הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 476

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד באלול תשס"ט, 3 בספטמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (85).

ד"ר יובל ברנדשטטר: לקרב את המרכז לפריפריה.

בינה ברזל: רדי (שיר). // יהודה דרורי: KILL THE MESSENGER...

יוסי גמזו: לִהְיוֹת חָצָב (שיר).

אבנר בטיסט: על ספרה של נגה מרון, חלומות על חירות.

עמוס גלבוע: ההתקפה על בוגי – הסתה מול הסתה.

משה גרנות: משבר האידיאולוגיה, על קובץ סיפוריו של ישראל זמיר

"ערבה בוכייה". // דודו פלמה: מאיר אריאל בקיבוץ אורטל.

שמאי גולן: רצח הסופרים היהודים בבריה"מ, דברים שנאמרו בשעתם בעצרת במלאת 25 שנים להירצחם של הסופרים ואנשי הרוח היהודים בברית-המועצות.

שוש וייסמן לגב' טויב – מערכה נוספת.

רון סואן:  הלינק לסרט לולה שמספר את סיפורה של לילי מרלן.

ברוך בן עזר (רַאבּ): שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר. מסמך אותנטי. המשך יבוא.

ד"ר אברהם וולפנזון: ?SO WHAT –  מוסר, פוליטיקה וחישובי-קריירה בהאשמות היועץ המשפטי נגד ראש-הממשלה לשעבר.

אורי הייטנר: בושה וגאווה. / איפה נמצאת הרמה הגבוהה?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי,

 נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

אלישע פורת: קישור לתמונות מהמחזה "הרשלה אוסטרופולר" של ליפשיץ.

 

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

 

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

סִפּוּר קָטָן. רָאִיתִי בְּגַן הַחַיּוֹת בִּכְלוּבוֹ שֶׁל הַפֶּתֶן עַכְבָּר פִּצְפּוֹן שֶׁשָּׂרַד אֶת הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה וְהוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַל הַפִּתּוּלִים שֶׁל הַחַיָּה הַגְּדוֹלָה וּמְסַדֵּר לוֹ אֶת שְׂפָמוֹ.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (85)

 

 

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

לקרב את המרכז לפריפריה

מדינת ישראל, מיום ייסודה ועד היום הזה, היא שתי מדינות. מדינת המרכז ומדינת הפריפריה. בחלוף השנים התהליך לא רק לא התמתן אלא אף הואץ. שבעים אחוזים ויותר של העוצמה הכלכלית האקדמית האירגונית הבריאותית התרבותית והאמנותית של מדינת ישראל מצוייה ברדיוס של שלושים קילומטרים מן הקרייה תל-אביב. יש שלוחה במפרץ חיפה, יש שלוחה בירושלים, אבל בסופו של דבר יש מרכז, יש פריפריה, ולעולם הפריפריה נחשלת אחרי המרכז.

שנים רבות דובר בקירוב הפריפריה למרכז. כבישים נסללו, מערכות תקשורת נפרשו, מסילות ברזל נבנו, שכולן מנותבים דרך המרכז. הפלא ופלא, המרכז הלך והתחזק, כי הכול בא אליו. וגם אם המרכז יוצא אל הפריפריה, לדוגמא תיאטרון באר שבע, שאיננו אלא אירגון הסעות של האמנים מן המרכז לצורך הופעה, והשבתם לביתם בסופה, או כתבים היוצאים לגליל לצורך צילום וכתבה ומביאים אותה לעריכה ושידור, הרי בסופו של יום אנשי המרכז חוזרים הביתה, והפריפריה נשארת בנוולותה.

תופעה זו של התחזקות המרכז על חשבון הפריפריה היא הבסיס לעובדות הפוליטיות: גם אם נבחרים נציגי פריפריה במנגנון הדמוקרטי, הרי המדיניות הנקוטה היא של המרכז. המדיניות הנקוטה במרכז מימים ימימה היא של הפקרת הפריפריה, ואף ויתור עליה לטובת האוייב הערבי לצורך שימור העוצמה של המרכז. כך, שלושים שנה ויותר שֶׁבָּה מפלגת השלטון של הפריפריה הופכת את עורה עם הגיעה לשלטון, וממשיכה לבצר את מנהיגות המרכז.

במציאות בה אנו שרויים ההבדל האמיתי בין המרכז לפריפריה היא הקירבה הלא נוחה לאוייב הערבי, הממרר את חייה של הפריפריה. כולנו יודעים שהגליל התחתון הוא ברובו המכריע ערבי, מי יקים שם את מרכז העצבים ש בנק הפועלים? כולנו יודעים שהנגב רובו ככולו נכבש תחת הבנייה הבלתי-חוקית של הערבים. מי יקים שם את מרכז העצבים של משרד הפנים, משרד התקשורת והחברה לישראל?

כל אותם עתירי הון, עתירי עוצמה, ועמודי התווך של הכלכלה והמימשל, לא רוצים לראות אלף מסגדים לפני הפרצוף כאשר הם קמים בבוקר, או אלפי פחונים שבהם עשרות אלפי ילדים ערבים – בדרכם למשרדיהם המהודרים. אין להם שום עניין שילדיהם ילמדו בבתי ספר נחשלים, או ללכת לראות סרט בקניון שרובו ככולו מדבר ומגדף בערבית. לכן המרכז הולך ומתמרכז, והפריפריה מופקרת יותר ויותר. ולא הזכרנו כלל את לב הארץ, יהודה, ירושלים והשומרון, שהם בבחינת נטל לא רצוי, שורץ ערבים חרדים ומתנחלים, שומר נפשו ירחק.אם יש ספק באמיתות ההגדרה דלעיל, ראה שתי המלחמות האחרונות, בצפון ובדרום, שלא ניכרו כלל מבחינה כלכלית, אירגונית, תרבותית ואמנותית, מלחמות שהיו כלא היו. אפילו גלעד שליט, נציג מובהק של הפריפריה, מופקר לחסדיו של החמאס.

בימים אלו, תחת מנהיגותו של בנימין נתניהו, צפוי לבוא השינוי הגדול, המהפך האמיתי. במקום להביא את הפריפריה למרכז, ינקוט נתניהו במדיניות ההופכת את המרכז לפריפריה. אם ההבדל העיקרי בין הפריפריה למרכז היא קירבה לערבים, יש לבטל את ההבדל, ולאפשר לערבים למרר את חייהם של תושבי המרכז בדיוק כמו תושבי הפריפריה, ואולי אף יותר.

והנה הסימנים.

קודם כל הסכמה עקרונית למדינה ערבית נוספת בלב הארץ. מדינה החברה באומות המאוחדות תזכה לכל אותן זכויות והגדרות של מדינה ריבונית, כולל הקמת צבא ורכישת נשק, ללא קשר להכרזותיו של מר נתניהו.

שנית, השינויים בחוק הקרקעות הפותחים את אדמות הארץ לרכישה של כל גורם באשר הוא.

שלישית, הסרת החסמים החסימות והמחסומים לתנועה של ערביי לב הארץ, רוצה לומר, גישה אל המרכז.

רביעית, השבת אלפי רוצחים שפוטים ערביים למעגל הטרור (שחרור גלעד שליט), ובכך רוח גבית לחמאס ולג'יהאד.

חמישית, האצת ההצטיידות של צבאות האיסלאם, צפון ודרום ומערב, בנשק ארוך-טווח, כולל האיום הגרעיני על המרכז.

שישית, הטלת מיסים כגון מס הבצורת על המרכז, שמשלם מסים, כדי לממן את החסר הנובע מאי-תשלום מס בפריפריה שרובה ערבית.

שביעית, הצרת צעדיהם של יהודים יושבי ההר, שהם החגורה האמיתית המונעת פלישה אל המרכז (מה שקרוי, הקפאת ההתנחלויות).

בסופו של דבר ייווצר מצב שבו המרכז מסומן לחלוטין בידי האוייב, ובהתלקחות הראשונה יהפוך למטרה לאלפי טילים משלושת עבריו, ולשאהידים מתפוצצים בלב-ליבו, בדיוק כמו שדרות ונתיבות כרמיאל וקריית שמונה, נהריה ובאר-שבע.

הרעיון איננו חדש. אריאל שרון, האיש שנבחר ברוב סוחף על ידי הפריפריה הגיאוגרפית-חברתית, ניסה להביא את המרכז לפריפריה. במשך 18 חדשים עמד צה"ל מנגד בעוד הערבים עושים שפטים גם במרכז וגם בפריפריה. 18 חדשים של הרס וחורבן, מוות ובכי, ואריאל שרון המתין. המתין למרכז שיתבע פיתרון אמיתי. לא חלקי, לא דחייה, אלא פתרון אמיתי. בסופו של דבר הוא נשבר, לא יכול לעמוד במראות הזוועה, ופקד על בוגי לתת פתרון חלקי.

ייתכן שנתניהו קשוח יותר. ייתכן שנתניהו מבין שכדי שיהיה יותר טוב חייב להיות הרבה יותר רע. לא לפריפריה, היא גם ככה מפרפרת. המרכז חייב להרגיש כמו פריפריה על מנת שיתעשת. השאלה היא רק כמה הרוגים, כמה הרס, כמה חורבן, כמה זוועה דרושים כדי להביא אותו להכרה שחלוקת הארץ, הפקרת הפריפריה, התמרכזות לתוך הגטו היהודי של השפלה – איננה טובה יותר מגטו ורשה. ברור ש"קורבן השלום" של אלף הרוגים, בקצב של מאה ושלושים בשבוע, פשוט איננו קורבן מספיק, כמיוחד אם חלקו הגדול היה בירושלים ושאר הפריפריה. אולי עשרת אלפים, אולי יותר, יש סף שאם ייחצה, יש קובעת שאם תתמלא, יגרמו למרכז לומר די, אנו רוצים פתרון אמיתי, בלתי הפיך, אחת ולתמיד, שבהכרח איננו כולל את חלוקת הארץ עם האוייב.

שום דבר מן האמור לעיל איננו המצאה שלי. עיון בהגותו של בני מוריס, מבכירי ההיסטוריונים החדשים, אלו שאינם מייפים את יפי הבלורית והטוהר של מלחמת השחרור, מראה שבן-גוריון היה טרנספריסט. השואה היתה טרייה, הערבים הכריזו על השלמתו של הפתרון הסופי, בן גוריון סיים את המלחמה עם מיעוט ערבי קטן ככל האפשר בתוך הסכם שביתת הנשק, וחבל, אומר מוריס, שלא סיים את המלאכה בטרנספר של כל הערבים אל מעבר לירדן. לו היה עושה זאת היה חוסך לישראל ולערבים דם רב. עד עתה שילמה הפריפריה את מחיר הכישלון של בן גוריון, והכישלון הכפול של יורשו, לוי אשכול. בנימין נתניהו ידאג לכך שהמרכז יהפך לפריפריה, בכל האמור לסבל חורבן וקרבן, עד שיתעשת.

יש כמובן דרך אחרת, יותר סובלנית, פחות קטלנית, יותר אנושית. להעביר את המרכז אל הפריפריה, ולהשליט בה את השלטון היהודי. להעביר את הקרייה לירושלים, את השב"כ למישור אדומים, את משרד החקלאות לאריאל, את המוסד למצפה יריחו,את מינהל האזרחים לקריית שמונה, את התעשייה האווירית לבאר-שבע, את התעשייה הצבאית לקדומים, ולהקפיא לחלוטין את הבנייה בשפלה. לאכוף את חוקי הבנייה באורח שיוויוני, לספק מים שפירים רק תמורת תשלום מראש, בקיצור להתחיל להתנהג כריבון.

אלא שהמרכז לא רוצה. הוא רוצה להקריב את הפריפריה, ולכן בהכרח יקצור את קציר הדמים של הסרבנות, ובקרוב.

ד"ר יובל ברנדשטטר, באר שבע, הנגב הכבוש

 

נ.ב.

"כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת," – (ציטוט מאלתרמן, גיליון 475) – הוא מבלבל עם הנורבגים. בשבדיה אין פיורדים והרים. נו, שוין, השבדים גם קלטו את הבנות הנורבגיות שהגרמנים אנסו, והנורבגים גילחו את ראשן והתעללו בהן עם השחרור. השבדים המסכנים פשוט טובעים בערבים, מאלמו חצי ערבית, וחוץ מלגרש אותם אין להם ברירה אלא להיכנע להם. אפילו משחק טניס לא יכלו לשחק בנוכחות קהל, למרבה הבושה.

הנ"ל

 

 

* * *

בינה ברזל

רדי

 

רְדִי אֵלַי, אֶת צְעָדַיִךְ גַּשְּׁשִׁי

לְאַט.

חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת

מְהַדְהֵד מִיִּסּוּרַיִךְ,

כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי

הַנְּהָרָה שֶׁמְּאִירָה אֶת מַבָּטֵךְ

אֶת אֲרֻבּוֹת עֵינַיִךְ

כְּשֶׁאִישׁוֹנַיִךְ מִתְמַקְּדִים

בִּי.

 

רְדִי, לְאַט נַעֲלֶה

אוֹ נֵרֵד

בָּרְחוֹב הַבָּא אוֹ הַזֶּה

פִּשְׁפַּש בַּרְזֶל קָטָן

יְטַפַּח קוֹלוֹ הֶחָלוּד

מֵאֲחוֹרַיִךְ.

בִּשְׁאֵרִית כֹּחֵךְ

הִגַּרְתְּ מִיַּלְדּוּתֵךְ

לְכָאן – אֵלַי,

עַשְׂרוֹת שְׁנוֹתֵינוּ

מְכֻנָּפוֹת מֵאָז

מְכֻתָּפוֹת כְּמוֹ

כְּרוּבִים שֶׁל אֵשׁ.

עַכְשָׁו כְּאָז

חַלּוֹנוֹתַיִךְ

סוּמִים,

אֲחֵרִים מְהַדְּסִים בֵּין הַמִּטְבָּח לַסַּלּוֹן.

אוּלַי אוּכַל

לִגְבֹר וְרַק הַפַּעַם,

מִבַּעַד מָסַךְ

דְּמָעוֹת

לִרְאוֹת אוֹתָךְ

נֶחֱלֶצֶת אֶל פָּנַי

כָּל כָּךְ חֲסֵרָה לִי

הַשִּׂמְחָה הַפְּשׁוּטָה

שֶׁהָיְתָה שְׁמוּרָה אֶצְלֵךְ

לְמַעֲנִי,

רְדִי.

 

הוֹ יָמִים נֶעֱרָמִים

כְּמוֹ עַנְנֵי הַגֶּשֶׁם

בָּאֹפֶק. יָמַיִךְ חֲרוּזִים בְּיָמַי.

כָּל כָּךְ פָּשׁוּט,

כָּל כָּךְ כּוֹאֵב.

מָה הָיָה שָׁם

מִלְּבַד סוּפוֹת חֹרֶף

וּמִשְׁפָּטִים מְגֻמְגָּמִים,

קֵיְצִים מְעֻלָּפִים

מֵאוֹר גָּדוֹל.

כָּל כָּךְ בּוֹעֵר עַכְשָׁו

הֶחָלָל שֶׁלֹּא מִתְמַלֵּא

בְּיֵשׁוּתֵךְ.

רְדִי.

 

שְׁתֵּי יְלָדוֹת נִרְטָבוֹת

בַּגַּלִּים הַגְּדוֹלִים.

אַתְּ יָדַעְתְּ תָּמִיד שֶׁאֲנִי חוֹלֶמֶת

וְלֹא תָּבַעַתְּ מֵעוֹלָם

שֶׁאֶתְעוֹרֵר.

כָּל הַשְּׁאָר בֶּאֱמֶת אֵינוֹ חָשׁוּב.

רַק עַכְשָׁו

כָּל כָּךְ עָצוּב.

זָרִים חוֹלְפִים

לְיַד בֵּיתֵךְ

כִּתְמֵי הִתְפּוֹרְרוּת

מְטַפְּסִים עַל הַקִּירוֹת,

הָיוּ לָךְ בַּקְבּוּקֵי תַּלְתַּלִּים

וּתְשׁוּקַת חַיִּים

שֶׁכָּזֹאת.

אוּלַי תֵּרְדִי פִּתְאֹם.

לֹא חֲרָטָה לֹא גַּעְגּוּעַ

מַה פִּתְאֹם,

רַק תְּחוּשַׁת אָבְדָן שֶׁנִּלְפֶּתֶת, הַזּוֹ.

 

חֲתוּלִים כַּנִּרְאֶה מִתְגַּלְגְּלִים בַּחֲתוּלִים

וּכְלָבִים בִּכְלָבִים.

רַק אֲנַחְנוּ לֹא

מִתְגַּלְגְּלִים,

בִּכְלָל לֹא.

רַק הַגַּעְגּוּעִים, מוּזָרִים.

 

 

* * *

יהודה דרורי

KILL THE MESSENGER...

היה קיים מנהג בעולם העתיק שכאשר שליח היה מביא למלך בשורה רעה, היו הורגים אותו. נוהג זה היה מקובל, לא רק בבבל, פרס ובכל אגן הים התיכון אלא אף אצל היפנים והסינים, ועד האינדיאנים למיניהם ביבשות אמריקה. גם בתנ"ך אנו מוצאים את דוד שמצווה להרוג את מי שהביא לו את הבשורה הרעה על מות שאול ויהונתן.

הנוהג הזה נשמר גם כיום בעולם המודרני... אבל... עם קצת יותר הומניות... לא ממש הורגים את השליח, פשוט מתעלמים מהמסר שלו. צאו וראו את כל הצרות שבאו על עמים וארצות, כפי שאנו מכירים בהיסטוריה של המין האנושי, והכוונה לצרות שאינן חלק מאסונות טבע אלא בעיקר ממלחמות, כיבושים, ומלחמות פנים. כלום לא היה מישהו שהזהיר שם מפני הבאות, שניסה לעצור או לצמצם את ממדי הקטסטרופה?

האם לא נאמר לנשיא רוזבלט שהיפנים יתקפו? האם סטלין לא הוזהר מהתקפת הנאצים על רוסיה? האם ה-FBI לא הוזהר על המזימה בדאלאס לרצוח את קנדי? האם ל-FBI/CIA לא היו אינדיקציות לגבי מיתקפת הטרור בניו-יורק?

התשובות ידועות זה מכבר. לא רק "ניתן להניח", אלא במקרים רבים, ידוע לנו שתמיד היה שם, במוקד שלפני האסון, יותר מאחד אשר ניחן בכושר חשיבה ארוך טווח, בכושר ניתוח אנליטי של מידע, ובמבט מעבר לאופק, והוא גם ניסה להעביר את המסר, צילצל בפעמונים, דפק על דלתות ושולחנות, צעק והתחנן שיקשיבו לו, אבל אף אחד לא רצה לקבל את המסר. מה לעשות? לא אוהבים את המתריעים בשער, לא סובלים את הנודניקים הללו אשר מקלקלים לנו את מצב-הרוח הטוב העכשוי – לא הורגים, פשוט מתעלמים מהם (ואחר-כך מפטרים אותם כדי שלא יביכו אותנו...)

אני מנסה להיזכר היכן בהיסטוריה כן הקשיבו למבשר-הרעות, ועולה בראשי מיד שני מקרים, ושניהם בתנ"ך (אשר אינם קשורים בנביא כל שהוא).

הראשון קשור לתיבת נח (נח לאשתו: "יקירתי, גם אני כמוך לא מאמין במבול אבל פשוט הוא לא השאיר לי כל ברירה. אני לא יכול לקרוא לאלוהים נודניק ולגרש אותו!")

והמקרה השני קשור לפרעה מלך מצרים, אשר קיבל את הצעתו של יוסף לאגור חיטה בשבע השנים הטובות כדי להתמודד בהצלחה עם שבע שנות הרעב (פרעה בטח אמר ליועציו: "יוסלה צודק, או לא צודק, אבל אני מריח פה עיסקת נדל"ן אדירה...")

אינני מתכונן להצביע על עוד פאשלות בינלאומיות שניתן היה למנען, משברים כלכליים, מלחמות, קריסות אקולוגיות, ועוד. הדוגמאות כל-כך רבות בייחוד ש"הכתובת היתה על הקיר" – כמעט בכל מקרה, בצורת התרעות ואזהרות מפי אנשים חכמים ומלומדים (ולא אתייחס פה לנוסטרדמוס או אסטרולוגים ו"נביאים" למיניהם). אני רוצה להסתכל על המשבצת שלי – מדינת ישראל.

למרות שאני מנסה לכתוב בקלילות (כדי שלא להיקרא נודניק וטרדן) ואף ניסיתי לעורר חיוך, הרי שהדברים הבאים הינם קצת קשים לעיכול. אנחנו מדינת היהודים, עם חמישה מיליון ראשים של יהודים (חכמים כביכול..) אנחנו ממשיכים ל"הרוג" את השליחים עם הודעותיהם המרגיזות. "השכלנו" להתעלם מאזהרותיהם של מפקדים-לשעבר של זרועות הביטחון השונות, מלומדים ואישים לא פוליטיים. הם לא באו להבהיל, הם באו להתריע על אירועים שרק אנשים עם מעוף רואים (האם לא העמדנו אותם בעבר בראש הפירמידה?..)

בואו ואפתח לכם עיתונים וארכיוני מדינה ותבינו במה המדובר. עם תום מלחמת ששת הימים הציע שר הביטחון דאז, משה דיין (בהברקה נדירה...) שניסוג מקו המים של הסואץ מספר קילומטרים ונאפשר לתעלת סואץ לפעול. הוא נדחה ממש בבוז. אם זה היה קורה היתה נמנעת מלחמת ההתשה ואולי אף מלחמת יום כיפור. וכאשר אמרו לרה"מ גולדה מאיר שנאצר מוכן לדבר, היא התעלמה מהשליחים. והאם לא היו כאלה שהתריעו על מועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים ונדחו בצורה מעליבה? ובאוצר לא הקשיבו לכלכלנים שזעקו בקול את הצפוי ממשבר המניות הבנקאיות (זוה קרה בדיוק כפי שאמרו שזה יקרה...)

לא איכנס לפוליטיקה אבל אנשים שלא משתייכים לימין הצביעו על התוצאות ההרסניות שיהיו לאספקת נשק ותחמושת לפלשתינאים (שהיפנו נשק זה נגדנו בשתי אינתיפאדות...) ועכשיו, בשנים אלו, האם אתם יודעים כמה זמן מתריעים כלכלנים וסוציולוגים בכירים על סכנת הפערים הכלכליים, החינוכיים והחברתיים, ההולכים ומתרחבים אצלנו ואשר מוליכים את החברה הישראלית לאבדון? ותראו כמה מעט ממשלות ישראל מטפלות בכך!

במשך שנים אישים פוליטיים בישראל, האמינו (ועדיין מאמינים) שניתן יהיה להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים – ושהם (הפלשתינאים) יוותרו על זכות השיבה ועל שליטה מלאה בירושלים – וזאת למרות אזהרות של מומחים בנושא (אף מכאלה אשר אינם מזוהים פוליטית) הטוענים שאין הדבר אפשרי, וכי כל ניסיון בשנים הקרובות להסדר שלום נדון מראש לכישלון, ומה עוד שהאיסלם הקיצוני הוא זה השולט על העולם המוסלמי בכלל ועל הפלשתינאים בפרט.

בארכיון הפרטי שלי מונח מאמר חשוב משנת 1955 של עורך "מעריב" דאז – עזריאל קרליבך, אדם שהיה מקובל על ראשי המדינה, המסביר באופן הגיוני פשוט וברור מדוע לא ניתן לעשות שלום עם הערבים כל עוד האיסלם שולט בהם. קרליבך, שהיה ידוע כאדם חכם, חזר מסיור ארוך באסיה, שם האיסלם מתון יחסית, ואץ להזהיר את ראשי השלטון מסכנת האיסלם, אבל האם מישהו התייחס לאזהרתו זו ?

ומה בימים אלו? עם עלייתו המטאורית של אובמה לשלטון, היו מיספר אנשים ידועים ונבונים, בארץ ובחו"ל, שהזהירו מנשיא עם רקע מוסלמי ועם נאיביות ליברלית-שמאלנית, אבל רוב העם היושב בציון הוקסם מהכריזמה של ברק-חוסיין אובמה ושמח בהיבחרו.

והיום, אחרי נאום קהיר בו הוא "שכח" את שרשי היהדות בארץ ישראל – ואנחנו פה לדברי אובמה רק בגלל השואה, (שזו תפיסה איסלמיסטית שמוביל אותה כיום נשיא איראן – ולכן הוא מכחיש את השואה...) לדידו [של אובמה] המילים: טרור פלשתיני, חמאס או חיזבאללה לא קיימות– הבעיה הבינלאומית והאזורית הכי חשובה לגביו הן ההתנחלויות, ומדוע? כי התנחלותנו בארץ, על פי המוסלמים, היא תמצית הציונות והוא בא לרצות אותם... (חכו, חכו עד שיתחיל לדבר נגד עליית יהודים לארץ...)

ועכשיו נצטרך לפעול חזק ובמהירות כדי לנטרל בארצו אדם פופולרי זה כי לא הקשבנו קודם לקולות מאנשים נבונים, המכירים את האיסלם ואת בניו האמיתיים (ו...החורגים) ואשר צפו בשאר רוחם, במעוף ובידע – את הצרות שבאות עם נשיא חסר שורשים אמריקאיים וחסר ניסיון בינלאומי. תודה שיש קונגרס וסנאט.

 

 

* * *

יוסי גמזו

לִהְיוֹת חָצָב

 

לִהְיוֹת חָצָב, לִזְקֹף גִּבְעוֹל, לִמְתֹּחַ חַיִץ

בֵּין עִקְּשוּתָהּ הַלֹּא נִלְאֵית שֶל הַצְּמִיחָה

וּבֵין רִשְעָם הַחַד שֶל כָּל חוֹחֵי הַקַּיִץ

שֶלֹּא נוֹתַר בָּהֶם כָּל זֵכֶר לִפְרִיחָה.

 

לִגְבֹּהַּ חֶרֶש מִמִּישֹרֶת לְמִישֹרֶת

שֶל שְרַב אֲוִיר לוֹהֵט כְּתֹפֶת מְבֹעָר

עַל בְּהוֹנוֹת הַסַּבְלָנוּת עַזַּת הַשֹּרֶש

שֶבָּהּ יִקֹּב הַדִּין בַּסֶּלַע אֶת הָהָר.

 

וְלֹא לָתֵת, לוּא גַם לְרֶגַע, אֶת הַדַּעַת

לְתִסְכּוּלָם שֶל הַנָּלוֹז וְהֶעָקֹל

הַמִּתְנַכְּלִים לִזְקִיפוּתְךָ הַלֹּא נִרְתַּעַת,

עֻבְדָּה: יָפְיָהּ שֶל הַפְּרִיחָה אוֹמֵר הַכֹּל.

 

 

 

* * *

אבנר בטיסט

על ספרה של נגה מרון

חלומות על חירות

הוצאת"נעם", 2009, 229 עמ'

הספר השמיני בסידרת "חירות". הנוער בתקופתנו ובתקופת הקמת המדינה. התלבטויות הנוער של ימינו ומולן התמודדות החיים בעת המאבק והמרד בשואה והמאבק להקמת המדינה. העולה הצעירה גליה נחשפת לעולמות שונים ומסקרנים.

ושוב, ספר נוסף בסדרת "חירות", שמיני במספר, של הסופרת המוכשרת נגה מרון. הסופרת ממשיכה בכשרון רב, לרקום שתי תקופות למרקם קסום אחד. האחת, בישראל של ימינו, עולמם המורכב של בני העשרה על לבטיהם ומחשבותיהם בסבך המאורעות המתחולל כיום במדינתנו, והשנייה, תקופת נעוריהם של נערים ונערות, צעירים וצעירות, המתרחשת בשנות מלחמת העולם השנייה, שואה ומרד, ומלחמת העצמאות והמאורעות שקדמו לה כמו שיירת הל"ה, מעפילים וגיוס גח"ל, קפריסין, פריצת הדרך לירושלים ועוד.

הסופרת, מנהלת בית ספר ופלמ"חניקית בעברה, מיטיבה לתאר את עולם בני הנעורים בבית הספר ומחוצה לו בתקופתנו ופותחת פתח לעולמות של צעירים יהודיים וישראלים בתקופה קודמת של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות.

סדרת הספרים הקודמים בסידרת "חירות", שכולם יצאו בהוצאת "ידיעות אחרונות", כוללת את: "אל תקראו לי חירות", "חירות לקראת בגרות", "הכול על חירות", "עמוס חולם על חירות", "המאבק לעצמאות של עמוס וחירות", "בחירתה של חירות" ו"חברות וחירות".

הספר הנוכחי, בהוצאת "נעם", ממשיך לעסוק ולספר ביומנה של חירות, נערה בימי קום המדינה, שהתגלגל לידיה של נכדתה לימור, נערה בתקופתנו, אלא שבספר הנוכחי המספרת היא חברה של לימור ששמה גליה, והיא עולה חדשה בארצנו. אני ממליץ לקרוא את כל הספרים על פי הסדר ובכך להיחשף ליריעה השלמה שפורשת לפנינו המחברת, אולם גם למי שלא מצא את כל הספרים, מתואר תקציר העלילה הכללית בתחילת כל ספר והקורא יכול להיסחף ולהתענג על העלילה גם בקראו כל ספר בפני עצמו.

בני הנעורים המחפשים תשובות לאירועים הקורים אותם בתקופת הנעורים הסוערת, בבית, במשפחה ובבית הספר, יוכלו למצוא אותם בספר זה ולהזדהות ולמצוא מקבילות לדמויות המוכרות להם בדמויות בני הנעורים בספר. אולם ספר זה, כמו קודמיו בסידרה, פותח להם גם עולם נוסף המציג בפניהם את שעבר על צעירים יהודיים בזמן בו נלחמו על חייהם ועל אהבותיהם בתנאים קשים יותר של מלחמת הישרדות אם בגולה ואם בארץ, ובו בזמן מהווה זרקור המאיר באור קסום את ההיסטוריה של עמנו בשנים אלו, תוך מסירת מידע רב, אך לא כהסבר יבש של ספר היסטורי אלא תוך גילוי עולם מופלא של רגשות וסיפורים אישיים. גם הסינתזה המתרחשת בין הצעירים של ימינו לדור הסבים שלהם, מאופיינת בהבנה, אהבה ועניין של אלו באלו.

למי שכמוני, מכיר את המאורעות של תקופת הקמת המדינה והשואה והתקופה שלאחריהם, ואת הדמויות שלקחו בהן חלק מכלי ראשון, איני יכול אלא לברך על התיאורים על השואה והמרד, ההעפלה, מחנות המעפילים בקפריסין, שיירת הל"ה וגוש עציון, אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", כל כך הרבה וכל כך חשוב שהנוער יכיר מושגים אלו.

הספר גרם לי להיזכר בנעמי דרוז'דיק, שחרפה נפשה והגיעה לגוש עציון הנצור לאחר נפילת חבריה בשיירת הל"ה, ומצאה את מותה ביום בו נולדתי, כאחת מ-240 חללי הקרבות וההגנה על המקום (לאחרונה נפגשתי עם מי שהיתה מדריכתה בתנועה) – ובשירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" שנכתב בסערת נפשו בלילה שלאחר הקרב על הל"ה, – במורדי גטו ורשה וגטו קרקוב (שעם חלקם אני בקשר) וגבורתם מתוארת במוזיאון מורדי הגיטאות המתואר בספר, – בחיוניות ובהרפתקאות חברי הפלמ"ח, שמצד אחד לחמו בגבורה כשחבריהם נפגעים ואף מתים לצידם ומאידך ידעו לשלב קומזיצים וקפה סביב המדורה (תיאורו בספר של מאיר, המופיע עם כבשה על כתפיו על מנת להאכיל את פיקודיו, הזכיר לי את אביגדור מלך החיות, הפלמ"חניק, המזנק אל האוטובוס בו נסענו עם איילה על כתפיו, אותה אכלנו בקומזיץ באותו ערב) כמתואר גם בספרו של פוצ'ו – "חבורה שכזאת היינו". [לא ברור – אב"ע].

ייתכן שהקוראים שיקראו את הספר יתחברו יותר וייהנו לקרוא את התיאורים האקטואליים כמו בעיות העלייה והעולים, מלכת כיתה, טיולי בית הספר ועוד נושאים אקטואליים, אך קשה לי לראות מישהו מהם שבעקבות הקריאה לא ייפתח גם למורשת שלנו בארץ, ומי שיעשה כן יוסיף לעצמו רובד חשוב של ידע והבנה על דרכנו הנה בעת החדשה ולמה אנחנו כאן.

הספר מתאים גם לדור הצעיר, לבוגרים יותר וגם לסבים ולסבתות, כשכל אחד יכול למצוא בו את מבוקשו ואני מקווה שגם יעורר עניין בדור הצעיר לשאול את בני משפחתו הבוגרים יותר על חוויותיהם בתקופה של המאבק להקמת המדינה כפי שעושים זאת לימור וחבריה/חברותיה. אני ממליץ לטעום מהספר ואז להמשיך בכל הסידרה. 

פורסם לראשונה באתר סקופ (מדור תרבות) ביום 26.08.2009

 

 

* * *

עמוס גלבוע

ההתקפה על בוגי – הסתה מול הסתה

 ההתקפה התקשורתית על בוגי הסתיימה לפי שעה ודומני שהגיע הזמן לנתח את ההתנפלות עצמה. היתה זאת התקפה חריגה בהיקפה, במשך הזמן שהיא התנהלה, ובלהט שבו היא נערכה. נושאי הדגל של ההתקפה והחצוצרנים שלה היו בעיקר מחוגי "השמאל" התקשורתי והפוליטי, אך גם מצד החוגים שקידמו בזמנו את תוכנית "ההתנתקות".

טרבעה מאפייניםלהתקפה:

הראשון, והבולט ביותר, היא ההתקפה האישית הבוטה נגד בוגי, מלווה בביטוי גנאי, השפלה ולעג. להלן רק כמה דוגמאות לכך: הוא "דגנרל", כלומר הוא גנרל דגנרט, אידיוט; "הוא מטומטם"; "דבריו הם דברי הבל"; "הוא חף מכל יכולת ניתוח סבירה ומשביב של אינטלקטואליות"; "הופעתו מטופשת"; הוא "יישאר סתם רפתן מגרופית"; "יכול להיות שאין לו אפילו את יכולת הלמידה". זה מדהים: בא בוגי ובבמה הכי לא מתאימה יוצא בכינוי הגנאי הכי לא מתאים של הווירוס, והוא נענה במטר חרפות וגידופים מעל כל במה אפשרית. על מה זה מעיד? על התוקפים עצמם שמתחמקים מדיון ענייני מייגע, ומעדיפים את המלאכה הקלה של קללות? איני יודע!

 המאפיין השני הוא ההתקפה על הצמרת הצבאית שלנו, באמצעות ההתקפה על בוגי. זאת צמרת, כך רועמות החצוצרות של ההתקפה, שכל מה שיש לה זה פלאפלים על הכתפיים, אבל לא שכל; שכל מה שהיא יודעת לעשות זה לחשוב בצורה סכמטית, מרובעת, נעדרת יצירתיות וחוכמה. רמטכ"ל צה"ל, זה שדיכא את האינתיפאדה השנייה, זה שלמעשה שם קץ לטרור המתאבדים, זה שהוכיח הלכה למעשה כי המנטרה שלא ניתן לדכא טרור באמצעים צבאיים אינה אלא שטות – הוא כאמור חדל אישים ומטומטם.

ומאפיין שלישי הוא הקונספירציה האיומה והנוראה שבה הואשם בוגי. ההרצאה שלו בחוג של פייגלין (כאמור דבר מאוד לא חכם) הפכה, לדעת התוקפים, למפגש קריטי ברמה היסטורית לאומית: היו כאלו שראו בכך התארגנות להדחת ביבי; היו כאלו שראו בכך תחילתה של סכנה איומה ונוראה לעתיד המשטר הדמוקרטי בישראל, כאשר בוגי ומרעיו יעלו לשלטון; היו כאלו שראו בכך תמרון של בוגי על מנת להשתלט על הליכוד במטרה למנוע את הסדר השלום הקרב בין אבו מאזן לביבי. ככה עושים פיל מזבוב בימים החמים של אוגוסט!

ורביעי להם הוא בניית מציאות כוללנית המשקפת הרבה יותר את מאווייו של הכותב, מאשר את המציאות הפרטנית המורכבת. למשל, כותב אחד מציין כי "כאן בוגי מתרסק. גם בלי מישאל עם, גם בלי בחירות חדשות, בכנסת הזאת, כמו בקרב העם כולו, יש רוב עצום ליציאה מהגדה."

האומנם? ליציאה גם מגושי ההתיישבות? ליציאה יחד עם שיבת פליטים פלסטינים? או למשל כותב אחר הקובע כעובדה כי "האינטליגנציה הישראלית הנעה ימינה עדין נגעלת מיעלון." אין לי ספק שהכותב מחשיב עצמו לחלק מהאינטליגנציה וחש עצמו נגעל, וזכותו לכך, אך מי נכלל תחת ההגדרה של אינטליגנציה? גם אינטליגנטים מהימין? האם נערך סקר בנידון?

מה הסיבות העמוקות להתקפה חסרת הפרופורציות על בוגי? זה נושא למחקר, אך מה שלדעתי עולה מכל הפרשה הם הדברים הבאים:

בוגי הסית לשנאת "שלום עכשיו" ודומיו. כל אלו שתקפו אותו עסקו באותה מטבע: הסתה אישית נגד בוגי ודרכו האידיאולוגית. אנחנו כל הזמן מלינים על ההסתה הערבית ועל ההסתה האנטישמית, אך עוסקים בהסתה פנימית רווית עוינות ויצרים. במילים אחרות,לדעתי אין אצלנו (לפחות ברמה הפוליטית )יכולת לנהל ויכוח עניני, מנומק, "מעל החגורה".

[פורסם לראשונה בעיתון "מעריב"]

 

 

* * *

משה גרנות

משבר האידיאולוגיה

על קובץ סיפוריו של ישראל זמיר

"ערבה בוכייה"

ידיעות אחרונות, 2009, 239 עמ'

 

אני זוכר כמה רתחתי מזעם כאשר דליה רביקוביץ', עליה השלום, ונורית זרחי תבל"א השמיצו את הקיבוץ, ובעיקר את גבע שבעמק יזרעאל, שם התחנכו כילדות חוץ. ומדוע רתחתי? קודם כול מהטעם הכללי – וכי כיצד ניתן להשמיץ את אחת התנועות המדהימות שקמה בארץ ישראל, והייתה דוגמה של שיתוף ועריבות הדדית, של מהפיכה בונה, של חזרה לעבודת כפיים לאחר מאות שנים של רחיפה ב"מקצועות אוויר". הקיבוץ היה לתופעה חברתית שעוררה התפעלות בעולם כולו. ואיפה החוב האדיר שחייב היישוב בארץ, ואחר כך המדינה שבדרך בבניין כוח המגן ובקליטת העלייה? אלי עמיר יכול להתלונן שבמשמר העמק לא שחטו שחיטה כשרה, אבל מי קלט אותו כנער עולה – האם העיר תל-אביב, או הקיבוץ שהיום אוהבים להשמיץ?

אבל היה גם טעם אישי להתקוממות שלי כלפי שתי היוצרות הנ"ל: אני עצמי התחנכתי תקופה קצרה בגבע, ואני מעיד על עצמי שמעולם לא פגשתי אנשים מופלאים כאותם אנשי עבודה ואנשי רוח בני העלייה השנייה והשלישית שאיכלסו את גבע. הם היו טולסטויים מהלכים, מסורים לעבודה ולהגנה על היישוב העברי ואחר כך על המדינה – בכל נפשם ומאודם. ואילו מחנכים היו לי! לימדו אותי יהודית שמחוני, אימו של האלוף שמחוני שנהרג בתאונת מטוס, מיכל גור אריה, אימה של דליה רביקוביץ' המתלוננת עצמה, נחמן רז, שהיה לימים חבר כנסת וראש ועדת החינוך של הכנסת – אנשים משכמם ומעלה, אשר עסקו בחינוך ובעבודת כפיים מתוך חרדת קודש ממש. לא הבנתי כיצד שתי היוצרות הנחשבות הנ"ל לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי, ולא הרגישו את אשר אני הרגשתי.

ואז הגיע תורו של הקפיטליזם הבוטה ללגלג על הקיבוצים ולפנות אצבע מאשימה כלפי "המיליונרים הסוציאליסטים" המשתכשכים בבריכות השחייה על חשבון כספי הציבור, והיה "עליהום" אדיר על הקיבוץ מצד "הקשת הדמוקרטית" ועיירות הפיתוח, מצד העולם החרדי שהתלונן מרה על "השמד" שביצע הקיבוץ בבני עדות המזרח. הכול הצביעו על הקיבוץ כעל העילה העיקרית לכל תחלואי המדינה. למגינת ליבי, הקיבוץ לא רק שלא הגן על עצמו בחירוף נפש, אלא אדרבה, סיגל לעצמו קו מחשבה קפיטליסטי, היכה על חטא וסיגל לעצמו כל החוליים המבהילים בהם לוקה מה שמכונה "המשק החופשי".

שאלתי בזמנו את נתן שחם, חבר קיבוץ בית-אלפא, קיבוצו של ישראל זמיר, איך קרה שהקיבוץ, שהיה חוד החנית של הציונות המעשית, הפך לשק האגרוף של הימין והשמאל גם יחד? איך זה שנתן שחם עצמו אינו מחזיר בכתביו מנה אחת אפיים למלעיזים?

הוא ענה לי בזו הלשון: "להחזיר מלחמה שערה – זו תעסוקה מלאה, והייתי זקוק לעיתון משלי כדי לענות לכל דברי ההבל שנאמרו על הקיבוץ" (הראיון התקיים ב 30.7.2003 ברמת השרון, התפרסם ב"מאזנים", אוגוסט 2004, ושובץ בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 317-339).

תשובתו של נתן שחם לא סיפקה אותי, ואני המשכתי מאז לתור אחר תגובה שתניח את דעתי. בספרו של ישראל זמיר "ערבה בוכייה" יש תשובה מעניינת. מסתבר שחלק הארי של הספר עניינו הקיבוץ ובני הקיבוץ. ישראל זמיר אינו מכה על חטא, וגם "איננו סופר" את המלעיזים – הוא עושה מה שאיש מוסר עשה מאז ומעולם – הוא בודק בכנות את עצמו. במקרה זה אמור הדבר על הקיבוץ, על בוניו ועל הדורות הממשיכים, והרי ישראל זמיר הוא חלק בלתי נפרד מהם.

ומה מסתבר? מסתבר שלמרות המהפכה האידיאולוגית האדירה ש"הפכה את הפירמידה", שבלעדיה לעולם לא היתה תחייה לעם היהודי בארצו, והמאמינים היו ממשיכים לחכות למשיח, והכופרים היו נטמעים בין העמים הנאורים, למרות המעשה הגדול הזה שחוד החנית, כאמור, היה הקיבוץ – הנה האנשים הם אותם האנשים, והשינוי שהם ערכו באופיים ובהתנהגותם היה עניין של הרף עין בהיסטוריה. עובדה היא שבני החלוצים הראשונים חולמים כבר להיות מיליונרים באמריקה, חלום חסר שחר, אבל סוחף את הקיבוץ כולו במערבולת של תשוקה לכסף קל ("המיליונר"), פלמ"חניק בעל כל הגינונים של ימי הצ'יזבאטים, יודע להטיף מוסר ליורדים, כשהוא עצמו יורד מהארץ בהזדמנות הראשונה ("הפלמ"חניק"). שוליק בן התשעים מתלונן בפני קברי חבריו בבית העלמין על הקפיטליזם שפשה בקיבוץ ועל ירידת רמת המוסר והתרבות, כשלו עצמו בעברו אפיזודה של עבירה על אחת החמורים שבעשרת הדיברות ("הפרימוס"). אליו מצטרף גם מוטקה, גם כן קיבוצניק, המייחל לחטוא באותו החטא ("כדור עקר"). יש גם חשבון נפש על כך שהקיבוץ לא השכיל למשוך אליו את בני העלייה הגדולה של שנות החמישים, ובעקבות כך הפכו העיירות שמסביב לקיבוצים לשונאותיו הגדולות ביותר ("הספסל"); וכן יש הרהורים על כך שהקיבוץ היה חסר סבלנות כלפי אנשים יצירתיים, שאילו זכו לתשומת הלב המתאימה, יכלו להעשיר אותו בגשמיות וברוחניות ("עגבנייה מופרטת"). וכן, היו גם רמאים שנטפלו אל כל היפעה שנקשרה לכוח המגן, שהקיבוץ היה ממקימיו העיקריים, ובנו קריירות משקריהם ("השקרן").

נמשכתי בסיפורים האלה, אל התבונה ואל ההומור שהם מתובלים בהם, כאילו אמר המחבר, אין לי עניין במלעיזים, כשהעובדות ברורות לעין, אבל חשבון נפש צריך לעשות – חשבון נפש, אבל לא "ליל העשרים"! לא צריך להטריף את הדעת. היו שגיאות, היתה התלהמות סוציאליסטית מעל הסביר, היתה תחושת ייחוד ואליטיזם, אבל מותר לנו, כי עשינו דברים גדולים, ועל המשגים שלנו נביט בחיוך סלחני.

בסיפור אחרון, האוטוביוגרפי, מספר ישראל זמיר איך אביו, יצחק בשביס זינגר, הגיע אליו מעולם האמת בצורת שד, ומייסר אותו על כך שהיה כל חייו מאטריאליסט ולא האמין בשדים ורוחות שכידוע, ממלאים את יצירותיו. הוא לועג לבנו על עברו הסוציאליסטי, ומתלונן על כך שטעו בכיתוב האנגלי שחרטו על מצבתו ("סופר אינו מת מהתקף לב, כי אם משגיאת דפוס" – עמ' 239), וקברו אותו על יד בעלה הראשון של רעייתו ("שונאים סיפור אהבה..."; אגב, ישראל זינגר תרגםאת יצירתו של בשביס-זינגר בשם זה – ספריית פועלים, 1979).

וכך, בהומור, מחליק המחבר על צלקות אדירות, תוצאות של מריבות וקטטות שפילגו את התנועה הקיבוצית וחתכו בה ממש בבשר החי.

דוגמה טובה להומור של ישראל זמיר הוא הסיפור "כדור עקר", שבמרכזו קיבוצניק צ'יזבטניק, המספר באוהל מאובק בשירות המילואים כיצד כמעט כבש רזאלה מדהימה, וכיצד לא צלח לו בגלל "כדור עקר" – אנאלוגיה "צבאית" לתחום הארוס. שפתו עסיסית מאוד, גדושה במשלים ערביים ובדימויים מעולם הפלמ"ח והקיבוץ:

"אני מסיט את עיניי מגבעת הסלט שהערמתי בצלחת, בוחן את הבנות בקפדנות וקובע כי בשולחן שלפניי יושבת לה חתיכה לא נורמאלית, מודל דה לוקס. על אחת כמוה אומר הפתגם הערבי: 'ג'מאל וכמאל ודלאל' – יופי, שלימות ופינוק... זו מחייכת ומנענעת את הראש היפה שלה מצד אל צד... היה לה זוג עיניים ירוקות, כמו דשא צומח מתחת לברז דולף..." (עמ 148)

הומור טוב (ולעיתים, מה לעשות – סרקסטי) ימצא הקורא גם ב"הימורים במדבר", "המיליונר", "המצבה", "הפלמ"חניק", "הפרימוס", "הספסל", "עגבניה מופרטת", "פרופסור בהר דוב"; אבל יש גם סיפורים שבולט בהם כובד הראש, כמו "הפקעת", המתאר דרמה אדירה של משפחה שהתפצלה בעקבות שנאה בין עמים ודתות; כמו "חגורה שחורה" – סיפור פמיניסטי על אישה צעירה שנקמה בבריון שאנס אותה, ומלמדת נשים אחרות להתגונן מפני האלימות הגברית; כמו "כומתה קרבית", המתאר אטימות של דרגי הצבא שמנעה שיקום של צעיר שהשתוקק לכך; כמו "ערבה בוכייה" (על שמו נקרא כל הקובץ), שמספר את סיפוריהם של אברהם כהן ודייב לוין, שני טייסי ניסוי שנספו בטיסות הדגמה של מטוס התעשייה האווירית הישראלית – "הערבה", ונקברו בבית-אלפא.

חלק מהסיפורים מנוסחים כרפורטאז'ות: "הימורים במדבר", "הפקעת", "כומתה קרבית", "ערבה בוכייה", ואני מודה שדווקא משום כוונת התיעוד שבהם, ומשום חוסר היומרה האמנותית שבסיפורים אלה – העלילות ודמויות שלהם שבו את ליבי.

צר לי שישראל זמיר בחר לפתוח את הספר בסיפור "בחשאי ספינה גוששת", שאיננו מן המשובחים שבסיפורי הקובץ, לא מבחינת לשון, ולא מבחינת המיבנה. לא מדובר בסיפור גרוע, אבל הוא בהחלט חיוור בהשוואה לסיפורים היפים האחרים שבקובץ, שהיתה לי הנאה גדולה לקרוא.

 

אהוד: אני פסול לעדות כי אני ליוויתי וערכתי את קובץ הסיפורים של ישראל זמיר, אך לצערי ההתייחסות אליו היא בעיקר רכילותית, כאל בנו של אביו, ואתה בין היחידים שמתייחס ממש לאיכויותיו הספרותיות ועל כך מגיעה לך תודה גם ממני.

אתה ודאי שמת לב שאני נלחם שוב ושוב נגד התופעה שמצד אחד ספרים משעממים, בלתי קריאים וגם חסרי ערך ספרותי ממש, הופכים לרבי-מכר ולפאר הספרות העברית, ומצד שני ספרים מקוריים קריאים ובעלי ערך ספרותי שנכתבים על ידי סופרים שאינם "חשובים" ואין מאחוריהם מנגנון של יחסי ציבור ושל חסידים שוטים, הולכים לאיבוד ואין יודע אפילו שיצאו לאור.

לפעמים נדמה לי שמיטב הספרות העברית הם הספרים שיצאו לאור ללא שום התייחסות אליהם, ואשר מרבית הקוראים כלל אינם יודעים עליהם. ולראייה הספרים האחרונים של ישראל זמיר, שלך ושל ס. נידח, שיצאו לאור השנה.

 

 

 

* * *

דודו פלמה

מאיר אריאל בקיבוץ אורטל

לפני כשבועיים, ב-15.8 ליתר דיוק (למי שמחפש אותו), לקחתי חלק בערב מיוחד במינו של מתנ"ס הגולן, שהתקיים בקיבוץ אורטל במלאות עשר שנים ללכתו מאיתנו של הטרובדור מאיר אריאל.

הערב שאורגן והונחה על ידי אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומעריץ מושבע של מאיר אריאל, נקרא "דרך הדמעה של הליצן המשתומם". ואכן הערב היה במהותו ניסיון אפי לגרום לנו להתבונן אל עולמו של מאיר אריאל כפי שהוא נשקף מבעד לדמעתו של הליצן המשתומם שפעם הלך בינינו והיה כאחד הדשאים כאחד האדם.

המנחה השקיע בערב דקדקנות יתירה וירד לפרטים ופרטי פרטים, כאילו מתקיים כאן ניסיון לרקום מחדש את דיוקנו של מאיר מעשרות וממאות פרטים ועובדות ושורות ומילים. ואולי רצה אורי להזכיר לנו שאלוהים שוכן בפרטים הקטנים, ולכן בנה כמעט לכל שיר שהושמע ונותח, היפר טקסט שפירק ופיזר אותו לחלקיו ולאחר מכן הרכיב אותו שוב מחדש כשהוא שלם ובעל משמעות.

המסע אל מאיר אריאל, שנווט על-ידי אורי בבטחה רבה, כלל קטעים נדירים וקטעים מוכרים וחד חידות ופרץ דרכים חדשות להבנת המשורר והזמר המורכב כל כך, ששר לנו תמיד כאילו הגיע אלינו מכוכב אחר והוא מתבונן אלינו, כמו הנסיך הקטן, בסקרנות שאינה יודעת שבעה.

כאשר התבוננתי אל הקהל שישב מרותק במועדון הקטן שבקיבוץ אורטל במוצאי שבת, במלאות עשר השנים למותו של מאיר, חשבתי לעצמי מה מאיר היה אומר לנו לו היה נוכח במועדון. אחר כך כשכבר נסעתי משם הבנתי לפתע שבעצם מאיר היה נוכח במועדון.

נדמה לי שאני מכיר מעט אנשים, אם בכלל, שימצאו עצמם אדישים לשירתו שלמאיר אריאל, ויחד עם זאת ניראה לי שמי שהגיע למועדון ליארצייט שארגן אורי למאיר, היה כבר שבוי מראש בקסם שנבע ממבוע שיריו, שירתו ותלתליו המרצדים.

אורי פתח את הערב בשיר "בלוז כנעני" של אהוד בנאי, שייצג נאמנה את הגעגועים אל מאיר, ומשם כבר זרם הערב על גליה השוצפים מעדנות של יצירתו של מאיר אריאל. אני מודה שבסוף הערב, כאשר יצאתי אל הלילה הקריר של קיבוץ אורטל, גיליתי להפתעתי שאני מתגעגע יותר מתמיד, כמו פעם, למאיר, לבלומה, לילדים ולשכנה.

הערב באורטל עשה חסד עם מאיר אריאל ושיריו משום שהחזיר אותם לקונטקסט הטבעי שלהם. לא האמפי' בקיסריה הגדוש כבר עשר שנים בצעירים מצווחים בהתרגשות של כוכב נולד – הוא המלייה הנכון לשיריו של אריאל, אלא דווקא הערב במועדון והקהל הקטן שבקיבוץ אורטל, הם שהשיבו ליצירתו של אריאל את כבודה האינטימי והאבוד כל כך, מאז הלך לו לעולמו בטרם עת, לדאבון לב כולנו.

מאיר אריאל תמיד היה במיטבו באחד על אחד ולא באחד על אלפים.

ולכן בערב ההוא בקיבוץ אורטל, היתה לליצן המשתומם עדנה קטנה והקהל התמלא ולו רק לעוד ערב אחד בכאב העדין והמורכב ששיריו ולחניו של מאיר נסכו בו משכבר.

מאיר לא יכול היה לבקש יותר מכך ונדמה לי שגם לא היה מבקש.

 

* * *

שמאי גולן

רצח הסופרים היהודים בבריה"מ

דברים שנאמרו בשעתם בעצרת במלאת 25 שנים להירצחם של

הסופרים ואנשי הרוח היהודים בברית-המועצות

כבוד הנשיאות, קהל נכבד,

התאספנו הערב להעלות את זיכרם של הסופרים ואנשי הרוח היהודים שהוצאו להורג בידי סטלין ועושי דברו בברית-המועצות. אולם התאספנו הערב לא רק להעלות את זיכרם, כי אם גם למחות כנגד המשך רדיפת היהודים שם באשר הם יהודים, ובאשר רצונם להמשיך ולהיות חלק מן העם היהודי בישראל ובעולם.

מתוך ראייה רטרוספקטיבית של מה שאירע ליהודי ברית-המועצות בימיו החשוכים של סטלין, וממשיך ומתארע שם כיום, ניתן לומר, שמותם של הסופרים ואנשי הרוח, חברי הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי, והאחרים, אינו אלא חולייה בשלשלת המפוארת של היהודים-המארטירים במשך אלפי שנים. אותם יהודים אשר מסרו את נפשם למען המשך קיומו של העם היהודי, החל בימי עלילות הדם במצרים ההלניסטית, דרך הביזנטים והמוסלמים, והצלבנים, והאינקוויזיציה, ועד הפרעות ברוסיה הצארית, ועד השואה. בכל אותן שנות רדיפה מתו היהודים בראש וראשונה מפני שהם היו יהודים. כל היוצרים הללו: דוד ברגלסון, ופרץ מרקיש, ואיציק פפר, ומיכואלס, ולייב קוויטקו, ונוסינוב, והופשטיין, ורבים אחרים, מתו ללא דין וללא משפט גלוי, רק מפני שהיו יהודים וזקפו את קומתם של היהודים בברית-המועצות דווקא בימים הקשים ביותר בתולדות עמנו – בימי מלחמת העולם השנייה. סטלין האשים אותם מצד אחד שהם קוסמופוליטים, ומצד שני שהם מבקשים להקים מדינה יהודית בקרים, לנתקה מברית-המועצות, ולהכריז על עצמאות מדינית. אין לך האשמה אבסורדית יותר מזו, ואולם סטלין ועושי דברו האנטישמיים חשו, שדווקא הלחימה בגרמניה הפאשיסטית, והתלכדותו של העם היהודי בארצות שלא נכבשו על ידי הגרמנים, מביאות לפריחה מחודשת של התרבות היהודית והלאומיות היהודית בברית-המועצות.

לא במקרה ביקש סטלין לפגוע בראש וראשונה בסופרים היהודים. כי הסופרים המשיכו לכתוב בלשון היהודית, על נושאים יהודיים, בתארם את הווי החיים של היהודים – בכל אלה נושאים הם בתוכם את גרעין הלאומיות היהודית.

אחד הסופרים הללו, שהוצא להורג ב-12 באוגוסט 1952, לאחר שנתענה בבית-הסוהר הסטליניסטי שלוש שנים, היה המספר דוד ברגלסון. ברצוני לייחד כמה מילים לסופר זה, בבחינת פרט המלמד על הכלל, ובמיוחד לעמוד על המשותף בין יצירתו הספרותית של ברגלסון ביידיש, לבין היצירה הספרותית של בני גילו בספרות העברית עד שנות העשרים, במאה שלנו. אגב, חשוב לזכור, כי התיאטרון הלאומי שלנו "הבימה" העלה בשנת 1944 את מחזהו "לא אמות כי אחיה" – כסמל למאבקם של היהודים.

דומני שלא נטעה אם נאמר, כי מיטב יצירתו הספרותית של ברגלסון באה לביטוי בתיאור היהדות של לפני המהפכה, המתלבטת והמחפשת מוצא הן מן השפל הכלכלי והן מן השפל הרוחני. היה זה בתקופה בין שנות ה-80 במאה הי"ט – ימי הפרעות ברוסיה הצארית, ועד מלחמת העולם הראשונה. תקופה זו היטיבו לתאר בספרות העברית הסופרים ביאליק, וברנר, וגנסין, וברקוביץ. בפרק זמן זה של כ-25 שנה נעקרו קיבוצי יהודים מאותם מקומות בהם התגוררו במשך דורות, והתחילו בנדידה הגדולה. כשניים וחצי מיליון יהודים נדדו אז, והיגרו מעבר לים. זרם דק מיהדות זו מגיע גם לארץ-ישראל, בימי העלייה הראשונה והשנייה.

ברגלסון מיטיב לתאר את התפוררות המשפחה היהודית באותה עת, שבירת המסורת היהודית, וחיפושי הדרך של הצעירים. הוא מספר ביצירתו הספרותית על שקיעת העיירה היהודית, ירידתה של האצולה נושאת המסורת היהודית – ולעומתם עליית ה"נובורישים" גסי הנפש. כך בסיפוריו "חרש", "ראש השנה", "יורדים", "יליד התחנה", "בעיר מגושמת". ברגלסון היה אמן שידע לתאר את העיירה היהודית, את הווי החיים שבה ואת יהודיה המתלבטים.

מקום רב ביצירתו של ברגלסון ניתן לתיאורם של צעירים יהודים, אשר הופכים תלושים, ואינם מוצאים את מקומם – לא בחברה היהודית, ולא בחברה של הגויים. כך למשל מתוארות דמותו המתלבטת והתלושה של מלך ביצירתו "שפל", ודמותה של מירלה ביצירה "ככלות הכל". בקוראינו יצירות אלו צפה ועולה בזיכרוננו יצירתו הפופולארית של הסופר העברי פייארברג בסיפורו "לאן?"

אולם באופיים קרובים גיבוריו של ברגלסון אל גיבורי יצירותיהם של הסופרים העברים יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין. מוטיבים דומים מוצאים אנו אצל שלושתם: הצעיר הבורח מן הבית, הגעגועים מן הניכר לבית אבא, השיבה הביתה, שהיא שיבה מאוחרת, אשר אינה מביאה פתרון. כך גיבורו של ברנר, פייארמן, ביצירתו "בחורף", השב הביתה לאחר נדודים בניכר ואינו מצליח ליצור קשר עם בני-משפחתו; וכך גיבורי גנסין: גיטל בסיפור "סעודה מפסקת" השבה ערב יום הכיפורים לביתה ונשארת זרה בו, אוריאל בסיפור "בטרם", למרות שיבתו הביתה חושב את עצמו לאדם מת. וכך גיבוריו של ברגלסון: מירלה, הבורחת מעיירתה אך שבה אליה מדי פעם; מלך – על ערש מותו מצטער שלא יראה עוד את אימו האלמנה, אף כי הקורא משוכנע שאילו זכה והיה שב לעיירתו היה בורח שוב.

קווי אופי נוספים מאפינים את גיבוריהם של ברנר, גנסין וברגלסון: ראייתם את החיים כסיוט, כחיפוש מתמיד אחרי מוצא – ואי-מציאתו, עד כדי רצון להתאבד. גנסין כותב ש"דממה צהובה סוגרת" על גיבוריו מכל עבר, ואילו גיבורי ברגלסון מצויים בעולם של "פהק", "שממון" ו"סתיו תמידי".

אכן, סדנא דארע חד הוא. וכל המבקש להפריד הפרדה מוחלטת בין שתי הלשונות, יידיש ועברית, בין היצירות בשתי הלשונות, הריהו טועה ומטעה. כל עוד השורשים משותפים הם – שורשי העם היהודי בכל שנות ההיסטוריה שלו, ממילא יבואו לביטוי אפילו בברית-המועצות, ביצירות הספרות בעלות האיכות המעולה – כל אותם מאווים כמוסים של עמנו, ובראש וראשונה הייחוד והשאיפה לחיי תרבות ורוח לאומיים יהודיים. אי-שם – חבויה מעיניהם הבולשות של הצנזורים, נחבאת גם הכמיהה למולדת שבארץ-ישראל.

השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות יודע זאת, לכן מתיר הוא לכל עמי הרפובליקות שם לפתח את תרבויותיהן ואת לאומיותן, החל ברוסים וכלה בטדז'קים ובקלמיקים ובאוזבקים. מותר להם לדבר בלשונותיהם, ליצור את יצירותיהם הלאומיות וללמדן, אולם איסור זה חל על התרבות היהודית ועל היהודים.

לסיום דבריי הריני פונה מעל במה זו, בשם הסופרים העברים במדינת ישראל, במועד היסטורי זה, במלאת עשרים וחמש שנה לניסיוןלשוב ולהשמיד את התרבות היהודית בברית-המועצות, על ידי רציחת הסופרים ואנשי הרוח היהודיים:

שחררו את אסירי ציון!

תנו ליהודים ליצור את יצירתם הלאומית!

וכדי שלא יהיה גורלם של היהודים אנשי הרוח שם

כגורלם של ברגלסון, ומרקיש, ומיכואלס – תנו להם לצאת!

 

במלאת 57 שנים לרציחתם של הסופרים היהודים בבריה"מ אנו שבים ומביאים דברים שנשא הסופר שמאי גולן בשנת 1977, במלאת 25 שנה לרציחתם. הדברים כלולים בספרו "מסעותיי עם סופרים" (בהוצאת "אסטרולוג", 2005), ושמה מצוייה גם מסה רחבת היקף שכתב על סופר היידיש דוד ברגלסון וזיקתו לספרות העברית. וראה גם: משה דוד חייט: "12 באוגוסט – יום הזיכרון לרצח הסופרים היהודים בבריה"מ", בגיליון 470 של המכתב העיתי מיום 13.8.09.

 

 

* * *

שוש וייסמן לגב' טויב – מערכה נוספת:

אין ספק שהגב' טויב לא שמעה מה אביגור-רותם אמרה על תהליך הכתיבה של 'אדום עתיק' כי היא אומרת, שחור על גבי לבן בגיליון 475, שלא נכחה באף הרצאה שלה. יותר מכך, גב' טויב מתייחסת לשברי ההערות על מה שאני ואחרים שמענו והזכרנו באופן כללי ביותר, ושנתיים ויותר אחרי ההרצאה, כאילו אלה ציטטות מפיה של הדוברת-המחברת, ומסיקה מכך שאביגור-רותם, כפי שאני, ורק אני, מנסחת באירוניה: "מתקשה בהבנת הנקרא שקראה ובהבנת הנשמע ששמעה."

השורה התחתונה לעניות דעתי היא שהנזיפה של גב' טויב בסופרת על מה יאה ומה לא נאה שתגיד בהרצאותיה היא סתמית ולא מבוססת, ובעיקר לא מכבדת את הנוזפת שלא שמעה את ההרצאה "באוזן ראשונה".

'אדום עתיק' מאת גבריאלה אביגור-רותם מחוייב לאמת ההיסטורית כפי שאביגור-רותם למדה אותה, ולשיפוט העצמי הספרותי שלה כסופרת. זה שאביגור-רותם עומדת מאחורי הספר שכתבה, אותי כקוראת זה מספק. אני מאמינה לה. גם אם יצרה פגישה 'ספרותית' (!!!) בין שרה לרחל, פגישה שלא היתה אבל מבחינת זמן ומקום יכלה להתרחש, ובעיקר משרתת את העלילה של הספר שעוסק בעיקר בהסתרת פועלן של נשות הציונות, והאם ומה השתנה מאז ועד היום ביחס לתפקידן של נשים בחברה שלנו. (ובנושא זה יש רק לשבח את אהוד בן עזר על שהסיר עפר מעיניה ויצירתה של היוצרת אסתר ראב).

אם לגב' טויב "חשובים המהות והמניעים של בני משפחת אהרנסון, כפי שהיא מבינה אותם" כנצר לאחד הענפים במשפחה, שאינו הענף שעליו יושב ד"ר רן אהרנסון השקוע במשקעיו המרים, למה לא תכתוב היא את מה שהיא רוצה שהקוראים יקראו?

שוש וייסמן

 

 

* * *

רון סואן

 הלינק לסרט לולה שמספר את סיפורה של לילי מרלן

שלום לך אהוד,

אני נהנה מאוד  לקרוא את העיתון שלך המתפרסם ברשת. [הוא נשלח אישית באי-מייל, אב"ע] אני אמנם  מאוד מרוחק ממך בתפישתי הפוליטית (אני איש  שמאל מובהק – יש גם כאלו...) אך תענוג לקרוא את קטעי הפרוזה והפואטיקה המובחרים וכן, את המאמרים העסיסיים ואת ההתחכמויות על חשבון הדת היהודית החונקת והשטותית. אני נהנה מהגיוון הרב של הקטעים שאתה מלקט  – וניכר שאתה מאותם אלו  שבאמת אוהבים וכואבים את ישראל, חברה שהפכה מאור לגויים לחושך לגויים. מזל שהרצל לא קם לתחייה-אחרת הוא היה מתאבד בין לילה...

לגבי לילי מרלן: יופי של צרופה! נהניתי במיוחד מתרגומו של  חרמוני בשנת 1981 היה עיבוד  גרמני קולנועי לעלילות השיר של הבמאי (האנטישמי) ריינר פאסבינדר שם הסרט הוא LOLA – הסרט והביצוע המופלא לשיר "לילי מרלן" היה בכיכובו של חנה שיגולה. שלחתי לך לינק. מכיר את הסרט? הוא הוצג חצי שנה בקולנוע צפון ז"ל בת"א. סרט נהדר!!

שנה טובה

רון סואן

 אתיאיסט  מיואש

 

הרי הלינק לסרט LOLA שמספר את הסיפור  של השיר לילי מרלן.

http://www.imdb.com/title/tt0082671/

 

 

אהוד: גם אני "איש שמאל" מובהק, במובן של תנועת העבודה, אבל אני קורא את המציאות כהווייתה ומשתדל להבין אותה ולכתוב עליה ולהביא גם דברי אחרים שאינם מרמים את עצמם ואת הציבור; וזו אינה "תפישה פוליטית" כדבריך – אלא הבנת המציאות ללא כחל ושרק.

כל ימיי הייתי "יונה פסימית" – גם כשהייתי חבר נשיאות מועצת מר"צ, ויונה פסימית אני גם כיום, אמנם יותר פסימי מאשר יונה. אינני יודע מדוע מי שמלקק את התחת לפלסטינים ולאובמה נחשב "איש שמאל", ואינני יודע מדוע מי שמצביע על הסכנות האמיתיות לקיומה של ישראל נקרא "איש ימין". מה לי ולימין?

אני גם חושב שאילו הרצל היה קם היום לתחייה הוא לא היה מאמין למראה מדינת היהודים שקמה וצמחה מעבר לכל חלומותיו, והוא היה אומר: "אכן רציתם, ואין זו אגדה! מעולם לא האמנתי שעד כדי כך יתגשם ויצליח חזוני!"

ואם אינך מאמין, שאל את שרה אהרנסון, שוודאי דיברה עם הרצל באחד הרומאנים הספרותיים ההיסטוריים כביכול, המתפרסמים כיום, ושבהם כל הסלבס מדברים עם כולם.

 

 

 


 

 

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרונסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20, כמובן]

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו במחקר

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

 

י"ב.

 

באותו זמן שאבשלום נסע דרומה, ימים מיספר לאחר מכן, הגיע חזרה מקונסטנטינופול הצעיר החדרתי אשר נסע עם אהרנסון כמזכירו, והוא חיים כהן [הוא ליובה שניאורסון, אשר רכש דרכון ספרדי על שם חיים כהן. – אב"ע]. עלה בידו לחזור בקשיים רבים, בתורת תורגמן של מיור גרמני טיפש בשם קלמן, בדיוק למועד שהיה מתוכנן וקבוע על ידי אהרנסון, כדי להתחיל שוב בקשרים עם האוניות האנגליות בתחנת עטלית.

חיים כהן נעשה לתושב של תחנת עטלית וגם הוא חרק שן על נסיעתו של אבשלום, אבל הדבר כבר היה אבוד. אני הייתי באותו זמן מאוד ממורמר ונרגז, ובעיקר – קודח ללא הפסק. שרה רצתה אז שאני אמלא בעטלית את מקומו של אבשלום, אבל אני לא יכולתי להסכים לעבודה [של הריגול למען האנגלים] שבאופן פרינציפיוני הייתי נגדה. אי הסכמתי להצעתה ציערה מאוד את שרה, ופעם היא אמרה לי:

"שמע, מישהו אחר יהיה מוכרח לעשות זאת, מישהו שלא יֵדע לנהל את העניין, ואז יהיה עניין ביש וכולם עלולים לסבול מזאת, ואתה תהיה האשם בכך." (אולי היא צדקה). לאחר מכן היא סנטה בי על שהשארתי אותה בודדת בעבודה, ולכשבא חיים כהן היא היתה נאלצת לפנות אליו. הוא לא שהה יותר מאשר חודש פברואר בעטלית וחיכה למשיח.

 

יום אחד בפברואר [1917], לפנות ערב, עברה אוניית יאכטה אנגלית ["מאנאגם" היה שמה] ליד עטלית. בתחנת עטלית לא היה איש מלבד שרה, חיים כהן ואנוכי. ישבנו שלושתנו בחדרה של שרה והרהרנו מדוע אין עדיין כל ידיעה מאבשלום ומלישנסקי? שתינו תה ועישנו.

בשעה אחת אחר חצות שמענו פתאום את צַיַד משתער בנביחות חזקות. ירדתי במדרגות לחצר עד לכביש, והנני שומע מישהו קורא:

"אדון ראב!"

"מי זה?" שואל אנוכי.

"לייבל," (הוא) עונה בקול עבה וצרוד.

"מי הוא לייבל?" שואל אני בשנייה.

"אני לייבל העגלון, האינך מכיר אותי? הלא בזמנו, לפני המלחמה, הייתי עגלון בדיליג'נס בין יפו לפתח-תקווה. אני בא כרגע מן האונייה ואדון אהרנסון ביקש שתעלה על האונייה. הא? כניראה איבדתי את הסימן אשר הוא נתן לי, זוג כפתורי חפתים מכותנתו." במששו בידיו בכיסיו הוא אמר: "לא, הם אינם בידי. הא, זהו כלל בקבוק הרום, וזה, אה, הנה האקדח. לא, אין הם נמצאים בידי."

"בוא בחור," אני אומר, והובלתי אותי אל חדרה של שרה.

הוא מסר דרישת שלום כי אבשלום ולישנסקי הגיעו בשלום למצרים (מה שהיה לא נכון, זה היה רק בכדי להרגיענו).

חיים כהן, אשר היו בידו דברים חשובים שהביא מקונסטנטינופול, התחיל להתכונן לנסיעה. היה לילה אפל מאוד. לחיים כהן היו עיניים חלשות בלילה, והוא לא הכיר את חוף הים. לייבל העגלון היה שיכור כהלכה מן הרום האנגלי, ובכן נפל הגורל עליי ללכת אל חוף הים בחשיכה, בקור, בגשם ובסערה של ליל פברואר. שרה רצתה אמנם להילוות עימנו, אבל אני לא הרשיתי לה את הדבר, והיא כעסה עליי בגלל זאת.

לקחתי את רובה הציד שלי, אשר לעיתים קרובות היתי משוטט עימו בביצות של חוף הים כדי לצוד ברווזי-פרא. אני מוביל אפוא את לייבל ואת חיים כהן אל חוף הים. העניין היה קצת מסובך, כי היה צורך לעבור על יד פטרול תורכי שהיה עליו לשמור את חוף הים, אבל בשקט ובקור-רוח הובלתי אותם דרך הגבעה ליד "בַּאבּ-אַל-דוסטרֶה", שנחל קטן עובר בו ונגמר על חוף הים בתוך ביצה גדולה, מלאה צמחי ביצה ועשבים, וכן שיחים אשר ניראו ללייבל העגלון כגדוד שלם של חיילים תורכים.

זחלנו דרך הביצה והגענו לחוף הים האפל והסוער. הוא סער וגעש כדוד רותח. גם גשם לא חסר בשעת מעשה. אנו היינו מוכרחים לדבר בתנועות ידיים ובמריטות בבגדים וכדומה, כיוון שאסור היה לנו להתגבר בקולותינו על געש הים.

לאחר איתות בפנס החשמלי של לייבל, אשר אותתנו לעבר הים, ענו לנו גם כן באותו פנס חשמלי מתוך סירה שחנתה כחצי קילומטר מן החוף. גם האונייה שעמדה, קילומטר במרחק, העלתה פנס אדום קטן על התורן שלה. קשה היה להבחין בין הפנס ובין הכוכבים. לאחר ציפייה ממושכת התקרבה הסירה אבל לא עד החוף, כיוון שהמישברים היו מסוכנים ביותר עבורה, לכן היא נרתעה במרחק של כמאה רגל מהחוף. שני מלחים שנשלחו נחתו בשחייה עד לחוף ממש. נפחדים ורועדים מקור ניצבו שניהם כשהם ערומים ופוחדים מאנשים.

אנו הרגענו אותם כי לא נשקפת כאן שום סכנה, ולאחר שיקול קצר הוחלט כי זה בלתי אפשרי להגיע אל הסירה בבגדים יבשים עם המסמכים. שלחנו בחזרה את לייבל עם הודעה שהלילה יש סערה, ואולי נוכל מחר לעלות על האונייה עם הדואר.

לייבל התפשט מבגדיו וביחד עם שני המלחים וביניהם יצאו בשחייה אל הסירה. את בגדיו אסף חיים כהן עבורי בתוך המעיל שלי, ואנו פנינו חזרה הביתה. מעל גבי הגבעה הבטנו אחורה והבחנו כי מאותתים ללא הפסק מן האונייה בפנסי החשמל.

אני אומר לחיים כהן: "רואה אתה? סבורני כי עלינו לחזור, שמא קרה משהו."

"לא," ענה חיים כהן, "אלה הן קריאות אל הסירה."

 

עייפים ורטובים מן הגשם וקפואים מקור, הגענו חזרה אל חדרה של שרה, במקום שהיא ישבה וציפתה לנו בחוסר סבלנות. לאחר שנחנו במקצת ושתינו תה, ולאחר שסיפרנו לשרה איזה ים נאה היה לנו, שמענו פתאום את הקול הצרוד המוכר כשהוא קורא:

"אדון ראב!" –

קפצתי מעל למדרגות, ונדהמתי בהיעצרי ובראותי את מיודענו לייבל כשהוא עומד ערום ויחף ורועד ושיניו נוקשות זו בזו, מבלי שיוכל לדבר. מיד זרקתי עליו את מעילי ולקחתי אותו אל החדר. לאחר גמיעת קצת קוניאק וכוס תה חמה, הוא כבר היה מסוגל לדבר. הוא סיפר כיצד גל עצום גרף את שלושתם והפך את הסירה, ויותר איננו יודע מהאחרים, שכניראה טבעו, אולם הוא עלה בידו להיזרק אל חוף הים על גבי גל גדול. כיוון שלא היה יכול לחזור אל האונייה הוא רץ ערום חזרה אלינו (הסיפור הוא יפה...)

מיד עזבתי אותם וחזרתי במרוצה אל חוף הים, שמא נפלטו גם שני המלחים אל החוף, ומבלי שהם מכירים את החוף ואת הדרך אלינו, עלולים הם לזחול השד יודע לאן וליפול שבי בידי הפטרול (התורכי) ולהכשיל את כל העסק.

 

 

סיירתי קילומטרים רבים על חוף הים, במקום שיעשה זאת הפטרול התורכי... וזאת כמעט עד אור היום, שמא אמצא משהו, אבל לא מצאתי דבר וגם בדקתי אם לא שכח חיים כהן להכניס משהו מחפצי לייבל אל תוך מעילי.

חזרתי אל חדרה של שרה וביחד עימה החלטתי כי אני מוביל מיד את לייבל אל מאחורי התחנה, ולבוקר, לאחר צלצול פעמון הפועלים לארוחת-הבוקר, ייכנס אל מטבח הפועלים ויבקש אוכל, ואחר כך עזרה להשגת עבודה עבור משה (נתתי לו את הכינוי הזה, כי מן המים משיתיהו), אשר ברח מגדוד העבודה התורכי (טבור עַמַלִיה, מקום יפה אף נחמד...) אשר ליד בית-לחם.

התוכנית הצליחה יפה מאוד, ולאחר הפצרות מרובות מצד הפועלים שלי הסכמתי לקבל אותו לעבודה. הוא עבד זמן ממושך בעבודות שדה של התחנה וכן באיסוף חלוקי אבנים, עד שאירע לילה שקט אחד ולייבל עם חיים כהן הפליגו למצרים. דווקא אותו לילה שכבתי חולה בקדחת בחיפה, ולכשחזרתי לעטלית כבר פגשתי את יוסף לישנסקי בתלבושת יפה ביותר, לבוש כג'נטלמן.

המילים הראשונות שלי אליו היו:

"היכן הוא אבשלום?"

הוא קימט את אפו ואומר: "אבשלום נסע ללונדון לקורס קצינים," והוא, יוסף, נישאר כאן במקומו, ומיד הוא מראה לי הוראה רשמית על הדבר.

 

היה עליי עוד לגמור עבודה רבה ביומן ובדו"ח החודשי על העבודה החקלאית שלי. בשבוע השני חזר יוסף מחיפה עם פספורט ספרדי על שם יוסף טובין, ועם כרטיס ביקור: "יוסף טובין, מדען, מזכיר תחנת הניסיונות החקלאית האמריקנית".

שרה היתה מלאת התפעלות מכל המעשיות אשר יוסף סיפר על יציאת מצרים, ואז אני החלטתי סופית לעזוב את עטלית. הבחנתי אז בכעסה של שרה, אבל גם היא לא היה בכוחה לשנות את החלטתי, כיוון שנוכחתי כי למרות רצוני עליי לקחת חלק בעבודה כזאת, אשר היתה נגד מצפוני. גמרתי את היומנים שלי ואת הדו"ח החודשי, ובסוף חודש מרץ 1917 עזבתי את עטלית וחזרתי הביתה ליהודה, במצב רוח קשה ביותר.

 

[ביומניו של אהרון אהרונסון, שהתפרסמו רק לאחר מות ברוך, אך לי ולאבי הראה אותם יורם אפרתי בביקורנו בבית אהרונסון בקיץ 1964, בדרך לשרידי תחנת הניסיונות בעתלית, גם זה לאחר מותו של ברוך, כתב אהרון על פרישתו של ברוך: ""Raab got cold feet – מילים שפירושן – ברוך התמלא פחד והסתלק.

היה זה מזלו של ברוך ראב שלא ידע איזה דין חרץ עליו מורו ורבו האהוב, וכך היה יכול להמשיך ולהעריץ אותו ולחקותו כל ימיו, וגם את בנו אהרון קרא על שמו. וגם לאלכסנדר, אחיו של אהרון, התייחס ברוך כאל יורש העצר של מנהיגות הגוש של בני המושבות הראשונות, "בני בנימין", אך אלכסנדר זנח אותם לאנחות בחברת הגברת פלז מצרפת. כל זה התרחש כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

 

בעדותו בשנת 1954 לחיה עירוני [שתובא בגיליונות הבאים], מספר ברוך ששלח לאהרון מכתב הסבר על פרישתו, בפסח 1917 – "את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון (הוא "חיים כהן"). שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי."

אהרון אהרנסון, אז כבר בקהיר, לא הסכים עם הסיבות לפרישתו של ברוך, והן היו, כאמור – מצפונו, אזרחותו האוסטרו-הונגרית, ובעיקר חשדותיו ורתיעתו מכך שלישנסקי מרכז מעתה את עבודת הריגול, משום שמהרגע הראשון לא היה לו שמץ של אמון בלישנסקי, ודאי גם בגלל הגורל הלא-ידוע של אבשלום, ומשעה שלישנסקי "קיבל את הפיקוד" – היה ברוך בטוח שרשת הריגול תיכשל. אגב, לאהרנסון עצמו היו מריבות קשות עם לישנסקי באותה תקופה.– אב"ע].

 

 

י"ג.

 

ג'מל פשה, הדיקטטור של החזית המצרית, התחיל להתייחס רע מאוד אל היהודים, כידוע מתוך הגירוש הגדול של יהודי יפו [ותל אביב, בערב פסח תרע"ז, ה-6 באפריל 1917].

בחודש אפריל 1917 שוטטה שרה בלוויית לישנסקי בירושלים וביפו, ובתמידות אספה חומר, ואז רק אז נכנסה שרה בראשה ורובה אל תוך העבודה ונעשתה למנהיג של כל העסק.

בחודש מאי היא הפליגה ביחד עם לישנסקי באוניית יאכטה אנגלית למצרים, ושם היה אחיה אהרון אהרונסון בוועד המיוחד, בתפקיד יועץ ראשי אצל השלטונות האנגליים. שרה הביאה למצרים חומר חשוב ביותר עבור השלטונות האנגליים. לאחר ששהתה שבועות מיספר במצרים יחד עם אחיה בהוטל קונטיננטל בקהיר, התייצב אצלה לביקור קולונל המחלקה הראשית של האינטיליג'נס [כניראה וינדהם דידס. – אב"ע]. היו נוכחים אהרון אהרונסון, שרה, הקולונל, וידיד אחד שלי פ.פ. (הוא שסיפר לי על כך). [הוא פרץ פסקל מפתח-תקווה ששהה אותה תקופה במצרים והיה עוזרו של אהרון אהרנסון. – אב"ע].

הקולונל התקבל אחרי הצהריים לתה, ביחד עם ידידי פ.פ. אשר היה נמצא תמיד בחברתם. גם הוא היה ארץ-ישראלי וגם הוא חבר של הוועד המיוחד.

הקולונל אמר לשרה: "הוטל עליי בשם הממשלה האנגלית לבוא אלייך ולדרוש בשלומך, ולמסור לך כי משך כל תקופת מלחמת העולם עוד לא ראינו בכל מחלקות האינטיליג'נס שלנו עבודה שכזאת, וגם לא יכלה להיות לנו. קבלי בינתיים זמנית את תודתנו, התודה הממשית עוד תבוא לאחר המלחמה. שוב, בידי להודיעך שאת כבר פעלת יותר מן הדרוש, וערכך האישי אצל הממשלה האנגלית אינו מרשה לנו לסכן אותך יותר ולמלא את בקשתך להרשותך לחזור לפלשתינה."

שרה האדימה והזדקפה על רגליה, ואמרה אל הקולונל:

"ראשית, תודיע לממשלה שלך, שלא עשיתי מה שעשיתי לשם קבלת תודות, ועוד יותר מזה: לא עבור כסף. אין לכם מספיק כסף בקופתכם לשלם לי את התמורה. עשיתי זאת ואעשה זאת הלאה בשביל עמי ובשביל ארצי, ארץ-ישראל

"שנית, לזה שאין אתם רוצים להרשות לי לנסוע חזרה לפלשתינה – אני חוללתי מפעל, ועליי להיות על ידו עד הסוף. כי באם, ישמור האל, יתגלה העניין, עליי אז לשלם בראשי, ולא לתת לחפים מפשע לסבול." (כאילו ניבא לה ליבה מה שניבא).

הקולונל קרא בקול נרגש אל שני הגברים שהיו נוכחים: "כן! אם קיימים אצל היהודים טיפוסים כאלה, בטוח הנני בניצחונכם, ובוודאי שאתם תשיגו את שלכם. עם שיכול לגדל גידולים כאלה מוכרח לנצֵח, אני מאחל לכם הצלחה בעתידכם."

לאחר לחיצות-ידיים חמות, הוא ירד נבוך מן המדרגות של המלון ביחד עם ידידי פ.פ. – "אני זועזעתי מן האישה הזאת," – הוא אמר לידידי בלכתם.

 

בסוף יוני 1917 חזרה שרה לארץ-ישראל באותה הדרך שנסעה [בספינה האנגלית לחוף עתלית, ואולם הפעם גם דרך קפריסין, בגלל מזג-האוויר. – אב"ע]. היא שוטטה בתמידות בכל הארץ, ובכל עת שהיתה עוברת דרך יהודה היתה מבקרת אותי [בפתח-תקווה]. ככה היתה אצלי כמה פעמים בחודשי האחרונים של קיץ 1917. היא אפילו ניסתה פעם לדרוש ממני שאחזור שוב לעטלית.

בפעם האחרונה ביקרה אצלי בחודש ספטמבר 1917. היא הראתה לי אקדח מאוזר קטן שהשיגה בראשון-לציון, אלא שלא היו לה קליעים [כדורים] עבורו. היא ביקשה מאיתי שאתן לה מיספר קליעים מאקדח המאוזר שלי.

משולחן-הכתיבה שלי הוצאתי קופסה עם עשרה קליעים ומסרתים לידה. (עם אחד הקליעים האלה היא אחר כך ירתה בעצמה).

חל שינוי רב בהתנהגותה ושאלתי אותה:

"הגידי לי שרה מה סיבת השינוי שחל בך מאז הינך נמצאת ביחיד עם לישנסקי בעבודה?"

שאלתיה גם על אבשלום ואם יש שמץ ידיעה על אודותיו.

היא נאנחה אנחה עצורה ולא סיפרה, או שלא יכלה להודות, שכבר מזה זמן רב שהוא מת, וזוהי סיבת השינוי שחל בה.

 

*

ביום 21 לינואר 1917 נהרג אבשלום בין קווי החזית של התורכים והאנגלים ליד רפיח ולא בא לקבר ישראל. איך? מדוע? זה נישאר בגדר סוד כמוס שיוסף לישנסקי, היחידי שהיה עימו ביחד, הוריד עימו לקברו-הוא כאשר נהדק עליו חבל התלייה המסובן של התורכים, ביום ראשון אחד, בדמשק, 15 לדצמבר 1917.

העובדה כמות שהיתה היא שיוסף לישנסקי הגיע לבדו, בלי אבשלום, אל הפטרולים האנגליים עם פצע כדור בכתפו, ובמצרים הוא סיפר לכל אחד סיפור שונה. אומרים שבדמשק [כלומר, בהיותו כבר כלוא בבית הסוהר ונידון לתלייה. – אב"ע] הוא התפאר כי הוא ירה באבשלום והרגו. לצערי, הנבואה שלי התקיימה).

 

 

י"ד.

 

בסוף הקיץ 1917, בבוקרו של יום צום גדליהו, למחרת ראש השנה, נסעתי לרגלי עניינים שלי לדמשק. בדמשק נודע לי כי בארץ-ישראל באה השואה. [נעמן] בלקינד (בן-דודו של אבשלום) נאסר בבאר-שבע בתורת מרגל. צעיר זה לא היה אישיות חזקה ביותר, אולם אהבתו לבן-דודו אבשלום היתה עצומה, ובמשך כל הזמן שירת אותו ולאחר מכן את יוסף לישנסקי, כסוכן ידיעות על תנועות הצבא התורכי ועל מחנותיו בסביבות ראשון-לציון.

במשך כל הזמן ההוא הציק ללישנסקי בבקשת ידיעות על גורלו של אבשלום, ועל כך שאין כל ידיעות ישירות ממנו. כמובן, הסתיר זאת מפניו יוסף לישנסקי. הוא [נעמן] התחיל להיכנס למריבות עם יוסף, אשר במשך כל הקיץ 1917 לא הניח לו לעלות האונייה [מאנאגם] באחד מביקוריה בעטלית ולהפליג למצרים כדי להיפגש עם אבשלום או למצוא איזה קשר אליו.

בסופו של דבר הם באו לידי קטטה חריפה, ובלקינד החל לחפש לו דרך אחרת להגיע מצרימה.

הוא השיג לו חליפת בגדים בידואיים וכן מורה-דרך בידואי בשם: אַבּוּ-סִיטִי, וכדי להכעיס את יוסף הוא פנה אל המידבר בדרך למצרים. כיוון שלא היה נוסע מידבר מנוסה, הוא סבל בדרכו מאוד מצמא, וביום חם מאוד אחד בנסיעתו, הוא הניע את מורה-הדרך שלו לפנות אל מאהל בידואי שניראה מרחוק. מורה-הדרך אמנם לא רצה בכך, באומרו שהמקום הוא עדיין בגדר סכנה, אולם בלקינד פשוט פרץ בבכי מרוב סבלו מצמא ומחולשה. הם פנו אל המאהל הבידואי. למרות שבלקינד היה לבוש כבידואי, זיהו אותו הבידואים הערומים ומיד תפשוהו ומסרוהו לשלטונות התורכיים של באר-שבע, כמרגל.

לא הוברר הדבר באיזה אופן נשבר בלקינד ומסר את כל המחתרת. ישנן ידיעות ודעות שונות על כך. דעה אחת אומרת כי באיומים והפחדות התלייה, ובאמצעות דיברת-כבוד של המפקד הגרמני הראשי פון-קרס [קרס פון-קרסנשטיין], כי חייו יינתנו לו במתנה באם ייתן הודאה, הוקיע בלקינד את שונאו יוסף לישנסקי.

דעה שנייה אומרת כי באותה תקופה כבר היו בבאר-שבע בתי-חולים גרמניים עם רופאים גדולים, ופשוט, באמצעות רופא אחד, מהפנט גדול, שאבו מבלקינד את כל הדרוש להם.

ביום ראש-השנה [תרע"ח, עדיין 1917] הוא כבר היה אסור. לשרה נודע הדבר מיד, והיא הבינה כי השואה הולכת וקרבה.

בחודש אוקטובר 1917, בליל יום הכיפורים, ליוותה שרה, ביחד עם יוסף, את גיסתה ובנה הקטן אל סיפון אוניית היאכטה האנגלית, אשר באה לקבל דואר. לאחר שהיא מסרה את הכול, ועשתה את הסידורים הדרושים עבור הפלגת גיסתה, היא קראה בקול:

"יוסף! נרד! נחזור לעטלית, אין ספק שכל המעשה נתגלה עכשיו על ידי בלקינד, ולכן עלינו להישאר על משמרתנו בארץ-ישראל. אסור לנו להישאר על האונייה ולנסוע אל מצרים הבטוחה."

בצעדים מהירים היא ירדה אל הסירה הקטנה, וביחד עם יוסף היא הובלה בסירה אל החוף של עטלית.

 

כעבור חמישה ימים כבר היתה המושבה זיכרון-יעקב מוקפת חיילים, סביב-סביב, ואין יוצא ואין בא. יוסף, שהיה אז בזיכרון-יעקב, התחמק דרך משמרות החיילים ועבר אל עבי החורש של המושבה מַרַח [כרכור? – אב"ע]. שם הוא נפגש עם שני חברים מ"השומר", צ.נ. ו-ש.ה. [השמות המלאים: צבי נדב ושמואל הפטר. – אב"ע] – אשר נסעו בעגלה מיהודה אל הגליל. שני הצעירים היו חבריו-לשעבר, מימי היותו ב"השומר". יוסף התגלה לפניהם ממחבואו והסביר להם את מצבו. ומתוך תקווה כי הוא יקבל עזרה מאת חבריו לשעבר, הוא הסגיר להם את עצמו.

הם לקחוהו עימם בעגלתם ונסעו הגלילה. הם הסתירו אותו אצלם זמן-מה, והוא נתן להם סימנים שלפיהם מוטמנים מתחת לעץ מסויים בסביבת זיכרון-יעקב 2,000 פונטים זהב [לירות אנגליות], במטרה שישתמשו בכסף הזה להצלת שרה מן התורכים, בתורת בקשיש.

הם, כמובן, חזרו אליו עם ידיעות רעות, וכי יש צורך בעוד ועוד כסף.

בסופו של דבר – הם החזיקוהו במחבוא במושבה מטולה, המושבה בצפון הקיצוני ביותר של ארץ-ישראל. תוכנן, כביכול, שיש הכרח בדבר להעבירו בלילה למקום אחר. חבר אחד, ק. [מאיר קוזלובסקי], שהה עימו במשך כל היום החולף כשהוא קודח, ויוסף, במשך כל היום, הניח תחבושות על ראשו ועל חזהו. מאוחר בלילה יצאו החבר ק. החולה עם יוסף מן המחבוא שלהם, ועברו את המטעים בדרך צדדית בין שני הרים, ושם עשוייה היתה לחכות להם עגלה כדי להעבירם למקום מחבוא אחר. הסיסמא היתה, כי כאשר תעבור העגלה סמוך למקום שנקבע, תישמע שלוש פעמים יללת "מיַאוּ", ועל על יוסף וחברו לצאת לכביש, אל העגלה.

הכול התנהל כמתוכנן, אפילו יללת ה"מיאו", אך במקום שה"חולה" (או החולה המדומה) ק. יתחיל לזוז לעבר הכביש, הוא ירה מיד ביוסף. הוא, ה"מסכן", התכוון אמנם לקלוע ביוסף כהלכה, אבל החטיא את המטרה, ובמקום לפגוע בליבו של יוסף הוא פגע בכתפו השמאלית. יוסף נפל מיד, והחבר ק. ה"חולה" עלה על העגלה והסתלק עם יתר החברים.

זמן ממושך שכב יוסף בתעלה כשהוא מחוסר הכרה, והתעורר לפנות-בוקר כשהוא מבוסס בנחל דמו. הוא היה חלוש ביותר, ובסחבה סתם את הפצע הפעור והחל לזוז ולברוח, לאחר הטיפול היפה שקיבל...

הוא הצליח להגיע ליהודה עם פצע איום בכתפו, וחלוש ביותר מפאת איבוד דם מרובה. הוא הגיע אל אשתו של ידידי פ.פ. [פרץ פסקל איש פתח-תקווה. פסקל עצמו שהה אז בקהיר. – אב"ע], שהינה אישה נועזת ואמיצת-לב, ואם כי ריחפה סכנה איומה על כל מי שיודע שמץ דבר על יוסף לישנסקי מבלי להסגירו – היא החביאה אותו, הזינה אותו וריפאה את הפצע שלו. כשהוא מחופש כאישה היא [מרים] עברה איתו [בכרכרה] דרך רחובות המושבה פתח-תקווה.

ואז החליט יוסף לחתור הלאה דרומה, כדי לגנוב את הגבול למצרים. בקרבת הדיונות של ראשון-לציון תפסו אותו בידואים, כשהוא מנסה לגנוב גמל מתוך כוונה לרכוב עליו דרך המידבר, ולהגיע למצרים. הבידואים זיהו אותו. הוא לא היה זר להם, מאותה תקופה ששירת כשומר בראשון-לציון מטעם "השומר". הם מסרו אותו לשלטונות התורכיים, שניפו אז בנפה את כל ארץ-ישראל בחיפושיהם הקפדניים אחריו.

השלטונות שלחוהו משם לדמשק, בשיירות הרבות של הטרנספורטים של מאות יהודים אשר נאסרו כפאראר (עריקים) בחלקם, וכנאשמים בריגול בחלקם. לישנסקי ישב אסור ביחד עם בלקינד ועוד חברים רבים מן "השומר", אשר הוא נקם בהם על הטיפול היפה שטיפלו בו. גם מיספר הגון של חפים משפע הובאו אז לדמשק, והושיבום בבית הסוהר המפורסם "חאן-בַּאשָׁא".

ביום ראשון אחד, בתאריך 15 לדצמבר 1917, הגעתי מן הלבנון בשעה 9.30 לפני-הצהריים, ולעיניי התגלו השניים המוכרים לי היטב, כשהם תלויים בחרבה המרכזית של דמשק, רחבת ה"מַרְג'".

מכר אחד שלי אשר היה נוכח במאורע הטראגי של ביצוע התלייה, סיפר לי כדי דבריו האחרונים של יוסף היו: "שרה! שרה!"

 

*

 

[כאשר התגלה דבר הריגול, חש ברוך צורך לעזוב את פתח-תקווה פן ייאסר גם הוא. הוא הגיע לדמשק ושם הצליח לקבל משרת צייד בלבנון אצל הזואולוג ישראל אהרוני, (הוא ארז"ף, אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה ב"תמול שלשום" של עגנון) – וזאת כדי לצוד חיות לצורך פיחלוצן למוזיאון שביקש ג'מל פשה מאהרוני להקים לו בלבנון! – טלגרמה שקיבל מפתח-תקווה בדבר הגירוש – האיצה בו לחזור למושבה, וכך הגיע בדרכו לדמשק, משם יצאה הרכבת לארץ-ישראל. אבל כל זה הוא כבר סיפור אחר, שאפשר לקרוא חלק ממנו בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש".

לפי הרשום בפנקסו-יומנו, ברוך עצמו הגיע ביום התלייה לכיכר המארג' המרכזית בדמשק וראה את גופות יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתנודדות על עמוד התלייה. מטעמי ביטחון רשם רק:

 

יום ו. 13.12.17

היום צדתי את העכברושי פעם שנית ואתו ציפור אחת.

בשובי הביתה [זה מקום מושבו הזמני בלבנון] קיבלתי תלגרמה ע"י מר אפלבום, חתום רקח (רוקח), כי משפחתי בתול כרם ועלי לבוא תיכף לקחתה, השמועה הזאת הממתני ולא אדע נפשי?

יום ז. 14.12.17.

היום באתי לטניל (עיירה בלבנון) לעשות לי הניירות והרשות לנסיעתי.

יום א. 15.12.17

נסעתי לדמשק.

הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה.

 

עד כאן מהפנקס-היומן של ברוך ראב. – אב"ע].

 

 

*

 

שרה נישארה אצל אביה, בביתו בזיכרון-יעקב, וחיכתה לגורלה. החיילים התורכיים, צאצאי היַאניצַ'ארים, החלו לבצע את הפקודות של הקומנדנט אשר נשלח מדמשק. אין אפשרות לתאר בכתב אפילו חלק זעיר מן הפאניקה, הבהלה והמועקה באווירה בזיכרון. איש לא יצא מפתח ביתו, ופרט לילדים קטנים אי אפשר היה לפגוש איש ברחוב, אלא כשהשבטים של התורכים חובטים בהם מאחור. התחילו להוציא את האנשים מן הבתים לחקירה, שהיתה אינקוויזיציה אמיתית, של מכות ועינויים.

את שרה הביאו לחקירה, והיא נשאלה – מי הם שותפיה לעבודה? ובייחוד – "היכן נמצא יוסף?" – הם ניסו להסביר לה כי יתנו לה את חייה במתנה, ועוד פיתויים דומים, אם תגלה.

"אני צוחקת לכם!" – היא פרצה בצעקה, "אני! אני! ולא אחרת – קברתי אתכם. קברכם מוכן. לא מישהו אחר ורק אנוכי לבדי, מפני שאני שונאת אתכם, מפני שנסעתי ברכבת אשר דרסתם בה את הארמנים המסכנים, ואברי ידיהם ורגליהם הכרותים נחבטו בחלונות הרכבת. את כל זה אני עשיתי לכם, ויכולים אתם עכשיו לעשות לי מה שתרצו. אולם גורלכם נחרץ וקברכם כבר נכרה ובמהרה תיכנסו אליו ותמלאוהו. אותי אתם יכולים לתלות, כי אני את שלי גמרתי."

הם התחילו לייסרה, וגופה ענוג שתת דם תחת שבטי היאניצ'ארים.

"הכו, הכו!" – היא צעקה, "בגופי הנכם יכולים לעשות כאוות-נפשכם, אבל לא במצפוני. גם הספרדים עשו כמוכם בזמן האינקוויזיציה. אנו היהודים רגילים כבר לכך, ובשקט הננו יכולים לעלות למוקד על קידוש מצפוננו."

את אביה הזקן של שרה [אפרים-פישל אהרנסון] השכיבו על הרצפה וחבטו בשבטים על כפות רגליו, והריחו את שרה ואת אחיה [צבי] להחזיק ברגליו המורמות בשעת מעשה. הזקן זעק עם כל חבטה: "שמע ישראל!"

"אל תזעק, אבא," גערה בו שרה, "לא איכפת אבא, הינך כבר בן שבעים וחיית דייך. עתה הינך האדם המאושר בתבל, כי הינך מת על קידוש-השם!"

האיש הזקן נשך בשפתיו עד זוב דם עד אשר איבד את חושיו, אולם אף מילה לא הצליחו השבטים של היאניצ'ארים להוציא ממנו, אף מילה אחת ויחידה!

פעמיים-שלוש ביום הובילו את שרה מביתה לחקירה אצל הקומנדנט [עוסמן ביי], אשר התאכסן בבית המלון וניהל שם את החקירות. היה היתה מובלת בין ארבעה יאניצ'ארים עם רובים מכודנים. כולם היו מתחבאים בשעת מעשה בבתיהם בכדי להימנע מהמראה הזה. אבל היא היתה עוברת את הרחוב שקטה, כאילו מטיילת, וכאילו על ידה לא צעדו כלל חיילים עם רובים מכודנים. וכאשר היתה פוגשת את אחד הילדים, היתה נפשה מתרעננת והיתה אומרת לילד: "שלום! מה שלום אימא? מה שלום כל בני הבית?"

התורכים סיימו את עבודתם, לאחר שאסרו אנשים רבים, וזאת – ביחד עם קבלת הרבה בקשיש. אבל – הם לא יכלו להוציא מאיש שום הודאה, והם החליטו להעביר את כולם, ביחד עם שרה, לנצרת. בנצרת היתה המפקדה הראשית של האינקוויזיציה. שמה עקרו את הציפורניים מן האצבעות, תלשו את הלשונות מן הפה במלקחיים, הניחו ביצים שלוקות תחת בתי-השחי, ועוד מעשים נאים כאלה, נוסף לשבטים ולמכות שהיו בלי גבול.

היו כאלה שקיבלו כל יום מאה מלקות, ונוסף לכך הושמו שלשלאות ברזל על הידיים ועל הרגליים. זה היה כל כך נורא וכל כך ללא נשוא, עד שהצעיר שווארץ, שהיה פקיד בעטלית, מרוב ייסורים שלא היה יכול כבר לעמוד בהם, תלה את עצמו על סורג חלון תאו הקטן, בכתפיות מכנסיו.

למקום נחמד זה החליטו להוביל את שרה, אבל היא ידעה את המצפה לה, ובתור אישה עלה בידה לקבל רשות מקצין המישמר, להיכנס לחדרה בכדי להחליף את בגדיה. מבלי לאבד רגע היא הוציאה מתוך מגירה אקדח מאוזר קטן וירתה בצווארה. היא נפלה כמובן מיד ארצה, על המקום, והחייל המצווה הודיע מיד לקומנדנט על המקרה.

במהרה הגיע הקומנדנדט במרוצה, ביחד עם רופא המושבה זיכרון-יעקב, שקיבל פקודה להציל מיד את שרה. הרופא הזקן, ד"ר הלל יפה, שהכיר את שרה מילדותה, היה נאלץ למרות רצונו להשיבה לתחייה ולטפל בפצע שלה. כאשר חזרה להכרתה ופקחה את עיניה, היא בקושי יכלה להניע את שפתיה, ובעברית היא לחשה:

"הה, דוקטור, מדוע החזרתני לתחייה, האינך יודע כי מותי הוא חשוב יותר מחיי? הה, דוקטור, כמה אני אומללה שלא עולה בידי לעשות מלאכה בשלימות, לא יריתי כהלכה, הה כמה חבל! התורכים עוד יובילו אותי לנצרת, במקום שיובילו אותי, כמו שהחלטתי, אל המקום אשר מול הגורן, ליד קבר אימי..."

 

לאחר שני ימים של תלאות ויסורים נוראים, ומאבקים בגלל כך שלא הסכימה לקבל אל פיה לא כוס חלב ולא כל תרופה, לאחר שני ימים כאלה, דעכה נשמתה הקדושה.

הקומנדנט, אשר היה מבקרה פעמיים ביום ואשר ציפה כי היא עוד תחלים, בכדי שיהיה לו את מי להביא לנצרת או לדמשק, הירשה בכל זאת לערוך לה לווייה. בהלווייתה הלכו אפילו מלאכי המוות שלה, מפקדי היאניצ'ארים, וגם הם בכו, "חבל, חבל, אַמַאן אַמַאן," הם קראו ונאנחו, "אַה-אַמאן-בּוּ-שרה-חַאנֶם-אֶפֶנְדִי-אִיל-גַאזִי" (אויה, אויה, זו היא הגברת שרה הגיבורה!)

על פסגת ההר, מתחת לעצים של הכיכר המוקפת חומה, ניצבת שרה ליד קבר אימה. עם כל רוח קלה מרחפת הנשמה הקדושה על כל ארץ-ישראל. אולם לא כל עיני בשר רואים אותה ולא כל אף יכול להתבשם מן הניחוח שלה, אשר נמוג בתוך האיריסים הכחולים...

 

 

*

 

ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). הסופר יצחק ראב היה אחיינו של ברוך רק מצד אביו, יהודה, ואילו "שר החוץ" של "נטורי קרתא", ר' ישעי' שיינברגר, היה בן דוד של ברוך מצד אימו לאה. ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

 

 

 

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר, וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988). ברוך בן עזר הוא סבא-רבא של עדי בן-עזר, מחברת הרומאן "אפרודיטה 25" (אסטרולוג, 2002).

שעה שכתב את דבריו על שרה אהרנסון, בראשית שנות ה-20 לערך, ברוך היה היחיד שנשאר בחיים מבין ארבע הדמויות שאותן הכיר מקרוב: אהרון, שרה, אבשלום, ויוסף לישנסקי, וזאת לאחר שאהרון נספה בתאונת מטוס מעל תעלת הלאמאנש בחודש מאי 1919.

 

ההערות בטקסט בסוגריים רגילים הם של ברוך בן עזר ואילו בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר.

 

אנחנו ממליצים מאוד לקרוא את הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", העורך הראשי: אליעזר ליבנה. חברי המערכת: ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"א, 1961. 408 עמ'. מהספר הזה לקוחות התמונות שהוספנו לחוברת.

 

 

*

העתק מכתב של ברוך ראב המספר כנראה על גורל העגלה שבה נסעו אבשלום ולישנסקי ליפו:

 

עתלית. 14.1.17

כבוד מר אפפעלרוט

בבקשה לסלק החשבון של תקון העגלה בפעם הזאת, מפני שהעגלה שבה הפעם מנסיעה ליפו שבורה ומרוסקה שאי אפשר היה לעזבה כך.

בכבוד

ברוך ראב

 

 * * *

ד"ר אברהם וולפנזון

?SO WHAT

מוסר, פוליטיקה וחישובי-קריירה בהאשמות היועץ המשפטי נגד ראש-הממשלה לשעבר

הח"מ מתנצל מראש בפני המערכת ובפני הקוראים היקרים לו והנחשבים מאוד בעיניו, על שאינו מצטרף למקהלת העיתונאים המכפישים את אחד מראשי הממשלה המעולים ורבי-ההישגים, שכהונתו הראשונה כראש הממשלה נגדעה באיבה [אפשר לנקד עם דגש ובלי דגש ב-ב' – במקרה זה שתי האפשרויות נכונות]. כל רצוני הוא להוסיף זווית-ראייה חדשה למרקחת הלוהטת הצובעת [מלשון צבע ומלשון צביעות] את כלי התקשורת שלנו בצהוב.

עם כל הערכתי למערכת המשפט הפורמאלית, בישראל ובעולם, אינני ממליץ בפני אנשים נאורים לראות במשפט את פסגת הצדק. בתחילת לימודיי לתואר הראשון, שאבתי ידע בתחום החוק בקורס "מבוא למשפט" שהעביר נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, השופט פרופסור זאב צלטנר. בשיעוריו חזר והדגיש: "אל תחפשו צדק בבית-המשפט. לא לכך הוא מיועד. לא צדק – אלא סדר, זוהי מטרתו של המשפט." אמנם פרופ' צלטנר לא הרחיק לכת כמו החכם המקראי שטען בביטוי בוטה "מקום המשפט שמה הרשע" [קוהלת ג' 16] – אולם הזהיר אותנו, הסטודנטים המתחילים, מאכזבה קשה שתהיה מנת-חלקנו, אם נצפה לצדק ומוסר במקום ששוקדים על החוק הפורמאלי בלבד.

ואמנם, מבחינה פורמאלית-משפטית ניתן להאשים כמעט כל אדם בעבירה פלילית כלשהי – ורק אם יצליח להוכיח "שאין לו אחות" ייצא זכאי. המאבק להגנת שמו הטוב עלול לסבך אזרח תמים, חף מפשע, בחובות כספיים עצומים.

ייאמר מיד – להרגעתו של הקורא – שלא כל אדם עלול לשמש מטרה לחיציהם של היועץ המשפטי ו/או מבקר המדינה וכיו"ב. הסכנה קיימת רק כאשר אותו אזרח הוא, במקרה, ראש ממשלה מכהן, שנבחר כחוק באורח דמוקרטי [דוגמאות לראשי ממשלה ישראליים ש"היו על הכוונת" של היועץ המשפטי כחשודים בעבירות ושניים מהם אף נאלצו לסיים את כהונתם בטרם עת, כתוצאה מהפרחת האשמות נגדם מטעם היועץ המשפטי בטרם משפט, ובטרם העמדה לדין: רבין, נתניהו, ברק, שרון, אולמרט].

לכך יש להוסיף שבמקרה או לא במקרה הקריירה של היועץ [שהיה לרועץ] הנוטה להאשים את ראש הממשלה שמינתה אותו ליועצה – היא קריירה המוליכה מהאשמת ראש הממשלה בפומבי, בטרם פסק בית משפט בדינו – אל כס בית המשפט העליון [דוגמאות: אהרן ברק, אליקים רובינשטיין, מני מזוז – אם יצליח אף הוא, כקודמיו הנ"ל, להיכנס לביה"ד העליון]. אינני טוען שזוהי כוונתו הזדונית של היועץ המשפטי. אין לו בוודאי אינטרס פוליטי להכשיל מדינאי בכיר באמצע כהונתו – אולם זוהי זווית-הראייה שלו, השגויה, לעניות דעתי, לא מבחינה פורמלית-משפטית, אלא מבחינה מוסרית, וזווית-ראייה זו נוצרת על-ידי מערכת החוק הישראלית, אשר קובעת סמכויות ומסלולי התנהגות וקידום לפעילותו של יועץ משפטי לממשלה, לאופן התבוננותו במערכות-המימשל, ולחלומותיו ותקוותיו לעלות בסולם הקריירה.

בתלמוד נאמר "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב" – החור, המסגרת המינהלית-פורמליסטית, ולא רק האמביציות האישיות של היועץ המשפטי, מתווה את דרך פעולתו ואופן בחינתו את מעשיהם של המדינאים. אילו היה זה מוגדר בחוק כפשע – להדיח בנימוקים משפטיים ראש ממשלה מכהן על סמך האשמות ורכילויות מן התקופה שקדמה לכהונתו כראש ממשלה – ניתן היה לגונן [מוסרית, לא משפטית] על היועץ המשפטי בנימוק, שהיתה כאן דפורמציה פרופסיונאלית – התנהגות לא-נאותה של היועץ המשפטי, שהיה צריך לגונן על הממשלה ועל ראש הממשלה, ולא לזעזע את קיומה של הממשלה על-ידי הדחת ראש הממשלה, כתוצאה מה"מקצוע" [פרופסיה] המטיל על היועץ המשפטי שני תפקידים מנוגדים מהותית: מצד אחד להגן [משפטית] על ראש הממשלה – ומצד שני להיות התובע הכללי במדינה. אשר על כן הציע פרופסור פרידמן להפריד בין שני התפקידים הסותרים הללו, ולתת ליועץ רק לייעץ [ולהגן על "לקוחותיו" המדינאים] – ולתובע הכללי רק להגיש תביעות, אם יש צורך ועניין לציבור.

דבר זה של "הצורך והעניין לציבור"  הביא את המחוקק הצרפתי לקבוע, שאין מגישים תביעה נגד נשיא או ראש ממשלה מכהן על חשד לעבירות שעבר לפני שנכנס לתפקידו, בכדי שאי-אפשר יהיה להדיחו על-ידי הכפשות ועלילות שקר והאשמות-שווא. לאחר סיום הכהונה שאליה נבחר באורח דמוקרטי אפשר לברר, לחקור ובעת הצורך גם להעמידו לדין על מה שעשה בטרם נבחר לכהונה הממלכתית הרמה – אך בשום פנים ואופן לא לעסוק בכך בזמן כהונתו, שמא תביא רכילות זדונית לחקירה שתביא להפסקת כהונתו – וכאשר יתברר שהיתה זו עלילת-שווא יהיה מאוחר מדי לתקן זאת.

במקרה של אולמרט ניתן לסכם:

1. כל העניין החל בהאשמתו של אחד זליכה [מישהו זוכר בכלל את מראהו ואת שמו הפרטי?] שאולמרט ניסה להטות מכרז מכירת מניות בל"ל לטובת ידידו פרנק לואי. התיק הזה נסגר משום שמר זליכה והחוקרים המשטרתיים [בשליחות ו/או באישור היועץ המשפטי] לא הצליחו למצוא ראיות שיוכלו לעמוד במיבחן של בית-משפט.

2. במקום להפסיק מיד את החקירות נגד ראש-הממשלה, חיפשו היועץ המשפטי ואנשיו "חטאים" אחרים – והודיעו בקול תרועה רמה על עיסקה בלתי-חוקית  בין אולמרט, כשהיה בעבר הרחוק ראש עיריית ירושלים, לבין יזם נדל"ן שמכר לו דירה ברחוב כרמיה. גם בחשד זה נסגר התיק משום שהמאמצים להרשיעו ולהוכיח שפעל שלא כחוק – נכשלו.

3. במקום ללמוד משני כישלונות אלה, שיש להניח לאולמרט לבצע את תפקידו הקשה בלאו הכי כראש ממשלה – טילטלו אותו בכל יום ששי לפנה"צ לחקירות משטרתיות שבהן היה עליו להיזכר מה בדיוק קרה בנסיעותיו לחו"ל לפני שהיה לראש ממשלה, מדוע החזיר רק חלק ראשון מהלוואה שקיבל לפני 11 שנים מפלוני ג'ו אלמליח, האם מותר היה לו או אסור היה לו לפני חצי תריסר שנים להיענות לבקשות של משקיעים [בהיותו אז שר התמ"ת] או לפסול אותם רק משום שטיפל בהם שותפו לשעבר אורי מסר, האם קיבל ללא תמורה מעטפות עם תרומות לניהול הבחירות בפריימריס מידיו של עד מפוקפק הסותר את עצמו ומסובך עם החוק בארה"ב, או פוחד שהשלטונות בארה"ב ימצאו פגם בתרומותיו ועסקיו בישראל, והאם משרד הנסיעות שטיפל בכרטיסי-הטיסה שלו לפני שהיה ראש ממשלה ['ראשונטורס"] קיבל דמי-כרטיסים ממוסד אחד או יותר, למה וכמה – כל הדברים הללו אינם נוגעים כלל וכלל לכהונתו המוצלחת והחשובה [שעוד ייוודע בעתיד מה תרמה לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל] כראש ממשלה רב-תושייה, האוחז בידיים איתנות את הגה הספינה המדינית והביטחונית המפליגה במים סוערים...

ולבסוף: הבה נניח, לצורך הוויכוח בלבד, שאמנם קיבל מר אולמרט החזרי-נסיעות שיצרו עודף בחשבונו ב"ראשונטורס" – כל זה בטרם היה לראש ממשלה – האם זה צריך לקצר את כהונתו החשובה? יתכבד היועץ המשפטי ויחכה עד שתסתיים כהונת הממשלה [למשל, אחרי בחירות שייערכו במועדן, ולא בטרם-עת] ויברר בשקט, בלי לזעזע את המערכת הפוליטית, מה אירע בשנת תרפפ"ו. האם יש הצדקה לאומית להפריע לעבודתו של ראש הממשלה בנימוק של בירור "היסטורי" על דברים שאירעו או לא אירעו בימים רחוקים ובתפקידים אחרים?

האם יש חשד שראש הממשלה הוא, חלילה וחס, רוצח סידרתי שיש להגן על הציבור מפניו? יש רכילויות [נוסח זליכה, שהאשים בקול רם והשתתק אחרי שלא נמצאו ראיות משפטיות בעלות-משקל להאשמות שהפריח] – והאם תפקידו של היועץ המשפטי להיאחז ברכילויות אלו ואחרות, עד כדי שיסיחו את דעתו של המדינאי הבכיר מתפקידו רב-האחריות, ויאלצוהו לעסוק בשאלות על מכרז פלוני לבנק פלמוני לפני שנים? האם היועץ המשפטי וראש הממשלה חייבים להתרוצץ סביב האשמה בלתי-מוכחת – על חשבון הזמן שהיה צריך להיות מוקדש לעניינים רבי-חשיבות הרבה יותר?

נשיא בית המשפט העליון הבריטי או הצרפתי היה בוודאי שואל את היועץ המשפטי הישראלי: "על מה כל המהומה?" והיועץ המשפטי היה חייב לגמגם ולומר: " האשמות שלא הוכחו על הטיית מכרז לבנק... רכילויות שלא הוכחו על קניית בית במחיר זול, יחסית... מעטפות עם כסף – תרומות לבחירות 'פריימריס'... כל זה לא קשור לתיפקודו המצויין מזה שנים כראש ממשלה..."

המשפטן הבריטי או הצרפתי היה שואל: ובכך אתה עוסק? נניח שתצליח להוכיח דבר או שניים מן העבר הרחוק – מה זה משנה? –  SO WHAT? –  בשל טענות בלתי-מוכחות כאלה –   להפריע למדינאי בכיר במילוי תפקידו? אתם, הישראלים, אין לכם כנראה בעיות רציניות יותר.

ואם יעשה היועץ המשפטי הישראלי חשבון נפש – בוודאי ישיב [לפחות לעצמו] – אכן, טענה צודקת היא זו. ניסיתי לסבך ראש ממשלה מבחינה משפטית – אבל סיבכתי את עצמי מבחינה מוסרית. מה יכול להיות גרוע מזה?

 

 

 * * *

אורי הייטנר

בושה וגאווה

שבוע במדינת ישראל, 2009. נפתח משפטו של נשיא המדינה הנאשם באונס. מוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בעבירות חמורות מאוד של מרמה והפרת אמונים. שר האוצר נכנס לכלא בעוון גניבה. שר הרווחה נכנס לכלא בעוון שוחד. כתב אישום נגד שר החוץ יוגש כנראה בקרוב מאוד.

כאזרח מדינת ישראל אני חש בושה עמוקה על כך שאדם כזה היה נשיא המדינה שלי, אדם כזה היה ראש הממשלה שלי, אנשים כאלה היו שרים בממשלה.

אך אני חש גאווה על כך שהחברה הישראלית מתנערת ונאבקת בשחיתות, תוך שמירה על עקרון השוויון בפני החוק.

על אף הבושה, אני מאמין שההתנערות הזאת תחזיר לאזרחי ישראל את הגאווה במדינתם.

 

 

 

 * * *

אהוד בן עזר שולח ברכת עידוד

לראש הממשלה הנבחר שהודח אהוד אולמרט

ומאחל לו שיוכיח את חפותו בבית המשפט

מול כתבי האישום שמוגשים נגדו

ומול עיתון "הארץ" שמסית ומשסה נגדו

אין לי אמון רב בפרקליטוּת ובטלנסקי

יש לי אמון מלא באולמרט ובפרקליטיו

 

 

* * *

אורי הייטנר: איפה נמצאת הרמה הגבוהה?

אהוד, שלום!

 אני חסיד של החינוך הממלכתי הציבורי ורואה בשלילה רבה את פריחת החינוך הפרטי, המעמיק את הפערים בחברה ולכן הוא ממש סכנה לעתידה. במגזר הדתי התופעה הזאת שכיחה הרבה יותר מאשר במגזר החילוני ואני שמח ששר החינוך החליט להיאבק למען החינוך הציבורי. אגב, שיא האבסורד הוא שהציבור מממן חלק ניכר מבתי הספר הללו.

עם זאת, טענתך [גיליון 475] שבתי הספר הפרטיים הדתיים מזלזלים בלימודי הליבה, אינה נכונה. בבתי הספר הללו – הן לימודי הקודש והן לימודי החול הם ברמה הגבוהה ביותר. ההישגים של תלמידיהם בכל התחומים הם הגבוהים ביותר.

אורי הייטנר

 

אהוד: אני מבין שהבלגן גדול. יש חינוך ממלכתי-דתי הולך ונחלש אבל חייב לקבל את כל התלמידים גם ברמות הנמוכות ביותר, ולעיתים ככה הוא נראה. ומצד אחד נגנבים ממנו בפיתויים, או מראש לא מגיעים אליו, "תלמידי" "בתי הספר" המסובסדים הפרטיים החרדיים, שאין בהם לימודי ליבה ומקצועות רלוונטיים למאה התשע-עשרה, ומצד שני נגנבים ממנו ילדי ההורים הדתיים והדתיים לאומיים בעלי האמצעים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר דתיים פרטיים מסובסדים, ורק אלה האחרונים הם בעלי הרמה הגבוהה שעליה אתה מדבר.

 

 

 * * *

הבה נהרוס את היכל התרבות

כי אנחנו עם חסר תרבות

ולא מגיע לנו שתהיה לנו

שכיית חמדה אקוסטית

נדירה וכה מופלאה

אנחנו רוצים שהיא  תהיה

קניון עם חרא וחנויות

על החתום: היזמים שואפי הבצע

המקבלים אחוזים מ"השיפוץ"

ומגיוס התרומות להריסה

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* היהודי ברנרד מיידוף ייתן א-פּאץ' (סטירה) לרופא השיניים היהודי של היהודי משה מוריס טלנסקי וגם יגיע במקומו לישראל כדי להשלים את עדותו המחוררת של האחרון נגד היהודי אהוד אולמרט ובהזדמנות זו גם יבקר את הנכדים היהודים החמודים של היהודי טלנסקי.

* מי הן חמש המשפחות העשירות בישראל שיש להן עיתון משלהן? – אדלסון, מוזס, נמרודי, ראב בן עזר ושוקן.

* בחסות הכספים המושחתים של אונרוו"א ומדינות המערב (חס וחלילה לא המדינות המוסלמיות העשירות) לומדים מאות אלפים ילדים וילדות במדינת עזה כי השואה כלל לא היתה אלא היא המצאה של הציונים. בשנים הבאות, הילדים הנבערים האלה, שטופי המוח וחסרי העתיד בגלל מנהיגיהם, יהיו הכוח שימשיך להרוג בנו בכל אמצעי הטרור הפרימיטיביים המשוכללים  שיעמדו לרשותו.

* ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון יועמד לדין על כך שבמשך שנים ארוכות, ובייחוד בעת מסעותיו בחנויות הספרים בארה"ב, צבר כספים רבים מכך שהמוכרים לא פדו את השיקים שבהם שילם אלא העדיפו לשמור אותם וזאת בהנחה, שהתבררה כמוצדקת, שערכם כמזכרות גדול מכל סכום שנרשם עליהם. כך צבר בן גוריון, בעזרת מלוויו במסעות הקניות, שנשאו את הספרים הנדירים עבורו, סכומי עתק שאותם השקיע באוסף ספרי הפילוסופיה היוונית והעברית, באוסף המונדיבושקעס ובאוסף העטים הנובעים שבביתו הפרטי המפואר בשדרות קרן קיימת בתל-אביב; אוסף שהצטבר גם באמצעות מתנות מידידים (ספרים), מידידות (מונדיבושקעס) ומאהוד אולמרט (עטים נובעים) – אלה שידעו על תחביביו, ששוויים כיום כמיליון וחצי דולרים. לזכותו של בן גוריון עומדת העובדה שגם הוא, כראש הממשלה המודח אהוד אולמרט, לא הואשם בעברות גניבה, לקיחת שוחד ומכבסת (הלבנת) הון, וזאת מאחר שפולה אשתו כיבסה במו ידיה את כל בגדיו, כולל גופיות ותחתונים את"א (ר"ת: אריגי תוצרת ארצנו, אזרחים תומכי אשכול) עד שמתה (היא ואת"א).

* רבנו הגאון מר"ן עובדיה יוסף עוקר הרים וטוחנם זה בזה החליט כי עורך המכתב העיתי "חדשות בן עָזָר" יקבל מעתה משכורת חודשית של רב בעיר מודיעין – 30,000 שקלים בחודש.

* חצי מיליון[!] התלמידים הערבים בישראל לא ישירו את "התקווה" אבל ילמדו ויציינו את השואה הפלסטינית ביום ה"נכבה", את טבח כפר קאסם ואת "יום האדמה", ואת במדינת כל אזרחיה למעשה – שבה, בעזרת הילודה המוגברת בעזרת קצבאות הביטוח הלאומי, ייהפכו היהודים הטיפשים למיעוט ויהגרו חזרה למדינות שמהם אבותיהם באו רק בגלל השואה.

*בראשון בספטמבר החלו ללמוד מיליון וחצי תלמידים בישראל. חצי מיליון מהם, כאמור, שליש! – חיים באוטונומיה התרבותית-הלאומית-הערבית של מדינת כל אזרחיה בפועל. 668 אלף שייכים לזרם החרדי "הרשמי שאינו מוכר" [מירב ארלוזורוב, "דה מארקר", 2.9.09] מה נותר? כ-332 אלף תלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, אלה שעתידים לשאת את עמם עלי שכם, לשרת בצבא, להיות הצמרת המדעית, הכלכלית, התרבותית ומה לא? כל מה שמאפיין מדינה מודרנית בעלת תרבות ולשון משלה. כמה זמן החמור הזה, היהודי-החילוני ברובו, יסכים לשאת על גבו את המשא של כל השאר? עד שיתחילו צעיריו לרדת בהמוניהם מהארץ וישאירו אותה לערבים ולחרדים? או שישתמטו מהשירות הצבאי, ובצדק מבחינתם? ומה היינו עושים בלי מיליון העולים החילונים-ברובם מרוסיה? הרי המצב היה איום ונורא כבר עכשיו! הלא אם כל בוגרי בתי הספר התיכוניים למיניהם בישראל יעזבוה מחר, היא תתפרק גם בלי מלחמה!

* הביריונים-הצעירים-מאוננים-מטומטמים-חרדים-בושה-ליהודים בירושלים שהיכו קשות בכיכר השבת נהג מונית ערבי לאחר שווידאו שהוא ערבי, והרסו את מוניתו, הם בני-דודים של הביריונים מג'לגו'ליה שעשו עבודה טובה יותר ובמכות גם הרגו את קורבנם, שעל כך כבר נאמר: "חרא דארעא חד הוא!"

* "חדשות בן עזר" מברך את משרד החינוך על הפסקת תוכניות הלימוד הפיראטיוֹת הדתיות במערכת החינוך הממלכתי בישראל, במימונו של המיליארדר היהודי היורד הלונדוני לב לבייב; וזאת כאשר תוכנית הליבה הממלכתית של משרד החינוך אינה מיושמת במערכת החינוך החרדית בישראל, שמרמֶה כדי לקבל תקציבים. נמאסו עלינו החרדים והדתיים הגונבים בעורמה נפשות ילדינו בשם שמיים כביכול. אלה יהודים רעים.

פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 359, מיום 10.7.08.

 

 

* * *

אלישע פורת: קישור לתמונות מהמחזה

"הרשלה אוסטרופולר" של ליפשיץ

אהוד נכבדי,

 כאן בקישורית תמונות ממחזהו של ליפשיץ, הרשלה אוסטרופולר. הפרטים ליד התמונות.

http://digitalgallery.nypl.org/nypldigital/dgkeysearchresult.cfm?parent_id=526368&word

 

* * *

בשורה לחובבי הציור המעולה

 ממיטב המרתפים של מוזיאון תל אביב

התערוכה החשובה והנהדרת "בקיעים במראה"

תערוכת אמנים יהודים, ברלין 1907

תיסגר רק ביום 10.10.09 – רוצו לראות!

 

* * *

אנחנו שורפים אותך מולדת

בשנאה בסמרטוט ובנחישות

ההצתות ועימן השריפות התחדשו

אך כל זמן שלא שורפים אותנו

אפשר עוד לחיות קצת בארץ הזאת

מה עוד שהשריפות משתוללות גם בחו"ל

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,217 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל