| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 473
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ד' באלול תשס"ט, 24 באוגוסט 2009
עם צרופת מתכון להכנת "ספאר ריבס" ממיטבחו של אנקל בן (בן בן-עזר)
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: ארוחה סינית עסקית מצויינת בצהריים בְּפַּת-קוּאָה בהרצליה-פיתוח ל-3 ב-312 שקל כולל התשר. // יוסי גמזו: נוֹקְטוּרְנוֹ קֵיצִי בְּרָוֶנָה.
יהודה דרורי: שתי מדינות לשני לאומים...
מלי טויב (אהרנסון): לשוש וייסמן – זכות ראשונים לפנייה לגרפולוגית – לבת משפחת אהרנסון.
ד"ר משה כ.: אקסיסטנציאליסט יהודי מגיב למלי טויב.
דודו פלמה: כרוניקה עצובה של רייטינג. // רות ירדני כץ: שלום לך דודו טופז.
אורי הייטנר: 1. הוא לא קורבן. 2. וירוס, סרטן ומגפות אחרות.
3. לאמץ את רעיון החרם.
אסתר זנדברג: איפה התרבות? [על ההתנכלות להיכל התרבות]. ציטוט מעיתון "הארץ" מיום חמישי 20 באוגוסט 2009.
אלישע פורת: המציל ספרים מן השריפה.
אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים: בנתיב היסורים ליוסף חנני, ספר שנשרף סמוך להופעתו [פורסם ב"תרבות וספרות", "הארץ", 14.4.1978, במדורו השבועי של אהוד בן עזר] // ישראל נטע: הַלֵּל טְרַקְטוֹרִים.
The Sources of Obama's Anti-Israel Policy
ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל
בידי אחיו בנימין בן עזר. מסמך אותנטי. המשך יבוא.
בן-דרור ימיני: בין טרור לזכויות אדם, בין חמאס לישראל, פורסם לראשונה
ב-אן.אר.ג'י. דעות "מעריב", 22.8.09.
אביעזר שלוש: מעלילת שבדיה לעלילת דמשק. // מור אלטשולר: אולי בזכות אובמה נתפכח? [התפרסם לראשונה במדור דעות של YNET].
* * *
קוראים יקרים
אנא הרימו קול זעקה נגד הוונדלים שלא נואשו מתוכניותיהם להרוס את היכל התרבות ולמסחֵר את שרידיו במסווה של מכבסת המילים הקרוייה "שיפוצים". מישהו ודאי מרוויח, ומרוויח הרבה כסף, מהשחיתות שבהרס היכל התרבות!
* * *
ארוחה סינית עסקית מצויינת בצהריים בְּפַּת-קוּאָה בהרצליה-פיתוח ל-3 ב-312 שקל כולל התשר
הכול התחיל בצורך למצוא לעורך חולצות גולף חדשות בעלות צווארון פתוח 3 כפתורים, עם כיס שאפשר לשים בו פנקסון לכתובות ולהגיגים, עט ונייר, ובצבע אחיד בלי דוגמה, גודל שלושה אקס-אל, כלומר אקסטרה לארג' – מסתיר בטן מצויין כי לא צריך להכניס את שולי החולצה למכנסיים. בתל-אביב לא נמצאו חולצות כאלה, ובכל חנויות קניון ה"אאוט לט" שבמדינת היהודים בהרצליה פיתוח נמצאו רק שלוש, לא זולות, כמאה שקלים האחת, בחנות – M.L. MEN.
צהריים. הרעב הזעיק אלינו קרוב-משפחה שלנו, אנקל בן, הבקיא במסעדות ומוכן תמיד להזמין אותנו לארוחה, והוא שהביא אותנו ל"פת-קואה" והוכיח בכך שמומחיותו אינה רק בתחום המחשבים.
לקחנו שלוש עסקיות. שתיים ב-89 שקלים כ"א ואחת ב-99 שקלים, כי המנה העיקרית בה היתה ספאר ריבס; להלן אין פירוט מחירים של כל מנה לעצמה לפי התפריט, שהוא כמובן יותר יקר.
קיבלנו על ההתחלה תה סיני מצויין בכלי חרסינה נאים, ושבו והביאו לנו תיון מלאה עוד פעמיים. גם כל מערכת הצלחות והקעריות עם הדוגמאות התכולות על לבן-חרסינה היתה מרהיבה את העין, בייחוד לפרובינציאלים כמונו שבאו מהעיר העברית הראשונה. אחר כך הגיע מגש מרובע ובו ארבע צלוחיות מרובעות: חצילים בתחמיץ סויה, כרוב חי בתחמיץ, גזרי ירקות טריים בתחמיץ וצ'יפסים פריכים ואווריריים בעלי טעם מעופף של פרי ים טחון. הכול מעולה.
שלוש המנות הראשונות היו מרק וונטון מצויין, עם שני קרפלאך ממולאים כדורי בשר טחון טעים ופרוסות בשר עוף דקות שטוות במרק העוף [זה חידוש!] יחד עם נבטים וירקות טריים אחרים. הוגשו לשולחן כמנות ראשונות גם מרק חמוץ-חריף שטעמנו ממנו והיה מצויין, וכן סלט אטריות שעועית דקיקות ושקופות עם שרימפים וירקות. טעים למי שאוהב פרי ים.
המנות העיקריות בצלחות האוֹוַאליות היו גדולות מאוד, צלחת לכל סועד, והן הונחו על המעמדים המחממים באמצע השולחן. עורך המכתב העיתי הזמין ספאר ריבס אדומים עשויים בשום ובדבש, תוספת 10 שקלים לעסקית, וכאשר שני הסועדים האחרים ראו עד כמה הוא נהנה, הסתפקו כל אחד בלקיחת דוגמית של עצם אחת והשאירו לו את כל המנה כולל הרוטב האדום הנהדר על מצע של כרוב טרי חתוך דק. הסועדים הרגישו כי במשך כעשרים דקות ויותר היה העורך מנותק-למעשה מהסביבה ושקוע רק בפירוק לעיסה וגרימה של הצלעיות, שזו פוזה אופיינית לאינטלקטואל רוחני רק מסוגו הבלעדי. למנה נלוותה קערית אורז "מטוגן", כלומר עם קצת פתיתי ירקות וחביתת ביצים, שלא הפריעו לאורז לספוג את רוטב הספאר ריבס וגם את רוטב החמוץ-מתוק האדום שהוזמן בנפרד.
מנה עיקרית נוספת היתה בשר בחצילים. מעולה. בשר בקר מעולה מבושל היטב הרבה זמן ובטעם צלי, חריף במקצת. מצויין למי שאוהב גם את החצילים המבושלים. לא כל אחד. ועוד מנה עיקרית היתה בשר לבן מבושל עם ביצי שליו קטנות והרבה פטריות. מעולה. בייחוד למי שאוהב ביצים. לא כל אחד מחפש ביצים במסעדה סינית, אפילו הן של שליו. וכמובן קערית אורז, רגיל או מטוגן, תוספת לכל מנה.
גם המנה האחרונה כלולה במיבחר של התפריט העסקי. קיבלנו פלטה גדולה לשלושה שכללה שלושה כדורי גלידה גדולים מאוד, לפי בחירתנו – שוקולד, וניל וסורבה מנגו, בננה מטוגנת, פרוסת אננס מטוגנת, הרבה אגוזי פקאן חומים טריים פריכים אפויים בדבש, ועל הכול מייפל סירופ צהבהב-שקוף מתוק שמתאים במיוחד לקיצור ימיהם של חולי סכרת.
החשבון היה פשוט: 89 כפול 2 פלוס 99 = 277 שקלים, עליהם הוספנו 35 שקלים תשר על השירות המצויין, ס"ה 312 שקלים. גם האווירה במסעדה נעימה מאוד, הריהוט, המוסיקה בשירותים, והאווירה האינטימית שנרקמת בחצי חיוך בין שולחנות הסועדים. מומלץ מאוד. ב-104 שקלים לסועד, כולל הטיפ, אפשר למצוא במגאפוליס הרבה ארוחות גרועות וחרוכות שאינן משתוות לזו בטיב, במיספר המנות וגם בכמותן. שלא לדבר על האווירה והשירות.
מסעדה סינית פַּת-קוּאָה, רחוב גלגלי הפלדה 6, הרצליה פיתוח. טל. 09-9547478. סגורה בימי ראשון בשבוע.
* * *
יוסי גמזו
נוֹקְטוּרְנוֹ קֵיצִי בְּרָוֶנָה
לַיְלָה.
רָוֶנָה.
גְעִיַּת הָרַכָּבוֹת הָאַחֲרוֹנָה.
אֶת כָּל הָעִצְבוֹנוֹת, יַלְדִּי, רַוֵּה נָא
בְּזֹאת:
מְתִיקוּתָהּ וְשִכְרוֹנָהּ.
טַל וְיַסְמִין. יַסְמִין וָטַל. גַּם הַמּוּבָן
אֵינוֹ מוּבָן כָּל-כָּךְ. בָּרֵךְ עָלָיו, יַלְדִּי:
גְרַצְיֶה מִילֶה, חַיַּי, עַל הַכַּר הַלָּבָן
וְעַל שְׂעַר הָאִשָּה הַשָּחֹר לְצִדִּי.
וְהַבֵּט בַּחַלּוֹן. וּרְאֵה אֵיךְ לֵיל הַקַּיִץ
מְשַבֵּץ לִכְבוֹדְךָ, הִבְהוּבִים-הִבְהוּבִים,
עַל תִּקְרַת הַקַּפֶּלָה שֶשְּמָהּ שָמַיִם
מוֹזָאִיקָה
שֶל כּוֹכָבִים.
(מתוך "אַרְצוֹת הצִמָּאוֹן")
* * *
יהודה דרורי
שתי מדינות לשני לאומים...
כל פעם שמופיעים בתקשורת המקומית והעולמית מאמרים מלאי אופטימיות לגבי עתיד השיחות שינוהלו עם הפלשתינאים החדשים, שיחות שיביאו לנו כביכול שלום – קשה שלא לחייך. על מה ידברו? על ה"ליבה"... על הפליטים... על זכות השיבה... על גבולות... ועל ירושלים... על מה ידברו בנושא שקיים בו אפילו שמץ של מכנה משותף? הרי הם אפילו לא מכירים בישראל כמדינה יהודית!
משום מה יש לי הרגשה שכל ראשי ממשלות ישראל ידעו שבעצם לא קיימים תנאים בסיסיים לשלום עם הפלשתינאים אבל תמיד באו ל"פגישות", ל"שיחות" או "לכנסי פסגה" רק כדי להיענות לצרכי הדיפלומטיה האמריקאית או האירופאית, להראות "רצון טוב", לדחוף קצת תעמולה פרו-ישראלית, להראות שלא אנו "סרבני השלום" וגם לומר ש"מביטים לעתיד בתקווה..." והיה כבר מי שאמר שכל זמן שמדברים יותר, יורים פחות. אבל המציאות מוכיחה שכלבים נובחים, נושכים לפעמים... (אינתיפדה?)
המעניין הוא, שהפתרון המוצע כיום בעולם, של "שתי מדינות לשני עמים" – אינו מקובל על שני הצדדים. הפלשתינאים אומרים זאת ברורות. הם רוצים את כל ארץ ישראל (אחרת איך נסביר את התנגדותם לגדר ההפרדה שעוברת ברובה בקווי 67'?) – אבל יש להם בעיות רציניות: כי על איזה בסיס חברתי, כלכלי או פוליטי הם יקימו מדינה? על איזה שטח מפוצל, ללא מוצא בים, באוויר ולמדינה אחרת – חוץ מאשר למדינת ישראל? ומה עם ה"עקרונות" המקודשים של "המהפכה הפלשתינאית" – כמו פיצויים וזכות השיבה, ומה עם גבולות 67' (ואפילו גבולות 47') וירושלים? הלא הם יודעים לבטח שיש למדינת ישראל קווים אדומים, ומכיוון שכל זה ברור להם – הם יגיעו ל"דיוני-שלום" שייכשלו מראש "באשמת ישראל" כמובן.
כדאי להבהיר שוב שגם למדינת ישראל ישנם שלושה עקרונות להסדר, עקרונות שהם בחזקת "ייהרג ובל יעבור" – ולאף ממשלה לא היה ולא יהיה מנדט לבטל אפילו אחד מהם.
העקרון הראשון מתייחס לארבע נקודות ה"ליבה" (או ארבעת ה"לאוים"):
א. לא יוחזר אפילו פליט פלשתינאי אחד לשטח מדינת ישראל ולא יהיו פיצויים לפליטים.
ב. לא נחזור לגבולות 67' (ולבטח לא לגבולות 47') וגם לא נפרק גושי התיישבות ביו"ש.
ג. לא תוקם בירושלים בירה פלשתינאית. ירושלים ברובה המכריע תישאר עיר יהודית.
ד. לא יהיו כל הסכמי הורדת מאחזים עד שההסתה ודיבורים על "מאבק מזויין" נגדנו יפסקו כליל.
העקרון השני מדגיש ש"מדינת עזה" תהיה נפרדת לנצח מהגדה (ועל כך יש קונסזוס בין רוב הגופים הפוליטיים במדינה).כאשר אנו חוזים כיום כיצד הם ממשיכים להתארגן ולהתחמש שם בעזה במטרה לפגוע ולהכאיב לנו יותר, אנו מבינים שהניתוק הינו סופי ומוחלט ולא יהיה משם שום חיבור לגדה. יש להעריך בסבירות גבוהה שייתכן ונאלץ שוב לפעול שם צבאית ובצורה מאסיבית נגד הטרור המתפתח, ואז להעביר את השליטה למצרים, או לקהילייה הבינלאומית שיכולות לקבל מנדט על השטח או לתיתו למצרים.
העקרון השלישי: ברור לנו שכל ישות עצמאית פלשתינאית לצידנו עלולה להפוך בהקדם ל"חמאסית", ל"יישות" שוויתורים כלפיה ייראו כחולשה, ושהמוות והנקמה ו...צו-הקוראן קדושים להם שם יותר מהחיים... אסור בשום פנים ואופן לאפשר לעוד מדינה פלשתינאית טרוריסטית-בפוטנציה לקום לצד ישראל. מדינה בגדה תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל – מה עוד שברור שאין לכך שום הצדקה גיאוגרפית, לאומית, כלכלית, היסטורית, פוליטית וחברתית – ולכן ה"יישות" היחידה שתוקם לפלשתינאים בגדה תהיה בעתיד מורכבת מאזורים של יהודה ושומרון, שיסופחו בעיתוי מתאים ל"ממלכה ההאשמית-הפלשתינאית" דהיינו – זהו המימוש האמיתי של רעיון של שתי מדינות לשני עמים.
קיימים באזורנו שתי יישויות לאומיות, זו היהודית וזו הערבית. היהודית קיבלה מדינה ב-1948 וזו הערבית קיבלה זאת כמה שנים לפני כן בירדן ואח"כ – ב-1948/9, נוספו למדינת היישות הערבית גם שטחים נרחבים ביהודה ובשומרון. ומכאן שכל הדיבורים על שתי מדינות לשני עמים מומשו כבר בשטח ונקרא לכך: שתי מדינות לשני לאומים. (ללאום היהודי וללאום הערבי). בעצם "פלסטין" הינה פיקציה תעמולתית ותו לו... ולא מעט דוברים ערבים באיזור ומנהיגים פלשתינאים אמרו זאת ברורות.
בנקודה זו יש לשבח את ראש הממשלה בנימין נתניהו ש"חזר למקורות" כאשר נעתר סוף-סוף לדרישה להכיר בעיקרון "שתי המדינות" והסכים לכך בתנאי שהערבים יכירו בישראל כבמדינת הלאום היהודי... (כי הרי אז נכיר במדינת הלאום הערבי..) ומי שחושב שיש סיכוי שהערבים יכירו בכך – שיקום. אז אין כל שלום באופק, רק הסדרים קטנים פה ושם, כדי לנרמל בהדרגה את המצב ולמנוע התפוצצות.
הכותב השתלם בארה"ב במדעים אסטרטגיים ושירת בתפקידים בכירים במערכות הביטחון, הממשל והכלכלה. לכותב שלושה תארים אקדמאים. לתואר שלישי הוא השתלם במדעים אסטרטגיים בארה"ב. שירת כקצין מטה בכיר באג"ת, היה ס' הממונה על ייעול המשק הציבורי, וה"רפורמטור" ליישום מסקנות ועדות קוברסקי (כמשנה למנכ"ל במשרד ראש הממשלה). היה דירקטור בחמש חברות המובילות במשק. וב-15 השנים האחרונות – הוא בעל חברה לייעוץ אסטרטגי ופרלמנטארי, ועורך את העיתון השבועי "קריאה ראשונה" המסכם את החקיקה בכנסת.
* * *
מלי טויב (אהרנסון)
לשוש וייסמן – זכות ראשונים לפנייה לגרפולוגית – לבת משפחת אהרנסון
בני משפחת אהרנסון חיים בארץ. חלקם ירשו ופיתחו את המקוריות והיצירתיות שבה ניחנו האבות המייסדים. הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ראיינה את בני המשפחה לדורותיהם. במסגרת זו בתי נתנה לה את עבודת הגמר שעשתה במסגרת לימודי ייעוץ ביוגראפי – על שרה אהרנסון. היא סיפרה לגבריאלה שהראתה לחברה גראפולוגית את כתב ידה של שרה במכתבה האחרון, מבלי לציין את שמה של שרה. היא סיפרה לגבריאלה מה היתה האבחנה של הגראפולוגית ומשיקולים השמורים עימה, בתי לא כללה זאת בעבודתה.
הפרק, שלדעתי הוא המרשים ביותר בספר "אדום עתיק" הינו הפרק העוסק בקבורתה של שרה אהרנסון והוא מבוסס רבות על עבודתה של בתי. מתוך נקודת המבט של בעלת מקצוע במקצוע הייעוץ הביוגראפי התקבלו רבדים חדשים, מעמיקים ביותר לחייה, פועלה והתנהלותה של שרה אהרנסון. מבלי לקרוא את הספר כולו, אפשר לקרוא פרק זה בנפרד ולהתרשם. לדעתי – זו פנינה ספרותית. זו דרמה הראויה להמחזה או להסרטה.
הסופרת אכן מודה בתודות לבני משפחת אהרנסון. אבי ז"ל היה בן 10 כשהאירועים קרו בזיכרון יעקב, רבקה היתה בארה"ב, כך שלסופרת לא היו חומרים ממקור ראשון מלבד הכתבים של בני המשפחה, והם הירבו לכתוב. וכך אמרה לי מפורשות גבריאלה אביגור-רותם.
לשוש וייסמן, לידיעתך, אין שום קשרי דם או משפחה בין המשפחות אהרנסון ופיינברג. לכן השם "אפקט הפרפר" שבחרת מטעה ביותר. רבקה אהרנסון, צעירת המשפחה האריכה ימים ודאגה לשכתב את ההיסטוריה המשפחתית לפי ראות עיניה. האדירה או העלימה מה שהיה נוח לה ולאגדה שרקמה, ושיתפו עימה פעולה לאורך שנים חוקרים וסופרים ובעלי אינטרסים.
כיום המגמה התהפכה, כל הנ"ל משתדלים כיום בעקביות ובשיטתיות למחוק ולגמד את כל פועלם של בני משפחת אהרנסון, תוך שימוש בנכסיהם ובכספם. לפי האינפורמציה שהגיעה לאחרונה למשפחה, כשם שרבקה היתה מאורסת לאבשלום פיינברג כך היתה מאורסת בהיותה בארה"ב ליהודי מסויים. אלו זכויות או קירבה משפחתית זה מקנה לבנו – שהוא כיום פרופסור באוניברסיטה?
אנו עוסקים ביצירות ספרותיות, ונשאלת השאלה העקרונית – האם קיים אכן חופש הביטוי והיצירה לסופרים ב"רומן ספרותי" כאשר הם נוקבים במפורש בשמות ובאירועים של הגיבורים שעליהם הם כותבים, ולמעשה הם מסלפים ומעוותים את דמויותיהם ופועלם?
* * *
קראתי בהתלהבות את ספרה של אביגור רותם
למלי טויב,
אני בת כפר-יהושע, מתגוררת עתה באוסטרליה. קראתי בהתלהבות את ספרה של אביגור-רותם, נפלא! הייתי מאוד רוצה לדעת מה הוא אי-הדיוק ההיסטורי בכתיבתה והאם אני יכולה למצא אותו במקור אחר.
דרך אגב, אולי יהיה מישהו שיתנדב לכתוב על האמת בספרו של אלון חילו בו הוא מתאר את משפחת חנקין.
בתודה למפרע,
אביבה קם
* * *
ד"ר משה כ.
אקסיסטנציאליסט יהודי מגיב למלי טויב
עד שמלי טויב הגיעה לסיפור הצוואה, התגובה שלה היתה רק עוד תגובה. אבל אז נזכרתי בראיון שנעשה איתה, אם אני לא טועה, במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" שבו היא התמרמרה על היחס שהענף האהרנסוני שהיא שייכת אליו קיבל מהענף האהרנסוני "השליט" (לכול שריד לאהרנסון יש ענף שליט שונה) והוסיפה שקיבלה מהסופרת אביגור-רותם, שכותבת "ספר על האהרנסונים", אחת מהצוואות שפישל אהרנסון כתב, שרק מוכיחה איך סידרו אותה, "ורק תחכו שיצא לאור ספרה של אביגור-רותם, ותגלו שאני לא סתם מרירה אלא גם מרירה בצדק." (למרות המרכאות זה לא ציטוט מילולי. זו השורה התחתונה של רוח הדברים כפי שהם זכורים לי מראיון שיצא, אם זיכרוני לא מטעה אותי, לפני 3-4 שנים).
מלי טויב ציפתה כנראה לספר תיעודי על האהרנסונים שמתאים לזיכרון שלה, וקיבלה ספר פרוזה. אבל מה שהיא כותבת בעיתונך הוא תשקיף של זיכרון-יעקב מאה שנים אחרי, ושל משפחת האהרנסונים מאה שנים אחרי. לכל זיכרונאי ולכול אהרנסון יש זיכרון-יעקב אחרת וזיכרון אהרנסוני אחר, והם עד היום לא גמרו לריב ביניהם. ומי שלא מקבל את הזיכרון ההיסטורי של נצר לאהרנסון זה או אחר מעוות את ההיסטוריה לצרכיו.
מי שרוצה לחייך בכאב על הסיטואציה הפאטתית הזו, אולי כדאי שאחרי שיקרא את הפרוזה הנהדרת של "אדום עתיק", יקרא את ספרו של הלל הלקין ""מיתה משונה" (לא ידוע לי אם תורגם מאנגלית, השפה בה נכתב). האווירה מתוארת בביקורת שכתבה זיכרונאית-טרייה הד"ר פניה עוז-זלצברגר. כן – הבת של..:
נותר אהרנסון אחד שהוא לא רק אהרנסון אלא גם חוקר בכיר באוניברסיטה, שנושא מחקרו הוא המושבות הראשונות. ד"ר רן אהרנסון מהאוניברסיטה העברית. אולי כדאי לשאול אותו עד כמה רוח התקופה כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"אדום עתיק" של אביגור-רותם משקף את התמונה האמיתית שהיא בוודאי תוצאה של אינטגרציה שאביגור-רותם עשתה מכול הספרים שקראה, המסמכים שגילתה ונברה בהם והזיכרונאים והאהרנסונים שדיברה איתם ושמעה מהם. אם כי לא אתפלא אם יהיו מי שיאמרו, מזקני המושבות או מהצאצאים שלהם, שלא ד"ר רן אהרנסון, לא ד"ר הלל הלקין ולא ד"ר פניה עוז מבינים בכלל על מה הם מדברים. ואביגור-רותם? מי היא בכלל? היא אפילו לא דוקטור, אלא עולה חדשה שכותבת ספרים בעברית מהמילון.
אני כשלעצמי מצאתי את "אדום עתיק" מעניין ומרתק. בניגוד לאחרים כאן, הצלחתי לסיים את שלושה הרומנים שכתבה אביגור-רותם בהנאה רבה. בדור הס.מ.ס. (המסרון בעברית של המילון) שאחיו הגדולים הם חסידי השפה הזרה, אני נהניתי מאוד מהעברית של אביגור-רותם. עברית כזו קשה למצוא אצל סופרים בני דורה. (אולי מאיר שלו. אבל איפה הוא ואיפה העומק העלילתי של אביגור-רותם). אני מצטרף לאלו שרואים בה סופרת טובה מאוד וחשובה. בין גרנות לבין הסופר אוורבוך-אורפז, החוקר יוסף אורן והפרופ' שקד, אני מצטרף לפרופ' שקד, החוקר אורן והסופר אוורבוך-אורפז.
אהוד: לאחר שקראתי דברים מפי ד"ר רן אהרנסון על תולדות פתח-תקווה איבדתי את האמון בו בתור היסטוריון רציני, לפחות בתחום המוכר לי מקרוב. נכון, הוא חסיד של זיכרון-יעקב ומנסה לשעבד את ההיסטוריה היישובית לצרכיו אלה.
באשר לד"ר פניה, כאשר היללה את ספרו של ד"ר הלקין ברשימתה ב"ספרים", כתבה ברוב בקיאות וחוצפה – שטרם נכתב בעברית רומאן על המושבות הראשונות. מותר לי, כמחבר "המושבה שלי", שיצא זמן רב לפני ספרו של ד"ר הלקין, לחלוק על בקיאותה וגם על יהירותה, אף כי, מבחינת הסנוביזם הספרותי היא כנראה צודקת. אם היא ושכמותה לא שמעו על, ולא קראו את "המושבה שלי" – סימן שהרומאן אינו שייך לספרות העברית ואולי גם כלל אינו קיים.
* * *
טופז, בגין והצ'חצ'חים / קישור
http://www.guyariv.info/rhetorics/classic/begin
* * *
דודו פלמה
כרוניקה עצובה של רייטינג
"משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עדי מרום, מוציא
אסירים ופודה ענווים..." (מתוך התפילה, נוסח ספרד)
דודו טופז תלוי במקלחת תאו
בבית המעצר ניצן ברמלה.
דודו טופז תלה את עצמו בישיבה
על ברז שגובהו מטר אחד,
בעזרת חוט חשמל של קומקום חשמלי.
בשעה שבע בבוקר הסוהרים נכנסו פנימה לבדיקה
דיברו איתו ויצאו דיברו איתו ויצאו דיברו איתו ויצאו
עד שדיברו איתו ויצאו כעבור עשר דקות נמצא תלוי.
משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום
כמה הרבה רייטינג היה לו לבסוף...
* * *
רות ירדני כץ
שלום לך דודו טופז
לא קרעתי את הבגדים וגם לא אשב שבעה על מותו של דודו טופז. גם לא הופתעתי שהתאבד כי לא היתה לו סיבה להמשיך לחיות מרגע שהתגלה שהוא עומד מאחורי הפשעים שעשה, והוכנס לכלא. טופז ידע שאין לו סיכוי לחזור לחיים נורמאליים בשום מצב. הוא ידע שבמותו הוא מחסל את כל הפרשה. הוא ידע שברגע שהמשפט ייפתח הוא גמור, מחוסל, כי הוא הודה שהוא זה שאירגן מאפייה שלמה כדי לפגוע במי שחשב שראוי לפגיעה.
טופז במותו חסך לעם שלם כותרות בעיתונים, רכילות, פרשנויות. הוא נתן מתנה גדולה לילדיו שיזכרו אותו כאבא נהדר ולא כמפלצת. הוא חסך מהם את המראה המביש שהוא מובל באזיקים לספסל הנאשמים. את העדויות ואת חשיפת אישיותו ודמותו.
עורך דינו היקר והמפורסם יתראיין בכל אמצעי התקשורת ויאמר בארשת רצינית: "ידעתי שזה יקרה, התרעתי. האיש היה במצוקה נוראית, העיתונות הכפישה ושתתה את דמו..."
הנפגעים? אולי גם הם מרגישים הקלה? ואולי אכזבה? התיק ייסגר? אינני משפטנית אבל נדמה לי שאחת השאלות תהיה – לאן ולמי תעבור הירושה שלו.
* * *
אורי הייטנר / 3 רשימות
1. הוא לא קורבן
התאבדותו של דודו טופז עוררה מיד את התגובה הפבלובית, לפיה אם אדם התאבד סימן שנעשה לו עוול, החברה הרגה אותו, הוא קורבן. ומיד יש אשמים – השב"ס, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט, התקשורת, החברה הישראלית כולה.
נתן את הטון ציון אמיר, פרקליטו של טופז, שבראיון מיליטנטי האשים את "הקניבלים", את "כנופיות הרחוב", את "צמאי הדם", את מי לא, בכך שהביאו למותו.
יש טעם רב בדבריו של אמיר על כך שמשפט צריך להתקיים בין כתלי בית המשפט ולא בתקשורת וברחוב. הוא רק שכח, שמי שהורידו את המשפט לרחוב הם אותם סלב-פרקליטים, עורכי דינם של שועי ארץ, שהוא הבולט שבהם, האצים רצים מאולפן טלוויזיה לתחנת רדיו כדי להשפיע על דעת הקהל ובעקיפין על השופטים, לא פחות מכפי שהם פועלים בין כתלי בית המשפט. ולא אחת אין הם מסתפקים בהגנה על מרשיהם, אלא גם משתמשים בתקשורת לרצח אופי כלפי מי שהתלוננו כלפיו, כמו רצח האופי שאמיר עצמו הוביל כנגד הנשים שהתלוננו על מרשו, משה קצב.
דודו טופז אינו קורבן. דודו טופז הוא פושע מסוכן ואכזרי, שאחראי לכמה מהפשעים החמורים ביותר שנעשו במדינה בשנה האחרונה. אין המדובר במעידה. כאשר תקף את מבקר הטלוויזיה מאיר שניצר ושבר את משקפיו, לפני כעשור וחצי, ניתן היה לומר על המעשה, חמור ככל שהיה, שנעשה ברגע של אובדן עשתונות ושליטה.
אולם כאן מדובר בפשע, שתוכנן בקור רוח מקפיא דם – שכירת חוליות פשע לתקיפה אלימה וחמורה של אנשים, שעלולה הייתה להסתיים במוות. אלמלא נתפס, אין לדעת לאן היה מגיע מסע הנקם של האיש.
אם יש מקום לביקורת על התקשורת, אין זה על טיפולה בפרשיית הפשע, אלא על פולחן האישיות שיצרה סביב האיש בשנות התשעים. האמת היא שגם אז, התנהגותו הייתה חייבת לעורר סלידה אצל כל אדם הגון. שיטתו הייתה השפלה וביזוי של אנשים, שלא לדבר על הבוז לאינטיליגנציה של הצופה, במרדף המטורף הפתולוגי שלו אחרי הרייטינג והפופולאריות הזולה.
בבית שלי, היתה לטלוויזיה הוראת קבע להזדפזף או להיסגר כשדיוקנו מילא את המרקע. (עם זאת, דווקא אהבתי את טופז הקומיקאי של אמצע שנות ה-80 עם "מושי והאורנג'דה", "שלום לך תקווה מה שלומך?" וכו').
הניסיון ליצור רהביליטציה לפושע, כיוון שהוא התאבד, ולצייר אותו כקורבן, חוטא לאמת. אין המדובר בקורבן. הקורבנות הם האנשים שהותקפו בידי שליחיו. איש אינו אשם במותו של טופז, זולת הוא עצמו, שכמו את פשעיו, גם את התאבדותו תיכנן בקור רוח, אולי כדי לזכות בעוד כמה רגעי תהילה ואמפתיה ולחסוך מעצמו שנים רבות וארוכות מאוד מאחורי סורג ובריח.
מותו של טופז מעורר צער. הגיע לו עונש חמור, אך לא עונש מוות. אבל טופז אינו קורבן, ויש לדחות את הקמפיין שמוביל ציון אמיר.
2. וירוס, סרטן ומגפות אחרות
הכינוי "וירוס" שהדביק משה יעלון ל"שלום עכשיו", הוא מכוער, מקומם, נמוך ונפסד. עם כל הביקורת שראוי להטיח ב"שלום עכשיו", וראוי להטיח ב"שלום עכשיו" ביקורת חריפה ביותר, יש לשמור על סגנון ענייני ומאופק בוויכוח הפוליטי בישראל, ובוודאי שיש לשלול מכל וכל ביטויים קיצוניים המשווים יריבים פוליטיים לחיידקים ולמחלות – ביטויים היוצרים להם דה-הומניזציה, שהיא הרבה יותר גרועה מדה-לגיטימציה.
כאשר אני שומע ביטוי כמו "וירוס" על יריב פוליטי, עורי נעשה חידודין חידודין, באשר ביטוי זה זורק אותי למחוזות אפלים וחשוכים. ביטוי זה מזכיר לי ביטויים כמו "סרטן בגוף המדינה", כמו "ערפדים" ועוד ביטויים נוראיים, אותם אנו שומעים מידי יום ביומו כלפי המתנחלים. אופס... אני מצטער, התכוונתי "המתנחבלים".
התבטאותו של יעלון מקוממת, אך מקוממת שבעתיים אורגיית הצביעות, ההתחסדות, הצדקנות והזיוף שבסערה הציבורית שעוררו דבריו. איך הפך יעלון באחת שק חבטות של כל בעל עט ומיקרופון, ביום שידורים מיוחד ל"הכה ביעלון ככל יכולתך," שרק התאבדותו של דודו טופז הביאה לעצירתו. איזו שנאה, איזה בוז, באיזה סגנון השתלח בו, למשל, יוסי שריד ב"הארץ", אותו שריד שביטויים חמורים יותר הם מנת חלקו מידי יום ביומו.
אכן, דבריו של יעלון ראויים לגינוי, אך כששמעתי את עדת הצדקנים לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של המלך ינאי לאשתו שלומציון, ערב מותו: "אל תתייראי מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס." מגיפת הצביעות מזיקה לא פחות מהווירוס והסרטן.
יעלון ראוי לגינוי לא רק על סגנון דבריו, אלא גם על עצם התרועעותו עם הפייגלינים. איזה מסר מעביר הרמטכ"ל לשעבר, כאשר הוא מתחכך עם קבוצה פנאטית המסיתה לסרבנות בצה"ל? ארגוני הסתה לסרבנות, דוגמת "יש גבול", "מנהיגות יהודית", "האומץ לסרב" ושכמותן, הן מחוץ לתחום. עליהן להיות מוקצות מחמת מיאוס. אין לאדם הגון מה לחפש בדל"ת אמותיהן. לגיטימציה לתנועות אלו, כמוה כלגיטימציה לסרבנות.
בכתבות אודות יעלון בעקבות דבריו, תהו כמה כותבים מדוע יעלון רצה להישאר רמטכ"ל שנה רביעית, אף שידע שבשנה זו תתבצע ההתנתקות, אם הוא כה התנגד לה? מי ששואל שאלה כזו, מעיד על עצמו שאין לו מושג במהות הדמוקרטיה ותפקיד הצבא בתוכה. יעלון התנגד להתנתקות והזהיר מפניה במקומות שצריך (והמציאות הוכיחה שהוא צדק), אך כמפקד הצבא היה עליו לבצע את המטלה, כשזו הוטלה על צה"ל, בדיוק כפי שנדרש מכל קצין וחייל, ללא קשר לעמדתו הפוליטית.
3. לאמץ את רעיון החרם
ניב גורדון, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, פירסם מאמר ב"לוס אנג'לס טיימס" ובו הסתה פרועה נגד מדינת ישראל וקריאה לעולם להטיל עליה חרם.
אוניברסיטת ב"ג גינתה את הטינופת בחריפות, אבל לא עשתה את הצעד המתבקש – לפטר אותו. הטינופת ימשיך לקבל שכר ממשלם המסים במדינה שהוא לוחם נגדה וקורא להחרים אותה, ימשיך לעבוד במוסד אקדמי של אותה מדינה והחמור מכל – יחנך צעירים וילמד אותם את משנתו החולנית המעוותת, משנת האוטו-אנטישמיות.
נשיאת האוניברסיטה תירצה, בראיון לרשת ב', את המשך העסקת הטינופת ב"חוקי הקביעות בישראל". טוב שלפחות לא תירצה את החידלון הזה ב"חופש הביטוי" או "החופש האקדמי", דוגמת שתיקת ממשלת שבדיה אודות עלילת הדם האנטישמית. אך גם חוקי הקביעות הם תירוץ. אדרבא, שתפטר אותו, והנושא ייבחן בבית המשפט. חשוב שהחלאה יפוטר בפועל, אך בעצם ההחלטה על פיטוריו יש אמירה חשובה, גם אם בית המשפט יפסוק, חלילה, אחרת.
יש לאמץ את הרעיון של הטינופת – חרם, ולהטיל אותו עליו. האיש הזה לא צריך למצוא מקום עבודה. האיש הזה לא צריך למצוא מנוח לכף רגלו בתוכנו. איש כזה צריך להיות מוקצה מחמת מאוס בחברה הישראלית.
על הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמנצלים אותה כדי להחריבה מבפנים.
* * *
אסתר זנדברג
איפה התרבות?
[על ההתנכלות להיכל התרבות]
ציטוט מעיתון "הארץ" מיום חמישי 20 באוגוסט 2009
כגנבים לאור היום ניסו בעיריית תל אביב בשבוע שעבר לבצע מחטף ולהעביר את תוכנית השיפוצים החדשה בהיכל התרבות בעיר בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, מבלי שאפילו חבריה ידעו על כך ויספיקו להתכונן להצבעה המכרעת (המידע דלף ופורסם כאן יום לפני ישיבת הוועדה, וההצבעה נדחתה).
חרף השינויים הרבים במיבנה, הכרוכים בתוכנית, היא לא הופקדה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה לשמיעת התנגדויות הציבור, אלא מקודמת במסלול להיתר בנייה בלבד. זאת בניגוד להחלטת ועדת הערר שדחתה לפני כשנתיים תוכנית שיפוצים קודמת מסיבה דומה. אלה לא עניינים פרוצדוראליים בלבד והשאלה היא מה יש להם שם בעירייה להסתיר. אפשר לחשוב שמדובר במידע ביטחוני רגיש, בסודות מדינה, ולא בסך הכול בנושא אזרחי מן המניין שבימינו, שהיה יכול להיות מוצג באינטרנט לציבור הרחב לשאלות ומענות, להערות והארות.
זה לא סוד שבתחום התיכנון בישראל העמימות שולטת. אבל היה אפשר לצפות ולקוות מעיריית תל אביב שבהיכל התרבות – בניין ששקיפותו הוא אחד מסודות אופיו ויופיו – היא תנהג בשקיפות מתבקשת. אבל אם טורחים הרבה כל כך להסתיר ולהצניע, אולי באמת יש מה להסתיר.
בראש וראשונה מנסים להסתיר היטב, ולא בפעם היחידה, את העובדה שמלכתחילה לא היה כל צידוק לפרויקט ההתחדשות המגלומני של ההיכל, ואין לו צידוק גם היום במתכונת לכאורה מצומצמת. התשובה לשאלה כיצד הוא בכל זאת צץ והתגלגל וכבר עלה מיליונים שירדו לטמיון – היא נושא למחקר מעמיק בתחומים שאינם קשורים בהכרח לארכיטקטורה וגם לא לאקוסטיקה.
מה שיש עוד להסתיר מכמה שיותר אנשים הוא שהיכל התרבות מדורג במקום ה-50 ומשהו ברשימת מאה אולמות הקונצרטים הטובים בעולם, כך שככל הנראה אין כאן שום בעייה אקוסטית אקוטית, ואין סיבה נראית לעין להפוך את ההיכל על פניו מסיבות אקוסטיות לכאורה. מה שעוד מנסים להסתיר הוא את הרעיון שהיה בעצם אפשר לשדרג ולעדכן את ההיכל ואת תנאי המשתמשים בו לשביעות רצון כל הצדדים תוך שימורו המלא, והפיכתו לאייקון תקופתי בעל מוניטין בינלאומי כפי שהיה בראשיתו. מה שרוצים להסתיר בכל תוקף הוא את העובדה שגם התוכנית הנוכחית אינה תוכנית שימור אלא תוכנית שינויים לכל דבר. האדריכלים המופקדים על התכנון אינם אדריכלי שימור ואפילו סקר שימור אדריכלי לא הוכן.
מימושה של התוכנית יהפוך את ההיכל למשהו אחר. שטחו של הפואייה יקטן לטובת שטחי מסחר, מערך הישיבה והשיפועים באולם ישתנו ועוד אלף פרטים קטנים וגדולים שלא כאן המקום לפרט אותם אחד לאחד, אך השפעתם תהיה גדולה מסך כל מספרם. התוכניות להיתר הן במצב ראשוני בלבד ומי שאינו איש מקצוע לא יוכל להבין מה קורה ואיך זה ייראה ואלו עבודות כבדות ייעשו שם. גם את זה רוצים להסתיר היטב.
"קשה להבין, אם הנכם מאמינים בנחיצות השינויים המוצעים, מהו הפחד ומהי הרתיעה מלגבש אותם בתוכנית מתאימה שתופקד לעיון הציבור כחוק ושתידון בהליכים פומביים כיאות לפרויקט במבנה לאומי כה חשוב?" כתב לעירייה עו"ד רנאטו יאראק ממשרד פירון, שהגיש לפני כשנתיים את העתירה לוועדת הערר המחוזית במשרד הפנים נגד תוכנית השיפוצים הקודמת, וזכה. אבל בעירייה לא למדו ולא הפיקו לקחים.
עוד הזכיר יאראק במכתב כי בתוכנית השימור העירונית, שנכנסה לתוקף, נאמר כי במבני ציבור, בגלל החשיפה לציבור הרחב, השיקום או השימור יכלול גם את תיכנון הפנים המקורי. היכל התרבות הוא בדיוק מבנה כזה. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי דווקא על היכל התרבות שהוא בניין בבעלותה, העירייה החילה על עצמה כלל שונה מזה שהיא דורשת מבעלי נכסים אחרים בעיר.
יש להודות כי עיריית תל אביב היא המובילה בישראל ביחסה למורשת הבנויה, והיחידה שלה תוכנית שימור בתוקף. גם הציבור העירוני, זה המבוסס והאנין, הוא מהפעילים והמודעים לנושא. לכן השאלה עולה מאליה, מה מצאה להיטפל כך להיכל התרבות, שהוא אחד מנכסי המורשת הבנויה המופתיים והראויים ביותר שיש לה. זוהי יותר משאלה, זהו חשד. יכול להיות שבסופו של דבר זהו פשוט חוסר במה שנקרא "תרבות". אולי זה מה שאיפשר גם את התופעה של בניין תיאטרון הבימה החדש – מפלצת פרנקנשטיינית שתרבוץ לדיראון עולם על מצפונו של הממשל המוניציפאלי הנוכחי. מצד שני, אם דבר כזה יָצא משולחנו של אדריכל כלשהו ועבר איזושהי מסננת, סימן שהמחלה ממארת בהרבה.
בימים אלה נבנית כיכר התזמורת שבין היכל התרבות להבימה ונערכים שיפוצים ושינויים נרחבים בגן יעקב המשלים את מתחם התרבות הזה, המרכזי בעיר. מי יודע מה עבר שם מבעד למסננת. לכן דחוף יותר מאי פעם לשמור על היכל התרבות, המעוז האחרון.
* * *
אלישע פורת
המציל ספרים מן השריפה
לפני כעשר שנים שקעתי עמוק בסיפור חייו של אריה ליאופולד לאהולה, 1918-1968. ידידים מקהילת יוצאי סלובקיה שלחו אותי אל הדוקטור הטרי להיסטוריה, חבר קיבוץ להבות חביבה וממייסדיו, יהושע ביכלר, שכינויו היה "רובינו".
יהושע סיפר לי על קן "השומר הצעיר" בברטיסלבה. על לאהולה, על הוצאת הספרים שלהם, על החיים בברטיסלבה בטרם החורבן. גיליתי לו שיש כוונה מיוחדת בביקורי, שאני מת לראות את האנתולוגיה "חמסין" לשירה עברית מתורגמת, שלאהולה תירגם, ערך והוציא לאור.
יהושע קם ממקומו ואמר, "'חמסין?' זה צריך להיות אצלי כאן."
אשתו הצטרפה אליו בחיפושים וגם אני חיטטתי מעט, אבל לא מצאנו את הספר.
לפני שנפרדנו סיפר לי יהושע ביכלר סיפור נחמד על שריפת הספרים בלהבות חביבה. שריפת ספרים? יהודים? השומר הצעיר? הלו, זה רדיו? לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל הוא סיפר לי ביובש ובענייניות על ה"אוטו דה פה" שערכו חברי הקיבוץ הצעירים לפני שנים.
יום אחד נמאס להם מהסלובקית ומההונגרית, והם החליטו, בחיפזון נעורים בלתי נסלח, לשרוף את גשרי הנייר אל עברם. הם ריכזו ברחבה את כל הספרים שהיו בידיהם, בלשונות הללו, והעלו אותם באש! – אני מזדעזע כשאני חושב איזו חגיגה עיתונאית "עויינת קיבוצים" הייתה העיתונות האדומה והצהובה שלנו עורכת!
ואז, ממש כשהאש התלקחה ואותיות פורחות בהונגרית וסלובקית הפכו לאבק ולאפר, הוא ראה את הספר הקטן הזה, "חמסין", האנתולוגיה הדקה שהיתה כל כך אהובה על צעירי השומר הצעיר בשעתה. הוא שם נפשו בתוך שק רטוב, זינק אל המדורה והציל את הספר מהשריפה.
הסיפור ריגש אותנו, את שלושתנו. לא המוקד האכזרי של הספרים, כמו האהבה אל הספר ההוא וחירוף הנפש להצילו.
זמן מה לאחר ביקורי הודיע לי יהושע ביכלר שאכן מצא את הספר. לימים היה יהושע רובינו לבולט שבין חוקרי השואה של יהודי סלובקיה, ואבידתו היא מכה קשה להשלמת הזיכרון הלאומי שלנו על התקופה הנוראה ההיא.
ואם אנחנו כבר מספרים בשריפת ספרים, אזכיר שוב, שגם המשורר אבא קובנר, משורר, סופר ומסאי וחתן פרס ישראל לספרות 1970, שרף במו ידיו את כתב היד של ספרו! אני מזכיר את הסיפור רק כדי לתמוך בדעתי, שאפילו ספרים עבריים או יהודיים נשרפים, עדיין תוכנם נשמר שם למעלה, ועדיין האותיות שלהם פורחות בזבולי העליון, אל תשאלו אותי איפה זה בדיוק, היכנשהו בעמק חפר כנראה, בין עין החורש ללהבות חביבה...
אבל שריפת הספרים היא רעה חולה הנמשכת גם היום! בי עצמי ובמשפחתי היה סיפור שריפה כזה רק לפני זמן קצר. בן דודי, יהודי חרדי ורב מירושלים, כתב את תולדות חייו של אביו המפורסם, מגדולי הפוסקים של יהדות ארצות הברית בדור האחרון. הוא כתב ספר אוטוביוגרפי מעניין מאוד, ורב כמות, הנקרא "כיצד נעשים גדול בתורה". בין הדברים, סיפר על אביו, שטרם הגירתו לאמריקה עיין בספרי השירה של גדולי משוררי רוסיה – פושקין, נקרסוב ועוד. עם פרסומו פרצה שערורייה רבתי בעולם החרדי. הייתכן? רב חרדי גדול? מראשי הפוסקים בהלכה? הוא קרא את פושקין? ספרות תועבה חילונית ועוד של הגויים? זה לא ייתכן! אסור להדפיס זאת, יש להחרים מיד את הספר ולסלקו מהמדפים!
ואכן, מסע שטנה נוראי נפתח נגד בן דודי הישר והתם, והוא הוכרח לגנוז את כל המהדורה הראשונה ולסלקה מחנויות הספרים. אבל לקנאי הדת הקיצוניים זה לא הספיק. ספרים מסוכנים כאלה לא מספיק להחרים. ספרים כאלה צריך לשרוף! ובטקס מחריד, בישיבת לֵייקווד שבמדינת ניו יורק באמריקה, נשרפו ספריו של בן משפחתי בטקס שריפה פומבי וחגיגי! עיתוני אמריקה הגדולים כתבו על כך בהבלטה, וגם בארץ הדהדו המעשים הקשים הללו בעיתונות העברית. מי אמר שספרים שוב אינם נשרפים? הו לא, הם עודם נשרפים! ויבורכו המועטים המצילים אותם מהשריפה, כמו יהושע ביכלר, רובינו, איש להבות חביבה שנסתלק מאיתנו.
* * *
אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים
בנתיב היסורים ליוסף חנני
ספר שנשרף סמוך להופעתו
["תרבות וספרות", "הארץ", 14.4.1978, במדורו השבועי של אהוד בן עזר]
יוסף חנני: בנתיב יסורים. רומן. ספרית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"א. 1930. 174 עמ'.
"בנתיב היסורים" הינו הרומאן הראשון של המספר הפתח-תקוואי הוותיק יוסף חנני [1908-1988], אשר השנה [1978] תימלאנה לו שבעים שנים. הרומאן יצא לאור בעריכתו של אשר ברש בשנת 1930, בהיות מחברו כבן עשרים ושתיים, חמש שנים לאחר עלותו ארצה. תחילה עבד כפועל בפרדסי פתח-תקווה, ולימים הלך ללמוד בבית המדרש למורים בירושלים. הוא שב למושבה, ובה הוא מתגורר עד היום.
"בנתיב היסורים" לא הופיע במהדורה נוספת; עם הופעתו ניקנו כמעט כל עותקי מהדורתו הראשונה ונשרפו בידי משפחה פתח-תקוואית שראתה עצמה נפגעת מן המתואר ברומאן. [כנראה אחד מבתי האב של משפחת גולדברג, מוותיקי המושבה; ולפי אופיו הריאליסטי של הרומאן, כנראה שהיו דברים בגו. – אב"ע, 2009]. זהו, אפוא, ספר נדיר ביותר, ובעל היסטוריה בלתי-רגילה בקריית-ספר העברית. [את העותק השאיל לי בשעתו בדחילו ורחימו יוסף חנני עצמו] וכשאתה קורא בו, כמעט יובל שנים לאחר הופעתו, אתה מצפה לראות ברקים ולשמוע רעמים וסערות מתגלגלים בחללה הצר והדחוס של מושבה ארץ-ישראלית בשנות העשרים.
אך האמת הספרותית שונה קצת ומפתיעה. יותר מריחות הפרדסים וממרירות הפועל העברי ומדברים שבינו-לבינה – משמשת השחפת ציר מרכזי ברומאן-ביכורים ארץ-ישראלי זה. גלילה פולונסקי, בת למשפחת פרדסנים ב"אם המושבות", עוזבת, מטעמים שבחוסר-נחת נפשי, את בית הוריה. ליבה קץ בהתנכרות לפועל העברי, ובתשוקת הוריה לשדכה בעושר, והיא עוברת לגור עם קבוצת הפועלים הצעירים במחנה צריפים בפאתי המושבה.
אחד הצעירים, בני העלייה השלישית, יחזקאל, מתאהב בה, וסירובה מטריף עליו את דעתו והוא נעשה דמות תימהונית של נווד-קבצן המשוטט יחף ברחובות ירושלים. אהבתה של גלילה נתונה ליעקב שניאורסון, שאותו הכירה לראשונה כשעבד יום-יומיים בפרדסו של אביה, עם הפועלים הערביים; אלא שיעקב, שעלה ארצה עם משפחתו והם גרים בצריף דל ודולף, חולה שחפת ומבלה חודשים ארוכים במיטה, משתעל ויורק דם. ובנוסף לכך נתונה אהבת חייו היחידה לבת השכנים, סוניה מנקוב, שהיא ואימה הגהצת, שתיהן שופעות בשרים ומעוררות חשק. סוניה זו, קלת הדעת, זונחת את יעקב משעה שמחלתו מכריעה אותו, והריהי מתפתה לבחור חצוף שבא באוטומוביל שלו ומעשן סיגריות אנגליות, שאול שמו, והלה מפתה אותה באוטו שלו באחד ממשעולי החול, מחוץ למושבה, ולימים הוא נעלם ומותיר אותה בבית הוריה עם תינוק צרחן, ללא חופה וקידושים.
שוררת אווירה של ייאוש ומחלה והתפוררות בדפי הספר – כדברי אחד מידידי יעקב אליו: "יעקב, ברוך הוא הצער שבראנו לכבודו, ברוך הכאב המוצץ את לשדנו... הנני אומר לך שוב כי דרך האדם הוא נתיב היסורים, המסוייג בגוויות אנשים שנפלו בידי המוות הגואל... דורך האדם במשעול החיים ושמש-נחמה גוססת זורחת על ראשו, וכך אדם אחרי אדם, אדם אחרי אדם... (שם, עמ' 104).
מחלת השחפת של יעקב אינה מאפשרת לו לעבוד. הוא נוסע לבית-מרפא בצפת; הרהורים על התאבדות פוקדים אותו, וכנגדם מנקר בו רצון חיים עיקש, ליטול גם לעצמו את מנת חלקו מחיי העולם הזה. גלילה שולחת לו פתח תקווה – היא מבקשת שישאנה לאישה, וכל מחסורו ומחלתו עליה, כי אהבתה רבה עד מאוד. פרשת נישואיהם של בת-האיכרים המורדת עם הפועל השחפן, שלא רק מחוסר-עבודה הוא אלא אינו יכול כלל לעבוד – שוברת לגמרי את אביה הפרדסן, ר' ישראל פולונסקי, הוא מסתגר ב"קבינט" שלו ומפתח יחס מוזר של אבהות סוטה כלפי סעדה, העוזרת התימנייה, העובדת במשק-ביתו.
ופעם, לפנות ערב, עם שקיעת השמש, ישבה סעדה על ברכי ר' ישראל והשמש השוקעת זורחת על שחור שערותיה ועל שיבת ראשו גם יחד, הוא דיבר אליה והיא היתה משיבה מדי פעם בצחוק וחושפת את שיניה הלבנות, היפות.
סעדה קטנה – דיבר – את ילדה טובה. ילדתי הקטנה. את אוהבת אותי, האין זאת? אוהבת כמו את אבא שלך, כמו את אביך. ואני גם כן אוהב אותך, והגברת צועקת עלייך... ילדתי הנחמדה, צועקת, מה? אין דבר, סעדה, אני... את אוהבת אותי כמו את אבא שלך, כמו...
מאחורי הדלת עמדה גברת פולונסקי והיטתה אוזן לשיחתם. חמתה סערה בקירבה, וכל מילה שבעלה הוציא מפיו היתה כחץ לליבה. כן, היא צדקה. הקטנה הזו מטה את לב בעלה ממנה... היא תתפרץ החדרה ותתלוש את שערותיה של החצופה הקטנה הזו...
– סעדה, חביבתי, – הגיע לאוזניה מאחורי הדלת – סעדה קטנתי, תאהביני כמו את אבא שלך. ואז תהיי כבתי... אני אדאג לך, אשמור עלייך...
הדלת נפתחה ברעש ובפתח עמדה הגברת פולנוסקי וסקרה היטב את בעלה ואת סעדה הקטנה היושבת על ברכיו.
ר' ישראל נבוך ולא ידע מה לעשות, הביט לצדדין כמבקש עזרה.
– ישראל, השתגעת? – נשמע קול צעקה – הנטרפה דעתך עליך? הורד אותה תיכף ומיד מעל ברכיך. הורידה! אני מצווה. אינך שומע?! סעדה, רדי, רדי מהר! אל המטבח! אגרשך מביתי, משרתת שכמותך, תימנייה חצופה! הביתה, הביתה תיכף ומיד! רגלך אל תדרוך יותר בבית הזה! חיש צאי אל הבית יאללה, חצופה, יאללה!
הקטנה הביטה נבוכה לעברים ולא ידעה מה לעשות, נעצה את עיניה ב"אדון" מגינה, אך הוא ישב כגולם.
– לכי, לכי, אל תעמדי – תפסה הגברת בעורפה ותוציאנה מן החדר. והוא ישב דומם על כיסאו ולא הניד אבר.
גברת פולונסקי התהלכה על פני החדר כולה התרגשות, לבסוף עמדה, שמה את ידיה על מותניה, הביטה לצדדים כאומרת: ניצחתי. ניצחה גברת פולונסקי הפרדסנית את סעדה התימנית התשע... (שם. עמ' 136-7).
ר' ישראל אינו מתעורר עוד משיתוק הדעת והלב שנקפו, וסופו שנפטר מבלי השלים עם בתו היחידה. גם ר' שלמה שניאורסון, אביו העגלון, הסנדלר-לשעבר, של יעקב, נפטר במחלה. ושניהם מובלים ביום אחד לקבורות בהר הזיתים. גלילה ויעקב עוברים לגור בירושלים. בן נולד להם, בן-עמי שמו, והוא תקוותם היחידה בכל השכול והכישלון. גלילה משכירה עצמה לעבודות של שטיפת כלים והגשה בבתי-אוכל, או כעוזרת-בית בשכונה של יהודים אמידים בירושלים. יעקב אינו יכול לראות בסבלה של אשתו הצעירה, המתנוונת והולכת בעבודות שאינן לפי מעלתה, והוא חוזר בחשאי למלאכת אביו בגולה ונעשה עוזר לסנדלר, ספק ספרדי ספק גורג'י, בשכונת הבוכרים, ששם מקום מגוריהם. אך עבודה זו בצריף הקר והטחוב, הפרוץ לרוח, מחישה את התפרצות מחלתו, והסיפור מסתיים עם ראשית גסיסתו.
לסיפורי ברנר היתה ודאי השפעה מכרעת על הסופר הצעיר, שהיה כבן עשרים ואחת או שתיים שעה שכתב את ספרו הראשון. הגרוטסקיות שבחיי המושבה, שמכוונת לא רק כלפי האיכרים, אלא שיאה בתיאור הפגנת האחד-במאי, שבה הפועלים מתכתשים בינם לבין עצמם על רקע האהדה למהפכת אוקטובר בקרב חברי הגוש השמאלי. הרגשת חוסר המוצא. המחלה. הקושי שבעבודה גופנית. ירושלים. והיסורים. היסורים, שרחוקים כל כך מאיזו תמונה אידילית על חיי העליות הראשונות לארץ, ושבתיאורם שיקע חנני את מיטב כוחו.
ראוי היה הספר להופיע במהדורה מחודשת, ולא רק בגלל נדירותו.
[עד כאן העתקת הרשימה המקורית מהעיתון. מי שמחפש עוד עקבות לפרשה ימצאם ברומאן הנידח, שאולי גם לא קיים בכלל, "המושבה שלי"].
* * *
אנחנו מוצפים בחומר שחלקו קשה להמרה לתוכנת וורד ולכן אנחנו שבים ומזכירים כי חומר עברי כתוב שלא יישלח מלכתחילה בצרופה בתור קובץ וורד לא יוכל להתפרסם במכתב העיתי!
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
* * *
ישראל נטע
הַלֵּל טְרַקְטוֹרִים
טְרַקְטוֹרִים בְּיָרֹק ג'וֹן דִּיר עַל יָרֹק שָׂדֶה טְרַקְטוֹרִים בְּיָרֹק ג'וֹן דִּיר עַל יָרֹק אֵקָלִיפְּטוּס וְעַל יָרֹק חִטָּה וְעַל יָרֹק מַצְהִיב מֵאַלְטֶרְנָרְיָה וְעַל יָרֹק פוֹסְפוֹרוֹס בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. טְרַקְטוֹרִים בְּאָדֹם אִינְטֶרְנֶשְׁיוֹנַל עַל צָהֹב חִטָּה טְרַקְטוֹרִים בְּכָחֹל עַל צָהֹב חִטָּה אַפְרִילִי טְרַקְטוֹרִים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי עַל שֶׁמֵּי פֶבְּרוּאָר צָחִים טְרַקְטוֹרִים שֻׁוֹלְטטטטִים טְרַקְטוֹרִים חֲסּוֹנִים טְרַקְטוֹרִים מוּצָקִים טְרַקְטוֹרִים בְּרִיאִים בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם. וְכָךְ נִרְאֶה הָאֹשֶׁר: סוֹלוֹ רִאשׁוֹן עַל הַמֶיְיְסִי-פֶרְגוֹסוֹן גּוֹרֵר צִנּוֹרוֹת הַשְׁקָיָה וְהוֹשֵׁעַ הוֹלֵךְ מֵאֲחוֹר וְצוֹעֵק תִּסְתַּכֵּל קָדִימָה אִידְיוֹט אֹשֶׁר עִלָּאִי כָּזֶה לֹא תֵּדַע לְעוֹלָם עוֹד עִם לְחִישַׁת הַפִיאַט וְשִׁירַת הַג'וֹן דִּיר וּלְחִישַׁת הַפִיאַט וּנְהָמַת הַג'וֹן דִּיר וְרֵיחַ הַקְּלָאץ' מִתַּחַת לְרַגְלַיִם רוֹעֲדוֹת מֵהִתְרַגְּשׁוּת וְקְלִיק הַמַּעֲמַקִּים הַנָּעִים הַזֶּה כְּשֶׁהִלּוּךְ מִשְׁתַּלֵּב בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוֹשֵׁעַ אָמַר. הַלֵּל טְרַקְטוֹרִים. טְרַקְטוֹרִים צְעִירִים טְרַקְטוֹרִים חֲסּוֹנִים טְרַקְטוֹרִים בְּשִׂיא אוֹנָם טְרַקְטוֹרִים שׁוֹר הַבָּר טְרַקְטוֹרִים עֶגְלֵי מַרְבֵּק אֵלֶּה מְנוֹעֵיךָ יִשְׂרָאֵל: בְּשַׂר שְׁרִירִים הַמָּנוֹעַ בְּלוֹק בַּרְזֶל הַמָּנוֹעַ נִפְלָאוֹת הַשְּׂרֵפָה הַפְּנִימִית: בְּדֹּק לוֹ שֶׁמֶן בְּדֹּק מַיִם תְּקַע לוֹ מַדִּיד בַּבֶּטֶן תִּסְתַּכֶּל הִנֵּה כָּאן הַכֹּחַ הַהִידְראוֹלְי וְהַצִּנּוֹר כָּאן, הַפְּנֵיאוֹמָאטִי, וְכָאן מוֹצָא הַפַארְטִיקוֹב הַכֹּל יָכֹל וּשְׁתִיקַת הַיָּצוּל וְהָעֲדִינוּת הַמַּפְתִּיעָה שֶׁל הַזְּרוֹעוֹת. תַּפּוּחִים בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ. אֵלֶּה נִפְלָאוֹת הַטְּרַקְטוֹר. שִׁירַת הַטְּרַקְטוֹר עַל שְׁבִיל הַלֵּס בְּדֶרֶךְ לְשַׁלְחִין וְשֹׁבֶל הָאָבָק מֵאָחוֹר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִצְעֹק מֵאֹשֶׁר יָדַיִם עַל הַהֶגֶה רוֹטֵט מֵאֹשֶׁר בְּשֵׁשׁ בְּעֶרֶב מָעַל שִׁישִייַת כֻּתְנָה טְרַקְטוֹרִים יְפִיפִיִים טְרַקְטוֹרִים גֵּאִים טְרַקְטוֹרִים מְצֻחְצָחִים כָּתֵף אֶל כָּתֵף עִם טְרַקְטוֹרִים בָּעֲרוֹב יְמֵיהֶם טְרַקְטוֹרִים נָחִים בַּסְּכָכָה מִתְקָּרֶרֶת מַתֶּכֶת מִתְכַּוֶּצֶת פְּלָדָה רוֹחֲשִׁים הַמַּיִם בְּרַדְיָאטוֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם הַקִּבּוּצִי יְלָדִים מְטַפְּסִים עַל הַג'וֹן דִּיר הַגָּדוֹל מְלַטְּפִים אֶת הַיָּדִיוֹת בְּקַבִּינָה עוֹשִׂים סִיבוּב עַל הַג'וֹן דִּיר הַגָּדוֹל עִם אַבָּא מֵרִיחַ מִגְּרִיז וְאָבָק וְסֻפַּר פוֹסְפַט מֵעֵבֶר לַדִּיר, מָה שֶׁהָיָה הַדִּיר, לְיַד הַשַּׁעַר הַיָּשָׁן יְשֵׁנִים לְעַד פִּילֵי הַבַּרְזֶל הָעַתִּיקִים חוּמִים לְגַמְרֵי פִּילֵי הַבַּרְזֶל הָעַתִּיקִים דּוֹרוֹת רָבִּים שֶׁל קַיִץ וְגֶשֶׁם וְקַיִץ וְקַיִץ זֶה הַלֵּל טְרַקְטוֹרֵי הַשָּׂדֶה הַלֵּל טְרַקְטוֹרֵי הַפַּרְדֵּס וְהַדֶּשֶׁא הַלֵּל הַטְּרַקְטוֹרִים שֶׁל הַתְּכֵלֶת הָעַזָה.
קיבוץ בארי
* * *
שמיכה חדשה עם שיר של שלומית כהן-אסיף
שמיכה חדשה עם שיר, שנועדה לתינוקות. הופקה בימים אלה על-ידי חברת נימנומי. השיר שנבחר הוא "בתוך הלב" מאת שלומית כהן-אסיף, בעצובה של האמנית קרן פרי.
"בתוך הלב שלי \ יש עוד לב, \ בפנים עוד לב \ ועוד לב. \ בלב הכי קטן \ יש נקודה. \ מישהו נגע בה \ והיא רעדה."
זהו השיר השני של שלומית המופק לשמיכה. קודמו היה "נשיקה בכיס" שני השירים מובאים מן הספר "נשיקה בכיס".
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה..
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
The Sources of Obama's Anti-Israel Policy
A Reader comment on item: Barack Obama and Islam: An Ongoing Saga
Submitted by Bishop E. W. Jackson Sr. *
June 16, 2009
Like Obama, I am a graduate of Harvard Law School. I too have Muslims in my family. I am black, and I was once a leftist Democrat. Since our backgrounds are somewhat similar, I perceive something in Obama's policy toward Israel which people without that background may not see. All my life I have witnessed a strain of anti-Semitism in the black community. It has been fueled by the rise of the Nation of Islam and Louis Farrakhan, but it predates that organization.
We heard it in Jesse Jackson's "HYMIE town" remark years ago during his presidential campaign. We heard it most recently in Jeremiah Wright's remark about "them Jews" not allowing Obama to speak with him. I hear it from my own Muslim family members who see the problem in the Middle East as a "Jew" problem.
Growing up in a small, predominantly black urban community in Pennsylvania, I heard the comments about Jewish shop owners. They were "greedy cheaters" who could not be trusted, according to my family and others in the neighborhood I was too young to understand what it means to be Jewish, or know that I was hearing anti-Semitism. These people seemed nice enough to me, but others said they were "evil". Sadly, this bigotry has yet to be eradicated from the black community.
In Chicago, the anti-Jewish sentiment among black people is even more pronounced because of the direct influence of Farrakhan and the Nation of Islam. Most African Americans are not followers of "The Nation," but many have a quiet respect for its leader because, they say, "he speaks the truth" and "stands up for the black man." What they mean of course is that he viciously attacks the perceived "enemies" of the black community – white people and Jews. Even some self-described Christians buy into his demagoguery.
The question is whether Obama, given his Muslim roots and experience in Farrakhan's Chicago, shares this antipathy for Israel and Jewish people. Is there any evidence that he does. First, the President was taught for twenty years by a virulent anti-Semite, the Reverend Jeremiah Wright. In the black community it is called "sitting under." You don't merely attend a church, you "sit under" a Pastor to be taught and mentored by him. Obama "sat under" Wright for a very long time. He was comfortable enough with Farrakhan – Wright's friend – to attend and help organize his "Million Man March." I was on C-Span the morning of the march arguing that we must never legitimize a racist and anti-Semite, no matter what "good" he claims to be doing. Yet our future President was in the crowd giving Farrakhan his enthusiastic support.
The classic left wing view is that Israel is the oppressive occupier, and the Palestinians are Israel's victims. Obama is clearly sympathetic to this view. In speaking to the "Muslim World," he did not address the widespread Islamic hatred of Jews. Instead he attacked Israel over the growth of West Bank settlements. Surely he knows that settlements are not the crux of the problem. The absolute refusal of the Palestinians to accept Israel's right to exist as a Jewish state is the insurmountable obstacle. That's where the pressure needs to be placed, but this President sees it differently. He also made the preposterous comparison of the Holocaust to Palestinian "dislocation."
Obama clearly has Muslim sensibilities. He sees the world and Israel from a Muslim perspective. His construct of "The Muslim World" is unique in modern diplomacy. It is said that only The Muslim Brotherhood and other radical elements of the religion use that concept. It is a call to unify Muslims around the world. It is rather odd to hear an American President use it. In doing so he reveals more about his thinking than he intends. The dramatic policy reversal of joining the unrelentingly ant-Semitic, anti-Israel and pro-Islamic UN Human Rights Council is in keeping with the President's truest – albeit undeclared – sensibilities
Those who are paying attention and thinking about these issues do not find it unreasonable to consider that President Obama is influenced by a strain of anti-Semitism picked up from the black community, his leftist friends and colleagues, his Muslim associations and his long period of mentorship under Jeremiah Wright. If this conclusion is accurate, Israel has some dark days ahead. For the first time in her history, she may find the President of the United States siding with her enemies. Those who believe as I do that Israel must be protected had better be ready for the fight. We are.
NEVER AGAIN!
* E.W. Jackson is Bishop of Exodus Faith Ministries, an author and retired attorney.
Email: bshpjksn@gmail.com
* * *
צפירה יונתן ליוסי דה ליאון
על גימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה
ליוסי דה ליאון שלום,
מזה זמן שאני מנסה ללקט זיכרונות מהגימנסיה ["אחד העם"] בזמנו של מנהלה – גורדון, ולשכתב אותם, ואמנם יצרתי קשר פה ושם.
והנה – קראתי את מכתבך בגיליון 472 ואודה לך אם תוכל לכתוב לי, אם באמצעות עיתונו של אהוד או ישירות אליי, לקיבוץ שריד.
למרות שלמדתי בגימנסיה רק שנה אחת, בשביעית, אם איני טועה ב-1941 (כי אבי המורה, יוסף שה לבן, "נדד" לעיר אחרת) אך איני שוכחת את בני כיתתי דאז, את מוריי, ואוכל לפרט יותר , אם יהיה לך עניין בכך.
בתודה מראש,
צפירה יונתן
קיבוץ שריד
* * *
ברוך בן עזר (רַאבּ)
שרה
על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י
כתבים מן הארכיון המשפחתי
העתיק וערך: אהוד בן עזר
תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל
בידי אחיו בנימין בן עזר
שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"
[למאה ה-20, כמובן]
אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו במחקר
ואין בו שום תוספות בידיוניות
©
כל הזכויות שמורות
בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר
הרשות לציטוט נתונה מראש
א.
שרה אהרנסון נולדה בשנת תר"נ (1890), לאיכר במושבה העברית זיכרון-יעקב, ושמו: פישל אהרנסון. איכר אשר הצטיין בחריצותו ובמרצו ובעבודתו בכרמיו ומשק חצרו, וכן – בחינוך ילדיו. האם היתה אישה כבודה וחכמה, בת למשפחה מכובדת ברוסיה. היא היתה נותנת הטון בבית. הילדה שרה התבלטה בנעוריה דווקא בהתנהגותה השקטה, הסולידית והסלחנית. היא גדלה על ההר המיוער והסבוך של זיכרון-יעקב, הצופה ישירות לים התיכון הכחול.
שרה למדה בבית-הספר הכפרי של המושבה אצל המורים יצחק אפשטיין וציפרין, אשר השפיעו על הילדים אהבה רבה להיסטוריה היהודית ולתנ"ך הקדוש.
ביחד עימה גדלה אחותה השנייה [רבקה], הצעירה ממנה, אשר חוננה בכישרונות גדולים משלה ללימודים, אבל גם באופי סוער בהרבה משלה.
שרה היתה בילדותה סמל של טוב, נאמנות, צייתנות ונדיבות-לב. בשנות התבגרותה כבר היו אחיה מבוגרים יותר והגיעו לכלל עמדה יציבה יותר: האח הגדול, אהרון אהרנסון הגאוני, היה המחנך-למעשה את שרה לאופי ולאומץ-לב. עם זאת היו האחים במידת-מה בני-מזרח בנטייתם, ובמקצת קנאים, ומנעו מאחותם חברת גברים (שאולי לא היו באמת טובים דיים). האם היתה עקרת-בית גדולה ונקייה, וזאת אפשר היה להבחין בהופעת שתי הבנות שהיו תמיד לבושות בניקיון למופת, בפשטות ובטעם.
בחול המועד של אחד החגים, בחגיגה מסויימת במושבה, הכירו הילדות צעיר אחד בשם אבשלום פיינברג, בן המושבה היהודית חדרה, השוכנת במרחק לא רב מזיכרון-יעקב. הוא היה בנו של החלוץ המצויין מחברת "ביל"ו" [ישראל לוליק פיינברג], אשר נשא לאישה בארץ-ישראל בת של חלוץ אחר, בשם בלקינד. משידוך כזה יצא נצר של "פרי ארץ-ישראלי", שהיה עלול להיראות קומי בעיני אדם אירופי. הצעיר היה מיכל של בנזין ואֶתֶר. היה אמיץ ורחב-לב ומאוד פראי בימי ילדותו, ואביו שלח אותו לצרפת בכדי ללמדו קצת "דרך-ארץ". בחזרו בפעם האחרונה מצרפת סיפר כיצד לימד הוא את הצרפתים "דרך-ארץ"... אף על פי כן לוּטש בהרבה החיספוס שלו. אביו מת עליו בהיותו בן שמונה-עשרה, ו"השאפן יהוא בן נמשי" (כפי שהיה מכנה אותו אבי [יהודה ראב]), הכיר בחגיגה הנזכרת את משפחת אהרנסון. אהרנסון הגדול (אהרון) הבין מיד הבן היטב את הבחור הזה והחל לקרבו אליו, עד שנעשה בן-בית במשפחת אהרנסון.
ה"וזוב" הרותח העניק את רגשי הסימפטיה שלו לשרה השקטה והנינוחה, שהיתה מפותחת בגופה הרבה יותר מאחותה הצעירה. אולם אבשלום היה יותר מדי אביר מלהכריז על כך בחיפזון, ותוך כדי כך גילתה לו זאת [את אהבתה. – אב"ע] האחות הקטנה מצידה... שרה, בעלת האופי הוותרני, ומתוך אהבה רבה לאחותה, אשר גברה מאוד לרגלי מות האם, פשוט פינתה את המקום לטובת אחותה. אבשלום היה יוצא ובא אל האחות הצעירה, ובינתיים – נפגש גם עם שרה, וככה, מבלי משים, חשב שהוא אוהב באמת את האחות הצעירה, ולבסוף התארס עימה. (בזאת התוודה הוא לפניי בעצמו).
שרה באותה תקופה נעשתה ידועת-חולי, אפשר בגלל מות אימה ואפשר בגלל אירוסי אחותה, ואז לקחה אחיה [אהרון] עימו לטיול באירופה, ומשך זמן מסויים היתה בשווייץ, אולם תקפו עליה הגעגועים להרי הכרמל ולשטיח הכחול של ים התיכון. מיד היא חזרה לארץ-ישראל, והכירה צעיר רוסי שחרחר, אינטליגנטי ויפה ביותר. היא טיילה עימו פעמים רבות בהרי הכרמל, והוא התאהב בה. אולם – היא לא יכלה להיענות לו כל זמן שאבשלום, הפרי הארץ-ישראלי, דמותו עמדה לנגד עיניה, והצעיר נסע לבסוף בלב שבור לגרמניה. (לימים הוא היה לסופר).
שרה התהלכה שבורה, חולמנית ועצובה, הטילה את עצמה להנהלת משק הבית, וקיבלה עליה את הדין לראות את אחותה מתענגת בחברת אבשלום. אחיהָ התחילו להניעה לצעד המחוייב בחיים, דהיינו: להתחתן, ובו בזמן הבליטו את פראותו ומוזרותו של אבשלום. ובכן: על שרה להתחתן עם אדם רציני ומיושב ובעל ניסיון בחיים. טוב-ליבה וותרנותה של שרה היטו אותה לקראת עמדת אחיה.
ב.
אותו זמן הגיע לארץ-ישראל אדם אחד בשם חיים אברהם מקונסטנטינופול. אדם זה גדל בחינוך יהודי והיה סוחר גדול וקומיסיונר [כנראה סיטונאי העוסק בייבוא ובייצוא סחורות. – אב"ע]. הוא היה גם לאומי, וכן נציג ה"מכבי" וחבר-כבוד של האוגדה הציונית שבקונסטנטינופול. הוא החליט לשאת לאישה בת ארץ-ישראל, והיה כבר בגיל למעלה משלושים, בעל שיער אדום בראשו, גבותיו ושפמו, ולא יפה ביותר, אולם מנומס ומתון ובעל נימוסין גרמניים.
באמצעות ידיד משפחה, מר לוי שמוצאו היה מקונסטנטינופול גם הוא, הומלץ על חיים אברהם בפני משפחת אהרנסון. הלה רכש מיד יחס כבוד מצד משפחת אהרנסון, ותך זמן קצר התארס עם שרה, אשר הטיפוס-הפַבוריט שלה היה בן ארץ-ישראל, גבוה וגמיש, שזוף שמש ובעל עיניים שחורות ובוערות. (כזאת התוודתה היא בפניי). [תיאור ה"טיפוס" מתאים גם לברוך ראב עצמו, בן-זכר ראשון של פתח-תקווה, שהיה גבר יפה-תואר וחביב הנשים. – אב"ע].
זמן-מה לאחר מכן התקיימה החתונה, ללא רעש, בחוג המשפחה והידידים שהתכנסו לשם כך בתחנת הניסיונות של עטלית {שאותה יסד וניהל אהרון אהרנסון. – אב"ע]. לאחר טיול נישואין קצר לירושלים, נסעה ביחד עימו לקונסטנטינופול. כן! מן ההרים החופשיים של הכרמל אל הקירות הצרים של ה"חַרם" בקונסטנטינופול. עוד בעברם דרך אלכסנדריה כבר הרגישה לראשונה רגש של מורת-רוח בלכתה עימו מתחנת הרכבת אל האונייה ברגל.
"כן, ילדתי," אמר לה, בדיאלקט גרמני מצוחצח, "מוכרחים להתרגל להיות חסכנים," וזאת – למרות שהיה אדם עשיר ביותר.
זה שרט שריטה ראשונה בנשמתה הרחבה, והיה זה כאילו נשתל עץ החרוב הענף מהר הכרמל לתוך עציץ פרחים באולם.. עציץ יפה, אך צר מלהכיל את שורשי החרוב שעתידים לנבול...
ג.
מלחמת העולם הגדולה פרצה בשנת 1914. חיים אברהם הסביר ש"בזמן כזה אסור להביא ילדים לעולם כי הכול עולה ביוקר..." תורכיה נכנסה אף היא למעגל הריקודים של המלחמה, והחלו צרות וגזירות על היהודים בארץ-ישראל, מה שהשפיע השפעה מדכאה על שרה. אדם צעיר אחד, י.ה. [יצחק הוז], הגיע אז לקונסטנטינופול בשליחות סודית של אגודת "השומר" ובמקרה הכיר את שרה בביתה. חיים אברהם חלש באותו זמן על עסקים גדולים עם גרמניה, והיה עליו לנסוע בגללם לגרמניה. שרה לא רצתה להישאר לבדה בקונסטנטינופול, ורצתה להצטרף אליו בנסיעתו לגרמניה. אך בגלל שתי סיבות לא מילא חיים אברהם את רצונה: ראשית – הנסיעה "תעלה כסף רב בזמנים כאלה," שנית: הוא ידע שהצעיר השחרחר אשר שרה היתה בידידות עימו לפנים נמצא כעת בגרמניה, דווקא במקום שהוא צריך לנסוע להתם. כיוון שהצעיר הארץ-ישראלי י.ה. היה צריך לחזור לארץ-ישראל, ביכר אברהם לשלוח עימו את שרה להתם אל משפחתה מאשר לקחתה עימו לגרמניה. "מוטב שתיסעי לפלשתינה ותוכלי לפחות לעזור במידת-מה לאביך הזקן, בפרט שאחותך נמצאת כעת באמריקה."
שרה קיבלה בסבר פנים יפות את החבר לנסיעה, כרגיל אצלנו בארץ-ישראל. גם זה לא היה כל כך לפי טעמו של חיים אברהם, אבל לא היתה לו ברירה והוא שלח אותה עם הצעיר מארץ-ישראל.
בתלאות רבות ובאמצעים קשים היא נסעה ביחד עם הצעיר [יצחק הוז] דרך אנטוליה והרי הטַאורוס, בואכה דמשק, עד הגיעה לארץ-ישראל בחודש דצמבר 1915, כשהיא קפואה ורעבה (כיוון שחיים אברהם לא העניק לה כסף מרובה לנסיעתה). את מלתחתה גנבו בדרך ברכבת והיא סבלה נוראות בדרך כשהיה עליה להיות עד-ראייה, שלא מרצונה, היאך הרכבת התורכית דהרה ודרסה את פליטי הארמנים האומללים אשר התגוררו בתחנות הרכבת כשהם מתים מרעב, קור וטיפוס הבהרות, והיו נשכבים על פסי הרכבת. התורכים התניעו את הרכבת על גופותיהם, וחלקי ידיים ורגליים של נשים זקנות וילדים נחתכו על ידי גלגלי הרכבת ונזרקו לתוך חלונות תאי הנסיעה (הנוסעים). שרה זועזעה איומות מסיוט זה, וזמן רב ביותר לא יכלה לשכחו.
אותה תקופה היכרתי את שרה לראשונה, אחותו של המנהל שלי [אהרון אהרנסון, מנהל תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שאצלו עבד ברוך כמנהל העבודות החקלאיות]. בלונדינית בהירה ורזה עם עיניים כבויות, אך חיוך מתוק על שפתותיה החיוורות. הדבר היחידי אשר קונסטנטינופול לא יכלה לגזול ממנה...
ד.
אותו זמן היה אבשלום עצור בבאר-שבע באשמת ריגול, מאחר שאסרו אותו בקַטיה, על הגבול המצרי, כשהוא רוכב על גמל-רכיבה, לבוש כבידואי.
ערב אחד, בהתהלכי בכביש של תחנת הניסיונות עטלית [שדרת הדקלים הכפולה, המוליכה מערבה לכיוון עתלית, ופוגשת את הדרך-של-אז לחיפה – קיימת עד היום, ומחלף עתלית של כביש החוף חוצה אותה], היא פגשה בי כשאני לבדי, ופנתה אליי בשאלה:
"הנכון הוא הדבר שאתה ידיד של אבשלום פיינברג?"
"כן," עניתי לה.
"וכיצד הינך יכול להיות כל כך שקט כשאתה יודע שחבל התלייה מאיים עליו?"
בשקט עניתי לה: "אבשלום הוא בן ארץ-ישראל, אמיץ לב ונועז ובעל לשון חדה, ואין ספק שיעלה בידו להשתחרר. מה גם שיש בידינו ידיעה ממנו שבה הוא מבקש מאיתנו אך דבר אחד: שלא נעשה שום צעדים בגללו, כיוון שהוא מטפל בדבר בעצמו. וזה טוב למדי עבורי."
"האם ידוע לך מדוע הוא נסע נסיעה מסוכנת כזו דרך המידבר?"
לזאת עניתי לה: "אבשלום נסע ביום 31 לאוגוסט 1915 באונייה האמריקנית האחרונה 'צ'סטר' מחיפה ליוון. ביום 2 לנובמבר 1915, בשעה 12 בלילה, הוא הגיע בחזרה ממצרים על גבי אוניית יאכטה אנגלית, אשר הורידה אותו בנמל החרב של חורבת עטלית העתיקה, הניצבת מול תחנת הניסיונות. עשוי (צריך) היה להילקח שנית על ידי אותה אונייה ובאותו מקום בסוף נובמבר. למרבה הצער האונייה היתה מופיעה תמיד בסביבה, נותנת סימנים ובכל זאת איננה מורידה סירה על החוף. זה גרם לכך שאבשלום לא רצה לחכות יותר, ורכוב על גבי גמל שם את פעמיו דרך המידבר למצרים. כרגע הוא נתון עדיין במלכדות. שוב, הנני בטוח ביותר שלאחר ימים מיספר הוא יהיה אורחנו."
"האינך יודע אם קיבל לאחרונה מכתבים מאחותי?"
"זאת אינני יודע, אבל כפי הניראה הוא כתב אליה ממצרים ואפילו שלח אליה דו"ח ארוך ומעניין על ארץ-ישראל, לאמריקה. הוא שלח זאת אפילו ללא הצנזורה האנגלית."
זמן מה שהתה שרה בזיכרון-יעקב אצל אביה, ולאחר מכן חזרה אלינו לעטלית. הארבה החל להיראות בשנייה (נוסף לארבה של מרץ 1915) ו[אהרון] אהרנסון קיבל הזמנה טלגראפית מאת ג'מאל פשה לבוא אליו לדמשק. [אהרון ריכז מטעם ג'מאל פשה את המלחמה בארבה במרץ 1915 ובמהלכה הכיר והעריך את ברוך ראב, שאותו לקח לו לעוזר, ומאז לא נפרדו דרכיהם בארץ, וברוך העריץ כל חייו את אהרון ואף קרא לבנו אהרון על שמו].
בינתיים חיתה שרה בבדידות אצלנו בעטלית. יום אחד, בחודש ינואר 1916, הופיעה בתחנת הניסיונות בעטלית מרכבה רתומה לשלושה סוסים, וממנה קפץ אבשלום. לשמחתנו לא היה קץ, בייחוד שרה, שהרגישה בבדידות אצלנו, היתה מאושרת לראות את אבשלום כשהוא חופשי.
למחרת נסעה שרה, ביחד עם אבשלום, בעקבות אחיה לדמשק. חזרה מדמשק היא באה עם אחיה בלבד, כי אבשלום חתר צפונה (כיוון שהעניין דרך הדרום לא הלך), והוא הגיע לקונסטנטינופול במטרה לעבור דרך רומניה, שאותו זמן היתה עדיין נויטרלית, בכדי להמשיך הלאה.
אהרון היה עסוק ביותר באותה תקופה, ושרה מצאה את חברתה אצלנו בעטלית. פעמים מיספר היא קיבלה מכתבים מאבשלום ובהם הודיע שבכוונתו לנסוע הלאה תוך זמן קצר, ויש לו קשיים גדולים לקבלת ויזה.
גם בעלה של שרה היה כותב לעיתים קרובות מכתבים כתובים במכונת-כתיבה מגרמניה, ובהם יעץ לה להתמחות בגידול עופות ובמשק בית מושבתי וכו'... זה היה מרגיז אותה מאוד, ובפרט הכתיבה במכונה ולא בכתב-יד, שלא היתה לפי רוחה.
ה.
בסוף חודש מרץ 1916, בבוקר השכם, מצאתי במקום היצול של מחרשה, שעמדה באמצע הדרך על התחנה [שדרת הדקלים], מכתב תולה על פתיל עם הכתובת: "אהרנסון – פיינברג". היצול עצמו היה חסר. זאת עשה אדם בשם רַבין, אשר בלילה ירד מאוניית היאכטה האנגלית, תלה את המכתב, ואת היצול לקח עימו אל האונייה לשמש כהוכחה.
לכשחזר בערב אהרנסון מחיפה, מסרתי לו את המכתב. הוא התרגז במידת-מה, ומיד למחרת בבוקר הוא שלח מברק לקונסטנטינופול אל אבשלום, כי המשפחה שלו זקוקה לו ביותר. אבשלום, אשר כמעט השלים את כל הכנותיו לנסוע לרומניה, נאלץ לנטוש הכול ולחזור הביתה לארץ-ישראל. בתקופת הפסח, כלומר באפריל, הגיע אבשלום ומקונסטנטינופול לעטלית. פעמים רבות התייצב על המשמר ליד המחרשה – שמא יבוא מישהו לקבל תשובה, וככה חלפו חודש אפריל, חודש מאי, עד מחצית יוני. בסוף חודש יוני הוא החליט שוב פעם כי יש לחפש שוב דרך לצאת מארץ-ישראל. בעמל קשה עלה בידי אהרון אהרנסון לקבל רישיון לנסוע לקונסטנטינופול.
ביום 4 ליולי 1916 חילק אהרנסון את תפקידי העבודה: למנו שווארץ את העבודה המשקית, למנהל הספרים אַפלרוט את העבודה המשרדית, לאבשלום את העבודה הפוליטית, ולי – את העבודה החקלאית. לכל אחד הוא נתן הוראות ברורות כיצד לנהל את העניינים.
בהבטיחו כי תוך שלושה חודשים הוא יחזור אלינו – הוא נסע ביום 5 ליולי 1916 לקונסטנטינופול ביחד עם עוד צעיר מהמושבה חדרה בשם שניאורסון, אשר לקחו עימו בתורת מזכיר פרטי. צעיר זה היה נרדף על ידי הממשלה התורכית באשמת שווא של בלבול שהעלילו עליו השכנים הערבים של חדרה. עלה בידו להשיג דרכון ספרדי מזוייף על שם חיים כהן.
[יכולתו של ברוך ראב לשחזר במדוייק את התאריכים שנים אחדות לאחר ההתרחשות – נשענה מן הסתם על יומני העבודה החקלאית המפורטים של תחנת הניסיונות בעתלית שנותרו בידיו בפתח-תקווה ואשר שמורים עד היום בארכיון משפחת ראב בן עזר. העתק מהם מצוי בארכיון של בית אהרנסון בזיכרון-יעקב. – אב"ע].
ו.
במשך חודשי מרץ ואפריל החלימה שרה במקצת, וחיוניותה חזרה אליה ביחד עם הברק בעיניה, וכו'. היא היתה אותו זמן מלאת חיים. אבשלום ואהרון היו כמעט תמיד בנסיעות, וכניראה לא היה לה נוח בזיכרון-יעקב. לכן היא שהתה עימנו כל הזמן בעטלית, ומדי פעם בפעם היינו יוצאים לסיורים בהרי הכרמל. בהיותי ככה ביחד עימה היתה לי ההזדמנות לעמוד על טיבה. היא היתה אדם טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל, מסורה ונאמנה ללא גבול ויכולת תיאור, לכל אחד מידידיה הטובים. וגם תקיפה מאוד לגבי אלה שלא היו חביבים עליה, ואפילו אם היו אלה מבני משפחתה. בהזדמנויות אלו היא סיפרה לי רבות מימי עלומיה ומילדותה, אפילו דברים אינטימיים ביותר ממשפחתה. לאט לאט נעשינו ידידים טובים.
[באותה תקופה היה ברוך גבר נשוי כבן שלושים ולו אישה, רבקה, ושתי בנות, שמחה ומרים, בביתו בפתח-תקווה. שרה בת ה-26 היתה צעירה ממנו בארבע שנים לערך].
בערב שביעי של פסח קיבלתי הזמנה ממנה לחוג בזיכרון-יעקב את חג אחרון של פסח. אירע כך שלמחרת הפסח היה מיועד הקציר של שחת בחוות "שוני", השוכנת בין זיכרון-יעקב לחדרה, וגם בחדרה היה עליי לעשות כמה דברים בסניף של תחנת הניסיונות שהיה שם.
שרה מגלה לי בערב תוכנית: שאסע עוד הערב לחדרה, ובבוקר – במקום לנסוע מזיכרון לשוני, אוכל לעשות אותו הדבר מחדרה לשוני. יחד עם זאת רוצה גם היא להצטרף אליי, ולקחת חלק בנשף אצל אבשלום פיינברג, שהלה עורך למשפחתו ולידידיו לרגלי שובו מקונסטנטינופול. ציוויתי לרתום את הכרכרה ואנו נסענו לחדרה. בשמונה בערב כבר היינו אצל אבשלום בחדרה. הנשף נמשך כמעט עד אור הבוקר, והלילה חלף בנגינה ובשירה, באכילה ובשתייה ובריקודי רונדו (מחול עיגול נוסח ארץ-ישראל).
אנו כבר לא שכבנו לישון, ומן הנשף נסענו ישר חזרה, דרך סניף תחנת הניסיונות של חדרה. לאחר שמסרתי הוראות שונות במשך כמחצית השעה, המשכנו לנסוע הלאה לשוני. שוני שוכנת לרגלי גבעה של הרי הכרמל, ונחל נובע בתוך אדמותיה המכוסות שטיח ירוק של עשב יפה להפליא, וריחני ("כריח השדה אשר ברכו ה'"), כולו סגוליות וצפרנים פראיות, תלתן ואיריס. עם זריחת החמה כבר הגענו לשם. רציתי לשלוח את שרה בלוויית פועל לזיכרון-יעקב כדי שתישן ותנוח לאחר ליל הנדודים, אולם היא ביכרה להישאר במרחבים ולהתגלגל על גבי השטיח הטבעי ולחזות בקציר השחת. אני פניתי לעובדתי, לכוון את מכונת הקצירה, ואת שרה עזבתי כשהיא שוכבת תחת העגלה, או קוטפת פרחים שונים ועשבים.
האח אהרון אהרנסון ירד גם הוא אותו בוקר לשוני כשהוא רכוב על סוסתו היפה "איילה", בכדי לבחון את המקומות אשר הועדתי לקצור את השחת מן העשב. לאחר שהשתרכנו זמן ממושך ברגל כשאנו בתוך העשב השמן, עד החגורה, הגענו אל העגלה ומצאנו את שרה כשהיא מקושטת סביב צווארה בזר פרחים כחולים, בעיקר איריסים, הפרח האהוב עליה ביותר. אפילו האח היה נרגש מהתמונה הזאת וישאל אותה:
"הגידי שרתי (ככה היה מכנה אותה) – האם רוצה את בדקורציה הזו לנסוע הביתה למושבה?"
בחיוך היא קפצה והורידה את כל הזרים מעליה, ובהאדימה במקצת היא כרכה אותם סביב צווארֵי סוסות אחיה, איילה.
גמרנו את עבודתנו, ובהשאירנו הוראות עבודה לאנשינו, נסענו לזיכרון-יעקב. בערב כבר הייתי בחזרה בעטלית, לעבודתי היום-יומית.
המשך יבוא
*
ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו "שר החוץ" של "נטורי קרתא", ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.
את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).
שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).
* * *
בן-דרור ימיני
בין טרור לזכויות אדם, בין חמאס לישראל
פורסם לראשונה ב-אן.אר.ג'י. דעות "מעריב", 22.8.09
אירגוני זכויות אדם הפכו למשתפי פעולה עם המשטרים החשוכים ביותר בעולם. תלונתו של ג'ו סטורק ל"מעריב" ותגובתו של בן-דרור ימיני
ביום ראשון האחרון פרסמתי מאמר תחת הכותרת: "מחבר הדו"ח נגד ישראל תמך בטבח במינכן." הידיעה עסקה בג'ו סטורק, האיש שהציג בשבוע שעבר את הדו"ח החמור של HRW (משמר זכויות האדם) על כך ש-12 אזרחים פלסטינים, ביניהם תינוקות, נורו למוות על ידי חיילי צה"ל, למרות שהניפו דגלים לבנים.
המאמר, בגירסתו באנגלית, זכה לתפוצה רחבה ולאיזכורים רבים, וכנראה פגע בעצבים מאוד רגישים של האירגון. עד כה נהג האירגון שלא להגיב לטענות על הטיות אנטי-ישראליות. לעיתים תוך זלזול שחצני בטענות. הפעם חרג האירגון מנוהגו. ביום שלישי האחרון שלח סטורק מכתב לעורך "מעריב", ובו הוא מנסה להתמודד עם הטענות שהוצגו נגדו. המכתב יוצג כאן במלואו, גם מטעמי זכות התגובה, וגם כדי להבהיר שהמכתב, למעשה, רק מחזק את הטענות נגד האירגון בכלל, ונגד סטורק בפרט.
להלן מכתבו של סטורק במלואו, תוך העמדת הדברים על דיוקם.
"ממשלת ישראל ובן-דרור ימיני מאמצים את גישת 'הרוג את השליח' כאשר זה נוגע להפניית ביקורת דקדקנית על פעולות צה"ל בעזה. במקום להתמודד עם הטענות המפורטות, הם מפיצים דיס-אינפורמציה מרושעת עליי ועל HRW."
סטורק צודק. צריך לעסוק במסר, ולא בשליח. אלא שלפעמים, במקרים קיצוניים, יש מקום להעמיד במוקד דווקא את השליח. נניח שפעיל לשעבר בקו-קלוקס-קלן היה מפרסם דו"ח נגד האפרו-אמריקנים. האם הדו"ח היה חשוב, או שמא השליח?
ההשוואה אינה רחוקה מהמקרה הנוכחי. סטורק התנגד להכרה בישראל, עודד את מדינות ערב להיאבק בישראל והיה ממייסדי(!) גוף שגילה אהדה לטבח הספורטאים הישראלים במינכן. סטורק גם המליץ על פרישת האגף השמאלי, אם יחליט אש"ף לנהל מו"מ עם ישראל. האם מותר לפקפק בהגינות של אדם כזה?
המטרה סומנה מראש
"ב-13 באוגוסט פרסם HRW דו"ח שפירט מקרים שקרו בינואר, שבהם חיילים ישראלים ירו באזרחים פלסטינים אשר הניפו דגל לבן, כדי לסמן את היותם אזרחים. דוברי הממשלה ביקשו לבטל את הדו"ח על ידי הטענה שמדובר באירגון שמוטה נגד ישראל. אך עד לרגע זה לא פורסמה ביקורת על העובדות בנוגע לשבעה מקרים בדו"ח, שבהם חיילים ירו והרגו 11 אזרחים לא חמושים, ובכלל זה ארבעה תינוקות וחמש נשים."
ובכן, מתברר ש-HRW ביצע עבודה רשלנית ולא רצינית. כל המקרים המופיעים בדו"ח היו ידועים לצה"ל. הדו"ח עצמו לא הוסיף דבר. גם הטענה ש"לא פורסמה ביקורת על העובדות בנוגע ל-7 מקרים" היא שקר גמור. להפך. לגבי 5 מתוך 7 המקרים הוחלט על פתיחה בחקירה של מצ"ח, עוד לפני, וללא קשר, עם הדו"ח של HRW. כלומר, צה"ל מבצע בדיקה רצינית. אם יש חריגות – הן נבדקות לגופן.
נעבור לדו"ח עצמו. אחד הסיפורים המרכזיים בדו"ח נוגע למשפחת עבד רבו, ששלוש מבנותיה נורו בדם קר, למרות שהניפו דגל לבן, ולמרות שלא היתה כל לחימה באזור. המקרה פורסם בהרחבה בעיתונים רבים בעולם.
בדיקה של תמר שטרנהל מ"קמרה" מצאה סתירות מהותיות בעדות בני המשפחה והשכנים. הבדיקה של שטרנהל היתה הרבה יותר קפדנית, מפורטת ומדוקדקת, והיא פורסמה ב-4.2.09 – הרבה לפני פרסום הדוח של HRW. אלא זה לא השפיע על הדו"ח. משום שהדו"ח אימץ את מה שנוח לו, תוך התעלמות מעדויות סותרות, ובכלל זה, תוך הסתרת עדות שנמסרה ל"טיים מגזין" – המוכיחה שהחמאס המשיך לירות מאזור האירוע.
כך גם סרטי וידאו שבהם נראו אנשי חמאס משתמשים בילדים כמחסה אנושי, או הסתתרות בקרב משפחה שמניפה דגל לבן. הדברים הללו פורסמו אפילו ביו-טיוב. האם יש על כך מילה אחת – אחת! – בדוח של HRW? לא ולא. באותו וידאו, כדאי לציין, המחבל מסתתר בבית בו האזרחים מניפים דגלים לבנים. המחבל נתפס. האזרחים לא נפגעו. ממצאי הסרט לא הופרכו בדוח של HRW.
אלה אינן התעלמויות מקריות. משום שכאשר המטרה סומנה מראש – דה-לגיטימציה של ישראל – העובדות לא יבלבלו את סטורק ואנשיו. עדויות הסותרות את ממצאי HRW, ובכלל זה עדות מצולמת, אינן זוכות להתייחסות. אבל עדויות של פלסטינים שחיים בצל משטר האימים של החמאס הופכות לאמת עליונה. האם אלה עדויות רציניות? גם "קמרה", כאמור, וגם NGO Nonitor הגיבו לכך, והפריכו את טענות HRW. אך סטורק מתעלם. זו דרכו.
נגד ישראל פורסמו טענות רבות. ישראל לא התעלמה. להפך. רבות מהטענות זכו להפרכה מפורטת בדוח מפורט, 163 עמודים, של משרד החוץ הישראלי, שפורסם ב-29.7.09. הדו"ח של HRW, שפורסם שבועיים לאחר מכן, מתעלם מרובן. בדיוק כפי שסרט הווידאו זכה להתעלמות. בדיוק כפי שההפרכה של עדויות בני משפחת עבד רבו הייתה גלויה וזמינה. כי זו דרכו של HRW. שהרי סטורק אינו מעוניין בבדיקה. הוא רוצה דה-לגיטימציה.
כמו הקו-קלוקס-קלאן לאפריקאים
"במקום להתמודד עם המחקר שלנו, מר ימיני עבר להתקפה אישית עליי, שהממשלה הישראלית תירגמה בצייתנות והפיצה. הציטוטים שהוא מייחס לי הם מלפני שלושים שנה. את רובם אינני מזהה, והם מנוגדים לדעות שאני מביע כבר עשורים. למשל, ציטוט סלקטיבי מתוך מאמר בלתי חתום מלפני 37 שנים, כאשר הייתי אחד משבעה מתנדבים שעמדו מאחורי הפרסום. כל עבודתי מאז מראה שמעולם לא תמכתי בהתקפה מעין זו. קרוב לארבעים שנה אני מתעד, כותב ומדבר נגד עוולות של ממשלות וארגונים לא מדינתיים חמושים במזרח התיכון.
"עבודה זו זמינה ברצון לכל דורש, כולל במגזין שערכתי מאז 1995, וב-HRW מאז – אך מר ימיני לא כלל הצהרות אלה, משום הם לא תמכו בטענות שלו. אם הוא היה מעיין במאות ההצהרות, המאמרים והדוחות שכתבתי מאז שנות השבעים, הוא היה מוצא חשיפה על המשטר הרצחני של סדאם חוסיין ואת הדו"ח על פשעי מלחמה של מתאבדים פלסטינים. הקדשתי את חיי הבוגרים להגנת זכויות אדם לכל ולמאבק ברעיון שמותר לתקוף אזרחים מסיבות פוליטיות. מעריב ומר ימיני חייבים לי התנצלות."
ובכן, מתברר שסטורק לא מכחיש אף אחת מהטענות שהעליתי. הוא רק טוען שמדובר בהתבטאויות שלו מלפני שנים רבות. האם התנער סטורק מהעבר המאוד בעייתי שלו ב-MERIP? ובכן, במאמר שפרסם בשנת 1993, על יחסי ארה"ב וישראל, מביע סטורק עמדות דומות מאוד לאלה שהביע בימים שבהם היה ב-MERIP. ובנוסף, הערות שוליים רבות באותו מאמר מפנות את הקוראים לדברים שנכתבו ב-MERIP, בשנים קודמות. כלומר, לא רק שאין מדובר בתפנית, אלא בהתבססות ובהמשך לעבר. ויובהר סטורק היה לישראלים, בדיוק מה שהיה פעיל של ה-KKK לאפרו-אמריקנים.
נמשיך. סטורק טוען ש-HRW פרסם גינויים לסדאם חוסיין ולמתאבדים פלסטינים. אכן כן, היו עוד דו"חות. אלא שהד"וחות הללו אינם עומדים במבחן המידתיות. מתוך אינספור הפרות של זכויות אדם בעולם, שבהן ישראל תופסת מקום שולי וקטן, מוצא לנכון HRW לפרסם אינספור דו"חות על ישראל דווקא. דיס-פרופורציה שמעידה על סימון מטרה.
ובכלל, היגיון מיוחד יש לסטורק. גם כאשר מפרסם HRW גינוי לפעילות פלסטינית, סטורק מוסיף הבהרות משלו: "זה קורה משום שהפלסטינים למדו את שיטות הפעולה הללו מישראל," (דיווח של ה-BBC משנת 2001).הנה כי כן, סטורק של העבר אינו שונה מסטורק של ההווה.
גולת הכותרת של סטורק היא בעניין התמיכה המשתמעת שפירסם MERIP בעקבות הטבח במינכן: הייתי "אחד משבעה מתנדבים," הוא מנסה לטעון. לא מדוייק. סטורק היה אחד ממייסדי MERIP, והעורך הראשי של כתב-העת שפרסם את הודעת התמיכה בטבח. חבל שסטורק אינו קורא את קורות החיים שלו כפי שהן מופיעות באתר הרשמי של HRW. זה מופיע שם. סטורק אינו מציג שום ציטוט המוכיח את טענתו על כך שמדובר ב"ציטוט סלקטיבי". הרי הקביעה שהפעולה היא בגדר "עידוד מוסרי" לפלסטינים היא חלק מרצף של התבטאויות אחרות, ובתוכן התנגדות להכרה בישראל, עידוד מדינות ערב למאבק בישראל, ועוד ועוד.
מועצת זכויות המדינות החשוכות
אני מאמין שסטורק לא היה מפרסם היום הודעת תמיכה בטבח ספורטאים. אלא שסטורק רק עבר מהדרגה העליונה בסולם האנטי-ציוני לדרגה אחת למטה. אבל הוא עדיין באותו סולם. הוא היה ונשאר במחוזות של השמאל האנטי-ישראלי.
בקרוב יתפרסם ספר של NGO Monitor ופרופסור ג'רלד שטיינברג, שמנתח עשר שנים של פרסומי HRW ואנשים שעומדים מאחוריהם, וביניהם סטורק עצמו. אלא שסטורק מצוי מעל הביקורת. אפשר להניח שהוא גם לא עיין בתגובה המפורטת של NGO Montior לדו"ח של HRW.
זה מאפשר לסטורק לטעון שאין תגובות. זו דרכו. כאשר פירסם שטיינברג בעבר ביקורת נוקבת ועניינית, הגיב סטורק באמירה שחצנית שהוא כלל אינו מעיין בביקורת נגדו.
ישראל, בניגוד לסטורק, מעיינת בביקורת נגדה. היא בודקת את עצמה. לא כל ביקורת על ישראל ראויה לפסילה. ישראל עושה גם טעויות. אך סטורק הוא אישיות מיוחדת. הוא גם אנטי-ישראלי רדיקלי, הוא גם לוקח לעצמו את הזכות לבקר את ישראל, הוא גם פוסל כל עדות שאינה מתאימה לו, הוא גם לא מוכן לעיין בתגובות על הד"וח שהוא מוציא, והוא גם לא מוכן להיות מבוקר. האם אפשר לקנות "ביקורת" של אדם כזה?
סטורק אינו לבד. כאשר החל לעבוד ב-HRW לא היתה לו מומחיות מיוחדת בתחום. הכשרתו היחידה היתה סידרה של פרסומים עוינים באופן קיצוני לישראל. זה לא מפתיע. גם ראש חטיבת המזרח התיכון, שרה לאה ויטסון, הגיעה ל-HRW לאחר שהיתה חברה בגוף פרו-ערבי. זה לגיטימי. האם יש סיכוי שמישהו מהליגה נגד השמצה יתקבל ל-HRW?
זכויות האדם בעולם בבעייה. מועצת זכויות האדם של האו"ם הפכה למועצת הזכויות של המדינות החשוכות. לסעודיה, איראן, לוב וסודן יש רוב אוטומטי. מול גופים כאלה היו אמורים לעמוד ארגונים לא ממשלתיים, כמו HRW. אך בפועל קרה דבר הפוך. ויטסון נסעה לאחרונה לסעודיה, כדי לגייס כספים ל-HRW והם אפילו אינם מבינים שהם בבעייה.
כך הפכו הגופים הלא ממשלתיים את העוינות לישראל לעיקר. הם מוטים באופן קיצוני, מעמידים את ישראל בשורה אחת עם סודן, ומפרסמים גינויים רפים לתעשיית המתאבדים והרקטות, כדי לצאת ידי חובה.
משתפים פעולה עם הפשע
ישראל מתמודדת עם שלטון החמאס, גוף שהאמנה הרשמית שלו היא הדבר הקרוב ביותר לאידיאולוגיה הנאצית. מדובר בגוף שדוגל בהשמדת מדינת ישראל, ברצח בזדון של אזרחים ישראלים, בשנאת יהודים, באשר הם יהודים, ורבים מדובריו מדברים באופן גלוי ופתוח על השתלטות על המערב. איך בדיוק אמורה מדינה דמוקרטית להתמודד עם ישות כזאת, שכולה אידיאולוגיה של שנאה, רצח והסתה? מדוע מותר לאירופה להיאבק באמצעים קשים הרבה יותר בטליבאן – שמאיים הרבה פחות על גרמניה או ספרד – אך לישראל אסור להיאבק בגוף כמו החמאס?
מותר לבקר את ישראל. אך HRW איבד את הזכות המוסרית לעשות זאת. מי שקרא בעבר לחיסול ישראל, מי שתומך בעקיפין או במישרין בחרם על ישראל, אינו יכול להפוך למבקר אובייקטיבי. יש צורך במאבק בינלאומי למען זכויות אדם. אלא שגופים כמו HRW פוגעים במאבק החשוב. הם הופכים למשענת של אחד המשטרים החשוכים בעולם.
במקום לומר באופן ברור וחד-משמעי שלמשטר כזה, לאידיאולוגיה כזאת, לישות כזאת – אין זכות קיום, מנהל HRW מאבק שאינו ביקורת על ישראל, אלא השמצה פרועה של ישראל. נכון, יש ביקורת שולית נגד החמאס. אך הביקורת נגד ישראל היא עיקר העיקרים. ולכן, למען החזרת זכויות האדם למקומן הראוי, הגיע הזמן ש-HRW ינקה את שורותיו.
עצם קיומו של גוף כמו החמאס הוא פשע נגד האנושות. סטורק ו-HRW מתקשים להבין זאת. להפך. במתקפתם הבוטה, בדה-לגיטימציה שלהם למדינת ישראל, הם משתפים פעולה עם הפשע הזה.
* * *
מור אלטשולר
אולי בזכות אובמה נתפכח?
ייתכן שעדיף לסכן את היחסים עם ארה"ב, כדי להבטיח שלא נהפוך לקורבן שרק אחרי שחיטתו העולם יתעורר לטפל באיראן
כהיסטוריונית, צורם בעיניי שיכתוב ההיסטוריה, פעוט ככל שיהיה. לכן הייתי נבוכה מדבריו של ברק אובמה בקהיר על תרומת המוסלמים לתרבות של ארצות הברית. הוא לא ציין שעיקר תרומתם היתה במעורבות הגדולה של סוחרים ערבים בסחר העבדים השחורים, שנחטפו באפריקה ונמכרו כחיות בשווקים של אמריקה. גם דבריו על שוויון הגזעים בארצות האיסלם תמוהים, שהרי בסעודיה חביבתו בוטלה העבדות רק ב-1962, ועד היום מכונים שם שחורי העור בכינוי "עבּד" ונחשבים נחותים לעומת הבדואים טהורי הדם.
אם ברק אובמה היה אומר את הדברים שאמר בקהיר בזמן מערכת הבחירות, אפשר שיהודים רבים היו מסירים את תמיכתם בו. בנאומו היה אפוא טעם של הונאה קטנה.
נעים להאזין לנאום בנוי לתפארה, הנישא מפיו של גבר כריזמטי ונאה. רק כאשר התעוררתי מהקסם, הבנתי שכבר שמעתי נאום דומה: חזון המזרח התיכון החדש, שנולד באוסלו ונרצח על ידי פלסטינים בגל של אלימות נוראה, קם לתחייה בקהיר בעוצמה כפולה ומכופלת. במקום שמעון פרס, נושא את הבשורה איש צעיר, רענן וכובש. וכמו באוסלו, תוכניתו המעשית משולבת ברעיונות אוטופיים מפתים אך הזויים, שדומים להם כבר התנפצו לנהרות של דם.
נביאי שקר הם תמיד אנשים רהוטים, שבכוח קסמם האישי משווקים להמונים הזיות וחלומות. שאיפתו של נשיא ארצות הברית להשכין שלום בין האימא הלבנה הנוצרייה (ארצות הברית) לבין האבא השחור והמוסלמי (מדינות ערב) היא שאיפה אוטופית ולא תוכנית ריאלית. הדוגמה שהביא מן האיסלם האינדונזי, המתון והסובלני, אינה הכלל אלא היוצא מן הכלל. ואילו במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי שולט איסלאם פונדמנטליסטי: בסעודיה שולטים ה"ווהאבים", זרם מוסלמי רדיקלי, שאינו נופל בקנאותו מהשיעים של איראן, האחים המוסלמים במצרים או כוהני הדת בנג'ף וכרבלה שבעיראק. הסיכוי שהמוסלמים הפנאטיים יחדלו לתעב את המערב או יכירו בזכות קיומה של ישראל גבוה כמו הסיכוי שיניחו לבנותיהם להסיר את הרעלה, להתחתן ולהתגרש על פי רצונן או לרכוש השכלה ועצמאות.
דבר אחד עלה בבהירות מן הנאום: כרגע ישראל נותרה לבדה מול איראן. לפני הנאום, טענו פרשנים כי התקרבותו של ברק אובמה למדינות ערב נועדה לבנות קואליציה ערבית ולבודד את איראן. אחרי הנאום, התברר שתקוותם התבדתה: למרות הפצרותיו של נשיא מצרים – נשיא ארצות הברית רמז בקהיר כי אינו מתכוון לנקוט לפי שעה ביד חזקה נגד איראן. יתר על כן, הוא אף תומך בכך שאיראן המסכנה, שאין בה מרבצי נפט מהגדולים בעולם, תוכל להשתמש באנרגיה גרעינית למטרות שלום... מנאומו זועקת הכתובת:
הגרעין האיראני הוא הבעיה של מדינת היהודים.
אמנם, גם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ מאויימות מהפוטנציאל הגרעיני של איראן. אף הן מבינות את המשמעות הקטסטרופאלית של מפלצת, האוחזת בידה כלי משחית גרעיניים. אבל טווח האפשרויות העומד לרשותן גדול מזה של ישראל. למדינות ערב יש היום ידיד נאמן בבית הלבן, ומתגנב החשש שהן מקוות להשיג בעזרתו שתי ציפורים במכה אחת – לחסל את תוכנית הגרעין של איראן, ובו בזמן להיפטר מישראל שנואת נפשם.
ובכל הנוגע לישראל, בדיעבד אפשר רק להצטער על כי שנותיו של ג'ורג' בוש בבית הלבן בוזבזו לשווא: מימשל בוש יצר חלון ההזדמנויות לתקוף את איראן ולהשמיד, ולו מקצת ממתקני הגרעין שלה, מתוך הסכמה שבשתיקה של ארצות הברית. במקום זה, הסתבכו אהוד אולמרט וציפי לבני בהבטחות חסרות אחריות לאמריקנים, ובמכות קטנות בזנבו של הנחש במקום להלום בראשו. והיום, כשבארצות הברית מכהן נשיא פרו-איסלמי, איבדנו לשנים הקרובות את התמיכה שהיתה מאפשרת לנו להלום באיראנים ולהסיר את האיום הממשי על קיומה של ישראל.
לפיכך, לפני שראש הממשלה בנימין נתניהו מאזין לברק שלנו ולברק שלהם, חשוב שיקרא את ספרו המעמיק של ההיסטוריון בן-ציון נתניהו על גירוש יהודי ספרד ב-1492. נתניהו מתאר כיצד מנהיגי היהודים לא קראו את הכתובת על הקיר ולא הבינו, שפרעות מקומיות ביהודים לא יוליכו ל"פשרה היסטורית" אלא לשמד ולחורבן. מאות שנים אחרי חורבן קהילות ספרד, חזרו מנהיגי היהודים בגרמניה ובפולין על הטעות. גם הם לא הבינו עד כמה הנאצים רציניים בתוכניתם להשמיד את העם היהודי, ולא הכינו תוכנית למילוט צאן מרעיתם.
על ישראל מרחפת היום סכנה קיומית. ייתכן שכל ויתור היום הוא הכנה לדרישה הבאה. אחרי המאחזים וההתנחלויות תבוא ירושלים ו"שיבת" הפליטים ונסיגה מרמת הגולן, וכל ארסנל הפתרונות הצודקים של סעודיה ושותפותיה, שהאיש בבית הלבן מאמץ אל ליבו.
הנאום בקהיר יכול להיות רגע ההתפכחות. לאורו, יש לשקול את האפשרות שעדיף לסכן את "היחסים המיוחדים" עם ברק אובמה ולהדוף את הלחץ האמריקני כבר בראשיתו; להקריב את הרגע כדי לזכות בעתיד; להסתכן היום, כדי להבטיח שמדינת ישראל לא תהיה הקורבן שרק אחרי שחיטתו יתעורר ברק אובמה לטפל באיראן.
ד"ר מור אלטשולר היא חוקרת מחשבת ישראל. מאמרה התפרסם לראשונה במדור דעות של YNET בתאריך 5 יוני 2009. קישור לכל מאמריה באתר של YNET –
http://www.ynet.co.il/headlines/1,7340,L-6844-0,00.html
* * *
אביעזר שלוש: מעלילת שבדיה לעלילת דמשק
אין פלא שהפרסום האנטישמי בעיתון השבדי עורר את זעם כולנו. השאלה העומדת לפנינו היא כיצד לטפל בבעייה.
לדעתי יש לפעול בשני מסלולים מקבילים.
1. תגובת הציבור היהודי בעולם צריכה לבוא לידי ביטוי לא רק במאמרי נגד. גורמים כמו הג'וינט, ועדת ניצולי השואה, אייפק וכו' – צריכים לפנות בבקשה לפרסם בתשלום מודעה על עמוד שלם אשר לא רק תוקיע את תוכן המאמר שהתפרסם אלא תשווה אותו לעלילת דמשק, שטענה כי נער נוצרי נרצח בידי יהודים כדי שיוכלו להשתמש בדמו לאפיית מצות, ולספר את תוצאותיה הן מבחינת הדם היהודי שנשפך והן בשל התגלותה כעורבא פרח.
2. אשר לתגובת ממשלת ישראל, זו צריכה לפנות לגורמים השבדיים בדרישה כי ילקטו את כל המידע הרלבנטי, שעליו מתבסס המאמר, וידרשו ממחברו להמציא להם את שמות כל המשפחות שלטענתן בניהן נרצחו לצורך השתלת אבריהם.
בו זמנית, כדי לשמור על צנעת הפרט, ימנו ממשלות ישראל ושבדיה ועדה מקצועית שתבדוק, אחד לאחד, את המקרים שבהם מדובר. אם יש אמת בטענות כי בוצעו השתלות איברים אפשר יהיה לאתרן בעזרת עדויות בכתב הקיימות בכל בית חולים לגבי ביצוע השתלות איברים.
* * *
טבע ואנוש, יופי ואהבה
בשיר השירים
ספר חדש מאת חתן פרס ישראל
פרופ' מנשה הראל
נמסר להפצה להנהלת אב"א, המרכז לחקר ולימוד יהודי אירן, בוכארה ואפגניסתן
ירושלים, רח' חובבי ציון 25, 91080 – טלפון: 02-5636375
הפקה: סטודיו אפקט – טיב בע"מ
רעננה. נדפס בתשס"ט, 2009
מוקדש לאליהו הכהן - החוקר הדגול של תולדות שירי ארץ ישראל.
הסופר על ספרו: שיר השירים הוא ספר מיוחד בתנ"ך, כי בו מתוארים בפרטות הטבע ונפלאותיו, היופי והתום של האדם ויצירותיו, בנופים מרהיבים של חבלי ארץ ישראל. נזכרים בו מראות אדירים ומרחבים בעלי אקלים טרופי ומדברות חמים שופעי מים, המתאימים לגידול צמחי בושם, קטורת ותבלים מגוּוָנים מימי קדם ועד זמננו.
לאור מחקריי הרבים בגיאוגרפיה ההיסטורית והמקראית של ארץ-ישראל הגעתי להשערה, שנופי עין-גדי וים המלח הם האזור הטבעי והאידיאלי לגידול הצמחים הנ"ל ועשתרות הצאן. כאן נחשפו אתרים יפים ונחמדים, מרתקים ומעוררי תשוקה ואהבה לנוף ולאדם כדי "לרוות דודים ולהתעלס באהבים" (משלי ז' 18), וכל אלה בֵּינות ל"הרי בָּתֶר" ו"הרי הבשמים" הזקופים ובתוככי עינות המים ומפלי הנחלים העמוקים והעזים ובעַרְשָׂם הרעננה.
רמי בר גיורא: פרקי שיר השירים, מן האהובים בפרקי התנ"ך, מעירים ומעוררים גם עונג רב אך גם חידות, מי הם היוצרים? מה עמד לנגד עיני המכַנסים אותם לקנון של התנ"ך? מה פירוש תִּתֵּן היהדות לתשוקות בשר ודם ולגעגועי הקירבה הנפלאים הטמונים בם?
מכלול התשובות השונות לשאלות הללו יכול אולי להניח את דעתם של קוראים והוגים מכל קְצוֹת התרבות שלנו. פירוש מסורתי מקובל הוא, כי מָשָל לפנינו לזיקת בַּקשת הקירבה בין העם לאלוהיו: "מָשכני אחריך – נרוצה" הולם את "השיבנו ונשובה". לפירוש הזה מצטרף גם פירוש נוסף, כי לפנינו ביטוי לזיקת בקשת הקירבה בין האמן להשראה שעִתִּים מתחמקת; היא מחפשת אותו כפי שהוא מחפש אותה. מה נפלאה פגישתם. מכל מקום המייחסים את שה"ש, משלי וקוהלת לשלמה המלך – ממקמים את שה"ש כיצירה של אדם צעיר. לכשיזקין יאמר "הבל הבלים".
אולם לא כך הוא פרופ' מנשה הראל השואל, באיזה חבל מחבלי ארצנו אפשר שתצמח יצירה מלאת צבעים, ריחות, פריחה ודימויי נוף המעוררים את הלב לשכרון האהבה?
לשאלה כזאת אין טוב וראוי ממנשה הראל שישיב, שהרי כל פִּנָה בארץ הַכֹּה-אהובה עליו הוא רואה בעיני טייל וסייר, רועה ואִכָּר, בעל שכל-ישר השואל על מקורות מִחְיָה, דרכי מסחר, הגנה מפני כובשים – וגם מוצא הוא בתנ"ך בן בריתו, סימוכין לתמונות החיים שעברו על כל אחד בארץ. ספריו, הרצאותיו והסבריו בסיורים יוצרים פנוראמה היסטורית-גיאוגרפית מרהיבה האוספת אל חיקה את תרומת המדעים הנלווים.
כל תלמידיו, חבריו ואוהביו שומרים בזיכרונם את חוויית הפנוראמה הזאת, הנמסרת בעברית צחה ועִתִּים נלווים לה שירי-המקום. ועכשיו חִשבו כמה שירים יפים צמחו מפסוקי שה"ש! לא פלא הוא כי מנשקה שלנו אף-על-פי שֶרַבּו שנותיו – לא נס ליחו ולא תש כוחו ונִפְנָה לשה"ש ותרומתו - הריהי לפניכם.
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* שלושה רופאים מטרנסילבאניה הוזמנו בחשאי לבדוק את הווירוס שחדר למוחו של סגן ראש הממשלה משה בוגי יעלון שהכריז בשבוע שעבר כי "שלום עכשיו" והאליטות הם וירוס.
לדעת רופאים ישראליים הווירוס במוחו של משה בוגי יעלון נמצא במצב רדום עוד מתקופת עבודתו כרפתן במגפיים בקיבוצו שבערבה, גרופית, והוא קשור למחלת הפה והטלפיים.
ואולם הרופאים הטראנסילבאניים, המתמחים בערפדים, טוענים כי הווירוס חדר למוחו של משה בוגי יעלון כתוצאה מנשיכת ערפד מהסוג הפייגליני, ומזהירים מפני מגע עם הנשוך, שכל נשיכה בצוואר משיניו-הוא עלולה להפיץ הלאה את המחלה הדימונית.
במאי הקולנוע היהודי-פולני רומאן פולנסקי, במאי הסרט המצויין "נשף הערפדים" ("סליחה את נושך את צווארי!" – במקור) שהוא-עצמו גם משתתף בו כשחקן, הוזמן בחשאי לישראל כדי לתת חוות דעת על מצבו השכלי של משה בוגי יעלון. פולנסקי הסתפק במענה טלפוני ואמר שהוא מתרשם שהבעייה של הפוליטיקה בישראל איננה "ימין" או "שמאל" אלא אידיוטיזם בצמרת.
* באופן טבעי היתה אמורה ביום שישי האחרון להתפרסם על פני רבע העמוד הראשון של עיתון "הארץ" מודעת גינוי חריפה מטעם סופרינו ה"חשובים" ומיטב אנשי הרוח והאקדמיה שלנו –שמוקיעה את חיילי צה"ל על שעסקו בסחר אברים של הפלסטינים שאותם הרגו (זאת כמובן אחרי שהשתינו להם לתוך הפה) – ונקבעה אפילו הכותרת לפרוקלמציה: "הכסדום היינו ולשיילוק דמִינו?" –
ומדוע לא התפרסמה? כי מחצית ה"חשובים" הסכימו לחתום רק על מודעה שממומנת על ידי ערב הסעודית שקוצצת ידי גנבים, והמחצית האחרת – רק אם נסיכויות המפרץ הערביות, שאינן קוצצות ידי גנבים, תממנה את המודעה, ועל הנושא הזה פרץ סכסוך אלים בקרב הסלבס והטלנט שהם השמנא והסלתא של המוסר והמצפון בישראל, ולכן טורפד פרסום המודעה.
* אילו ההיסטוריון המגמתי תום שגב וכותבי דבר המערכת של עיתון "הארץ" היו משמשים בתור שר החוץ של ישראל – המדינה כבר מזמן היתה נזרקת מהאו"ם מכוח עדויותיה והאשמותיה שלה את עצמה!
* מצד שני מהלכות שמועות זדוניות ובלתי מבוססות כי שר החוץ אביגדור ליברמן בעל הפה הגדול והידע הסלקטיבי – הוא שתול רוסי, מעין פרובוקאטור – ששוקד לקלקל את יחסיה של ישראל עם מרבית מדינות העולם, למעט רוסיה וארצות חבר העמים לשעבר, שעם חלקן הוא בקשרים טובים, אולי גם כלכליים.
* לא קיבלנו שום תגובה על התזכורת שלנו במדור הזה לכך שאין זכר בשום תווית על צנצנות של "מכוורות" דבש ישראליות לכך ש-500 טון דבש מיובאים לישראל מדי שנה ומשווקים באמצעות ה"מכוורות" – ללא שום ציון של ארץ המוצא של דבש הייבוא; וכך אין לצרכן כל אפשרות להבחין בין דבש ישראלי לדבש ממקור אחר, וחותמות הכשרות הישראליות המקומיות מעניקות לסיפור מראית-עין של זיוף.
* משרד החינוך יכפה "תלבושת אחידה" על המורים והמורות אך לא על התלמידים והתלמידות, וזאת כדי שהמורים הצעירים יוכלו להמשיך להציץ ולראות את הציצים המפרכסים של התלמידות המתבגרות.
* ממשלת שבדיה מתנצלת בפני ערב הסעודית על הכתבה שהתפרסמה בעיתון השבדי "פוסטפלוצן" לפיה ביצע הנביא מוחמד ג'נוסייד, השמדת עם, בשבטי היהודים בחייבר ובקורייטה, אלה שמהם למד את מורשת האבות והנביאים שעומדת ביסוד דתו האיסלאמית החדשה. ממשלת שבדיה מקווה שהמאמר הנתעב והראוי לכל גינוי לא יפגע ביחסים הטובים של שבדיה עם העולם המוסלמי בכלל, ובקשרי התרבות והמסחר עם ערב הסעודית בפרט. ממשלת שבדיה גם מקווה שבשנת 2020 לערך היא כבר תוכל להתקבל כחברה בליגה הערבית.
* תזכורת: יש מדינת ישראל. אנשים קמים בה בבוקר לעבודה וללימודים ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין. לא כולם רוצחים. לא כולם קוראים עיתונים, גולשים באתרים ונעשים עבדים לחדשות הרדיו והטלוויזיה – אלא הרוב עסוקים בדברים יותר חשובים להם. מחצית האנושות חיה בזבל ורבים בקרב המחצית השנייה של האנושות יכולים להתקנא בישראלים, אפילו במזג האוויר של הארץ הקטנה הזו, שלא לדבר על השמוטי, האבטיחים, הזיתונעס, ה"גפילטע-פיש", השפע בשווקים, מראה בחורות-הקיץ השזופות היפהפיות וגם האפשרות לקרוא במקור לא רק את התנ"ך אלא פעמיים בשבוע את המכתב העיתי, שגם משה רבנו אילו קרא בו היה מבין את רובו.
* המועמד לתפקיד שר ההגנה באיראן, אחמד והידי, מבוקש בגין מעורבות בפיגוע בבואנוס איירס. והידי, מועמדו של אחמדינג'אד לתפקיד, מילא תפקיד מרכזי בתיכנון הפיגוע בבניין הקהילה היהודית ב-1994 – כך טוענת התביעה בארגנטינה. המועמד לתפקיד שר ההגנה האיראני מבוקש בחשד למעורבות בפיגוע בבניין הקהילה היהודית ב-1994, שבו נרצחו 85 בני אדם. אחמד והידי, שבזמן המתקפה פיקד על יחידה של משמרות המהפכה, הוצג ביום רביעי על ידי הנשיא, מחמוד אחמדינג'אד, כמועמד לכהן כשר בממשלה. על פי ההערכות, היחידה שעליה פיקד והידי, "כח אל קודס", שיתפה פעולה עם אירגון חיבאללה, אשר ביצע את המתקפה. התובע הארגנטינאי אלברטו ניסמן אמר היום (שישי, 21.8), כי והידי חשוד בכך שמילא תפקיד מרכזי בתכנון ובהחלטה להוציא לפועל את הפיגוע בבואנוס איירס. ב-2007 האינטרפול הודיע כי יסייע לארגנטינה בחיפושים אחר והידי ואחר ארבעה חשודים איראניים אחרים. [מתוך "הארץ און-ליין", 21.8.09].
יפה עושה נשיא איראן, הטרוריסט וזייפן הבחירות (שעינה בהיותו חוקר צעיר ומנוול צעיר את צוותי השגרירות האמריקאית הכבושה בטהראן) – שהוא בוחר לו טרוריסטים רוצחים ומנוולים, חלאות אדם בדמותו וכצלמו, לשמש כשרים בממשלתו – לבל יהיה לנו צל של ספק עם מי יש לנו עסק.
אתה הבנת את זה, מְבוֹרַך אובמה?
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,209 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל