| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 505
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ד בטבת תש"ע, 31 בדצמבר 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
עם צרופות ההזמנה למופע מיצירתה של המשוררת ש. שפרה בקפה תיאטרון הקאמרי, 7.1
ובול ה"מטרו" של פתח תקווה [הבאר שחפר יהודה ראב] ששלח לנו משה ברק
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (100).
אורי הייטנר: הזיכרון הסלקטיבי של דן אלמגור [פרסום חוזר].
דן אלמגור: החוט שבו אחז הגץ.
משה כהן: א. מקריבים למולך את מערכת החינוך. ב. מדוע האו"ם לא שולח ועדת חקירה לאפגניסטן? ג. השקרים של דו"ח אדווה, חביבת התקשורת.
יוסי גמזו: מַזְכֶּרֶת לְאוּרִי [קיסרי].
דרור אֵידָר: תעמולה פסיאודו-אקדמית: ירושלים והאסלאם.
אורי הייטנר: א. בין מנהיג מפלגה למנהיג תנועה. ב. גאה ב"ישראל היום"!
תקוה וינשטוק: אוצרים או עוצרי הבנה?
נעמן בלקינד: אבא של מאזן – ראש הפת"ח; ברגותי – אבי אירגון השהידים של הקצה; אורון – אבי התומכים היהודים בטרור המוסלמי.
אלישע פורת: "רֶצִ'יטַטִיב ורוֹנדוֹ" [אבא קובנר ויהלי וגמן].
אהוד בן עזר: צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל. ביבליוגרפיה (ב, סוף).
אילן בושם: עשרה שירים, דצמבר 2009
רבים לא קיבלו את גיליון 503 בגלל שינויים במדיניות ההפצה של השרת נטוויז'ן, והם מתבקשים לפנות אישית באי-מייל ויקבלו אותו ישירות. מצידנו ניסינו לשלוח את הגיליון הזה יותר מפעם אחת, ולכן עם המקבלים אותו כפול, הסליחה. ובכל מקרה אתם יכולים להתעדכן באתר הטרי החדש שהקים יוסי גלרון ובו כל גיליונות המכתב העיתי: http://benezer.notlong.com
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
הָעֶצֶב הוּא יָפֶה גַּם כְּשֶׁהוּא כּוֹאֵב
כְּמוֹ עֵץ פָּצוּעַ, אוֹ אִלֵּם
כְּמוֹ טְרַף סְתָו בִּנְפִילָתוֹ.
מתוך המחזור "נגיעות" (100)
* * *
בפרוס השנה האזרחית 2010 מברך המכתב העיתי את כל נמעניו בשפע משבצות ריקות של איחולים שכל אחד ואחד ממקבליהן ימלא אותן כחפצו על פי משאלותיו והן תתגשמנה!
ומברך גם את אלה אשר למטה מכבודם לפרסם ולהגיב במכתב העיתי הנידח פן תיפגע חשיבותם החשובה
אורי הייטנר
הזיכרון הסלקטיבי של דן אלמגור
[פורסם לראשונה בגיליון 504]
במאמרו "אצלנו בחצר" מציין דן אלמגור ששירו של נתן אלתרמן "על זאת", שנכתב במהלך מלחמת העצמאות, ובו גינה פשעי מלחמה שנעשו בידי חיילים ישראלים במהלך כיבוש העיר לוד, צונזר, והיה השיר הראשון בישראל שנאסר לפרסום בידי הצנזור.
משום מה, בוחר דן אלמגור להשכיח את העובדה, שראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ביטל את החלטת הצנזור, והורה לשכפל את השיר ולהפיצו בכל יחידות צה"ל, כך שיגיע לכל חייל וחייל.
אלתרמן האמין בכל לבו, עד יומו האחרון, בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני ובמלחמה על הארץ, ובשירו האחרון "אז אמר השטן", הזהיר שהדבר היחיד שעלול להביס את ישראל, הוא אם נשכח שעמנו הצדק.
אותו אלתרמן, נאבק כל ימיו על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל דמותו המוסרית של צה"ל ויצא נגד כל מעשי עוול כלפי אזרחי ישראל הערבים ונגד כל פגיעה בטוהר נשקם של חיילי צה"ל. הוא לא ראה כל סתירה בין השניים ואין כל סתירה בין השניים.
אין זה מקרה, שבן גוריון, מצביא מלחמת העצמאות, הורה להפיץ את השיר בקרב חיילי צה"ל. גם הוא, שהפוסט היסטוריונים האנטי ציונים רואים בו את אבי אבות הטומאה וממקדים אליו את התקפותיהם על ישראל ועל הציונות, דגל בערכי מוסר הלחימה וטוהר הנשק, כחלק מצדקתה של מדינת ישראל וצה"ל.
אין זה מקרה שדן אלמגור, ששכח מזמן שאיתנו הצדק, שכח להזכיר את מעשהו של ב"ג, ראש הממשלה, והתמקד בהחלטה הראשונית של הצנזור, פקיד זוטר, שבוטלה. האמת אינה משרתת את המסר של מאמרו. לעומת זאת, חצי האמת, שבמקרה זה בוודאי גרועה משקר, משרתת גם משרתת את המסר.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
נ.ב.
הציטוט הוא מתוך מוסף "הארץ", גיליון מיוחד לסיכום העשור: "המאה ה-21. פנים לדמותה". כותבים שונים כתבו על אירועים בעשור. אלמגור כתב על מותה של נעמי שמר, מזווית המציגה אותה, איך לא? – כגזענית, לאומנית, לא רואה את מצוקת הפלשתינאים וכדומה. המאמר נקרא "אצלנו בחצר", ע' 54. הציטוט המדוייק: "אני זוכר כמה ביקורים בדירתם הצנועה של נעמי וגדעון שמר (והתינוקת הללי) בת"א. שוחחנו אז גם על הממשל הצבאי ועל זוועת כפר קאסם. גדעון דיקלם אז בעל-פה בקולו העשיר את שירו של אלתרמן, 'על זאת', שנכתב כחמישה חודשים אחרי קום המדינה וכינה את מעשיהם של חיילי צה"ל בעת כיבוש העיר לוד 'פשעי מלחמה' ו'מעשי רציחה' (וזאת כשלוש שנים אחרי משפטי נירנברג!). היה זה השיר הראשון בישראל שנאסר לפרסום על ידי הצנזור."
דן אלמגור
החוט שבו אחז הגץ
הובאה לידיעתי תגובה שהופיעה אצלכם השבוע, בתגובה על רשימתי על נעמי שמר, שראתה אור ביום ה' האחרון במוסף-סיכום-העשור של 'הארץ'. בתגובה זו אני מואשם שלא סיפרתי בדבריי כיצד הגיב דוד בן-גוריון על שירו של אלתרמן "על זאת", שנכתב בעיצומה של מלחמת-השחרור, כמה חדשים אחרי קום המדינה.
בימים שקוסוביצקי מרמת-הגולן אולי לא ידע עדיין לקרוא מילים בלי נקודות, כבר פירסמתי כמה רשימות בעניין זה והרציתי עליו לא פעם בפורומים שונים, כשאני מציג בפני הקהל בעזרת שקופיות את הגלוייה שהודפסה וחולקה לכל חיילי צה"ל (המצוייה אצלי).
בעקבות אחת מהרצאותיי פנתה אלי שולמית אלוני, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, קיבלה ממני את כל החומר ופירסמה רשימה ב'ידיעות אחרונות'.
לפני כארבע-חמש שנים ניגש אליי הסופר רם אורן, בתום מופע על אלתרמן שהנחיתי באולם הגדול של הקאמרי, וסיפר לי שלא הכיר את הסיפור, והוא עומד לעצור את מכונות-הדפוס, העומדות להתחיל להדפיס ביום א' בבקר רומאן שלו על מלחמת השחרור, כדי להכניס את הסיפור לספר. וכך עשה. ולפחות חמש פעמים בשנה אני מקרין את הגלוייה על מסך גדול בפני אולמות גדושים בצופים, ומספר את הסיפור, על לקחיו.
(ור' גם רשימה בת ארבעה עמודים ב'דבר השבוע' 22 באפריל 1983, "אם המצפון לא יפעם בלבנו – לא נהיה ראויים: ציטוטים מיומני בן-גוריון בחודשים אוקטובר 1948-ינואר 1949", שם מצוטטים גם השיר והאיגרת).
גם הפעם, כשהכנתי לבקשת מערכת 'הארץ' את הרשימה על נעמי שמר, הקדשתי כעשר שורות לאותה פרשה. ואז הוגבלתי במספר המלים שהוקצב לי באותו עמוד, ונאלצתי להוציא את רוב הקטע מרשימתי. הנה, מלה במלה, מה שכתבתי לפני שבועיים, אך לצערי לא נכלל ברשימה, מחוסר מקום:
כשהשתחררתי מהצבא והייתי סטודנט בירושלים נהגתי לבקר מדי פעם בדירתם הקטנה של גדעון ונעמי שמר, בקומת קרקע בצפון תל-אביב, ליד מוסך 'דן' הגדול, עליו השלום. גדעון, במאי 'פשיטה וכפר' ו'חמש-חמש', ביים אז הצגות לתיאטרון הסאטירי החדש, 'סמבטיון', שהקימו שני שחקני הקאמרי, זאב ברלינסקי ומרדכי בן-זאב. נעמי כתבה אז לתיאטרון את 'זמר לגדעון'. אחרי זוועת כפר-קאסם, ובעקבות החוברת המזעזעת שהוציאו חוגי 'העולם הזה', שוחחנו ארוכות, גדעון ואני, על שירו של אלתרמן, "על זאת", שנכתב כמה חדשים אחרי קום המדינה (ומיספר חדשים אחרי "מגש הכסף") ותיאר את התנהגות צה"ל בעת כיבוש לוד כ"פשעי מלחמה" ו"מעשי רציחה" (זה היה שלוש שנים בלבד אחרי משפטי נירנברג). הצנזור הישראלי הצעיר במדינה בת פחות מחצי-שנה אסר, כידוע, על פרסומו של השיר ב'טור השביעי' ב'דבר'. אלתרמן ניגש עם השיר לדויד בן-גוריון, שבתוקף תפקידו כראש-הממשלה ושר-הביטחון היה אחראי, למעשה, על "פשעי המלחמת" האלה. בן-גוריון קרא את השיר, הורה לצנזור הצבאי להתיר את פרסומו ב'דבר', וציווה על קצין החינוך של צה"ל להדפיס את השיר בעשרות אלפי גלויות, לחלקן לכל חיילי צה"ל ולקרוא אותו במיסדרי הבוקר של צה"ל, בצירוף איגרתו של ראש-הממשלה ושר-הביטחון למשורר, בה נאמר שערכו של ה'טור' המחורז אינו נופל, ואולי עולה, על ערכם של כל טורי השריון שהיו אז לצה"ל בן חמשת החדשים.
"אולי תכתוב שיר כזה ל'סמבטיון' על הטבח שערך משמר-הגבול בכפר-קאסם?" שאלני גדעון. נעמי ישבה עמנו בחדר, מחזיקה בידיה את בתם התינוקת, הללי.
כתבתי את השיר, 'הכומתה' – בלדה, שקישרה את צבע הכומתה הירוקה של השוטרים שביצעו את הטבח הנורא בכפר-קאסם לצבע הכומתות האדומות, ה'כלניות', של חיילי הדיוויזיה הבריטית השישית. גדעון קרא בקולו העמוק את השיר באוזני שחקני 'סמבטיון' (ביניהם היו גם שמעון ישראלי, אריק איינשטיין שהשתחרר זה עתה מהצבא ואחרים), שהביע חשש מפסילת השיר על ידי הצנזורה, או מתגובות הקהל באולם. גדעון החליט לבצע את השיר.
שני מייסדי התיאטרון מסרו לנו אחר-כך שהצנזור פסל את השיר – שיר-התיאטרון הראשון בתולדות המדינה שנפסל על ידי הצנזור הישראלי.
אם אמנם מתגעגע כל-כך אורי הייטנר לימי המופת המנהיגותי, שבהם פעל ראש ממשלת ישראל להדפסת הטור "על זאת" והפצתו לכל חיילי צה"ל, יש לי רעיון שוודאי ילהיב אותו:
לא מזמן פירסם איש-רוח יהודי וציוני אחר טורים שבהם כינה את התנהגות צה"ל ממש באותם ביטויים שבהם השתמשו נתן אלתרמן ודוד בן-גוריון עוד בימי מלחמת-השחרור.
למה שלא יצווה ראש-הממשלה של היום לצנזור הצבאי לפרסם את הטורים האלה – לא את כולם, חלילה, כדי לא לגזול זמן-אימונים מהחיילים. תספיק תמצית של שני עמודים, כאורך טורו של אלתרמן "על זאת" – ולהפיצו בקרב כל חיילי צה"ל, בצירוף אגרת (שעליה יהיו חתומים, בצידו של ראש-הממשלה הנוכחי, גם אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני, ואולי גם הנשיא ושר המשפטים)? וכדי לחסוך מדוברו העסוק של ראש-הממשלה זמן, אני מצרף את נוסח האגרת המוכנה, שכתב דויד בן-גוריון לנתן אלתרמן בנובמבר 1948. צריך לעדכן בה רק שלוש (!) מילים:
"השופט גולדסטון היקר,
יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טוריך האחרונים. היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא פעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה.
אני מבקש רשותך להדפיס [תמצית] מ'טור' זה – אין טור משוריין בציוד צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם – בהוצאת משרד הביטחון ולחלקו לכל איש צבא בישראל.
בהוקרה ובתודה,
בנימין נתניהו
ולסיום: נתן הנביא השמיע באוני דויד המלך את משל כבשת הרש, והאשימו ברצח ("אתה האיש!"). נתן אחר, אלתרמן, השמיע באזני דוד אחר, בן-גוריון, את "על זאת", שבו הואשמו המדינה והצבא שדויד זה, השני, עמדו בראשו, ב"פשעי מלחמה" ו"מעשי רציחה" (וזאת שנים ספורות אחרי משפטי נירנברג!). והנה, בספר שיריו האחרון של נתן השני, שיצא לאור בחייו, כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים ('חגיגת קיץ'), פירסם המשורר שיר בן שמונה שורות בלבד, "הכבשה", שאינו מוכר לקהל הרחב, אבל כדאי שמחפשי-הצדק יקראו אותו בעיון:
גזל את כבשת הרש,
כיסה את דמה באבן.
בשרה אכל, חלבה שרף,
לא השאיר כי אם בדל צמר.
מן הצמר הזה ניטווה החוט
שבו אחז הגץ
שבא כדלקה פתח בית האיש
ונכנס ככבשה של אש.
*
ליתר דיוק: רשימתה של שולמית אלוני, "למען טוהר המחנה", ראתה אור 'בידיעות אחרונות' ב-13 ביולי, 1979. זאבה זבידוב כתבה אז מכתב למערכת וציינה שהגלוייה שהופצה בין חיילים צה"ל נמצאת בידה. ב-22 באפריל 1983 התפרסמה ב'דבר השבוע' רשימה על פני ארבעה עמודים, שכותרתה היא ציטוט מהגלוייה של בן-גוריון, "אם המצפון לא יפעם בלינו – לא נהיה ראויים", ובה צוטט במלואו השיר "על זאת", ולצידו קטעים מיומני דויד בן-גוריון מאותה תקופה. גם על "מעשי הזוועה של חיילים (ישראלים – ד"א) בגליל ובדרום.
משה כהן / שלושה מכתבים
א. מקריבים למולך את מערכת החינוך
מכובדי,
המנהג במקומותינו היא הסגידה לפוליטיקלי קורקט, קרי דמוקרטיה וזכויות אזרח. והמחיר שאנחנו משלמים הוא לא פעם כבד. אחד הקורבנות שאנחנו מקריבים למולך היא מערכת החינוך שלנו המידרדרת מדחי אל דחי. וכולם דורשים תיקון המצב על ידי הזרמת כספים לשכר המורים. והנה נוכחנו לאחרונה שבכך אין די. בשנה האחרונה היינו עדים לתופעה של אנשי היי-טק בעלי רמה מדעית ומוטיבציה גבוהות העוברים הסבה להוראה בבתי ספר.
זו מגמה ברוכה, אך התוצאות עגומות. רוב המורים החדשים נשרו מהמערכת תוך תקופה קצרה. וכל כך למה, כי לא יכלו להתמודד עם האנרכיה וחוסר דרך ארץ השוררים בכיתה. תראו לי שר חינוך אחד שיעיז לדרוש הענקת סמכויות למורים לענישת תלמידים סוררים. אין כזה, כי כולם חוששים מזעם התקשורת שתציג אותם כפוגעים בזכויות התלמידים חלילה.
בין זכויות התלמידים כלולה גם הזכות לעבור בחינות ללא ידע על סמך מה שנקרא לקויות למידה.
אולי כדאי להשוות מה המצב החוקי בארצות שבהן מערכת החינוך היא יעילה, כגון סינגפור, טאיוואן, פינלנד רוסיה וכיו"ב. על פניו, משער אני שאצלם יש סמכויות ענישה למורים ויש משמעת בכיתה. אין סיכוי לחינוך טוב ללא משמעת. כבר חז"ל קבעו שדרך ארץ קודם לתלמוד תורה. כנראה לא היה בתקופתם פוליטיקלי קורקט.
ב. מדוע האו"ם לא שולח ועדת חקירה?
מכובדי,
סוכנות הידיעות AP פרסמה היום [30.12] בשם חוקרי האו"ם שבעשרת החודשים הראשונים של השנה נהרגו במלחמת אפגניסטן 2,021 אזרחים לרבות ילדים.
אז מדוע האו"ם לא שולח ועדת חקירה ומדוע האירגונים באנגליה אינם מוציאים צווי מעצר נגד מפקדי הצבא של נאט"ו? מדוע רק נגד ישראלים? עושה רושם שהגינויים של ישראל על ידי יפי הנפש בעולם אינם בתום לב.
ג. השקרים של דו"ח אדווה, חביבת התקשורת
מכובדי,
דו"ח אדווה האחרון מתריע על פערים הולכים וגדלים בין העדות, בין אשכנזים למזרחים.
אכן אני יכול להעלות בדעתי אנשי עדות מזרח מקופחים, כגון אקירוב, עזריאלי, שלמה אליהו, יצחק תשובה, לב לבייב, בני גאון, רמי לוי, יצחק נבון, משה קצב, מאיר שטרית, שאול מופז, בנימין בן אליעזר, דן חלוץ, גבי אשכנזי, אלוף נחושתן, דניאל בן סימון, דליה איציק, א.ב.יהושע, יעקב אלון, ועוד...
אני גם נזכר באנשים מזרחיים שנשאו לאישה אישה אשכנזייה, לא עלינו, אז איך עלינו לסווג את צאצאיהם? לאיזו עדה שייך צחי הנגבי (בן לאם תימנייה אם אינני טועה).
בקיצור, אם יצחק תשובה בין המקופחים, יהי חלקי עימם. אגב, אני גם ספרדי (יליד בולגריה) וגם מעוט אמצעים, גם קשיש וגם יתום, וגם חולה. לכן טוב שיש אדווה.
בינינו, אפשר לפתח את הנושא הזה עד אבסורדום, כי הוא אבסורדי.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
אהוד: כשמבטאים את שם משפחתי בֶּן עַזַר במקום בֶּן עֶזֶר – אזיי גם אני מזרחי, ואני לא מתלוצץ. חוקרת ספרות חשובה נאלצה לכתוב מחדש את עבודת המחקר שלה על סמי מיכאל, שמעון בלס ואהוד בן עַזַר ("המחצבה") משום שנסמכה על ההנחה הביוגראפית ששלושתנו "עיראקים".
יוסי גמזו
מַזְכֶּרֶת לְאוּרִי
במלאות 30 שנה לפטירתו של אורי קיסרי ז"ל,
הצַבָּר הצעיר לָנֶצַח, מחלוצי העיתונות הישׂראלית
עִתּוֹנוּת הִיא אוֹבְּסֶסְיָה שֶל אֹזֶן כְּרוּיָה / לְדָכְיֵי הַנִּצְחִי בְּקוֹנְכִית הַבָּנָאלִי. / צָרִיךְ לִהְיוֹת מֻכְשָר מְאֹד (רָצוּי עִם מִטְרִיָּה) / לְהִתְהַלֵּךְ יָבֵש בֵּין מִמְטְרֵי הָאַקְטוּאָלִי. / וְצָרִיךְ קְצָת לִהְיוֹת מְחוֹנָן בְּכִשְרוֹן / הִסְתַּכְּלוּת חוֹדְרָנִית כְּקָלִיעַ בָּלִיסְטִי / שֶתַּזְנִיק כָּאן אֶת רִיתְמוּס הַזְּמַן וּפִשְרוֹ / לְרָמַת עִצּוּבוֹ שֶל פִּיּוּט פּוּבְּלִיצִיסְטִי / שֶרַק מִי שֶהָיָה מִין מוֹרִיס שֶבַלְיֶה / אֶלָּא מָה: צַבָּרִי, שְכוּר בָּשְׂמֵי יָם וּפְּלָאזָ'ה / וִיקָבִים וּפַרְדֵּס (בְּקִצּוּר: הַ"מִילְיֶה" / הַהוֹפֵךְ לְפִיּוּט כָּל פִּסַּת רֶפּוֹרְטָאזָ'ה) / מְסֻגָּל הָיָה כְּמוֹ וִירְטוּאוֹז לְנַגֵּ ן/ בִּמְכוֹנַת-הַכְּתִיבָה הַצְּנוּעָה שֶלּוֹ סְוִּיטָה / שֶהִפְלִיא בָּהּ תָּמִיד לֶאֱהֹב, לְפַרְגֵּן / אַךְ בְּעַיִן פְּקוּחָה שֶשּוּם מוּם לֹא הֵלִיטָה / וְיָדַע כְּ"גּוּרְמֶה" בָּהּ לִמְהֹל עֲסִיס-פְּרִי / וַעֲסִיס-הֲלָצָה וַעֲסִיס-אָפוֹרִיזְם / וְחִיּוּךְ סְקֶפְּטִיקָנִי נוּגֶה, וְ"אֶסְפְּרִי" / שֶהוּא קְצָת מְצֻרְפָת, אֲבָל לֹא-קְצָת עִבְרִי, / וּקְמָטִים שֶל בִּינָה, וּקְרִיצוֹת שֶל לִירִיזְם. / וְעוֹד מַשֶּהוּ, מַשֶּהוּ כְּלָל לֹא רוֹוֵחַ / כָּאן, בַּגּ'וּנְגֶּל הַזֶּה שֶל אַסְפַלְט וְנֵאוֹן / הַנִדְחָק, מְמֻרְפָּק, גַּם נוֹשֵךְ גַּם נוֹבֵחַ / (בְּנִגּוּד לָאִמְרָה הַנִּשֵּׂאת בְּגָאוֹן / שֶ"נוֹבֵחַ אֵינֶנּוּ נוֹשֵךְ", בָּהּ גַּם אֶלֶף / בְּנֵי-אָדָם לֹא יוּכְלוּ לְשַכְנֵעַ שוּם כֶּלֶב...) / בְּקִצּוּר: עִתּוֹנַאי שֶבֹּרַךְ בִּסְגוּלָה / שֶאֵינָהּ נְפוֹצָה כְּלָל בַּבְּרַאנְזָ'ה כֻּלָּהּ: / חֵן – מִצְרָךְ שֶכִּמְעַט לֹא נִדְרָש בְּיָמֵינוּ / וְכָל-כָּךְ אָנַכְרוֹנִי וְלֹא אָפְנָתִי / וַאֲפִלּוּ – נֹאמַר נָא זֹאת דּוּגְרִי, בֵּינֵינוּ – / מְבֻזֶּה וּמֻקְצֶה כְּמִין נֶגַע מַחְטִיא / בְּעִדַּן אַלִּימוּת-הַלָּשוֹן-וְהָעֵט / (וּבִפְרָט בְּפִי מִי שֶקּוֹלָם הַצָּרוּח ַ/ הוּא עֵדוּת כִּי אָכֵן, לֹא חַפִּים הֵם מֵחֵטְא / אַךְ חַפִּים הֵם, כָּלִיל, מֵרְבַב חֵן וּשְאַר-רוּחַ). / וְהַנֶּכֶס הַזֶּה, אוֹתוֹ חֵן שֶל "אַלְט מוֹדִיש", / פֶּרַח-בַּר לֹא מוּגָן וּוַדַּאי לֹא מָצוּי – / כְּמוֹ שֶגַּם אֶפִּיקוֹרְסִים יוֹדְעִים סִפְרֵי-קֹדֶש, / אֲבָל רַק עַמָּרָצִים פּוֹסְלִים בְּלִי מִצּוּי – / כֵּן, הַחֵן הַזֶּה, אַף-עַל-פִּי-חֵן הַזֶּה, נֶגֶד / דֶּמָגוֹגְיַת-הַכַּאסַח נוֹתֶנֶת הַטּוֹן / בִּרְשוּת-פְּרָט וּרְשוּת-כְּלָל, עַל דּוּכָן וּרְצִיף-"אֶגֶד", / בַּמִּשְׂרָד וּבַכְּנֶסֶת וְגַם בָּעִתּוֹן – / הָיָה נֶכֶס עִם מַעַן מֻכָּר, וַאֲפִלּוּ / עִם כַּמָּה הֲלָצוֹת עַל חֶשְבּוֹן הַנִּמְעָן: / אוּרִי... אוּרִי קֵיסָרִי... לֹא דְחִילוּ-וּרְכִילוּ / אֶלָּא דְחִילוּ-וּרְחִימוּ שֶל עֵט מְטֹעָן / לֹא בְּרַעַל צָרוּף כִּי אִם דְּיוֹ, דְיוֹ עִם בֹּשֶׂם / שֶל סִמְטוֹת מוֹנְפַּרְנָס אוֹ מוֹשְבוֹת הַבָּרוֹן; / לֹא שִיר-אֶרֶס, שַנְסוֹן; לֹא מָרוֹר, רַק חֲרֹסֶת; / לֹא סִגְנוֹן "מַה נִּשְמָץ?", אַךְ כְּתִיבָה עִם סִגְנוֹן. / וּפִקְחוּת סוֹבְלָנִית, עֵת מָטֶרְיַת הַנְּיָר הִיא / הַיְּחִידָה שֶנּוֹתְרָה סוֹבְלָנִית, עַד אַבְּסוּרְד, / וַהֲרֵיהִי סוֹבֶלֶת כָּל זוֹל וּווּלְגָארִי / וְכָל "שוּנְד" לְמִינֵהוּ. חָכְמַת הַסִּפְסוּר / בְּמוּמֵי הַזּוּלָת, כָּל אוֹתוֹ רֶצַח-אֹפִי / שֶעֵדִים לוֹ לֹא פַּעַם צִבּוּר וּמְדִינָה / לֹא הָיוּ נָכְרִיּים לוֹ מֵהֶם, לֹא, הַדֹּפִי / הַיָּחִיד שֶטָּפְלוּ בּוֹ הָיָה חֶסְרוֹנָם... / אוּרִי... אוּרִי קֵיסָרִי... סוּגָה וְאַסְכּוֹלָה / בְּתַמְהִיל ז'וּרְנָלִיסְטִי אָנִין וְרַךְ-טוֹן; / מִין צִפּוֹר אוּלְטְרָה-אַרְצִישְׂרָאֵלִית, שֶקּוֹל לָהּ / גַם לוֹקָאלִי וְגַם מוּסִיקָאלִי. נָכוֹן, / עוֹף נָדִיר עַד פְּלִיאָה, עוֹף-נְדוֹד, זַמַּר-סוֹלוֹ: / מִנּוֹשֵׂא לְנוֹשֵׂא, מֵעִתּוֹן לְעִתּוֹן.../ צִינִיקָנִים נָדִים הָיוּ: "סֶנְטִימֶנְטָאלִי", / אַךְ בֵּינָם לְבֵינוֹ הָיָה פַּעַר-רָמָה / לֹא רַק שֶל סֶנְטִימֶנְטִים רַבִּים, כָּךְ נִדְמָה לִי, / אֶלָּא שֶל סֶנְטִימֶטְרִים רַבִּים, מִשּוּם-מָה. / כֵּן, אֲפִלּוּ זוּטֹנֶת שְדוּפָה וּטְרִיבְיָאלִית / נֶהֱפְכָה לוֹ לְמִין אָנֶקְדּוֹטָה קְסוּמָה. / אִיש אַחֵר. אִיש זוֹכֵר. אִיש תָפוּר כְּמוֹ מִמֶּשִי / עַל מִדּוֹת הַתְּקוּפָה הַבְּלוּ-גִ'ינְסִית הַזֹּאת / עִם דַּנְטֶל שֶל כַּמָּה נִמּוּסִין טוֹבִים: קֶשֶב / וְחָכְמָה לְהַתְרִיעַ מִבְּלִי לְבַזּוֹת; / אֵין סָפֵק: אִינְוֶנְטָר מְיֻשָּן מְאֹד, סֶרַח- / עֹדֶף זָר וּמוּזָר וּבִלְתִּי-שִמּוּשִי / כְּמוֹ חִבָּה לַיָּפֶה, אִם אִשָּה וְאִם פֶּרַח, / וּסְלִידָה מֵרִשְעוּת, וּדְבֵקוּת בַּשָּרְשִי. / אֲנָשִים שֶיָּדְעוּ רַק אֶת שְמוֹ, בְּלִי מַרְאֵהוּ, / נִדְהֲמוּ: "זֶהוּ אוּרִי?"... רֹאשוֹ הַלָּבָן / כְּמוֹ הִפְרִיךְ בְּמֻפְגָּן שֵם צָעִיר כָּל-כָּךְ... זֶהו / הֲרֵי שֵם שֶל צָעִיר מִקְצוֹעִי (זֶה – וְ"דָן"). / וּמַמָּש כִּבְאוֹתָהּ רֶפּוֹרְטָאזָ'ה פַנְטַאסְטִית / (סֵפֶר "רוּת", פֶּרֶק א', "הֲזֹאת נָעֳמִי?") / נִרְאָה שְמוֹ – בִּנִגּוּד לְמִין טִי-שֶרְט אֶלַאסְטִית – / קְצָת קָטָן, בְּכַמָּה מִסְפָּרִים... אֲבָל מִי / שֶהִכִּיר אוֹתוֹ, לֹא הַקַּנְקָן, רַק הַיַּיִן: / אִיש סוֹפֵר, שֶסּוֹפֵר הַכֹּל, חוּץ מִשָּנִים, / אִיש דָּרוּךְ כְּמֵיתָר, אִיש טוֹב-לֵב וְטוֹב-עַיִן, / אִיש שֶגַּם בֵּין חוֹחֵינוּ מָצָא שוֹשַנִּים – / מִי שֶשָּב וּקְרָאָהוּ קְבוּעוֹת, אֶת הַשֶּפֶךְ / הַשַּמְפָּאנִי הַזֶּה שֶל חִיּוּת וּנְעוּרִים, / הִשְתּוֹמֵם, לֹא אַחַת, בְּדִיּוּק, עַל הַהֵפֶךְ: / "אִיש בּוֹגֵר – וְכוֹתֵב כְּמוֹ פַּיְטָן בֶּן עֶשְׂרִים..." / הִנֵּה כָּךְ, בְּמִלְחֶמֶת-גֶּרִילָה בּוֹדֶדֶת / שֶל שׂוֹחֶה לְבַדּוֹ, עַד כְּדֵי חֲרִיגוּת, / מוּל הַטְּרֶנְד הַבּוֹטֶה, הַחוֹטֵא, כְּבַד-הַהֶדֶף / שֶל סִגְנוֹן עִתּוֹנוּת בְּלִי הוּמוֹר וְהָגוּת / שֶהִצְהִיבָה בְּלִי גְבוּל וְכוֹתְבֶיהָ הֵגִיסוּ / אֶת לִבָּם (אִם הָיָה לָהֶם לֵב), וְדָרְסוּ, / הוּא נִשְאַר שְמוּרַת-טֶבַע שֶטֶּרֶם הֵנִיסוּ / צַיָּדִים אֶת זְמִירֶיהָ יְפֵי-הַסִּלְסוּל. / עִתּוֹנוּת הִיא אוֹבְּסֶסְיָה: לִלְכֹּד כְּמוֹ בְּרֶשֶת / אֶת פַּרְפַּר-הַחֲלוֹף בִּמְחִי-אוֹת, אוֹת כְּתוּבָה. / הוּא הָיָה מוֹהִיקָן אַחֲרוֹן בְּיַבֶּשֶת / הַנִּמְחֵית כְּאַטְלַנְטִיס, אֱמֶת עֲצוּבָה.../ אַךְ הָאוֹת, אוֹתָהּ אוֹת, לֹא שְכָחַתְהוּ. נִרְגֶּשֶת / הִיא טְבוּעָה כְּבָר שְלוֹשִים שְנוֹת זְכִירָה, חֲצוּבָה / עַל פְּנֵי שַיִש לָבָן כִּשְׂעָרוֹ, וְנִדְרֶשֶת / עַל מַצֶּבֶת-קִבְרוֹ כְּחוֹתָם-אַהֲבָה / שֶל זוֹכְרָיו הָרַבִּים הַיּוֹדְעִים: אֵין לָרֶשֶת / אֶת שֶאֵין לוֹ תַחְלִיף לְעוֹלָם. תַּנְצְבָ"ה.
דרור אֵידָר
תעמולה פסיאודו-אקדמית: ירושלים והאסלאם
המערכה הניטשת בשבועות האחרונים על ירושלים (לא ייאמן שהמילים הללו נאמרות כאן, למעלה משישים שנה לאחר הקמת המדינה) היא חלק ממערכה עולמית שמנהל האסלאם הרדיקלי וגם זה המתון. בעניין זה, גם המתונים מיישרים קו.
צרכן החדשות הממוצע בעולם, שאינו מכיר את הצדדים, אם יקיש במנועי החיפוש באינטרנט את המילים Jerusalem ו- Islam, יקבל בין התוצאות הראשונות מאמר מאת ד"ר מוזאמיל צידיקי (Muzammil H. Siddiqi), המצוטט באתרים אסלאמיים רבים, בשם "הפרספקטיבה האסלאמית על ירושלים" (The Islamic perspective of Jerusalem). צידיקי, אחד הדוברים הראשיים של האסלאם בצפון אמריקה, הוא יליד הודו, בוגר האוניברסיטה האסלאמית בסעודיה ובעל דוקטורט בחקר הדתות מאוניברסיטת הרווארד. הוא גם יו"ר המועצה להלכה אסלאמית (פִקה) בצפון אמריקה.
המאמר מבקש לבסס את הקשר של האסלאם לירושלים ואף לעשותו ייחודי וחשוב יותר מזה של היהדות והנצרות. אני נדרש למאמר הזה משום שכבר זמן רב לא נתקלתי בגיבוב של סילופים וחצאי אמתות המלווים בטיעונים ילדותיים שלא היו עוברים שום משוכה אקדמית בסיסית.
את הטיעונים הללו, הנאמרים מפי בעל סמכות כשל צידיקי, אוכלים מאזיניו ושומעי לקחו בכל העולם, כמו גם קוראים רבים שאינם מעורים בנושא וחושבים שהאיש הוא אוטוריטה בתחום. כדאי לקרוא את המאמר לא רק כדי להכיר את היריב ואת תעמולתו, אלא גם כדי להתפלץ מעוצמת הנאיביות התקשורתית בישראל, בעיקר בכל הקשור לצד הליברלי שלה שהוא היותר דומיננטי בשיח הציבורי.
בחלקו הראשון, מנסה צידיקי לבסס את הקשר הקדום שבין ירושלים לבין האסלאם טרם הופעתו. מה כבר הוא יכול להגיד? האם היה איזשהו ערבי במדבריות המזרח התיכון ואפריקה ששמע על העיר הזאת, או אם שמע, האם תבע זכויות כלשהן עליה?
ובכן צידיקי טוען שמכיוון שנביאי ישראל ומלכיהם מופיעים בקוראן (הוא לא מודה שהם השתייכו לעמנו אלא מכנה אותם נביאי אללה) ומכיוון שהאישים האלה פעלו בעיר, הרי שירושלים הופכת באופן טבעי לעיר מקודשת למוסלמים. ככלל, לאורך המאמר צידיקי מפזר הערות קטנות שמשמעותן היא שהלגיטימציה של הדמויות התנ"כיות (היהודיות...) נובעת בראש ובראשונה מהופעתן בקוראן, וכן, נכון, הוא שמע על כך שגם יהודים ונוצרים מכירים בחשיבותן של האישים הללו. ראשית, האימוץ המגוחך של נביאינו והפיכתם למוסלמים בפוטנציה, ולאחר "ביסוס" הטענה הראשונית, באה הטענה השנייה ומחברת את עירם של נביאי אללה עם המוסלמים. מושלם, לא?
כידוע, ירושלים אינה מוזכרת ולוּ פעם אחת בקוראן (מה שלא מנע מדובר התנועה האסלאמית בישראל להכריז על מגיש הטלוויזיה אברי גלעד כמסית, רק משום שציין זאת). משום כך נוצר צורך להמציא מסורת המחברת את האסלאם לעיר הזאת, שמוחמד לא ידעה. ובכן, לילה אחד, בדרך פלאית, הנביא [מוחמד] נלקח במסע חשוב ממכה לירושלים ומשם לשמיים. המסע הלילי היה נס גדול שהמוסלמים מאמינים שהוא הוענק לנביא מוחמד כאות כבוד וכאישור על הקישור הרוחני של מכה עם ירושלים. המלאך גבריאל לקח את הנביא ממכה לירושלים. מסופר שהנביא עמד על הסלע הקדוש, עלה לשמיים, ונפגש עם נביאים ושליחים רבים שנאספו יחדיו לכבודו בהזדמנות הזו, וניצח עליהם בתפילות. כך צידיקי.
ובכן, האם אין הסיפור שחזור מיתולוגי של הפעולה הפוליטית שעשה הכליף עומר כאשר בנה את המסגד על מקום המקדש היהודי? בניית המסגד היתה הצהרה מעשית בדבר ירושתו של האסלאם את הדתות הקודמות – בעיקר את היהדות וממנה גם את הנצרות; ירושה שביקשה למחוק את הלגיטימיות של הדתות הקודמות ולהכריז רק על האסלאם כדת האמת הרלוונטית בעולם.
כך גם מעשה העלייה השמיימה של מוחמד ופגישתו עם כל הנביאים שקדמו לו – כלומר, מוחמד לוקח את שרביט ההובלה הנביאי והופך לחותם הנביאים – מעין טקס חניכה ידוע בתרבויות רבות שבו המנהיג לעתיד נפגש עם רוחות אבותיו ומקבל מהן את הסמכות להוביל במקומם.
בניגוד לאיזכורים אחרים במאמר, צידיקי אינו מביא את המקור לסיפור עלייתו של מוחמד השמימה, ולא בכדי; המקור אינו קוראני אלא בתר-קוראני ונמצא במסורות בעל-פה. קדושת ירושלים אליבא דאסלאם, נובעת אפוא ממקור הנופל בקדושתו ממקום המוזכר בקוראן, מכה ומדינה למשל. בכל אופן, הסיפור הזה הוא כל הקשר שיש במסורת הדתית הקדומה של האסלאם עם ירושלים.
ירושלים עבור היהודים היתה מאז ומעולם עיר בירה פוליטית, מדינית, רוחנית, מחוז הכיסופים הראשי. כאן חובר חלק ניכר מספרי התנ"ך – עיר ממשית בעלת ממד רוחני.
באסלאם, לעומת זאת, מדובר בסיפור על עלייה שמימית חלומית של מוחמד מירושלים אל השמיים. אם העלייה הזו היתה כה חשובה, מדוע לא הוזכרה בקוראן? ושמא, כפי שטוען המזרחן מרדכי קידר, מדובר בזיוף מסורות לצרכים פוליטיים. מעין מה שמזרחן אחר, גיא בכור, נוהג לומר – שההתקפות הערביות השונות על ישראל הן בעיקר פרי סכסוכים פנימיים שישראל היא כליא הברק שלהם.
המאמר של צידיקי רצוף טעויות מביכות בעיקר כאשר הוא מנסה להשוות או להתמודד עם המסורת היהודית. או אז מתברר שהדוקטור לדתות אינו מבין דבר וחצי דבר אפילו בתנ"ך, שלא לדבר על שאר המרחב הטקסטואלי היהודי.
כך כותב צידיקי: "לפי החדית', האבן השחורה היתה במכה במקום של הכעבה מאז אדם הראשון. היו אלה הנביאים אברהם וישמעאל שבנו את הכעבה במצוות אללה ובהדרכתו. העיר ירושלים נוסדה כמרכז דתי עבור השבטים הישראלים על ידי הנביאים דוד ושלמה סביב שנת 900 לפנה"ס." מכאן הוא מסיק: "היה זה כמעט 1,000 שנים לאחר זמנו של הנביא אברהם ובנייתה של הכעבה. כאן, אפשר לומר, שלכעבה יש עליונות היסטורית על ירושלים."
מדובר במנגנון טיעונים קבוע (שבסיסו תעמולתי): ראשית הנחה בעייתית, לאחר מכן גל שלם של מסקנות הנובעות ממנה והתייחסות אליהן כאל אמת היסטורית מוכחת. ההנחה הראשונית הנאמרת כברורה מאליה היא שהכעבה נבנתה על ידי אברהם וישמעאל, ואם כן יש לה קדימות על ירושלים. נעזוב את הוכחת הטיעון הראשון, אבל האם המחבר, כמומחה לדתות, אינו מכיר את המסורת היהודית המפורסמת המקשרת את עקדת יצחק עם הר המוריה הוא הר הבית? צריך רק להקיש בגוגול. ובאשר לקדימות שהמחבר טוען שיש לכעבה על ירושלים – אדרבא, יקחו הם את הכעבה ויעזבו אותנו ואת ירושלים במנוחה.
ועוד: "חשוב לציין כי התנ"ך אומר שהישראלים הקדומים בירושלים, כאשר הקריבו את תפילותיהם וקרבנותיהם המקודשים ביותר, נהגו לכוון את פניהם כלפי דרום (שמות: 40). הכעבה היא מדרום לירושלים. כך אפשר לומר שהכעבה היתה "קיבלה" (כיוון התפילה) גם עבור הקהילות הישראליות הקדומות."
כפי שאפשר לראות, צידיקי מביא כמקור לטיעוניו את הפרק האחרון בחומש שמות. כל קורא תנ"ך מתחיל יודע שאין שם דבר המתקרב לטיעונים הללו, אבל דווקא המקור המופרך חושף את ערוות טיעוניו של צידיקי, שלמרות התהדרותו בדוקטורט לדתות מהארוורד, אינו מכיר את התנ"ך, לא כל שכן מסורות יהודיות נוספות, מה שלא מפריע לו להפריח ספקולציות מביכות לפני קהל מאזינים שאינו יכול (או אינו רוצה) לבקר או לבדוק את דבריו.
ראוי לשים לב שכדוברים מוסלמיים אחרים, גם צידיקי נמנע באופן עקבי מלדבר על ה"עם" היהודי, או the Israelite people – אלא ישראלים קדומים, שבטים או קהילות. רק לא עַם. הסיבה לכך פשוטה, המוסלמים (וגם השמאל הרדיקלי) אינם רואים ביהודים עם אלא דת בלבד.
אחרונה וראויה לאזכור היא אמירתו של צידיקי שכאשר כבש הח'ליף עומר את ירושלים ביקש לבנות את המסגד המפורסם: "המקום היה שומם באותה תקופה. הרומאים החריבו את המקדש השני כביכול (so-called Second Temple) ואף שליט לא ניסה לבנות בית תפילה כלשהו שם."
האם לא פה טמון שורש המהומות שהערבים מנסים לחולל סביב הר הבית וירושלים? הנה, לא רק ראאד צלאח ולא רק המופתי של ירושלים וחבר מרעיו – אפילו דוקטור, בוגר הארוורד, האמור להיות אמון על המתודה המדעית, מתכחש להימצאותו של מקדש יהודי על ההר אי פעם, למרות אלפי עדויות מדעיות מגוונות. מה שלא מונע ממנו להתייחס כאמת נוראה לסיפור שאינו מופיע בקוראן על עלייה השמיימה של מוחמד דרך ירושלים ובשל כך לתבוע את זכות הבעלות על העיר.
הקריאה הקצרה במאמר כאן לא נועדה למומחים לחקר האסלאם, גם לא למזרחנים בלבד; כל קורא עם יכולת סבירה בהבנת הנקרא והוכחת טיעונים יכול להתמודד עם התעמולה הזו, שאינה עניין לאקדמיה בלבד, אלא היא דלק תמיד המזין את גלגלי הטרור העולמי ואת ההתנגדות העזה להימצאותה של ישראל באזור, מה שמחריף ביתר שאת את אילמותה ההסברתית של מדינת ישראל בשטח הפרוץ הזה.
אהוד: כדאי לבדוק גם את כמות התרומות המוסלמיות, ובהן של משפחת בן-לאדן, לאוניברסיטת הארוורד, והאם יש קשר ביניהן לבין הענקת תואר דוקטור לאותו מתעתע מוסלמי.
אורי הייטנר
א. בין מנהיג מפלגה למנהיג תנועה
אחד מאנשי הרוח הבולטים של הקיבוץ הארצי, אותו פגשתי באירוע ההשקה של הביוגרפיה של מאיר יערי, מאת אביבה חלמיש, הביע באוזניי פליאה על נוכחותי במקום. "לא ציפיתי לראות אותך כאן," הוא אמר לי, "הרי יערי הוא בוודאי אבי אבות הטומאה בעבורך."
האמת היא, שמבחינת הסקרנות האינטלקטואלית וההיסטורית שלי, יכולתי להשתתף גם ביום עיון העוסק באבי אבות הטומאה, אולם זה ממש לא המקרה. ההיפך הוא הנכון, אני רואה במאיר יערי דמות מופת, אחד המנהיגים הדגולים של הציונות.
הפליאה על השתתפותי בכנס, נובעת מאנכרוניזם – השלכת מחלוקות ההווה על פולמוסי העבר. אולם התקופות שונות, המחלוקות אחרות והמציאות אחרת לחלוטין. ההבדלים רבים, ואחד העיקריים שבהם הוא ההבדל בין מפלגה פוליטית לתנועת חיים, ובין מנהיג מפלגה למנהיג תנועה.
מאיר יערי עמד בראש מפלגה במשך עשרות שנים. ככזה, הוא אולי גדול הטועים בתולדות הציונות. דרכו הפוליטית רצופה שגיאות אידיאולוגיות ופוליטיות גדולות, כמעט על כל צעד ושעל. שתי השגיאות ההיסטוריות הקריטיות ביותר, הן הסגידה לבריה"מ הסטליניסטית והאמונה ברעיון המדינה הדו-לאומית.
אולם עיקר מורשתו של מאיר יערי אינה הפעילות המפלגתית אלא ההגשמה הציונית החלוצית. טביעות אצבעותיו של יערי בתולדות הציונות, היישוב והמדינה, הן בראש ובראשונה 85 קיבוצי הקיבוץ הארצי, שעיצבו את פני המדינה ואת גבולותיה, היו מופת להגשמה חלוצית של רעיונות חברתיים נשגבים והיו בסיס לתרומה אדירה למדינת ישראל – בביטחון, בקליטת עליה, בחינוך ובכלכלה.
מורשתו של מאיר יערי היא תנועת הנוער "השומר הצעיר" שחינכה רבבות מחניכיה לעלייה לארץ-ישראל, להגשמה בהתיישבות קיבוצית ולתרומה לאומית.
מורשתו היא המפעלים התרבותיים והחינוכיים החשובים, כמו ספריית הפועלים ומועדון "צוותא".
כל אלה מאפילים על טעויותיו הפוליטיות הגדולות. מאחר שהוא לא היה קברניט המדינה, השפעתו הפוליטית והשפעת עמדותיו השגויות היו שוליים בהיסטוריה של המדינה. שגיאותיו בטלות לעומת החותם המשמעותי שהטביע בתולדות הציונות.
ביום העיון, הציג ג'ומס את מרצ ואת "שלום עכשיו" כממשיכות דרכו של יערי. אכן, אלו הן ממשיכות דרכו הפוליטית השגויה, אך איפה הוא, מנהיג תנועת חיים חלוצית ומגשימה – ואיפה הן? האם ניתן להשוות את יריב אופנהיימר ותנועת "שלום עכשיו", שעיקר עשייתה, במימון האיחוד האירופי – הוא ריגול אחרי כל סגירת פרגולה ביישובים ביו"ש – לפועלו החלוצי של יערי? היומרה הזו היא בדיחה.
ב. גאה ב"ישראל היום"!
כקורא של כל העיתונים, אני חייב לציין שב"ישראל היום" מגוון הדעות רחב יותר מאשר אצל אחרים, והוא פחות צבוע בצבע מסויים מכל עיתון אחר בישראל. האם בעלי הטור הקבועים יוסי ביילין, יהושע סובול ועוזי ברעם, למשל, הם מלחכי פנכתו של נתניהו? בסך הכול, "מעריב" ו"ידיעות" מנהלים מסע מכוער לסגירתו של עיתון המאיים עליהם מבחינה כלכלית. כל אדם שהדמוקרטיה וחופש הביטוי חשובים לו, צריך להתנגד לניסיון לרתום את החוק לאינטרס האישי של הצדיק הידוע עופר נמרודי ולהביא לסגירת עיתון בישראל.
אתה יכול להוסיף לשורות שכתבתי קודם, את הגילוי הנאות שאני בעל טור ב"ישראל היום", ואני גאה בכך.
אורי הייטנר
אהוד: אתה מספר לי? הרי בשעתו אני המלצתי עליך בפניהם. אבל כיום, כאשר רוממות "ישראל היום" בגרונך, הייתי מייעץ לך לעשות ניסוי קטן ולשגר אליהם לטורך רשימה קצרה, כיד כישרונך הטובה עליך – המצדדת באהוד אולמרט ותוקפת את נתניהו בעוצמה דן-מרגליתית.
אמנם נכון, לולא מיגבלותיהם של "מעריב", "ידיעות" ובייחוד "הארץ", שקלונם במקומם מונח – הייתי ממשיך לפרסם בעיקר ב"הארץ" כפי שנהגתי עשרות שנים, ואולי לא מעלה על הדעת לייסד את המכתב העיתי החופשי "חדשות בן עזר". אבל דע לך ש"ישראל היום" שלך גרוע פי כמה משלושתם כי הוא מנסה, בשיטת ה"דאמפינג" ("הצפה" או "היצף") האסורה בכל מדינה נאורה – להציף את מיגזר השוק של העיתונות בסחורת חינם שגם איכותה המקצועית מפוקפקת בעיניי – כדי להרוס את מתחריו!
תקוה וינשטוק
אוצרים או עוצרי הבנה?
כמעט תמיד כשאני מבקרת בגלריה או במוזיאון לאמנות ומעיינת בהערכות של אוצרי / אוצרות התערוכות הפרושים על הקירות אני תוהה: למי בעצם כותבים כל האוצרים הללו?
ודאי שאינם כותבים לאמנים הבאים לראות את פרי רוחם של הקולגות. אלה מפתחים בדרך כלל דעה משלהם על המוצגים ואינם נזקקים לתיווך של אוצרים.
ברור שהם כותבים בעיקר לקהל הרחב – אבל אויה! הקהל, שרובו כבר מבולבל מהתמונות, מתבלבל עוד יותר מהסברי-הקירות. בעיקר כשמדור ביצירות מודרניות ומופשטות – הרוב הניכר ביצירות בני דורנו – משווע הקהל למורה-נבוכים, שיסביר לו על היצירות. הוא קורא את השמות הסתמיים שהעניק האמן ליצירתו ("תמונות נוף", "מראה כללי" וכדומה) ובצר לו פונה לפירושים על הקירות. אבל אין בכוחו להבין מה אומרים לו האוצרים בלשונם הגבוהה והמקצועית. הצופים שלא תפשו את הציור או הפיסול מגלים שאפילו לקרוא אינם מצליחים.
הקירות שופעים מונחים ספציפיים המוכרים רק לבוגרי בתי ספר לאמנות ומדרשות לציור, וגם אלה ודאי כבר שכחו אותם. מונחים שהם מעבר להבנתם של אנשים מן הישוב, בוגרי תיכון ואף אוניברסיטה, שלרוע מזלם לא סיימו בית ספר לאמנות.
לעיתים מאמרי-הקיר הם ממש מילון למילים זרות. מה כבר אפשר להבין ממשפטים כגון "הריאליזם שלו מוקפד ורגיש ומהווה חזרה לקלאסיקה נטולת משחק קונספטואלי אשר אינה תלויה בגורמים חיצונים" (גדעון עפרת, גלריה דן)? או: "הצד האחר של המציאות ההיברידית שמרומי בונה בעבודתו הוא הדימוי של זמן מסוים... רגע אוטופי שהפך לקלישאה נעימה ומשמש כעת כארגז כלים ליצירת יצור שונה לגמרי" (ביתן הלנה רובינשטין).
גם כשאין תשפוכת של מלים לועזיות, המשפטים כה ארוכים, מסובכים ומסורבלים עד שכמעט אי אפשר להתגבר עליהם. לך תבין מה זה "לשתי העיניים תושייה והן חומקות מאינטרפטציה לינארית, עורמות רבדים סמנטיים דינמיים ורב-משמעיים בעוד המכלול מונחה כעל ידי הרמוניות סמויות הנקשרות על ידי האחדה חזותית-פונטית"... (תערוכת "עץ על עץ" בבית האמנים).
אין אלה "פירושים" לתצוגות יוצאות דופן ולא הוצאת דברים מהקשרם. כך ברוב המכריע של התערוכות. לדוגמאות אין סוף והן אופייניות לא רק לגלריות – שלמרבה הפלא, למרות צוק העיתים, צצות ברחבי העיר כפטריות אחר גשם – אלא גם למוזיאונים. אלה אינם רוצים לפגר חלילה אחרי הגלריות.
דוגמא עדכנית היא תערוכת צדוק בן דוד במוזיאון תל אביב, "טבע האדם" – מיצג בודד גדול התופש את רובו של האולם ורשום לצידו "שדה שחור עשוי פלדלת אלחלד צבועה וחול." המראה מפתיע ונעים לעין גם אם אינך מבין בדיוק את הכוונה. ומה כותבת האוצרת (אירית הדר)? "פתיחותו של המיצב למנעד רחב של אופני התייחסות קושרת אמנם מידה של יחסיות לכל אחד מן האופנים אבל דומה שההתעכבות על הסדר שכפה עלינו בן דוד על עצם קביעתה של תבנית והתווייתו של מסלול התנהלות וחשיבה נמצאת מתגמלת..."
האותיות עבריות, הדקדוק מוקפד, אבל בשם האלוהים, מה זה? חידה בלשית-בלשנית? אם לא הבנו את הכוונה האמנותית – ניחא, אבל שגם את הכתוב לא נבין?
והלאה: "בדומה לעבודות קודמות של בן דוד העוסקות במצב האנושי... ההתעקשות על הליך עבודה שבו דימויי טבע מוצרנים לתוך דימויים ובה בעת מצרינים אותם ומביאים לידי ביטוי את הצורך האנושי לסדר ולהצרן בתוך כך להסיט את המוקד (והמבט) מידיעת המוות אל טבעם של הליכי הידע והמשמעות... – כל משפט תופש 3-4 שורות רחבות על הקיר ואת מתאמצת וקוראת אותו שוב ושוב וחמתך הולכת וגוברת: לכל הרוחות, עושים ממני צחוק! מה מטפטפים לי האוצרים, שהם חכמים ונאורים ואני בורה וקצת מטומטמת? אין מישהו במוזיאון שיטיל וטו על ברברת כזו? הרי כבר עדיף הרבה יותר קירות נקיים ללא "פירושים"!
מה גם שהרבה ממכתמי-הקירות הם מגילות ארוכות ומעייפות של אותיות קטנות, צפופות ולא ידידותיות. אין כל התחשבות בעובדה שכאן הקורא אינו מתרווח בנחת בכיסאו אלא עומד על רגליו שעה ארוכה בתקוות שווא להשכיל.
במקרה הטוב מפיקים מדברי אוצרים כאלה איזה ידע על הביוגרפיה של האמן, אך דרכו האמנותית נותרת תעלומה. אבל שוחרי האמנות המכתתים רגליים מתצוגה לתצוגה אינם מחפשים חידות ללא פתרון.
שלא לדבר על העובדה שהאוצרות היא בדרך כלל פרי יזמה ותשלום של האמנים – והציירים והפסלים מופיעים אצל האוצרים כהוגי דעות על עולם ומלואו ועל החיים בפרט ובכלל – אף שלא פעם אלה ציורים דקורטיביים שאין לחפש בהם משמעות מיוחדת, רק לראות וליהנות (או לא ליהנות). רוב הציירים, גם הגדולים, הם אמני מכחול וצבע, בקיאים בפרופורציות, מפגינים חוש אסטטי – וזה הרבה, ומרחיב את הלב. אבל הם רחוקים מהגות שכלתנית. אצל האוצרים נעשים כולם לפתע לפילוסופים ולמורי דרך.
במקום הסברים מספקים לנו הרבה אוצרים תיאוריות ומושגים מופשטים שאינם ראויים למקרא האדם "הפשוט", זה שאינו צייר, פסל או צלם אמנותי. כל המרבה בעירפול הרי זה משובח. לא פעם נוצר רושם שהאוצר\אוצרת מתכוונים בראש ובראשונה להתהדר בפנינו במלים היפות ובמושגים המקצועיים, נבין או לא נבין – העיקר שנדע עד כמה הם אינטליגנטים ואינטלקטואלים ושולטים ברזי האמנות.
כבר נאמר "דיברה תורה בלשון בני אדם". ואם התורה כך, אוצרים על אחת כמה וכמה!
אהוד: יש שיכבה לא קטנה של פלצנים בקרב המבקרים בתערוכות, גברים ובעיקר נשים, שזקוקים לברברת הבורים המתנשאת והברברית הזו ואף מוסיפים עליה בשיחה כהנה וכהנה מהרהורי ליבם. ואני מציע לך גם לשמוע את המדריכות, שלעולם לא תעמודנה מול תמונה ותאמרנה רק: "הסתכלו בה. אין מה להוסיף עליה דבר." ולעיתים קרובות גם עדה של ילדים מובלים מרעישים משתרכת מאחור, קולטת ושוכחת באותו רגע ממש. המדריכות נוטות לקשור דבר לדבר, כאילו כל צייר עשה את ציוריו רק בהשפעת ציורי אחרים או אסכולה כלשהי.
אך מה שנכון, פרטים היסטוריים וביוגראפיים פשוטים הם לפחות מובנים ולא מזיקים. ולא תזקנה גם כתוביות יותר גדולות לצידי התמונות, עם קצת יותר פרטים, כדי שלא יהיה צורך לתחוב את האף בכל תמונה כדי לדעת את שמה.
* * *
מכללת לוינסקי לחינוך – המדרשה למוזיקה
בסדרה "חלוצי הזמר והחינוך המוזיקלי ביישוב העברי" יתקיים המופע
"הבה נגילה"
ערב מחווה למלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון
בהשתתפות
מקהלת המדרשה למוזיקה ומקהלת "המיולה" בניצוחו של רון זרחי, אנסמבל קולי בניצוחה של אורית שחר, הזמרת יעלה אביטל, סולנים, נגנים ומלווים.
עורך ומנחה: אליהו הכהן
המופע ייערך באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15 ת"א
בשני מועדים: יום ראשון 17.1.10, בשעה 19:30,
יום ראשון 24.1.10, בשעה 19:30.
הזמנת כרטיסים: 03-6902470
נעמן בלקינד
אבא של מאזן – ראש הפת"ח
ברגותי – אבי אירגון השהידים של הקצה
אורון – אבי התומכים היהודים בטרור המוסלמי
אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" לקח על עצמו את האחריות לרציחתו של הרב מאיר חי. אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" שייך לאירגון הפת"ח ונוסד ע"י מרואן ברגותי.
בדומה לחמאס גם אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה" או "אירגון השהידים של הקצה") הוא אירגון דתי-מוסלמי ולא אירגון חילוני כפי שמנסים להציגו. שימו לב לשם בעל המשמעות הדתית-מוסלמית שנתן לארגונו, מייסדו מרואן ברגותי, (הכביכול "חילוני").
למען הרוצח ברגותי (מייסד אירגון הטרור שביצע ועדיין מבצע פשעי מלחמה באזרחים), נערך קמפיין תקשורתי רב עוצמה במטרה לשחררו מן הכלא. בראש הקמפיין עומד ח"כ חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), ועתה הצטרף לקמפיין גם שר התשתיות פואד בן אליעזר. מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא: "אני רואה אותו יותר ממה שאשתו רואה אותו," מספר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא מסכם. כבר מהרגע הראשון שבו ייסד ברגותי את אירגון הטרור והרצח שלו, היה ג'מוס ידידו בקשר קרוב עימו. "אני מכיר את מרואן (שימו לב לקירבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) – הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה שכשהיה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן." ("מוסף הארץ" 11.1.08 עמ' 30). ממש "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם לשעבר. בשעה שרב-המחבלים ברגותי, מקים את אירגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "אירגון מתאבדי הקצה") אירגון המבצע פשעי מלחמה ע"י רצח אזרחים יהודים. מנגב עימו אורון חומוס. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים.
הרעיון ששיחרורו של ברגותי מיידית ללא תנאי (בלי קשר לעיסקת שליט) יהיה כדאי ויועיל למדינה. הוא רעיון נואל מבחינה מוסרית ורעיון אווילי מבחינת פוליטית. ברגותי הורשע ברצח בכוונה תחילה בשלושה פיגועים שונים, בהם נרצחו חמישה בני אדם; (ביניהם אפילו נזיר יווני לא יהודי), בניסיון לרצח בפיגוע נוסף; בפעילות באירגון טרור; בחברות באירגון טרור; ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט שהרשיע את ברגותי גזר עליו חמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. ברגותי המשוחרר (ללא בג"ץ ו"בצלם"), לא יחסל את הטרור אלא יעצים אותו.
דרישה להעמיד לדין את מחמוד עבאס
ראש "כתאאב שוהדא אל-אקצא"
אירגון "מתאבדי הקצה" הינו אירגון המסונף לתנועת הפת"ח. בראש תנועת הפת"ח עומד מר מחמוד עבאס הידוע בכינויו "אבא של מאזן". מר עבאס – ראש הרשות הפלישתיניאית, עומד בראש אירגון טרור המבצע פשעי מלחמה. על ישראל לדרוש את העמדתו לדין של מר עבאס כפושע מלחמה, לפחות בבריטניה. היות שישראל לא תעשה כן, היכן בעלי היוזמה שידרשו שם את העמדתו לדין?
העמדה לדין ציבורי את היהודים התומכים
ב"כתאאב שוהדא אל-אקצא"
כשם שהחוק על עשיית הדין בנאצים צירף להם גם את "עוזריהם", כך יש להעמיד לדין ציבורי גם את עוזרי המחבלים – תומכי הטרור הערבי-מוסלמי. את אלו מסוגו של ג'מוס ופואד, שבמעשיהם נותנים הכשר מוסרי לטרור, הכשר מוסרי הנותן רוח גבית לטרור ותנופה להמשך רצח יהודים.
אלישע פורת
"רֶצִ'יטַטִיב ורוֹנדוֹ"
זהו סיפור עצוב, הנשען על זיכרון רחוק. זיכרון צלילים מדויק וזיכרון מראות שאינם נשכחים. הסיפור מספר על שני אנשים ידועים ומפורסמים. גם בתנועה הקיבוצית וגם במדינה כולה. שניהם היו אמנים. ושניהם היו חברי קיבוצים. האחד בשמיר והשני בעין החורש. האחד מוסיקאי כישרוני ופסנתרן נהדר, והשני משורר עברי ידוע, פרטיזן וקצין התרבות של חטיבת 'גבעתי'.
הם נפגשו פגישה דרמטית, ואולי גם טראגית מעט, בחדר האוכל הישן של עין החורש. זה היה אמור להיות ערב מיוחד של קונצרט מהנה, אבל הפך לערב מכאיב ושערורייתי. הקונצרט שאותו עמד לנגן הפסנתרן יַהֲלִי וַגמַן ז"ל, פוצץ על ידי המשורר אבא קובנר ז"ל ובני חבורתו. בערב שבת נעים, בסוף שנות החמישים, במבנה העץ הדליק של חדר האוכל הישן של הקיבוץ.
אבא קובנר היה כבר אז "מפוצץ הצגות" ידוע. רק כמה שנים קודם הוא פוצץ את הצגתו של יגאל מוסינזון "בערבות הנגב", שהוצגה בתיאטרון "הבימה". פרצה אז שערורייה רבתי בארץ. הוא היה אמן ה"צְוִוישֶׁנְלוּפים", קריאות הביניים המסעירות, שחוללו שערוריות בשיחות הקיבוץ, בישיבות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, ובוועידות התנועה. לשיא כישוריו כאוֹרָטוֹר יגיע כשנתיים לאחר ליל הקונצרט הזה, כשיעיד מעל דוכן העדים במשפט אייכמן. עדותו הדרמטית במשפט הפכה מאז לאירוע מכונן, אף כי לא הועילה למשפט. הוא נודע בדעותיו הקיצוניות. כלוחם ב'גבעתי' הוא לא סלח לנכנעים, לא בקיבוץ ניצנים, ועל אחת כמה שלא סלח למשתמטים. אפילו הם פסנתרנים מהמעלה הראשונה.
יהלי וגמן, נער הפלאים של המוסיקה הישראלית, בן לאחת המשפחות הטובות של היישוב, משפחת שלונסקי, יצא לאמריקה, להשלמת לימודי המוסיקה שלו בעיצומה של מלחמת העצמאות. הוא לא השתתף במלחמה. וגם לא מיהר לשוב. אוהדיו טענו, וגם טוענים עד היום, שהוא קיבל אישור מגדולי היישוב, ובהם לוי אשכול ואפילו בן גוריון, לצאת ולהשלים את לימודיו. הם אפילו עודדו אותו לכך. הם כבר חשבו על המדינה שתקום ועל צורכי התרבות שלה. לרוע המזל, חבר יהלי וגמן שלא מרצונו, לחבורה מאד לא מכובדת, של בנים מפורסמים של ראשי היישוב, שהתחמקו מהקרבות. היו בהם בני עשירים, בני שופטים עליונים, בנים של מנהיגי ציבור ואחרים. ורדיפתם הציבורית והעיתונאית תפסה אז לא מעט כותרות.
אבא קובנר לא היה מן השוכחים ובוודאי שלא מן הסולחים. והוא לא שכח ליהלי וגמן את 'עריקתו' כביכול. אך שמר את נקמתו להזדמנות מיוחדת. וזו אכן הגיעה! וכך מתכנס הציבור לליל הקונצרט, עם ההבטחה הגדולה של המוסיקה הישראלית. ויהלי וגמן הלבוש בקפידה ומגונדר כבר תופס את מקומו אצל הפסנתר, וידיו כבר מתרוממות להתחיל באקורד הראשון, של איזה "רֶצִ'יטַטיב ורוֹנדוֹ" כלשהו, שכבר אינני זוכר מי הלחינו, והקהל כבר עוצר את נשימתו מחמת העונג הצפוי לו ---
ואז טראח! רעש נוראי צורם של הזזת ספסלים טירפד את הקונצרט. כמו לפי פקודה קם אבא קובנר ממקומו, ואחריו כל "המולקולה" שלו, נאמניו ואנשי חבורתו הקרובים, פנו לצד ימין של האולם, וכאיש אחד, כמו לפי פקודה מתוזמנת היטב, גררו את רגליהם על רצפת האולם, אל דלת העץ החורקת. הקהל נדהם. דממת מוות נפלה לרגע קצר באולם. יהלי וגמן החוויר וחיוורונו בלט על רקע חולצת הגולף השחורה שלו. ורכזת התרבות מיהרה אליו ובידה כוס מים.
כשדעכו צרימות הדלת פרצה מהומת אלוהים באולם. צרחות וצעקות זעקות וקריאות שבר קולניות. רוב הקהל דרש להמשיך בקונצרט, חרף הפגנת המחאה. אבל היו גם חברים שהצטרפו לקובנר וחבורתו ויצאו במופגן מדלתות האולם. ההפרעות נמשכו קרוב לשעה. חברינו יוצאי גרמניה ואוסטריה, חובבי המוסיקה המושבעים, מיהרו לעלות אל הבמה. הם קראו ליהלי וגמן להמשיך בקונצרט, ולקהל קראו קריאות לגנות בכל תוקף את המפגינים הברברים. דומני שפילוג כזה, 'תרבותי', שלא על רקע פוליטי, לא פילג את קיבוצנו מעולם.
הקונצרט נמשך, ובסופו זכה האמן למחיאות כפים סוערות, המאזינים קמו ממקומם לקריאות 'בראבו' קולניות. וגמן זכה לתוֹדֵי תודות ולחיבוקו החם של הקהל. וכשעלתה רכזת התרבות המתחנחנת על הבמה, להודות לו ולהתנצל בפניו על ההפרעה הלא צפויה, היה ברור שליל השערוריות הזה, ליל ה"רצ'יטטיב ורונדו", יתמקם לדורות בזיכרון הקיבוצי של עין החורש.
עלילותיהם של שני גיבורי הערב הזה לא תמו אז. אדרבא, הן הלכו והסתעפו, הלכו והעמיקו. כל אחד מהם הוליד כותרות עיתונים מסעירות במשך השנים שחלפו. אבל לא נוכל כאן להספיק הכול, כמאמר הפזמון הידוע. הם באמת ראויים, כל אחד מהם ושניהם ביחד, ליריעת סיפור נרחבת בהרבה.
תגובות:
הפרופ' לחקלאות, יפתח בן אשר, בן קיבוץ גבעת ברנר, זוכר מקרה מאוד דומה מקיבוצו בילדותו, כאשר ניצולי שואה ניסו לפוצץ קונצרט של יהודי מנוחין. ברגע שעלה לבמה החלו שריקות וצעקות של יוצאי שואה שהתקבצו שם גם מיישובי הסביבה. הקונצרט הופסק כאמור עד שהמהומה נרגעה, וחודש אחר כך עד לסיומו.
הזמר יהלי סובול אמר למראיין בעיתון, ששמו – יהלי – שם לגמרי לא שגרתי, ניתן לו על ידי אביו, המחזאי יהושע סובול, שהיה מקורב מאד לוגמן, בעת ששניהם ישבו בקיבוץ שמיר.
הדברים פורסמו לראשונה ב"דף הירוק"
* * *
בימת מופעי הספרות
תיאטרון צוותא
משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות, המחלקה לספרות
אפרים קישון חי
מופע ספרות מיצירות אפרים קישון
חמש שנים למותו
בעריכת ובהנחיית מאיר עוזיאל
בהשתתפות: רמי ברוך, גיל קופטש, נאור ציון, איציק גבאי, יואב יפת, הילה די קאסטרו, משה טימור, אלכס בלסקי, ד"ר רפי קישון ועוד.
אפרים קישון שהלך לעולמו החודש לפני חמש שנים היה ונשאר גדול ההומוריסטנים והסאטיריקנים בשפה העברית. מצחיק וחכם בכל שורה שהוא כתב. יצירותיו לא פוסקות למשוך קוראים והקהל נוהר שוב ושוב למחזותיו העולים על בימות התיאטרון בארץ ובעולם. הוא אשר יצר בכתיבתו וגם בקולנוע את דמותם של סאלח שבאתי, ארבינקה, בלאומילך והשוטר אזולאי. אין ישראלי שלא צחק מיצירותיו. קישון תורגם לעשרות שפות, הוא הסופר הישראלי הנקרא ביותר בעולם. במופע חד פעמי זה יגישו שחקנים, אמנים ומוסיקאים בולטים קטעים מתוך יצירותיו של אפרים קישון. יחד נצחק כדי לציין חמש שנים בלעדיו ואיתו.
צוותא, רח' אבן גבירול 30 תל אביב,
יום שני, כ"ה בטבת תש"ע, 11-01-2010, בשעה 21:00
להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157
(מחיר 80 ₪. למקבלי הודעה זו 40 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)
לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות" כיתבו למייל: oumeir@gmail.com
אהוד בן עזר
צל הפרדסים והר הגעש
שיחות על השתקפות השאלה הערבית
ודמות הערבי
בספרות העברית בארץ-ישראל
מסוף המאה הקודמת ועד ימינו
מותקן על פי נוסח יולי 1989 / תל אביב, מהדורת ינואר 1997
©
כל הזכויות שמורות לאהוד בן עזר
הנוסח הכתוב של השיחות הוא בעקבות: בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) ששודרו באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, שגם קראה את כל הקטעים המצוטטים. תל-אביב, שנת 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
ביבליוגרפיה מקיפה ובחלקה מעודכנת, הקיימת בחוברת, תובא בסוף הסידרה.
ביבליוגרפיה (ב)
ביבליוגרפיה נבחרת ממקורות שונים
על פי: "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית"
מיבחר סיפורים, מבוא וביבליוגרפיה
בעריכת אהוד בן עזר
זב"מ ואגודת הסופרים, 1992
מאמרים
אוריין, דן – "מאוייב למאהב: דמות הערבי בתיאטרון הישראלי", במה, 122, תשנ"א, 1990, כרך כ"ה.
בן עזר, אהוד – "בצל הפרדסים", (על משה סמילנסקי), אתגר, 20 בינואר 1966; "מסע 1912 ללבנון ולסוריה", (המשך), אתגר, 3 בפברואר 1966.
בן עזר, אהוד – "פורצים ונצורים, עיונים בספרות הישראלית הצעירה", קשת, קיץ 1968.
בן עזר, אהוד – "י. ח. ברנר בין עליבות לצבאיות", קשת, קיץ 1970; "י. ח. ברנר ו'השאלה הערבית'", קשת, אביב 1971.
בן עזר, אהוד – "'הפרדס' כסיפור אליגורי", (על בנימין תמוז), על המשמר, 17 במרס 1972; (המשך), על המשמר, 24 במרס 1972.
בן עזר, אהוד – "בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות. השאלה הערבית בספרותנו", שיחה ראשונה, שדמות, אביב 1972; "השאלה הערבית בספרותנו", שיחה שנייה, שדמות, קיץ 1972.
בן עזר, אהוד – "הזאבים והכבשים", (על ש"י עגנון), מאזניים, פברואר 1973.
בן עזר, אהוד – "ולינה ילדה נכריה היא, עיון בסיפורי ש. שלום", על המשמר, 3 בינואר 1975.
בן עזר, אהוד – "האם איחרנו את המועד?" (על משה סמילנסקי), על המשמר, 1 באוגוסט 1975.
בן עזר, אהוד – "על כנפי החלום, מראות הארץ", (על זאב יעבץ), על המשמר, 24 בספטמבר 1976.
בן עזר, אהוד – "משא ערב", (על ר' בנימין), על המשמר, 30 במרס 1979.
בן עזר, אהוד – "כבדואים נחיה! השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי", דבר, 24 בספטמבר 1976; "השאלה הערבית בסיפורי מאיר וילקנסקי: כבדואים נחיה!" (המשך), דבר, 1 באוקטובר 1976.
בן עזר, אהוד – "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", עתון 77, פברואר-מרץ 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1967-1976)", (המשך), עתון 77, אפריל-מאי 1977; "מלחמה ומצור בספרות הישראלית, (1976-1977)", (המשך), עתון 77, יוני-יולי 1977.
בן עזר, אהוד – "כענבים במידבר, במלאת עשרים שנה למותו של יצחק שנהר", הארץ, 17 ביוני 1977.
בן עזר, אהוד – "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977.
בן עזר, אהוד – "העלייה השנייה בראי ספרותה", דבר, 3 באוקטובר 1977, וכן בקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.
בן עזר, אהוד – "ערבי אחד, מוכר תופינים", (על "אללה כרים" לל.א. אורלוף), עתון 77, נובמבר-דצמבר 1979.
בן עזר, אהוד – "'ארורים הרכים האוהבים', היחס האירוטי לערבים אצל ברנר", דבר, 4 במאי 1979; "כל האימה שבדבר", (המשך), דבר, 11 במאי 1979; "דמות הערבי כסיוט בסיפורי ברנר", דבר, 30 באפריל 1981; "יהודים וערבים – מכאן ומכאן. על היחס ללאומיות הערבית אצל ברנר", דבר, 11 בספטמבר 1981; "ברנר, האוטופיסטים ו'גיבורי הפה'" (המשך), דבר, 18 בספטמבר 1981.
בן עזר, אהוד – "'יתום עובד! אח צעיר!' היחס ההומני לערבים אצל ברנר", על המשמר, 11 בדצמבר 1981.
בן עזר, אהוד – "צל הפרדסים והר-הגעש", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.
בן עזר, אהוד – "הערבי החי בקרבך", עתון 77, מאי-יוני 1987.
בן עזר, אהוד – "הזיקה לנוף הארץ ויושביה בספרותנו החדשה", מעריב, 18 בספטמבר 1987.
ברלוביץ, יפה – "היסטוריה על דרך האגדה", (על זאב יעבץ), דבר, 29 ביולי 1977.
ברלוביץ, יפה – "ספרות העלייה הראשונה כ'ספרות מתיישבים ראשונים'", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, כסלו תש"מ, 1979.
ברלוביץ, יפה – "סיפורי הירידה של העלייה הראשונה", מעריב, 5 בספטמבר 1980.
ברלוביץ, יפה – "חנה טרגר – מספרת נשכחת של העלייה הראשונה", עתון 77, יוני 1981.
ברלוביץ, יפה – "'הסדר השלישי – תור ישראל בארצו' – יצירתו הספרותית של זאב יעבץ בראי השקפתו ההיסטורית", קתדרה 20, תמוז תשמ"א, יולי 1981.
ברלוביץ, יפה – "התורכי, הנוף והאדם – סופרי העלייה הראשונה נפגשים עם המזרח", עתמול, נובמבר 1982.
ברלוביץ, יפה – "מודל היהודי החדש בספרות העלייה הראשונה (הצעה לאנתרופולוגיה ציונית)", עלי שיח 17-18, תשמ"ג, 1983.
ברלוביץ, יפה – "הזאת היא יפו?", עתמול, אוקטובר 1985.
ברלוביץ, יפה – "האישה בספרות הנשים של העלייה הראשונה", קתדרה 54, דצמבר 1990.
ברלוביץ, יפה – "ספרות כיוצרת תרבות – עיון בכתיבה של העלייה הראשונה", דפים למחקר בספרות, מס' 7, אוניברסיטת חיפה, תשנ"א, 1991.
גוברין, נורית – "עיון במסה 'ישמעאל' ליעקב שטינברג", הפועל הצעיר, כרך ל"ח, גל' 17, 17 בינואר 1967.
גוברין, נורית – "שני מספרים שמשפטם שונה" (רשימתו של ברנר "מפנקס", סיפורה של דבורה בארון "בני קידר"), הפועל הצעיר, כרך ל"ט, גל' 19, 26 בדצמבר 1967.
גוברין, נורית – "אגדה ומציאות ב'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ", מתוך: מפתחות, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 1978.
גוברין, נורית – "'ימים ולילות' – ממרחק הימים", מתוך: מפתחות, שם, שם.
גוברין, נורית – "פתח-תקווה – זירת ההתרחשות בסיפורת העברית מראשית המאה", עתון 77, אוקטובר 1978.
גוברין, נורית – "חוואג'ה מוסה מספר על השייך עבד אלקאדר", עתמול, יולי 1979.
גוברין, נורית – "הרצוי כמצוי – זאב יעבץ"; "'למצוא את בני רכב' – חמדה בן-יהודה"; "נפ"ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ'בסקי", שלושה פרקים מתוך ספרה: "דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל-אביב, 1989.
גוברין, נורית – "רצח ברנר בשירות המיתוס", מתוך ספרה: "ברנר. 'אובד עצות' ומורה-דרך", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
גורני, יוסף – "שורשיה של תודעת העימות הלאומי היהודי-ערבי (השתקפותה בעיתונות העברית בשנים 1900-1918)", בתפוצות הגולה, מס' 79/80, חורף תשל"ז, 1977.
דום, ריסה – "השוסים את הגרנות, העימות הערבי-יהודי בתחילת דרכה של העיתונות העברית", מאזניים, אוקטובר-נובמבר, 1983.
דותן, יוסף, (ש. שפרה) – "לא לבעול, ולא בשמחה, על בעיית האהוב הזר בספרות הארץ-ישראלית", אלף, מאי 1972. שב ונדפס ב"מנצחון למפולת", מאסף אלף בעריכת יונתן רטוש, הוצאת הדר, תל-אביב, 1976.
הראבן, אלוף – "השאלה שאיננה נעלמת", מתוך הקובץ: "העלייה השנייה, 1903-1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת עידן, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ה, 1984.
הראבן, שולמית – "הערבי בספרותנו – סטריאוטיפ או אדם?", מעריב, 20 באפריל 1979.
וילף, מיכאל – "צעקת הכפרים, מוטיב מקשר בין 'חירבת-חיזעה' ו'מול היערות'", מאזניים, אוגוסט-ספטמבר, 1975.
חבר, חנן – "להכות בעקבו של אכילס", אלפיים 1, עם עובד, 1989.
לוי, שמעון – "שבויים בבידיון, ערבים בספרות העברית החדשה", מאזניים, אוקטובר-נובמבר 1983.
מגד, אהרן – "ארורים הרכים והאוהבים, שבעים שנה למות של יוסף חיים ברנר", הארץ, 3 במאי 1991.
מורג, גלעד – "אוהבים ויורים, פני הערבי בראי הספרותי", מאזניים, ספטמבר-אוקטובר 1987.
סמילנסקי, יזהר – "שאלות שלא החלידו", (על משה סמילנסקי), הארץ, 12 באפריל 1974.
עפרת, גדעון – "דמות הערבי בדראמה הישראלית", עמדה, במה סוציאליסטית לביקורת המדיניות, החברה והתרבות בישראל, (א) אוקטובר 1977; (ב) מרץ 1978.
עפרת, גדעון – "הערבי הראשון בדרמה הארצישראלית", (על "אללה כרים" לל.א. אריאלי-אורלוף), הארץ, 11 באפריל 1979.
פולאק, אב. נ. – "מוצאם של ערביי ארץ-ישראל", מולד, נובמבר 1967.
צמח, עדי – "מין ואופי לאומי, צמד נושאים ב'ישימון' של ל.א. אריאלי", מאזניים, תשרי-חשון תשמ"ב, 1982.
רגב, מנחם – "הבעייה הערבית בספרי ילדים ישראלים", עכשיו, תשכ"ח, חוב' 21-24.
רובינשטיין, אמנון – "עלייתו ושקיעתו של הצבר המיתולוגי", פרק מספרו: "להיות עם חופשי", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשל"ז, 1977.
רובינשטיין, דני – "יהודים וערבים ומשל החמור", מתוך: "דבר, 50 שנה", קיץ 1975.
רמרז-ראוך, גילה – "דמות הערבי בסיפורת הישראלית", מתוך: "דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות", האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים, תשמ"ו, 1986.
שקד, גרשון – "כולנו נרדפים – רק ההיסטוריה רודפת, על דמות הערבי בסיפורת העברית בארץ-ישראל", מעריב, 11 במאי 1979.
שקד, גרשון – "ז'אנר ואנטי-ז'אנר בארץ-ישראל", פרק מספרו: "הסיפורת העברית 1880-1980", חלק ב', הקיבוץ המאוחד / כתר, תל-אביב, 1983.
שוהם, חיים – "דור וארץ, יחסי אדם-חלל בדראמה הישראלית", מאזניים, אפריל-מאי 1978.
שניר, מרדכי – "י.ח. ברנר לאור ימינו (פרשת ערב בכתביו)", מתוך ספרו: "בני הדור ומוריו", תל-אביב, תשי"ט.
שפיגל, גדעון – "יחסי יהודים וערבים באספקלריה ספרותית", הדואר, כ"ה באייר תשל"ד, 1974.
*
Ben-Ezer, Ehud – “The Arab Question in Israeli Literature”, A talk with Ehud Ben-Ezer, Shdemot 6, 1976.
Ben-Ezer, Ehud – “War and Siege in Israeli Literature (1948-1967)”, The Jerusalem Quarterly, Number 2, Winter 1977.
Ben-Ezer, Ehud – "War and Siege in Hebrew Literature after 1967", The Jerusalem Quarterly, Number 9, Fall 1978.
Ben-Ezer, Ehud – “Landscapes and Borders: A Sense of Siege in Israeli Literature”, Borders, The Israeli Museum, Jerusalem, cat. No. 199, Spring-Summer, 1980; see also Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Ben-Ezer, Ehud – “The eye of the beholder”, Spectrum, December .1984
Ben-Ezer, Ehud – “Arab Images in Hebrew Literature, 1900-1930”, New Outlook, Special Supplement, Appendix III, Tel-Aviv, 1985, March 1986.
Ben-Ezer, Ehud – “Brenner and the Arab Question”, Modren Hebrew Literature, Spring/Summer, 1987.
Govrin, Nurit – “Enemies or Cousins? … Somewhere in Between. The Arab Problem and its Reflections on Hebrew Literature: Developments, Trends and Examples”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Ramras-Rauch, Gila – “Moshe Smilansky: Utopia and Reality”, Shofar, An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 7, No. 3, Spring 1989.
Shaked, Gershon – “The Arab in Israeli Fiction”, Modren Hebrew Literature, Fall 1989.
Somekh, Sasson, & others – “The Image of the Arab in Hebrew and Translated Literature as Taught in the Israeli High School”, New Outlook, Special Supplement, Tel-Aviv, 1985, March, 1986.
ספרים
אריכא, יוסף – "סיפורים עבריים מחיי הערבים", כינס וערך יוסף אריכא, עם הספר, תל-אביב, 1963.
בן דוד, מישקה – "מפלשת עד צקלג, עיונים ברומן מלחמת העצמאות", ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1990.
בן עזר, אהוד – "בעקבות יהודי המידבר", הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1983.
בן עזר, אהוד – "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, תשמ"ו, 1986.
ברלוביץ, יפה – "סיפורי נשים בנות העליה הראשונה", בחרה והתקינה יפה ברלוביץ, ספריית תרמיל, ההוצאה לאור – משרד הביטחון, תל-אביב, 1984.
ברלוביץ, יפה – "להמציא ארץ, להמציא עם, תשתיות של ספרות ותרבות בעלייה הראשונה", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1996.
גוברין, נורית – "שורשים וצמרות, רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית", פפירוס, תל-אביב, תשמ"א, 1981.
ירדני, גליה – "סל הענבים, סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה", ליקטה והוסיפה מבוא וציונים, גליה ירדני, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1967.
כהן, אדיר – "פנים מכוערות במראה, השתקפות הסכסוך היהודי-ערבי בספרות הילדים העברית", הוצאת רשפים, תל-אביב, 1985.
*
Ben-Ezer, Ehud – “Unease in Zion”, Quadrangle / Jerusalem Academic Press, New York / Jerusalem, 1974.
Ben-Ezer, Ehud – "Sleepwalkers and Other Stories, The Arab in Hebrew Fiction", A Three Continents Book & Lynne Rienner Publishers, Boulder [Colorado] & London, 1999.
Domb, Risa – “The Arab in Hebrew Prose 1911-1948”, Vallentine, Mitchell, London, 1982.
Ramras-Ruach, Gila – “The Arab in Israeli Literature”, Indiana University Press – Tauris, Bloomington – London, 1989.
שידורים
בן עזר, אהוד – "השתקפות השאלה הערבית בספרות העברית", סדרה בת 18 שיחות (8 קלטות) משודרות באוניברסיטה הפתוחה, בעריכת ראומה אלדר, תל-אביב, 1986, מחלקת ההפקה של האוניברסיטה הפתוחה.
סוף
* * *
קורס "סוגות בכתיבה יצירתית", בבית עיתון 77
בהנחיית אילה יפתח-וַלְבֶּה
הקורס מתנהל כתהליך חווייתי, שבמהלכו כל אחד מאיתנו מגלה ומפתח את סוג המבע החביב עליו ויוצק לתוכו תכנים ייחודיים. המפגש הקבוצתי משמש לנו כבמה להצגת חיבורינו וחברי הקבוצה כתומכים בתהליך היצירה.
במסגרת הקורס כל אחד בוחר לו את סוגת (ז'אנר) הכתיבה הרצויה לו. כך שסך כל חברי קבוצה חווה התנסות והיכרות במגוון סוגות (ז'אנרים) שונים כגון: הסיפור הקצר, שיר, קטעי יומן, מכתב, מאמר. האנשים כותבים בבית ומביאים לקבוצה כדי להשמיע לאחרים.
בקבוצה נלמד את יסודות הכתיבה על פי שלבים ונבחן את מה שנכתב על פי הדברים שנלמדו. תהליך זה יש בו כמה פנים: הפן היצירתי שביטויו בשפה, הפן החוויתי שביטויו במפגש עם החברים והצד הטיפולי שבו אנשים מעיזים לכתוב על מה שממלא את חייהם ולחלקו עם זולתם.
הקורס ייפתח ביום שני 11.1.2010 כ"ה בטבת תש"ע בשעה 19.00
נפגשים: אחת לשבוע, ביום ב', במערכת עתון 77, דרך בגין 72 ת"א (פינת יצחק שדה).
כל מפגש כ-90 דקות. עלות הקורס 400 ₪. משך הקורס: 10 שבועות.
פרטים והרשמה : אצל אילה יפתח-ולבה: 03-6020603, 050-5593786
email:yiftaha@netvision.net.il
אילה יפתח-ולבה – בעלת תואר שני, שתחומי התמחותה: חינוך, תיאטרון, ספרות וטיפול באמנויות. עוסקת זה שנים בהנחיית כותבים במסגרות שונות (כולל טיפוליות); תוך שימוש באמצעים אמנותיים ובכישוריה ככותבת, עורכת ותרפיסטית באמנויות הבעה. פרסמה ספרים ומאמרים בתחומים שונים כגון: ספרי לימוד, ספרות יפה, סיפורי ילדים, ספרי עיון ומאמרים.
[דבר המפרסם]
אילן בושם
עשרה שירים
דצמבר 2009
ערב, משורר וכלב
"תָּמִיד יֵשׁ אִתִּי פִּתְקָאוֹת,"
אָמַר הַמְשׁוֹרֵר לְחָבֵר,
"אֲנִי הוֹלֵךְ עִם הַכֶּלֶב
וּכְשֶׁבָּא לִי רַעְיוֹן אֲנִי
עוֹצֵר לְיַד פָּנָס."
*
רֶגֶל שֶׁל בֻּבָּה הִזְדַּקְּרָה
מִתּוֹךְ עֲרֵמָה שֶׁל זֶבֶל
חֲלוֹם
יַלְדוּת
נִקְבַּר
*
אָחִיו הָלַךְ בְּלֹא עִתּוֹ.
שָׁנִים רַבּוֹת הוּא הוֹלֵךְ וּמִשְׂתָּרֵךְ
כְּכֶלֶב זָקֵן שֶׁבְּעָלָיו מוֹצִיאוֹ לְטִיּוּל בְּעַל כָּרְחוֹ
מִשְׂתָּרֵךְ וְהוֹלֵךְ
וְאָחִיו אִתּוֹ.
*
חֲתוּלָה עַל גַּג פַּח (זֶבֶל) לוֹהֵט
*
יוֹם יוֹם
נִמְלָט לְבֵית הַקָּפֶה
מַחֲזִיק בַּכּוֹס
כִּבְקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
עוד
יֵשׁ מְבֻגָּרוֹת
עִם טַעַם שֶׁל עוֹד
עוֹד רָצוֹת
עוֹד מִתְרוֹצְצוֹת
עוֹד רוֹצוֹת עוֹד
וְאַתָּה רָץ
רוֹצֶה וּמִתְרַצֶּה.
זוג
עַל מַה שֶּׁהוּא חוֹלֵם
וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בַּיָּד –
הַאִם טוֹבָה צִפּוֹר כָּזֹאת
אוֹ טוֹב מִזֶּה לַעֲשׂוֹת
בַּיָּד?
אמת לאמתה
הָאֲמִתּוֹת עַל הַמִּטּוֹת
שְׂרוּעוֹת עֵרוֹמוֹת
יָשָׁר וְהָפוּךְ
לְלֹא כָּחָל לְלֹא שָׂרָק
וּבְלִי פּוּךְ
בִּשְׂמִיכַת הַפּוּךְ
אהבת נפש
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ –
דָּמוֹ לֹא תֹּאכֵלוּ,
כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ
וְדַוְקָא כְּשֶׁהִיא בְּמַחֲזוֹר
בָּא לִי
לַחֲדֹר
גמור
לזכר א.ב. ז"ל שנפל במשגל
מוּלָטִית יְפֵהפִיָּה רוֹקֶדֶת
עוֹלָה יוֹרֶדֶת
אֲגָנָהּ מְעַרְבֵּב לוֹ מַשְׁקֶה
וְהוּא גּוֹמֵר.
גָּמַר טוֹב?
נִגְמַר עוֹד לִפְנֵי שֶׁגָּמַר
אוֹ מִזֶּה שֶׁגָּמַר?
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. במלאת 100 שנים לתל אביב, חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם העֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אנחנו לא מאמינים שחוק ביטוח הבריאות החדש שמבטיח אובמה לאזרחיו אכן יאפשר לשחורים וללבנים עניים לקבל טיפול כמעט-חינם על פי תעריפי הביטוח הממשלתיים – אצל רופאים אמריקאים סבירים וכמעט תמיד יקרים, שעקב הסיכון המקצועי של תביעות נגדם נאלצים מצידם גם לשלם סכומי-עתק לחברות הביטוח שלהם כדי לשפותם על כל תביעה של רשלנות רפואית.
ארה"ב עדיין רחוקה מרחק רב מההישגים האדירים של מערכת הבריאות הממלכתית שיש לכל אזרחי ישראל שלנו. אפילו בריטניה, המשמשת דוגמה למדינת סעד, מתקשה לעמוד בכך, כי אין לה תורמים יהודים עשירים לבתי החולים שלה כמו שיש לישראל, וגם כי שורות הרופאים הכלליים של ההממלכה המאוחדת הולכות ומתמלאות במהגרים ובצאצאי מהגרים מרחבי האימפריה הבריטית לשעבר.
זה נשמע גזעני? – אבל לדעתנו, מערכת הבריאות שלנו, חרף מקצת מפגמיה, היא מן הטובות ביותר בעולם, ושמה בכיס הקטן, מבחינת האחריות החברתית – את ארה"ב.
רוצים הוכחה? שבעה מיליון חיסונים נגד שפעת החזירים נרכשו עבור אזרחי ישראל בתקופה קצרה יחסית. רק רבע מיליון ישראלים טרחו עד כה לבוא להתחסן! – ומעניין, האם גם ארה"ב העשירה הכינה חיסונים לכל אזרחיה?
* ישראל הר: קראתי היום [28.12] בעיתון שח"כ הגברת דליה איציק כינתה את הצעת ראש הממשלה בנימין נתניהו להצטרף לממשלה – הצעה רקובה ונכלולית. כולנו יודעים וזוכרים איך ובאיזה תנאים יצאת לפריז על חשבון משלם המיסים – אני, למשל , זוכר –
אז את מדברת על ראש ממשלה בישראל המציע הצעות נכלוליות – כי עכשיו את גברת מאוד נכבדה, יו"ר סיעת קדימה? – בוודאי שאת, דליה איציק, יודעת משהו על נכלים ונכלולים.
* בטקס רב-רושם שנערך באוניברסיטת בת שלמה רבתי בראשות הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר הוענקו לסופר העל-זמני אלימלך שפירא ולסופר הצעיר (73) אהוד בן עזר – פרסי הסופר העברי הנידח לשנת 2009 – בנוכחות מרצים ומרצות שמאליים וימניים (בהקלדה אין הבדל בין שמאלי לימני), סטודנטיות דדניות, סטודנטים חרמנים ועדר עיזים פועות בעלות עטינים שופעים ממשק החלב של שוורצמן לייצור גבינות ולָבָּנֶה במושבה בת שלמה.
* נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, הגיב היום (שלישי, 29.12) בפעם הראשונה מאז חידוש המהומות בארצו ואמר כי "הפגנות האופוזיציה הן נשף מסכות מבחיל בחסות מדינות המערב, ובראשן ישראל וארה"ב." עוד אמר הנשיא, כפי שצוטט בסוכנות הידיעות הרשמית במדינה, כי "לאומה האיראנית יצא לראות הרבה מהנשפים האלו." – אנחנו מאחלים לך עוד הרבה מן "הנשפים האלו" בתקווה שעד נשפי פורים תש"ע תעלה בגורלך אחריתו של המן הרשע ובני משפחתו.
* מפניני הלשון של קרן נויבך בתוכניתה "סדר יום" (קול ישראל, 30.12.09) בנושא ההפרטה של ההוצאה לפועל: "מי יהיו האנשים הטובים שבואו וינקשו על דלת ביתנו?" – צ"ל יקישו, אבל בגלל רום מעמדה התקשורתי והפחד שהיא מפילה (ואולי מנפּילה?) על מרואייניה – אולי גם תשתנה מעתה העברית?
* קוראי העיתונים ודאי שמו לב שבכל המישאלים על ספרי העשור וספרי השנה האחרונה לא נזכר אפילו במילה אחת הרומאן "ספר הגעגועים" וגם לא שאר הרומאנים שהוצאנו בעשור האחרון והמה "שלוש אהבות", "המושבה שלי" ו"חנות הבשר שלי". אכן, זה גורלו של סופר נידח, ואנחנו משוכנעים כי מרבית קובעי הרשימות הללו אף לא קראו או שמעו על ספרינו. בכל זאת אנחנו משוכנעים, שלמעט קובץ סיפוריו היפה והקלאסי של יהושע קנז "דירה עם כניסה בחצר" – יישרדו וייקראו הרומאנים שלנו הרבה זמן אחרי ש"ספרי העשור" הזה יישכחו כמעט כליל.
* בישיבה מיוחדת של עיריית המושבה השנייה של העלייה הראשונה, ראשון לציון, כאשר כל חברי המועצה וגם ראש העיר חובשים לראשיהם תרבושים תורכיים אדומים, נחלקו הדיעות. הנושא – הנצחת המפקד העליון של הצבא התורכי בארץ ישראל ג'מאל פחה בקריאת שמו על השדרות הרחבות של מערב העיר המגיעות עד הים. כזכור העניק אחמד כמאל פאשה, בביקורו במושבה ב-1915, את כל החולות שבין ראשון לים (לערך בין הכביש ת"א-אשדוד לים) – מתנה לראשון לציון. ועל מה נחלקו אפוא הדיעות: חלק מחברי המועצה הציע "שדרות ג'מאל פאשה" (כפי שהיה שמם של שדרות ירושלים ביפו הערבית), חלק הציע "שדרות ג'מאל פחה", חלק על פי שמו התורכי המקורי: "שדרות אחמד פאשה כמאל" וחבר מועצה תמהוני אחד הציע: "שדרות טובח הארמנים". ועד שלא יגבשו חברי המועצה דיעה אחידה, לא תיחנכנה השדרות. כזכור, ראשון היא גם העיר הראשונה ואולי גם היחידה בישראל שנתנה שמות לרחובות על שם אנשים חיים: אלי ויזל ושמעון פרס, בזכות היותם חתני פרס נובל.
* ושבֵּחַ אנחנו את שופטי בג"צ שלקחו בחשבון את האינתיפאדה השלישית ולכן קבעו כי הפלסטינים יוכלו להשתמש בכביש 443 (מצפון ירושלים למיחלף בן שמן) – שהרי אם הם יסעו בו בלא מפריע – הם לא יזרקו על הכביש בקבוקי תבערה ולא יירו מהצדדים במכוניות הנוסעות בו. הבה נשים יהבנו הביטחוני בהחלטות מפגוֹ"ש חמ"ל בג"צ!
* * *
היכונו! היכונו!
לאחר שהסתיים פרסום פרקי "צל הפרדסים והר הגעש"
ומיד לאחר ראש השנה 2010
במלאת 25 שנים לצאתו לאור
של הרומאן הצנוע שכתב אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
["ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב, 1985]
יתפרסם הספר בהמשכים החל מהגיליון הבא – 506
הכינו מטפחות... למחות את הצחוק!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,279 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-120 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
בזכות שקידתו של יוסי גלרון נפתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא את כל גיליונות המכתב העיתי ובקרוב גם את צרופותיהם:
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים*!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-31 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,016 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-47 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,217 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל