גיליון מס' 488

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בחשון תש"ע, 2 בנובמבר 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

14 שנים לרצח רבין בידי בחור דתי חובש כיפה ממוצא תימני שנראה כבן משפחת בן-לאדן

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין.

אורי הייטנר: 1. מיתוס הניצחון של יגאל עמיר. 2. גלאוניזציה שלאחר המוות.

משה שפריר: קַיִן 1995.

משה כהן: 4 מכתבים.

יוסי גמזו: הוּא כָּאן...

ברוך תירוש: 1. זיכרונות מהאינתיפאדה השנייה שפרצה כידוע באשמתנו ולכן פיצינו את מבקשי נפשנו. 2. המכתב לדניאל בן סימון.

רות ירדני כץ: תענוגות החיים.

כרמית ספיר-ויץ: המהומות באחוזת דג'אני ממשיכות [ציטוט מ"מעריב"].

תקוה ויינשטוק: תרומות.

אביחי פאוזנר: זיכרונות על מורֵי "אחד העם" בפתח תקווה.

אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי, בספרות העברית בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת ועד ימינו.

שיחה ראשונה: מבוא.

יוסי גמזו: פגישה בגשם [שידור חוזר].

מלי טויב (אהרנסון): תשעים [?] שנה למותה של שרה אהרנסון.

אוריה  באר: פרקים בתולדות הטמטום.

מרק הסנר: תגובה לדוריאל [גיליון 487].

צפירה יונתן: הפעמון.

         * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. מיתוס הניצחון של יגאל עמיר

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטוראלית על גל הטרור הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי אחרי כשלון פסגת קמפ-דייוויד.

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שירטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב – כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם של ברק ואולמרט – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, וכירסום בהתנגדות לטענת "זכות" השיבה, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תוכניות רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים. רבין היה הגון מכדי שימשיך להצדיק בטיעונים מופרכים את הסכמי אוסלו, כפי ששמעון פרס נוהג לעשות. סביר יותר שהוא היה מורה לשבור לפלשתינאים את העצמות.

אירועי השנים האחרונות – התוקפנות הפלשתינאית ופשעי המלחמה הפלשתינאיים נגד ישראל ואזרחיה מרצועת עזה, אחרי שישראל נסוגה מכל השטח ועקרה את כל היישובים, כמו גם התוקפנות הלבנונית אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, הם עדות לכך שהסכסוך הישראלי ערבי אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן כל נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. הסקרים לפיהם שליש מהציבור תומך בחנינה לרוצח ביום מן הימים, מעוררים פלצות.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

אהוד: אתה צודק בדבריך. רבין היה נקלע לאותו נתיב היסטורי בעייתי שאליו נקלעו אחריו פרס (כראש-ממשלה זמני), נתניהו, ברק, שרון ואולמרט – והיה מגיע כמעט לאותן החלטות של מלחמה בטרור, שאליהן הגיעו יורשיו. "שלום אוסלו" התברר כמקסם שווא ואני סבור כי רבין עצמו ידע את מיגבלותיו של ההסכם, וגם עקב בעיניים פקוחות אחר המציאות הבעייתית של יישומו, שהחלה כבר בתקופת היותו ראש הממשלה.

רבין שייך ל"שמאל" – (ה"שמאל" שניכס לעצמו בעורמה את מה שמכונה "מורשתו") – כשם שאתה ואני שייכים ללהקת הבלט המלכותי של בריטניה. הסכמתו של רבין להסכם אוסלו ודבריו הנרגשים בזכות השלום לא נבעו מתוך "שמאליות" או "שמאלניות" וגם לא מהשפעה של האדונים הנפוחים מחשיבות עצמם – אורי אבנרי, יוסי שריד, יוסי ביילין ודומיהם, שכביכול קיבל רבין את דיעותיהם. אלא ההסכמה נבעה משיקול פוליטי וביטחוני מפוכח – להעמיד בניסיון דרך חדשה לייצוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והתוצאה היא שהיום יש בקירבנו שני סוגי שוגים:

* אלה שכדבריך סבורים שלולא הרצח היה ההסכם מתממש והיינו כבר במצב של שלום עם הפלסטינים,

* ואלה שאינם מוכנים להכיר בכך כי גם ללא הסכם אוסלו לא היה שום הבדל בהתנהלות הנחושה של הטרור הערבי-הפלסטיני כלפינו, ואולי אף היו לנו פחות הפוגות זמניות.

אני האמנתי בשעתו בהסכם אוסלו והייתי סבור שאכן פעמי השלום נשמעים בארצנו וכי הרצח הנתעב הוא שגדע את התקווה הזו, אבל מעולם לא האמנתי (כפי שמאמין ומטעה כל השנים א"ב יהושע) – כי הכול תלוי בנו, וכי אם רק נתגבר על הימין ועל הימין הסהרורי המסית והמשיחי ועל המתנחלים – יבוא השלום.

במבט לאחור אני סבור, באופן אירוני או פרדוכסאלי – שאכן זקוקים היינו להסכם אוסלו, בעיקר כדי להיות בטוחים במאה אחוז, כדבריך, כי אכן אין שום סיכוי לשלום בינינו לבין הפלסטינים. האינתיפאדה השנייה (הראשונה התרחשה בתקופת רבין) רק חיזקה את דעתי שאמנם צריך להמשיך לדבר על השלום כמו שגם הערבים והפלסטינים נוהגים לדבר, אבל ראוי לנו להאמין לדבריהם על השלום בדיוק כפי שהם מאמינים לדברי עצמם, כלומר – כלאם פאד'י, דיבורים בטלים, אוונטה – ערמומיות וכזבים. זו דרכם מאז ומעולם.

למעשה, וממש כואב הלב לכתוב את הדברים האלה – רבין נהרג לשווא. קורבנו לא עצר את ה"שלום", לא ריחק אותו, לא קירב אותו – כי מלכתחילה לא היה סיכוי לשלום – "שלום" שלא היה אלא מקסם-שווא שרק אנחנו בתמימותנו האמנו בו, מול שיטת ה"סלאמי" של הפלסטינים.

2. גלאוניזציה שלאחר המוות

תגובה לזהבה גלאון "זאת כבר לא העצרת שלי", "הארץ" 30.10.09

הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח רבין היא במסר משותף לחברה הישראלית כולה נגד הרצח, נגד אלימות פוליטית, נגד שנאה פוליטית, נגד הסתה, נגד דה-לגיטימציה ליריב, ולא במסר של דה-לגיטימציה למי שדרכו אינה דרכו של רבין והסתה נגד מי שהתנגד לדרכו.

אך גם אם מקבלים את שיטתה של גלאון, ומעצבים את היום כיום הזדהות עם "דרכו המדינית של רבין," ואת האירועים בו לכאלה "הנותנים ביטוי לעמדות של רבין ולמורשתו" ולא ל"קונסנזוס לאומי מזוייף" – הרי יש לדבוק באמת ההיסטורית, והיא שאין כל קשר וכל גשר בין עמדותיו של רבין לעמדותיה של זהבה גלאון. הניסיון "לגלאן" את רבין אחרי המוות, להפכו רטרואקטיבית לאיש המחנה הרדיקאלי של מרצ, כמו גלאון, הוא שיכתוב בוטה ומכוער של ההיסטוריה, וכמוהו כהתעללות בזכרו של המת. לא היה דבר רחוק מדרכו של רבין, יותר מדרכה של זהבה גלאון.

איני מדבר על רבין, המיישב הגדול של הגולן בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, לא על רבין שר הביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה וגם לא על רבין מנהיג הזרם המרכזי – הניצי, במפלגת העבודה טרם עלייתו לשלטון. איני מדבר על רבין שכונה בידי הגלאונים למיניהם "פושע מלחמה" ושיוסי שריד הדביק לו במזיד את תדמית האלכוהוליסט, כדי לפגוע בקריירה הפוליטית שלו. אני מדבר על רבין ראש הממשלה בקדנציה השנייה שלו, רבין שחתם על הסכמי אוסלו, ועל הדרך בה דבק עד יומו האחרון.

איזה קשר יש בין ראש הממשלה רבין שהודיע כי יחרים את טקס הענקת פרס ישראל, כדי שלא ללחוץ את ידו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' – התומך בסרבנות לשרת בשטחים (הודעה שגרמה ללייבוביץ' לוותר על הפרס), לבין זהבה גלאון, המסיתה והמדיחה לסרבנות?

גלאון מודיעה שתחרים את העצרת בכיכר, כיוון שציפי לבני ואהוד ברק "קברניטי 'עופרת יצוקה' הם בין הנואמים בה." גלאון שכחה, כנראה, שהאב-טיפוס של מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע "דין וחשבון", שראש הממשלה ושר הביטחון רבין היה הקברניט שלו. אם ברק אינו ראוי להציג עצמו כממשיכו של רבין, הסיבה לכך היא דרכו המדינית מאז קמפ-דיוויד, בה סטה הרחק שמאלה מדרכו של רבין!

את דרכו המדינית ביטא יצחק רבין עצמו, בנאומו האחרון בכנסת, בדיון על הסכם אוסלו ב' ב-5.10.95 – נאום פרוגרמטי בו הציג לראשונה את מתווה הסכם הקבע שלו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע ...

יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע:

"בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... [ראה הציטוט המלא ברשימה לעיל. – אב"ע] ...גם ביהודה ושומרון."

אם העצרת לזכרו של רבין צריכה להיות על טהרת הנאמנים לדרכו המדינית ולמורשתו, אין לזהבה גלאון ולשכמותה מה לחפש ברדיוס של קילומטרים רבים מן הכיכר.

* * *

משה שפריר

קַיִן 1995

שׁיר זה נִכתַּב כִּתְגוּבַת-מֶחָאָה עַל הַהַסָּתָה

וחודשׁים אחדים לפני הֵרַצחו של רה"מ יצחק רבּין,

והוא פּוּרסם בּמוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"

בּערב שִׂמחַת-תּורה, תשנ"ו (15/10/95),

– כִּשׁלושׁה שׁבועות לִפנֵי הָרֶצַח.

וְאֶל קַיִן, כָּךְ כָּתוּב, וְגַם אֶל מִנְחָתוֹ

אֱלֹהִים לֹֹא שָׁעָה; וַיִּחַר הַדָּבָר לְקַיִן מְאֹד

וַיּּפְּלוּ פָּנָיו וַיְּהִי לְאִישׁ-חֵמוֹת,

וַיָּקָם לַהֲרֹג אֶת הֶבֶל אָחִיו-יְחִידוֹ.

עַכְשָׁו הוּא לֹא רַק רוֹצֵחַ-בּוֹרֵחַ,

הוּא לֹא רַק הָאָח הַנִּדָּח,

– אֶלָּא הוּא גַּם עַכְשָׁו בָּטוּחַ

שֶׁכֹּל הָעוֹלָם נֶגְדּוֹ,

וְשֶׁהוּא שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם

בִּגְאֻלַּת-הַדָּם,

שֶׁאָמְנָם בּוֹא תָּבוֹא,

לַמְרוֹת הֱיוֹתוֹ

נוֹשֵׂא אֶת הָאוֹת עַל מִצְחוֹ

– לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתוֹ

כָּל-מוֹצְאוֹ.

* * *

משה כהן: 4 מכתבים

מכובדי,

מוקירי זכר רבין דורשים מאיתנו להפיק ולהפנים את הלקח מרצח רבין ומייסרים אותנו על שלא עשינו זאת.

ניתן לשאול בהזדמנות זו מהו הלקח מרצח השר אלוף רחבעם זאבי ז"ל, שנרצח בשל דעותיו, והאם לקח זה נלמד ויושם?

מכובדי,

כל המעלים את רצח רבין לראש סדר היום הלאומי, טוענים שחומרת המעשה היא בכך שאדם נרצח בשל דעותיו. וזה לא נכון לחלוטין. יצחק רבין לא נרצח בשל דעותיו אלא בשל מעשיו השנויים במחלוקת שאושרו בכנסת ברוב זעום. כוונתי להסכמי אוסלו והחזרת השטחים. אלה אינם סתם דעות אקדמיות, אלה מעשים מכריעים בשטח וזה לא אותו דבר.

אני כמובן שולל ומגנה כל רצח ודוגל בשלטון החוק, אך בכל זאת יש לדעתי להקפיד על הדיוק ההיסטורי.

מכובדי,

הדעה המקובלת היתה שתפקידה של התקשורת הוא לספק מידע לציבור, אך הנה רואים אנו שרשתות השידור הופכות למשרדים ליחסי ציבור המובילים קמפיינים לקידום האג'נדה החביבה על השדרנים, על חשבון הציבור.

בתקופה האחרונה הפכה רשת ב' הממלכתית למשרד פירסום למען "הפליטים המסכנים" הבלתי חוקיים מאפריקה ולמניעת גירושם מישראל. הם מנופפים ברמה בנימוק של שמירה על "דמותה המוסרית של ישראל".

תמהני, ממתי שמירה על החוק, כדרכה של כל מדינה מתוקנת, פוגעת בדמותה המוסרית?

המובילה הלוחמנית ביותר של מסע זה היא קרן נויבך שאינה מרפה מהנושא ומגייסת את רשת ב' הממלכתית לקידום האג'נדה שלה מבלי לתת ביטוי נאות לדעות אחרות. זו פגיעה בדמוקרטיה שבשמה כביכול התקשורת המגויסת.

המסתננים הבלתי חוקיים גורמים נזק חמור למדינה ולחברה, וכל בר-דעת מבין זאת, ואין שום סיבה לא להחיל עליהם את חוקי המדינה.

מכובדי,

היום 30.10.2009 בשעה 8:00 בגלי צה"ל שודרה התוכנית "שלונסקי וליפשיץ מחשבות בע"מ". השדרנים המכובדים הסתערו בחמת זעם, השתלחו והסיתו נגד רבני יש"ע "המקבלים משכורת מהמדינה וצריכים לשבת מאחורי סורג ובריח."

התמיהה שלי מדוע האדונים האלה לא דרשו ענישה של ראשי התנועה האיסלאמית, המקבלים גם הם למיטב ידיעתי משכורת מהממשלה, מסיתים להתפרעויות אלימות נגד המדינה, ואינם יושבים מאחורי סורג ובריח.

היתה תקשורת מאוזנת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני מניח שבמקרה הזה שני הצדדים צודקים.

* * *

יוסי גמזו

הוּא כָּאן...

אֶת בְּלוֹרִיּוֹת דִּקְלֵי שְׂדֵרַת הַוָּשִינְגְּטוֹנְיָה

מוּל דִּמּוּמָם הָעַז שֶל שְמֵי הַמַּעֲרָב

פּוֹרְעוֹת רוּחוֹת הָעֶרֶב כְּמוֹ בְּקָטָטוֹנְיָה

שֶל סֵרוּגֵי קִפְאוֹן-תְּנוּעָה וְסַעַר רָב.

וְכִמְבוּכַת גִּיל-הָעֶשְׂרֵה הַסְּקֶפְּטִיקָאִית

בָּהּ סַף בַּגְרוּת כּוֹפֵר בְּתֹם יַלְדוּת חָרֵב

עוֹד לֹא הֶחְלִיט אֲוִיר הַסְּתָיו אִם הוּא עוֹד קַיִץ

אוֹ כְּבָר פְּרֵלוּד-צִנָּה לַחֹרֶף הַקָּרֵב.

אַךְ בִּשְמוּרַת הַבַּנְיָאס סִתְוָנִית מוֹלֶכֶת

וּבַשָּרוֹן בְּשׂוּמָה פְּרִיחַת הַפַּרְדֵּסִים

וּמִדְרָכוֹת כְּבָר מִתְכַּסּוֹת עֲלֵי שַלֶּכֶת

וְעַל גַּגּוֹת תּוֹפְחִים כְּבָסִים כְּמִפְרָשִׂים.

וְאַף כִּי כָּל הַחַזָּאִים קוֹבְעִים בְּצֶדֶק

שֶאֵין אֶצְלֵנוּ סְתָיו, רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה:

עוֹנַת-גְּשָמִים וְעוֹנַת-יֹבֶש, יֵש עוֹד סֶדֶק

בּוֹ מִשְתַּרְבֵּב לוֹ בְּאִירוֹנְיָה לֹא קְטַנָּה

זֶה שֶאוּלַי אֵינוֹ צוֹדֵק אֲבָל פִּקֵּחַ

כִּי בְּשִׂימוֹ לְאַל כְּלָלֵי-עוֹנוֹת שְגוּרִים

הוּא מְצַפְצֵף עַל פְּסַק-דִּינָם צִפְצוּף פּוֹחֵחַ

בְּצִיּוּצָם שֶל חֲסִידוֹת וַעֲגוּרִים

הַמַּפְרִיכִים בִּנְדוּדֵיהֶם מֵעַל רָאשֵינוּ

אֶת כָּל תֵּאוֹרְיוֹת חַזָּאֵינוּ וְצִדְקָן

כִּי כָּל חָכְמוֹת הַגְדָּרוֹתֵינוּ וּדְרָשֵינוּ

אָמְנָם כּוֹפְרוֹת בְּקִיּוּמוֹ, אֲבָל הוּא כָּאן.

הוּא כָּאן בְּנֵטֶף מִקְדָּמוֹת לַחוֹת עִם לַיִל

שֶל הַיּוֹרֶה הַמְּכַוְנֵן כְּבָר אֶת כֵּלָיו,

הוּא כָּאן בִּטְרַאנְס שֶל נְמָלִים טְרוּדוֹת בְּדַיִש

שֶל פִּזְרוֹנוֹת שְׂדוֹת שֶלֶף רֵיק מִשִּבֳּלָיו.

הוּא כָּאן בַּסֹּמֶק הַמֵּצִיף אֶת עַלְעַלֶּיהָ

שֶל כָּל אֵלָה אַרְצִישְׂרְאֵלִית נְשִירָה

כִּפְנֵי עַלְמָה מֻחְמֵאת בְּפִי מְהַלְּלֶיהָ

וְהוּא אֲפִלּוּ כָּאן, בְּעֶצֶם,

בַּשִּירָה...

* * *

הבוקר: תוכנית חדשה בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט על אסתר ראב ב"קול ישראל"

מערכת התוכניות לספרות של "קול ישראל" הקליטה תוכנית בת שעה על המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, בהשתתפות ד"ר דנה אולמרט. הדס גלעד ראיינה וערכה.

השידור הראשון הוא היום, יום שני 2/11 ב-7 בבוקר ברשת א', ושידור חוזר ברשת א' בשבת 7/11 בשעה ארבע אחר הצהריים.

* * *

ברוך תירוש

זיכרונות מהאינתיפאדה השנייה שפרצה כידוע באשמתנו ולכן פיצינו את מבקשי נפשנו

לאהוד בן עזר הנמרץ, ישר כוח!

רוב תודות לך על שאתה מעלה בעיתונך את דברי יוסף דוריאל וגם מעניק לו גיבוי כראוי.

גם ראוייה הצלפתך ביוסף חרמוני (גיליון 487) על הגיגיו ההזויים, ומהווה משב אוויר צח ושפוי בתוך העכירות המורעפת עלינו בתקשורת, ובמיוחד בזו הממלכתית והממומנת במאות מיליונים מכספי הציבור.

אין ספק שלא היה מקום להחלטת הפרקליטות לפצות במיליונים את משפחות הפורעים שהשתוללו בכבישים, בדומה למשתוללי האינתיפאדות ולאחרונה האלימים בחצרות 'הר הבית'.

להיפך, צריך להודיע מראש לכל המתפרעים האלימים, גם אלה המשתוללים מדי יום שישי בנעילין ובסביבתה, כי לאחר אזהרה תיפתח מולם אש כלפי הרגליים, והאחריות עליהם. אוי לנו אם נאלץ לפצות את כל הפורעים שייפגעו מהתגוננותנו. ואגב, נקווה שזהבה גלאון והילרי קלינטון לא תגדנה ששלוש מאות ההרוגים ואלפי הפצועים לאחרונה בפקיסטן, נפגעו עקב הכיבוש הישראלי, וד"ל.

בשעתו נתקלנו בהתפרעויות האש והדמים בוואדי ערה ליד אום אל פאחם בחזרתנו מנופש ראש השנה בגולן, ובמשך כשעתיים היינו לכודים ללא מושיע מול ההשתוללות ומול תחנת הדלק הערבית הבוערת, שנחשבה לרכוש יהודי.

בעורמה ובתחבולות נחלצתי עם מכוניתי בדרכי עפר והגעתי דרך הרי מנשה לכביש יוקנעם-פרדיס, ושוב נבלמנו עקב התפרעויות בצומת כביש 4. משום מה היה המסלול השמאלי פנוי, והתקדמתי עד כמאתיים מטר מהצומת שם עמדו שוטרים וזעקו ברמקולים: "לא להתקדם, שם יש ערבים!"

הבנת את זה? אל לנו להתקדם מפני ששם יש ערבים.

הכביש עד לצומת היה ריק משני צידיו מכיוון שנחסם על-ידי השוטרים המבוהלים כבר מכיוון כביש החוף. לא התמהמהתי ודהרתי קדימה כשאני עובר לצד השני, וחולף על פני אלפי מפגינים הרוגמים בטירוף אבנים ובקבוקי תבערה לעבר שבעה השוטרים, מהם שתי שוטרות, שעמדו מולם. חטפתי אבנים, וגם יונה נחבטה במכונית, ועברתי בשלום.

באשר למביעים מהזיותיהם, אני מעביר לך ברשותך מכתב לדניאל בן סימון, ההוזה ומטעה מזה שנים.

בברכה,

ברוך תירוש

* * *

המכתב לדניאל בן סימון

בדבריך בכל ערוצי התקשורת, אתה חוזר מזה שנים, כאותו קאטו הזקן ברומא, על הרהורי ליבך ותסכולך מאורח תקומת הציונות, ומכישלון האלימות הערבית להתיש, לערער ולהכחיד את הישות היהודית-ציונית שהיתה למופת ולשם דבר בין האומות הנאורות. בכל ערוצי התקשורת אתה ועמיתיך מעלים את 'אשמת ציון' במבולקה המדינית במזרח התיכון; ובדבריך אינך מרפה ומטיף להיכנע לאלימות הערבית ולהציע "ויתורים כואבים" שירגיעו במקצת את שאיפות האלימות הערבית.

מה היית מציע ליהודי גרמניה ופולניה ואפילו צפון אפריקה, ואיזו פיוס ופשרה נוספת היה עליהם להושיט ל'מולך' הנאצי על מנת שלא ייזום את 'הפתרון הסופי' להשמדת היהודים.

אתה מעלה על נס את שאיפתך "להורדת מאחזים", ותסכולך מאי הורדתם על-ידי פטרונך אהוד ברק, שנכווה מאי הסכמת הערבים לסיום סכסוך הדמים בעקבות "ויתורים כואבים" מצד ישראל.

האם שמעת מערבי מוסמך אחד שבהורדת מאחזים ביהודה ובשומרון ישלימו הערבים עם קיום מדינת ישראל? האם שמעת שהם מסכימים עם המאחז באבו כביר המכונה רח' זלמן שוקן? שאל גם את עמיתך אחמד טיבי לדעתו על מאחז האוניברסיטה בשיח' מוניס, המכונה רמת אביב.

אתה מתגדר, כעמיתיך החתרניים, בהצבתך כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה(?) מבלי שנבחרת לכך על-ידי ציבור העובדים שאין לך קשר אליו. 300,000 אחרוני הבוחרים נאמני 'א"י העובדת', נתנו את קולם לאהוד ברק, שאכן נכשל בהרכבת רשימתו לכנסת. מחוסר ברירה הוא כלל בה חבורת חתרנים ונהנתנים המדרדרים את התנועה שהקימה את המדינה באורח שהיה למופת בין האומות; ומענין מה עולה בדעתך לסחוט כיום מאהוד ברק הרצוץ מכל העברים, וגם התבדה מתקוותו שתגייס, בצירופך לרשימתו, את עמיתיך בתקשורת העויינת. האם תתבע ממנו משרת סגן שר ל'ויתורים כואבים'?

בדיעבד, למרות המבולקה הנגרמת לישראל עקב חתירת 'פעילי השלום' לקידום שאיפות הערבים, יש לכך היבט חיובי שסייע בין השאר להקמת המדינה, לביסוסה ולהרחבתה. שהרי ללא הכפשת הישות הציונית וערעורה במהלך המאה ה-20, ייתכן שהערבים לא היו מעזים לצאת במעשי איבה הרסניים, והיו מסכימים עם קיום משגשג של המיעוט היהודי שהביא רווחה לרוב הערבי הגדול.

רק הפעילות החתרנית שיכנעה את הנהגות הערבים כי היישות הציונות מתפוררת, וניתן להכחידה באלימות ובשפיכות דמים ובתמיכת הצבועים במרחבי תבל. אולם, לא אלמן ישראל, ומפעם לפעם מתגייסת האומה ל'תגובות הולמות' כבמלחמת העצמאות, במלחמות סיני וששת הימים ובמלחמות לבנון ועזה, באורח המכלה בהדרגה את כוחן ומעמדן של מדינות ערב, ויאפשר אולי בעתיד את הכרעת מדינות ערב לשלום בר קיימא, כפי שבשעתו הוכרעו לכך איטליה, גרמניה ויפן.

והעיקר, למרות חתירתכם והמתקפה הנוכחית של אויבינו במערכות האו"ם, מתגבש בהדרגה הציבור בישראל להתגברות על המבולקה מבית ומחוץ.

בברכה להבנה ולהתפכחות,

ברוך תירוש

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

רות ירדני כץ

תענוגות החיים

לפני כמה חודשים גילו לנו שיושבת ראש הכנסת לשעבר דליה איציק, שיפצה את דירתה הפרטית והפכה אותה לדירת שרד מכיוון שיותר נוח לחיות בבית שלך ולהפכו לארמון מאשר לנדוד לדירת שרד שבתוקף התפקיד מגיע ליושב ראש הכנסת. עוד דבר, היא ידעה שתפקיד יושבת ראש הכנסת הוא לא לנצח, ואחרי סיום התפקיד יישאר לה זיכרון חי מתפקידה הרם. בית משופץ.

והנה עוד פרשה מרתיחה שנתגלתה ומלווה בריח רע מאוד. גברת דליה איציק חגגה לפני שלוש שנים, בהיותה באותו תפקיד, על כספי משלם המיסים בפאריז! למה לא? אם כבר להיות בפאריז אז ליהנות עד הסוף. גברת איציק לא הסתפקה במלון שהוזמן לה כי הוא לא היה מספיק מכובד ומרווח עבורה והיא דרשה לעבור לסוויטת פאר שעלותה ללילה 1,995 יורו. עוד מגלה לנו ערוץ 2 שהיא ומנכ"ל הכנסת הוציאו בסביבות 1,200 יורו על שירותים שונים שקיבלו מהמלון. איזה שירותים? האם הזמינו לסוויטה קוויאר, כבד אווז, סלומון מעושן, ויסקי טליסקר, יינות רוטשילד? לאיזה שירותים הם הזדקקו?

העלות לארבעה ימים היתה 75 אלף שקלים. גברת דליה איציק חסרת הבושה, שהדם עלה לה לראש, היתה בטוחה שתפקידה הרם מגן עליה והיא יכולה להרשות לעצמה לחגוג על חשבון כולם. אני בטוחה שכל העוזרים של חברת הכנסת איציק קוראים את תגובות הקוראים. ולאחר מה שקראתי בעיתון "מעריב" ו"הארץ", מה חושבים עליה – אין לה סיבה להישאר בכנסת אפילו יום אחד. הנה רק שתי תגובות: "ועל כך נאמר, נזם זהב באף חזיר." "איציק היא דוגמא לאדם קטנטן שהשתן עלה לה לראש."

 אבל דליה איציק לא לבד. גם הגברת רוחמה אברהם, שהכניסה לארץ בהיותה שרת התיירות כמות אלכוהול מעבר למותר, ולא הצהירה, נתפסה וחויבה לשלם קנס, עדיין חברת כנסת באותה מפלגה. ועוד חבר כנסת מאותה מפלגה מריח רע מאוד. קוראים לו שלמה מולה והוא אמור לייצג את העדה האתיופית שבחרה בו. חבר הכנסת מולה לפני כמה חודשים קיבל תרומה בסך 10.000 דולרים עבור עולים נזקקים מאתיופיה. אתם חושבים שהוא העביר את הכסף למי שזקוק לו? ממש לא. הוא הפקיד אותו בחשבונו הפרטי. רק כאשר המדיה עלתה על כך הוא החזיר את הכסף לתורמים. מר מולה גם שיקר. טען שיש לו תואר בעבודה סוציאלית מה שנבדק והוכח כלא נכון.

אהוד ברק נסע לפאריז עם פמלייה של 50 איש לסלון האווירי, והוא לן בסוויטה שעלתה 2,500 יורו ללילה והוא לא שאל שום שאלה. הוא לא ידע שסוויטה כזאת עולה הון תועפות? הוא ידע! עבורו זה מובן מאליו, מגיע לו, הכסף לא שלו, ומה איכפת לו שאני ואת ואתה משלמים עבור הנאותיו? ממש לא נוגע לו.

חוסר רגישות? חוצפה זו מילה חיוורת. שר הביטחון אהוד ברק התייחס היום (ג', 27.10) לראשונה לדו"ח מבקר המדינה בנושא נסיעתו הבזבזנית לסלון האווירי ואמר: "אני נושא באחריות לכל מה שקורה במערכת הביטחון, בתוך כך גם לתקלה הזאת. הופקו לקחים ויופקו הלאה לקחים מהאירוע הזה ואנחנו נוודא שדברים מהסוג הזה לא יחזרו."

אז מה מר ברק? עכשיו תחזיר לקופת המדינה את הסכום האדיר? אתה יודע מר ברק היקר, שלילה אחד שלך ולילה אחד של גב' איציק במלונות שלנתם ביחד זה פחות מהפנסיה שלי ושל בן זוגי לחודש אחרי 58 שנות עבודה? ולזה אתה קורא תקלה? 

ציפי ליבני, יושבת ראש "קדימה" חייבת להשמיע את קולה. והיא השמיעה: ליבני לא יכולה להרשות לעצמה לדבר על יושר ומוסר, כאשר היושר והמוסר לא נמצאים בסביבתה. והיא באמת נשאה דברים באירוע פתיחת שנת הלימודים במרכז הבינתחומי בהרצליה והתייחסה לשחיתות השלטונית בישראל. "לא רק העניין הפלילי צריך לעמוד במבחן. לכל אדם צריך להיות מצפן פנימי שינחה אותו. טוב שיהיו משפט פלילי וענישה מחמירה לאלו שאינם מבינים זאת."

היא הוסיפה כי "עברנו בשנה האחרונה תהליך נכון מאוד של ניקוי. זה חשוב אך לא מספיק. לא הכול יכול להיות על כתפיהם של מערכות אכיפת החוק ובתי המשפט – הפוליטיקאים צריכים לדעת שהציבור לא יקבל עבריינות ונהנתנות ושיהיה לכך גם תרגום פוליטי בקלפי!!!"

ואני שואלת אותך גברת ליבני, אז איך את מרגישה עם דליה איציק, רוחמה אברהם ושלמה מולה? ולמה את לא פועלת להוציא אותם משורות המפלגה. איך את רוצה להיבחר לראש הממשלה הבאה? מי יבחר בכם? ועל אהוד ברק לא שמעתי מילה ממך. 

ואנחנו פשוטי העם נזכור ונספר כל פעם מחדש על מעלליהם של הנהנתנים והשקרנים, ונעשה הכול שיחליפו אותם בצעירים, נקיי כפיים שמטרתם האחת היחידה היא לנהל מדינה באחריות, יושר והגינות.

אהוד: ושכחת לציין את מבקר המדינה, שבדק כל תג ותג בהתנהלותו של הפושע אולמרט כדי להפלילו, ורק שכח לשים לב למה שהתרחש במשך שנים ארוכות בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, וזאת כאשר הספורט, כידוע לכול, נהנה מתקציבים ממלכתיים.

אגב: כאשר יירצח ראש ממשלה או שר ישראלי במלון צנוע ופרוץ מחוץ לישראל, יקימו כל הצדיקים והצדקנים קול צעקה מדוע לא הוזמנו עבורו ועבור מלוויו סוויטות במלון יקר ומוגן היטב – כפי שטיפסו גם על נתניהו במלחמת לבנון השנייה, כאשר עשה שליחות קצרה, מכובדת ומוגנת היטב במלון יקר בלונדון – למען ההסברה של ישראל. אגב, חלק מהצדקנים הם אנשים ששוהים בחו"ל במלונות היקרים ביותר, ולא פעם לא על חשבונם הפרטי ואף לא על חשבון משלם המיסים הישראלי אלא על חשבון העסק או מקום העבודה.

* * *

סופר נידח: הראיון שלא היה

לפני ימים אחדים קיבלנו טלפון מעיתונאית ששאלה על אהוד בן עָזָר. תיקנו לה את שם המשפחה ושאלנו במה מדובר. מתברר שהיא מבקשת לראיין אותנו לאחד ממקומוני פתח-תקווה, לכתבה העוסקת בגורלם של צאצאי המייסדים הראשונים.

ענינו לה שאין בדעתנו להתראיין והסיבה לכך היא שבמשך כל שנת יובל המאה ושלושים לא טרחה פתח תקווה להזמין אותנו אפילו פעם אחת לשאת דברים על תולדות המושבה, אשר למיטב ידיעתנו אנחנו מכירים אותם טוב יותר מכל אדם אחד בארץ כיום ואנחנו גם הסופר היחיד, אמנם נידח, ממשפחות המייסדים הראשונים. אם דבריי מעניינים את העיתונאית, הנה הכול כבר כתוב בספריי, תשב ותקרא. ובאשר לתושבי פתח תקווה, שימשיכו להאמין בצ'יזבאטים שבהם מלעיטים אותם בתור תולדות ייסוד המושבה.

* * *

כרמית ספיר-ויץ

המהומות באחוזת דג'אני ממשיכות

הסערה סביב "אחוזת דג'אני" מסרבת לדעוך: משפחתו של חיים מרגליות קלווריסקי, שעליו מבוססת דמותו של גיבור הרומן, דורשת מיליון שקל מהוצאת "ידיעות ספרים"

מצוטט מ"מעריב" 29/10/2009

כשנתיים לאחר צאתו לאור של הספר "אחוזת דג'אני", מכירתן של למעלה מעשר מהדורות, זכייה בפרס ספיר וביטולה – דורשים בני משפחת גיבור הספר, חיים מרגליות קלווריסקי ז"ל, מיליון שקל.

מכתב ששלח בא כוחה של המשפחה, עו"ד דרור ארד-אילון, אל מחבר הספר אלון חילו, אל עורכת ספרי המקור בהוצאת "ידיעות ספרים" רנה ורבין ואל מנכ"ל ההוצאה דב איכנולד, מגולל את המתרחש בחיי המשפחה מאז צאת הספר המבוסס על הדמות ההיסטורית.

"פרסום הספר פגע קשות במרשיי, במשפחותיהם, בשמם הטוב ובשמו הטוב של קלווריסקי, בפרטיותם," כותב ארד-אילון. "יש בו שימוש לרעה בשם המנוח ללא רשות, והוא נוסד על התנהגות שלא בתום לב הקרובה למרמה ולמעילה באמון. רווחי הספר הם בבירור עשיית עושר ולא במשפט. המשך הפרסומים – בוודאי בדרך של כריכת אמת ובדייה ללא הפרד – היא עוולה מתמשכת שיש למונעה. לאחר שהבינו את גודל המכה שקיבלו, החליטו מרשיי ומשפחותיהם שלא להרפות מהכפשת זכר אב המשפחה, ולפעול בכל דרך חוקית אפשרית להסיר את הכתם שהדבקתם לשמו הטוב ולזכרו ההיסטורי."

בני המשפחה דורשים במכתבם: פרסום התנצלות, הפסקת הפצתו של הספר עד לעריכה מחודשת ומוסכמת, שתכלול את שינוי הכריכה ואת שינוי השם של הגיבור, ובכלל זה איסוף העותקים המצויים עדיין בחנויות בנקודות ההפצה.

כמו כן, בני המשפחה דורשים למנוע את הפצת עלילת הספר בכל דרך שהיא, ובכלל זה בדפוס, באינטרנט, בתיאטרון או בקולנוע – כל עוד הוא מזכיר את שמו של חיים קלווריסקי או משתמש בפרטים אוטוביוגרפיים שלו. בסעיף האחרון דורשים בני המשפחה "פיצוי הולם, אשר לשם פשרה בלבד עומד על סך של מיליון שקל, ויוקדש להנצחת שמו של חיים מרגליות קלווריסקי."

"ישבתי עם חילו בביתי כשאסף חומרים לספר ומסרתי לו עובדות. לא היה לי מושג איך הוא הולך לבנות את זה," סיפר בעבר נכדו של קלווריסקי, דוד סימון, בריאיון למוסף סופשבוע של "מעריב". "הוא היה מאוד נחמד. נתתי לו פרטים והוא אמר: 'סבך נשכח כי ההשקפות שלו על הערבים לא תאמו למדיניות העברית. יודעים על יהושע חנקין, שעשה הרבה פחות משעשה סבא שלך.' חילו אמר: 'אעזור לעורר את דמותו, ואני מקווה שבעזרת הספר שלי יידעו מי היה חיים קלווריסקי ומה היה פועלו.'"

היום המשפחה טוענת אף להטעייה ולקבלת שיתוף פעולה על יסוד מצג שווא: "לקראת חיבור הספר נפגש המחבר לאורך זמן עם נכדיו של המנוח כדי לאסוף חומרים וללמוד על חיים מרגליות קלווריסקי האמיתי. הוא הצהיר בפניהם כי באמצעות הספר יפעל 'להחזירו לתודעה הציבורית'. אוי לאותה חזרה. לא היה זה אלא מצג שווא, כדי לקבל מהנכדים מידע על מנת להלביש דמות פנטום על דמותו האמיתית של קלווריסקי. בראייה לאחור אי אפשר שלא לראות שיש במהלך נופך של אכזריות כלפי מי שמצויים בשנות השבעים והשמונים לחייהם," כותב עו"ד ארד-אילון.

לטענתו, "אין זה חשוב כלל אם המחבר סבר שהוא עוסק בספרות יפה או מגויסת, אם העורכת חשבה שהיא מסייעת לגלות 'אמת אפשרית', או אם המוציא לאור האמין שהוא פועל להפצת הטוב והיפה (בהצלחה מסחרית ראויה). הפגיעה באינטרסים המוגנים של קלווריסקי המנוח ושל בני משפחתו כה עזה, והחובה שלא לפגוע בהם כה ברורה, עד שאי אפשר להניח שלא ראיתם אותם ובוודאי שאי אפשר להניח את התוצאה הפוגענית על כנה."

"דמותו של קלווריסקי היא דמות נפלאה ואחת הדמויות הכי שובות לב בספרות העברית," אומרת עורכת הספר רנה ורבין לגבי אופן ההצגת הגיבור, "הדמות של קלווריסקי, כפי שהיא מוצגת בספר, מלאת הומור, חן ומשובת נעורים. אלפי קוראים התאהבו בדמות בעלת השפה היפהפייה, העזה והמרגשת."

תגובת ההוצאה בשם המנכ"ל דב איכנולד: "כאשר מנכ"ל ההוצאה יחזור מחו"ל נשקול את צעדינו."

תגובתו של אלון חילו: "הספר בנוי כיומנים פיקטיביים מקבילים של שני מספרים בלתי מהימנים, ולכל אחד מהם פרספקטיבה מנוגדת על האירועים ועל הדמויות האחרות. הקורא הוא שמחליט למי מבין שתי הדמויות להאמין. אין בספר קביעה חד משמעית על אישיותו ומעשיו של קלווריסקי, ואלה נתונים לפרשנות הקורא.

"בתחילת הספר מופיעה הבהרה כי אין כל קשר בין הדמויות כפי שעוצבו בספר לבין דמויות כלשהן במציאות. בסוף הספר, מופיעה הבהרה חד-משמעית נוספת, על פני עמוד שלם, בנוסח שנכתב במשותף עם נכדיו של קלווריסקי, לפיו אחוזת דג'אני אינה מסמך היסטורי אלא יצירה ספרותית וכי עיצוב אישיותו והתכונות המיוחסות לו בספר הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו.

"למען הסר ספק, דאגתי להודיע מעל כל במה אפשרית מאז פרסום הספר, כולל בראיונות בטלוויזיה ובעיתונות ובאתר האינטנרט שלי, כי הרומן הוא בדיוני, וכך גם עיצוב דמותו של קלווריסקי."

* * *

תקוה ויינשטוק

תרומות

כשהטלפון מצלצל וקול בלתי מוכר – לרוב נשיי – מברך בנימוס: "בוקר (צהרים/ערב) טוב, מה שלומך?" ולעיתים אפילו לוחש בפמילאריות: "שלום תקוה'לה, איך את מרגישה?" איני יודעת מה שם המצלצל, אבל מטרתו ברורה לי: תרומה. כסף.

ואכן עד מהרה העיקר מגיע :"שמי חמדה (רבקה/שרה/אברהם) אני מאגודת אלסם/ילדים בסיכון/אחת מתשע/הקש בדלת/ אגודת החרשים/עמותת חיים /הוועד למען החייל/אקים/ יד שרה ומצעד הפרוטות (וכל שם העולה על הדעת), תוכלי לתרום למטרה החשובה שלנו?"

לפעמים מוסיפים, תמיד בנימוס רב, כי כל סכום יתקבל ברצון. לעיתים מעירים כי בשנה שעברה תרמת כך וכך, השנה אולי תגדילי את התרומה? ואולי תתחייבי לתרומה חודשית למשך שנה – אנחנו מאד זקוקים!

השמות משתנים, השורה התחתונה היא תמיד מזומן (כלומר בשיק) או בכרטיס אשראי. הצלצולים מתפרסים על כל שעות היום, אך בעיקר בשעות המנוחה בצהריים ובשעות חדשות הטלביזיה בערב, אז מירב הסיכויים למצוא את הקורבן בבית. ואת מתעוררת מהתנומה, מרכיבה משקפיים והולכת לחדר השני לחפש את כרטיס האשראי ומציינת את מיספרו ותוקפו ואת מספר תעודת הזהוי שלך – ושלום לתנומה ולרצף הטלביזיה.

זאת פרט לזרם בקשות התרומה המגיעות בדואר מכפר ילדים, בית יתומים בירושלים, אגודת מציירים בפה או ברגל, וכו' וכו'. בערבי חגים הופך הזרם לשיטפון. לא פעם שולחים לך לוח שנה לשולחן או לכיס ואז זו כבר אינה תרומה אלא תשלום על מה שקיבלת ולא חשוב שבכלל לא ביקשת את "המתנה". מפעם לפעם מגיע גם מכתב על ילד או אישה הזקוקים לניתוח בחו"ל וכספי התרומות יצילו את חייהם.

בתחילה תרמתי לכולם, סכומים לא גדולים, אך לא השבתי שום פניה ריקם. מצווה, חובה מוסרית וציבורית לעזור לנזקקים. אולם הפניות החלו לעבור כל גבול והגיעו לקצב של פעמיים-שלוש בשבוע, ובערבי חג – אפילו כמה פעמים באותו יום. קיץ וחורף, סתיו ואביב – כולם יפים לתרומות. התרומה הפכה כת לשנור נעדר תחתית שהנפש קצה בו ובחנופה המתלווה אליו, עד שנמאס לך להיות ילדה-טובה-ירושלים ואת מתחילה לחדול מלתרום. ככלות הכול, יש ממשלה עם משרדי בריאות וסעד, ועיריות, והן כבר גובות מיסים למען החלכאים והנדכאים.

אחדות מחברותיי קבעו כלל ברזל – הן אינו נותנות את מיספר כרטיס האשראי כי זה מסוכן (וכנראה הצדק אתן), וכסף אין להן כרגע – ולאט לאט יצאו ממחזור התרומות. לעומת זאת על תורמים שכבר נישבו במצעד המתרימים נוחתות יותר ויותר בקשות. קיים כנראה מאגר סתרים שהמתרימים מחליפים בו כתובות וטלפונים של הפרייערים שאפשר לסחוט.

לא שאנו נגד תרומות. אדרבא. ולא חסרים בארץ אנשים היודעים כי לא די בעזרה הרשמית וגם הפרט צריך לסייע לזולת – אבל ההתרמה הסיטונאית מכלה כל רצון טוב. קצת סדר במרוץ הזה היה מביא ליותר תרומות וודאי לתרומות שנעשות מכל הלב. כיום כל אגודה וחברה עושים שבת לעצמן, כל אחת מקיימת מרכז והנהלה ומשרד משלה, והמלאכה אינה נעשית חינם, כמובן. איננו יודעים כלל איזה חלק מהתרומות הולך לנצרכים ואיזה חלק – אולי חלק הארי –הולך למנגנון. אפשר אחרת, אם יקום מרכז משותף לכל המתרימים, מרכז שפעם-פעמיים בשנה ישלח רשימה של כל המוסדות הנזקקים לכל מי שתורם היום לאגודות למיניהן וגם לתורמים פוטנציאלים חדשים. מהרשימה הזו יבחר האזרח מרצונו הטוב למי, מתי וכמה לתרום. כך לא נילחץ לקיר על ידי עם-רב של מתרימות ומתרימים, נזכה לשקיפות וגם נדע שהכספים אכן מגיעים ברובם לנזקקים – ולא פחות חשוב: הכבוד האבוד יחזור למעשה הטוב.

* * *

אביחי פאוזנר

זיכרונות על מורי "אחד העם" בפתח תקווה

אימרו נא לי ידידיי האם יש מה מעל לזיכרונות ילדות – לרוגע, לעונג ולשלווה. וזאת עוד לאחר שמסננת השנים ניפתה את כל המישקעים, ובזיכרון הסלקטיבי נישארנו רק עם הטוב והחיובי.

ואם בילדותנו עסקינן, מה יכול לעורר את רגשותינו והתרגשותנו יותר מבית הספר היסודי (בלשוננו מימים עברו "העממי"), וכאן ורק מעט ובמשורה מזיכרונות אלו, שמוסר השכל בצידם להלן:

בית ספר חלומי זה מורכב רובו ככולו מחומרים קשיחים הלא הם מנהליו, מוריו, מורותיו, וצוות העזר.

ולדמויות אלו מכוונים דברי הבאים, וכל זאת על קצה המזלג, כי כל אחת מהדמויות הללו היא נושא לספר מרתק, ואילו כאן, מפאת האילוצים, נסתפק בשורות בודדות. יהיה זה חביב ומלבב אם בעקבותיי ישנסו מותניהם בני דורו של הסופר הנידח ושלי, ואולי אף מחזורים קודמים, ויפַתחו את מושאי הערצה האלה.

המוסד נשא את השם "גימנסיה אחד-העם" במושבה פתח-תקווה, ולמרות השם, זה היה גם בית ספר יסודי, וכאן נתייחס לצוות שחפעיל את ה"עממי" (זה היה כאמור השם בימינו).

הראשון שהחלטתי להציג בפניכם הוא "אדון גרוס". אדון גרוס היה השרת הראשי של בית הספר (היה לו עוזר בשם זכריה). הוא היה חביב התלמידים למרות שהיה קפדן מאין כמוהו. הוא היה תמיד חבוש במגבעת או בקסקט, לבוש בחליפה מוקפדת, עונב עניבה תואמת, האיש היה "מלך" ללא עוררין, על פיו ישק דבר בכל הקשור בהתנהגות הדרדקים בתחומי ממלכתו, קרי חצר ומגרש בית הספר, מלבד טריטוריית המורים וחדרי הלימוד.

בהפסקות אדון גרוס הסתובב וסקר את הנעשה בחצר וללא הרמת קול ובמינימום גערות, הכול התנהל על מי מנוחות, לא נעים להודות אך לעיתים יותר מוקפד מאשר בכיתות בשעורים להם היו אחראים המורים. כמו כן אדון גרוס היה הכתובת אליה פנו התלמידים, בדחילו ורחימו "בשעה חופשית" (בהיעדרו של מורה כלשהו) לקבל כדור למשחק הכדורגל, בקיצור ולעניין, אם רצית להיות מי שהוא או משהו, בלשון נכדינו "אין" – היה עליך לדאוג שתהיה מיקיריו של אדון גרוס.

ל"גימנסיה אחד העם" היו שני מנהלים (למעשה שלושה, עם המנהל הפדגוגי). אך השניים, מלבד היותם המנהלים, היו גם הבעלים של בית הספר. הראשון הוא מר שלום שטרייט (אבי הסופרים אסתר שטרייט וורצל ושמואל יריב). מר שטרייט היה מסאי, משורר וסופר בזכות עצמו. המנהל השני היה מר ברוך גורדון.

מר שטרייט היה המתון והשקט מביניהם, אי של רוגע. הוגה דעות ומשכיל, "איש אשכולות". הוא היה המורה לתנ"ך ולספרות וכמובן בראש ובראשונה דמות מחנכת. אז היה סדר עדיפויות שונה, קודם לכל חיגוך ורק לאחר מזאת הוראה. היו זמנים...

הוא היה "השוטר הטוב". מיותר לציין שהוא היה לבוש בקפידה בחליפה ומעונב בעניבה, נעליו תמיד בהקו. הוא נישאר בזכרון הקולקטיבי של חניכיו כ"אישיות לתלפיות".

לצידו ואולי ביתר דומיננטיות. כיהן מר גורדון, דמות כריזמתית, מנהיג מלידה (כמה אנו חסרים עתה אנשים בדמותו). הוא היה מורה למתימטיקה (חשבון בלשוננו). לדעתי מהגדולים במקצועו, וממרום שנותיי ולא מעט התעסקות במחוזות אלו, בודדים הכרתי המשתווים לו ולא כל שכן עולים עליו. מר גורדון היה קפדן ואף מחמיר, איש מבית שמאי (לחיוב) בעינינו ה"ריאליים" (המגמה הריאלית). הערצנו אותו, ואם להיסחף ולו במעט, סגדנו לו.

ואם במנהלים עסקינן. אזיי לבית ספרנו היה מנהל פדגוגי מר ברתיני (אבי המנצח גארי ברתיני) משורר והוגה דעות בזכות עצמו. האיש היה סמל הנימוס והגינונים. מר קרל [דומני, קלמן. – אב"ע] ברתיני, בהגיעו אלינו, היה עולה חדש. אחד שהגיע מפלנטה אחרת, ולא קל, בלשון המעטה, להתרגל ל"צברינו החמודים והעוקצנים". המנהל הפדגוגי, כפי שכונה בפי כולם, הסתגל לסביבה במהירות מופלאת, ולא חלפו אלא חודשים מעטים וכולם הכירו והוקירו מי הוא האוטוריטה המובילה בנושאי חינוך, הוראה, וכללי התנהגות בגימנסיה אחד העם.

ומכאן בדילוג קל אך משמעותי למר אברהם קיסלביץ, בפינו "קיסלביץ". המורה לערבית, עברית (ספרות) ודקדוק ("לשון" בלשון נכדינו). קיסלביץ נמוך הקומה, אך הענק בחריפותו ובעל הדרת הכבוד, בהיכנסו לכיתה עמדנו זקופים ומתוחים, והוא לעומת זאת לא פעם ולא פעמיים "שכח" להתיר לנו לשבת, וזאת עד שהיתה האפשרות לשמוע את זמזום הזבוב על הקיר, (בפעמים שהיה). דקדוק היה משוש ליבו, לכן אין סיכוי שבוגר-קיסלביץ יאמר "לשים נעליים" או, שלוש שקלים... אין סכנה שזה יקרה אף אם הוא ישתכר (דרך אגב גם לכך אין סיכוי).

ועתה למר עמיצור (בשמו הפרטי שלמה). זה המורה שהיה מחנכי משך ארבע שנים ובתקופה זו היה למעשה מורנו לרוב המקצועות. הוא שלט היטב בחומר. שפתו היתה רהוטה וקולחת, המוטו שלו לאורך כל השנים הללו, ואם לדייק לאורך כל שנותיו, היה: "כבד את אביך ואימך", "ואהבת לרעך כמוך". והוא שנה בוקר וערב: "אינני יודע מה ייספג בתוככם מכל מה שאתם לומדים כאן ואצלנו, אך אם לא החדרתי לגם שני אבות-חיים אלו, נכשלתי."

מכאן אני עובר ביראת כבוד למורה ולמחנך בכיתה אל"ף, הדגול מרבבה, המאסטר לשמות התואר מחנך ומורה, האדם ששלושים ושש שנים מחייו לימד וחינך בכיתה אל"ף בלבד, הדמות שנחרטה בלב כולנו כסימבול של מה שצריך להיות בבית ספר. נוסף על היותו מורה מחנך ופדגוגל עילא, הוא היה סופר, משורר לבוגרים ולילדים, מחזאי ומנצח מקהלות. זו האישיות שצריכה לשמש נר לרגלי אלו המתיימרים להוביל את החינוך בארצנו. בנימין כספי, זה האיש, טען וחזר וטען שהוא משרת של הנוער ולכן הוא מתייצב בשערי בית הספר, כלומר, בכיתה אל"ף – כדי לנסות לעצב את הילד. וכל זאת כשרק החיוב משמש אבן דרך מנחה, ומתוך באהבה ללא גבולות.

ואסיים במקצוע שבו רצינו לפתוח כל יום לימודים, התעמלות. בימינו לא היה מוכר השם "חינוך גופני"; והמורה היה יוסף (יוסקה) לוין. הוא הצטייר בעינינו כגבר-גבר ועוד שמלווה אותו ההילה שנלחשה מפה לאוזן – שהוא מפקד מוביל בהגנה. אך הנ"ל, מה לעשות, היה לגבינו בעייה. יוסף (בפי ולא יוסקה כבפי הורינו) החליט שכדורגל לא בריא ("מעקם רגליים") – דבר שלא מסתדר עם העובדה שבכיתתנו היה תלמיד אלמוני בשם נחום סטלמך (כיום זיכרו לברכה) ושלוש כיתות "מעלינו" יעקב ויסוקר, למי שאינו בעניינים – מדובר בשחקני עבר בנבחרת ישראל בכדורגל. אך מאז סלחנו ליוסף גם על "עוולה" זו.

כאן נסיים וזאת עוד לפני שהתחלנו. ייתכן שתחשבו שהגזמתי, שנסחפתי, אבל ודאי תסכימו איתי שההבדל והלא פעוט בין אז להיום קיים, וחבל שכך. 

אהוד: לאחר שגורשתי מהגימנסיה המפוארת "אחד העם", במחלקה השישית (כיתה י') –בגלל קטטה עם מורה, הסכימו בהנהלה שאשב ואלמד בבית ואסיים את בחינות השנה, שבסופה גם פיטרו את המורה, שהיה תוחב ידיים לשמלות של הבנות ומוציא מגבן את ה"בומבאלאך" שעפו בכיתה. ומאחר שהגימנסיה היתה פרטית ותלוייה בשכר לימוד של כל תלמיד, לחצו עליי ועל אבי שאמשיך ללמוד גם בשביעית. אני נרשמתי בינתיים ל"תיכון חדש" בתל אביב, אך שמרנו זאת בסוד.

כאשר באתי לקבל את התעודה אצל המזכיר מר גרוס (קרוב-משפחה של לני מרגלית, שהיתה שנים אחדות "אם הבית" של סבי יהודה ראב, וגם נשאה אותי בינקותי על כפיה) – הוא החל להעתיק את הציונים, וכאשר הגיע ל"התנהגות" – נתקל בציון "בלתי מספיק". בכך הבטיחה לעצמה הגימנסיה שרק אצלם אוכל להמשיך ללמוד גם עם ציון כזה.

מר גרוס חס עליי והשאיר את סעיף ההתנהגות בתעודתי – ריק. ושם את החותמת על התעודה, שכבר היתה חתומה בידי מורי ומנהלי הגימנסיה.

כך, בזכותו, התקבלתי ל"תיכון חדש" בתל אביב, מאורע שהשפיע על כל מהלך חיי. כאשר שאלה אותי המנהלת טוני הלה מדוע אין לי ציון ב"התנהגות", גימגמתי ואמרתי ש"לא התנהגתי." תשובתי הספיקה לה כי גם "תיכון חדש" היה בית ספר פרטי שתלוי בתשלומי שכר הלימוד וכנראה שגם מצאתי חן בעיניה.

אני מצטער להודות שאלה אינם מסוג הסיפורים שמביאים אותך להיות מועמד לפרס נובל, ובזכותם ודאי הרווחתי את נידחותי, אך מה לעשות, אני – אני.

ובאשר לנחום סטלמך אני יכול להעיד כי לפחות מכיתה ו' והלאה הוא למד איתי בבית ספר פיק"א ולא ב"אחד העם" (אמנם פיק"א "בלע" את כיתות ה"עממי" של "אחד העם"). סטלמך ישב לידי בכיתה של המורה נאמן, אני הייתי מעתיק מנחום שיעורים בחשבון והוא ממני בעברית ובתנ"ך. כזכור ודאי לכולכם, כתבתי עליו ב"ספר הגעגועים" שלי.

* * *

אהוד בן עזר

צל הפרדסים והר הגעש

שיחות על השתקפות השאלה הערבית

ודמות הערבי

בספרות העברית בארץ-ישראל

מסוף המאה הקודמת ועד ימינו

מותקן על פי נוסח יולי 1989

תל אביב, מהדורת ינואר 1997

©

כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר

סדר השיחות

שיחה ראשונה:         מבוא

שיחה שנייה:            אוטופיה

שיחה שלישית:        הגישה הרומאנטית

שיחה רביעית:          מרירות המציאות

שיחה חמישית:        חיי הערבים – מבט מבפנים

שיחה שישית:          אגדת יהודי חייבר

שיחה שביעית:         בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות

שיחה שמינית:         עדיין זרים וכבר זרים

שיחה תשיעית:         הזאבים והכבשים

שיחה עשירית:         "הרוג יפה, בן יקר!"

שיחה אחת-עשרה:   מאבק מעמדי או לאומי?

שיחה שתים-עשרה: אדם כשדה-מערכה

שיחה שלוש-עשרה:             תחושת מצור

שיחה ארבע-עשרה: הערבי החי בקרבך

שיחה חמש-עשרה:   סיכום

       ביבליוגרפיות

הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.

שיחה ראשונה: מבוא

השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת ועד ימינו, היא גם מעין ליווי של תולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל – כי המגע עם הערבי, והשפעת דמותו של הערבי, גם על דמותו של העברי החדש הנוצר בארץ – היא דומינאנטית מן ההתחלה.

כדי להבין את החלוקה הכללית של השיחות, מדובר פה בעצם בתיאור שלוש עד ארבע תקופות היסטוריות, ובהמשך העיון –גם בחתכים אחדים לאורכן:

התקופה הראשונה היא התקופה הרומאנטית, אם כי יש בה יוצאי-דופן, כגון אחד-העם, כגון ברנר, שמזהירים אזהרות חמורות מאוד על כך שהיחסים בין שני העמים לא יהיו אידיליים ולא יהיו רומאנטיים.

כשנפליג אחר כך, נראה את אחד הסופרים הרומאנטיים המובהקים, משה סמילנסקי, ונראה את ברנר, שהיה אולי הסופר הפסימי ביותר ביחסו לשאלה הערבית, ולצערנו אולי גם המפוכח ביותר.

אני עוסק כבר כעשרים שנה במחקר הזה, התחלתי בו בשנת 1968, במסה שעסקה בדמות הערבי בספרות העברית משנת 1948 והלאה, בשם: "פורצים ונצורים", שפורסמה בחוברת "קשת", בקיץ 1968. והסקרנות הביאה אותי לבדוק אחורנית. מה קרה מן "השבוי" של ס. יזהר, משנת 1948, לא קדימה לעבר עמוס עוז, לעבר א.ב. יהושע, אלא דווקא לאחור.

ואני מזהיר כבר מתחילה את הקורא: בדרך-כלל אומרים כי ככל שנדע יותר – תמעטנה אי-ההבנות, או – התקווה תגבר. אני קצת פסימי – ככל שיודעים יותר, לפעמים זה גם מדכא – כי אתה רואה עד כמה קודרות היו התחזיות למן ההתחלה, סכסוך חמור היה מן ההתחלה; ועד כמה ההיסטוריה נטתה על צידה כך שתמיד הפסימיסטים צדקו, לצערנו, וזה אחד הלקחים המכאיבים מן הלימוד של דמות הערבי ושל השאלה הערבית בספרות העברית.

התקופה הראשונה, אמרתי, היא הרומאנטית, מקבילה לתקופת העלייה הראשונה ולחלק מתקופת העלייה השנייה. אחר-כך ישנה תקופה של התנודדות בין רומאנטיקה לבין "מרירות המציאות", שזהו ביטוי של ברנר לגבי השאלה הערבית – מרירות המציאות, וזו התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

אחריה באה התקופה של דור תש"ח, דור הפלמ"ח, שהמייצג המובהק שלה הוא ס. יזהר בסיפוריו הידועים "השבוי", "חירבת חזעה", שבהם האדם הערבי נעשה לבעייה מוסרית של האדם היהודי, הישראלי, של הלוחם הישראלי. זו כבר אינה רומאנטיקה, זו גם אינה פסימיות, זוהי בעייה אידיאולוגית קשה וחריפה, שעומדת ביסוד הקשר הערכי-הלאומי של האדם הישראלי הצעיר עם ארצו.

אחר-כך אנו עוברים לתקופה יותר קשה, שהיא תקופת הסופרים ילידי דור המדינה, כך אני קורא להם – למרות שהמדינה פרצה כשהם היו כבר בני תשע, עשר או שלוש-עשרה. המייצגים המובהקים הם עמוס עוז ו-א.ב. יהושע. דמות הערבי הופכת אצלם למעין סיוט קיומי שאופף את ההווייה של האדם הישראלי, כחנה גונן ב"מיכאל שלי". האדם הישראלי משליך את מצוקותיו על הזר, על האחר, על דמות הערבי.

ואחר נצטרך גם לשאול – ומה הלאה? לדון ב"חסות" של סמי מיכאל, לדון בספרים נוספים, מהתקופה שאחרי יוני 67', בתוך הגבולות הגדולים של ארץ-ישראל, במדינה כמעט דו-לאומית, בה יושבים יהודים וערבים יחד, וחיים – איך המציאות הזו משתקפת בספרות, האם הספרות מבשרת אביב או שנימתה מתקרבת יותר ויותר לסתיו?

*

נחזור עכשיו אחורה, לנושא הספציפי של שיחתנו הראשונה, ונתאר מה היו פני הארץ בסוף המאה הקודמת, ועל אותו רקע – גם כיצד נראית ראשיתה של הספרות העברית בה?

ישנו קובץ מעולה, מאת גליה ירדני ז"ל, שנפטרה לפני שנים, בשם "סל ענבים", שבו הביאה מיבחר סיפורים מתקופת העלייה הראשונה, משל סופרים כגון חמדה בן יהודה, זאב יעבץ ואחרים. ישנה בספר הקדמה יוצאת מן הכלל של גליה ירדני, ובאותה הקדמה היא אומרת שבין ארץ-ישראל של סוף המאה הקודמת, כפי שהיתה במציאות – לבין תיאורה בספרות, מצויה בעצם תהום. זאת כי הסופרים ראו את הרצוי ולא ראו את המצוי. היתה זו אצלם חשיבה משאלתית, Wishful thinking, או כתיבה משאלתית.

הנושא הזה קשור גם לדמות הערבי. אי אפשר להפריד את דמות הערבי מן ההתייחסות לעוד שני יסודות שמלווים את הספרות העברית בארץ מראשיתה:

היחס לנוף הארץ.

היחס לדמות העברי הצעיר, החדש, הנוצר בארץ.

אנו עתידים לראות כי סופר שכותב בצורה אופטימית, שרוצה לתאר את הארץ במיטבה, לפי הרצוי ולא על פי המצוי – גם נוף הארץ יתואר אצלו בצורה אידילית, וגם דמות העברי החדש תתואר בצורה יפה, אקטיבית, ודומה במידה מסויימת לערבי. נפגוש זאת בשיחה שלנו היום, בסיפורו של אחד מראשוני הסופרים העברים בארץ, זאב יעבץ – ונראה כיצד הוא מתאר את דמות העברי החדש, כשסממני הערביות שלו נותנים לו את הקוממיות העברית החדשה, את התערותו בארץ; ההתדמות לערבי היא מדד להתערות בארץ. והיטיב להגדיר זאת עגנון, שכתב כך:

כל המספרים שעמדו לארץ-ישראל מימות ר' זאב יעבץ ועד למשה סמילנסקי, יותר ממה שראו את הארץ, ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם.

כאמור, גליה ירדני הגדירה במדוייק את התופעה במבוא לספרה "סל ענבים", בתארה את ההבדל התהומי בין הרצוי למצוי בספרות הארץ-ישראלית בראשיתה, והיא אומרת:

בין ארץ-ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בידואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושיח'ים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מימשל פרוע לשימצה – לא היה כל דימיון. ארץ-ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול-מולדת על עברו המפואר, וגיא חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ-ישראל זו, עטופה מיסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים בבואם לתארה לנוסח של אגדה, ומערבבים דמיון במציאות.

המציאות של ארץ-ישראל בסוף המאה הקודמת היתה קשה על היהודים בלבד. היא היתה קשה לכל תושבי הארץ. שלטון תורכי, עותומני, מושחת, שבעצם שלט רק בערים. הבקשיש דיבר. הדרכים היו בחזקת סכנה. הכפר הערבי היה במצב עלוב מאין-כמותו, מצב של מחלות, של עוני, של שקיעה בחובות למוכסים, לחוכרי מיסים שהשתלטו על אדמות הכפריים וגבו מהם מיסים למען השלטון התורכי.

הכלבת, למשל, שאנו עתידים לפגוש אותה ב"תמול שלשום" לש"י עגנון – היום סכנתה נראית כאגדה, אבל באותה תקופה, אם אדם נושך בידי כלב, ואם הוא לא הגיע בעוד מועד לאלכסנדריה, שרק בה היה קיים מכון פסטר – דינו היה מוות. הכלבת אכן היתה מחלה נוראה, זאת כאשר על תיליהם ומזבלותיהם של הכפרים הערבים שוטטו כלבי-חוצות בעשרותיהם, ומגיפת הכלבת היתה ממש קטלנית, סכנה נוראה לאדם החי בארץ, לא פחות מהכשת נחש ארסי.

זאת ועוד, שודדים התנפלו על עוברי-אורח בדרכים. עצם המעבר ממקום, מנקודת יישוב אחת לשנייה – היה בחזקת סכנה. מכל בחינה ובחינה – של תחבורה, של רפואה, של מצב כלכלי, של חוק ומשפט, של מודרניות – הניצנים היחידים של קידמה בארץ, בסוף המאה הקודמת, בתקופת העלייה הראשונה – היו מושבות הטמפלרים הגרמנים, שהכניסו מודרניזאציה לארץ, הם הנהיגו בה את העגלה, את השימוש בגלגל – עד כמה שזה נשמע מוזר. וכך השכונות העירוניות של הגרמנים בחיפה, ביפו, בירושלים, והמושבות העבריות הראשונות, שנתקיימו בעיקר בעזרתו של הברון רוטשילד, הן שהביאו אורח-חיים מתקדם לארץ-ישראל, ובייחוד בכל הקשור לכפר, לחקלאות, וגם לתעשייה.

על רקע זה עומדים סופרים עבריים כזאב יעבץ, כיהושע איזנשטאט-ברזילי, כחמדה בן יהודה, כסופרים אחרים מתקופת העלייה הראשונה – בפני דילמה קשה, שנמשכה גם שנים רבות לאחר מכן. איך לתאר את הארץ? אם נתאר אותה כמו שהיא – מי יבוא לכאן? ובכן, האם צריך לתאר אותה כפי שהיא בחלום, כפי שאנחנו רוצים שתהיה? – זאת כי אסור להוציא את דיבת הארץ רעה?

וזאב יעבץ היה אדם דתי.

חקרה את סיפורי יעבץ ד"ר יפה ברלוביץ, וכתבה עליו כמה וכמה דברים יפים. אחת ההבחנות שלה היתה שזאב יעבץ כתב בעיקר על חגים. אחד מסיפוריו הידועים הוא "ראש השנה לאילנות". סיפור אחר על פסח. ויש סיפורים המתרחשים בחגים אחרים. מדוע כך? הוא כאילו אמר – אנחנו צריכים לתאר את ימי החג, לא את ימי החולין. עלינו לספר על היפה, על החדש, על המתהווה. למעשה, הרצון הפועל כאן הוא לשנות את המציאות על-ידי ייפוייה, להעמיד דגם של העברי החדש כפי שהוא צריך להיות – גם אם בקושי רואים, אחד בעיר ושניים מכפר – משהו מן הדמות החדשה הזו, שאותה יעבץ רוצה להבליט.

סיפור-חייו של זאב יעבץ מעניין מאוד. הוא עלה ארצה ב-1887, שהה בה רק עשר שנים, ו-ב1897 עזב אותה ולא חזר אליה לעולם. הוא שימש כמנהל בית-הספר בזיכרון-יעקב, הסתכסך שם עם פקידות הברון, ופוטר. במידה מסויימת היה אולי איש מאוכזב. עם זאת היה מוכר כסופר כבר בבואו ארצה, ב-1887. מאחוריו היו ספרים, אמנם לא של ספרות יפה, הוא היה היסטוריון ידוע. הוא איווה לעצמו מקום לשבת במושב יהוד, ליד פתח-תקווה, מקום שבבוא היום שימש גם בימה לאחד מסיפוריו החשובים ביותר, "ראש השנה לאילנות", סיפור המכיל את המאניפסט של דמות העברי הצעיר החדש בארץ-ישראל.

מה היה המושב יהוד?

תחילתו בפתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה בארץ-ישראל, וראשיתה של העלייה הראשונה. מקימיה לא היו יוצאי חומות ירושלים אלא קבוצה של יהודים הונגרים שעלו לארץ-ישראל כדי להקים בה מושבה. לאחר כשלוש שנים נכשלו המתיישבים בגלל המאלאריה, שנת השמיטה וגורמים נוספים, והם התפזרו. סבי יהודה ראב, שנימנה עליהם, הלך אז עם מייסדי ראשון-לציון ונס-ציונה. מתיישבים אחרים חיפשו דרך כיצד לשקם את מושבתם. אותה תקופה סברו שהמאלאריה נגרמת עקב שאיפת אוויר ביצות גרוע, ולכן קנו מייסדי פתח-תקווה את אדמת יהוד, היכן שנמצאת כיום שכונת הווילות סביון. שם הקימו מושב, שבו גרו מתיישבים חדשים, שרכשו אדמות בפתח-תקווה, זאת החל מ-1882. האיכרים היו הולכים לעבד את אדמותיהם במושבה הנטושה, ולבסוף חזרו לגור במרכז הישן של המושבה, היכן שהיא מצויה כיום.

יהוד נשארה מעין יבנה של ארץ-ישראל במשך כעשור שנים. ישב בה הרב מרדכי גימפל יפה, ישב בה יואל משה סלומון, ישב בה יחיאל מיכל פינס, וישב בה גם הסופר שבא אז ארצה, זאב יעבץ; חלקו של המושב, אלה שלא היו העולים-איכרים מביאליסטוק ומפינסק, היתה קבוצה של חכמים ולמדנים.

על רקע זה כתב יעבץ את הסיפור "ראש השנה לאילנות", שהתפרסם לראשונה בשנת 1892. לראשונה בספרות העברית, הנוצרת בארץ-ישראל, מתוארת דמות של נער עברי חדש. אנחנו אפילו יודעים מיהו – אברהם שפירא; במאזינים הצעירים, השומעים כיום את השם אברהם שפירא, הוא מעורר אסוסיאציות של רב ראשי, של חבר כנסת, וישנם עוד כמה אברהם שפירא בישראל, אחד מהם, שיסד את כתב-העת "שדמות", יושב בקיבוץ בעמק. אבל האברהם שפירא של אנשים מבני דורי והמבוגרים ממני היה רק אחד – שיח' איברהים מיכה, הוא אברהם שפירא, שומרה האגדי של פתח-תקווה.

אברהם שפירא עלה לארץ-ישראל עם משפחתו בעודו נער, הוא לא נולד בה, וכך גם תולדותיו של נחמן, גיבור סיפורו של יעבץ – הוא לא יליד הארץ, אבל הוא דמות הנער העברי החדש. משפחת שפירא אכן ישבה ביהוד כשנתיים-שלוש, ומשם עברה, כשאר האיכרים, לנחלתה בפתח-תקווה.

יעבץ מתאר בסיפורו חיי משפחה של איכרים, וחגיגת ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות, ביהוד. והנה מופיע הנער נחמן, והוא בדמות היהודי החדש או העברי החדש הנוצרת בארץ-ישראל. הערצתו של יעבץ נתונה לעלם האמיץ שמהלך עם רובה, יעבץ מכנה זאת – "קנה רובים בידו", והוא אומר עליו:

כי לא כנערי בני הגולה הנערים אשר גדלו בילדותם באחוזות ארץ-ישראל. הנער הזה בא הנה כבן שש או כבן שמונה, עם אביו אשר התנחל בפתח-תקווה, ויתענה בכל אשר התענו כל המתנחלים הראשונים, וילמד גם הוא גם כל הנערים מן הערבים להרגיל את גופם לחורב וקרח, לזרם ולמטר, וישובו אל דרכי אבותינו בארץ הזאת, אשר בעיניהם היתה תפארת בחורים כוחם, וריפיון עצבים וחיוורת פנים לא היו להם עוד סימני יחש, גדולה וכבוד. ועתה למה לנו לעצור בבני הנעורים, יחזקו נערי ארץ אבותינו זרועותם ויהיו נא למופת לאחיהם, שנאמר בם – מי הם הכפופים? אלה ישראל שגלו, שמיום שגלו מירושלים לא זקפו קומתם. ועל כן אני חושב תמיד את גידול בנינו לאמיצי לב וחזקי יד, לראש תנאי יישוב קיים וקבוע.

כאן חל היפוך-ערכים מרתק מאין-כמותו, שמוביל כמעט עד לכנעניות בגלגול מאוחר, ולכל ההיפוך שהציונות רצתה להביא, בכך שאנחנו עוברים מן הפאסיביות של הקיום בגולה אל האקטיביות של ההיסטוריה הישראלית החדשה. בתהליך הזה ההתדמות לערבי, כמו גם המאבק עימו – הם חלק מן ההוכחה שאנחנו אקטיביים, שאנחנו כבר לא מה שהיינו בגולה.

אנחנו רואים שבארץ-ישראל נוצר טיפוס חדש של נער עברי, בכך יעבץ רוצה; יכול להיות שנחמן, (הוא אברהם שפירא) – היה בודד באותה תקופה, ואולי היו עוד עשרה כמוהו בכל מושבות ארץ-ישראל, אבל יעבץ ראה בו את הדמות שלאורה צריך לחנך, שכך צריך להיות הדור החדש.

ובכן, לפנינו דמות חדשה – של נער עברי אקטיבי, שדומה באורחות חייו לערבים, שדומים באורחות חייהם לאבותינו בתקופת המקרא. כך הרומאנטיקה פועלת פעמיים. פעם אחת הצעיר העברי מעורה בארץ בכך שהוא דומה לערבי, פעם שנייה – הערבי שומר את אורחות חיי אבותינו מתקופת התנ"ך, ולכן להיות מעורה בערביות זה להיות מעורה בעבריות הקדומה, השורשית.

הייחוס של הנער נחמן אינו רפיון-עצבים וחיוורון-פנים של האברך היהודי הגלותי, אלא כוח השרירים – וזה היפוך ערכים. התפארת אינה בחריפות-השכל וברוחניות – אלא בכוח הגופני. ומעניין שיעבץ, שאדם דתי היה, סופר דתי – נתפס כאן גם הוא להערצה התמימה של הכוח, ורואה, ולא לגנאי, את הפרימאט, את ההעדפה של השרירים על פני הרוח – כנחוצה בדור העברי הצעיר הגדל בארץ-ישראל. ואני חושש, או מקווה – שלא הצלחנו יתר-על-המידה במילוי תקווה הזו, שהשרירים גברו על הרוח.

בגישתו של יעבץ לדמות הערבי אנחנו רואים שתי פנים. הפן האחד הוא שהנער היהודי מתדמה לערבי, והפן השני – מה קורה כאשר נתקלים בערבים, מה קורה כאשר ערבים פושטים על שדה, כשישנה התנגשות?

ובכן, אצל יעבץ תמיד היהודים מנצחים; והערבים, כמו בתיאורי ההליכה מערבה בספרות ההתנחלות של ארצות-הברית, הערבים הם כמעט כמו אינדיאנים, שהלבנים תמיד מתגברים עליהם; האדם הלבן, סליחה על הביטוי, שנשמע אולי גזעני, הוא – היהודי, תמיד באפס מאמץ מתגבר על הערבים, כמו בסיפור אחר של יעבץ, "פסח של ארץ-ישראל"; וגם הוא סיפור שמתרחש בחג, ומתוארת בו התנפלות על מושבה, (ודאי פתח-תקווה), והאיכרים מתגברים על הערבים באפס-יד. זה לא היה נכון, זו לא היתה המציאות, זה שוב חלק מן התדמית הרצוייה, ושרצוי היה כאילו לשדר אותה לחוץ-לארץ –

כי צריך לדעת עוד דבר חשוב, מאין-כמותו, להבנת ראשיתה של הספרות העברית בכללה, וגם לגבי יחסה לדמות הערבי –

רוב קוראי הספרות והעיתונות העברית באותה תקופה היו בחוץ-לארץ, נמצאו במזרח-אירופה. הסופר שכתב כאן, בארץ, היה גם מעין עיתונאי, שלוח לתקופת זמן, ואפילו אם ישב פה קבע – היה כשלוח של קוראי העברית בווארשה, באודיסה ובווילנה – שהיו המרכזים של העברית באותה תקופה. במושבות דיברו בעיקר יידיש, דיברו יידיש וערבית. העברית נלחמה על מקומה במושבות הראשונות – שקוראים להן מושבות עבריות (אולי משום שברוסית יהודי הוא "ייברי"), אך בעצם היו בראשיתן מושבות של יידיש בלולה בערבית. כך שזווית-הראייה של הכותבים איננה בתוך מרכז של ספרות עברית בארץ, אלא כל הזמן – מה יגידו אלה שעדיין לא באו?

האם אפשר לומר שזו לא היתה "אמת מארץ-ישראל" אלא ספרות מגמתית בהחלט, שבאה כדי להתגבר על הקשיים, שאולי אפילו לא היתה כל כך ספרות?

הספרות אכן היתה מאוד מגמתית, ולא היתה כל כך ספרות. אני סבור שהגבול בין עיתונאות לספרות כמעט שלא היה מורגש אז. ליבונטין, מייסדה של ראשון-לציון, כתב ספר מקסים על מסע בארץ-ישראל, בשם "לארץ אבותינו", ספר שהוא כריפורטאז'ה של שנתו הראשונה בארץ, והוא סוג ספרות שהיום היינו מכנים בשם ריפורטאז'ה, או ספר מסע. זו היתה הספרות שסיפקה את הסקרנות העצומה של העולם היהודי, קורא העברית (והיידיש, והרוסית, שגם בהן כתבו המבקרים בארץ) לגבי מה מתרחש בארץ.

ומציינת ד"ר יפה ברלוביץ, במחקריה, שהיתה סקרנות עצומה בקוראים – מי הם היהודים המזרחיים? מי הם הערבים? מהו המזרח הזה? לכן, כשהסופר תיאר את הערבי, וגם כאשר תיאר יהודים מעדות מזרח – הדבר היה סנסאציה, זה נראה מאוד ציורי בעיני הקורא שלו, שישב במזרח-אירופה.

*

אבל – היתה גם אמת מארץ-ישראל, ולא כל הנכתב מארץ-ישראל היה על כנפי הדמיון, נכתב במגמתיות. לא הכול היה מן הרצוי – אלא היה גם מן המצוי. ב-1891, בד בבד עם התפרסם סיפוריו של יעבץ – מבקר אחד-העם בארץ-ישראל, ובאותה שנה, כשהוא יושב באונייה, בדרכו חזרה מארץ-ישראל לאודיסה, הוא כותב את מאמרו החשוב, ההיסטורי, "אמת מארץ-ישראל", שבודק את מצבן הכלכלי של המושבות, את הבעייה של הכרמים, שהוא לא מאמין שיחזיקו מעמד כענף כלכלי, את המיבנה של העבודה במושבות, את העובדה שהערבים עובדים בהן כפועלים, שהאיכרים היהודים מתאכזרים אל הערבים, ואולי גם חיים על חשבון עבודתם. וכל המיבנה הזה לא מוצא חן בעיני אחד-העם. הוא מאוד ביקורתי. אין אצלו מילה אחת שאינה אמת, ואין מילה אחת של טיוח. הלוואי שכל בעייה בארץ כיום, היתה נחקרת כפי שאחד-העם חקר אז את הנעשה במושבות; הוא היה שלוחים של חובבי-ציון מאודיסה, שתמכו בעלייה הראשונה, במושבות הללו.

ואחד-העם מתייחס במאמרו גם לשאלה הערבית, וזה התמרור הראשון, החזק, הזועק – הקובע מה קיים, מה קורה ומה עלול לקרות – ביחסים שבין היהודים לערבים בארץ-ישראל. והוא אומר כך:

רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ כי הערבים הם כולם פראי מידבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה. כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאים סוחרים ערביים היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעורמה עם כל אשר דבר לו עימהם, הכל כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצינו בארץ. אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים, כלומר הפלחים, שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות, האפנדים, שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני-עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו.

אחד-העם ממשיך ואומר שדווקא היהודים, שהיו עבדים בארץ גלותם, פתאום פה בארץ-ישראל הם מוצאים את עצמם בתוך חירות בלי גבול, חירות פרועה, שיכולה להיות רק בממלכה העותומנית; השינוי הפתאומי הזה מביא ביהודים נטייה לעריצות, והם מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות; אחד-העם מזהיר, שאמנם הערבים מקבלים כיום התנהגות זו, או שומרים אותה בליבם, אבל הערבי נוקם ונוטר הוא מטבעו מאין-כמוהו, ולא תמיד יחריש ויתאפק. זאת אומרת, בקיצור – אחד-העם אומר כבר אז שיש פה פצצת-זמן.

אנחנו רואים אפוא, שעם תחילת הספרות העברית בארץ, אם כי אחד-העם זו לא ספרות יפה, אלא פובליציסטיקה, אבל אם אנו שמים את אחד-העם ואת יעבץ זה מול זה, אנחנו רואים מצד אחד את ראשיתה של הרומאנטיקה, בטהרתה – ומצד שני את הפיכחון המכאיב, את האזהרה, את הכתובת על הקיר; לצערנו, אי אפשר לומר שאזהרתו של אחד-העם, למרות שנרשמה, למרות (כפי שנראה בהמשכים הבאים של שיחותינו) שהיו שהמשיכו את כיוונו זה – אי אפשר לומר שהיא שינתה את פני ההתייחסות, שינתה את המציאות, שהיא באמת השפיעה.

אבל – היא חייבת להראות לנו שאולי מעולם לא היתה רומאנטיקה תמימה בספרות העברית, ובכללה של ההתיישבות העברית, היהודית, בארץ-ישראל; שגם חולמי החלומות, האוטופיסטים – ידעו את אחד-העם, ידעו את המציאות, ואם חלמו – חלמו כדי לנסות להביא לשינוי המציאות הקשה, ולא שהיו עיוורים כלפי המציאות, ושלא ראו אותה.

קריאה מומלצת לשיחה ראשונה

אחד-העם: "אמת מארץ-ישראל" (1891).

זאב יעבץ: "ראש השנה לאילנות" (1892).

המשך יבוא

* * *

אירוע ספרותי

המהר"ל מפראג

יום שלישי , 3.11.09 שעה 8.00 בערב

"בית הסופר", קפלן 6 תל אביב

הרצאה: תפיסת האדם בתורת המהר"ל

ד"ר אביב עקרוני

השחקנית רונה נבון בקטעים מתוך: "הגולם מפראג"

מצגת: העיר פראג – ולהלמינה

זמרת: לינדה תומר, שירים: ידיד נפש, הבן יקיר לי, ועוד

מנחה: דליס

אשמח לראותכם

* * *

לאחר ההדים הרבים לשירו הנפלא של יוסי גמזו "פגישה בגשם"

אנחנו שבים ונותנים אותו פעם נוספת אחרי רדת הגשם

גם כהמלצה למי שמלמדים עדיין את המשורר שאול

יוסי גמזו

פְּגִישָה בַּגֶּשֶם

בַּתַּחֲנָה שֶל קַו 5, שְמַרְיָהוּ לֶוִין, מִתַּחַת

שְׂמִיכַת פִּיקֶה שֶל עַנְנֵי חֶשְוָן סְמִיכֵי אָפֹר

שֶמַּשְפְּרִיצִים דִּמְעוֹת מָטָר כְּמוֹ טַאלְק דָּקִיק שֶל מַיִם

אוֹ שְלַל פְּתוֹתֵי קוֹנְפֶטִי בְּאוּלָם שֶל חֲתֻנּוֹת,

בּבֹקֶר קַר שֶל תֵל-אָבִיב קְטַנָּה וּמַנְדָּטוֹרִית,

בְּתוֹר הַמְּחַכִּים לָאוֹטוֹבּוּס כְּמוֹ לְגוֹדוֹ

רוֹאֶה הַיֶּלֶד טוּר בְּרִיּוֹת עוֹטוֹת מְעִילֵי-גֶּשֶם

וְיוֹדֵעַ שֶאַבָּא שֶלּוֹ מְלֻפָּף בְּאֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא שֶלֹּא

בָּרוּר לוֹ מִי מֵהֶם זֶה הוּא וּמִי הֵם כָּל הַיֶּתֶר   

כִּי מֵרֶגַע שֶבּוֹ נִשְמָטוֹת שְתֵּי יָדָיו הַקְּטַנּוֹת שֶעָיְפוּ מִלִּלְפֹּת

אֶת הַגּוּף הַמֻּכָּר הֶעָטוּף בַּמְּעִיל הָאָרֹךְ הֵם כֻּלָּם שָם בְּיַחַד

דּוֹמִים זֶה לָזֶה שֶפָּשוּט אִי אֶפְשָר לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ חוֹמָה

סִינִית כָּזֹאת שֶל זָרוּת וְשֶל אֶרֶג אָטוּם לְחִלְחוּל מֵי הַגֶּשֶם

אַךְ גַּם לְזִהוּי הַמָּדוֹר-לְחִפּוּשׂ-הַקְּרוֹבִים שֶל עֵינָיו הַתּוֹהוֹת

אֶל מִי מֵהֶם לְהִצָּמֵד כָּעֵת שֶכְּבָר עוֹצֵר שָם

הָאוֹטוֹ כְּמִין נֶחָמָה שֶהִגִּיעָה

כִּמְעַט לִפְנֵי צֵאת נְשָמָה.

בְּלֵית בְּרֵרָה, כְּמוֹ מְהַמֵּר, עוֹשֶׂה הוּא אֶן-דֶּן-דִּינוֹ

מִנֹּמֶךְ קוֹמַת בֶּן הָאַרְבַּע שֶלּוֹ בְּעֵינָיו שֶאֵינָן מַגִּיעוֹת

אֶלָּא לְכָל הַיּוֹתֵר עַד מָתְנֵי הַגּוּפִים הַחוֹפְזִים שָם אֶל פֶּתַח

דֶּלֶת הָאוֹטוֹבּוּס, זוֹ הַנִּפְתַּחַת כְּפִיו הַפָּעוּר שֶל הַדָּג

שֶבָּלַע אֶת יוֹנָה הַנָּבִיא וְאָכֵן הוּא חוֹבֵק כְּמוֹ יָדָיו שֶל טוֹבֵעַ

חִיש, כְּגַלְגַּל-הַצָּלָה אֶת מָתְנָיו הַלּוּטִים מְעִיל-גֶּשֶם שֶל מִי

שֶנִּדְמֶה לוֹ פִּתְאֹם שֶזֶּה אַבָּא שֶלּוֹ, וְנִצְמָד אֵלָיו פֶּתַע בְּכוֹחַ

כְּמוֹ אֵיזֶה גוּר מִתְרַפֵּק עַל הוֹרֵהוּ וּכְמוֹ הַתְּמִימוּת עַל טָעוּת.

רַק שֶמֵּחוֹף-מִבְטַחִים זֶה מַרְעִים עָלָיו שֶל צְחוֹק הַהוֹפֵךְ בּוֹ לְקֶרַח

אֶת כָּל מַחְזוֹר-דָּמוֹ, וְאֵין זֶה רַעַם שֶל סוּפָה

וְלֹא צְחוֹקוֹ שֶל אַבָּא, כִּי מֵעַל אוֹתָם מָתְנַיִם

שֶהוּא מְחַבֵּק בְּטָעוּת מִקּוֹמַת-לִילִיפּוּט הַפָּתֵטִית שֶלּוֹ

רוֹאֶה הוּא אֵיזֶה גוּלִיבֶר מַפְחִיד וְלֹא מֻכָּר לוֹ

שֶתֵּכֶף עָמַד עַל מַהוּת טָעוּתוֹ שֶל הַיֶּלֶד וְעָט מֵעָלָיו

בְּרֹאש מְקֻרְזָל רַעֲמַת תַּלְתַּלִּים וְשָׂפָם מִסְתַּמֵּר כִּסְבַך-פֶּרֶא

שֶל הוֹד מַלְכוּתוֹ הָאַרְיֵה הַשּוֹאֵג בִּכְלוּבוֹ שֶבְּגַן-הַחַיּוֹת

שֶבְּפִנַּת רְחוֹב הֲדַסָּה וּשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

לְיַד שְׂדֵרוֹת קָקָ"ל, אוֹ שֶל אָחִיהוּ הַמַּרְעִים

אַרְיָה דוֹמָה בַּלּוֹגוֹ הַמַּקְדִּים תָּמִיד כָּל סֶרֶט

שֶל מֶטְרוֹ-גוֹלְדְוִּין-מַאיֶר, וְכַפַּת אוֹתוֹ אֲרִי

צוֹנַחַת עַל רֹאשוֹ אֲבָל מוּזָר, הִיא לֹא דוֹרֶסֶת

אֶלָּא לוֹטֶפֶת שָם כָּל שְׂעָרָה שֶסָּמְרָה עַד עַכְשָיו מֵאֵימָה

וְהָרַעַם נוֹהֵם בַּמִּבְטָא הָרוּסִי לְאָבִיו הָעוֹמֵד בְּסָמוּךְ לוֹ:

"מַה הוּא נִבְהָל פֹּה הַמָּאלְצִ'יק (הַיֶּלֶד) שֶלְּךָ מִיָּדִי עַל רֹאשוֹ?

אֲנִי, כְּדוֹקְטוֹר מֶדִיצִינִי וּפּוֹאֶט גַּם יַחַד

מַבְטִיחַ לָכֶם שֶפּוֹאֶזְיָה אֵינָהּ מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת" – וְכָאן

הוּא שָב וְלוֹטֵף אֶת הָרֹאש הַקָּטָן וְהַתּוֹר מִתְקַדֵּם לוֹ אֶל דֶּלֶת

הָאוֹטוֹבּוּס אֵלָיו הֵם נִכְנָסִים כִּבְנֵי מָרוֹן.

בָּעֶרֶב, בְּשוּבָם לְבַר-כּוֹכְבָא 67,

קוֹמָה שְלִישִית, עוֹלֶה הַמַּאלְצִ'יק עַל כִּסֵּא-מִטְבָּח

וּמוֹרִיד מִגָּבְהֵי הָאָרוֹן תְּעוּדָה שֶנָּתְנָה לוֹ אֶסְתֵּר הַגַּנֶּנֶת

(זֹאת שֶתִּטְרֹף אֶת נַפְשָהּ אֲבָל לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִבְּדִידוּת)

וְעָלֶיהָ כָּתוּב שֶהַיֶּלֶד בַּנְדִּיט לֹא קָטָן אֲבָל מָה, גַם שוֹקֵעַ

לֹא פַּעַם בְּמִין חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ כְּמוֹ קוֹלֵט תִּשְדּוֹרוֹת עֲלוּמוֹת

מֵאֵיזוֹ מַמְלָכָה סוֹדִית שֶל כַּת פַנְטַזְיוֹנֶרִים

שֶהוּא כְּאִלּוּ מִין סוֹכֵן כָּפוּל שֶלָּהּ, וְעַל

הַתְּעוּדָה הַזֹּאת מֻדְבָּק, עַל תֶּקֶן שֶל גֻּשְפַּנְקָה

שֶל מָה שֶקָּרוּי אָז הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי שֶל פַּעַם, בּוּל

שֶמִּתּוֹכוֹ נִגְלִים לוֹ שוּב אוֹתָהּ רַעֲמַת-פֶּרֶא

וְאוֹתוֹ שְׂפַם-אֵימִים שֶנִּרְאָה לוֹ הַבֹּקֶר

בַּתּוֹר הַמִּשְׂתָּרֵךְ לָאוֹטוֹבּוּס שֶל קַו 5,

וְהוּא יוֹרֵד מִן הַכִּסֵּא וְרָץ עִם זֶה, אֶכְּסְטָטִי

לְאַבָּא וְשוֹאֵל אוֹתוֹ: "זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדּוֹד

שֶאָמַר עָלַי מַאלְצִ'יק?" וְאַבָּא אוֹמֵר לוֹ: "זֶה ד"ר שָאוּל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי,

זֶה שֶלִּטֵּף אֶת רֹאשְךָ וְהִבְטִיחַ לְךָ שֶזֶּה לֹא מִדַּבֵּק."

הַיֶּלֶד חוֹזֵר וּמַבִּיט בּוֹ, בַּבּוּל, וְהַדּוֹד לֹא מַפְחִיד כְּבָר, לְהֶפֶךְ:

מַשֶּהוּ רַךְ וַאֲפִלּוּ צוֹבֵט אֶת הַלֵּב בְּתּוּגַת מַבָּטוֹ.

מָה שֶאוֹתוֹ הָאֲרִי הַשּוֹאֵג בְּמִבְטָא שֶל בֶּן קְרִים לֹא יוֹדֵעַ

וּמָה שֶהַיֶּלֶד עָתִיד לְגַלּוֹת תּוֹךְ שָנִים, בֵּין הַרְבֵּה לְחִישוֹת

הוּא זֶה שֶתּוֹךְ זְמַן לֹא אָרֹךְ מִן הַתּוֹר בִּשְמַרְיָהוּ לֶוִין וּבַגֶּשֶם

הַהוּא, הַדּוֹמֵעַ דְמָעוֹת עִבְרִיּוֹת, יִתְמוֹטֵט הָאֲרִי בְּתָאָהּ

שֶל נְזִירָה בּוֹדֶדֶת, רוּסִיָּה וּפְּרָבוֹסְלָאבִית

שֶפַּעַם הָיְתָה זוּגָתוֹ לְחַיִּים וּפִתְאֹם הִיא עֵדָה לְמוֹתוֹ

לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִלּוֹקֶמְיָה, אֶצְלָהּ, בַּמִּנְזָר שֶמִּמֶּנּוּ

הִבְרִיחוּ אוֹתוֹ, כָּך סִפְּרוּ שָם בִּדְחִילוּ וּרְכִילוּ חוּגִים יוֹדְעֵי-סוֹד,    

מִיָּד לַ"הֲדָסָּה" בְּהַר-הַצּוֹפִים פֶּן יֹאמְרוּ מוֹרְדֵי-אוֹר כִּי הַשִּיקְסֶע

זֹאת שֶגָּרְמָה לוֹ לִכְרֹעַ לְנֹכַח פִּסְלוֹ שֶל אַפּוֹלוֹ כִּשְּפָה

שוּב אֶת נַפְשוֹ וְצָרִיךְ לְהַכְשִיר בְּחוֹתַם הַבָּדָ"צ שֶל גְּלַאט כֹּשֶר

לֹא רַק אֶת שְמוֹ אֶלָּא גַם אֶת עַרְפֶל נְסִבּוֹת פְּטִירָתוֹ וּמְקוֹמָהּ.

וְרַק טָעוּת אַחַת, שֶל הַפּוֹאֶט וְשֶל הַדּוֹקְטוֹר,

יִזְכֹּר תָּמִיד הַיֶּלֶד מֵאוֹתוֹ לִטּוּף חָטוּף

בְּהִתְיַסְּרוֹ עִם כָּל עִלְּגוּת שִירָיו שֶלּוֹ כָּל לַיְלָה:

פּוֹאֶזְיָה הִיא כֵּן מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת

שֶטֶּרֶם הֻמְצָא לָהּ חִסּוּן...

(נכתב לט"ו בתשרי, 66 שנה למות טשרניחובסקי, ונדחה עד חידוש הופעת המכתב העיתי, בגִילְיון 485)

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי.

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ארצנו מוכת בצורת ומעולם לא היו בה חורפים גשומים ושיטפונות ענק, וההוכחה לכך בהיטל הבצורת שנכנס לתוקפו עם ראשיתה של עונת הגשמים, שאמנם מתברר שהיא עתידה להיות מהקשות והזלעפתיות ביותר שידענו. אי לכך יגיעו בקרוב מי השיטפונות של המוסררה (נחל איילון) עד לגובה הגשר המחבר את תל אביב ורמת גן, כפי שכבר קרה בעבר – וכל תנועת הרכבות הארצית העוברת דרך תל אביב באפיק המוסררה תשותק מאחר שמשרד התחבורה התרשל כדרכו ולא הכין את הקטרים והקרונות להפעלה תת-מימית דוגמת הצוללות, שזה היה עולה יותר בזול מאשר לתכנן ולבנות את מערכת התחבורה בנחל איילון כך שתעמוד גם בשיטפונות הקשים ביותר של החורף הארץ-ישראלי.

* כאות הוקרה לעמידתה הגאה והמוצלחת של שגרירתנו באו"ם פרופ' גבריאלה שלו החליט הבוס שלה איווט ליברמן להחליף אותה והיא תסיים את תפקידה בקיץ הקרוב. אין ספק כי הבא אחריה יצליח להטות את לב כל מדינות העולם אחרינו וגם לבטל את החרם שרבות מהן הטילו על איווט, שאיים בשעתו בהטלת פצצה גרעינית על סכר אסואן, ושגם כאשר הוא אומר דברי אמת, מפיו הם נשמעים רע מאוד.

 * בכספי המיסים הרבים הניגבים מהציבור החרדי תקים מדינת ישראל חברת תעופה חדשה בשם "אַל תחת" שתתפקד בתור בית כנסת מעופף. קדמת המטוס תשמש למושבי גברים בלבד וחלקו האחורי לנשים כמו בקווי האוטובוסים למהדרין. דיילים חובשי כיפות ודיילות עוטות שביס ישרתו רק את בני-מינם. מועדי התפילות יחייבו את כל הציבור הנוסע. האוכל יהיה כשר למהדרין ועל הקברניטים ייאסר להתייחד עם דיילות בקוקפיט בשעת טיסה, רק עם דיילים. כך מקווים למנוע מהנוסעים הגברים לצבוט בתחת ובין הירכיים את הדיילות בשעות הטיסה ובייחוד בחלוקת הארוחות, ולא יהיה עליהם לסבול ריח של קוּס באצבעותיהם.

* עפרי אילני, ב"הארץ" (1.11.09) כותב כי לפני כעשור למדו בירדן פחות ממאה סטודנטים ערבים ישראליים ואילו בשנה שעברה כבר למדו בירדן 5,000 – וכי אחת הסיבות להעדפת הלימודים בירדן היא "מחסום השפה"! – האומנם? האם בוגרי תיכון ותעודת בגרות ערביים בישראל רואים בשפה העברית "מחסום" בלימודיהם באוניברסיטה בישראל? מה, הם לא לומדים עברית? (והאם היה תושב ארה"ב יכול לזכות באזרחות, ועל אחת כמה וכמה בכניסה לאוניברסיטה, ללא ידיעת השפה האנגלית?) – מניסיוננו בפגישות עם תלמידי תיכון בבתי ספר ערביים בישראל, אכן המצב הוא כך, בקושי מבינים ומדברים עברית; אלא שאין עוסקים אצלנו, בתקשורת ה"שמאלנית"-בחלקה – בכך שידיעת העברית במערכת החינוך הערבית בישראל היא דלה למדי. ודומה שיש לכך גם סיבות לאומיות, כשם שאנחנו, בני השבעים פלוס, התנגדנו ללימוד האנגלית, שפת ה"כובש", בשנים שלפני הקמת המדינה.

* אנחנו לא בקיאים בפרשת ההסדר של לב לבייב ואפריקה ישראל עם הנושים, ורק זוכרים שמדובר בעולה חדש מברית המועצות, יהודי שהתעשר כאן וירד מן הארץ מטעמי תשלום מס ושקנה לו בית מפואר, יקר ומנקר עיניים, באחת משכונות היוקרה של לונדון, אדם שניסה בשעתו להשתלט על החינוך הממלכתי הכללי בישראל באמצעות "שוחד" של תוכניות העשרה דתיות, אדם שהניח כספי עתק מקופות הפנסיה וקרנות הגמל שלנו על קרן הצבי ישראל שנפל חלל על במות השקעות העתק המגלומניות של היורד בארצות הגויים.

* נפתחה לשכה לעידוד עליית פסיכים ורוצחים יהודים מארה"ב, בייחוד חרדים, להתיישבות במערב הפרוע של ישראל, הנמצא ממזרח לה בשטחי הגדה המערבית. בארה"ב היו רוצחים משתוללים כאלה מגיעים לכיסא החשמלי אבל בישראל ימצאו דרך להקל בעונשם, והביטוח הלאומי יפרנס את משפחותיהם מרובות הילדים שלא חטאו – שהרי מרגע שכף-רגלם הטמאה דרכה בארץ הם זכאים, אם רק רצו בכך – להיות אזרחים ישראלים עם כל הזכויות ולרוב גם בלי הרבה חובות, והכול על חשבון המיסים שלנו. יהודים משוגעים מכל העולם, בואו לישראל, תתאזרחו ותרצחו!

* קבוצה מחתרתית של נאמני העליות הראשונות מתכוונת לבצע פיצוצים אחדים לאורך מישור החוף כדי לסתום את מוצא מי השיטפונות לים וליצור בכך מחדש את הביצות המבורכות, שבזכותן חילחלו לאט מי הגשמים, גם במשך הקיץ – לאקוויפר החוף, מנעו את המלחת מי הבארות עקב הקירבה לים, ושמרו על מפלס גבוה של האקוויפר. במסגרת זו יוצף מחדש בית העלמין "ירקון" הבנוי על מקום הביצה של פתח-תקווה ואבו-קישק. הנפטרים ייקברו בבגדי-ים. שכונות אחדות בגוש דן תיהפכנה ל"וונציה הקטנה" והתחבורה ברחובותיהן תתנהל בסירות עם גונדוליירים מבנגקוק. 

* לאור הבריונות הגוברת של החוליגאנים הפרימיטיביים של חב"ד המנסים להשתלט בכוח ובאיומים על שכונות חילוניות בתל אביב דוגמת רמת אביב, חוליגאנים שפרנסתם מבוססת באופן פרזיטי על הפעילות המיסיונרית של תנועתם האנטי-ציונית – מתארגנת יוזמה לחדש את "פלוגות הפועל" השריריות, שפעלו בעיקר במרחב אבא חושי ויוסף אלמוגי בחיפה, אך גם במקומות אחרים בארץ – והטילו חיתיתן על אוייבי מפא"י וההסתדרות וגם דאגו לַסדר במגרשי הכדורגל של "הפועל". נגד חב"ד נחוצים לנו בריונים חילוניים!

* הקב"ה לא אוהב את היטל הבצורת.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

תשעים [?] שנה למותה של שרה אהרנסון

ב-11.10.09, ביוזמת ראש מועצת זיכרון יעקב, נערך טקס לזכרה של שרה אהרנסון ז"ל במלאות 90 שנה למותה [אינני מבין, לאחר שירתה בעצמה, שרה אהרנסון מתה ב-9 באוקטובר 1917, כלומר מלאו כבר 92 שנים למותה! האם ה"זיכרונים" מתקשים בחשבון? – אב"ע]. חידוש הטקס לאחר שנים רבות של שכחה – מבורך. גאולה כהן שהיתה אמורה להנחות את הטקס, נעדרה עקב מחלה.

וכך כתבתי בדברי תודתי לאחר הטקס:

"לראש מועצת זיכרון יעקב- מר אלי אבוטבול! התרגשתי מאוד מהמחווה לקיום טקס אזכרה לשרה אהרנסון ז"ל. בהיותי ילדה השתתפתי בכל סוכות בטקס ובתהלוכה שהיתה צועדת ברחוב הראשי של זיכרון יעקב – עד לבית הקברות. בני נוער בתלבושתם, מנחם בגין שהיה נושא נאום, גאולה כהן ועוד. הם – המשפחה הלוחמת – אימצו את משפחת אהרנסון וחלקו לה את הכבוד הראוי. זה לא היה כל כך פשוט ומקובל באותה תקופה. זה היה אפילו נועז ונגד הזרם. נשמח לשמור על קשר חם עם מועצת זיכרון יעקב. בני משפחת אהרנסון מעולם לא עזבו את הארץ ואנו פזורים, במקצועות שונים, ברחבי הארץ."

שרה הפכה לסמל ואגדה לאחר מותה. במסגרת משרד החינוך נבחרו מספר דמויות נשים לשמש כדוגמא ולימוד חובה בבית הספר – ושרה אהרנסון ביניהן. ועולות בי תהיות: מדוע דווקא עכשיו חודש הטקס? האם זה בא לענות על ציפיות לדמות הירואית? האם שרה הפכה לחלק מהמורשת של עם ישראל שהתחדש בארצו? דמותה וחייה משמשים השראה ליוצרים בתחומים שונים. בטקס נפרשה דמותה. ונאמרו דברים בשבחה. נאמנים כתביו של ברוך ראב (דודו של אהוד בן עזר) על מפגשיו עם שרה אהרנסון, כפי שפורסמו בעיתון האינטרנטי הזה. ייתכן שמן הראוי היה להפיץ בבתי הספר את צרופת החוברת:

"שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י" [זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), עם תמונות,  העתיק וערך: אהוד בן עזר.

בתקווה שמסורת זו של חידוש הטקס תתחדש מדי שנה והציבור יוזמן באופן חופשי.

אהוד: הרצוי ביותר הוא שלפחות המורים ותלמידי הכיתות הגבוהות יקראו וילמדו את הספר "ניל"י, תולדותיה של העזה מדינית" מאת ליבנה ונדבה, בהוצאת שוקן. את הצרופה שערכתי, ובה דברי ברוך בן עזר (ראב) – יכול לקבל ממני ישירות וחינם בקובץ וורד כל מי שיפנה אליי.

* * *

אוריה  באר

פרקים בתולדות הטמטום

בימים אלה אני צופה במתח ובעניין בסדרות בערוץ ההיסטוריה של הטלביזיה. הסדרות מספרות את שני מעשי הטמטום מהגדולים בהיסטוריה. האחד טמטומה של יפאן הקיסרית, והשנייה על טמטומו של היטלר ובני בריתו, שהמיטו על היהודים ועל העולם כולו מלחמת אסון שהסתיימה בכ-60 מליון הרוגים וכמיספר זה פצועים נעדרים וחסרי בית, אם לא יותר.

אתה יושב מול המסך הקטן הבוהק, מנענע בראשך, סופק כפיים ומתקשה להאמין, עד כמה אנשים חריפי שכל, בעלי רמת משכל גבוה וידע נרחב, מסוגלים להגיע לתהומות של טיפשות וטמטום. ואינני דן בכלל בשאלות של מוסר, הגינות אלמנטארית, ופשעים איומים שפשעו נגד בני אדם כמוהם. אני דן רק במחשבה על הסיכוי הקטן ביותר להגיע בטווח הארוך להישג של ממש.

נדון תחילה בתקיפה המטורפת של המטוסים היפאניים בשבעה לדצמבר 1941 על הצי האמריקני ב"נמל הפנינים" הלא הוא פרל הארבור, במטרה לחסל ולנטרל לחלוטין צי זה. אחר כך להשתלט על סין, אינדונזיה, אוסטרליה, ואולי אף האוקיינוס השקט כולו.

ממש לא יאמן.

האם האדמירלים היפאניים המהוללים הניחו שארצות הברית הגדולה תכוף ראשה ותיכנע לביזיון? האם לא חשבו שמדינת ענק זו היא בעלת פוטנציאל תעשייתי וכלכלי עצום, שעולה בהרבה על זה של יפאן? האם לא עלה בדעתם צל צילו של ספק, שמדובר בהימור מסוכן שסיכוייו מועטים, ובמאבק עם ענק מנמנם, שאוי למי שמכעיסו?

אתה חוזה בקרבות במידווי, בטראווה, באיבו-גימה בפיליפינים ובעשרות איים אחרים, ואתה לא יכול אלא לפרוש כפיך בתדהמה. היכן היה השכל, היכן הזהירות, התבונה ושיקול הדעת? היכן היו האנשים שיכלו לעמוד מול הטיפשות הקולוסאלית של קומץ גנרלים ואדמירלים משוגעי גדלות, שהובילו את עמם לזוועות של הירושימה ונגסאקי.

ממש לא יאמן.

ומכאן להיטלר, המטורף צמא הדם, שטמטומו עולה ללא ספק על זה של הכנופייה היפאנית. הוא מתגרה תחילה באירופה המערבית ומצליח בגדול. הוא כובש בקלות את אוסטריה וצ'כיה. הוא מביס בקלות את צרפת, בלגיה, לוכסמבורג, הולנד, נורווגיה ובעצם את כל אירופה הישנה.

סטלין, בן בריתו בתחילה, יושב בצד ושותק. האנגלים בשלב הראשון מסתגרים אחוזי אימה באי שלהם. אלא שלטמטום יש כנראה חוקים משלו. במקום להתבסס תחילה כמה שנים, משיא אותו יצרו להתגרות גם באנגליה הגאה וגם בברית המועצות. הוא פולש לרוסיה ביוני 1941, מפיץ תחילה לכל רוח את הצבא, שסטלין השכיל לנטרל קודם לכן באמצעות רציחת כל המטה הכללי שלו, וממשיך בסכלות לעבר מרכז המדינה העצומה ולדרומה. ואילו לעבר בריטניה הוא שולח סיעות של מפציצים, כדי לשוברה.

היטלר, הגאון חולה הנפש, שמעולם לא קרא ספרים, שהיה בעל אינטלקט מדהים, אך פסיכופט גמור, מוכיח במעשיו שלא מספיק אינטלקט. צריך גם שיקול דעת. לא, הוא לא מבין שסטלין העקשן לא ייכנע במהרה. שמולו עומד שאפתן כמוהו, שהעם הרוסי למוד הסבל לא יישבר גם אם מיליונים על מיליונים יגוועו ברעב ובמחלות. והרוסים ובני בריתם אמנם מתעשתים. תחילה הם מנחילים מפלה קשה לגנרל פאולוס שלו בסטלינגרד, קודם לכן הם עומדים בגבורה בלנינגרד. אחר כך באות המכות באל-עלמיין, מתקפת הנגד של בנות הברית בנורמנדי, ההפצצות הכבדות על ערי גרמניה, ולבסוף התאבדותו של הפיהרר במרתפו .

ואתה הקטן, שב ושואל: ניחא, אני מבין ששנאת שנאה תהומית את העם היהודי. שנאה חסרת פשר והגיון אלמנטרי. ורצית להשתלט על אירופה. ניחא. אך היכן בחינת המציאות הפשוטה ביותר? ואתה ממשיך ושואל: היכן היו הגנרלים, שמרביתם היו אגב אורחא אנטישמים גמורים אך כלל לא טיפשים? האם לא למדו מאומה ממפלת נפליאון ב-1812? האומנם סברו שאפשר להתמודד לאורך זמן עם שני ענקים כמו ארצות הברית וברית המועצות? האומנם לא למדו מאומה מלקחי מלחמת העולם הראשונה? האומנם סברו ברצינות שבריטניה הגאה היא בחזקת מטה רצוץ?

 לטירוף ולטמטום של החונטה היפאנית, ושל היטלר יש לצרף את זה של מוסוליני, הדיקטאטור האיטלקי , שנתלה בפומבי על פשעיו המרובים, ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.

היחיד שלא התפתה להרפתקה, למרות רשעותו ורציחותיו, היה גנרליסימו פרנקו, שליט ספרד הפשיסטי. הוא התחמק מלחציו של היטלר, הבין עד מהרה שהמלחמה נגד בנות הברית וברית המועצות היא חסרת סיכוי והסתגר במדינתו. אלא שענינו מצריך דיון ארוך ומיוחד בפעם אחרת.

הנה כי כן, המסקנה היא עגומה ביותר. אין גבול לטמטום האנושי, ובייחוד זה של מנהיגי מדינות גדולות. אתה מצפה שאלה יבינו מה שהאדם הפשוט מבין ותופש בחושיו בקלות רבה. אך יצר הגדלות, מוליך אותם לדרך ללא מוצא. העתיד לא צופן טובות. המטורף הבא בדרך מצוי ממש לידינו: קוראים לו מחמוד אחמדיניג'אד, ואם העולם החופשי לא יידע לעצור אותו בעוד מועד, עלולים אנו לחזות בתופעה החוזרת ונשנית של התפרצות הטמטום האנושי של מנהיג מדינה בפעם נוספת.

* * *

מרק הסנר: תגובה לדוריאל [גיליון 487]

זכור לי כי כאשר רצח קנאי פלסטיני את המלך עבדאללה ה-1 על הר הבית, העמיד שם הצבא הירדני מקלעים וקצר בפלסטינים, ונעשה בעיר ובשטח שקט.

זכור לי גם כי כאשר פלסטינים בירדן העזו לעצור את הג'יפ בו נסעה אשתו דאז של המלך חוסיין, הצבא הירדני ערך בהם טבח כזה, שאלפים ברחו לישראל דווקא. מכאן גם השם "ספטמבר השחור".

מסקנה: ברור לגמרי שאנו אמורים לשלם פיצויים למשפחות המתפרעים. לא?

* * *

צפירה יונתן

הפעמון

גדול ונישא אני זוכרת אותו בכניסה האחורית למטבח. גדול, נישא וחלוד וצלילו המזעיק לכל – לעבודה, לאסיפה ולאוכל ובצוק העיתים – לשריפה, ובעת מלחמה, להימלט מהסכנה.

אותן שנים היו שנים אחרות, כמובן, ואולי גם כדאי לשכוח?!

ואני נזכרת בסרט "הגיבן מנוטר דאם", אותו פעמונר (השחקן צ'רלס לואטון) המתרוצץ כחיה רדופה בין פעמוני ענק, צולל ומקיש לתפילה על גג הכנסייה בפריז.

לא אסטה אל הסרט ואחזור ברשותכם לפעמון הקיבוץ. מכל מטרות היותו, קשה לי היום להחליט מה היה תפקידו בעצם?

ובדמיוני הפלגתי לפעמון בית הספר, שם ה"שמש" היה מכריז על תחילת וסוף השיעור – ונחשו בבקשה מתי היה זה הצלצול הגואל ומתי לא...

ונזכרתי בפעמוניה של רוזה היפה ובאוסף המופלא שליקטה והביאה לביתה בשריד, ופעמוניי שלי, פעמוני הבָּקר, שנתן לי הדוד נוח נאכבוש ואליהם פעמון זעיר שהצטלצל על צוואר המשכוכית בעדר.

 ומכאן ­– מרחק ת"ק פרסה – אל סילבייה פלאת ב"פעמון הזכוכית" ואל "למי צלצלו הפעמונים" – גרגורי פק וסופיה לורן (ארנסט המינגווי), האם שכחתי משהו או מישהו?

 ואל אשכח את הפרח האהוב עלי כל כך – "פעמוני מאי" – הגדלים בשלג רחוק מפה.

ועכשיו באמת... – הגיעה העת לסיום ותורכם לספר. ספרו לי אתם, אם תרצו, סיפורי פעמונים, שליוו אתכם באשר הייתם, שם וגם כאן.

22 באוקטובר 2009

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,245 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו. "

חדש: עקב ההיקף הגדול של 9 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 457 גיליונות [וכן רב-קובץ 10 המכיל גיליונות מהמחצית השנייה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-119 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,995 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,011 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,215 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל