גיליון מס' 477

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ח באלול תשס"ט, 7 בספטמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופה להפגנה להצלת ההיכל התרבות ביום שני, היום, 7.9.2009 בשעה 16:30 בת"א

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ברוך בן עזר (רַאבּ): זר פרחים על קברה של שרה אהרונזון

 ליום השנה [1923].

אסתר זנדברג: הכול פרוץ בהיכל התרבות, ציטוט מעיתון "הארץ" 3.9.09

יוסי אחימאיר: עמוק, עמוק העצב בעיניים, לזיכרו של דני בלוך.

יוסי גמזו: לְנִשְמַת דָּנִי. // ראובן שהם: חיים גורי: "ברגע האחרון".

יואב אהרוני: חיים גורי: שיר מס' 16 במחזור השירים "עיבל".

בן דרור ימיני: החלה הספירה לאחור [ציטוט מאתר עיתון "מעריב"]

אורי הייטנר: התעודה הראשונה של גדעון סער.

יוחזר הצ'יז לאצבעות הרגליים וככה נחסוכה במים.

ד"ר אברהם וולפנזון: "הארץ" נגד גדולי המשפטנים [בפרשת אולמרט].

אמנון מיכלין: מי טיפל בשרה אהרנסון בימיה האחרונים?

שושנה צוריאל: זיכרונות לרגל פתיחת שנת הלימודים.

אלישע פורת / אליהו הכהן: משולש מסקרן: משה ליפשיץ – שטפן (סטפן) וולפה – נתן אלתרמן!

רון סואן: בלי הגולן ובלי ירושלים המזרחית.

לשוש וייסמן ממלי טויב (אהרנסון).

צי"ר: "היום שבו תלו את סרג'נט מורטון" – יש רומאן נידח בשם הזה!

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

ראובן אדיבי: תשובה לאהוד בעניין האתיופים בפתח-תקווה, והמזרחיוֹת בעמנואל.

עקב החגים הבאים עלינו לטובה ייתכנו שינויים במועדים ובתכיפות של הופעת המכתב העיתי החשוב "חדשות בן עזר" ועם הנמענים הסליחה

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

זר פרחים

על קברה של שרה אהרונזון ליום השנה

[נכתב בפתח-תקווה בתשרי תרפ"ד, שלהי 1923]

חמש שנים עברו מהיום הגדול שבו הוכיחה

בת ארץ ישראל הגיבורה שרה אהרונזון את מורשת האבות

ביום ההוא המשיכה וחידשה את חוט הקיום של

האומה עתיקת-היומין, והוסיפה עוד פרק על

דבורה, יעל, ויהודית,

לא חלום, ולא אגדה, כי אם עובדה מעשה והופעה

בתולדות חיי עמנו השב לתחייה,

גם לא מקרה ואומץ לב בלבד היה הדבר הזה

כי אם הקרבה עצמית בהכרה לגאולת הארץ

ותחיית העם וקידוש-השם,

ובימים האחרונים של חג הסוכות ההוא, שמה

קץ למלאכת בני-התופת, ומסרה את נשמתה

הזכה והטהורה אל על, חזרה לשמי התכלת.

*

איכרים זקנים לבני-זקן ושזופי פנים "מיטה" נושאים

גופת שרה בידיהם, ודמעות זולגות עיניהם,

את שרה בת מושבתם הם מבכים,

מסובבים משמר תורכים-יניטשרים שולפי פגיונים

כך את שרה הגיבורה לקבורה מובילים,

אל בית מועד לכל חי פניהם מועדות

הם הולכים ובוכים, הולכים ובוכים,

לקבור את שרלה הם הולכים,

השמש נטה ימה והאדים ראשי האזדרכת והבכאים

רשרוש רוח-קודש מנפנף מעל לראשי הבכאים,

ים התכלת התקצף ויכה גלים

גם מראהו כעופרת ומימיו דלוחים וערוכים,

בשער בית-הקברות עמדו כנטועים מחרדת קודש

רוח של קידוש-השם מרחפת מעל לראשם,

גם מעניה היניטשרים עומדים ובוכים

אַמַן! אַמַן! שרה חַנֶם-אֶפֶנְדִי אִל עַ'ִזי!

על-יד קבר האם חצבו לה מקום מנוחת עולמים

והזקנים רחבי-הכתפיים אל הבור את גופתה מורידים

מורידים בדמעות את הגופה המעונה ממכות ומיסורי מענים,

סביב הבור כסוכה סוככים ראשי הזקנים

ומבט אחרון עליה הם מביטים,

רוח ים מנפנף בזקני הזקנים

ודמעותיהם אל הבור הם מזילים

ומתערבבים הדמעות עם רגבי עפר

עלים נושרים עם חצץ ואבנים,

הגוף נקבר זה חמש שנים

מצבה על קברה לא הועמדה

גם ספר יזכור עליה לא נכתב.

אך רוחה כיונת-הים לבנה וצחורה

נשארה מרחפת בין עלי הברושים והבכאים,

ובַלַיִל בין אשמורת השנייה והשלישית

עת רוחות צפון ותימן מתעוררים

ינועו כנפיה, ובאבריה תלווה כל רוח

רוח-קודש זה מהכרמל אל הים

ומהתבור אל הירדן

ומהאשדות אל הנחלים

ומסוכת-כרם, ומערמת-גורן, וממלונת-מקשה,

ומתחת צמרת כל חרוב וכל ענף תאנה

בהתפזר הרקיע כוכבים נוצצים מבריקים

ישכב לו כל בחור וכל בחורה, ויביטו למעלה ויאזינו

וראו יונת-הים הצחורה עוברת ברשרוש קודש

וינשמו את ריחה שעזבה אחריה

ריחח של "אִירִיס" ששרה אהבתה תמיד.

רק נאמנים יזכו ויראו ויריחו ותזדכך נשמתם

וזדים יסובו עיניהם מראות, ויאטמו אוזנם משמוע

ולהם חרוק השיניים,

לכן כה אמר ד' אל בית יעקב

לא עתה ייבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו,

כי בראותו ילדיו מקדישים את שמי

והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל.

אבו הרון

פתח תקוה, מוצאי הכפורים תרפ"ד

[אַבּוּ-הָרוּן, אבי אהרון, היה כנראה כינויו של ברוך ראב בפי ידידיו הערבים משעה שנולד לו בנו, אהרון בן עזר, 1919-1995. לאבי בנימין נהגו לקרוא אַבּוּ-א­וֹ­­דִי. – אב"ע].

* * *

"חדשות בן עזר" מציג עוד פרק בניסיונות של המתעתעים, הזדים והאינטרסנטים למיניהם להרוס את היכל התרבות במסווה של "שיפוצים":

אסתר זנדברג

הכול פרוץ בהיכל התרבות

ציטוט מ"גלריה", עיתון "הארץ" 3.9.09

גם בשנייה האחרונה של הדקה ה-90 לפני ההחלטה על תוכנית השינויים בהיכל התרבות ביום שני הקרוב, ממשיכה עיריית תל אביב לסובב ספינים ולזרות חול בעיניים. הרגל זה הרגל. בתדריך עיתונאים שקיימה העירייה אתמול [יום רביעי, 2.9], הובטח כי הפעם "נציג את העובדות בהווייתן." אבל כבר מהמילה הראשונה התחוור כי דיבורים לחוד ומעשים לחוד. בעוד אדריכלי הפרויקט והפמלייה מסביבם טוענים וחוזרים וטוענים כי שימורו של היכל התרבות הוא בראש מעייניהם, הרי מבין הנוכחים בתדריך המופקדים על התוכנית, אדריכלי הפרויקט, פרנסי העירייה ויועציה, אנשי היכל התרבות ועוד, נעדרו דווקא יועץ השימור להיכל, האדריכל אמנון בר אור (ששוהה בחו"ל כפי שהוסבר) וראש יחידת השימור בעירייה, האדריכל ירמי הופמן, המופקד על תחום השימור בעיר.

כיצד זה מציגים תוכנית שימור – ועוד למבנה ש"אנו שותפים לדעה שזהו אחד הבניינים החשובים בתל אביב," כפי שאמר מתכנן הפרויקט האדריכל עופר קולקר בלשון חלקות – בלי אדריכל שימור ובלי תוכנית שימור מפורטת, או כיצד מציגים תוכנית כזאת בלי להציג את חוות דעתו של ראש יחידת השימור? – רק לעיריית תל אביב הפתרונים! – היה מעניין להסתכל לנעדרים הללו בעיניים כשהם עונים לשאלה האם התוכנית שהוצגה היא תוכנית שימור כפי ששווקה ערב הדיון המכריע בעניינה – או בסך הכול עוד תוכנית שינויים כפי שהיא באמת. גם אם טורחים בכל הזדמנות לצעוק שהיא "מינורית" או "שיפוץ קטן", היעדרותם של המופקדים על שימור המבנה ועל השימור בעירייה מעידה כי הכול מלים מלים.

לאדריכלי הפרויקט לא רעדו המילים בפה כשהסבירו לי שהם עצמם אדריכלי שימור. כך בוודאי הם טענו גם כש"שימרו" את בניין מכון ון ליר בירושלים – יצירה אדריכלית מהמעלה הראשונה, בעלת מאפיינים תקופתיים מרשימים (נבנתה ב-1959, באותה תקופה של היכל התרבות) שתחת ידם איבדה לחלוטין את אופייה ונהפכה לתואמת סניף בנק נובורישי, למגינת לבם של החוקרים הרדיקליים המאכלסים אותה.

לפרויקט שימור כמו זה בהיכל התרבות, שאין שני לו בתל אביב בחשיבותו ובמורכבותו, היה ראוי למנות מלכתחילה אדריכל שימור כמתכנן ראשי ולא רק כיועץ שימור שמידת מעורבותו בתיכנון לא מגיעה אפילו לכדי נוכחות בתדריך הדרמטי לתקשורת. אם כך הם פני הדברים, הכול פרוץ.

ממרומי הקומה ה-12 של בניין העירייה אולי לא מבחינים שהשינויים המבוקשים באולם אינם מינוריים כלל וכלל אלא משנים את אופיו של ההיכל באופן בלתי הפיך. מגובה כה רב לא מבחינים אם השינויים מפירים את ההרמוניה בין פנים האולם לבין המעטפת, לא מבחינים אם המצולעים האופייניים – מוטיב המחומש שולט במבנה המקורי – נהפכים לקווים מעוגלים קיטשיים, אם הגבהת החלק המרכזי באולם ו"קירות ההחזר" דמויי הטרסות, השינויים ביציע, ביטול שתי הכניסות הראשיות לאולם ועוד ועוד, הופכים אותו למשהו אחר לגמרי.

מישהו מפמליית הפרנסים דיבר בתדריך על "איכות החוויה המוסיקלית, שאינה רק אקוסטיקה." החוויה של האולם המוצע – ועוד לא נאמרה מילה על שינויים ו"שיפוצים" רבים אחרים הכלולים בתוכנית – היא של עוד אולם כנסים שגרתי ולא של אודיטוריום תקופתי מהמעלה הראשונה.

הראשונים שמבחינים בוודאי בכל אלה הם האדריכלים שבחבורה. החל במהנדס העיר שהוא אדריכל, דרך אדריכלי השימור שנעדרו מהתדריך ולבטח גם לא היו שותפים בסוד התיכנון מראשיתו, וכלה באדריכלי הפרויקט עצמו שעד כדי כך לא טחו עיניהם מלראות.

האדריכלים מבין חברי הוועד להצלת היכל התרבות, שלכאורה שותפו בתהליך התיכנון, הבחינו היטב. בחוות הדעת שגיבשו והגישו לעירייה הם כתבו במפורש כי "השינויים המוצעים באולם ובסביבתו פוגעים במבנה ומשנים את אופיו באורח קיצוני," והוסיפו עוד כי הם מביעים "התנגדות נמרצת להגבהת רצפת האולם וליצירת החלוקה לטרסות תוך פגיעה אנושה באופיו של החלל הנדיר ביופיו, שהוא חלק מהזיכרון הקולקטיווי של תרבות ישראל בתקופה המודרנית."

עוד במסגרת מסכת הספינים האינסופית: התוכנית כפי שהוצגה בתדריך היא תוכנית חדשה שאינה זהה לתוכנית שהוצגה לפני הוועד להצלת היכל התרבות, והיא פוגעת עוד יותר במבנה האולם מהתוכנית שכלפיה הביעו התגדות נחרצת. היא גם אינה התוכנית שהוגשה לרישוי.

לשאלה שנשאלה בתדריך בנדון, ענו המתכננים ואנשי העירייה כי מדובר באותה תוכנית ממש. אבל השוואה פשוטה בעין בלתי מזוינת מגלה את ההבדלים וחושפת את הספין. זהו אולי עניין פרוצדוראלי, אולי אפילו טעות, אבל הוא אומר הכול.

אהוד: לדעתנו, מי שאמר ש"איכות החוויה המוסיקלית אינה רק אקוסטיקה." הוא אידיוט. ולצערנו בידי אידיוטים שכאלה נתון הגורל של האודיטוריום על שם התורם פרדריק מאן, ששמו הושכח ותרומתו ידועה כיום רק בשם "היכל התרבות". וכל הכבוד לאסתר זנדברג!

 בואו להפגנה היום ב-16.30 מול מינהל ההנדסה של עת"א בתל-אביב!

* * *

באבל על מותו של דני (דניאל) בלוך

עיתונאי מבריק, איש רדיו ומראיין מעולה

נכדו של יוסף פיינברג ממייסדי ראשון לציון

בנה של דורה בלוך שנרצחה באנטבה ב-1976

[יוסף, סבו של דני, היה דודו של אבשלום פיינברג]

* * *

יוסי אחימאיר

עמוק, עמוק העצב בעיניים

דני בלוך היקר,

"עמוק, עמוק העצב בעיניים" – בשירם זה של אורלנד וזעירא, מושר בפי שמשון בר-נוי, בחרת לסיים את תכניתך "הידברות" לפני שבוע. איש לא שיער אז, בוודאי לא אתה, שיהיה זה האקורד האחרון של תוכניתך הוותיקה, ששודרה מדי יום שישי (ושידור חוזר בשבת) ברשת א' "המחתרתית". איש לא שיער שתהיה זו פעם אחרונה שבה קולך הרך, בהציגך את השיר הנוגה הזה, יישמע במיקרופון של אולפן הרדיו כאשר אתה יושב מאחוריו.

עמוק, עמוק העצב, בעיני כל מי שהכיר אותך, דני בלוך, והזדעזע למשמע הידיעה בצהרי יום שישי כעבור שבוע, כי נפלת על משמרתך בהיותך בחצר "קול ישראל", דקות ספורות לפני שעמדת להתחיל בהקלטת עוד תוכנית, שבועית, שכל כולה היא אתה, דני בלוך.

"הידברות". היש שם ההולם יותר מכל אותך, כאדם, כעיתונאי, כחבר, כאיש רעים להתרועע, כנעים שיחה והליכות? הן כל חייך היית איש של הידברות, איש של גשרים, איש של כיבוד הזולת, איש של הקשבה והאזנה לבן השיח שלך, בין אם בראיון שניהלת עימו בשידור ובין אם בשיחה פרטית בטלפון או פנים אל פנים.

חילוקי דעות בנושאים פוליטיים, והיו כאלה, לא יכלו ליצור מחיצה בינך לבין בר-הפלוגתא שלך. תמיד כיבדת את דעת הזולת, מצאת תמיד נקודות זכות בעמדותיו, לא ניסית לכפות דעתך על זולתך. היית בעל-דעה, דעתן, ידען, בעל עמדה, אבל לא פנאט, לא קיצוני, לא דמגוגי.

לעולם אזכור לך חסד הזמנתי לפרסם מאמרים פוליטיים מעל דפי "דבר" בעת ששימשת כעורכו עם דמדומי שקיעתה של העיתונות הפוליטית. זה היומון, ביטאון מפא"י וההסתדרות הסוציאליסטית, שניצב בראש מעלילי הדם על אבי המנוח בפרשת רצח ארלוזורוב בשנות השלושים. זה העיתון שבו אבי, והוא עודנו איש "הפועל הצעיר", פירסם בשנות העשרים כמה מאמרים בנושאים ספרותיים. והנה, ככלות הכל, בשנות התשעים של המאה העשרים, והעורך דני בלוך אינו מהסס להזמין מאמרים מעט ומאת בנו של אבי ה"בריונים", לפירסום ב"דבר" שברל הוא מייסדו.

בניסיונך להציל את "דבר" הבנת, דני, שיש לגוון את רשימת הכותבים, לאפשר ביטוי גם למגוון דעות שאינו עולה בקנה אחד עם הקו המסורתי-הקנאי של העיתון. הגינותך נתגלתה כבר שנים קודם לכן, ליתר דיוק בשנת 1974, כשפירסמת רשימת ביקורת במדור "ספר חדש" על ספרו של אב"א אחימאיר שהוצאתי לאור, ובו המונוגרפיה על ברל כצנלסון "לאחר האהבה, לאחר השנאה".

כתבת אז בין השאר, כי הכתיבה קולחת ומרתקת ובעיקר מעניין ניתוח דמותו של ברל, "דמות שההיסטוריה הרשמית של תנועת הפועלים חנטה אותה בעטיפה של צמר גפן ושמן זית זך." והוספת שראיית אחימאיר את ברל היא "סובייקטיבית, חד צדדית, אך לדברי כמה אנשים מתנועת העבודה שאיתם שוחחתי והכירו את ברל, ראייה שאינה נטולה כל אחיזה במציאות."

דני, דני, איזה רוגז הקמת עליך בדברים אלה בקרב נוטרי החומות של משטר מפא"י? אחד מהם, אריה אופיר, הגיב כך בזעם: "ראוי לשאול את ד. בלוך, האומנם לקח דברים עם אנשי העלייה השנייה החיים עימנו, שעבדו עם ברל בשדות כנרת? הביקש אישור לקביעותיו המעוותות של אחימאיר מבאי ביתו של ברל מן העליות המאוחרות יותר?"

לא, דני, לא קיבלת אישור, גם לא ביקשת. הנה מה שהגבת: "בלי ספק ניתוחו של אחימאיר חלקי, סובייקטיבי וחד-צדדי. אך יש בו כדי לאזן במקצת תיאורים שהפכו את ברל כצנלסון לדמות על-אנושית, נטולת כל מגרעות. כמי שלמד את כתביו, וחונך לאור תורתו, אין לי כל ספק בגדולתו של ברל כהוגה-דעות, מחנך, חלוץ, יוצר וכותב, אך אין צורך להסתיר מגרעות וחולשות שהיו לו. בעניין זה לקחתי דברים עם אנשים שהכירו את ברל ועבדו עימו בתקופות שונות בארץ, והם רק אישרו זאת."

היית, דני, מוותיקי התקשורת, מדור העיתונאים, שאף אני השתייכתי אליו, דור הולך ונעלם, דור הולך ויורד מן הבמה. אתה עצמך, שהיטבת לעשות בעבודתך העיתונאית את המעבר מעידן העופרת לעידן המחשב, שהסתגלת מהרה למכשיר זה ששמו אינטרנט, שאי אפשר לנו היום בלעדיו, שיגרת מאמרים ותגובות לכמה אתרים ובמיוחד ל"מחלקה ראשונה". אהבתי לקרוא את פרשנויותיך הפוליטיים ההוגנים. ובין המאמרים שלך אפשר למצוא מאמרי הספד לחברים שכל-כך קרובים היו לך וכל כך ציער אותך דבר מותם, וביניהם לוי יצחק הירושלמי, טומי לפיד ושייקה בן-פורת זכרם לברכה.

אני רוצה להודות לך, דני, על שהזמנת אותי מפעם לפעם להתארח בתוכניתך "הידברות", על תקן של "מאזן עמדות שמאליות". אינני יודע כמה מאזינים היו לך, לנו. הן מדובר ברשת א' ה"ישנה", ה"שמרנית", ובתוכנית כבדה למדי, אבל מה איכפת היה לך ולי? הנאה שלמה היתה נסוכה על פניך במשך כל השעה של הקלטת התוכנית (ששנים רבות גם שודרה חי), שהופקה בקפידה. הנאה זו שלך אי אפשר היה שלא לחוש בה גם כאחד המאזינים הבודדים של הרשת ושל "הידברות" המיוחדת שלך.

היית עיתונאי מזן מיוחד, שכמעט אינו בנמצא עוד. עיתונאי שהוא אדם, שאוהב להאזין למרואייניו, שמאפשר להם להתבטא. היית הגון בבניית תוכניותיך, שבהן תמיד שילבת משהו מעולם המוסיקה הקלאסית שכה היתה אהובה עליך ושגם היא היתה זירה לפגישות אקראי בינינו פה ושם באולמי הקונצרטים.

פגישתנו האחרונה היתה לפני שבועיים. באת למכון ז'בוטינסקי, כדי להאזין להרצאתו של פרופ' יואב גלבר על "המאבק בפוסט-ציונות". כמו כל הקהל הרב שבא לאירוע, האזנת בעניין לדברים, שבהם נחשפו הבורות והשקרים של הפוסט-ציונים בתוכנו.

למיטב ידיעתי, גם אתה בחלת בעיוותים של אותם פרופסורים ועיתונאים, שהרי היית שייך לאותו זן של עיתונאים שרואים שליחות לעצמם לחזק את המדינה, בלי להתעלם ממגרעותיה. לאחר ההרצאה ישבת בחדרי לשיחה עם פרופ' גלבר. על מה דיברתם – אין לי מושג. אבל עובדה היא, ששני פרופסורים אחרים מבאי הערב – שלמה אהרונסון ודינה פורת, שאף הם באו להאזין להרצאת עמיתם מאוניברסיטת חיפה – היו כעבור שבוע בין משתתפי תכנית "הידברות" האחרונה.

אני רואה אותך יוצא מחדרי בלוויית יואב גלבר, צועד בכבדות במסדרון הצר לכיוון היציאה. התרחקת ממני עד שנעלמה דמותך בפניה שמאלה. חשבתי באותן שניות על כבדות גופך ועל נועם אישיותך, ולא העליתי על הדעת שתהא זו פגישתנו האחרונה...

ועתה, אינך עוד עימנו. הצטרפת לחבריך בעולם הבא, לוי יצחק, לפיד ובן-פורת, ומה אומר לך, דני בלוך היקר, עמוק, עמוק העצב בעיניים.

* * *

יוסי גמזו

לְנִשְמַת דָּנִי

לעילוי נשמתו האנושית, רחבת-האופק של דניאל בלוך ז"ל

עיתונאי, איש מוסיקה ורדיו ואיש-המעלה

דָּנִי,

גַם הַצָּפוּי מִכֹּל לְכָל אֶחָד בֵּינֵינוּ

נוֹחֵת תָּמִיד עָלֵינוּ פֶּתַע, לֹא צָפוּי.

אֵיךְ לְעַכֵּל אֶת גְּזַר-הַדִּין הַזֶּה "אֵינֶנוּ"

כְּשֶהוּא כֹּה מַר, כֹּה שְרִירוּתִי וְכֹה כָּפוּי?

כְּשֶהוּא כָּל-כָּךְ לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת

וְעוֹד יוֹתֵר לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַלֵּב

מוּל תּוֹפָעַת חִיּוּנִיּוּת כָּל-כָּךְ שוֹפַעַת

כְּמוֹ זוֹ שֶלְּךָ, שֶלֹּא הִפְסִיקָה לְשַלֵּב

חָכְמָה וָיֶדַע בְּמִזּוּג כֹּה אֶנֶרְגֶּטִי

שֶל מוּסִיקָה וְאַקְטוּאַלְיָה, כַּיָּאוּת,

שֶבָּם הָאֵתִי נִתְמַזֵּג עִם הָאֶסְתֵּטִי

וּנְעִימוּת-הֲלִיכוֹתֶיךָ עִם צְנִיעוּת.

דָּנִי,

אַתָּה הָיִיתָ עוֹף נָדִיר בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

שֶהַפִרְגּוּן הַטּוֹב וְלֹא הַכּוֹחָנוּת

תָּמִיד קָרְנוּ מִמְּךָ לְגֹדֶל פְּתִיעוֹתֵינוּ

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת, בְּטַאקְט, בַּעֲדִינוּת.

אַתָּה תֶחְסַר לָנוּ נוֹרָא כְּמוֹ מִין סִינְתֵּזָה

שֶמִּלְבַדְךָ אִיש לֹא יוּכַל אוֹתָהּ לִרְקֹם

בֵּין הַמִּלִּים וְהַצְּלִילִים, בֵּין חֵן לְיֶזַע,

אַתָּה תֶחְסַר לָנוּ תָמִיד, בְּכָל מָקוֹם

כְּמוֹ צְלִיל בֶּל-קַאנְטוֹ זַךְ מוּל רַעַש קָקוֹפוֹנְיָה

וּכְמוֹ כְּתִיבָהּ תַּמָּה מוּל קִשְקוּשֵי שִרְבּוּט.

אִם יֵש מִלָּה שֶמְּבַטֵּאת, מִלְבַד "הַרְמוֹנְיָה"

אֶת כָּל-כֻּלְּךָ זוֹ רַק מִלָּה אַחַת:

"תַּרְבּוּת".

שוּדַר אתמול יום ראשון בצהריים בקולו של יוסי גמזו בתוכנית "הכול דיבורים" של "קול ישׂראל" בעת שהתקיימה הלווייתו של דני.

* * *

ביום חמישי, י"ד אלול, 3.9.09, התקיים במוזיאון לראשית ההתיישבות ביפעת ערב עם חיים גורי לכבוד ספרו החדש "עיבל", וכותרת הערב: "בלב החשבונות הלא גמורים". עיקרו היה מדרשי-שיר אישיים מתוך הספר, שהגישו חברים.

* * *

ראובן שהם: חיים גורי: "ברגע האחרון"

בדבריי אני מבקש להיתלות בשיר החותם את עיבל כדי לצאת ממנו אל תובנות שהן מעבר לו: לזיקתו של גורי אל מיתוס הגואל והגאולה, שהוא מיתוס יסוד בתרבות היהודית-ישראלית לדורותיה.

שׁוּב רָצִיתִי לִהְיוֹת בּוּק ג'וֹנְס, / לִתְפֹּס מַה קּוֹרֶה וְלוּ בְּאִחוּר מְסֻיָּם, / לַעֲלוֹת וְלִדְהֹר דִיגִידָן-דִיגִידָן עַל סוּסִי הַלָּבָן, / סוּס וְרוֹכְבוֹ בְּאוֹתָהּ נְשִׁימָה עֲצוּרָה. / רָצִיתִי לִגְזֹל מֵהַזְּמַן הַנִּבְזֶה אֶת הַשְּׁנִיוֹת הַנָּעוֹת/ לְעֵבֶר הָרַע מִכָּל רַע. / רָצִיתִי לְהַגִּיעַ, כֵּן-כֵּן, רַק לְהַגִּיעַ אֶל גֶּזַע הָעֵץ, / לְנַתֵּק אֶת כְּבָלֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה הַצְּעִירָה,/ שֶׁל הָאִשָׁה הַיְקָרָה, / וְלָשׁוּב, כְּשֶׁהִיא חוֹבֶקֶת אוֹתִי מֵאָחוֹר,/ נִשָּׂאִים גּוּף אֶחָד, כְּמוֹ בְּסִינֶמָה "עֵדֶן", / לְעֵבֶר הַסּוֹף הַטּוֹב מִכָּל טוֹב, / הַחוֹגֵג בְּעֵינַיִם לַחוֹת מִדִּמְעָה מוּאָרָה,/ כְּשֶׁיּוֹצְאִים אֶל הָרְחוֹב וּכְבָר עֶרֶב, / מְאֻשָּׁרִים, לְטוּפֵי רוּחַ יָם.

(גורי, חיים. 2009: "ברגע האחרון", עיבל. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, עמ' 89).

לשיר הפתיחה והסיום של קובץ יש מעמד מיוחד. הם במעמד של "תפארת הפתיחה" ו"תפארת הסיום". לכן יש לתהות על קנקנם בתשומת לב. בשיר החותם את עיבל, "ברגע האחרון", מבקש דוברו של גורי ללכוד, "שוב", "ברגע האחרון", את רגעי הקסם, שאותם חווה בעדן נַעֲרוּתוֹ בקולנוע "עדן" המיתולוגי. לחווֹת "שוב" את מיתוס בוק ג'ונס, המציל, על מסך הקסם, את נערתו בדהירת דיגידן מפוארת.

הצלה זו מופיעה כבר קודם לכן בשני שירים קודמים של גורי: ב"אזכרות באפריל", (תנועה למגע. 41:1968), וב"מטפיסיקה" (מחברות אלול. 16-15:1985), שאם יותר לי, אביא אותם בסוף דבריי. העובדה שגורי בוחר לחזור "ברגע האחרון" אל מיתוס הצלולויד ההוליוודי, ועוד לחתום באמצעותו את עיבל, הר הקללה, שהוא גם הר הברית (שכורת עם ישראל עם אלוהיו עם הכניסה לארץ המובטחת), מעידה על חשיבותו של המיתוס ההוליוודי לא רק לילד-נער מקולנוע עדן אלא גם לדובר של אלפיים ותשע. המערבון ההוליוודי הוא "מטפיסיקה", מיתוס הנחבא אל הכלים מאחורי מסכה "תמימה", ילדותית. כמו רבים וטובים בספרות העברית לדורותיה, מציב גם גורי את דובריו בשוליו של מיתוס הגואל, כשהוא מכפיף מיתוס זה לאוטוביוגרפיה שלו בארץ ישראל המנדטורית. מצד אחד, ההתייחסות ההומוריסטית למיתוס נאיווי זה מרחיקה אותו מפרץ של סנטימנטליות מתקתקה, ומצד שני היא מאפשרת לו לעצב דיוקן אוטוביוגרפי מועצם, המשתלב במיתי.

אמרנו ששירת גורי, מראשיתה, משתלבת במיתוס הגואל והגאולה כפי שניתן ללמוד, למשל, מ-עד עלות השחר, ספרו השני (תש"י), שכותרתו נלקחה ממאבקו של יעקב-ישראל במלאך, עמו נלחם "עד עלות השחר" במעבר יבוק בדרכו חזרה אל הארץ המובטחת. מיתוס הגאולה עובר בשירה זו כחוט השני. על-אף שבשירתו הבוגרת יותר, הגואל מתקשה להוציא לפועל את ייעודו והוא משורטט כאודיסאוס עייף (שושנת רוחות, 1960), שמנסה בכל זאת לצאת, שוב ושוב, אל הרפתקאות הים. בוק ג'ונס הוא יורשו המודרניסטי של אודיסאוס, שמנסה ללא לֵאוּת לגאול, תרתי משמע, את נערתו תכולת העיניים ולממש, בעולם הרע הזה, את משאלת הגאולה והסוף הטוב. הילד התל-אביבי שהתבגר ממשיך לדבוק בעקשנות "ילדותית" במיתוס הגואל הקלאסי ובתרגומיו ההוליוודיים לאנגלית מדוברת, על אפה ועל חמתה של המציאות חורכת האגדות. גורי מטפח גיבורים כמו חמדור, בריניקי המלכה ויסמין הקטנה (הספר המשוגע, 1971) וכמו "יוסף ג'" בעל החלומות (מי מכיר את יוסף ג'?, תש"ם). רבים וטובים במכלול יצירתו מבקשים "ללבוש מכנסיים שגדולים ממידתם בכמה מספרים" (שם), תוך סירוב חוזר ונשנה להיכנע למציאות החולין של יום הקטנות. גיבוריו מבקשים תמיד להמשיך ולנשום אוויר פסגות, המבטא את המשאלה הכמוסה על חשבון ידיעת המצוי האפרורי שרוצח שוב ושוב את משאלות ההמראה.

הרגשת העולם של הדוברים האופייניים לגורי היא אקזיסטנציאלית. כל אחד מהם, ברגע שהתבגר, יודע שאין שום אפשרות להגשים את המטפיסיקה של הגאולה, אך ידיעה זו אינה גוררת אותו לתחושת עולם טרגית, כמו גיבוריו של ביאליק, למשל ב"מגילת האש". גיבורו מוכן אפילו להיות, באופן אבסורדי, "שׁוֹמֵר חוֹמוֹת שֶׁל עִיר / אֲשֶׁר גָּוְעָה לִפְנֵי זְמַן רַב" (שושנת רוחות, 1960 , עמ' 20). ההכרה, שהמציאות אינה מגשימה את המשאלות אינה מְרַפָּה את ידיו של הדובר ואת אחריותו לה. להֵפך, היא מדרבנת אותו לנסות שוב ושוב, עד הרגע האחרון ממש, להציל, כאותו אביר מערבונים, על סוסו הלבן, את נערת בוק ג'ונס מידיהם של הרָעים, שאחד מהם, עכשיו, ב-2009, הוא "הזמן הנבזה" שאינו עוצר את שניותיו "הנעות אל הרע מכל רע". ולאישוש הדברים – הרי הטקסט הפסבדו נבואי, מס' 83 מתוך עיבל:

מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל, לְתִפְאֶרֶת הַסִּיּוּם, בְּלֵב הַמּוֹרָאִים, / אֲנִי מוֹסִיף, עַל אַחְרָיוּתִי – הִנֵּה יָמִים בָּאִים! / נִפְלָא לוֹמַר הִנֵּה יָמִים בָּאִים, הִנֵּה יָמִים בָּאִים, / לְאַחַר כָּל הַקִּינִים וְהַהֶגֶה וְהָהִי. / כִּי מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל, גַּם אֲנִי קוֹרֵא שָׁם כְּאַחַד הַבַּדָּאִים – / הִנֵּה יָמִים בָּאִים! הִנֵּה יָמִים בָּאִים! (עמ' 49).

הבדאים, מתחרזים כמובן עם "כאחד הנביאים" מבשרי הגאולה בקץ הימים, והנה שוב לפנינו מיתוס פתטי שההומור, לא האירוניה, שומר אותו מן הסנטימנטאליות. ("הנה ימים באים" נזכר גם בטקסט 6, עמ' 9)

לסיום אני מבקש לקרוא את שני הטקסטים ההוליוודיים שקדמו ל"ברגע האחרון" ובהם נזכרים, בוק ג'ונס, נערתו ו"הצלת הדיגידן":

וְלֹא צָעֲקוּ לָךְ הַזַּאֲטוּטִים: מֵאֲחוֹרַיִךְ! כִּלְנַעֲרַת בּוּק-ג'וֹנְס, / כִּי לֹא הָיוּ לָךְ מִכְנְסֵי רְכִיבָה וְתַלְתַּלֵּי זָהָב וְעֵינֵי תְּכֵלֶת, / וְהַפָּרָשׁ הַמְּנַמְנֵם לְמַרְגְּלוֹת סוּסוֹ הַנֶּאֱמָן, הַשָּׁחוֹר, / לֹא חָשׁ לְפֶתַע אִי-נוֹחוּת מְסֻיֶּמֶת, אִי-שֶׁקֶט, / וְלֹא שִׁפְשֵׁף אֶת עֵינָיו וְלֹא הִתְיַשֵּׁב שָׁקוּעַ בְּמַחְשָׁבוֹת / בְּעֵת שֶׁהִכְנִיסוּךְ לִקְרוֹנָם אַנְשֵׁי הַכְּנֻפְיָה הָאַחֶרֶת / וְצִפּוֹר עֲיֵפָה מִמַּחֲצִית הַשָּׁמַיִם לֹא צָנְחָה עַל אֻכָּפוֹ / חַסְרַת נְשִׁימָה, כְּרֶמֶז קַל וְרָעוּד בִּשְׁנַת הַצָּהֳרַיִם הַנִּחֶרֶת. / עַד כִּי לֹא קָם מֵבִין דָּבָר כְּמוֹ תְּחִלַּת הַסּוֹף הַטּוֹב  / לְקוֹל שְׁרִיקוֹת הַמַּעֲרִיצִים וּלְאוֹר דִּמְעָה נִקְוֵית, נוֹצֶצֶת וְנוֹשֶׁרֶת. / וְהָרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת הִמְשִׁיכָה בֵּין שְׂדוֹת תִּירָס בַּמִּישׁוֹר / וְשׁוּם פָּרָשׁ לֹא הִדְבִּיק אֲחוֹרֶיהָ / עַד כִּי הָיְתָה לִנְקֻדָּה שְׁחוֹרָה הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה בָּאוֹר הַנֶּחֱלָשׁ. ("אזכרות באפריל", תנועה למגע 1968, עמ' 41).

כשלון ההצלה אינו מונע את הנסיונות החוזרים לשוב ולהושיע:

וְאֵין שׁוֹפָר וְלֹא יוֹפַע מָשִׁיחַ. שׁוּם סִימָן קַל. / לֹא אוּרִים וְלֹא תֻּמִּים. / […] / אֵין סוּס הַמַּמְתִּין לוֹ בּוֹטֵשׁ / עַל סַף דֶּרֶךְ נִפְתַּחַת – / הַצָּלַת דִּיגִידָן מִתַּחַת לְשָׁמַיִם אֲטוּמִים. / רֹאשׁ בְּאֶגְרוֹפָיו. מַחְשְׁבוֹת בַּרְזֶל: מֻכְרָח לָצֵאת, / מֻכְרָח לָקַחַת! / אִם לֹא, יָמוּת. […] / / הוּא צָרִיךְ לָלֶכֶת. הוּא צָרִיךְ מַבְרִיחַ, שׁוֹטֵר-מֻשְׁחָת, / סִיּוּעַ חִיצוֹנִי – – – ("מטפיסיקה", מחברות אלול 1985, עמ' 15-16).

הבקשה לגואל, למשיח, שיבוא או לא יבוא, מתנסחת גם ב"פרזות":

פִּרְזוֹת הָעֲיֵפוּת. / זֶה הָאֵזוֹר הַמְּאַפְשֵׁר עֲדַיִן בַּקָּשׁוֹת. / [...] / וּמַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָבוֹא אֵלֶיךָ לִהְיוֹת, / כְּמוֹ הַמָּשִׁיחַ הַמִּתְמַהְמֵהַּ הָאָמוּר תָּמִיד לָבוֹא. / אַךְ זְמַנִּי מַפְנֶה גַּבּוֹ. הוֹלֵךְ מִמֶּנִי. / מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנּוּ – הַהֶרְגֵּל שֶׁלּוֹ הוּא לַעֲבֹר. (עיבל 2009, עמ' 67).

נ.ב.

השיר "ברגע האחרון" מתקשר תמטית עם "אחד אחד ובאין רואה" של ביאליק, שבו מתרפק הדובר על ילדותו הזוהרת. טקסטים נוספים ב-עיבל משוחחים עם "דבר", ועם "מגילת האש" (טקסט 10, עמ' 11; וטקסט 16, עמ' 15).

* * *

יואב אהרוני

חיים גורי: שיר מס' 16 במחזור השירים "עיבל"

בסגנונו ובשפתו ממזג השיר ישן עם חדש. מצד הסגנון – תבניות פיוט קלאסיות עם שורות שקולות ומחורזות בין השורות ובתוכן משולבות בתבניות חופשיות יותר, המוותרות על משקל השורות השווה ועל החריזה, אך עם זאת שומרות על נגינה ומקצב. מצד השפה – לשון פיוטים גבוהה וחגיגית, משובצת בביטויים עכשוויים, ואפילו סלנגיים. כל אלה מתמזגים יחד לצירוף זורם, מקסים ומסתורי.

חלק נכבד בקסם השיר יש לשורות כמו: "וְהִיא נוֹהֶגֶת כִּמְטֻרְלָלָה, כְּמִתְמַכֶּרֶת לֹא גְּמוּלָה," או: "כִּי לֹא יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבֶיהָ תַּחַת גַּפְנָם וּתְּאֵנָתָם לְחֵן וְחֶסֶד וּפִהוּק, לְרֶוַח וּלְהַצָּלָה." לשורה האחרונה הזו מתגנבת תחושת חרדה סתומה: "לֹא יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבֶיהָ" מֵפר תפילה-הבטחה נושנה מתהילים: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ." לשון שלילה דומה מופיעה כבר בשורה הפותחת של השיר: "כִּי אֵל נוֹרָא עֲלִילָה לֹא הִמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה..." – בה מושבת לכאורה ריקם הבקשה בפיוט שחיבר ר' משה אבן עזרא – פיוט הנאמר בתפילת נעילה ביום הכיפורים: "אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה..." – שתי השלילות האלה, ודומותיהן  הזרועות בשיר, מעוררות אי שקט ודאגה. אבל המשך השורה של "לֹא יִשְׁלָיוּ" מעמיק עוד יותר את החרדה, כי הרי גם אם ישליו אוהביה, כלומר יתפסו שלווה תחת גפנם ותאנתם, ואפילו יפהקו בשלוותם – איזה צורך ידחק בהם לבקש רווח והצלה?

השאלה שאני שואל אינה על עצם הצורך, שהוא גלוי ומפורש לאורך השיר כולו, אלא על הסיבה לצורך הזה: מה מעיר ומחולל אותו? רווח והצלה ממה? את התשובה לשאלה הזאת, או אולי את המפתח לתשובה אפשרית, אני מנסה למצוא בהבנת משמעותה של מילה לא שכיחה המופיעה בשיר: "אמולה" ב-א', "אֲנִי שָׁב וּמִתְפַּלֵּל עַל הָאֲמוּלָה."

"אמולה" בצורתה זו אינה מצויה במילון. במקומה מופיעה אֲמֵלה, צורת הנקבה התקנית על דעת האקדמיה, של התואר אָמֵל, שפירושו: מדוכא, אומלל. אבל גם אם "אמולה" אינה מופיעה במילון, היא חיה וקיימת בשירה העברית – הן של הדורות האחרונים והן בפיוטים העתיקים. כך, למשל, בפיוט "יונה הומיה", שחיבר הפייטן הצפתי בן המאה ה-16 – ר' ישראל נג'ארה. פיוט זה, הנקרא עד היום בקינות לתשעה באב, מבוסס על אחת מאגדות החורבן התלמודיות, ומספר על עלמה יפהפיה ורמת יחס, בת כהן גדול, שנשבתה ועברה מסכת איומה של התעללות והשפלה. המקבילה של העלמה המעונה היא כנסת ישראל. 

וכך נאמר ב"יונה הומיה":

לְמָחָר הוֹצִיאָהּ אֲמוּלָה וְנִבְהָלָה

לְמָכְרָהּ תּוֹךְ רְחוֹבוֹת עִירֵךְ

בְּכִי כִּי גָדוֹל כַּיָם שִׁבְרֵךְ.

האמולה כאן, כמו בימינו, היא אומללה ומושפלת.

אבל הפעם הראשונה ש"אמולה" מופיעה בעברית נמצאת עוד בתנ"ך, בהופעה יחידאית בספר יחזקאל, ושם הוראתה אחרת לגמרי: "מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ!", זועק הנביא, כשהוא מתייחס אל ליבתה של "אִשָּׁה-זוֹנָה, שַׁלָּטֶת," העושה מעשים לא ראויים. על "אמולה" זו אומר רש"י: מקולקלת. אחרים אומרים: מיובשת, על-פי "כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל" בספר איוב. עוד אחרים, המסתמכים על הפסוק בתהילים: "כָּל גּוֹיִים סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם", פוסקים: כרותה, מרוחקת ונגזרת, במובן של ריחוק מדרך השם ומהכרת השם.

הנה כי כן: לא רק אומללה ומושפלת אלא גם מקולקלת, מיובשת וערלת-לב, ואולי הקלקול והריחוק הם גם הסיבה לאומללות. זוהי הקרקע שעליה עומד גיחזי, ממנה מטפסת החרדה אל גרונו. גיחזי אינו נביא אלא רק נער שליח. הוא אינו יודע מה יילד יום, אבל בחושיו הערים הוא תופש את ההווה ואת המתהווה, והוא חרד ומתפלל. כאשר הוא מתפלל על הארץ האמולה, או על ליבתה של הארץ, שהיתה לאישה-זונה שלטת, שנוהגת כמטורללה, הוא מבקש "כִּי קְצָת יֻנַּח גַּם לָהּ," אבל בה בעת הוא מבקש גם לתקן אותה קצת, להשיב אל ליבתה מעט לחלוחית, לקרב אותה קצת אל דרך נכונה.

אל התפילה הזאת מבקש אני הדל לצרף גם את קולי.

* * *

בן דרור ימיני

החלה הספירה לאחור

[מתוך אתר האינטרנט של "מעריב" NRG מיום 5.9.09]

תסתכלו על בתי הספר. בעוד שנים לא רבות יתגבש כאן רוב

 חרדי-ערבי. להלן הנתונים:

שנת הלימודים שנפתחה השבוע [שעבר] הסתירה את הנתונים המשמעותיים ביותר לעתיד מדינת ישראל. במושגים היסטוריים סופה של המדינה שהיכרנו עומד בפתח. עדיין אפשר להציל אותה. ייתכן שלא מאוחר. ייתכן. אבל מנהיגי ישראל של היום – מימין, מרכז ושמאל – יואשמו על ידי ההיסטוריה בהבאת חורבן על ישראל. לא בגלל הסכם שלום שהיה או לא היה. הרי הצד הפלסטיני, עד היום, דחה כל הצעה שאיננה כוללת את חיסול ישראל. גם לא בגלל המצב הכלכלי. הרי מצבנו, למרות ולמרות, אינו שונה ממצבן של רוב מדינות המערב. בינתיים. רק בינתיים.

[יש] תהליכים אינם זוכים לכותרות. פה ושם יש איזה נודניק ש"מעלה את הבעייה". פה ושם מתקיים אפילו דיון ציבורי. פה ושם, ממש בשוליים, מתפרסמים נתונים חלקיים, שלא זוכים לכותרות ראשיות. רק דבר אחד לא קורה: אין הפסקה של התהליך. להפך. הוא מתגבר. הוא מתקדם. הוא יביא לקצו את הפרויקט הציוני כפי שהיכרנו אותו.

עיון בכותרות, גם אם לא הראשיות, מלפני שמונה או עשר שנים, מגלה שכבר אז היה ברור שמשהו קורה כאן. יותר ויותר מתלמידי מערכת החינוך אינם חלק מהחינוך הממלכתי. במדינת ישראל הולך ונוצר רוב לא ציוני ואנטי-ציוני במוסדות החינוך. לפי מחקר חדש, של פרופ' דן בן-דוד ממרכז טאוב, בתחילת העשור למדו 39 אחוז מתלמידי ישראל בחינוך החרדי והערבי. היום אנחנו כבר עומדים על 48 אחוז. בעוד שנים בודדות הם יהפכו לרוב.

ניקח לדוגמה את אשדוד. בבתי הספר העל-יסודיים מהווים החרדים 22 אחוז בלבד. אלא שהעיר עוברת שינוי. בגני הילדים שנפתחו השבוע, החרדים הם כבר 42 אחוז. זו קפיצה של מאה אחוזים בתוך כעשור. אשדוד איננה עיר חרדית. חלק מההורים השולחים את ילדיהם לגנים החרדיים – אינם מהמגזר החרדי. אלא שהגנים הללו מציעים פיתויים רבים. על חשבון המדינה. המדינה מעודדת את המעבר לחינוך החרדי.

הנתונים ברמה הארצית מצביעים על האסון המתקרב. 191,227 ילדים למדו בשנה שעברה בגני ילדים. מתוכם, 96,550 ילדים מצויים במגזר החרדי. כלומר- 33.5 אחוז. אחד מכל שלושה. בשנה שעברו החלו ללמוד 91,831 יהודים בכיתות א', מתוכם קרוב ל-23 אלף במגזר החרדי ו-38,026 במגזר הערבי. מה שמעניין הוא קצב הגידול של המגזר החרדי: בשנת 1980 – 4.9 אחוזים; בשנת 1990 - 6.3 אחוזים; בשנת 2000 - 19.4 אחוז; ובשנת 2008 - 24.5 אחוז. לפי קצב הגידול הנוכחי, בתוך שנים בודדות המגזרים הערבי והחרדי יהפכו לרוב.

רוב הפונים לחינוך החרדי אינם ממשפחות חרדיות. אך הטמטום הקואליציוני מפתה אותם להצטרף לחינוך החרדי. יותר הטבות, יותר תקציבים, יותר פיתויים – והתוצאה לנגד עינינו. ספק אם יש עוד מדינה שצועדת בעיניים פתוחות לאסון כזה. אסון. לא פחות. משום שרוב בוגרי החינוך החרדי אינם מצטרפים למעגלי העבודה. הם הופכים לנטל על המשק והכלכלה. המדינה, או, נכון יותר, הקואליציה, כל הקואליציות, מעודדות את הצעידה לכיוון החינוך החרדי. הרוב הציוני מעניק את השרביט למיעוט החרדי, כדי שיהפוך לרוב. לאט אבל בטוח.

רוב הילדים לא יעשו צבא

הבעייה איננה בהיותם ערבים או חרדים. הבעייה היא בכך שהללו מציגים מודלים של חינוך שונה, נפרד, לעתים בדלני, ובחלקו הגדול – חינוך שקובע מראש את מסלול חייו של הבוגר. במקרה של החרדים, זה אומר התנתקות ממעגלי היצירה והעבודה.

צריך לחשוב על כך שוב. במדינת ישראל, מדינה יהודית, או מדינת היהודים, הולך ומתממש התסריט הגרוע מכולם: רוב הילדים בגנים ובכיתות הנמוכות יהיו בקרוב במסלולים שאינם משתתפים בשירות צבאי או קהילתי. במגזר היהודי, מדובר באחוז הולך וגדל של תלמידים במסלול בדלני, ללא לימודי ליבה, ללא כישורי השתלבות בשוק העבודה וההשכלה.

זה לא קורה באשמתם. זה קורה באשמת הפוליטיקאים הקטנים שעומדים בראשות כל המפלגות הציוניות, והם אינם ראויים לתואר מנהיגים. משום שהם מכירים את הבעייה. אבל הם נכנעים. הם יודעים שמדובר בתהליך שכולו חורבן. אבל הם הרימו ידיים והצביעו בעד חוק נהרי, שחיזק את הזרם הבדלני. הם ויתרו  לימודי על ליבה, תמורת נזיד עדשים רגעי של הסכם קואליציוני. 

מה שקורה בגני ילדים ובכיתות א' יהפוך למציאות של ישראל. בעוד פחות משני עשורים, אם התהליך לא ייעצר, למעלה מ-50 אחוז מבני מחזור הגיוס יהיו פטורי גיוס. מיעוט קטן בשני המגזרים הללו מתגייס – לשירות לאומי ולצבא. אלא שהמיעוט הזה אינו משנה את הכיוון.

הפטור משירות, צבאי ולאומי, ממחיש את הבעייה. זה התחיל עם 400 צעירים בראשית שנות המדינה. לבן-גוריון היתה כוונה טובה, לאפשר למאות בודדות של צעירים להמשיך את המסורת הישנה. אלא שהפטור הזה הלך והתרחב לממדי ענק. בשנת 1972 זכו שני אחוזים מבני מחזור הגיוס לפטור מטעמי "תורתם אמונתם". בשנה שעברה זכו לפטור הזה קרוב ל-12 אחוז.

קצב הגידול מוביל למצב בלתי סביר בעליל, שבו רוב בני גיל הגיוס אינם מתגייסים. מדינת ישראל שהיכרנו תפסיק להתקיים. היא פשוט תקרוס. משום שבמקביל, אפשר להניח שרבים וטובים לא יהיו מוכנים להיות נושאי הנטל. ההצבעה הפוליטית שלהם נרמסת על ידי פוליטיקאים שנכנעים לתכתיבי המיעוט החרדי. כך שההצבעה תהיה ברגליים. הם לא יהיו כאן. הם יעזבו את הארץ.

הרוב חייב לשלוט

זה לא חייב להיות כך. יש רק דרך אחת לעשות זאת. הרוב חייב להחזיר לעצמו את השלטון. כל כך פשוט, וכל כך מפחיד את נציגי הרוב. יש היום רוב ציוני שפוי – הליכוד, קדימה, העבודה ומפלגות נוספות. הקואליציה של הרוב – אילו היתה קמה – היתה יכולה לשנות סדרי בראשית שהלכו והפכו למעוותים. קואליציה כזאת היתה צריכה לקום למטרה משותפת ומוסכמת של שני צעדי חירום שחייבים להינקט, כדי לעצור את הספירה לאחור:

ראשית, שירות צבאי או לאומי או קהילתי חובה לכל אזרח ישראלי. מי שיתעקשו על אי-שירות, יהודים או ערבים, ייענשו בשלילת זכויות רבות.

שנית, חובת לימודי ליבה בכל בתי הספר בישראל, תוך שלילת תקציב לכל מוסד לימודי שמתעקש על בדלנות חינוכית. בצרפת יש זרם חינוך חרדי. התלמידים שם חייבים ללמוד את כל לימודי החובה של הרפובליקה. זה לא פוגע במילימטר אחד באמונתם. להפך. זה הופך אותם לאזרחים שמסוגלים לתרום. חרדיות אינה בורות או פרזיטיות. אבל זה הכיוון שאליו צועדת ישראל, בגלל רוב פוליטי מפוחד, שמעדיף התאבדות זוחלת על פני אינטרס לאומי.

נחזור ונאמר: הכתובת על הקיר. אנחנו צועדים לקראת קריסה. הרוב החרדי-ערבי יהיה ציון דרך בתהליך של חורבן ידוע מראש. ייתכן שישות כלשהי תמשיך להתקיים. זו לא תהיה מדינת ישראל שהיכרנו. אפשר לעצור את החורבן הזה. זה יקרה אם הרוב לא יחזיר לעצמו את השלטון.

* * *

אורי הייטנר

התעודה הראשונה של גדעון סער

הפרשה המחפירה של לימודי העולים מאתיופיה [הגיע הזמן שנפסיק לכנות אותם "אתיופים". הם אינם אתיופים, אלא יהודים ישראלים ממוצא אתיופי] בפתח-תקווה, אינה חדשה. כך היה גם אשתקד, לפני שנתיים, לפני שלוש וארבע שנים. מה ההבדל בין מה שקרה השנה לבין השנים שעברו? השנה, לראשונה, שר החינוך עמד בפרץ, אמר אמירה ערכית, חד משמעית, נחרצת ועמד מאחוריה בכל העוצמה. הוא הבהיר שישלול את מלוא התקציבים מבתי הספר הגזעניים ובסופו של דבר עמידתו האיתנה הביאה לתוצאה חיובית.

אילו רק לשם כך נבחר גדעון סער לתפקידו – דיינו!

בהתמודדות עם הפרשה זאת, התגלה סער כמנהיג אמיתי, כאיש חינוך, כאדם. הפרשה הזו אינה רק ביטוי לגזענות ולגישה אנטי ציונית (פגיעה בקליטת עליה והתייחסות לעולים כאל גלולה מרה שיש לבלוע במינון נמוך, היא גישה אנטי ציונית בעליל), אלא גם סימפטום לבעיית החינוך הפרטי במדינת ישראל.

"המשבר במערכת החינוך הוא משבר עמוק ורב מימדי. אין טעם להכחיש או לטאטא את זה מתחת לשטיח. יש משבר בחינוך הממלכתי ובממלכתי דתי, ובמערכת האיזון בינו לבין המערכת הנקראת 'מוכר שאינו רשמי'. מערכת הכוחות היום היא בלתי הגיונית ומעוותת בעיניי. מדובר בדבר שצריך להתמודד איתו. חלק מהחינוך הוא גם אינטגרציה תוך ניסיון לעזור לחלש להשתלב בחברה. החינוך הוא גם היכרות עם האחר. התפתחה במערכת החינוך קלות בלתי נסבלת של פתיחת מוסדות פרטיים במימון המדינה. חינוך פרטי זה חינוך פרטי. אבל היום המדינה מממנת 75 אחוז מהחינוך המוכר שאינו רשמי, שזה למעשה חינוך פרטי במימון ציבורי. אנחנו בעצם מחלישים בכך את בתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים, כי אנחנו מעודדים במו ידינו את החינוך הפרטי וזאת טעות. אנחנו הולכים ומרוקנים את מרכז המערכת לשוליים, והתוצאה ההכרחית של זה תהיה התרחבות אדירה בפערים החברתיים, שזו תופעה שממילא קיימת בישראל. החינוך הממלכתי יישאר רק לחלשים או לכאלה שאין להם ברירה. כל מי שיש לו ברירה ילך לחינוך פרטי. אני מצפה שתלמידים חזקים ירימו את התלמידים החלשים יותר כלפי מעלה, ולא שיהיו מסגרות נפרדות לחלשים שיבטיחו שגם בעתיד הם יישארו חלשים." הציטוט הזה אינו מפיה של שלי יחימוביץ'. את הדברים האלה אמר גדעון סער, הליכודניק, בראיון ל"מקור ראשון". ואם את הנחישות שגילה בפרשת העולים מאתיופיה יגלה בהתמודדות עם הרעה החולה הזאת, תרומתו לחברה הישראלית ולחינוך בישראל לא תסולא בפז.

ראוי שנזכור, שמדינת ישראל הייתה עד לפני שלושה עשורים המובילה בעולם במבחני המדידה השונים בתחום החינוך. היה זה בתקופת הפריחה של החינוך הממלכתי, הציבורי, כאשר ערכי השוויון, הסולידאריות והערבות ההדדית היו הערכים המובילים בו, לצד ערכי הציונות. "בדרך כלל מנגידים בין הישגים לבין ערכים ואני חושב שיש זיקה ביניהם. חינוך לערכים מחזק הישגים, ולא להיפך. זו לא בחירה בין זה לזה," אמר סער באותו ראיון. ככל שיקדם סער את ערכי החינוך הציבורי הממלכתי, ישופר החינוך בישראל גם בהישגים הלימודיים.

כוונתו של סער לחזק באופן משמעותי את החינוך הערכי לזהות יהודית, זהות ציונית, ערכים חברתיים ודמוקרטיה, חיונית מאין כמותה. הבורות בתחומי היהדות והציונות נוראית. אני מרבה ללמד ולהרצות במכינות קדם צבאיות. חניכי המכינות הם השאור שבעיסה של בוגרי מערכת החינוך. מדובר בבני נוער שדחו בשנה ולעתים בשנתיים את שירותם, ומקדישים את התקופה הזו לעשייה התנדבותית למען החברה הישראלית לצד לימוד לעומק של תכנים יהודיים, ציוניים ואוניברסאליים, לימודי פילוסופיה, ספרות, אזרחות ויהדות; תורה לשמה, ללא ציונים ומדידה כלשהי. לאחר מכן אלה הם הטובים שבמפקדים בצה"ל ומנהיגים חברתיים באזרחות, אחרי שחרורם.

כאשר אני פוגש אותם בתחילת השנה, אני נתקל בשתי תופעות קשות. האחת – הם אינם יודעים לקרוא. אינם יודעים לקרוא בתנ"ך, אינם יודעים לקרוא שירה. השנייה – הם בורים ועמי ארצות בכל הקשור ליהדותם. הבעייה האחת נובעת משיטות קלוקלות של לימוד קריאה, שנבעו מכוונות טובות, אך הוכחו ככישלון. הבעייה השנייה נובעת מחינוך לבוריינות – פשוט המערכת טיפחה את הבורות, גידלה את הילדים להיות בורים. ברור, שאם זו התמונה אצל חניכי המכינות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהמצב בקרב כלל בוגרי י"ב חמור שבעתיים. בשלושת החודשים הראשונים במכינה, הם לומדים יותר יהדות וציונות מכפי שלמדו ב-12 שנות החינוך בבית הספר. לעומת זאת, בעיית הקריאה נותרת בעינה.

אני שמח מאוד שסער בחר כמטרה עליונה את החינוך הערכי ומוביל תוכניות בתחום זה. יש לקוות שהוא ישכיל לחשוף את התלמידים ליהדות פלורליסטית, על כל זרמיה, ולא יוליך אותם במשעול הצר של האורתודוכסיה בלבד.

לצערי, גדעון סער דחה, לעת עתה, הצעות של מומחים במשרדו להחזיר את השינון בע"פ של טקסטים קלאסיים מן התנ"ך והשירה העברית. החשש מפני סתירה בין שינון לבין הבנה וביקורת אינו מוצדק. בקיאות בנכסי היסוד של התרבות, היא חלק ממהות היותו של אדם בן תרבות.

עוד כיוון שגוי שבו מתלבט השר הוא הרעיון של שירת ההמנון מדי יום. יש להתייחס להמנון בקדושה וחגיגיות. שירתו מיד יום, מפקיעה ממנו את הקדושה והחגיגיות, מוזילה אותו והופכת אותו לשיר של חולין. יש להסתפק בכך שהתלמידים יכירו את ההמנון ואת מילותיו, יבינו את מסריו, ידעו מיהו נפתלי הרץ אימבר שכתב אותו וישירו אותו חמש פעמים בשנה, בטקסים מתאימים.

סער ספג ביקורת על כך שהציב את הגיוס לצה"ל כיעד חינוכי מרכזי וכמדד להצלחת בתי ספר. יש לחזק את ידיו. החינוך לשירות משמעותי הוא התגלמות החינוך לערכים. זהו חינוך לאהבת המולדת, לפטריוטיות, למחוייבות לאומית. אלה ערכים חשובים ביותר, שבלעדיהם אי אפשר לבנות אומה ואי אפשר לקיים מדינה.

החינוך לשירות משמעותי הוא חינוך לערכים חברתיים. המסר בחינוך זה, הוא נגד אגואיזם, בעד נכונות של אדם לתרום למען הכלל, לתת מעצמו 3 שנים למען הכלל ולהיות מוכן לשלם כל מחיר, אפילו את חייו, למען הכלל. מה מחנך לערכים יותר מחינוך זה?

אין חינוך לערכים ללא דוגמה אישית ובראש ובראשונה – מהעומד בראש המערכת. תפקודו של סער במשבר חינוך העולים מאתיופיה, היה מופת של ערכיות יהודית, ציונית, דמוקרטית וחברתית. על כך הוא ראוי למלוא ההערכה.

צעד חיובי נוסף בו נקט סער, הוא הכנסת שינויים בתקנות בדבר זכויות התלמיד. כל תלמיד ראוי לכבוד ואת זכויותיו יש לכבד, אך ברצון לכבד את זכויות התלמיד הגענו למצב של היעדר גבולות. ללא גבולות אין חינוך, אין חברה ואין כבוד. לצד זכויות התלמיד, יש להעמיד את חובות התלמיד, והשר ראוי לברכה על כך שהוא הולך בדרך זו. עם זאת, יש לקוות שהוא לא ייגרר לפתרונות קסם של משמעת חיצונית, כמו תלבושת אחידה ועמידה לכבוד המורה הנכנס לכיתה. יש להשתית את המשמעת על משמעות ולא על טקסיות.

יש לקוות שגדעון סער יחזור אל דו"ח דוברת – הבחינה הרצינית ביותר של מערכת החינוך הישראלית. אין חובה לאמץ את המלצות הדו"ח כמקשה אחת, אך יש בו תובנות חשובות מאוד אודות החינוך הראוי, אופי יום הלימודים ועוד, שראוי לאמץ אותן וליישמן.

ביום שבו נכנס גדעון סער לתפקידו, שמחתי על ההישג הגדול והחשוב שבעצם כניסתו –החלפתה של יולי תמיר, שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות המדינה. היום, לאחר חודשים אחדים בתפקיד, ולאחר פתיחה מוצלחת מאוד של שנת הלימודים הראשונה שלו בתפקיד, ציוני התעודה הראשונה שלו טובים מאוד.

* * *

יוחזר הצ'יז לאצבעות הרגליים

וככה נחסוכה במים

בילדותנו ובנעורינו וגם בצבא לא היינו מתקלחים כל יום, ובחורף בקושי פעם או פעמיים בשבוע במים חמים, בדוד מוסק בשברי גזעים או מפחית מזוט. אי לכך היתה לכולנו, ובייחוד לירושלמים – בעייה קשה ומסריחה של צ'יז בין אצבעות הרגליים. המונח צ'יז בא מגבינה באנגלית, ופירושו שהחומר הלבן המגעיל שהצטבר בין אצבעות הרגליים מסריח כמו גבינה ישנה, ואז טרם היכרנו את סירחונן מעורר התיאבון של הגבינות הצרפתיות.

צ'יז, צ'יז ועימו גם הגרביים מסריחות, אבל מה – לא היתה שום בעייה של מחסור במים כי לא בזבזנו אותם על שטיפת אצבעות הרגליים.

ולכן אנו קוראים היום, כדי להתגבר על הבצורת וגם כדי להציל את ים המלח:

יוחזר הצ'יז לאצבעות הרגליים

וככה נחסוכה במים

וגם את התחת לא צריך לשטוף כל יום. אז שיהיו פירורים ופס חום בתחתונים, מה יש? בעיירות במזרח אירופה זה לא היה ככה? ואצל האנגלים! והצרפתים? מישהו מת מזה? לא! אבל מצמא מתים!

יוחזר הצ'יז לאצבעות הרגליים

וככה נחסוכה במים

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

"הארץ" נגד גדולי המשפטנים:

הפרופסורים למשפטים דניאל פרידמן וזאב סגל יוצאים נגד ערבוב הסמכויות של מזוז [ייעוץ מזה – ותביעה מזה] והמשפטנים המומחים וינשטיין וקלנג חושפים את קלות-הדעת והפזיזות של מזוז וצוותו באיסוף האשמות מופרכות בעליל נגד אולמרט

בשלהי כהונתו של מני מזוז כיועץ משפטי, החליט "הארץ" לעשותו גיבור-תרבות, דוגמא ומופת ל"אדם החושב". על אחד מבכירי העיתונאים, יואל מרכוס, הוטל לשבח את מזוז האמיץ, כביכול, שהעז לשלוח לכלא שני שרים לשעבר, ומאיים באופן דומה על נשיא וראש-ממשלה לשעבר. קדם למאמר הקילוסין של מרכוס מאמר ראשי ב"הארץ" מיום רביעי 2.9.2009, בכותרת מפחידה ["שלטון נגוע בפלילים"] הקובע – בטרם משפט – כי אולמרט [הנאשם? החשוד? הנחשב חף מפשע בטרם הוכחה אשמתו? – "הארץ" מתעלם מכל השאלות החשובות הללו] – אשם בעבירות חמורות. לא נאשם, אלא אשם – לפי המאמר הראשי ב"הארץ" אשם אולמרט ב"שליחת יד לקופה הציבורית, בהסדרים שונים ומשונים, ו...קשרים אסורים עם ידידים ותומכים, עד כדי מרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים."

עוד לא אירע בתולדותינו שעיתון שקול ורציני, כביכול, יפר כל נורמה מקובלת בעולם ובארץ, וישים עצמו [במאמר המערכת ובמאמר של יואל מרכוס, מבכירי עיתונאיו] גם קטיגור, גם שופט, וגם מסית ומטיח האשמות באדם שעוד לא הספיק להתגונן בבית-המשפט.

אפילו הקואליציה העיתונאית מימין ומשמאל [ישראל אלדד ב"סולם" הלאומני-ימני ואורי אבנרי ב"העולם הזה" הפרו-אש"פי והשמאלני] שהאשימה במלים בוטות ובחד-צדדיות את הד"ר ישראל קסטנר, לפני רצח קסטנר, וערב זיכויו על-ידי הערכאה המשפטית העליונה – גם היא לא הרחיקה לכת עד כדי כך, ולא היתה נחושה ומחושבת ותוקפת בכל הכלים שלרשותה.

 ה"תזמורת" העיתונאית של "הארץ" פוצחת בניגון צורמני ורעשני אחד מכמה וכמה כלים בשבוע אחד: בנוסף למאמר המערכת ולמאמר של מרכוס, מפרסם העיתון גם כתבה משמיצה אנטי-אולמרטית של גיא רולניק בעמוד הפותח [עמוד 3] של "דה מארקר", המוסף הכלכלי של "הארץ" מיום 3.9.09 – ולא בוחל גם בפירסום בולט במיוחד של דברי שבח מוגזמים מעטו של הכותב הביטחוני השנון של העתון, אמיר אורן, המעטיר כתרים נוצצים וקולניים לפלונית, חוקרת במשטרה, שמצאה "הוכחות" [מופרכות, כפי שנראה להלן] נגד ראש הממשלה לשעבר במשרדים של "ראשונטורס" השוכנים, להקלת "מחקרה", לא רחוק מביתה, כלומר, בעיר-מגוריה ראשון-לציון. היא מצאה מטבע [מזוייף וחסר-ערך, כפי שנראה להלן] מתחת לפנס הקרוב לביתה, ועל כך משבח אותה אמיר אורן בהדגשה רבתי... חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, זועזע, כזכור, מהצלילים הצורמים והמזוייפים, לדעתו, של ה"אורקסטרה", התזמורת המפורסמת של ראשון-לציון, שניגנה לכבודו בעת ביקורו במושבה בשנת 1898. באדיבותו כתב ביומנו כי הוא משוכנע שלמנגנים היו כוונות טובות... האם היה מסוגל לכתוב דברי-סנגוריה דומים, אילו חי בימינו, והבחין במיתקפה המאורגנת של "הארץ" נגד אולמרט? תמהני...

העמדה הקיצונית כל-כך של "הארץ" יצרה, בכל זאת, בעייה במערכת העיתון. הכתב המשפטי הראשי של "הארץ", זאב סגל, הוא גם פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. תפקידו האקדמאי מחייב אותו להיות שונה, רציני ומכובד יותר מ"נערי-שוקן" האחרים, המשתלחים חדשות לבקרים באישים שפטרונם ["הון ושלטון בעיתון"] משסה אותם בהם. לפיכך נאלץ פרופ' סגל, בניגוד לדעת שוקן, להסתייג מהתנגדותו של מזוז להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לתפקיד התובע הכללי. אשר על כן – וכפי שמחייב שמו הטוב באקדמיה – הצליח הפרופ' למשפטים "להשחיל" מאמר המסתייג מעמדת מזוז לפחות בנושא חשוב זה. אמנם ההסתייגות של הפרופסור מעמדתו של מזוז שובצה במקום נידח במקצת [שלא כמאמרי ההשמצה נגד אולמרט וכדברי ההלל והשבח עד כדי "פולחן האישיות" למזוז, המשובצים במקומות הבולטים ביותר האפשריים]. הכותרת למאמרו של פרופ' סגל מעידה על תוכן דבריו: "הפרדה בין תפקיד ראש התביעה ובין תפקידי היועץ האחרים." [כזכור, הציע הח"מ במאמרו הקודם, "מוסר, פוליטיקה וחישובי קריירה", שהופיע ב"חדשות בן עזר" 476 מיום 3.9.09, "לתת ליועץ רק לייעץ... ולתובע הכללי רק להגיש תביעות, אם יש צורך ועניין לציבור" – כיוונתי, איפוא, לדעת גדולים וחכמים].  

הסתייגות בולטת ומנומקת יותר מגישתו של מזוז לתפקידו [גם בעניין אולמרט וגם בפרשיות קודמות] הביע חתן פרס ישראל לתורת-המשפט, הפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ושר-המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות" מיום שישי 4.9.09. ספק רב אם מר שוקן היה מתיר לאנשיו לפרסם מאמר זה בעיתונו. כך נוצר מצב, שבו "הארץ" יוצא נגד עמדתם העקרונית והמעשית של גדולי המשפטנים בישראל. פרופ' פרידמן מאבחן היטב את ה"מחלה" [כפל התפקידים הסותרים של מזוז – יועץ לממשלה מזה – ותובע, גם נגד חברי הממשלה, מזה]. אשר על כן קורא דניאל פרידמן לממשלה החדשה "למנוע מצב שבו יועץ משפטי, הפותח בחקירה נגד ראש הממשלה או שריה, הופך למעשה למי שהממשלה כפופה לפיקודו." כיצד ייעשה הדבר? פרופ' פרידמן, כמוהו כפרופ' סגל, סבור כי "צעד ראשון בכיוון זה הוא הפרדה בין תפקיד היועץ לבין התובע."

עד כמה מזיק העירבוב בין שני התפקידים הסותרים והמנוגדים של מזוז, ניתן ללמוד מעיון בדוגמאות הקשות שמביא פרידמן במאמרו: "בפגישה עם כתבים ביקר מזוז את צוות ארבל [שנטה "להעמיד את (ראש הממשלה) שרון לדין"] – "ואף דיבר על 'סימון מטרה'... יש, לצערנו, עוד מקרים שבהם לא קל להצדיק את עמדת התביעה, היוצרת רושם של רדיפה... אהרון אבו-חצירה... כיהן בתפקיד שר הדתות כאשר הועמד לדין באשמת שוחד, ובמאי 1981 זוכה מאשמה... אולם... עוד באותו יום, או למחרתו, הגיש היועץ המשפטי... כתב אישום חדש נגד אבו-חצירה... היה זה מעשה שלא ייעשה. לא סביר שהיועץ המשפטי יחזיק באמתחתו כתב אישום נוסף, וינהל את המשפטים בזה אחר זה, כך שאדם הנתון שנים בחקירה ומשפט, ובהם תלוי גורלו, יהיה חשוף להתעמרות ממושכת..." – ועוד זאת: "נגד אולמרט מתנהלות זה שנים חקירות בשורה של עניינים, שרובם אינם קשורים זה בזה וחלקם טפלים למדי. רבות מהחקירות נסגרו, חלקן לאחר שנים, אך כל אימת שנסגר תיק אחד נפתחו אחרים, והרושם הוא שמחפשים אותו."

המאמר של פרופ' פרידמן כל-כך חשוב, עד שמן הראוי שיילמד בפקולטה למשפטים – כדוגמא ומופת והדרכה ליועצים משפטיים ולתובעים כלליים, כיצד עליהם להימנע בעתיד מעיוותים ומרדיפות פוליטיות-אישיות באיצטלה של החוק והמשפט.

כהשלמה לדברי פרידמן מן הראוי לעיין במאמרו של בן כספית ב"מעריב" מיום 4.9.09. כספית מציע לחשוב – בניגוד למזוז ול"הארץ" – שצריך "לבדוק את האפשרות האחרת, זו, שעל פיה אולמרט היה קורבן למצוד אנושי והודח מתפקיד ראש ממשלת ישראל בצורה שערורייתית."

לביסוס טיעונו זה, נועץ בן כספית בשני משפטנים בכירים, הבקיאים בהאשמות נגד אולמרט ובמידת האמת [או הכזב] שבהן. אחד מהם הוא צבי קלנג ש"היה בכיר במחלקה הכלכלית של פרקליטות המדינה. המומחה מספר 1 לעבירות מרמה והפרת אמונים. ניהל את רוב התיקים הגדולים במשך 15 שנים. דרעי, פנחסי, יאיר לוי, כל השמות." יחד עם עו"ד יהודה ויינשטיין – "היעיל והטוב שבין פרקליטי הצמרת בישראל" – בדק קלנג את תיק "ראשונטורס". לדעתם המקצועית המוסמכת עשו כאן היועץ המשפטי וציוותו עבודה רשלנית וחפוזה: "מה שאנחנו מגלים כאן כל כך אבסורדי, שאין טעם לבזבז את זה בשימוע. הדברים האלה צריכים להתברר בבית המשפט... בפרקליטות פשוט לא בדקו את החומר. יש כאן מסמכים שמפריכים הפרכה מוחלטת חלק גדול מהעובדות שהם מציינים בכתב האישום. הנה, למשל, עלות אחד מכרטיסי הטיסה. בפרקליטות העתיקו את הסכום שרשם החוקר המשטרתי. אם היו טורחים להציץ במסמכים עצמם, היו רואים שזו טעות. לא היה סכום כזה... יש כאן ראש ממשלה, הוא זכאי שיתייחסו לתיק שלו ברצינות, אבל האנשים [של מזוז – א.ו.] פשוט לא טרחו... הוא שולף את המסמכים. עולה מהם בבירור, שהחשב ידע לגמרי. ידע, כי רייצ'ל ריזבי-רז, העוזרת של אולמרט, עידכנה אותו בזמן אמיתי..." אנשיו של מזוז "באו לחקור את החשב הכללי של המשרד בלי מסמכים. לא הציגו לו מסמכים. אין רשלנות מחפירה מזו. הרי אם היו באים עם המסמכים, הוא היה רואה והיה נזכר והיה יודע למה להתייחס, וכל זה לא היה קורה."

צבי קלנג מסכם במלים ברורות: "מני מזוז תקף בזמנו את עדנה ארבל שמסמנת מטרות, והודיע שיגיש כתבי אישום נגד בכירים רק כשיהיה ברור שהולכים להרשעה. ואני אומר לך שעדנה ארבל העמידה שמונה פרקליטים על התיק היווני של שרון, ומני מזוז העמיד צוות מקביל שלו שיבדוק את השמונה האלה, ובסוף התהליך סגר את התיק. במקרה שלנו? אפילו לא העבירו את זה למחלקה הכלכלית. אין צוות. אין שמונה פרקליטים. יש פרקליט אחד קטן במחוז ירושלים. ועל חוות הדעת שלו סומכים מזוז ולדור במאה אחוז, ועל זה הם מעיפים ראש ממשלה ורצים במהירות הבזק לכתב אישום, בלי לעבור על התיק כמו שצריך. זה מזעזע."

אכן, דברים כדרבנות. אין צורך להוסיף דבר – הכול כבר נאמר.

אהוד: אולי שכחת לציין את חלקו של המיליארדר היהודי האמריקאי שלדון אדלסון ושל החינמון שיסד "ישראל היום" בהדחת אולמרט ובהמלכת נתניהו במקומו. אני עצמי נפלטתי מ"ישראל היום", שבו כתבתי מראשיתו כפובליציסט מוזמן – לאחר שהתברר לי שאסור לכתוב בו מאמר שרומז לצדקת אולמרט – כי "אנחנו לא בעד השחיתות!" – וכמובן ששכרו את דן מרגלית, כנראה כדי שיעפר בעפר את פניו של אולמרט! – זו התקשורת הצחה כשלג שחרצה מראש את דינו של אולמרט ועזרה להפיל ראש ממשלה נבחר ומכהן, אחד מן הטובים שהיו לנו!

ומי ייתן את הדין על השבתת החגיגיות של חגיגות ה-60 לישראל מצד חוקרי המשטרה והיועץ המשפטי – בלהיטותם לחקור דווקא אז את ראש הממשלה המכהן ולהדליף בתקשורת פרטים מפלילים ולא בדוקים לכל עבר!

 * * *

אהוד בן עזר שולח ברכת עידוד

לראש הממשלה הנבחר שהודח אהוד אולמרט

ומאחל לו שיוכיח את חפותו בבית המשפט

מול כתבי האישום שמוגשים נגדו

ומול עיתון "הארץ" שמסית ומשסה נגדו

אין לי אמון רב בפרקליטוּת ובטלנסקי

יש לי אמון מלא באולמרט ובפרקליטיו

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

אמנון מיכלין

מי טיפל בשרה אהרנסון בימיה האחרונים?

לאהוד שלום,

בזמנו, כאשר ניהלתי את בית המרקחת שלנו בתל אביב, היה אחד מלקוחותיי מר [זאב] שוהם. כששאלתי אותו מה הקשר שלו עם משפחת פיינברג, הוא השיב לי כי אשתו צילה היא אחותו של אבשלום הי"ד. עם זאת הוסיף ואמר שהיא מתכוונת לכתוב ספר על אודותיו.

כאשר יצא לאור "אות מאבשלום", סברתי לתומי כי מדובר באותו ספר, אבל כאשר קראתי בספרה של נאווה מקמל-עתיר, חשכו עיניי.

הספר חסר אינדקס והוא גדוש בשמות רבים, המופיעים בציון שם המשפחה בלבד, כמו למשל וייץ, הלא הוא ד"ר נפתלי וייץ.

בספר טעויות רבות ואני אציין אחדות בלבד:

בעמ' 81 כתוב כי ד"ר שטיין היה בחדרה, אבל האיש לא שהה מעולם בחדרה.

בעמ' 191 כתוב כי ד"ר יפה כעס על אהרונסון אבל הסיבה לכעסו לא נזכרת; אהרונסון אמר על ד"ר יפה שהוא לא ראה יתוש אנופלס מימיו. כנראה שהדבר נודע לברון, והרופא סולק ממשרתו רבת השנים וממלחמתו במלריה.

כמו כן כתוב כי ד"ר הלל יפה הגיע ראשון אל שרה אהרונסון, כשהיא ירתה בעצמה, אילו היתה המחברת מסתייעת בדברי הימים, היה מתחוור לה כי ד"ר יפה עזב את חדרה בשנת 1908 ועבר ליפו. מי שהגיע ראשון לשרה היה הרוקח הוותיק של זיכרון יעקב, יוסף משה ברונר. זאת סיפרו לי בנו הרוקח כרמלי ברונר ורעייתו. סימוכין לכך ראה באנציקלופדיה של דוד תדהר, עמ' 2956.

בעמ' 105 כתוב על הרופאה סוניה מבלי להזכיר כי היתה הרופאה הראשונה בארץ ישראל, ולמען הסדר הטוב היה ראוי לציין את שמה המלא אלכסנדרה סוניה חנקין.

בעמ' 261 כתוב שאהרון אהרונסון רכש את המכונית הראשונה בארץ ישראל ולא היא; צ'רלס גלידן הוא שהביא את המכונית הראשונה לארץ ישראל בשנת 1908.

כמו כן יש בספר טעויות סגנון כמו למשל בעמ' 136: "אל הרחוב המתעורר של המושבה ניגרות צעקותיו של לוליק..."

כתבתי לנינה רודין, מנהלת ארכיון "החאן" בחדרה, ומסרתי לה פרטים שגויים בספר הנ"ל, ביקשתי ממנה את כתובתה ומספר הטלפון של המחברת. מאז ה-11.8, כאשר נשלח המכתב, עד היום טרם קיבלתי תשובה.

 בברכה,

אמנון מיכלין

אהוד: ציטוט מתוך הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית", שהוא בעיניי הספר המוסמך ביותר בנושא:

ד"ר הלל יפה מספר בספרו: "הבהילוני בבוקר (5 באוקטובר 1917) וניידרמן, המוכתר, זועק מרה: 'שרה איבדה את עצמה לדעת, מהר להצילה.' נטלתי אילו מכשירים ונסעתי למקום האימה. את שרה מצאתי מוטלת בלי הכרה על הרצפה בחדר-הרחצה, לידה מוטל אקדח קטן. הדופק עמום. הדם ניגר משפתיה. הכרתה שבה אליה רק אחרי זריקת קופאין. היא היכרתני והתחננה אליי: 'למען השם, שים קץ לחיי. אני מבקשת ממך להמיתני!... לא אוכל לסבול עוד...' נשאתיה למטה. בדקתיה ונוכחתי כי שיתוק גמור תקף את ידיה ורגליה. הכדור עבר בפינה, דרך הלשון ונתקע בחוט השידרה. היא לא חדלה להתחנן ביסוריה כי אתן לה סם-מוות. היא חירפה את המפקד הצבאי, את המודיר, ובייחוד את קצין המשטרה עוסמן ביי, שעינה אותה. כשביקשתי לשטוף את פיה, סירבה ולא נשמעה."

את ד"ר הלל יפה הקדים יוסף משה ברונר, רוקח המושבה. לדבריו התנגדה שרה כאשר נסך כמה טיפות אלכוהול לתוך פיה.

[שם. עמ' 278-279].

בהמשך מובאים פרקים מזעזעים מיומנו של ד"ר הלל יפה, המתארים את ימיה האחרונים של שרה.

* * *

שושנה צוריאל

זיכרונות לרגל פתיחת שנת הלימודים

אספר את הסיפור למרות שאני יודעת שהוא לא יעניין אף אחד מכם, אבל תהיה לי פה הזדמנות לפרוק מעלי עוד קטע של נאחס מתקופת הילדות:

ובכן, קרוב לשנה לפני כניסתי לכיתה א' נאלצנו להימלט על נפשותינו מביתנו הבודד בכפר, בגלל מאורעות הדמים שהתרחשו בתקופת המרד הערבי, (1936-1939) הכניסו אותי לגן הילדים "בלומה" שבמושבה, ואז הגיע סוף סוף החופש הגדול, ואני כל כך השתוקקתי להיות כבר תלמידת ביה"ס ושכולם ידעו על כך.

לאימא היה גליל "בד ערבי" בארון ששימש לה לתפירת חולצות עבודה לאבא, תחתונים וגופיות לילדים וכו', (התחתונים והגופיות מהבד הערבי הוא גם כן סיפור נאחס בפני עצמו.

מה עשיתי? גזרתי רצועת בד שמתאימה בגודלה לילקוט בית-ספר, התיישבתי ליד מכונת התפירה "זינגר" של אימא, (היא לימדה אותי החל מגיל צעיר מאד לתפור על מכונת תפירה, לסרוג ולרקום, יש לציין שהיה לי כישרון ותבונת כפיים לכל מלאכות היד, ותפרתי לעצמי ילקוט בית ספר עם כתפיות על הגב לתפארת.

הכנסתי בילקוט הזה כל מיני ספרים שמצאתי בבית, הרכבתי אותו על הגב וצעדתי בגאווה לכל אורכו של רחוב מוהליבר הלוך וחזור שכולם יראו וידעו שאני תלמידת ביה"ס! ואז הגיע היום שכה ציפיתי לו – נפתחה שנת הלימודים בבתי הספר, הכנסתי לילקוטי את הספר "מירי ורמי" שהיינו אמורים ללמוד בו, מחברות, עפרון ומחק וגם כריך לארוחת עשר.

הייתי כל כך מאושרת, אבל תקופת האושר ארכה כחודשיים בלבד, עד שפתאום גיליתי שליתר הילדים יש ילקוטי עור ריחניים עם אבזמים ומדורים וכיסים ולי אין את אלו!

ביקשתי מאבא שיקנה גם לי ילקוט עור כמו לשאר הילדים, אבל באותה תקופה לאבא היה קשה להשיג יום עבודה, ומהיכן ייקח את הכסף כדי לקנות לי ילקוט?

ואז החלטתי להתמרד – אמרתי שאני מתביישת ללכת לבית-הספר עם ילקוט של סמרטוטים וכי כולם צוחקים עלי ונשארתי בבית.

אימא ניסתה לקחת אותי לבית-הספר בהבטחה שיום אחד יקנו גם לי ילקוט חדש עשוי עור.

מורה בית-ספר יצא לקראתנו וניסה לנחם ולשכנע אותי שאסכים לחזור לכיתה, אבל אני בכיתי בכי תמרורים עם יבבות ו"רוורסים", ושום דבר לא עזר לי.

לבסוף הגיע היום המיוחל, אבל רק כעבור כמה שנים – זה קרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המצב הכלכלי בארץ השתפר בגלל המאמץ המלחמתי של היישוב העברי בארץ ישראל למען גייסות הצבא הבריטי שחנו כאן כאשר נוצרו מקורות תעסוקה רבים עבור הפועלים שסבלו באופן קבוע מחוסר עבודה, ויום אחד הגיע אבא הביתה ובידו שני ילקוטי בית ספר מעור, עם אבזמים, מדורים וכיסים, אחד עבור אחותי ואחד עבורי – זהו סיפור ילקוט בית הספר שלי...

* * *

אלישע פורת / אליהו הכהן

משולש מסקרן: משה ליפשיץ – שטפן (סטפן) וולפה – נתן אלתרמן!

אלישע פורת: בין יצירותיו של משה ליפשיץ מצאתי גם את שיר-הזמר "שים שלום". אפשר למצאו בנקל באתר הנפלא זמרשת. מלים ומנגינה, במסגרת המפעל הנפלא לשימור הזמר העברי.

כתודה לאליהו הכהן, שסייעני, אוסיף כמה מילים:

שיר הזמר משל ליפשיץ, "שים שלום", הולחן בידי שטפן (סטפן) וולפה, והושר בתנועת "השומר הצעיר", הופיע בספר/חוברת "ברון יחד: שירון ליובל תנועת השומר הצעיר 1913-1963", מפעלי תרבות וחינוך מס' 145, 1963 תשכ"ד, עמוד 52. השיר תורגם לעברית בידי נתן אלתרמן, והוא חלק מ"הבלדה על החיילים האלמונים", שאלתרמן תירגם.

בשום מקום, עד היום, לא צויין ששיר הזמר הזה תורגם לעברית בידי נתן אלתרמן הגדול! אליהו הכהן מחזיק במקור השיר, שנדפס לראשונה עם שירים נוספים בשנת 1938. והנה דבריו של אליהו:

ארבע בלדות למקהלה מעורבת

פרטיטורה בשביל מקהלה

מלים של מ. ליפשיץ

מנגינה סטיפן וולפה

אפוס 27 A

כל הזכויות שמורות

העתקת הקולות וקִצוּרים וכו' אסורים לפי החֹק

copyright by stefan Wolpe Jerusalem

ירושלים 1938

_________________________________

נמצא למכירה אצל בנו בלן, ירושלים, רחוב הנביאים

החוברת עצמה מודפסת במכונת כתיבה ומשוכפלת. מי שהקליד (בצורה לא הכי מדוייקת) הוא אדם בשם אורי פרידמן מירושלים. מעל כל טקסט של שיר כתוב: מלים – ליפשיץ - - -מנגינה – סטפן וולפה. אין זכר לשם של מתרגם. [כלומר שמו של אלתרמן כמתרגם, לא נזכר בפרסום זה].

 השירים המופיעים הם אלה:

 שיר ראשון – זאת היא הבלדה

שיר שני – על אדמתנו זאת הברוכה

שיר שלישי – שים שלום

שיר רביעי – החיילים צאו ללחום

 העותק הנמצא אצלי נושא את הקדשתו האישית של וולפה בגרמנית, למנצח שלמה קפלן, כתובה בעט נובע ונושאת את התאריך מרץ 1938.

האיות העברי מתחת לתווים הוא בכתב יד ובניקוד.

מתחת לתווי השיר הרביעי כתוב באותיות גדולות: חיים ואומץ.

אלישע פורת: עד כאן ממה שקיבלתי מאליהו הכהן, ואני מוסיף: שטפן (סטפן) וולפה, דוד רחוק של המלחין מיכאל וולפה איש שדה בוקר, היה "יקה" בעל השקפות שמאליות אדוקות. מוסיקאי כישרוני שניבאו לו גדולות. עם עליית הנאצים לשלטון ברח מגרמניה ארצה, אך הוא לא נקלט בארץ וירד לאחר מלחמת העצמאות לארה"ב. שם הוא זוכה בשנים האחרונות להתעניינות מחודשת ביצירותיו. ליפשיץ ו-וולפה היו קרובים מאוד, מסתבר, בהשקפת העולם שלהם, השמאלית קיצונית, שהולידה בין השאר גם את הזמר הזה.

השיר נדפס לראשונה, ללא ציון שם המתרגם, בחוברת "ארבע בלדות למקהלה מעורבת", ירושלים 1938. והובא בשנית, שנתיים מאוחר יותר, עם ציון שמו של נתן אלתרמן כמתרגם, בחוברת "השומר הצעיר", ב"דפים לספרות", 16 במאי 1940.

אפשר ללמוד מכך שוולפה לא התכוון לכתוב זמר-עם אלא שיר למקהלה. אך השיר התחבב מאד על הקהל והפך לשיר-זמר מוכר. כאמור הוא הושר רבות בתנועת "השומר הצעיר". עד היום, מזה עשרות שנים, השיר הוא פריט חובה, בהגדת ליל הסדר בקיבוץ מזרע! ורבים מבני הקיבוץ מכירים אותו היטב. אין לי ספק שגם מילות התרגום של אלתרמן יש להן חלק בחיבובו של השיר על המזמרים אותו.

נשאלת כמובן השאלה: מאיזו לשון תירגם אלתרמן את השיר? משה ליפשיץ היה אמנם משורר יידיש ידוע, אך שלט היטב בגרמנית וגם כתב בה מחזות סיפורים קצרים ואולי גם שירים. אלתרמן שלט היטב בשתי הלשונות ותירגם משתיהן. לא מצאתי בדפוס הוראה ברורה בעניין. לכן יורשה לי, עם כל הזהירות המתחייבת, להניח, שאלתרמן תירגם את הבלדה החיילים האלמונים, על כל חלקיה, מגרמנית! משה ליפשיץ לא ידע עברית מילדותו. רק עם הגיעו ארצה, ב-1935, החל ללמוד את הלשון המדוברת בצד לשון השירה. הוא נסתפח לחבורת "טורים" ועמה נדד אל "השומר הצעיר" ואל "הדפים לספרות", עם רפאל אליעז, לאה גולדברג, עזריאל אוכמני ואחרים. בראש החבורה עמד כמובן אברהם שלונסקי. מצאתי עדות משנים אלה על עילגות הלשון שלו, "ספק עברית אשכנזית ספק עברית ספרדית". הוא לא היה מסוגל בסוף שנות השלושים לכתוב בעברית שיר כמו "שים שלום".

מצד שני, אלתרמן גילה עניין רב באיש ליפשיץ, ומסתבר שגם ביצירתו. בזיכרונותיה של לאה גולדברג, היא מספרת דבר מפתיע, על ידידות הדוקה שנתהדקה בין יצחק שדה ובין ליפשיץ! יש להניח שגם אלתרמן היה שם ליד השולחן... על פי עדותו של המלחין מיכאל וולפה, דובר במשפחה, לפני שנים רבות, על הקירבה בין וולפה לאלתרמן. מיכאל מדייק ואומר, שלמעשה דובר על כך שאלתרמן "חיזר" אחרי וולפה שהסתייג. הוא ראה בו לא רק מוסיקאי גדול שטרם נתגלה, אלא גם דמות של "יקה" מרתקת. הקשר הזה הוא כנראה, שהניב את שיר-הזמר וחלקים אחרים של הבלדה.

אישור מעניין ליחסו המעריץ והמסור של אלתרמן לליפשיץ, ניתן למצוא במספד הנפלא שכתב עליו לאחר מותו, שנדפס לראשונה ב"מחברות לספרות", אפריל 1940, וכונס שוב ב"במעגל", 1975. מספד מרגש שנטבעו בו צירופי לשון יפים במיוחד, היפים לקריאה ושימוש גם היום!

הנה כי כן, ראינו כיצד משולש מסקרן, כביכול בלתי אפשרי, מניב שיר זמר מאריך ימים, בסוף שנות השלושים, בתל אביב שבפלשתינה-א"י, הקולטת אל חופה פליטים יהודים מאירופה הדוויה העומדת לעלות בלהבות.

הנה מילות השיר:

שִׂים שָׁלוֹם לָאִילָן הַנּוֹתֵן לִי טוּבוֹ

וְאֶהְיֶה לוֹ מָגֵן מִבָּרָד וּמִסַּעַר.

אַל תָּבוֹא מַגֵּפָה, מִלְחָמָה אַל תָּבוֹא

לְשַׁסֵּעַ אוֹתִי וְאֶת בְּנִי הַנַּעַר.

הַקָּטָן בָּאָדָם מַה תִּרְצֶה, מַה תִּשְׁאַל? –

רַק חוֹמַת עֲבוֹדָה וְצֵל גַּג מֵעָלֶיךָ,

שֶׁתִּשָּׂא בְּרָצוֹן אֶת הַרְבֵּה הֶעָמָל

וְתֹאכַל בִּמְנוּחָה אֶת מְעַט הַלֶּחֶם.

לְכִבְשַׂת הֶעָנִי, לְבֵיתוֹ וְלַגַּן

שִׂים שָׁלוֹם מִשּׁוֹדֵד וּמִזְּאֵב טוֹרֵף טֶרֶף.

כּוֹחַ תֵּן וּבִינָה לָאָדָם הַקָּטָן לַעֲמֹד

מוּל נוֹשְׂאֵי הַנִּצּוּל וְהַחֶרֶב.

ומוסיף אליהו הכהן על אלתרמן-וולפה

[ישירות למכתב העיתי, בעקבות המאמר שנשלח אליו]:

רק ארבע שנים ישב סטפן וולפה בארץ. הוא התגורר בקיבוץ קריית ענבים ובירושלים, ובצד יצירות מוסיקליות לאולם הקונצרטים, הלחין גם שירי מקהלה פרולטריים שתאמו את השקפת עולמו. הוא לימד קומפוזיצייה, עיבד שירי זמר אחדים, ולאחר שלא חודש חוזה ההוראה שלו בקונסרבטוריון הירושלמי עזב את הארץ בשנת 1938 והשתקע בארה"ב.

הקשר שלו עם אלתרמן החל מיד עם הגיעו ארצה בשנת 1934. מתוך הזדהות עמוקה הלחין באותה שנה את שני שיריו האנטי מלחמתיים של אלתרמן "אבא נלחם לחופש" ("הַנְסִי הקטן") שהתפרסם ב"דבר – מוסף לילדים", ו"אל תתנו להם רובים" שהתפרסם בכתב העת הספרותי "טורים". אלה הושרו בעיקר בקרב חברי תנועות הנוער הפועליות.

את שיתוף הפעולה שלו עם אלתרמן המשיך כשהלחין את שיר הפועלים "במקומותינו יש בית דין". שיר מעמדי זה נכלל במחזה "האורגים" של המשורר והמחזאי הגרמני האופטמן ועניינו הוא מרד האורגים השלזיים בשנת 1844. ברנר תרגם את המחזה בימי העלייה השנייה ופרסמו בקובץ היפואי "יפת".

אלתרמן נטל את תרגומו של ברנר בידיו האמונות, הפך אותו על כרעיו ועל קרבו ולמעשה תירגמו מחדש והתאימו לשירת מקהלה.

בעקבות תרגומו של אלתרמן התפשט השיר בארץ והושר בעצרות האחד במאי, בביצוע מקהלות רבות.  באותה עת התקרב אלתרמן לתנועת "השומר הצעיר" ואף פרסם בכתב העת בשם זה. מן הסתם בעקבות חברותה של אחותו בקיבוץ "תל עמל", ראשון יישובי "חומה ומגדל". (לקיבוץ זה הקדיש את "שיר המגדל הראשון".)

אלתרמן תרגם מיידיש גם את שירו אברהם רייזין "דער שְׁמִיד" ("שיר הנפח"), וגם אותו הלחין וולפה כשיר מקהלה ("אש עולה ומהבהבת, איש ניצב מול השלהבת") ומסרו לידי מנצח המקהלות שלמה קפלן.  אחד ממכתביו של וולפה אל קפלן שמור אצלי.  

וולפה נודע כפציפיסט וכמרכסיסט, בלשונו – הומניסט. עליו ניתן לומר: כאיש – לחניו. מוקצן היה בדעותיו ובהליכותיו, וסגנון לחניו חרג מהנוסח הרווח של שירי הזמר הארצישראלי באותה עת. הגם ששהה כאן תקופה קצרה, מקומו שמור לו בין מלחיני זמרת הארץ, ולו בזכות הלחן שחיבר לשירו של טשרניחובסקי "צדקתם הבונים הצעירים", משירי המולדת היפים והנפוצים שהושמעו על בימות הארץ בשנות הארבעים בביצוע מקהלתי.

בשריפה שפרצה בדירתו בניו יורק נשרפו כתביו, וכן ציורים שצייר. בשנות חייו האחרונות נתקף במחלת פרקינסון ובשנת 1972 נפטר בגיל 70.

* * *

מוזיאון נחום גוטמן מתכבד להזמינכם

לתערוכת הפתיחה של האגף החדש

 על שם מורי ואיירין פרגמנט

זולו בתל-אביב

ציידים ופנטזיות אחרות

70 שנה להוצאתו לאור של הספר

 "בארץ לובנגולו מלך זולו"

אוצרת טלי תמיר

טקס הפתיחה יום רביעי, 9.9.09 בשעה 19.00

מוזיאון נחום גוטמן, רח' רוקח 21, נווה צדק תל-אביב 03-5161970

מוזיאון נחום גוטמן לאמנות פותח את האגף החדש על-שם מורי ואיירין פרגמנט בתערוכה חגיגית "זולו: ציידים ופנטזיות אחרות", המצטרפת לאירועי Art TLV. התערוכה החדשה המוצגת בשני חללים – הקומה הראשונה של הבניין הישן ("בית הסופרים"), וחלל התצוגה בבניין החדש – מציינת אירוע נוסף: 75 שנה לספרו הנודע של נחום גוטמן: "בארץ לובנגולו מלך זולו", שנכתב בעקבות מסעו של גוטמן לדרום-אפריקה, ב-1934-5.

לרגל האירוע יצא לאור קטלוג-ספר, "זולו: מסע והרפתקה באמנות ישראלית", והוא מכיל עבודות של נחום גוטמן ושל 50 האמנים שהשתתפו בארבע תערוכות מסע במוזיאון ו-5 מאמרים (260 עמוד). הספר יוצא לאור בשיתוף עם הוצאת "כתר ספרים". [מעצבים: נועה שוורץ/קובי ברחד].

בתערוכה הנוכחית משתתפים, לצד נחום גוטמן, 30 אמנים ישראלים המפתחים – מסביב ל"ארכיון לובנגולו מלך זולו והמסע לדרום-אפריקה, 1935-1969", הממוקם בלב התערוכה –  קשת מגוונת של אמירות והתייחסויות ליבשת אפריקה מנקודת מבט עכשווית. בעוד שגוטמן פגש בשנות ה-30 את הקולוניה הבריטית של אותם ימים, וביטא את הזדהותו עם סבלם של העבדים השחורים, האמנים בתערוכה מתבוננים באפריקה של היום מתוך תודעה היסטורית מפוכחת. אפריקה שלהם איננה אקזוטית ופראית, אלא מהולה במסחור ובפולחני-תיירות, צצה מתוך הפער בין זיכרון של קריאת הספר בימי הילדות לבין קריאה חוזרת בו כאדם בוגר. התערוכה מתמקדת במטאפורה של דמות הצייד – ומדגישה את האופן שבו הריטואלים של הציד חלחלו אל תוך מנגנוני החברה המודרנית. לפיכך מעלה התערוכה תחושות של תשוקה וקורבנות, הרג ומוות, יופי וחמלה, טבע ותרבות.  [מעצבים: אש-בינימוב].

 משתתפים:  נחום גוטמן, טל ארבל, אוריאל אורלוב, רימה ארסלנוב, זיו בן דב, גיא בן נר, בן בן רון, גיל ומוטי, דורית פיגוביץ'-גודארד, דרורה דומיני, אורית חסון, מאיר טאטי, ליאת יניב, דינה כהנא-גלר, ליאב מזרחי, ענת מיכאליס-לוי, רועי מרדכי, שלום סבא, דורון סולומונס, ניר עברון, עדה עובדיה, צור קוצר, טליה קינן, גבי קריכלי, יוסי קריספל, מירב רביב, רותי רביב, דני רייזנר, פיליפ רנצר, יובל שאול, שרית שני-חי, קרן שפילשר.

 אוצרת: טלי תמיר.

שעות פתיחה של המוזיאון בתקופת "ארט תל אביב" 9.9.09-24.9.09.

ימי חול, שבת: מ-10:00 עד 22:00 . ערבי חג וימי שישי 10:00-14:00.

ערב ראש השנה (18.9) סגור. רה"ש 19.9.09  ו-20.9.09 משעה 10.00-16.00.

* * *

רון סואן: בלי הגולן ובלי ירושלים המזרחית

אהוד שלום,

ישראל הוא פלא וסיפור הצלחה במובנים רבים: אין ויכוח! אבל... אני אכן חושב שלוּ הרצל היה קם לתחייה [גיליון 476] הוא היה בעיקר נכנס לדכדוך עמוק: ההתחרדות של המדינה, השחיתות השלטונית המחליאה ותרבות האספסוף – היו מזניקים אותו אל מותו.

ואגב: אני מצביע לשמאל אך כותב רק ביד ימין.

לגבי שרה אהרונסון: אישה מופלאה עם סיפור דרמטי מצמרר. חבל שיצירות שמאלציות כ"אות מאבשלום" (בושה וחרפה – כמו סינרומן למשרתות) ו"שרה גיבורת ניל"י" – לא היטיבו עם דמותה.

ולגבי ליקוק תחת לפלשתינאים ולאובמה: אני תמיד טענתי שעראפת הוא צרה צרורה, והפלסטינים בתור עם הם מציאה קטנה מאוד מכל בחינה שהיא... אבל שלום עושים עם אוייב. זה מה יש. הלוואי ושכנינו היו נורבגים או דנים (נורבגיות/דניות בהתאמה).

ישראל באיוולתה הקימה את החמאס – ממשיכה לבנות התנחבלויות ומסרבת (יחד עם השמוקים מן החמאס המוטרף והקיצוני) להגיע להסדר שפוי של שתי מדינות לשני העמים – בלי הגולן ובלי ירושלים המזרחית.

מה תאמר על זה ברברה טוכמן שם למעלה? ייאוש...

אהוד: חוששני שמגיע לך אות של כבוד במיסדר הנאיבים... והאם באמת קראת את שני הספרים שאותם אתה קוטל?

* * *

לשוש וייסמן ממלי טויב (אהרנסון)

איני חושבת שהסופרת גבריאלה אביגור רותם זקוקה לסנגוריה ולהגנה. היא כתבה רומן ספרותי מתוך זווית הראייה שלה. זהו לא מסמך היסטורי, ובוודאי שאינו ספר על תולדות משפחת אהרנסון. ודומני שלא התיימרה מעבר לכך. בזמן ובמקום ובאופן שיראה לי אחליט אם לשתף את הציבור בדעותיי ובידוע לי לגבי משפחתי. בינתיים אני מסתפקת במסמכים האותנטיים שאהוד בן עזר מפרסם בעיתונו על משפחת אהרנסון מכִּתבי בן משפחתו ברוך בן עזר ( ראב). אודה לו מאוד אם ימשיך לפרסמם, ואפילו פרקים נבחרים מתוך כתבי בני משפחת אהרנסון. רצוי לפרסם את שמות הכתבים והיומנים של בני משפחת אהרנסון עצמם, המופיעים בעברית, את הספרים שנכתבו על המשפחה. זהו מבחר גדול ביותר והקורא יוכל לקרוא ולשפוט בעצמו – מדוע משפחה אחת מיני רבות של דור המייסדים זכתה לתשומת לב כה רבה?

ייתכן שפנייה לקהל הקוראים לשלוח לאהוד בן עזר את שמות הספרים שהם מכירים תתרום תרומה רבה. שכן ספרים חשובים ביותר נמצאים כיום במהדורות ישנות שלא התחדשו, ואינן זמינות לקהל הקוראים.

* * *

"היום שבו תלו את סרג'נט מורטון"

יש רומאן נידח בשם הזה!

לאהוד שלום רב,

זה עתה גמרתי לקרוא את ספרך "היום שבו תלו את סרג'נט מורטון" – אהבתי את הספר ואת דרך הכתיבה.

יש לי עתה חומר קריאה רב: הצרופות שנשלחו אליי, ו"ספר הגעגועים". חבל שאי אפשר להוסיף עוד כמה שעות ליממה...

התחלתי לקרוא את הספר ונראה לי כי איהנה מקריאתו.

הרבה תודות לך,

צי"ר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עיריית תל אביב וראש העיר מר רון חולדאי עומדים להוציא מכרז למכירת ו/או להשכרת עשרות חנויות (בהן איטליזים כשרים וכל הג'אנק הטקסטילי) ו/או מסעדות (כשרות בלבד) בקניון החדש "היכל התרבות ז"ל" העומד להיפתח בעוד כשנתיים, לאחר שיושלם הרס ההיכל הנוכחי במסווה של "שיפוצים". לא יינתנו רישיונות לקיוסקים, לחנויות סקס, למכוני עיסוי, לחנויות לחיות מחמד, לבתי זונות ולאנשים שתוצפתו כמתנגדים להרס ההיכל.

* ממשלת נורווגיה בראשות הידקון קוויזלינג ושרת החוץ המצפונית קירסטין האלוורסן הודיעו לממשלה הנאצית של ישראל, אשר בנתה, בעזרת חברת "אלביט-קרופ מערכות" הישראלית מתקני תצפית על חומת מחנה ההשמדה שהוקם סביב כפריהם השלווים של הקורבנות הפלסטינים, כי:

"איננו מסכימים שחברה נורווגית תשקיע שישה מיליון דולר בחברה ישראלית שקשורה בצורה זו או אחרת במתקני התצפית סביב מחנות ההשמדה של הפלסטינים. ממשלת נורווגיה לא תשקיע בחברות שמספקות את הגז לתאי ההמתה ובונות את המישרפות שמכינה ישראל לפלסטינים; חברות ישראליות כ'אלביט-קרופ מערכות' הן כמו החברות הגרמניות-הנאציות שסיפקו את הגז ציקלון B להשמדת היהודים באירופה.

במועל יד ובברכה נורווגית משנות הארבעים,

 הידקון קוויזלינג, קירסטין האלוורסן."

עוד כותבים לנו מאוסלו כי האלוורסטן המצפונית היא שיזמה את התלונה נגד "אלביט-קרופ מערכות". היא יו"ר מפלגת השמאל הרדיקלי השותפה בקואליציה. היא ידועה בעמדותיה הקיצוניות נגד ישראל ותומכת זה שנים בחרם כלכלי על ישראל. לאחר מבצע "עופרת יצוקה", שבו כזכור התנפלה המדינה הנאצית ישראל על האזרחים השלווים של רצועת עזה ורצחה אלפים מהם, נשים, ילדים ועוּבּרים – האלוורסטן המצפונית השתתפה בהפגנה נגד ישראל וגינתה אותה במילים חריפות ביותר, וזאת כאשר במהלך ההפגנה משתוללים צעירים פלסטיניים ברחובות אוסלו, לצד גלוחי ראש עם כאפיות והם קוראים: "מוות לישראל!" – "מוות ליהודים!" – "תשוחרר פלסטין!" – ו"את הישראליות היפות נזיין מלפנים ומאחור ואחר-כך נמכור אותן בתור שפחות כמו שעשינו בהן בימי קורייטה וחייבר!"

מממשלת ישראל נמסר בתשובה כי אנחנו זוכרים לטובה את מאבקו של העם הנורווגי בנאצים וכיצד החזירו לגדול סופריהם קנוט המסון הזקן, שעתה מלאו 150 שנה להולדתו – את כל ספריו בדואר חבילות לאחר שהביע את תמיכתו בנאצים ובהיטלר.

* לאחר חמש שנים "מעורבות" תחזור בשנה הקרובה בתיכון צייטלין בתל אביב, "ספינת הדגל של הציונות הדתית" – ההפרדה בין הבנים לבנות. המנהל החדש מר צוריאל דביר, מחנך דגול שכנראה מנעוריו לא שיחת זרעו ארצה וידע לצנזר אפילו את חלומותיו הארוטיים, הודיע כי "כשהבנים והבנות לומדים בכיתות נפרדות הם מגיעים להישגים גבוהים," וכי "המצויינות היא ערך מהותי בעיניי. צעד זה נעשה מתוך רצון לחזק את הצדדים הערכיים, הלימודיים והתורניים." ["העיר", 4.9.09].

עוד נאמר כי "כמה ילדים שהתחזקו ביקשו מההנהלה לעשות את ההפרדה בין הבנים והבנות." – "התחזקו" הוא שם צופן מכובס ומלוכלך ל"התחרדו", למי שזרקו את תכניה של הציונות הדתית בעלת העבר המפואר וההווה הבעייתי, ולמי שהחלו את הדרך להשתמטות משירות צבאי ולהסתגרות פרזיטית בישיבות תוך הפיכת ה"בנות", שתהיינה נשותיהן – למכונות הולדה של דור חרדים נוסף ותיסענה בחלקו האחורי של אוטובוס-למהדרין כמו זה שישרת כבר עכשיו את ההסעות של התלמידות הצנועות והמצטיינות של תיכון חרדי צייטלין.

מה שלא נאמר בכתבה הוא שגם בתוך הבניינים המופרדים לבנים ולבנות של תיכון חרדי צייטלין תחולנה הפרדות נוספות כגון – בין אשכנזים ליוצאי עדות המזרח; בין בנות שכבר קיבלו וסת לבין אלו שעדיין לא; ובין הבנים שכבר משחתים זרעם ארצה בשפיך דתי לבין אלה שעדיין לא התבגרו עד כדי כך; והזרגים של המורים והמנהלים "יתחזקו" אף הם ויקפידו על יישום חמור של מיגבלות האפרטהייד, שבעזרתן יחוזקו הצדדים היהודיים הערכיים, הלימודיים והתורניים של תיכון חרדי צייטלין, ואנחנו – הציבור התל-אביבי והישראלי, נשלם עבור כל הטמטום והחוצפה.

* במקום לערוך הפגנות ומופעים מתוקשרים לשיחרורו של השבוי גלעד שליט יותר טוב שהיינו מכריזים על דממה גמורה בנושא ומתפללים בשקט לכך שהוא עדיין חי ולכך שאין חלאות האדם של החמאס, כמו של החיזבאללה, מתעתעים בנו להרבות מחלוקת ורעל בישראל, ולמעשה הם סוחרים בגופתו. היה עלינו לומר כבר מזמן שעד שלא מתקיים אצלו ביקור של נציג הצלב האדום, לדעת שהוא חי – אין שום משא ומתן, ובייחוד לא ראוותני, מתוקשר ואולי אפילו כבר קצת יותר מדי מתוקשר, כאשר המניעים של חלק מהמגיבים-הטרמפיסטים נובעים אולי כבר משינאת צה"ל וממשלת ישראל.

* בית הנבחרים האיראני אישר את מינויו לתפקיד שר הביטחון של טרוריסט רוצח המונים אחמד והידי, המבוקש בארגנטינה על מעורבותו בפיצוץ בניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994, שבו נהרגו מאות אנשים, רובם יהודים. כמו כן אישר בית הנבחרים, שרובו מיוסד על זיופים בבחירות – את מינוייה של שרת בריאות חדשה, מרזייה והיד דסטג'רדי, שנחשבת לבעלת דעות שמרניות ובעבר הציעה [כמו בתיכון חרדי צייטלין] לחייב הפרדה בין המינים במערכת הבריאות באיראן – רופאים גברים יטפלו רק בגברים והרופאות יטפלו בנשים. הטיפוסים האפלים האלה, שבחברתם מרגיש כנראה מצויין הפסיכופאט הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, הם שגם ישתתפו בבוא היום בהכרעה בממשלה הפרסית מתי להטיל את הפצצה על גוש דן. והיה אם אנחנו נפציץ אותם קודם, הזכרים הפרסים יטפלו בזכרים הפרסים, הנשים הפרסיות – בפרסיות, והטרוריסטים הפרסים ייצלו אי"ה באש הגיהינום.

* כידוע אין כמעט גניבות רכב בישראל ונדיר מאוד שערבים ישראליים או מהשטחים יהיו מעורבים בהן ובגניבת ציוד ויבול חקלאי ובהשלטת טרור פלילי בעשרות יישובים הקרובים לקו הירוק לשעבר, וכידוע אין גם שום צורך שהמשטרה תטפל באותם מקרים בודדים ותציב מראש מארבים וכן תרדוף אחר הגנבים. על רקע זה מפתיע ומדהים שהשוטר שחר מזרחי נשפט רק ל-15 חודשי מאסר על כך שהרג גנב רכב ערבי בעת מירדף אחריו, שבו סיכן כביכול הגנב את חייו של השוטר.

ואנחנו אומרים: חמש עשרה שנות מאסר! – זה המינימום שהיה צריך לגזור על השוטר הרוצח שחר מזרחי, ששייך לאותם אנשים בעלי רמת שכר נמוכה שמתוך טיפשות ממשיכים לשמור על ביטחוננו! –יש גם לדאוג שהשוטר הרוצח שחר מזרחי יבלה את שנות מאסרו הארוכות בתא אחד בחברת פושעים, רוצחים ואנסים, יהודים וגם ערבים, שאותם ודאי גם סייע להכניס לכלא – והם כבר יעזרו לאלת הצדק הישראלי קשורת העיניים והמטומטמת-למחצה לנקנק את מזרחי מלפנים ומאחור ואולי גם לבצע בו גזר דין מוות צודק של נקמת דם.

אזרחי ישראל, חיקקו זאת על לוח ליבכם: לשודדים ולגנבים מותר להרוג שוטרים (ואם הרוצחים הם "לוחמי חופש" פלסטינים – יש להם סיכוי סביר מאוד להשתחרר בעסקת החלפת השבויים הקרובה וזאת אולי גם בעזרת ההפגנות שלכם!) – אבל לשוטרים, ועל אחת כמה וכמה לסתם אזרחים שומרי חוק – אסור להרוג שודדים וגנבים!

אכן, התהפכו אצלנו היוצרות – ארורים השוטרים! יעיש לגנבים ולשודדים! – סימכו על המשפחות של האחרונים, הן תרדופנה את השוטרים עד אחרית ימיהם ותקרבנה את אחריתם!

* נשיא ונצואלה הפטפטן, הוגו צ'אווס, המבקר בדמשק, קרא היום (שישי, 4.9) לאזרחי ישראל להתנגד לממשלה, אותה כינה "רצחנית". "מדינת ישראל נהפכה למשרתת רצחנית בשירות האימפריאליזם," אמר הוגו צ'אווס, "זוהי ממשלה שמבצעת רצח עם. אני מגנה את הממשלה הציונית שרודפת את הפלסטינים הגיבורים." [בעקבות "הארץ און-ליין", 4.9].

ואנחנו מתפלאים שלא היתה למומחה המובהק לבעיות המזרח התיכון, הוגו צ'אווס – מילה לומר על הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים ועל גדר ההפרדה ועל התפקיד החיובי שממלא האיסלאם בארה"ב. הוא כנראה לא מעודכן במשנתו המזרח-תיכונית של הנשיא מובארכ חוסיין אובמה. אכן, צודק אוסקר ויילד, המצוטט רבות מפי דודי אלכס ברומאן הלא-קנוני "המושבה שלי": "עם אוייבים כאלה כבר לא צריך ידידים."

ועוד בשורה טובה לחסידי מדיניותו של מובארכ חוסיין אובמה במזרח התיכון – הנשיא הוגו המשיך וביקר גם באיראן ושם קבע: "אין אף הוכחה שאיראן בונה פצצה גרעינית!"

אז אל תחדלו לדאוג אף לרגע – כי בידי היטלרים קטנים ופסיכופאטים אלה מונח גורל העולם, וכך היה קורה גם להיטלר הקטן הקרימינאלי והמתנפח של עיראק – סאדאם חוסיין, אלמלא בוש ובלייר חיסלו אותו בטרם כבש את צ'כוסלובקיה ופולין, ועל כך מגיעה להם תהילת עולם.

* לאור הריבית הנמוכה, נפתח אפיק חדש למשקיעים: קח"ס – קרן חיזבאללה סמים, קרן שיעית ירוקה ואדוקה שמרכזת את כל עסקי הייצור והשיווק של הסמים בלבנון ומסממת בהצלחה כלכלית אדירה מיליוני מוסלמים וכופרים במזרח התיכון וברחבי העולם. הקרן זוכה לתמיכה פוליטית בינלאומית מאחר שהיא מממנת פעולות טרור מאיימות וכן את המאבקים בלגיטימיות של ישראל. אך כל זה אינו צריך להרתיע ישראלים מלקחת חלק בחגיגת הרווחים הגדולה של "קרן חיזבאללה סמים" העושה, בעזרת מדינות המערב – רווחים נאים גם מעסקי נדל"ן בשיקום הבניינים שהרס חיל האוויר הישראלי במלחמת לבנון השנייה, בייחוד בביירות. וכך, בעוד ילדיכם מושקעים עד צוואר בסמים, תהיה לכם תחושה טובה שכספיכם מושקעים היטב במניות קח"ס שערכן עולה מיום ליום (אף יותר מ"טבע") וזאת ככל שצריכת הסמים של הנוער גוברת. איך מתקשרים? דרך ברוקרים ששמותיהם החסויים עוברים רק מפה לאוזן. ואל תאמינו לשמועות. הקרן לא הפסידה דבר. זה רק הישראלים ניסו לגנוב ממנה בשיטת מיידוף ובמימון "הפרוטוקולים של זקני ציון".

* ברכות לשר התרבות המצרי פארוק חוסני להיבחרו למזכיר הכללי של אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, וזאת לאחר הצהרתו שהוא מוכן לשרוף כל ספר ישראלי שיימצא בספריות של מצרים.

* * *

ראובן אדיבי

תשובה לאהוד בעניין האתיופים בפתח-תקווה והמזרחיוֹת בעמנואל

בתגובתך לענייני התלמידים האתיופים בפתח-תקווה, גיליון 475, הצגת שאלות אחדות שמהן משתמעים אחדים מיסודי השקפת עולמך, ותרשה לי לחלוק על המשתמע משאלותיך:

ואולי בכל זאת יש בעיות ברמת מוכנותם והיקלטותם של התלמידים האתיופיים?

אני מסכים מראש, בלי שבדקתי, ובלי שמישהו אחר בדק את הילדים האתיופים והישווה את רמת מוכנותם לרמה של הילדים הלבנים באותם בתי ספר. בוודאי שיש בעיות של פערים כאלה ואחרים בין התלמידים יוצאי אתיופיה לבין ה-'ילידים'. אולם תפיסת החינוך השלטת כרגע במערכת (כנראה בצדק) דורשת שילוב כל הילדים בעלי "צרכים מיוחדים" בכיתות-אם רגילות – תוך טיפול פרטני בקידום הנדרש לכל אחד בעזרת שיעורי עזר, חוגי אחר הצהריים, שעות תגבור, חונכים מכיתות גבוהות יותר וכיוצאים באלה. כך נוהגים בתלמידים "בעייתיים" לבנים-אשכנזים מזה זמן רב. לגבי ה"שחורים" – יוק. כל העקרונות היפים נשברו מול הבדלי הצבעים והאליטיזם של מערכות החינוך הדתיות למיניהן, וראה האפרטהייד בבית הספר בעמנואל לגבי הבנות מעדות המזרח. זהו שורש הרע, גזענות על הסף.

עדיין זקוקים להקבצות ואולי גם לכיתות נפרדות עד שיגיעו לרמה הנדרשת?

רעיון ההקבצות הומצא בתקופת ה"רפורמה" בחינוך לפני כ-40 שנה, רפורמה שנכשלה כליל בניסיון לצמצם את הפערים במערכת החינוך בין קבוצות אוכלוסיה שונות. הפרקטיקה של "כיתות חינוך מיוחד" היתה קיימת עוד קודם לכן וגם היא נכשלה. אין תחליף לאינטגרציה אמיתית ולצמצום פערים אלא בכיתות הטרוגניות ולפתיחות רב-תרבותית שמנסה לקדם כל ילד לפי יכולותיו, אבל תוך שילוב שיוויוני בין כולם. זוהי התמצית של חינוך כיעד הראשי של המערכת לעומת למדנות שהיא היעד המשני, וכך ראוי. (ובהערה ייאמר: אינני מתכוון לשמירה בתוך המערכת של ילדים חולי נפש או נערים שנפשם עוצבה במשפחות אלימות ושמביאים עימם את האלימות או השיגעון לבית הספר – עבור אלה צריך להקים בתי חולים מתאימים או מוסדות סגורים ולהפרידם מהסביבה הכללית).

ולמה הם כולם הולכים לבתי ספר דתיים פרטיים, אלה שמזלזלים בלימודי הליבה?

הם לא הלכו כולם לבתי ספר "דתיים פרטיים" ביוזמתם. מלכתחילה שובצו רוב הילדים ה"שחורים" בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים הרגילים, ואלה התמרדו כאשר נדרשו "להוסיף עוד". כאשר הפרטיים, דתיים כחרדיים, רצו להישאר "אתיופיאנ-ריין". כך התחיל העימות.

 עניין הפטור מתכניות הליבה לבתי הספר של המערכת החרדית והחרד"לית איננו שייך לויכוח הזה אלא הוא במישור אחר של התנערות כל הדתיים הקיצוניים מכל משימה חברתית של עם ישראל, ויהיה זה השירות בצבא, חיי עבודה ויצירה, ושיוויון ערך האדם ללא הבדל מין, גזע ודת. פורקי העול האלה ראויים לנידוי כללי, ראש וראשונה מעטיני התקציב הממשלתי.

ומדוע הם אינם מופנים ונקלטים במסגרת החינוך הממלכתי הכללי?

כאן, אל תתפלא שאני מסכים איתך. אלא שכאן מתערבבת בעיית החינוך עם בעיית ההגדרה "מיהו יהודי?" – אי הפרדת הדת מהמדינה בישראל הצמיחה לנו סרטן בדמות הרבנויות (ראשית, עירונית, בד"צית ואחרות). אשר כופות על כולנו נישואים וגירושים לפי הדת, עורמים מעקשים בדרכם של יהודים-בהכרה להשתלב עימנו. אלה תייגו את עולי אתיופיה ורוסיה כ"ספק יהודים" ומנסים להכריחם לעבור גיור לחומרה. חלק ממנו הוא אינוסם ללמוד במערכות החינוך הדתיות למירען.

אם נצליח, אי"ה, לנתק בין היותנו יהודים, לבין הרשת של מוסדות הדת שאנו כלואים בה. אם נצליח לממש את הגדרת דויד בן-גוריון ש"יהודי הוא כל מי שמחליט שהוא יהודי ומתנתק מכל דת אחרת" – אזיי יוכלו האתיופים וכל המצטרפים האחרים ליהדות לבחור לאן לשלוח את ילדיהם ללמוד, ונתרחק מהתהום הקיומית שנפערת לרגלינו. לי ברור שלפי המגמה הנוכחית – ישראל לא תתקיים כמדינה עצמאית בעוד שני דורות, וזאת כי הרבדים היצרניים והמוכנים ללחום למען קיום המדינה ייעלמו מכאן.

* * *

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג

המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן

יד טבנקין, מרכז מחקרי ותיעודי של התנועוה הקיבוצית

יד יערי, גבעת חביבה, מרכז תיעוד וחקר של השומר הצעיר

בסיוע: ההסתדרות הציונית

מכון קרן קימת לישראל לתולדות הציונות וההתיישבות

הקיבוץ: בין משפחת היחיד למשפחת הרבים

הכנס יתקיים היום, יום שני, י"ח באלול תשס"ט, 7 בספטמבר 2009,

באולם כס המשפט ע"ש מלכה ברנדר, הפקולטה למשפטים,

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב

10:00–12:30 מושב ראשון

יושבת ראש: אניטה שפירא, אוניברסיטת תל-אביב

ברכה: שלמה בידרמן, דקאן הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל-אביב

דברים: נתן שחם, סופר, חבר בית אלפא

עמיה ליבליך, האוניברסיטה העברית בירושלים

הורות, ילדות ומשפחה בקיבוץ

שולה קשת, מכללת סמינר הקיבוצים

"מה עובר עליך ילד?": ספרות הקיבוץ של בני הדור השני והשלישי

אסף ענברי, מכללת כנרת ומכללת עלמא

"הביתה": הקיבוץ כמשפחה מורחבת

13:00–14:45 מושב שני

יושב ראש: שלמה בר-גיל, יד טבנקין

יעל דר, אוניברסיטת תל-אביב

ביקורת מבית (הילדים): ספרות הילדים כחלוצת השיח הביקורתי על הקיבוץ

יעל גילעת, המכללה האקדמית אורנים

"אמנית בגטקס": ילדוּת ואינטימיות ביצירתה של עידית לבבי-גבאי

שלמה בר-לב, מכון בר-לב, קיבוץ גן שמואל

מקולקטיביזם לפמיליזם: עלייתה לשלטון של המשפחה בקיבוץ

15:30–17:30 מושב שלישי

יושב ראש: דודו אמיתי, יד יערי

גליה בר-אור, משכן לאמנות, עין חרוד

משפחה מורחבת: ארגון האמנים

אברהם עוז, אוניברסיטת חיפה

ילדוּת עלומה: הקיבוץ בראי התיאטרון

נסים דיין, במאי וחוקר קולנוע

הקיבוץ והקולנוע: מאתוס לפאתוס

* * *

לרב-קבלן חסדאי גור אריה

לקבלת התואר "יקיר העיר פתח-תקווה" ב-07.09.09

שא ברכה! כולנו גאים בך!

תמי ויוסי דה ליאון

* * *

רון סואן

 הלינק לסרט "לילי מרלן" שמספר את סיפורה של לילי מרלן

אהוד שלום, שגיתי... הקישורית ששלחתי לך [גיליון 476] היא בטעות לסרט "לולה" (של פאסבינדר). הנה הקישורית הנכונה ל"לילי מרלין" של פאסבינדר:

http://www.imdb.com/title/tt0082661/

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,222 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל