| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 485
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' בחשון תש"ע, 22 באוקטובר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
בצירוף צרופת הערב למוני אמריליו בצוותא תל אביב ביום ראשון, 25.10
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (90).
ריצ'רד קמפ: עדות קצין בכיר בריטי בזכות ישראל וצה"ל, בפני מועצת האו"ם לזכויות האדם. // אסתר זנדברג: לבנות את בית-אסיה מחדש, ראיון עם מרדכי בן חורין. מתוך "גלריה" ב"הארץ". // אילן בושם: שישה שירים (אוקטובר 2009).
אורי הייטנר: 1. תורכיה האחרת. 2. גיבור לאומי.
יוסי אחימאיר: מול גולדסטון – אחדות של ממש. // יוסי גמזו: פְּגִישָה בַּגֶּשֶם.
חנן רותם: יסודות אוטוביוגרפיים ביצירתו של מאיר שלו.
"מושל יריחו" ליוסף מונדי, אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1975.
אוריה באר: 1. מותו של שחקן (מאיר אלוני). 2. נשיא האיוולת (קרטר).
דרור אֵידָר: זיכרון והשכחה: בין פתח תקווה לתל אביב, פורסם ב"ישראל היום".
רובי בוזגלו: תשאלו על גולדסטון ביוגוסלביה.
מייסד Human Rights Watchתוקף את התמקדות הארגון בישראל: כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד! מאת רוברט ברנשטיין, "ניו יורק טיימס".
מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שבה מחופשה נופית גסטרונומית-קולינארית מוטורית וגם אלכוהולית בעקבות הזמנה מלכותית שהתקבלה במערכת מנסיך אלזס ומנסיכת לוריין העוקבים בסקרנות ובעניין אחר כל גיליון חדש, ובהזדמנות זו הוענקו לסופר נידח בטקס מפואר בשטרסבורג פרס נסיך אלזס (וגם אזרחות כבוד של פתח תקווה 1878 מטעם איגוד פקידי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד יוצאי אלזאס ע"ש אליהו שייד המנוח שנשלחו לפלשתינה לגאול בנות איכרים יפות שהתאוננו מאוד), ולמיסתורית – הוענק פרס נסיכת לוריין – אות דג זהב של הגפילטע פיש הטוב בעולם. במשך כל התקופה הדמומה הזו אוייש בניין המערכת בידי שומר פתאים עם כלב אנדלוזי והפועלים הסיניים הקטנים שניקו את צינורות האינטרנט במברשות השיניים אבל לא ענו לאי-מיילים ולטלפונים.
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
רַק מִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא דִּבֵּר אֶל הַקִּיר
רַשַּׁאי לִטְעוֹן שֶׁהַקִּיר אֵינוֹ עוֹנֶה.
מתוך המחזור "נגיעות" (90)
עדות קצין בכיר בריטי בזכות ישראל וצה"ל,
בפני מועצת האו"ם לזכויות האדם
ביום 16 באוקטובר 2009 התייצב בפני מועצת או"ם לזכויות האדם בז'נבה קולונל ריצ'רד קמפ (Richard Kemp) ומסר עדות. עדותו מצולמת ומתומללת. למען המתקשים בקריאת אנגלית, תרגמתי את העדות לעברית:
תודה לך, אדוני הנשיא,
הנני המפקד-לשעבר של הכוחות הבריטיים באפגניסטן. שירתי בנאט"ו ובכוחות או"ם; פיקדתי על כוחות בצפון אירלנד, בבוסניה ובמקדוניה; והשתתפתי במלחמת המפרץ. ביליתי פרק-זמן ניכר בעירק מאז הפלישה בשנת 2003, ועסקתי בטרור בינלאומי עבור הוועדה המשותפת לביון של ממשלת הממלכה המאוחדת.
אדוני הנשיא, בהתבסס על ידיעותיי ועל ניסיוני, אני יכול לומר זאת: במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', צבא ההגנה לישראל עשה יותר להבטחת הזכויות של אזרחים באזור קרב משעשה צבא אחר כלשהו בהיסטוריה של הלוחמה.
ישראל נהגה כן, אל מול אויב שבמתכוון מיקם את יכולתו הצבאית מאחורי המגן האנושי ששימשה האוכלוסייה האזרחית. חמאס, כמו חיזבאללה, הם מומחים בהנעת האג'נדה של התקשורת. שניהם ימצאו תמיד אנשים המוכנים להתראיין ולגנות כוחות ישראלים בגין פשעי מלחמה. הם מיומנים בבימוי תקריות ובעיוותן.
צה"ל ניצב בפני אתגר, שאנו הבריטים איננו חווים באותו היקף. זוהי ההנחה המוקדמת האוטומטית, הפבלובית, של רבים, בתקשורת הבינלאומית ובקבוצות בינלאומיות לזכויות-אדם, שצה"ל נמצא בצד הרע, המחלל זכויות אדם.
האמת היא שצה"ל נקט אמצעים יוצאי-דופן, להודיע לאזרחים בעזה על אודות אזורי מטרה, בהטילו יותר מ-2 מיליון עלונים ובבצעו יותר מ-100 אלף שיחות טלפון. משימות רבות, שיכלו לשתק את יכולתו הצבאית של חמאס, נזנחו כדי למנוע אבידות בקרב האזרחים. במהלך הקרב, צה"ל התיר מעבר כמויות-ענק של סיוע הומניטארי לעזה. העברת סיוע ממש לידי אויביך היא, לדידו של הטקטיקאי הצבאי, דבר שאינו עולה על הדעת. אך צה"ל קיבל על עצמו סיכונים אלה.
למרות כל אלה, מובן מאליו שאזרחים תמימים נהרגו. המלחמה היא תוהו-ובוהו והיא מלאה בטעויות. טעויות היו מנת חלקם של הכוחות הבריטיים, האמריקניים והאחרים באפגניסטן ובעיראק, ורבות מהן אפשר לייחס לשגיאות-אנוש. ואולם, טעויות אינן פשעי מלחמה.
יותר מכל, האבידות בקרב האזרחים היו תוצאתה של דרך הלחימה של חמאס. חמאס ניסה במתכוון להקריב את אזרחיו-הוא. אדוני הנשיא, לישראל לא הייתה ברירה אלא להגן על אנשיה, כדי להפסיק את התקפתם ברקטות בידי חמאס.
ואומר זאת שוב: צה"ל עשה להגנת זכויות האזרחים באזור לחימה, יותר מכל צבא אחר בהיסטוריה של הלוחמה.
תודה לך, אדוני הנשיא.
אסתר זנדברג
לבנות את בית-אסיה מחדש
מתוך "גלריה" ב"הארץ"
יום חמישי 1 באוקטובר 2009
אם זה היה תלוי במרדכי בן חורין, אף אחד לא היה נוגע בבית אסיה. אבל כשפנו אליו במטרה לבנות מגדל חדש מעל האייקון האדריכלי שתיכנן לפני 40 שנה, הוא נאלץ להסכים: "אני היחיד שיכול להציל את בית אסיה."
האדריכל מרדכי בן חורין יודע יותר טוב מכל אחד אחר שהקמת מגדל מעל בית אסיה בתל אביב לא בדיוק תעשה חסד עם הבניין שאותו תיכנן לפני 40 שנה – מבנה פיסולי שתווי המתאר הגליים שלו הם החוליה ה"נשית" בקומפוזיציה הגברית של מגדלי המשרדים המזדקרים במתחם שבין הרחובות וייצמן, דפנה ושדרות שאול המלך. אף על פי כן, בן חורין נענה להצעתו של אלפרד אקירוב, הבעלים החדש של בית אסיה, לקבל על עצמו את תיכנון המגדל.
זוהי הצעה שאי אפשר לסרב לה וכמעט שלא נולד האדריכל שיעמוד בפיתוי, גם במחיר פגיעה אנושה יותר ביצירתו המקורית מאשר זו הצפויה בבית אסיה. יזמי נדל"ן מצדם יודעים היטב את נפש האדריכלים. פעם אחר פעם הם מנצלים את החולשה או את הכורח ומשתמשים בהם כמעין מגן חי ליוזמות מיוזמות שונות. במיוחד נחוץ עלה התאנה של האדריכל המקורי כשמדובר בתוספות בנייה ושינויים מפליגים או אפילו הרס במיבנים איקוניים או בניינים לשימור.
הדילמה מוכרת בענף וחוזרת על עצמה שוב ושוב, וכך גם התירוצים. "אם זה היה תלוי בי לא הייתי נוגע בבית אסיה," אומר בן חורין בשיחה איתו על המגדל, שתוכניתו נדונה בשבוע שעבר בעיריית תל אביב ונשלחה להסתכלות נוספת. "אבל יש כוחות חזקים שפועלים כאן. כוח הפוליטיקה וכוח ההון. אם אני לא אסכים," הוא אומר וחוזר בכך על צידוק מוכר בענף, "ימצאו מישהו אחר שיהרוס את יצירת האמנות הזאת. מי יודע מה יעשו שם."
בן חורין מספר שבמשך שנים דחה הצעות של יזמים להוסיף קומות על בית אסיה, "כי חשבתי שזה יפגע בבניין שנהפך לאייקון. אבל מגדל זה סיפור אחר. הוא משאיר את הבניין המקורי כמעט בשלמותו. בהתחלה הצעתי לעשות מגדל בגובה של 60 קומות שהיה יכול להבליט את הקומפוזיציה הקיימת. אבל בעיריית תל אביב דרשו שלא נעלה גבוה יותר מאשר בית יבמ (כיום מגדל אמות השקעות). הייתה גם בעיה עם חוזק היסודות בבית אסיה, כך שהרעיון של גורד שחקים ירד מהפרק."
המגדל יתנשא בסופו של דבר לגובה של 12 קומות בלבד מעל לבניין בית אסיה המקורי. הבניין אינו מיועד לשימור. אפשר שנזקו של המגדל יתגלה כפחות אנוש מאשר נדמה. "ברור שמדובר במסת בנייה עצומה," אומר בן חורין, "אבל אני מאמין שבתיכנון נכון ניתן יהיה למזער את הנזק."
בהצעה שהציג לגורמי התכנון בעיריית תל אביב המגדל נראה מגושם וכבד. הוא עושה מאמץ מיוזע להשתלב בבנייה הקיימת אבל רק מתחרה בה ומוסיף לה מנת יתר של אדריכלות, ולא במיטבה. אחרי מחשבות שניות, בן חורין שוקד כעת על חלופה "שקטה" יותר כהגדרתו לעיצוב המגדל, ובוחן אפשרויות של "מבנה קובייתי חלק מזכוכית שיהווה רקע לפסל זה, בית אסיה, ואנטיתזה לארכיטקטורה של הבניינים הקיימים." הוא גם בוחן הצעה שעלתה במועצת העיר ונשמעה לו בהתחלה מופרכת, לשילוב פאנלים סולריים לייצור חשמל בעיצוב המגדל ולחפות את החזית הדרומית בתאים קולטי שמש. בקרוב יציג את הקונספט החדש לוועדה והוא מקווה להסכמה.
התוכנית להקמת המגדל הצליחה לעורר התנגדות בין אדריכלים ובגופים ירוקים בתל אביב, שמוחים על הפגיעה בבניין עצמו ובשכניו, שהכוריאוגרפיה ביניהם כבר נצרבה בתמונת העיר. בן חורין מצדו מאמין כי בתוך זמן מה גם המגדל שלו ייחשב מובן מאליו וכי "בעוד כמה שנים יחשבו שכך היה תמיד כמו שחושבים על המתחם כפי שהוא היום, למרות שהתכנון המקורי היה שונה לגמרי ממה שנבנה בסופו של דבר."
מתחם מגדלי המשרדים ברחוב שאול המלך היה שנוי במחלוקת מאז החל להיבנות בשלהי שנות ה-60. בעיקר הוטחה הביקורת נגד התיכנון הכולל והכיכר שיצרו מתחם מנותק ומסתגר. "בתוכנית המקורית הבניינים היו אמורים להיות בגובה אחר ובעיצוב אחיד ופשוט," אומר בן חורין, "והכיכר היתה צריכה להיות המשך של הרחובות. אבל המגדלים שונו והכיכר הוגבהה ונותקה מרחוב. אז עכשיו מתנגדים לשינוי בתוכנית ששובשה מלכתחילה. אני מאמין שהפרויקט שלי יחזיר את הכיכר לרחוב ולציבור."
בן חורין, יליד 1930, הוא בן הדור השלישי לאדריכלים המודרניים בישראל. הוא נולד בפתח תקווה, דור רביעי בארץ מצד אימו, בן למשפחה ממייסדי המושבה. בן דודו הוא הסופר אהוד בן עזר [ליתר דיוק, אימו לאה ואבי בנימין היו בני-דוד. – אב"ע]. אביו, משה בן חורין (גינזבורג) היה מהנדס בניין ידוע והשניים עבדו ביחד במשך שנים. הוא בוגר הפקולטה לאדריכלות בטכניון בחיפה. בסיום לימודיו ב-1956 השתתף עם האדריכלים חנה ואבא אלחנני בתחרות לתיכנון משכן הכנסת בירושלים, שאותו הציעו למקם במגדל בגובה של 18 קומות. "לא היה אז בעולם פרלמנט במגדל," אומר בן חורין. ההצעה לא זכתה, אבל "עם המגדל של בית אסיה אני חוזר בעצם לנקודת ההתחלה."
סיגנונו האדריכלי של בן חורין התגבש בשנות ה-60 וה-70 והוא משוייך ברובו לזרם הברוטליסטי. בנייניו זוכים כיום להערכה מחודשת מצד דור חדש של אדריכלים צעירים ומעודכנים שגילו את התקופה. הוא עצמו מתנער מכל שייכות לסגנון או זרם. "אני מושפע אבל לא תופס אג'נדה. אני בן חורין," הוא אומר. הוא גם לא מרגיש חלק מקהילת האדריכלים. "אדריכלים שאני פוגש תמיד מדברים על עסקים ועל אדריכלות, שני נושאים שלא מעניינים אותי. אדריכלות בשבילי היא לא דרך חיים ותופסת אולי רק חמישה אחוזים מהזמן."
בזכות אביו הרוויזיוניסט הוא הוזמן בשנות ה-60 לתחרות מצומצמת לתיכנון בית ז'בוטינסקי בתל אביב (מצודת זאב) וזכה בפרס הראשון. הבניין המונומנטאלי והכוחני שנחנך ב-1963 נהפך לאחד מסמליו החזותיים של הימין הישראלי ושל המהפך הפוליטי של 1977 שהוכרז שם. "בגלל הבניין מזהים אותי עם המשפחה הלוחמת." כשזכה בתחרות לתיכנון בניין לשכת המס ההסתדרותית, ברחוב ארלוזורוב בתל אביב מצידו השני של המתרס המפלגתי, "הם אמרו, אנחנו שמחים שנגזר עלינו לעבוד איתך."
פוליטית, בן חורין נוטה לימין הלאומי-ציוני. השקפת עולמו באה לביטוי לא בחברות במפלגה כלשהי אלא בכתיבה אובססיבית של מכתבים – לא טוקבקים – למערכות העיתונים, לפחות מכתב אחד או שניים ביום, על כל נושא בעולם. לעיתים הוא כותב בשמו ולעיתים בשמות שאולים. פעם הציע לגייס למאבק בטרור את ותיקי אצ"ל ולח"י. לאחרונה יצא חוצץ נגד דו"ח גולדסטון. במשך שנים כתב גם בתור ערבי פלסטיני במטרה להוקיע את הפלסטינים כציבור קיצוני עויין.
במשך עשרות שנות קריירה שנמשכת גם היום בן חורין תיכנן שורה ארוכה של מבנים, בנייני ציבור ומאות בתים פרטיים. רבים מהם לבני האלפיון העליון ובעלי הממון הגדולים בישראל. אף על פי כן הוא מתעקש לקרוא לעצמו "אדריכל של עניים, גם כשאני מתכנן למיליארדרים. אני מתכנן מדוייק וחסכוני, ואני לוקח הרבה מעשירים ומעט ממי שאין לו הרבה כסף אבל החלום שלו זה לבנות לעצמו בית."
במשך שנים בן חורין היה אדריכל הבית של איל ההון שאול איזנברג, היזם המקורי של בית אסיה, ותיכנן את הווילה שלו בסביון. עבודתו בשירותו של איזנברג היא סיפור אלף לילה ולילה שהסתיים בסכסוך ענקים בבית המשפט. באחת מעדויותיו סיפר מעל דוכן העדים כי איזנברג דרש ממנו שבית אסיה יהיה הבניין המפואר ביותר בישראל מכיוון שברצונו "לנקר עיניים".
בן חורין עצמו מתגורר ועובד בסביון בבתים פרטיים שתיכנן בעידן הטרום נובורישי של השכונה ובימים יפים ותמימים יותר של האדריכלות הישראלית. ביקור בביתו ובמשרדו הסמוכים זה לזה הוא מסע לעולם אדריכלי שנעלם זה כבר אך הוא רחוק מלהתיישן. הוא ורעייתו מחזיקים בית נוסף ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, שזאת הבעת עמדה פוליטית בזכות עצמה.
לבניינים שתיכנן הוא מתייחס כאב גאה המופקד על הגידול והטיפול בילדיו גם כשבגרו. אם יש לך ילד, הוא אומר, "את תרצי לגדל אותו במשך שנים ולא שבגיל מסוים פתאום יעבירו אותו למישהו אחר. אני נמנע מלעבוד בחו"ל כי אני רוצה את הבניינים-הילדים שלי מסביבי. בכל פעם שאני מקבל דפרסיה אני מסתכל ואומר, הנה עשיתי משהו."
תחושת ההורות על בניינים נוגעת ללב אבל גם מלבה תחושת בעלות מוגזמת של אדריכלים על בניינים, שאחרי הכול נמצאים ברשות הכלל. היא גם מונעת ביקורת עצמית ופרספקטיבה נטולת פניות. בלי קשר לבית אסיה ועם יד על הלב, ללא מרחק בריא קשה להחליט מה יותר טוב לבניינים. "אדריכל מכיר את הבניינים שלו יותר טוב מכל אדריכל אחר," טוען בן חורין. "אני מאמין שאני היחיד שיכול להציל את בית אסיה מגורל יותר גרוע. לפחות לא יצבעו לי אותו בוורוד כמו שעשו לי בבניין של אורט נתניה. בניין הכי מתקדם ומודרני, צבעו בוורוד. אם הוכחתי שאני אדריכל טוב, אל תיקחו לי את הילד שלי.
"אדריכלים צעירים שראו את ההצעה שלי למגדל בית אסיה שאלו אותי למה אין בו יותר 'ארכיטקטורה'. אני לא יכול לראות דברים שעושים היום רק בשביל ה'ארכיטקטורה'. זה בעיני דקדנס. אז זה מה מה שרוצים שם?"
מ.ב-ח – הערות לשמירת כבוד המוזכרים בכתבה:
"במשך שנים כתב גם בתור ערבי פלסטיני במטרה להוקיע את הפלסטינים כציבור קיצוני עוין."
ולא כך: מאחר ואני שומע מידידיי הערבים את דעותיהם האמיתיות, המוסתרות מהתקשורת, אני מביא אותן, באמצעות מכתבים למערכת בשם ערבי . וזו לצערי אמת מרה.
"איזנברג דרש ממנו שבית אסיה יהיה הבניין המפואר ביותר בישראל מכיוון שברצונו 'לנקר עיניים'."
שאול אייזנברג ז"ל לא ביקש דברים אלה.
"הוא ורעייתו מחזיקים בית נוסף ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, שזאת הבעת עמדה פוליטית בזכות עצמה."
זו היתה דירת חדר למגורי בתנו כשלמדה רפואה בירושלים ולא כהבעת עמדה פוליטית, אלא אם מגורים בארץ ישראל הינם עמדה פוליטית.
אילן בושם
שישה שירים (אוקטובר 2009)
*
רָצִיתִי לְחַדֵּד שְׁנֵי עֶפְרוֹנוֹת
וְהֶחְלַטְתִּי לְחַדֵּד עִפָּרוֹן אֶחָד
מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו –
אוּלַי יִהְיֶה לִי לְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת
*
כָּל הַמֶּחְלָפִים הַמִּתְחַלְּפִים
חַיֵּינוּ הַחוֹלְפִים
*
בָּאוֹטוֹבּוּס
יְפֵהפִיָּה חוֹבֶקֶת סַל בֵּין רַגְלֶיהָ.
סַל סַל
כַּמָּה אֲנִי מְתֻסְכָּל
במספרה
עָמַד לוֹ בַּחֲפִיפָה.
כַּמָּה הַבְטָחָה הָיְתָה בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
שֶׁהָפְכוּ אֶת מֹחוֹ לְעִיסָה
*
אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּפֹּת
דֶּרֶךְ גֶּבֶר בְּאִשָּׁה
*
שַׁד לוֹהֵט חָפוּן בַּיָּד
עוֹבֵר מִיָּד לְיָד
אורי הייטנר / 2 רשימות
1. תורכיה האחרת
סדרת הטלוויזיה השטירמרית המוקרנת בטלוויזיה הממלכתית של תורכיה, סדרה שלא הייתה מביישת את גבלס, שר התעמולה הנאצי – נכתבה על פי רוח המפקד, רוחו של ראש ממשלת תורכיה, ארדואן. סדרת הטלוויזיה מציגה באופן פלסטי את מה שאומר ארדואן בנאומי ההסתה האנטישמיים שלו.
מי זוכר שלפני שנה עוכר ישראל הזה נבחר בידי אהוד אולמרט להיות "המתווך ההוגן" במו"מ בין ישראל לסוריה? אולמרט בחר בארדואן להיות האיש שבאמצעותו התכוון למסור לסורים את הגולן. קשה להאמין. אגב, ארדואן עדיין מצפה לחזור לעמדת ה...מתווך.
בשנות ה-90 הייתה תורכיה בעלת ברית אמיתית של ישראל. המציאות הזאת חלפה לחלוטין מן העולם, והגיע העת שנבין ונפנים זאת. תורכיה של היום היא תורכיה אחרת לחלוטין. תורכיה של היום, נשלטת בידי האסלאם הקיצוני. לאחר שבעבר מנע הצבא מממשלות אסלאמיסטיות לנהוג בניגוד לחוקה התורכית, ארדואן נהג בזהירות רבה לאחר עלייתו לשלטון. הוא הציג עצמו כמתון, כפרו מערבי ואף הביע תמיכה בהמשך הברית עם ישראל. כך הוא ניטרל כל עילה לצבא להתערב. אט אט, בהדרגה, צבר ארדואן כוח, השתלט על עמדות כוח, והשליט את דרכו בהדרגה, צעד אחר צעד.
וכך, לאט לאט, משנה תורכיה את פניה מן הקצה אל הקצה. ארדואן מפנה עורף למשנתו של אתא תורק, וממדינה נאורה, בעלת אוריינטציה מערבית, הופכת תורכיה להיות בעלת הברית של ציר הרשע. ביטול התמרון המשותף עם ישראל וההודעה על שיתוף פעולה אסטרטגי עם צבא סוריה ממחישים היטב מגמה זו.
"ככה לא נוהגים בין ידידים," הגיב שר החוץ ליברמן על הסרט התורכי. כדאי שנבין שאין אנו עוד ידידים. השלב הזה ביחסים בין שתי המדינות הרבה מאחורינו. היום תורכיה היא מדינה עוינת את ישראל, בשל השינוי במשטרה.
האם זה אבוד? האם איבדה ישראל סופית את ידידותה עם תורכיה?
כל עוד האסלאם הקיצוני שולט בתורכיה, לא יהיה שינוי. אין מה לצפות ואין סיבה שנשלה את עצמנו. הסיכוי הוא שהשפיות תחזור לתורכיה, והיא תחזיר לשלטון את המחנה הנאור. שינוי פוליטי כזה בתורכיה הוא הדרך היחידה לחדש את ברית הידידות בין המדינות. לפני כן, אין טעם שננסה לשקם אותה.
לאורך שנים, נותנת ישראל את ידה להכחשת הטבח ההמוני שביצע תורכיה בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמדינה יהודית, הנאבקת בהכחשת השואה, עמדה זו היא חרפה. גישה זו נומקה בחשש מפני משבר ביחסים עם בעלת בריתנו האסטרטגית.
פעמים רבות קראתי במאמריי להכיר באסונם של הארמנים ובאחריותה של תורכיה. גם בתקופת ירח הדבש בין המדינות זו היתה קריאתי.
היום, לנוכח המשבר בין המדינות, התירוץ-החשש מפני משבר עם ידידתנו, אינו תקף עוד. זה הזמן לתיקון הקלקול החמור הזה. אל מול מדיניות השקר התורכית כלפי ישראל, על ישראל לנהוג במדיניות של אמת. בעוד התורכים מכים אותנו בשקריהם, עלינו להציב בפניהם את האמת.
2. גיבור לאומי
אנטי ציונות הינה תופעה המעוררת את סלידתי. תופעה ממנה אני סולד אף יותר, היא יהודים אנטי ציונים. יהודים אנטי ציונים אחרי השואה, ובפרט כאלה שחוו אותה, הנם אנשים שהוכו בעיוורון; עיוורון בקריאת המציאות ואף עיוורון מוסרי. השואה אינה הצדקת הציונות ואינה הקושאן של מדינת ישראל. צדקת הציונות היא "זכותנו הטבעית וההיסטורית" כפי שהוגדרה במגילת העצמאות – זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית ומדינה ריבונות במולדתו, כמו כל עם ועם, וזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. הציונות קדמה לשואה וצדקתה תקפה ועומדת בפני עצמה גם ללא השואה. אולם השואה היא העדות החותכת למשמעות היות העם היהודי עם מפוזר בגולה, ללא עצמאות בארצו. ולכן, מי שחווה את השואה ונשאר אנטי ציוני, לא הבין את מהותה.
מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, שהלך השבוע לעולמו בגיל 90, שלל את הציונות משחר ילדותו ודבק בשלילתה עד יומו האחרון. כל ימיו לא החמיץ הזדמנות לתקוף את מדינת ישראל ולגנות אותה. גישתו האנטי ציונית הייתה אקטיבית, כמעט אובססיבית.
ואף על פי כן, מארק אדלמן הוא בעיניי גיבור לאומי יהודי, וראוי היה שמדינת ישראל, כמדינה יהודית, תעניק לו את הכבוד שהוא ראוי לו, חרף יחסו אליה.
"יש אדם קונה עולמו בשעה אחת," אמר רבי יהודה הנשיא. בד"כ הכוונה לאדם שחטא כל חייו וחזר בתשובה לקראת מותו. אך יש מי שמעשה שעשה בשעה אחת בחייו, מאפיל – לטוב או לרע, על כל מעשיו בכל ימיו. מארק אדלמן קנה את עולמו בשעה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי ובתולדות האנושות. את מה שעשה, איש אינו יכול למחוק, גם לא הוא עצמו.
כיום, 65 שנים אחרי השואה, איננו שופטים עוד את קורבנות השואה, איננו מחלקים ציונים, אנו מבינים שגילויי הגבורה בשואה אינם רק במרד, אלא בכל בחירה בחיים, בכל גילוי של חסד, בכל גילוי של זיק אנושי, בכל מעשה של דבקות ביהדות, בכל גילוי של צלם האדם. ואף על פי כן, אני סבור שהמרד הוא הגבורה העילאית שהתגלתה בשואה, הוא המופת לעם היהודי ולאנושות. אותה חבורה של צעירים, מנהיגי תנועות הנוער, הראשונים להבין את המציאות ולהתריס נגדה; אלה שבשעות הקשות ביותר קראו תגר על המציאות הנוראה ונשאו על כתפיהם את האחריות לאומה כולה, מתוך הבנת אחריותם כלפי ההיסטוריה היהודית והאנושית, הם בעיניי, הגיבורים שבגיבורים, הם הגיבורים הלאומיים שלנו.
מארק אדלמן היה אחד הבולטים שבהם. יחד עם יצחק (אנטק) צוקרמן מתנועת הנוער הציונית החלוצית "דרור החלוץ", הוא שימש כסגנו של מרדכי אנילביץ' (חבר "השומר הצעיר"), מפקד ארגון המחתרת "אי"ל" (ארגון יהודי לוחם) – אחד משני הארגונים שחוללו את מרד גטו ורשה (הארגון השני היה אצ"י – ארגון צבאי יהודי, של תנועת בית"ר). אדלמן היה אחד המנהיגים החשובים בתנועה ההרואית של קריאת התגר והמרד.
מארק אדלמן ייצג באי"ל את מפלגתו – הבונד. הבונד היא מפלגת הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא – מפלגה יהודית חילונית סוציאליסטית גדולה. הבונד התנגדה לציונות ולחמה בה, בראותה בה תנועה ריאקציונרית. הבונד לחמה גם בשפה העברית, וראתה בהחייאתה רומנטיקה ריאקציונרית מזוייפת. בשנותיה היפות, הייתה הבונד המפלגה היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה, והמפלגה הסוציאליסטית הגדולה ביותר.
הבונד הטיפה לשינוי אורחות החיים היהודיים, עזיבת המסורת והדת והשתלבות במהפכה הסוציאליסטית הרוסית. השחרור המעמדי ישחרר גם את העם היהודי, שייהנה מאוטונומיה תרבותית, כמיעוט יהודי מוכר אחרי המהפכה.
האידיאולוגיה של הבונד התנפצה בשואה, ולמפלגת הבונד לא היתה תקומה אחריה. אך מארק אדלמן, שכמו כל מנהיגי המרד הביט במציאות השואה בעיניים פקוחות וידע להסיק את המסקנות הנכונות אודות מגמת הנאצים והדרך להיאבק בה, לא התפכח מעולם מעיוורון השקפת העולם הבונדיסטית. אדלמן נולד להורים בונדיסטים והתחנך מגיל 3 במוסדות חינוך של המפלגה. האידיאולוגיה הבונדיסטית עיצבה את עולמו, והוא דבק בה בפנאטיות. הוא המשיך לדבוק בה, חרף גילויי האנטישמיות בפולין אחרי השואה, ואף כאשר בני משפחתו נאלצו לברוח מפולין בשל רדיפת היהודים בידי השלטונות הפולניים ב-1968. הוא דבק בה גם כאשר השכיל לנתח את כישלון המשטר הקומוניסטי, הצטרף לארגון "סולידריות" ואף נעצר בשל פעילותו. כל אלה לא פקחו את עיניו, והוא דבק במשנתו האנטי ציונית.
מרק אדלמן התנכר למדינת ישראל וישראל השיבה לו במטבע הניכור. אני סבור שהיתה זו טעות. סגן מפקד מרד גטו ורשה הוא גיבור לאומי יהודי, שלחם כיהודי בארגון יהודי נגד גדול האויבים של העם היהודי בשעה הקשה ביותר לעם היהודי (ב-1944 הוא לחם גם בשורות המרד הפולני בווארשה) – בתור שכזה היה על המדינה היהודית להכיר בו כגיבור. אדלמן זכה לעיטור הכבוד הגבוה ביותר של פולין ולעיטור הלגיון הצרפתי. ישראל התעלמה ממנו, וספרו על המרד תורגם לעברית רק 50 שנה אחרי כתיבתו, לאחר שכבר תורגם לשפות רבות. אדלמן לא זכה לכל הכרה בישראל. את הטעות ההיסטורית הזו, ראוי לתקן עכשיו, אחרי מותו. מן הראוי שמדינת ישראל תנציח את זכרו.
יוסי אחימאיר
מול גולדסטון – אחדות של ממש
גולדסטון – זה לא אבן-זהב, כי אם אבן-נגף, נשק בידי המאיימים על עצם קיומה של מדינת ישראל. שם של יהודי ("ציוני, יהודי חם, משפטן דגול," כדברי – איך לא - היונה-התמימה יוסי ביילין), שמתחבר מעתה בתודעה אל השמות: בין-לאדן, אחמדינג'אד, נסראללה, הנייה. כולם שונאי ישראל מובהקים.
מה הם, ראשי הטרור העולמי, אינם מסתירים את כוונתם להביא להשמדתה (כפשוטו) של ישראל, בא המשפטן הדרום-אפריקאי ומקל עליהם את המלאכה, בדו"ח מחרחר-המלחמה שהטיח בבני עמו היושבים בציון.
הדו"ח שהשם גולדסטון והאו"ם חתומים עליו, הינו מן המסמכים החמורים ביותר נגד מדינת היהודים מאז הקמתה. דו"ח מבחיל, ארוג משקרים ומכזבים, שנועד לשים מצור משפטי על ישראל. מסמך שכבר נושא פרי הילולים בעבור משפטנים ערביים – ראשי המדינה בימי "עופרת יצוקה", ועימם בכירי צה"ל, מועדים מכאן ואילך להיתפס על-ידי רשויות ה"חוק" במדינות זרות, אם תדרוך כף רגלם על אדמתן, ולהישפט שם על "פשעי מלחמה".
המצור המשפטי שהטיל עלינו גולדסטון מתחבר מעתה אל המצור הטרוריסטי שמתחדש מדרום לבנון בניצוחו של נסאראללה ומרצועת עזה ה"חמאסית". הוא מצטרף אל המצור הגרעיני שנרקם והולך מכיוונה של איראן ההיטלריסטית, אל מצור החרם במדינות ה"שלום" מצרים וירדן ואל המצור האנטי-ישראלי הגואה במדינות המערב.
יש להניח את הדברים על השולחן ללא כחל ושרק: טבעת מצור, ואם תרצו טבעת חנק, הולכת ומתהדקת על צווארה של ישראל, בעקבות שיגור טיל-גולדסטון לעברנו, בלי שהיה לאל-ידינו ליירטו.
אין אזרח במדינה שלא הוכה תדהמה, לנוכח הכוונה להעמיד לדין באנגליה את שר הביטחון אהוד ברק בעודו נמצא בלונדון. אנחת רווחה חשנו למשמע הידיעה, שממשלת בריטניה התעשתה, מנעה את נקיטת ההליך ברגע האחרון. ומה יקרה מחר ומחרתיים? מה יהיה אם ביום מן הימים ייעצר בלונדון או במדריד, בפאריז או ברומא, אזרח ישראלי, ה"חשוד" שהיה מפקד, שהעז ליטול חלק במבצע לבלימת טרור "חמאס"?
גולדסטון שפך שמן על מדורת השנאה של האסלאם הקיצוני לעם היהודי ולמדינתו. אין להאמין למי שחיבר פמפלט שכזה, שאינו שונא ישראל. משפטנותו וצדקנותו העבירו אותו על דעתו. מראיון לראיון האיש מחריף התבטאויותיו נגד מדינת בני עמו, מקרב את סכנתו של עימות חדש ואלים במזה"ת.
ישראל – הגם שהגיבה, טרם הפנימה ממש את משמעות כתב-השיטנה נגדה. טרם נתנה ביטוי הולם לסכנה שגברה לעצם קיומה בעקבות דו"ח-גולדסטון. ישראל – כמעט בשלה: מתכוננת לחג הסוכות, מתעמקת בתחזית מזג האוויר שדווקא (כך מספרים לנו החזאים זחוחי-הדעת) מתחמם עם בוא הסתיו, עסוקה בקיצוץ הרוחבי בתקציב, ומה לא. רק לדבר העיקרי איננה נותנת די את דעתה, כפי שראוי היה.
גולדסטון איננו תמרור אדום, שבעוד שניות יתחלף לירוק. הוא אות לכך, שמדינת ישראל חייבת בלית ברירה לחצות באדום את הצומת המסוכן, ולפרוץ את המצור הבינלאומי, האנטי-מוסרי, ששם עליה איש אחד, מבני ברית, בברכת אומות-העולם. לא זו העת לשמירת כללי התעבורה וחוקי הדין הבינלאומי. אין זה הזמן לרקוד לפי החליל המזייף של מוסד האו"ם השוקע, ואפילו לא של ארה"ב הנחלשת בעידן חוסיין אובמה.
זו העת לראש הממשלה בנימין נתניהו, לקום ולשאת דברים ברורים בשם האומה ואל האומה. לדבר ישירות אלינו, בני עמו, בשפה ברורה ומחושבת, כשם שנאם בעוז ובגאווה אל תבל כולה בעצרת הכללית. על ראש הממשלה לחזק את הרוח הציבורית השפופה ולהביא ללכידות פנימית מירבית.
לדבר – וגם לפעול.
אין אנו צריכים או יכולים לייעץ למר נתניהו מה בדיוק לעשות, כדי להביא לפריצת המצור הרב-שכבתי, שמתעבה והולך על המדינה שאותה נבחר להנהיג לעת הזאת. בדבר אחד כן אנו מבקשים לייעץ לו: עליו להרחיב מיידית את ממשלתו, לצרף אליה ללא היסוס את "קדימה", כדי שהאחדות תהיה רחבה ככל האפשר.
אחדות -- ברוח מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות (אתרוג, לולב, הדס וערבה), שאוגדים אותם יחדיו. "רוצה לומר – כפרשנותו של הרב ישראל לאו – "כולנו חייבים להיות מאוחדים, משולבים, כנאמר: 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'."
גם אם אפשר להמשיל את "קדימה" לערבה – על המפלגה הגדולה בכנסת להיות חלק מן האחדות המתבקשת, חלק מהממשלה המורחבת בלאו-הכי שתנהיג אותנו אל מול הצונאמי המסתער לעבר חופנו. אחדות בחג הסוכות השמח – וגם בימים הפחות חגיגיים שיבואו בעקבות שמחת תורה.
כך האיתות כלפי גולדסטון-את-אחמדינג'אד יהיה ברור: העם היושב בציון אינו טומן ראשו בחול לנוכח דו"חות-כזב והכרזות-שמד נגדו. ישראל ערה לסכנה הנשקפת לפיתחה, לא תכופף ראשה מול איום כזה או אחר נגדה, גם לא לתכתיב מטעמו של באן-קי-מון האו"מי, או לזימון-בכפייה לבית-דין בינלאומי בבירה אירופית כלשהי.
"עם לבדד ישכון" היינו והיננו. לבד ומאוחדים נגן על עצם קיומנו אל מול הקמים עלינו, המתגרים בנו בניירות או ברקטות, במלים או בטילים, והמתעודדים מהרפש של "היהודי הטוב" גולדסטון.
יוסי אחימאיר הוא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בישראל ולשעבר ח"כ בליכוד. רשימתו נשלח לפני חג סוכות.
יוסי גמזו
פְּגִישָה בַּגֶּשֶם
בַּתַּחֲנָה שֶל קַו 5, שְמַרְיָהוּ לֶוִין, מִתַּחַת
שְׂמִיכַת פִּיקֶה שֶל עַנְנֵי חֶשְוָן סְמִיכֵי אָפֹר
שֶמַּשְפְּרִיצִים דִּמְעוֹת מָטָר כְּמוֹ טַאלְק דָּקִיק שֶל מַיִם
אוֹ שְלַל פְּתוֹתֵי קוֹנְפֶטִי בְּאוּלָם שֶל חֲתֻנּוֹת,
בּבֹקֶר קַר שֶל תֵל-אָבִיב קְטַנָּה וּמַנְדָּטוֹרִית,
בְּתוֹר הַמְּחַכִּים לָאוֹטוֹבּוּס כְּמוֹ לְגוֹדוֹ
רוֹאֶה הַיֶּלֶד טוּר בְּרִיּוֹת עוֹטוֹת מְעִילֵי-גֶּשֶם
וְיוֹדֵעַ שֶאַבָּא שֶלּוֹ מְלֻפָּף בְּאֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא שֶלֹּא
בָּרוּר לוֹ מִי מֵהֶם זֶה הוּא וּמִי הֵם כָּל הַיֶּתֶר
כִּי מֵרֶגַע שֶבּוֹ נִשְמָטוֹת שְתֵּי יָדָיו הַקְּטַנּוֹת שֶעָיְפוּ מִלִּלְפֹּת
אֶת הַגּוּף הַמֻּכָּר הֶעָטוּף בַּמְּעִיל הָאָרֹךְ הֵם כֻּלָּם שָם בְּיַחַד
דּוֹמִים זֶה לָזֶה שֶפָּשוּט אִי אֶפְשָר לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ חוֹמָה
סִינִית כָּזֹאת שֶל זָרוּת וְשֶל אֶרֶג אָטוּם לְחִלְחוּל מֵי הַגֶּשֶם
אַךְ גַּם לְזִהוּי הַמָּדוֹר-לְחִפּוּשׂ-הַקְּרוֹבִים שֶל עֵינָיו הַתּוֹהוֹת
אֶל מִי מֵהֶם לְהִצָּמֵד כָּעֵת שֶכְּבָר עוֹצֵר שָם
הָאוֹטוֹ כְּמִין נֶחָמָה שֶהִגִּיעָה
כִּמְעַט לִפְנֵי צֵאת נְשָמָה.
בְּלֵית בְּרֵרָה, כְּמוֹ מְהַמֵּר, עוֹשֶׂה הוּא אֶן-דֶּן-דִּינוֹ
מִנֹּמֶךְ קוֹמַת בֶּן הָאַרְבַּע שֶלּוֹ בְּעֵינָיו שֶאֵינָן מַגִּיעוֹת
אֶלָּא לְכָל הַיּוֹתֵר עַד מָתְנֵי הַגּוּפִים הַחוֹפְזִים שָם אֶל פֶּתַח
דֶּלֶת הָאוֹטוֹבּוּס, זוֹ הַנִּפְתַּחַת כְּפִיו הַפָּעוּר שֶל הַדָּג
שֶבָּלַע אֶת יוֹנָה הַנָּבִיא וְאָכֵן הוּא חוֹבֵק כְּמוֹ יָדָיו שֶל טוֹבֵעַ
חִיש, כְּגַלְגַּל-הַצָּלָה אֶת מָתְנָיו הַלּוּטִים מְעִיל-גֶּשֶם שֶל מִי
שֶנִּדְמֶה לוֹ פִּתְאֹם שֶזֶּה אַבָּא שֶלּוֹ, וְנִצְמָד אֵלָיו פֶּתַע בְּכוֹחַ
כְּמוֹ אֵיזֶה גוּר מִתְרַפֵּק עַל הוֹרֵהוּ וּכְמוֹ הַתְּמִימוּת עַל טָעוּת.
רַק שֶמֵּחוֹף-מִבְטַחִים זֶה מַרְעִים עָלָיו שֶל צְחוֹק הַהוֹפֵךְ בּוֹ לְקֶרַח
אֶת כָּל מַחְזוֹר-דָּמוֹ, וְאֵין זֶה רַעַם שֶל סוּפָה
וְלֹא צְחוֹקוֹ שֶל אַבָּא, כִּי מֵעַל אוֹתָם מָתְנַיִם
שֶהוּא מְחַבֵּק בְּטָעוּת מִקּוֹמַת-לִילִיפּוּט הַפָּתֵטִית שֶלּוֹ
רוֹאֶה הוּא אֵיזֶה גוּלִיבֶר מַפְחִיד וְלֹא מֻכָּר לוֹ
שֶתֵּכֶף עָמַד עַל מַהוּת טָעוּתוֹ שֶל הַיֶּלֶד וְעָט מֵעָלָיו
בְּרֹאש מְקֻרְזָל רַעֲמַת תַּלְתַּלִּים וְשָׂפָם מִסְתַּמֵּר כִּסְבַך-פֶּרֶא
שֶל הוֹד מַלְכוּתוֹ הָאַרְיֵה הַשּוֹאֵג בִּכְלוּבוֹ שֶבְּגַן-הַחַיּוֹת
שֶבְּפִנַּת רְחוֹב הֲדַסָּה וּשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ
לְיַד שְׂדֵרוֹת קָקָ"ל, אוֹ שֶל אָחִיהוּ הַמַּרְעִים
אַרְיָה דוֹמָה בַּלּוֹגוֹ הַמַּקְדִּים תָּמִיד כָּל סֶרֶט
שֶל מֶטְרוֹ-גוֹלְדְוִּין-מַאיֶר, וְכַפַּת אוֹתוֹ אֲרִי
צוֹנַחַת עַל רֹאשוֹ אֲבָל מוּזָר, הִיא לֹא דוֹרֶסֶת
אֶלָּא לוֹטֶפֶת שָם כָּל שְׂעָרָה שֶסָּמְרָה עַד עַכְשָיו מֵאֵימָה
וְהָרַעַם נוֹהֵם בַּמִּבְטָא הָרוּסִי לְאָבִיו הָעוֹמֵד בְּסָמוּךְ לוֹ:
"מַה הוּא נִבְהָל פֹּה הַמָּאלְצִ'יק (הַיֶּלֶד) שֶלְּךָ מִיָּדִי עַל רֹאשוֹ?
אֲנִי, כְּדוֹקְטוֹר מֶדִיצִינִי וּפּוֹאֶט גַּם יַחַד
מַבְטִיחַ לָכֶם שֶפּוֹאֶזְיָה אֵינָהּ מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת" – וְכָאן
הוּא שָב וְלוֹטֵף אֶת הָרֹאש הַקָּטָן וְהַתּוֹר מִתְקַדֵּם לוֹ אֶל דֶּלֶת
הָאוֹטוֹבּוּס אֵלָיו הֵם נִכְנָסִים כִּבְנֵי מָרוֹן.
בָּעֶרֶב, בְּשוּבָם לְבַר-כּוֹכְבָא 67,
קוֹמָה שְלִישִית, עוֹלֶה הַמַּאלְצִ'יק עַל כִּסֵּא-מִטְבָּח
וּמוֹרִיד מִגָּבְהֵי הָאָרוֹן תְּעוּדָה שֶנָּתְנָה לוֹ אֶסְתֵּר הַגַּנֶּנֶת
(זֹאת שֶתִּטְרֹף אֶת נַפְשָהּ אֲבָל לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִבְּדִידוּת)
וְעָלֶיהָ כָּתוּב שֶהַיֶּלֶד בַּנְדִּיט לֹא קָטָן אֲבָל מָה, גַם שוֹקֵעַ
לֹא פַּעַם בְּמִין חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ כְּמוֹ קוֹלֵט תִּשְדּוֹרוֹת עֲלוּמוֹת
מֵאֵיזוֹ מַמְלָכָה סוֹדִית שֶל כַּת פַנְטַזְיוֹנֶרִים
שֶהוּא כְּאִלּוּ מִין סוֹכֵן כָּפוּל שֶלָּהּ, וְעַל
הַתְּעוּדָה הַזֹּאת מֻדְבָּק, עַל תֶּקֶן שֶל גֻּשְפַּנְקָה
שֶל מָה שֶקָּרוּי אָז הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי שֶל פַּעַם, בּוּל
שֶמִּתּוֹכוֹ נִגְלִים לוֹ שוּב אוֹתָהּ רַעֲמַת-פֶּרֶא
וְאוֹתוֹ שְׂפַם-אֵימִים שֶנִּרְאָה לוֹ הַבֹּקֶר
בַּתּוֹר הַמִּשְׂתָּרֵךְ לָאוֹטוֹבּוּס שֶל קַו 5,
וְהוּא יוֹרֵד מִן הַכִּסֵּא וְרָץ עִם זֶה, אֶכְּסְטָטִי
לְאַבָּא וְשוֹאֵל אוֹתוֹ: "זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדּוֹד
שֶאָמַר עָלַי מַאלְצִ'יק?" וְאַבָּא אוֹמֵר לוֹ: "זֶה ד"ר שָאוּל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי,
זֶה שֶלִּטֵּף אֶת רֹאשְךָ וְהִבְטִיחַ לְךָ שֶזֶּה לֹא מִדַּבֵּק."
הַיֶּלֶד חוֹזֵר וּמַבִּיט בּוֹ, בַּבּוּל, וְהַדּוֹד לֹא מַפְחִיד כְּבָר, לְהֶפֶךְ:
מַשֶּהוּ רַךְ וַאֲפִלּוּ צוֹבֵט אֶת הַלֵּב בְּתּוּגַת מַבָּטוֹ.
מָה שֶאוֹתוֹ הָאֲרִי הַשּוֹאֵג בְּמִבְטָא שֶל בֶּן קְרִים לֹא יוֹדֵעַ
וּמָה שֶהַיֶּלֶד עָתִיד לְגַלּוֹת תּוֹךְ שָנִים, בֵּין הַרְבֵּה לְחִישוֹת
הוּא זֶה שֶתּוֹךְ זְמַן לֹא אָרֹךְ מִן הַתּוֹר בִּשְמַרְיָהוּ לֶוִין וּבַגֶּשֶם
הַהוּא, הַדּוֹמֵעַ דְמָעוֹת עִבְרִיּוֹת, יִתְמוֹטֵט הָאֲרִי בְּתָאָהּ
שֶל נְזִירָה בּוֹדֶדֶת, רוּסִיָּה וּפְּרָבוֹסְלָאבִית
שֶפַּעַם הָיְתָה זוּגָתוֹ לְחַיִּים וּפִתְאֹם הִיא עֵדָה לְמוֹתוֹ
לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִלּוֹקֶמְיָה, אֶצְלָהּ, בַּמִּנְזָר שֶמִּמֶּנּוּ
הִבְרִיחוּ אוֹתוֹ, כָּך סִפְּרוּ שָם בִּדְחִילוּ וּרְכִילוּ חוּגִים יוֹדְעֵי-סוֹד,
מִיָּד לַ"הֲדָסָּה" בְּהַר-הַצּוֹפִים פֶּן יֹאמְרוּ מוֹרְדֵי-אוֹר כִּי הַשִּיקְסֶע
זֹאת שֶגָּרְמָה לוֹ לִכְרֹעַ לְנֹכַח פִּסְלוֹ שֶל אַפּוֹלוֹ כִּשְּפָה
שוּב אֶת נַפְשוֹ וְצָרִיךְ לְהַכְשִיר בְּחוֹתַם הַבָּדָ"צ שֶל גְּלַאט כֹּשֶר
לֹא רַק אֶת שְמוֹ אֶלָּא גַם אֶת עַרְפֶל נְסִבּוֹת פְּטִירָתוֹ וּמְקוֹמָהּ.
וְרַק טָעוּת אַחַת, שֶל הַפּוֹאֶט וְשֶל הַדּוֹקְטוֹר,
יִזְכֹּר תָּמִיד הַיֶּלֶד מֵאוֹתוֹ לִטּוּף חָטוּף
בְּהִתְיַסְּרוֹ עִם כָּל עִלְּגוּת שִירָיו שֶלּוֹ כָּל לַיְלָה:
פּוֹאֶזְיָה הִיא כֵּן מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת
שֶטֶּרֶם הֻמְצָא לָהּ חִסּוּן...
(נכתב לט"ו בתשרי, 66 שנה למות טשרניחובסקי, ונדחה עד חידוש הופעת המכתב העיתי, בגִילְיון היום)
חנן רותם
יסודות אוטוביוגרפיים ביצירתו של מאיר שלו
רבים נדרשו ליסודות האוטוביוגרפיים ביצירותיו של מאיר שלו, ובלי שנדרשתי אוסיף גם את תרומתי הצנועה אך החשובה על סמך הידע הדל שצברתי בעניין זה בתוקף הנסיבות.
בספרו "פונטנלה", עמוד 317, כותב מאיר שלו כי אביו של מיכאל (המספר) הקפיץ חלוק אבן שבעה-עשר דילוגים רצופים – מגינוסר לעין-גב.
עיקרם של הדברים נכון, אולם המחבר לא דייק במקצת, מן הסתם כדי לטשטש את המרחק בין המציאות לדמיון בסיפורו. ומעשה שהיה כך היה:
ובכן, אין זה סוד שינקותו של המחבר עברה עליו בגינוסר, בתקופה שאביו שימש שם כמורה של ילדי המשק. יום אחד יצא אביו לטייל עימו, ושניהם פנו לכינרת כדי לראות את נמל הדיג הקטן ואת המשאבה שסיפקה לקיבוץ מים טובים לשתייה. לרחצה ולהשקייה – לא-מסוננים, לא-מוכלרים, לא-מופלרים. השוחים בכינרת, אם צמאו – שתו את מימיה בהנאה ובלי חשש.
משהגיעו מאיר ואביו לשפת האגם, נטל האב חלוק אבן, הקפיצו על המים, נטל חלוק אבן שני, ולפתע הוא שומע קול: "יצחק, לא ככה."
שניים נחרדו לשמע הקול. אביו של מאיר, שתפס כי בנו, שטרם מלאה לו שנה, קורא לו יצחק. אולם עד מהרה התעשת והבין כי בנו הושפע מילדי הקיבוץ שרובם נהגו לקרוא להוריהם בשמותיהם הפרטיים, ולא "אבא" או "אמא".
השני שנחרד לשמע השם יצחק היה חברי איקא, והוא אמר לי: "כבר אני עצמי שכחתי מתי קרא לי מישהו יצחק."
עוד שלושתנו עומדים מופתעים, ומאיר התינוק מזדקף בעגלתו, יורד, נוטל חלוק אבן ומקפיצו על המים שלוש-עשרה או ארבע-עשרה פעמים. אולי הבן באמת כיוון לעין-גב, או אולי לסוסיתא, אולם האבן נעלמה לכיוון כורסי, מרחק ניכר מצפון לעין-גב.
כולנו פנינו לעיסוקינו, ושכחנו מכך. כעבור כשעתיים הגיעה שיחת טלפון נרגזת מעין-גב, וממנה הוברר כי פגיעתו של הילד רעה, או טובה – תלוי את מי שואלים.
וזה מה שאירע, מנקודת מבטם של חברי עין-גב: שתי סירות של עין-גב עסקו בדיג-אורות (עם פנס לוקס) מול כורסי, איזור הדיג היותר משובח בכינרת. אמנם אור היום היה במלואו, אבל העין-גבים דגו עם פנס לוקס גם ביום. הדייגים, שרבים מהם היו ייקים, הסבירו: "אנחנו התרגלנו כך, וגם הדגים התרגלו כך. אם נבוא בלי אורות, זה יבלבל את הדגים וגם אותנו."
לפתע שמעו הדייגים קול נפץ והרגישו חבטה בסירה. תחילה חשבו שחיילים סורים ירו לעברם, אבל כשראו את החור שנפער בסירתם ואת כיוונו – מצד גינוסר, התעורר חשדם שדייגי עין-גב מתנכלים להם. הכושר המודיעיני של קיבוץ זה היה מעולה, וכנגד יגאל וקצינים נוספים בגינוסר, היו בעין-גב כמה אנשים רבי מעללים ומהללים בתחום הביטחון בכלל והמודיעין בפרט (חלקם לא פורסמו עדיין). ולכן, עד מהרה הגיעה אותה שיחת טלפון מעין-גב למזכירות בגינוסר: "הילד שלכם זרק אבן וכמעט הטביע סירה שלנו."
הגינוסרים דחו את הטענות של העין-גבים על הסף: "ראשית, הוא לא ילד שלנו אלא ילד חוץ, שנית, ראייתו איננה מי-יודע-מה ולכן ברור שלא התכוון לפגוע בסירה, ושלישית, מה אתם עושים עניין מחור קטן בסירה?"
התקרית לא תרמה לשיפור היחסים בין שני הקיבוצים, שבלאו הכי לא היו מהמשופרים. אבל התפתחות בלתי צפויה פתחה דף חדש ביחסים ביניהם: כעבור זמן לא רב אירע הפילוג בתנועה הקיבוצית, ובין שני הקיבוצים שהכינרת הפרידה ביניהם היו חילופי חברים. חברים מצדדי האיחוד עברו מעין-גב לגינוסר, וחברים מצדדי המאוחד עברו מגינוסר לעין-גב. אולי היה זה להיפך, אבל בכל ישראל יש אולי עשרים אנשים שזוכרים נכונה מי עבר לאן, וישנם גם עשרה אנשים שזוכרים מה היתה סיבת הפילוג.
ההקפצה של אותה אבן הונצחה באחד מציוריו של איקא, שהיה בהכשרה בגינוסר. סיפרו שכאשר עשה תשובה, שרף חלק ניכר מציוריו, וכנראה שגם ציור הקפצת האבן אבד כך. איקא, אני מניח, הוא עתה ראש מדור שמח בישיבה של מעלה, ואם יקרא שורות אלה – הוא יצחק או לפחות יחייך.
"מושל יריחו" ליוסף מונדי
אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1975
ביום חמישי, ה-20.11, הלכתי לבד בערב לראות את "מושל יריחו" של מונדי במועדון "צוותא". הרהרתי הרבה במחזה וגם קניתי את הטקסט שלו וקראתי בעיון. נדמה לי כי המחזה כולו נכתב מנקודת המבט של נשיא רומניה. רוב הדמויות הן קריקטורות. היהודים בחלקם מוצגים כנאצים או כפי שהנאצים היו רואים אותם. והערבי מוצג כפי שהנאצים היו רואים את היהודי, או משהו בדומה לזה. אף שהמחזה מרגיז יהודים, הוא מעליב עוד יותר, דומני, את הערבים. היתה בו תפיסה נכונה. הסהרוריות של כל הלוקחים חלק ביריחו, וההבדל בין הצבר המוכה לבין היהודי הגלותי, הרוסי, אשר בעצם מסתדר בעולם טוב מה"צבר". אך הפשטנות של המחזה, הבימוי הגרוע, והמשחק הלא נכון – קילקלו את המעט שהיה ניתן לעשות במחזה. הקטעים המצחיקים דומים לפארודיה שחורה על הווי צבא ולהקות צבאיות. ואילו הקטעים המפחידים, המזעזעים, המאשימים, הליריים או הווידויים – הם לרוב מביכים. יצא מן הכלל יוסף כרמון ששיחק היטב את מושל יריחו ועיצב בעצם את הדמות היחידה הקיימת ושעימה אפשר להזדהות במחזה, דמות של "גזלן יהודי".
ביום שלישי, ה-25.11 טסתי משדה התעופה בלוד לשארם-א-שייך במטוס ויקאונט של חברת ארקיע. היה יום מעונן. הטיסה היתה צבאית. ועד לשארם לא היה אפשר לראות את הנוף. באתי למחנה חיל האוויר בשעה שלוש לערך. חשבתי עוד לקפוץ לים אך היתה רוח ונעשה קר, וכך נחתי וגם ישנתי קצת. בערב שוחחתי עם קהל מצומצם על הסה בעיקר, וכל שהבינו מדבריי הוא כי מאחר ו"סידהרתא" ו"נרקיס וגולדמונד" דומים – אפשר להסתפק באחד מהם. אחר-כך ראיתי את הסרט "קזבלנקה" עם האחים מארקס, בפעם השנייה, והלכתי לישון.
בבוקר קמתי מוקדם לקול צפירת השכמה. אכלתי (האוכל טוב, ובכלל מחנה מסודר ונקי) ונסעתי בטרמפ לחוף קרוון, בקצהו הצפוני של המפרץ. שהיתי שם כשלוש שעות, שחיתי, צללתי והתבוננתי בדגים הצבעוניים ובאלמוגים, ונחתי בשמש על החוף. היה קצת קריר. אבל נהניתי ויכולתי לבלות שם ימים שלמים. בצהריים חזרתי בטרמפ למחנה, התקלחתי, אכלתי צהריים, נסעתי לשדה התעופה אופיר ומשם במטוס לנתב"ג. עד באר שבע היתה שמש זורחת ואני התבוננתי במידבריות ובהרי ערב הסעודית, במזרח. בדרך מבאר שבע לחברון נכנסנו לעננים, או ירדנו אליהם, וזו היתה חווייה לא רגילה. כמו הררי שלג לבן מופזים באור שמש מעל הרי יהודה. משהו כמו שלג ביום קיץ. בתוך העננים היה פחות נעים, ממש חורף וערפל סמיך, וכאשר נחתנו בלוד היה גשם, חורף גמור. אגב, יום קודם לכן, ב-25.11, נפל מטוס הרקולס של חיל האוויר בטיסת ניווט בצפון סיני.
אוריה באר / שתי רשימות
1. מותו של שחקן
בתחילת חודש אוקטובר, הלך לעולמו מאיר אלוני, אחיה של הזמרת מירי אלוני, וכוכב בזכות עצמו. מאיר היה בדרכו לעבודתו. הוא חש בליבו, כרע נפל באוטובוס, השבץ תקף אותו. הוא נפטר במקום.
מאיר היה בשנות השמונים רקדן סטפס מעולה, שרבים שיחרו לפתחו. אפילו אני הקטן רציתי ללמוד אצלו ריקוד זה, אך הדבר לא הסתייע. הוא היה שחקן תיאטרון מוכשר, זמר וכוריאוגרף. בין היתר היה הכוריאוגרף של "סיפור משפחתי" של עדנה מזי"א בקאמרי, ובתיאטראות אחרים. מאיר שיחק תפקידים קטנים בתיאטרונים הגדולים, ואחר כך בתיאטרון לילדים ונוער. כשלא נתנו לו עבודה בתיאטרונים הרפרטואריים, למד אצל אמיר אוריין בתיאטרון "החדר" ואחר בתיאטרוני חובבים.
הוא שיחק בתפקידים ראשיים בתיאטרון "בימתיים" בגבעתיים, ושימש שם גם ככוריאוגרף. אחר כך היה זמר במקהלת האופרה הישראלית, ולא בחל לעבוד לפרנסתו בטיפול בסכיזופרניים, אותם הדריך ולימד משחק.
מאיר היה אחד מאלה שאינם קופצים בראש, ולכן מעטים הכירו בכישרונו הגדול. השבוע ישבנו בביתה של מירי אלוני, יחד עם אמיר אוריין וחברים אחרים, והאזנו וחזינו בהקלטות שהציגו את מאיר בגדולתו, כשהוא עובד על תפקידים שונים בתיאטרון "החדר".
"למה הממסד התיאטרוני לא הכיר בו?" רצינו כולנו לצעוק, " למה נשאר מאיר שחקן בודד ונידח?"
לתיאטרונים הגדולים פתרונים.
מאיר אלוני היקר הלך לעולמו בגיל חמישים ושמונה בלבד. יהי זכרו ברוך.
2. נשיא האיוולת
בימים אלה אנו מוטרדים מאוד מסכנת הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, ומהחשש מפצצת המימן הראשונה של מדינה מטורפת זו.
למצב דברים זה אחראי במידה רבה, אם לא מכרעת, אדם כסוף שיער, בעל חיוך רחב והופעה מרשימה. שמו ג'ימי קרטר והוא היה נשיא ארצות בשנת 1979. בגללו קיים כיום משטר האייטלות הרצחני באיראן, ובשל תמימותו הילדותית, נרצחים מדי יום אנשים הצמאים לחופש במדינה זו. בגללו קיים כיום חשש כבד לביטחונה של מדינת ישראל.
אתאר, בקיצור נמרץ, את מהלך הדברים, הזכור לי היטב, כמו לרבים אחרים בני גילי. היה זה לאחר ניצחונו בבחירות לנשיאות ארצות הברית. ג'ימי קרטר היפה, אך המנותק מן המציאות, השוגה בחלומות על עולם של טוהר, החל "לעשות את המוות" לשאח הפרסי, החולה והזקן, ולשגע אותו עם רעיונות נהדרים של חופש, קידמה, זכויות האדם, ליברליזם, בחירות חופשיות ודמוקרטיות. בעצם, על מה לא.
עקרונית, ג'ימי צדק. שלטון השאח היה נהנתני ומושחת. הקיסר האיראני דאג רק לעצמו ולמקורבים לו, וחצרו הביזנטינית שפעה מעשי שחיתות ובזבוז, בעוד שלהמונים לא היה הרבה.
הכול נכון. הכול אמת ויציב. אך במפרץ הפרסי, ובמזרח התיכון כולו, אין כמעט חופש. כמעט כל מדינות האזור, למעט ישראל, הן מדינות דיקטטוריות, הפוגעות בזכויות האדם. היציבות השלטונית חשובה בהן יותר מן הדמוקרטיה, אחרת תקרוסנה כליל. לכן, יש לפעול בהן בשום שכל ובתבונה, בהשפעה איטית ומתמדת ובצנעא. אין להרוס משטרים בן לילה. מי שעושה כן, הורס במו ידיו את הבסיס עליו נשען משטרה של אותה מדינה, ולו יהא מושחת במידה רבה.
לקרטר מיודענו, אביר זכויות האדם, שלא הבין דבר וחצי דבר במה שמתרחש באזורנו, לא היה זמן. הוא נזף בשאח, לחץ עליו, תמך בטיפשות רבה בחומייני, שישב אותה עת בגלות שנכפתה עליו בפאריז, ועשה הכול כדי להפיל את השאח. ואמנם, שלטון השאח נפל, והוא, בני משפחתו ורבים משריו ויועציו, יצאו לגלות. איך בדיוק? על כך קראו בפרוטרוט בספרי ההיסטוריה. הפרטים יזעזעו אתכם.
אך מעשה שטן. במקום שילטונו הידידותי למערב, הפתוח כלפי ישראל, והמתון יחסית, למרות כל מגרעותיו. כן, במקומו השתלט על איראן משטר האייטולות הרצחני, בתחילת שנות השמונים, כשהוא מדכא ביד ברזל כל קול החולק עליו, ומהווה סכנה של ממש למדינות האזור, ובעצם לעולם החופשי כולו.
חומייני הנכבד לא הודה כלל למיטיבו קרטר. הוא ירק הישר לפרצופו. חודשים ספורים אחרי שעלה לשלטון, בעט בארצות הברית. ההמונים שלו צבאו על שגרירות ארצות הברית בטהרן, והטילו עליה מצור ממושך שנמשך למיטב זיכרוני כשמונה חודשים רצופים. רק אחרי דין ודברים ארוך ומורט עצבים, שוחררו הדיפלומטים בבושת פנים. מאז שולטים האייטולות באיראן ללא מצרים. מאז, נותקו הקשרים הרבים עם ישראל, ואנו מצויים באימה ובחשש. האיראנים, שלוחי יורשיו של חומייני, הם האחראים לחלק גדול ממעשי הטרור בעולם. הם מממנים את שליחי האיסלם הקיצוני הם האחראים לפיצוצים בבואנוס איירס ובמקומות האחרים והם אויבינו המרים ביותר.
וקרטר מידענו? האחראי לעלייתם החומייניזם – הוא כנראה לא למד מאומה. הוא משמיץ אותנו מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן. הוא כתב ספר המותח עלינו בקורת בוטה. הוא ממשיך לספר ספורים על איך אנו מענים ומתאנים לפלסטינים המסכנים. והוא הדורש מאיתנו ויתורים רבים. ללא ערבויות כמובן.
אכן, צר לומר זאת, אך שורה שלמה של נשיאים וראשי ממשלות אווילים מסתובבים ללא הרף בעולמנו. קרטר, שגרם לעליית החומייניזם והאיסלם הקיצוני לשלטון באיראן, הוא לצערי אחד הגרועים והמטופשים שבהם. לא רק שגרם בתמימותו הטיפשית, האידיאליסטית כביכול, לנזק בלתי הפיך, אלא שהוא עוד ממשיך להטיח ביקורת, לומר דברי איוולת על ישראל. להטיף לנו מוסר כאילו לא אירע דבר. כאילו אין לו חלק בתסבוכת שנוצרה בעטיו בעולמנו. אכן, איש האיוולת בהתגלמותה. מקומם ומדהים כאחד.
* * *
תוכנית חדשה בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט
על אסתר ראב ב"קול ישראל"
מערכת התוכניות לספרות של "קול ישראל" הקליטה תוכנית בת שעה על המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט. הדס גלעד ראיינה וערכה. בתוכנית משולבים שירי אסתר ראב, שחלקם נשמר בארכיון "קול ישראל" בזכותו של שמואל הופרט ז"ל, שטרח בשעתו לנסוע עד טבעון כדי לראיין את אסתר ראב ולהקליט אותה קוראת את שיריה.
השידור הראשון הוא ביום שני 2/11 ב-7 בבוקר, ושידור חוזר בשבת 7/11 בשעה ארבע אחר הצהריים.
* * *
ערב מוני אמריליו בצוותא ב-25.10
שלום אהוד,
מצ"ב הפלאייר [המובא בצרופה בראש הגיליון] לערב מוני אמריליו בצוותא ביום ראשון 25.10 בשעה 20.30.
מחיר מוזל לקוראיך 70 ₪ במקום 90 ₪. עליהם להזדהות כקוראי בן עזר בעת הזמנת הכרטיסים, לקבלת ההנחה.
ענת נוי
* * *
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
הזמנה
ערב רביעי בסדרה: "דור הקלסיקונים"
פתיחה: בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים
משתתפים:
פרופ' נורית גוברין: יוסף חיים ברנר
פרופ' זיוה שמיר: שאול טשרניחובסקי וביאליק
הסופר יצחק גורמזאנו-גורן: שושנה שבבו
בתכנית האמנותית קריאה מיצירותיהם של הסופרים:
הקריין יהודה עצבה; המשוררת ד"ר חלי אברהם איתן
הזמר דרור בן יעקב ישיר משירי שאול טשרניחובסקי
עורך ומנחה: הסופר בן-ציון יהושע
יום שלישי, ט' בחשוון תש"ע (27.10.2009) בשעה 19:30
בית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* היש את נפשכם לדעת מדוע מרבית הנוסעים ששבים במטוסי אל-על ארצה מפליצים הרבה מאוד ביממה הראשונה לשהותם בישראל?
זה בגלל קופסאות החומוס הנורא שהם מקבלים בארוחות ואשר חלקם אפילו חושב שזה מעדן ישראלי שאוכלים אותו בכפית למנה אחרונה יחד עם העוגה היבשה.
ההצעה שלנו: לתת חרוסת.
* איזה נקניקיות טעימות מכל הנקניקיות של שטרסבורג ופרנקפורט? – הנקניקיות המעושנות של קרל ברג בישראל.
* איזה נקניקי סאלאמי הכי טעימים מכל הסלאמי השמנים והמסריחים של אירופה? – הסלאמי הרזים של מעדני מזרע, גם אם כתוב עליהם שהם בטעם איטלקי, צרפתי וכדומה.
* איזה כרוב מבושל הכי טעים מכל הכרוב החמוץ המבושל עם נקניקיות שמנות וגושי בשר שרובו גלדי שומן של אלזאס (שוקרוט)? הכרוב היהודי, המאודה עד מושחם, (לא כרוב חמוץ!) – רק עם כמה טיפות לימון וקצת סוכר – של סבתא שרה ז"ל ותבדל"א הבת שלה.
* ה"אפפל שטרודל" מבצק עלים דק ועדין מתוצרת הקונדיטוריה "עידית" ברחוב אבן גבירול בתל אביב אינו נופל ואולי גם עולה על מרבית ה"אפפל שטרודל" שטעמנו באלזאס ובגרמניה.
* מה מאפיין את קו-הרקיע במדינות באירופה, כמו גרמניה, במאה העשרים ואחת – שלוש כנפי-רוח לבנות ענקיות המסתובבות לאיטן בשקט, בהתמדה ובעדינות רבה על גבי מאות עמודי מגדלים דקים וגבוהים מאוד, בקבוצות של שלושה-ארבעה וגם יותר, ובמעופן על ראשי הגבעות הן מייצרות חשמל נקי מכל זיהום. הכנפיים הלבנות האלה נראות כשייכות ליצורים בעלי-כנף ענקיים שבאו מעולם אחר.
* עם כניסתו לתוקף של היטל הבצורת המבלבל והבלתי-אפשרי – ייאסר גם השימוש בדאודורנטים, ובייחוד במקומות ציבוריים ובאוטובוסים צפופים, וזאת כדי להמחיש באמצעות ריחות הזיעה והעישון הנדבקים גם בבגדים ומסריחים אותם – את התוצאות החיוביות של החיסכון במים לקילוח ולכביסה. אזרח שלא יסריח – ייענש על זלזולו בהיטל הבצורת, אלא אם כן הוא... [ומסיבות של חשש להסתה גזענית נוכל לנקוב רק בשמו של הציבור הג'ינג'י].
* אף לא אחד מבקבוקי המים המינראליים ששתינו באלזאס ובגרמניה לא התקרב באיכותו לטעמם של "מי עדן" מרמת הגולן ולכן אנחנו חושבים שצריך לתת במתנה את הגולן לסורים כי מדוע מגיע לנו הישראלים לשתות מים טובים יותר מבכל מקום אחר בעולם?
משה כהן: הכבוד האבוד של הקולנוע הישראלי
מכובדי,
שר האוצר החליט להזרים עוד כספים לקרן הקולנוע הישראלי בנימוק ש"הקולנוע מביא הרבה כבוד לישראל."
האומנם?
הסרטים הישראלים עטורי פרסים אך מציגים את המדינה והצבא שלנו כפושעים וכקלגסים, והתוצאות החמורות לא מאחרות לבוא, תקשורת בינלאומית עוינת, קהילייה בינלאומית עוינת, דו"ח גולדסטון, צווי מאסר נגד המפקדים של צה"ל, חרם על אנשי אקדמיה ישראלים, הפגנות עוינות, יחסים מדיניים גרועים כמו עם טורקיה ושוודיה וכיו"ב.
אכן, צריך להזרים עוד ועוד כספים לסרטים הישראלים כדי שיוסיפו לקטרג ולהכפיש אותנו.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
דרור אֵידָר
זיכרון והשכחה: בין פתח תקווה לתל אביב
פורסם ב"ישראל היום" מיום 21.10.2009
חגיגות ה-100 לייסוד העיר תל אביב האפילו כמעט על כל אירוע התיישבותי אחר בארץ אבל בסערת הפסטיבלים נעלם מעינינו כי תל אביב כמייצגת את מדינת ישראל העצמאית, חייבת רבות לאחותה הבכירה, פתח תקווה, אם המושבות העבריות בארץ ישראל.
השבוע התקיימו חגיגות הסיום לפסטיבל מאה השנים, בדיוק בשבוע שבו, לפני 131 שנים, עלו בפועל על אדמות אומלבס חמישה: אליעזר ויהודה ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון. ז' בחשוון תרל"ט היה התאריך, היום שבו יהודים מתחילים לבקש בתפילתם "ותן טל ומטר על פני האדמה."
חשיבותה המכריעה של פתח תקווה לגורל העם היהודי הייתה בהבקעת התודעה הגלותית לפיה יהודים התקיימו רק על עסקי אוויר וכספי תרומות של נדבנים. עם הקמת פתח תקווה החל עידן חדש: יהודים שבו לעבוד את אדמתם העתיקה ולחיות מעמל כפיהם. הרושם הגדול שעשתה פעולה זאת על העולם היהודי ועל היישוב הישן בארץ ישראל התעצם עוד בשל העובדה שהחלוצים הללו היו יהודים שומרי תורה ומצוות שחזותם חרדית.
כחודשיים לאחר מכן החל החריש הראשון. כך תאר אותו יהודה ראב: "בתור חקלאי מנוסה מנעוריי, נפל עליי הגורל לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית, ולאחר מכן החלו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, וַיֹאמַר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה; ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.' כולנו, נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות, תפסנו חליפות את המחרשה מיד ליד בלהט ובדביקות של יהודים לספר התורה בהקפות של שמחת תורה."
כבר אז הבינו החלוצים האלה את המשמעות ההיסטורית הכבירה של פעולתם. הראשוניות היא עניין קשה להשגה ממש כקריעת ים סוף, שכן אין ממי ללמוד, אין על מי להסתכל בבחינת "כזה ראה וקדש". הכול תלוי בך ובחזון שאתה טווה. המחרשה היתה אפוא לספר תורה, שכן היא פילחה לא רק את "אדמת הנביאים" אלא גם את התודעה היהודית הישנה, וחרשה בה תלמים של מחשבה בהירה שהביאה להתפתחות היישוב היהודי בארץ וגם להקמתה של תל אביב.
בפסח תרל"ט חגגו מייסדי פתח-תקווה את ליל הסדר בביתו של דוד גוטמן, שפתח ואמר: "הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הנסים ועל הנפלאות [...] הלילה הזה עלינו לברך את ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה: שהחיינו לכונן מושבה חקלאית ראשונה בארצנו הקדושה ולסול המסילה להבאים אחרינו. אנחנו הננו היום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המאיר לנו אור תקווה והסולל לפנינו דרך הקודש. במקום הזה בקע לנו אור השחר ועוד מעט וזרחה עלינו, יראי ה', שמש צדקה ומרפא."
ויהושע שטמפפר ששמע את הדברים ענה כהד: "לחג הזה יקראו גם חג האביב [...] אך מה טעם אביב הרגשנו [...] בהיותנו יושבים צפופים בין החומות בירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שמה? [...] אכן רק פה במקום הזה מרגישים אנחנו, תודה לאלוקינו, את החרות ואת האביב במלואם, בהיותנו נמצאים על הקרקע [...] ואַת אדמת קודש, עִלזי ושִמחי היום ואל תאמרי עוד: בושְתי מאוד כי בנַיי עזָבוני. התנחמי ארץ! הנה נמצאו לך כהיום גואלים, ואם כי מעטים הם היום הזה, אולם למראה אלה השניים [גוטמן וסלומון] קמו עוד עשרה אנשים, העובדים עמנו בחריצות לא תדע לאות, ולמראה העשרה יקומו מאה, ולמראה המאה יקומו אלף, ומאלף – רבבה, ומרבבה – מיליונים. גם יומם גם לילה לא ננוח עד אשר תשובי אל קַדמוּת נעורַיִך, להיות עטרת צבי בכל העולם."
כבודה של תל אביב במקומו מונח, אבל כבודם של הראשונים בפ"ת שסללו את הדרך לחגיגות ה-100 לת"א ראוי שייזכר ויועלה על נס, היום לפני 131 שנה.
רובי בוזגלו
תשאלו על גולדסטון ביוגוסלביה
לאור הידיעות, כי קציני צבא בכירים ושרי ביטחון ישראלים עלולים לעמוד לדין על פשעי מלחמה, מן הראוי אולי לפרסם פרשייה נשכחת על השופט ריצ'רד גולדסטון (Richard Goldstone), כדי שנבין עם מי יש לנו כאן עסק. את הפרשייה הזו ניתן אולי לכנות "איך תופרים תיק לנאשם?" הפרשייה התרחשה בעת כהונתו של השופט הנכבד כראש התביעה בטריבונל המיוחד לפשעי מלחמה ביוגוסלביה בשנות ה-90'.
הכול החל בבית קפה בהרי בוסניה, כשבחוץ השתוללה מלחמה ועיתונאים מכל העולם ישבו וחיפשו סיפורים וכותרות. עיתונאי אמריקאי אחד נדנד לעמיתיו הסרבים וביקש להכיר פושע מלחמה סרבי בגודל טבעי. כשלכתב הצבאי הסרבי נבויסה יבריץ' (Nebojsa Jevric) מהדו-שבועון "דוגה" (Duga), נמאס מהנדנוד שלו, הוא אמר לו: "אתה רוצה לדעת את שמו של אחד מפושעי המלחמה הסרבים הגדולים ביותר, שאנס ורצח עשרות נשים בוסניות? שמו הוא גרובאן (Gruban) והוא גר בעיירה ביילו פוליה (Bijelo Polje)."
העיתונאי האמריקאי דאג להעביר את "הידיעה המרעישה" לטריבונל המיוחד לפשעי מלחמה ביוגוסלביה, אשר בראשו עמד התובע ריצ'רד גולדסטון. לאחר כמה חודשים, התנוסס שמו של גרובאן במקום ה-23 ב"רשימת פושעי המלחמה הסרבים המבוקשים", יחד עם ראדובן קראצ'יץ' (Radovan Karadzic), ראטקו מלאדיץ' (Ratko Mladic) ואחרים.
מה שגולדסטון לא ידע הוא שהעיתונאי הסרבי יבריץ', הידוע בהומור השחור שלו, היתל בעיתונאי האמריקאי, וקרא ל"פושע המלחמה הסרבי" על שם גיבור הרומן "הגיבור על חמור" – של הסופר מיודראג בולטוביץ' (Miodrag Bulatovic) – הידוע במולדתו בשמו המלא: גרובאן מאליץ' (Gruban Malic).
גולדסטון, התובע שהיה מאז לשופט המכובד והמהימן ללא דופי, לא בחל בשום אמצעי כדי לתפור תיק לגרובאן זה. הוא קפץ על סיפורו כמוצא שלל רב, ואפילו הוסיף לו עדה בשם "F", שתסייע לו בכתב האישום. וכך קרה שהטריבונל הפיץ בין חיילי נאט"ו את המודעה "מבוקש פושע מלחמה בשם גרובאן" – ללא תמונה, ועם כתובת בלתי ידועה, אזרחות בלתי ידועה, תאריך לידה בלתי ידוע ושם משפחה בלתי ידוע – רק גרובאן.
וכך נכתב בכתב האישום נגד גרובאן זה: הנאשם המכונה גרובאן, חבר בכנופייה של מלאדן ראדיץ' (Mladen Radic), שימש שומר במחנה הריכוז אומרסקה, בין יוני לאוגוסט 1992, נהג לאנוס את "F", פעם אחר פעם; גרובאן מואשם על פי סעיף 2(c) של חוקי הטריבונל, בחבלה חמורה ב-"F", ועל פי סעיף 3 של חוקי הטריבונל ועל פי סעיף 3(1)(a) של אמנת ז'נבה, בהפרה של חוקי המלחמה; גרובאן מואשם על פי סעיף 5(g) של חוקי הטריבונל, בפשעים כנגד האנושות, על שאנס את "F".
בתחילת חודש מאי 1998, אחרי שכל יוגוסלביה לשעבר צחקה על השופט גולדסטון ועל הטריבונל הבינלאומי שלו, היא פירסמה הודעה, שכל ההאשמות נגד גרובאן בטלות.
מייסד Human Rights Watch תוקף את התמקדות הארגון בישראל: כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד!
מאת רוברט ברנשטיין, "ניו יורק טיימס"
רוברט ברנשטיין טוען ב"ניו יורק טיימס": הארגון מפרסם דו"חות המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה.
כמייסד ארגון Human Rights Watch וכמי ששימש יו"ר פעיל שלו במשך 20 שנה וכיום נושא בתואר יו"ר מייסד אמריטוס, אני נאלץ לעשות משהו שמעולם לא צפיתי שאיאלץ לעשות: עליי להצטרף בפומבי למבקרי הארגון. שליחותו המקורית של HRW היתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה.
ב-HRW תמיד היכרנו בכך שחברות פתוחות ודמוקרטיות סובלות מפגמים ומבצעות עוולות. עם זאת נוכחנו שיש להן יכולת לתקן דברים אלה – באמצעות דיון ציבורי ער, תקשורת ביקורתית ומנגנונים רבים אחרים המעודדים רפורמה.
זאת הסיבה לכך שניסינו ליצור הבחנה ברורה בין העולם הדמוקטי לעולם הלא-דמוקרטי, במאמץ ליצור בהירות בכל הנוגע לזכויות אדם. כשפרשתי מתפקידי ב-1998 HRW היה פעיל ב-70 מדינות, רובן חברות סגורות. כעת הארגון מוותר בתדירות גדלה והולכת על ההבחנה הברורה שעשה בין חברות פתוחות לחברות סגורות. בשום מקום זה לא בולט יותר מאשר במזה"ת. האזור מאוכלס במשטרים דיקטטוריים שהרקורד שלהם בתחום זכויות האדם מזעזע. אף על פי כן בשנים האחרונות HRW גינה את ישראל על הפרת החוק הבינלאומי הרבה יותר פעמים מכל מדינה אחרת באזור.
בישראל, שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות אדם, יש לה עיתונות תוססת, ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי, מערכת משפט שפוסקת לעתים קרובות נגד הממשלה, אקדמיה שהינה פעילה פוליטית, מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור התקשורתי, קרוב לוודאי יש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם.
בד בבד, המשטרים הערביים והמשטר האיראני שולטים בכ-350 מיליון בני אדם, ורובם עדיין אכזריים, סגורים ודיקטטוריים, ומתירים רק מעט התנגדות פנימית, אם בכלל. מצוקת אזרחיהם זוכה להתעלמות בעת שמחלקת המזרח התיכון ב-HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל.
HRW איבד כל פרספקטיבה ביקורתית של הסכסוך שבמסגרתו ישראל מותקפת פעם אחר פעם בידי החמאס והחיזבאללה, ארגונים שתוקפים אזרחים ומשתמשים בבני עמם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן, שהכריזה בגלוי על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל אלא גם לרצוח יהודים בכל מקום. הסתה זאת לרצח עם היא הפרה של "האמנה למניעת הפשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו."
ראשי HRW יודעים שהחמאס והחיזבאללה בחרו להילחם מתוך אזורים צפופי אוכלוסייה, כשהם הופכים בכוונה שכונות לשדות קרב. הם יודעים שכלי נשק רבים יותר וטובים יותר זורמים לתוך עזה ולבנון וערוכים לתקוף שוב. והם יודעים שהתוקפנות הזאת ממשיכה לשלול מהפלסטינים כל סיכוי לחיים שלווים ופרודוקטיביים שלהם הם ראויים. למרות זאת ישראל, שהיא הקורבן של תוקפנות מתמשכת, סופגת את עיקר הביקורת מצד .HRW
אין ספק כי גם קורבנות תוקפנות מחויבים לציית לחוקי המלחמה ולעשות כל שביכולתם כדי לצמצם למינימום פגיעה באזרחים. ועם זאת יש הבדל בין עוולות הנעשות מתוך הגנה עצמית לעוולות הנעשות בכוונה.
ואולם איך HRW יודע שחוקי המלחמה מופרים? לעיתים קרובות הדיווחים מבוססים על עדי ראייה, שלא ניתן לאמת את סיפוריהם ושלעיתים מעידים למען תמורה פוליטית או משום שהם פוחדים מנקמת שליטיהם. ראוי לציין כי הקולונל ריצ'רד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטאן ומומחה ללוחמה, אומר כי ברצועת עזה צה"ל "פעל להגן על זכויות אזרחים באזורי קרב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמה."
רק על ידי חזרה לייעוד שלשמו הוקם ולרוח הענווה ששימשה לו השראה, יוכלHRW לחדש את מעמדו ככוח מוסרי במזרח התיכון וברחבי העולם. אם לא יעשה כן, תיפגע מהימנותו באופן חמור ויצטמצם תפקידו החשוב בעולם.
* * *
עיניים להם ולא יראו אוזניים
לגדעון לוי ועמירה הס, איכ,
הכתבה על דבריו של מייסד HRW ב"ניו-יורק טיימס", הובאה למרבה הפלא, ב"הארץ" [21.10.09], במלואה!
אי אפשר להשאירה ללא תגובתכם.
מוטי ג. בח
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,246 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "
חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל