גיליון מס' 474

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ז' באלול תשס"ט, 27 באוגוסט 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (84).

יוסף דוריאל: ממשלת שוודיה איננה הכתובת.

ד"ר אברהם וולפנזון: הנסיגה הנפוליונית של אדוני ה"אג'נדה" – הניסיון הפתטי לחפות על כישלונם של אהרן ברק ועמוס שוקן בשתי החזיתות המתואמות שלהם: המשפטית והעיתונאית.

אורי הייטנר: 1. בקור רוח. 2. התשוקה לגולן. 3. חזון עובדיה.

4. מי מצנזר את עקיבא אלדר? // יוסי גמזו: שָלוֹש שְאֵלוֹת.

יעקב זמיר: רפואה זה דבר מצחיק, מזיכרונותיו של רופא ותיק,

 פרק א, סטאז'ר ומנקה.

שוש וייסמן: מילים אחדות למלי טויב. // מלי טויב (אהרונסון): תגובה למסע בעקבות אבשלום. // ד"ר מ. כהן: אלייך, טויב. בן עזר – גם אליך.

משה ליפשיץ: הרהורים, מתוך: "דב מרקד", מיידיש: אברהם שלונסקי, המלביה"ד: אלישע פורת.

תקוה וינשטוק: צפת: גם בעיר הקסומה לא זכיתי לנס.

אהוד בן עזר: על קובץ הסיפורים "גבר אישה גבר" מאת שמואל יריב.

איליה בר-זאב: רכבת לילה (שיר). // ישראל סמילנסקי: בנים אכלו בוסר.

ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר. מסמך אותנטי. המשך יבוא.

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

עֶצֶב הוּא סוּג שֶׁל כְּתִיבָה תַּמָּה

עַל הַפְּנִים שֶׁל עוֹר הַגּוּף.

מתוך המחזור "נגיעות" (84)

* * *

יוסף דוריאל

ממשלת שוודיה איננה הכתובת

טוב שממשלת שוודיה מסרבת לגנות ולהתנצל, כך אולי יבינו קברניטינו שיש לבחור בדרך היעילה היחידה להפסקת התחרות העולמית של הפצת עלילות דם והשמצות על ישראל

התחרות על המצאת עלילת הדם התורנית על ישראל והיהודים לא מתנהלת בין ממשלות, אלא – בין עיתונאים זרים ומשרתיהם בתקשורת, באקדמיה ובמימסד של ישראל. חלקם – כדי למצוא חן בעיני כנופיות הטרור, שעל פשעיהן לא יעזו לדווח, חלקם – בעד בצע כסף וכבוד, וחלקם – משנאה עצמית של היהודי המכוער. את כל אלה יש לראות כפושעים בשורה אחת עם יוזף גבלס, שר התעמולה (והשקר) של היטלר, ולנהוג בהם כפי שהיה צריך לנהוג בגבלס, לו נתפס. ברגע שירגישו כי ישראל מגיבה על מעשיהם בפעולות סיכול ממוקד, במקום לבקש התנצלות וגינויים של ממשלות זרות, תיפסק התחרות. לשם כך לא צריך לשלוח מסוקים עם טילים מונחים אל מקום מגוריהם. למדינה ריבונית יש כלים חוקיים ולגיטימיים לפעילות כזו והם – מערכת חקיקה, משפט ואכיפת החוק.

 המונח "משפטי ראווה" מעורר סלידה, בהזכירו את השיטה בה רדפו המשטרים הקומוניסטיים את מתנגדיהם. אבל, מבחינתם – זו היתה שיטה יעילה להפצת התעמולה שלהם. וכדאי לזכור שחצי עולם "קנה" את זה. מותר לנו להשתמש באותו כלי נגד ממשיכי דרכם במאה ה-21, ולהעמיד למשפט צדק, גלוי לעולם, את מפיצי עלילות הדם, ביחד עם שותפיהם היהודים המשמיצים את ישראל כמדינת "אפרטהייד" (כך גם נוכיח שאיננו נוהגים באפרטהייד בין משמיצים נוכרים למשמיצים יהודים). הכיסוי התקשורתי למשפטים אלה יהיה המכשיר היעיל ביותר להפצת ההסברה הישראלית, שאינה זקוקה לתירוצים ולהתנצלויות כדי שתיקלט נכון בעולם. כל מה שדרוש זה רק חשיבה ותיכנון נכונים של המערכה במישור זה. ואם את זה לא יוכלו קברניטינו לגייס – אין זכות קיום לשלטונם. במצב שנוצר, אסור גם לאמץ את העצה – "למצוא נוסחה יצירתית" לחיסול פטפטני של הפרשה. ולהיפך: אסור להחמיץ את ההזדמנות של חשיפת עלילת דם גלויה כל כך – כדי להפוך אותה למנוף שיכה במערך ההסתה הארסית נגד ישראל והעם היהודי.

התסריט הטוב ביותר לביקור שר החוץ השוודי בישראל יהיה – כשהסעיף הראשון בדיונים איתו יהיה בהתייחסות לבקשתו לשחרר את העיתונאי שסרח – ממעצר משטרתי עד קיום משפטו – למעצר בית. לשם כך, לא דרוש יותר אומץ מזה שגילו קברניטינו בהחלטה על מבצע "עופרת יצוקה". ומה שבטוח – זה לא יעורר את אותם גלי הגינויים שעוררו תמונות המלחמה בעזה. הגיע הזמן להבין שבמישור התעמולתי אנו עומדים במלחמה נגד סכנה קיומית לישראל, ואחרי המפלות שספגנו – הגיע הזמן לנהל אותה ברצינות ובמקצועיות.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הנסיגה הנפוליונית של אדוני ה"אג'נדה" –

הניסיון הפתטי לחפות על כישלונם של אהרן ברק ועמוס שוקן בשתי החזיתות המתואמות שלהם: המשפטית והעיתונאית

מי שלא ראה את שמחתו הג'נטלמנית המאופקת, ברוח בית הלורדים, של פרופ' דניאל פרידמן בתוכניתם של לונדון את קירשנבאום בערוץ 10 – בתגובה ל"פשרה" שהושגה בוועדה לבחירת שופטים – לא ראה את שמחת בית-השואבה מימיו... חזית הסירוב של השופטים העליונים התפוגגה לפתע, וברוח הצעותיו/דרישותיו של פרידמן, בהיותו שר-המשפטים, נכנסו לבית-המשפט העליון חברים קבועים חדשים – באופן שלא היה קורה בחמש-עשרה שנות כהונתו של אהרן ברק במוסד המשפטי הראשי.

אחד הדברים החשובים שהספיק ראש-הממשלה אהוד אולמרט לעשות, בטרם קמו עליו "נטורי שלטון החוק" [על משקל "נטורי קרתא"] וקשרו קשר להדיח ראש ממשלה נבחר בזמן כהונתו כחוק – היה צירופו של פרופ' דניאל פרידמן לממשלה בתפקיד שר המשפטים. אנו נהנים עתה מפירות המאבק האמיץ שהספיק פרופ' פרידמן לנהל מכס שר המשפטים – ובכך צומצמה עד מאוד הסכנה של קיומה ופעולתה הבלתי-דמוקרטית בעליל של רשות משפטית עליונה, הבוחרת את עצמה ומשמרת את דרכיה, את הרכבה האישי ואת דיעותיה הקדומות – מפני כל ריענון וחידוש, וללא פתיחת הדלת בפני חוגים רחבים יותר, וללא ניסיון לבחון סוגיות משפטיות מזוויות ראייה מקיפות יותר, וללא שיתוף מלוא ההיקף האפשרי של יודעי המשפט וחכמי הדין בחברה הישראלית המגוונת.

היה אפוא מקום וטעם לשר-המשפטים הקודם לשמוח בסיפוק על הצלחתו במאבק הקשה, אולם פרופ' דניאל פרידמן היה יותר בריטי מהבריטים והצניע לכת בדבריו. כך בוודאי נהג וולינגטון, אחרי ניצחונו המזהיר על נפוליון, שהסיר מעל בריטניה את סכנת הפלישה הבונפארטית והכיבוש הצרפתי.

הבה נתבונן בתגובות על ההפסד – בימים ההם ובזמן הזה: לאחר מפלת ווטרלו כתב נפוליון לאחיו יוסף: "עוד לא הכול אבוד... עוד אפשר הכול לתקן. אנא הודיעֵנִי איזה רושם עשה על בית הנבחרים הקרב האיום הזה.  אקווה, כי הצירים נוכחו לדעת כי במצב קשה זה מחובתם להתלכד מסביבי, כדי להציל את צרפת."

נשווה תגובה זו לתגובתה של מערכת "הארץ" במאמר הראשי מיום שלישי 25.8.2009 בעניין הוויתורים שנאלצו השופטים העליונים הנוכחיים [לעשות] לשוחרי הפתיחות והריענון של איוש המוסד השיפוטי העליון:

"בחירה ראויה... המינוי הביא לסיומה של המחלוקת... המינוי... מבטא הבנה ראויה בין שר המשפטים... יעקב נאמן, לנשיאת בית המשפט, דורית בייניש... בייניש התעקשה על שיעור הקומה השיפוטי של השופטים החדשים... בייניש ויתרה בתמורה על הנוהג... שחיזק את השפעת נשיא בית המשפט על הרכב השופטים הקבועים... עתה נדרשים נאמן ובייניש לשמור על אותן אמות מידה שהפגינו במינוי השופטים לעליון..."

נשווה את השורות המודגשות בדברי נפוליון המובס – ובמאמר הראשי ב"הארץ": אותו ניסיון פתטי להיאחז בקש של אשלייה והימנעות מהודאה במפלה. כמו בונאפרטה המובס, כך עיתונו של שוקן, המגן על ה"אג'נדה" האליטיסטית של אהרן ברק, מחפה על התבוסה במערכה נגד הסגירוּת ההרמטית של בג"ץ בחמש-עשרה השנים האחרונות בקריאה "לשמור [לפחות] על אותן אמות מידה" שהושגו כפשרה בין ה-IS [המצוי, הרע, שנחל תבוסה] לבין ה-OUGHT [הרצוי, הטוב, שהצליח להבקיע את המצור האליטיסטי שאפף את ביהמש"פ העליון].

אין זו הפעם הראשונה, שאדוני ה"אג'נדה" פועלים בניגוד לרוממות השמירה על עקרונות שבפיהם: פרופ' נילי כהן, משפטנית מעולה ורקטור אוניברסיטת תל-אביב, היתה מועמדת [בתקופת נשיאותו של אהרן ברק] להצטרף לבית המשפט העליון. מועמדות זו הוכשלה באמצעות מכתב-השמצה מפרי עטה של ד"ר צביה אגור [שלא הצליחה לקבל קביעות באוניברסיטה בזמן שנילי כהן היתה הרקטור – אם כי ההחלטה לפטרה באה מטעם ראשי הפקולטה למדעי החיים והממונים הישירים עליה – ללא מעורבותה של הרקטור].

כותבת העיתונאית והסופרת נעמי לויצקי: "כהן ביקשה מברק לקבל לידיה את המכתב כדי שתוכל להגיב על תוכנו, ברק הבטיח, אולם לא קיים את הבטחתו, ועל כן שיגרה אליו כהן מכתב ובו דרישה רשמית לראות את המכתב, "איך אוכל להתגונן מבלי שאדע במה מאשימים אותי," אמרה. ברק התעלם מפנייתה, בניגוד גמור לפסיקתו שלו, שלפיה מועמד לתפקיד כלשהו במכרז זכאי לקבל את כל החומר השלילי נגדו ולהגיב עליו. [בג"ץ 656/80 אבו רומי נגד שר הבריאות, ובג"ץ 685/78 מחמוד נגד שר החינוך והתרבות."]

[הציטוט לקוח, כאמור, מספרה של מעריצת השופט ברק, נעמי לויצקי, "העליונים", הוצאת הקיבוץ המאוחד 2006, עמוד 31]. על פרשה זו הגיב בשעתו פרופ' דניאל פרידמן במילים: "למנוע את מינויה של פרופסור נילי כהן, משפטנית מזהירה, שנבחרה בשעתו לרקטור אוניברסיטת תל-אביב ברוב מוחץ וזכתה לפופולאריות ולהערכה רבה – [כאשר] כנגד נתונים אלה הועלו מאחורי גבה של נילי כהן טענות ורכילויות שאין בהן ממש, ואשר לא ניתנה לה ההזדמנות להגיב עליהן." [לויצקי, שם, ע' 32].

נחזור לרגע קט לאנלוגיה הנפוליונית: ההיסטוריון הצרפתי פרופ' ז'ק גוֹדשוֹ מאוניברסיטת טולוז מצטט בהבלטה את דבריו של נפוליון המובס, המובל בראשית אוגוסט 1815 על סיפון האונייה הבריטית "בּלרוֹפוֹן" לגלות באי סינט הלינה: "אני מערער בפני ההיסטוריה!"

נשווה זאת לדברים שכותבת מעריצתו של אהרן ברק: "ברק ניחן בחוש היסטורי חריף במיוחד, וסוגיית מקומו בהיסטוריה מעסיקה אותו כבר שנים... הוא מקווה שההיסטוריה תדע להטות לו חסד... תחושת הפרידה קשתה עליו מאוד. 'עוד מעט תרד הגיליוטינה' נהג לומר במעין הומור מעט מריר."[לויצקי, שם, עמ' 401-400]

בימינו מאפשרת העיתונות "נחיתה רכה" יותר במקרה של מפלה ונסיגה מהמערכה. ועל כך להלן.

אין ספק, שהסכמתה של בייניש לפשרת שר-המשפטים נאמן בעניין הרכבו של בג"ץ היא הסימן הראשון להתמוטטות המתקפה היומרנית של אהרן ברק ושות' נגד "הסדר הישן" של הפרדת-הרשויות, מתוך כוונה להשתלט על שתי הרשויות האחרות, הממשלה והכנסת, בשם ה"אג'נדה" המאפשרת לו לסנן – ולפסול – ובלבד שייבחרו לעליון רק שופטים כלבבו, ומתוך הצהרת דביקות בסיסמה "הכול שפיט" [כלומר: הכול נתון למרותו של "כבודו", אהרן ברק, ולאסכולה שטיפח, עקרונית ואישית].

הצד השני של מטבע ה"אג'נדה" הטוטאליטארית של אהרן ברק הוא ה"אג'נדה" של עמוס שוקן, השולט ב"הארץ" [ב"זכות" השילוב של הון ושלטון בעיתון]. תפקידו של "הארץ" הוא לתרץ בעבודה עיתונאית מפולפלת את הנסיגה מ"אהרן ברקיזם" בזירה המשפטית. וכשם שנפוליון המובס ב-1815 מצא נחמה ותקווה בקריאה לחברי הפרלמנט הצרפתי לשוב ולהתלכד סביבו – כך המאמר הראשי ב"הארץ" ב-15.8.09 מחפש נחמה ותקווה לשארית ה"אג'נדיסטיים" מאסכולת אהרן ברק – ב"פשרה" שהיטיב לבשל שר המשפטים יעקב נאמן – וכך נאלץ העיתונאי הבכיר עקיבא אלדר לשבח באותו יום את ראש הממשלה נתניהו בשל "שתיקתו ... על רקע מקהלת שריו הבכירים." [בעניין ועידת פת"ח] – ומצד שני – לחזור לסורה של ה"אג'נדה" השוֹקֶנִית ולשבח את שופטי בג"ץ המושפעים מאהרן ברק והרואים עצמם מומחים לכול – גם לביטחון המדינה: "היו כאלה שקיוו שהתוואי ה'ביטחוני' ייהפך ברבות הימים לגבול מדיני. הם לא הביאו בחשבון את אירגוני זכויות האדם, עורכי הדין הישראליים החרוצים, קציני הצבא בדימוס, וכמה שופטי בג"ץ אמיצים, שאינם עומדים לדום למשמע מילת הקסם 'ביטחון'. כך, מחצית מהגדר... עדיין לא הוקמה."

לא צריך לומר דבר נוסף, כדי להבין שה"אג'נדה" של אהרן ברק לפיה "הכול שפיט", גם בעניינים חיוניים לקיום המדינה, ואשר השופטים אינם מבינים בהם די-הצורך – יחד עם ה"אג'נדה" של "הארץ", לפיה המלה "ביטחון" אינה ראויה להתחשבות מיוחדת בתנאי הקיום המיוחדים של מדינת ישראל במזרח התיכון – נפגשות ומשתלבות זו בזו.

ניצחונה של התפיסה המשפטית של פרופ' דניאל פרידמן, ושל מי שבחר בו – ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, ושל ראש הממשלה ושר הביטחון שקדם להם, יצחק רבין ["בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'" – בענייני בטחון חיוניים] מבשרת ראשיתו של שינוי מבורך. ראוי שהתהליך הזה יימשך, ונזכה להפרדת רשויות אמיתית מזה – ולעיתונאות טובה, בנוסח ביילינסון וגליקסון, שראו את הצדק הלאומי והבינלאומי שבהגשמת הציונות ובדאגה לביטחון – וחינכו לערכים שהעיתונות ה"אג'נדיסטית" נוסח שוקן שוכחת ומשכיחה.

באותו יום מתפרסם ב"הארץ" גם מאמרו של העיתונאי הכישרוני יואל מרכוס, המברך על כך ש"העתונות שלנו אינה מה שהיתה פעם. היא הרבה יותר טובה. העיתונות המפלגתית התחסלה... "

הוא שוכח, שהעיתון המפלגתי האחרון במדינה [מחוץ לעיתונות החרדית והדתית] הוא דווקא העיתון שבו הוא כותב, והנאמנות ל"אג'נדה" של עמוס שוקן אינה נופלת מהנאמנות של "קול העם" בשעתו למפלגה הקומוניסטית. ויכוחים רעיוניים ופתיחות פוליטית מסויימת היו גם בעיתון "דבר", שהיה בשליטת מפא"י ונחשב לחלק מהעיתונות המפלגתית בישראל. לא התווים, אלא הטון, יוצר את המוסיקה – והטון האנטי-בן-גוריוני של "דבר" בשנות ה-1960 הוכתב על-ידי העורכים שורר, גוטהלף וחנה זמר, למרות שניתן פתחון-פה מסויים לתומכי בן גוריון – כשם שב"הארץ" של היום יש שמורות-טבע סמליות למשה ארנס ולישראל הראל – אבל את הטון קובעים עקיבא אלדר, גדעון לוי, עמירה הס ו... מאמרי המערכת, שלא לדבר על מה שאפרים קישון כינה בשם "סגולת הכותרת" [העריכה המסלפת את העובדות באמצעות כותרות מגמתיות].

הארץ נכשל ביסיונו להעמיד פנים של עיתון חופשי, אובייקטיבי, הרוחש הערכה וכבוד אמיתי לקורא החושב באמת, ולאו דווקא מה שהמערכת מנסה להכתיב לו. בין קוראי "הארץ" ניתן לשמוע יותר ויותר תלונות על החד-צדדיות האנטי-ציונית של העיתון. כאשר ישתחרר "הארץ" מהתפיסה ש"הכול אג'נדה" [המקבילה העתונאית ל"הכול שפיט"] תהיה לנו עיתונות אמיתית יותר, חופשית יותר, וניתן להאמין שגם ציונית יותר. עד אז – האופטימיות של יואל מרכוס מוגזמת, וכך גם הסכנה הביטחונית ש"הארץ" מעודד [ראה פרשת "גדר הביטחון" ש"הארץ" וגם בג"ץ בהרכבו הקודם משבחים או לפחות מצדיקים את המתנכלים לה – ואנשי חמאס ללא ספק מסכימים איתם בשמחה].

שלא כיואל מרכוס, האופטימיות של הח"מ מבוססת על כך, שמאבקו של פרופ' פרידמן למען צדק משפטי הנאמן לביטחון המדינה – זכה סוף-סוף לניצחון חלקי ראשון [חרף ההגנה הטוטאלית של "הארץ" על האסכולה של אהרן ברק].

על כך נהוג לברך: "כה לחי..."

* * *

אורי הייטנר / 4 מאמרים ותגובות

1. בקור רוח

ההיסטריה הציבורית סביב עלילת הדם האנטישמית של עיתונאי שבדי, מוזרה מאוד. למה מה קרה? מה יום מיומיים? במה שונה עלילת הדם הזאת מעלילת "הטבח" בג'נין? ובמה היא שונה מעלילת ה"ג'נוסייד" במבצע "עופרת יצוקה"? במה היא שונה ממסע ההסתה האנטישמי המציף את מדינות אירופה ואת האוניברסיטאות בארה"ב בשנים האחרונות, שפתאום יצאנו מאדישותנו ואנו נסערים כל כך?

אם התגובה החריגה תעלה על סדר היום הציבורי את סוגיית ההסתה האנטישמית והצורך להילחם בה, מעז ייצא מתוק. חוששני, שבסך הכל מדובר בהיסטריה תורנית, בין היסטריית יעלון והיסטריית טופז לבין ההיסטריה הבאה. קצת נצעק, קצת נזדעזע, קצת נתלחם ונאיים, קצת ננפח שריר ונשוב לאדישותנו.

מסע ההסתה מחייב התייחסות ישראלית רצינית הרבה יותר. רצינית יותר מהשיתוק האדיש המאפיין אותנו. רצינית יותר מהתגובה האווילית במקרה זה.

כיוון שעלילת הדם בשבדיה אינה חריגה, וכפי שאנו מבינים שחובה להגיב עליה, כך חובה להגיב על מסע ההסתה המתמשך כולו – האם נתחיל לאיים על כל אירופה? האם נריב עם כל העולם? האם נחרים את בריטניה, שההסתה נגד ישראל בתוכה, מרקיעה שחקים? האם נהיה ברוגז עם ספרד, עם צרפת, עם גרמניה? מה נותנת, חוץ מכמה כותרות מתלהמות, הקפאת רישיונות לעיתונאים שבדים? שלא לדבר על העצומה ההזויה להחרים את "איקאה"... שבתוך שעות ספורות חתמו עליה אלפי גולשים ברשת... האם מישהו חושב באמת שהשטויות הללו מסייעות במשהו לאינטרס הישראלי ולמלחמה באנטישמיות?

עלינו להבין שמדובר במלחמה. ובמלחמה, יש לפעול בקור רוח ובשיקול דעת, לא להשתולל ולעשות שטויות. המלחמה – היא על דעת הקהל בעולם. הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, פועלים בשיטתיות, בעקביות, במקצועיות, לאורך שנים רבות, במלחמה ליצירת דה-לגיטימציה למדינת ישראל. כאשר לאחר אוסלו ביטל סגן שר החוץ יוסי ביילין את כל פעילות ההסברה במשרד החוץ, כיוון "שכאשר המדיניות נכונה אין צורך בהסברה," הפלשתינאים המשיכו במלוא העוצמה בתעמולתם הארסית. להם אין מגבלות של אמירת אמת – הם לא יבחלו בשום דבר שקר ועלילה נגד ישראל.

ואנחנו? במקום להשיב מלחמה שערה, מגמגמים.

עלינו להבין שאנו במלחמה. אמצעי הלחימה במלחמה הזאת הם הסברה, תקשורת וחינוך. כמו הפלשתינאים, כך גם אנחנו צריכים לחרוש את כל אירופה, לשטוף את כל מערכות התקשורת, לכתוב בכל עיתון, להקים תאים פעילים בכל קמפוס, להופיע בכל בית ספר.

עלינו לראות בכך משימה לאומית, המחייבת משאבים רבים של מדינת ישראל והעם היהודי, וגיוס מיטב המוחות והכוחות בישראל וביהדות העולם למטרה זו.

ההסברה צריכה לפעול בשני אפיקים: א. הסברה על צדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל. ב. מתקפת נגד על האנטישמיות והאנטישמים.

האפיק הראשון מחייב אותנו להפסיק להתבייש בכך שאנו הצד הצודק בסכסוך המזרח תיכוני. עלינו להסביר בגאווה ובראש מורם את זכותנו הטבעית וההיסטורית, את צדקת מלחמתנו, את ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, את יופייה של מדינת ישראל והישגיה הרבים על אף הצורך להיאבק תדיר על עצם קיומנו. עלינו להציג לעולם את האמת על שורשי הסכסוך מיומו הראשון ועד היום – סירובם של הערבים להשלים עם זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. להציג את דרך התוקפנות, הדמים והטרור המופנה כלפי המדינה מיום הקמתה ושנות דור טרם הקמתה.

האפיק השני מחייב אותנו לחשוף את השקר, לחשוף את השקרנים, לחשוף את דרכי המימון שלהם ואת מניעיהם. עלינו להציג לעולם את חוסר הדמוקרטיה, את דיכוי האישה, את הגזענות של המדינות העומדות מאחורי המסע. עלינו לגנות את תומכי הטרור באשר הם. ובעיקר – עלינו לנפץ את שקר האבחנה בין אנטישמיות, אנטי ציונות ואנטי ישראליות. מאז השואה, המונח "אנטישמיות" אינו פוליטיקלי קורקט. אבל האנטישמיות עצמה דווקא כן. והיא מרימה את ראש תחת הכינוי "אנטי ציונות". לכאורה אינה נגד היהודים, "רק" נגד מדינת היהודים, נגד זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מרטין לותר קינג, בחושו הנבואי, הגדיר כבר לפני למעלה מ-40 שנה את האנטי ציונות כשם קוד לאנטישמיות.

ישנה ברית בלתי כתובה בין הימין הרדיקלי הניאו-נאצי לבין השמאל הרדיקלי בקמפיין האנטישמי בשירות הפלשתינאים. ואין לזלזל כלל בהשפעתם על דעת הקהל העולמית.

את המלחמה הזאת עלינו לנהל במקצועיות וביסודיות, לא בשליפות מביכות נוסח התגובה על עלילת הדם בשבדיה. במלחמה הזו עלינו ליזום ולתקוף, ולא רק להגיב ולהתגונן. לצד המערכה ההסברתית, יש לנהל גם מערכה משפטית – להגיש תביעות דיבה בסכומי עתק נגד כל משמיץ ומסית.

עקב אכילס שלנו במערכה הזו, היא התופעה הקשה והמבישה של האוטו-אנטישמיות. למרבה הצער, כל אותם אנטישמים יכולים להתהדר שחבריהם הטובים ביותר הם יהודים וישראלים. ואכן, בין מובילי המערכה קיימים לא מעט יהודים וישראלים הלוקים באנטישמיות עצמית.

בשבוע שבו התפרסמה עלילת הדם בשבדיה, התפרסם ב"לוס אנג'לס טיימס" מאמר של מרצה באוניברסיטת בן גוריון, המסית את העולם להחרים את ישראל. יש למישהו ספק איזו רשימה גרמה לנו לנזק גדול יותר? אבל קל לנו יותר להשתלח בממשלת שבדיה שאינה מגנה את הפרסום, מאשר נגד ממשלתנו המעסיקה את הנבל המנוול.

האם מישהו יופתע, אם ביום ו' הקרוב, נקרא בתחתית עמוד 2 ב"הארץ" את קריאת "גוש שלום" לחקור באומץ וביושר, בלי לטייח, ללא מורא וללא משוא פנים, את הפרסום בעיתון השבדי? האם מישהו ייפול מהכיסא, אם גדעון לוי ימצא באזור הדמדומים שלו עדויות "לכאורה" המחזקות את העלילה? ואולי נקרא עצומה של "אנשי רוח" הקוראים ללמד בבתי הספר גם את ה"נראטיב השבדי"?

כן, תופעת האוטו-אנטישמיות תפריע מאוד במערכה נגד האנטישמיות, אך אסור לנו לתת לה לרפות את ידינו. המערכה הזו היא אחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר. איננו עם לבדד ישכון. אנו זקוקים לתמיכת דעת הקהל העולמית. אני מאמין שרוב בני האדם הם אנשים הגונים. אם דעת הקהל בעולם החופשי תיחשף לאמת, היא לא תסחף אחרי השקר.

אהוד: קח בחשבון שיש לנו שר חוץ שהוא בבחינת שור נגח. גם כשהוא אומר אמת, הוא גורם נזק כמו פיל רוסי בחנות חרסינה.

2. התשוקה לגולן

בימים אלה, בהם אנו מותקפים בקמפיין מתוזמר היטב סביב פרסום חדש שמטרתו לקעקע את זיקתנו לגולן, אני רואה לנכון לשתף את הקוראים בשני מחקרים רציניים של שני חוקרים רציניים; מחקרים המעידים על המקום המרכזי שהגולן תפס בדרכה של הציונות, אף שלא היה בכוחה המדיני להביא להיותו חלק ממדינת ישראל.

המחקר הראשון הוא של ד"ר משה יגר, מחשובי המזרחנים בישראל, חוקר יסודי ומעמיק, ולשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק ושגריר ישראל בשבדיה ובצ'כיה. המחקר פורסם החודש תחת הכותרת "האם הגולן הוא חלק מישראל?", בגיליון 20 של כתב העת "כיוונים חדשים", כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, בעריכת אלי אייל.

המאמר, שנפתח בסקירת רקע קצרצרה על רכישת אדמות רחבה בחורן בידי הברון רוטשילד, ההתיישבות היהודית בגולן בתקופת העלייה הראשונה, והתארגנויות להתיישבות בגולן בתקופת העלייה השנייה (של אנשי "השומר"), מתמקד במאבק המדיני שניהלה ההסתדרות הציונית להכללת הגולן ודרום לבנון (מן הליטני ודרומה) במנדט הבריטי על ארץ-ישראל, שנועד לממש הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל, ויותר מכך – בהמשך המאבק אחרי קריעת הגולן ומסירתו למנדט הצרפתי על סוריה.

על המסמך של ההסתדרות הציונית שהוגש לוועידת השלום בפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה ושוב בוועידת סן רמו, שקבעה את הגבולות בין המנדט הבריטי והצרפתי, בו הסבירה את הזיקה היהודית לגולן ואת חשיבות הגולן לארץ-ישראל, כתבתי לפני שבועות אחדים במאמרי "כפליים" (12.6.09).

מחקרו של יגר מרחיב בהמשך המאבק אחרי שמאמצי ההסתדרות הציונית לא עלו יפה, והגולן סופח למנדט על סוריה. מסתבר, שהתנועה הציונית לא השלימה עם רוע הגזירה, ולאורך כל התקופה שעד הקמת המדינה נאבקה לשינוייה.

המאבק נשא שני פנים – ניסיונות לרכוש קרקע וליישב יהודים בגולן ומאבק מדיני. בראש המאבק עמד נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, שנלחם על הנושא ללא לאות. דווקא ויצמן, איש הקו המתון בהסתדרות הציונית (קו שהיה הגורם העיקרי למהפך בהסתדרות הציונית, שהעלה לראשה את תנועת העבודה בראשות בן גוריון, שהיתה אקטיביסטית הרבה יותר) לא ויתר והמשיך לשלוח משלחות, להעלות את הנושא בפני מדינאים בריטיים וצרפתיים, לכתוב מסמכים ולנסות לשנות את המציאות. למאבק זה היו שותפים גורמים נוספים דווקא מהזרמים המתונים יותר, כמו אנשי "הפועל הצעיר", ואישים כארלוזורוב ומשה שרת (אף ששניהם היו מסוייגים מהמקום המרכזי בסדר העדיפויות שניתן לגולן והעדיפו להתמקד בעבר-הירדן המערבי).

אחד ההישגים המדיניים החשובים במאבק זה, היה הצלחתו של דוד בן-גוריון, מזכ"ל ההסתדרות והמנהיג העולה של תנועת העבודה הציונית, להעביר בוועידתה של מפלגת הלייבור ב-1921 החלטה נגד ניתוק הגולן ודרום לבנון מארץ-ישראל. הוועידה הביעה צערה על "קריעת החורן מארץ-ישראל בגלל תחרות אימפריאליסטית בין בריטניה לצרפת," וקראה לממשלת בריטניה "לשים קץ לחלוקה הבלתי טבעית והמזקת של הטריטוריה של המנדט הבריטי ולבצע את האיחוד של ארץ-ישראל המזרחית והמערבית." ב"עבר-הירדן המזרחי" – הכוונה היא לגולן ולחורן. שעבר-הירדן המערבי – היום ממלכת ירדן, היה באותה תקופה חלק מהמנדט, ורק כעבור שנה, בספר הלבן של צ'רצ'יל, הוצא מהשטח המיועד למדינה היהודית.

בשל קוצר היריעה לא ארחיב בפירוט העדויות המעניינות במאמר. אזכיר רק שני סיפורים מעניינים. האחד – יוזמה של שאול מאירוב (לימים אביגור), איש קבוצת כינרת ומראשי ההגנה, בשנת 1935, ליישב על אדמות פיק"א בחורן קבוצה של צעירים יהודים מסוריה ולצרף אליהם קבוצה של יהודים שעלו מסוריה לארץ-ישראל. מאירוב עצמו התכוון להצטרף אליהם ולהתיישב בחורן. היוזמה המעניינת הזו נועדה להתמודד עם התנגדותה הנחרצת של צרפת לכל התיישבות ציונית בגולן ובחורן. מאירוב העריך, שאם מדובר באזרחי סוריה המנדטורית, ניתן יהיה לעקוף התנגדות זו.

סיפור מעניין נוסף הוא מאבק שניהלו אנשי "הפועל הצעיר" מנהלל, בראשות שמואל דיין, שפעלו רבות למען רכישת קרקעות והתיישבות יהודית בגולן ובחורן, נגד יוזמה בשנת 1924 לחילופי שטחים – יישוב ערבים שיפונו מאדמות שנרכשו ליד כפר תבור, על אדמות פיק"א בחורן, שבלאו הכי הצרפתים לא איפשרו ליהודים ליישבן. "תהיה זו שגיאה ליישב ערבים על אדמה שהיא כבר שלנו... והיא משמשת גם יתד ופינה לאחיזתנו הלאומית בעבר הירדן הסורי."

 בסופו של דבר הם הצליחו לסכל את היוזמה. במכתב ששלח נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן לשמואל דיין ב-1951, הוא הזכיר את המאבק הזה: "בצדק ראיתם בפעולה זו אסון לאומי במלוא מובן המילה... הצלחתי לבטל את רוע הגזירה... הודות לפעולה משותפת זו, של כמה מחבריך ושלי, נשארנו עד היום בעלי קרקעות בעבר הירדן."

במאמר ציטוטים רבים ומעניינים לאורך כל התקופה, עד דברים בנדון של בן-גוריון באוגוסט 1947, סמוך להחלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

האם התשוקה הזו לגולן היתה רק נחלתה של ההנהגה המדינית וההתיישבותית של היישוב, או גם של הציבור הרחב? על שאלה זו ניתן להשיב באמצעות מחקר אחר, שנכתב כבר לפני 4 שנים אך רק בשבועות האחרונים הגיע לידיי, מחקרו של הגיאוגרף וחוקר ארץ-ישראל יהודה זיו, לשעבר ראש מדור ידיעת הארץ בצה"ל: "'כבשנו את החרמון' – אל ראש החרמון בשלהי תרע"ט 1919". המאמר עוסק בטיול מעניין לחרמון בדיוק החודש לפני 90 שנה.

לתמהים מה מיוחד כל כך בטיול לחרמון, כדאי לזכור שבאותה תקופה הטיולים נעשו ברגל או על גבי פרדות וסוסים, בדרכים בלתי סלולות, ואין להשוותם לטיולים של ימינו. טיול שנתי של תלמידי גימנסיה הרצליה באותן שנים ארך שלושה שבועות(!). רק כך ניתן להבין איזו הרפתקה הירואית היא טיול כזה, העפלה אל שיא החרמון.

בראשית המאמר, זיו מתאר טיולים וניסיונות העפלה לחרמון עוד של בני מושבות העלייה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. הוא מצטט דברים שכתב משה סמילנסקי אחרי ניסיון, שלא עלה יפה, להעפיל לפסגת החרמון בשנת תרס"ד, 1904: "'שלום, החרמון! שלום, החרמון!'. מבחר חלומותינו, מקסם חזיונותינו ביהודה הפרוזאית! הנה אנחנו חונים לרגליך, והרינו הולכים ממך והלאה. עוד זמן מה נראך בשיבת ראשך – ואימתי נראך עוד, סבא?"

על הניסיונות הללו כותב זיו: "אין פלא שמראשית חידושו של היישוב העברי בארץ-ישראל היה החרמון מושא התרפקות וכמיהה – אם בשל איזכוריו במקורותינו מימי קדם ואם בשל כיפת השלג שלו."

המאמר מתמקד בטיול ב-1919, בו השתתפו 28 מטיילים, חלקם מורים ומחנכים וחלקם בני נוער. הם העפילו, רכובים על סוסים ופרדות, בהדרכת המוכתר הדרוזי של כפר שיבא שלמרגלות החרמון, אל שיא החרמון, שם הניפו את דגל הלאום, קברו בבקבוק מניפסט קצר וכל אחד תרם לקופת קק"ל למען ייעור החרמון. רוב המאמר בנוי מעדויות שכתבו ביומניהם כמה מן המשתתפים, ובראשם מנהיג הקבוצה והקשיש בחבורה, המחנך ח"א זוטא, סופר ומורה נערץ לתנ"ך בבית המדרש למורים "העברי" בירושלים, שהרבה להוליך את תלמידיו בשבילי הארץ, אז בן 51. לב המחקר הוא הדברים שכתב זוטא לאחר הטיול, בפאתוס ציוני נלהב.

אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – "כיבוש החרמון".

זוטא כינה את המטיילים "בני בניהם של כובשי כנען". בהנפת הדגל הציוני בראש החרמון ראה זוטא "סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העלייה ובשעתה," וש"זו היתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון." הוא הדגיש את שירת "התקווה" על "החרמון העברי".

אם ניראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה, בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים, מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: "על החרמון השב בהרים, כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש") ומסר את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי.

תושבי היישוב היהודי בארץ-ישראך, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערורייה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות.

לשמות 28 המטיילים הגיע יהודה זיו באמצעות רישום תרומתם לייעור החרמון, בספרי החשבונות של קק"ל. שלושה שמות צדו את עיני. האחד, חיים שורר, פעיל צעיר של "הפועל הצעיר" ולימים עורך "דבר". 5 שנים מאוחר יותר, היה פעיל לצד שמואל דיין בפעולה למען התיישבות יהודית בגולן ונגד יישוב ערבים על אדמות החורן. אין זה מן הנמנע, שהוא נדבק בחיידק הגולני הזה, בטיול ההרואי לחרמון.

שמות נוספים הם של ירדנה ודבורה קלווריסקי. אלו הן שתי בנותיו של חיים קלווריסקי, לימים מרגליות, אחד מגואלי הקרקעות החשובים ביותר בארץ. קלווריסקי היה בעל עמדות מתונות מאוד, והיה מפעילי תנועת "ברית שלום" שחתרה להגיע להסכמה עם הערבים על הקמת מדינה דו לאומית בארץ-ישראל. לצד פעולתו לרכישת קרקעות, פעל כל חייו להידברות בין יהודים וערבים. עובדה זו לא עמדה לזכותו, כאשר השתמש הסופר אלון חילו בשמו, בספרו "אחוזת דג'אני". בספר זה, שיצא השנה וזכה בפרס ספיר (הזכייה בוטלה עקב שערורייה ספרותית) מתואר קלווריסקי בתיאור אנטישמי ממש, כגזען שהונה ערבים ורכש מהם במרמה את השטח עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי בת"א. כנראה שבעיני הפוסט ציונים והאנטי ציונים שבינינו, גם איש "ברית שלום" כקלווריסקי פסול, בשל חטאו הכבד – פעולתו לרכישת קרקעות ליהודים.

נקודה מעניינת נוספת – זוטא הזכיר בסיפורו פעמים אחדות את המושג "טל חרמון" (ולימים אף העניק שם זה להוצאת ספרים שהקים). יהודה זיו מייחס צרוף זה לשיכול אותיות מפסוק בתהילים: "כטל ציון שיורד על הררי חרמון" (תה' קל"ג, ג'). אני משער שבנוסף לפסוק זה, ההשראה העיקרית לחיבור הטל לחרמון, היא שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", שבו נאמר: "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים? / ושלום כל ההרים, הגבעות?" כשביאליק כותב שיר ערגה לציון, אך טבעי שהגולן והחרמון הם בין מוקדי ערגתו.

המעוניינים לקרוא את מאמרו המלא של יהודה זיו מוזמנים לפנות אליי, ואשלח להם בדוא"ל. heitner@ortal.org.il

3. חזון עובדיה

האם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א קורא את פרשת השבוע? ואם הוא קורא – האם הוא מבין את מה שהוא קורא? ואם הוא מבין – האם הוא מפנים את מה שהוא מבין? האם יש קשר כלשהו, בעבורו, בין התורה לבין החיים?

אם הרב עובדיה קורא את פרשת השבוע, בוודאי קרא בשבת האחרונה, בפרשת שופטים, את הפסוק: "לֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם." (דברים ט"ז, י"ט). והנה, קריאה מפורשת זו לא הפריעה לו להתייצב באופן חד משמעי לצד שלמה בניזרי, שהורשע בכל ערכאה אפשרית על לקיחת שוחד. כפי שלא הפריע לו, לפני עשור, להתייצב לצד אריה דרעי, שאף הוא הורשע בכל הערכאות על לקיחת שוחד.

הרב עובדיה הציג את בניזרי כאדם שכולו קודש להגדיל תורה ולהאדירה. איזו תורה, הרב עובדיה? התורה שבה נכתב הפסוק שציטטתי? מה משמעות הפצת תורה ולימודה, אם נוהגים בניגוד מוחלט לעיקריה? מה טעם בלימוד תורה, כאשר רומסים ברגל גסה את מסריה החשובים ביותר?

לתמיכה פומבית כזו, של מי שנחשב רב חשוב וגדול בתורה, "גדול הדור", בעבריין לוקח שוחד, יש ביטוי אחד ביהדות – חילול השם.

הנביא ישעיהו תיאר מציאות נוסח דרעי ובניזרי: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים. יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם." (ישע' א', כ"ג). וגם במציאות שאותה תיאר ישעיהו, את הרקב והשחיתות כיסתה דתיות מזוייפת. וכך הוא מתייחס לאותה דתיות: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ." (שם, שם, י"א-ט"ו). 

ישעיהו אינו מסתפק בכך, אלא הוא מציג גם חזון חלופי, שבסיסו תביעה לחברה אחרת ולסולם ערכים אחר: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי. חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה. אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע – כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אִם-תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ" (שם, שם, ט"ז-י"ט).

ומהו חזון עובדיה?

אהוד: הרב עובדיה יוסף, שהעברית שלו לא כל כך, הוא יוצא עיראק מוכשר שסוחף אחריו קהל של יוצאי מרוקו שלא-כולם-חכמים וגם את צאצאיהם שלא-כולם-חכמים אבל גם לא טיפשים – כי הוא מבטיח לחלק ניכר מהם, וגם מקיים, באמצעות ש"ס, חיי פרזיטיות – כמו שחי חלק ניכר מהחרדים האשכנזיים. אני חושש כי לדבר על תורת מוסר הנביאים עם האיש המוזר הזה, הנטוע חזק במסורתו העדתית והפוליטית ובשנאת החילונים – זה כמו לדבר עם עיוור צבעים על תמונת נופים של ואן גוך.

4. מי מצנזר את עקיבא אלדר?

במאמרו "בוגי לא אשם" ("הארץ" 24.8.09) כותב עקיבא אלדר:

"יעלון לא בחל בהרעבת ילדים, חיסול מנהיגים פוליטיים מתונים, מחסומים, סגרים והשפלות."

משום מה נשמט מהמאמר המשך המשפט: "ורצח פלשתינאים כדי לסחור באבריהם."

האם מישהו מצנזר את עקיבא אלדר?

* * *

יוסי גמזו

שָלוֹש שְאֵלוֹת

רָאִיתִי יֶלֶד מְבֹהָל, כְּבֶן שְנָתַיִם

פּוֹעֵר לוֹ שְתֵּי אִי-הֲבָנוֹת גְּדוֹלוֹת, עֵינָיו

עַל סַף חֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת וְסַף הַבֶּכִי

וּמְמַלְמֵל אֶל שְמֵי הָאֵלֶם:

אֵיפֹה אַבָּא?

רָאִיתִי יְשִישָה קְטַנָּה, פָּתֵטִית

אוֹבֶדֶת דֶּרֶךְ וְעֵצוֹת בֵּין פְּרוֹזְדוֹרֵי

הַלַּבִּירִינְתּ הַקַּפְקָאִי שֶל בְּיוּרוֹקְרַטְיָה

וַהֲמוּמָה שוֹאֶלֶת:

אֵיפֹה הַמְּנַהֵל?

וְרָאִיתִי אִיש, תּוֹשַב דִּיוּר מוּגָן, תְּקוּף-פַּחַד

שֶהַתִּקְרָה הַמִּתְמוֹטֶטֶת מֵעָלָיו

כִּמְעַט קָבְרָה אוֹתוֹ בִּבְרַד בֵּטוֹן וָטִיחַ

שוֹאֵל בִּשְׂפָתַיִם חִוְּרוֹת מֵאֵימָה:

אֵיפֹה בַּעַל-הַבַּיִת?

וּבַחוּץ עָבְרוּ הַפִילוֹסוֹפְיָה, הַתֵּאוֹלוֹגְיָה

וְאַקְרוֹבָּטִיקוֹת תּוֹרַת-הַהַכָּרָה

מְשֻתָּקוֹת, מְרֻתָּקוֹת, מֻכּוֹת אַלְצְהַיְמֶר

בְּכִסְּאוֹת-גַּלְגַּלִּים הֲדוּפוֹת בִּידֵי עוֹבְדֵי-סִעוּד

הַיּוֹדְעִים שֶאֵין אַבָּא, אֵין מְנַהֵל, אֵין בַּעַל-בַּיִת

וְהַיֶּלֶד יִגְדַּל

וְיִלְמַד לָדַעַת

שֶאֵין תְּשוּבוֹת.

* * *

יעקב זמיר

רפואה זה דבר מצחיק

מזיכרונותיו של רופא ותיק

פרק א

סטאז'ר ומנקה

"בוקר טוב גברתי’ מה שלומך?"

"הו דוקטור כמה שאני חלמתי עליך...! נכון אתה היית סטודנט וגרת בשיכון הסטודנטים בגבעת רם והיית נוסע כל בוקר באוטובוס בקו מס 16. אני גרתי בשכונת נווה שאנן הסמוכה והייתי מצטרפת לנסיעה בתחנה הבאה בדרכי לבית הספר התיכון. סטודנט לרפואה וכזה חתיך ורציני..."

ואני, שכה הופתעתי מן ההצהרה הפומבית, נבוכותי כמובן לרגע, והאחות שנלוותה אליי לביקור הבוקר במחלקת היולדות אמרה לי אחר כך שהסמקתי כמו עגבנייה.

בחדר הגדול היו שש או שמונה מיטות, והקרובות לאותה יולדת חמודה ויפה שמעו את ההצהרה המפתיעה וציחקקו להן וכולן קשב.

אכן היא היתה בחורה יפהפייה, דקת גזרה עם שיער בלונדיני ארוך ושופע, עיניים כחולות וגדולות, תווי פנים מאד עדינים והבעה נינוחה. ואני, שכולי ורובי הייתי שקוע בלימודיי, ואת ארוחת הבוקר הדלה שלי אכלתי בחלקה באוטובוס ובאותו זמן גם עיינתי באיזו חוברת לימוד, נהניתי כמובן לראות את היופי הזה אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעסוק בחיזורי אהבהבים. הסתפקתי רק בלרשום את הדמות בזיכרוני ובהזיותיי ולציין – הנה לך יופי שיכול היה לשמש מי מהציירים הגדולים כמודל לציירים הקלאסיים שציירו את ה"מדונה".

זאת ועוד, מי אני, הסטודנט הדלפון העסוק מבוקר ועד אחרי חצות בעבודה ובלימודים, בלי ייחוס משפחתי ובלי ירושה – שאחזר אחרי בנותיו היפות של היישוב? חכה אדוני עד שהזמן ייטיב עמך...

עימה לאוטובוס עלו עוד נערות חן. אחת שאני זוכר היתה בעלת פנים עגולות ויפות, מעט מלאה, והזכירה לי את הדוגמנית בתמונה של רנואר שנקראת "המתרחצת". שנים רבות אחר כך פגשתיה במסיבה כלשהי אבל אז כבר היתה עם פנים רזות דקת גזרה אך שמרה עדיין על ייחוד יופייה.

כל זה התרחש בבוקרו של יום עבודה אחרי תורנות רצחנית בחדרי הלידה. הסדר (הקלוקל) היה שהרופא התורן שסיים את משמרתו אחרי עשרים וארבע שעות עבודה רצופות, בהן לא עצם עין, ימשיך לעשות ביקור בוקר במחלקה, בתירוץ – כדי לעקוב אחר אלו שילדו בלילה.

נכון שהייתי צעיר חסון וחזק אך גם אז הכריעה העבודה הקשה את כוחותינו.

כאשר סיפרתי זאת לזוגתי שתחיה היא דווקא כן "פירגנה" לי. ולא כיתר אלה שמוצאן מפולניה שאומרים עליהן שאינן מפרגנות. היא פסקה שהדבר לא ייתכן ושלא יכול להיות שבחור כמוני יככב בהזיותיה של נערה צעירה ויפה. קרוב לוודאי שאותה נערה היתה אז סתם איזו תיכוניסטית טיפשה. וכן טענה זוגתי שהיולדת אמרה זאת מתוך טשטוש חושים שכן היא היתה עדיין נתונה תחת השפעת סמי ההרדמה והאילחוש שהלעיטוה בהם בעת הלידה. הסברַיי שהיא כבר שלושה ימים אחרי הלידה וכי ההשפעה של התרופות כבר פגה – לא שינו את דעתה של אשתי (שגם בעורקיה זורם דם פולני כמובן).

אני לא שמתי לב לכך אך מסתבר שבימים ההם באמת נראיתי כצעיר חמוד חתיך ומרשים. שנים רבות אחר כך התוודו בפנַיי נשים שעבדו בימים ההם באותו בית החולים, עת היו צעירות ורעננות, שכבר אז שמו עליי עין טובה ואף נתנו דרור להזיותיהן בהן כיכבתי. ולשאלתי למה אם כן לא רמזו לי על כך דבר באותה העת, ענתה אחת: "או... נראית לי כזה חשוב ובוטח בעצמו עד כי לא העזתי לדבר אתך אפילו.. וגם לא חשבתי שיהיה לי איזה סיכוי."

והאמת שאף פעם לא הרגשתי את עצמי חשוב ולא התנשאתי, אלא שכך סופרו הדברים.

עוד בהיותי סטודנט לרפואה, גם בשנים הראשונות, התחלתי לעבוד בבתי החולים (כמו הרבה סטודנטים לרפואה בכל הדורות והמקומות). בית החולים ביקור חולים בירושלים זכור לטובה מיוחדת על שהעסיק סטודנטים בתור אחים במחלקות השונות שלו ונתן להם פרנסה. זאת מבלי להתנות את העסקתם בזה שיסיימו דווקא ארבע שנות לימוד בבית הספר לרפואה כמו שנהג בית החולים הדסה מטעמים שלו. בכלל בית החולים הזה סעד נצרכים וקשי יום, חלכאים ונדכאים, יותר מבתי חולים אחרים בבירה, ולו שמורה פינה חמה בליבי מאז הימים. תמיד התנהל במחסור, שכן הוא התקיים בעיקר על נדבות ותרומות, והממשלה תמכה אך בקושי במוסדות כמוהו. קופת חולים הכללית, ששלטה ברמה בימים ההם בגלל השתייכותה למפלגה השלטת, היא מפא"י הידועה, נהנתה מזרם בלתי פוסק של תקציבים ומענקים וכיסוי חובות ועוד. זה בעוד בתי חולים אחרים כמו ביקור חולים נאבקו על קיומם, ונאנקו תחת עולם של החובות והגירעונות. בית החולים הדסה ניזון מתרומות אין קץ דרך ארגון הדסה בארצות הברית, שהזרים לו סכומי עתק. כך נהנה זה מכל הטוב שבעולם הרפואה, ציוד יקר וחדיש ביותר, שליחת רופאיו להשתלמויות בארצות הברית ועוד.

כבר אז התוודעתי לחולים ולמחלות ולחוליים השונים. מטבע הדברים היו נושאים שדחו אותי או שנרתעתי מהם לעומת אחרים שיכלו לבוא בחשבון כעיסוק עתידי שלי. בהמשך עבדתי כאח במחלקות השיקום ובמחלקה הנוירולוגית עם החולים המוגבלים והמשותקים, במחלקה הכירורגית והנוירו-כירורגית עם מנותחי הראש הדורשים טיפול צמוד מאוד עשרים וארבע שעות ביום. גם הניתוחים בהם, שארכו שעות ארוכות מאוד, ועוד.

הסטודנטים שנתקבלו לעבודה כאחים במחלקות השונות הוערכו בדרך כלל כראוי. אחרי הכול הם באים עם ידע במקצוע וגם רצינות, ואת החלק המעשי של העבודה ניתן לרכוש בקלות יחסית. עם זאת הם היו תמיד תחת מעקב עינה הפקוחה של האחות האחראית ושל יתר חברי הצוות, שששו למצוא איזה פסיק שלא בוצע כהלכה על ידי אותו סטודנט עובד ערב או משמרת שבת והלכו ועשו מזה מטעמים. שכן זה טעם החיים שלהם כל הדורות .

בדרך כלל עבדו בתור אחראי משמרת אחיות מוסמכות אבל גם לעתים תלמידות בית הספר לאחיות בשנה האחרונה ללימודיהן, וכל הזמנים (ויעידו על כך הרומאנים הרבים שנכתבו בנושא הזה על הוויי בית החולים).

העבודה במשמרת הערב בביה"ח הדסה התחילה בשעה ארבע אחרי הצהרים והסתיימה בשעת חצות . בתחילת המשמרת היה מין טקס של חילופי המשמרות או נכון יותר טקס קבלת המחלקה, שעל פי רוב הסתכם בקריאת הדו"ח שהשאירו אלה שעבדו לפני כן. בדרך כלל זה אמור להימשך לא יותר מעשר דקות, אלא שהן משכו אותו הרבה יותר כי באמצע היו גם מפטפטות על דא ועל הא וגם קפה לא חסר.

לדוגמא, במחלקה הנוירולוגית שבה עבדתי בדרך כלל, היו הרבה אנשים במצב קשה, אחרי אירוע מוחי חריף או שיתוקים לא עלינו, ורק מקרים מעטים נתקבלו לבירור או לאיבחון ובאו כשהם מתהלכים על רגליהם.

אני חשבתי שלקבל מחלקה זה גם להסתובב לראות את המאושפזים ולבדוק מה מצבם. שכן האומללים הללו בחלקם מאבדים את התחושות ואת חוש ההתמצאות וכל הקשור בכך אחרי קבלת ההתקף. הסוגרים משוחררים והם מרגישים מין דבר מוזר בין הרגליים מושיטים את הידיים ומורחים את הכול בתוצרת: את כלי המיטה את הסדין את הפנים ואת הכול אשר לכל. על כן נהגו לקשור להם את הידיים לדפנות המיטה כדי שזה לא יקרה. נכון שזה לא נעים אלא שבלי זה או כאשר מי מהם משחרר את ידיו לחופשי – כי אז חיש מהר יימצא הכול מרוח כפי שנאמר. ואז זו באמת מלאכה קשה להחזיר הכול לקדמותו. וכפי שאמרתי אני אהבתי לקבל את המחלקה על ידי שיטוטי בה וכמעט תמיד מצאתי אחד או שניים "מרוחים", ואז הייתי מזרז את הצעירות ומפריע להן בקריאת ה"רפורט" ומאיץ בהן להצטרף אליי במלאכה... (הזדמן לי לראות ב"בית חולים" פרטי מקרים כאלה, שם לא מזדרז איש לנקותם והם טובלים בצואתם ובהפרשותיהם ובסרחונם משל היו סמרטוטים בעצמם. מראה מדכא ביותר!)

וכך, ניתן לומר שבאתי לסטאז' עם ידע מסויים מה זה טיפול בחולים סיעודיים.

המשך יבוא

* * *

שוש וייסמן

מילים אחדות למלי טויב

(ולתשומת לבה של גב' קם מאוסטרליה)

 התגובה שלך, גב' טויב [גיליון 473], מוכיחה שד"ר מ. כהן צודק. האהרנסונים לא מפסיקים לאכול את השאריות של עצמם בלי פלפל ומלח. נו, אז את פנית ראשונה לגרפולוגית. יופי. אלא שגבריאלה אביגור-רותם פנתה גם היא לגרפולוגית ועשתה בזה שימוש בספרה "אדום עתיק", ואת כנראה עשית זאת כדי להתנצח ולהיות ממורמרת על בני משפחתך, משפחת אהרנסון. ואם עוסקים בתחרויות אז המכתבים של רבקה לארוס שלה, עו"ד אמריקאי, "שהגיעו אליכם לאחרונה" היו בידיה של גבריאלה אביגור-רותם לפני פרסום הספר, והיא הזכירה אותם ודיברה עליהם כבר לפני שנתיים בהרצאה כשיצא הספר "אדום עתיק"; אם כי לא זכור לי אם הם מוזכרים בספר. דרך אגב, המכתבים ששרדו הם אלה שרבקה כתבה. אלה שהארוס האמריקאי כתב הושמדו על ידי רבקה. כי הרי היא היתה צריכה למות בשיבה טובה בשמלת אירוסין לבָנָה לכבוד אבשלום שמעולם לא היה ארוסהּ. (וגם "אלף נשיקות" לא נכתב עבורה. קודם כל כי רבקה כמו כל האהרנסונים, היתה ג'ינג'ית ולא שחורת תלתלים. חוץ מזה, שוב כפי שגבריאלה אביגור-רותם אמרה בהרצאתה, על הדף המקורי של השיר ששמור במרתפי בית אהרנסון יש תאריך. והתאריך קודם לתחילת ההיכרות בין אבשלום לבין רבקה). בהקשר זה של מעללי רבקה, אני וטויב מסכימות, אבל רק כאן: רבקה, כמו כל האהרנסונים האחרים כולל טויב, משכתבים את ההיסטוריה כדי שתתאים למצג שכל אחד מהם רוצה להציג. רבקה שהאריכה ימים אחרי כל אחיה ואחותה, כמובן שברה שיאים בכך. באשר לדיוק ההיסטורי שטויב מתלוננת עליו ותוקפת את אביגור-רותם, בקטע האחרון של מכתבה – האנשים האחרונים שאני הייתי סומכת על הפסיקה שלהם הם צאצאי המשפחות המעורבות. ומעל כולם טויב, שמסתבר שחיה עד היום באיזו הרגשה שדפקו וקיפחו את הסניף האהרנסוני שהיא שייכת אליו ולא מביאה שום דוגמא ואסמכתא "לסילופים והעיוות של הגיבורים שעליהם היא כותבת ופועלם." (ומסתבר שטויב לא לבד. גם בעליו של העיתון הזה, אהוד בן עזר, הוא היחיד שמבין משהו בהיסטוריה של מושבות העלייה הראשונה. לפחות המושבה פתח תקווה. כך לפחות משתמע מהתגובה שלו לאותו ד"ר מ. כהן). אחרי ששומעים הרצאה של אביגור-רותם על תהליך הכתיבה של "אדום עתיק", ומתוודעים לכמות העצומה של ספרים ומסמכים שקראה, פגישות עם מומחים ובני משפחה שקיימה, ומעל לכול מתרשמים מהאישיות שלה, משתכנעים שהיא עשתה את מלאכתה ברצינות וביושר ולא חטאה לא בחטא "חילו – קלווריסקי" ולא במה שמייחסת לה טויב.

נ.ב .

טויב כנראה אינה יודעת מהו 'אפקט הפרפר' שאני השתמשתי בו כמטאפורה הומוריסטית.

* * *

מלי טויב (אהרונסון)

תגובה למסע בעקבות אבשלום

לנינה רודין –

מנהלת מוזיאון החאן חדרה!

בעקבות כתבת הייעוץ של יוכי משל, מדריך סיורים וטיולים של מוזיאון החאן בחדרה. בעיתון "ידיעות אחרונות", "מסלול" מיום שני 24.08.09 –

האם החאן בחדרה מחויב לאמת ההיסטורית יותר מאשר סופרת רומנים ספרותיים או מדריך תיירים המחפש מעשיות (לרוב בבתי קברות או מצבות זיכרון) כדי לשעשע את לקוחותיו?

באם אין מחוייבות לדעתך, אין טעם בקריאת ההמשך. באם יש מחוייבות אודה לך מאוד אם תקראי את הערותיי, ותדריכי את עמיתייך בחאן בחדרה לדייק בדבריהם ולכבד את מורשת משפחות הראשונים.

אני מודעת לכך שעם הפעלת בית פיינברג בחדרה, קיבלת הנחיות מפורשות מבני המשפחה כיצד לתפעל ולשלב את בית פיינברג במסגרת החאן בחדרה. זכותך המלאה לעשות זאת כל זמן שאינך פוגעת במורשת של בני משפחת אהרנסון, שכפי שידוע לך עדיין חיים וקיימים במדינת ישראל.

כאוצרת החאן בחדרה מעולם לא עסקת בבני משפחת אהרנסון, שמקורם מזיכרון יעקב, ומאין לך פתאום הסמכות והעוז לקבוע ולספר מעשיות כעובדות היסטוריות לגבי משפחת אהרנסון , בית אהרנסון והשתלשלות האירועים.

הבה נערוך יחד מסע בעקבות אבשלום החל מהקטע בכתבה – "נצא מחדרה וניסע לזיכרון- יעקב". מאין לך העובדה ההיסטורית לגבי הכתוב: "משולש רומנטי שפעל בבית אהרנסון: כאן אהב אבשלום את רבקה ארוסתו בגלוי ואת אחותה בסתר."

אבשלום ורבקה היו אכן מאורסים, אבל לא מימשו זאת לחתונה גם כאשר היו כל התנאים בשלים לכך, מסיבות השמורות עימם. מכאן שאין שום קשר של קירבת נישואין או דם בין המשפחות אהרנסון ופיינברג, שלא לדבר על המצב העגום העכשווי.

חוץ מרכילות המשתרעת על פני עשרות שנים אין שום הוכחה שאבשלום אהב בסתר את אחותה שרה. אולי אבשלום אהב בגלוי את שרה והעדיף אותה על פני ארוסתו? אולי הפר למעשה ולא כיבד את הבטחת האירוסין לרבקה?

מיבנה מוזיאון ניל"י לא הוקם על ידי רבקה. רבקה הקדישה עצמה, חייה וכספי המשפחה שהופקדו בידיה לשימור פועלם של בני משפחת אהרנסון בלבד. היא הקימה את בית אהרנסון ומוזיאון אהרנסון בנחלת הוריה. כך שלכתוב בחסות החאן בחדרה – שרבקה הקימה את מוזיאון ניל"י – זו הטעייה גסה ביותר. רבקה הקימה והתכוונה שזה יהיה לעולם ועד מוזיאון אהרנסון וכספי משפחת אהרנסון מממנים עד היום את המוזיאון. גם אם שינו את שמו ואופי פעילותו במזיד לאחר מותה, בראשותם של דויד שוהם (בן אחותו של אבשלום) ואפרתי, בכספי הקרן המשפחתית של משפחת אהרנסון בטקס שאליו הוזמן כל העולם מלבד בני משפחת אהרנסון (התירוץ המצחיק – לא מצאו את כתובתם. אימי שהיתה עדיין בחיים גרה יותר מ-60 שנים באותו בית בחדרה), וכך הוסב שם המוזיאון – ממוזיאון אהרנסון למוזיאון ניל"י.

כך שנינה יקירתי, להבא תאמרו את האמת, מוזיאון אהרנסון הוסב למוזיאון ניל"י, מממומן בכספי משפחת אהרנסון וממוקם בנחלה של אהרנסון, בבית אהרנסון בזיכרון-יעקב. כל זאת בניגוד גמור לדעתם של בני משפחת אהרנסון.

רעיון יצירתי – מדוע שמוזיאון ניל"י לא יועבר לבית פיינברג בחדרה ולשם שינוי משפחת פיינברג תממן מכספיה המשפחתיים את המוזיאון?

איזו זילות ביחס למורשת של אהרון אהרנסון ורכושו – לפי הכתבה בית אהרון נועד להראות את "תמונת אבשלום וחרבו, סמל לקשר בין המשפחות, שאף שלא נישאו זו לזו, נקשר גורלן לנצח."

מי בדיוק היה אהרון? מה הכיל ביתו? בחייו בוודאי לא היתה תלויה שם תמונתו של אבשלום פיינברג. איזו חוסר בושה להביא ציבור כדי להצביע בפניו בבית אהרון אהרנסון, אישיות רבת פעלים בפני עצמה, על תמונתו השתולה של אבשלום פיינברג.

סביר להניח שרבקה, במסגרת הפיכתה את חדר עבודתו של אהרון לחדר עבודתה, בבית אהרון, שמה בין שאר התמונות את תמונת אבשלום. אם כי בצילום המקורי – על הכוננית, מונחת תמונת אבשלום, ללא חרבו. אבל מה זה משנה, הכול מותר.

כנראה – קשרים ענפים עמוקים ורציניים עם הרבה הערכה אחד לשני היו לאבשלום ולאהרון – אבל מה זה חשוב, העיקר הרכילות הרומנטית. אילו שניהם לא היו נספים כה צעירים, בוודאי לא היו מסכימים לגוזמאות, למעשיות ולתככים שמספרים כיום בשמם.

 נינה, עדיף שבהמלצת הסיור של מוזיאון החאן בחדרה תתרכזי בבית פיינברג בחדרה ותניחי לנפשם את בני משפחת אהרנסון. אם תעדיפי להמשיך ברוח הכתבה הזו, צייני מראש לציבור המוזמן על ידך שזה מבוסס על ספרות זולה ולא על עובדות היסטוריות.

לטיפולך,

מלי טויב (אהרנסון)

מכתב זה נשלח בפקס לחאן בחדרה ולמכתב העיתי של אהוד בן עזר.

* * *

ד"ר מ. כהן

אלייך, טויב. בן עזר – גם אליך 

מה אומר ומה אדבר – מה היינו עושים, כל אלה שחושבים שאביגור-רותם היא סופרת נפלאה ומוכשרת, עם ידיעת העברית על כל רבדיה, וכישרון לשים בפי כל דמות את העברית המתאימה לה, מה כולנו היינו עושים אילולא הגב' טויב היתה בינינו. כי הרי אילולא הסבא-רבא של טויב, לא היו אהרנסונים ואז אולי לא היינו זוכים לספר הקנוני "אדום עתיק". ואילולא בתה של טויב, שרק בזכותה הצליחה אביגור-רותם לכתוב את הפרק הכי מרשים בספר "אדום עתיק", היינו יוצאים וחצי תאוותינו בידנו.

ואתה בן עזר, אנא אנו באים בלעדיך? כי הרי כ-ו-ו-ל-ם הם טיפשיים, בלופרים, חפיפניקים, עולים חדשים; ורק אתה מגן האמת של העלייה הראשונה ומושבותיה.

ולכן, נתברך נתהלל ונשתבח ביסודיות, בסקרנות, בחקרנות ובכישרון של גבריאלה אביגור-רותם, שכנראה עשתה הצלבות מידע למה שטויב אמרה, ומה שבן עזר אמר, למה שבתה של טויב אמרה, ולמה שד"ר רן אהרנסון אמר וכנראה מה שאמרו וכתבו עוד רבים וטובים. ואז, להזכירכם, כתבה ספר פרוזה, רומן, שאני הקטן, שאיני צאצא לאף משפחה מהעלייה הראשונה וגם לא הגעתי מאף אחת מהמושבות הראשונות, אין לי כל סיבה והוכחה לחשוד שהרקע ההיסטורי שלו לא מדויק או נועד לשרת איזה אידיאולוגיות אישיות. אם יש בכלל אמת היסטורית מדויקת ומוחלטת. "מתמטית".

אהוד: ד"ר מ. כהן, דומני שאין עדות טובה יותר לדבריך – מדבריך.

 * * *

משה ליפשיץ

הרהורים

מתוך: "דב מרקד"

מיידיש: אברהם שלונסקי

הַעוֹד בְּבֵית אָבִי אֶזְכֶּה לְהִתְאָרֵחַ?

לִרְאוֹת צַלְמִי בִּיְגוֹן עֵינֵי אָחוֹת-וָאֵם?

בִּזְבַּזְתִּי אֶת הוֹנִי בְּעֶשֶׁן הַמַּרְזֵחַ,

פָּרַשְׂתִּי מִכְמָרְתִּי בַּיְאוֹר שֶׁנִּסְתַּמֵּם.

זוֹ אֲסִיפָה הוֹמָה נִמְשֶׁכֶת כִּי בֵּינְתַּיִם

כַּפַּיִם רוֹעֲשׁוֹת, וְהִתְּנַצְחוּת אֵין-דַּי.

וּבֵין כִּבְדֵי-הַפֶּה וּקְהַל פּוֹשְׂקֵי-שְׂפָתַיִם

עַד גְמִירָא אֶת עַצְמי שָׁתַקְתִּי בַּחֲשַׁאִי.

מֵרוּסִיָה אֲנִי, מִלִיטָא, מֵאוּקְרָינָה.

לִי וִינָה חֲבִיבָה. וְאֶל טִירוֹל אֶכְסוֹף.

אַיֵהִי הַגָּדֵר, אֲשֵׁר אֶת עַצְמוֹתַי נָא

מִתַּחַת לָהּ אַטִּיל-אַצִּיעַ לְבַסּוֹף?

אַדֶּרֶת אֶעֱטוֹף, מִצֶּמֶר וּמִמּוֹךְ הִיא,

וְזוּגַתִי תַקְרִיב לִי תֵּה חָרִיף וָחָם.

לִשְׁנֵי בָּנַי אֶהְיֶה אָב נֶאֱמָן אָנֹכִי.

אוֹתָם בְּכָל לִבִּי אֶשׁמוֹר נָא וְאֶרְחָם.

וּמַה כַּאן הָעִקָּר, וּמַה כַּאן לֹא עִקָּר הוּא,

וּמָה נִגְזַר עָלַי וּמָה אֵינֶנוּ גְזָר.

יָמִים שֶׁיִתְפַּכְּחוּ, יָמִים שֶׁיִשְׁתַּכְּרוּ,

אַבִּיטָה אַחְרֵיהֶם – בְּבַת-צְחוֹק, מְהֻרְהָר.

אלישע פורת: לסיום הדברים, כמה מלים בשולי השיר: השיר נכתב בצעירותו של משה ליפשיץ, בווינה, בעת נישואיו הקצרים והולדת שני בניו. אגב שניהם הגיעו ארצה. הבכור, יחזקאל, היה פרופסור לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, והשני, אלכס, שליט"א, שהיה בין מייסדי קיבוץ המעפיל, שומר ונוצר את מורשת אביו עד היום, מתוך תקווה, שלא כמו שנכתב לעיל, כן יקרה הנס ומשה ליפשיץ יזכה להכרה מחדש.

השיר פותח בגעגועים לבית הוריו, בעיירה בגליציה, ומזכיר את חייו ההוללים, הוא בהחלט אהב את "החיים הטובים": שתייה חריפה, נשים מחוזרות ולבוש יקר. וכן הוא מזכיר את חיי הסרק שחי, באמונה מסונוורת בצדקת הקומוניזם. הוא מונה את תחנות נדודיו: רוסיה, ליטא, אוקראינה אוסטריה ועוד. והוא תוהה היכן ימות וייקבר. הוא מזכיר את שני בניו הקטנים ואת חיי הבית עם אשתו, שבעצם לא נתקיימו אלא זמן קצר מאד בלבד. הוא נטש את הבית, נטש את אשתו וילדיו, ויצא לחיי נדודים מתישים אך כנראה מרתקים ואולי מאושרים.

באותן שנים מוקדמות, ראשית שנות העשרים, הוא לא שיער שיהפוך לפליט נרדף, יהודי אירופאי, הנמלט מכל משטר, מגיע לפריס, וממש ברגע האחרון נקרא ארצה על ידי "הבימה" ומרגוט קלאוזנר שניהלה את התיאטרון אז. אמור היה לשמש הדרמטורג של בית הבימה, אך הסתכסך איתם עד מהרה. רישיון ישיבתו הקצר פג, והוא עמד להיות מגורש בחזרה לצרפת בידי המשטרה הבריטית.

מרגוט קלאוזנר הכל-יכולה באותם הימים, השיגה את ה'סרטיפיקט' עבורו, רישיון ישיבת הקבע בארץ. איך השיגה ודרך מי? אלו הם עוד מסודותיה של האישה המופלאה מרגוט קלאוזנר.

את השאר סיפרתי כאן בקצרה. חשוב לציין, שממש כעת נכתבות עליו כמה עבודות אקדמיות, אך רק על יצירתו בגרמנית. על סיפוריו שיריו פזמוניו ובעיקר עיבודיו למחזות של גדולים, כגון ברטולד ברכט. גם לאחר מותו ועם שוב העניין בו וביצירתו, הוא אינו נתפס כישות שלימה, אלא מחולק למרבה הצער, בין חוקרים על פי הלשון שיצר בה. הוא היה פוליגלוט מדהים, רב-לשונאי מבריק. אבל הכשלים והמעקשים שבאופיו ובדרך חייו – ולאה גולדברג עומדת על כך יפה בדבריה! – חסמו בעד יצירתו להמריא לגבהים שהיתה ראויה להם.

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

תקוה וינשטוק

צפת: גם בעיר הקסומה לא זכיתי לנס

ערב סיום כיתה ח' – הכיתה האחרונה בבית הספר לבנות בפתח תקוה בו למדתי – התבשרנו: טיול סוף השנה הוא לצפת!

התרגשותי עברה כל גבול. מפת הארץ שלי היתה מצומצמת ביותר. מימי לא הגעתי לגליל, גם לא לעמק יזרעאל וכמובן לא לנגב, אבל את צפת הכרתי בלי לראותה. ידעתי כי היא אחת מארבע "הערים הקדושות", כי היוותה מרכז למקובלים (למען האמת לא הבנתי ממש מה הם "מקובלים"), כי רעש גדול פקד אותה והיא נבנתה מחדש. קראתי עליה סיפורי נסים למכביר, אגדות על צדיקים ולהבדיל – על שדים ושידות. צפת היתה בעיני מסתורין, כמעט לא מן העולם הזה. כשגיליתי בספרייה של סבא ספרים על נפלאות ר' יוסף דה לה ריינה ור' נחמן מברסלב – מעשים שכלל לא התרחשו בארץ – קשרתי אף אותם בתודעתי לצפת.

והיתה לי גם סיבה אישית להתעניין בצפת: ידעתי כי בה נולד אבי, האב הרחוק שלא הכרתי, החי מעבר לים. במין חלום ילדותי ציפיתי למצוא בעיר הזאת שריד כלשהו מהאב האבוד. ואם לא שריד לפחות אדע היכן שיחק ואיה הסימטאות שהכירוהו בילדותו.

בית הספר היה דתי. עלינו לצפת ביום שישי על מנת לעשות בה את השבת. הנסיעה נראתה לי ארוכה מאוד, כמעט מסע לסוף העולם. בצפת התמקמנו באכסנייה שהיתה צנועה למדי אך ארוחת השבת שהגישה היתה חגיגית ועשירה, בירכנו ופצחנו בזמירות שבת. שכבנו לישון בשעה מוקדמת "עייפות אך מרוצות". הרבה מצפת עדיין לא ראינו.

הקסם התחיל בבוקר. השכמתי קום והנה מבעד לחלון נשקפים שני הרים גבוהים, קרובים מאוד ומרשימים מאוד. הרים כמעט לא ראיתי בארץ השפלה בה חייתי, ודאי לא בפתח תקווה. עדיין רבץ צל על ההרים אבל תבניתם כבר הייתה ברורה ושלטה על המרחב כולו. גדלתי במושבה, קרוב לחיק הטבע, לשדות ובראש וראשונה לפרדסים, אך היה זה טבע מעשה ידי אדם. כאן לא שלט האדם, והטבע נותר מעשה היצירה של האלוהים.

לפתע גלש מבין ההרים חצי כדור זוהר ומתעצם – ונדמה היה לי כי גם בשמש אני צופה בפעם הראשונה. זו לא היתה השמש שהציצה בקושי מבין בתי המושבה. כאן קיבלה את המרחב הראוי לה. כל העולם נפתח בפניה. ובכל העולם עמד קולה העמוק, הבלתי נשמע, של הדממה. הייתי כבר בגיל ההתבגרות ולרגע דמו לי שני ההרים לזוג שדיה של אישה. סילקתי בכוח את הדמיון הפרוע ואת מקומו תפשו חזיונות המיסתורין – האר"י הקדוש המקרב את ביאת המשיח, "גורי האר"י" המקדמים את שבת המלכה בבגדי לבן. באוזניי עלה "חקל תפוחין" שמזמר סבי בערב שבת, המזמור שהושר בצפת ומילותיו הארמיות המוזרות הילכו עליי תמיד קסם. ימי הביניים וימיי-שלי התמזגו יחד בערבוביה.

חיש קל התעוררו כל הבנות ויצאנו לרובע היהודי. האוויר היה עז וצלול, אוויר הרים שלא הורגלנו לו. הרחובות הצרים מלאו קהל עוטה טליתות בדרך לבית הכנסת – בתי כנסת מילאו את העיר מראשיתה עד סופה. הבתים רובם בני קומה, סגורים בחצרות עמוסות חפצים. בתים מסויידים בכחול או בלבן וגם בתי בזלת שחורה שכמותם פגשתי רק בירושלים. גם פה שלטה השלווה ונסכה בי אמונה ילדותית כי החיים בבתים הקטנים בעיר המסתורין שלווים אף הם.

ואז זה התרחש. מבין הבתים הדלים הזדקר לפני בית נאה מוקף גינה, עטור בשלט "ד"ר כהן רופא".

כמין מפץ הלם בי. כהן הוא שם אבי והוא נולד בצפת והוא רופא. האין זו יד הגורל? הייתכן שהעבר חוזר על עצמו? שעשרות רבות של שנים אחרי שחי בצפת עוד נשתייר זכר מאבי? שביישוב לא גדול כזה יימצאו שני אנשים בדיוק בעלי אותו שם ואותו מקצוע ? אולי גרים בבית שארי בשר, קרובים רחוקים?

אמנם ההיגיון לחש וחזר ולחש לי כי רק יד המקרה מהתלת בי. "כהן" הוא שם כה נפוץ עד שכמעט אינו שם מזהה ומה הפלא למצוא עוד רופא בשם זה? שנים רבות כל כך חלפו מאז נולד כאן אבי, עם הוריו עקר מצפת בעודו ילד ומה יש לי לחפש כאן? אבל ליבי התרחב, התכווץ ופירפר, וידעתי כי לא אמצא מנוח עד שאכנס לבית הזה ואתוודע ליושביו. אולי הם באמת קרובי משפחה, אולי הכירו את הרופא ששמו כשמם? הכול יתכן בעיר הזאת... אבל איך אפרוש מבנות הכיתה, איך אחדור לבית ומה אגיד ליושביו?

עודי תוהה, שבוייה בהזיות, נשמע קולה של המדריכה שלנו: "עוד מעט נעלה למצודה של צפת וכעת נעשה הפסקה קלה למנוחה."

אולי גם זה אחד מניסי צפת? הנה אוכל להיכנס לבית! עדיין היינו קרובים אליו מאוד.

"אני קופצת לרגע לקרובים שזה עתה עברנו על יד ביתם ומיד-מיד אחזור!" זרקתי למדריכה.

מבלי להמתין להסכמה רצתי כרדופת אמוק. כשראשי סחרחר הקשתי על דלת הבית – לא צלצלתי. שבת.

פתחה לי אישה בגיל העמידה.

"את גברת כהן?" גמגמתי.

"כן. מה את רוצה?" שאלה ביבושת, כעוסה כנראה על שאין מניחים לבעלה גם בשבת.

"פעם לפני הרבה שנים חי פה רופא ד"ר כהן... אתם קרובי משפחה שלו?"

"לא היכרתי שום כהן," השיבה האישה, "אנחנו חדשים במקום." ונוכח פניי הלבנות ורגליי הרועדות שאלה ביתר חביבות: "את לא מרגישה טוב? רוצה כוס מים?"

"לא! תודה... שלום!" הפטרתי וברחתי כל עוד נפשי בי.

שום קירבה לא התגלתה. שום זכר לאב לא הופיע. גם בעיר הקסומה לא זכיתי לנס.

* * *

אהוד בן עזר

על קובץ הסיפורים "גבר אישה גבר"

מאת שמואל יריב

הוצאה לאור "צבעונים" 2009, 214 עמ'

 ת"ד 6888 מבשרת ציון 90805, טלפון 02-5700996

תשעה הסיפורים שבקובץ "גבר אישה גבר" של שמואל יריב הם בעלי עוצמה מוזרה וכמו מפתה את הקורא להשתתף בחטא בזמן הקריאה, הם נטויים על הגבול שבין אהבה הומוסקסואלית לאהבה "רגילה" שגם היא בעלת נפתולים ועלילות מסעירות ולא מקובלות, ולעיתים מעורבת, שני גברים ואישה אחת והיחסים הארוטיים גם בין הגברים ("זר פרחי קמליות").

שמו של המחבר, שמואל יריב, אינו מסגיר הרבה על אודותיו. נכתב רק שהוא נולד במושבה בשרון, למד ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים. ולפי זמנן של עלילות הסיפורים ניתן לשער שהוא כיום כבן שבעים וחמש לערך.

אחטא לאתיקה במה שאוסיף ואומר עכשיו – שמואל יריב הוא בן למשפחת שטרייט המפוארת מפתח תקווה, אביו היה הסופר והמסאי שלום שטרייט, בכוונה אינני מוסיף פרטים נוספים, ורק אומר שעם הופעת קובץ סיפוריו – נוסף עוד סופר בשל ומרתק ובעל עוצמה וכושר שיוט בלתי רגיל בזרמי מעמקים ובארוטיקה, סופר קצת מורבידי – למשמרת הסופרים הפתח-תקוואית ("המאפייה הפתח-תקוואית" בלשונו של גרשון שקד ז"ל) אף כי רוב סיפוריו אינם על רקע המושבה אלא רובם ירושלמיים.

כדי לתת לקורא מושג על עולם הנושאים של הספר אתן את איפיונם התמציתי על הכריכה מאחור:

קשר אינטלקטואלי בין אישה בת שישים ובין משורר צעיר הופך לאהבה דרמטית בסיפור "החמצה". ב"ערן השני" בחורה מחפשת את הגבר שיעשה לה ילד דומה לקצין חלל-צה"ל שאהבה נפשה. גיבור "חיוך של מלאכים" הוא יתום הנמלט מהאוויר העכורה שהשליטה בחייו אימו האלמנה, ומפתח תלות בחבר המלמד אותו את סודות החיים. "זר פרחי קמליות" הוא סיפור אהבתם לאישה אחת של סטודנט צעיר ואיש רדיו מזדקן. הנאהבים בסיפור "מצלע איש" הם פרח כמורה פולני וסטודנטית ישראלית. ב"בובת חרסינה" נהג מונית מתאהב בנוסעת, אישה מוכה משכילה. "המסע עם גדעון" הוא סיפור אהבתו של הומוסקסואל פעיל בתנועת שלום עכשיו לקצין הממתין למשפט על התעללות בפלסטינים.

איני מכיר אישית את שמואל יריב, ונדמה לי שראיתי אותו רק ערב אחד רגעים אחדים בחברת ידידה משותפת בירושלים לפני כחמישים שנה, אבל אתרכז בסיפור אחד מהקובץ, שדווקא אינו מוזכר על כריכתו, "כלניות", והוא מעין סיפור מפתח לאישיותו של הסופר רק כפי שהיא מצטיירת מתוך סיפוריו ומתקיימת כמין סיפור-על בכולם – ממש כשם שהסיפור הנהדר של יהושע קנז "מומנט מוסיקלי" הוא מעין סיפור-מפתח דמוי-אוטוביוגראפי למרבית יצירתו, וזאת הייתי כותב גם אלמלא היכרתי את קנז זה יותר מחמישים שנים, שהרי בת דודו היפה ורדה גלס היתה אהבת חיי בתקופה אחת בנעוריי.

הסיפור הקצר "כלניות", המסופר בגוף ראשון, מתאר זיכרונות של ילד במושבה, שיחד עם אחותו (נחשו מיהי!) וההורים נוסע לתל אביב לראות את ההצגה "מסעות בנימין השלישי" בתיאטרון "אוהל", הצגה שבה משחק מאיר מרגלית בתפקיד בנימין השלישי, ויעקב שחורי (אביו של פרופ' רן שחורי) בתפקיד סנדרל, בן-זוגו למסעות.

הימים ימי שלטון האימפריה הבריטית בפלסטינה, ואני, הילד הקטן, יליד מושבת ביל"ויים [כאן לא דייק, פתח-תקווה מעודה לא היתה מושבת ביל"ויים ואפילו קדמה להם. – אב"ע], יושב באולם התיאטרון שבלב העיר העברית הראשונה, משתוקק להיגאל ולראות בגאולתם של עשרת השבטים ובעלייתם לארץ ישראל עם שאר פזורי עמנו. (שם. עמ' 123).

ביוצאם מן האולם מתברר שהבריטים הטילו סגר, אז קראו לכך עוצר, על תל אביב. השנה היא 1946 לערך. מאחר שהתחבורה שותקה, נאלצת המשפחה לצאת במסע רגלי לבית מלון שבקושי נמצאו להם בו מקומות לינה. ברחובות מסתובבים פטרולים של חיילים בריטיים, רגליים ובמכוניות. וההמשך –

יפות כל כך נראו בעיניי כומתות החיילים. ובמיוחד נמשכתי לצבען האדום שהזכיר לי פרחי כלניות. יפים כל כך נראו בעיניי החיילים הצעירים ששער זהוב קצוץ ועיניים כחולות בצבצו מתחת לכומתותיהם.

הייתי ילד שמנמן וכבד תנועה. כמעט לא היו לי חברים, כיוון שילדי המושבה ראו בי עוף מוזר. לא הייתי מסוגל להשתתף במשחקי הבנים, כי בדרך כלל הם לוו בריצות. רציתי להיות חייל עם כומתה אדומה. רציתי להתחבר לחיילים הבריטים החזקים. רציתי להיראות כמו החיילים שהסתובבו ברחובות המושבה שלנו. יראתי מפניהם ושאפתי לקרבתם. לא הכרתי צבא עברי. ליהודים לא היה צבא. הכרתי בחורים צעירים מבני המושבה ששירתו בהגנה, בפלמ"ח, באצ"ל או בלח"י, אבל הם לא נראו כמו חיילים. הם נחשבו לטרוריסטים, ללוחמי מחתרת או לפורשים. הם לא לבשו מדים אלא בגדים מרופטים, גם לא חבשו כומתות אדומות. כל אחד מהם היה עסוק בענייני פרנסה, ולולא הרכילות במושבה שגילתה טפח מפעולותיהם המחתרתיות, לא הייתי מקשר בינם לבין פעילות צבאית. הם לא היו יפים בעיניי ולא שאפתי להידמות להם. בכל ערב התפללתי לאלוהים שבשנתי יהפוך את גופי העגלגל לגוף תמיר, שרירי וחסון כגוף של חייל בריטי. גם התפללתי לאלוהים שיעניק לי אומץ, קשיחות ולב אכזר כראוי לחייל בריטי. על משכבי בלילות חלמתי שאני משרת בצבא הוד מלכותו וחובש כומתה אדומה." (שם, עמ' 124-125).

חיילים בריטיים עוצרים ברחוב התל-אביבי את המשפחה, יחד עם רבים אחרים, לשם זיהוי. ההורים מזהירים את הילד מפניהם. לעיתים הם נוהגים שיכורים ודורסים הולכי-רגל על המדרכות. פגיעתם רעה. וההמשך –

אבא ואימא עמדו בתור. אחותי נצמדה אליהם. אני נטשתי אותם, צעדתי לעבר הטנדר וממרחק מה נפנפתי בידי בברכת שלום לעבר החיילים שבתוכו. תחילה הם הסתכלו בי בחשדנות, וכמה מהם אף הרימו את כלי נשקם לעברי. אלא שחיוכי כבש את ליבו של אחד החיילים והוא סימן לי בידו להתקרב אליו. כשהתקרבתי חשתי בצחנת האלכוהול שעלתה מפיות החיילים. אחת מידיו של החייל אחזה במעקה הטנדר. למרות הריח האיום הצמדתי את שפתיי לידו ונישקתי אותה. כנראה, הדבר מצא חן בעיניו, כי הוא פתח את פיו ואמר משהו באנגלית. המילה היחידה שידעתי לענות לו היתה יֶס. הוא ליטף את שער ראשי, ואני שבתי ונישקתי את ידו. רציתי לחבוש את הכומתה שלו ולא ידעתי איך לומר לו. הצבעתי באצבעי על הכומתה והנחתי את כף ידי על ראשי. כנראה, הבין את כוונתי. ייתכן שמישהו מחבריו הבין. כולם החלו לחייך לעברי ולשוחח זה עם זה, מצביעים עליי ועל הכומתות שעל ראשיהם. אילו הייתי עומד לידם עוד דקה אחת, ייתכן שהייתי זוכה לחבוש כומתה אדומה. אלא שבאותו רגע קרבה אליי אימא וגררה אותי משם בכוח. כשסובבתי את ראשי ראיתי את החייל שלי מנפנף לעברי בכומתתו. (שם. עמ' 126)

ומאוחר יותר, בלילה, בחדר במלון, כשבחוץ רעש מכוניות וחיילים בריטיים:

...בשנתי חלמתי שאני חייל בצבא הבריטי, שאני חובש כומתה אדומה, שמפקדי הוא החייל שליטף את ראשי, על כתפיו דרגות זהב ולראשו מצחייה מלכותית אדומה. אנחנו נמצאים ביבשת ההודית וצועדים לעבר נהר הסמבטיון. "התעודדו, אחיי, בני עשרת השבטים!" צעקתי מתוך שינה. "בקרוב יגיע אליכם צבא הוד מלכותו, יגאל אתכם מעולו של הכובש מלך אשור, ואני אוליך אתכם לארץ אבותינו, לארץ ישראל!"

אבא שמע את צעקותיי, ניגש אליי וטילטל את זרועי. "קרה משהו? אתה לא מרגיש טוב?"

"אבא," עניתי לו. "אילו לא היית מעיר אותי, הייתי מצליח לגאול את בני עשרת השבטים ולהוליך אותם לארץ ישראל. עמדתי עם חיילי הצבא הבריטי על חוף נהר הסמבטיון. חיכינו לליל שבת, לרגע שיירגע הנהר ונוכל לחצות אותו ולשחרר אותם." (שם, עמ' 127).

זהו סיפור נפלא בעיניי, מושך, מזעזע וגם מכמיר את הלב. הוא כאילו סיפור של "בגידה" אך מובנו עמוק הרבה יותר. ממש קלאסיקה.

אולי אני קצת מגזים משום שהתקופה המתוארת מצטיירת לי גם כחלק מזיכרונות ילדותי ונעוריי, ואני אינני צריך להמחיש לי אותה רק מבעד לתיאורים המופיעים בטקסט של הסיפור.

וחוץ מזה הרי המחבר נולד בפתח תקווה ובית אביו שלום שטרייט היה הבית הספרותי של אסתר ראב הצעירה ושם פגשה את אשר ברש ויעקב רבינוביץ; וברש עצמו הלא כתב רומאן-מפתח על שני האחים, שלום וישעיהו שטרייט, בשם "גננים"; שלא לדבר על כך שבני המשפחה השאירו יומנים וסיפורים מרתקים. כך יעקב יריב, בנו של ישעיהו שטרייט, הוציא במהדורת חוברת את יומן אהבתו של אביו לנכדתו של יואל משה סלומון, ברכה סלומון, שהיתה לימים אימו של יעקב. ובגיליון 455 מיום 22.6.09 של המכתב העיתי הבאנו את יומנה של ברכה סלומון, חברתה של אסתר ראב, ודודתו של שמואל יריב.

* * *

איליה בר-זאב

רכבת לילה

קָטָּר חַשְׁמַלִּי נוֹצֵץ מוֹשֵׁךְ קְרוֹנוֹת בִּלְחִישַׁת שָׂרָף.

פִּרְסוֹמוֹת מְפַתּוֹת, רָצִיף שׁוֹמֵם. נַעֲלַיִם מְסֻמָּרוֹת מֻשְׁלָכוֹת,

כַּרְטִיסִים מְנֻקָּבִים בְּפַחֵי הַזֶּבֶל.

אָנוּ מְמַהֲרִים אֶל דְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת נִסְגָּרוֹת –

כָּל אֶחָד מוּל דֶּלֶת אַחֶרֶת,בְּמָקוֹם אַחֵר.

לַיְלָה מְאֻיָּם –

דִּירָה קְטַנָּה בִּרְחוֹב צְדָדִי,"מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה."

אֵין הַפְתָּעוֹת.

בְּעַד הַחַלּוֹן אַתְּ רוֹאָה צֵל בָּתִּים, נִצְנוּצֵי בָּתֵּי קָפֶה,

זוּגוֹת מְפַסְלִים אַהֲבָה עַל סַפְסָלִים שְׁחוּקִים.

כָּל שֶׁאַתְּ רוֹצָה חֲשֵׁכָה וּדְמָמָה.

אֲנִי בַּמִּזְרָח –

בַּחַלּוֹן שֶׁלִּי שָׂדוֹת שְׁקֵטִים.שָׁרָב.

אוֹתִיּוֹת מִתְנַקְּשׁוֹת פּוֹרְחוֹת בָּאֲוִיר –

הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם, מֵחֲגוֹרַת הַבִּטָּחוֹן הַגַּבְרִית אַתְּ כָּל כָּךְ עֲיֵפָה,

שׁוֹלַחַת מִסְרוֹנִים בְּקֶצֶב לְהַבְיוֹר בּוֹעֵר.

בַּשָּׁבוּעוֹת הַבָּאִים יִשָּׁמְדוּ כָֹּל הָרְאָיוֹת, מְעַט הַזִּכְרוֹנוֹת.

הֲרֵי אַתְּ יוֹדַעַת –

בְּמֵאָה קֹדֶמֶת רַכָּבוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן.

חִבּוּקִים נִשְׁבְּרוּ לִרְסִיסֵי אַהֲבוֹת, פְּרֵדוֹת, נִפְנוּף מִטְפַּחַת –

סֶרֶט מִלְחָמָה יָשָׁן.

אַתְּ זוֹכֶרֶת-אֲנַחְנוּ אֲפִלּוּ לֹא שְׁנֵי אֲנָשִׁים,בְּקֹשִׁי שְׁנֵי חֲצָאִים –

רַכָּבוֹת מִתְרַחְקוֹת מוֹלִידוֹת תָּמִיד בְּדִידוּת חֲדָשָׁה.

הָיוּ עוֹד רַכָּבוֹת וְלֹא רָחוֹק מִשָּׁם –

קֹר הַחֹרֶף, שְׁרִיקוֹת צוֹרְמוֹת, רַעַד אַדְנֵי מְסִלּוֹת הַבַּרְזֶל.

אֲבָל מִי זוֹכֵר כַּיּוֹם.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ישראל סמילנסקי: בנים אכלו בוסר

"הוא קרא לנו למרוד בהורינו ולהירשם בסוף השנה לבתי ספר חקלאיים," כותב בסערת נפש עמוס כרמל בגיליון 472 של "חדשות בן עזר" כשהוא מביא למשל ולשנינה את אותו "איש ציבור שדורש נאה מאוד (ו)אינו מקפיד תמיד לקיים." למזלו של כרמל, אביו עתיר הניסיון הזהיר אותו והציל אותו: "חכה עד שבנו של הח"כ יסיים את בית הספר היסודי."

ואכן, "כעבור שנה-שנתיים היה אותו הבן, בדומה לרוב שומעי הנאום המזהיר של אביו, "בתיכון רגיל לחלוטין."

אבל אני, משום מה, כשקראתי זאת חשבתי על הבן של בעל "העברית (ה)עשירה, (ה)רהוטה ו(ה)תוססת," ומצבו הזכיר לי את מצבו של אותו נושא המכתבים הכפרי, שתפקידו להביא לביתם רק את המכתבים של אלו שאינם נושאים אותם בעצמם.

מה נכון לו לעשות עם מכתביו שלו? אם ישא אותם, הרי הוא נושא אותם בעצמו ואז אסור לו לשאתם. אם לא ישא אותם, כי אז עליו לשאת אותם...

והבן האומלל שנדרש על ידי אביו למרוד בהוריו ולא לעשות כדברם – מה עליו לעשות? אם יילך לבית-ספר חקלאי יהיה זה ציות ולא מרד. אבל אם ימרוד ולא ילך לבית-ספר חקלאי יהיה גם זה ציות ולא מרד כי הרי נקרא על ידי אביו למרוד בהוריו.

בקצרה, למרות ניסיונו הרב של כרמל רבא, ולמרות בקיאותו הרבה, בכל מכל, של כרמל זוטא (הגיע למקום שני בחידון של שמואל רוזן, לא? או שלישי?) לא השגיח איש מהם בדקויות המיוחדות של המצב.

יכול להיות שעל בוסר שאכלו האבות צריכות שיני הבנים לקהות. אולי. אבל להיפך? על בוסר שאכלו הבנים להקהות את שיני אבותיהם?

הבה ידון כל איש לגופו ויופרדו חטאי ההורים מחטאי בניהם, ויהיה כל אחד מהם אחראי למעשיו ולא למעשי זולתו.

* * *

מיוסי לצפירה

לצפירה יונתן בקיבוץ שריד,

בוקר אור לך ! מה גדולה היתה הפתעתי למקרא תגובתך לדבריי על מורנו היקר האינג' ברוך גורדון [גיליון 473] . דא עקא, בתקופה המדוברת במכתבך , טרם נולדתי...

המשך יום נעים וזיכרונות טובים לכולנו משחרי נעורינו!

יוסי דה ליאון

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרונסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו במחקר

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

ז.

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב בזיכרון-יעקב, ולמחרת היא הגיעה ברכיבה ל[תחנת הניסיונות החקלאיים] עטלית. היא היתה פרש למופת. כאשר הברון רוטשילד ביקר לאחרונה בארץ-ישראל במושבה זיכרון-יעקב, היא היתה בין הפרשים הראשונים במשמר הכבוד, והיא דהרה בראש עגלת הברון עם דגל ציון בידה.

כאשר ה"מכבים" מפתח-תקווה ביקרו את חבריהם בזיכרון-יעקב בחג סוכות 1913, היתה שרה בין הפרשים אשר יצאו לקדם את פניהם, וביחד עם ה"מכבים" של פתח-תקווה – ערכה "פנטזִיָה" ערבית על גבי הסוס. (מין מצעד-סוסים חגיגי בנוסח ערבי, עם חוקים ודינים מיוחדים). היא אהבה מאוד את הרכיבה, ודווקא לא על גבי אוכף נשים. אהבה מאוד סוסים יפים, וגם הבינה הרבה בסוסים.

לילה אחד, יומיים לאחר הגיעה לעטלית, לאחר ארוחת-הערב, ליד השולחן הקטן שהיה ערוך לשנינו, מול החצר הריקה של התחנה. היה זה כבר במחצית השנייה של חודש ניסן [שנת תרע"ו, 1916]. הלבנה האדימה את שמי המזרח ואת פסגות הרי הכרמל, ודרך הבקע של וַאדי-פַלח, העובר דרך ההרים מול תחנת עטלית, הופיע חצי-ירח, שהפיץ קרן אור מעל גגות התחנה, ועל מגדל מנוע-הרוח, ומשם ישר אל הים, שהיה כראי יצוק. קרן האור השתקפה בו בקו ארוך בהיר עד ללא סוף. המישור הצר היה עדיין כהה ואפל ומכוסה בצללי הרי הכרמל.

שרה ישבה והביטה בפס האור הבהיר המשתקף בים. בחצר היה שקט, הפועלים כבר ישנו, רק האורוותן מצלצל עדיין במפתחותיו, בסגרו את האורוות. מהמטבח נשמע לעיתים צליל הדחת כלים.

לאור גפרור שהדלקתי בו את מקטרתי – ראיתי שתי דמעות בעיניה. היא ישבה בשקט וברגליה שיחקה בנחת בצדפי הים שהיו פרושים על הרצפה. באצבעותיה היא תלשה עלי שושנים ואיריסים, שעמדו בתוך גביע על השולחן.

"הבט! הסתכל על קרן האור האין-סופית," היא אומרת לי.

לרגע אחר מכן היא פונה אליי פתאום ואומרת: "התדע מה? אני רוצה לנסוע איתך הלילה ברכיבה לזיכרון-יעקב."

"מה פתאום?" אני שואל אותה, "כבר מזמן לא היית בזיכרון?"

"אינני רוצה זאת הפעם לנסוע סתם כרגיל, בדרך הרגילה השחוקה לאבק מגלגלי קרונות ורגליים גסות שדרכוה. רוצה אני לנסוע אל מול קרן האור של הלבנה, דרך ואדי-פלח, לחצות את הרי הכרמל עד עברם השני, מול עמק יזרעאל. לכשנגיע לשם כבר תהיה הלבנה נוטה כלפי מערב, וביחד עימה נחזור על עקבינו דרך ואדי אל מלח, בואכה המושבה בת-שלמה, ודרך הר שפיה אנו נרכב עד זיכרון-יעקב. זוהי דרך ארוכה לזיכרון-יעקב, עוברת הרים מיוערים ועמקים מכוסים שטיחי פרחים ועשבים רעננים."

"כן, שרה, מאוד הייתי רוצה למלא את מבוקשך, אבל הרי מחר בבוקר עלינו להתחיל כבר בקציר השעורים, ושטיינברג חולה קדחת זה זמן ממושך, וכץ עדיין לא חזר מיהודה, מנסיעתו לחג. מי ירכיב את מכונת הקצירה? הזוכרת את כאשר בשוני היו לי קשיים עימה עד שהכנסתיה לעבודה."

"לא איכפת לי, אני רוצה לנסוע! ויתור אחד אעשה לך: לפנות-בוקר אלווה אותך חזרה לעטלית ויהיה לך מספיק זמן לכוון את מכונותיך היקרות!" – מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – "סגל! סגל! נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי. בבקשה מהר, מהר!"

סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אליי ומסבירה כי האיצה בו, כדי שהלבנה לא תברח בינתיים... לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש, עד שסגל יחבוש את הסוסים.

"שמע! אתה תיקח את הרובה שלך איתך, ולי תיתן את הרובה של אחי וכן את הכאפייה והעקאל (מטפחת ועיגול, תלבושת ראש בידואית) שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאייה החומה של אבשלום (מעיל ערבי)."

לבושים בכאפיות ועקאלים ערביים וחמושים ברובי-ציד התיישבנו על גבי הסוסים, ודרך השביל רצוף החצץ יצאנו ונדהר ישר מזרחה, אל מוצא ואדי-פלח. הסוסים השמיעו נחרתם. צַיַד כלב החצר רץ גם או אחרינו כשהוא נושם ושואף בחוזקה במאמציו להשיגנו. מבין עצי החרוב המפוזרים רואים את המדורות הקטנות של הרועים. הלילה הוא שקט מאוד, פרט לצרצור של צרצר מפעם לפעם מאחורי אחד השיחים, או קול רחוק מאוד של קרקור צפרדעים בביצות הרחוקות.

אנו מתקרבים לרגל של הכרמל. השדה מכוסה חלוקי אבנים, גדולות וקטנות, שפרסות סוסינו נתקלו בהן מפעם לפעם והתיזו ניצוצות. ציפור לילה גדולה עומדת על צוק סלע ומייללת בקול עצוב: "אוּ אוּ אוּ הוי..." – אני מכוון את רובי אליה, כוכבה התקרבה אליי ושרה תופסת בזרועי –

"למה תירה בה? הלא היא מבע העצב של כל תמונת הלילה הזה, הדומה כל כך לחיינו בכלל. הנח לה להשלים את התמונה..."

כעבור שעה של רכיבה דרך הבקע הצר והעמוק של ואדי-פלח, עזבנו אותו ליד מקום עיקולו צפונה, ואנו התחלנו לטפס על גבי סוסינו אל הרכס הגבוה ביותר של הכרמל שממזרח לכפר עין-הוד, המכוסה כולו יער של עצי אורן, חרוב, תאנים, דפנה ואילות שונות. כל אלה הפיצו ניחוח מעורב שדמה לריחות הטובים שבזרי הפרחים.

על ראש הרכס הגבוה נעמדנו לרגע, ושרה שאפה לתוכה במהירות את האוויר הריחני. הרכס היה הגבוה שבהרי הכרמל, וממנו ראינו את כל עמק יזרעאל, ומזרחה לו – את הר תבור. העמק היה פרוש כאילו לרגלינו, מואר באור הכסף הבהיר של הלבנה. מן העבר ממול ניבט הים בגוון כהה, עם קרן האור הארוכה שהשתקפה מן הלבנה מתוך הים, כשמשבריו הקטנים מקציפים מרחוק.

שרה אומרת כי קרני הלבנה טובלות ברחצתן בים. ובכן: "הלאה!" – היא אומרת לי.

החילונו לנסוע במורד ההר על העמק-הוואדי השני, העובר ליד הכפר איגזם, בואכה לכפר אום-אל-זינה. ככל שהעמקנו בו כן הלכה החשכה וגדלה, והלבנה שכבר עמדה באמצע השמיים – אורה כבר לא הגיע אלינו בעמק הצר והעמוק, ההרים ושני קירות שחורים ומאיימים. את השמיים ראינו רק כפס בהיר, צר ביותר, מעל לראשינו.

סוסינו כבר עייפו במקצת, ופסעו "עקב בצד אגודל", בחפשם בזהירות את קביעת שעטתם בין האבנים. צַיַד, הכלב, החל פתאום לרטון. סוסתי איילה זקפה את אוזניה והוציאה נחרה מאפה.

"עצרי!" אני צועק אל שרה, אשר רכבה לפניי. "הניחי לי לצאת קדימה. אנו עומדים לפגוש כאן משהו."

"מה?" אומרת היא, "המאמין אתה בצַיַד?"

"כן, וגם הבחנתי בזאת באיילה, אשר מימיה לא הכזיבה אותי."

"אם כך," היא אומרת, "אני רוצה דווקא להישאר קדימה," והורידה את הרובה מכתפיה ודירבנה את כוכבה והפליגה בדהרה. סוסתי דוהרת בעקבותיה כשהיא מסובבת בראשה. פתאום נעמדה כוכבה כשהיא רותחת ורוקעת ברגליה הקדמיות.

"הי, אֵיש-אל-זאל?" – (מי הוא השטן?) – שומע אני קריאה של כמה קולות.

"הוי, הוי," נשמע קולה של שרה, "הוי! או-הוי," – בדומה לקולה של ציפור הלילה. בקת של הרובה היא חבטה בראשו של אדם רגלי הנושא נבוט גדול, וכן בידו של אדם שני, אשר עמדו בראש שני גמלים. מטעמי זהירות קראתי את הקריאה: "הוי אוקשוט!" (היכנע!) – ויריתי ירייה אחת באוויר.

בעזבם את הגמלים בידינו ברחו הערבים לעבר ההר בקולות זוועה: "גַ'י-יַא-נַאס-גַ'י!" (אלינו, אנשים, לעזרתנו!) – וקולות איומים אלה הידהדו בעמק העמוק והצר בין ההרים בהד מתגלגל ועצום.

"מה עשית, שרה?" שאלתיה.

"מאומה, רק לצון חמדתי לי," אומרת היא, "וכעת הא לך שני גמלים, כניראה עמוסים חיטה בשקיהם."

החילונו נשרכים עם הגמלים, הלאה לאורך העמק, אשר התפתל דרומה והחל להתרומם לעבר ההר. כבר התחלנו לראות את הלבנה, והעמק כבר הלך והתרחב.

"מה הינֵך סבורה יהיה בסופו של דבר על הגמלים? הרי הם מפגרים בהליכתם אחרי סוסינו!"

"קרא להם בחזרה והחזר להם את הגמלים," היא אומרת אליי.

"הוי יא-אוולאד – הוי! (בואו נא ילדים [כנראה במובן של נערים או אנשים בכלל, בלשון זלזול. – אב"ע]), בואו וקחו את גמליכם!" צעקתי אנוכי אחריהם.

לאחר רגעים מיספר אנחנו שומעים כיצד הם רצים ונושמים ופולטים: "אה, יַא-מַאלי-יחאלאלי!" (הוי רכושי, רכושי הכשר!) – בראותם אותנו לאור הלבנה, הם נעמדו כמאה צעדים מאיתנו והחלו לבקשנו ולהשביענו שנחזיר להם את הגמלים, והם מוכנים לשלם לנו כופר (חוק בלתי כתוב של שודדים וגנבים).

"שימעו!" רעמה שרה עליהם בקולה, "אתם מכנים את היַהוד בכינו 'ולאד-אל-מיתה' (בני המתה), ראו נא, אישה, פשוט אישה (אצל הערבים אישה הוא מושג של חולשה) מבנות היהוד – שדדה מארבעתכם את הגמלים עם החיטה! ראו נא, אישה!"

ולאור הלבנה היא גוללה את העבאייה שהיתה עטופה בה, "ראו: 'בִּנְת יהוד' (בת יהודים). כסבורים אתם שמכיוון שיהודים אינם שודדים ואינם גונבים – הרי בגלל כך הינם 'ולאד-אל-מוּת'? חַה-חַה-חַה, ואתם, ילדים מתים יפים, גיבורים כביכול, עומדים ורועדים למרחוק!"

[לא ברור לי הביטוי מתים בהקשר הזה. – אב"ע].

"לַא-אִילַה-אילַא-אללה ומחמד-רסול-אללה!" החלו הם להתפלל, וחזור והתפלל – "זהו 'מַארד' (רוח) ולא בן-תמותה פשוט. זהו השטן עצמו המשוטט בלילות בעמק אפל ומקולל זה. הלא עמק זה שייך משקיעת השמש ועד זריחתה לשד הידוע שתום-העין."

לאחר שנרגעו סוף סוף, ולאחר שקרבתי אליהם והובלתים אל שני הגמלים, ולאחר שהענקתי להם חופן טבק לגלגול סיגריות, הם אמרו שהם כבר מאמינים כי אנו בני תמותה פשוטים ולא שדים שתומי-עין. אף על פי כן הזהיר אחד מהם את חברו לבל יתחיל לעשן מן הטבק שנתתי להם, לפני עלות השמש.

הלבנה נטתה לפאתי מערב, ושרה אומרת: "קדימה! הלא הבטחתי לך כי לפנות-בוקר, עוד בטרם יהיה סיפק בידי הערבים לעשן את הטבק המכושף, אלווה אותך חזרה עד עטלית."

תפשנו איש ביד רעותו ודהרנו הלאה.

שרה אכן היתה התגלמות של גיבורה מטבע ברייתה, אשר לא ידעה פחד מהו. לאחר מאורע זה התייחסתי אליה כאל גבר, ומתוך יראת-כבוד. מקרים כאלה ודומים להם אירעו עימה כמה וכמה פעמים. היא היתה מאוד לאומית וביקשה תמיד לתקן ולחזק את הצדדים החלשים, ותמיד לחמה את המלחמה היהודית ומלחמת ארץ-ישראל בפרט, כנגד דעות קדומות.

לעיתים קרובות היתה נוסעת לחיפה, ובייחוד בתקופה שאחיה אהרון אהרנסון שכב עם צלעות שבורות, כתוצאה מתאונה בנסיעה במורד הכרמל לחיפה. ערב אחד שהיתי בחיפה כי היה עליי לסדר כמה עניינים בה מיד בבוקר. אהרונסון כבר החלים במקצת, אולם שרה לא רצתה להישאר ללון בחיפה. היא חיפשה אותי והכריחה אותי להסיעה בשתים-עשרה בלילה חזרה לעטלית. לעיתים היא היתה גם קפריזית במקצת, והתרופה שלה היתה לנסוע רק בלילה ולהידחק לכל מקום שיש בו סכנה.

המשך יבוא

*

ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו "שר החוץ" של "נטורי קרתא", ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).

ההערות בטקסט בסוגריים רגילים הם של ברוך ראב בן עזר ואילו בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר.

* * *

לאודי שלום,

תודה על הפרסום בעיתונך לגבי שרה אהרנסון ז"ל [שכתב בשעתו דודך ברוך ראב בן עזר]. זה היה כ"משב רוח רענן" בגל הפרסומים על המשפחה לאחרונה.

לגבי הכתיבה ביידיש, גם במשפחת אהרנסון דור המייסדים כנראה כתב ביידיש, גם אם דיבר עברית.

אני שולחת אליך את תגובתי להצעת מסלול המסע בעקבות אבשלום. הדור של אבי, שידע והיה לו הרבה מה לומר ולספר לגבי ההיסטוריה המשפחתית – לא הספיק. זו היתה משאלת לב של רובם. אפילו אני, ברוב עוונותיי, לא התפניתי להקשיב. הדור שלי, שבעצם ניזון מרסיסי עובדות, גם הוא כנראה לא עוסק בשימור המשפחה. ייתכן שעלינו להקדיש לכך קצת זמן, שכן זו שערורייה כיצד מנצלים לרעה את חוסר תגובתנו. 

אם יש לך עוד חומר על משפחתי – אודה לך אם תפרסם אותו בעיתונך, שעון החול הולך ואוזל גם לגבינו.

בתודה

מלי טויב (אהרונסון)

אהוד: למלי היקרה, זה כחמישים שנה שאני עוסק, אמנם לא ברציפות, בתולדות משפחת אהרונסון וחבורת ניל"י, גם בגלל הקשר המשפחתי דרך דודי ברוך, ובשנת 1965 לערך אף כתבתי מחזה על כך, "הבועזים", שייתכן כי אקליד גם אותו בהמשך הגיליונות. בינתיים אני מביא בהמשכים את הזיכרונות של דודי ברוך על שרה וחבורת ניל"י, שהתפרסמו לפני שנים רבות ביוזמת נילי פרידלנדר פעם אחת במוסף השבועי של עיתון "מעריב", אך מאז הם ודאי נשכחו.

אני מקווה שהזיכרונות האלה, וחומר נוסף שאביא בעקבותיהם, כמו עדותו של דודי לספר תולדות ההגנה על פרשת ניל"י – יעשו קצת סדר בים הפרטים המתפרסמים כיום על גיבורי פרשת ניל"י ומבלבלים בין מציאות לדימיון ומרבים מבוכה בקהל קוראים, שרובו אינו יודע דבר וחצי דבר במדוייק על התקופה ועל הפרשה, כפי שגם את מציינת.

בניגוד לאחרים, דודי רחש הערצה ואהבה, מהולה בתיאורי אמת – לשלושת הגיבורים: אהרון, אבשלום ושרה. זאת גם תראי בהמשך.

אני שב וממליץ על הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית" מאת אליעזר ליבנה ויוסף נדבה, בהוצאת שוקן.

* * *

נחום גוטמן צייר את יונה רסין

ב"שבע טחנות ועוד תחנה" של אוריאל אופק

לאהוד שלום,

תודה מעומק הלב (טיפה מליצי אבל מתאים לנשים בגילי...) על ששלחת לי את ההרצאה על גוטמן. הרצאה מעניינת, ואני בטוחה שכשאתה מרצה בפועל היא טובה פי כמה.

נחום גוטמן הוא גיבור הילדות שלי, ידידו של אבי עוד מימי גימנסיה הרצליה, שעל איוּריו ב"דבר לילדים" וספריו גדלנו כולנו, ושניים מהם קיבלתי ממנו כמתנה עם הקדשה ליום הולדתי השביעי. ("ביאטריצ'ה", ו"בארץ לובנגולו מלך זולו").

 ואגב, הספר "שבע טחנות ועוד תחנה" מאת אוריאל אופק (מין "חסמבה" שכזה) שבו אבי יונה רסין הוא אחד הגיבורים – אם לא הגיבור הראשי, מאוייר על ידי נחום גוטמן, שצייר בו את דמותו של רסין ידידו.

ציפי יניר רסין

 * * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי, ז' בתשרי תש"ע, 25/9/2009 בשעה 11:30

קבלת שבת לשבת שובה, פותחת את העונה השביעית לקיום 'קבלת שבת' בצוותא תל אביב. פרשת השבוע היא 'האזינו' שמרביתה שירה ואמרי חז"ל – 'גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר, יש בה לעתיד ויש בה לעולם הבא'.

פרופ' אביגדור שנאן – מחבר הפירוש החדש על 'פרקי אבות', האונ' העברית.

אברהם זיגמן – מחבר הספר 'מדרשי נעמי' – על המקורות היהודיים בשירי נעמי שמר, קול ישראל.

אורח נוסף הוא הזמר ששי קשת בעקבות דיסק חדש – 'פתח לנו שער'.

גילה חסיד תלווה בשירי נעמי שמר.

עורך, מארח ומגיש: ד"ר יואל רפל

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 40 ש"ח לכרטיס כולל קפה ועוגה. כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156

 * * *

ברכה חגיגית לכל קוראינו המוסלמים

 לרגל חג הראמדאן

צום נעים לצמים וגם לשאינם צמים

גם אנחנו לא צמים ביום הכיפורים

 * * *

שבת שלום לבולגרים!

היכונו לשבת תרבות הבאה, בשיתוף איחוד עולי בולגריה, עם איש הרדיו שמואל שי, שתתקיים ב-26 בספטמבר

 במרכז תרבות "מנדל" שביפו, רחוב התקומה 1

בתוכנית:

* השגריר דוד כהן – מילדות בבולגריה לייצוג המדינה

* הארי זסלר – "הבולגרי" שזכה בתואר דוקטור כבוד

* אורי קונפורטי – משליחות בבולגריה לעליה מאתיופיה

* אברהם יום-טוב – על מאה שנות בית הכנסת בסופיה

בתוכנית האמנותית – שירת דרום אמריקה

שבת שלום לבולגרים!

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משרד החינוך יכפה "תלבושת אחידה" על המורים והמורות אך לא על התלמידים והתלמידות, וזאת כדי שהמורים הצעירים יוכלו להמשיך להציץ ולראות את הציצים המפרכסים של התלמידות המתבגרות ואחר כך לאונן בבית. [הקטע מתפרסם בשנית מאחר שבגיליון הקודם מחקה לנו מזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ את ארבע המילים האחרונות].

* מדוע לעולם לא יהיה שלום בין ישראל לפלסטינים? זיכרו זאת וחרתו על לוח ליבכם, ואל תתפתו לרחם על ה"פליטים" הפלסטינים הפאראזיטיים החיים באופן יזום ומלאכותי על חשבון מדינות המערב:

"יש להשקיע מאמץ ליישום זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים. כמו כן, פת"ח רואה הכרח לשמור על (קיומם) של מחנות הפליטים, עד שתיפתר בעייתם, כדי שישמשו עדות מדינית בסיסית לפליטים שנשללה מהם הזכות לשוב לבתיהם. הכרחי לדבוק באונרוו"א ככתובת בינלאומית ולהבטיח הכרה (בקיומה של) בעיית הפליטים עד שישובו לבתים ולעריהם." (תרגום ממר"י. מהחלטות ועידת פת"ח האחרונה בבית לחם).

* כדי לפייס את הפלסטינים ולהוכיח שאינו עושה הנחות לישראל, תובע ממנה המימשל החכם ביותר בעולם, זה של מובראכ חוסיין אובמה – להפסיק מיד כל בנייה בהתנחלויות הבלתי-חוקיות, ואת תפיסות הקרקע ואת הבנייה ללא רישיון של הערבים ("הפלסטינים") בישראל שבתוככי הקו הירוק. ועד שהבעייה הזו לא תיפתר, לא תוכל המדינה הקטנה ארה"ב להפעיל לחצים על הממלכה האיראנית האדירה לבל תפתֵח נשק גרעיני שמאיים להשמיד את ישראל ולמרבה הצער גם את ההתנחלויות הפלסטיניות הרבות והלא-חוקיות שבתוככי הקו הירוק.

* קצינים וחיילים בריטיים שיחזרו מאפגניסטן ומעיראק יועמדו במולדתם למשפט על פשעים נגד האנושות ויואשמו בהרג מוסלמים. חלקם שוקלים לבקש מקלט בישראל, שכידוע מרבית קציניה וחייליה הם פושעי מלחמה על פי התיקון לחוק הבריטי, ושעל כן ייעצרו חיילי הוד מלכותה ויועמדו למשפט מיד עם נחיתתם על אדמת אלביון הבוגדת, אלא אם הוחזרו בארונות, ואילו ישראל יכולה לתת בנקל מקלט מדיני לחיילים ולקצינים בריטיים רוצחים, מה עוד שמאז סיום המנדט הבריטי הצבא הבריטי לא רצח יהודים.

* מחוגי ראש הממשלה בנימין נתניהו התקבלה פנייה למכתב העיתי בבקשה לתקוף אותו ולהשמיץ אותו, אחרת ייווצר הרושם שרה"מ הוא בדיעה אחת עם "חדשות בן עזר", מה שיזיק לו מאוד בחזית המפלגתית הפנימית בישראל.

מחוגי מערכת המכתב העיתי מוסרים שבינתיים נהנה נתניהו מימי חסד בזכות אימו המנוחה צילה סגל-נתניהו, שגדלה בפתח תקווה והיתה חברה קרובה של אחדות מבנות משפחתו של העורך ומחוג החברות שלהן.

* בנעורינו היינו מלאי קינאה בבני הקיבוצים על החירות שלה זכו ברחצה משותפת ובלינה משותפת ובקיום חברת נוער עצמאית שבעינינו, חניכי תנועות הנוער במושבות ובערים, ניראתה כחלום רחוק מלהתגשם אף כי לכך חונכנו. איזו תחושה של חופש היא להיכנס למקלחת יחד עם בנות! – לקחת יחד איתן חלק בהתבגרותן הבתולית ולראות את הפטמות הקטנות שלהן בהתפתחותן –

ובמחנות הקיץ – איזה ארגזי מזון רבים ונפלאים בני הקיבוצים היו מביאים איתם, והבנות שלהם היו הכי יפות והכי מפותחות – ממש ערגנו להיות חלק מהחבורות המגובשות שלהם –

אך לימים החלו נשמעים קולות של בוגרי הלינה המשותפת, בדרך-כלל ילדי-חוץ (ראה סיפורה הנהדר של דליה רביקוביץ – "הטריבונל של החופש הגדול", שהתרחש לה בקיבוץ המחמיר בעבודה גבע, וכן הספר "ילדת חוץ" של נורית זרחי שהתרחש גם לה באותו קיבוץ) –

וכן קולות נהי ותלונה של המיעוט הרגיש  והסוציומטי בקרב בני קיבוצים – שהפכו את הלינה המשותפת למפלצת שגזלה מהם את ילדותם ונעוריהם, ונידמה לי שהיה מישהו שאפילו ניסה לתבוע פיצויים מהקיבוץ שבו נולד וגדל.

והנה נתונים ראשונים מתוך סקר דעת קהל חדש שנערך בקיבוצים בידי הפרופ' מיכל פלגי מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה ואליאט אורחן מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה והמרכז האקדמי רופין, ושתוצאותיו החלו מתקבלות בימים אלה – הן העלו כי רוב בני הקיבוץ במידגם (69%) מציינים שחוויות הלינה המשותפת היו חיוביות בעבורם (75% בקרב הגברים, ו-63% בקרב הנשים) ורק מיעוט מקירבם מגדיר חוויות אלו כשליליות. שיעור הנשים (18%) המגדירות את החוויה כשלילית גבוה יותר משיעור הגברים (7%) המגדירים אותה כך.

שאלה נוספת עסקה בדעת המשיבים לגבי חוויית הלינה המשותפת של בני גילם. ניתן לראות ששיעור ילידי הקיבוץ הסבורים שחוויות הלינה של בני גילם היו חיוביות עומד על 59% בקרב הגברים ו-49% מקרב הנשים. יחד עם זאת, כמחצית סבורים שהן היו חיוביות עבור רוב בני גילם, ורק מיעוט מגדיר חוויות אלו כשליליות. הסקר כלל מדגם סטטיסטי של 1,300 משיבים. [כתבתו של אלי אשכנזי, "הארץ", 26.8.09].

טוב, אז נמשיך להשמיץ את הילדות והנעורים הנפלאים שהיו קיימים בקיבוצים (גם כשהיו עניים וכאשר החברים הבוגרים אכלו קדחת ובלבד שיהיה טוב לילדים) – ונעשה מכך לעיתים גם הון תקשורתי וספרותי.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,210 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל