל עם משפחתו לברטיסלבה, ובעקבות בתו הבכורה עדי, שעלתה לארץ ב-1932 – עלה עם שלושת ילדיו הצעירים ואשתו לישראל ב-1935. אחד הבנים נשאר בצ'כיה, הוגלה למאוריציוס ושם התנדב לצבא הבריטי, בתו ובנו הצעירים לחמו עם הבריגדה.

הם התיישבו בפתח-תקווה, שם החלו בפרנסתם מחנות שנקראה "נקניקיית ברטרר", ברחוב הראשי חובבי ציון, לא רחוק מבית הכנסת הגדול. מעדנייה זו הייתה ידועה בעיר וברחבי הארץ. מכרו שם נקניקים משובחים, משקאות, ושרה בישלה אוכל יהודי ערב לחך – מרק עוף עם אטריות שְלַשה בידיה, גפילטע פיש ועוד – לרבים מתושבי העיר.

בתחילה גרו בביתן צנוע שהיה שייך למשפחת גרף, מאחורי החנות, ורק כעבור שנים אחדות הצליחו לקנות בית פרטי מוקף גינה ברחוב פרנקפורטר 19, בו גרו עד 1966, שנה בה עברו לבית אבות מהודר בנתניה, "תפארת בנים". לפי דברי סבא שמואל, אלו היו שנותיהם היפות ביותר. כל חייהם עבדו קשה מאוד לפרנסתם ובגידול חמשת ילדיהם. כל הילדים חיו בארץ, נשארה היום רק בת אחת בשם לאה, שחגגה ביולי 2009 – 94 שנים!

לשרה ושמואל נולדו 16 נכדים, המון נינים, קשה כבר לספור, וכמעט כולם חיים בארץ.

אנחנו הנכדים אהבנו מאוד לבקר אותם, כזקני השבט זכו לכבוד רב. את טעמי וריחות התבשילים של סבתא אנו זוכרים עד היום.

שמואל ברטרר הצליח להביא את הוריו מסלובקיה בסוף 1939, שניהם סביב גיל 90. סבא-רבא צבי נפטר בפ"ת בגיל 103. הם חיו ונפטרו בפתח-תקווה וקבורים כמו גם שרה ושמואל ברטרר בבית הקברות בסגולה. שרה נפטרה ב-1974, שמואל נפטר ב-1978 בשיבה טובה.

הנכדות:

נעמי כהן-משי – הנכדה הבכורה, ותלמה כהן

 

 

 

 

שרה ושמואל ברטרר בחצר ביתם בפתח תקווה

 

 

זיכרונות ילדות מבית סבא שמואל ברטרר

פתח-תקווה – שנים היתה כעין בית שני בשבילי, הייתי באה לעיתים קרובות, ילדה קטנה מהקיבוץ, לבית סבתא וסבא. אהבתי להיות שם, זה כל כך שונה מהקיבוץ בו גדלתי, הרחוב הראשי חובבי ציון, החנויות, אנשים שונים, רעש המכוניות והחנות של הסבים.

סבא שמואל עומד מאחורי הדלפק, מאחוריו כוננית גדולה מלאה בקבוקי משקאות חריפים, מהתקרה תלויות שרשראות של נקניקיות ונקניקי סלאמי הונגרי בגדלים שונים. סבא מסביר פנים לכל אחד, עונה בחביבות וחיוך נעים נסוך על פניו. באים הרבה דוברי הונגרית, שפה בה סבא שולט, באים פועלים לאכול ארוחת צהריים, אותה מגישה סבתא שרה מפינת מטבחה הקטן, משם באים מאכלים עם ריח משובח אותו אני מריחה עד היום.

ערב שבת – סבא לוקח אותי לבית הכנסת, אני ילדה קטנה כבת חמש עם השמלה היחידה שהייתה לי, גאה ללכת עם סבא יד ביד לבית הכנסת, ושם סבא הגאה מציג בפני כולם את נכדתו הבכורה.

וביום אני יושבת בפתח החנות ברחוב חובבי ציון, בין שני עמודים עגולים, מסתכלת בעוברים ברחוב וכך במשך שעות, עד שסבתא קוראת לי לאכול מרק עוף, וסבא מכין לי צלחת עם נקניקיות, שופך עליהם ספירט ומדליק אותו, יוצאת אש כחולה ואחרי שהאש דועכת סבא מגיש לי את הנקניקיות הכי טעימות בעולם.

ערב ליל-הסדר בראשית שנות ה-40. כל המשפחה סביב שולחן ה"סדר" בחנות, סבא מברך, מקדש ושר בקולו הנפלא זמירות ושירים של פסח. באותו ערב שמעתי בפעם הראשונה את "שיר למעלות", סבא שר כל כך יפה... ומאז בכל פעם שאני שומעת את השיר עולה דמותו של סבא לפני ואני שומעת את קולו הנפלא.

נעמי כהן-משי

נכדתם הבכורה של שרה ושמואל ברטרר

גבעת חיים מאוחד, טלפון 04-6368259.

 

אהוד: חנות הנקניקים של ברטרר מלווה אותי מילדותי ועדיין אני יכול לחוש את ריחותיה הפורצים למידרכה אף כי לא נהניתי ממנה פעמים רבות מאחר שהאכילה במסעדות לא היתה נהוגה במשפחתנו וגם כסף לבזבז לא נתנו לי ואילו הבישולים של אימי היו מצויינים, כמעט כמו של המיסתורית [אשר כמובן לא בגללם נישאתי לה לפני 35 שנים]. אני זוכר את המורה המצויין למתמטיקה [שהיה גם מורה של אימי] ואחד משני מייסדיה ומנהליה של גימנסיה "אחד העם" – ברוך גורדון [השני היה שלום שטרייט, אביה של אסתר], יושב שם דרך-קבע, פניו לרחוב, אוכל נקניקיות ושותה בירה, ואני מהמדרכה הרחתי את המסעדה וקינאתי בחלון הראווה הנקניקי והנקניקיותי של מטעמיה, שמאחוריו מסתתרים החדר הלא-גדול והדלפק, כמין מקדש לאוהבי נקניקיות חמות ובירה קרה. גורדון היה שמן ודמה בעינינו לצ'רצ'יל, ואולי גם לשמן מסרטי "השמן והרזה" הראשונים של לורל והארדי. בשכנות למסעדתו של ברטרר היו החנויות המפורסמות "הכל לנוער" של משפחת גולדמן [לימים יסדו ממול חנות ספרים חדשה, "אמנות"] וחנות הספרים האהובה על כולנו, ילדים ובני נוער וגם מבוגרים – של דוד הכורך, אוורבוך. יותר טוב שאפסיק כאן אחרת לא יישאר מקום בגיליון לדברים אחרים.

 

* * *

משה כהן

מופת העיר חיפה: ורגמת פני זקן

מכובדי,

העיר חיפה נחשבת למופת לדו קיום בין יהודים וערבים. לכן תמהתי כשצפיתי אתמול, 11 באוגוסט, ביומן החדשות בערוץ 1 בכתבה הבאה: בשכונת הדר ממוקם בית אבות. נערים ערבים רוגמים את הקשישים באבנים ופוגעים בהם. כאשר נשאל אחד הנערים מדוע הם עושים זאת, הוא ענה: "בגלל מה שאמרה המורה שלנו."

"ומה אמרה המורה שלכם?"

"המורה שלנו אמרה שכל היהודים כלבים."

(סוף ציטוט).

נראה לי שזהו דגם לא קוסם במיוחד לדו-קיום.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

רפאל אליעז

שיר ידידות למשה ליפשיץ

שלוש שנים לפני מותו

 

דבר המלביה"ד אלישע פורת: כשלוש שנים לפני מותו, (ליפשיץ נפטר בפסח שנת 1940), הקדיש לו רפאל אליעז את השיר. הרקע לשיר הוא הערירות של ליפשיץ, היותו משורר יידיש שבא מרחוק, מחלתו, קשיי חייו ויחסי בנים אב, בתוך חבורת 'יחדיו'. הוא היה מבוגר מהם בכמה שנים טובות.

השיר הזה שונה לגמרי משני שירי הזיכרון, שהקדישו לו לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, שהבאתי במקום אחר. בולטת העובדה שכמעט כל אחד מחברי 'יחדיו' הקדיש דבר ספרות, שיר או מספד למשה ליפשיץ. המשורר מחבורת 'יחדיו', רפאל אליעז, הקדיש לו 'שיר ידידוֹת'.

ותודה מיוחדת לאריאל סימקין.

 

 

רפאל אליעז

אחרי חצות

למ. ליפשיץ

 

בְּפִיךָ יֵשׁ מָשָׁל עַל כָּל דָבָר מוּזָר:

אָבִיב זֶה סוּג פַּרְפָּר שֶׁנָּס מִן הַיָדַיִם –

הָאֹשֶׁר – מִין צִיפּוֹר שֶׁמְּעוּפָהּ אַכְזָר,

וְהִיא – אֵינֶנָה הִיא אִם הִיא אִתְּךָ עֲדַּיִן.

 

אִם הַחֲלוֹם קָפָא – בַּכְּפוֹר הוּא יְלַבְלֵב,

אִם פָּג יוֹמְךָ – הַנַח רָקִיעַ לַמִצְנֶפֶת.

וְאֶת פַּנְסֵי הָרְחוֹב הַדְלֵק בְּתוֹךְ הָלֵּב,

וְהוּא – הַלֵּב – יִשְׁרוֹק כִּמְכוֹנִית זוֹעֶפֶת.

 

וְכַךְ עִם הַלֵּילוֹת אֶל יַרְכְּתֵי הַלֵּיל

אַתָּה נוֹסֵעַ סְתָם עָמוּס אֵימָה וָחֹשֶׁך.

הָאוֹטוֹ מִתְפַּתֵל. נִבְהָל מֵאֵיזֶה צֵל.

וְהוּא עַל פִּי הַתְהוֹם נִגְרַר בְּעֵת הַכֹּשֶׁר.

 

הֻפְּכָה מְכוֹנִיתְךָ וּסְבָךְ הַלֵּיל עָבֹת,

וְרַק יַלְדֵי הָרְחוֹב יוֹשִׁיטוּ יָד אֵלֶיךָ,

אַתָּה יוֹשֵׁב אִתָּם – אוֹרֵחַ שֶׁל כָּבוֹד,

אַתָּה רָעֵב לָהֵם, הֵם רְעֵבִים לְלֶחֶם.

 

יוֹדְעִים הֵם לְהָשִׁיב לְכָל חִיוּךְ בִּצְחוֹק,

שִׁנַּיִם לְגַלוֹת בְּסוֹף כָּל אֲנֶקְדוֹטָה.

וּבְשַׁלְוָה גְמוּרָה אֶת הַדִּמְעָה לִמְחֹק,

בְּשַׁרְווּלָם, עֵת הִיא זוֹחֶלֶת עַל הַחֹטֶם.

 

בְּפִיךָ יֵשׁ מָשָׁל וּפֵשֶׁר לְכָל סוֹד.

אַךְ כָּאן אַתָּה נָבוֹךְ וְשַׁח כְּמִתְבַּדֵּחַ:

הַדְלִיקוּ, יְלָדִים, אוּדֵי-סִגָּרִיוֹת,

אוּלֵי יִהְיֶה בָּהִיר, אוּלֵי יִהְיֶה שָׂמֵחַ...

 

נדפס ב"הארץ", 1 באוקטובר 1937, עמ' 9.

(טעויות הניקוד במקור!)

 

 

* * *

מלך ראוויטש (זכריה חנא ברגנר)

משה ליפשיץ (מוישע ליוושיץ)

תירגמה מיידיש לילה הולצמן

 

[משה ליפשיץ] 1894, נולד בביילאיה צרקוב [גליציה, אוקראינה]; 1914 וינה, גוייס באוסטריה כל ארבע השנים של מלחמת העולם הראשונה, התגורר בכל מיני ערים גדולות וערי בירה של אירופה. נפטר בארץ ישראל בשנת 1940.

היה זה בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. נכנס אליי פעם בריצה אל "לשכתי" הצרה בווינה, ברחוב אובֶרֶר דוֹנאושטראססֶה [רחוב הדנובה העליונה] איש צעיר בן גילי בלבוש מוזנח, וכולו אש להבה והתלהבות. שמו משה ליפשיץ, הוא יליד קייב, אשר ברח זה עתה מבית כלא פוליטי והתרוצץ ברחבי גליציה. שם הוא מצא גיליון של שבועון מצויר בשם "דאָס אינטערעסאַנטע בלאַט" [העיתון המעניין]. בגיליון זה הוא ראה מחזור של עשרה שירים שלי, ולכן הוא הגיע לווינה כדי לצעוק לפניי בכל הרחובות, שהעולם אינו יודע מה שיש לו... אבל בינתיים הוא נשאר לגור אצלי עם החזקה מלאה... גובהו של האיש היה מתחת לממוצע, היו לו פנים רגילים של יהודי רוסי, שחרחר, – ואם כי עיניו לא היו גדולות ושחורות, הן רשפו ניצוצות של אש, ופיו העלה קצף התלהבות ועשן, כי הוא עישן כל כך הרבה סיגריות כמה שרק יכול להשיג. בין שערות ראשו הארוכות והישרות בלט כתם גדול ריק – סימן של מכות שקיבל בכלא. משה ליפשיץ סיפר שהיה פצוע מאוד, ולא צמחו עוד שערות במקום הפצע. היה לו זיכרון של אנציקלופדיה מהלכת. במשך לילות שלמים הוא דיקלם לי שירים. כאשר דיקלם ביידיש או בגרמנית (הייתה לו השכלה ניכרת אבל מעולם לא ידעתי מאיפה), זה היה עוד נסבל, אבל כאשר החל לדקלם את כל ביאליק או את כל פושקין בעל-פה, בשפות שידעתי מעט מאוד – הייתי מתפתל על משכבי כמו נחש. ישנו כמובן יחד בלשכתי הווינאית הצרה על מיטה אחת, ואיתנו עוד מאות... [פשפשים או כינים כנראה] אשר לא נותנים לישון, אם כי הם לא מדקלמים שירים.

 והנה פרצה המלחמה ואז כל אהדת היהודים הייתה נתונה לצד האוסטרי-גרמני נגד רוסיה הצארית. והנה אנו הולכים להתייצב בהתנדבות. אנו פונים אל הקהילה, בטוחים שכאן מתארגנים ליגיונות אנטי-צאריים. אבל את פנינו מקבל יהודי ישנוני חובש כיפה בלבוש בעל צווארון נוקשה. ליפשיץ מתחיל לדבר אליו בהתלהבות שלו ומדקלם את "עיר ההריגה" של ביאליק. הוא רוצה להגשים את מה שציווה ביאליק. כאשר חזרנו הביתה, על הדלת היה כבר מודבק צו מטעם המשטרה, שליפשיץ חייב להתייצב בהקדם במקום זה וזה, והוא מגויס בתור "רוסֶה". [אזרח רוסי].

התכתבתי איתו, ומדי פעם הייתי שולח לו חבילה מן המזון הדל של וינה של אז, ולפעמים חפיסת מאחוֹרקה [טבק גס מתוצרת עצמית]. כמה פעמים ליפשיץ ברח מהמחנה סתם ככה, והגיע לווינה. בלשכה שלי גרנו כבר אז בשלושה, א.מ. פוקס, אשתו הצעירה סוניה ואני. מצב הרוח היה מדוכדך. פוקס עבד בחפירת שוחות סביב וינה, אשתו הצעירה תפרה מגינים למשקפי-אבק עשויים פח בשביל הצבא – ולפתע הגיע ליפשיץ. היו עלולים לאסור את כולנו בגללו, והוא מלא התלהבות, רזה כמו המוות, והוא... מדקלם. סיוטים היו לנו לילות-ליפשיץ האלה. שלושתנו רעדנו כמו נחשים מוכים, וליפשיץ היה רגוע. סיים לדקלם, עישן עד לגרגר המאחורקה האחרון, ונרדם כאילו כלום. למחרת בבוקר הוא ברח ... בחזרה אל המחנה הצבאי.

וכאשר הגיע המשבר – בשנת 1918 – רק אז ליפשיץ החל להתפרע. אז כבר היו לו המון שירים ובלדות מקוריים יפהפיים, וחיש מהר עבר לכתב הסובייטי הפונטי ביידיש, והנה הוא כבר "מוישע ליוושיץ". הוא הצטרף לתנועה והיה לו כסף, זהב ויהלומים. הוא נעשה סוכן-קשר בסוכנויות הסובייטיות הבלתי מגובשות עדיין בחוץ לארץ. לפתע נעשה שמן מאוד, התחתן עם מאליקא [אמיליה, ובעברית נקראה עמליה], יהודייה צעירה ועליזה מווינה, והנה יש לו כבר שני בנים יפי-תואר. הוא נודד בין ערי בירה של אירופה ונראה כבר כבורגני בן בורגני. כתבי העת של אז חוטפים את הבלדות המקוריות והמזעזעות שלו, וספרו "הדֹב המרקֵד" עושה רושם רב.

ובאמת, הוא נראה אז קצת כדב מרקד. השידוך שלו עם הסוכנויות הסובייטיות בחוץ לארץ לא החזיק מעמד זמן רב. הגיע המחסור. ליפשיץ עובר מעיר לעיר, ממקצוע למקצוע, כותב קומדיות, בין היתר קומדיה מצוינת על הרשלי מאוסטרופולי; הוא מתרגם מרוסית, ותמיד מסובך בעניינים משפחתיים, בתוכניות ספרותיות, בשעשועי לשון ובתסבוכות מפלגתיות מיושנות. הוא מתקשה לצאת לדרך המלך לא בספרות, לא בפעילותו הציבורית ולא בחייו הפרטיים. הנה הוא רזה כמו שלד, והנה הוא שוב נפוח, והכול אומרים שהוא אדם כישרוני מאוד. אבל משום-מה לא יוצא כלום מכל כישרונותיו. אם אינני טועה, הוא היה אפילו זמן מסוים קשור בפעילות בתיאטרון העברי. הוא יודע הכול, ויודע אפילו טוב, אבל להגיע לתכלית עם עצמו הוא לא מסוגל.

 הוא אחד המשוררים הכישרוניים ביותר בליריקה היידישאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחד המקוריים ביניהם. כמעט כל שיר שלו הוא טוב ותמיד מעניין מאוד. תרגומיו הם שיא האמנות, ממש כשל משורר אמיתי.

 ולפתע, סיום בלתי צפוי של הבלדה – מוישע ליוושיץ. הוא נפטר דווקא בארץ ישראל... מתי וכיצד נסחף דווקא לשם...

1941

 

נדפס בספרו של מלך ראוויטש, "מיין לעקסיקאן", יידישע און העברעישע דיכטערס, דערציילערס און פובליציסטן אין מדינת ישראל. און קינסטלערס און כלל-טוערס. ארויסגעגעבען פון א קומיטעט אין מונטריאל קאנאדע 1958. מונטריאול, קנדה 1958, (מהדורה ראשונה יצאה ב-1945). הספר לא תורגם לעברית.

 

הערת המלביה"ד אלישע פורת: במהלך חיפושיי אחר מקורות נדפסים לחייו רבי העלילה של המשורר הנשכח משה ליפשיץ, הגעתי גם אל ספרו זה של מלך ראוויטש. הספר טרם תורגם לעברית, ואת התרגום התקינה במיוחד לילה הולצמן, ואני מבקש להודות לה.

הספר האחר של ראוויטש, "ספר המעשיות של חיי", שתורגם, הטעה אותי לחשוב שאמצא בו על ליפשיץ. אני מודה לאריאל סימקין שסייעני במציאת הפרק על ליפשיץ בספר "הלקסיקון שלי". כמה שורות ופרטים בפרק זה הם מעניינים במיוחד וראויים לדיון מפורט. אני מקווה שיימצא ליעף כוח להביא את הדברים במועד. ותודה מיוחדת לאהוד בן עזר, שגילה הבנה ואהדה לפרשת גילויו של משה ליפשיץ הנשכח.

 

* * *

דברים שאוהבים לשכוח:

אֶבֶל "שמש העמים" של "השומר הצעיר"

חבל שמשה דוד חייט [גיליון 470] לא התייחס כלל לסוגיות הנגזרות מהעניין.

ביום מותו של סטאלין, "שמש העמים" בלשון מפ"ם דאז של השומר הצעיר, שבתי מליל שימורים בחליבה ברפת. יום בשורה גשום של אביב נעים מתקרב היה. חדר האוכל של הקיבוץ היה שרוי במועקה של קדרות חרישית. אווירת נכאים, כמי שחרב עליהם עולמם. היו מתאבלים שוויתרו על חלק מארוחת הבוקר הדלה של אותם ימים. כולם העדיפו לקרא בשנית ובשלישית את אשר בישרה כותרת על המשמר "שמש העמים איננו."

פסטיבל מותו של סטאלין היה קשה מנשוא. כולנו חשבנו כי העתיד צופן בחובו קטסטרופה קשה לאנושות, ואם נחבר את הטרגדיה למסע התעמולתי שהתלווה לרצח הרופאים, לפילוגים בתנועה הקיבוצית, ולמחיאות הכפיים לפילוג שיזם מיודענו משה סנה, כאשר אורן וחבריו התייסרו במרתפי הכלא במהלך משפטי פראג, נבין באיזו אווירת חלמאים וטפשים גדלנו בהיותנו נערים רכים, טרם גיוס.

יצאנו העירה לחופשת אביב קצרה. בתחנה המרכזית של תל אביב עמדו קיבוצניקים נלהבים לבושי מכנסי חאקי קצרים ודהויים. הם צווחו. כדי למכור את עיתון המתפלגים. שמו היה "שמאל".

מצפה ממר משה דוד חייט להוסיף,

בכבוד רב,

עזרא יחזקאל-שקד

 

 

* * *

אייל זמיר

[ללא כותרת]

לאחר שכתבתי את תגובתי על דבריו של גרנות שנכתבו ב-2005 והוצאו מהנפטלין והאבק לשימוש חוזר כאן ועכשיו החלטתי להתאמץ, ולנסות ולהכיר את האיש קצת יותר טוב ופניתי לגוגל לעזרה. אפילו שמתי פעמי לספריה במטרה לנסות ולקרוא את ספרו האחרון, 'קרנטינה בקונסטנצה'. לא הצלחתי. לא אנתח מדוע הספר גרוע. בניגוד לגרנות לי חבל להשקיע זמן לכתיבת ביקורת על ספר שנראה לי מיותר. רק אומר שגרנות הוא הוכחה נוספת שבעולם ספרותי קטנטן כמו ישראל, אם לא 'לא-אתי', אז ללא ספק לא חכם, למי שמתיימר להיות סופר לבקר ספרי מקור של הקולגות שלו. אפילו אם הוא עצמו, בינו לבין עצמו, מודה ויודע, כמו כולה עלמא, שבעצם אינו סופר.

פאר יצירתו של גרנות, כך למדתי, הוא להיות האנטי המקצועי ולכתוש בכעס סופרים ואנשי תרבות וסתם בעלי דעה, שהוא, לצערו וקנאתו, ניסה, אך לא הגיע למעמד שלהם. ובצדק; השתלחויות המיועדות, בעיקר, למיזנטרופים שמבלים את חייהם באפלוליות מחסן הספרים העבשים שלהם בחברת חרקים ומכרסמים ומזיקיי ספרים אחרים, מזיעים לבא על סיפוקם מהחבטות הבלתי ממוקדות והנלעגות של אחרים על אחרים.

אם בודקים בדקדקנות את דעותיו של גרנות על הספרות העברית ותרבותה, אביגור-רותם נמצאת בחברת המצוינים שבמצוינים. כיאה לה.

כמה דוגמאות.

גרנות יצא נגד ישעיהו ליבוביץ', גדול הוגי הדעות היהודיים במאה העשרים, וכתב לכבודו ספר שהוא כתב התקפה על האיש ותורתו. וכדי להדגיש את דעתו על האיש עיטר את כריכת הספר ברישום מעשה ידיו, המזכיר בן-כלאיים של המפלצת רבת הראשים הידרה (שגם אם אתה כורת ממנה ראש אחד עשרה ראשים אחרים צצים במקומו) ותמנון רב זרועות, מנפנפות ומאיימות.

את ש"י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, אבן דרך בספרות העברית, כינה ברברן השׂם את הקורא ללעג, והאשים אותו שהוא תחבולן ערמומי, חומר מסוכן לבריאותם הנפשית של אלו שיגיעו לקרוא אותו. הזומם והמטעה הגדול, שהעמיד את כישרונו לרשות כוחות החושך של התרבות היהודית, שוטף את מוחו של הקורא, ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומאניים.

ואילו ההאשמות שהוא מטיח בסימון דה-בובאר, שולמית אלוני ועוד נושאות דגל פמיניסטיות, והזלזול שלו בספרות של ועל נשים, בספר הנסמך על שיחות בין מילואימניקים (בני סמכא "רעבים, עייפים וחרמנים" א.ז), מתגמדות מול ההתקפה שלו על התנ"ך כמקור לכישלון הנורא של רוח האדם והסיבה שבגללה אנו אומה רופפת.

אם כך, אולי אין הבדל מהותי בין ההערכה של פרופ' שקד ז"ל ואחרים, כמעט מקיר אל קיר (כולל יקירי העיתון העיתי-לילי המבקר יוסף אורן, והסופר-משורר יצחק אוורבוך-אורפז ששיבח את כתיבתה של אביגור-רותם כ"בעלי עוצמה עצומה של הקול הקולקטיבי הישראלי, שנשמע בעבר הקרוב בכִישרון שכזה רק אצל ס. יזהר") לבין המתקפה המתלהמת הבודדת והנשכחת של משה גרנות בעיתון שזקנתו היא צל אפור וזניח של נעוריו. פרופ' שקד בדרכו האירונית, במענה לעיתונאי ששאל אותו על מצבה של הספרות העברית אמר : "אז מי יש לנו בין יעקב שבתאי לגבריאלה אביגור-רותם? יובל שמעוני!" ובכך הביע את דעתו המלומדה מי בעיניו הם הסופרים המצטיינים. גרנות לעומתו, ובדרכו האנטגוניסטית והנגטיביסטית, עשה מעשה בלעם. כשהעמיד את היצירות הספרותיות שכתבה אביגור-רותם על אותו מדף עם הספרים שכתבו ש"י עגנון וישעיהו ליבוביץ', ויותר מכך – התנ"ך, בא לקלל ויצא מברך.

לא נותר לו, לגרנות, אלא לכתוב כעת ספר מקיף על ההבל שבמחקרים הספרותיים והניתוחים הספרותיים שעשה גרשון שקד. אולי גם דן מירון. ואולי אורים ותומים נוספים... העולם אכן זקוק מעת לעת למישהו שירוץ ערום ויצעק "אאורקה". אך מה לעשות ורוב הצעקנים המתרוצצים וערוותם המדלדלת חשופה לעין כל אינם ארכימדס. הם אפילו לא הילד הקטן מ'בגדי המלך החדשים'.

צא ולמד את שאמר הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך...ואידך זיל גמור.

 

אהוד: הרמה של כתיבתך היא כה עמוקה עד שאפילו במכתב עיתי מאוד פתוח כשלנו היססתי אם לתת את טיפשות דבריך (אשר כפי שאתה ודאי לא מרגיש, הם לא עברו שום עריכה). אני מציע לך, בטרם אתה חורץ לשון כנגד משה גרנות מבלי לקרוא את ספריו אלא ניזון כנראה מרפדוף בספרייה ומקריאת מאמר עויין על אודותיו באינטרנט, שהוא כנראה אחד משיאי בקיאותך – קרא שניים מספריו האחרונים, "קרנטינה בקונסטנצה" ו"שיחזורים", שהם מן הטובים שנכתבו לאחרונה בפרוזה העברית, ואפשר לקרוא אותם בשטף ובעניין, מה שקשה לאנשים כמוני לומר על ספריה של אביגור-רותם. אגב, האם אתה באמת קראת את ספריה כולם מתחילתם ועד סופם או שאתה סתם מחנטרֵש עליהם, וגם בהם רק "עַיינת" בביקור בספרייה?

משה גרנות בחר שלא להגיב על דברי ההבל שלך ודומני שהוא צודק.

 

* * *

נעמן בלקינד

על חילו ועל אביגור רותם

לאהוד שלום רב,

א. חילו

רצ"ב אי-מייל* ששלחתי לקרובי משפחה ב-30.4.08 שהכירו אישית את אולגה בלקינד (חנקין) אחות סבי.

את רגשותיי הבעתי גם בפניו של אלון חילו בכנס סופרים שערכו הוא ויוסי שריד לקראת צאת ספריהם בירושלים

אני מזדהה לחלוטין עם דעתו של אוריה באר [גיליון 470] שאין להרשות עיוות וסילוף של דמויות היסטוריות בשם ה"חירות הספרותית", אולם אינני יודע כיצד ניתן לעשות זאת. חקיקה לא נראית לי. גם בגלל שלא תמיד הנרטיב ההיסטורי המנצח הוא הנרטיב האמיתי, וגם משום שלא ברור מי הוא הניזוק מהוצאת הדיבה, שיוכל לתבוע.

 

*

* האי מייל: רצ"ב סריקה של עמודים 296-297 מספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני", שכל מעייניו הם אימוץ הנרטיב הערבי ש"גאולת האדמות" הציונית היתה רק עילה להשפלה, השתלטות, ונישול של ערבים מאדמתם.

עד היכן מגיע המחבר בעיוות של הדמויות בעלילה תוכלו לראות בסוף עמוד 297. את הדברים הוא שם בפיו של גיבור הספר חיים קלווריסקי: אולגה, החכמה והנבונה, שידעה את התנ"ך בעל פה והייתה יפהפייה בצעירותה מתוארת כ"אווזה פותה, מטופשת מבט, בעלת שת כביר לאורך ולרוחב" ומעיניו של בעלה, יהושע חנקין "מנצנצת תדיר מהילה של תאווה ובהמיות..." **

נראה לי שהבהמיות, הן בסגנון הכתיבה, והן בנרטיב – היא של המחבר. יכולתי פעם להשלים עם שמאלניותם של אנשים, אבל אם השמאלניות והפוסט ציונות מובילים לאפיקים כאלה, נותר לי רק להיגעל.

נמי

 

** הסריקה מתוך עמ' 297 מספרו של חילו:

"כאן היה לי העונג להכיר את בנה"ז יהושע ואולגה חנקין, המצטיינים באורחות כפריים ודיבורם תפל ומנהגם גס. אולגה נדמית כאווזה פותה, מטופשת מעט, בעלת שת כביר לאורך ולרוחב, ומעיניו של בעלה חנקין מנצנצת תדיר מהילה של תאווה ובהמיות. שניים אלה רכשו לפני שלוש או ארבע שנים את קרקעותיה של חדרא וקיבלו לידיהם את הקושאן ועל כך חזותיהם נפוחים דרך קבע. הלוואי שתיפח רוחם."

 

אהוד: ראוי אולי לצטט בהקשר הזה את דבריו של דן מירון, בראיון שערך עימו יאיר קידר במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מיום 14.8.09, הנה הם:

 

דן מירון: ובעניין "אחוזת דג'אני" אומר רק לידידי יוסי שריד: עדיף שהיית נכשל בניגוד עניינים מאשר בבחירה כל כך סרת טעם בספר כל כך בלתי ראוי.

יאיר קידר: מה כל כך רע ב"אחוזת דג'אני"?

דן מירון: זו בעיניי יצירת ספרות גרפומנית קלוקלת, ובה בעת גם יומרנית ללא נשוא. במישור הסגנוני נעשה כאן ניסיון ליצור פרודיה או פסטיש של לשון תקופה, ללא כל ידיעה אמיתית של אותה לשון וללא כל הבנה של ההיגיון הפנימי שלה. במישור העלילתי: חילו כבל את הסיפור שלו בכבלי האנלוגיה ל"המלט", תוך הבנה פרימיטיבית להדהים של הדרמה השקספירית הגדולה. ובמישור הרעיוני הוא מציע ביקורת על כך פשטנית של הפרוייקט הציוני, עד שעם קטגורים כאלה הציונות כבר אינה זקוקה לסנגורים. בקיצור, כשל סגנוני, מלאכותיות בעלילה ורדידות בהגות – מה עוד צריכה יצירת ספרות ישראלית כדי לזכות בפרס ספיר?

 

 

[המשך מכתבו של נעמן בלקינד:]

ב. אביגור רותם

לעומת אלון חילו, אני מוכן להעיד כי שמעתי את גבריאלה אביגור רותם בהרצאה שנשאה בבית פינברג בחדרה על ספרה "אדום עתיק". לא קראתי את הספר, וגם אם הייתי קורא אותו לא הייתי מוסמך לבקר את ערכו הספרותי. עם זאת, התרשמתי שגבריאלה אביגור רותם עשתה תחקיר הסטורי יסודי מאד לקראת כתיבת ספרה, ואף הצליחה להפיג את הערפל של כמה מהפרשיות הקשורות בתקופה. עד כדי כך התרשמתי לטובה שאני סבור כי מחקרה ראוי להכרה אקדמית.

בברכה,

נעמן בלקינד

 

אהוד: עברתי על הקטעים הדוקומנטאריים שהעתיקה אביגור רותם לספרה [ושדומני כי בחלקם גם נעזרה בחומר ששלחתי לה] ולא גיליתי הפגה של ערפל היסטורי אלא דברים שכבר פורסמו פעמים רבות וידועים לכל מי שתולדות היישוב נהירות לו. ייתכן כי בהרצותה בפני קהל שאינו יודע היטב את ההיסטוריה הארצישראלית נראו דבריה כ"מחקר" של "הפגת ערפל" היסטורי, וייתכן שמהיותה היא-עצמה עולה חדשה, שהתקופות האלה לא היו חלק מעולמה ומתרבותה ומלשונה – היא מתייחסת אליהן כאל תגליות היסטוריות. "תחקירה ההיסטורי היסודי" מוגש במסגרת בידיונית ולכן אין לו דבר וחצי דבר עם "הכרה אקדמית"; אבל אני משוכנע שכמרבית סופרינו ומשוררינו החשובים, תזכה גם אביגור רותם לתואר פרופסור אם רק תחפוץ בכך. באוניברסיטת בן גוריון בנגב, למשל, עדיין לא מלאה סאת הסופרים הפרופסורים ואילו אוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הנשיא מֶגָה-פרופ' פלוץ בן-שחר כבר העניקה אפילו לי עצמי תואר פרופסור רק שאינני משתמש בו כי הוא על תחום גידולן של עיזים לבנות.

 

* * *

יוסף אורן

אל תחמיצו את ספריה [של אביגור רותם]

שלא ביוזמתי התלהט ויכוח בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" על הרומאנים של גבריאלה אביגור-רותם, אך מאחר והוויכוח התפתח ממאמרי "השאננים לציון בספרות הישראלית", אינני יכול שלא להגיב עליו.

בסיום השלישי מבין ארבעת חלקיו של "השאננים לציון" (גיליון 468) הערתי, שכפי שעל טענת הנישול של ערביי הארץ מבתיהם ומאדמתם – אשמה חמורה ובלתי-מבוססת שהעלה ס. יזהר בסיפורי מלחמת השיחרור – התבססו ממשיכי דרכו הרעיונית א. ב. יהושע (בנובלה "מול היערות"), מאיר שלו (ברומאן "עשו") ואלון חילו (ברומאן "אחוזת דג'אני"), כך ניתן לסמן כממשיכי דרכו הרעיונית של משה שמיר, המנוגדת לזו של ס. יזהר, את הרומאנים של גבריאלה אביגור-רותם ("אדום עתיק") ושל מירי ורון ("עת דודים").

כמנהגו להוסיף הערות למאמרי, מנהג שכבר הפך לחלק מהפולקלור של "חדשות בן עזר", הוסיף גם הפעם את תגובתו מייסדו ועורכו החרוץ והנמרץ של העיתון (שאלמלא היה קיים, היה צריך להמציא אותו, כדי להעיר את ספרותנו מתרדמתה). אך במקום להביע בה את עמדתו כלפי דרכם הרעיונית המנוגדת של שני ענקי הספרות וממשיכיהם במשמרות הספרותיות הבאות, בחר ללעוג ל"מהימנות" שייחסתי לתיאורי ההגשמה הציונית בארץ-ישראל ביצירותיהן של שתי הסופרות, וביטא הסתייגות מהטוב בספריה של גבריאלה אביגור-רותם בטענה הבאה: "לצערי התקשיתי מאוד לקרוא את ספרה 'המהימן' של גבריאלה אביגור-רותם 'אדום עתיק' - - - אני שייך עדיין לקוראים שאינם מסוגלים לקרוא רומאן שמקשה על הקורא להבין מה כתוב בו, מה עוד שחלק מהמילים העבריות שלה, גם ב'מוצרט לא היה יהודי', אני פשוט לא מכיר ולא מבין, כי אצלי העברית באה מהחיים ולא מהמילון."

כמקובל במקומותינו גם המצטרף הבא לשיח הפומבי לא יאמר דבר על המאמר "השאננים לציון" ולא יתמודד גם הוא עם המסלולים הרעיוניים המנוגדים שהיתוו ס. יזהר ומשה שמיר לממשיכיהם בספרות הישראלית, אלא יעוט על ההזדמנות להזכיר לכולנו, שעל השפה שבה כותבת גבריאלה אביגור-רותם את ספריה כבר כתב מאמר בגיליון אביב 2005 של כתב-העת "עכשיו". וכך זכו קוראי "חדשות בן-עזר" לקרוא בגיליון 469 הדפסה מלאה של המאמר "הלשון הגבוהה והקורא המותש", שבו אכן הלין משה גרנות עוד באביב 2005 על הנטייה של גבריאלה אביגור-רותם "להעביד את הקורא בפרך" במקום לצלול "למעמקי נפשם של גיבוריה."

מאחר ומאמרו של משה גרנות לא הסתפק רק בכיבוי ההתלהבות מ"הווירטואוזיות הלשונית" שמפגינה אביגור-רותם בספרי הפרוזה שלה (בניגוד בולט לשפתה בשני ספרי השירה שפירסמה), אלא היה מאמר-ביקורת מנומק ומוכח, צדק הקורא אייל זמיר שהזדרז לאזן את מאמרו של משה גרנות בפירוט מאמרי הביקורת, שלמחבריהם היתה הערכה שונה מזו של גרנות על ערכם ואיכותם של הרומאנים של אביגור-רותם. ייתכן שגרנות צדק כאשר הגיב באירוניה, הן על הניסיון לבטל את חשיבות מאמרו על-ידי ארטילריה של "שמות" – מבקרי ספרות שהיללו את ספריה, והן על יחס הביטול שהביע הקורא אייל זמיר כלפי כתב-העת "עכשיו" (דברי שניהם בגיליון 470 של "חדשות בן עזר"). לוא שאל גרנות לדעתי, הייתי מציע לו להימנע מתגובה על הערת קורא שכותרתה היתה "מה עשתה הסופרת גבריאלה אביגור-רותם למשה גרנות?"

מאחר ונכזבה תוחלתי, שהוויכוח הזה יחזור להתמודד עם תופעת השאננות לציון שבה עסקתי במאמרי, שממנו השתרשר הוויכוח, שזה עתה סיכמתי את דברי אלה שנטלו בו חלק עד כה, החלטתי להצטרף אליו ולתקן במשהו את "הנזק" שגרמתי לגבריאלה אביגור-רותם בציון שמה כממשיכת דרכו הרעיונית של משה שמיר ברומאן המאז'ורי שלה "אדום עתיק" (2007). אני מקווה שהקוראים יפיקו תועלת מהשבחים שאעטיר על הרומאן החשוב הזה, ולא יסתפקו בהם, אלא יתאמצו להגיע אל היצירה ויאפשרו לעצמם את העונג המצפה להם ממנו:

 

עלילת הרומאן "אדום עתיק" נפרשת על פני מאה שנים, שהן שנות חייה של צופקה פדהצור, איכרה מהגליל. שנות נעוריה מסופרות דרך פרקים מתולדות "הישוב" במחצית הראשונה של המאה העשרים, פרקים המספרים על האירועים והדמויות שעיצבו את ערכיה וגיבשו את אישיותה, והמשך חייה מסופר דרך קורותיהם של צאצאיה, המונים בסיום המאה העשרים למעלה ממאה נפשות, בנים נכדים ונינים, המחוברים כולם אל אדמת הארץ במסורת עקשנותה האיכרית-ציונית. הקשר בין הדורות בשבט הפדהצורי מודגם בהתנהגותה "הקוזקית" של נכדתה, רעננה, המפגינה אף היא נשיות חזקה ועצמאית ביחסי האהבה שלה עם גברים ובהתעקשות שלה לדבוק בזכותה לחיות את חייה ברוח הערכים שספגה-ירשה מהסבתא צופקה.

בתמצית פרשנית קצרה זו של עלילת הרומאן מגולמים הישגיו הרבים :

1) עלילה אפית המסופרת בטבעיות, עלילה שרחבות ממדיה מתלכדת על-ידי פתרון מקורי : אחדות והמשכיות רעיונית בין הדורות מגשרות על פערים הכרחיים בסיפור-המעשה.

2) בחירה בזירות התרחשות שנותרו די-מוזנחות בסיפורת הישראלית: הגליל ואתרים בולטים אחרים בתולדות "הישוב" בשנות ההגשמה של הציונות בארץ-ישראל.

3) דמויות המגולפות בשקדנות ובמיגוון עשיר של דרכי איפיון, והמרכזיות שבהן השיבו לסיפורת שלנו, אחרי שנים של התמקדות בדמויות של אנטי-גיבורים, את סוג הדמויות שהארץ הזו הצמיחה ועדיין מצמיחה בפועל בחיים – דמויות שגובר בהן יסוד הגבורה האנושית על הכניעה בפני אתגרי הקיום, ובכללם האתגרים המיוחדים שהציבה הארץ הזו בפני אלה שבחרו לחיות בה.

4) התמקדות בדמויות הנשים ובסיפור חלקן בתולדות הארץ ובהישגי ההגשמה של הציונות בה, התמקדות שמהימנותה נתמכת על-ידי נוכחותן ומעשיהן המרשימים בהיסטוריה, ולא על-ידי ההחצנה הפמיניסטית החוץ-ספרותית.

5) הסתייעות בכל משאביה של השפה העברית, החל משפת האיכרים הגלילית של הסבתא צופקה וסיים בשפה המדוברת ברחוב הישראלי כיום.

 

תמצית זו מספיקה בשביל קורא שטרם קרא את היצירה, כדי להוליד אצלו תיאבון להגיע לספר ולהתעמק בו, אך לאלה שכבר קראו את הרומאן "אדום עתיק" או שיקראו אותו בעתיד, אני יכול להציע את המסה המקיפה שכללתי בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008, עמ' 123-107). ואשר לרומאן הקודם של אביגור-רותם, "חמסין וציפורים משוגעות" (2001), אני יכול להציע את המסה שכללתי בספרי "סוגות בסיפורת הישראלית" (2004, עמ' 56-33). מסה זו סיימתי בפיסקה הבאה, שדומני תסכם היטב את החשיבות שאני מייחס ליצירותיה של גבריאלה אביגור-רותם ואת התקווה שאני תולה בה להיחלצותה של הסיפורת שלנו מהרמה המדאיגה שאליה הידרדרה בשני העשורים האחרונים :

 

"אי-אפשר לסיים את הדיון ברומאן הזה בלי ההערה הבאה: הרומאן של גבריאלה אביגור-רותם יצא לאור בעיתוי המקנה להופעתו חשיבות מיוחדת. אולי הספר הזה יעצור את גל הרומאנים הרדודים שבמשך עשור הוציאו שם רע לסיפורת הישראלית, השחיתו את טעם הקוראים והרגילו אותם לזהות כרומאן כל עלילה טריוויאלית, שנמתחת מעבר למאתיים עמודים.

הרומאן של אביגור-רותם איננו ממוסחר ואיננו מנסה לשדל את הקורא בפיתויים זולים. אין הוא מאיץ את העלילה מהתרחשות להתרחשות כדי לרתק באמצעות סיפור-מעשה זניח, אך קולח. הוא גם אינו מרחיב את שיחות הגיבורים לדיאלוגים, שניתן לשלבם ללא-קושי בתסריט המיועד לתעשיית הקולנוע. זהו רומאן נועז, רציני ואחראי, המחזיר לכתיבה האפית את הכבוד, שנגזל ממנה בשנים האחרונות על-ידי רבי-מכר טריוויאליים, בינוניים וחסרי-ייחוד."

 

יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות, השוקד כעת על השלמת הכרך העשרים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

 

 אהוד: יוסף אורן היקר, אני מקווה שאינך נעלב מכך שהפעם אינני מגיב לדבריך.

 

* * *

מיכל סנונית

ביום בו הפסקתי לאהוב

 

בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב

צָחֲקָה אֵלַי הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָיִיתִי חֲדָשָׁה.

חֲדָשָׁה לְעַצְמִי

חֲדָשָׁה לַאֲדָמָה

חֲדָשָׁה לַיָּם.

בַּיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב

רִחַפְתִּי כְּנוֹצָה עַל שִׂפְתֵי הָאֲנָשִׁים

וְהֵם, כְּאִלּוּ אָהֲבוּ אוֹתִי

בִּגְלַל שֶׁהִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב.

 

וְשׁוּב לֹא הָיִיתִי מֻטְרֶדֶת

בִּגְלַל מִישֶׁהוּ שֶׁטָּרַד אֶת מְנוּחָתִי

בְּטֶרֶם הִפְסַקְתִּי

לֶאֱהֹב.

 

לְמָחֳרָת הַיּוֹם בּוֹ הִפְסַקְתִּי לֶאֱהֹב

בִּקַּשְׁתִּי אֶת נַפְשִׁי לָמוּת

מֵאַהֲבָה

 

מתוך ספר שיריה החדש של מיכל סנונית "שאהבה נפשי" בהוצאת מודן. ציורים: אורי ליפשיץ. ר' צרופה.

 

* * *

דוד מלמד

שלוש תגוביות

 

פנייה לנשיא ארצות-הברית

אדוני הנשיא ברק אובמה,

אני מרשה לעצמי לפנות אליך בקריאה נרגשת, כיהודי, כאשכנזי, וכבעל שם-משפחה המתחיל באות מ"ם, ולבקש חנינה עבור אדם יקר: יהודי, אשכנזי, ובעל שם-משפחה המתחיל באות מ"ם.

לא יכולה להיות בקשת-חנינה מוצדקת מזו. רוב הציבור היהודי, האשכנזי ובעלי שם- משפחה המתחיל באות מ"ם, סבור כי הנאשם הורשע אך ורק בגלל היותו יהודי, אשכנזי ובעל שם-משפחה המתחיל באות מ"ם.

אני בטוח שכבוד הנשיא יתחשב בשלושת הנימוקים המשכנעים הללו, ויעניק חנינה מיידית למר ברנרד מיידוף – עוד לפני החגים הבאים עלינו לטובה.

 

ביטול "יום האדמה"

ועדת המעקב של ערביי ישראל והליגה הערבית החליטו בישיבה משותפת לבטל את "יום האדמה" שצויין מדי שנה על-ידי ערביי ישראל ב-30 במרץ, ולהפסיק את הפגנות-המחאה ותהלוכות-האבל.

במקומו יונהג "חג האדמה" ב-3 באוגוסט, היום שבו קיבל הפרלמנט הציוני את ההחלטה על הפרטת הקרקעות בישראל, ובו יקיימו ערביי ישראל תפילות-הודייה במסגדים וחאפלות עם מאנגלים ברחבי המדינה.

ועדת המעקב והליגה הערבית מודות לראש-הממשלה הציונית מר בנימין נתניהו על עקשנותו ועל נחישותו להעביר את החוק. אלמלא כן לא היו יכולים ערביי ישראל לרכוש את אדמות-הלאום היהודיות בכספי אחיהם העשירים בסעודיה, דובאי, קאטאר, עומאן ואבו-דאבי.

רק כך תהפוך אדמת ישראל סוף-סוף לאדמת כל אזרחיה וגם לאדמת אזרחי נסיכויות-הנפט במפרץ.

הוא שאמרנו תמיד: רק הליכוד יכול.

שתי גדות לירדן, זו שלנו, השנייה, אינשאללה, גם כן.

 

יחסנו אל האחר, השונה

בעקבות מסע-ההסתה המתנהל נגד הציבור החרדי, החלטנו להפר את שתיקתנו ולהגיב על ההאשמות.

אנו, תושבי שיכון ויז'ניץ בבית-שמש עילית, מהווים הוכחה חותכת לכך שגם אנשים כמונו יודעים לקבל את האחר ולכבד את השונה.

עובדה: עברה שנה מאז יצא אחד מדיירי השיכון שלנו מן הארון והודה בפומבי שהוא חסיד גור. איש מאיתנו לא פגע בו, לא אמר לו שזו סטייה, ולא יעץ לו לפנות לטיפול נפשי. אנחנו סבורים שלכל אדם יש זכות לקיים אורח-חיים לפי נטיית ליבו, ועלינו לקבל את האחר ולכבד את השונה.

אנו מקווים שכל הציבור בארץ ילמד מאיתנו כיצד לנהוג כלפי בני-אדם שונים, גם אם אורח-חייהם אינו מקובל עלינו לחלוטין.

בל נשכח: כל בני-האדם נבראו בצלם אלוקים. גם חסידי גור.

 

 

* * *

יוסי גמזו

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה, בִּצְעָקָה

 

לִפְעָמִים בַּלַּיְלָה, בִּצְעָקָה

כְּמוֹ יֶלֶד.

גּוֹעֶה אֶת זֶה, שָחוּט,

מֵאִטְלִיזִים לֹא-הֲגוּיִים:

רֶצַח קָטָן,

פְּרָטִי

בְּסַכִּינֵי-מִטְבָּח שֶל פַּחַד.

הַקָּטָקוֹמְבּוֹת הַנּוֹרָאוֹת

שֶבִּפְנִים,

בִּפְנִים.

 

כְּשֶפּוֹחֲדִים –

תָּמִיד אַתָּה בֵּן

וְתָמִיד, אֵיכְשֶהוּ, רֵלִיגְיוֹזִי:

אֱלֹהִים

אִמָּא

 

אֵין אֲחֵרִים –

 

(מתוך "ארצות הצִמאון")

 

* * *

לבן עזר שלום מיוסף חרמוני

אודה לך אם תפרסם את התייחסותי לדבריך בחב"ע 469 ו-470.

א. אני מחדש את בקשתי להנמיך את קצב הסיורים באזור שמתחת לחגורה. אמשיך לטעון בתוקף שהתייחסות לאברי הפרשה – אם כדימוי, אם כקללה ואם כאיזכור בלתי רלוואנטי – אינה מוסיפה ערך לדברים הנאמרים ומנחיתה את כבוד אומרם. בחיאת אהוד – אי אפשר בלי זה?

ב. גם אם אנו חלוקים בדעותינו אודות תקינות לשונית, הרי גם כשעוסקים במורדות המזרחיים של הגוף, כדאי לשמור על דיוק לשוני. אסביר: בחב"ע הלפני-אחרון כתבת הערה שהיא צירוף של ערבית ואידיש. יופי. אין שום בעייה. הבעייה היא לשונית. כתבת: "אלארד אל תוחעס". אני מניח שהתכוונת לומר "ארץ התחת". אלא שיצא לך – "הארץ התחת". גם בתצריף לשוני שמרכיביו הן שתי שפות לעז, יש להקפיד על כבוד הלשונות המרכיבות אותו, ועל כן יש לדייק ולומר: "ארד אלתוחעס", ארץ התחת. העובדה שתוחעס היא מלה עברית בגירסת יידיש, אינה פוגמת בתקפותו של כלל זה, שלדעתי כדאי להקפיד עליו. 

יוסף חרמוני

 

אהוד: לצערי לא הבנת את כוונתי. אני בדיוק לצירוף "'הארץ'-התחת" ולא ל"ארץ התחת" התכוונתי.

כפי שאולי שמת לב, אני עורך מחוספס למדי אבל לא אידיוט.

 

 

* * *

ליאורה בן יצחק

נקודת מבט

 

לְיַד בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל הַשָּׁעוֹן נֶעֱצַר.

רְאִיתִיו בִּבְגָדִים מְרֻפָּטִים

כָּפוּף עַל כִּסֵּא

כְּאִלּוּ כֹּל עוֹלָמוֹ מִתְנַקֵּז בַּמִרְצֶפֶת .

כָּאן אֵין מַמָּשׁוּת לְנֶפֶשׁ אָדָם.

עַנְפֵי הָעֵצִים נוֹטִים אֶל רוּחַ חַמָּה

מְפַזֶּרֶת פִּרְחֵי סִיגַלוֹן לְרַגְלָיו.

 

אֲנָשִׁים הַחוֹלְפִים –

אֵינָם רוֹאִים אֶת עֵינָיו רֵיקוֹת

בּוֹהוֹת מִתּוֹךְ מִסְגֶּרֶת שְׁחוֹרָה

 

26.7.09

 

 

* * *

באבל על מות החבר היקר והשקט שלמה גוברין

שנפטר אתמול אחרי מחלה קשה

הלווייתו תתקיים היום, יום שני, בשעה 12.00

בבית העלמין ירקון, שער הגאולה

תנחומינו לנורית, לבנים: עמרי, ערי וענר ולכל המשפחה הענפה והנהדרת שהשאיר שלמה אחריו

 

 

* * *

לאהוד שלום,

 בעקבות הנוסטלגיה שתקפה אותי בעת קריאת "ספר הגעגועים", אני מצרף שניים מהסיפורים המשפחתיים שלי, שאולי תמצא עניין בקריאתם.

 האחד עוסק באירוע במושבה בת שלמה, אליה גלתה משפחתי בתקופת גירוש תושבי תל אביב בזמן מלחמת העולם הראשונה. "גיבורת" הסיפור היא דודתי אסתר.

 השני הוא סיפור מילדותי, עת הפעלנו את הדמיון היצירתי שלנו כדי לסייע לכוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

 מקווה שתיהנה,

 עמי יובל

 

* * *

עמי יובל

משחקי קיץ

עבור ישראל, הגירוש מתל אביב, למרות תנאי המגורים הקשים ולמרות עוגמת הנפש של המשפחה כולה, היה הרפתקה גדולה. הם שינו את מקום מגוריהם, הגיעו לבַת שלֹמה שישראל רק שמע עליה עד כה מפי אביו, חיו בכפר בין שדות ובעלי חיים, ובינתיים חופשת הפסח התארכה ולא היו לימודים. בעיקר שמח שהתבטלה העלייה הראשונה שלו לתורה, כי ישראל היה לבר-מצווה בדיוק בעת הגירוש. אמנם למד כבר את פרשת השבוע, את ההפטרה, את כל הברכות ואת סדר הנחת תפילין, אבל הרעיון לעלות לתורה קבל עם ועדה ולקרוא על פי הטעמים כשכולם מסתכלים עליו ומקשיבים, לא מצא חן בעיניו. נפלה עליו אימת הציבור, והוא חשש מהתגובה אם יטעה חלילה בקריאה או בניגון.

אולם שמחתו לא ארכה. סבו אייזיק "דֶר בֵּייקֶר" ("האופה") עמד על כך שככל ילד יהודי יעלה גם ישראל לתורה ויהפוך לבר מצווה כדת וכדין. אלא שבינתיים הזמן עבר, וישראל נאלץ ללמוד היטב פרשת שבוע אחרת והפטרה אחרת, וגם לעלות לתורה. בסופו של דבר, זה לא היה נורא. הוא עלה לתורה בבית הכנסת הקטן בבת-שלמה, הקהל היה קטן, כולם הכירו את כולם, הכול עבר בשלום וישראל זכה בשבחים על הביצוע הטוב.

הגיעו ימי הקיץ. אסתר בת השבע היתה חופשייה, ובילתה במשחקים עם ילדים בני גילה. הפירות הבשילו במטעים, בכרמים בצרו ענבים אדומים וירוקים למאכל וליין, והובילו אותם בעגלות משקשקות ליקב בזיכרון. עצי השסק הניבו פרי עסיסי, והילדים הוזהרו לא להרבות באכילתו, שלא תכאב להם הבטן – לאימא שלהם היו מספיק דאגות גם בלי זה. עצי המישמש התהדרו בפרי עגלגל וטעים ואסור היה לשתות מים אחרי אכילתו, שלא יתנפח בבטן. אסתר היתה ילדה טובה ועשתה כפי שהורו לה ולימדו אותה, איטה לא דאגה לה במיוחד. בכפר הקטן כולם הכירו זה את זה, לא היתה תנועת דיליז'נסים, והילדים הסתובבו בין המבוגרים וצפו בכל המלאכות והעיסוקים שלהם.

לקראת סוף הקיץ, עצי הזית העבותים, שגזעיהם מסוקסים, החלו להבשיל את פריים. הפירות הקטנים והירוקים הלכו וגדלו, הלכו ותפחו, וגופם הסגלגל והמחודד בקצהו התמלא מֹהַל שמנוני. אסתר יצאה עם שימע'לה (שם בדוי), בן איכר שכן ועם אביו לבדוק את הזיתים. האיכר קטף זיתים אחדים ונתן אחד מהם לאסתר.

"מעכי אותו חזק, ותראי אם הוא כבר בשל."

אסתר לחצה את הזית באצבעותיה הקטנות, והזית נישאר שלם וקשיח.

"תלחצי יותר חזק, בכל הכוח."

אסתר עשתה כדבריו. הזית פקע והנוזל שבתוכו טפטף לתוך כף ידה. לפי הוראות האיכר, שפשפה את ידיה זו בזו, מרחה את הנוזל והרגישה כיצד ידיה נעשות רכות וחלקות משמן.

"עכשיו את כמו מלכה," אמר שימע'לה, "אסתר המלכה. המורֶה סיפר לנו שככה משחו את דוד למלך, מראשו ועד כפות רגליו."

חלפו עוד שבועיים, ועת המסיק הגיעה. האיכרים יצאו מדי בוקר למטעי הזיתים עם הילדים, ומי שיכול היה, שכר גם פועלים לעזרה. הם עבדו כמו שלמדו מהפלחים הערבים: הצטיידו בענפים ארוכים וחזקים שכרתו מעצי ברוש ולימון, וחבטו בהם בחוזקה על פֹארוֹת הזית. הזיתים הבשלים והמלאים, שכבר החלו לשנות את צבעם מירוק לשחור, נפרדו לשלום מהעץ ונשרו לאדמה החומה. החזקים שבהם נשאו עימם כמזכרת את הפטוטרת הדקה, אותו חבל הטבור שבו היו קשורים לעץ כעובר ברחם אימו.

באחד הבקרים הזמין שימע'לה את אסתר להצטרף אליו ולראות את המסיק. איטה הרשתה לה ללכת. ישנם שם מבוגרים שישימו לב לילדים, ומשפחות שלמות היו עסוקות בעבודה. אסתר יצאה בשמחה ובסקרנות עם הילד, שידע את הדרך למטע של אביו.

 כשהגיעו, היתה העבודה בעיצומה. גברים חבטו במלוא המרץ בעצים, וכל חבטה השמיעה קול כמשב רוח עז והשירה אל האדמה זיתים בגווני ירוק, ירוק מנומר בשחור, ושחור מלא, כמו כושי. גם עלים נשרו, ואם לא נזהרו, נשבר לפעמים ונפל ענף שלם עם פירותיו ועם עליו. נשים, ילדות וילדים, עמדו רכונים או כרעו על הקרקע, וליקטו את הזיתים אל תוך סלים גדולים קלועים מקש, שצבעם צהבהב. את הזיתים הירוקים, הגדולים והיפים למראה, הפרידו ושמו לחוד, לכבישה למאכל. הזיתים האחרים נאספו להעברה לבית הבד לסחיטת השמן. כשעייפו מהעבודה הפסיקו כדי לנוח וליישר את הגב הכפוף. בין שתי אבנים הניחו זרדים שנשרו מהעץ, הציתו אש ושפתו עליה קומקום מים, שתחתיתו שחורה מפיח. כאשר החלו המים להעלות בועות, הכניסו עלי נענה טריים והכינו משקה מַרוֶה שבו כובדו כל העוסקים במלאכה.

"גם אני יודע להפיל את הזיתים כמו הגדולים," התפאר שימע'לה בפני אסתר, "בואי ותראי."

הוא לקח מקל ארוך ויחד התרחקו מהקבוצה שנחה ולגמה משקה נענע בצל העץ, ועמדו מתחת לעץ אחר, שבו טרם החל המסיק.

"את רואה את הענף הזה, שם למעלה? אני אתן לו מכה כזו, שכל הזיתים שלו יפלו בבת אחת."

אסתר פקחה היטב את עיניה הבהירות, שצבען אפור-תכלכל, התבוננה למעלה וראתה את הענף, נוטה כלפי מטה משפעת הזיתים שצימַח. הילד אחז במקל בימינו, ניתר וחבט בענף בכל כוחו. הענף נישבר וצלל למטה כבז על טרפו. הוא נחת על פניה של אסתר, וקצהו החד מהשבר פגע הישר בעינה. אסתר כיסתה בידה את עינה ופרצה בבכי מר. "אימא, אימא," התייפחה. העובדים שמעו את הבכי וחשו אל הילדים. אחת הנשים לקחה את אסתר אל המדורה הקטנה, הטבילה מטפחת במים שנשארו בקומקום המפויח וניקתה בזהירות סביב העין.

"מה כבר עשית, שובב!" נזפו בשימע'לה, שעמד מבוהל וניכלם.

"אני לא אשם, זה לא היה בכוונה. ענף נישבר ופגע לה בעין. אני נורא מצטער."

הילד החל לבכות גם הוא. "בואי נלך הביתה," אמרה האישה, "זה לא נורא, זה יעבור."

היא אחזה בידה של אסתר, והובילה אותה לאט הביתה. אסתר כיסתה את העין בידה הפנויה. שימע'לה השתרך אחריהן, מבועת ובוכה חרש.

איטה שמעה את הבכי המתקרב של אסתר, וחשה לדלת. היא היתה לבדה בבית. ברוך נסע לעבודתו, הבנים הגדולים יצאו לעבודה ושרה היתה אצל חברה.

"אוי וֵי! מה קרה לך? "

אסתר לא ענתה, ובכייה הלך וגבר. איטה ניסתה להרים אותה על ידיה, אך אסתר פחדה מכל מגע. "לא לגעת! כואב לי!" איטה הכניסה אותה בעדינות הביתה והושיבה אותה על מיטה. העין היתה אדומה, ונראה בה חתך. העפעף היה שרוט, ודם נזל ממנו וטפטף על הלחי ועל השמלה.

"חכי רגע, אל תזוזי, מותק, תיכף נטפל בזה." איטה הביאה קומקום מצופה אֵמַאִיל כחול שנשארו בו מים רתוחים מהבוקר, ומטפחת נקייה.

"אל תפחדי, אני לא נוגעת בעין, רק מסביב."

אסתר ישבה מתוחה, עיניה עצומות ודומעות. איטה יצקה מהקומקום מעט מים על המטפחת, וניקתה בעדינות את הדם והאבק מהפנים שטופי הדמעות של אסתר. האישה שהביאה את אסתר מיהרה לחזור לעבודת המסיק, ושימע'לה, שלא נכנס איתן לביתן, החל צועד לעבר ביתו. שפרה איזנשטיין, שבחצר ביתה היתה הבקתה שמשפחת טולצ'ינסקי שכרה, שמעה את הצעקות ומיהרה אל איטה, נכנסה בלי להקיש בדלת וראתה את אסתר שוכבת על המיטה, עיניה עצומות וסביב אחת מעיניה כתם אדום, משטף דם מתחת לעור.

"צריך לקחת את הילדה לרופא בזיכרון, ובינתיים לשים לה גזה עם תמצית של תה. זה מנקה ומרגיע ומרפא דלקות."

איטה הסכימה לעצה זו. גם אימה המנוחה, שעל שמה נקראה אסתר, היתה משתמשת בטיפול זה כאשר איטה, בהיותה ילדה, היתה סובלת מדלקת עיניים.      

איטה הרתיחה מעט מים בקומקום הכחול על פתיליית הנפט. משהחלו המים לבעבע וזרבובית הקומקום פלטה סילון אדים, כיבתה את הפתילייה כדי לחסוך בנפט יקר המציאות, ויצקה מהמים על עלי תה טריים. כאשר כהו המים והפכו לתמצית מרוכזת, הטבילה בהם פיסת גזה נקייה.

"עכשיו נשים לך תה, כדי לרפא את הפצע," אמרה לאסתר, ששכבה על המיטה.

אסתר התכווצה ולא אמרה דבר. היא שכבה מתוחה וציפתה למגע המפחיד של הגזה החמימה ונוטפת התה. איטה הניחה לאט ובזהירות את הגזה על העין העצומה. תה כהה טפטף על הלחי, ואיטה ניגבה אותה במטפחת בד. היא המשיכה לשכב בשקט. כעבור כמה דקות נרגעה, ומההתרגשות והעייפות נרדמה. איטה חזרה לעבודות הבית, ומדי פעם ניגשה לראות מה שלומה. היא רצתה שברוך יגיע כבר מעבודתו, שיהיה עם מי להתייעץ, ושאפשר יהיה לקחת את אסתר לרופא.

כשהגיע ברוך, כבר הסתובבה אסתר הסתובבה בבקתה, בידה האחת אוחזת בגזה שעל עינה, שלא תיפול.

"מה קרה לך בעין?" מיהר ברוך אל אסתר. איטה ענתה במקומה, וסיפרה בקיצור מה ארע.

"בואי, תראי לי את העין שלך," אמר ברוך.

אסתר ניגשה אליו והרימה מעט את הגזה, בלי להסיר אותה לגמרי. ברוך התבונן לרגע וחש ברע.

"מחר בבוקר ניסע בעגלה אל דוקטור יפה," החליט מיד.

ד"ר יפה הקים בית חולים קטן בזיכרון, ששירת את תושבי הסביבה – בת-שלמה, גבעת עדה, אנשי השומר שישבו בכרכור ובשוּני, וגם תושבי פורידיס וצֶ'רְקֶס (כפר צ'רקסי ליד חדרה שניטש בתחילת שנות העשרים בגלל מלריה).

בבוקר כבר הופיעה מוגלה בעין, וברור היה שנוצרו בה זיהום ודלקת. ד"ר יפה בדק את העין, וארשת פניו רצינית.

"יש דלקת קשה וצריך להקפיד ולטפל בה."

הרופא נתן להם טיפות לטפטוף כל שלוש שעות, והורה להם לחזור בעוד שלושה ימים. למרות הטיפות והטיפול, הזיהום גבר, וכשהעין נרפאה מהדלקת, הראייה לא חזרה אליה. אסתר גדלה והיתה לעלמת חן, אולם העין נשארה פגועה לצמיתות. הפציעה היתה קשה ופגעה לא רק בעין, אלא גם בנפשה של אסתר, שהרגישה פגומה. חברותיה הטובות השתדלו לחזק אותה ולגרום לה להרגיש שווה בין כולן, אולם החוויה הקשה ליוותה אותה כל חייה, למרות ששמרה אותה בתוכה ולא חשפה את סבלה בפני הסובבים אותה.

 

* * *

עמי יובל

חיפושי נפט – 1944

בפסח שנת 1944 המלחמה התנהלה באירופה ובמרחבי האוקיינוס השקט, הרחק מארץ ישראל. האויב הנאצי נדחק חזרה לכיוון גרמניה. הלימודים בבתי הספר התנהלו כרגיל, ושמחנו שהגיע חופש פסח, שהיה מעין "חזרה" לקראת החופש הגדול בקיץ.

בבוקר שלפני סדר פסח, מזג האוויר הפתיע. ירד גשם והיה קר. בבית התכוננו ל"סדר" אצל סבא וסבתא, ואני הלכתי לבקר אצל חברי אליעזר שגר לא רחוק. משפחתו היתה שומרת מסורת, והתנדבתי לעזור בביעור החמץ. מצויידים בנר דולק לתאורה ובנוצה לבנה ארוכה, זחלתי עם חברי מתחת למיטות, משימה שהיתה קשה לאביו. טיאטאנו משם בעזרת הנוצה כל גרגיר זעיר שהבחנו בו, והכנסנו לשקית נייר חומה. הוספנו לשקית את שאריות האוכל, ובפיקוח אביו של אליעזר הלכנו לבער באש את כל החמץ.

סמוך לבית עבר שביל עיזים, שבו היו אנשי הכפר כבאביר מוליכים את הצאן למרעה. השביל כוסה לאחר שנים אספלט, וניקרא על שם אוליפנט, העיתונאי האנגלי שהתגורר בחיפה בשנות השמונים של המאה ה-19. בשנת 1944 עדיין היה זה שביל עפר, שבאותו בוקר היה בוצי מהגשם. קרוב לסופו עבר השביל על משטח טבעי של אבן גיר אפורה, שהשנים חרצו בה ערוצים ומחילות זעירות. על גבי משטח זה רצינו להבעיר מדורה ולשרוף בה את החמץ. הגשם גבר. לא באתי בלבוש חם, והקור היה מצמרר. כאשר באה הפוגה בגשם, מיהרנו לאסוף זרדים וענפים קטנים מתחת לעצי האקליפטוס הסמוכים. בחרנו באלה שהיו מתחת לצמרות העצים ולא היו ספוגים מי גשם. ערמנו את הזרדים על מצע של עיתונים ישנים שהבאנו, ומעליהם ענפים דקים. בגפרור השלישי הצלחנו, למרות הרוח הקרה, להצית אש בעיתונים. תחילה לשונות קטנות צהובות, שהחלו ללחך את הזרדים, ואלה העלו להבה שייבשה את הענפים תוך הפרחת עשן לבן שצרב את עינינו. לבסוף אחזה האש גם בענפים, המדורה בערה היטב ואִכְּלה את החמץ ששפכנו עליה. השלמנו את המלאכה וזרקנו לאש את שקית הנייר החומה. זכיתי לקיים מצווה ששכרה בצידה: עמדנו סמוך לאש, ספגנו את חומה הנעים וחיממנו מעליה את ידינו. כדי להמריץ את מחזור הדם בזמן שעמדנו רקעתי ברגליים, והסלע השמיע הד חלול. דיברתי עם אליעזר על ההד המוזר, והחלטנו שבזמן החופש נבוא לבדוק את תעלומת החלל החבוי בסלע.

 המדורה דעכה מעצמה לאחר שהחמץ וכל חומרי הבעירה נשרפו כליל. הגשם כבר יחסל את שארית הגִצים. חזרנו כל אחד לביתו.

אחרי יומיים נפגשתי עם אליעזר, ושוחחנו על הסלע והחלל שבתוכו. המלחמה צרכה דלק רב, ובעיתונות הופיעו מאמרים על הנפט. היה כתוב בהם שנפט שואבים משכבות חלולות בין הסלעים. היה סיכוי טוב שבסלע שלנו יש מאגר נפט, אולי קטן, אבל לבטח חשוב.

הצטיידנו בפטיש ובאזמל פלדה, לקחנו דלי עבור הנפט שנפיק, והלכנו לשדה הנפט המבטיח. הסלע היה קשה מכפי ששיערנו, והלמנו קשה ובמרץ עד שנוצר חור בעומק של סנטימטרים אחדים. הקשנו בעקבי הנעליים והקשבנו. לנעליים, כרגיל אצל ילדים באותה תקופה, היתה סוליית עור שלחרטומה ולעקבה מוסמרו פרסות ברזל קטנות אשר נקשו בעת ההליכה. לאחר האזנה מרוכזת הכרזנו על הקידוח כיבש, ועברנו לאזור מבטיח יותר, במרחק של מטר וחצי. עוברים ושבים בשביל התעניינו במעשינו, וחייכו כשסיפרנו בחוסר רצון במה מדובר. לא רצינו לחשוף את הסוד המסחרי שלנו. את הקידוח החדש העמקנו יותר מהקודם, והצלחנו לשבור גוש אבן גדול מעל הסלע ולהרחיק אותו. ואז נעלם הקול החלול ששמענו קודם. החלל היה מתחת לאבן. נטשנו על כן את זיכיון הנפט שלנו, והמתנו, כמו כל עם ישראל, עוד אחת עשרה שנים לגילוי הנפט בשדה חלץ.

 

 

* * *

דודו פלמה

הכל תלוי רק בכם

 

וּפָנָה מֵעִמָּנוּ הַשֵּׁם וְהֵפִיצָנוּ לְכָל הָרוּחוֹת עַל נְהַר

הַוִּיסְלָה בְּצַוְתָּא יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:

אֵיךְ הָיָה לָנוּ טוֹב לַעֲשׂוֹת אֶת הָרַע בְּעֵינֵי אֲדֹנַי,

כַּמָּה בְּחֶדְוָה הִשְׁחַתְנוּ וְאָהַבְנוּ לִשְׂנֹא בְּחִנָּם,

בִּמְקוֹם לִגְמֹל חֲסָדִים עִם רֵעֵנוּ, שָׁתִינוּ לוֹ אֶת הַדָּם.

אֵיךְ נָאַפְנוּ, עָשַׁקְנוּ וְגָזַלְנוּ מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן

בְּנִוּוּלֵנוּ אֶת הָאָרֶץ הוֹרַשְׁנוּ לַצָּבוֹעַ וְלַתַּן.

 

וּבָאוּ יָמִים רָעִים, כָּל יוֹם רַע מִמִּשְׁנֵהוּ

כָּל שָׁנָה רָעָה מִקּוֹדַמְתָּהּ,

וּמְנַת חֶלְקֵנוּ הָיְתָה לְשֹׂבַע צְלָב וּגְזֵרָה

וְאִם נַעֲשָׂה קְצָת קַר אָז גַּם מוֹקֵד וּשְׁרֵפָה.

עַד שֶׁהֵבַנוּ אֶת הַכְּתֹבֶת הַחֲרוּתָה בְּאֵשׁ הֶעָנָן

מִנְּשָׁרִים קַלְּנוּ – וְאֵלֶיךָ עָלִינוּ בַּאֲרֻבּוֹת קַלִּים כְּעָשָׁן.

 

וְאָז קַצְנוּ בְּכָל אֵלֶּה, אָמַרְנוּ הָיָה מַסְפִּיק וְדַי,

וּבְיֹשֶׁר בְּעַקְשָׁנוּת וְהַרְבֵּה הַתְמָדָה

שַׁבְנוּ בְּכֹחוֹת עַצְמֵנוּ לָהִיסְטוֹרְיָה וְאֶל

אַרְצֵנוּ בָּאנוּ כְּחָתָן אֶל כַּלָּתוֹ הָאֲבוּדָה –

 

אֲזַי אָמַר הַשֵּׁם צְבָאוֹת וְהוּא שָׁמֵחַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם מִתָּמִיד:

סוֹף סוֹף הֵם הֵבִינוּ, כָּל בַּנַּאי וְיוֹגֵב וּפוֹעֶלֶת

שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לְהָקִים בְּעַצְמָם אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת

וְהִנֵּה גַּם אֲנִי קָם לִבְנוֹתָהּ וּבְנִיתִיהָ עִמָּם, כִּימֵי עוֹלָם.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יְהוָה, וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר,

וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס

וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל,

וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם,

וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם,

וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם –

וְחוֹזֵר חֲלִילָה, עַד קֵץ כָּל הַיָּמִים.

עַכְשָׁו הַכֹּל תָּלוּי רַק בָּכֶם,

אָמַר הַשֵּׁם אֱלֹהִים.

 

כתבו, במלאות שישים למדינת ישראל, דודו פלמה והנביא עמוס  

 

 

* * *

ברכותינו לנשיא המדינה שמעון פרס

במלאת לך 86 שנה

החזרת לנשיאות את כבודה

 

* * *

עמוס כרמל

סיפורי פילים: מרכז פרס לשלום בעג'מי

מה מחירו של פיל לבן? אכן, התחזוקה של פיל כזה יקרה מאוד ובגללה יצאו לו המוניטין המפוקפקים שלו. פילים לבנים מביאים, כידוע, את בעליהם לפשיטת רגל או "רק" יוצרים חור רציני בקופה הציבורית. אבל כמה עולה יצירתו של פיל לבן, לפני שצריך בכלל להתחיל להאכיל אותו או להמציא צידוקים מלאכותיים לקיומו?

תלוי בפיל. תלוי בצבע שלו (לא כל הפילים הלבנים הם באמת לבנים). ותלוי גם במי שמתבקש לענות על השאלה הזאת. ראו, למשל, פיל לבן שהוא ירוק – הבניין המונומנטאלי של מרכז פרס לשלום ביפו, על-פי כתבה של אורי בלאו, שפורסמה במוסף "הארץ" ביום שישי האחרון (14.8), וחוגים יודעי דבר אפילו תיארו אותה כמרוככת.

עד עצם היום הזה בוצעה כל פעילותו של מרכז פרס לשלום – נחוצה או לא נחוצה, ממשית או ראוותנית, מועילה או מזיקה לאינטרסים הלאומיים האמיתיים של ישראל – בלי להזדקק לבניין האמור. אם להאמין לתוכניות שמציגים בכירי המרכז והאיש שעל שמו הוא נקרא, אין להם שום צורך אמיתי בבניין מפואר ומנקר עיניים בלב שכונת עג'מי ביפו. מבחינתם העניינית אפשר גם בלעדיו – בהנחה שבחינה עניינית אינה כוללת הקמת אנדרטה גרנדיוזית מאבן ומזכוכית, אתם יודעים למי.

אבל החל מ-2003 הבניין הולך וקורם עור וגידים ובמרוצת הזמן אפילו הולך ונבנה – וכמובן בולע כסף. עלותו הכוללת נאמדה בתחילה ב-6 מיליון דולר. היום, מלמד אותנו כתב "הארץ", אומרים שהיא תסתכם בסכום גבוה פי ארבעה – בסביבות 100 מיליון שקל. האומרים הם עובדים עלומי-שם במרכז פרס. נשיא המרכז אורי סביר מגיב על כך במילים: "מה פתאום? אם אני לא טועה אז המחיר הכולל הוא 16 מיליון דולר [כלומר, "רק" פי 2.6 מהמחיר ההתחלתי] אבל אני לא רוצה להטעות אותך [כלומר, אולי בכל זאת מדובר ביותר]". ואילו לאדריכל הישראלי המלווה את הבנייה – מי יעז להפקיר את תיכנון הפרויקט המגלומני בידי מקומיים ולא ישליך את יהבו על מאורות בינלאומיים, שבוודאי עובדים בהתנדבות? – יש סיפור משלו. יצירתי מאוד, יש לומר, כראוי ליוזמה הקשורה בכבוד הנשיא. "נושא עלות של פרויקט הוא רחב-יריעה," מקשקש האדריכל יואב מסר, בתשובה לשאלת העיתונאי. "יש עלות של בנייה, עלויות נלוות, עלויות פיתוח, הצטיידות וכו'. יש לא מעט דברים שלא קשורים לבנייה. לכן המחיר של בניין הוא מחיר שאני מאוד מתקשה להגדיר אותו... אני חושב שצריך להתרכז בעלויות הבניין. אם המספר שמעניין אותך זה עלויות הטוטָל, לדעתי זה לא נכון."

מה נאמר ומה נדבר. מתחת לאפנו צומח פיל לבן אבל לא נכון להתעניין בעלות הטוטאלית שלו. אנחנו פתאים פרובינציאלים שכמונו, אמורים לתת את הדעת רק על סעיף פעוט כזה או אחר. ליתר דיוק, אנחנו אמורים לצאת מטושטשים לגמרי מכל הבלה-בלה המתנשא הזה ולוותר על המשך הבירור.

אנחנו אמורים גם להתרשם מאוד מכך שמרכז פרס לשלום מתהדר ב"בורד בינלאומי" – "בורד", לא סתם מועצה – של אילי הון וידוענים, שהתכנסויותיו בארץ עולות הון תועפות. אנחנו אמורים גם לחשוב שאין לשמעון פרס שום נגיעה להחלטה להקים את הבניין כמות שהוא או לגיוס הכספים הרבים שנבלעו, נבלעים וייבלעו בו. עוד מצפים מאיתנו לבלוע את הלוקש שאת כל ההון שהושקע ויושקע בבניין לא היה אפשר לנתב למטרות מועילות – או במילים אחרות, שהפיל הלבן-ירוק הזה לא קם למעשה על חשבון הציבור. וכספח לא נותר לנו אלא לקבל בהכנעה את העובדה שבכירי המרכז מקבלים שכר מופלג על טחינת המים שלהם. אחד מהם, כלשונו, בנימוק המאלף – בגלל היותו "דוקטור ומנכ"ל".

רצה המקרה והכתבה האמורה ראתה אור ביום-השנה ה-65 למותו של ברל כצנלסון, האיש שפרס מספר כי הוא דאג באופן אישי לחנוך אותו בראשית דרכו הרעיונית והפוליטית. כדבריו, "ברל העלה אותי לדרך חדשה שבה אני נודד ומתייסר, מקווה ופועל מאז ועד היום." לא ראוי לדרוש אל המתים. ובכל זאת מתגנב הרהור פרוע לירכתי המוח: מה היה ברל כצנלסון אומר על כל הפרשה הזאת שאין בינה ובין שחיתות מידות פנומנאלית אלא שינוי השם בלבד? ומה היה אומר על כך המורה השני שפרס מרבה להשתבח בו ולהיתלות בו, בן-גוריון – האיש שלא הקים מרכז מקומם לשלום על שמו בלב הכרך הגדול ביותר במדינה אלא יצא למלחמת העצמאות וגם קרא להשקיע מאמצים ומשאבים בנגב?

 

אהוד: אני גם עד היום תוהה לשם מה נבנה מרכז רבין על חורבות תחנת הכוח התת-קרקעית שנתבטלה. האם לא היה טוב יותר לשלב ולהשקיע אותו ואת עלויותיו העצומות בקריית האוניברסיטה של תל-אביב, לטובת המחקר; ולקרוא אותה כולה על שם יצחק רבין, ולייחד באחד מבנייניה תצוגה סולידית ואפילו תיירותית לזיכרו? על אחת כמה וכמה מרכז פרס לשלום, שנראה מופרך ובזבזני וללא שום תכלית מעשית, ועוד במיקום שלו! אבל כל אלה מחווירים כמובן לעומת הנזק הנורא והבלתי-הפיך שגרמו לנו שחיתויותיו של אהוד אולמרט, שבסכומיהן יכולנו לבנות את תעלת הימים, את הרכבת לאילת ואולי את בית המקדש השלישי!

 

* * *

1. מרדכי בן חורין: "בניין עכשיו שלום אחר כך"

[בעקבות אורי בלאו ב"מוסף הארץ" 14.8.09]

החוכמולוגיה הכושלת בבניית בניין "המרכז לשלום" בעג'מי, הינה אספקלריה לפעילותם הפוליטית של שני הגאונים, אורי סביר ורון פונדק ושותפיהם ותומכיהם.

לא מפתיע. תיכנון אדריכלי מגוחך ובלתי אחראי, כפי שתיכנון "אוסלו" של השניים היה שרלטני – ומבחן התוצאה עקובת היגון והדם, הינו ההוכחה.

מרדכי בן חורין

סביון

 

אהוד: אני משער שאם תתחדש האינתיפאדה השנייה או תפרוץ השלישית, גם ביפו, כפי שלצערנו כבר קרה בעבר – יהיו "מרכז השלום" וחלונותיו המטרה הראשונה לזעמו של ההמון המוסת – אפילו שהוא מורכב רק מקיצונים בודדים ומשב"חים, ואינו מאפיין את מרבית ערביי יפו שהם מתונים ומתנגדים לאלימות ולא לקחו חלק באינתיפאדה הקודמת.

 

 

* * *

2. מרדכי בן חורין: הם איבדו את הפחד

כפי שכוח ההרתעה הבין-מדינתי הוא ערובה למניעת מלחמה, כך כוח הפחד של העבריינים הוא ערובה לביטחון הציבור. הלינץ' האחרון בחוף תל ברוך – כבר מתחיל בכיסויי התחת: הזנזונות היהודיות "חולות נפש". הערבים נרדפים בגלל "אפלעיה גזעית". עוכרי הדין: הרצח בוצע על-ידי "מסוממות ושיכורים." המשטרה: "אין לנו כסף למלחמה בפשע." האוצר: "הכסף מיועד לסחטנויות פוליטיות." השופטים: "יש לרחם על האכזרים." ראש הממשלה: "מזועזע." מנהיגת האופוזיציה: "אנחנו נמאסנו על העם." התקשורת: "חגיגת רייטינג."

ואנו העם: טיפש.

 

* * *

רון וייס

הגברת המייחסת כל תופעה שלילית ל"שמאל"

סופר נידח שלום,

אסנת רז תוהה על התופעה של חלושי מוח המוכנים לשרבט את שמם על בקשת חנינה לרוצחים (ולאחרים?) [גיליון 470]. עד כאן דעה לגיטימית. אך לפתע בסוף מאמרה מייחסת הגברת את התופעה ל"שמאל" בארץ ובעולם.

כנראה שה"שמאל" הוא שק החבטות של הגברת המייחסת כל תופעה שלילית (לדעתה) ל"שמאל". זה מזכיר מדינות מסויימות בהן הואשמו בעבר יהודים בכל תופעה שלילית שגרמה לנזק. הרב עובדיה יוסף וח"כ אלי ישי הציעו לתת חנינה לרוצחים יהודים שרצחו ערבים. ראש הממשלה מנחם בגין, בכהנו גם כשר המשפטים, העניק חנינה לגנב המיליונים – יהושע בן ציון, בעליו לשעבר של בנק. מסתבר שאנשי ימין מובהקים גם הם תומכים במתן חנינה במקרים מסוימים. אם אכן אסנת רז סבורה שיש למנוע את אפשרות החנינה לרוצחים ולפושעים אחרים, אני מציע לה לפעול למען חקיקה מתאימה בכנסת.

רון וייס

רמת-גן

 

* * *

אורי גולדשטיין בן שנתיים ותשעה חודשים – ילד גיבור, והסיפור של דליה רסין עם הטנק הבריטי בקיץ 1946

אהוד: הילד הנחמד אורי גולדשטיין, שמופיע בתמונה ["הארץ", 13.8.09] עם מוצץ בפיו ומבע עיניים נחוש כשל נער מבוגר, עזב על דעת עצמו את הקייטנה בהוד השרון (אני די מזדהה איתו), חצה ארבע מאות מטר, כולל כביש, והגיע אל בית סבתו בעיר. רק כאשר טילפנה סבתא לבתה, אימו של אורי, וזו התקשרה עם הקייטנה – "על מה את מדברת? הרגע היה לידי!" אמרה הגננת – התברר הסיפור המופלא של הפעוט שצעד וניווט בכוחות עצמו כמי שיודע טוב יותר מכל מבוגר מה יותר ראוי לו בחייו – להיות אצל סבתא. "אורי עבר כביש בין מכוניות, דבר שמסוכן לאנשים מבוגרים. אחרי שנרגענו, חוקר המשטרה אמר כי אפשר לומר הרבה דברים על מה שהיה אבל מסקנה אחת ברורה – הילד גאון!"

אני ממליץ לחבריי סופרי הילדים לאמץ את הסיפור הנפלא הזה כדוגמא לילד בעל חשיבה עצמאית, תושייה, התמצאות והתמקדות במטרה. ילד בילבי. ילד שאוהב חופש ולא מוכן לציית באופן עיוור למבוגרים. ילדים כאלה, בהתבגרם, מצעידים את האנושות קדימה. אם יגיעו דבריי אלה למשפחתו, וישלחו לי את כתובתם, אשמח לשלוח לאורי ספר שלי עם הקדשה.

ובדיוק באותו יום, ב-13.8, קראתי בנשימה אחת את הספר היוצא מן הכלל "ואליה לא יבוא", פרשת חייו המרתקת והמרגשת של השומר עז הנפש, מבכירי אירגון ההגנה, סא"ל יונה רסין, שנהרג בשיירה לירושלים בדצמבר 1947, ספר שכתבה על אודותיו בתו ציפי יניר-רסין, ובו מובא סיפור שקרה לאחותה דליה בחודש יולי 1946, לא רחוק מהוד השרון כיום –

 

והימים, ימי חודש יולי שלאחר "השבת השחורה". השלטון הבריטי הגיב בחריפות על פעולות "תנועת המרי העברי". ראשי הסוכנות היהודית נשלחו למחנות מעצר, ברחבי הארץ נערכו חיפושים מדוקדקים אחר נשק בלתי חוקי, ולחמים רבים נאסרו. ה"סליק" הגדול בקיבוץ יגור התגלה, והנשק הוחרם. היישוב היהודי [צריכה היתה לכתוב – העברי, כך דיברו וכתבו באותם ימים. – אב"ע] געש. והזעם עלה וגאה.

במשך השבוע בילתה דליה הקטנה בקייטנה, ובשבת החליטה ללכת למושב הסמוך, גן-חיים, כדי לבקר את משפחתו של ירמיהו רבינא, חברו הטוב של יונה [רסין, אביה]. אותה שבת הוטל עוצר כללי על איזור כפר-סבא, והתושבים ישבו ספונים בבתיהם – אין יוצא ואין בא. ה"כלניות", חובשי הכומתות האדומות מחיל הצנחנים הבריטי, סיירו בטנקים ובמשוריינים – משגיחים לבל יעז איש להסתובב בחוץ.

לבושה בחולצה לבנה, מכנסיים כחולים קצרים שפתחיהם אסופים בגומי, ושתי צמותיה קשורות בסרטים לבנים – החלה דליה חוצה את שדה הבור המשתרע בין המוסד "אונים" לבין הכניסה למושב. בצעדים מדודים הלכה בשביל, נזהרת שלא להיתקל בשיחים הקוצניים שענפיהם גולשים מכל עבר אל שולי הדרך הצרה ושורטים את רגליה.

לפתע נעצר מולה טנק בריטי. חייל בכומתה אדומה ירד ממנו בקפיצה קלה ופנה אליה:

"ילדה, לאן את הולכת?"

"לשם," הצבעה לכיוון המושב, "לדוד ירמיהו!"

"אסור להסתובב בחוץ – עכשיו עוצר! בואי ואקח אותך!"

לשמע הרעש שהחריד את הדממה המעיקה שעמדה אותה שעה בכפר נזעקו בני הבית אל החלונות, עומדים נדהמים למראה טנק בריטי הנוסע לעבר הבית כמי שהמטרה שלפניו מסומנת וידועה מראש. במרתף ביתו של המפקד, ירמיהו רבינא, היה חבוי מצבור גדול של נשק – אחד מאותם "סליקים" שהבריטים נתאוו כל כך לשים עליהם את ידם. "הלשנה!" לחש ירמיהו בזעם, ואילו רבקה, אשתו, תוהה: "ומי יכול היה להלשין, הרי איש מלבדנו אינו יודע דבר על המחבוא – אנחנו ויונה רסין..."

מול פתח החצר, נעצר הטנק בחריקה צורמת. הצריח הורם, ודליה – נישאת בידיו החזקות של החייל הבריטי – הורדה והוצבה כבובה על הקרקע. אחר שב על עקבותיו כשהוא מרים בשרשראותיו הכבדות עננים של חול אדום."

["ואליה לא יבוא", עמ' 182-183].

הספר המרתק אינו למכירה וכדי לקבלו יש להתקשר אל המחברת ציפי יניר-רסין

tsipi15@bezeqint.net

 

 

* * *

ידידיה יצחקי

מה אפשר היה לקנות בשילינג (חמישים מיל)

הדיון שהתנהל במכתב העיתי אודות מחירה של כוס גזוז בימים ההם, הזכיר לי מעשה שהיה, ובדידי הווה.

אחרי הצהריים של שבת אחת, בימים שלפני מלחמת העולם השנייה, יצאתי לטייל ברחוב אלנבי. בדרכי עברתי ליד קולנוע רימון – לימים קולנוע אלנבי, וכיום, אל תשאל. הכניסה לקולנוע באותם ימים היתה דרך רחבה מפולשת, מעין קומת עמודים, שבה הוצגו תמונות מהסרטים המוצגים, וגם הקופה היתה שם. סרתי לראות את התמונות המוצגות, וכשעברתי ליד הקופה ראיתי על דלפק השיש הקטן שלפני הקופה – לא האמנתי למראה עייני – מטבע של שילינג אחד, חמישים מיל. ידעתי מיד שאלוהים מנסה אותי, זה היה ביום השבת, ודלפק הקופה הוא ספק רשות היחיד, אבל אחרי היסוס קל, כשראיתי שאין איש, אמרתי לעצמי שאלוהים יכול לקפוץ לי, שילינג לא הולך ברגל.

בבית סיפרתי שזו היתה מציאה כשרה, סתם ברחוב, ואימי הטובה הרשתה לי לעשות בכסף כטוב בעייני. הזמנתי את שני אחיי להצגה יומית בקולנוע בית-העם (פלאש גורדון, 31 מערכות), 12 מיל כל כרטיס, סך הכול 36 מיל, אחי הגדול תרם מיל אחד, וכך יכולנו לקנות גם שלוש מנות גלידה (אני ביקשתי מכל הצבעים), כשלכל מנה מצורף פתק של כוס גזוז.

מן הצדק אולי היינו צריכים ללכת לקולנוע רימון, אבל שם מחיר כרטיס היה 13 מיל. ללמדך, שבחמישה מיל, היינו חצי גרוש, אפשר היה לקנות מנה גלידה עם פתק לכוס גזוז. לא אצל ויטמן, באלנבי פינת ברנר, אצלו לא נתנו פתק לגזוז, אבל הגלידה היתה יותר טובה.

 

 

* * *

משה מנבכי חולשונו י"ז

שודר ברשת ב', ב-27.7.2009 בתכנית "רגע של עברית"

להרביץ

מנחם: אתנו משה ברק מגבת, בשנים האחרונות מורה דרך, בעבר מורה ומדריך נוער בארץ ובחוץ לארץ, מחבר הספר "גבתי דבר גבתית". משה, כבר מימי ילדותך הילדים אומרים "הוא הרביץ לי" – מניין ההרבצות האלה ?

 משה: ילדים נמנעים מלומר "הכיתי אותו" – שזו פעולה ישירה של ה"מכֶּה" ב"מוכה", ומתייחסים ל"מכות" כאל חפץ שמטיסים או מעיפים על המוכה, באמירה "נתתי לו מכות", אך כאשר רוצים להדגיש שעוצמת הפגיעה היתה גבוהה – מוותרים כיום על המילה "נתתי" ומחליפים אותה ב"הרבצתי לו מכות" או בקיצור "הרבצתי לו".

אך כאן באה התמיהה הגדולה – מה עניין "הרבצתי" ל"מכות", כי המילה "הרבצתי" היא מהשורש "רבץ" שפירושה "להשכיב". סביר להניח, שזה היה המצב בשעתו, בהיאבקות בין ילדים, כשהמטרה היתה להשכיב את היריב על הארץ, ובעברית טובה – "להרביץ אותו". מאחר שהעימות היה בין ילדים, ולא היו בו חוקים קבועים, הוסיפו כנראה הנאבקים בהדרגה "מכות" כדי לגבור על היריב. אט-אט הפכו ה"מכות" לעיקר העימות, כך הומר "להרביץ אותו" ב"להרביץ לו". לבסוף שכחנו כליל ש"להרביץ" זה "להשכיב", והוא הפך לפועל המוביל-המעביר-המטיס את ה"מכות" אל גוף היריב.

מנחם: משה ברק – תודה רבה.

 

 

 

* * *

דודו אמיתי

כל המילים השמֵחות פרצו שוב בהורה אחרת...

ביום שישי האחרון [7.8.09] נסעתי לחוף דור (טנטורה), עם פאריד מאידנה שבדרום הר-חברון ושני בניו הקטנים, לעזור וגם להיווכח איך מהחול של הים (ורשרוש של המים...) אפשר לבנות גשר ישראלי-פלסטיני איתן אשר כמו בשיר השירים "תוכו רצוף אהבה". אהבה ונתינה. וזה הולך ככה:

ילדים הם שמחה אך לעיתים כשהם לוקים במחלה קשה גודל הצרה והדאגה עומד ביחס הפוך לגיל. מתוקף שיתוף פעולה שלא מרבים לדבר עליו (חדשות חיוביות משעממות?) זכאים ילדים פלסטינים הזקוקים לטיפולים מסובכים להגיע לביה"ח רמב"ם בחיפה ושם כבר דואגים לכל הדרוש להם. יש מי שנוסע לטיפולים קשים אלו (כימותרפיה, דיאליזה וכו') כל שבוע ולפעמים גם יותר. רבים מקרב המשפחות הזכאיות לטיפול אינם יכולים לעמוד בהוצאות הנסיעה מה גם שתחבורה ציבורית מהמחסומים לחיפה היא משאלת לב בלבד.

יעל ויובל מפרדס-חנה, זוג אנשים שההתנדבות היא שם המשפחה שלהם, שמעו על כך והחלו בארגון רשימת מתנדבים שבועית עבור ביצוע הסעות אלו ללא כל תמורה. כך, מדי שבוע מופצת ב"מייל" רשימת בקשות ובה פירוט הנסיעות הנדרשות בכיוון אחד או הלוך וחזור מהמחסום המסוים אל היעד הנכסף שמוסיף חיים ובריאות – רמב"ם, הקרוי ע"ש רופא החצר היהודי של החליף המצרי!

וכך, כל שבוע, אנשים טובים, בדרכם אל העבודה וממנה או ע"ח זמנם הפנוי מסיעים את הילדים החולים עם הוריהם אל ביה"ח או תחנת הרכבת ולעיתים גם מוסיפים מכיסם לכרטיס, לצידה לדרך ולתרופות. קהילה ישראלית-פלסטינית מזן נדיר. ובלשון גבוהה יותר, שאין מקומה בחוף הים: תיקון אדם ועולם שכה הרבה מדברים עליו וכה מעטים מוציאים אותו אל הפועל.

"מן הון להון," התארגן יום כיף לילדים ובני משפחותיהם. היכן? בחוף הים, שלרבים מביניהם זהו ביקור ראשון בו. כל אחד הביא או תרם משהו: שתייה קרה, כובעים, אוטובוס, אבטיחים, הסעות, פיתות, ערכת קפה, לוח שש-בש, מטקות. קם ונהיה יום כיף – והיה כיף, ומפגש, וחיבוקים – משהו שצריך לראות ולהרגיש דרך החול, החום והמים כי המילים פשוט נמסות.

וכשבאתי מה ראיתי? מפרץ מכוסה בעשרות כובעים אדומים ועליהם יונה לבנה, ומתחת לכובעים חצאי-סהר אדומים צפים. מרוב שמחה על ההזדמנות החד-פעמית סירבו הילדים לצאת מן המים ויעל סבבה והלכה ביניהם, מחלקת לכל אחד פלחים קרים של אבטיח. וכך, בין אודם מעל ואודם מתוק מתחת עלתה צהלה גדולה שהטיסה בוודאי את כל מדדי הבריאות לשמיים.

את הלקח, אם יש כאן, כל אחד יפיק בעצמו. אך על דבר אחד, שאותו אמר לי מוחמד מיעבד, בחול החם, סביב כוס קפה חזק, חשוב לי לחזור: תגיד להם שגם מעבר לגדר ישנם אנשים שרוצים אותו דבר כמוהם. ואני אוסיף: והרי זו כל התורה על רגל אחת.

תודה לכל מי שעזר ותרם ויבואו בקהל זה אנשי מתקני המשחקים וההפעלות בגן-שמואל, חברת ההסעות והצוות ברמב"ם. תודה לכל מי שעושה ולא מרפה, לא מהעשייה ולא מהתקווה.

ומילה לסיום: כל מי שרוצה להצטרף לבוני "הגשר", להסעות, לרשימת התפוצה או לעזרה בכל דבר אחר, יכתוב ל: shayori@netvision.net.il ויענה בשמחה.

יש לנו אהבה והיא תנצח -Sea of Love .

דודו

 

* מאמר זה מתפרסם בשינויים קלים באתר "מכנה משותף" של המרכז לטכנולוגיה חינוכית ויוזמות קרן אברהם http://commonground.cet.ac.il/

 

 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים", "אלבום נחום גוטמן" בעברית וברוסית ושני סרטים קצרים. ההרצאה בעברית ואפשר גם באנגלית.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

 

 

* * *

הבעת תודה מִנֶצֶר למשפחת שלוש המפוארת

לאהוד שלום,

בשם דיירי "משען" בית רמת אביב ברצוני להודות לך על הרצאתך המעניינת שחשפה בפנינו את עולמו של נחום גוטמן הצייר והסופר.

בברכת יום טוב,

אביעזר שלוש

יו"ר ועד הדיירים

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתא טלפון בדרום תל אביב ייערך בקרוב הכנס השנתי של העיתונאים המוסריים, אלה שהפילו במאמריהם פוליטיקאים ובכתבותיהם מפקדי צבא – ואשר מימיהם לא עשו עבודות פרטיות מחוץ לעבודתם העיתונאית נטו, ולא נסעו ולא טסו ולא התארחו בבתי מלון על חשבון אחרים, ולא קיבלו שום טובות הנאה גלויות וסמויות במסגרת עבודתם העיתונאית – אף לא כיסוי הוצאות ביקורים בבתי זונות והתרועעות עם נערות ליווי לצורך ראיונות.

* בכיכר רבין בתל אביב ייערך בקרוב כנס המעריצים הישראליים של "שמש העמים" יוסף ויסאריונוביץ סטאלין, כיום הם וצאציהם קרויים "פעילי שמאל" והם האנשים הכי מוסריים במזרח הקרוב.

* "הקיץ הזה הוא חלק מתקופת מעבר. שקט ביטחוני יוצא דופן..." כותב עמוס הראל ב"הארץ" מיום שישי, 14.8.09, במאמר הסוקר את צה"ל ומפקדיו כאילו מדובר בצבא מזרח-תיכוני נירפה, "מכובס"-מילים ומושחת-בחלקו. ראוי לציין כי "השקט הביטחוני" הושג בין היתר בזכות החלטותיהם הקשות והנכונות של רה"מ אהוד אולמרט, הרמטכ"ל דן חלוץ, ולימים גם של שר הביטחון אהוד ברק. אז המשיכו להשמיץ, בבקשה, והקדישו 4 מילים למצב עצמו.

* מזה שנים התפלאנו מניין שפע הדבש בישראל במחיר לא יקר של 40 שקל לקילו, כאשר אנחנו יודעים שאין כל כך הרבה כוורות, ושעבודת הכוורנות היא קשה ומקצועית מאוד, מלווה בהרבה פגעי טבע וגניבות אדם, וכי החוק אוסר ייבוא דבש לישראל. והנה יצא המרצע מן הדבש. פורסם בתקשורת כי מדי שנה מיובאים לישראל 500 טונה דבש! – שהם חלק ניכר מאוד מהתצרוכת השנתית. ועכשיו התעלומה כפולה – בשום מקום ובשום תווית של מכוורת על צנצנת לא מצאנו ציון לארץ המקור של הדבש. הכול כביכול מיוצר בישראל, כאשר התשבחות המודפסות ל"דבש הטהור" מעטרות את התוויות – דבש הדרים, פרחי בר, איקליפטוסים, אבוקדו, קמשונים, חרולים, פלצוצי סוס – ממש סע וטייל ברחבי ישראל!

ועל כל הצנצנות יש חותמת כשרות של רבנים בישראל. איזה ניסים ונפלאות אירעו להם שהסתוו כדבורים או כדבוראים וביקרו בכוורות גויים ברחבי העולם עם פיסה של ארץ-ישראל צמודה תחתם לאישוש החותמת, ובדקו שהדבורים לא טובלות רגליהן בחלב ובבשר יחדיו, ובעלי הכוורות לא בועלים נידות.

ומוזר, מכל 500 הטונות יבוא של דבש לא מצאנו בחנויות המזון אפילו צנצנת דבש אחת עם תווית של חברת מזון מארץ זרה, כולן תוצרת "מכוורות" בישראל!

* הסתדרות הסופרים הישראליים מתכוונת להגיש תלונה נגד המכתב העיתי בטענה שמאז התרגלו אלפי קוראיו להסתפק במתכונת הסלט העברי של "חדשות בן עזר" ירדה מאוד מכירת ספרים ישראליים מקוריים והשתנו הרגלי הקריאה של רומאנים עבריות עבות-כרס! שותפים לתלונה הם קרטל המו"לים וקרטל חנויות הספרים בישראל.

* סוכנים סמויים מחפשים בכל אזור תל-אביב והסביבה מסעדה יהודית המגישה אוכל מסורתי מזרח-אירופי אמיתי ברמה גבוהה (מזו של המסעדות הקיימות), ושהיא פתוחה גם בלילות שישי, ובשבת בצהריים (ולכן אינה "כשרה"). ואם אין כזו, הסוכנים המנוסים ממליצים מאוד לאחד היזמים להתלבש על הרעיון, כי קצת נמאסו כבר חלק מהמסעדות.

* יבורכו הקרבות בין חסידי אל-קאעידה לבין אנשי החמאס בפלסטין-עזה ומי ייתן וימשיכו להרוג אלה את אלה עוד ימים ימים.

* אני לסבית ישראלייה ואני שונאת ערבים. מה לעשות? יש לי בעיות קשות במיגדר שלי כי אומרות לי שלא יכולה להיות לסבית ימנייה.

* הפלסטינים, הקונים בכסף שמקורו בנסיכויות הערביות במפרץ הפרסי ובסעודיה – מאות דונמים של אדמה יהודית פרטית בגליל – יקבלו תשלום מיוחד גם עבור הצפת חופי המתרחצים של תל אביב במאות אלפים מביניהם, יומם וליל, וכך יומחש העיקרון של מדינת כל אזרחיה עד שיימאסו החיים בה ליהודים בגלל הטרור וגם בגלל סתם השתוללות ג'לג'וליים בתאוות רצח, כמו בחופי תל אביב – והיהודים הפחדנים שדמם הפקר יסתלקו חזרה לארצות הגולה ובראשן לארה"ב אלא אם כן אובמה יסגור את השערים, כקודמיו בשנות ה-30 וה-40 במאה הקודמת.

ומה עושות הבחורות של ג'לגו'ליה? הן לא משתוללות ולא לוקחות סמים ולא משתכרות על שפת הים בחברת בחורים ג'לג'וליים כמו החברות היהודיות שלהם, השרמוטות הרוצחות המכורות לסם. לא. הג'לג'וליות יושבות בבית או לומדות (יותר מהגברים) או גם עטופות בצניעות והן מחכות לגבר שייקח את בתוליהן כדי להרבות את הילדים במדינת כל אזרחיה הפלסטינית.

* במוצאי שבת הקרובה ייערך בכיכר מלכי ישראל כנס תושבי ג'לג'וליה מוכי מוסר כליות שיוקיעו את האלימות ואת הרוצחים שיצאו מקרב בני משפחותיהם. יופיעו גם הנשיא, ראש העיר, שר החינוך ושרת התרבות. המופע יכלול הופעות של אמנים המזדהים עם קהיליית תושבי תל אביב הפגועים; האמנים המתנדבים ימחו גם נגד האלימות בבילעין, נגד גירוש ילדי העובדים הזרים ונגד הגזענות הבוטה של המכתב העיתי "חדשות בן עזר".

* התוכנית החדשה במשרד החינוך לגייס אלפי מתנדבים להוראה, לפיה בתחילת השנה יעבירו כמאה אנשי ציבור, ספרות ואקדמיה שיעורי העשרה בתיכוניים – נתקלה כבר במחאה חריפה וצודקת בתוך מערכת החינוך לפיה עדיף לדאוג לעוד שעות לימוד! – ואכן זוהי תוכנית מטומטמת וחפיפניקית מאין כמותה, שכל-כולה בנוייה על יחסי ציבור למפורסמים ועל זיוני מוח לתלמידים, למורים ולמנהלים.

אנחנו, הסופרים לילדים ונוער, כבר מקיימים, בתשלום לא-גדול, במשך עשרות שנים אלפי מפגשים בכל בתי הספר ברחבי הארץ במסגרות של סל תרבות, משרד החינוך ועוד,

ואנחנו הקרובים ביותר לתלמידים כי הם קוראים את ספרינו ומדברים איתנו עליהם,

ואנחנו איננו מופיעים חינם כמו המפורסמים וה"טלנטים" שמשרד החינוך זורק את שמם לצורך יחסי-הציבור שלו וכיסוי ערוותו,

ואנחנו יודעים באיזה עומס מטלות קשה עומדים המנהלים, המורים והתלמידים, וכמה קשה אפילו להקצות את הזמן למפגשים איתנו, כאשר דוחסים לעיתים יותר ממאה ילדים למפגש כדי שלא לקפח אף כיתה,

ואנחנו יודעים ש"ההתנדבות" של המפורסמים תפגע בשארית הנכונות והתקציבים של בתי הספר להיפגש עם הסופרים, אלה שאינם יכולים לעשות את עבודתם בהתנדבות כי זה חלק מהפרנסה שלהם, ואינם נהנים ממשכורות גדולות ומפנסיות ענק כמו יקירי התוכנית החדשה.

אז הכינו את מצלמות הטלוויזיה לכמה תוכניות ראווה עם תלמידים משועממים, שלעיתים אינם מבינים מה המרצים המפורסמים והמתוקשרים רוצים מהם לבד מתמונה בתוכנית טלוויזיה. ובקרוב גם יתחילו הסלבריטאים ואנשי התקשורת הללו לכתוב ספרים לילדים ולנוער כי מי ששמו הולך לפניו אינו זקוק אפילו לשמץ של כישרון כתיבה ספרותית.

* הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי יגיש היום את התפטרותו לשר-הביטחון אהוד ברק, לאור הבלגן שהתגלה בלשכתו והעובדה שהוא עצמו, הממונה על ביטחוננו – אינו יודע אפילו מה נעשה בכרטיס האשראי שלו בידי גנב ערבי בחדרה. זה הרבה יותר חמור ומסוכן למדינה מכל עלילות תא"ל עימאד פארס ואשתו המסכנה, שהעזה לנהוג ברכבו שלא בנוכחותו, ומאחר שפחד מפני הסטנדארטים המוסריים הנוקשים של הרמטכ"ל – שיקר פארס ואמר דבר נורא, שהיה לצידה של אשתו במכונית ולא שהיה עסוק אותה שעה בשמירה על ביטחון ישראל.

התפטרותו של אשכנזי אמנם לא תתקבל, אבל במקביל יבוטלו כל המשפטים הדביליים שהוגשו נגד מפקדים בכירים בצה"ל על "חטאים" פחותים משלו, וגם יוחזרו לצמרת מפקדים מוכשרים שנאלצו לפרוש מהצבא על תקן של שעירים לעזאזל.

 

 

* * *

אורי הייטנר

כשהאדמה היא סחורה

כתבתו של שמעון וילנאי ב"קול ישראל" חשפה, אם פרטיה נכונים, מציאות מפחידה – חקלאים בגליל מכרו את אדמותיהם לגורמים ממדינות ערב, במימון אילי הון מהמפרץ הפרסי.

מפחידה?! מה מפחיד כאן? זו אדמה פרטית של אותם חקלאים. מה זה ענייני, מה זה עניינך, מה זה עניינה של המדינה, מה זה עניינו של מאן דהוא מה עושה אדם ברכושו הפרטי? אם אותו אדם היה מוכר את מכוניתו, למשל, לשייך סעודי, האם גם אז הייתה מתעוררת סערה?

אם אנו מתייחסים לאדמה כאל סחורה, אכן, אין לנו כל סיבה להתערב בכך ואין כל סיבה שנראה בכך בעייה. אך זו השאלה – האם אדמת טרץ-ישראל היא עוד סחורה עוברת לסוחר, או שמא יש לה מהות לאומית החורגת משאלות קניין ונדל"ן?

זו השאלה האמיתית אודות הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. לא שאלת הביורוקרטיה של המנהל, שבהחלט ראוי לטפל בה. לא שאלת סגירת המרפסות, כפי שמציג זאת נתניהו. השאלה היא האם יש ערך לאדמות הלאום. זו סוגייה ציונית ראשונה במעלה.

אם אין ערך מיוחד לאדמות ארץ-ישראל ואין הן אלא עוד סחורה, אין כל בעייה בהפרטתן. אך אם כך, אין כל בעייה במכירתן לאילי הון ערביים. אותם אילי הון, כך נראה, אינם רואים זאת כעוד סחורה. אין כל סיבה שבעולם, שלא יראו כמטרה קדושה "שחרור אדמות פלסטין" באמצעים כלכליים. אך טבעי, שהעולם הערבי ישקיע הון רב במטרה הזו. העולם הערבי, המבין שלא יוכל להכריע אותנו בשדה הקרב, ינסה לעשות זאת בדרכים נדל"ניות. האינתיפאדה הבאה עלולה להיות אינתיפאדה נדל"נית.

מה הלקח מפרשת מכירת הקרקעות?

ראשית, שקרקע פרטית היא פירצה הקורצת להון אנטי ציוני למטרות אנטי ציוניות. יהושע חנקין הערבי כבר לוטש את עיניו לאדמות אלו. מכאן, שיש למנוע ככל הניתן העברת קרקעות הלאום לבעלות פרטית. שהרי אם חקלאים בני חקלאים הגיעו למצב שבו הם מוכרים את נחלתם אבותיהם לגורמים עויינים, קל וחומר מי שבעבורם אין האדמה אלא נדל"ן לשמו. לכן, ביטול סעיף מכירת הקרקע ברפורמה במנהל מקרקעי ישראל הוא הכרח ציוני.

שנית, יש לעשות כל מאמץ כדי שאדמות פרטיות של חקלאים יהודים לא ימכרו לזרים. על קק"ל להציב כיעד מרכזי – רכישת קרקעות אלו.

שלישית, יש ליצור אווירה ציבורית של דה-לגיטימציה למכירה כזו. מאחר ורכישת הקרקעות בידי הערבים היא נשק נגד הציונות ונגד מדינת ישראל, יש ליצור אווירה המתייחסת למכירת קרקע לגורמים עוינים, כאל מכירת נשק לגורמים עוינים.

רביעית, והחשובה מכל – יש צורך בהתחדשות ציונית, בחיזוק החינוך הציוני, בחיזוק הערכים הציוניים, כדי למנוע רעות כאלו.

 

אהוד: במהלך מלחמת העולם הראשונה נעזרו איכרים עבריים במושבות בהלוואות מבנק אפ"ק, שניתנו בפתקאות או בכסף תורכי. אחרי המלחמה נדרשו האיכרים להחזיר אותן בערכן בזהב, וכך עמדו על סף פשיטת רגל, והחלו למכור מאדמותיהם לערבים. כל זאת שמעתי בנעוריי בעל-פה ואינני זוכר מה סופר על סיום הפרשה ואם היה מורטוריום של החובות. אני פונה לקוראינו מבין צאצאי הוותיקים, וההיסטוריונים היישוביים, לשפוך אור על הפרשה העצובה. אחד הסיפורים מאותה תקופה הוא שסבתי לאה הסתירה את סבי יהודה בביתם כאשר בא שוטר לאסור אותו בגלל החובות שגרם לו הפרדס, שאותו אכן הפסיד לבסוף, אך לא לערבים.

 

 

* * *

פסטיבל האנימציה קומיקס וקריקטורה

19-22 באוגוסט בסינמטק תל אביב

זאת השנה התשיעית לפסטיבל ייחודי זה המביא את קולה של אמנות נידחת ובלתי מוכרת בישראל – האנימציה האמנותית. אמנות עשירה מתחדשת בקצב מטורף, נועזת מרגשת ומצחיקה ועם זאת רחוקה מהקהל האינטליגנטי מאחר והיא מתוחכמת מדי לטלוויזיה על שלל ערוציה.

שפע תוכניות של סרטים קצרים בנושאים שונים – על מוסיקה קלאסית, ג'אז, על אישה, על אבות ובנים, הומור, סלבריטים בעין האנימציה (בהנחיית ד"ר דוד גורביץ'), אנימציות זוכות אוסקר, תוכניות נפלאות לילדים, (גם ד"ר סוס) אנימציה ישראלית חדשה – בקיצור – הכול, בשפע, בצבעוניות משכרת ובהרבה איכות. התוכנית המלאה באתר:

www.anicomfestival.co.il.

אסור להחמיץ את הסרט הארוך החדש "מרי ומאקס" של זוכה האוסקר האוסטרלי אדם אליוט. סרט אנימציה שמשגע את העולם, ולא יוקרן בישראל מלבד בפסטיבל.

תכנית הפתיחה ביום ד' 19 באוגוסט ב-20:00 עם להקת Stones המופלאה שהיא שילוב של משחק פנטומימה והקרנות ענק. הזמנות לאירוע הפתיחה ניתן אולי עוד להשיג בהודעה לטלפון הסינמטק 03-695-0407.

נשמח לראותכם.

דודו שליטא

אוצר האנימציה בפסטיבל

 

 

* * *

אין צורך בסאטירה ימנית כי ה"שמאל" מספק אותה

כאשר קוראים את תגובתו של רון וייס על אבו מאזן [גיליון 470], יש לומר כי אין צורך בסאטירה ימנית, כי הטקסטים של השמאל בימינו כה משעשעים, שהם הסאטירה בהתגלמותה. רק היה חסר לתגובתו שיאמר את המשפט האלמותי, "שלום עושים אויבים." אהה שכחתי, בעיני אנשי שמאל תמימים אבו מאזן הוא כלל לא אוייב,הוא פרטנר, שותף. השאלה היא למה?

רן פרחי

 

* * *

תקוה וינשטוק: רשמים טריים מפולניה

לאהוד שלום רב,

תודות על העיתון עם המאמר של מנשה הראל (שאני מסכימה לדבריו) ועל צרופת המסע לפולין. כיוון שחזרתי לא מכבר מפולין היה לי מעניין מאד לקרוא את התרשמויותיך. אמנם השתתפתי בטיול מאורגן (בערך במסלול של הכיתות השביעיות) שלא השתווה לטיול הפרטי שלכם אך בחלק ניכר מהמקומות ביקרתי.

אף-על-פי שהיה לנו מדריך נהדר – משה חרמץ, שהביא שפע מובאות גם מספרים ומכתבי זיכרונות – וקבוצה נהדרת, בעיקר מהפריפרייה, גם אני, כמוך, התרשמתי מהאנדרטאות – טרבלינקה, הכיסאות הבודדים בתחנת השילוח בקרקוב מול בית המרקחת, פסל רפופורט – יותר מאשר משרידי אושוויץ ובירקנאו. כניראה שדברי הרוח עזים יותר מהשרידים שנותרו (בעצם, הרבה לא נותרו) ואולי כבר יותר מדי שמענו וקראנו על הנוראות ואי אפשר להכילם עוד – וגם ליבנו התקשה במרוצת השנים והזמן החולף מעמעם הכול.

למען האמת, יותר מאשר הזוועות נגעו לליבי דווקא המעשים הטובים, ההצלות תוך הסתכנות, של הפולנים ואפילו הגרמנים. הנה יש גם אורות בקדרות הנוראה. טוב שהיו לנו אתנחתות, למשל, זקופנה, אף שבקיץ אינה מרשימה. הנפש אינה מסוגלת לעמוד בכל הרוע. וצדקת ששיבצת במאמרך גם ארוחות ונשים יפהפיות וכך אפשר לקראו. גם אני אהבתי את האוכל הפולני וודאי גם בגין הבישול של סבתי הרוסייה. מאמר מעניין ולא שיגרתי.

זו גם הזדמנות לשבח את עיתוניך האחרונים שהכילו חומר ממש מעניין, למשל על אליאנס, על יעלת החן (שאליהו הכהן מצוין זו כבר אקסיומה), גם שיר של יוסי גמזו על צפת מצא חן בעיניי, להפתעתי. אך כשקראתי מי המלחין – שכבר הלך לעולמו – הבנתי שהשיר ישן. אכן פעם ידע יוסי לכתוב וכעת עם כל המליצות, האורך והמילים הלועזיות – זיקנותו מביישת את נעוריו.

גם זיכרונות דורון גיסין על האינג'יל וחבר מרעיו מעניינים, ואת גבריאלה רותם באמת אי אפשר לקרוא למרות העברית המשובחת. יוסף אורן מעניין אף הוא – אפשר להסכים או להתנגד לדבריו אבל הם נותנים תמונה כללית של ספרותנו (אמנם עם יותר מדי הלל עצמי).

אגב, באחת הכתבות, דומני "המוחל על כבודו כבודו מחול" – נכתב קיטונות שאלה חדרים במקום קיתונות שהם כמויות גדולות. בסך הכול לשון עיתונך מנופה ונדירות בה טעויות לשון.

תקוה וינשטוק

 

אהוד: תודה על המחמאות אבל שכחת להתחלחל מהגסויות, אולי משום שחלק ניכר מילדותך ומנעורייך עברו עלייך בפתח תקווה...

 

* * *

איפה אפשר להשיג את הרומן "אחוזת בלנהיים" שכתב הסופר קישמיר אינתוחעס על צ'רצ'יל?

אהוד מכובדי,

בגיליון 470 סופר על ספר-רומן שנושאו הוא צ'רצ'יל. לצערי לא ציין הכותב את שם המחבר ולא את כותר המקור באנגלית, אלא נקט בכינוי ילדותי.

האם זה ספר קיים או זו המצאת הכותב?

ז. ש.

 

אהוד: אני מקווה שהבחנת בכך שזוהי רק פארודיה על ספר גראפומאני מתועב שכל-כולו זיוף גס ועילגות לשון.

 

* * *

בגיליון יום חמישי הקרוב יפורסמו דבריהם של נורית גוברין ונתן שחר בעקבות "פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור" מאת אליהו הכהן [גיליון 470].

 

* * *

השגיאה של ד"ר גיא בכור

רבים מבין אלפי קוראינו מציפים אותנו באי-מייל במאמריו האחרונים של ד"ר גיא בכור ושואלים מדוע אנחנו לא מפרסמים אותם, כבעבר – גם במכתב העיתי. ובכן, כבר הודענו כי ד"ר גיא בכור אוסר עלינו במפורש להעתיקם אצלנו כי הוא רוצה שכל מאמריו יהיו מרוכזים רק באתר שלו עצמו. לדעתנו הוא שוגה בכך, וההוכחה שמאמריו נפוצים באינטרנט ואיש אינו שואל את רשותו לשלוח אותם לכל דיכפין. אנחנו כמובן נשמח לחזור ולפרסם אותו גם אצלנו.

אהוד

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,200 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל