הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 472

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ל' באב תשס"ט, 20 באוגוסט 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, "נגיעות" (83).

נורית גוברין: שלמה

נתן שחר: לילינבלום נגד האפידעמיא של שירי האהבה.

נורית גוברין: "מזמירות הנוטר", תוספת מ"הפועל הצעיר"

 לרשימתו של אליהו הכהן.

ד"ר אברהם וולפנזון: גישושים לעיסקה בין אובמה לחמאס, סכנת האשליות מבית ומחוץ. // עמוס גלבוע: ועידת הפתח: מבוי סתום.

אהוד בן עזר: במחלקתו של ד"ר סמרה בבית החולים "תל השומר", אפריל 1975, מתוך היומן. // איליה בר זאב: סמבטיון קטן.

יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל דִּמְעוֹת הַמַּעֲיָן פוּאֶנְטֶה גְרַאנְדֶה.

שוש וייסמן: אפקט הפרפר: בין "אדום עתיק" לגבריאלה אביגור-רותם לבין "אבשלום" לנאווה מקמל. // אייל זמיר: [ללא כותרת].

מלי טויב (אהרנסון): בעקבות הוויכוח המתלהט לגבי הסופרת אביגור רותם.

אורי הייטנר: הכותרת: לא השגנו את תגובתה של גולדה.

אסנת רז: תשובה לרון וייס. // רות ירדני כץ: עד כאן.

ישראל הר [ללא כותרת]. // תקוה וינשטוק: מעשים טובים בתל אביב.

משה גרנות: ה"גזענות" שלנו, הרצחנות שלהם.

אלי יזרעאלי: שיר שקיפות למנכ"לית האירגון.

בן-דרור ימיני: תקשורת בשירות הטרור, ציטוט מעיתון "מעריב", 18.8.09.

עמי יובל: "עכשיו יש חַרְבּ [מלחמה], הכול ביוקר. יש עשר ביצים בשילינג."

אהוד בן עזר: פנייה לְכַּת כותבי הדוקו-רומאנים והביוגראפיות הבידיוניות.

עמוס כרמל: ידוענים בכיתות / שיעורים בריאל-פוליטיק.

יוסי דה ליאון: מורנו האגדי ברוך גורדון בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה.

 יוסף דוריאל: עלילת הדם השוודית. // ליטמן מור: תפילת "אשר יצר".

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

עִם הָעוֹרֵב הָרִאשׁוֹן

קְרַע קְרַע אֶת הַלַּיְלָה

כְּמוֹ מִלַּת מְשׁוֹרֵר אֶת הַנְּיָר

שֶׁהִיא כְּתוּבָה עָלָיו.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (83)

 

 

* * *

נורית גוברין: שלמה

עם פטירתו של שלמה גוברין

(תל-אביב כ"א בכסלו תרצ"ג/20.12.1932 – תל-אביב, כ"ו באב תשס"ט/16.8.2009)

 

שלמה בעלי, רעי ואהובי,

אני נפרדת ממך היום בפעם האחרונה. למעשה זו גם הפעם הראשונה. שכן, מאז נישואינו לפני 53 שנים, בפברואר 1956, בקיבוץ מעין ברוך, כמעט שלא נפרדנו. אני בת העשרים ואתה בן העשרים ושלוש.

יחד צעדנו לאורך החיים. יחד התבגרנו. למדנו ב"תורות", קודם אתה ואחר כך אני. יחד הקמנו משפחה לתפארת, בנים, כלות נכדים ונכדות. יחד נשׂאנו בעול החיים והמשפחה, קיבלנו את ההחלטות המשותפות, ובעיקר תמכנו זה בזו. פעם אתה בי ופעם אני בך. ושנינו יחד ביתר בני המשפחה.

אהבתי אותך מאוד. מאז הכרתי אותך כעלם רזה עם תלתלים בקיבוץ מעין ברוך, מי שעבד בבריכות הדגים, ואני, אחת הבנות מן ההכשרה. נכנסתי לגור בחדר, יחד עם זיוה, ואתה בחדר סמוך, יחד עם בוקי, שרק קיר דק מעץ מפריד בינינו. באותו יום לקחת חופש מהעבודה בבריכות, כדי לעשות את חשבונות בריכות הדגים. והנה, במקום חשבונות, באו שתי הבנות, לבקש ממך שתעזור להם כאן, ותעזור להן שם. ואתה עזרת. ומאז לא הִפסקת.

איש יקר וטוב אתה. היית. קשה לי לדבר עליך בלשון עבר. אדם טוב במלוא מובן המילה. תמיד מוכן לעזור, ואף עוזר, גם לזרים, גם לחלכאים, טוב ומיטיב. אדם סקרן היית, בעל מחשבה עצמאית, בעל שאר-רוח. רב ידע בתחומים רבים ושונים. לא רק במקצועך כמהנדס, אלא גם בהיסטוריה, ביולוגיה, ובנושאים רבים נוספים.לא היה כמוך מומחה לסרטים. היכרת את כל השחקנים והשחקניות לדורותיהם, ובאיזה סרטים שיחקו. בשנים האחרונות, התמחית בלימוד עצמי שיטתי בתורת ההתפתחות – אבולוציה – ונלחמת בכל כוחותיך כנגד תורתו של דרווין. החלפת מכתבים עם אנשי המקצוע שכיבדו והעריכו מאד את ידיעותיך העדכניות ואת מקוריות מחשבתך.

דעות שהבעת על הנעשה בארץ ובעולם, הקדימו לא פעם את זמנן. ניתוחי המצב שלך, שנראו תחילה לא מובנים, נעשו לימים דרך המלך.

בנית בניינים חשובים: מוזיאון תל-אביב, בית הטקסטיל, בית התעשיינים, בית בנק לאומי ברחוב לילינבלום – אם להזכיר מעט מהרבה. בכל אשר עשית, תמיד דאגת לפועלים, למי שנמצא מתחתיך, והם חשו בַּאהבה הטבעית השופעת ממך, העריכו אותך ואהבו אותך. לא קל להיות אדם הגון, בִּסביבה, שרבים בה הפיתויים, אבל לא היה הגון ממך. ולא פעם גם שילמת את המחיר, שמשלמים בני אדם תמימי דרך וישרים.

אהבנו לטייל יחד. בארץ ובעולם. ימי טיול כל רחבי הארץ, במסלולי הליכה קשים וקלים, עם הילדים ובלעדיהם. שנינו לבד בטבע. אהבנו לטייל ברחבי העולם. פולה ומרקו – כיניתי את שנינו, כמו פיצול אישיותו של הנוסע המפורסם: מרקו פולו. היכן לא היינו?!

בארצות רבות קרובות ורחוקות, ראינו יחד פלאי עולם; פגשנו נופים ואנשים ונהנינו מכל רגע. ובמיוחד – רגע השיבה הביתה, למשפחה, עם התמונות, הסיפורים והמתנות לכולם.

לא קלות היו השנים האחרונות. אבל אתה קיבלת בהשלמה וכמעט בשלווה את המחלה ואת כל הכרוך בה. ואני, אני עשיתי הכול כדי להנעים לך תקופה קשה זו. בית החולים היה בבית, הרופאים, הבדיקות, הטיפולים – הכול היה בבית. בַּסביבה המוכרת והאהובה שלך. עם לורנס, המטפל הצמוד, המסור והנאמן שדאג לך והשגיח עליך, במאור פנים ובסבלנות אין קץ.

בתקופה קשה זו באה לידי ביטוי החברוּת הנאמנה שתחילתה בימי הנעורים והמשכה בימי הקיבוץ ובשנים הבאות. החברים והחברות, באו, לקחו אותך לארוחה, כשעוד היה אפשר, ישבו עימך, שוחחו, העלו זיכרונות וסיפרו בדיחות. וכל הזמן טילפנו ושאלו בשלומך והצטערו על שאי אפשר להמשיך ולבקר אותך יותר. כוחה של ידידות!

בתקופה קשה זו התגלתה המשפחה בכל כוחה ועוצמתה. הבנים, הכלות, הנכדים והנכדות, אחיך ומשפחתו, אחותי ומשפחתה וגם הקרובים הרחוקים יותר. כולם היו סביבך כל הזמן, ועשו הכול כדי להנעים עליך את הימים הקשים. היית מוקף כל הזמן, בכל בני המשפחה. מי מהנכדים שהיה לו חופש מהצבא – הגיע לבקר; מי שנסע לחו"ל, בא להיפרד, ואחר כך, חזר כדי לראות אותך, לשבת עמך ולהיות כמה שאפשר יותר במחיצתך.

ואתה, חשת באהבה שזרמה סביבך והקיפה אותך, והערכת את כוחה של המשפחה, גם כשכבר לא היה לך כוח לבטא זאת במילים. רק העיניים דיברו.

בשקט, נפרדת מהחיים והחיים נפרדו ממך. כמעט בזרועותיי. בישיבה אל השולחן בפינת האוכל בבית שלנו, כשאני לצידך. מיתה קלה. מוות של צדיקים.

קשה עלי הפרידה ממך. נעמת לי מאוד! היה שלום, שלמה, בעלי, רעי ואהובי.

נורית גוברין

יום שני, כ"ז באב תשס"ט (17.8.2009), בבית הקברות ירקון

 

 

* * *

נתן שחר

לילינבלום נגד האפידעמיא של שירי האהבה

שלום לך אהוד בן עזר,

תענוג היה לי לקרוא את מאמרו של אליהו הכהן על שירי האהבה בתקופות הראשונות ליישוב הארץ ונכון הוא כתב כי "שירת התחייה העברית הביאה בכנפי רנניה פזמוני אהבה ראשונים מקהילות מזרח אירופה..." אך שם, אם נאמין למקרא עינינו, פרחה כתיבת 'שירי האהבה' ממש כ'אפידמיה' (מגיפה. – נ"ש), כי רבים כתבו אז שירי אהבה אך עורכי הביטאונים והעיתונים העבריים לא האמינו להם ו"זרקו" את שיריהם החדשים לסל, כפי שכותב על כך מ. ל. לילינבלום.

אך אולי אביא את הדברים בשם אומרם שכאמור הוא לא אחר מאשר משה ליב ליליענבלום שערך בשנת תרנ"ז (1897) את "אחיאסף לוח ספרותי ושימושי עם תמונות וציורים לשנת תרנ"ח" שיצא לאור בוורשא, בהוצאת חברת "אחיאסף".

וכך הוא כותב במאמר הראשון מאמר המערכת תחת הכותרת דברי זמר:

 

"כאשר ראה הירח את העלם הנעצב עומד בלילה על שפת הים אמר:

זה האיש – אוהב וכסיל גם יחד

ובלעדי זאת הנהו – משורר..... (משירי היינע, הפרדס ח"ג 202)

 

כמדומה לי שאם היה הירח קורא איזה שירים בשפתנו מן האחרון, היה אומר על כותביהם בלי ספק: "האנשים האלה משוררים וכסילים גם יחד ובלעדי זאת – מתחפשים לאוהבים." אבל אם היה הירח מעמיק אל תוך הסל של העורכים בזמן האחרון והיה רואה את המון שירי האהבה המתגוללים בו, היה אומר בלי שום ספק: האנשים האלה אינם לא משוררים, לא אוהבים, אך כסילים...

כעין "אפידעמיא" (מגיפה. – נ"ש) שוררת בזמן האחרון בשירי האהבה. שיריים כאלה פרו וישרצו, זה נושא עליו שם "משירי הינה (או היני), זה "משירי ה-N ",זה בשם אחר, וזה בלי שם כלל, וכולם תוכן אחד להם: עיני התכלת שלה , אנחותיו שלו ולהג סתם. ואחרי קריאת כל אחד משירים כאלה אי אפשר לנו להסיח מליבנו שאלה גדולה: מאי קן משמע לן?....."

וכך הולך לילינבלום וממשיך בכתיבתו כנגד האפידעמיא ומביא דוגמאות מספרי העמים מדבר על קולטוס נשים וקולטוס אבירים בהקשרי האהבה ומעמיד מולם את כתיבתם הסובלת של יל"ג ואד"ם הכהן, ומעלה את סבל יעקב (שעבד 14 שנה. – נ"ש) וסבל רבי עקיבא, והוא ממשיך בשירת שיר השירים ופרשנותה וכו' וכו' ובסיום לאחר 7 (!) עמודים בכתב צפוף הוא כותב:

 "אפשר שגם שירי האהבה ההבליים גם סיפורי האהבה הריקים ששניהם חדשים לנו , סיבה אחת להן והיא: התרחבות הספרות בכמותה. אבל התרחבות בכמות על חשבון האיכות היא סימן ירידה בהרבה ענינים ובייחוד בספרות..." משה ליב ליליענבלום

 עליי לציין כי תענוג לקרוא את הדברים הללו 112 שנה לאחר פרסומם הראשון.

 ד"ר נתן שחר

 

* * *

נורית גוברין

"מזמירות הנוטר"

תוספת מ"הפועל הצעיר"

לרשימתו של אליהו הכהן

לאהוד שלום,

עוד תוספת לרשימתו החשובה והמלבבת כתמיד של אליהו הכהן על פזמונים ארצישראליים ראשונים על אהבה וחיזור, בתשובה לשאלתו של יצחק אורפז. [גיליון 470].

בחוברת השלישית של "הפועל הצעיר" (טבת תרס"ח) התפרסם שיר, שהוא השיר הראשון בכתב העת בכלל ושמו: "מזמירות הנוטר" והמשכו נדפס בחוברת התשיעית של כתב-העת (אלול תרס"ח). על החתום: בן עמרי. רק לימים פוענח שם-עט זה על ידי אליהו מרגלית-מונצ'יק, שגם תיאר בחוברת שלו "לתולדות צעירי-ציון, הפועל הצעיר החלוץ וההסתדרות" (תש"ג/1943 כנראה), את הסקנדל שעורר סביבו שיר זה, שהשפעתו חרגה מגבולות ארץ ישראל.

בין השאר כתב: "כל המושבה היתה כמרקחה: 'היחפים', 'הרוסים' מפתים את בנותינו... הם מעיזים לאיים על ההורים ב'נבוט'... [ - - -] מותר כבר כיום לספר את כל האמת - השיר הזה לא נכתב כלל על-ידי פועל, אלא על-ידי בעל-בית הגון, שעמד כעבור זמן מה בראש הארגון האזרחי בארץ, הלא הוא הסופר ש' בן ציון ז"ל."

גם יהודה ראב, ממייסדי פתח תקוה, מתאר בספרו 'התלם הראשון' בפרק: "ימי העלייה השנייה" (עמ' 150-151) את הרקע של שירים אלה, ודבריו משלימים את עדותו של מונצ'יק.

תיאור זה מופיע בהרחבה בספרי: "'העומר' – תנופתו של כתב-עת ואחריתו", הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם/1980, עמ' 166-170. באותו מקום פורסמו גם שני השירים במלואם. זה שיר אהבה מובהק של איש העלייה השנייה, בכתב-עת של העלייה השנייה. [סרקתי את השיר בשביל הקוראים המעוניינים].

ובהערה נוספת לאותו מאמר: מחקר מקיף על תל-אביב במלחמת העולם הראשונה, לרבות גירוש תל-אביב, כפי שהם משתקפים בספרות העברית, כונס בספרי: "כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית", הוצאת כרמל, תשנ"ט/1989 בפרק: "בין גן עדן לגיהנום – תל-אביב במלחמת העולם הראשונה", עמ' 52-145.

בברכה

נורית גוברין

 

 

אהוד: אליהו הכהן מעיר כי רשימתו במפורש לא עסקה בשירי האהבה העבריים בכללם, שכידוע מיספרם רב מאוד, אלא רק בשירים של אהבה שהיו פזמונים ושרו אותם.

דבר נוסף, תגובתה של נורית גוברין לדברי אליהו הכהן נשלחה כמובן לפני מותו של שלמה בעלה, ורק הצורך בהשגת סריקה ברורה יותר של השיר גרם להשהיית הפרסום.

 

 

 

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

גישושים לעיסקה בין אובמה לחמאס

סכנת האשליות מבית ומחוץ

       במהדורה הבינלאומית של ה"ניו יורק טיימס" מיום שני 17.8.2009 מופיעה בהבלטה, בצד המאמרים העיקריים, רשימה מפרי הגותם של שני חוקרים ב"מרכז קארנגי למזרח התיכון": חבר בכיר במרכז קארנגי, אמר חמזאווי מביירות, ועמיתו ג'פרי כריסטיאנסן, חוקר במרכז קארנגי, אף הוא מביירות. הכותרת למאמר המשותף שלהם נקראת: "נוסחה לשיתוף חמאס" – Formula for engaging Hamas – והיא פותחת בציטוט דבריו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס בעזה, שלפיהם "אם באמת יהיה פרוייקט ממשי המכוון להביא לפתרון העניין הפלשתינאי על-ידי הקמת מדינה פלשתינאית בגבולות 1967, בריבונות פלשתינאית מלאה, אנו נתמוך בכך."

שני המלומדים מביירות פונים לנשיא אובמה ומציעים לו לקבל את דבריו של הנייה כהסכמת חמאס ל"פתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-ערבי." ההבלטה שנותן ה"ניו-יורק-טיימס" למאמר מרמזת על כברת-דרך שמהלך בה המימשל של אובמה מזה זמן בניסיון דיפלומטי חשאי להידבר עם חמאס – ולהכשיר את הלבבות בדעת-הקהל האמריקנית והבינלאומית להסכם עתידי בין אובמה לחמאס.

סימנים לכך ראה כבר באפריל השנה אחד המומחים חדי-העין למדעי-המדינה בישראל, חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי. במאמר, בכותרת אירונית – "כן, לדבר עם החמאס" – כתב אבינרי ב-6.4.2009 כי "באחרונה נשמעים יותר ויותר קולות הטוענים כי הדרך היחידה להגיע להסדר ישראלי-פלסטיני היא לדבר עם החמאס. קולות אלה נשמעים לא רק באירופה, אלא גם בארה"ב." [אבינרי מונה את "רוג'ר כהן, פרשן 'ניו-יורק-טיימס'" (כזכור, תמך הניו-יורק-טיימס בהתלהבות בבחירתו של אובמה לנשיא – א.ו.) ואת ברנט סקוקרופט, למרות "שהיה היועץ לביטחון לאומי במימשל בוש האב"] – כלומר: לא בהכרח מתומכי אובמה, והם אומרים כי "ללא הידברות עם חמאס... לא ייכון שלום... ואם ישראל מסרבת... על האירופים או על ארה"ב לפתוח בדיאלוג עם החמאס." – כך מנסח אבינרי את הגישה הפרו-חמאסית החדשה [גישה שהוא שולל בחריפות].

המגמה הפרו-חמאסית במימשל אובמה, שאבינרי הבחין בה בריאליזם נוקב באפריל – נודעה באוגוסט לחברי מערכת "הארץ " וליוסי ביילין.

ב"הארץ" נחלקו הדעות: בעוד שצבי בראל, הפרשן הראשי של העיתון לענייני המזרח התיכון, וגדעון לוי, התומך הנלהב בחזית-הסירוב הפלשתינאית, קוראים לישראל, לאירופה ובעיקר לאובמה להכיר בחמאס ולנהל אתו מו"מ [אולי גם על חשבון אבו-מאזן והפתח] – נבהלו, כנראה, עקיבא אלדר [ב"הארץ"] ויוסי ביילין [ב"ישראל היום"] – ושניהם באותו יום, 17.8.2009, ובאותו סגנון, נחלצים להגן על האופציה של הידברות עם אבו-מאזן ופתח. דבריהם נשמעים כניסיון נואש לשכנע את ישראל [ואולי את אובמה?] שלא לאחר את הרכבת האחרונה להצלת המזרח התיכון. הסגנון משקף גם ניסיון פיתוי וגם בהלה [בנוסח המודעות המסחריות: הוזלה במחירים ב-12 השעות הקרובות... הזדמנות אחרונה לטוס בזול ל...] – וכך, למשל, מנסה לשכנע אותנו עקיבא אלדר: "...ממתינה לישראל מנהיגות פלסטינית מבוססת שמדברת בגלוי ופועלת בתקיפות נגד אלימות. הקונגרס השישי של הפתח נתן גושפנקה לפתרון מדיני על בסיס של שתי מדינות בגבולות 1967..." – ובמילים דומות מביע את הרעיון ה"מסחרי" הזה יוסי ביילין: ".. השקט והפריחה יכולים להיות בני קיימא רק אחרי שיהיה כאן פיתרון מדיני. זהו עיתוי מתאים מאוד – ברק אובמה עדיין כריזמטי, אבו מאזן התחזק ולבנימין נתניהו מובטח רוב גדול בכנסת... "

נראה שאובמה אינו קורא בעיון את עקיבא אלדר ואת יוסי ביילין – ומה שמצער עוד יותר, שלא קרא בעיון את מאמרו של אבינרי מ-6.4.2009 נגד מו"מ עם חמאס [המאמר תורגם בדייקנות לאנגלית, ופורסם בו ביום במהדורת "הארץ" באנגלית, המופצת ללא תשלום נוסף יחד עם ה"אינטרניישונאל הראלד טריביון"]. אבינרי – מאחרוני הכותבים הציוניים השקולים, התורמים מאמרים ל"הארץ" – מביא בכישרון רב ובהיגיון משכנע נימוקים חזקים נגד הידברות עם חמאס. בהסתמכו על פרק 22 באמנת חמאס קובע אבינרי, בין השאר, כי "לפי החמאס, היהודים אחראים לכל תחלואי החברה המודרנית; למהפיכה הצרפתית; למהפיכה הקומוניסטית... הם שולטים בכלכלה...הם אחראים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה... הם יזמו גם את מלחמת העולם השנייה... " ועוד ועוד. אבינרי קובע בבירור כי "אם תנועה כזאת היתה קמה באירופה, איש לא היה מעלה על הדעת להציע לנהל אתה משא ומתן.."

האם אובמה קרא דברים אלה? או שמא החליט – כמו ישראלים רבים – לקרוא את "הארץ" – ולנהוג בדיוק להיפך?

לעתיד הקרוב – פתרונים.

 

* * *

עמוס גלבוע

ועידת הפתח: מבוי סתום

בעקבות ועידת הפתח בבית לחם בשבוע שעבר, אפשר לאפיין את המצב המדיני בהקשר הפלסטיני בשתי מילים לועזיות: dead end . מבוי סתום, סיכוי שואף לאפס להשיג הסדר קבע בינינו לבין הפלסטינים בעתיד הנראה לעין. מה הנימוקים?

ראשית, לא רק שהתערערה הנחת היסוד של ישראל, שעה שהלכה להסכמי אוסלו, כי לפניה רק הנהגה וחברה פלסטינית אחת, אלא שהתחוור בהדרגה כי הנחת יסוד נוספת התערערה– ההנחה כי הפלסטינים יהיו מוכנים לפשרה היסטורית, הן טריטוריאלית והן ערכית.

מאז ועידת אנאפוליס, נובמבר 2007 , התנהל מו"מ אינטנסיבי בין אולמרט לאבו-מאזן. לפי אולמרט ולפי הפלסטינים עצמם, ראש ממשלת ישראל הציע להם מה שלא הוצע להם בעבר, ואפילו לא ב"הסכם ג'נבה", בשתי סוגיות יסוד: ויתור ישראלי על כל אחיזה בעיר העתיקה, בכותל המערבי, בעיר דויד והר הזיתים; קבלת מיספר מצומצם של פליטים פלסטינים בתוך מדינת ישראל .

אבו מאזן סירב!

באה ועידת הפתח וחיזקה בהחלטותיה את הסירוב ואת חוסר הנכונות לפשרה בסוגיות היסוד. יתר על כן, היא הסבירה לראשונה בצורה פורמאלית מדוע, בין השאר, הפלסטינים לא יכירו בשום אופן במדינת ישראל כמדינת העם היהודי: כי אחיהם, ערביי ישראל, מתנגדים לכך! לשון אחרת, באים הפלסטינים ואומרים לנו: הסכסוך איתנו לא יגמר לעולם אלא אם תחדלו להיות מדינה יהודית ותוותרו על זכות ההגדרה העצמית שלכם.

שנית, הוועידה באה ושוללת בתוקף כל אפשרות להסדר זמני, הסדר ביניים, מדינה זמנית, ולהשאיר לשלב מאוחר יותר את פתרון בעיות היסוד, כמו ירושלים ופליטים. בכך היא אומרת למעשה לפרס, ברק ומופז, שהשתעשעו ברעיון הזה של הסדר זמני: תשכחו מזה!

שלישית, באים פרשנים ופוליטיקאים ואומרים לנו: יש תקווה! אפשר לעשות עסקים עם הנהגת הפתח החדשה! וזאת למה? כי הוועידה אמרה שהיא בעד אופציית השלום, שזאת דרכה העיקרית, שהיא בעד "שתי מדינות" – ובכלל, את ההתלהמות שאחזה בצירי הועידה שצידדו בזכות מאבק מזוין או מרי עממי, צריך להבין בנסיבות המיוחדות ששררו בוועידה, ובראשן הרצון להיבחר והצורך להקצין עמדות לשם כך. ולא רק זאת, מול הקצנת ישראל בדיבורי נתניהו על ירושלים, מה לנו כי נלין על הפלסטינים?

אלו נימוקים שגויים, לדעתי. עצם זה שהפלסטינים הוגים את מילות הקסם על שלום (והם תמיד יוסיפו לו את התואר "צודק", כלומר הצדק שלנו) ושתי מדינות, לא אומר כלום! את זה בדיוק הם אמרו מאז הסכמי אוסלו, ודרך האינתיפאדה. ערפאת היה האבא של הסיסמא הנבובה הזו, אבו מאזן שר סרנדות לשלום בוועידת אנאפוליס, והוא ימשיך לשיר! כל זמן שצירים בוועידה פלסטינית רואים צורך להקצין, ולא מנסים להצביע לפחות על הצורך לשנות גישות בכיוון פשרה, פירושו של דבר שהם מבינים היטב להיכן נושבת הרוח של הציבור הפלסטיני.

רביעית, המוסיקה הצורמנית שהציבור הישראלי וממשלתו שמעו מבית לחם, לא יכולה שלא לתרום להקשחת עמדות ישראלית בסוגית הסדר הקבע.

אז להיכן זה מוביל? דומני שבאורח פרדוקסאלי אנחנו נהיה עדים בעתיד הקרוב להרבה רעיונות שונים על ועידה בינלאומית כזאת או אחרת, על תוכנית אמריקאית או אחרת להסדר ולשלום– העיקר לייצר פעלתנות שתכסה על פני המציאות העגומה, אך תיצור הרבה כותרות.

וישראל? הטוב ביותר יהיה אם תצא ביוזמה משלה, ואם לא – אז לפחות שלא תעשה פרובוקציות ותדאג לתיאום מלא עם מימשל אובמה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 17.8.09

 

אהוד: מניסיוני, כמי שמשפחתו מעורה בארץ יותר מ-130 שנה, אוכל לומר לך כי בכל מפגש עם ערבים, אישי או פומבי – אינני חדל לדבר על השלום ועל האהבה בין שני העמים, ומשתדל לעשות זאת בתדירות ובהתלהבות רבות יותר משלהם – וזה קצת מבלבל אותם כי הם הלא יודעים שהם משקרים, שזו דרך הכזבים הנקוטה במזרח התיכון, אז למה גם אני כך?

 

 

* * *

איליה בר זאב

סמבטיון קטן

 

לוּ הָיִיתִי לְיָדֵךְ לִרְגָעִים מוּעָטִים,

לֹא הָיִיתִי.

רָחוֹק מִכָּאן רוֹתֵחַ סַמְבַּטְיוֹן.

יָמִים מִתְאָרְכִים מִתְקַצְּרִים בְּהֶתְאֵם

לְמַצַּב הָרוּחוֹת,

לֵילוֹת לְפוּתִים בְּעֶצֶב נִרְגָּן,

לְאַט לְאַט נֶעֱרָם הָר.

 

מִישֶׁהוּ דּוֹרֵךְ עַל כַּפּוֹת רַגְלָיִךְ

חוֹתֵךְ כְּאֵב

לִגְזָרִים.

אֲנִי מְהַלֵּךְ מִלֶּחִי אֶל לֶחִי –

כָּפוּת.

מַשֶּׁהוּ אַחֵר מְרַקֵּד בָּךְ,הָזוּי.

אֲפִלוּ חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ כִּמְתַעְתֵּעַ בִּגְּוָנִים

מוּזָרִים

בַּאֲלֻמּוֹת הָאוֹר.

 

"שׁוּם דָּבָר לֹא אָמוּר לִקְרוֹת"

אוֹמֶרֶת אִילָנָה בְּגַּלֵּי צ.ה.ל בְּבֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.

עִתּוֹנַאי כִּמְעַט נִרְצַח בְּטִיבִּילִיסִי,

חָשׁוּב כְּמֵת

וְשׁוּב חוֹזֵר לִמְקוֹם הַטֶּבַח,

לַכִּכָּר הַהִיא, לִשְׁלוּלִית הַדָּם.סְטָלִין צוֹחֵק.

 

אִם הָיִיתִי לְיָדֵךְ לֹא הָיִיתִי.

מֵעֵבֶר לַסַּמְבַּטְיוֹן הַקָּטָן נִזְרָקוֹת אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת

בִּפְרָאוּת שֶׁל יְמוֹת חֹל.

בַּהֵאָלְמוּת שֶׁל שַׁבָּת קוֹל קוֹרֵא –

 

הַכֹּל יָשׁוּב לִקְרוֹת.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

במחלקתו של ד"ר סמרה בבית החולים

"תל השומר"

אפריל 1975, מתוך היומן

 

21.4.75. תל-אביב, י' באייר תשל"ה, יום שני. חודש ימים לא כתבתי. הייתי חולה ועד לבית חולים הגעתי. כניראה שפעת חזקה במיוחד. ועדיין לא התאוששתי לגמרי. זה התחיל ביום ראשון, ה-30.3. במשך כל היום הייתי עסוק בתשובות לטלפונים לאחר שהעמדנו למכירה את שתי הדירות, זו של י. ושלי, כדי לקנות את הדירה בשמעון הטרסי 22 (אגב, היום טילפנתי ונודע לי כי נמכרה כבר). יומיים לפני כן, ב-28.3, נסענו לטבעון לבקר אצל הדודה אסתר, ביום שישי, ולקריית חיים. היה יום שמש קר ואני הייתי לבוש קל. גם הארוחה אצל אסתר היתה "מסוכנת" כרגיל. מי יודע כמה נגיפים הסתתרו בצלחותיה ובסיריה הלא נקיים.

לפנות ערב הגענו לקריית חיים וחשתי לא טוב. ניטל תאבוני. למחרת, בשבת לפני הצהריים, לקחתי את האופניים וטיילתי עד לחוף הים. סמוך לחוף, על משטח ביטון, הסטתי לרגע את מבטי מלפנים, וילדה קטנה עלתה על הגלגל הקדמי. אמנם נסעתי לאט, ולה לא קרה כלום, ואינני יודע אם הייתי אשם או לא, אך זה הוסיף להרגשה הרעה שלי. אחר-הצהריים ישנתי על כיסא נוח, בחוץ, בשמש, ונשבה רוח קרה. אך למחרת עדיין לא חשתי במחלה במשך כל היום. ורק בשעות הערב נתקפתי לפתע צמרמורת, בשעת ארוחת הערב (ניצה הדיילת אכלה איתנו). הלכתי לשכב. מדדתי חום, 38.5. וכך "הפסדתי" גם את פתיחת אגודת הסופרים שנתרחשה אותו ערב.

עדיין לא תיארתי לעצמי שהמחלה תימשך זמן כה רב. שכבתי עד סוף השבוע. מנהל עסקי דירות בטלפון. לוקח אקמול. אך לקראת סוף השבוע נשברתי. החום עלה מעל 39 מעלות. את האופציה של הדירה שעמדנו לקנות – ביטלתי. וביום שישי, ה-4.4, נסעתי לתל השומר, לביתן 30, מחלקתו של ד"ר סמרה, אשר לבקשת י. בדק אותי. הוא לא מצא דבר, ונתן לי סינטומציטין כלורו, תרופה די חזקה. גם לקח בדיקת דם. בשבת הרגשתי רע. הזעתי מאוד בלילות, וצמרמורת, וחום גבוה. והמיטה צרה, ו-י. בהריון בחודש שלישי – ישנה לילה אחד על הרצפה ולילה אחד על מיטה מתקפלת.

ביום ראשון שוב באתי לתל השומר,. עשו לי צילום ריאות וסינוס – ולא מצאו כלום. הרגשתי קצת השתפרה, וניסיתי לדחות את היכנסי לבית החולים, כה מדכא היה מראה החולים בפיג'אמות הכחולות והוורודות אשר יושבים ואוכלים בחדר הכניסה כמו בבית תמחוי. חזרנו הביתה. לקראת הערב שוב עלה חומי מעל 39 מעלות. נשברתי. ולמחרת סידרה יהודית את כניסתי למחלקה ובאה במונית ולקחה אותי לבית החולים. זה היה ב-7.4.

פשטתי בגדיי. לבשתי את הפיג'מה. בחדר עבד מזגן. כל אותו שבוע היה גדוש ימי חמסינים. וכאן [בדירה] את המזגן פחדנו לפתוח פן אצטנן. אך בבית החולים פעל עליי המזגן לטובה והוריד במקצת את חומי. י. אמרה: "יבוא איזה סטאג'ר וישאל אותך כמה שאלות על מחלותיך בעבר. זו פורמאליות בלבד." בבית-חולים, תודה לאל, לא הייתי מאז ניתוח התוספתן שלי בהיותי בכיתה א', ולבד מלילה אחד בחדר מיון לאחר התאונה בבית החולים בבאר שבע. וכך לא היה לי מושג על המצפה לי. שכבתי בחדר עם עוד שלושה גברים. שניים מהם חדשים כמוני, כך מסתבר. והנה עטו עלינו שני רופאים מתמחים, ואיש מאיתנו לא נמלט מבדיקה יסודית ביותר – דמים. אצבע עם כפפה בתחת. א.ק.ג. לחץ דם, הרחבת אישונים. רפלכסים. תיאור מפורט של כל המחלות הקודמות. ועוד ועוד. היתה לי הרגשה שכאן לא יפסיקו לענות ולדקור אותי. ובייחוד פחדתי פן ירצו לדקור בכבד. מה עוד שד"ר סמרה הפליט מדי פעם, בביקוריו – נמשיך בבדיקות.

וכך עברו כמה ימים. נכנסתי לשיגרה. מחוץ לבדיקות צואה ושתן היתה הבדיקה המכאבת היחידה – לקיחת דמים מדי בוקר. המתמחים עשו זאת בחוסר עדינות וכמעט לא הותירו לי ורידים בזרוע. לאחר יום לקחה י. על עצמה את הדבר, ובבואה מדי בוקר, לפני לכתה לעבודה [בבית החולים], היתה עושה זאת בצורה יוצאת מהכלל, ותמיד מצליחה, ואינה מכאבת. גם היתה מביאה את העיתון, ולחמניות טריות לכל ארבעתנו [בחדר] מדי בוקר.

עימי שכב סא"ל (מיל.) אלחנן קלינג, ממנהלי רוגוזין אשדוד, שחש ברע חודשיים לאחר התקפת לב. נהג דן בשם קציר, גם כן חולה לב. ומהנדס בשם שרגא, חולה אולקוס, עצבני עם חשש ללב. צריך היה לב חזק כדי שלא לחוש גם את הסימפטומים שלהם. ואצלי הדימיון עבד – כאבה עין שמאל – דלקת קרום המוח. פירפר הלב – לב. השתעלתי – דלקת ריאות. כאבו המותניים – דלקת זיהומית בכבד או באבר אחר. כאבו הרגליים מרוב שכיבה – טרומבוזיס. מדי לילה לקחתי גלולות שינה כדי לישון היטב, לאחר שבבית לא ישנתי טוב משך כמה לילות. איכשהו בעזרת פינוקי י. ואימא התגברתי על המזון הלא-טעים של בית החולים.

בשבוע הראשון של מחלתי הצלחתי לקרוא את "תוף הפח" של גראס. אחר כך נשברתי לכמה ימים. עיניי כאבו וראשי כאב בגלל החום, והקריאה נעשתה בלתי אפשרית. התאוששתי וקראתי לאט את "בטרם" של עלי שכטמן. ספר מצויין.

בית החולים הוא עולם מיוחד במינו. משהו שבין צבא ובית סוהר. למרות היחס הנאה של האחיות, והניקיון המופתי, והסדר. נזכרתי שוב ושוב ב"אגף הסרטן" לסולז'ניצין. הן כשהות בתנאי לחץ, אך, ובעיקר – מבחינת השיעור בשיוויון. כאן השיוויון האמיתי. וזה לקח מאלף, הומאני. וגם – של ענווה. כבוד לייסורי האדם. ואני עצמי חשתי כמין רוסאנוב מפונק שנקלע לפתע למחיצת חולים וזקנים. ויושב עימם לשולחן לאכול – ומי לא היה שם, וכובש גאוותך, ומסתגל, ולאחר כמה ימים נעשה חלק מן ה"חברה". מתאקלם.

היתה שם חיילת צעירה, יפה, שחרחורת, עגולת פנים וחיוורת, אשר דיברה על הכאבים שגורמים לה ההקרנות. ובחורה צעירה, טיפשה, נשואה ואם לשניים, שניסתה להתאבד ולקחה מאה עשרים וחמישה כדורי שינה ושכבה יומיים בלי הכרה. ומה שעבר עליה, כמו ב"הר הקסמים", לא עשה אותה חכמה יותר. לא היה פשר לסבלה. וכשניסיתי לדבר איתה היה זה כאל ספוג הקולט כל דבר, ללא משמעות. וכאשר התאוששה – דומה היה שתקפוץ למיטותיהם של החיילים הצעירים. וחייל צעיר, טירון, כחודשיים בצבא, אשר לאחר בהלה של שריפת אוהלו קיבל סכרת-נעורים, אך מהיותו בריון, אלוף קארטה, לא האמין לו אף רופא וחשבו אותו לארטיסט. וכך סבל ולא ידע ממה הוא סובל ואיש לא שעה לו, עד שערק ואביו לקחו לרופא פרטי ומיד הובהל באמבולנס לבית חולים במצב קריטי – כ-600 סוכר. והריהו עתה בבחינת נכה לכל חייו.

לאחר כיומיים הופיע זוג מוזר. ראיתי אותם עוד במכון הרנטגן, אליו הלכתי לצילום נוסף. נער בן 18, הנראה כבן ארבע עשרה, לא נורמאלי, מחייך כל הזמן. פנים נאים. עיניו כחולות. רזה. שרוי בשמחה מתמדת ומלא מרץ. ועימו מטפלת גמדה, המגיעה עד מעל למותניו, חבושה שביס לבן, עם גיבנת, עטופה היטב. ופנים לה קטנות, עכבריות ובהירות מאוד, ואין לדעת מה גילה. ודומה שגם היא "בוגרת" אותו מוסד. לשניהם נעליים חומות גבוהות. והבחור אינו מפסיק לשיר ולצעוק:

"או, מורה מורה... בן-ציון, בן-ציון. שמוליק ילד טוב. אירושלים של זאָב... אבא, אבא, אימא, אימא..."

וכך שעות ארוכות, ובלילה, ואינו מניח לישון. כשהוא יושב בבית השימוש, היא עומדת ושומרת ליד הפתח, וביוצאו הוא דוהר במסדרון המחלקה. והיא פונה לכל אחד כמתנצלת: "מה לעשות? משוגע. היה חודשיים בבאר-יעקב. הביאו אותו בגלל שלשול עם דם."

אך לאחר כיומיים-שלושה עזב, ואת חדרו, חדר ליחיד, ירש מנכ"ל משרד התחבורה דן חירם, שנכנס לבדיקות בעקבות התקפת לב לפני כחמש שנים. אמרנו בינינו כי לחדר יחיד בבית חולים בארץ זוכה משוגע או מנכ"ל.

וכך חלפו הימים. הבדיקות לא הראו דבר, לבד מכך שיש דלקת זיהומית בגופי. ואני משוכנע שהיה זה וירוס כלשהו, שפעת קשה במיוחד. החום ירד באיטיות מרגיזה, לעיתים ללא שינוי ניכר במשך יומיים-שלושה. טיילתי קצת בחוץ, להפעיל את רגליי המאובנות והכואבות. ממול למחלקה [עדיין בביתנים עם הגגות הגליליים ירושת הצבא הבריטי] – ביתן לטיפול יום. שם יושבים בכניסה חולי סרטן המחכים לתורם לזריקות. הדודה רבקה [ליפסקי] ז"ל קיבלה שם [בשעתה] טיפול. להסתכל על היושבים, כמו להתבונן בנידונים למוות איטי. נערה צעירה, ג'ינג'ית, על כיסא-גלגלים, קוראת עיתון בוקר. גבר צעיר יוצא, רועד כולו, בקושי הולך, נשען אל עמוד. איש מבוגר. מסודר. עם תיק נאה. כסוכן נוסע. מקדים לבוא בבוקר אל תחנתו האחרונה.

אצלנו בחדר יצא המהנדס ובמקומו הביאו חולה-לב זקן, האדון נקש, מעיראק. הוא לא אכל. ניסו לעשות לו אינפוזיה ולא הצליחו והוא החל להשתולל על מיטתו: "לא רוצה! לא רוצה!" – היינו כולנו במצב רוח שפוף במקצת, ומיהרו להוציא אותנו מהחדר, כשאליו רץ כל סגל הרופאים והאחיות. קשרו אותו למיטה והרגיעו אותו. וכשחזרנו כבר הועבר לחדר אחר ובמקומו בא יהודי קשיש, עולה מארגנטינה, עם כאב עז בביטנו, לאחר ניתוח אולקוס ישן.

מאחר והחום החל יורד אצלי בהדרגה, לא התנגד מנהל המחלקה שאצא לחופש בערב יום העצמאות, ה-15.4, לאחר שמונה ימים בבית החולים. הוא לא הגדיר את מחלתי אלא רשם – חום ללא סיבה. אך אני בטוח שהיתה זו שפעת חזקה.

הופעתי עוד לבדיקה נוספת ביום חמישי בבוקר, ה-17.4, ושוב הביתה. חשתי עצמי חלש מאוד. כעלה נידף. תוצאות הטיפול האנטי-ביוטי שנמשך כאחד-עשר יום. שוב לקחו דם לבדיקות ולמחרת, ה-18.4, שיחררה אותי י. באופן רשמי מבית החולים, ללא נוכחותי. עם הוראה לנוח מנוחה גמורה שבוע ימים ולחזור לבית החולים באם יעלה החום. ד"ר סמרה נתן בידי את הברירה להישאר או לחזור הביתה, ואני חשתי כי אם אישאר במחלקה במצב של חצי חולה וחצי בריא – אתנוון, כמו בסנטוריום, וכי מוטב להתאושש בבית.

אך היה לי די קשה בימים הראשונים בבית. אמנם החום היה נמוך, 37.4 בערב, ובבוקר רגיל, אך שעות של חולשה נוראה פקדו אותי וכבר חששתי מהתקפת לב. י. טענה שאלה היו מצבים של "היפו" – חוסר סוכר בדם, ולימדה אותי לשתות משקה מתוק, ולאכול בשעת חולשה – וזה תמיד עזר. תיאבוני שב אליי ודומה שכבר החזרתי לעצמי את ארבעת הקילוגרמים שהפסדתי במחלתי. היום יצאתי לראשונה לרחוב, לדואר.

 

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל דִּמְעוֹת הַמַּעֲיָן פוּאֶנְטֶה גְרַאנְדֶה

לפני יומיים , ב-18 בחודש, מלאו 73 שנה לרציחתו של גדול משוררי ספרד,

פדריקו גרסיה לורקה, בידי ביריוני הפאשיזם של פראנקו.

אף כי אין זה תאריך עגול אין ספק כי זהו תאריך הראוי להיזכר

בלב כל אוהב-אדם, אוהב-צדק ואוהב-שירה

 

מִצְּפוֹן-מִזְרָחָה לִגְרָנָדָה

בֵּין אַלְפָקָר וּבֵין הַוֶגָה

מַגִּיר מֵימָיו צְלוּלֵי הַבְּדֹלַח

הַמַּעֲיָן פוּאֶנְטֶה גְרַאנְדֶה.

אַלְפֵי שָנִים, כְּמִתְיַפֵּחַ

הוֹמֶה שִצְפּוֹ, עַל כֵּן קְרָאוּהוּ

בִּימֵי הַמַּאוּרִים מִקֶּדֶם

"עֵין הַדְּמָעוֹת" אוֹ "עֵין אַדְמָאר".

 

אֶלָּא שֶאָז, בְּלֵיל אוֹגוּסְט זֶה

גְמוּל צְחוֹר שָדָהּ שֶל לוּנָה בְּלַנְקָה

שֶגַּם טִפַּת חֲלֵב הַכֶּסֶף

שֶל זָהֲרָהּ סְהוּר הָאוֹר

לֹא חָנְנָה אֶת שְחוֹר הָאֹפֶל

שֶל מַחְשַכָּיו זְמוּמֵי הָרֶצַח,

לֹא נֶעֱתְרוּ כִּתּוֹת הַיֶּרִי

לִבְכִי דִמְעוֹת הַמַּעֲיָן.

 

כִּי לֹא הַרְחֵק מֵעֵין הַמַּיִם

וְלֹא הַרְחֵק מִבּוֹא הַשַּחַר

וְלֹא הַרְחֵק מִמְּרוֹם שִׂיאֶיהָ

שֶל הַשִּפְלוּת הַמִפְלַצְתִּית

עָצְרָה הַמַּשָּׂאִית מִנֶּגֶד

לִסְבַךְ חַשְרוֹת עֲצֵי הַזַּיִת

וּמִקִּרְבָּהּ הוּצְאוּ כְּלוּאֶיהָ

בַּחֲבָטוֹת קַתּוֹת רוֹבִים.

 

הָיוּ שָם שְנֵי טוֹרֵיאָדוֹרִים,

מוֹרֶה אֶחָד, שֶרֶגֶל-עֵץ לוֹ

וְעוֹד אֶחָד, רָפוּי כְּקֶשֶר

עֲנִיבָתוֹ שֶנִּפְרְמָה.

אַךְ דַּוְקָא הוּא לֹא תַם לִגְווֹעַ

בִּרְעֹם מַטְּחֵי קְלִיעֵי הַמָּוֶת

וְהָרוֹצְחִים אֻלְּצוּ לִירוֹת בּוֹ

צְרוֹר שֶיַּשְלִים אֶת הַמְּלָאכָה.

 

וְאָז – סִפְּרוּ עוֹפוֹת הַלַּיִל

שֶעֵינֵיהֶם חוֹדְרוֹת בַּחֹשֶךְ

מִבֵּין צַמְּרוֹת עֲצֵי הַזַּיִת

וְשֶרָאֹה רָאוּ הַכֹּל –

בְּבוֹא אַנְשֵי כִּתּוֹת הַיֶּרִי

לְשְבֹּר צְמָאָם בְּמֵי הַבְּדֹלַח

הָפַךְ שָם הַפוּאֶנְטֶה גְרַאנְדֶה

לְפֶתַע אֶת מֵימָיו לְדָם.

 

וְאֶת הַדָּם הַזֶּה אֵין מַיִם

אֲשֶר יִמְחוּ, לֹא בִּגְרָנָדָה

וְלֹא בֵּין שוּם חוֹפֵי אוֹקְיָנוֹס

מֵאָז אוֹתוֹ מִטְוָח אָיֹם

כִּי הַשִּירָה עַזָּה מֵרֶצַח

וְרוֹדָנִים מִמְּסוֹס יוֹרִיקוּ

אַךְ נִשְמָתוֹ שֶל פֶדֶרִיקוֹ

נוֹגֶנֶת בָּנוּ עַד הַיּוֹם.

 

 

* * *

שלום רב לסופר אהוד בן עזר,

אני מקבלת את השבועון הלילי החתרני שלך דרך אלוהים יודע איזה ידץ אבל לא יד ראשונה. כלומר אף פעם לא נרשמתי כמנויה. אולי ננצל את ההזדמנות? אם זה בסדר מבחינתך.

בכל אופן, כפי שתראה ממה שכתבתי, קראתי את דעתו של גרנות על אביגור-רותם. קראתי גם את התגובה של אייל זמיר לגרנות, וגם נתקלתי באיזה מסר מנאווה מקמל שלא מזמן פירסמה ספר על אבשלום פיינברג. כשיצא כתבתי לנאווה מקמל לאימייל. בהתחלה לא קיבלתי תשובה. אחרי זה קיבלתי תשובה כדי לצאת ידי חובה. אני אשמח אם תסכימו לפרסם בעיתון את מה שכתבתי. תודה רבה על התגובה שלך החיובית אני מקווה

שוש וייסמן

 

שוש וייסמן

אפקט הפרפר: בין "אדום עתיק" לגבריאלה אביגור-רותם לבין "אבשלום" לנאווה מקמל

כמי שמקבלת את העיתון הלילי לא יודעת מאיזה יד, בוודאי לא יד ראשונה ישר מבעליו מר אהוד בן עזר, נהניתי לקרוא את הקונטרה שאייל זמיר נותן למשה גרנות. בהמשך העיתון קראתי את פנייתה של נאווה מקמל בקשר להצגה שהיא מעלה. ואחד ועוד אחד הסתכמו בשלוש, והחלטתי לקפוץ למים הקרים ולהביא בפניכם תגובה שכתבתי ברוח הרבה יותר נעימה לנאווה מקמל עצמה אבל לא זכיתי לתשובה עניינית.

נאווה מקמל כשהייתה צעירה וגם אז מרשימה ויפה, הגיעה לתת שעורי התנסות אצלנו בבית ספר בליך ברמת גן. מי שהייתה אז המורה שלנו לספרות, זו מי שלימים הפכה לסופרת המכובדת גבריאלה אביגור-רותם שכתבה שני ספרי שירה ושלושה רומנים נהדרים – "מוצרט לא היה יהודי", "חמסין וציפורים משוגעות", ולא מזמן "אדום עתיק".

 השנים חלפו, ולפני כמה חודשים חנכו את בית משפחת פיינברג המשוחזר, בחדרה, הבית שבו גדל אבשלום פיינברג. הבית, אגב, בית נהדר מבחינה אדריכלית ומרמז שמשפחת פיינברג לא היתה ענייה בלשון המעטה.

לכבוד חנוכת הבית הזמינו את גבריאלה אביגור-רותם לדבר על הספר שלה "אדום עתיק" שמי שקרא יודע שדמויות מרכזיות מההיסטוריה של ארץ ישראל המתחדשת, ביניהן אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון, וברנר ורחל המשוררת, ואחרים מאנשי ניל"י ואנשי השומר כמו גם אנשי ספרות ותרבות מאותה תקופה, נקשרות שם לעלילה של ההווה. הספר הזה, כמו שני האחרים שכתבה, לדעתי הצנועה כתולעת ספרים שאין לה פרטנזיות להיות לא סופרת ולא מבקרת ספרות מקצוענית, הם מאותם הספרים הבודדים ששווים קריאה חוזרת.

אביגור רותם בנתה הרצאה שהתאימה לאירוע ולכן העיקר שלה, אבל לא כולה, סבבה סביב אבשלום. בין היתר היא סיפרה כמה קוריוזים: שנתנה למתרגם מצרפתית לעברית מכתבים של אבשלום ושרה שהם כתבו בצרפתית וחוץ מאשר מידע שאספה מהתרגום לעברית, המתרגם גילה לה שלאבשלום היתה צרפתית נהדרת וניסוחים של משורר, ולשרה היתה צרפתית בסיסית עילגת. או המידע שגילתה באיזה ארכיב מוצנע, שבפעם הראשונה שהתורכים תפסו את אבשלום הוא הצליח לצאת בחיים אחרי שהציגו להם מסמך שהוא היה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית. לא שהוא היה חולה נפש. סתם איזה התמוטטות של גיל ההתבגרות. אבל כנראה שזה הספיק אפילו לתורכים לחסוך ממנו את חבל התלייה.

האחיינית של אבשלום, חה"כ לשעבר תמר אשל, לא בדיוק אהבה את האינפורמציה הזו אם קראתי נכון את שפת הגוף והפנים שלה באותה הרצאה. בנוסף, וקשור לתגובה שלי כאן, אביגור-רותם סיפרה ששלחה את כתבי היד של אבשלום ושרה ואחרים לגרפולוגית, בלי שהגרפולוגית ידעה מי הכותבים, כדי לקבל חוות דעת. חוות דעת שתרמה לה , לדבריה, לעיצוב הדמויות (אולי כדי לא לעשות מעשה חילו בקלווריסקי שראיתי שגם אתם וגם לו הכנסתם באבי-אביו)

כשהתחילו שאלות מהקהל, והיו שם חדרתיים וזיכרונאים מזקני הישוב וצאצאיהם, שאבשלום מסקרן אותם, היא הסבירה שהספר שלה לא ספר על אבשלום. אבל, היא יודעת שאמור לצאת ספר שכולו מוקדש לאבשלום, שהיא מכירה את מי שכותבת אותו וגם שוחחה איתה ושיתפה אותה בכל מיני מידעים שהיא הצליחה לאסוף מארכיבים חצי-משפחתיים חצי-סודיים וכל מיני שיחות עם זקני זיכרון וחדרה ופיינברגים ואהרנסונים, כולל סיפור הגרפולוגית. בקיצור, כפי שעשתה לנאווה מקמל "סיפתח" כמורה לפני שנות דור, אביגור-רותם לפחות ניסתה לעשות "סיפתח" לספר החדש של מקמל שאז או-טו-טו עתיד היה לצאת לאוויר העולם, ומאז הוא מולך בראש רשימת רבי המכר של סטימצקי (ואין לו זכר ברשימות רבי המכר של "צומת" או החנויות הפרטיות, מה שמוכיח מה שוות הרשימות האלה וכמה הן משקפות מציאות, וגם מעלה את רעיון הכפירה על היחס המיוחד שספרה של מקמל, שהוא ספר מוזמן, אולי זוכה לו בסטימצקי שאולי מימן או השתתף במימון של הכתיבה שלו).

אז על מה אני תוהה? שמישהו יגיד לי אם רק לי זה נראה מוזר שמקמל סרבה לענות לי; שאין שום תודות לאביגור-רותם בין התודות בספר של מקמל; ושמשום מה כל הספר של מקמל בנוי על גיבורה גרפולוגית שיוצאת לחיפוש אחרי בעל כתב-היד, שהוא אבשלום?

 

אהוד: אני מציע לכל המתעניין בתקופות ההן לקרוא קודם כל את "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית" מאת אליעזר לבנה ויוסף נדבה [במקרה שני אנשים מלומדים] בהוצאת "שוקן".

 

* * *

אייל זמיר: [ללא כותרת]

קשה להישאר אדיש לדבריו המתנשאים של בעל הבית אהוד בן-עזר. אבל הוא בעל-הבית. ותקוותי שכבעל בית שפתח את דלתו לכל דכפין, יותר מזה – מעוניין שפניני הלשון של עיתונו יופצו ברבים, לא יעשה מעשה ז'דנוב, יאפשר לי להגיב, ולא יערוך את דברי "הטיפשות" לעיל. 

איך אפשר להתמודד עם מי שמכנה אחרים 'טיפשים' רק כי דעתם שונה משלו?

אם היית קורא בעיון את דברי "הטיפשות" שלי, מר בן עזר, היית מגלה שעשיתי ניסיון כן (=כנה) לקרוא את "קרנטינה בקונסטנצה". גם בלי לתת לך זכות ראשונים על עצתך לגרנות- לא לקרוא מה שלא שווה קריאה, הגעתי למסקנה אחרי 60-70 עמ' שהספר הוא ביטול זמן. וגם בלי להזדקק לביקורתך על גרנות, לא עלה על דעתי לבטל זמן יקר על ניתוח הלא כלום הספרותי הזה.

 בניגוד לך, מר בן עזר, אני קראתי את ספריה של אביגור-רותם עד תום. (גם) את "אדום עתיק", שאתה הצהרת בפני באימייל שלא קראת, קראתי פעמיים. כי אכן יש צורך וכדאי לקוראו פעמיים כדי לרדת לעומקם של הקשרים שאביגור-רותם טווה ביד אומנית מוכשרת בין העבר לבין ההווה. אם היית קורא את הספר בנפש חפצה, ולא כבן דור לא-יודע-איזה בארץ, שכביכול זו מקרוב באה, המוכשרת והמבריקה והמלומדת גזלה ממנו את נזיד הבכורה, היית מגלה שהדבר האחרון שהיא עשתה זה העתיקה קטעים דוקומנטריים. היא עיבדה קטעים דוקומנטריים והפכה אותם לספרות מרתקת.

 אינני יודע גם מאיפה הפכת את אביגור-רותם ל"עולה חדשה". לפי הכתובים, היא הגיע ארצה בגיל 3 עם משפחה ציונית שהתעקשה לדבר עברית עוד בארץ הולדתה, וחווית ארץ-ישראל נצרבה בה, ביום שרגליה דרכו על אדמת הקודש, בקיבוץ 'מפלסים' שעל שפת רצועת עזה בתקופת הפדאיון, שם בילתה את השנים המעצבות של חייה. היא התחנכה בארץ, ולפי רשימת המקורות שהתפרסמה בשעתו באתר של הוצאת זמורה-ביתן, היא קראה על התקופה בה עוסק ספרה "אדום עתיק", מאות ספרים ומסמכים בשלל שפות, הרבה יותר משעשו ילידי הארץ דור שמיני. (אגב - אם רק מי שנולד כאן יש לו אישור לעסוק בספרות ישראלית או לטעון לידע בהיסטוריה של הארץ הזו, ומי שלא נולד כאן הוא "מעתיק-תוכי זר לתרבות", מרבית הסופרים העבריים יכולים לארוז את עצמם, לאסוף בדרך את גרנות ולהצטרף לעגנון בחזרה ליהופיץ).

 בקשר לרמה של דברי: נו, "ברומא התנהג כרומאי". ככה זה כאשר מצטרפים, ולו כאורח, למושב לצים, שממש מתאמץ להתנהג כחבורה של אשמאים קשישים מריירים, שחלק נכבד מהפסאודו-הומור שלהם עוסק בישבנים, כלי זין, דפיקות תיאורטיות, ובמה הם היו רוצים לעשות לו יכלו (ותודה למר חרמוני).

ההתעסקות שלכם בצמתים חשובים שמתחת לחגורה, שהם בשבילכם כנראה זיכרונות עמומים מעידן אחר, מזכירה לי את הבדיחה המספרת על האדונים שנקרא להם א.ב.ע., מ.ג ור.ג היושבים, כרסיהם משתפלות, עיניהם טרוטות על ספסל בפארק, כאשר חולפת על פניהם רצה ארוכת רגליים נאת מראה, עם גוף מרשים ולבוש מזערי. אומר א.ב.ע למ.ג ור.ג: "ראית את המעיידאלע? משיב מ.ג: "אתה זוכר איך כשהיינו צעירים רצנו אחריהן?" ועונה ר.ג. " זוכר גם זוכר, רק תזכיר לי, למה?"

(בספרו של עתיק רחימי "אבן הסבלנות" אשתו השתוקה והמדוכאת של הגבר חסר ההכרה הרובץ לצידה, מנצלת את ההזדמנות כדי לפתוח את הפה ולומר מה שהייתה מסתכנת בבריאותה לו אמרה בקול כשהוא בהכרה. בין היתר היא משוחחת עם דודתה על אורחות נשים וביצועי גברים. אחרי שהיא מתארת לדודתה איך בעלה המוטל כגוש בשר עם כדור בעורפו, מומחה גדול לקלצ'ניקוב שלו, אבל מגמגם בלשונו מרוב אדנות ומופנמות וקהות-רגשית, וגם רק נדמה לו שהוא יודע מה לעשות עם כלי-זינו, אומרת הדודה "כן, הגברים שלנו היו צריכים להתחיל לזיין עם הלשון, ולדבר עם הזין". ודי לקשישא - ברמיזא) 

והערה אחרונה: מדינאים זוקפים לזכותם כאשר מתקיפים את תוכניותיהם גם מימין וגם משמאל. נדמה לי שהחיבוק העז שיוסף אורן מחבק את אביגור-רותם ובעיקר את ספרה "אדום עתיק" כי הוא, להשקפתו, המשך דרכו של משה שמיר ולא של ס.יזהר, ואילו דבריו של גדול אחר בתורה הסופר-משורר יצחק אורפז שמהלל ומשבח (גם) את הספר הזה ומשווה את איכות הכתיבה הנהדרת של אביגור-רותם ואת תוכן, עומק ומורכבות העלילה של הספר לספריו של ס.יזהר, הם רק עדות נוספת לגדולתה של אביגור-רותם הסופרת. ולא רק לגדולתה כסופרת, אלא לחוכמתה, כדמות שאינה עוד דמות פרטית, כפי שאפשר להסיק מהיעדרותה מכל מיני פאנלים של אנשי תרבות וכתובת לעיתונאים להבעת דעה על כל נושא שבעולם. ואכן "אדום עתיק", כמו גם "חמסין וציפורים משוגעות", לא מציב סימני קריאה. לא מטיף לדרך כזו או אחרת. הוא מעיר ומאיר, הוא מציב סימני שאלה, ומשאיר לקורא אנין הטעם, מיטיב-הקרוא והאינטליגנטי לחשוב לבד.

 

אהוד: כבקשתך, פורסמו דבריך בשלמותם וללא עריכה. ולפי התרשמותי מההתרשמות שלך מספרו של גרנות, אני מתקשה להתייחס ברצינות גם לשאר דבריך.

 

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

בעקבות הוויכוח המתלהט לגבי הסופרת

גבריאלה אביגור רותם

קראתי לראשונה את הביקורת שהוטחה בה והמחשבה שעלתה בדעתי הייתה שיש כאן מעל לכל השתלחות בסופרת בשל היותה אישה. כלפי סופר גבר – המבקר לא היה נוקט במילים ובסגנון שנקט. התפלאתי שאהוד בן עזר לא הבחין בזה וחבר למבקר בסגנון כתיבתו.

גבריאלה אביגור רותם היא סופרת. כסופרת זכותה לבחור ולעצב את הדמויות כרצונה. היא בפרהסיה מכריזה על כך ולכן אין לחפש בספריה מסמכים היסטוריים אפילו לא רומן היסטורי.

עובדה שהיא מאוד יסודית ומעמיקה בהכנות לספריה. היא עבדה ארבע שנים על הרקע ההיסטורי של ספרה "אדום עתיק". היא מומחית כיום ברקע ההיסטורי של התקופה שעליה כתבה. היא ישבה בארכיונים, מידע שנמנע ממנה היא דאגה שיוצג לפניה. ייתכן שבהרצאותיה היא מרצה על התקופה מבחינה היסטורית ואין פלא שחלק מהכותבים הוקסמו משליטתה בחומר ההיסטורי. לרוב – היא יודעת על המשפחות שכתבה עליהן יותר מצאצאי המשפחה.

קראתי את ספרה "אדום עתיק" מתוך עניין אישי שכן היא כתבה על משפחתי – משפחת אהרנסון. מכאן שביקורתי היא אישית. לא אהבתי את האופן בו הציגה את בני משפחת אהרנסון בעיקר משום שידעתי שהיא השקיעה שעות אינספור בקריאת כתביהם. היא לא כתבה ספר היסטורי וחופש הבחירה שלה כסופרת עיוות את דמותם או ששימש כראי לבריכת המדמנה שבה נהוג להציג במגזרים מסוימים את דמותם ומעשיהם.

במסגרת חיפושיה היא הציגה בפניי לראשונה את הצוואה של אפרים פישל אהרנסון – סב אבי – אבנר אהרנסון – כולם ז"ל. היא גילתה גילוים מעניינים שלא כללה בספרה. ייתכן שאם היתה כותבת אותם בספרה לא היתה מוזמנת להרצות בבית פיינברג בחדרה.

עתידו של עם נבחן לפי עברו. צר לי מאוד שגבריאלה אביגור רותם העדיפה את הרומן הספרותי על פני האמת ההיסטורית. כתבתי לה זאת אישית ואיני חושבת שהיא אהבה את תגובתי. יחד עם זאת לעולם לא הייתי משתלחת בה כמו אותו מבקר.

אם מישהו חושב שעיתונו של אהוד בן עזר עיקרו מין נוסטלגיה כזו על ארץ ישראל הישנה שבה גדלנו, הרי שהוא טועה. זה נחמד להיזכר בזיכרונות ילדות במושבה. אני עוד זוכרת את ההורים של החברים שלי שהתאבדו, כל אחד בנפרד, וקברו אותם מחוץ לגדר בבית הקברות במושבה. את זה אף אחד לא מזכיר בזיכרונותיו. חיי יום יום היו קשים ומרים. עובדה שמעט מאוד מהצאצאים של המשפחות הותיקות נשארו בחקלאות או אפילו במקום המגורים של המשפחה במושבות.

 מתחת לפני השטח עדיין רוחשות גחלים שדי ברוח קלה להצית אותם לתבערה גדולה. אותו סיפור של אהוד בן עזר על דודו ודודתו שכנראה איבדו את פרדסם לטובת הבנק חזר בגדול באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. בגין הבנקים שכנסת וממשלת ישראל העדיפו להצילם על פני החקלאים (בעזרת חוק גל). תוך זמן קצר – מחמישים אלף חקלאים פעילים נותרו בערך חמשת אלפים חקלאים פעילים כיום במדינת ישראל. זהו נושא כאוב ביותר – מעמדם כיום במדינת ישראל. אין מדינה בעולם המערבי המפלה לרעה את חקלאיה כמו מדינת ישראל.

הביקורת על שפתה וסגנונה של גבריאלה אביגור רותם מעניינת ביותר. קריאת ספר אינו חובה.

השפה העברית זו בעייה. הכתיבה בה, הדיבור בה, הקריאה בה. גיל הקוראים הממוצע של עיתונו של אהוד בן עזר נושק לגיל 60 ומעלה. ביקורת על השפה העברית והשימוש בה נהיר לבני הגיל הזה. בני העשרה ויותר האם בכלל יבינו על מה מתווכחים כאן? הם נולדו וגדלו במדינת ישראל. באיזו שפה עברית הם מדברים? אילו ספרים הם קוראים?

זהו השבר הגדול שאותו יש לתקן. אם לאחר יותר מ-120 שנות התיישבות של הראשונים הדור הצעיר שגדל כאן זר לו מעשה ההתיישבות הציונית והשפה העברית על רבדיה, האם לא שגינו בגדול? אני קוראת באינטרנט את ההערות והתמיהות של הדור הצעיר לגבי העבר וחושבת שהפסדנו אותם בגדול. הם מדברים באינטרנט, בבלוגים, ברשתות חברתיות ולא בספרים. הכול 4 יו. זוהי העברית כיום.

ושוב אני חוזרת לגבריאלה אביגור רותם. היא קראה את כל כתבי בני משפחת אהרנסון וכתבה בלשון שבה דיברו וכתבו, אותה שפה עברית שנראית מסורבלת מדי לחלק מהמבקרים. אם היו קוראים בכתביהם היו נוכחים לדעת שהיא דייקה מאוד בשפתם. ומכאן כאבי האישי שאותה סופרת שכה הרבתה לחקור ולדעת את משפחת אהרנסון הציגה אותם לפי צרכי הרומן הספרותי שיצרה בדמיונה ואולי גם כדי לרצות זרמים חברתיים פוליטיים שלאורם גדלה והתחנכה.

 

* * *

עבור: מכתבים למערכת "הארץ"

נשלח: ‏14.08.2009 / ‏כ"ד אב תשס"ט

הכותרת: לא השגנו את תגובתה של גולדה

 

במאמרה "איפה הסגולה שלנו" ("הארץ" 14.8.09) מצטטת שולמית אלוני את גולדה מאיר, כמי שאמרה לאחר משפט אייכמן: "עכשיו, כשכולם יודעים מה עשו לנו, מותר לנו לעשות הכול ואין לאף אחד זכות לבקר אותנו ולומר לנו מה לעשות."

האם גולדה אכן אמרה את הדברים האלה?

אני לא שמעתי על כך מעולם. מאז קראתי את המאמר, ביררתי עם עיתונאים וחוקרים האם ידוע למישהו על אמירה כזו – איש לא שמע על כך. הציטוט הקרוב ביותר לדברים, התייחס לדרישה שהועלתה לא להוציא את אייכמן להורג: "רק מאיתנו דורשים זאת כי עוד לא התרגל העולם לראות את עם ישראל כמו יתר העמים."

ומה יש לגוגול לומר בנדון? יש בו איזכור דומה, בהרצאה של שולמית אלוני ברב שיח של גוש שלום, בתקופת האינתיפאדה השנייה. אך כפי שאני מכיר את אלוני ועוד אוהבי גולדה שכמותה, אילו אמרה גולדה את הדברים, כבר היינו שומעים אותם השכם והערב.

אז שולמית אלוני כתבה, "הארץ" פירסם בלי לבדוק, ועד סגירת הגיליון לא הצלחנו להשיג את תגובתה של גולדה מאיר. יש להניח שגולדה לא תכחיש את האמור.

ובכל זאת... מן הראוי לדרוש משולמית אלוני להסביר על מה התבססה. היכן נאמרו הדברים, מי שמע אותם, היכן הם כתובים?

אם לא תוכיח אלוני את הדברים, כנראה שיש אמת בחשדי, שמדובר בשקר גס, בעלילה מכוערת של אלוני על גולדה.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

 

ס. נידח: אתם שם ב"הארץ", שמעתם פעם על יושר עיתונאי וזכות התגובה?! – או שרק לאוהדי אש"ף שמורים דפי עיתונכם?

 

 

* * *

אסנת רז: תשובה לרון וייס

כמי שמגדירה את עצמה הן כ'שמאל אמיתי' והן כ'שמאל חושב' (מבית מדרשם של בן גוריון וברל כצנלסון), ברצוני להבהיר שבניגוד לדבריו של רון וייס [גיליון 471], התופעה היחידה שאני מייחסת לשמאל היא התרכובת של חוסר יושר אינטלקטואלי, עיוות מוסרי (מה שאתה מכנה, ובצדק, "אידיוטיזם מוסרי"), והדבקות בחיפוש תירוצים לגרועים באויביו ולנוראים במעשיהם. אובססיה של שנאה עצמית וראיית עובדות דרך פריזמה מעוותת בעליל.

על כך, כזכור, כתב ברל כצנלסון: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה? שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?" 

הציטוט מ"תום סוייר" של מרק טווין לא התייחס לסוגיית "חנינות – כן או לא", אלא ליכולתם של אנשים מ"השמאל הנאור" (בעיני עצמו) להכשיר ולטהר כל שרץ וכל מנוול ובלבד שאיננו יהודי.

 בברכה,

 אסנת רז

 

 

* * *

רות ירדני כץ: עד כאן

 

היוזמה של אתר עיתון "מעריב" לזעוק את הזעקה הגדולה נגד האלימות הנוראית שאנו עדים לה בשנים האחרונות, ובשבועות האחרונים במיוחד, זו יוזמה ברוכה ביותר. כן, כולנו צריכים להצטרף לקול הזעקה בכל דרך שאנחנו יכולים. כל אחד, בכל מקום. אני איתם וחותמת על כל עצומה. יגיע גם רגע שנצא לרחובות, ונכריח את כל רשויות האכיפה להתייחס לאלימות שאין לה גבולות להשקיע את כל כוחם רק בנושא זה. עורכי עיתון "מעריב" קמו ועושים מעשה.

"בשבועות האחרונים עמודי האתר הולכים ונשטפים בדם ובאלימות בקצב מסחרר שאנחנו לא זוכרים כמותו. כותרת רודפת כותרת, פרשה רודפת פרשה. פעם זה הורה שנוטל במו ידיו את החיים של ילדיו הקטנים, פעם זה רוצח מתועב שיורה בדם קר בנערים חסרי ישע רק בגלל אורח חייהם ופעם זה חבורה משועממת של צעירים שיכורים שמחליטה להתעלל במשפחה שיושבת לתומה על ספסל בשישי בערב ולרצוח באכזריות בלתי נתפסת את האב פשוט בגלל שמתחשק להם. וזה עוד מבלי שדיברנו על אלפי הסיפורים שמתרחשים מתחת לאף שלנו מדי יום ולא זוכים בכלל להגיע לידיעת הציבור הרחב. בין לבין מוצאים כאן גופות מבותרות ומרוטשות בקצב מטריד, עוברי אורח משלמים את המחיר של המאבק הבלתי מרוסן בין משפחות הפשע, האלימות במקומות הבילוי הפכה לשגרת חיים עד כי אף אחד כבר לא ממש מבחין בה או מתרגש, והדלת המסתובבת של בתי המשפט ובתי המעצר לא מפסיקה להכניס, ובעיקר להוציא, עברייני אלימות מכל הסוגים: אנסים, שודדים, סחטנים, בני נוער שמתעללים בחבריהם ועוד ועוד, ועדיין לא הזכרנו את האלימות המילולית שהתנחלה בכל שיח אפשרי – מבית הנבחרים ועד לתקשורת – ואפילו את גיבור התרבות שמובל בחיוך ממזרי ושובבי לחדר החקירות אחרי ששלח בריונים לשבור עצמות לאלה שלא נתנו לו במה." – כך כותבים עורכי אתר "מעריב" ביום 16.08.09.

עד כאן. כל פושע מהסוג האלים ביותר חייב לדעת שיש מחיר לפשע שלו שיתבטא בעונשים חמורים ביותר כמו: שלילת זכויות מוחלטת. הוא לא יורשה להצביע, לקבל ביקורים, לשוחח בטלפון, להתקלח כל יום, לראות טלוויזיה ולקרוא עיתונים. הוא לא יורשה לראות אנשי מקצוע, לטייל בחצר ולשחק כדורגל, סל או כל משחק אחר כי חייהם של אנשים, נשים וילדים איננו משחק. יילקח ממנו כל דבר שמריח או מזכיר חופש.

עד כאן. לא נעבור בשתיקה על כך שאימא או אבא רוצחים את ילדיהם. אסור יותר לשבת בחיבוק ידיים כי כל אחד מאיתנו מבקש ביטחון אישי. לצאת לאן שרוצים מבלי לפחד ולחזור בשלום, ולהיכנס הביתה מבלי שאנס יארוב בחדר מדרגות.

 

 

 

 

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

שלום רב אהודים יקרים

 

יִשְׂרָאֵל הַר

 

בשעה תשע הערב יום רביעי

חזרתי מנסיעה באוטובוס של

אגד הלוך ושוב מירושלים

עוד המים להכנת קפה גולשים

מצלצל הטלפון מדברת אשה

בקול חלוש המבקשת את שחר

צריכים אותו דחוף מהמוקד [שחר

הוא בחור צעיר שכני בבניין] הוא

לא נמצא בבית – אני אומר ומוסיף

חכי רק רגע נדמה לי שיש אצלי

מספר הטלפון הסוללרי שלו. לא

צריך אומרת המוקד [לכל אחד יש

גבריאל מוקד שלו] לא צריך הסוללרי

של שחר יש לי אמרה המוקד. עם מי

דיברתי שאלה. עניתי: ישראל. לפחות

תודה – אמרה. אתם מבינים – אני לא

באוטובוס לירושלים ישב איש במושב

שלפני קורא עיתון אני מביט לעיתון

מצליח לקרוא רק את הכותרות הרי

הן לפניכם: המתקאמבקת הכניסה לרוורס את המתחרה ובלי ניקוד.

עוד כותרת: איטלקיה עדיין בתמונת היורובאסקט.

גם צ'לסי רוצה את ריברי. טומרקין עושה היסטריה היסטרית. לפתע

פתאום קולו של נהג האוטובוס: הכביש הזה לחֶמֶד פַאנָן. האיש

קיפל את העיתון ברשרוש. ברוכים הבאים לתיאטרון המציג היום

ווֹדוֹבִיל בקומדיה דל ארטה – אמרתי לי בליבי. ביציאה מהתחנה

המרכזית הירושלמית אני רואה באוטובוסים הנוסעים לשכונותיה

לבאר יעקב. לבנייני האומה. לכפר שאול. למערת צדקיהו. לרמות פולין. אופיס טקסטיל.

והפועלים – המשגעים את הנהגים

ואת הולכי הרגל המקומיים והתיירים מארצות שונות

וטרקטורים הענקיים מרעישים את אדמת העיר והופכים את חיי התושבים

לגיהנם – אז מדוע ולמה אתם מתפלאים שאני מארר את כל ראשי הערים במדינת ישראל.

אני יודע, אהוד, שגם אתה מתרעם לעיתים על הלעז שפשה בלשון העברית

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

מעשים טובים בתל אביב

 החום משגע.

הכול נראה מבעד למשקפי שמש שחורים. האוויר בעיר דחוס בתלונות. הכול מתלוננים על הכול. אין שמץ אדיבות, הנהגים חסרי סבלנות, לתורים אין קץ, תחנות האוטובוסים מועתקות בלי התראה, הרחובות מלאים מהמורות בנייה, מרמים, מנצלים, שלא לדבר על גלי הרצח ועל הכלכלה. והחום הנורא הזה! – לא היה כמותו אשתקד ולא לפני שנתיים! לא שהספקנו לשכוח. פשטו לא היה. הגלים הלוהטים גורמים לנו להתפרץ, לצעוק ולריב הרבה יותר מאשר בחורף. קשה לחיות בקיץ בתל אביב.

אבל, האומנם השד נורא כל כך? די בנקל מתגלים בעיר ניצוצות של עזרה ושל אנושיות. אפילו בקיץ. שלושה ניצוצות כאלה נזדמנו לי באקראי תוך זמן קצר, כמעט כמו "שלוש מתנות" בסיפורו הנודע של י.ל. פרץ, אמנם בזעיר אנפין. ואם נפשפש בזיכרון ונצטייד בקצת רצון טוב נגלה כולנו את משב הרוח הטובה גם בלהט הקיץ. 

נכנסתי לאוטובוס מס' 5. כשרציתי לשלם מצאתי בארנקי רק שטר של מאה שקל ו-15 אגורות. כרטיס גימלאי עולה 2.7 שקל. הושטתי את השטר לנהג והוא אמר לי: "שבי!"

ישבתי והרגשתי כמו מסתננת. חזרתי לנהג עם השטר ושוב שמעתי:"שבי! אין לי עודף!"

"אז איך אשלם?"

תהיתי. לפני שהנהג ענה, הושיטה לי אישה שישבה בשורה הראשונה את הכרטיסייה שלה: "קחי," הציעה באדיבות.

הנהג ניקב את הכרטיסייה והחזרתי אותה לגברת החביבה בתוספות האגורות שהיו לי, חרף התנגדותה. ("המטבעות נועדו להקל על המצפון שלי," הסברתי). ירדתי מהאוטובוס כשחיוך על שפתיי ולא ידעתי למי להודות יותר – לנהג או לנוסעת האלמונית.

ימים אחדים לאחר מכן עבד אצלי שרברב וביקש 300 שקל שכר עבודה. שילמתי לו. כעבור זמן מה צילצל אלי השרברב: "נתת לי בטעות ארבע מאות שקל. אבוא בבוקר ואחזיר את הכסף." ואכן השכם בבוקר בא והחזיר 100 שקל.

אמנם השרברב, דוד שמו, הוא השרברב הקבוע שלי, אך לו רצה היה יכול בשקט לקחת את מאה השקלים לעצמו. כשישלמתי לו הגיעה שיחת טלפון שבילבלה אותי, ועד שצילצל אפילו לא הרגשתי בטעות וקרוב לוודאי שגם לא הייתי חשה בה. יש אנשים ישרים בתל אביב.

ניצוץ טוב שלישי נזדמן לי כעבור שבוע. המתנתי ברחוב אבן גבירול בתחנת האוטובוסים של מס' 26 הנוסע דרומה. היתה שעת צהריים, התחנה להטה והאוטובוס מתמהמה מאוד. לפתע צצה לידי אישה צעירה גוררת עגלה ובה תינוקת. לידה חנתה מכונית.

"אני נוסעת בכיוון של מיספר עשרים ושש," אמרה."את רוצה טרמפ?"

המכונית היתה עמוסה שקיות מצרכים אבל הצעירה החביבה פינתה אותן בזריזות, דחפה את העגלה לירכתי המכונית ופינתה לי מקום על ידה. היא האריכה את מסלול הנסיעה שלה ובמקום לפנות ימינה בשדרות שאול המלך ולנסוע לביתה ברמת גן התעקשה להמשיך עד פינת טוסקניני ובקושי הצלחתי למנוע ממנה לנסוע עד ביתי ממש.

בשנות חיי הארוכות עוד לא קרה לי שמישהי תתנדב להסיעני בלי שאפילו יעלה בדעתי לב קש ממנה טרמפ. בנעוריי הציעו לי גברים פה הסעה ושם הסעה אך מניעיהם ודאי לא היו אלטרואיסטים במיוחד. אבל אישה המציעה לי הסעה מיוזמתה פגשתי כעת בפעם הראשונה.

 פתחתי בשיחה קצרה עם המיטיבה שלי. מלבד התינוקת יש לה שני בנים, סיפרה. הבכור נקרא אביהוא. השם זכור לי כי היא הסבירה "כך נקרא בנו של אהרון הכהן, אחי משה." השם שלה: קרן. לצערי לא שאלתי לשם משפחתה. אם מישהו מזהה אותה – צעירה נאה, אם לשלושה, תושבת רמת גן, יאמר נא לה כי לא אשכח אותה.

אני פגשתי במקרה לאחרונה את ארבעת אלה אבל ללא ספק רבים כמותם בתל אביב, והם כמשב רוח רענן בלהט הקיץ בתל אביב שלנו, בת המאה.

 

 

* * *

משה גרנות: ה"גזענות" שלנו, הרצחנות שלהם

אהוד היקר,

קראתי את דבריך על דיכוי המרד של ענף אלקאעידה ברפיח במדור שלך "ממקורות הש"י..." [גיליון 471] – ולא יכולתי שלא להרהר בצביעות של ההנהגה של ערביי ארץ ישראל: באינתיפאדת 2000, שהתפשטה ביישובים הערביים בארץ, ובעיקר באום אל-פאחם, כשהסיסמה העיקרית היתה – "סוף למדינת ישראל", ואשר התבטא בוונדאליזם נורא ובאיום ממשי על אזרחים יהודיים ועל שוטרים.

באותם מאורעות נהרגו 13 אזרחים ערביים, ואזרח יהודי אחד – שנזרקה על רכבו אבן מהכפר ג'יסר א-זרקא. ישראל הקימה ועדת חקירה, היכתה על חטא, והמנהיגים הערביים לא חדלו מלשקץ את "הגזענות הישראלית".

חמאס הרג ברפיח ביממה אחת 24 אנשים, שחטאם זהה לחלוטין לחטאם של האזרחים הערביים שהתקוממו בשנת 2000, והנה – שקט! אף מנהיג ערבי ישראלי איננו מלין על הטבח, כי הרצח של אנשי חמאס (כמו של שאר המשטרים "ההומאניים" של ארצות ערב) הוא תמיד "כשר".

לעולם לא אבין את הדו-פרצופיות הזאת.

וכעת, למרות שאתה סולד מתודות – אני חייב להודות לך מקרב לב על התגובה הקצרה והקולעת לדבריו של אייל זמיר.

 ובאשר למאמר המלומד של יוסף אורן, שחלקו מכוון אל דבריי [גיליון 471] – תרשה לי להצטרף אליך, ולא להגיב.

שלך,

 משה גרנות

 

אהוד: אני מניח שזו לא פעם ראשונה שאתה מבין את האיפה ואיפה במזרח התיכון. אין כאן שום שאלה של צדק ושל משפט בעיני העולם ה"נאור" אלא רצון ערבי ומוסלמי להשמיד אותנו בכל הדרכים, ואני חרד מאוד לגורלה של המדינה היהודית-העברית הקטנה ישראל, כי מאז האינתיפאדה של שנת 2000, וכתבתי ואמרתי זאת כבר אז: יש לי הרגשה שמנסים לשמוט מתחת רגליי את הקרקע שעליה אני עומד ולהפוך אותי למיעוט במדינה העברית-היהודית האחת והיחידה שבעולם. ואני לא אצא בגלות, לעולם, למרות שאני מרגיש יותר ויותר את הפלסטיניזאציה של ישראל, אשר כל מי שמעז להתנגד לה, כמונו – מודבק לו תיכף ומיד התואר "גזען!" – זאת גם בעיני אלה הקובעים מיהו סופר בישראל. אביא לך דוגמה קטנה, שלחתי את ספרי האחרון, "ספר הגעגועים", לרבים מידידיי-לשעבר מקרב הסופרים הערביים בישראל. רק שניים-שלושה ענו, מהיתר לא שמעתי דבר, למרות שהספר עוסק כה רבות בתיאור הווי של יהודים וערבים בארץ. ולמיטב ידיעתי, איש מהם לא כתב על הספר בעיתונות הערבית-ישראלית.

 

* * *

אלי יזרעאלי

שיר שקיפות למנכ"לית האירגון

אהוד יקירי

למי יש כוח בקיץ המזוין הזה, כשכל כך חם ומהביל, לעסוק בעניינים כבדים (הרבה יותר מדי), בהשלכת אבנים על זקנים (את מי זה מעניין, אהוד. אתה הרי צעיר), במסחור הקרקע על ידי בעליה, ומצידי שימכרו לערבים במפרץ או לסינים ממקאו. עם כל הכבוד לרשמים מפולניה, חם!!! חם מדי!!!! גם לא מפריע לי שגיא בכור אינו מפרסם בחב"ע, למרות שיש לי אליו הערכה (אינטלקטואלית) רבה. אין כוח. פשוט אין כוח (להוציא התמונות המוצלחות שצירפה שרה כהן. כל הכבוד). והנה התבשרתי, כי לאירגון שבי"ל שהקים דב יזרעאלי (במקרה אחי) מלאו עשור והחלטתי לחבר לשם כך שיר, בין היתר כמחווה למנכ"לית האירגון, אשר עשוי לשקף את תחושת הניהיליזם שאיתה (ורק איתה) אני יכול להזדהות כעת, לפני שאנגב שוב את מצחי מזיעה.

 

שיר שקיפות / לרגל חלוקת המגן –

תרומתי הצנועה / לפרסום הוגן

 

גבירתי המנכ"ל / בואי תקבלי החלטה,

על עסקי אהבה / בלי משחקי שליטה.

בלי לגמגם / עם להביט על הגוף,

נאמר ונעשה / הכול בשקוף.

 

לא אבלבל על ניטשה / וגם לא על מרגריט דיראס

אומר לך ישירות: / את המלכה וגם האס.

ואחשוף כוונותיי / ללא מורא,

וללא משוא פנים / אצא באמירה

 

וגם אציע מעשה / במלוא השקיפות

וללא קלישאות / ותיחמון חבוט.

לא אהסס / ואהיה נועז –

על הפתיחה / אציע מסאז'

 

אעסה את התחת / אלטף את הלחי,

מבטיח ללקק / גם את בית השחי.

אז מה את אומרת / גבירתי המנכ"ל...?

אם רק נרצה / בטוח שגם נוכל!

 

ואז לעת ערב / נצא אל החוף

לאור השקיעה / נתמזמז עד אין סוף.

וברגע השיא, / כשהשמש תשקע אל הים,

נשיקה צרפתית / תתווסף כמובן.

 

וארוחה רומנטית / וסרט כדי לצחוק,

מבלי להתפלצן / נצפצף על החוק.

לא נשתף פעולה / עם מה ש"מקובל"

ולא נתקדם / בצעד מסורבל.

 

היישר את הבגדים / נשליך לכל עבר

וניתן זכות ביטוי / וחופש לכל אבר.

אז מה את אומרת / גבירתי המנכ"ל....?

איזו שקיפות / יוצאת מן הכלל.

 

אז אולי תואילי / גבירתי המנכ"ל

ונתגלגל יחדיו – / כהמצאת הגלגל...

ומהר אתקדם / למרכז כמו גל...

ומבטיח להראות לך / מה אני מסוגל.

 

הנה קרב חג לנו, / חג מגן השקיפות

ואחרי הים / אני חש עייפות.

הולך לי לישון, / גבירתי המנכ"ל...

וכך להיום / סוגר מעגל.

 

נ.ב.

וגם זאת שקיפות, / איך מבלי משים

עברתי מגוף ראשון יחיד / לשיתוף של שני אנשים...

 

* * *

בן-דרור ימיני

תקשורת בשירות הטרור

ציטוט מעיתון "מעריב", 18.8.09

המדור הזה עסק פעמים רבות בגבולות חופש הביטוי. המציאות הישראלית מספקת לנו הרבה מאוד מקרי מבחן. בשבוע שעבר היה לנו עוד אחד. ישראלי-ערבי פירסם מאמר באחד האתרים הפופולריים ביותר באינטרנט – אין צורך באזכור האתר או שם הכותב [זוהייר אנדראס. חב"ע]– שאבו-מאזן הוא למעשה בוגד, משום שבנאומו בוועידת הפתח הוא התנגד לחזרה לאלימות.

המאמר כולו הוא כתב הסתה למען מאבק אלים נגד ישראל. לא מרי אזרחי. לא התנגדות סבילה. לכותב יש בעייה עם אבו-מאזן, משום ש"הוא איננו מעוניין במאבק המזוין... הוא והרשות חתומים על הסכמים שאוסרים על הפלסטינים לאמץ את שיטת ההתנגדות." לפי הכותב, ההסכמים עם ישראל צריכים לכלול סעיף שמעניק לפלסטינים את הזכות להמשיך ולרצוח ישראלים.

לא שאבו-מאזן הוא צדיק הדור. לא שהוא מוכן לפשרה כלשהי עם ישראל. ממש לא. אבל מתברר שיושבים בקירבנו מי שלוחצים על הפת"ח לחזור לימים האלימים של האינתיפאדה. רצח המוני וחסר אבחנה של חפים מפשע. והקריאה הזאת זוכה לבמה בכלי תקשורת מרכזי.

האם מדובר בחופש ביטוי? נבדוק. אם מאמר דומה היה מופיע מצד אחד מחסידי כהנא – מאמר שכולו קריאה לשינוי הסכמים עליהם חתומה המדינה עם הפלסטינים, לצורך חזרה לאלימות נגד ערבים – הכותב היה נעצר על הסתה לגזענות.

למעשה, זה כבר קרה. הרב עידו אלבה הורשע על הסתה לגזענות, אף שהמאמר שכתב היה מאמר פרשנות הלכתי. ההרשעה היתה מוצדקת. משום שלעתים, היתר לרצח הוא הצדקה לרצח הוא קריאה לרצח. והיתר לרצח אינו לגיטימי רק משום שהיא מתחזה לפרשנות הלכתית.

הפעם לא היתה שום כסות הלכתית. מדובר בהטפה למען חזרה למאבק המזוין. אז איך זה שאותו כותב ממשיך לפרסם ברבים את דברי ההסתה והקריאה לאלימות, כאילו שדין שונה לו ולאחרים? איך זה שכלי תקשורת רבים מעניקים לו במה? הרי על הרבה פחות מכך כבר נעצרו ערבים בישראל – לא תמיד בצדק. למשל, איש התיאטרון סמיח ג'בארין, שהפגין נגד המלחמה האחרונה בעזה, השתתף בכנס למען זכות השיבה, ועוד. הדעות שלו מעצבנות. צריך להתמודד איתן. אבל אם כל מי שיש לו דעות דומות ייעצר או ייחקר – אז נדמה שלשב"כ תהיה הרבה עבודה. את השימוש ברשויות לאכיפת החוק יש לשמור למקרים ברורים של הסתה או קריאה לאלימות. ונדמה שהמאמר שפורסם בשבוע שעבר הוא בדיוק המקרה המחייב פעולה.

כלי התקשורת, ו"מעריב" אינו שונה בעניין הזה, מעניקים לעתים סוג של לגיטימציה לקריאות הללו. ובתנאי שזו קריאה לאלימות נגד יהודים. הרי אין סיכוי למאמר התומך באלימות נגד ערבים. וטוב שאין. אז מדוע מתוך הקשת הרחבה של דעות הרווחות בקרב ערביי ישראל, הבמה ניתנת דווקא לכהניסטים שלהם? בכך מבצעת ישראל בדיוק אותו סוג של חרקירי המאפיין את התקשורת והאקדמיה במערב: יש מגוון של דעות. אך הבמה ניתנת יותר, הרבה יותר, לקולות הרדיקליים. ואילו המתונים נותרים בצל. והכול בשם ה"קדמה" ו"חופש הביטוי."

כאשר צעיר מוסלמי, באירופה או בישראל, חי באווירה שבה הרדיקלים זוכים להבלטה וללגיטימציה – בחירת הדרך שלו הרבה יותר קלה. הוא כבר יודע שצריך להיות רדיקלי כדי להיות על הבמה. האלימות משתלמת. ובשלב ראשון - התמיכה באלימות.

הכותב הספציפי ביצע, לכאורה, עבירה פלילית. תנועת "אם תרצו" פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, כדי לדרוש פתיחה בחקירה. האם היועץ המשפטי יתחמק? האם דינם של ערבים שמטיפים לאלימות שונה מדינם של יהודים? התקשורת הישראלית משתפת פעולה ונותנת במה לתומכי המאבק המזוין. היא סובלת מאימת "חופש הביטוי", שהפך לחופש השיסוי. נקווה שרשויות החוק יעצרו את הטמטום הזה, שמעניק במה מכובדת למי שתומך בטרור ובאלימות.

 

* * *

עמי יובל

"עכשיו יש חַרְבּ [מלחמה], הכול ביוקר. יש עשר ביצים בשילינג."

גיליון 471 מביא כקודמיו חומר רב ומעניין בנושאים שונים. בחרתי להוסיף משהו מזיכרוני לרשימה הקצרה של ידידיה יצחקי "מה אפשר היה לקנות בשילינג".

היה זה באמצע מלחמת העולם השנייה, בערך 1942, כשמחסור שנוצר בשוק הביא לעליות מחירים. חַלַבִּי הדרוזי הגיע כרגיל מדלית אל-כרמל עם חמורו העמוס תוצרת חקלאית ועם בתו הקטנה שעזרה לו, והכריז בחצר ביתנו על מרכולתו "בֵּיד, בַּנְדוֹרָה, בָּסָל".

אימא יצאה למרפסת וביקשה ביצים, וחלבי עלה אלינו לקומה השנייה והביא ביצים בסל של קש, וציין שהן טריות מהיום בבוקר. אימא נתנה לו שילינג, ומיד זעקה:

"נתת לי רק עשר ביצים, שכחת עוד שתיים!"

"לא שכחתי," השיב לה, "עכשיו יש חַרְבּ [מלחמה], הכול ביוקר. יש עשר ביצים בשילינג."

לא עזרו כל הוויכוחים והתחנונים, אימא קיבלה את הביצים וסידרה אותן בזהירות בארון הקרח, ומצב רוחה נשאר עכור כל אותו יום.

 

 

* * *

תזכורת ל"המישמנאים והמירזנאים"

לאהוד בן עזר שלום,

אתה משקיע המון, ורואים שאתה אוהב ונהנה מכתיבת ואיסוף החומרים.

תודה לך בשם כל המשפחה הענפה עבור הכתבה שערכת כל כך יפה על חנות הנקניקים [של הסב שמואל ברטרר. גיליון 471].

תלמה כהן

 

אהוד: אני יודע שבארכיון פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני אוספים כל בדל-מידע על המושבה – גם מה שמופיע בגיליונות המכתב העיתי, ומקטלגים אותו, כך שנוספו עתה עוד עובדות על חנות הנקניקים האגדית של סבך וסבתך, ואם יש לך תמונות, חפצים ומיסמכים שהיית מעוניינת לשלוח להם, לצילום או לצמיתות, אנא עשי זאת למען הדורות הבאים.

בהדמנות זו תיקון קל לכיתוב תחת תמונת סבך וסבתך בגיליון הקודם: צ"ל שרה ושמואל ברטרר בחצר מאחורי החנות בפתח תקווה, 1937, מעבר לחצר של בית משפחת גרף.

והרשי לי להזכיר עוד דבר: באותה תקופה של נעוריו היינו מוקסמים מהספר הנהדר "המישמנאים והמירזנאים" של אנדרה מורואה, שהנקניקים והנקניקיות הם חלק נכבד ממנו [אז טרם הבנו שמדובר בסאטירה פרועה ונשכנית על הצרפתים והגרמנים במלחמת העולם הראשונה] – וכמובן שנקניקי סבך היו לנו ההמחשה לכל העושר הקולינארי של מדינת המישמנאים שאותו הרחנו מתוך הספר על ציוריו המקסימים ואני מוכרח לעצור כאן אחרת לא יהיה מקום בגיליון לשום דבר אחר לבד מהערגה שלי למישמנאים ולמירזנאים.

 

* * *

פנייה לְכַּת כותבי הדוקו-רומאנים

והביוגראפיות הבידיוניות

סופרות וסופרים עבריות יקרים,

איך זה שעד היום לא חיברתם איזה פאשׁקוויל בדמות דוקו-רומאן או ביוגראפיה בידיונית על פרשת חייה הסוערים ואהבותיה הנסתרות של דודתי ההוללת הגברת אסתר ראב?

האם אתם מפחדים שמשפחות ראב בן עזר תתבענה אתכם למשפט?

או אינה אישיות די אטרקטיבית לתלות בה כל מיני בוקי סריקי בדרך לרשימת רבי המכר?

או פשוט אין לכם מה לחנטרש על חייה בדוקו-רומאנים ובביוגראפיות הבידיוניות שלכם – אחרי סיפור-חייה בן 600 העמודים – "ימים של לענה ודבש" – שכתבתי על אודותיה (ללא שום קונצים ובידיונות, כי אצלי, ממש במקרה, שום דבר לא מזוייף) וכן לאחר קריאת כרכי כל השירים וכל הפרוזה שלה, שהוצאתי במהדורות מוקפדות מאוד?

אגב, כל חוקר של שירתה, ללא הבדל דת, גזע, דיעה ומין – זוכה ממני למיטב העזרה ואני מעמיד לרשותו את התקליטור של כל הארכיון המוקלד שלה וגם את אוסף המאמרים על אודותיה, והראיונות איתה. לצערי יש הכותבים מחקרים על יצירותיה מבלי להזדקק לחומרים האלה, וזאת אולי כי הם יודעים יותר טוב מאסתר ראב מה היא רצתה להביע בשיריה.

אהוד בן עזר

תל אביב

 

* * *

עמוס כרמל

ידוענים בכיתות / שיעורים בריאל-פוליטיק

כבר היו דברים מעולם. כבר לפני הרבה שנים היו ידוענים שהופיעו בבתי ספר כדי להעשיר את בני הנעורים ולהביא לחיזוק ערכים, כמובטח לנו ביוזמה החדשה של משרד החינוך. אני זוכר, למשל, איך בימים הרחוקים ההם נדחסנו שתי כיתות ח' לחדר של אחת מהן כדי להאזין לח"כ מפורסם, תושב עירנו הקטנה, וללמוד את לקחו.

שמו הלך לפניו לא רק כפוליטיקאי. כושרו הרטורי היה משובח. העברית שלו עשירה, רהוטה ותוססת (ואיש, כמובן, לא העלה על הדעת שהוא יאמר משהו כמו "אני ילך"). הוא דיבר אלינו בגובה העיניים וגם הזכיר מושגים חשובים ודמויות מופת. והוא קרא לנו למרוד בהורינו ולהירשם בסוף השנה לבתי ספר חקלאיים – לא לתיכונים שגרתיים ומנוערים מערכים. בסערת נפש סוחפת סיפר לנו שצינור המים מהירקון הולך וקרב לנגב ובקצהו יותקנו ברזים ועלינו להתמודד עם שאלה דרמטית, לאומית ואישית: מי יפתח את הברזים?

תחת הרושם העז של דבריו, ניסיתי להניף את נס המרד בבית, ונהדפתי בנקל. חכה, אמר לי אבי המנוח, שכבר ראה ועשה לא מעט בחייו. חכה עד שבנו של הח"כ יסיים את בית הספר היסודי.

חיכיתי. כעבור שנה-שנתיים היה אותו הבן, בדומה לרוב שומעי הנאום המזהיר של אביו, בתיכון רגיל לחלוטין, בלי להתעניין בפתיחת הברזים. והמופע כולו סיפק באופן בלתי אמצעי שיעור ראשון בריאל-פוליטיק: איש ציבור שדורש נאה מאוד אינו מקפיד תמיד לקיים.

חלילה לי לחשוד במישהו מרשימת המתנדבים המפורסמים ליוזמה האמורה של משרד החינוך שיחטא בצביעות כמו זו שהפגין הח"כ "שלי". אין ספק שרבים מהם יכולים לתרום רבות לתלמידים אפילו בשיעור חטוף אחד. אין גם ספק שיש ביניהם כאלה שהתנדבו ויתנדבו הרבה מעבר לשיעור החטוף הזה. אבל הרעש סביבם מקומם, בגלל יותר מסיבה אחת.

ראשית, הפגיעה בשיוויון. אם לשפוט מהרשימה שפורסמה, מספר הידוענים שגויסו נופל בהרבה ממספר הכיתות (ויש אפילו יסוד להשערה שלא כל הכיתות המקופחות יימצאו בריכוזים הגבוהים של הזכאויות לבגרויות). שנית, ובכל הכבוד הראוי לנוגעים בדבר, כיתה שתארח את חתן פרס נובל תקבל מטען שונה במקצת מכיתה שתארח שופט בתוכנית "כוכב נולד". ועצם ההכללה של השניים באותה קבוצה של אנשי מופת היא אמירה בעייתית מבחינה חינוכית.

מעבר לכך מדובר בעוד שיעור, אולי נחוץ אבל רחוק מלהרנין, בריאל-פוליטיק. הנה לפנינו ולפני התלמידים דוגמה מובהקת לחשיבותה של היח"צנות בחיינו ולשימוש בה להסחה של תשומת הלב הציבורית ממצוקות אמיתיות.

מערכת החינוך הישראלית יכולה להפיק הרבה תועלת ממתנדבים שיתגייסו לעזרתה ויאפשרו לתלמידים להתוודע לעיסוקיהם. אבל בראש ובראשונה דרושים לה מקצוענים, במשרה מלאה – הרבה מורים איכותיים שלא ילמדו תקשורת או יסודות המשפט או איך להצליח בפוליטיקה ובבורסה, אלא את מקצועות הליבה. הגיוס של המקצוענים האלה קשה, בעיקר בגלל בעיות תקציב. יש בוודאי מאגרים של מועמדים מתאימים שטרם נמצאה דרך לניצולם האופטימאלי. יש בוודאי מתנדבים שאפשר לגייסם למתן שיעורי עזר במקצועות האלה, האפורים והחיוניים. אבל המלאכה הזאת מפרכת ולא נוצצת, והיועצים האסטרטגיים ואשפי המיתוג דורשים ומשיגים את שלהם. הידוענים יחלפו ביעף וברעש גדול דרך הכיתות ויאפילו להרף עין על המורות והמורים שימשיכו לשאת בעול היומיומי. משרד החינוך יצטייר כמחולל מהפכה שאיננה – והבורות תמשיך לפרוח.

למען הגילוי הנאות, צאצאיו של הח"מ "נידבו" ועוד "ינדבו" אותו, לשביעות רצונו המלאה, לשיעורים בכיתותיהם.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 18.8.09.

 

אהוד: אתה צודק. היינו אולי הראשונים להתריע על התופעה הנלוזה והיחצ"נית הזו בגיליון הקודם, 471. בְּקריקטורה אפשר לצייר את מערכת החינוך של ישראל כחמור קטן – המורים, שעליו רוכב איש שמן גדול – משרד החינוך לכל אגפיו, פקידיו, דרישותיו, תוכניות הלימוד היומרניות שלו, החוזרים החדשים לבקרים – ומה לא? בקושי יש זמן למנהלים ולמורים לעסוק בחינוך ובהוראה, שלא לדבר על רמת המשמעת הלקוייה בכיתות, שמבזבזת את הזמן המעט שנותר למורים להוראה, ועושה רושם רע על הידוענים שמתנדבים לברבר בכיתות ובאולמות ללא תמורה לבד מחסות מצלמות הטלוויזיה.

בזמנו הגה יצחק ליבני, באחת ממשרותיו הציבוריות, רעיון גאוני: לפנות למשוררות ולסופרים ה"חשובים" ולשלם להם מראש סכומים גדולים מאוד כדי שייאותו בטובם לכתוב לילדים ולנוער. אך כמובן שלא פנה לאיש מסופרי הילדים והנוער, אלה שממילא כותבים כל השנים, דוגמתי, שהרי אנחנו, כמו המורים, מוגדרים מלכתחילה כסוג ב'; וכך, במו תוכניתו הסנובית, הוריד בבת אחת את מעמד כולנו, הסופרים לילדים ולנוער, לדרגת סופרים לא-חשובים, שאין פונים אליהם ואין משלמים להם מראש כדי שיכתבו.

 

* * *

דבורה קוזוינר: הטיול ליחיעם באוקטובר 47'

לאהוד שלום וברכה,

אני מבקשת את הכתובת של בתו של רסין, שהיה בכיר באגודת השומרים כשאבנר היה בין הצעירים באגודה והכיר טוב גם את ירמיהו רבינא. אבנר כתב בעלון השומרים, שערך רבינא, את קורות הטיול שערכו הוא, שהיה שומר שדות בקבוץ הזורע, ועודד ינאי מנהלל, יענקלה הררי ממשמר העמק, מאיר לוי משער העמקים, רכובים על סוסים, עטופים בכפיות, עם נשק, ליחיעם שעלתה על הקרקע חודשים מועטים קודם לכן, דרך מסלול שהשיק לכל הכפרים הערבים, בגליל המערבי. זה היה באוקטובר 47' שבועיים לפני ההצבעה באו"ם. סיפור מדהים. אני כבר מזמן מאיצה בו שיתחיל לכתוב והוא טוען שעדיין לא יצא לפרישה... כמובן שהגיליון הישן ובו הסיפור לא נשמר אצלו. ואלי דרך הספר על רסין, והקשר עם בתו ציפי – יעלה על עקבותיו.

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעם היושב בשבדיה שלום. כן, זה נכון. אנחנו, החיילים הישראליים, הורגים פלסטינים וכורתים את אבריהם כדי לסחור בהם, כפי שנטען בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר בעיתון הנפוץ ביותר אצלכם, "אפטונבלדט". אנחנו לא רק משתמשים באברים הקטועים לשם השתלות אלא גם עושים מהם ששליק וקבאב עם שום ופטרוזיליה – שריחותיהם ועשנם, הממלאים את עריכם ההולכות ונגדשות במוסלמים נאורים – ודאי מוכרים לכם. ולא רק זאת, אמנם חג הפסח רחוק עדיין אבל בגלל גידול האוכלוסייה שלנו עלינו להכין הרבה דם לאפיית המצות בישראל וגם למשלוח לתפוצות העם היהודי. אנחנו מתנצלים בפניכם על ההכחשות של משרד החוץ שלנו למתפרסם בעיתון, שהרי אתם מדינה מוסרית, ששיתפה פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה והעניקה להם מעבר חופשי כדי לכבוש את שכנתכם נורווגיה ולכונן בה את מישטרו הפרו-נאצי של וידקון קוויזלינג וגם לא הפסקתם למכור לנאצים חומרים אסטרטגיים. סליחה, סליחה, סליחה, אבל אנחנו היהודים ובייחוד החיילים הישראליים, גם חברינו לשירות הדרוזים, הצ'רקסים והבדואים, שותי דם אדם הננו מטבענו, ובייחוד אם הוא פלסטיני ומוסלמי.

אנחנו גם מודים לאתר "הארץ און-ליין" שצירף לידיעה הזו מיום 18.8 תמונה של חיילים שלנו ליד גופת הרוג תחת הכותרת "חיילי צה"ל בגדה" – ואנחנו בטוחים שאיש ממתקרנפֵי מערכת "הארץ" לא שותה דם פלסטינים ולכן הם בסדר גם מבחינת העיתון האנטישמי השוודי.

* להערכת מומחי הביטחון של "חדשות בן עזר" – כשם שמדינות ערב נוכחו לדעת שלא יכריעו אותנו במלחמה קרקעית, ובייחוד בטנקים, וגם בגלל עליונות חיל האוויר שלנו – (שהמטומטם דן חלוץ השתמש בו כדי "לנצח"-כביכול במלחמת לבנון השנייה) – והן התעשתו ובעזרת איראן, קוריאה הצפונית ורוסיה, הפכו את כל אזרחינו לחיים בשדה המערכה בצל איומי נשק תלול מסלול למינהו תוך תקווה לחסלנו במלחמה הבאה בדרך זו –

– כך גם הטרור הפלסטיני, בייחוד בתחומי הקו הירוק, ששותפים בו ערבים ישראליים – הגיע כנראה למסקנה שאנחנו נרפים וחלושים, "יאהוד אל מייתה", יהודים בני מוות! – כפי שנראינו להם בתקופת העליות הראשונות – והם עורכים בחוצותינו מסעות של פרעות והרג במסווה של שיכרות, בריונות, סמים ואלימות – אבל הכול נובע ממקור אחד, הרצון לנקום ולהתעלל ולהרוג ביהודים! ולכן כשמדובר בפגיעה של ערבים ביהודים, הרי שברוב המקרים אין הבדל בין טרור לפשיעה ולשיכרות ולמסוממות!

עם זאת צריך תמיד לקחת בחשבון שהרוב הדומם של ערביי ישראל אינו שותף לרצחנות הזו, ובייחוד כל זמן שיש עדיין שלטון מרכזי בישראל – ואיש הישר בעיניו לא יעשה; ויהודים וערבים עובדים יחדיו וחיים בדו-קיום יומיומי. וכן שלא חסרות לנו שיכרות, מסוממות, ואנדליזם, בריונות ורצחנות שעושים יהודים בישראל, אבל לא נילווה להן הרקע הספק-לאומני.

* אנחנו מכירים שדרן אחד, מהמשכילים ביותר שיש ב"קול ישראל", שנדיר שבמהלך אחת מתוכניותיו השבועיות המרתקות לא ישמיע לפחות פעם אחת את המילה "אוביסיטי" (השמנת-יתר) ולעיתים ישמיעה יותר מפעם אחת בצירוף צמד המילים "ג'אנק-פוד". והנה, על אחת כמה וכמה עלינו להיות אסירי-תודה לעורך המכתב העיתי, שלמרות שהוא שוקל 97 קילו (וכדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "ההשמנה היא הרזרבות לעתיד! לכן, ובזכות האבטיחים, הזיתים והתפוזים – אני חי שנים רבות כל כך!") – אין הוא, העורך – מזכיר לנו זאת אלא אחת לכמה גיליונות, והוא גם שזוף ומלוח מאוד עכשיו, משחייתו בבריכת גורדון בתל-אביב, ומחכה לראשון בספטמבר, שבו כל הקאקערים הקטנים יחזרו ללמוד ויהיה פחות צפוף סביב הבריכה ובתוכה. אגב, שלשום באה לקיוסק הקטן בבריכה ילדה קטנטונת מקסימה עם עיניים משגעות, ממש לאכול אותה, והודיעה לאימה בקול רם: "אני רוצה ג'אנק! – ועוד ג'אנק אחד!" – ובדברה חטפה מהמעמד שתי שקיות מסוג הביסלי והבמבה, השקית השנייה לאחותה הקטנה.

"ילדה, ילדה," יאמר לה הדוד יצחק, "היזהרי מאוביסיטי!"

* משנכנס אוגוסט מרבים ברציחה.

* מתוך היומן של אהוד בן עזר, 25.9.75, לאחר צפייה בסרט "מיכאל שלי": הסרטים הישראליים על הערבים הם בחלקם כמין חיקוי ל"רתיעה" של פולנסקי, ובחלקם בדיחה לא מוצלחת, אשר בעולם דווקא יכולה להתקבל בשמחה כמין נבואה אפוקליפטית על חורבנה של ישראל."

* אתמול, יום רביעי, נהרגו 86 בני אדם ו-310 נוספים נפצעו בסדרת פיגועים שהרעידו את בגדאד, אבל זה כמובן כלום לעומת הרצחנות ורדיפת הבצע של חיילי צה"ל, היהודים השיילוקים האלה, שהורגים פלסטינים כדי לסחור באבריהם.

* בצ'ילי הרחוקה נערך מחקר בן עשרים שנה בקרב שתי קבוצות גברים, מאתיים ושלושה גברים בכל קבוצה. בקבוצה הראשונה חפפו ראש מדי יום ואילו בקבוצה השנייה לא חפפו כלל. התוצאות: שמונים אחוז מהגברים בקבוצה הראשונה – קירחים. שמונים אחוז מהגברים בקבוצה השנייה סובלים ממחלות עור קרקפתיות קשות, נאלצו לגלח את שער ראשם ולנסוע למלונות ים המלח לשם ריפוי בשמש. עשרים אחוז הנותרים בקבוצה הזו הלכו לעולמם במהלך הניסוי ושאריהם קיבלו פיצויים.

* אם נשארו לכם במקרר או מחוצה לו ענבים, שזיפים, אפרסקים, תאנים, תפוחי-עץ, מישמשים, נקטרינות ופירות דומים להם שעבר זמנם והם בשלים מדי לאכילה, הרתיחו אותם בסיר גדול עם סוכר או סוכרזית לפי הטעם, ועם חתיכת לימון, צננו והעבירו תוך בחישה אלימה במסננת דקה כך שרק המיץ יישאר ואילו הפולפה לפח. צננו במקרר. והרי לכם משקה מלכים. שם בכיס הקטן כל שמפניה או יין שבקבוקם עולה עשרות ומאות שקלים. טוב מאוד נגד עצירות – ככל שיש בו יותר שזיפים. ואם אורח אומר לכם שהמיץ אינו לטעמו, וזאת בגלל סוכר, סוכרזית או מטעמים אחרים, אל תתווכחו עימו ושימרו את כל המיץ במקרר להנאתכם.

* "אוי לנו שיש לנו בית משפט מעוות כזה. אין להם דת ודין, הם לא מאמינים בשום דבר... אלה הם כופרים, איך הקב"ה יסתובב [כלומר, יעניש] עימהם, מה לכהן בבית הקברות?... אני מבקש מכם, כולכם, תעשו כאיש אחד לעודד את ידידנו היקר," כך אמר נרה הגאון עובדיה יוסף בהקלטה שתושמע היום בעצרת תמיכה של ש"ס בבניזרי, לקראת תחילת ריצוי עונש המאסר בן ארבע השנים שהחמיר עימו וגזר עליו בית המשפט העליון.

ועל דא כבר נאמר בארמית, והמבין יבין כמידת הבנתו: "על דאטפת אטפוך וכל מטייפיך יטופון." – על שהטבעת – הטביעוך, וכל מטביעיך – יטבעו.

 

* * *

יוסף דוריאל

את עלילת הדם השוודית קיבלתם ביושר

הם לא למדו כלום ממחדלי חוסר התגובה לעלילות הדם שהפכו לנשק בלתי מנוצח בידי שונאי ישראל, לא רק להכרעה במלחמות אלא גם להשנאת מדינת היהודים על העולם כולו. זה קרוב לעשר שנים שהכתובת על הקיר וכותב שורות אלו חוזר ומתריע על המחדל הביטחוני והמדיני של קברניטי המדינה, שלא למדו היסטוריה ולא מבינים מהו הכוח של עלילת דם לגייס המונים למלחמה בישראל – מדינית, כלכלית וגם צבאית. הם גם לא עיכלו את ההבדל בין יכולת ההתגוננות מפגע זה של יהודים חסרי אונים בגולה לבין מדינת ישראל הריבונית. המדינה חייבת לאזרחיה לא רק את ההגנה מפגיעה ברכוש ובנפש אלא גם את ההגנה מהסתה המעוררת פגיעות רצחניות. לשם כך יש לה לא רק צבא ומשטרה אלא גם מערכת חקיקה ומשפט, הצריכים להיות ערוכים למלחמה בתוקפנות צבאית ותעמולתית.

אחרי שבמשך תשע שנים ממשיכים שונאי ישראל, בעזרת הגיס החמישי שלהם בעם היהודי, לקצור את פירות הצלחתם המסחררת בעלילת הדם של "רצח מוחמד א-דורה", הם כבר למדו שאין צורך להתאמץ יותר לביום "פשעים נגד האנושות" של צה"ל, ומספיק שימציאו סיפור דמיוני על "פשע" – כדי למכור אותו בהצלחה בכל העולם.

וכך, כאשר העיתונאי השוודי דונלד בוסטרום קרא על פרשת סחר באיברים של רבנים בניו-ג'רזי, עלה בדעתו להפיץ סיפור עסיסי דומה על רצח נערים פלשתיניים על ידי ישראלים הסוחרים באיברים שנקטעו מהם. העיתון הנפוץ ביותר בשוודיה פרסם סקופ זה ללא היסוס, מבלי שבדק את אמיתותו, ומבלי לפחד מתגובה ישראלית הולמת על עלילת דם כזו.

וכאן המקום להזכיר איך העיתונאי האיטלקי שצילם את הלינץ' האכזרי בחיילי המילואים ברמאללה מיהר להביע חרטה והתנצלות על מעשהו הלגיטימי, מפחד התגובה הלא-לגיטימית של כנופיות הפת"ח. אין להם שום פחד משלטונות ישראל, כשהם מפרסמים דברי שקר הפוגעים במדינת היהודים. גיבורי התסריט השקרי של "רצח מוחמד א-דורה" ממשיכים להתהלך בקירבנו כטווסים גאים, וקוצרים כבוד ופרסים, במקום לעמוד למשפט ולתת את הדין על מעשיהם. כך גם העיתונאי השוודי, בטוח שלא יאונה לו כל רע, והוא רק יוכל לקצור כבוד על מעשהו הנפשע.

קברניטי ישראל אינם מבינים שבמקום לשלוח מחאה מנומסת לשוודיה על עלילת הדם – צריך היה לשלוח שוטרים לא-מנומסים אל העיתונאי השקרן ולהשאירו במעצר עד גמר תהליכי המשפט שיש לערוך לו על הוצאת דיבה פלילית. ואם אין חוקים בישראל המאפשרים זאת, הגיע הזמן שהכנסת תחוקק ותפרסם אותם ברבים. ובאותה הזדמנות, תדאג גם לחוק שיאפשר לתבוע לדין את מפיצי "הפרוטוקולים של זקני ציון", המסיתים כבר יותר ממאה שנים נגד העם היהודי, ושבתי דין של גויים כבר קבעו שהם שקריים.

תתפלאו איך זה ישפיע מיד על פירוק נשק ההסתה מאויבי ישראל. אם יש לנו שר ביטחון ומערכת משפט שאינם מבינים זאת, יש לנו ראש ממשלה שיכול לשאול את אביו – ההיסטוריון בעל המוניטין – איזה פרעות נערכו ביהודים בעזרת עלילות דם שקריות. העולם חייב להרגיש את ההבדל בין דרכי ההתגוננות של יהודים חסרי-אונים בגולה לבין אלו של מדינת היהודים הריבונית.

 

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

 

 

* * *

יוסי דה ליאון

מורנו האגדי ברוך גורדון

בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה

אתה מצליח לרגשני מחדש מדי יום שני וחמישי בשבוע עם חב"ע המדהים. הפעם זה קורה מפאת איזכורו של מורנו האגדי ברוך גורדון.

ברוך היקר היה מעביר לנו שיעורי מתמטיקה נפלאים והאהיב עלינו את המקצוע. כאשר היה קורא ללוח הכיתה את אחד התלמידים, היה עומד מן הצד ומשגיח על פתרון הנוסחה המוצגת על הלוח, כאשר ידיו שלובות בתוך כתפיותיו (השלייקעס), וכאשר סיים התלמיד את מיבחנו קְבל הכיתה, היה מורנו כולו הנאה צרופה ושביעות רצון באומרו: "ממש סימפוניה..."

יהא זיכרו הטוב "ברוך"!

יוסי דה ליאון

 

* * *

ליטמן מור

תפילת "אשר יצר"

העיתון "חדשות בן עזר" מסיים את המאמרים בתפילת "אשר יצר". אני מודה שלפני שמערכת העיתון התחילה לסיים את המאמרים בתפילה הזו, לא ידעתי על קיומה. בילדותי הייתי הולך בשבתות לבית הכנסת וכמצוות אבי המנוח ז"ל הייתי מתפלל בעיון אבל התפילה הזו לא זכורה לי. עיינתי היום בסדר התפילות של הסדור שלי (סדור עם ישראל נוסח אשכנז הוצאת "סיני" תל אביב ) והתפילה "אשר יצר" חסרה. (בימים הנוראים כאשר אלך אם ירצה השם לבית הכנסת אשאל את הבקיאים למה התפילה לא מופיעה בסדור).

למדתי שהתפילה הזו לפי תוכנה חשובה מאוד מה גם שחייבים לומר אותה כמה פעמים ביום. "מכל מלמדיי השכלתי." התחלתי להשתמש בפטנט של עורך "חדשות בן עזר" וסיימתי את המאמר שלי "הסיפור האמיתי" בגיליון 466 בתפילה הזו (הפטנט עדיין לא רשום במשרד הפטנטים) – והנה אחד המגיבים למאמר, קרוב שלי ושמו האמיתי יוסי, חובש כיפה וביום כיפור הוא שליח ציבור בהתנדבות ומתפלל בקול ערב במוסף את "הנני העני ממעש," שולח אליי ערב שבת ב-31.7 בדואר אלקטרוני את השאלה הבאה. ולמען הדיוק אני מצטט את חליפת המכתבים בינינו ככתבה וכלשונה:

ליטמן היקר,

יישר כוח עבור חתיכת ההיסטוריה הקשה שכתבת והבהרת. אשר לסיום ועניין ה"אשר יצר..." נו, טוב – כל אחד עם הגרסא דינקותא שלו... הרבה בריאות. שבת שלום.

יוסי

הודיתי לו על הברכות, העברתי לו עמוד אחד של "חדשות בן עזר" עם נוסח התפילה וציינתי שבימים אלה, י"'באב, היאהרצייט של הורינו ומשפחותינו היקרות שנרצחו על ידי הגויים המקומיים עוד בטרם שבאו הנאצים. בשבת אני הולך מחר לבית הכנסת לומר קדיש ולקבל עלייה לתורה לזכר יקירינו. והוספתי: זאת הגרסא דינקותא שלי.

קיבלתי מיד תשובה: לעניין היאהרצייט – זכותם תגן עלינו. והוסיף – היכן מוצאים את "חדשות בן עזר"?

עידכנתי אותו כמובן.

אף אחד, חוץ מיוסי הדתי, לא שאל אותי על "תפילת אשר יצר". כנראה שהדתיים מכירים את התפילה (לא בטוח אם מקיימים את המצווה). הדבר הפליא אותי. והנה מורה אחת בגמלאות התקשרה איתי והגיבה בחיוב על המאמר ואמרה שהיא מכירה את הרקע ההיסטורי של הפוגרומים על היהודים שבוצעו על ידי הלאומנים האוקראינים. (אמרתי בגמלאות, כי המורים הצעירים כבר לא יודעים מי היה חמילניצקי או פטלורה.) בהזדמנות זו שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה התפילה "אשר יצר" והיא ענתה בלאו. הסתבר לי שאנשים נמנעים משום מה לדבר על זה לא כל שכן להעלות את הנושא בכתב. (אשתי – מורה בפנסיה, ידעה על התפילה, אבל כשראתה אותי כותב במחשב מאמר והכותרת היא "תפילת 'אשר יצר'" – אמרה: "אתה לא מתבייש לכתוב מאמר כזה? מי ידפיס אותו?"

(לפעמים אני נעזר בה לבדוק אם הנקודות והפסיקים במקום הנכון או אם הפתגם נכון).

ובכן בואו נבהיר: מי שנכנס לשירותים לעשות את צרכיו ויוצא בריא ושלם חייב לברך את האלוהים על (קרא את התפילה בעמ' 32 בגיליון 471 ותדע על מה). בדרך כלל אנשים משתדלים להשתין ביחידות. המילה להשתין זו מילה גסה? המילה שתן מופיעה בעיתונות בהקשר לבדיקות רפואיות. (חלילה לי להמשיך במילה השנייה). אין מה להתבייש. הדבר עומד להשתנות לא בגלל המאמר שלי אלא בגלל הרפורמטור הגדול, אובמה, נשיא ארצות הברית. ומה שבאמריקה היום אצלנו מחר.

(קראתי בעיתון שאובמה נכנס לשירותים ועל ידו עמד ראש האופוזיציה בקונגרס. (מה הם עושים יחד?) ראש האופוזיציה התנצל בהזדמנות זו על שערך ביקורת על הנשיא במליאה של הקונגרס. הנשיא אמר לו: "אני מעדיף שלהבא תבקר את המדיניות שלי בשירותים ותתנצל במליאה."

ועוד דבר: העיתונות היומית מפרסמת מאמרים שהכותבים משתמשים בקללה הרוסית הכי גדולה (היא פוגעת בכבוד האימא של המקולל) ובדרך כלל שלא לצורך. (קורא שרוצה לדעת מה היא הקללה ואת פירושה יפנה אליי אישית ויקבל אותה חינם).

ניסיתי לפי שעה להסביר את הנושא כמיטב יכולתי אבל כאמור אני למדתי את החומר רק לאחרונה מפרי עטו של עורך "חדשות בן עזר". ברצותו ירחיב את הדיבור על כך.

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,204 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל