גיליון מס' 475

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"א באלול תשס"ט, 31 באוגוסט 2009

70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939

עם  צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: שלום כיתה א' – יואבי שלנו.

יוסי גמזו: דַפָּ"רטְהַיְד.

נתן אלתרמן: הלשון השוודית.

משה מנבכי חולשונו פרק י"ח, משה ברק, גבת.

אורי הייטנר: 1. מחיר הנורמליזציה. 2. שגריר ערבי?!

מלי טויב (אהרנסון): 1. דואליות לגבי יצירתה של גבריאלה אביגור רותם ונושאי הרצאתה על המקורות והחומרים שהגיעו לידה. 2. מכתב לאהוד בן עזר.

איל זמיר: התבלבלת בין המגיבים, מר בן עזר.

רון וייס: על מינוי שופטים של קבע לעליון.

רות ירדני כץ: מסעדות בניכר, "פניקס" מסעדה סינית.

תקוה וינשטוק: לא פרחתי (או: לירח כבר לא אטוס).

ישראל זמיר: "הפלמ"חניק", מתוך קובץ סיפוריו החדש "ערבה בוכייה"

שהופיע בהוצאת "ידיעות אחרונות".

ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר. מסמך אותנטי. המשך יבוא.

לילה טוב מישראל הר.

איוב גלאל: חטאה של החברה הערבית, ציטוט מעיתון "הארץ" מיום 30.8.09.

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

* * *

יוסי אחימאיר

שלום כיתה א' – יואבי שלנו

יואבי היקר,

ביום שלישי בבוקר תעלה על ההסעה ותצא לדרך חדשה. מלווה באימא ואבא, תגיע זו פעם ראשונה אל שערי בית הספר בקיבוץ גבעת-חיים (איחוד). תשמע שם יחד עם חבריך את פסוק-המחץ: שלום כיתה א'! המורה תשמיע – ואתה וכל חבריך, שאת חלקם טרם היכרת, תחזרו במקהלה על המשפט, שהוא כל-כך משמעותי בביוגרפיה של כל ילד ישראלי דובר עברית.

תהיה נרגש מאוד, אני בטוח. יהיה לך קשה להיפרד מאימא ואבא. לא תרצה, אולי, לנתק ידך מידה של אימא. גם להם יהיה קשה. ההתרגשות תגרום להם למחות דמעה מזווית העין. ייקח להם כמה ימים להסתגל לעובדה, שבכורם איננו עוד ילד-גן, כי אם תלמיד בית-ספר.

אתה מתחיל לצעוד במסלול של לימודים וצבירת ידע, דרך שבהמשכה תצטרך לנווט עצמאית את חייך. אתה מתחיל ברצינות ללמוד את האל"ף-בי"ת, שתי האותיות שנמצאות בשמך ואותן אתה מכיר כבר מזמן, ועימן עוד עשרים אותיות. האל"ף-בי"ת של שפתנו הלאומית, שפת האם שלך. תלמד במהירות לצרף אותיות למילים, מילים למשפטים.

מהיום הגדול הזה לא עוד משחקי שובבות ופינוקים בלבד. גם מאמץ מחשבתי, גם חובות שיש למלא, שיעורים שיש להכין מדי יום ביומו, משמעת שתהיה כפוף לה. מי כמונו, המנוסים זה מכבר, יודעים מה צפוי לך מכאן ואילך.

בהכירי אותך היטב, יואבי, אני סמוך ובטוח שתעמוד בכל המשימות. תסתגל במהרה למציאות הלימודית, להווי הבית-ספרי. אתה תהיה פתאום גדול יותר, אולי רציני מבעבר, אבל חדוות החיים שלך רק תתעצם. תכיר בבוא העת גם את שורשיך המשפחתיים – אלה שמן ההתיישבות הקיבוצית המפוארת ואלה שמן המחנה העירוני שמרדו בשלטון הזר הבריטי. אלה כאלה תרמו באופן כל כך משמעותי למען הקמת המדינה שלנו, מדינת העם היהודי.

גם אנחנו, סבתא וסבא מרמת-גן, סבתא וסבא מעין-החורש, מתרגשים מאוד. מרחוק נחשוב עליך, נכדנו הבכור, נייחל להצלחתך, להיותך תלמיד טוב, שאוהב לקרוא, לאגור במוחו מידע וידע, שזורם עם הלימודים ונהנה מהם.

שש השנים שחלפו מאז ראית לראשונה אור עולם, חלפו במהירות הבזק. קשה לנו להאמין שאתה כבר מעמיס ילקוט על שכמך, ספרים ומכשירי-כתיבה בתוכו, שמוטלות עליך משימות בית-ספריות, חובות לימודיות למלא מעשה יומיום, שאתה גדול כל כך – תלמיד כיתה אל"ף! וואו!

אני נזכר בעצמי מדשדש רגלי לכיתה א' לפני 60 שנה בדיוק. זה היה בשלג שירד ב-1950 ברמת-גן, ומאז תופעה אקלימית זו לא חזרה ונישנתה. מי יכול לשכוח? אני זוכר את אימא שלך בת השש, בטרם יצאה מהבית ובאה בשערי בית הספר הסמוך. מן המרפסת הביטה החוצה חולמנית כלא-מאמינה לעבר השביל המוליך לבית הספר, שביל שכעבור כמה דקות גם היא צעדה בו בגאווה וביראה זו פעם ראשונה, להתחיל שנה א'.

ועכשיו הגיע תורך, יואבי. מהיום אתה שייך לא רק למשפחתך אלא גם למערכת החינוך של המדינה שלנו. היא זו שתעצב את אישיותך בשנה ובשנים הבאות.

ובאומרי "היא" אני מתכוון בראש וראשונה למורות ולמורים, שיקנו לך ולחבריך את התורה, את השפה, יעצבו את אופן ההתנהגות שלכם, את השתלבותכם לעתיד בחברה הישראלית. ואני מתכוון גם למנהיגי המערכת ובראשם שר החינוך הנוכחי, שתקוות רבות תולים בו, שיקדם את מערכת החינוך, ישכללה וישפרה.

מערכת החינוך שהוא ירש בהיכנסו לתפקיד היא לא מה שהיתה פעם. ילדי ישראל כיום פחות ממושמעים, הם צעקנים, נגע האלימות פשה בקרבם. ירדה הרמה במקצועות רבים. יודעים פחות תנ"ך, ספרות עברית, ציונות – ואפילו חשבון. צמודים יותר מדי למחשב ולאינטרנט.

מצד אחד בורות גוברת – ומצד שני התבגרות מוקדמת.

עם זאת, רבה התקווה, שאתה, יואבי, תזכה למורים טובים, למערכת חינוך משופרת, שיוקצו  לה יותר משאבים, כדי להקנות לך ולחבריך את כל מה שמגיע לכם, כדי שתהיו מחונכים היטב, בעלי ידע מירבי, סקרנות גוברת, בשלים לעלות בסולם החיים, הלימודים והחינוך.

ילדי כתות א' באשר הינם, תלמידי בתי הספר שפותחים שעריהם עם תחילת שנת הלימודים תש"ע, ואתה יואבי בתוכם, הם העתיד של כולנו. מי ייתן וכל התקוות שאנו תולים בכם יתגשמו. מי ייתן ויקנו לכם ערכים לאומיים, אמונה בצור ישראל, אהבת מולדת ודבקות בצדקת הדרך הציונית. מי ייתן ותהיו אך שמחים ומאושרים בלימודיכם ובחייכם. ובבוא שעתכם, הדור שלכם יתרום את שלו לביסוס ישראל – גם כאשר אנו כבר לא נהיה כאן.

ובינתיים, כאשר אתה עושה צעד ראשון בבית הספר "משגב", אנו מתפללים בליבנו לדבר אחד בלבד: שתצליח, שתיהנה, שתסתגל, שלא תילחץ מדי, שתצבור ידע בכל המקצועות, ביטחון עצמי והרבה חברים. תנחיל נחת לכל האוהבים אותך והמלווים אותך ביום גדול זה בגאווה ובעיניים מצועפות.

שלום כיתה א', יואבי שלנו!

* * *

יוסי גמזו

דַפָּ"רטְהַיְד

עוֹד בְּבָקוּ"ם, בְּטֶרֶם חִיּוּל, כְּבָר סֻפַּר

בְּאָזְנֵי כָּל טִירוֹן מָה טִיבוֹ שֶל דַּפָּ"ר

שֶרָאשֵי תֵּבוֹתָיו מְעִידִים עַל דֵּרוּג

פְּסִיכוֹטֶכְנִי מִסּוּג רִאשוֹנִי, הָאָרוּג

מֵאוֹתָם פָּרָמֶטְרִים מֵהֶם מֻרְכָּבִים

כִּשּוּרֵי הַחַיָּל שֶקּוֹלְטָיו מְקַוִּים

כִּי יָפִיק מֵהֶם צַהַ"ל מֵרַב שֶל תּוֹעֶלֶת

מֵרֶגַע כְּנִיסַת בָּחוּרֵנוּ לַקֶּלֶט.

וְזֶה, הַדַּפָּ"ר, מְשֻקְלָל עַל פִּי כָּל

נְתוּנֵי הַנִּבְחָן, שֶאוֹתָם יֵש לִשְקֹל

עַל פִּי קְנֵי-מִדָּתָן שֶל יְכֹלֶת שִׂכְלִית

וּזְרִיזוּת אַבְחָנָה וּדְבֵקוּת בַּתַּכְלִית,

זֹאת אוֹמֶרֶת: הַאִם הוּא חָרִיף וּמַבְרִיק

אוֹ שֶכָּל שֶיֻּשְקַע בּוֹ יֻשְקַע רַק לָרִיק

וְהַכֹּל תּוֹךְ זִקָּה הֲדוּקָה וְשָרְשִית

לְרָמַת תַּסְמִינֵי פִּקְחוּתוֹ הָאִישִית

וְתוֹךְ יַחַס בָּרוּר לְמִכְלוֹל סְגוּלוֹתָיו

הַסְּפֶּצִיפִי וְלֹא לְמוֹצָא אֲבוֹתָיו,

הַיְנוּ: מָה מִשְקָלָהּ שֶל מְנַת הַמִּשְׂכָּל

שֶנֵּחַן בָּהּ הַיֶּלֶד, כָּבֵד הוּא אוֹ קַל

וְאִם נֶעבֶּעךְ סָתוּם הוּא אוֹ חַד וְנָאוֹר

אַךְ לְלֹא שֶמֶץ קֶשֶר לְצֶבַע הָעוֹר.

כָּךְ בְּצַהַ"ל, אוּלָם בַּמִּגְזָר הַצִּיוִילִי

עֲדַיִן פּוֹגְשִים אָנוּ סֶקְטוֹר דֶּבִּילִי

שֶבּוֹ מוֹסָדוֹת הַסְּבוּרִים כִּי מַנְדָט

נִתַּן לָהֶם הֵן בַּחִנּוּךְ הֵן בַּדָּת

לַחְצֹץ בִּמְחִצָּה גִזְעָנִית שֶל טִמְטוּם

וְחַיִץ מַפְלֶה וְאוֹטִיזְם אָטוּם

בֵּין בְּנֵי ווּז-ווּז לִבְנֵי אַרְצוֹת כּוּש אוֹ מִזְרָח

עַל פִּי קוֹד מְגֻנֶּה שֶהֻשְרַש וְאֻזְרַח

בְּנִגּוּד מְפֹרָש שֶל אָפְיוֹ הַמַּחְטִיא

לְכָל חֹק מַמְלַכְתִּי וְכָל כְּלָל הִלְכָתִי

וּבִלְבַד שֶנִּזְכֶּה פֹּה עוֹד פַּעַר לִפְעֹר

בֵּין שִכְּנוֹז לְבַנְבַּן לְאֶתְיוֹפִּי שְחוּם-עוֹר.

וְאוֹתוֹ הַדַּפָּ"רטְהַיְד שֶבּוֹ הַדַּפָּ"ר

מְסֻוָּג בְּאַפַּרְטְהַיְד שֶלֹּא יְכֻפַּר

לֹא עַל פִּי כִּשּוּרָיו שֶל הַיֶּלֶד כִּי אִם

עַל פִּי צֶבַע עוֹרוֹ בּוֹ מֻמְחִים וּבְקִיאִים

כָּל אוֹתָם פֵּדָגוֹגִים דְּגוּלִים כִּבְיָכוֹל

שֶבִּמְקוֹם לְהַבְדִּיל כָּאן בֵּין קֹדֶש לְחֹל

מַבְדִּילִים כְּאוֹתָם חַכְמֵי גֶּזַע מִבֵּית

מִדְרָשוֹ שֶל הֶר גֶּבֶּלְס שֶלֹּא הִתְלַבֵּט

אַף לְרֶגַע אֶחָד בּוֹ הִבְדִּיל כְּבִרְיוֹן

בֵּין בְּנֵי גֶּזַע נָחוּת וּבְנֵי גֶּזַע עֶלְיוֹן –

כֵּן, אוֹתָם פֵּדָגוֹגִים מַרְבֵּי פִּצּוּלִים

עוֹד עוֹשִׂים זֹאת בְּאֶרֶץ שֶבָּהּ נִצּוֹלִים

מֵאוֹתָן תּוֹרוֹת-גֶּזַע לִבָּם בָּם נִדְהָם

אֵיךְ אֶפְשָר לְהַפְלוֹת כָּךְ בֵּין בְּנֵי אוֹתוֹ עַם

וְהַכֹּל כִּבְיָכוֹל בְּשֵם דַּת יִשְׂרָאֵל

שֶמּוּל כָּל מְסַלְּפֶיהָ שוֹאֵל הַשּוֹאֵל:

מַהוּ טִיב הַדַּפָּ"ר לֹא שֶל בְּנֵי הָעֵדוֹת

שֶכּוֹפִים עֲלֵיהֶם מְחִצּוֹת מַפְרִידוֹת

בְּאֻמָּה שֶגַּם בְּלִי סִכְלוּתָם שֶל מוֹרִים

נִבְעָרִים שֶכָּאֵלֶּה מְלֵאָה פְּעָרִים,

אֶלָּא מַהִי רָמַת הַדַּפָּ"ר שֶל אוֹתָם

אֱוִילִים שֶחֶרְפַּת אַפְלָיָה אֻמְּנוּתָם

וְחֶשְכַת כָּל בּוּרוּת הַדֵּעוֹת הַקְּדוּמוֹת

שֶל רִשְעוּת פְּרִימִיטִיבִית עוֹשָׂה בָּם שַמּוֹת

אַף כִּי אֵלֶּה קוֹרְאִים לְעַצְמָם "מְחַנְּכִים"

וְכֵיצַד בְּמִשְׂרַד הַחִנּוּך לֹא טוֹרְחִים

לְטַפֵּל כָּרָאוּי בְּאוֹתָהּ תַרְעֵלָה

וְלוֹמַר בִּתְשוּבָה לְאוֹתָהּ שְאֵלָה

בְּגָלוּי, בְּקוֹל רָם וּמִבְּלִי לְוַתֵּר:

כָּךְ נִרְאֶה הַדַּפָּ"ר הַנָּמוּך בְּיוֹתֵר...

אהוד: ואולי בכל זאת יש בעיות ברמת מוכנותם והיקלטותם של התלמידים האתיופיים בכיתות הרגילות? – ואולי הם עדיין זקוקים להקבצות ואולי גם לכיתות נפרדות עד שיגיעו לרמה הנדרשת? מה עוד שאין להם רקע ועזרה השכלתית מתאימים ממשפחותיהם? ולמה הם כולם הולכים לבתי ספר דתיים פרטיים, אלה שמזלזלים בלימודי הליבה ולא יכינו אותם לחיים המודרניים – ומדוע הם אינם מופנים ונקלטים במסגרת החינוך הממלכתי הכללי?

* * *

נתן אלתרמן

הלשון השוודית

מעטים הם יודעי הלשון השוודית,

מי דובר בה, אולי רק השוודים עצמם.

כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת

וקטן ומוצנע העם.

ועת שוודיה אמרה: "הנני מקבלת

מגבול דניה את כל היהודים הגולים,"

נוכחו וראו כל עמי החלד

כמה דל הוא בשוודית אוצר המילים.

כי רבות מדינות כבר כהנה הכריזו,

אך הללו הראו את גינזי לשונן,

במילות "אינפליטרציה", ו"קווטה", ו"ויזה"...

רק בשוודית

מילים שכאלה אינן.

ועת נער נמלט אל גבול שוודיה מציד, –

היא איננה פונה לעיין במפות.

היא פשוט מוליכה אותה פנימה לבית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרנספורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתיים

ומקום בהן רב למחסה ומלון,

אך לפני הצילן איש טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט במילון.

יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא –

יש "קצה גבול של יכולת" או "כושר קליטה".

רק בשוודיה עוד חי המנהג הברברי,

להציע להלך כוס תה ומיטה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגנון,

היא כותבת פשוט: "הכניסה מותרת,"

ויסלח לה האל על דלות הסגנון.

ויאמר לה האל בדמעה: שוודיה, שוודיה, –

שתי מילים נשכחות את כתבת על פתחים

אך שוות הן טרקטטים ואנציקלופדיה,

כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.

ואזיי מלאכים בשירה ימללו

ואמרו זה לזה: מה רבה התהום,

אם שתי המילים הפשוטות האלו

הולידו דמעה בעיני מרום.

נתן אלתרמן כתב את השיר "הלשון השבדית" בשנת 1943, משירי "הטור השביעי", אחרי שתשעים אחוז מיהדות דנמרק הושטה בסירות לשבדיה בלילה אחד. האיש שהעתיק ושלח לנו את השיר, איננו יודעים מיהו, הוסיף את המילים: "לצערי השיר המקביל על השפה העברית של שנת 2009 לא יהיה כל-כך מחמיא..."

* * *

משה מנבכי חולשונו פרק י"ח

משה ברק, גבת

גשב – הלוך ושוב

גישוב/גישובית – פאלינדרום

איבופוביה (פחד מפאלינדרום) – גישביה

יש פעילויות רבות המתרחשות באותו קו, מההתחלה לסוף וממנו שוב להתחלה, לסירוגין. זה נקרא בנסיעה בתואר פועל בן שתי מלים: "הלוך ושוב". זה המצב גם בשפות רבות אחרות. בעברית ניתן לקבע שורש מיוחד לתנועה זו המתרחשת בקו זהה הלוך-ושוב. תנועה זו קיימת גם בעינבל הפעמון, במושב הנדנדה, במגבי שימשת המכונית ולמרחקים קצרצרים, אפילו המניפה.

יש אפשרות לחבר "לך" (מהשורש "הלך") אל "שב" (מהשורש "לשוב"). ולקבל "לכשב". אך זהו שורש מרובע, בלתי גמיש להטייה בהרבה תבניות. אך אם נחליף את "לך" המקובל ב"לך ושוב" ב"גש" מהשורש "נגש" שמשמעותו קרובה ל"הלוך", יתקבל "גששב". אלא שכאן ניתן לפי מסורת העברית לוותר על שי"ן כפולה, ובדרך זו יתקבל פעל תלתני "גשב".

הצליל אינו זר לאוזן העברית: לסופית יש תקדימים כגון: נשב, קשב, חשב... ואילו לתחילית יש "גשר".

מעתה נוכל לומר כי: "העינבל גושב את דפנות הפעמון הפנימיות" או: "הילדה בנדנדה מתגשבת, בזכות הדחיפות של אימא" או "מגבי שמשת המכונית מגשבים במהירות הגבוהה ביותר, כי יורד גשם סוחף."

בעזרת "גשב" נוכל גם לעברת את ה"פאלינדרום", אותם מילים או משפטים הזהים בקריאה מההתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה. לכן נוכל לקרוא לפאלינדרום "גישוב" או "גישובית" במשקל "חישוב."

הנה כמה דוגמאות של גישובים/גישוביות: "נתן"; "ידידי"; והמשפט הגישובי "ילד כותב בתוך דלי."

עד היום לא יודעים מה הסיבה הנפשית לתופעת ה-Aibohphobia, שהיא חרדה מפאלינדרום. בעברית נוכל לקחת את השורש "גשב" ובתוספת אותיות העזר יו"ד וה"א לקבל את המונח "גִּשְבִיָה" במשקל "נשפיה", "צמחיה" וכו'. התוספת יוצרת את המובן הנדרש שכן יש ב"גשביה" גם "ללכת שבי" מסיבה רוחנית או נפשית. נוסף לכך. ה"אלבופוביה" הגויית מכירה רק שם עצם, ואומרת: "הוא סובל מאלבולופוביה", אך הגִשביה העברית תאפשר לנו לומר במקום זה: "הוא מגושב" (משקל מגושם) ועוד הטיות עבריות לפי הצרכים.

* * *

אורי הייטנר

1. מחיר הנורמליזציה

כותרות העיתונים מבשרות לאחרונה שברי ידיעות משמחות, על ניצני נורמליזציה אפשריים עם מדינות ערביות, כקטאר ועומאן. לא ברור אם יש אמת בפרסומים אלה, אך אם כן, זוהי בשורה משמחת. ישראל שאפה תמיד ליחסי שלום ונורמליזציה עם שכנותיה. האינטרס הישראלי הוא יחסי נורמליזציה עם כל מדינה בעולם, לא כל שכן במזרח התיכון.

הבעייה היא שלאותם סממני נורמליזציה מוצב תג מחיר – הקפאת הבניה בהתנחלויות. התג הזה מרוקן את הנורמליזציה הזו מתוכן והופך אותה לדבר חסר טעם. עלינו להבין שיש לישראל מה לתת לעומאן לא פחות מכפי שיש לעומאן לתת לישראל. קטאר יכולה להרוויח מנורמליזציה עם ישראל לא פחות משישראל תרוויח מנורמליזציה עם עומאן. ולכן, תמורת נורמליזציה ביחסיהן עם ישראל, על ישראל להציע להן נורמליזציה ביחסיה איתן. כאשר ארה"ב מנסה לבשל עסקה של הקפאת בנייה תמורת רשות למטוסים ישראליים לטוס בשמי סעודיה (סעודיה דוחה זאת), זוהי עסקה שאף מדינה בעלת כבוד עצמי לא תסכים לה. תמורת רשות לטוס בשמי סעודיה, על ישראל להסכים לטיסת מטוסים סעודיים בשמיה.

הבעייה בתגי המחיר הללו, היא הפיכתם לכלי סחטני. הרי תמורת הסכם אוסלו כבר נעשו צעדי הנורמליזציה הללו עם חלק ממדינות ערב. אבל כאשר ישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית בעקבות מתקפות הטרור הפלשתינאית היחסים הללו נותקו (עם עומאן ב-2000 ועם קטאר בתקופת "עופרת יצוקה"). והנה, ישראל נדרשת שוב לשלם כדי לקבל חלק מתמורה שעליה כבר שילמה.

הדבר מזכיר את היחסים עם מצרים. תמורת הסכם שלום ובו למעלה מ-70 הסכמי נורמליזציה בכל תחומי החיים, ישראל נסוגה מכל סיני, עקרה את כל יישוביה, ויתרה על שדות הנפט וכו'. והנה, המצרים לא קיימו אפילו תג אחד מהסכמים אלה. יתר על כן, פעמיים הוציאה את שגרירה מישראל למשך מיספר שנים, וישראל שבה ושילמה מחיר מדיני כדי להחזירו לישראל. וכעת אומר מובארק בראיון בארה"ב שרק אחרי שלום תהיה נורמליזציה...

משהו בסיסי עקום כאן. כאשר ישראל מתנהגת באזור כמו כלבלב המצפה ללטיפה משכנותיה, היא מעוררת חוסר כבוד. ישראל צריכה להפסיק להתנהג כמי שקיומה מותנה בהכרת הערבים. הציונות נתקלה מראשיתה בהתנגדות נחרצת של הערבים. אז מה? על אפם וחמתם יישבנו את הארץ, הקמנו מדינה ואנו מקיימים אותה בהצלחה לגמרי לא רעה עד היום. מעולם לא ביקשנו ולכן גם לא קיבלנו רשות מהערבים לממש את הציונות. גם היום איננו זקוקים לאישורם. אנו חפצים בשלום ובנורמליזציה, אך אלה חייבים להתבסס על הדדיות בין מדינות המכבדות זו את זו. אך איזו מדינה תכבד אותנו אם אנו לא נכבד את עצמנו?

ומי יודע, אולי התחינה הזו להכרה ולנורמליזציה אינה אחד הגורמים המעכבים את השלום? אולי כמו הכבוד, גם מי שרודף אחרי השלום והנורמליזציה, השלום והנורמליזציה בורחים ממנו.

2. שגריר ערבי?!

אי אפשר לבטל במחי יד את ההיגיון שמאחורי הודעתו של שר החוץ ליברמן, לפיה מי שלא שירת בצה"ל או בשירות לאומי לא יוכל להתקבל לקורס צוערים. הפרופיל של מי שאמורים לייצג את מדינת ישראל בעולם ולהביא את דברה, אינו יכול להכיל בתוכו מי שהשתמטו משירות בצה"ל ואפילו לא ביצעו שירות לאומי חלופי.

כל זה נכון, כאשר מדובר באזרחים יהודיים, דרוזים וצ'רקסים, המחוייבים על פי חוק בשירות צבאי. מי שהשתמט חרף חובתו, ואף לא בחר בשירות חלופי – מקומו אינו בשירות החוץ של מדינת ישראל.

לא כן, כאשר מדובר בערבים. החוק אינו מחייב את האזרחים הערבים לשרת בצה"ל. אפשר להתווכח על החוק. בעיניי, החוק מוצדק – אי אפשר להעמיד את ערביי ישראל במצב בלתי אפשרי של מלחמה נגד אחיהם. גם אי אפשר לסמוך עליהם כחיילים בצבא הנמצא במלחמה עם אחיהם. אם וכאשר יהיה אי פעם שלום (ובנושא זה, אני דווקא נוטה להסכים עם הערכתו של ליברמן, שהשלום אינו צפוי גם ב-16 השנים הבאות) ניתן יהיה לשנות חוק זה, אך כרגע אין זה רלוונטי. אפשר לחלוק על עמדתי ולצדד בגיוס הערבים. אך כל עוד החוק אינו דורש זאת, מי שאינו מתנדב לצה"ל אינו משתמט.

החוק גם אינו מחייב את הערבים לשירות לאומי. בנושא זה יש היגיון רב יותר בקריאה לשנות את החוק (אם כי, בעיניי, לא יהיה זה נכון לעשות זאת בכפייה, אלא עדיף ליצור את המסגרות הנכונות ולעודד התנדבות לשירות לאומי, בשלב זה). אך כל עוד לא שונה החוק, אי אפשר להאשים ערבי שאינו מתנדב – בהשתמטות. יתר על כן, כיוון שהחברה הערבית מתייחסת בעוינות רבה כלפי המתנדבים לשירות לאומי, קשה לבוא בטענות לנער בן 18 שאינו מעז לצאת נגד הנורמה החברתית בסביבתו. אילו הודיע ליברמן, שתהיה עדיפות לערבי ששירת בשירות הלאומי על פני מי שלא שירת, היתה זו החלטה הוגנת. אך אין כל הגינות בשלילת קבלתו של מי שלא שירת לשירות החוץ.

ליברמן היה ראוי לשבחים, אילו אמר שאין לקבל לקורס הצוערים משתמטים, אך הוא יקבל ערבים שלא שירתו. אולם אין סיכוי שליברמן יציע זאת, כי האמת היא, שמטרת הצעתו היא לפגוע בערבים, ליצור פרובוקציה ולהשפיל אותם, וסוגיית השירות הצבאי היא רק תירוץ.

מי ראוי לשרת כדיפלומט את מדינת ישראל? מעבר לכישורים האישיים, אדם זה חייב להזדהות עם המדינה וערכיה, להיות בעל מוטיבציה גבוהה לשרתה, להביא את דברה לעולם, להסביר את צדקתה. כל אזרח ערבי, בעל כישורם מתאימים, העומד בקריטריון זה, הוא מתנה למדינת ישראל. איזו תשובה להסתה נגד ישראל והצגתה כמדינה גזענית, כביכול, טובה יותר מאשר שגריר ערבי או דיפלומט ערבי, המייצג את המדינה היהודית כבן למיעוט לאומי בתוכה, המכבד את צביונה, והיא מכבדת אותו? כמה אזרחים ערבים מזדהים כך עם מדינת ישראל ורוצים לשרת אותה, שליברמן בכזו קלות ראש וחיפזון מוותר עליהם, במקום לקפוץ עליהם כמוצא שלל רב ולאמץ אותם לחיק משרדו. שגריר ערבי?! כן, למה לא? אדרבא ואדרבא!

מדינת ישראל עומדת תחת מתקפת הסתה והשמצה גזענית ואנטישמית, אותה מובילים הפלשתינאים ועוזריהם. המשימה הראשונה במעלה של משרד החוץ, צריכה להיות גיוס מיטב הכוחות להדיפת המתקפה ולמתקפת נגד – שתציג את צדקת הציונות ותחשוף את תעשיית השקרים של התעמולה הערבית. ככל שערבים רבים יותר יהיו שותפים למערכה הזאת, כן ייטב. לכן, מן הראוי היה שמשרד החוץ ייזום העדפה מתקנת כדי לקבל לשורותיו אזרחים ערבים המעוניינים להיות שותפים במשימה, בלי לפשפש בשאלת שירותם הצבאי או הלאומי, ולא ידחה אותם.

אביגדור ליברמן מוכיח מידי יום ביומו שאינו מתאים לתפקידו.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

1. דואליות לגבי יצירתה של גבריאלה אביגור רותם ונושאי הרצאתה על המקורות והחומרים שהגיעו לידה

 ספרה "אדום עתיק" התפרסם וקהל הקוראים, כמו לגבי כל ספר, יחליט מה שיחליט. קראתי את ספרה וכתבתי לה את דעתי. לא התייחסתי לעובדות ההיסטוריות – היא דייקה מאוד בעובדות ההיסטוריות – ולא התייחסתי לעושר לשונה וסגנון כתיבתה אלא לאופן תפיסת העולם שלה לגבי המהות והמניעים של בני משפחת אהרנסון, כפי שאני מבינה אותם.

היא לא ניסתה אפילו להתמודד עם עקרונות אלה, והעדיפה להציג את העמדות שהיו ועדיין רווחות בציבור מסויים בארץ. אני תמימת דעים עם אהוד בן עזר, אם זו אכן גישתו כפי שנטען כאן, לגבי העובדה שקיים הבדל בין המניעים וההיאחזות בקרקע של המתיישבים הראשונים לבין העליות שבאו אחריהם גלים-גלים. זה יוצר תפיסות עולם שונות, ואין בזה שום התנשאות. מערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין – איך כל גל עולים חדש המגיע לארץ, ויורד מהאוניה, נראה בעיני הותיקים ממנו – מצחיק, הוא מבדר ומאלף ביותר. זה כנראה אופייני למדינה שנבנתה ממהגרים, רובד על גבי רובד – כפי שאפשר לראות גם בארה"ב. גם היום טוענים שם שהנשיא אובמה נולד בקניה וכי אין לו תעודת לידה של אזרח ארה"ב, ולכן יש לפסול אותו.

גם בקיבוצים בארץ, שהיו חדשניים ביותר ונבנו רובד על גבי רובד, נוצרו תפיסות עולם שונות. אם ים המלח זכה כיום להיכלל בין שבעת פלאי עולם, הכתבה בטלביזיה בחרה לראיין את הראשונים ומקימי קיבוץ עין גדי החיים שם עד היום – מנו ויונקי. אי אפשר לקחת מהראשונים והמתמידים את זכויותיהם.

גבריאלה אביגור רותם, בתפיסת עולמה, לא השכילה לחדור ולהבין את המניעים והמהות של הראשונים, של הראשוניות, למרות שקראה בכתביהם. אולי זה לא עניין אותה. היא חיפשה לדבריה משולש רומנטי. באותה מידה מבחינתה אלו יכלו להיות אבשלום, שרה ולישנסקי.

העדויות בכתב של בני משפחתו של אהוד בן עזר לגבי חלק מבני משפחת אהרנסון והתקופה, המתפרסמות לאחרונה בעיתונו, מאששות את דעתי. גישתם שונה מגישתה של הסופרת. היסטוריון, כפי שנקרא היום – "היסטוריון חדש" פרופסור מאוניברסיטת בן גוריון, פירסם ב"הארץ" כתבה על האקטואליות של גישת אהרון אהרנסון לגבי הגבולות וחלוקת ארץ ישראל. במקביל מתפרסמים ספרים (גם באנגלית) על הרומנטיקה שהיתה או לא היתה במשפחת אהרנסון. ברור שיותר מעניין את הציבור לקרוא מעשיות של אלף לילה ולילה, מאשר לקרוא מה חשב אחד מבני הארץ בשעתו, בראשית המאה ה-20 – כיצד נחיה יחד בארץ ישראל, ערבים ויהודים ומה יהיו גבולות הארץ. דעות מאז – הרלוונטיות לאקטואליה של היום – המאה העשרים ואחת, וילוו אותנו עוד הרבה שנים.

לא נוכחתי בהרצאתה של גבריאלה אביגור רותם. היא הקדישה ארבע שנים לתחקיר של ספרה, אך לפי עדותה של וייסמן לגבי התכנים של הרצאתה, זה לא מוסיף כבוד לסופרת מה שהיא מספרת או לא מספרת לקהל שומעיה. ומוטב היה לו הסתפקה בספרה שידבר בעד עצמו.

אם ד"ר מ. כהן מזכיר את ד"ר רן אהרנסון כנראה שיש לו אילו משקעים עם המשפחה הזו. ואם שוש וייסמן מצטטת את ד"ר מ. כהן לגבי האהרנסונים, לידיעתם אין חיה כזו – האהרונסונים. בני המשפחה חיים בארץ לדורותיהם מעל ל-120 שנה, וכל אחד מהם עולם בפני עצמו, כל איש ומחשבותיו עימו. חלקם של בני המשפחה הראשונים במאבק לבניית הארץ  ותרומתם להקמתה ולאופייה של הארץ בתקופה המכרעת לפני קום המדינה – שנויים במחלוקת עד היום. ויעידו דבריה של גבריאלה אביגור רותם, שנעזרה באיש מרכזי מהשמאל לגבי הדמויות האחרות בספרה – שנזף בה לאחר פרסום ספרה – שנהגה בספרה בעדינות יתר באהרנסונים.

2. מכתב לאהוד בן עזר

שמחתי לקרוא  במכתבך העיתי את כתבתו של ברוך ראב. דבריו מזכירים לי את הכתוב על שרה בספרו של ליובה  שניאורסון, איש חדרה. נדמה לי שקרא לספר – "שרה שלהבת ניל"י". ליובה היה פוגש אותי בהיותי ילדה ונערה בחדרה, ותמיד מזכיר בחום ובחיבה את זיכרונותיו  ממשפחת אהרנסון. (בתו המשוררת אראלה אור היתה מבקרת בתיכון בחדרה את המורה לספרות המשותף שלנו – מר  זמרני, והוא היה מרבה להלל ולשבח אותה  בפנינו. זמרני טיפח וליווה גם את בת כיתתי המשוררת רינה שני).

דומני שהספרים הספרותיים על התקופה ואישיה  מהווים קטליזטור לנו לספר את הסיפור שלנו ושל בני משפחתנו. הייתי בכיתה ד', או ה'  כשאלכסנדר אהרנסון נפטר. הודיעו לי ולבן-דודי צביקה, בכיתה, על הפטירה, ואני זוכרת שחבריי לכיתה שאלו מיד האם הוא נהרג או נפטר? – כי זו שאלה לגיטימית לגבי בני משפחת אהרנסון.

את אלכסנדר לא היכרתי אבל הייתי  מילדותי  בקשרים עם הדודה רבקה אהרנסון, עד מותה בגיל מבוגר. שררה בינינו חיבה רבה. ביקרתי בביתה, בצעירותי לבד, ולאחר מכן עם בני משפחתי. טילפנו אחת לשנייה, היא השתתפה בחתונתי בקרית ענבים, אפילו הכנתי לה מנה צמחונית.

בהיותי ילדה, רבקה שלחה אליי גלויות מארצות שביקרה בהן, לאחר מכן אני שלחתי לה גלויות מארצות שביקרתי בהן, ואף  את  ביכורי  התמרים מהמטע בעין גדי, שעבדתי בו. בחג הסוכות הייתי מבקרת בסוכתה הבנויה לתפארת, פגשתי ושמעתי על אישים מעניינים ביותר שהיו מבאי ביתה. ראיתי אותה בבדידותה. היא היתה אישה גלמודה. לא ריאיינתי אותה ואיני אספנית  והיו נושאים שלא דיברנו עליהם, והיו נושאים שכן עסקנו בהם.

כבר שנים אני מתכננת עם בני ניר ובתי גלי לכתוב או לעשות סרט על המשפחה. בעצם החוויות, הזיכרונות שלנו, ניסיון החיים שאנו צברנו הם כבר חומר השייך לעבר. אבל החיים סוחפים אותנו לכיוונים  אחרים. איני יודעת איך יתגלגלו הדברים מבחינתי, אבל  לאור החומר המצוי בידך, אהוד, על משפחת אהרנסון ועל התקופה, אודה לך אם תפרסמם בהמשכים. כפי שחברתנו שרקה ספקטור אומרת לי, משפחת אהרנסון כבר מזמן פקעה מרשות המשפחה  ושייכת לציבור כולו, אז  ממה את  עדיין מתרגשת?

* * *

איל זמיר

התבלבלת בין המגיבים, מר בן עזר

 אמנם גם ד"ר כהן וגם אני, איל זמיר, מעריכים את הספרות שכותבת אביגור-רותם; אמנם אף אחד מאיתנו לא מתרשם מ"ההיסטוריונים" המשפחתיים שאף פעם לא עסקו באמת בהיסטוריה, וגם אחרי 100 שנים עסוקים בלשנוא זה את זה בלהט; אבל אני זה לא הוא. ולמיטב ידיעתי גם הוא זה לא אני. את התגובה: " אלייך, טויב. בן עזר – גם אליך" (גיליון 474) כתבתי אני, איל זמיר, ולא הד"ר כהן.

איל זמיר

אהוד: אכן גם ד"ר מ. כהן מחיפה ביקש ממני להבהיר שלא הוא כתב את התגובה הנושאת את שמו בגיליון 474, ואני מתנצל מאוד על הטעות הנוראה, שנבעה כניראה מהנוסחים הרבים ששלחתם לי שניכם לדברים שכתבתם למכתב העיתי, נוסחים שניראו דומים זה לזה לא רק בתוכנם, כפי שאתה מציין – אלא גם בביטויים החריפים, זאת בלשון המעטה – כלפיי וכלפי אנשים שכתבו כאן – ולכן הטעות בזיהוי, שהרי אתם נקראים כאילו אדם אחד כותב אתכם.

לא אוכל להביא את המשך דבריך, איל זמיר, שבהם אתה פוגע באנשים שכותבים אצלי – וזאת משום שדבריך כתובים בסגנון שאינו הולם את המכתב העיתי ולדעתי גם אינו לכבודה של הסופרת גבריאלה אביגור רותם.

ולגבי ד"ר מ. כהן מחיפה, הנה ציטוט מכתבו האחרון אליי: "תגיד לי, הנרגנות וחוסר הנימוס שלך זה מימים ימימה או סרח עודף לכך שהיחס אליך בעולם הספרות העברית הוא כאל עוד סופר בינוני? למה אתה לא מגיב, יבחוש בן-שלולית?"

* * *

רון וייס: על מינוי שופטים של קבע לעליון

סופר נידח שלום,

שלושת השופטים שנבחרו לכהן בבית המשפט העליון הם שופטים מחוזיים שאין חולקים על כישוריהם המקצועיים ועל תיפקודם כשופטים מחוזיים.

שמחתו של ד"ר אברהם וולפנזון על כך שהשופטים מונו במינוי של קבע (גיליון 474), בניגוד לנוהג שהיה קיים של מינויים זמניים, אינה מובנת. אם יתברר בתום שנת כהונה בעליון שאחד מהשופטים אינו מתאים לכהונה הרמה, לא ניתן יהיה להדיחו, כיוון שמונה במינוי של קבע. אני מקווה שכל שלושת השופטים יצליחו בתפקידם החדש ושימחתו של ד"ר וולפנזון לא תיפגם.

רון וייס

רמת-גן

* * *

רות ירדני כץ / מסעדות בניכר

"פניקס" מסעדה סינית

בעיירה קטנה הסמוכה לעיר קמברידג', שנקראת "היסטון", ישנה מסעדה סינית בשם "פניקס" שמחזיקה מעמד הרבה שנים ומוכרת וידועה באיזור כולו. היא ממוקמת מול ה"גרין". הגרין הוא כר דשא גדול עטוף בעצים וירק, והמראה שובה לב. המסעדה גדולה, מרווחת וכל הצוות הוא סיני. ולמה אני כותבת לך על מסעדה זו? כי שמחתי לקרוא את הביקורת שלך על המסעדה הסינית "פת-קואה" שאכלתם בה לפני ימים אחדים [גיליון 473]. לפני שאספר על הארוחה אומר שכאן ישנן הרבה מסעדות סיניות והודיות יותר טובות ופחות טובות. מה שכן, האנגלים אוהבים אותן והן רוב הזמן מלאות ובייחוד בסופי שבוע. המקום היחידי שאכלתי אוכל הודי משובח, זה היה בהודו. היה לו טעם, ריח ונעים לעין. שם למדתי שקארי לא חייב להיות בכל תבשיל. פה כל הודי שחושב שיש לו מושג באוכל הודי פותח מסעדה, והתוצאה היא שאין הבדל בין המנה של בקר, או מאכל ים או כבש. לכולן אותו טעם ואותו צבע כי הקארי שולט שליטה מוחלטת על המנה.

אבל החברים שלנו כאן לא מוותרים והולכים להודיות. הסיניות במצב יותר טוב לדעתי. אז הינה, הגענו חמישה למסעדה והושיבו אותנו מול הגרין. שתי מלצריות סיניות ניגשו לקבל את ההזמנה וזה היה קטע מצחיק כי האנגלית שלהן היא סינית ולקח זמן עד שהצלחנו להסביר מה בא לנו. פתחנו בבקבוק יין לבן "שבלי" שהוגש קר וכמו שצריך. אני לקחתי מנה ראשונה את אותו מרק שאתה אכלת – וון-טון, שהוא מרק צח עם קניידעלך [לא, קרפלאך. – אב"ע], ומעל מרחפות רצועות של קרישה.

המנה העיקרית היתה ברווז שלם צלוי, מפורק לחתיכות, פריך (כולל העצמות שהיו מלאות בבשר) ונמס בפה. כל אחד קיבל סלסלה ובתוכה חמישה או שישה פנקייקס חמים, צלחת של רצועות דקות של בצל ירוק ומלפפונים ירוקים טריים, ורוטב חמוץ מתוק סמיך. לוקחים פנקייק, מניחים על הצלחת, מוספים עליו חתיכות ברווז, כמה רצועות של הבצל והמלפפון ומעל את הרוטב. סוגרים את הפנקייק ומביאים לפה ומברכים. גומרים את הראשון ומכינים את השני וכך הלאה.

[זה שנים שאנחנו אוכלים את המנה הזו, קריספי דאק, במסעדה הסינית הנעימה "צ'יינה קורט", ברחוב שלום עליכם 14, תל-אביב. 03-5178454. דומני שכבר כתבתי והמלצתי עליה ועל המנה המיוחדת הזו שמוגשת בה, ושטעימה לנו אף יותר ממנה דומה שאכלנו במסעדת הדרקון המוזהב (גולדן דרגון)  המפוארת בלונדון! – אב"ע]

בן זוגי אכל סקלופ ברוטב חריף מאוד והזמנו שתי מנות אורז ועוד בקבוק שבלי. למנה אחרונה חברי חגגו על גלידות מכל מיני סוגים. באמצע הארוחה שלנו הגיעה קבוצה של צעירים שאחת מהן חגגה את יום-הולדתה ה-18. ביניהם היתה אליס, נכדתם של ג'וי ופרנק, שכולם קוראים לה "פרנסיס אליס" כי היא יפה כמו נסיכה. איזו פגישה, איזו התרגשות. בשולחן הסמוך אלינו סעדו שני זוגות, ולא הפסקתי להתפעל מזרם המנות שהונחו על שולחם. הם היו רעבים מאוד. שתי המלצריות הסיניות הוסיפו הרבה חן וחיוכים בגלל הקושי התקשורתי.

החשבון היה 106 לירות שטרלינג כולל שירות. (670 שקלים, כ-130 לסועד), ממש לא יקר בהתחשב בעובדה ששני בקבוקי יין חוסלו, והם החלק היקר של הארוחה. הערב כולו היה מאוד נעים וסימפטי.

* * *

תקוה וינשטוק

לא פרחתי (או: לירח כבר לא אטוס)

  זה שנים אני חולמת לטוס בכדור פורח. החלום התחיל בקניה, כשראיתי כדור פורח גדול מעל חניון בספארי ושלט המכריז על צפייה מגבוה בעדרי החיות בג'ונגל.

  בעצם חשקתי להמריא בכדור כבר הרבה שנים לפני כן, כשקראתי את ספרו של ז'ול ורן "חמשה שבועות בכדור מעופף". מה נפלא הכדור הפורח! במטוס את סגורה ומסוגרת, צופה לכל היותר בפיסה ממרחבי והשמיים. בכדור הינך חופשייה כציפור, ועולם פתוח משתרע לפנייך בלי חציצה. שלא לדבר ש"הפריחה" נדירה ורומנטית, שייכת לדור אחר.

  והנה לאחרונה קראתי כי גם בארץ ישנה חברה המטיסה כדורים פורחים. החברה, שמה רייז, מעניקה עתה הנחה של מאה שקלים על מחיר הטיסה (המחיר עצמו לא צויין...) ומאפשרת גם צפייה בניפוח הכדור, ארוחת בוקר מפנקת כולל שמפניה, וספר צילומים של ישראל ממעוף הכדור.

 התקשרתי לרייז והתברר שכדי לפרוח בכדור צריך שיהיה בו מקום פנוי, צריך מזג אוויר מתאים ויש להגיע להמראה בסביבת עין חרוד בחמש ורבע בבוקר. אפשר להגיע גם בשעת יום סבירה, ללון בצימר בעין חרוד, ושם לקבל הסעה לאתר, אלא שבימים אלה הצימרים תפוסים.

נשמע קצת מסובך וגם רכב אין לי אבל לא ויתרתי על החווייה וביקשתי להצטרף למי שנוסע לכדור.

חלפו ימים אחדים, וביום ראשון התבשרתי כי אוכל להמריא למחרת, יום שני. יש מקום, מזג האוויר, נאה וגברת נחמדה מוכנה שאצטרף למונית שהיא שוכרת. אמנם היא גרה בפתח תקווה ואני בתל אביב, אבל כדאי שאסע אליה. היא כבר תארגן הכול ואני לא אהיה יחידה.

בקשתי מהגברת – שמה יהודית – לצרף אותי ונתחלק בעלות המונית והיא ניאותה ברצון. בתחנת מוניות סמוכה לביתי הזמנתי נסיעה לפתח תקווה בשתים ורבע בלילה – מוקדם מדי אבל יהודית ביקשה שאגיע לפתח תקווה כבר בשעה  שלוש לפנות בוקר כדי שנהיה על הצד הבטוח. בשלוש תגיע המונית, שתחזיר אותנו אחר הטיסה. גם אני רציתי לנסוע על בטוח והזמנתי מונית לפתח תקווה לשעה 2.20 אף שהנהג טען שמספיק לצאת ב 02.40. והזמנתי השכמה ל-01.20.

  לפנות ערב צלצלו מרייז ובקשו פרטים – המען, הטלפון וגם המשקל, לוודע שלא אמוטט חלילה את הכדור. הבטיחו שהטיסה יפה לכל אדם בריא בלי הגבלות גיל – רק לפני שבוע הטיסו קשיש בן תשעים וארבע; החתימו את כרטיס האשראי שלי לשלושה תשלומים ושלחו באינטרנט אישור טיסה, דף הוראות – לנעול נעליים סגורות, לחבוש כובע, להצטייד רק במצלמה ובמים – שלחו גם מפה מפורטת של מקום המפגש: מאחרי תחנת דלק נאעורה על כביש 716, ממש סוף העולם.

בלילה צלצלו לוודא אם עשיתי את כל ההכנות הדרושות ובירכו אותי בטיסה נעימה.

 ב-02.10 כבר המתנתי ליד הבית. 2.20, 2.25 – המונית איננה. לא לקחתי את הסלולרי לבל יכביד ולא יכולתי להתקשר למונית. לאחר דקות ממושכות נואשתי מההזמנה, ופוחדת לאחר יצאתי לכביש הראשי. מצאתי מיד מונית  – והמשכתי לחשוש: כל הרמזורים דלקו באדום. תודה לאל, נחתנו בפתח תקווה בזמן ואיך שהוא מצאנו את הבית. הגברת כבר חיכתה והמונית שהזמינה הגיעה.

אבל יהודית היתה מלאה חששות. הטייס שצלצל אליה אמר שהטיסה לא בטוחה – יש לה סיכוי של שישים אחוז. לי לא נידבו תחזית כזו והייתי רגועה. אוגוסט, אין כל רוח, אף עלה לא נע . בלי ספק נטוס.

פתח תקווה ניראתה רחבת ידיים מאוד אך לבסוף יצאנו ממנה לחוצה שומרון, כביש ריק ממכוניות. לאחר מכן אבד לי בחשיכה חוש ההתמצאות והבחנתי רק בעפולה. אוחזים במפה סטינו מדרך המלך לשביל צדדי אך שום צומת לא נראתה, ולא תחנת דלק. בסלולרי צילצלנו לטייס וקיבלנו הוראות מדויקות והבטחה כי יאסוף אותנו בתחנת הדלק. ממנה נסענו בעקבותיו לשדה ההמראה.

 שדה המראה? אדמת טרשים אי שם בלא-כלום. בסך הכול עמד כאן על צידו ארגז נצרים גדול דומה לכלוב עופות, לגמרי לא מרשים, ולידו השתרע על הקרקע המצנח [הכדור הריק], יריעת בד עבה. אנשי הצוות פרשו מחצלת והעמידו קנקן תה. לכיסא לא היה זכר, צנחתי על המחצלת בוהה באפילה ובשמיים. מזמן לא שכבתי בשדה באישון לילה. האווייר לא נע ולא זע אך הטל היה כבד והורגש קור.

  הגענו ראשונים. לאט-לאט הופיעו מכוניות נוספות, זוגות צעירים, משפחות עם ילדים. כנראה ציפו לכמה טיסות, כי הכדור נועד לחמש נפשות בלבד. הטייס אמר שכעת הרוח אינה נוחה אבל גם אתמול בשעה זו נשבה רוח דומה ואחר זמן מה התחלפה, והטיסה התקיימה. אל ייאוש. אבל ביטחוני הלך והתערער. הכדור רבץ על הקרקע כפגר מובס. למה אין מנפחים אותו? ושמא באמת צדקה יהודית בפסימיות שלה? כבר שעתיים אנו בוהים בחשיכה, נעים עייפים בין תוחלת לאכזבה. בעצם כבר לא כל כך חשוב לנו לטוס. העיקר להיפטר מאי הידיעה ולהתעדכן בבירור במצב.

השחר החל להפציע. בצד אחד של הרקיע הוטבעה דמות הירח, בצידו השני עלה כדור השמש. מחזה מרהיב אבל לא למענו באנו.

בשבע נפתרה החידה. "מצב הרוח לא מאפשר לטוס," הודיע הטייס, "חשוב לנו הביטחון, ואם קיים סיכון כלשהו – עדיף שנישאר על האדמה ונראה את כדור הארץ מלמטה מאשר לראות את האדמה מלמעלה ולא לדעת אם נחזור אליה..."

הוא צדק. קשה לבוא אליו בטענות. זה מה שנאמר – הכול בידי שמיים. את התשלום – אלף ששלים – לא יגבו. אבל הוצאות הנסיעה שלנו – אלף שקלים מפתח תקווה ועוד מאה עד פתח תקווה – הן אבידה שאינה חוזרת. הוא באמת מצטער.

 למען האמת, מותשת מהחששות והספקות, מהמחצלת הקשה ומהשיעמום, נעשיתי אדישה. לא נטוס? כבר לא אכפת לי. העיקר שהציפייה הסתיימה. מ

מישהו התעניין בארוחת הבוקר, להפיק לפחות משהו מהאכזבה.

"את הארוחה שהבטחנו ניתן, כרגיל אצלנו, בשמונה-תשע," הבטיח הטייס. להמתין כשעתיים לארוחה? תודה רבה. רק להסתלק מכאן וכפרה על האוכל והשמפניה.

  גם יהודית ויתרה ברצון על הארוחה. מיהרנו למונית שהמתינה לנו. חזרנו, הפעם באור יום מלא, לפתח תקווה. לתל אביב הגעתי בתשע בבוקר. רוב החנויות עדיין לא נפתחו, רוב האנשים אך זה יצאו מפתח ביתם – ואני הרגשתי כמו אחרי יום שלם של הרפתקה...

 בבית שמעתי במשיבון-הטלפון קול תחנונים: "רק עוד שלוש דקות! חכי שלוש דקות!..." – ונאמר שההודעה "התקבלה היום בשעה שתיים ועשרים". שתים ועשרים? הרי רק תשע בבוקר!. עד שהבנתי – היה זה קולו של הנהג שאיחר להסיעני לפנות בוקר.

  פעם שנייה, ידעתי, כבר לא תהיה. שוב להיטלטל ולהתענות? ומי יערוב לי שאם אצא בשנית ואף בשלישית תואיל הרוח לנשב לטובתי? עם הכדור הפורח גמרתי. החלום הזה יתווסף לשאר להחלומות שלא התגשמו.

 וגם לירח כבר לא אטוס. מי יודע איזה בעיות צפויות שם.

* * *

ישראל זמיר: הפלמ"חניק

מתוך קובץ סיפוריו החדש "ערבה בוכייה"

שהופיע בהוצאת "ידיעות אחרונות"

אל אלפרד התוודעתי זמן רב לאחר שפורק הפלמ"ח. פגשתי בו ב"קפה שיינקין" מגלגל צי'זבאטים על הימים הגדולים של "השבת השחורה", קרבות בית-מחסיר, שיירת נבי-דניאל, "דרך בורמה", "נבי-יושע", היכן לא? אלפרד היה בשנות הארבעים לחייו ועדיין התלבש כפלמ"חניק: כובע גרב, או לחילופין כובע אוסטרלי, כאפייה לצווארו, חולצת חאקי גסה, תוצרת "אתא", כשמעל לכיס השמאלי התנוסס סמל הפלמ"ח. בקיץ לבש מכנסי חאקי עד לברכיים, אופנת הצבא הבריטי, סנדלים, חגורה רחבה שחורה עם נדן עור ובתוכו סכין-חבלנים, "למקרה שהבריטים יפתיעו," נהג להסביר. בחורף נעל נעליים גבוהות, גרבי צמר בצבע חאקי מחופים ב"גטרים". בקפה שיינקין כינוהו "המפקד".

אלפרד התגורר ברחוב ברנר, מול בית-ההסתדרות, בחדרון זעיר מעל לגג. ביתו היה חמ"לו – חדר-מלחמה. רוב שעות היום שכב במיטה כשהוא מנהל קרבות מרים בקצרת, באנגינה-פקטוריס ובאלרגיות למיניהן, ובלע גלולות למכביר. בכל כאב ראה מתקפת פתע, המחייבת פעולת-תגמול. עשרות מיני גלולות התגלגלו במגירת שולחנו. משנשאל פעם מדוע קדרו פניו, השיב: "הזיקנה מסתננת, תופסת משלטים, וגלולות למניעתה טרם הומצאו."

לפנות-ערב נהג לרדת ל"קפה שיינקין". אט-אט היה פותח את דלת בית-הקפה, סוקר בעיניו הכחולות והממצמצות את היושבים, כשסלידה מופגנת על פניו: היכן היו המשתמטים האלה ב"שבת השחורה"? בשיירות המזון לירושלים הנצורה? בקרבות הנגב? שולחנות אחדים היו תפוסים על-ידי כדורגלנים-בדימוס, שהתווכחו בלהט על המשחק האחרון.

"אצלם השכל ברגליים והראש נועד לנגיחה," נהג להקניטם.

עם הופעתו, היה המלצר מכריז בצעקה צבאית קצרה: "המפקד!" – קריאה שהזכירה את שמש בית-משפט השלום המכריז על כניסתו של שופט. לאחר-מכן הגיש לו קנקן קפה תורכי, שתי פיתות, צלחת חומוס וחמוצים. אלפרד קירב את קנקן הקפה אל נחיריו, הריח ממושכות ולרוב עיווה את פניו:

"שלומיאלים, לעולם לא ילמדו להכין קפה."

אחר-כך היה מוציא מכיסו קופסת פח חלודה של סיגריות "בריסטול", דולה מתוכה כמה גרגרי הֶל, שולף את סכין-החבלנים מנדנו, מקלף את קליפתם ומרסקם אל תוך הקנקן. משסיים קרא למלצר וביקש שירתיח שבע פעמים. כעבור דקות אחדות עלה מן המיטבח קול ספירה לאחור מלווה בהלם הקנקן על לוח-השיש. עד מהרה, ניחוח חריף של קפה בישם את המקום. אלפרד בצע נתחי-פיתה בציפורן זרתו הארוכה וניגב ביסודיות את צלחת החומוס, המבוללת שמן-זית ופלפל אדום.

גבה קומה, רזה, כפוף קמעה עם זקן מדובלל, שהזכיר קדושים נוצרים מימי הביניים. גבותיו העבותות התחברו מעל גשר אפו ולשפתיו הסדוקות דבוקה סיגריה נצחית. החבר'ה טענו שהוא ישן עימה ולא הבינו כיצד החמ"ל עדיין לא עלה בלהבות. פניו חיוורים ומיוסרים, אך כשנקלע לוויכוח אש ניצתה בעיניו ופניו סמקו. הוא נפנף ידיים, הרים קול, זעק חמס על שחיתות שפשתה במחנה והטיף לשיבה אל הערכים המוסריים של הפלמ"ח.

אלפרד נשא עימו תרבות מערבית. מוצאו מעיירה קטנה בגרמניה. חקלאות למד בברלין, השלים תואר "אגרונום" ועלה לפלשתינה, כדי "להפרות את שממות ארצנו," כדבריו. אולם עד מהרה מצא עצמו ב"מחלקה-הגרמנית", כשהוא מהלך בעלטה בין כפרים ערביים עוינים. משם התגלגל לקרבות תש"ח ועם פירוק הפלמ"ח – שוחרר. הוא לא סלח לדויד בן-גוריון על שפירק את הפלמ"ח – "תפארת הנוער העברי".

אלפרד היה תמיד שרוי בעיצומה של מלחמה ציבורית אבודה. בשעתו הצטרף ל"שורת המתנדבים", שלחמה למען יושר ציבורי ונגד השוק-השחור, אך משהוזכר בנו של מנהיג בכיר בין הסורחים – הממסד הפעיל את המערכת המשפטית, שטרפה את התנועה בלי מלח. לטענתו, העם מסרב לחשוף פצעים מוגלתיים ובמקום להעמיד את מושחתי השלטון לדין – מטשטש הכול. מדי פעם אלפרד הוזמן לנאום בעצרות פוליטיות, ובאחת מהן, שהוקדשה ל"יום הנוער הקולוניאלי", נאם ביחד עם בני מהרשק, ובהתרגשותו כי רבה, כשל בלשונו והצהיר:

"...עלינו לעשות הכול, כדי לקלוט את זירמת העלייה החדשה."

העיתונאים ציטטו אותו בשקיקה.

הנשים העריצו אותו. תמיד נמצאה נערה תורנית שתלתה עצמה על צווארו ונסחפה עימו למערבולות של פעלתנות סוערת. אלפרד כיבד נשים. בפיו היתה מילה טובה לכל אחת מהן. בזרועותיו הן שפכו דמעות, התוודו על אהבות נכזבות וקוננו על רע שהלך לרעות בשדות זרים.

"נשים הן מלכודת," נהג להסביר, "הן אורבות לך כדי לגרור אותך אל כלאן, אך סכנתן פגה אם אתה נכנס לשם מרצונך החופשי. הו-אז, נפתחים הלבבות והאזיקים כלא היו."

קפה שיינקין זכה לכינוי "מטה-הפלמ"ח". אלפרד הרביץ שם תורה וניהל ויכוחים אינסופיים. הסיפורים לרוב חזרו על עצמם, אך תמיד בוואריאציה, כמו במוסיקה. לשבת עם אלפרד בשיינקין זה לצאת לאימוני א"ש בשדות עמק-יזרעאל, לשחרר מעפילים בליל סערה, לשתות קפה עם יגאל אלון על שפת הכינרת ולהסתער בסטנים על משלטי באב-אל-ואד. לאלפרד היה קהל-מאזינים קבוע,. חלקם יוצאי פלמ"ח, אחרים בוגרי יתר היחידות. המפגשים נמשכו שנים אחדות. אלפרד נהג להסביר שבן-גוריון פיזר את גדודי הפלמ"ח, אך מטה הפלמ"ח בשיינקין שרד. לדבריו, בשעתו ביקרו בו: יגאל אלון, יצחק שדה, יוספל'ה טבנקין, יצחק רבין והרשימה ארוכה-ארוכה. איש מבין יושבי קפה-שיינקין לא זכה לפגוש אותם.

אלפרד נעדר לאחרונה מן המטה בשיינקין, ולאחר שבוע שלא הופיע, החליטו החבר'ה לערוך ביקור חולים. הם הלכו לרחוב ברנר, טיפסו לקומה העליונה ומצאו דלת נעולה. שעה ארוכה הלמו באגרופיהם שמא נרדם. הם קראו בשמו, טענו שספינת מעפילים עומדת להגיע לחוף נהריה, שיצחק שדה ממתין לו ב"בית-האדום", אך לשווא. אלפרד נעלם, כאילו האדמה בלעה אותו.

שנים חלפו ובדרום נערך כנס ארצי של הפלמ"ח. החבר'ה הגיעו מכל קצות הארץ, התפרקדו על דשאים, החליפו "אהלנים" והעלו באוב דמויות וקרבות. מישהו ביקע אבטיח, אחר הביא תרמוס עם קפה תורכי, יודק'ה דפק ניגונים על מפוחית-פה ו"הלבבות רטטו" – כדברי המשורר. מעל הבמה נשמעו נאומי "הגדולים", והצ'יזבטרון, שחובר לו יחדיו, הנעים בפזמוניו.

לקראת סיום הערב, מכונית לבנה עצרה על מגרש העצרת ומתוכה יצא אלפרד ואחריו נגררה אישה ובזרועותיה תינוק. החבר'ה משיינקין סירבו להאמין. מניין צץ לו "המפקד"? הם עזבו הכול ומיהרו לקראתו. חיבוקים, צהלות שמחה, טפיחות גב. אלפרד נראה צעיר: נעליים חצאיות שקצותיהן חדות, מכנסי דקרון וחולצת-משי בצבע חאקי, במקום תוצרת "אתא", ומעל לכיס השמאלי התנוסס סמל מוגדל של הפלמ"ח. קומתו הזדקפה וחלק מקמטיו נמחו כלא היו. רק סכין-החבלנים עדיין תלויה ברישול על חגורתו.

"אלפרד, לאן נעלמת? מי ה'ראזלה' עם התינוק?" מטר שאלות ניתך ואלפרד חייך, נהנה מתשומת-הלב ולבסוף הפטיר:

"זהו סיפור ארוך מאוד. מחר ניפגש ב'שיינקין'," הצהיר.

החבר'ה לא נרגעו, נטפלו לאישה, שמא ממנה יוציאו דבר, אך זו בשלה:

"אם אלפרד רוצה – הוא יודע לספר יפה מאוד."

למחרת היום, "קפה שיינקין" המה פלמ"חניקים-בדימוס. אלפרד הגיע וכדרכו אט-אט פתח את הדלת, סקר ארוכות את באי המקום ולאחר שנדמו מחיאות הכפיים הסוערות החל לצעוד בצעדים גמלוניים לעבר שולחנו, שהוכן מבעוד מועד.

המפקד!" – שאג המלצר, כשהוא מתאמץ להסתיר חיוך, לאחר שקיבל התראה מוקדמת ומיהר לשפות קנקן קפה. שוב הוגשו פיתות, חומוס, חמוצים, אולם אלפרד לא נגע בהם.

"אסור לי," הסביר בהתנצלות. יושבי השולחנות הסמוכים החלו לקרב כיסאות ועד מהרה נוצר מעגל צפוף. אלפרד לא התמהמה ופתח בנאום על מוסר לאומי ירוד, על ערכים שאבדו, על נוער-הזהב שאינו יורד לנגב ועל הוריהם הפלמ"חניקים, שפעם "נשאו את עמם עלי שכם" והיום נושאים את קלונם בכיכרות-העיר." פניו סמקו, עיניו יקדו וזקנו סמר. רעמת השיער הדליל שעל קודקודו התרוממה ברוח-המאוורר והזכירה את ירמיהו הנביא, שבמשך ארבעים שנה ניבא על חורבן בית-ישראל.

דחקו בו החבר'ה, שיחדל "לדפוק ציונות" ויספר לאן נעלם. אולם אלפרד לא נרגע עד ששפך את מרי זעמו על הממסד. שנים התאפק ועתה – דרור קרא ללשונו. לא נצטט מדבריו. הללו מופיעים בנאומי מנהיגים ובמאמרים ראשיים של העיתונים. הכול המתינו בדריכות ובחוסר-סבלנות עד ששאון התותחים יידום. לבסוף אלפרד שאל:

"אז מה? אתם באמת רוצים לדעת לאן נעלמתי? ומה יהא על המדינה?"

"אלפרד, בחייך."

"הסיפור הוא בעצם די בנאלי, ללא מעללי גבורה יוצאי-דופן, אפילו די משעמם."

"אצלך שום דבר לא משעמם."

אלפרד מתח את רגליו, עצם את עיניו והשתתק. הכול ידעו שאין לזרז את "המפקד". יש לו קצב סיפור משלו עם עליות וירידות, איגופים ומעקפים, שתיקות ושאגות, הכול במינון הנכון.

"אז, יום אחד אני שרוע לי במאורה שלי בברנר, משתעל, מחזיק את הלב שלא יברח, מניח תחת הלשון גלולת ניטרו-גליצרין, בולע שני אקמולים, שני ואליומים, והכול בלי מים, שלא אצטרך לרדת לגג להשתין. ומן הון להון, נדמה לי שאני שומע קול יבבה של אישה. בדרך-כלל, הגג שלי הוא מצע אידיאלי לשיגולים: כל לילה נערך שם קונצרט לזוג חתולים וירח, אבל הפעם ליבי אמר לי שהעניין רציני. אני קופץ מהמיטה, כמו למיפקד-בוקר בקורס מ"מ-פ"אים בחניתה, מדלג מעל המדרגות, מגיע לגג ורואה, לא פחות ולא יותר, אישה צעירה מתחילה לטפס על מעקה הגג כדי לקפוץ למטה. אני מסתער עליה כאילו היתה כיפת הקסטל, תופס אותה ממש ברגע האחרון, מציץ בה לאור ירח וקובע שרזאלה זו היא חתיכה כלל וכלל לא רעה. היא משתוללת לי בידיים ואני לופת אותה כמו שלמדנו בקורס ג'יאו-ג'יצו בעין-השופט, מעמיס אותה על הגב וישר לחמ"ל. ידעתי שהיא לא אחת מהרחוב.

"'למה הצלת אותי? אני רוצה למות!' – צרחה בבכי, ואני, כמו אבא טוב, הנחתי אותה על המיטה, פרשתי עליה שמיכה, ליטוף פה, ליטוף שם, כשאני משתדל להרגיעה. יש לי ניסיון רב מאוד בהרגעת נשים נבגדות. הן לרוב מגיעות אליי נסערות, בוכיות ויוצאות רכות ומפוייסות.

"'אני רוצה למות, למות. למה לא נתת לי לקפוץ?'" אלפרד מחקה את קולה. "אני מסביר לה, שלמות היא עוד תספיק. אני מצרף לדיבורים כמה בדיחות שדופות מימי המשלטים בבית-מחסיר, והיא אומרת לי:

"'את החרא של הפלמ"ח אני שומעת כל חיי.'"

"למען האמת, קצת נעלבתי, אך הבלגתי. לאט-לאט היא התחילה לספר לי על בחור שעזב אותה, ואני מסביר לה, שסיפורים כאלה מצויים בשפע ב"רומנים זעירים", ב"עיתון מיוחד" ונשבע לה שהיא אינה הנבגדת הראשונה ולא האחרונה. אני מדבר אגב ליטופים, חיבוקים, הכול במינון הנכון. אבל חודש ינואר, כידוע, אינו חודש של חמסינים, והשיניים שלי החלו נוקשות כמו מכונת-ירייה 'הוצ'קס'. מישהו מכם שמע פעם מכונת-ירייה צרפתית? מה, אף אחד מכם לא היה פעם גפיר?" צער נמרח על פניו. "ידעתי, שאין פה עם מי לדבר. מכל-מקום, אם לא אתכסה בשמיכה אני חוטף דלקת-ריאות בטוחה. היא הרגישה שאני רועד מקור והתחננה שאתחלף עימה. היא תשב על הכיסא ואני אשכב במיטה. כמובן שסירבתי, ולאחר דין ודברים מייגע – שנינו במיטה. בחדר שלי יש מיטת-שדה מברזנט, עוד מהימים שהגדוד ישב בבית-דראס. יום אחד חילקו לנו ציפות ואמרו שנלך למתבן של קיבוץ חצור ונמלא אותן קש. תאמינו או לא, עד אותו יום ישנתי על המזרן ההוא. מן הון להון, אני משתחל למיטה ומסביר שאין לה מה לחשוש. פעם הייתי שובב גדול, היום – כדור-עקר. אני שואל בעדינות מי ההורים שלה והיא משיבה:

"'פלמחניקים מחורבנים'.

"אני שואל לשמם ולה אין מצב-רוח להיזכר בהם וככה אנחנו מדברים כל הלילה. אני מספר לה על כיבוש הקסטל והיא משחילה לי איזה סיפור על גבר שהתאהבה בו. ואיך שאנחנו מדברים, פתאום אני מרגיש מין זרמים מוכרים חולפים בגופי, ותאמינו או לא – אלפרד חזר להיות גבר!"

החבר'ה מחאו כפיים בהתלהבות ואלפרד השתתק כשעל פניו ארשת-ניצחון.

"אלפרד, אולי תתאר את שלבי הכיבוש."

"אין הרבה מה לתאר. מסתערים על שתי הגבעות, יורדים לבקעה וכובשים בסערה את המשלט." אלפרד חייך את אחד מאותם חיוכים שנועדו לגלות טפח ולהסתיר טפחיים.

"מלצר, תביא למפקד בקבוק קוניאק," ביקש אחד החבר'ה, ומישהו פצח באחד משירי הצ'יזבטרון: "דחילק מוטקה היא אמרה לו, / ככה היא אמרה."

המלצר הביא כוס מים ואלפרד גמע כמה גמיעות ושב לספר:

"תאמינו או לא, רינה נשארה אצלי, בחמ"ל, שלושה ימים ואל תשאלו מה הלך שם. כמו ב'דקאמרון'. מישהו פה קרא את הספר?"

איש לא הנהן בראשו.

"ידעתי שיש לי עסק עם לבנטינים חסרי השכלה. נו, והפלמ"חניק שלכם כנראה מצא מאוד חן בעיניה והיא התחילה לערוך לו סדר במאורה: זורקת לגג זוג פאטס שקיבלתי במשמר-העמק, בימי המסעות למידבר-יהודה, זוג גטרים שחילקו לנו בג'וערה. אל תשאלו.

"יום אחד טנדר עצר ליד הבית ושני ערבים נראו סוחבים למעלה מיטה רחבה ומזרון חדש. חמתי בערה בי: איך רינה מעיזה לנצל עבודה ערבית?!

"כעבור זמן-מה היא מודיעה לי: 'אלפרד, אני בהריון ולא מתכוונת ללדת במאורה הרקובה שלך.'

"הבנתי שהמצב רציני ומוכרחים לעקור לחמ"ל אחר. אני רוצה להעמיס את הציוד שצברתי: מקל קפא"פ שקיבלתי מידי ישראל גלילי בסיום קורס-סיירים בנען, תרמיל-צד בריטי שחילקו לנו, ל'מחלקה-הגרמנית' בקיבוץ הזורע, והיא חוטפת ממני הכול ומשליכה לגג.

"'את השמאטעס שלך – ישר למוזיאון ה'הגנה!' – היא מודיעה לי. בקושי הצלתי את סכין-החבלנים," אלפרד שלף אותו מנדנו וליטף את להבו בחיוך נוסטלגי.

"אל תשאלו מה עובר על פלמחניק שמצא את המחר...."

הם הפליגו אל הוריה בניו-יורק. אלפרד פגש את אביה ונזכר: כשהגדוד היה בקרית-ענבים, ב"מבצע נחשון", דרשו מהטיפוס הזה לצאת לפעולה והוא עשה "פוילע-שטיק". טען שיש לו ברונכיטיס והוא בקושי נושם. המ"פ ראה עם מי יש לו עסק וביקש שיסלקו אותו מהנוף. עוד באותו לילה הוא עף לגדוד ירושלמי שכן. אך אל דאגה, במנהטן הוא "פלמ"חניק עתיר קרבות".

"אלפרד, אתה נראה לא רע. מה הם עשו לך שם, שאתה הולך ככה זקוף ואפילו כרס קטנה צמחה לך. כשגרת ברחוב ברנר נראית כמו שלד-מהלך," ואלפרד חייך.

"כידוע כל מנוע, אחרי קילומטראז' רציני, זקוק לשיפוץ כללי, והרופאים במנהטן פירקו אותי לחלקים, כמו שמפרקים סטן. הם בדקו כל חלק, שימנו, שיפצו, ערכו א.ק.ג., בדקו לחץ-דם, תקעו אצבעות לרקטום, אני מקווה שאתם יודעים היכן זה בדיוק, וגם גילו שם פרוסטטה. אחר-כך חצבו מהריאות שכבה עבה מאוד של מרבצי ניקוטין ואסרו עליי אפילו להסתכל על סיגריה. ליתר ביטחון הם צירפו לתפריט: חומוס, טחינה, קוניאק, עראק. מה לא? אתם מתארים לעצמכם את אלפרד בלי סיגריה? הם עשו ל'בודי' שלי שיפוץ כללי, כולל הנאה-קדמית." אלפרד הדגיש את האות אל"ף וכולם צחקו. "הדוקטורים עבדו קשה מאוד, ואני ככה, הצצתי בהם והרהרתי לעצמי: 'אלפרד, ואילו רינה טיפסה על גג בית-ההסתדרות, שהוא הרבה יותר גבוה ויותר מתאים לקפיצות-ראש, היית עדיין ממשיך לשבת עם שלומיאלים כמוכם ב'שיינקין', מנגב חומוס, מעשן 'מטוסיאן', שותה וודקה, קוניאק, ומתווכח בלהט: מי פרץ ראשון את 'דרך-בורמה': רעננה או גברוש."

הדלת נפתחה ועוד כמה פלמ"חניקים מזדקנים נכנסו, לחצו ידיים, התחבקו, החליפו אהל'נים סדוקים, הרימו כוסיות והכריחו את אלפרד לשתות עימם.

"מה? לא תרים כוסית לחיי הפלמ"ח?"

ואלפרד שתה.

החבר'ה החלו לנדנד שימשיך לספר.

"אין הרבה מה לספר. שמונה ימים לאחר שרינה ילדה בן היה צריך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ההורים שלה שכרו אולם-שמחות במנהטן עם תזמורת רועשת והזמינו אורחים, רובם 'יורדים'. רינה שאלה אותי אם זה בסדר שהבן ייקרא יוסף. לרגע הסכמתי. חשבתי שמדובר במח"ט שלנו, יוספל'ה טבנקין, אך כשנודע לי שמדובר באביו של חותני – רתחתי מכעס. ובאמצע כל הטראסק חשבתי לקום ולספר להם איך נפנפנו את המשתמט הזה מהפלמ"ח. היה לו ברונכיטיס כמו שלי היו מנדבושקעס – כינים בשיער הערווה. האיש פחד לצאת לקרב. הייתי בשמחה מספר להם עליו, אבל לא רציתי לפגוע ברינה. מה היא אשמה?

"כל הזמן הגיעו אורחים, שהביאו צ'קים, מתנות, הלכו חיבוקים, נשיקות וה'יורד' הזה הסתובב לו כאילו היה מפקד הפלמ"ח. הוא לחץ ידיים, הניף כוסיות, התנשק עם גבירות ואני עמדתי לי ככה בצד, ליד הפסנתר, עם חצי בקבוק קוניאק, כאילו העניין כולו אינו נוגע לי. אך כשאני רואה במה עם מיקרופון פתוח מתחיל לדגדג לי בלשון. הייתי כנראה די שיכור ומצאתי את עצמי עולה לבמה, מפסיק את התזמורת הרעשנית, תופס את המקרופון ואומר:

"ליידיס אנד ג'נטלמן, יורדים, משתמטים ועריקים!"

החבר'ה בלעו את הלשון. צעקות ומחיאות-כפיים התגלגלו עד לכביש. לאחר שנרגעו הרוחות, העיר אחד החבר'ה:

"אלפרד, איזה טענות יש לך ל'יורדים' כשאתה בעצמך 'יורד'?"

החבר'ה רטנו. קילקלו להם צ'יזבט, ואלפרד נבוך. לבסוף הוחלט להתעלם מן העקיצה ושב לנאום שנשא באותו מעמד במנהטן:

"האבא של אשתי החליט לקרוא לילד שלי יוסף, על שם אביו, ואני מודיע לכם, היה לא יהיה. דויד בן-גוריון פירק את הפלמ"ח ואני מקים אותו מחדש ומחזיר עטרה ליושנה. פלמ"ח ייקרא שמו של בני בישראל!"

אלפרד שאג, כאילו עדיין ניצב ליד המיקרופון.

החבר'ה מחאו כפיים והיו שקמו ולחצו את ידו. מישהו שלף אקורדיון והשמיע את "דחילק אלפרד היא אמרה לו / ככה היא אמרה."

דקות ארוכות חלפו עד שההמולה פסקה ואלפרד הציץ בשעונו.

"חבר'ה, אפשר להזמין מפה מונית?"

"אלפרד ומונית? ממתי פלמ"חניק הגון נוסע ב'ספיישל'? כשגרת ברחוב ברנר, לא היה לך גרוש על התחת וכל הליכה ל'קופת-חולים' היתה מסע מפרך במידבר-יהודה!"

אלפרד הסמיק.

"אתם מבינים, הזמנתי אליי, ל'הילטון' שני מג"דים וסמג"ד, כדי לסכם אחת ולתמיד: מי הרג את עבדול קאדר אל חוסייני באותו לילה קר וחשוך בקסטל: פלמ"חניק מגדוד 'הפורצים' או חלילה איזה חי"שניק..."

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרונסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו במחקר

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

ח.

בחג השבועות 1916 חגגנו את יום הולדת הארבעים של אהרון אהרנסון. שרה ערכה מסיבה קטנה משפחתית אשר אליה הוזמנתי גם אני. מיד לאחר חג השבועות ערכה שרה נסיעה בלווייתי ליהודה, אשר שם היה עליי לסדר עבור מיניסטר החקלאות סורייה בק איסוף של חרק מועיל מסויים מתוך פרדסי ההדרים ושמו "נוביוס קרדינליס". בהזדמנות זו הכירה שרה את משפחתי [אשתו רבקה לבית שלנק מירושלים ובנותיו שמחה ומרים] ושהתה אצלנו ימים מיספר עד אשר אני גמרתי את עבודתי, ואז נסענו חזרה לעטלית.

בעברנו את כרכור פגשנו את הצעיר י.ה. [יצחק הוז] אשר חזר מקונסטנטינופול ביחד עם שרה בזמנו. הוא שירת אז כשומר בחוות כרכור והיא שמחה מאוד לראותו וביקשה אותו לבקרה. שוב היא הודתה לו על הטירחה שטרח עבורה, נפרדנו באדיבות ונמשיך בדרכנו הלאה.

בחודש יולי נסע אהרון לקונסטנטינופול [וברוך לעולם כבר לא יזכה לראותו. – אב"ע] ואז התיישב אבשלום ישיבת קבע [בתחנת הניסיונות החקלאיים] בעטלית ביחד עימנו. לא תמיד היה בעטלית כיוון ששהה בנסיעותיו הרבות. קשיינו הכספיים גברו, כיוון שהכספים שהיו מגיעים אלינו מאמריקה היו עוברים דרך קונסטנינופול ונהפכים לכסף נייר תורכי, שהערך שלו היה 15-20 אחוזים משוויו. את היתר היה על אבשלום להשיג מהלוואות פרטיות. שרה הראתה אז גדולות בעבודתה, בהנהלת משק הבית של עטלית. זו היתה מלאכת מחשבת מצידה, להסתדר בתנאים כאלה ובמחסור כזה, ובצורה הנאה ביותר. ביחד עם זאת עוד היה סיפק בידה להפליג בטיוליה עימנו ולרחוץ יום יום בימה היפה של עטלית.

ט.

אחד הימים, לפנות-ערב, ולאחר יום קיץ חם, כאשר העגלות נסעו עם בני המשפחות של [תחנת הניסיונות של] עטלית לרחוץ בים, נשארתי יחידי בחצר. טיילתי בגורן שהיה מלא ערימות שעורה, חיטה, פולים, עדשים ואפונים. ישבתי לי על אחת הערימות מול הכָּרי הנידוש של השעורה השחורה (זן מסויים משדה הניסיונות) אשר זורתה ונופתה. השמש שקעה ושני בידואים בעבאיות שחורות ופניהם לוטים (ועטופים) על שפם, ורק עיניהם מציצות היו – עברו להם לאיטם ליד גבול התחנה שהיה סמוך לגורן. שני הבחורים הסתכלו ברוב עניין, בייחוד על הכָּרִי הנקי של השעורה השחורה. הערב היה חמים עדיין ואף רוח קלה לא נשבה והאוויר היה מעובה ולח. כולנו היינו עייפים מן החום הקשה של היום שחלף. עליתי לחדרי כדי לחטוף תנומה, אולם אי אפשר היה להירדם בשום אופן. הורדתי את המזרון מן המיטה אל הרצפה, וגם כר, והתגלגלתי אנה ואנה מבלי שאוכל להירדם. לאחר מאמצים והרהורים של חשד בנוגע לשני הבידואים שהסתובבו ליד התחנה, נרדמתי סוף-סוף.

הכלב צַיַד, כלב החצר, העיר אותי בנביחות ובקפיצות על כבש מדרגות העץ, עלה וירוד אל חדרי.

מיד קפצתי ואוחז ברובה שלי שטענתי אותו בשני כדורים. עטפתי את עצמי בעבאיה שחורה ופתחתי בלאט את הדלת אל הכבש. ביקשתי להרגיע את הכלב מנביחותיו ומקפיצותיו, כדי שלא יעיר את שרה, אשר ישנה בחדר השני. ירדתי אל החצר והסתכלתי אנה ואנה. הכול היה שקט. ביקרתי את כל המנעולים של האורוות והמחסנים. הכול היה בסדר. הלכתי הלאה אל הגורן, כרעתי ברך בפינת הסככה. הלילה היה אפל מאוד ומעונן במקצת, ורק את כְּרִי השעורה המנופה אני רואה, ממול מדורה קטנה המאירה מרחוק.

איש לא היה והכול היה שקט, ופרט לקרקור צפרדעים לא נשמע דבר. לאחר זמן ממושך תקפני שיעמום והתחלתי לרדת בטיילי אל השער של שדות התחנה (מרחק של 1,800 מטר) כדי לבקר כמה פָּרְצָלוֹת [חלקות שדה] שבהן החיטה מזן מאוחר עמדה עדיין בקמתה, וכן גם כרם הענבים אשר כמה זנים מוקדמים כבר החלו להבשיל בו. עברתי בכל חלקה עד הגבעה של הגבול, וכן הנני ממשיך הלאה בכביש העובר בשדרה הארוכה של דקלי הוואשינגטונייה, וכל הזמן הרהרתי במה שרצו שני הבידואים שעברו הערב ליד התחנה? אכן, בעת האחרונה נעשתה הסביבה בלתי שקטה, בגלל חיילים רבים שערקו מהצבא ולא היתה להם כל פרנסה אחרת מלבד גניבה ושוד. בכפר הסמוך לנו כבר אירעו כמה מקרי גניבה, ולנו אין אפילו שומר עדיין, פרט לכך שפועלינו יורדים לישון בשדות הקצורים או בשדות הקמה. אבל הם עייפים מן החום והעבודה, ובוודאי הם ישנים. נס הוא שטרם נגנב אצלנו דבר. אכן אנו הטלנו מורא על הסביבה, אבל האם זה יחזיק מעמד?

הנני שורק שריקה קצרה, הכול שקט, ואני יורד עד לפרצלות האחרונות שהיו זרועות זני תירס שונים. פתאום הנני שומע רחש בין עלי התירס הגבוה. אני זחלתי אל מתחת ואשינגטונייה רחבה, כרעתי על ברכי והנני מכוון את רובי לעבר הצד שנשמע בו הרחש. והרחש רחוק עדיין ועליי לחכות שיתקרב אליי בכדי שאהיה בטוח שלא להחטיא את המטרה. הרחש נשמע ונפסק פעמים מיספר. האם עלולים אלה להיות שני הבידואים? לא, הם היו מקימים יותר רעש בעבודתם לשם קטיפת אשבולי תירס. שמא חומד לו מישהו לצון בחצות לילה?

נעשיתי חסר סבלנות וצעקתי:

"מין הַדא? (מי זה?) – הנני יורה אם לא אקבל תשובה!"

צחוק נשמע מבין התירס הגבוה, בקול שלא היה זר לי.

"מי שם?" שאלתי בשנייה בקול רציני.

"אני, אני! שרה."

"אלי שבשמיים!" קראתי בהשתוממות, "איזה מין הלצה היא זו?! הרי עלול הייתי ברגע זה להרגך בירייה, איך הגעת הנה?"

שרה התקרבה אליי כשהיא עטופה בעבאיה ואומרת לי כי – "מהרגע שירדת בכבש המדרגות של חדרך שמעתי הכול, בקחתך את הרובה ובטענך אותו, ובפתחך בלאט את הדלת ובהרגיעך את צַיַד, ומיד ירדתי אחריך והנני הולכת בעקבותיך כבר מזה כמה שעות, ואתה כלל אינך מרגיש בכך, ורק ליד התירס התקרבתי אליך."

"למה עשית זאת, שרה? האם אינך יודעת כי הסביבה היא בלתי שקטה?"

"רציתי לראותך כשהינך על המשמר, וחששתי שמא יקרה משהו הלילה בעטיים של שני הבידואים אשר סיפרת על אודותם ליד השולחן. רציתי לראותך בקרב עם גנבים או שודדים, והיאך הם נחפזים לברוח כשכדורי הרובה שלך רודפים אחריהם בזה אחר זה."

"יַא שרתי, לא תמיד אתה הינך הרודף. צריך להיות מוכן להיות גם נרדף, ולכן שהותך כאן היא בגדר סכנה רבה."

"אה, לא ייתכן." היא אומרת.

"ניחא," אני אומר לה, "אולם ראי נא, שרה: שביל החלב בשמיים כבר נוטה צפונה, והכוכב האדום שאת מכנה אותו הכוכב של בעלך – כבר גם הוא עוד מעט ויטבול בים. השעה היא לבטח כבר אחרי חצות, בואי שרה ואלווך אל החצר."

"לא, לא אלך אל החצר. הנני רוצה לשהות כאן עימך, שמא בכל זאת יופיעו שני ה'חברה' לגנוב תירס."

"אוה," אני אומר, "הלילה הם כבר לא יבואו, עוד מעט וכבר מאוחר מדי בשביל לבוא לגנוב."

"אם כך," אומרת שרה, "מוטב שתבוא עימי ונטפס אל העבר השני של הגבעה אשר ליד חוף הים. בינתיים נעבור דרך בַּאבּ-אֶל-עגאל, וזה יהיה מעניין דווקא בלילה. הערבים מספרים שמעבר זה הוא מסוכן בלילה כיוון שהוא רוחש שודדים ורוצחים המוצאים בו מחבוא ומסתור. כאן, לפני שנים מיספר, שדדו את הרופא הזיכרוני, כאן גם העליבו פעם נערה יהודייה בעברה בעגלה. הנני רוצה שנתיישב בחריץ של סלע, ולערוך תצפית על המתהווה, מי יוצא ומי בא, שמא יעלה בידינו למצוא חד מן החבריה ההם."

עברנו דרך השער אל באב-אל-עגאל ומשם העפלנו לגבעה הגבוהה ביותר הצופה למול פני הים. השמיים התבהרו במקצת מן העננים, והליל נהיה קצת בהיר יותר. רוח קלה החלה מנשבת מצד דרום. הים היה ניראה כשטיח שחור וגדול. מצד ימין אפשר היה להבחין בצריח הגבוה של ה"קאסטל", חורבת עטלית העתיקה, שהסתיר כמה כוכבים בצלליתו הגבוהה. שרה התיישבה על גבי אבן מתחת לעץ חרוב ופניה למזרח, וביקשה לזהות בחשיכה את הרכסים השונים של הכרמל.

"ראה נא," היא אומרת, "ליד הכוכב הכחול שלך נמצאת ה'מוחרקה', שם נפגש אלישע הנביא עם נביאי השקר. אליהו הנביא מסתמא עבר גם הוא דרך כאן באחד הלילות, בבורחו משומרון אל המערות בכרמל. למעלה היו למלכי יהודה שלנו כרמיהם וחווילותיהם. יודע אתה, מפליאני הדבר, היאך מאפו הוביל כאן את אמנון שלו ועלה בידו לצייר את המקום הזה, הייתכן שעבר גם הוא כאן באחד הלילות! אוה, כאן היה חי הנוער היהודי שלנו לפני אלפים שנה, כאן חלם את חלומותיו, אולם כיום, אהה, כמה השתנתה הארץ הזאת. אך אנו עוד נְחיה מחדש את הסלעים השחורים  ואנו נייער מחדש את כל הרי הכרמל הללו. הם יכוסו ירק, וההר של עין-הוד לא יישאר היחיד. אוה, כמה מאושרים נהיה כולנו לכשיתגשמו חלומותינו. כיום הכול במחנק. אסור לבול ציוני להימצא אצל מישהו. תמונת הרצל היא בחזקת טריפה. יהודים רבים כבר היגלה ג'מל פשה. וכאשר תצליח התוכנית שלנו יהיה לנו חלק בדחיפת העגלה של ישראליק שלנו קדימה. אנגליה תכיר בזאת, ייתכן גם והדבר יעלה לנו ביוקר, אבל כדאי הוא."

היא נסבה ימינה והסתכלה אל הצריח הגבוה של עטלית.

"פלא הוא היאך הרומאים בנו את העיר עם מבצר גדול שכזה, ומדוע השאירו פתח כה צר לעבר היבשה? החומה חסומה סביב-סביב, ורק נשאר שער קטנטן. כפי הניראה היו הם יותר אנשי ים, כיוון שיותר ממחצית העיר כוננה בתוך הים. אפשר להבחין גם כיום בעמודים המתבלטים מתוך המים."

"כן שרה, זה היה הסגנון שלהם. גם קיסריה דומה לזאת. ויותר מזה – אשקלון. הייתי שם אשתקד ושמה עמודי השחם הם עוד ארוכים ועבים יותר."

ממרחק רב נשמע רעם עמום של תותחים.

"אוה!" אומרת שרה, "התשמע? שם יורים האנגלים על התורכי הנחמד שלנו. אומרים שהם כבר אינם רחוקים."

"אה, שרה, מה שלך נידמה. זהו קול של הגלים הנשברים בין הסלעים של ראס-אל-נקורה [ראש הנקרה], ליד צור, אשר חירם מלך צור חצב אותה, בזמנו של שלמה המלך."

[אומדן המרחקים, תחושת הזמן וגם הידע ההיסטורי של השניים הם מאוד סובייקטיביים, ואולי גם מעורבת בדבריהם התרגשות רומנטית מסויימת. עיבוד ספרותי לכך נמצא ברומאן הנידח הבידיוני-לחלוטין "המושבה שלי". – אב"ע].

השועלים החלו לילל. השמיים הלכו והתבהרו עוד, ובמזרח כבר אפשר היה להבדיל בין רוכסי הכרמל ובין השמיים שהלכו הלוך והתבהר.

י.

מאהרון אהרנסון קיבלנו מכתב מקונסטנטינופול ובו הוא הודיע שהנהו נוסע לגרמניה. מגרמניה קיבלנו מכתבים כי הוא ממשיך לנסוע לשוודיה, לכריסטיאניה [כיום אוסלו]. כאן אנו דחפנו בקושי את הזמן והשתוקקנו לכך שאהרון יחזור כבר אלינו.

חודש עבר אחרי חודש, והמצב הכלכלי הלך והחמיר. מאהרון אנו מקבלים מכתבים בדבר נסיעות מתמשכות והולכות, אבשלום נעשה מחוסר סבלנות על שאהרון זוחל באיטיות כזאת, והוא [אבשלום] נהיה עצבני מאוד, או נכון יותר, חצי משוגע.

בערב אחד, לכשחזר אבשלום מן המשרד בזיכרון-יעקב, קיבלנו את הדואר מחיפה, ובמכתבים שכתב אהרון מכריסטיאניה לכל אחד ואחד מאיתנו לחוד, הוראות לעבודה ודרישות שלום, וכן שהוא הוזמן על ידי הידידים שלו לנסוע לאמריקה לשם הבראה, וכי באונייה הקרובה של תאריך 21 לספטמבר 1916 הוא יפליג לאמריקה.

אבשלום היה כמוכה רעם והתרגז כל כך שלא אני ולא שרה יכולנו להרגיעו, ובכעס הוא הרעים: "אהרון שכח את מטרותינו הקדושות והתמכר לעניינים הגשמיים הפרטיים שלו, וכעת נוסע להבראה לאמריקה??!!"

בפעם הזאת אני דווקא ניחשתי אל נכון את תוכניתו של אהרון. הסברתי לאבשלום כי הנסיעה לאמריקה היא רק כסות עיניים יפה, כיוון שהוא כותב לכל אחד מאיתנו אותו הדבר, ומובטחני כי אהרון איננו נוסע לאמריקה להבראה.

עוד באותו לילה נסע אבשלום לחיפה, ובאותו לילה חלתה שרה מצער. אבל היא היתה חזקה כל כך, עד שאימו של אבשלום, ששהתה אצלנו באותו לילה כאורחת, לא הבחינה מאומה – לא ליד שולחן ארוחת הערב ולא לאחריה. שרה רק לחשה באוזני שהיא מרגישה מאוד ברע. ואני ישבתי כל אותו לילה על ידה והנחתי תחבושות על ראשה. אבשלום היה ממורמר ואמר לי כי חלומותינו מתגשמים עבור אנגליה על ידי אנשים ערבים מחיפה, וכי אנו מאבדים את ההזדמנות לעשות משהו לביתנו.

[את חדרה של שרה אהרנסון סימנתי בתמונה שבעותק הנמצא ברשותי של הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", בעקבות ביקור שערכתי במקום יחד עם אבי בנימין בקיץ 1964, כאשר שקדתי על כתיבת מחזה, "הבועזים", בעקבות הסיפור של שרה, אבשלום, לישנסקי וחבורת ניל"י.

בהיותו כבן 12, בקיץ 1916, הוזמן אבי מפתח-תקווה לבלות בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית על ידי אחיו המבוגר ממנו, ברוך, שניהל אותה. אבי זכר בדיוק את חדרה של שרה באמצע הקומה השנייה, וסיפר שבאותו קיץ גרו היא ואבשלום יחדיו באותו חדר, והדבר נחשב אז להתנהגות מאוד יוצאת-דופן, מה עוד ששרה היתה אישה נשואה. ואולם החיים בתחנת הניסיונות היו, לדבריו, הרבה יותר חופשיים אפילו מהנהוג במושבות באותה תקופה.

ברוך אינו רומז על כך דבר בזיכרונותיו. אולי משום כבודה של שרה. ואולי קינא באבשלום, כי גם ברוך עצמו חיזר אחרי שרה.– אב"ע].

י"א.

אבשלום התחיל לספר מעשיות בדבר המידבר, גמלי רכיבה או אדם המחופש כערבי מחזר על הפתחים, ותרמילו בידו, וכדומה...

יום אחד של חודש דצמבר 1916 הגיע בנסיעה לעטלית אל אבשלום אדם צעיר מסויים, בשם יוסף לישנסקי. הוא היה חבר באירגון "השומר", ולאחר מכן נטש אותו ויסד את "המגין" [המגן] (גם כן אירגון שמירה). הוא עזר לאבשלום בהעברת דואר בזמן שהאחרון היה אסור בבאר-שבע בחודש דצמבר 1915. הוא היה בחור פשוט למדי, נמוך ובלונדיני. צעיר ובעל השכלה מעטה. אבל בעל אופי קשה, עם פנים מחייכים. הוא אכל עימנו יחד ארוחת הצהריים.

לאחר האורחה אומרת לי שרה: "לא נעמה לחיכי ארוחת הצהריים של היום. אין אני סובלת את האיש הזה לישנסקי, אדם עם שערות בצבע הלימון ועם עיניו המימיות."

אבשלום עלה עימו אל חדרו וזמן רב ישבו שם  ושוחחו. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי כי אבלום שוגה, והוא נופל בפח עם האיש הצעיר, שהיה מאוד אנטיפטי לגביי. לא יכולתי לחכות שהם ירחיקו לכת בדרכים נלוזות. נכנסתי אל חדרם ואמרתי:

"שמעו נא ילדים, בפרט אתה, לישנסקי. אבשלום הרחיק עתה לכת בדרכים עקלקלות והוא רוצה בעזרתך בכיוון הזה. יפה מאוד מצידך שאתה מוכן להושיט את עזרתך לאבשלום. אבל עליי להגיד לך שמיותר הוא הדבר לטפס מעל עליית הגג ולהסתכן בנסיעה דרך המידבר, שבו כבר היה פעם לאבשלום ריסוק-אברים. אבשלום אינו רוצה להודות כי הינהו טועה בפיענוחו של מכתב מסויים. עליך ועל כל אדם נבון מוטלת עתה החובה להפריע לנסיעה כזו במקום לעזור לבצעה. כמובן, כל זה בתנאי שאמת הוא הדבר שאתה ידידו הטוב של אבשלום."

לישנסקי הזדקף ואמר: "ראשית, ייתכן שאבשלום כלל לא ייסע. שנית, במקרה שירצה לנסוע לא אניח לו לנסוע לבדו. אנוכי אסע עימו ביחד, והרי לך את ידי כי אתן את ראשי לפני שתיפול שערה משערות אבשלום ארצה."

אבשלום התרוצץ בחדר הלוך ושוב, ופונה אליי: "הרי יודע אתה כי לא תעזור במאומה על ידי ראשך הגרמני הקר, שרוצה להבין אך ורק כי אהרון לא נסע לאמריקה. אני מבין אחרת – כי הוא כבר נמצא באמריקה, ואעשה כפי שאני מבין."

שרה היתה שרוייה בעצבות בחודשי נובמבר ודצמבר 1916. היא היתה מחרפת את האנגלים על כך שאוניות היאכטה שלהם עוברות במעט בכל שבוע על ידינו, גם מאותתות בלילות, ובכל זאת אף פעם אינן שולחות את הסירה אל החוף. כבר נמאס לשכב לילה-לילה בתקופת החורף, בגשם ובסערה, על חוף הים, ולחכות שמא בכל זאת תישלח הסירה לחוף אי-פעם. היא היתה מאיימת מול האונייה שהיתה חולפת, וחורקת בשיניה וצוערת בצרפתית: "לַאש!" (מוגי-לב).

ביום 25 לדצמבר 1916 עברת אוניית יאכטה אנגלית עם דגל גדול על חלקה האחורי. בפעם זו האונייה אותתה במידה רבה מן הרגיל מול התחנה, היא עשתה סיבובים בצורת 0 כשמונה עד עשר פעמים. היא התרחקה כחמישה קילומטר ושוב עשתה סימנים. נעשינו בטוחים כי הטעות של התיאום שבינינו וביניהם, אשר נמשכה שנה, תוקנה עתה. אותו לילה היה סגרירי ביותר, ואפילו אנוכי, שאף פעם לא רציתי להיות אקטיבי בעבודה הזאת (לגביי זה היה ניראה בלתי ישר) – ירדתי באותו לילה עם אבשלום ביחד אל הים. שם שכבנו עד אור הבוקר ואותתנו בגפרורים. אך גם בפעם הזו זה היה ללא הועיל. לשווא קיוויתי כי עבור אבשלום תהיה הלילה הדרך הפתוחה שלו, ולא יהיה צורך שיזדחל דרך המידבר.

לפני שהאיר היום אומר לי אבשלום: "בוא ונחזור הביתה. אני מכיר כבר את אנשיי. חבל על טירחתנו, ואני מוכרח לחפש דרך אחרת."

עונה אנוכי לו ש"אני אחסום את הדרך הזו בפניך ולא אניח לך לזרוק את עצמך אל תוך האש. אין זו גבורה, זהו מעשה הפקר של מופקר חסר-אחריות. זה עסק מתאים עבור לישנסקי. אני אגלה את אוזן דודך ודודתך. במילה אחת: אעשה כל מה שבידי בכדי להפריע לך. אפילו לאחותך ואולי גם לאימך אגלה את הדבר."

לזאת הוא ענה: "נו, נו. עוד ניראה מי יתגבר על מי. שמע נא, אין אני יכול להניח לך להחניקני בזרועותיך, יהא זה אפילו מתוך אהבה. אתה רק עלול לגרום צער וכאב לכל אלה שאיימת עליי לגלות להם את הדבר, את הדבר עצמו לא תשנה כמלוא הנימה."

 לחצתי על אבשלום בכל כוחותיי, אבל הוא היה נוקשה ביותר, וככה היינו נאבקים בידידות, אולם לפעמים היה הדבר מקבל צורה רצינית, עד כדי שהתגלעו ניגודים בינינו גם בעניינים אחרים. ניסיתי להפנות את שרה אל הדרך שלי כדי שתעזור לי במאבקי, אבל היא היתה מושפעת בשלימות על ידי אבשלום, והיא היתה אפילו מוכנה להשתתף במסע הרה הסכנות.

[התנגדותו של ברוך ראב בן עזר לעבודת הריגול של חבורת אהרונסון נבעה משתי סיבות עיקריות:

 האחת, הערכת מצב מפוכחת כי הסיכון גדול מהסיכוי להיטיב בכך את מצבו של היישוב העברי הקטן, וחרדתו לגורלו של אבשלום הנמהר, היוצא להערכתו לשווא אל המידבר.

והשנייה – בני-משפחתנו היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בת-בריתה של תורכיה, יחד עם גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הקונסולים האוסטריים הגנו על נתיניהם בארץ, ואביו של ברוך, יהודה ראב, אף היה ראש ועד העזרה בכספים שקיבל מהם – לנתינים האוסטרו-הונגריים מקרב תושבי פתח תקווה. יהודה התנגד בכל תוקף להשתתפותו של בנו ברוך, גם הוא בעל נתינות אוסטרו-הונגרית, אף שנולד בארץ – במה שניראה בעיניו כבגידה במלכות שהגנה ומגינה על משפחת ראב כל השנים. זה פגע בכבוד ובנאמנות ה"הונגרית" שלו, שעליהם חונך.

ברוך ראב צדק באזהרותיו ובהשערתו – ב-12 בדצמבר 1916 אהרון אהרנסון כבר הגיע לקהיר דרך אנגליה, ומשם החל לעבוד בשיתוף עם הבריטים ולנסות לחדש את הקשר הימי עם עתלית, אך בעתלית טרם ידעו על כך; וכל הסיפור שכתב אהרנסון על נסיעתו לארה"ב "להבראה" – בא כדי שהתורכים לא יֵדעו שהוא "חוצה את הקווים" ונוסע לארצות האוייב. ארה"ב היתה עדיין "כשרה" כיעד, ניטראלית, ואינה ביחסי מלחמה עם תורכיה.  – אב"ע].

באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.

לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר ילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –

"נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו-קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי."

בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: "יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים."

ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – "באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!"

חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.

סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.

"שלום שרה," אמרתי, "מה פתאום השכמת קום כל כך?"

"אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר."

נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: "אני זקוק לשני סוסים ועגלה."

[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני  העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].

קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.

"יוסף!" הוא פלט צעקה אל לישנסקי, "היכנס לעגלה!"

גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.

"שלום שרה," הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.

יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.

לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: "אך! אבשלום בני! בני אבשלום!"

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים. אף על פי כן, בעברו דרך פתח-תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: "ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו."

"לא," ענה אבשלום, "הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת."

לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: "נו, אתה בדיוק האבא של בנך!"

[אכן, גם סבי יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל (לוליק) פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד-נפש של סבי, וליבו לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].

זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל-עריש, קו האש היה אז בין חאן-יונס לבין אל-עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר-שבע, ומשם אל תוך המידבר.

המשך יבוא

*

ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו "שר החוץ" של "נטורי קרתא", ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).

ההערות בטקסט בסוגריים רגילים הם של ברוך בן עזר ואילו בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר.

* * *

איתמר לוי: מי מכיר? מי יודע?

אהוד שלום,

אני מתכוון לפרסם דף מידע על חנות ספרים בתל אביב, אולי חנות הספרים הראשונה בתל אביב שנוסדה ב-1912.

מי מכיר? מי יודע?

אנחנו מחפשים חומר על בית מסחר לספרים מ. יעקבסון, רח' נחלת בנימין 73,

ע"י בנק אשראי, טלפון 916, נוסד בשנת 1912.

* * *

לילה טוב מישראל הר

לילה טוב לעורכי מכתב עיתי/חדשות בן עזר,

איזה גיליון עשיר  [474] – מסות – מאמרים – של הפרופ' יוסף דוריאל [על ממשלת שוודיה], ד"ר אברהם וולפנזון [על הברק והשוק[ן] – ברקים ורעמים ונשיאים ורוח הסובב כאומר: אני אני אני.

ואין צורך, אולי, להזכיר את אורי הייטנר ואת יעקב זמיר – בכל זאת אזכיר – רשימותיהם וזיכרונותיהם של השניים – הם בעיניי, ולא רק בעיניי, בבחינת  "שפתיים יישקו", ושל עמיתי לעבודה במפקדת קצין חינוך ראשי, יהודה זיו, המוכיח מהי עבודת מחקר, שפרופסורים גמורים אקדמאים מומחים יישבו כדרדקים בכיתות ראשונות של בית הספר העממי ללמוד איך מגישים עבודת-מחקר בעברית עשירה ועם זאת פשוטה המובנת לכל קורא.

ופטור בלי כלום לא תצא ממני ידידי עורך יקר יש להקפיד על הגהת המאמרים,למשל, באחד כתוב שוודי  ובאחר  שבדי  במיוחד ששני הכותבים מטפלים באותו נושא שוודי/שבדי.

כל טוב אהודים יקרים וברכת שנה טובה לכל החברים העושים במלאכת ההכנה של גיליונות חדשות בן עזר ממני,

 יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

באבל על מותה של ספירית (סָפִּי) לב-רן

אישה יפה וגיבורה

תנחומינו לבעלה, לילדיה, לאימה

ולכל בני משפחתה

* * *

איוב גלאל

חטאה של החברה הערבית

ציטוט מעיתון "הארץ" מיום ראשון, 30.8.09

החדשות המרות אחרונות, על מה שלפי החשד נעשה על ידי כמה מבני עמנו בטיילת חוף תל ברוך, לא הפתיעו רבים מאיתנו. זה זמן רב שאנו, הרוב השקט של ערביי ישראל, שמעוניין לנהל חיים תקינים ונורמליים, סובלים מגלי האלימות בכל רחבי המגזר. זה זמן רב שאני נתקל בכבישים בבחורים ערבים הנוהגים בפראות, ואיש לא מעז להעיר להם, פן יטעם את נחת זרועה של החבורה המתלווה בדרך כלל לנהג. זה זמן רב שאני רואה את ההתגודדויות, את בקבוקי הבירה הריקים ואת המבט המתגרה בכל פינת רחוב. שימוש בנשק קר וחם, תגרות בחתונות בכפרים נהפכו לשגרה, וכך גם האיומים על מנהלים ומורים בבתי הספר.

אבל למרות הכתובת שעל הקיר, החברה הערבית בישראל בוחרת לטמון את ראשה בחול ולא להתמודד עם המציאות העגומה. ההנהגה הערבית – נבחרי הציבור ואנשי דת – כשלה בהצגת מישנה חברתית סדורה. אף שכלל לא התבקשו לעשות זאת על ידי בוחריהם, הם העדיפו לשים עצמם לדובריו של העם הפלסטיני בכללותו.

אכן, החברה הערבית סובלת שנים רבות מאפלייה מצד מוסדות המדינה, ממחסור בתקציבים, מגזילת קרקעות ומגזילת הכבוד. ואולם, הפירות הבאושים של האלימות הם גם תוצאתה של ההזנחה המתמשכת מצד אלה שהתיימרו לייצג את הערבים בישראל. אותם מנהיגים יצרו את האשלייה שיש מי שישלוט וינתב את החברה הערבית. לולא אשלייה זו, ייתכן שהיתה מתפתחת הנהגה אלטרנאטיווית אמיתית שהיתה מטפלת בבעיות הבוערות.

אך לא רק המדינה והמנהיגות הערבית נושאות באחריות. אחראית כלל החברה הערבית שאיבדה את דרכה והיא נעדרת זהות תרבותית פלסטינית מודרנית. זה זמן רב שאני טוען, כי הבעייה המרכזית של החברה הערבית בישראל היא דיכוי עצמי מתמשך של חופש הפרט, דיכוי חופש הדיבור והמחשבה, ויישום חוקים חברתיים נוקשים ופרימיטיוויים תוך שכנוע עצמי, שמדובר ב"מנהגים" שאי אפשר בלעדיהם. חברה זו, המאמינה כי דרכה התרבותית היא אמת צרופה שאין בלתה, כשלה בחינוך לשוויון ולערכים של סובלנות וכבוד לדעות של כל אדם באשר הוא אדם – חוסר כבוד אשר היכה בה כבומרנג.

היהודים החולקים עימנו את הארץ אינם יודעים שמדובר רק במיעוט עברייני צעקני; הם אינם מודעים לסבל היום-יומי שנגרם לנו, הערבים, ממנו. הבריונים מתנכלים לבנות הערביות בדיוק כפי שהם מתנכלים לבנות יהודיות, וחבורות הפרחחים מעדיפות להציק דווקא לבחורים ערבים. זאת משום שבמקום ללחוץ על המשטרה לטפל ברצינות באלימות, מעדיפה ההנהגה הערבית להשתיק את הנושא ולנסות לטפל בבעיות בהידברות עם "נכבדי המגזר" – מושג מעורפל שמזמן איבד את תוכנו והפך למתכון המעודד את הכאוס החברתי.

גישה זו בדיוק היא גם שגרמה לי ולרבים אחרים לסבול במשך שנים בשקט, במחשבה שאין זה ראוי "ללכלך" על החברה שאני נמנה עימה ולעודד את הסטריאוטיפ השלילי עליה. בנאיוויות האמנתי שהעניינים יטופלו וייפתרו עם הזמן. לצערי התבדיתי.

אמנם האלימות אינה אופיינית לחברה הערבית בלבד, הפשיעה גואה בכל המגזרים בישראל. אך קשה לי להתעלם מההתגרויות הרבות ומהרגשת אי הנוחות שאופפת אותי בכל פעם שאני עובר ליד חבורה שדוברת את שפת האם שלי. די לי בטיול קטן בטיילת לחופה של חיפה, או בכל יישוב מעורב, כדי להיווכח כמה בסיסית הבעייה. ואינני מוצא עוד כל סיבה לטאטא את העובדות מתחת לשטיח, כפי ש"הנהגת המגזר" בוחרת לעשות.

קל לאלה החולקים עימנו את הארץ להפנות אצבע מאשימה אל החברה הערבית כולה. זהו טבעו של האדם הפשוט. נוח לו למצוא שעיר לעזאזל ולהפנות אליו את תסכוליו ושנאתו. כדי להשמיט את הבסיס שממנו ניזונה שנאה זו יש לעשות לנקוט שני צעדים: הראשון – הודאה בעצם קיום בעיית האלימות. השני – הצעת פתרונות מעשיים ומהפכניים, תוך כדי שיתוף פעולה בונה עם כל חלקי החברה הישראלית, לצורך טיפול שורש, שירפא את הבעייה מיסודה ויחולל שינוי עמוק בחברה.

הכותב הוא עורך דין ואיש רדיו 

* * *

על תקווה ואהבה

לחבריי היקרים, אנא ראו הזמנה זו כהזמנה אישית!

אני שמחה להזמינכם לטקס ההשקה של ספר הסיפורים

"על תקוה ואהבה" שיצא לאור זה עתה בהוצאת "מֶרנגא"

ההשקה החגיגית של קובץ הסיפורים העוסקים בזוגיות ובמשפחה

ואשר נכתבו על-ידי סופרות קנדיות בנות זמננו

תתקיים ביום חמישי, 3 בספטמבר, בשעה שבע ורבע בערב

בחנות "צומת ספרי"ם שבגן-העיר, בקומת המזרקה

יהיה נעים להיפגש

מילכה למדן

 * * *

אהוד בן עזר שולח ברכת עידוד

לראש הממשלה המודח אהוד אולמרט

שיוכיח את חפותו בבית המשפט

מול כתבי האישום שמוגשים נגדו

אין לי אמון רב בפרקליטות ובטלנסקי

יש לי אמון מלא באולמרט ובפרקליטיו

 * * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שום מכבסת מילים של בריונות ושיכרות לא תחפה על הרצח של של אבי המשפחה לאונרד קרפ היהודי בידי ערבים ישראליים בטיילת בתל אביב והאיום החצוף באונס אשתו ובתו. מה שקרה הוא חלק מהאינתיפאדה הבלתי-פוסקת, שלא עומד מאחוריה אירגון טרור "רשמי" והיא מוזנת-מאליה מהשינאה ליהודים ומהקינאה בהם ומהתאווה לאנוס את נשותיהם ובנותיהם ולהרוג אותם. זה הנרטיב של מיעוט מערביי ישראל (לא כולם!!!) – שמגדירים את עצמם בעיקר כפלסטינים, שאינם מכירים במדינה אלא לתועלתם, כמו בקבלת דמי הביטוח הלאומי, ושמייחלים למדינת כל אזרחיה ולהפיכת החיים בה לבלתי נסבלים עבור יהודים.

רק תארו לעצמכם איזה לינץ' היה נערך בחבורה של צעירים יהודים, שיכורים, פיכחים או מסוממים, אילו עברו ברחוב ראשי של יישוב ערבי בישראל וניגשו אל אב היושב במקום פומבי עם אשתו ובתו וביקשו ממנו "לסדר להם" אחת מהן! – הלא מיטב המוחות היהודיים המעוותים בישראל היו יוצאים להגנת עושי הלינץ'!

* 1 בספטמבר 1939. אני ילד בן שלוש וחצי. אבא עודר בטורייה חלקת אדמה בשכנותנו לשם זריעה של תפוחי-אדמה. הוא חבוש קסקט, עורו שחום והוא מזיע. מלמטה, ברחוב פיק"א, מופיע מ"המושבה" הדוד שמחה זילברווסר, מהנדס, בעלה של רחלה, אחות אימי, מרים ראשו אל החלקה הגבוהה מהרחוב ואומר בקול רם לאבי:

"המלחמה פרצה."

אבא, בנימין, מפסיק מיד את עבודתו. מנגב זיעתו. פניו השחומים והרציניים תמיד, כמו קדרו עוד יותר. הוא חושק שפתיו ו"יורד למושבה", כלומר הולך למרכזה, ומביא שני שקי קמח, אחד לבן ואחד שחור, ושק סוכר. זו היתה ה"אגירה" שלנו. עדיין היו חזקים אצלו זיכרונות הרעב והמחסור מתקופת מלחמת העולם הראשונה. ואימי היתה אופה כל סוף שבוע, במשך שנות מלחמת העולם השנייה, שתי חלות קטנות ושחומות מקמח לבן (שכבר לא היה אז כלל בנמצא), משוחות בחלמון ביצה. אחת היא מביאה לסבתא שלה הגרה ברחוב הרצל. הסבתות שלי מתו לפני שנולדתי אבל לאימי עדיין היתה סבתא קטנה וצמוקה מפולניה. תמונות הילדות הבאות הן כבר של חפירת מקלט בחצר, אזעקות (סירנות), וישיבה במקלט הטחוב כאשר שומעים מטוסים איטלקיים מפציצים הרחק במערב את תל-אביב. ויש גם קנס על שביב אור שבקע מחלון הבית ב"האפלה", שמתבטל תמורת בקשיש קטן לשופט.  [אהוד בן עזר].

* ערב ראש השנה תש"ע אנחנו חוזרים ושואלים בשלישית: תחת איזה תוויות (מרקות) משווקים 500 טונות הדבש המיובא לישראל, שאין לו ולמוצָאו זכר בצנצנות ובאריזות למיניהן בחנויות ובמרכולים, הכול דבש רק מ"מכוורות" מקומיות! מי יסביר את פשר התעלומה או יותר נכון, את חומת השתיקה?

* כל מי שיש בידו צילומי שוטרים מרביצים מכות-רצח לפורעים חרדים והודפים אותם בכוח וגם מושכים בזקנים שלהם בנוסח ה"שטירמר" הנאצי – מתבקש לשלוח אותם בדחיפות לוועד השנור המרכזי של העדה החרדית לשם משלוחם המהיר לארה"ב ערב החגים הבעל"ט של שנת תש"ע כדי לעורר ולקרוע ליבותיהם של התורמים, ובהם גם רבים מנפגעיו של הנדבן ברנרד מיידוף שליט"א (שיחיה לאורך ימים טובים אמן מאה וחמישים שנים!) – להציל בכספם את הפרזיטים הירושלמיים האנטי-ציוניים, שמאז ייסוד פתח-תקווה ב-1878 הם התנגדו ליישוב הארץ ולהקמת מדינה יהודית. הכול דבש? לא. הכול כסף (אוּנְד פַּרְנוּסֶע!)

* מחוגי אלוקים נמסר לנו כי נפילתו של היורד הלונדוני לב לבייב באה משלוש סיבות:

האחת, למה לי זבחיכם,

השנייה, שעזב את ארץ-ישראל שקלטה אותו כעולה חדש וקנה לו באנגליה בית יקר שמנקר את עיני הגויים,

והשלישית, על שפלש בכוח כספו למערכת החינוך הממלכתית-הכללית-(החילונית) וניסה לתקוע בה מורים ותוכניות לימוד של דת ודתיים במסגרת "תיגבור לימודי יהדות" וכך הצליח לפתות מנהלים ובתי ספר עניים, חמדניים ואולי גם מטומטמים – שמכרו את בכורת החינוך הממלכתי-הכללי-(החילוני) בנזיד עדשים לְבַיֵיבִים שבושל במיוחד למלחכי פנכות.

 * * *

שוש וייסמן: קבורת שרה

בגיליון הלילי מס' 473 הגב' טויב מכנה את הקטע המתאר את קבורת שרה בספרה של אביגור-רותם "אדום עתיק" – "פנינה ספרותית" שיש להמחיז או להסריט אותה. גם לדעתי אפשר להמחיז את הקטע הזה. אני גם הייתי מצרפת למחזה את הפנינים של המפגש שיכול היה להיות ולא היה, וכולו מדמיונה הפורה של אביגור-רותם, בין שרה לבין רחל על שפת הכנרת, ואת הקטע של אבשלום הדוהר על סוסו מחדרה לזיכרון-יעקב לפגוש את שרה. אבל לדעתי כל הספר הוא מחרוזת פנינים ספרותית.

מתוך סקרנות ניסיתי למצוא את העבודה שכתבה הבת, גלי אדר. לקח לי קצת זמן לאתר את החוברת שכתבה והוציאה בכוחות עצמה "שרה אהרנסון: ביוגרפיה". אם כוונת האם הגאה היא שעל סמך החוברת החובבנית הזו אביגור-רותם הוציאה ולוּ רק את הפרק הנפלא על קבורת שרה אהרנסון, אז היא לא רק סופרת מבריקה. היא עילוי.

אהוד: חבל ששרה אהרנסון לא היתה במפגש שיכול היה להיות ולא היה עם הרצל בילדותה ועם גרשון שקד לאחר מותה, וככה היינו יודעים הרבה יותר היסטוריה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,214 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

הסיפור של לילי מרלן

מתוך גיליונות המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

קיץ 2009

"אני חולם רק לִילִי / אהה, לילי מַרְלֵן! – "

סיום מלחמת העולם השנייה

שלום לכולכם,

כשהיינו ילדים, בימים אלה של חודש מאי בשנת 1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. לא ידענו אז איזה קשיים, בצד מאורעות לאומיים, עוד נכונו לנו. בתקופת המלחמה לא לכולנו היה מקלט רדיו בבית, ושמענו במוצאי שבת את פירושיו של הפרשן המדיני משה מדזיני ברדיו של קיוסק רוטשילד במרכז המושבה. (באותה הזדמנות שתינו גזוז חמוץ מתוק והתחלקנו בינינו בחפיסת שוקולד של עלית). אבל בבית הוריי כל לילה היה ה"סיפור" חוזר על עצמו. אימא מנוחתה עדן היתה חוזרת: "לכי לישון, כבר מאוחר!" – ואני הייתי מחכה לשעת חצות כדי לשמוע בתחנות הרדיו הזרות את השיר שפתח את מהדורת החדשות "לילי מרלן". השיר הושמע במספר שפות ובעידן האינטרנט (עד כמה התקדמנו מאז...) אני שומעת גם עכשיו את השיר מפי ורה ליין. (בצרופה).

חברתי כרמלה הזכירה לי שב"מכבי" נהגנו לשיר באותה מנגינה שיר מחתרתי כנגד השלטון הבריטי. היא זכרה את המילים והנה הן:

חייל ולראשו כיפה אדומה

אזניו להב אש ועין לו פלדה

צועד הוא באון ובגאון

על הכבישים בביטחון

כשרובו טעון והוא עליו גחון

אותנו לא תפחידו דיוויזיות מוטסות

אנחנו את שלנו יודעים כבר לעשות

כל יהודי ידו יושיט לתמוך בעלייה חופשית

הארץ תגאל היא ארץ ישראל.

בברכה לימים טובים יותר,

ניצה וולפנזון

אהוד: כידוע היה "לילי מרלן" שיר-הזמר החביב של החיילים הגרמניים במלחמת העולם השנייה, שיר שאותו הפקיעו מהם הבריטים בביצועה הבלתי נשכח של מרלן דיטריך, שהפכה אותו לכמעט הימנון. ב"ספר הגעגועים" אני מביא את הנוסח העברי של לילי מרלן שאנחנו שרנו בהתלהבות בילדותנו, אם אינני טועה התרגום היה של שלונסקי:

רוח סתיו נושבת

פנס-רחוב צועק

מהר אל הרכבת

כל הגדוד צועד –

זיו עינייך הבהיר

מבין אלפי

בנות העיר

אני חולם רק לִילִי

אהה, לילי מַרְלֵן! –

[גיליון 443]

* * *

אליהו הכהן

נילי

שלושה נוסחים עבריים לשיר "לילי מַרְלֵן"

מילים אחדות על השיר "לילי מרלן" בנוסחיו העבריים, בעקבות מכתבה של ניצה וולפנזון (חדשות בן עזר 443):

שיר האהבה הגרמני הנודע "לילי מרלן" חובר  בימי מלחמת העולם הראשונה (1915) בידי הנס לייפ, חייל גרמני בן 22, ושמו המקורי היה "העלמה מתחת לפנס". הוא נותר בכתובים במשך למעלה מעשרים שנה, ורק בשנת 1938 היה לשיר זמר כשהולחן בידי נורברט שולץ.

בימי מלחמת העולם  השנייה נפוץ השיר ברחבי אירופה וזכה למעמד מיוחד של שיר האהוב על חיילים משני עברי המתרס – הגרמנים מחד וצבאות בנות הברית מאידך – עד כי הפך לתו היכר צלילי אופייני של מלחמת העולם השנייה.

השיר זוהה עם השחקנית הנודעת מרלן דיטריך, המבצעת המפורסמת ביותר שלו, אם כי לא הראשונה, ששרה אותו באנגלית ובגרמנית.

המתנדבים העבריים לצבא הבריטי היו הראשונים שרקחו לו גרסה עברית, שבה לילי גוירה לנילי. אחריהם החרו החזיקו בשיר מגוייסי הפלמ"ח שהתאימו לו גרסה עברית משלהם. עם בואם ארצה של  חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית ("הכלניות") שחבשו כומתות אדומות, נולד הנוסח העברי השלישי שהיו לו שתי ואריאציות של קטע הסיום.

להלן שלושת הנוסחים:

נוסח ראשון

רוח סתיו נושבת, פנס רחוב צועק,

חיש אל הרכבת כל הגדוד צועד.

זיו עינייך הבהיר

מבין אלפי בנות העיר,

אני זוכר נילי, אני זוכר נילי.

על יד הבקעה, עת כמוס בסוד,

אלה שם עתיקה, הפורחת עוד?

ללחצך עוד אל ליבי,

אני ברוך מחיל רגלי,

רוצה אותך נילי,  רוצה אותך נילי.

שמש פז זורחת מעל לאלה,

יד אויב פושעת לעולם אותך גדעה,

ובגיא הנחל ההומה,

אני עוד שם לך אחכה,

בנטות היום נילי, בנטות היום נילי.

נוסח שני

בסוכה בודדת במקום נידח,

על משכבו שוכב חבר פלמ"ח.

הרחק מהבית הוא נמצא,

ושמה היא החביבה,

הוא לא שכח אותה, הוא לא שכח אותה.

עברו הימים ולא ישובו עוד,

אין כבר חיבוקים ואין עוד נשיקות,

במקום לוואדי הנחמד

צריך לרוץ אל המיפקד

וכמה הוא בדד, וכמה הוא בדד.

יום עוד יבוא והכול ייגמר,

הביתה ישוב, אליה ימהר,

בערב שוב יפגוש אותה,

כאילו שום דבר קרה,

הוא לא שכח אותה, הוא לא שכח אותה.

נוסח שלישי

חייל ועל ראשו כיפה אדומה,

אוזניו להב אש ועין לו פלדה.

צועד הוא באון ובגאון,

על הכבישים בביטחון,

כשרובו טעון והוא עליו גחון.

אותנו לא יפחידו דיוויזיות מוטסות,

אנחנו את שלנו יודעים כבר לעשות,

כל יהודי ידו יושיט                                       כל יהודי בעולמנו

לתמוך בעלייה חופשית                                 צריך לאהוב מולדתנו

ארצנו תיגאל, זאת ארץ ישראל.                      הארץ שלכם ואנו כוחכם.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                     

[גיליון 444]

* * *

יוסף חרמוני

תרגום מדוייק ל"לילי מרלן"

לאהוד בן עזר שלום, 

קראתי את הנוסחים העבריים של "לילי מרלן", ואני רוצה להוסיף את תרגום השיר, שהתקנתי לפני שנים אחדות. התרגום איננו "נוסח עברי" אלא תרגום מדוייק (ככל האפשר, במגבלות המנגינה), על פי הנוסח הגרמני.

כדאי להוסיף פרטים אחדים על השיר: הוא נכתב, אכן, במלחמת העולם הראשונה. כשהולחן (בקולמוסו של מלחין שכתב גם מארש פופולארי של הצבא הנאצי) לא קרה איתו הרבה. עד שמישהו דחף אותו, סתם כך, לשידורי הרדיו של צבא רומל באפריקה, שהועברו מיוגוסלביה. תוך זמן קצר הפך לפופולארי בכל שדרות הצבא הנאצי, ואחר כך חצה את הקווים ועבר לצבאות בנות הברית. המעוניינים יוכלו לשמוע ביצועים באנגלית ובגרמנית, מפי מרלן דיטריך, ביצועים באנגלית בפי זמרות אחרות, וביצועים רבים בגרמנית, מזמן המלחמה.

העובדה שהטקסט הגרמני – שהולחן בגרמניה בימי היטלר – הושר גם בעברית באותם ימים, יש בה כדי להעיד על פתיחות שלא תמיד מאפיינת את עמנו.

תודה

יוסף חרמוני

לִילִי מַרְלֶן

תרגום: יוסף חרמוני

מוּל הַמַּחֲנֶה, מוּל

שַׁעַר מְגֻשָּׁם,

אָז עָמַד פָּנָס וְ-

עוֹד נִצָּב הוּא שָׁם. 

שׁוּב נִפָּגֵשׁ שָׁם שְׁנֵינוּ, כֵּן,

לְיַד פָּנָס רְחוֹב זָקֵן,

כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.   

הִתְמַזְּגוּ צְלָלֵינוּ

וְהָיוּ אֶחָד,

וּבָרְחוֹב לָחֲשוּ:

"זוֹ אַהֲבָה לָעַד!"

הֵם עוֹד יִרְאוּ אֶת שְׁנֵינוּ, כֵּן,

עוֹמְדִים לְיַד פָּנָס זָקֵן,

כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.

אָז צָעַק שׁוֹמֵר:

"תַּגִּיד לָהּ לַיְלָה טוֹב:

אִם שׁוּב תְּאַחֵר – 

שְׁלֹשָה יָמִים תַּחֲטֹף!"

וּכְשֶׁהָלַכְתְּ יָדַעְתִּי, כֵּן,

לִבֵּךְ אִתִּי, אֲנִי גַם-כֵּן

אִתָּךְ, לִילִי מַרְלֶן.

גַּם אִם אֶת דְּמוּתִי

אֶל חֲלוֹמֵךְ לָקַחְתְּ,

עוֹד בּוֹעֵר גוּפֵךְ,

עַל-כֵּן אוֹתִי שָׁכַחְתְּ.

וְאִם בַּקְּרָב כְּבָר לא אֶשְׂרֹד,

לְיַד פָּנָס מִי יַעֲמֹד

אִתָּךְ, לִילִי מַרְלֶן?

מִסָּבִיב אֲפֹר הַ-

כֹּל, קוֹדֵר וְדָל.

רַק חֲלוֹם שְׂפָתַיִךְ

מְעוֹפֵף אֶל-עָל.

כְּמוֹ עֲרָפֶל לֵילִי צוֹנֵן,

אֶחֱזֹר שׁוּב אֶל פָּנָס זָקֵן,

כְּמוֹ אָז, לִילִי מַרְלֶן.

 אהוד: לדעתי לא היתה בכך שום "פתיחות", כדבריך. השיר נוכס על ידי חיילי בנות הברית כנקמה בגרמנים, הנה כבשנו גם את השיר שלכם! – ובהשפעת התרגום האנגלי הגיע אלינו כשיר של צבא בנות הברית, שלמזלנו היו גם המנצחים. לא היתה בכך שום פתיחות כלפי המנוולים הנאצים אלא להיפך – נקמה על כך שלקחנו מהם את השיר שלהם!

* * *

ד"ר נתן שחר

הפנס אינו צועק אלא דועך

לכב' חדשות בן עזר מכתב עיתי, 

בעקבות מכתבה של גב' ניצה וולפנזון, ובעקבות הרשימה של ידידי אליהו הכהן על שלושת הנוסחים בשפה העברית לשיר "לילי מרלן" – ברצוני לתקן מיספר שיבושים קלים.

בנוסח הראשון המתחיל ב"רוח סתיו נושבת פנס רחוב צועק" הפנס איננו צועק אלא דועך ולכן השורה הראשונה צריכה להיות: "רוח סתו נושבת פנס רחוב דועך."

בבית השני נכתב בשורה הרביעית "אני ברוך מחיל רגלים" אך צריך להיות "אני בחור מחיל רגלים."

כמו כן חסר בנוסח שהביא הכהן בית שלם, הבית השלישי, ולהלן לשונו:

"קול צפירת רכבת לטיפה אחרונה

לתחנה דוהרת רכבת אחרונה

זוג עינייך היפות בכו אז ושפכו דמעות

בליל סגריר נילי." [X 2]

באשר לנוסח השני של אנשי הפלמ"ח, הוא מובא בשלמותו בספר משפחת הפלמ"ח שערכו חפר וגורי, וכל מי שירצה לבדוק ולהשוות יעיין בעמוד 13 שם, ויתקן בהתאם.

באשר לנוסח השלישי, בדקתי והשוויתי מיספר נוסחים ולהלן הרווח ביותר המצוי בידי ואלה השינויים:

"חייל אנגלי ולראשו כיפה אדומה

פניו אדומים ואוזן לו סתומה...

(כל השאר עד סוף הבית ככתוב)

גם לשיר זה בית נוסף לפני האחרון וזו לשונו:

"פניו הם להב אש לבו פצצת אטום

בין שני עמים ישב ולא יידום

מצד אחד הוא שוב מסית

לצד שני הוא שוב יגיד

הארץ שלכם (ו)אנו רק אתכם." 

(זהו רק רמז לאלביון הנוכל)

בכבוד רב

ד"ר נתן שחר

* * *

אליהו הכהן: לא ראיתי כל מסמך מקורי

אהוד,

הנוסחים השונים של "לילי מרלן" בעברית עברו מפה לאוזן ונפוצו בארץ בווריאציות רבות. בכל פנקס שירים בכתב-יד תמצא נוסח שונה.

הבתים שהבאתי לקוחים ממסורת שבעל פה וממחברות שירים שנשמרו מאותם ימים.

לא ראיתי כל מסמך מקורי של מי ששירבט את בתי השיר המתורגמים/מעובדים האלה שעליו ניתן להסתמך.

האיש האחראי לנוסחים העבריים לא הזדהה עד כה.

גם הנוסח המופיע בספר משפחת הפלמ"ח, שיצא עשרות שנים מאוחר יותר, הוא רק אחד הנוסחים.

מתנדבי הבריגאדה החיים איתנו היום זוכרים, קרוב לוודאי, עוד כמה נוסחים של שיר נפוץ זה.

בברכה

אליהו הכהן

* * *

מידע שהתקבל מאתר זמרשת

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים –

יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il

רוח סתיו

רוּחַ סְתָו נוֹשֶׁבֶת

פָּנָס רְחוֹב דּוֹעֵךְ.

מַהֵר אֶל הָרַכֶּבֶת

כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ.

זִיו עֵינַיִךְ הַבָּהִיר

מִבֵּין אַלְפֵי בְּנוֹת-הָעִיר

זוֹכֵר אֲנִי, נִילִי.

 גירסת אברהם שלונסקי?

רוח סתיו נושבת

פנס-רחוב צועק

מהר אל הרכבת

כל הגדוד צועד

זיו עינייך הבהיר

מבין אלפי בנות העיר

אני חולם רק לִילִי

אהה, לילי מַרְלֵן!

לילי מרלן

הטקסט במקור הגרמני:

1. Vor der Kaserne

Vor dem großen Tor

Stand eine Laterne

Und steht sie noch davor

So woll'n wir uns da wieder seh'n

Bei der Laterne wollen wir steh'n

|: Wie einst Lili Marleen. :|

2. Unsere beide Schatten

Sah'n wie einer aus

Daß wir so lieb uns hatten

Das sah man gleich daraus

Und alle Leute soll'n es seh'n

Wenn wir bei der Laterne steh'n

|: Wie einst Lili Marleen. :|

3. Schon rief der Posten,

Sie blasen Zapfenstreich

Das kann drei Tage kosten

Kam'rad, ich komm sogleich

Da sagten wir auf Wiedersehen

Wie gerne wollt ich mit dir geh'n

|: Mit dir Lili Marleen. :|

4. Deine Schritte kennt sie,

Deinen zieren Gang

Alle Abend brennt sie,

Doch mich vergaß sie lang

Und sollte mir ein Leids gescheh'n

Wer wird bei der Laterne stehen

|: Mit dir Lili Marleen? :|

5. Aus dem stillen Raume,

Aus der Erde Grund

Hebt mich wie im Traume

Dein verliebter Mund

Wenn sich die späten Nebel drehn

Werd' ich bei der Laterne steh'n

|: Wie einst Lili Marleen. :|

[גיליון 445]

* * *

סיבה טובה לטפוח על שכמך

לבן עזר שלום.

קראתי זה עתה את ה'סימפוזיון' המקוון על 'לילי מרלן', ואני אומר לך: כל הכבוד! – 'אירוע' קטן כזה הוא סיבה טובה לטפוח על שכמך. כך בונים עיתון מקוון מסוג זה שלך. בראוו. קראתי בעניין את כל הנוסחים של'לילי מרלן', ואת כל ההערות וההשגות. רב שיח סימפוזיוני במיטבו. והכול זמין, קצר, מעט משועשע. גם הפולמוס שחר-הכהן לא פוגם, אלא להפך: מפגיש ומצליב הנחות ותובנות, ומוליד חדשות.לכאורה, עיסוק של זקנים באזוטריה. ובעצם – חפירת חתך בתל-הזמן, החושפת הוויות מתחלפות ותובנות אודותיהן. 

עוד פעם: בראוו!! 

עלה והצלח.

יוסף חרמוני

[גיליון 446]

* * *

מ-דן: עוד על הפופולאריות של לילי מרלן

למחב"ע שלומות,

בחב"ע 443 דנה ניצה וולפנזון בשיר הידוע מימי מלחה"ע השנייה – "לילי מַרְלֵן".

 בחב"ע 444 הביא אליהו הכהן שלושה נוסחים עבריים לשיר שרווחו בשעתו בארץ-ישראל כאשר לילי הגרמנייה הפכה לנילי המקומית (המשכנו במסורת זו עם 'היי ג'וד' של הביטלס שהפכה  לרות בפי חוה אלברשטיין ואחרים).

בחב"ע 445 נמסר מידע נוסף מאתר 'זמרשת' עם הליברית הגרמנית וכן יוסף חרמוני הביא תרגום מדויק, פרי עטו, אלא שלא כל-כך דייק בענין תולדות השיר.

מאחר ואליהו הכהן, כדרכו, מסר מידע תמציתי, ארחיב ברשותכם היריעה וגם אאיר את "הנקודה היהודית", וכיוון שהוזכר הביצוע של הזמרות ורה ליין ומרלן דיטריך אזכיר גם את המבצעת המקורית-הראשונה.

ובכן, כפי שכבר כתב אליהו הכהן, מילות השיר חוברו בימי מלחמת-העולם הראשונה, ובשנת 1938 הלחין הקומפוזיטור נורברט שולצה (Norbert Schultze) את המנגינה.

שולצה היה מלחין של אופרטות, אופרות וכן פזמונים לפרסומות. ואכן הוא התאים מנגינה שלו, שחיבר קודם לכן עבור איזושהי פרסומת, למילות השיר ולרוחו. כיוון שהשיר הוא על פרידה וגעגועים, הלחן היה בקצב איטי, ובמידת מה מלנכולי. כדי להקליטו פנה לזמרת קברטים ידועה בזמנו בברלין (שעבדה ג"כ בשוויץ ובווינה) בשם ללה אנדרסן (זה שמה המקצועי , שמה מלידה וקיצור קורות-חייה בקישור להלן). התקליט יצא לשוק בשנת 1939 אך לא זכה להצלחה.

כשנתיים לאחר מכן, כאשר גרמניה כבשה את יוגוסלביה, בשלהי 1941, מקים הצבא הגרמני תחנה שידור (מעין גל"צ) לכוחות במזרח-אירופה ובזירת המידבר המערבי (הקורפוס האפריקאי בפיקודו של רומל). התחנה משדרת בגלים קצרים ונקלטת היטב באיזורי הים-התיכון, כאשר מדי פעם כללו עורכי השידורים, בין הפרפראות המוזיקליות, את השיר "לילי מַרְלֵן", שמיד הפך ללהיט בין החיילים (פרטים נוספים בקישור לספר "אלמיין" מאת ג'ון בירמן וקולין סמית).

כשהגיע הענין לידיעת משרד התעמולה הנאצי,אסר השר גבלס ימ"ש את השמעתו מן הטעם שהוא פוגע במוראל החיילים, ואכן במשך מיפר חודשים נמנעו מלשדרו. תגובות המשרתים בחזית ושל בני משפחתם הביאו את המיניסטר ועוזריו לשקול שנית,וכפי שנהגו במיקרים דומים בעבר (לדוגמא – לורליי של היינה, מחקו שמו וכתבו המחבר עממי) קראו לשולצה כדי שיוסיף ללחן יותר ברוורה (bravura – איטלקית – תפארת, הוד).

הוא הבין את ה"רמז" והקליט שנית עם הזמרת ללה אנדרסן, כאשר ברקע תיפוף תופים, מה שנתן לשיר נופך של מארש איטי. התקליטים החדשים הופצו והגיעו גם לתחנת השידור בבלגרד, ובשל הפופולאריות לה זכה השיר נהגה התחנה לסיים בו את שידוריה מדי לילה.

כוחות בריטניה בחזית המידבר המערבי האזינו לשיר בעיקר באמצעות מקלטי הקשר הצבאיים שהיו גם הם בתחום הגלים הקצרים (ועל כך בקישור על היחידה המיוחדת של המודיעין הבריטי – קמא"ט/ (LRDGועל-פי מילות השיר בנוסח של היחידה הנודעת שא"מ –  SAS( שירות אווירי מיוחד – Special Air Service), הנמצאת גם כיום בסד"כ הצבא הבריטי. יש אישוש לתגובתו של אב"ע להערת חרמוני על הפתיחות כביכול בקבלת השיר על-ידי חיילי בנות-הברית (חב"ע 445). עד ימינו אלה משמש השיר כמארש, איטי, של היחידה.

ובאשר לנקודה היהודית, במסגרת עבודתה הכירה הזמרת ללה אנדרסן אנשים רבים מחוגי הבוהמה בברלין, וינה ושוויץ, ובין ידידיה נימנו גם יהודים. ידידות מיוחדת נקשרה בינה לבין מלחין, מנצח ומנהל מוסיקלי יהודי-שוויצרי בשם רולף ליברמן. במשרד התעמולה הנאצי ידעו על כך וכמובן דרשו ממנה לנתק את כל הקשרים הללו. לאחר המלחמה ליברמן ואנדרסן חידשו את ידידותם והיו בקשר עד מותה. על בן עמנו רולף ליברמן בקישור להלן.

ולא ניתן לסיים מבלי להזכיר את סרטו של הבמאי הגרמני ריינר וורנר פאסבינדר שעיבד למחזה ואחר-כך לתסריט את האוטוביוגרפיה של ללה אנדרסן, שהיתה בשעתו רב-מכר – בכיכובה של השחקנית הגרמנייה הנודעת האנה שיגולה (פרטים בקישור להלן).

ישר כוח,

מ-דן

"מכתב זה ארוך מהרגיל רק בשל העובדה שלא היה לי די זמן לקצרו." בלייז פסקל (1662- 1623).

קישורים:

http://www.imdb.com/name/nm0026198/bio

http://www.colin-smith.info/pages/books/extracts/alamein/extract_01.htm

http://blindkat.hegewisch.net/lrdg/lrdglilimarlene.html

http://www.universaledition.com/truman/en_templates/view.php3?f_id=164&spr=en

http://www.imdb.com/title/tt0082661/

[גיליון 448]