חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 478

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"א באלול תשס"ט, 10 בספטמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (86)

אהוד בן עזר: היכל התרבות ייהרס בידי אינטרסנטים וביריונים! – ההחלטות!

אמציה סבר: [אנחנו מגישים טעימה קטנה מהרמה של תומכי "שיפוץ" ההיכל].

אורי הייטנר: רשלנות או שרלטנות, יגאל קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת".

יוסי גמזו: מָה אִי אֶפְשָר לִרְצֹחַ לָנוּ?

עמוס כרמל: פוליטיקה קטנה, שבחי הזיגזג [של נתניהו].

יצחק שויגר: ביקור בחברון באזכרה לטבח 1929 בחברון.

רות ירדני כץ: הישגים, שחיתות וכלבי השמירה.

אביק ניב: רציף 17 – גרונוואלד, ברלין [ביקור ושיר].

ישראל נטע: הַהֵלֶּךְ: בְּרִדְתְּךָ אֶל הַנֶּגֶב זְכֹר אוֹתָנוּ.

מתי דוד: בחסות "החופש האקדמי" מנהלים חלק מאנשי האקדמיה מסע עולמי אנטי ישראלי ואנטי ציוני.

אילן בושם: אחד-עשר שירים, ספטמבר 2009.

אהרונה אזדרכת: מתי כבר תפסיקו עם האהרונסונים והפיינברגים?

אהוד בן עזר: חלום מוזר על המורה החיילת הערומה.

שוש וייסמן: למלי טויב, שוב, על "אדום עתיק".

ברוך בן עזר (רַאבּ): ניל"י, נרשם על-ידי חיה עירוני, פתח-תקווה, 1.9.1954,

עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה.

יהודה רַאבּ (בן עזר): "גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי", מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי" בספר זיכרונותיו "התלם הראשון".

ד"ר נתן שחר: ההחמצה המוסיקלית הגדולה בירושלים.

אביתר [זמרשת]: האזינו ל"אל תתנו להם רובים" של אלתרמן-וולפה.

תגובות לביקורת על תיכון צייטלין שחידש את ההפרדה בין בנים לבנות.

פולמוסוֹן רון סואן.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אוּלַי הַמַּיִם כְּחֻלִּים

אוּלַי הָאֲנָשִׁים יָפִים

אוּלַי הַשִּׁירִים יָפִים

אוּלַי הַיּוֹנִים שְׁמֵנוֹת

אוּלַי הַבְּדִידוּת שְׁמֵנָה

עִם קָפֶה וְעִם מוֹצַרְט

אוּלַי הַמָּוֶת יָפֶה

וְלֹא מְסַפְּרִים לָנוּ

מתוך המחזור "נגיעות" (86)

* * *

אהוד בן עזר

היכל התרבות ייהרס בידי אינטרסנטים וביריונים!

המשחק מכור! האולם של היכל התרבות ייהרס! הפגנת המתנגדים שהיתה אמורה להיערך ביום שני, 7.9.09 אחר-הצהריים – פוצצה על ידי חבורה צעקנית של נגני התזמורת, שגם ניגנו בחצוצרות, ונשאו כולם שלטים האומרים "גם לנו מגיע קרנגי הול בתל אביב!" – ולחדר הקטן שבו ישבה מועצת העיר תל אביב, שדיוניה היו אמורים להיות פתוחים לציבור, נתנו להיכנס בעיקר לתומכים בהריסת ההיכל, כאשר חבורה של ביריונים במדים של חברת שמירה, מסננת את הנכנסים (ומכניסה בעיקר את אלה שנשאו את שלטי התזמורת בעד ה"שיפוץ"!) – עד שחדר הדיונים התמלא עד אפס מקום. גם אם היו באים מאות מפגינים נגד הרס ההיכל, במקום עשרות המתנדבים הלא-מאורגנים שהיו שם, זה לא היה משנה דבר משום שממילא הם היו נישארים בחוץ וקולם לא היה נשמע. נגני התזמורת, רבים מהם עולים חדשים מרוסיה, דיברו כולם בלשון אחת ומשמיצה את האקוסטיקה של ההיכל שבו הם מנגנים, כאילו מישהו שנותן את שכרם עומד ומשגיח עליהם שידברו כך! ככה ודאי התנהלו הפגנות מוזמנות ברוסיה בעד השלטון! איזו חרפה! איזו הצלחה של האינטרסנטים העומדים מאחורי הרס ההיכל ואשר עוד יגזרו מכך הרבה קופונים!

הנגנים קצרי-הדעת, שכבשו בחצוצרות ובשלטי-חזה מוכנים-מראש את ההפגנה, הפגינו בעד הרס מקום העבודה שלהם! בושה וחרפה. נוצר מצב אבסורדי, נגני התזמורת עומדים ומשמיצים את האקוסטיקה של ההיכל בעוד אנחנו, המנויים והמאזינים, אוהבי הקונצרטים, היודעים את ערכו האקוסטי של ההיכל וחרדים להשחתתו – מגינים עליו מפניהם ותובעים מהם להפסיק לחרף ולפסול את ההיכל שבלעדיו לא היה להם קיום.

עדיין הבולדוזרים לא עלו על האולם הפנימי של היכל התרבות. צריך להילחם בכל הדרכים החוקיות נגד הטמטום של ה"שיפוץ"-כביכול שמוליכה מועצת עיריית תל אביב בדרכה להרוס את שכיית החמדה האקוסטית החשובה והיפה ביותר בעיר ובישראל כולה!

ואל תשכחו, יש מי שמרוויחים אחוזים, הרבה אחוזים, על כל עבודה שתיעשה בהיכל!

נ.ב.

מבין המפגינים נגד ההריסה נישארו בחוץ: תמר טוכלר, רכזת מחוז מרכז וקישרי חוץ של המועצה לשימור אתרים. האדריכלית פרופ' ניצה סמוק, לשעבר ראש צוות שימור במנהל ההנדסה עיריית תל אביב והאדריכל עומרי איתן. הפסל דני קרוון הצליח להשתחל פנימה.

להלן ההחלטות שנתקבלו בישיבה של מועצת העיר מיום 7 בספטמבר 2009.

אישור השיפוץ הקטן בהיכל התרבות

מליאת הוועדה לתיכנון ובנייה תל-אביב-יפו הצביעה הערב בעד אישור תוכנית השיפוץ הקטן של היכל התרבות. להלן נוסח האישור:

1. לאשר את הבקשה למכלול העבודות לשיפוץ ושימור הבניין.

2. מליאת הוועדה לתיכנון ובנייה רואה בהיכל התרבות כנכס היסטורי ותרבותי ולכן רואה לנכון ללוות את שיפוץ היכל התרבות ע"י ועדת מעקב עליונה, אשר בראש הוועדה יעמוד פאר ויסנר, סגן ראש העיר, מהנדס העיר חזי ברקוביץ', אדריכל השימור וחבר מועצה נוסף (חברת המועצה תמי זנדגברג).

הוועדה תעקוב אחר ביצוע העבודות בהתאם לעקרונות הבאים:

2.1 אולם היכל שצורתו מניפה נשאר בצורתו המקומית כמניפה הכוללת 5 צלעות.

2.2 מיספר פתחי כניסה/יציאה יישארו כפי שהם.

3.2 ההגבהות לשיפור האקוסטיקה יהיו כדלקמן:

בחלק הנמוך מצב קיים ללא שינוי.

2. בחלק המרכזי הגבהה 45-50 ס"מ.

3. בחלק העליון הגבהה בעוד 75-80 ס"מ.

ההגבהות ייבנו כתוספת על הרצפה הקיימת כך שהמצב יהיה הפיך.

3. שיפוץ היכל התרבות ייעשה לפי הכללים של הבנייה הירוקה, כאשר מערכת מיזוג האוויר והתאורה יהיו בחיסכון אנרגטי מקסימלי ועל גג האגף השטוח של הבניין יהיה מישטח של אנרגיה סולארית להספקת חשמל לבניין, בתיאום עם מחלקת השימור.

התוכנית אושרה ברוב של 17 תומכים מול 6 מתנגדים מקרב חברי מועצת העיר תל אביב.

אהוד: הקשר של ההחלטות הללו לאקוסטיקה של היכל התרבות הוא כמו הקשר של הרב עובדיה יוסף למדונה. הן בבחינת מעט סתום המסתיר את המרובה האינטרסנטי (כגון את ההחלטה הסמוייה להפיכת חלק מהיכל התרבות לשטחים מסחריים, המסתתרת בסעיף 1 הלקוני! – או אי-ההתייחסות לתקרה האקוסטית הקיימת!) – והן בכל הקשקוש הפסוידו-אדריכלי החובבני המוגש לקהל תוך שימוש במכבסת מילים רבתי, כולל העברית הצולעת והניסוח העלוב, כאשר הכול מדיף ריח חריף של חלם, אבל לא תמים – דוגמת הטמטום המתחנף והפוליטיקלי קורקט בקביעה שחלק מן הגג של היכל התרבות יספק לו חשמל באמצעות האנרגיה הסולארית! – למה לא להפוך את כל הגג של היכל התרבות למישטח של אנרגיה סולארית שיספק חשמל למחציתה של תל אביב!!! – גם קישון לא היה מצליח להמציא דבר מצחיק יותר, אבסורדי יותר – אפילו מ"תעלת בלאומילך", שכמוה עלול היכל התרבות להיראות אם אכן יפלו, הוא והאקוסטיקה הסולארית שלו – בידי דילטנטים חמדנים שכאלה.

* * *

אנחנו מגישים טעימה קטנה מהרמה של תומכי "שיפוץ" ההיכל:

אנא הפסיקו לבלבל את הביצים והמוחות של הציבור, בשמרנותכם חסרת השחר והטעם!

ישנם בבנין ליקויים אקוסטיים מהותיים, שעוד בשנות החמישים המאוחרות בסיום הבניין, הובאו מומחים רבים לאקוסטיקה מכל העולם! (ואני עבדתי אז כאדריכל במשרד כרמי מלצר כרמי), בניסיונות לשפר את האקוסטיקה החסרה! – במפורש החסרה! ונבנו כמה פתרונות סביב ואחורי הבמה, כדי לשפר את מה שניסגר כפשרה! לרבות תוספת מערכת הגברת קול... והפסיקו לבלבל את המוחות, לגבי "אחד משישים  האולמות הטובים בעולם" ו"היפים בעולם"! אין זו אמת! וכמי שנוכח בקונצרטים בחו"ל, וגם צילם אולמות קונצרטים לא מועטים באירופה. הרי שמבחוץ, ישנם לפחות עשרה בתים כאלה בגרמניה (דרזדן, מנהיים למשל ואחרים), שדימיונם  רב להיכל האהוב שלנו.

מבפנים התיכנון אצלנו, מהמקוריים והיפים בהיכלות, אך לא חסרים פגמים מטרידים, כמו למשל המעקה המסתיר של הגלריה היורדת ליושבים בסמוך אליו! והפגמים המוכרים האחרים כבשירותים ובחדרי התזמורת. ואני מנוי אדוק בתזמורת מ-1947, עוד מימי "אהל שם" – ומאז ללא הפסק!

 טרחנותכם מיותרת, מחבלת ומציקה, סרת טעם והבנה!!! וחבל על כל הפרובוקציות, וההסתמכות על "העיר הלבנה" – המצאה מילולית חסרת טעם וריח! ועל אדריכלי ערדליים כהלל שוקן... די!

  אנא המנעו מלבוא בהמוניכם! [הכוונה היתה להפגנה] חבל על כל הסמטוכה בגביעי לבניה...

קרציות וטרדני תקשורת אומללים!!! חידלו והפסיקו לנדנד לציבור המעדיף שיפוץ במקום שמירה על הפגום!!!

אמציה סבר

* * *

אורי הייטנר

רשלנות או שרלטנות

יגאל קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת"

הוצאת מגנס, 2009, 356 עמ'

ב-19.6.67, תשעה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלה ממשלת ישראל החלטה סודית, על פיה לא תהיה כל נסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמה ללא הסכם שלום. תמורת הסכם שלום, ישראל תהיה מוכנה לסגת מסיני ומהגולן לגבול הבינלאומי. בהסכם השלום עם סוריה תעמוד ישראל על פירוז הגולן ועל הבטחה מלאה של זרימת המים מהמקורות שבאזור לישראל.

מה משמעותה של החלטה זו? האם ועד כמה היא רלוונטית למציאות הישראלית והמזרח תיכונית ב-42 וחצי השנים שחלפו מקבלתה?

יגאל קיפניס, מחבר הספר "ההר שהיה כמפלצת", מבסס על החלטה זו תיאוריה-רבתי אודות התנהלות ישראל בסוגיית הגולן מאז ועד היום. בהחלטה זו הוא רואה את בסיס פעולתן של כל ממשלות ישראל מאז. יש רק בעייה קטנה עימה עליו להתמודד – אותה הממשלה שקיבלה את ההחלטה, היא הממשלה שהחליטה על ההתיישבות בגולן והיא שהקימה בפועל את היישובים. ראש הממשלה לוי אשכול, הוא שדחף והוביל את מפעל ההתיישבות בגולן והיה מעורב בו עד פרטי הפרטים. על השניות הזאת הוא בונה תיאוריה מעניינת. ההתיישבות קמה כמפעל זמני, עד הסכם שלום ונסיגה מהגולן, "ובכך להפגין את הנחישות להחזיקו לאורך זמן ככל שידרש." במילים אחרות – מטרת ההתיישבות היתה לאותת לסורים, שללא הסכם שלום ישראל לא תיסוג מהגולן ובכך להניע אותם לגשת למו"מ על שלום, שבו ישראל תיסוג מהגולן, עד הגבול הבינלאומי.

תיאוריה מעניינת, אלא שהיא מתעלמת מעובדה קריטית, המפריכה אותה מכל וכל. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (ומשאירה על כנה את ההחלטה אודות נסיגה מסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים או כטענה. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה הייתה לשמור על הגולן.

ספר שלם, שכולו תיאוריה המתבססת על החלטה שבוטלה כעבור חצי שנה ושבוע, ואין בו אפילו איזכור לעובדה שההחלטה בוטלה, אף שביטול ההחלטה הינה עובדה ידועה, שהתפרסמה מאז בספרים ומאמרים רבים.

ספרו של קיפניס גדוש לעייפה בנתונים, במספרים, בפרטים ובפרטי פרטים זניחים ולא רלוונטיים, מה שהופך אותו למשעמם וקשה לקריאה למי שאינם היסטוריונים ויודעי ח"ן. והנה, דווקא הפרט החשוב כל כך, שההחלטה עליה הוא מבסס את הספר בוטלה, אינו מופיע.

מה קרה כאן? האם זו רשלנות של חוקר שהטביע את ספרו בים של פרטים, ודווקא העובדה החשובה ביותר נעלמה מעיניו? או שמא זו שרלטנות, של מי שהעלים מקוראיו את הפרט החשוב, המפריך מעיקרה את התיאוריה של הספר?

מדוע קיבלה הממשלה את ההחלטה ב-19.6.67 – ההחלטה נבעה מהטראומה של הלחץ האמריקאי והסובייטי הכבד שהביא לנסיגה ישראלית מסיני ללא תנאי לאחר מבצע "קדש", אחת-עשרה שנים קודם לכן. כדי להדוף לחץ דומה, קיבלה הממשלה החלטה המחשקת אותה במספר תנאים – אין נסיגה ללא חוזה שלום, אין נסיגה מעבר לגבול הבינלאומי, דרישה לפירוז הגולן ולהבטחת זכויות המים. ההחלטה היתה סודית ביותר, ואפילו הרמטכ"ל לא עודכן אודותיה, כפי שמספר תא"ל (מיל') אריה שלו בספרו "שלום וביטחון בגולן", כיוון שלא היתה כוונה לממש אותה, אלא להשתמש בה כתוכנית מגירה להתמודדות עם לחץ כבד מנשוא.

משהתברר שאין לחץ כזה, מיהרה מאוד הממשלה לבטל את ההחלטה. אפילו קיפניס מודה שהלחץ מפניו חששה הממשלה לא בא. להיפך, הוא מתאר את התגובה האמריקאית להחלטה, ומצטט את שר החוץ אבא אבן: "ראיתי שראסק [מזכיר המדינה האמריקאי א.ה.], גולדברג [השגריר לאו"ם] ועמיתיהם אינם מאמינים כמעט למשמע אוזניהם. הנה, למחרת ניצחונה מביעה ישראל נכונות לוותר על רוב הישגיה תמורת התנאי הפשוט של שלום קבע." מה הפלא שההחלטה בוטלה במהרה?

התיאוריה לפיה ההתיישבות הוקמה כדי לעקור אותה, כל כך מגוחכת שדומה שחבל להתאמץ כדי להפריכה. ובכל זאת – הרי אותה ממשלה לא התכוונה לסגת משטח כלשהו ללא הסדר שלום. ואף על פי כן, היא החליטה על התיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון, אך התנגדה בתוקף להקמת יישובים ביהודה ושומרון, כיוון שראתה באזורים אלה קלף מיקוח במו"מ על הסדר שלום. הרי יכלה ליישב גם את יו"ש כדי לזרז את ירדן או הפלשתינאים לשבת למו"מ. אולם אף ממשלה לא יישבה שטחים שהתכוונה לסגת מהם, שהרי יישובים מוקמים כדי לעצב את גבול הקבע, ולא כדי להיעקר.

על בסיס ההחלטה שבוטלה, מנתח קיפניס את דרכו של כל אחד ממקבלי ההחלטות, ואת פעולתו למען ההתיישבות הוא מתרץ על פי התיאוריה היצירתית שלו. למשל – אשכול. מאחר וקיפניס אינו יכול למצוא מפי אשכול ציטוטים המאששים את גירסתו, הוא עושה כן על דרך הפלפול. כשאשכול אומר ש"ההתיישבות מסמלת את מימושו של הסיכוי הגדול שנפתח בפנינו עם הניצחון במלחמת ששת הימים" ושבזכותה "לא יומטרו עוד פגזים ופצצות על יישובינו ולא יוכלו זדים להתנקש למימינו," מסביר קיפניס ש"בדבריו של אשכול לא הייתה אמירה על התיישבות של קבע בגולן." כאשר אשכול מגיע להשיג מדיני חשוב, שבהחלטת מועה"ב 242 מדובר על נסיגה משטחים ולא מהשטחים, כלומר מתקבל עקרון הפשרה הטריטוריאלית בה דגל, מסביר זאת קיפניס שההחלטה "הותאמה לעמדת ישראל שהגבול הבין-לאומי יהיה גבול הקבע והשטחים המפורזים יישארו בידי ישראל." אם כך, מדוע חודש אחרי קבלת ההחלטה ביטלה הממשלה את החלטתה? ומדוע בדיוק חודש לפני החלטת מועה"ב הצהיר אשכול ש"הממשלה הזאת אמרה: לגבי הרמה – אין שאלה ואין ספק."

באותה דרך יצירתית, תוך שימוש בציטוטים סלקטיביים המבוארים על דרך הפלפול, אונס קיפניס את דרכם של הגדולים בדוחפי ההתיישבות בגולן וסיפוח הגולן לישראל, כמו יגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים. כדי להפריך כל בדותה, יש צורך במאמר שאורכו כאורך הספר כולו, ומפאת קוצר היריעה לא אוכל לעשות זאת במסגרת זו.

קיפניס, שהתעלם בלי למצמץ מביטול החלטת הממשלה, לא יכול כנראה להתעלם מההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה בנוגע לעתיד הגולן – החלת הריבונות הישראלית על הגולן ב-1981. אך הוא מוצא דרך יצירתית להתמודד גם עם בעייה זאת – החוק מוצג כ"מהלך טקטי המונע משיקולים לטווח קצר, כלומר לתת מענה לנסיבות מדיניות, פוליטיות ואישיות שהתקיימו בעת ההיא." מהלך כה דרמטי, אחד מארבעת המהלכים המדיניים הדרמטיים ביותר של ממשלת בגין (לצד הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור העיראקי ומלחמת לבנון הראשונה), מוצג כאירוע טקטי שולי ולא חשוב.

"בגין המשיך להתייחס אל רמת הגולן כמו אל סיני – בדיוק על פי עקרונות החלטת ממשלת ישראל מיוני 1967," כותב קיפניס. אכן, בסיני הוא פעל על פי אותה החלטה, אך לגבי הגולן הוא פעל על פי ההחלטה לבטל את אותה החלטה. הוא סיפח אותה לישראל.

קיפניס מתבסס על כך, שבעבר בגין לא ראה בגולן חלק מארץ-ישראל. ואמנם, בגין גדל על מפת המפלגה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי הקים את תנועתו, מתוך ביקורת חריפה על ההנהגה הציונית שהשלימה, לטענתו, עם החלטת הבריטים לקרוע את עבר הירדן המזרחי מהבית הלאומי שנועד ליהודים. הוא אימץ את המפה המקורית של המנדט, שבה ארץ-ישראל כוללת את שטח ממלכת ירדן, אך גבולותיה בצפון ובדרום הם הגבולות הבינלאומיים, כלחץ על הבריטים לממש את התחייבותם. זו היתה מפת האצ"ל ותנועת החירות, והגולן היה מחוץ לה. אולם כאשר הציע בגין לכנסת להחיל את החוק על הגולן, הוא אמר: "לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל."

קיפניס מצטט את דבריו של בגין בנאום התשובה למתדיינים "אם יבוא יום ויהיה עם מי לדבר בסוריה, אני בטוח שצעד זה לא הוא שימנע את המו"מ." הוא מתעלם מכך שהיתה זו תשובה לטענה שבגלל ההחלטה הסורים לא יקיימו עוד מו"מ עם ישראל, לצד הטענה שההחלטה תביא למלחמה עם סוריה. בגין כעס על הח"כים הממהרים להאשים את ישראל במניעת מו"מ, וטען שהחוק לא ימנע מו"מ, כפי שאכן היה, כבר כעבור עשור במדריד. אולם אין בכך כל הסכמה לנסיגה מהגולן. להיפך, בנאום תקיף באוזניו של השגריר האמריקאי סם לואיס, ימים אחדים אחרי קבלת החוק, בתגובה לאיומים אמריקאיים על ישראל בעקבותיו, אמר בגין: "יש אומרים, שצריך לבטל – רסינד – את חוק רמת הגולן שנתקבל בכנסת. 'טו רסינד' זהו מושג מימי האינקוויזיציה. אבותינו עלו על המוקד ולא עשו 'רסינדינג' של אמונתם. אנו לא צריכים לעלות על המוקד. יש לנו, ברוך השם, כוח מספיק להגן על עצמאותנו ולהגן על זכויותינו. אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי אומר שאין לבטל את החוק, אבל לפי הכרתי אין אדם בעולם כולו, שיוכל להשפיע על הכנסת, לבטל את החוק, אשר נתקבל ברוב שני שלישים בה... חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו."

בראיון נדיר לרדיו, סמוך למותו, שב בגין והביע התנגדות נחרצת לנסיגה מהגולן.

בחלקו הראשון של הספר, קיפניס מנסה לקעקע את אחד הצידוקים המרכזיים לישיבתנו בגולן – המציאות לאורך הגבול עם סוריה, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. הוא עושה מאמץ עילאי להלבין את התוקפנות הסורית, ואף את פשעי המלחמה של הצבא הסורי שהפגיז שוב ושוב יישובים אזרחיים בישראל. לעומת זאת, הוא מציג את התנהלות ישראל כהרפתקנית, פרובוקטיבית, שנועדה לחמם את הגבול. קיפניס מאמץ את הנרטיב הסורי, לפיו השטחים המפורזים היו אסורים גם להתיישבות אזרחית, כלומר הקמת גדות, משמר הירדן, תל קציר, האון ואלמגור היו הפרת הסכם שביתת הנשק. את ההנהגה המדינית והביטחונית בישראל בשנות ההסלמה 1964-1967 – אשכול, אלון, רבין, בר לב ודדו, הוא מציג כתוקפנית ומחרחרת הסלמה. למשל, הוא מזכיר פעמים אחדות את הפצצות הכלים הסורים שעסקו במפעל ההטייה כביטוי לאותה הסלמה. הוא רק שכח להזכיר את מהות מפעל ההטייה – הטיית מי מקורות הירדן כדי שלא יגיעו לישראל.

לאורך הספר מלגלג קיפניס על "המיתוס" של משמעות ההתיישבות לעיצוב הגבול המדיני, ומבטל אף את תרומת ההתיישבות היהודית באצבע הגליל לעיצוב הגבול הבינלאומי. איך ניתן להסביר אחרת את הסטייה המוזרה בקו הישר של הגבול, בדיוק במקום בו הוקמה אותה התיישבות, עד מטולה בצפון?

אין ספק, הספר, המתיימר להעניק "בסיס להכרת העובדות ההיסטוריות" בדיון הציבורי על עתיד הגולן, אינו אלא ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של "מחקר היסטורי".

* * *

יוסי גמזו

מָה אִי אֶפְשָר לִרְצֹחַ לָנוּ?

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הָאַשְלָיָה

שֶאֵין הוֹרֶה טוֹרֵף כְּמִין מִפְלֶצֶת

לֹא אֶת חַיֵּי יַלְדּוֹ וְלֹא שֶל אֵם-יַלְדּוֹ, כְּלָיָה

שֶזֶּה זְמַן-מָה מַכָּה בָּנוּ בְּרֶצֶף.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הַמֻּסְכָּמָה

שֶכְּבִיש הוּא עוֹרֵק-תַּחְבּוּרָה לְנֵטֶל

תְּנוּעָה מוֹטוֹרִית בְּדַרְכֵי הָאָרֶץ הַהוֹמָה

וְלֹא בֵּית-מִטְבָּחַיִם וּשְׂדֵה-קֶטֶל.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת שְׂרִידֵי הַמִּיתוֹס

עַל כָּך שֶיְּהוּדִים בְּנֵי רַחְמָנִים הֵם

שֶלֹּא יַגִּירוּ דָם חַפִּים מֵחֵטְא וְלֹא יָמִיתוּ

שוֹנִים מֵהֶם רַק בַּאֲשֶר שוֹנִים הֵם.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הַהֲזָיָה

עַל אֶרֶץ שֶאֶזְרָח חֲסַר כָּל יֶשַע

אֵינוֹ צָפוּי בָּהּ מִדֵּי יוֹם לְמָוֶת בִּירִיָּה

בְּשֶל קְרָבוֹת בֵּין מִשְפְּחוֹת הַפֶּשַע.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת תְּמִימוּת-הַלֵּב

שֶשַּׂר – שֶלֹּא כְּבַיָּמִים הָאֵלֶּה –

הוּא שְלִיחַ-הַצִּבּוּר וְלֹא מוֹעֵל הַמְּשַלֵּב

גְּנֵבָה עִם שֹחַד עַד לֶכְתּוֹ לַכֶּלֶא.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הָאֱמוּנָה

שֶמִּי שֶלֹּא מִכְּבָר נָשָׂא בַּתֹּאַר

שֶל רֹאש-הַמֶּמְשָלָה אוֹ נְשִׂיאָהּ שֶל מְדִינָה

אֵינוֹ מֻפְלָל עַל פֶּשַע וְאִי-טֹהַר.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ בֹּקֶר בְּבָקְרוֹ

אֶת הַתִּקְוָה שֶשּוּם תַּלְמִיד בֵּית-סֵפֶר

אֵינוֹ מֻפְלֶה בְּשֵם הַדָּת רַק בְּשֶל גּוֹן עוֹרוֹ

כְּשֶהַשִּוְיוֹן הוֹפֵךְ עָפָר וָאֵפֶר.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הַהִגָּיוֹן

שֶיּוֹ"ר לֹא יִסְתַּכֵּן בְּנִצְחוֹן פִּירוּס

עַל כַּת מוֹרְדָיו כְּשֶמִּפְלַגְתּוֹ שוֹקַעַת מִדֵּי יוֹם

וּבֶן-תַּרְבּוּת אֵינוֹ נוֹקֵט שְׂפַת "וִירוּס".

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ הוֹנָאָה עַצְמִית

עַל אֶרֶץ שֶזּוֹכִים בָּהּ נִצּוֹלֶיהָ

שֶל הַשּוֹאָה (בָּהּ הַצּוֹרֵר כִּמְעַט אוֹתָם הִצְמִית)   

לְכָל צָרְכֵי קְשִישֶיהָ וְחוֹלֶיהָ.

הֵם יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ סְטוֹק-פַנְטַזְיוֹת רָב

עַל הַחִנּוּךְ שֶבּוֹ, מֵרֹב רֶפוֹרְמוֹת

אֵין אַלִּימוּת שֶל נֹעַר הַלּוֹמֵד מִמְּבֻגָּרָיו

דֻּגְמָה אִישִית בָּהּ לַמּוּסָר אֵין נוֹרְמוֹת.

וְהֵם עוֹד יְכוֹלִים לִרְצֹחַ לָנוּ אֶת הַבְּלוֹף

שֶמִּדֵּי יוֹם, בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם

אֵין טַיְקוּנֵי-הַבֶּצַע מַרְעִילִים בִּפְלֹט וּדְלֹף

בְּשִפְכֵיהֶם – אֲוִיר, קַרְקַע וּמַיִם.

וְרַק דָּבָר אֶחָד לִרְצֹחַ אֵין הֵם יְכוֹלִים:

אֶת הַחֲלוֹם הַפְרַאיֶרִי שֶל פַּעַם,

שֶל הָאָבוֹת הַמְּיַסְּדִים שֶאֶלֶף יִחוּלִים

תָּלוּ בֵּין שְרַב-חַמְסִין לְגִשְמֵי-זַעַם,

בֵּין עֲבוֹדוֹת-חֲצָץ בַּכְּבִיש לְבֵין יִבּוּש בִּצּוֹת,

בֵּין עֹנִי לְמָלַרְיָה מְשַתֶּקֶת –

שֶאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה, אִם לֹא נֶחְדַּל לִרְצוֹת,

תַּצְמִיחַ לָנוּ כָּאן חֶבְרָה צוֹדֶקֶת.

וְזֶה טָבוּעַ בָּנוּ כְּסוּג-דָּם, כְּ-.A.N.D,

בַּצֹּפֶן הַגֶּנֶטִי שֶל כֻּלָּנוּ

וְכָל הַקּוֹמְבִּינָאטוֹרִים, כָּל חֶבֶר מְרֵעֵי

הַהוֹן וְהַשִּלְטוֹן שֶכְּבָר שָׂבַעְנוּ

מִכָּל קִלְקוּלֵיהֶם שֶדִּרְדְרוּנוּ עַד הֲלוֹם

מֵאִידֵיאָלִים אֶל בּוּשוֹת צוֹרְבוֹת פֹּה

לָעַד לֹא יִרְצְחוּ לָנוּ אֶת לַהַט הַחֲלוֹם

בִּתְנַאי שֶנְּנַקֶּה אֶת הָאֻרְווֹת פֹּה...

* * *

עמוס כרמל / פוליטיקה קטנה

שבחי הזיגזג

קל מאוד לצחוק על התרגילים שעושה עכשיו ראש הממשלה בעניין הבנייה בהתנחלויות. קל מאוד ליריביו – למשל, ליו"ר האופוזיציה ו"קדימה" – להציג אותו כפוליטיקאי קטן, שמנסה לרצות את כולם במקום להכריע ולחתוך. קל מאוד להשוות אותו – לרעתו, כמובן – עם נער הפלא אובמה, שמתעמת עם מתנגדיו בוושינגטון אך ממשיך להיאבק על רעיונותיו. קל מאוד ללגלג על הדיספרופורציה של זיגזוגיו בין בכירי הממשל של המעצמה הגדולה ביותר בעולם לבין יושבי הספסלים האחוריים של סיעת הליכוד. קל להאשים אותו בפשע הנורא של רצון לשרוד בתפקידו.

קל מאוד לעשות את כל הדברים האלה עד לרגע שנזכרים, לקראת ראש השנה, בשאלת המפתח של ליל הסדר: מה נשתנה? מה נשתנה מצבו הנוכחי של בנימין נתניהו ממצבו של כל ראש ממשלה ישראלי שנדרש לקבל החלטה לא מרנינה, לדעתו?

כמו כל קודמיו בתפקיד, הוא יכול להתנגד להחלטה הזאת בתוקף ולהגיע לעימות חזיתי מיידי עם ארה"ב. כמו כל קודמיו, הוא רואה "מכאן" את כל התוצאות השליליות המיידיות של עימות כזה ואינו מוכן להסתבך בו. כמו כל קודמיו בתפקיד הוא גם מכיר את ההבדל הזעיר בינו ובין האיש מהבית הלבן. לו, בניגוד לאובמה, אין קביעות במקום-העבודה לארבע שנים. הוא, בניגוד לאובמה, זקוק לרוב בממשלה ובבית המחוקקים, לא רק כדי לאשר את הצעות החוק שלו אלא גם כדי להישאר ליד ההגה. כדי להבטיח את שרידותו וגם כדי למנוע את העימות עם ארה"ב, בלי להסתבך בצעדים בלתי הפיכים לקראת נסיגה מלאה לקווי יוני 1967.

והרוב שיש לו הוא רוב קואליציוני רופף. מאלף ואחת סיבות, אבל כעובדה. הסיעה שלו היא רק מעט יותר משליש של הרוב הזה, ומכיוון שהוא איננו בן-גוריון בשיאו – סמכותו בסיעה הזאת אינה מובנת מאליה. מטעמים דמוקרטיים אלמנטריים, הוא צריך להשיג את ההסכמה של חבריה לצעדים שינקוט, בין שהם שרים בכירים ומנוסים וחברים ב"שישייה", כמו בני בגין ומשה יעלון, ובין שהם ח"כים "ירוקים" שנקראים ציפי חוטובלי ודני דנון ותבונתם המדינית טעונה הוכחה. במקביל להסכמה שלהם, הוא זקוק גם להסכמה של שאר השותפים הקואליציוניים. בלי לגייס אותה, הוא ימצא את עצמו במצבה של הפוליטיקאית "הלא קטנה" ציפי לבני, לפני קרוב לשנה (כאשר אהוד אולמרט התפטר) וגם עכשיו – מחוץ ללשכת ראש הממשלה.   

מעבר לאריתמטיקה הבסיסית הזאת, קשה לנתניהו להתפעל מהיגיון המדיניות המזרח-תיכונית של ממשל אובמה. קשה לו – רק לו? – לראות את התפקיד המרכזי של הפסקת הבנייה בהתנחלויות בסיכול המאמצים לייצור פצצות גרעין איראניות. קשה לו – רק לו? – לראות איך הצעד המופגן והמתוקשר הזה תורם בצורה משמעותית לפתרון כל הבעיות הכבדות שמנעו עד כה הקמת מדינה פלסטינית מפורזת הרוצה לחיות בשלום עם ישראל. קשה לו – רק לו? – לראות את הדרישה האמריקאית להקפאת הבנייה כמקשה אחת שכל מי שמתמקח עליה חוטא בחילול הקודש.

בתוך הצירוף של כל הנתונים האלה לא נותר לראש הממשלה אלא לתמרן, כלומר לזגזג. לא לבצע משימה בלתי אפשרית מעצם הגדרתה ולרצות את כל הצדדים אלא להגיע לנקודה שבה תושג פשרה אופרטיבית בין דרישותיהם. אולי הוא אינו עושה זאת במיומנות הנאותה כלפי וושינגטון. אולי הוא יכול לפעול ביתר תוקף לשכנוע האופוזיציה הפנימית שלו. אולי יסתבך ללא מוצא עד כדי כך שהממשלה תיפול והכנסת תתפזר. אבל ניסיונו להימנע מהמצב הזה הוא לגיטימי לחלוטין. 

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 8.9.09.

* * *

יצחק שויגר

ביקור בחברון באזכרה לטבח 1929 בחברון

09/09/2009

קיבלתי הזמנה מדוורת אלקטרונית להשתתף בטכס הממלכתי לזכר פרעות  תרפ"ט שתתקיים ביום שני 7 לספטמבר 2009 בבית הקברות העתיק של חברון. עוד פורט בהזמנה כי יתקיים כנס בנושא הטרור הערבי עם רשימת מרצים מכובדת  וכן הוצעו  סיורים בחברון.

נסעתי מהשפלה בתחבורה הציבורית כמוצע על ידי המארגנים לאחר שלא הוצעו הסעות אחרות. והגעתי בשעה היעודה. היום היה מרתק. ביקרתי בחברון סמוך ומיד לאחר מלחמת ששת הימים וכן מיספר פעמים בעת שירותי במילואים . אולם מאז כעשרים שנה לא הייתי שם.

המסקנה: רוצו ובקרו כולכם בחברון. זאת חובתנו הלאומית לחזק את ידי המתיישבים שם.

התחלנו את הסיור בתל רומידה. לאדם שכמוני שהשם "תל רומידה" לא אומר דבר. והוא מוצג בעיתונות כמקום המריבה בין המתישבים בחברון ובין מי שעוצרים בהם, מקרב השלטון הישראלי. נראה מן הסתם שבאמת, "מה הם מחפשים שם בלב היישוב הערבי. שייתישבו בקריית ארבע, שרחוקה מהמרכז הערבי של חברון." כך אומרים כולם ואף אני כך סברתי.

הביקור במקום היתה חויה מהממת ומתקנת. שם על התל, במקום שנבנה בית קבע אחד שהוא כחמש, עשר דקות הליכה ממערת המכפלה, נחפרו ונמצאו שרידים של חומת חברון ובית  פרטי שנבנו שם לפני כ3000 שנה. רבותי, זאת תקופת האבות.

ואם בודקים בסיפור המקראי, הרי כבר בספר ראשית פרק י"ג פסוק י"ח כתוב:" ויאהל אברם ויבא וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח ליהוה." ובהמשך, נאמר לאחר שנודע  כי לוט אחיו נתפס על ידי ארבעת המלכים שם בפרק י"ד פסוק י"ג נאמר: "ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא," ובהמשך מסופר על הברית בין הבתרים אשר בה הובטחה לאברהם את בעלותו על ארץ ישראל לאחוזת עולם. המלאכים  ביקרו את אברהם באלוני ממרא (היום שכונה בחברון) אשר בחברון. בהמשך מסתובב אברהם בדרום הארץ ואף מייסד את באר שבע ולאחר מכן גר בארץ פלשתים. מן הסתם ללא נוכחות הפלסטינים. ובלי החמאס.

אבל גם אצל אברהם משתנים דברים והנה אשתו הגיעה לגיל מאה עשרים ושבע. ושבעת ימים והיא הולכת לעולמה בקרית ארבע היא חברון. (בראשית כ"ג פסוק ב').

אברהם, כדרכם של גברים יהודאים מחפש מקום לקבורת אשתו. והוא מנהל מו"מ עם עפרון החיתי כדי שייתן לו את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו. "בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר." שם פרק כ"ג פסוק ט'.

החיתי אומר לו: "השדה והמערה שלך הם."

ואברהם משיב: "בכסף אקנה."

המחיר נקבע לארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר וכנראה כך גם נרשם בטאבו של חברון. "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו  סביב. לאברהם למקנה לעיני כל בני חת, בכל באי שערו. ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת המכפלה אל מערת השדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען. ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת." שם, פסוקים ט"ז-כ'.

לאחר כ-3000 שנה, אני, בן העם היהודי, יליד תל אביב בזמן המנדט הבריטי,  עומד על תל רומידה, לא ידעתי פירושו בלשון הערבית, ליד בתים מאותה תקופה ומשקיף אל מערת המכפלה אשר נמצאת בקצה העמק היורד מתל רומידה. ואכן בקצה העמק, היא פאת השדה, עומד המבנה ההרודיאני שנבנה על מערת המכפלה, אשר לפי המסורת המקובלת,  גם על הערבים וגם  על חברינו מהשמאל הפוסט-ציוני – שנבנה על ידי הורדוס, על פי המסורת דאז, כי המערה הנמצאת שם בבסיס הבניין אדיר המימדים, היא מקום הקבר של אברהם ושרה.

איך אפשר לא לאפשר ליהודים שמסורתם הולכת אחורה במשך אלפי שנה עד למערת המכפלה להתיישב בארץ אבותיהם? הרי גם הערבים מסכימים עם אותה מסורת. ובכל זאת, השלטון יהודי בישראל, מטעמי ביטחון! אינו מאפשר ליהודים לבקר בחדר אברהם ושרה. הביקור מוגבל למוסלמים בלבד! עד כמה אנו יכולים לתת לטמטום ולבערות לשלוט בנו.

והסיבה כנראה: טבח 1929. הערבים, גזע חסר מוסר, עם של רוצחים, משתלטים עלינו. ומפחידים אותנו. אנחנו עושים הכול רק לא לתת להם פתחון פה להשתולל. כמו לילד הבריון שבחצר. יתנו לו הכול  – שרק לא יתחיל להרביץ לאנשים בסביבה, כי אי אפשר להשתלט עליו. אי אפשר לחנך אותו. הוא אלים מהטבע ומן אללה.

ביקרתי במוזיאון בית הדסה בו מונצחים תמונות ומסמכים. המקום מעורר חרדת קודש. שם נרצחו יהודים בשל יהדותם. ללא התגרות, על ידי שכניהם שהוסתו על ידי המופתי של ירושלים.  שם בפרעות נהרס בית כנסת אברהם אבינו, שנבנה לפני מאות שנים, על ידי הפורעים. שם נהרסו בתי יהודים בבתים שנרכשו בשנת 1807 ואשר השלטון הישראלי לא נותן להם לפתוח אותם. החנויות פרוצות ועזובות ובאמת נראות כמו אחרי פרעות למרות מאמצי השיקום של  בעלי הנכסים. כל זה קורה  הרבה לפני עאראפת ואבו מאזן ולפני פרוץ השקר על קיומו של העם הפלסטיני  בארץ ישראל. אבל השלטון הישראלי לא נותן להם להחזיר עטרה ליושנה. איזו סיבה ישנה לא לתת ליהודים בעלי החנויות.לפתוח אותן? אנחנו ממשיכים לפחד. אנחנו שולטים בכאילו. הצבא שלנו מסתובב ברחובות ומטיל עוצר על כולם. עיר רפאים. ליהודים אסור לבנות. לערבים אסור לפתוח את החנויות ברחוב הראשי. ליהודים אפילו אסור לפתוח מחדש את החנויות שנבנו על ידם בשטחים שנקנו לפני מאתיים שנה. אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם. ממה?  אלוהים יודע. אולי מעצמנו. אנחנו פוחדים לשלוט ולקחת אחריות. יותר טוב שהאמריקאים יגידו לנו מה לעשות. ומה אנו מפחדים ממה שיכתוב היהודי המשומד  גדעון לוי וחבריו בעיתון הארץ!

לדוברי הכנס  בעניין הטרור הערבי יש בקיאות מרשימה בהווי ובשפה הערבית והם נתחו וביארו ותיארו את הפוליטיקה הערבית הפנימית את ההוי הדתי וזרעו בי ייאוש רב. המסקנה היא אחת. המוסלמים נלחמים במערב. אנו חלק ממנו – ותרבות החרב והסכין היא בנפשו של העם הברברי הזה. המסקנה  ברורה. אל תיתן להם כוח. אל תיתן להם נשק. כי בנפשך הוא. ואנחנו במו ידנו נותנים להם. לקח הטבח בחברון, ורציחות אחרות  שקרו מאז, לא נלמד ולא הופנם.

בחמש אחר הצהרים, קצת באיחור, היתה האזכרה. שם, לאחר שהשמש נטתה קמעא ולא חיממה את ראשינו, כפי שעשתה בעוז כל היום, עמד רובי ריבלין יו"ר הכנסת, בן למשפחה חברונית, ותבע והכריז בעוז על זכותו של העם היהודי להתיישב בכל ארץ ישראל. שם עמד המנחה והקריא את שמות הנספים, 67 במיספר, שנרצחו במשך יום אחד על ידי פורעים ערבים בגרזנים ובסכינים. עמד והקריא את נסיבות מותם של הנספים,  סיפר על ההתעללות בגופות,  את הטרוף החייתי של הרוצחים. עיני השומעים דמעו למשמע תיאורי הזוועות. וכשהופיע על בימת הנשיאות איש בא בימים, צעיר בן 86, שניצל מן הטבח לאחר שרצחו את אימו, אחותו ואביו לנגד עיניו. הוא ניצל משום שגופת אימו נפלה עליו. יכולת לשמוע את קול הנרצחים באותה עת, עולה מן האדמה בקבר האחים שנכרה בסמוך. זעקתו של האיש שקרא בקול סדוק: "מדוע," כך שאל, "מכנים את האירוע, 'מאורעות 1929', או כפי שכתוב בהזמנה 'פרעות תרפ"ט'? מדוע לא כתוב 'הטבח שבוצע ב-1929'?" לטעמו הכותרת צמחונית מדי. זעקתו נפלה על אוזניים אוהדות, לשמע סיפורי הזוועה שנשמעו אתמול אחר הצהריים בבית הקברות. האם ישנו  האחראים לכך את  הטקסטים? אני בספק.

וחשבתי באותה עת. כמה דיו נשפכה על ה"טבח בדיר יאסין" שלא היה. וכמה מעט אנו כותבים על הרצח והטבח האיום שהיה במיספר מקומות בארץ-ישראל אבל מרביתו בוצע בחברון בו נרצחו 67 אנשים בתוך שעות ספורות על ידי פורעים ערבים רק מפני שהיו יהודים. לזה אנו קוראים "מאורעות תרפ"ט"!

שיאו של הטכס היה בזר שהנח על ידי אגודה בריטית נוצרית אשר מצאה לנכון לבא להיות נוכחת על ידי שני נציגים שהביאו זר נאה ושלט שהוכן מראש ובו מתנצלים הבריטים על הדרך בה הגיבו השוטרים הבריטים. על כך שלא מנעו את ההתפרעות, לא עזרו להציל את האנשים והניחוו לפורעים לרצוח אנשים נשים וטף חסרי הגנה.

 הנציג הבריטי אף דיבר קודם לכן בפני באי הכנס ואף הוקרן סרט בעניין עמדת הבריטים העוינת והחד צדדית לטובת הערבים. גם שם, בנאומו, התנצל הבריטי החביב בשם האומה הבריטית שקיבלה מנדט לנהל את ארץ ישראל וגרמה להרג רב כל כך של פליטי שואה שהתדפקו על דלתות הארץ וגורשו על ידי הבריטים.  בין היתר הראו בסרט את תלאותיהם של מעפילי אקסודוס ואת עמידתם ההרואית מול הקלגסים הבריטים.

צילמתי את השלט של המשלחת הבריטית  ואני מצרפו לטקסט כדי שכולם יראו ויריעו לאנשים החביבים שטרחו ובאו מבריטניה הגדולה לחום של  קיץ ישראלי בחברון  כדי  להתנצל על היחס לקורבנות הרצח שאירע לפני שמונים שנה, הרבה לפני שהנציגים האלו נולדו. אחרים יכלו להימנע מכך אבל הבריטים התנהגו כ"בני אדם".

חברים.  רוצו לחברון. בקרו את המתיישבים שם. ותרו על הציניות.  הם הציונים האמיתיים. הם ממשיכי הדרך של גואלי האדמות של ארץ ישראל וצריך לחזק אותם. בקרו במקום לידתו של עמנו. ביקור בבית הדסה, בתל רומיידה,  בבית כנסת אברהם אבינו ובמערת המכפלה יעשה טוב להם וגם טוב לכם.

* * *

רות ירדני כץ

הישגים, שחיתות וכלבי השמירה

המדינה שלנו צעירה ויפה, והישגיה במשך כל שנות קיומה הם אדירים. מדינה קטנה שכיום חיים בה שישה מיליון יהודים. מדינה שיכולה להתהדר ביכולות המופלאות של המשאב האנושי. אין לנו אוצרות טבע, יש לנו מוחות, והמוחות שלנו מגלים, ממציאים, מקדמים את המדע, את הטכנולוגיה, החקלאות, התעשייה, אמנות, ספרות ומוסיקה. העם היושב בציון הוא עם ברוך כישרונות, והכישרונות פורצים ימים וגבולות. ישראל על המפה העולמית. במשך שנות קיומנו כמדינה עצמאית הגענו להישגים מכובדים.

האוניברסיטה העברית בירושלים מדורגת בין 100 האוניברסיטאות הראשונות בעולם. הדירוג נעשה כל שנה על ידי אוניברסיטת ג'יאוטונג בשנחאי, ובמסגרתו נבדקו למעלה מאלפיים אוניברסיטאות בעולם כאשר המאייה הראשונה היא יוקרתית במיוחד, ואנחנו שם.

ישראל מדורגת במקומות מכובדים בעולם ביזמות, בהשקעות, במחקר ופיתוח. הישגיהם של מדענים ישראלים בתחומי המדע והטכנולוגיה משמעותיים ובעלי חשיבות כלל עולמית. מאז קום המדינה התעסקו הישראלים במדע והנדסה, הן בתאוריה והן במעש. תרומותיה של ישראל בולטות במיוחד בגנטיקה, מדעי המחשב, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, אופטיקה, מדעי החקלאות והנדסה. בתחום הטכנולוגיה ישראל ידועה בפיתוח אמצעי לחימה וציוד צבאי, בפיתוח שיטות חקלאיות מתקדמות והחל משנות ה-90 של המאה ה-20 גם ככר פורח לתעשיות היי-טק וחברות סטארט אפ. הרפואה בישראל היא מהמתקדמות בעולם.

ארבעה מדענים ישראלים זכו בפרס נובל בתחומי המדעים. הביו-כימאים אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר מהטכניון חלקו בפרס לכימיה ב-2004. דניאל כהנמן הנחשב לישראלי זכה בפרס לכלכלה ב-2002, וב-2005 זכה בפרס המתמטיקאי ישראל אומן, שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

 התרומה של ישראל בתחומים שהזכרתי מחזקים אותה, והחברה הישראלית היא חברה שאיכפת לה, חזקה עם ערכים ומוסר, ומותר לטפוח על השכם.

הנוער שלנו איננו שונה מהנוער של פעם. נוער שאפשר להתגאות בו ולסמוך עליו. הם מעורבים בקהילה, הם חברי תנועות נוער, מתנדבים במד"א, בבתי-חולים ומתגייסים בגיל 18 לצבא. אני מכירה נערים ונערות שמתגייסים לסיירת צנחנים, לקומנדו הימי, לסיירת מטכ"ל, למודיעין ולחיל אוויר, ובגיל צעיר הם נושאים על כתפיהם אחריות גדולה. כן, יש לנו צבא שאפשר לסמוך עליו ורמת המוסר שלו גבוהה. צבא שבגללו אנחנו ישנים טוב בלילה.

מיליון הרוסים שבאו אלינו, רובם הביאו ברכה. הם באו אלינו עם השכלה ותרבות. בעלי מקצועות מכל הסוגים והמינים. סנדלרים, חייטים, מדענים, רופאים, מהנדסים, מוסיקאים, אמנים, אנשי תיאטרון ועוד. הרופאה המשפחתית שלנו היא רוסייה. מכוון הפסנתרים הוא רוסי, בסופרמרקט השכונתי ישנה קופאית שהיא משוררת. הם השתלבו בחברה הישראלית בצורה שמחמיאה גם להם וגם לנו.

אנחנו מדינה דמוקרטית, שכל אזרח בה יכול להשפיע בבחירות, להביע דעה על כל נושא, לעסוק בכל מקצוע, להתהלך חופשי בכל מקום, לגדל את ילדיו במקום שהם יכולים לשחק בחוץ ללא חשש, לרכוש השכלה ולהגיע רחוק.

אין לי ספק שמי שקרא עד כאן ירים גבה וישאל ואיפה כל החורים השחורים? הרי אנחנו מדינה מושחתת, האלימות בלתי נסבלת, החינוך "על הפנים", יש פערים בין עשירים לעניים, שלטון והון הולכים יד-ביד, מערכת השפיטה מקולקלת והמשטרה לא אוכפת.

והתשובה שלי היא: אין שחור או לבן. אנחנו לוקחים את כל ההישגים שלנו כמובנים מאליהם, ומתעכבים בעיקר על מה שלא תקין ובסדר.

אנחנו לא מדינה מושחתת. יש בחברה שלנו בכל הרמות אנשים מושחתים, אבל בשום פנים ואופן אנחנו לא מדינה מושחתת. אילו היינו מדינה מושחתת לא היינו שורדים את כל המאבקים הגדולים. יש לנו בעיות קשות ועם הבעיות צריך להתמודד, אין להקל ראש וגם לא לעבור לסדר היום. למזלנו אנחנו חיים בעידן שבו המדיה הוכיחה את חוסנה. רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אינטרנט ואתרים שונים שמביאים לנו ברגע של אמת את החדשות. המדיה היא כלבת השמירה של חברה דמוקרטית. בזכות המדיה, פוליטקאים מושחתים הוסגרו והורשעו. היום כל פוליטיקאי פוחד פחד מוות מכל צעד שהוא עושה כי הוא יודע שכלבי השמירה נמצאים בכל מקום והוא ייענש. כלבי השמירה עושים עבודתם נאמנה.

המדיה לא נותנת לנשום לאף אחד בשום תחום, היא כל הזמן בסביבה, ומי שמועד, המעידה שלו מתפרסמת בכל מקום ואתר. מי שטוען שהתקשורת אשמה והיא שמחממת והיא שמלהימה שיחשוב פעמיים. תפקידה של התקשורת הוא לעמוד על המשמר, לפרסם, להביע דעה ולהוקיע. ואם היא נסחפת לעיתים אז התגובות הן מהירות.

לצערי, לא מעט פוליטיקאים מושחתים, עובדי ציבור, ראשי ערים שמעדו, עבריינים כבדים – מיד מפנים אצבע מאשימה כלפי התקשורת. והם זועקים לשמיים שהתקשורת שפכה את דמם. היא אשמה. הם המושחתים והפושעים נקיי כפיים, הם קורבנות של התקשורת. נו, באמת!

בזכות המדיה הרבה דברים טובים קורים לנו. הפוליטיקאים, שחושבים לעצמם שהכול מותר, יודעים גם יודעים שהם במעקב מתמיד. כל אלימות מכל אדם – בזכות כלבי השמירה, דעת הקהל והשופטים שיותר מחמירים – יתמעטו. לדוגמא, העונש שהוטל על בניזרי. לא לשכוח שאנחנו עדיין מדינה צעירה שלצד הישגיה המרשימים היא בהתהוותה.

צריך לשמור על איזון ופרופורציות.

שנה טובה.

אהוד: אני הייתי משנן עוד אמת אחת והיא – שאין פוליטיקה ואין דמוקרטיה ואין מפלגות ואין בחירות – ללא מידה מסויימת של שחיתות. כל מגע של תן וקח בין אזרח לפוליטיקאי עלול להיחשב לשחיתות אבל בלעדיו שום פוליטיקאי לא יוכל לאסוף כספים והשפעה ולנהל מערכת בחירות ולמלא תפקיד ציבורי בעקבותיה.

הצדקנות, המלובה על ידי היסטריה של תקשורת שבחלקה היא-היא המושחתת – גורמת לכך שאנשים מוכשרים ידירו רגליהם מפוליטיקה, כי כל זב ומצורע ישים להם מכשול, וכי התקשורת תעוט עליהם לטרפם, אותם ואת בני משפחתם.

אין פוליטיקה נקייה! אין דמוקרטיה נקייה! לא מוצא חן בעיניכם? אתם יכולים לבחור בדיקטטורה או באנארכיה – או להמשיך לחיות בגן עדן של שוטים ושל צדקנים, ולהשמיץ את המדינה ואת מנהיגיה – ובה-בעת גם לעקוף ולרמות בשקט את הרשויות בכל מקום שאתם יכולים כמו למשל במס הכנסה ובקרוב גם בהיטל הבצורת.

לא נעים לקרוא. נכון? אין בעייה. אתם יכולים לבקש ממזכירת המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ שלא תמשיך לשלוח אליכם את המכתב העיתי ואז לא תִרְגְזוּ.

* * *

אביק ניב: רציף 17

אהוד שלום!!!

בנובמבר 08 נסענו – אשתי ואני – לברלין וחווינו שם 10 ימים מדהימים. אנו נולדנו כאן –מלחמת העולם וימי השואה חלפו מעלינו, הילדים, כנושא מופשט ורחוק, ורק עם חלוף הימים והשנים, לאט לאט התחלנו לחוש ולהבין את משמעותם.

ברלין הצטיירה תמיד בעיניי כמקום קודר מפחיד, פסגת הרוע. ולמרות שבאנו מוכנים –הופתענו לגלות עיר רוגעת, יפה, מעניינת, מלאה אוצרות אמנות, תרבות ונכסים היסטוריים. אבל ברלין דהיום לא נותקה מברלין של אותם ימים נוראים – בכל מקום בעיר אפשר למצוא תזכורות לימי המלחמה והשואה.

אי אפשר שלא להזכיר את המוזיאון היהודי, אנדרטת השואה, החדר הריק ורוזנשטראסה – אתרים המשאירים אותך עצוב, כואב ואולי בוגר יותר. אתר אחד השאיר אותנו נרגשים עד דמעות וזהו רציף 17 בגרונוואלד – פרבר של ברלין – מקום ממנו נשלחו יהודי ברלין אל מותם. רציף 17 הוא רציף שומם, מת, לאורכו נמשכת מסילת ברזל דוממת. על הרציף מוטבעים שלטי ברזל ובהם חקוקים תאריכי המשלוחים, מיספר הנשלחים והיעד הסופי (סופי ממש). עמדנו ליד השלטים המנציחים עשרות רבות של משלוחים ואלפים רבים של קורבנות ובכינו בכי גדול.

החוויה הזאת של רציף 17 הולידה את השיר המצורף.

אם אתה מוצא אותו ראוי לדפוס – ניתנת לך הרשות לפרסמו בעיתונך. ואם איננו ראוי – אל תירתע להשליך אותו לפח. קל לראות כי "רציף 17" נכתב על שילדו של "באב אל ואד".

שתהיה שנה טובה!!

כפר חיים

רציף 17 – גרונוואלד

פה אני עובר-ניצב דומֵם כמו אבן.

מסילה קודרת, שלטי ברזל, יעדים ומיספרים.

ערב אט יורד, רוח סתיו נושבת

אורות יום אחרונים את ואנזה מאירים.

פרח צהוב מוטל על שלט

אני מביט – נשקפת בו דמותי:

טלאי צהוב על לבבי, תרמיל ביד

ועיני ילד נוגות יודעות: נוסע אל מותי.

קבוצת בנות אריות גם הן מתבוננות בשלט.

האם גם הן רואות עצמן בזמן עבר?

עוטות מדי S.S. שחורים, מגפי עור,

מגלב ביד ו"טוטנקופף" על צוואר?

רציף 17 – שער השאול – ממנו לא חוזרים –

לנצח זכור נא את שמותינו,

רכבות נוסעות אל סוף כה ודאי.

עשן המשרפות נושק לעשן הקטרים

בצידי המסילה זולגות דמעותינו

שלט הברזל שותק כמו ראי.

* * *

ישראל נטע

הַהֵלֶּךְ: בְּרִדְתְּךָ אֶל הַנֶּגֶב זְכֹר אוֹתָנוּ

פָּעוֹטוֹת הֲדָרִים מְלַטְּפִים אֶת גְּבָעוֹת חוּלִיקָאת

בְּשֶׁמֶשׁ בֹּקֶר יוּנִי אֶחָד, אַחֲרֵי שָׁנִים

יַלְדֵי הַפַּרְדֵּס נוֹהֲרִים אֶל הַצֹּמֶת.

הַהֵלֶּךְ: בְּרִדְתְּךָ אֶל הַנֶּגֶב זְכֹר אוֹתָנוּ

שְׁתֵּי נְעָרוֹת בְּצֹמֶת גִּבְעָתִי, מוּבָסוֹת מִלַּיְלָה

בֶּאֱלֹהִים פְלוֹר בּוֹאִי כְּבָר

בְּשֵׂעָר אָרֹךְ אָרֹךְ מְנַצְנֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ,

וַאֲנִיצֵי עֶשֶׂב בְּבֹקֶר יוּנִי אֶחָד

בָּאֱלֹהִים שֶׁלְּךָ פְלוֹר, תַ'זִיזִי אֶת הַתַּחַת שֶׁלְּךָ נוּ.

בְּרִדְתְּךָ אֶל הַנֶּגֶב, הַהֵלֶּךְ, זְכֹר אוֹתָנוּ

אַדְמַת הַכֻּרְכָּר בּוֹלֶמֶת אֶת הַצְּעָקָה

וּבֵית הַמֵּתִים הַלֵּילִי, וְהַפְּצוּעִים, וְהַנִּשְׁאָרִים אֶל הַבֹּקֶר, עַל כֹּרְחַם.

הַהֵלֶּךְ: בְּרִדְתְּךָ אֶל הַנֶּגֶב, אַחֲרֵי שָׁנִים

עִם תִּינוֹקוֹת שָמוּטִי נוֹהֲרִים אֶל הַצֹּמֶת

וּנְעָרוֹת מוּבָסוֹת מִלַּיְלָה עַל אַדְמַת הַכֻּרְכָּר

זְכֹר אוֹתָנוּ.

* * *

מתי דוד

בחסות "החופש האקדמי" מנהלים חלק מאנשי האקדמיה מסע עולמי אנטי ישראלי ואנטי ציוני

אני מאשים את ראשי האוניברסיטאות ומנהיגי המפלגות הציוניות בשתיקה ובהשלמה ללא תגובה, כלפי פעילותה של קבוצת אנשי אקדמיה, בארבע אוניברסיטאות, המסיתים נגד המדינה, צה"ל והתנועה הציונית, במסווה של "חופש אקדמי". אנשים אלה מפיצים ברחבי העולם "מחקרים" ומאמרים מדעיים כביכול, שמשמעותם היא תעמולה אנטי ישראלית ואנטי ציונית. הם מנצלים את האכסניה האקדמית, המממנת את משכורתם ומעניקה להם את מעמדם, כדי להיות כלי תעמולתי של כזב אינטלקטואלי, בשירות סדר היום של האוייב, הפוגע במדינה ובצה"ל. האמנם נמשיך להשלים עם "חופש אקדמי" מופקר, שהפך את הקמפוס האוניברסיטאי למוקד "מוכר" של פעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית, ללא תגובה החלטית?

חופש אקדמי אינו מקנה את הזכות להיות סַפָּק דלק לתעמולה ולהסתה של אויבינו נגדנו, מקרב הפלשתינים והאנטישמים. המדינה ואזרחיה אינם רשאים לממן משכורותיהם של אקדמאים באוניברסיטאות שהפכו לתועמלנים מבית בסדר היום של אויבינו מבחוץ.

"מחקרים" פיקטיביים ותוארים אקדמיים אינם ערובה לתבונה ולשיקול דעת וגם לא פוליסת ביטוח מפני תגובה וענישה, במדינה הנתונה בטרור ובמלחמה. קבוצת האקדמאים הזו, הממומנת על-ידי משלם המסים הישראלי והתורמים מקרב יהודי התפוצות, מסייעת ומעודדת בפועל את אלה השואפים להחריבה.

דמוקרטיה אינה אנרכיה. היא חייבת להגן על עצמה מפני יריביה היושבים בתוכה, פוגעים בחוסנה ובמעמדה, ומסייעים בפועל לאויביה מבית ומחוץ.

להלן רשימה חלקית של שמות מרצים, מאוניברסיטאות תל-אביב, חיפה, ירושלים, ובאר שבע, שדעותיהם, "מחקריהם" ופעילותם, משייכים אותם לקבוצה האמורה.

ניב גורדון כתב מאמר בארה"ב שבו תבע להחרים את ישראל מאחר והיא מדינת אפרטהייד.

דן בר-און במכתב למערכת הארץ קרא לשמאל הישראלי לארגן מסע הסברה נגד שרות בצה"ל, ולבתי משפט בינלאומיים קרא להעמיד לדין את אנשי צה"ל.

ברוך קימרלינג [נפטר ב-20 במאי 2007. – אב"ע] פעיל במפלגת חד"ש, במאמר שפירסם קרא לפלשתינים להחריף את האלימות נגד ישראל, על מנת לזכות בוויתורים מצידה. הוא הסביר שאהוד ברק אשם באלימות הפלשתינית.

בנימין בית הלחמי בסדרת ספרים שכתב תיאר את ישראל כחברה מיליטריסטית מושחתת. טען נגד זכותם הלגיטימית של היהודים להגדיר עצמם כאומה. הוא יוצא נגד הציונות ומכנה אותה אידיאולוגית כגזע עליון.

חיים גורדון נהג להזמין חברי כנסת של חד"ש, לשאת דברים בפני תלמידיו. בראיון לטלוויזיה אמר שייצא לחגוג אם אריאל שרון יקבל התקף לב, את מתיישבי יש"ע כינה בני זונה, ואת נתניהו כינה חלאה. הנ"ל מרצה בבית הספר לחינוך.

נווה גורדון כתב מאמר ארוך בשבחו של נורמן פינקלשטיין, "בכיר" מכחישי השואה היהודיים. במכתב למערכת הארץ כתב שישראל וברק מבינים רק אלימות ולכן על הערבים להמשיך להפעיל אמצעי זה. הוא מציג עצמו כמומחה בנושא עינויים. את דבריו הוא מפרסם בכתבי עת מרכסיסטים ופלסטינים.

בני מוריס ידוע בעיקר בשל טענותיו שישראל אשמה בהיווצרות בעיית הפליטים, היא תכננה וביצעה גירוש מתוכנן של ערבים, במלחמת העצמאות. ישראל הייתה הכוח החזק והחמוש ואילו הערבים שתקפו אותה ב-1948 היה הכוח החלש והמסכן. לדעתו הערבים היו תמיד מתונים ושוחרי שלום, בעוד היהודים הם האכזריים והתוקפניים.

אילן פפה חבר פעיל במפלגת חד"ש. המגמתי והקיצוני ביותר בקבוצת "ההיסטוריונים החדשים". כמעט כל פרסומיו הם מסע הכפשות אנטי ישראלי. הוא רואה בעמדה התומכת "בשתי מדינות לשני עמים" כמתונה מדי, וקורא להקמת מדינת פלשתין בלבד. יזם חרם אקדמי על ישראל בכנס שנערך בלונדון.

יואב פלד במאמר שפרסם בטיימס של לוס אנג'לס, טען שנתניהו הוא הגורם לטרור הפלשתיני. בלוויה שנערכה לאחייניתו, שנרצחה בפיגוע התאבדות בירושלים, הוא הזמין את דובר אש"פ.

אורי רם הוא טוען שזכותם של היהודים לחיות בפלסטין אינה עולה על זכותם של האנגלים לחיות בהודו.

אורן יפתחאל לדעתו יש לראות בישראל דיקטטורה, כל עוד הפלסטינים המתגוררים מחוץ לגבולותיה מנועים מלהשתתף בבחירות. כתב מאמר בהארץ בו הציע לחבור לפלסטינים לצעוד יחדיו, להוקיע את הציונות וישראל. טען שהקריאה ליהודים ליישב את הגליל היא גזענות טהורה.

צבי רזי טען בעיתון הארץ כי ישראל היא "מדינה כמעט נאצית, המבצעת פשעי מלחמה" 26.4.02.

משה צימרמן כינה את ילדי היהודים המתגוררים ביש"ע "היטלריוגנד", ואת המתנגדים להסכמי אוסלו השווה לנאצים.

תיאודור כץ פירסם "מחקר" שקרי שנפסל לבסוף באקדמיה, לפיו יהודים ביצעו טבח של ערבים בטנטורה במלחמת העצמאות.

אילן גור זאב טוען שהשואה לא הייתה נוראה יותר ממעשי הפשע המבוצעים ע"י הציונים בפלסטינים. לטענתו מגדל האוניברסיטה בחיפה על הכרמל, בה הוא מלמד, מסמל את הדיכוי של הערבים.

מיכל אורן יסדה תנועה פוליטית בשם "ישראל חדשה" הדוגלת בהקמת מושבות ישראליות ברחבי העולם, כדי לאפשר לישראלים להימלט מהדיכוי בו הם חיים בישראל.

ישראל שחק ז"ל טען שהיהדות היא מקור הרוע הגורם לריב ובעיות מהן סובל העולם. כתביו נעים סביב הרעיון שהיהדות היא צורה גזענית אי רציונלית של שנאת גויים. הוא ראה במדינת ישראל "מדינת טרור". הוא היה הקיצוני ביותר מבין האקדמאים הקיצוניים האנטי ציונים ואנטי ישראלים. כתביו מתפרסמים באתרים ניאו נאצים של מכחישי שואה ושל קבוצות איסלמיות קיצוניות.

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אילן בושם

אחד-עשר שירים

ספטמבר 2009

בלוק כתיבה

לִפְעָמִים אֵינֶנִּי רוֹאֶה צֵל צִלּוֹ

שֶׁל שִׁיר עוֹמֵד לְהִכָּתֵב

*

חֲתוּל רְחוֹב

חָצָה

לֹא טוֹב

*

שִׁיר יָכוֹל לִהְיוֹת צֶמַח

טוֹרֵף יְפֵהפֶה שֶׁאַתָּה

נִלְכַּד בּוֹ.

כתובת על הקיר (של המוזיאון)

שְׁנֵי פּוֹרְטְרֵטִים שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט

דְּיוֹקָן עַצְמִי בְּגִיל 34 וּבֵן 63

הָיוּ תְּלוּיִים זֶה לְצַד זֶה

*

וּלְאָדָם אָמַר:

עַל גְּחוֹנְךָ תִּגְהָר

וְאֵלֶיהָ תְּשׁוּקָתְךָ

וְהִיא תִּמְשׁוֹל בְּךָ

גג העולם

לַעֲלוֹת עָלַיִךְ

*

חוֹגֶרֶת וּפוֹתַחַת

חֲזִיּוֹת וְתַחְתּוֹנִים

מִכָּל הַצּוּרוֹת

וְהַצְּבָעִים

כְּדֵי שֶׁהַמִּלְחָמָה

תִּהְיֶה

מֻצְלַחַת.

שׁוֹק עַל יָרֵךְ

כְּשֶׁאַתָּה בְּשׁוֹק

בִּגְלַל קִסְמָהּ שֶׁל יֶרֶךְ

אֵינְךָ חוֹשֵׁב

עַל אִשְׁתְּךָ שֶׁהָלְכָה אִתְּךָ

לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ

*

בִּמְשֻׁלָּשׁ בֶּרְמוּדָה

לִפְעָמִים

אַתָּה

אָבוּד

זוֹעֵק וְהוֹלֵךְ לְאִבּוּד

הוא והיא

חֲשָׁשׁ לְקָרָה בַּמְּקוֹמוֹת הָרְגִישִׁים

*

סֹמֶק עָלָה

בִּלְחָיֵי הַמְשׁוֹרֵר:

אַחֲרֵי הַיֹּבֶשׁ

חָזְרוּ אֵלָיו הַשִּׁירִים

* * *

מתי כבר תפסיקו עם האהרונסונים והפיינברגים?

בדרך כלל הגיליונות שלכם מעניינים ואני קוראת בהם יחד עם בתי המתבגרת רבקה, המסמיקה לעיתים בגלל ההורמונים, אבל רציתי לדעת מתי תפסיקו כבר לפרסם את התגובות המייגעות והמבולבלות בנושא משפחות אהרנסון, פיינברג, והספרים שנכתבו או שלא נכתבו עליהן. לדעתי איש כבר לא קורא את הקטעים האלה אלא מדלגים.

בכבוד רב,

אהרונה אזדרכת

זיכרון

מבקר המערכת יבחוש בן-שלולית: בקרוב, אהרונה, בקרוב, אכן שמנו לב לתופעה ואנחנו מבקשים מכל המגיבים לקחת את דברייך לתשומת ליבם. ממילא כבר מעטים קוראים את התגובות ופחות מכך – מבינים אותן.

* * *

אהוד בן עזר

חלום מוזר על המורה החיילת הערומה

מתוך היומן

אור ליום שישי, ה-3.10.1975, חלמתי חלום מוזר וממושך. בחלומי אני נמצא במערב התעלה, על אדמת מצרים, בעיצומו של קרב. המקום הוא מישור שטוח ובמזרח מופיעים אווירוני קרב, מתפוצצים ונופלים, ואין לדעת אם במציאות מתרחש הדבר ואם בסרט המוצג לנגד עיניי.

אחר-כך אני מטייל עם עוד מישהו, איש צבא כנראה, בכפר ערבי מדרום לירושלים, בהרים. אנו עולים בסימטה לבית מרכזי, שם מלמדת חיילת צה"ל במדים, יפה וחיוורת, כיתה של נערים, בעצם ילדים קטנים, ערביים. מדי פעם קם ילד ערבי ושואל שאלה. ואחר מהם אף אומר משפט בעברית עילגת מעט, במיבטא ערבי בולט. ולפתע אני יושב עם איש הצבא בצד הכיתה, והמקום פתוח. והמורה החיילת ערומה לגמרי. גופה צחור ושער מבושיה בולט בשחורו, היא דומה לעפרה הלוי בימים שהיתה צעירה ויפה. אני מאוד מתפלא כיצד היא מלמדת את הנערים הערביים דווקא, ובעירום מלא. אך הנה היא יושבת לידי. דומני שהיא גם מניחה לי לגעת בה. אני מתאהב בה ומחליט לשאתה לאישה. דומה שאנו גם מתגפפים, והנה אני צפונה משם, במקום שהיתה צריכה להיות ירושלים, אך שם חצר ביתנו הישן ברחוב פיק"א, ליד עץ הזית, באינג'יל, ואבא ז"ל יושב וגם אמא ואולי עוד בחור ואני בא ומודיע שהחלטתי להתחתן עם החיילת והם מתנגדים, למה דווקא עם זאת? יש לה שם רע. ונידמה לי שאני עונה שאני מתחתן איתה אך זה לא בדיוק איתה אלא עם בת-דודה שלה שהיא שידכה לי, ושהתאהבתי בה על תנאי, כלומר, טרם ראיתיה אך אני יודע שאוהב אותה אם היא כמו המורה החיילת, ולבת-דודה הזו יש שם טוב.

* * *

בימת מופעי ספרות / התיאטרון הקאמרי

פירוש סובול

מופע ספרות ותיאטרון מיצירתו של יהושע סובול

בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל

בהשתתפות: אלכס אנסקי, שלמה בר, אלי גורנשטיין, איילה זילברמן, תמר בן עמי, ניצן גליק

וכמובן – יהושע סובול

המחזה "ליל העשרים" מתאר אווירה הזויה בקרב חלוצי השומר הצעיר בארץ, "גטו" מספר על החיים הבלתי אפשריים בגטו וילנה, "ילדים זה שמחה" הוא שיר מחאה נגד מדיניות משפחות ברוכות ילדים, "אני לא דרייפוס" הוא מחזה על קצין צרפתי שונא יהודים, "נפש יהודי" הוא מונולוג של יהודי שונא עצמו. "ויסקי זה בסדר" הוא ספר על גיבור-על של "המוסד", כל אלה ועוד רבים הם פרשנותו של יהושע סובול על אירועים בתולדות עם ישראל.

טעימות מתוך יצירתו המתסיסה, הנשענת על העולם היהודי, במופע חד פעמי ב"קאמרי".

יום שני, כ"ה באלול תשס"ט, 14.09.2009 בשעה 21:00.

כרטיסים בקופות הקאמרי 03-6060960

מחיר: 90 ש"ח. למקבלי הודעה זו: 45 ש"ח בלבד (נא לציין בקופה: קוד 708)

מותר ורצוי להעביר הודעה זו לכל מי שנראה לכם מעוניין

לקבלת הודעות שוטפות על פעילות "בימת מופעי הספרות" נא לשלוח מייל אל: oumeir@gmail.com

* * *

שוש וייסמן: למלי טויב, שוב, על "אדום עתיק"

"אדום עתיק" מאת אביגור-רותם הוא אכן רומן. רומן על ועם רקע היסטורי. רומן מצוין. כמאמרה של מלי טויב, אביגור-רותם אכן לא זקוקה לציונים. בעיקר לא של היסטוריונים-מטעם. רק שמלי טויב לא חדלה להטיל ספק ביושרהּ של המחברת, אם במישרין ואם במרומז, וכל מי שעיניים בראשו ואין לו בעיות בהבנת הנקרא, לא יכול שלא להבין זאת מדבריה, ולהתרשם שהיא בין אותם האהרנסונים שגוררים עלבונות כבר 100 שנים.

מאחר שאביגור-רותם, ותקנו אותי אם אני טועה, לא קשורה לאף ענף משפחתי של אף אחת מהדמויות שמככבות ברומן שכתבה ומאחר שאין לי סיבה שלא להאמין שאביגור-רותם אכן קראה את כל רשימת הספרות העצומה ששימשה לדבריה כמקורות המידע שלה, בתוכה אולי גם המסמכים שאהוד בן עזר מפרסם כאן מפי בן-משפחתו; והיות ולפי רשימת התודות בסוף ספרהּ הסופרת שוחחה לא רק עם מלי טויב אלא גם עם רבים אחרים (ואהוד בן עזר ביניהם. אולי בתודה על המסמכים שהוא מביא כאן), אני מתייחסת לרקע ההיסטורי בספרה כאמין ומייצג.

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

ניל"י

נרשם על-ידי חיה עירוני

פתח-תקווה, 1.9.1954

דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה,

או לארכיון של ספר תולדות ההגנה

(וזאת כ-30 שנה אחרי כתיבת הזיכרונות על שרה ופרשת ניל"י)

על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

אזהרה: מדובר במסמך אותנטי שאפשר להסתמך עליו

ואין בו שום תוספות בידיוניות

©

כל הזכויות שמורות

בידי ארכיון משפחת ראב בן עזר

הרשות לציטוט נתונה מראש

ידידות יפה שררה בין משפחתנו לבין הפיינברגים והבלקינדים, עוד מאז נשלח אבא [יהודה ראב] לראשון-לציון להדריך את המתיישבים החדשים. הוא הכיר אז את משפחת בלקינד והתיידד עם אימו של אבשלום [בת משפחת בלקינד], וידידות זו בין המשפחות עברה גם לדור שני. כך שאני היכרתי את אבשלום עוד בהיותנו ילדים ואהבתיו כאח.

ואם, למשל, מצאתיו בבית-קפה ערבי על שפת-הים ביפו "עסוק" בתגרה עם ה"בחריה" [הספנים הערביים של יפו. – אב"ע], עמדתי מיד על ידו ועזרתי לו להרביץ. ייתכן מאוד שהוא היה אשם בתגרה והוא שהתחיל, אבל, עמדתי לצידו וזרקתי כיסאות. וזוכר אני שאבשלום אמר אז בלשון המליצית שלו:

"כך יאות. הדור השני נלחם כמו הדור הראשון..."

הוא היה "פנטזיר" – בעל דמיון, נלהב וסוער, והיה אומר: "ברית דמים היא לנו היום..."

בין צעירי חדרה וצעירי זיכרון היה הוא היחידי שנמשך לבית האהרונסונים והגדעונים, עד שהוכתר בתואר מזכיר מדעי של תחנת הניסיונות בעתלית. וכאשר הארבה בא ב-1915 וג'מל פחה מינה את אהרנסון ל"מצביא הלוחמים בארבה", מינה אותי אבשלום למפקח ראשי במלחמה בארבה במחוז עזה ובאר-שבע. בדו"ח על תצפיותיי וסיוריי בקשר לארבה, שהייתי שולח לאהרנסון, לא חסרו הערות שחרגו ממסגרת ההסתכלות בארבה, כמו למשל – שמצאתי משוכת צבר בלי קוצים ב"וואדי-סוחב", שעל יד אשקלון, או הערה שהלטאות בסביבות באר-שבע ניראות יותר כהות וקצרות-זנב, וכו'.

ניראה לי שדיווחים (או – שדו"חות) אלו עשו רושם על אהרון, ואמנם לאחר זאת הזמין אותי למשְׂרת מרכז העבודה לעתלית, וקיבלני לעבודה.

הארבה חלף באחרית מאי 1915. בספטמבר הוזמנתי לביקור בזיכרון ובעתלית. אחרי זה הוזמנתי לחיפה, ובלכתי ברחוב פגשתי את אבשלום בעגלה ושמעתי מפיו שהוא מפליג למצרים באונייה אמריקאית שעגנה בחיפה. ליוויתי אותו לנמל, בלא לדעת במה העניין. לפני כן יצא אלכס [אלכסנדר אהרנסון] לאמריקה, והתחיל מפרסם מאמרים בשם: "סֵיפַכְּ אַחְמַר יַא-שׂוּלְטָן" (חרבך, 'קיסר', אדומה...). גם רבקה נסעה, וגם סם [שמואל אהרנסון].

כשבאתי בנובמבר-דצמבר לתחנה מצאתי את אהרון ואבשלום, ושרה באה גם היא, מקושטא. בספטמבר הפליג אבשלום למצרים, ובנובמבר כבר מצאתיו בעתלית. הוא ירד בלילה מאונייה מול עתלית. לא ידעתי דבר, אבל התפלאתי מאוד ואמרתי לו: "הצולל ועולה..." – את הסוד לא גילו לי...

לאחר זמן-מה סיפר לי אבשלום שהוא הספיק לקשור קשרים עם הצבא האנגלי במצרים, והואיל ובניין התחנה צופה אל פני הים, ניתן לנצלו לשם קשר עם האוניות הבריטיות. ואכן – על משקוף הדלת בקומה העליונה, העשוייה אבנים מסותתות לבנות – היו תולים לוחות שחורים קטנים, כדוגמת לוחות בתי-הספר, ועליהם רושמים כביכול תצפיות של מזג-אוויר: טמפרטורה, לחץ [ברומטר], רטיבות וכו', אלא שלמעשה לא שימשו לוחות אלה אלא כאותות לאוניות. (המרחק מהתחנה היה שניים-שלושה קילומטר). ספינות אנגליות קטנות היו מפליגות מדרום לצפון וחזרה תחת דגל כחול, ועלינו הוטל לצפות ולעקוב אחרי תנועתן וכיוונן. את פרטי התצפיות היו מוסרים למשרד לזיכרון, לאהרון או לאבשלום.

*

בבואי לעתלית עדיין היה שם חיליק ויצמן, אולם הוא עבר אחרי חודש-חודשיים לחיפה. [חיליק ויצמן היה ידידו הטוב של ברוך, ואביו של עזר. דמותו של חיליק בחיפה מופיעה בשם בדוי, ברומאן האוטוביוגראפי שכתב אחיינו של ברוך, יצחק ראב, "עלה ברוח", בהוצאת ספריית פועלים. לאחר מותו של ברוך מסר בנו, אהרון בן עזר, לעזר ויצמן – צרור חילופי מכתבים אינטימיים של אביו חיליק ויצמן, שהעדיף לאחסנם אצל ידידו ברוך בפתח-תקווה ולא בביתו-שלו! – אב"ע]. מה טעם הביאו אותי לעתלית – האם זה במקומו של חיליק שרצו להיפטר ממנו, או טעם אחר, אינני יודע...

בערך בדצמבר 1951 – ינואר 1916, סיפר לי אבשלום על הקשרים, אבל לא היו לי תפקידים מיוחדים מחוץ לתצפיות, הסתכלויות וביקורים קצרים בחוף הים לראות אם ירד מישהו או אולי הגיעו בקבוקי דואר.

הלכתי לביצה לצוד ברווזים, ובכדי שההסוואה תהיה מלאה, קשרתי קשרי ידידות עם הצ'וויש בנוקטה הסמוכה לחוף הים – ביר בדואיה – בה היו 3-5 שוטרים, וכשפגעתי בברווז היה "ידידי" חולץ את נעליו הקרועות ונכנס לביצה ומוציא את הציד. ליתר ביטחון שלחתי מדי פעם בפעם כמה ברווזי-בר לקימאקם של חיפה, שצדתים בביצה...

רעיון ניל"י קסם לי ומצא הד בליבי והשיחות עם שרה עוררו את האמונה בצדקת הפעולה. בשיחותיה איתי היתה שרה מסבירה שכוונת התורכים לחסל אותנו כשם שחיסלו את הארמנים. כך התבטא ג'מל פשה. והיה ברור שצריך לקיים קשר עם האנגלים, להכין נשק ולהודיע להם על הנעשה פה, וכן להביא כסף לקנות חיטה לגרושי יפו וכו'.

ביום חורף אחד מצאתי מכתב תלוי על הרולו (מכבש) שעמד בצד הדרך. במכתב שהיה כתוב אנגלית נאמר ש"הידידים רוצים לשמוע מה שלומכם, כי מזה זמן רב לא שמעו דבר..."

את המכתב הזה הוריד באישון לילה רבין – עגלון מפתח-תקווה. זה היה בחור בן 25-26, מנתיני רוסיה ומגורשי יפו, שירד מהאונייה בלילה וקשר את המכתב.

מאז קבלת המכתב ארבתי בלילות במשך שבועות על ידי הרולו כדי לתת את מכתב התשובה, בהנחה שה"דוור" יבוא שנית, אבל כנראה שהסימנים והאותות הכזיבו או היטעו, והקשר נותק...

עוד לפני קבלת המכתב ניסה אבשלום לעבור דרך המידבר למצרים בכדי לחדש את הקשר, אבל נתפס מדרום לבאר-שבע, הובא בפני בית-דין צבאי וקיבל "פלקות" ברגליים. נמצא אצלו מכתב חתום על-ידי מ.פ. (מרים פסקל) אל בעלה [פרץ פסקל] במצרים. על השאלה על ידי מי נכתב המכתב ענה אבשלום שהוא קיבלו מאהובתו, אבל מי היא סירב לגלות.

הוא חזר לתחנה והחליט לנסות מזלו בצפון. הוא נסע, אפוא, לקושטה ומשם חשב לעבור לרומניה. אבל בהיותו בקושטה מצאנו את המכתב על יד הרולו, ואז שלחנו לו טלגרמה שיחזור, הוא חזר וחיכה לחידוש הקשר, אבל לאכזבתנו לא שמענו דבר. ואז תיכנן אבשלום שנית לצאת לדרום והשתמש הפעם ביוסף לישנסקי.

עוד לפני זה, ב-15 ביוני 1916, משראה שאין קשר – נסע אהרון לקושטה ומשם לגרמניה, כאילו להתראות עם אנשי מדע. מגרמניה נסע לנורווגיה, ומשם פנה לגרמניה וביקש רישיון לנסוע לאמריקה. ואז באה השאלה בקונסוליה הגרמנית בחיפה אם להרשות לו לצאת או לא. ואני, בתור בעל פספורט אוסטרי וקשרים עם גרמנים, נסעתי לקונסוליה לענות על השאלות.

באתי בחוצפתי הצברית, וכשנשאלתי לשם מה נסע אהרון, עניתי: "לחקור בענייני החיטה הפראית וכו'," והרישיון ניתן.

וכאן אירע מה שאירע. אהרון התקשר עם הצירות האנגלית, אבל בהיותו באונייה בלב-ים, באה אוניית-משחית אנגלית והורידה אותו והובילוהו ישר לאלכס. [הכוונה לאלכסנדריה. – אב"ע]. בשביל הצנזורה כתב אהרון שהוא נוסע לאמריקה להתראות עם ידידיו. אבשלום כעס ואמר: "החזיר הזה, נוסע לתענוגות לאמריקה ומשאיר אותנו פה..."

וכאן יש לתאר את ההתנגשות שלי עם אבשלום. אני אמרתי שאהרון כתב זאת רק בכדי להטעות את הצנזורה [התורכית], ואילו אבשלום קיבל את הדברים כהווייתם והאמין. אותו זמן החליט על דעת עצמו לעבור למצרים ויצא עם יוסף.

אבשלום ואני רבנו פעם לילה שלם, עד שאבשלום יצא מכליו, שלף את האקדח ואמר: "בוא לדו-קרב!" –

אמרתי לו להסתיר את האקדח ולשמור אותו להזדמנויות אחרות. "אני לא אשלוף את אקדחי נגדך..." –

והנה מצלצל הפעמון לעבודת הבוקר... וירדתי למטה. חדרה של שרה היה סמוך לחדרנו, וכשעליתי חזרה מצאתיה אדומת-עיניים. היא סיפרה שלא עצמה עין כל אותו לילה, כי שמעה את הוויכוח בינינו אבל לא יכלה להחליט מי הצודק בינינו. הוויכוח נסב בין היתר גם על השאלה אם הוא רשאי לסכן את עצמו או לא.

אחרי מותו של אבשלום הגיע אהרון לעתלית באונייה. [עלינו – מחוק] עלו אז להתראות איתו, ויוסף לישנסקי ירד אלינו בתור ממלא מקומו של אבשלום ומכוון הפעולה. יוסף לא סיפר על מותו של אבשלום. תעלומת סופו של אבשלום עוררה את נעמן ללכת למידבר ולגלות את האמת. (יוסף סיפר שאבשלום נשלח כאילו לאנגליה לבית-ספר לקצינים).

*

פרשתי מניל"י מאחר שלא הסכמתי לדרכיו של יוסף. הוא התחיל להביא חבילות שהכילו נעליים לנערות מבתי-מסחר במצרים, ושוקולד "קֶדְבּוּרִי" [אנגלי].

אמרתי שאין זה נחוץ וכי "בשביל זה אין לסכן אף ציפורן אחת של אדם..."

אני זוכר שפעם בשבת הזמין אותנו חותנו של ראובן שוורץ, אותי ואת ראובן לטיול לגורן. זה היה בשבת, ותוך כדי טיול אמר לנו בזו הלשון: "היבדלו מהעדה הרעה הזאת..." – הוא התנגד לכל העניין...

עניתי לו שאינני יודע אם צריך להיבדל או לא, אבל אני בין כה וכה חוזר, כי אבא קורא לי הביתה... אבל האמת היא – שלא עצת שוורץ ולא גזירת אבא הניעו אותי לעזוב את ניל"י, כי אם התנגדותי לדרכי יוסף.

כתבתי אז מכתב לאהרון והסברתי מדוע אני עוזב את עתלית וסיימתי: "ואני חוזר לבית-אבא ואתנהלה לאיטי – עד בוא הגאולה."

ברור שנקטתי לשון סתרים וכתבתי שהתחנה הפכה ל"בית מלון, וכו'." התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא-חשבון. הוא נהג בזבוז בכספים, נכנס לבתי-מלון, נסע בכרכרות ועורר בכך תשומת-לב. שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה קבצן ופה לפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות. ומניין, אפוא, לקח כסף?

הוא סידר לו פספורט על שם יוסף טובין. אבל כולם הכירוהו וידעו מיהו. לא הסכמתי לדרכים אלה. אמרתי שעליו לשבת בתחנה ואל לו להסתובב.

עזבתי את עתלית בפסח 1917, אחרי גירוש תל-אביב. שרה ניסתה לעכבני.

אחרי הטיול בגורן אמר לי ראובן שוורץ: "ואתה חושב שתימלט? ואם ישימו יד עלינו?"

אמרתי: "לא הפחד מגרש אותי. אינני מנסה למלט את נפשי..."

ויכוחים עם יוסף לא היו לי. ניסיתי כמה פעמים להוכיח אותו, אבל לא היתה לדבריי השפעה. הוא היה עונה לי להגנתו שהינה בא מגנרל זה או אחר, מאנשים חשובים וגדולים, כלומר – שהוא פעיל ועסוק...

עוד לפני בואו של יוסף דפק לילה אחד על הדלת בחור אדמוני, ממושקף, שירד מהאונייה והביא מכתב מאהרון. סיפר שאבדה לו גרב על שפת הים, ואני יצאתי לחוף, מצאתי את הגרב, וכיוון שאלה היו גרביים אנגליות, – שרפתי את שתיהן, וכן הוצאתי מכיסיו את הסיגריות האנגליות. את הבחור סידרתי בעבודה, כאילו היה עריק מה"שוכרה" בבאר-שבע, ויעצתי לו להיזהר ולמעט שחה עם הפועלים וכו'. הוא שהה אצלנו מיספר חודשים עד שבאה האונייה והוא חזר [למצרים].

על אותה אונייה עלה גם ליובה שניאורסון ונסע למצרים. אבולעפיה רפאל היה בשירות במצרים וגם כן בא כמה פעמים לעתלית. אבל זה היה כבר בקיץ, כשלא הייתי שם. את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון. שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.

*

חזרתי לפתח-תקווה ונישארתי שם עד סוכות [תרע"ח, שלהי 1917]. עבדתי בפרדס. אבל בינתיים פורסם עניין ניל"י וכל האנקורים על הגגות צייצו על המרגלים, והדברים הגיעו ליד כך שספרדי אחד בפתח-תקווה התפאר שירד מהאונייה, וכשאסרוהו התורכים התברר ש"להד"ם".

בסוכות נתפסו יונים שהגיעו לקיסריה במקום לעתלית. המודיר תפס את היונים, אבל לא היה יכול לפענח את המכתבים שהיו כתובים בכתב-סתר.

ראיתי ש"האווירה" חמה וכי מסוכן להישאר – וקמתי ונסעתי לדמשק. קיבלתי עבודה אצל גריגור וילבושביץ, מהנדס של ג'מל פשה, ועבדתי אצלו כמנהל עבודה. כשהתחילו להגיע מהגרים והביאו את האסורים הראשונים, הרגשתי שגם בדמשק האווירה דחוסה בשבילי, וכשבא [ישראל] אהרוני לדמשק לחפש צייד בשביל המוזיאון הזואולוגי שלו בלבנון, בטניל (מפעולות ג'מל פשה), הצעתי את עצמי למישרה זו ועברתי לקסרה – המנזר של הפרֵיר. שם הייתי עד סוף 1917. סיפרו לי שצעירים מ"ועד-ההגירה" חיפשו בביתי את יוסף. אחרים אמרו שבאו לחפש אותי. כששוורץ נחקר על לישנסקי, אמר שהכיר אדם בשם זה שבא לתחנה אל פיינברג וראב, אבל מזמן שהם עזבו – לא בא יותר.

על זה ענה הקימקם החיפאי: "שתי הציפורים, כלומר – פיינברג וראב – כבר נמצאים מזמן במצרים." וייתכן שמשום כך לא חיפשו אותי.

אותו זמן כבר התקדמו הבריטים, התחילו הגירושים גם מפתח-תקווה, וקיבלתי טלגרמה משמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח) מתול-כרם, לבוא לקבל את משפחתי, כיוון שהכול זזים צפונה. נסעתי במכוניתו של קומנדנט גרמני לדמשק. הגעתי לדמשק באותו בוקר בו ניתלו יוסף ונעמן, וראיתי אותם תלויים – על המרג'ה בכיכר מרכז העיר, וזיהיתים, כמובן. הגרמני שאל אותי אם אלה ערבים. אמרתי: "אולי ארמנים ואולי ערבים, אינני יודע."

*

[שייך לתקופה מוקדמת יותר, לפני נסיעתו לדמשק – אב"ע]. בהיותי בפתח-תקווה, באה אלינו שרה ואכלה אצלנו ארוחת-צהריים. היא היתה ידידה של אשתי [רבקה] ושלי. היא ביקשה אז ממני לחזור לעתלית באמרה שיש די כסף והמצב שופר. בשעה שאני הייתי בעתלית אכלנו דורה. אמרה שהתחנה הולכת לאיבוד וזקוקה לאדם. כניראה שחשה עצמה מבודדת אחרי מות אבשלום. החשבה שאצילה מיוסף, שלא אהבה אותו ביותר, או מחשבה אחרת – אינני יודע. אבל לא נעניתי. אמרתי לה שלא התנאים הרעים הבריחו אותי מעתלית, כי אם יוסף שדרכו ודרכי שונות, וכיוון שהוא עומד בראש – עליי לעזוב.

היא היתה אז בדרכה מירושלים יחד עם יוסף. בדרך נכנסו לראשון, ואחר-כך התעכבו בפתח-תקווה. יוסף הלך לגברת [מרים] ] פסקל למסור דרישת-שלום מבעלה [פרץ, הנמצא בקהיר], והיא (שרה) באה אלינו. אגב – סיפרה לי אז שקיבלה אקדח חצי-מאוזר ושאלה אם יש לי כדורים, ונתתי לה. בכדורים אלה איבדה את עצמה לדעת.

לא ייתכן שיוסף הרג את אבשלום. אינני זוכר באיזה רושם הייתי אז, אבל עכשיו ברור לי שלא. וזה למרות שלא אהבתי את יוסף [וראיתי כאיש הפקר – מחוק].

*

[דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה. על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים. אב"ע].

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

"גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי"

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי"

בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספריה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספרייה הציונית 1988

אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב-1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "נילי" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח-תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתיישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר-כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח-תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160-162]

* * *

ד"ר נתן שחר

ההחמצה המוסיקלית הגדולה בירושלים

נדמה לי ששמו של המלחין סטפן וולפה כבר הוזכר, אם כי בדרך אגב, באחד מעיתוניך. אך לעצם העניין, לדעתי היתה זו אחת ההחמצות המוסיקליות הגדולות של הנהלת הקונסבטוריון הירושלמי, שלא חידשה את חוזה עבודתו של סטפן וולפה.

אם היה וולפה ממשיך ללמד מוסיקה בקונסבטוריון, וממשיך לכתוב יצירות ושירים ולעבד למקהלות ולהרכבים מוסיקליים שונים, היינו מתעשרים בעושר מוסיקלי רב.

בנוסף לשירים שהלחין, אותם הזכיר אליהו הכהן ברשימתו מיום שני, [6.9.09, גיליון 477] – הוא הלחין עוד כמה שירים כגון: "משה והסנה" המתחיל בשורה "שם בפאתי המדבר הבוער" לתמליל של א. ליסיצקי (דמות מרתקת כשלעצמה), ו"פיוטים קטנים" המתחיל בשורה "שחר עלה אלי דודי" על פי מילותיו של שלמה אבן גבירול, אך לחניו הידועים ביותר, המבטאים היטב את השקפת עולמו הסוציאליסטית-מרקסיסטית, הלא הם "עולם חדש נברא הקשיבו" ו"תן לי חבר את ידך המיובלת" – שירים אלה, אשר יחד עם השיר "צדקתם הבונים הצעירים" שהזכיר אליהו הכהן, היו חלק מהרפרטואר הבסיסי של כל מקהלות הפועלים והושרו בכל עצרות האחד במאי בשנות הארבעים והחמישים, כמו כן הושרו בכל תנועות הנוער הסוציאליסטיות בארץ. שיריו של וולפה כונו אז "שירי המעמד" והכוונה כמובן למעמד הפועלים.

ידוע לי כי וולפה הלחין עוד מיספר שירים, אך אלה אינם ברשותי ולפיכך אין לי את הפרטים עליהם.

בשנותיו בארה"ב נודע וולפה כמרצה ומורה למוסיקה מן המבוקשים ביותר, ואף היה מרצה מבוקש למדי בסמינרים ובקונגרסים בין לאומיים למוסיקה.

על פגישה איתו שהתקיימה בסמינר הבין לאומי למוסיקה חדישה בדרמשטאט בגרמניה, בשנת 1962, סמינר בו שימש וולפה כאחד המרצים המרכזיים והפופולריים ביותר,  מספר המלחין מקיבוץ בית אלפא שלמה יפה (חוברת "תצליל" מ-1980, עורך: מ. גורלי) – וכך כותב ש. יפה:

"באחד הימים אחרי ארוחת הבוקר ראיתי את וולפה יושב על אחד הספסלים וקורא בעיתון. התיישבתי בקצהו השני של אותו ספסל ותוך עיון בספר, שרקתי בשקט את שירו הידוע "צדקתם הבונים הצעירים". סטפן וולפה היפנה אליי את ראשו ושאל עם חיוך אם אני ישראלי – כך נוצרה ההיכרות בינינו". (שם, ע' 17).

בראיון שקיימתי עם ש. יפה בשנת 1981 בבית אלפא, סיפר לי ש. יפה פרטים נוספים מהפגישות עם וולפה שם. בין השאר סיפר לו וולפה כי מעט השנים ששהה בארץ ישראל היו מצד אחד שנים מאושרות עבורו, אך מצד שני טען נגד הנהלת הקוסבטוריון הירושלמי, שם לימד, שהצרו את צעדיו ואף קיפחו את פרנסתו ככל שיכלו מסיבות של אגואיזם וקינאה אישית, בגין הצלחתו המקצועית הן כמורה והן כמלחין, אך גם בגין דעותיו והשקפותיו השמאלניות.

לאחר פטירתו הקימו תלמידיו של וולפה בארה"ב ובקנדה אגודה מיוחדת על שמו כדי לשמר את מורשתו המוסיקלית הייחודית.

* * *

האזינו ל"אל תתנו להם רובים" של אלתרמן-וולפה

שלום אהוד, כל השירים שהזכיר כוהננו הגדול [אליהו, גיליון 477] – מלבד "שיר הנפח" – נמצאים באתרנו לקריאה ולהאזנה. ניתן להגיע אליהם דרך דף היוצר של שטפן וולפה.

יש קישור מובנה בטקסט לדף של וולפה, אבל כתובת האתר: www.zemereshet.co.il

אֶבְיָתָר

זֶמֶרֶשֶׁת

אהוד: תודה. החזרת לי את נעוריי עם השמיעה ב"זמרשת" של השיר המופלא, בביצוע חבורת "שהם" – הלא הוא "אל תתנו להם רובים" – שליווה אותנו בשביעית ובשמינית הומאנית (ספרותית) בבית ספר תיכון חדש בתל אביב לפני 55 שנים, כאשר את המילים אנחנו מעתיקים במחברת זה מזה ואת המנגינה מזמזמים מפה לאוזן, מבלי דעת בכלל מי הלחין אותה ומיהו שטיפן וולפה אבי המנגינה, כי לא שמענו אותה בשום הקלטה או שידור. תוכנו של השיר, הגוויעה לאחר הפגיעה בגז במלחמת העולם הראשונה – התחבר לנו עם כרכי "בית טיבו" הפאציפיסטיים של רוז'ה מרטין דה-גאר, שאותם קראנו לשיעורי הספרות הכללית של המורה המופלאה טוני הָלֶה, וזאת בתביעתה הנמרצת מאיתנו לחופש הגדול שבין שביעית לשמינית, יחד עם רשימה של עוד ספרי מופת מספרות העולם. מי מכם קרא ולמד את קפקא לפני 55 שנים, ואת "פאוסט", ואת "פר גינט"?

אגב, למדנו יחד בנים ובנות וזה לא פגם ברמת הלימודים שלנו. להיפך. רצינו להצטיין גם כדי לעשות רושם על הבנות וכך נרתמו ההורמונים והַשְפּיך שלנו לטובת הלמידה וההשכלה הכללית, כשאנחנו מעריצים את התלמיד המבריק ביותר בכיתתנו, אנוש בר-שלום, ומנבאים לו עתיד גדול בספרות העברית.

* * *

אהוד בן עזר

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

השיר הולחן רק לאחרונה, 50 שנים אחר היכתבו – במנגינה יפה מאוד על ידי מוני אמריליו, וטרם נמצא לו מבצע מתאים. אנחנו מוכנים לשלוח את קובץ הטיוטה של הלחנת השיר לכל מי שמבקש לבחון אם השיר מתאים לו לביצוע.

* * *

תגובות לביקורת על תיכון צייטלין

שחידש את ההפרדה בין בנים לבנות בין כתליו

מר בן עזר,

כבוגרת ביה"ס העירוני צייטלין אני מביעה את מחאתי על סגנון ביקורתך על השינויים החלים בבית ספר זה. אני מבינה את ביקורתך על ההקצנה שחלה בהשקפת בית הספר, אבל קיימת צורה של התבטאות מכובדת יותר למוסד וותיק זה. מוסד זה הקים דורות של תלמידים שמדינתנו יכולה להשתבח בהם. הסגנון הבוטה של דבריך מעיד עד כמה אינך מודע למוסד ולערכיו.

תמר עדיני

בוגרת מחזור 1958 תיכון עירוני ג'

לאהוד בן עזר,

אני אחד מבוגרי ביה"ס התיכון צייטלין וגאה במוסד ובחבריי בוגרי המוסד. זה זמן רב מאוד שאין לי קשר אליו ולכן לא ידעתי שהמוסד ערב בנים ובנות ועכשיו שמעתי ממך שהמנהל בחר לחזור למצב ההפרדה שהיה קיים כשלמדתי בו.

אני סבור שגסות רוח ובחירת אוצר מילים מן הביוב הרוחני אינם כלים ראויים להבעת דעה. איני חרדי ואינני מתיימר לדבר בשם הקהל החרדי או הדתי, אך ראוי לך לכבד עמדה של מוסד שבוגריו נמנים על מלח הארץ והם מבחירי בניה ובנותיה, מה גם שרבים נפלו על הגנתה. המוסד גאה בבוגריו ובוגריו גאים בתיכון שבו בילינו ארבע שנות בגרותנו. אנא שמור ונצור את לשונך ושלח אותה במטרות יותר נאותות.

פרופסור עוזי עדיני

Mr. Benezer

My brother, Professor Uziel Adini of Philadelphia, USA, forwarded me with your writing on Zeitlin High School in Tel-Aviv.

I graduated Zeitlin in 1960 and have since moved far from the religious values they did their best to instill in me.

You are entitled to your views on any subject and matter; still you must show decency and dignity to others with whom you might differ. I found your writing style to be most offensive, vulgar and degraded, and I think you owe an apology to the educators of the Zeitlin School.

Being a secular Jew myself now for five decades, I would still prefer an education system that separates boys from girls in their teens.  One cannot deny that various hormones work most intensely in teen agers and that such young people could be better served in their studies if they could concentrate on their materials rather than the sexual features of their companions.

Respectfully still,

Ami Adini, President

Ami Adini & Associates, Inc.

Los Angeles, California

www.amiadini.com

אהוד בן עזר: כן, קיבלנו תגובות נזעמות על סיגנון הדברים שכתבנו [בגיליון 477] על תיכון צייטלין בעקבות חידוש ההפרדה בין בנים לבנות בין כתליו – וזאת גם מאנשים התומכים בלימוד משותף של בנים ובנות אבל כניראה הם חסרי חוש הומור.

 אנחנו מתנצלים על הסיגנון הבוטה, שהוא דרכנו להחריף את הנושאים שעל סדר היום, וקוראינו מכירים אותו היטב ורובם נהנים ממנו כי הם מבינים מהי סאטירה  – אבל איננו חוזרים בנו מתוכן דברינו, והמכתב האחרון על ההורמונים רק מחזק את דעתנו. אכן, הגירוי המיני ההדדי הגורם לאוננות ופוגם בהישגיות שהיא הדבר החשוב ביותר בחינוך ובכיתות, ולכן ההפרדה בין המינים מובילה להצטיינות! נדמה לנו שגם במדרסות המוסלמיות נוהגים כך, והתוצאות הנהדרות מדברות בעד עצמן!

ועוד דבר אחד ראוי היה לומר לכם, בוגרי צייטלין הגאים כל כך בבית ספרכם – כנראה החינוך שלכם היה בכל זאת דפוק קצת! עובדה, במקום להתקומם ולהעביר ביקורת חריפה על המנהל החדש של בית הספר, שהחזיר עטרה ליושנה – את ההפרדה בין בנים לבנות, אתם מגינים עליו ומתנפלים על מי שמעביר עליו ביקורת!

* * *

פולמוסוֹן רון סואן

אני חושב שמר סואן צריך ללכת לבריכת החולה, ייכנס לאגם וירבץ שם כאחד הג'מוסים מראשית התקופה הציונית. אדם שמשתמש בביטוי התנחבלויות [גיליון 477] צריך לא רק להתבטא כבהמה אלא גם להתנהג ככזו. נאה דורש נאה מקיים.

ע.צ (עיתונאי ציוני)

לא אחתום בשמי. הוא מסוגל לשלוח אליי הביתה את הקרובים של אלה מג'לג'וליה.

[השם והכתובת שמורים במערכת]

אהוד, שלום!

מציע לך לא לפרסם מאמרים עם הכינוי הבזוי "מתנחבלים", "התנחבלויות" וכו'. [רון סואן, בגיליון 477].

אורי הייטנר

אהוד אהלן, 

לגבי שני הספרים שציינתי על שרה אהרונסון [ואתה שאלת אם בכלל קראתי אותם, גיליון 477], ובכן: את "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר קראתי בנעוריי וכבר אז זה נראה לי שמאלץ. אני עקרונית לא אוהב את סגנון הכתיבה הדידקטי פדגוגי של ד. עומר – חסר דימיון, יבשושי, כמו שיעור ספרות של שנות השישים... עם זה, אני מעריך אותה מאוד כיוצרת וכאישה שפועלת לשימור התרבות הציונית שלנו. אם בזכותה יקראו ילדים ספרים – דיינו! הכול שאלה של סגנון וטעם... 

לגבי הספר השני "אות מאבשלום": פרשתי בעמוד חמישים עם תחושה של רומן למשרתות מהסוג הדוחה ביותר. זו ממש לא ספרות. ספר טיסה מהסוג הזול. 

"ספר הגעגועים" שלך נמצא ליד הכוננית שלי בהמתנה... רכשתי אותו בעיקר בגלל העטיפה היפה! אין כבר תפוזים ופרדסים במחוזותינו... זן נדיר... 

אגב: ממליץ מאוד על הספר "מאה אימהות" של ענת הררי.

רון סואן 

* * *

המשיכו בגסויות שלכם ואל תתחשבו בטרחנים! החרא שלכם הוא מעיין מים חיים!

אנחנו קוראים את המכתב העיתי כבר חמש שנים, כאשר אחת הסיבות העיקריות להתמדתנו היא שאנחנו פריקים של סיגנון הקקה-פיפי ושל כל ההתגוססיות וההשתטויות שלכם שאומרים שהן מתאימות לגיל הילדות וההתבגרות אבל לא לאנשים רציניים.

מה לעשות, אנחנו נשארנו בעלי חוש הומור אינפנטילי, ברמה של חיימקה שפינוזה או של הרב עובדיה יוסף והרב כדורי ז"ל, ולצערנו שום עיתון נייר אינו מדפיס להנאתנו פיסות חרא נפלאות כמו אלו שאתם מורחים בהן חלק ניכר מהגיליונות שלכם מהקונדיטוריה שלכם.

נדמה לנו שזו גם הסיבה שפובליציסטים מעולים מצטרפים אליכם כל הזמן, משום שאת הביקורת שלהם שום עיתון מכובד, דוגמת "הארץ", אינו מוכן להדפיס. לכן אנחנו אומרים – כאשר חלק ניכר מהעיתונות החשובה והרצינית מתיימר שהוא לא חרא – החרא האמיתי שלכם הוא מעיין מים חיים!

חיים ושמעונה צוואה

תל אביב

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביסוד העימות החריף עם נשיא ארה"ב עומד הסכם חשאי שנחתם בפגישת אובמה עם נשיא התנועה הציונית בנימין זאב תיאודור הרצל [אַבּוּ-הַנְס]. הרצל היה מודאג מאוד מכך שבקרוב שליש מן הישראלים יהיו ערבים ושליש חרדים, ואין סיכוי לעוד מיליון יהודים שיעלו מרוסיה, אפילו שרבע מהם יהיו ערלים.

הרזרוואר היחיד שנותר לעלייה של לפחות עוד מיליון יהודים ובני זוגם, גם הלא-יהודים, לישראל – הוא יהדות ארה"ב. ואולם הם לא יעלו כל זמן שטוב להם בארה"ב, וכל זמן שהאמריקאים המוסלמים המתרבים והולכים עדיין אינם מאיימים על קיומם, והאנטישמיות אינה מרימה ראש.

לפיכך התחייב אובמה שבמסווה של אוייב ישראל הוא יקשה על חייהם של כל אותם יהודים בארה"ב שחשים הזדהות עימה – עד כדי כך שיעשו בהמוניהם עלייה לישראל כפי שעשו מיליון יהודי רוסיה. זה ישנה את המאזן הדמוגראפי בישראל וייתן לה עוד כמה שנים עם רוב יהודי חילוני פלוראליסטי מול סכנת שני השליש החרדים והערבים.

* ימי שלישי בבוקר הם הימים הטובים של קול  ישראל כי את תוכנית הבוקר מגיש עמיקם רוטמן ולא קרן נויבך, הפטפטנית הסדרתית האנטיפטית שיודעת הכול ולא מאפשרת למרואיינים הנחקרים שלה לדבר כי הם הרי לא יודעים כלום או מסתירים את העיקר, כמו החשודים בפשע, ולכן כשהיא פותחת את הפה אנחנו סוגרים את הרדיו.

* הייתכן כי הורדת קרונות אחדים של רכבת ישראל מהפסים לפני קריית גת באמצעות חפץ זר גדול שהונח על המסילה, אתמול לפני-הצהריים – אינה אלא פיגוע טרור פרימיטיבי אבל מוצלח למדי ומבשר אפשרויות פעולה נוספות, אולי גם מתוצרת בית?

* זר פרחי רעל למכחיש השואה מחמוד אחמדינג'אד לקראת הופעתו בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. במסגרת הביקור הרֶהביליטאציוני של הטרוריסט המנוול הפרסי – הוא ייתן שיעורים פרטיים לנשיא בעל הרקע המוסלמי מובארכ חוסיין אובמה בנושא – איך לשמור על הפופולאריות שלך בארצך. הוי, היטלר, היטלר, לו אתה ראית, למי טריומף, למי שירי הלל...

* * *

לקראת אירועי אוהבים אמנות:

גלריה אנגל/ סופרסתם – ז'אק ז'אנו // גלריה נלי אמן – מלנחוליה – יעל קנרק

שתי גלריות שכנות [ברחוב גורדון, תל אביב] תפתחנה במקביל (וללא תיאום מראש...) ביום חמישי, היום, שתי תערוכות יחיד של שני אמנים שונים בתכלית, אשר הקו המחבר ביניהם הוא העיסוק האובססיבי באותיות ובשפה.

שתי התערוכות מציעות התבוננות  בקשר שבין האמנות לשפה.

גלריה נלי אמן תפתח את התערוכה מלנחוליה של אמנית המדיה יעל קנרק, אשר חיה ופועלת בניו-יורק. עבודות המיצב המהוקצעות של קנרק נעשו ביד עמלנית ומדויקת בחיתוך לייזר, והוצבו על קירות הגלריה בעבודת נמלים דייקנית. היא עושה שימוש בחומרים תעשייתיים ובטכנולוגיה כדי לכתוב בחלל, פיזית ווירטואלית, תוך הרהור בפואטיקה של רשתות מסחר וטכנולוגיה. בליל האותיות של הערבית, העברית והאנגלית מייצג מבחינתה את הניכוס הגיאופוליטי והתרבותי, תוך הרחבה של המונח authorship.

קרנק מעידה על עצמה כי שעוסקת בתרבות המדיה, המחקר שלה נולד מתוך התעניינותה בקשר בין תרבויות, בייחוד בדרך ביטויין של מרחבי השפה ברשת האינטרנט והיחס בין שפה לתודעה.

גלריה אנגל השכנה תפתח את התערוכה סופרסתם לאמן הוותיק ז'אק ז'אנו, שמייצג את מגמת תחיית היהדות באמנות הישראלית בשנים האחרונות. התערוכה מסכמת את עיסוקו של ז'אנו לאחרונה, בריתוך אותיות עברית מברזל. 

בניגוד לרכות העמלנית של קנרק, היוצרת משטחים נקיים וסטריליים, החלל שיצר ז'אנו בגלריה אנגל הוא גס, שורשי, מחובר לארצישראליות עברית ומיתית. מיצב הענק של ז'אנו נעשה בפרץ אימפלוסיבי, ללא הכנה מוקדמת מראש. אותיות מברזל חלוד נפרשו על הרצפה ושביל של חול מוביל את המבקרים לכל אורכו, ומאפשר לגעת ולדרוך על האותיות.

את הטקסטים לתערוכה כתבו העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל, חוקר האמנות דוד שפרבר והאוצרת אורית לוטרינגר.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,231 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-114 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-19מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,214 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל