גיליון מס' 529

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' ניסן תש"ע, 25 במרס 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַלְתֶּרְמָנִיפֶסְט... במלאות 40 שנה לפטירת נתן אלתרמן.

עמוס גלבוע: חטא ההשתקה בעיתונות הישראלית הכתובה – של ה"מענה לדו"ח גולדסטון" שחיבר המל"מ.

ברוך תירוש: פרקים בהיסטוריה וגם מיֶדע אישי.

אורי הייטנר: 1. כאסקופה הנדרסת. 2.  מדינה יהודית או פגאנית?  3. יד לַבִּיוּב.

ד"ר משה כהן: הנדון: אין ארוחות חינם.

יענקלה בהט: עץ הדובדבן. סיפור.

ד"ר ערן גרף: באה מנוחה למנוח.

ספי סגל: אולמרט היה נותן הכול כדי לדחות את המפגש עם הצד הפנימי של הסורגים.

יוסף חרמוני: שְנַא יִשְרָאֵל!

ניר יהודאי: להגיע לרמה כלשהי של התקבלות באיזור.

משה גנן: על ספר השירים "ריקוד הצרצר" לאדלינה קליין.

יהושע עמישב: מכתב לשמעון פרס בשם "חמורֵי המשיח".

אהוד בן עזר: שני פרקים מתוך היומן, 1975: 1. חלום . 2. שקד.

דב גביש: למחפשים מידע על מאיר גורביץ.

החמור והשור / אגדה קירגיזית. הביא לדפוס: יואל נץ.

אהוד בן עזר: "הנאהבים והנעימים", במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן,

בהוצאת ביתן, 1985, מחברת חמישית, המשך 5.

יהודה דרורי: פנטזיה של אדם מוסרי מאוד.

ד"ר אילון גנור:  ד"ר ניסים רפאל גנור ז"ל לא היה חובבן.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר".

* * *

יוסי גמזו

אַלְתֶּרְמָנִיפֶסְט...

במלאות 40 שנה לפטירתו של נתן אלתרמן ז"ל (28.3.70 – 28.3.10)

אִם "מָנִיפֶסְט" בְּלוֹעֲזִית הוּא "גִלּוּי-דַּעַת"

וְאִם בָּרוּר לְכָל בַּר-דַּעַת כִּי בַּטֶּסְט

(זֶה, הַקָּרוּי מִבְחַן-הַזְּמַן) כְּלָל לֹא נִגְרַעַת

הַשְפָּעָתוֹ שֶל מְשוֹרֵר שֶשּוּם פְּרוֹטֶסְט

עוֹד לֹא הִצְלִיחַ לְבַטֵּל עֻבְדָּה נוֹדַעַת:

שֶגַּם אַחַר מוֹתוֹ עֲדַיִן הוּא הַ-best –

אָז זֶה הַזְּמַן אוּלַי לַחְלֹק

בִּשְווּנְגּ בָּרִיא אֶחָד, אַן-בְּלוֹק,

כַּמָּה פְּרָטִים מִתּוֹךְ הָ"אַלְתֶּרְמָנִיפֶסְט".

אֲנִי קוֹרֵא בְּשֵם מוּזָר זֶה לְקוֹלֶקְצְיָה

שֶל זִכְרוֹנוֹת הַדּוֹחֲקִים בִּי לְהַרְהֵר

בִּדְמוּת אוֹתוֹ עֲנַק-שִירָה שֶשּוּם סֶלֶקְצְיָה

אוֹ מְכִירַת-חִסּוּל שֶל כָּל מִי שֶעִרְעֵר

עַל גְּדוּלָתוֹ הַוַּדָּאִית עוֹד לֹא הִצְלִיחָה

לִגְרֹם אִינְפְלַצְיָה לְעֶרְכּוֹ גַם אַרְבָּעִים

שָנָה מֵאָז נָדַם לִבּוֹ, וְלֹא הִפְרִיכָה

אֶת שֶעָמֹק-עָמֹק בְּתוֹךְ לִבָּם יוֹדְעִים

גַּם מִתְנַגְּדָיו (שֶלֹּא יוֹדוּ בְּכָךְ אַף פַּעַם

אֲבָל גַּם הֵם כָּאן, עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

עֵדִים לְכָךְ שֶעַד הַיּוֹם הַזֶּה מֻטְבַּעַת

אִישִיּוּתוֹ בְּתַרְבּוּתֵנוּ בִּזְכוּתָם

שֶל שִירָתוֹ, שֶל טוּר שְבִיעִי וְשִירֵי-זֶמֶר

שֶהִדְהֲדוּ בְּלִבּוֹתֵינוּ תָו אֶל תָּו

וּכְמוֹ חִמּוּש אוֹ כֹּבַע-גֶרֶב חַם שֶל צֶמֶר

חִזְּקוּ לִבּוֹ שֶל עַם בְּכָל מִלְחֲמוֹתָיו).

אֲנִי זוֹכֵר אֶת פִּקְּחוּתוֹ הָאַלְתֶּרְמָנִית

שֶבִּזְכוּתָהּ כִּנּוּהוּ "נָתָן הֶחָכָם"

עַל פִּי הַדְּרָאמָה הַיָּפָה וְהַהוּמָאנִית

שֶל הֶר אֶפְרַיִם גּוֹטְהוֹלְד לֶסִינְג, שֶלָּחַם

עַל מַטְּרוֹתֶיהָ שֶל פּוֹאֶטִיקָה אַחֶרֶת

מִשֶּל קוֹדְמָיו, אֲבָל עָשָׂה זֹאת בְּלִי הַשְּמוּץ

שֶל הַקִּנְאָה הַצַּרְחָנִית וְהַנִּחֶרֶת

שֶל הַכָּשוֹת שִיר-אֶרֶס וְאֶגְרוֹף קָמוּץ

מִצַּד אוֹתָם שֶלֹּא הִצְלִיחוּ לַעֲקֹר כְּלָל

אֶת מְשוֹרֵר הַ"כּוֹכָבִים בַּחוּץ" אַחַר

כָּבוֹד מִתּוֹךְ הַפַּנְתֵּיאוֹן, מִבְּלִי לִזְכֹּר כְּלָל

כִּי גַם אוֹתָם יוֹקִיעַ דוֹר צָעִיר מָחָר.

אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יְדִידָיו הַנִּזְעָמִים פֹּה

עַל חַקְיָנָיו כִּי רַבּוּ, בָּאוּ בִּתְלוּנוֹת:

"שְמַע, הֵם פָּשוּט גּוֹנְבִים מִמְּךָ בָּתִּים שְלֵמִים פֹּה!"

-"בָּתִּים?" שָאַל וְחִיש תִּקֵּן לָהֶם: "שְכוּנוֹת..."

וְאֵיךְ בִּ"שְטוֹךְ" (שֶבּוֹ אַף פַּעַם לֹא בִּיֵּש עוֹד

אֶת שְנִינוּתוֹ הָעוֹקְצָנִית) שָאַל קְרִירוֹת:

"לָמָּה לִגְנֹב דַּוְקָא מִמֶּנִּי? הֲרֵי יֵש עוֹד

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה אַלְתֶּרְמַנְטִיבוֹת אֲחֵרוֹת..."

אֲנִי זוֹכֵר גַּם אֵיךְ בִּמְחִי צִנְזוּר דְּרָקוֹנִי

פָּסַל לוֹ בִּיגִ'י שִיר פּוֹלִיטִי בְּ"דָבָר"

וְהַמְּשוֹרֵר, אַף כִּי הָיָה "פְרִיק" בֶּן-גֻּרְיוֹנִי

מִיָּד הוֹכִיחַ כִּי צִנְזוּר זֶה לֹא שָבַר

אֶת עֵרֶךְ חֹפֶש-הַדִּבּוּר כִּזְכוּת, לֹא חֶסֶד,

וּמֵאַחַר שֶהִתְבָּרֵר לוֹ כִּי הַחֹק

פּוֹטֵר מִכָּל צֶנְזוּרָה כָּל נְאוּם בַּכְּנֶסֶת

מָסַר שִיר זֶה לְד"ר סְנֶה, שֶאָץ לִדְחֹק

בִּנְאוּם נוֹקֵב לַפְּרוֹטוֹקוֹל, כְּאוֹפֶנְסִיבָה,

אֶת אוֹתוֹ שִיר נוֹעָז – וּסְנֶה יָצָא חוֹצֵץ

כְּשֶהוּא מַקְרִיא בְּקוֹל אוֹתָהּ אַלְתֶּרְמַנְטִיבָה

שֶבֶּן-גֻּרְיוֹן שָמַע, בָּלַע – וְהִתְפּוֹצֵץ...

אֲנִי זוֹכֵר גַּם – מֵאִידָךְ גִּיסָא – אֵיךְ פַּעַם

כְּשֶהַמַּפַּא"ינִיקִים הִצִּיעוּ לוֹ דִירָה

וְהַפַּיְטָן סֵרֵב בְּתֹקֶף אַךְ בְּטַעַם

לְהִתְכַּבֵּד בְּהַצָּעָה כֹּה נְדִירָה

הֵם שָאֲלוּ אוֹתוֹ אִם סֵרוּבוֹ נוֹבֵעַ

מֵהַחֲשָש שֶלֹּא יוּכַל יוֹתֵר לִכְתֹּב

דְּבָרִים כְּנֶגֶד מִפְלַגְתָּם, שֶכָּל אוֹיְבֶיהָ

אָמְרוּ תָמִיד, כְּשֶהוּא פִּרְסֵם אוֹתָם, "כִּי טוֹב" –

וְהוּא הִפְתִּיעַ אֶת כֻּלָּם מִשֶּהִבְהִיר כָּאן

שֶהוּא אֵינֶנּוּ מְעֻנְיָן בְּמַתְּנָתָם

דַּוְקָא מִשּוּם שֶאִם יִדְחֶה אוֹתָהּ יַשְאִיר כָּאן

אֶת מַצְפּוּנוֹ חָפְשִי לִכְתֹּב לְטוֹבָתָם...

וְגַם אֶת זֶה אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ מֶלְצָר דֶּנְדִּי

שָאַל אוֹתוֹ שָם בְּ"כָסִית", כֻּלּוֹ קָשוּב:

"אָז מָה לִמְזֹג לְךָ: גִ'ין? וִּיסְקִי? ווֹדְקָה? בְּרֶנְדִּי?

קוֹנְיָאק אוֹ וֶרְמוּט? הוֹק אוֹ בְּלָאדִי מֶרִי שוּב?"

וְאֵיךְ שַתְיָן זֶה, שֶכָּל שְנַאפְּס נִרְאָה לוֹ handy

עָנָה: "תִמְזֹג הַכֹּל, הַסֵּדֶר לֹא חָשוּב..."

וּכְשֶאֵי-פַּעַם, בְּמִשְאָל שֶל עִתּוֹן-עֶרֶב,

כְּשֶנִדְבְּקָה אֵלָיו קַרְצִית עִתּוֹנָאִית

וְנִדְנְדָה לוֹ כִּי בְּעֹקֶץ חַד כְּחֶרֶב

בִּתְשוּבוֹתָיו עַל הַמִּשְאָל אוֹתָהּ יַלְעִיט,

הוּא "שְלוּק" לָגַם מִכּוֹס הַקּוֹנְיָאק בְּלִי צֶנְזוּרָה

עַל כַּמֻּיּוֹת הַסְּפִּירְט וְסָח לָהּ, מְחַיֵּךְ:

"כָּל הַכָּבוֹד'קָה לְאוֹתָהּ הַקּוֹנְיָאקטוּרָה

שֶבָּהּ נִתָּן לִי לְהָשִיב עַל מִשְאָלֵךְ,       

אֲבָל אֲנִי, שֶמִּתְנַגֵּד לְהִמָּנוֹת עִם

חוּג נִשְאָלָיו שֶל שוּם מִשְאָל, לִשְתֹּק בּוֹחֵר."

-"וְכָל זֶה לָמָּה?" שָאֲלָה אוֹתָהּ אִידְיוֹטִית.

-"זֶה כְּבָר עִנְיָן," אָמַר לָהּ, "לְמִשְאָל אַחֵר..."

אָז יִסְלְחוּ לִי כָּל הַטּוֹעֲנִים לַכֶּתֶר

(זֶה, שֶלַּמְרוֹת כָּל טִרְחָתָם עוֹד לֹא הוּזַח

מֵעַל רֹאשוֹ – אַף כִּי הִפְעִילוּ, בֵּין הַיֶּתֶר,

וּבְסִגְנוֹן רָחוֹק מִשֶּמֶן זַיִת זַךְ

לֹא סוֹלְלָה אַחַת בִּלְבַד שֶל אַרְטִילֶרְיָה

בְּמַאֲמָץ נוֹאָש לִפְגֹּם בִּגְדוּלָתוֹ,

אַף כִּי מֵרֹב אוֹתָן אַגְרֶסְיָה וְהִיסְטֶרְיָה

שֶל הַפְגָּזוֹת בִּלְתִּי-פּוֹסְקוֹת עַל שִירָתוֹ

דַוְקָא הֵעִירוּ בֵּין דְּחָפָיו

שֶל מִי שֶרֹאש לוֹ בֵּין כְּתֵפָיו

אֶת הַחֲשָד שֶאִם שִירָה זוֹ כֹּה פְּחוּתָה

לָמָּה דְרוּשָה, לְבִטּוּלָהּ,

כַּמּוּת תַּחְמֹשֶת כֹּה גְדוֹלָה

כְּשֶכָּל תּוֹתְחָן הֲרֵי זוֹכֵר אֱמֶת פְּשוּטָה:

שֶעַל עוֹרְבָא פָּרַח יוֹרִים רַק בְּ"רוֹגַטְקָה"

אַךְ אִם מֻפְגָּז כָּאן אֵיזֶה יַעַד מְבֻצָּר

בְּסוֹלְלַת נוּ"ן-טֵי"ת שְלֵמָה – מִיָּד מֻבְלָט כָּאן

דַּוְקָא כּוֹחוֹ הַלֹּא-נִשְבָּר שֶל הַמִּבְצָר...

אֲנִי זוֹכֵר קוּרְיוֹז קָטָן אֲבָל דְּרָמָאטִי

שֶבּוֹ סִפֵּר עֵד-רְאִיָה אֵיךְ מִתְנַגְּדוֹ

שֶל הַפַּיְטָן עָט בְּמִין אַטְרָף סִימְפְּטוֹמָאטִי

שֶל הִתְבַּטְּלוּת עַצְמִית נִלְעֶגֶת, וְכִבְּדוֹ

בִּנְשִיקוֹתָיו עַל נְעָלָיו שֶל בְּכִיר-הַפַּיִט

(מָה שֶלְּרֶגַע לֹא הִפְרִיעַ, כָּאָמוּר,

לַמִּתְרַפֵּס, תּוֹךְ זְמַן קָצָר, לִפְשׂוֹק שְׂפָתַיִם

כִּי כָּל שִירַת נְשוּק-שְׂפָתָיו הִיא בְּרוֹךְ גָּמוּר...)

וּכְבָר לָמַדְנוּ אֵצֶל פְרוֹיְד שֶיֵּש קוֹמְפְּלֶקְסִים

שֶתַּסְבִּיךְ-אֶדִיפּוּס תּוֹפֵס בָּם נֶפַח רָב

כְּשֶקִּנְאָתוֹ שֶל בֵּן בָּאָב, אִם אֵין לָה בְּרֶקְסִים,

גּוֹרֶמֶת לוֹ לְמִין אוֹבְּסֶסְיַת רֶצַח-אָב.

אַךְ אֶת הָאָב זֶה לֹא רָצַח, כִּי גַם הַמָּוֶת

עוֹד לֹא הִצְלִיחַ לְהַפְחִית מֵחִיּוּתוֹ

שֶל מְשוֹרֵר גָּדוֹל שֶעַד עוֹלָם נֹאהַב אֶת

אוֹצְרוֹת הַיֹּפִי שֶהִנְחִילָה שִירָתוֹ

לָעָם הַזֶּה, וְאֶת סִפְרֵי שִירָיו מָצָאנוּ

גַם בִּכְלֵיהֶם שֶל חֲלָלִים בִּשְׂדוֹת הַקְּרָב,

אֲבָל מִכָּל סְבַךְ-הַקִּנְאָה הַזֶּה יָצָאנוּ

בְּמַסְקָנָה אַחַת לַדּוֹר וּמְשוֹרְרָיו:

אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת חַדְשָן גָּדוֹל, חַבִּיבִּי,

אַךְ אִם תִּירַק לִבְאֵר קוֹדְמֶיךָ הַגְּדוֹלִים

אֵין שוּם סִכּוּי שֶתְּפַבְּרֵק לְךָ אַלִיבִּי

שֶל אִיש-תַּרְבּוּת, בְּמַעֲשִׂים אוֹ בְּמִלִּים,

וְלֹא תִרְכֹּש בְּכָךְ שוּם תְּעוּדַת-בִּטּוּחַ

שֶתַּצִּילְךָ בְּבוֹא הַיּוֹם מִכְּתַב-פְּלַסְתֵּר

שֶל דּוֹר צָעִיר מִמְּךָ, כִּי אֵלֶּה, עַל בָּטוּחַ

יִרְקוּ עָלֶיךָ לֹא פָּחוֹת (אִם לֹא יוֹתֵר)

מִשֶּיָּרַקְתָּ עַל קוֹדְמֶיךָ, כִּי הַחֹמֶר

אֲשֶר מִמֶּנּוּ כָּל יְסוֹד-תַּרְבּוּת בָּנוּי

הוּא דַוְקָא זֶה שֶדּוֹר לְדוֹר יַבִּיעַ אֹמֶר

גַּם אִם זֶה אֹמֶר הַשּוֹנֶה תַכְלִית שִנּוּי

מִזֶּה שֶל דּוֹר קוֹדֵם, כִּי שוּם חִדּוּש פּוֹאֶטִי

אִם הוּא אוֹתֶנְטִי – לֹא נִזְקַק עוֹד מִיָּמָיו

לְהַכְפָּשָה טִפְּשִית שֶל דּוֹר-אָבוֹת גֶּנֶטִי

שֶהוּא עַצְמוֹ חִדֵּש רַבּוֹת מוּל דּוֹר קוֹדְמָיו

וְאִם בְּפִיךָ יֵש בְּשֹוֹרַת-חִדּוּש מֻצְדֶּקֶת

הִיא לֹא צְרִיכָה שוּם רֶצַח-אָב בְּתוֹר חָסוּת

שֶכֵּן גַּדְלוּת-אֱמֶת אַף פַּעַם לֹא נִזְקֶקֶת

לִשְפְּרִיץ הָאֵש הַמְּסַיַּעַת שֶל גַּסּוּת...

וְנָא לִזְכֹּר כִּי כְּשֶהִשְמִיץ שְלוֹנְסְקִי אֶת בְּיַאלִיק

(וְהִתְחַרֵט עַל כָּךְ מְאֹד מִקֵּץ שָנִים)

קָם תַּלְמִידוֹ שֶל הַמַּשְמִיץ, בְּאַקְט מוֹרָאלִי

נֶגֶד גַּסּוּת רַבּוֹ, בְּלַהַט עַקְשָנִי

וּשְמוֹ שֶל זֶה, שֶל הַתַּלְמִיד שֶלֹּא טָמַן

יָד בַּצַּלַּחַת הָיָה נָתָן אַלְתֶּרְמַן.

נָכוֹן, הָיָה בּוֹ אֵיזֶה פַּעַר סְכִיזוֹפְרֶנִי

בֵּין מִיסְטֶר הַיְד הַמְּנַפֵּץ כּוֹסוֹת לָרֹב

מִתּוֹךְ שִכְרוּת – וְד"ר גֶּ'קְל גֶּ'נְטְלְמֶנִי

הַשָּב כִּכְלוֹת הֶנְג-אוֹבֶר עַז, כְּיֶלֶד טוֹב,

וְסָח לְחַצְקְל אִיש "כָּסִית" בְּנֹעַם-מֶזֶג

בּוֹ מִתְנַצֵּל בַּעַל-תְּשוּבָה בְּלֵב שָלֵם

עַל אַלִּימוּת מַסְטוּלִית: "חַצְקְל, מָה הַנֶּזֶק?"

וּבְלִי וִכּוּחַ שוֹלֵף צֶ'ק – וּמְשַלֵּם.

וְגַם בְּיַחַס אֶל נָשָיו קָשֶה לִשְכֹּחַ

אֶת עָרִיצוּת רוֹדָנוּתוֹ הָאָנוֹכִית

שֶאִמְלְלָה כָּךְ אֶת שְתֵּיהֶן דַּוְקָא מִכּוֹחַ

חֻלְשַת לִבָּן לִסְפֹּג כָּל מָה שֶהוּא הִנְחִית,

מָה שֶעָמַד בְּמִין סְתִירָה נוֹקֶרֶת-עַיִן

מוּל תַּדְמִיתוֹ כָּאן כַּמַּצְפּוּן הַלְּאֻמִּי

אַךְ מָה שֶאֵין בּוֹ לְהַפְחִית אֶצְלוֹ עֲדַיִן

מִזְּכֻיּוֹתָיו כִּטְרוּבָּדוּר-שִירָה תְרוּמִי.

כִּי הַשְּכִינָה בְּשוּם אָָדָם אֵינָה אוֹגֶרֶת

סְגוּלוֹת גָּאוֹן יַחְדָּו עִם צַדִּיקוּת גְּמוּרָה,

הֵן הוּא עַצְמוֹ כָּתַב בְּשִיר שֶשְּמוֹ "אִגֶּרֶת"

כִּי תְאוֹמִים הִתְרוֹצְצוּ בּוֹ, טוֹב וְרַע.

וְעַל שִפְעַת הַטּוֹב הַזֶּה שֶהוּא הִשְפִּיעַ

עַל אֶרֶץ זֹאת שֶהִתְבָּרְכָה בּוֹ בְּלִי מִדָּה

וְשֶשָּנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ הָיָה לָהּ פִּיהָ

צָרִיךְ לוֹמַר הַיּוֹם מִלָּה אַחַת:

תּוֹדָה.

* * *

עמוס גלבוע

חטא ההשתקה בעיתונות הישראלית הכתובה

של ה"מענה לדו"ח גולדסטון" שחיבר המל"מ

דו"ח גולדסטון הידוע ניצב על שתי רגליים:

האחת, האשמת צה"ל וממשלת ישראל במדיניות מכוונת של הרג אזרחים.

השנייה, דה-לגיטימיזציה של מבצע "עופרת יצוקה", וזאת בעיקר ע"י מזעור טרור החמאס וניקויו מאחריות לירי הרקטות על ישראל ומהשימוש באזרחים (אנשים, מוסדות, רכבים וכדומה) כמגן אנושי.

ברגל הראשונה מטפל צה"ל, ואילו את הטיפול ברגל השנייה נטלה על עצמה עמותת "המרכז למורשת המודיעין" (מל"מ ) בסיוע הדוק של מערכת הביטחון.

בשבוע שעבר ראה אור, בשפה העברית והאנגלית, דו"ח הנושא את השם "מענה לדו"ח גולדסטון: התנהלות חמאס ואופיו של הטרור מרצועת עזה; בחינת תכני דו"ח גולדסטון לעומת הממצאים העובדתיים".

הדו"ח חובר ע"י צוות מהמרכז למודיעין וטרור, השייך למל"מ, בראשותו של ד"ר ראובן ארליך, והוא מהווה למעשה את התשובה הישראלית החצי-רשמית לתכניו של דו"ח גולדסטון. אם גולדסטון וכל חבר תומכיו טענו תמיד שהם מחכים לתשובה עניינית ולא לסיסמאות, הרי שזאת התשובה. במסמך של 311 עמודים, בצורה הפרטנית ביותר, הנושאים שמעלה דו"ח גולדסטון (ברגל השנייה שלו) מנותחים, מעומתים עם המציאות ומוכחים, בצורה המבוססת והמתועדת ביותר, כחסרי שחר, או כמעוותים או ככאלו שהתעלמו לחלוטין מן המציאות.  המסמך מתבסס, בין השאר, על חומר מודיעיני איכותי, על סרטים שלא פורסמו עד כה ועל תחקורי שבויים שלא פורסמו עד כה.

בעולם הערבי זכה הדו"ח לכיסוי מרובה בכלי התקשורת , ובמסגרת זאת לכיסוי מאסיבי בכלי התקשורת של הרשות הפלסטינית. עבור הרשות, כמו עבור כלי תקשורת ערביים, היתה זאת הזדמנות פז לתקוף את החמאס והתנהגותו. בפעם הראשונה מאז מבצע "עופרת יצוקה" החמאס מצא עצמו בהתגוננות. ב"גוגל" הדו"ח הולך ותופס מקום גבוה לפי מספר הכניסות.

ובישראל? היתה התייחסות רבה של כמעט כל כלי התקשורת האלקטרוניים ואתרי האינטרנט השונים. אבל, התופעה הבולטת ביותר היא שבעיתונות הכתובה המובילה (למעט "ישראל היום" ), לא הופיעה על כך ולו מילה אחת!

הסיבות לכך ראויות לניתוח מיוחד נפרד.

הכנת הדו"ח נמשכה כחצי שנה, ומטבע הדברים עולה השאלה: האם זה לא מאוחר מדי? האם "הסוסים לא ברחו כבר מהאורוה?"

מעבר לתשובה הטכנית – שהכנת מסמך רציני, אמין ומתועד, לוקחת זמן, אני רוצה להעלות שלושה נימוקים לרלוונטיות של דו"ח התגובה.

האחד, דו"ח גולדסטון גרם לנו נזק קשה "בעולם", והוא משמש כאחד מראשי החץ במאמץ לדה-לגיטימיזציה של מדינת ישראל. הוא, למעשה, כבר הפך למשל למאמץ הזה. לכן אין הקיעקוע שלו תלוי במועד מסויים.

השני, המאבק שלנו נגד הדו"ח הוא לא רק חיצוני, הוא קודם כל פנימי, עבורנו: להוכחת דרכנו המוסרית הצודקת, להוכחת דרכי הלחימה המוסריות של צה"ל. הוא גם מיועד, אם בכלל ירצו בכך, להנהלת "הקרן החדשה לישראל" וליושבת הראש שלו.

שלישי, מכיוון שהדו"ח עוסק בדילמות של לוחמה א-סימטרית בשטח בנוי נגד טרור ולוחמת גרילה, הרי שיש בו עניין מיוחד לצבא ארה"ב וצבאות אחרים הנתקלים בדילמות האלו.

ממשלת ישראל, על כל שלוחותיה, חייבת למהר ולהטמיע את הדו"ח בקרב כל האוכלוסיות העולמיות הרלוונטיות, החל מהאוכלוסייה המדינית, הדיפלומטית, התקשורתית – וכלה במשפטנית ובאקדמאית. צה"ל מצידו צריך למהר ולצאת בדו"ח שלו מול הרגל הראשונה של דו"ח גולדסטון. ובאשר למלחמה עתידית, אם תבוא, חשוב שמדינת ישראל תהיה מוכנה טוב יותר למאבק ב"שדה הקרב התודעתי" מאשר היתה ב"עופרת יצוקה".

נדפס לראשונה ב"מעריב"

אהוד: אחד הנזקים החמורים ביותר של דו"ח גולדסטון הוא אכיפת ביקורת משפטית מחמירה ומוגזמת, שלנו, על לחימת צה"ל ועל הפעולות של זרועות הביטחון האחרות והתוצאה – פגיעה במוראל ובמוטיבאציה של הלוחמים שלנו, ביודעם שכמעט על כל פעולה שיש עימה סיכון – יש גם סיכוי גדול שיתבעו אותם בעקבותיה למשפט ויזרקו אותם לכלבים כמו את סגן אדם מלול. שלא לדבר על היותם של חיילינו ומפקדינו מנודים וצפויים למאמסר ולמשפט במדינות המערב.

בשלחנו את חיילינו לפעולות צבאיות, כשידיהם קשורות ב"חוקים ומשפטים" – אנחנו עושים עצמנו לצחוק בעיני כל אויבינו צמאי הדם ופראי האדם. ולכל הטירוף המערכתי הזה הוסיף גושפנקא מנוולת דו"ח גולדסטון.

* * *

ברוך תירוש

פרקים בהיסטוריה וגם מיֶדע אישי

"חדשות 526" מלא חומר ומידע מרתק, ואריק ברהום ורון וייס מתארים בו בצדק את זכויות ברה"מ בראשות סטאלין במיגור גרמניה הנאצית. 

אולם אנחנו, כיהודים, חייבים לזכור לדראון את מאבקו לחיסול כל סממן יהודי, דתי ולאומי, שבמהלכו חוסלו רבבות יהודים כולל מאנשי "גדוד העבודה" שחזרו לברה"מ בנאמנות לרעיון הקומוניסטי, והמוני הסופרים והמשוררים והאמנים והרופאים היהודים, שמסירותם לרעיון המהפכה – כמתואר בספרו של ארתור קסטלר "אפלה בצהריים", סיכנה כנראה את שליטתו המוחלטת של העריץ.

המשך דבריהם נכונים בענין תמיכת גרומיקו וברה"מ בדיונים באו"ם על חלוקת הארץ והכרזת המדינה, ויתכן שחוקר מיומן ימצא בארכיוני הקרמלין את הסימוכין והסיבות למדיניות שסייעה לשתדלנות הציונית במרכז האו"ם. אולם אין שחר לטענת רון וייס בעניין הנשק הצ'כי שאספקתו אושרה כביכול ע"י ברה"מ, טענה שטופחה בעורמה ע"י מיקוניס ווילנר מנהיגי מק"י בישראל בעת שפעלו "לטהר" את ברה"מ אחרי ניתוקי היחסים עם ישראל.

כמי שהיה מעורב במבצע "בלק" בצ'כיה, אומר באחריות, שסטאלין ומימשלו לא אישרו וכלל לא היו מודעים לאספקת הנשק הצ'כי, שכלל רבבות רובים ומקלעים ותחמושת, וכן מטוסי מסרשמיד חדישים, ואימון טייסים וצנחנים. המידע הנכון פורסם בהרחבה בתוכנית הטלוויזיה "אלה הם חייך" שהוקדשה לשייקה דן האגדי, בנוכחות סוחר הנשק הרומני שהתגורר בפריז ואירגן את העסקה הצ'כית, כביכול עבור אתיופיה. אנשי הצבא וראשי המימשל הצ'כי, שהיו ברובם יהודים, היו מודעים היטב למגמות המבצע, לזהותו של מוקה לימון וגדע שוחט שניהלו את מבצע "בלק", ועשרות הטייסים שהטיסו את המטוסים מהבסיס בז'אטץ בחבל הסודטים. ידועה הייתה זהות המוני המתאמנים – טייסים וצנחנים ולוחמי הבריגדה הצ'כית; כפי שאגב תואר במכתב שגריר צ'כיה שפורסם ב'הארץ' ב- 14.03.06.

ממש עם השלמת המבצע, נודעו פרטיו לרוסים, כנראה במהלך נסיונם להשתלט על יוגוסלביה של טיטו, שסייע למאמצי הרכש והפעילות של ההגנה לא פחות מהצ'כים. לאחר שהמשלחת הרוסית סולקה מיוגוסלביה, הם הגיעו לפראג והשתלטו על מערכות המדינה, שפטו והוציאו להורג את כל חברי ממשלת סלאנסקי, רובם יהודים, עצרו באשמת ריגול את הסוחר הישראלי שמעון בורנשטיין שסייע כמתורגמן בפעילות הרכש, ואת מרדכי אורן שהיה מזכיר החוץ של הקיבוץ הארצי והגיע באקראי מביקור ביוגוסלביה, שיחסי רוסיה נותקו איתה מאז. על צ'כיה שהייתה אמנם קומוניסטית אך פתוחה למערב, הורד מסך הברזל ורבים מעמיתי מרדכי אורן בארץ הכירו בהכנעה באשמות השווא שהוטחו בו במשפטי הראווה והשקר בפראג. רק כחמש שנים לאחר מכן הכירו השלטונות בצ'כיה בהבל שיצא מתחת ידם, ושיחררו את שמעון בורנשטיין תוך התנייה שאם לא ישמיץ את שלטונות צ'כיה במשך שישה חודשים, ישחררו גם את מרדכי אורן. 

בהכירי את שמעון בורנשטיין הוטל עלי לשכנעו בנ"ל, ואכן לוויתי אותו בהסברים, ובתלישותו לא האמין לי שבינתיים סטאלין מת, ורטן, "סטאלין היה כמו השמש והרוח שאינם חדלים מלפעול." הוא עמד בגאון מול סוללת ענק של כתבי תקשורת שעטו עליו, ולא ענה לשאלותיהם למרות שרדפו אחריו עד ביתו מצפון לחיפה.

למחרת יצאו כל העיתונים בכותרות: "אורנשטיין אינו מכחיש ש..." וכתבו כל אחד מהרהורי ליבו.

הצ'כים שעקבו גם הם אחריו, היו מרוצים, ומרדכי אורן שוחרר במועד, ותנועת השומר הצעיר נבוכה.

ובענין מבולקת היחסים עם ארה"ב, צודק אורי הייטנר, הנאמן ממרומי הגולן, בדבריו "למובראק זה לא היה קורה," אלא שיש לחזור ולהבהיר כי כאשר המימשל הינו עויין לעיתים ורואה בישראל נטל, האומה האמריקאית לעומתו ואיתה הקונגרס הינם ידידים נאמנים לישראל. כך היו פני הדברים במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הציבור בארה"ב תמך בציונות, אך הממשל לא הניח לפליטים יהודים להינצל על-ידי כניסה לגבולות ארה"ב, והנשיא רוזוולט "הבין" את הבעיה היהודית מהסבריו של איבן סעוד. לאחר מכן התבסס ג'ורג' מרשל כמזכיר המדינה ופעל בכל מאודו נגד מגמות התנועה הציונית להשיג תמיכה באו"ם להקמת מדינה יהודית. קיים תיעוד מצולם לאיומו על הנשיא טרומן, שאם הוא יתמוך בחלוקה, יפעל ג'ורג' מרשל נגדו בבחירות הקרובות. טרומן הכריח את נציגו העויין באו"ם לתמוך בחלוקה, וגם מיהר להכיר במדינה, אך מרשל הרכיב דוקטרינה הנקראת על שמו וקובעת שיש לגמד את ממדי ישראל ולא להניח לה להכריע את אוייביה. כך התנהלו העניינים בכל מלחמות ישראל, ובראיון טלוויזיוני נשאל קיסינגר באם הוא באמת חשש מתגובה גרעינית רוסית מול ניצחון ישראלי בשלהי מלחמת יום כיפור. קיסינגר הצטחק בקולו העמוק והשיב: "אנחנו רק חששנו מניצחון ישראלי משמעותי, שישנה את האיזון הרצוי לנו במרחב."

וחזרה לג'ורג' מרשל, הוא הפעיל, אמנם בחסות האו"ם, אמברגו קפדני נגד הכנסת נשק מגן ועולים צעירים בתש"ח, ואת הנשק כיסינו בבצלים ושאר ירקות שלא איפשרו לפקחי האו"ם לחשוף את הנשק, והעולים הצעירים תודרכו לצלוע ולנהוג כנכים בירידה מהספינות. לא ארחיב על לחצי ארה"ב שלא להכריז על המדינה, לוותר על הנגב, לסגת מאל עריש ללא הכרעה לשלום, ולא להמשיך לשחרור גוש עציון ועוטף ירושלים, אלא אציין שמאותה עת, עקב לחצי הציבור הידידותי לישראל, נאלץ כל נשיא במסע הבחירות להכריז על ידידותו ומחוייבותו לישראל. לאחר חודשים בחדר הסגלגל הובאה לפניו הדוקטרינה של מרשל, והוא פתח במסע לחצים בכדי לגרום לישראל ל"החזיר את הגלגל" לתקופה נוחה יותר לערבים.  אפילו ג'ימי קרטר מצולם על מצוק בגולן כשהוא מכריז: "אילו אני ישראלי, לא הייתי עוזב לעולם את רמת הגולן," והוא, כמו הנשיאים לפניו ואחריו לחצו וסחטו מישראל אין ספור "ויתורים כואבים".

ג'ורג' בוש נחשב כידיד ותומך בישראל, מכיוון ששוכחים את לחציו הברוטאליים על אריק שרון שזעק כלפיו: "זכור את מינכן, ואל תכפה עליי להיות כצ'מברלין."

בוש נבהל מדעת הקהל וחיכה בסבלנות עד שאנשיו "תפשו" את אריק שרון בקלקלתו, וחזר וכפה עליו מחדש את הצעד האכזרי, שנדרש קודם לכן, לגירוש רבבת יהודים מבתיהם, משקיהם ובתי כנסיותיהם, באורח שלא נודע בין האומות הנאורות.

התקשורת מברברת על בעיית ההתנחלויות ומעלימה את העובדה שהממשל בהנחיית משרד המדינה אינו מכיר בחוקיות שליטת ישראל בירושלים, וכמובן אינו מקים בה את השגרירות, למרות דרישה מפרושת של הקונגרס.

יש לקוות שרוה"מ לא יקרוס מול לחץ הממשל, המקבל סיוע קולני של מרבית כלל התקשורת בישראל, או מעיתונאים כתום פרידמן שראוי לשאול אותו מה היה תפקידו במהלך השנתיים ששהה כמתנדב בישראל, ולהזכיר כי את פרס פוליצר הוא קיבל על ספר וסדרת מאמרים שהכפישו את מדיניות ישראל.

נקווה כי הציבור האמריקני, שרק לאחרונה 67% ממנו הכריזו על תמיכתם בישראל, יתעורר בהדרגה ויכפה על הנשיא וממשלו מדיניות ידידותית לישראל.

אהוד: חוששני שכמה וכמה דברים במאמרך אינם מדוייקים ויש בהם גם ערבוב תקופות ופרשיות.

* * *

אורי הייטנר / שלוש רשימות

1. כאסקופה הנדרסת

ברק אובמה אינו אנטישמי. הטענה הזו נפסדת ומגוחכת. הוא גם אינו עוין את ישראל. אני מאמין לו, כאשר הוא מצהיר על ידידותו לישראל ומחויבותו לביטחונה ולקיומה כמדינה יהודית.

מדוע, אם כן, ארה"ב יזמה את המשבר המלאכותי בעקבות התקלה בעת ביקור ביידן (שאינה יותר מבעיית נימוסין קטנה) עם תרגילי הזובור המכוערים שנלוו לו? הסיבה לכך היא מדיניות הפייסנות הצ'מברליינית שלו. אמנם מדיניות זו נחלה כישלון חרוץ בשנת כהונתו הראשונה של אובמה, פגעה באינטרסים של ארה"ב והעולם החופשי וחיזקה את אויבי הנאורות והדמוקרטיה (איראן, סוריה, צ' קוריאה). נאומו של אובמה בטקס קבלת פרס נובל לשלום עשה רושם של נאום התפכחות. אולם כנראה שהוא דבק במדיניותו. בכל מקום שבו יש צ'מברליין ויש פייסנות, יש גם צ'כוסלובקיה. ובתפקיד צ'כוסלובקיה – ישראל.

במשך שלושה ימים אובמה "עשה שריר" כלפי ישראל. אט אט החלו תגובות קשות בארה"ב – מאמרי ביקורת חריפים בעיתונות, כולל מאמר המערכת של וושינגטון פוסט; הסתייגות ממדיניות הנשיא מפי סנאטורים וחברי קונגרס, כולל חברים במפלגה הדמוקרטית. התשתית האיתנה של ידידות אמת, ערכים דמוקרטיים משותפים ושותפות אינטרסים בין ארה"ב וישראל חזקה יותר מקוניוקטורה זו או אחרת של נשיא זה או אחר, ולא בכדי אובמה החל לחזור בו, להצהיר הצהרות ידידות לישראל, להכחיש קיומו של משבר ולנסות לתקן את הנזק.

במצב זה, ראוי היה שנתניהו יגלה קור רוח, ידחה בנימוס אך בתקיפות את האולטימאטום האמריקאי. אך נתניהו הזיע, כדרכו, נלחץ לנוכח כותרות העיתונים בישראל, והחל מתקפל מול הלחץ. נתניהו לא קורץ מחומר בן גוריוני, וכנראה שגם לא מחומר בגיני או שמירי. אין בו החוסן הנפשי הנדרש ממנהיג.

חולשתו של נתניהו עד כה – אף היא אחד הגורמים למשבר. ארה"ב הגדולה רועדת מול תקיפותו של ארדואן ואינה מעלה על דעתה לפגוע במובראק, אבל נתניהו משדר שאיתו מותר. תחת לחץ הוא הסכים לוותר על עקרונות כמו המו"מ הישיר, כמו מו"מ ללא תנאים מוקדמים. הוא הקפיא כל בניה בהתנחלויות, כולל בגושי ההתיישבות, כדי שהפלשתינאים יואילו לנהל עמו מו"מ עקיף. כעת הוא נבהל מהמשבר המלאכותי והסכים שהמו"מ העקיף יכלול גם את סוגיות הליבה (כלומר שאובמה, הנוהג בישראל כפי שהוא נוהג, יהיה מעין שופט במו"מ) ועוד לא ברור האם ועד כמה הוא ויתר בנוגע לבניה בשכונות היהודיות בירושלים. כאשר ראש ממשלת ישראל מתנהג כאסקופה הנדרסת, מה הפלא שדורסים אותו – אותנו?

נתניהו אינו עומד במבחן כראש הממשלה וציפי לבני אינה עומדת במבחן כראש האופוזיציה. ראש אופוזיציה ממלכתי, אחראי ופטריוט, היה מתייצב לצד הממשלה באופן חד משמעי, כאשר מדובר בסוגיה לאומית בסיסית כמו השכונות היהודיות בירושלים. אבל ציפי לבני הריחה הזדמנות, ולא יכלה להתאפק.

תוצאת השילוב של נשיא אמריקאי המפייס את אויבי ארצו על חשבון ישראל, ראש ממשלה ישראלי חלש ואופוזיציה חסרת אחריות לאומית, היא הקשחה והקצנה בעמדות הפלשתינאים, וחידוש פשע המלחמה של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראל, לאחר שקט יחסי מאז "עופרת יצוקה". השילוב הקטלני הזה עלול לגרום להסלמה ביטחונית חמורה, אלא אם כן ראש הממשלה יתעשת.

אהוד: ועדיין אתה לא מתגעגע לאולמרט אלא שמח בביבי המזגזג המסְכֵּן?

2. מדינה יהודית או פגאנית

דמותה היהודית של מדינת ישראל, היא סוגייה שעוררה מחלוקות לאורך כל שנות קיום המדינה ומן הסתם תעורר עוד מחלוקות רבות. כאשר הסוגייה שעל הפרק היא פעולתם של עסקים וקניונים בשבת – אני עם הדתיים. איני רואה כל מקום לפעילות כזו, ההופכת את השבת במדינה היהודית ליום הביזנס והצרכנות המרכזי, המלווה בניצול המוני של עובדים מן השכבות החלשות.

כאשר הסוגיה היא פעילות תרבותית בשבת – כמו סוגיית קולנוע "היכל" בפ"ת בשנות ה-80 או סוגיית תיאטרון ירושלים היום, אני מצדד בפתיחת מוסדות התרבות. ראויה השבת במדינה היהודית לכך שהיא תהיה יום התרבות של אזרחי ישראל. ראויה השבת להיות יום הטיולים והנופש, יום הבילוי והספורט. אבל אני מכבד מאוד את מי שחולקים עליי בסוגייה זו, שעמדתם נובעת ממחוייבות לערכה של השבת והם רוצים להשפיע בדרכם על דמותה של השבת במדינת ישראל.

כאשר הסוגייה היא חקיקת חוקים כמו חוק החמץ או חוק החזיר – אני מתנגד לחוקים הללו. אני חושב שאין מקום להתערבות המדינה בצלחת האזרחים. אני סבור שהניסיון לכפות הלכה דתית על הציבור פוגעת בראש ובראשונה בדת וביחס הציבור החילוני לדת. ואף שאני מעדיף שהפרהסיה הישראלית בפסח לא תכלול חמץ, אני רוצה שהדבר יעשה מתוך שיח תרבותי וולונטרי ולא בחקיקה וכפייה. אבל אני מבין ומכבד את מי שחולקים עליי, כיוון שהם נאבקים באמת ובתמים על דמותה היהודית של המדינה, כפי שהם מפרשים אותה, סביב נושאים שהם בנפשה של היהדות כמו כשרות ופסח.

כאשר על הפרק סוגיית הגיור, עמדתי חד-משמעית – אני מאמין בשלמות העם וסבור שיש להכיר לכל דבר ועניין בגיור של כל הזרמים ביהדות, בארץ ובחו"ל, ולהכיר רטרואקטיבית ביהדותם של כל העולים מבריה"מ לשעבר. אך אין לי ספק שמה שמניע גם את אלה שדעתם הפוכה לשלי הוא שלמות העם, לשיטתם (איני מדבר על הקצה הפנאטי, אלה שרוצים לפסול רטרואקטיבית את גיוריו של הרב דרוקמן). המחלוקת בנושא הזה קשה, אך היא לשם שמיים.

וכך, כמעט בכל נושא ונושא.

עד שמגיעים לאובססיה הנקרופילית, הפרימיטיבית של העצמות השחוקות. בנושא זה, אין לי שמץ של הבנה או הערכה לעמדתם של מקדשי העצמות. אין הם מבטאים יהדות, אלא פגאניות לשמה. מחלוקת עימם אינה על דמותה היהודית של המדינה, אינה על פניה של היהדות; זו מחלוקת בין יהדות ואנושיות מצד אחד לבין פגאניות מצד שני.

רק אנשים שתורתם חפה מדרך ארץ מסוגלים להעדיף עצמות מפוררות בנות אלפי שנים, אנונימיות, על צרכים אמיתיים ועל ערכים אמיתיים – אם אלה חפירות ארכיאולוגיות (כמו חפירות הכותל בשנות ה-80 והיום – בציפורי) או תשתיות לאומיות ככביש 6. במקרה של בית החולים באשקלון הפגאניות הגיעה לשיאה, כאשר הליצמניזם דחה פיקוח נפש למען ערימת עצמות.

ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום כיפור, דוחה כשרות, דוחה כמעט כל מצווה. בפגאניזם, פולחן העצמות דוחה פיקוח נפש. כי מה ערכם של חיי אדם, של בריאותם של אנשים, של ביטחונם, מול ה"ערך" הפגאני של לא להזיז איזו עצם ממקומה?

האם אלה עצמות של יהודים או של פגאנים? ואם היו אלו עצמות של יהודים אנונימיים מלפני אלפים שנה? מה זה משנה? מבחינתי, השאלה האם אלו עצמות של יהודים מעניינת כשלג דאשתקד.

אבל המומחים פסקו שאלו עצמות של פגאנים. ולמרות שאין זה משנה לי, אני שמח. כי מה יותר טבעי מכך שעובדי אלילים כמו ליצמן ואלישיב, יתחברו לעצמות של עובדי אלילים מלפני אלפי שנים? זהו ממש סגירת מעגל.

אני מקווה ומאמין שדעת הקהל וזעם הציבור ינצחו וההחלטה השערורייתית של הממשלה, שלא נהגה כמנהיגות של מדינה ריבונית אלא נכנעה לגחמה של עובד אלילים פרימיטיבי וחשוך – תשתנה.

או אז, נקרא בעיתונים שהיה זה ניצחון הישראליות על היהדות. ולא היא – יהיה זה ניצחון היהדות הישראלית, על הפגאניות הנקרופילית.

אהוד: אני חושש שמהחוגים של הליצמניזם לא היתה זו רק גחמה של עובדי אלילים פרימיטיביים – אלא הסתרה של אינטרסים נדל"ניים עסקיים כבדי משקל, ויש מי שגוזר קופונים מכל החלטה שערורייתית המתחפשת להלכתית, כגון קבלנים ויזמים מקורבים, ואולי גם ארגון אתרא קדישא. עושה רושם שיש כאן מקרה של כסף, כסף, כסף. הרבה כסף.

3. יד לַבִּיוּב

מי שרוצה לפתוח סתימה – אין לו ברירה אלא לתחוב את ידיו לביוב. זה מלוכלך, זה מסריח, אבל יש ברירה?

מי שרוצה להילחם בטרור – גם לו אין ברירה. גם הוא נאלץ לעשות דברים קצת מלוכלכים, קצת מסריחים. יש ברירה? לתת לטרור לנצח?

הטרור פועל ללא כללים, ללא קווים אדומים, ללא גבולות – הכל מותר. אין מעשה פשע ורשע שהטרור נמנע ממנו. בלי נחישות לנצח את הטרור – העולם הנאור יובס בידי הטרור. אי אפשר לנצח את הטרור בדברי חלקות. קשה להילחם בטרור במלחמה גלויה. המלחמה בטרור היא במידה רבה חשאית, מתוחכמת. ובמלחמה הזאת עושים דברים שעל פניהם אינם מהוגנים, אינם הולמים התנהגות נורמלית שבה בני תרבות מיישבים מחלוקות. למשל – חיסולים. אין דרך יעילה יותר במלחמה בטרור, מאשר חיסול ראשי הטרור, ויצירת מצב שיחייב את הטרוריסטים להקדיש חלק ניכר ממאמציהם ומשאביהם להתגוננות ומנוסה, על חשבון העשייה הטרוריסטית.

לכל מדינה יש שירותים חשאיים שתפקידם לפעול בתוך תעלות הביוב של הריגול והמלחמה בטרור. אף מדינה לא תשלח את סוכניה בדרכונים גלויים, ותבקש מהמדינה "המארחת" רישיון עסק לחיסול טרוריסט המוצא בה מסתור. כל הפעילות הזאת מתבצעת במחילות האפלות, התת- קרקעיות, שאור השמש אינו שוזף אותן.

בפעילות הזאת, יש לשמור על כלל ברזל אחד – אסור להיתפס. אם, על פי מקורות זרים וכו'... ישראל חיסלה את אבו ממבוח – החיסול היה מוצלח. המילוט היה מוצלח. אולם חשיפת הצילומים והדרכונים, היא בהחלט תקלה. לתקלות – יש מחיר.

אף מדינה אינה יכולה להבליג בגלוי על שימוש בדרכונים של אזרחיה. יש להניח שהשירותים החשאיים של בריטניה אינם נוהגים אחרת. ומי יודע? אולי השירותים הבריטיים היו שותפים במבצע החיסול? אין זה מן הנמנע, למשל, שהם היו אחראים על אספקת הדרכונים. בתעלות הביוב יש גם שיתופי פעולה. אולם כאשר הדבר נחשף לאור השמש, בריטניה חייבת להגיב פומבית, ולו מסיבות של דעת הקהל ושל כבוד לאומי. מן הראוי שהתגובה תהיה מידתית. דומה שבריטניה חורגת במקצת מן המידתיות.

המלחמה בין הטרור לבין האנושות הנאורה, היא מלחמה לחיים ולמוות על עתידה של האנושות. גם בריטניה מבינה זאת. בעוד שנתיים תארח בריטניה את האולימפיאדה. מקום מרכזי בהכנות תופסת ההתארגנות הביטחונית. הבריטים יודעים היטב, שכבר היום מוחות רבים עסוקים בתכנון פיגועי ראווה לשיבוש האולימפיאדה. הבריטים אינם יודעים את זהותם של המתכננים, אבל הם יודעים היטב שהם שייכים לטרור האסלאמי העולמי.

בריטניה יודעת שקיימת מלחמת חורמה בין האסלאם הרדיקלי לבין העולם הנאור. היא יודעת שהמוקד המרכזי למלחמתו של האסלאם הרדיקלי הוא מדינת ישראל, ושישראל היא חוד החנית במאבק של העולם החופשי בציר הרשע והטרור.

בריטניה יודעת שטיהור העולם מנוכחותם של מבחוחים, הופכת את העולם למקום טוב ובטוח יותר. ככל שמבחוחים רבים יותר יישלחו למקום הראוי להם, כן ייטב. הבריטים יודעים זאת היטב. הם מבינים, שבמלחמתה בטרור, ישראל משרתת גם את ביטחונם.

חבל שממשלת בריטניה מקצינה את תגובתה, מסיבות פוליטיות פופוליסטיות פנימיות. אבל אין ספק שהמשבר הזה הוא מלאכותי והזעם – מעושה. כעת, האינטרס הישראלי הוא למנוע את הסלמת המשבר ולהרגיע את הרוחות. יש לכופף את הראש, להימנע מתגובה שעלולה ליצור שרשרת תגובות, ולהמתין שהגל העכור הזה יחלוף. כן, גם ליברמן ואיילון יצטרכו להתאפק.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 24.3.10

* * *

לחוקרת הנאמנה של הספרות העברית

ההולכת בדרכה ואינה מושפעת מאופנות חולפות

פרופ' נורית גוברין

שפע ברכות לקבלת פרס רמת גן על מפעל חיים

ויקירת תל אביב כבר אמרנו

* * *

ד"ר משה כהן

הנדון: אין ארוחות חינם

מכובדי,

כאשר משווים אנו את מצב ביטוח הבריאות שלנו לזה של ארה"ב, מגיעים אנו למסקנה שמצבנו טוב יותר הודות לביטוח הבריאות הכללי אצלנו.

ברם, לפני שחוגגים, יש לשים לב למחיר הכבד שאנו משלמים תמורת הזכות האוניברסאלית לטיפול רפואי. המערכת הישראלית מבוססת בין השאר על שכר נמוך לרופאים הזוטרים והבינוניים. המחיר הגבוה של הביטוח הרפואי בארה"ב נובע בין השאר משכר גבוה והוגן לרופאים.

הרופאים הישראליים, הנדרשים ללימודים והכשרה קשים ומתמשכים לאורך שנים רבות, והמבצעים עבודה אחראית וסבוכה, צופים בעיניים כלות במשכורות העתק של מנהלי הבנקים והחברות, של מהנדסי התוכנה, ההטבות של חברי הכנסת והשרים, שאינם עומדים בשום יחס להכשרה ולאחריות, ולכן הרופאים הישראליים מתוסכלים לחלוטין מן העוול הנעשה להם.

והתוצאה אינה מאחרת לבוא, ורבים הרופאים הצעירים והמצוינים שלנו הצופים מערבה ושוקלים להיענות להצעות עבודה מפתות מעבר לים. כבר עתה יש בישראל מחסור חמור ברופאים, והממשלה שוקלת לייבא רופאים מאיטליה,שלעניות דעתי נופלים ברמתם מהרופאים שלנו.

זהו מצב חמור הדורש תיקון לאלתר. ייתכן שהשמחה שלנו על שירותי הבריאות השוויוניים שלנו מוקדמת מדי ולא ירחק היום בו נמצא עצמנו לפני שוקת שבורה כשמיטב הרופאים המוכשרים שלנו מטפלים בחולים בארה"ב. מוקדם לטפוח על עצמנו על השכם. אי אפשר לבסס מערכת בריאות על ניצול הרופאים.

בכבוד רב,

ד"ר משה כהן

ירושלים

* * *

יענקלה בהט

עץ הדובדבן

עץ דובדבן. אמרו לנו שעץ זה אוהב קור. ככל שקר יותר כך העץ מוציא פירות טובים יותר. והיה שם קר מאוד. שום צמח לא החזיק מעמד כנגד הרוח החורפית. היא היתה מגיחה מהמערב, מכיוון הים, שבימי הקיץ הבהירים ניתן היה לראות אותו כפס מכחיל מרחוק, דוהרת דרך ערוצי הנחלים, נישאת מעל ההרים הקרחים, עולה ומטפסת מבלי שדבר יעצור בעדה עד שהגיעה לרכס שחסם את ריצתה. שם היכתה במלוא כוחה בכל מה שניצב בדרכה. העיפה קורות עץ ומוטות ברזל חלודים לקצה השני של הגינה כאילו היו גפרורים. קופסאות פח, אף שהיו מלאות עד חציין במי גשם, נסוגו כמה מטרים תחת מטר חבטותיה. עשבי הפרא שצמחו שם בקושי, הלבינו כל בוקר לאחר לילה שלם בו עמדו חשופים מול הבל פיה המקפיא. גם כשלא עברה, כפפו קומתם והפנו את גבם כנועים ושפלים, כמובסים בטרם קרב, לכיוון ממנו הגיחה. רפי ידים וחוששים מפני העימות עמה.

אבל עץ דובדבן זה משהו אחר. זה עץ שבא מאירופה. מארצות הקור. הוא בעל אופי חזק. יכולת עמידה בסבל. הוא יכול להתמודד עם הרוח החזקה ביותר ואף להכניעה. יש לו פירות נאים . כדאי לשתול אותו. ככה אמרו – ואנחנו שתלנו.

והעץ צמח וגדל. אחת לשנה, לקראת סוף החורף, התהדר בכסות לבנה כשלג. פריחתו הנהדרת התנשאה עד לגובה חלונות הקומה השנייה ואף מעבר להם. נע הנה והנה ברוח הקלה כעלמה צעירה המתגאה בשמלת כלולותיה. מפיץ כחתן את ריחו הנעים למרחקים. מציע את מתק הצוף שבו לדבורים. אלה נקבצו נחילים-נחילים מכל עבר אל העץ הנפלא. בזמזום עליז עטו על הפרחים, אספו ברגליהן את האבקה הריחנית, ובנימה של שביעות רצון פרשו ממנו אל כוורתן. כל היום נע העץ במחול בלתי פוסק של ריח קול וצבע. שליו ומאמין כי שום רע לא יאונה לו.

בתחילת האביב היתה הרוח עורכת את הסתערותה האחרונה. בשצף קצף נהגה להתנפל על הרכס ועל עץ הדובדבן העומד בטוח בחוסנו, דבק בביטחונו כי יוכל להדוף כל צרה, איתן וגאה בעוצמת פריחתו. שעות ארוכות נאבקו זה בזה. היא אוחזת בו ומטלטלת אותו אנה ואנה. מנסה לכוף את קומתו, להשפילו ולהכניעו. והוא נאחז בכל כוח שורשיו באדמה, ניצב במלוא קומתו, והצליח, אף כי במאמץ רב, לבלום את התקפתה. משנרגעו הרוחות הייה האדמה סביבו מכוסה בלבן. כל כותרת פרחיו נשרה וחשפה ענפים עירומים ומרוטים. לאחר ששככה סערת הקרב אסף כוחותיו והעטה על עצמו במשנה מרץ גלימת עלים ירוקה של עץ אמיץ וגאה על כי שרה עם הרוח ויכל לה.

לאחר שבועות אחדים החלו כפתורי פירותיו להסמיק. בחודשי האביב תפחו והאדימו עד כי הפכו לכדורים חכליליים, מבריקים, חמצמצים ומלאי מיץ. דובדבנים.

את מקומם של נחילי הדבורים תפשו עתה להקות של ציפורים. הן עמדו על ענפיו ומילאו את האוויר בקול רינתן. בעודנו נהנים משירתן עמדו הן, ניקרו ופצעו את הכדורים האדומים ובכמה הנפי-מקור קרעו וביתרו את בשר הפרי האדמדם, הגירו נתזי דמו האדום על כנפיהן ומקורן והתעופפו לדרכן. מותירות מאחריהן הרס וחורבן. רק גלעין קטן ועוקץ יבש נותרו כעדות אילמת לתפארת הפרי שכלתה.

זבובי פירות ושאר מיני חרקים מעופפים קטנים חוררו את זג הפרי, הטילו בתוכו את ביציהם בידעם שהקטנים ייהנו מבשרו הארגמני טרם יהפכו אף הם לבוגרים. היו כאלה שדווקא עלוות העלים הירוקים ערבה לחיכם והם נגסו בהם בכל פה קורעים שוליהם ומותירים חטטים מכוערים על פניהם.

והעץ, אדום מכעס וירוק מעלבון, נאלץ שוב לגייס כוחותיו, וכאילו להתריס כנגד מבקשי נפשו העלה והכפיל כמות פירותיו החכליליים. הגדיל והעבה את גלימת עליו הירוקים.

לעיתים תקפה אותו מחלה. עליו הקטנים הסתלסלו. בענפיו החלקים נבעו סדקים ופצעים. בהתפעלות מנחישותו עמדנו וראינו כיצד כואב ודואב גייס את כל כוחותיו הפנימיים להילחם במחלתו. מיעט להוציא פרות ועלים, שרירי ענפיו נחלשו והתדלדלו ברפיון, ברכיו פקו, כל קומתו שחה כשנשא על גבו בשקט את משא המאבק במחלה. עם חלוף הימים הבריא העץ. זקף קומתו. ישר עליו. הגדיל ממדי פרותיו. ובין רשרושי העלווה ניתן היה לשמוע אנחת הרווחה שבקעה ממעמקי גזעו ושורשיו.

כך גדל, נשא פרי ונלחם באויביו שניסו לכלותו ולא יכלו לו.

באותה שנה העץ פרח מאוד. מעודו לא כוסה בתפארת פרחים צפופה כזו. הגשם הרב ששטף בנעם את ענפיו הרווה את צמאונו, אגלי הטל שליטפו אותו מידי בקר חיזקו ועודדוהו להרבות את פריו ותנובתו. והוא, בתמורה עלה וליבלב, גבהּ ופרח, ושמח ועולץ שבה לב כל עין.

לילה אחד הגיעה הרוח. חזקה ונוהמת. נושבת בכל עוצמתה. קוראת במלוא גרונה. זועקת ומיללת אחזה בכל הנקרה בדרכה וטילטלה אותו בחמת זעם. מזה שנים לא היתה רוח כועסת וזועמת כמוה. כל הלילה נאבקה בעץ. היא יללה ואחזה בו בכל כוחה. מבקשת לתלוש אותו מאדמתו. והוא, נאחז בציפורני שורשיו במקומו, הניע את גופו הנה והנה, מתחמק ממכותיה, הלם וחבט בה בכל עוצמת ענפיו. נאנק וזעק במלוא גרונו. קולות המאבק שלו ברוח היו נוראים.

עם בקר חשנו החוצה לראות בתוצאות המאבק. כואבים ודמומים ניצבנו סביב גדם גזעו הקרוע. מתוך גדמיו המבותרים, נוטפי דמעות השרף, יצאו נחילים של המזיק אשר בתק וקרע את שריריו. בהמוניהם יצאו וברחו נפוצים לכל עבר.

מזיק מאוס. טפיל החי מלשדו של העץ. אוכל ומכרסם בו מבפנים, פלש אל קרביו. עשרות מבני מינו איוו את תוכו של העץ למשכנם.הטילו בתוכו את ביציהם, גידלו את זחליהם ובשיניהם החדות כירסמו וזללו אותו מבפנים, חתכו את גידיו, כילו את עורקי חייו, והוא נלחם בהם לבד. בשקט ובדממה הגיר דמעות שרף דביק שבו ביקש לעטפם ולהקשות על תנועתם, לחסום דרכם, להקהות שיניהם. נחוש ועקשן ניסה להתמודד עם הטפיל המזיק.

כאשר באה הרוח המכלה לא עמד לו כוחו. שורשיו נאחזו בקרקע אבל הגזע, שתוכו אוכל והתפורר במלתעות השרץ, הוכרע ונשבר. מובס ומושפל התעטף העץ בתכריכיו הלבנים. מוטל על צידו. נכלם ומבויש לא ראה מבעד לעינו המתערפלות את הדבורים הבאות להיפרד ממנו. ולא שמע אותן מזמזמות בבכי את קינת פרידתן שעה שבאו אליו בפעם האחרונה ליהנות מריחו ומהצוף שבגביעי פרחיו.

* * *

באה מנוחה למנוח

בס"ד

לכב'

המוהר"ר, זיס"א, הרב יעקב ליצמן

סגן שר הבריאות / לשעבר יו"ר ועדת הכספים.

נכבדי,

במשך שנים דבק בך דימוי סטריאוטיפי של עוסק אובססיבי בגביית וניתוב כספי המדינה. והנה, היית בין היתר, לפטרון הגויות האשקלוניות, מעשה "מן הגביה אל הגויה".

וכאן, אם יורשה לי, בנימה אישית. איש מבוגר אני, מרבית חיי וחיי בני דורי כבר מאחורינו. מה לנו היום בענייני השכלה, עבודה, פרנסה, ביטחון, צדק? חיי הנצח קרובים ומעיינינו בהם, יותר מאי פעם...

 מי אפוא מייצג את עניינינו טוב יותר ממך??

התרשה לי, להעמקת ההכרות האינטימית בינינו, לכנות אותך דרך חיבה, בשם מקוצר – ליצ'י?

תודה.

נעים מאוד,

ערן

ליצ'י יקירי, עידוד שואב אני מעמידתך האיתנה בפרץ הסערה הציבורית אודות עניני המיגון בבית החולים ברזילי. באתי לחזק את ידיך, בשם האינטרסים המשותפים לשנינו.

הכופרים המקיפים אותך, כל מעיניהם בחיי הרגע, למענם גמרו אומר להשבית בהינף מחפר את שלוות העולמים של הטמונים בקברתם. זאת, על מנת להקים מערכת מיגון לחייהם של נפגעי מטה זעמו של בורא העולם, אשר בדרכיהם הנלוזות הביאו על עצמם את עונשיהם, בהעדיפם להשליך יהבם על "כיפת ברזל" תחת לחסות תחת הכיפה השחורה והשטריימל הקדוש ולקיים את תרי"ג המצוות.

מילא, לו לשם הקמת מקוה טהרה מתנכלים היו לנחי מנוחת העד – קדושה מפני קדושה תוציאו. אבל חדר מיון?

שמחתי להיווכח כי דווקא ביום בו כִּתְּתוּ זדי החמאס את העופרת היצוקה, אשר בה גדשנו את אסמיהם, לטילי קסאם, והשיבו עופרתנו אל חיקנו, וכבר גבו מחיר דמים, (טוב, זה היה עובד זר ערל). דווקא ביום נמהר זה קמו מיטב נאורי מנהיגינו לצדד בעמדתך, כחומה בצורה: מארזי הלבנון, כאביגדור ליברמן, בני בגין, עוזי לנדאו, ישראל כץ, אלי ישי, זקופי הקומה ומישירי המבט העז, לצד אזובי קיר מועדים שלא אטרידם ממנוחתם באזכור שמם. ומעל כולם, מרחף ומסוכך בכנפיו הרחבות, הנשר הגדול, בנימין נתניהו. יפה עשו כי שמו עליהם זבל"א ("זה בורר לו אחד") את בני בגין, הנאור באדם, ועל פיו ישק דבר.

מה סמלי הדבר שכמשוכה בדרכך הקדושה, ניצב דווקא מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר חי-עם!!! – אותו חי-עם, מייצג הרי את "מתי מעט" היהודים החיים ואילו אתה, נאדרי, מייצג את "מתי המון רב" היהודים המתים לדורותיהם, אלה שכבר שם ואלה אשר יצטרפו אליהם עד לקץ כל הימים.

והרי מקודשים עלינו המתים ולא החיים. ברוך שפטרנו מענשו של חי-עם זה, אשר אל מול עיניו, חיי הרגע בלבד.

ליצ'י יקירי, בני דורי ואני בתוכם, שירתנו בצה"ל בכל מלחמות ישראל החל ב"קדש" ועד לבנון והאינתיפאדה, נקראנו מדי שנה לחודש ואף לחודשיים של מילואים עד הגיענו לגיל 55. רבים בתוכנו לא זכו להגיע ליום בו חזון המדינה, למענה עשו כה הרבה, קרוב יותר מאי-פעם להתגשם.

מעולם לא ביקשנו (וגם לא ניתן לנו) גמול משום סוג. והנה, נחמא-פורתא נפתחה לנו. עתה יודעים אנו אל-נכון, כי בבוא יומנו לפרוש אל מנוחת הנצח, מובטח לנו כי תחת מנהיגותך יתקיים בנו "פעם מנוח, תמיד מנוח."

סלה

המודה לך על כל פעלך למען עתידנו ועתיד צאצאינו.

ד"ר ערן גרף

* * *

ספי סגל: אולמרט היה נותן הכול כדי לדחות את המפגש עם הצד הפנימי של הסורגים

שלום אהוד.

ציטטה: "אהוד: שלא תהיינה לך אשליות, אורי. אולמרט לא התכוון אף לרגע אחד להסגיר את הגולן לסורים. הוא היה סוחב אותם עוד שנים רבות במו"מ בסגנון המזרחי שאותו למדנו היטב מהערבים, כאשר שני הצדדים יודעים שהם מרמים אלה את אלה – ואילו נתניהו, חרף הצהרותיו בזכות הגולן, הוא קנדידאט מובהק להתקפל בפני לחץ אמריקאי ולנסות להחזיר! אילו הייתי גר באורטל הייתי מרגיש הרבה יותר בטוח תחת אולמרט מאשר תחת נתניהו כראש ממשלה." [גיליון 528].

כמו בעבר גם כאן אינך מבסס את הערכותיך בזכות אולמרט על עובדות. זו כמובן זכותך, אלא שהיא מותירה את קוראיך הנאמנים תוהים על מקורות החיבה הכה מופלגת (והבלתי מוסברת שיטתית) שאתה רוחש לאיש הכול-כך בעייתי הזה.

לגופה של הערכתך, יש לפחות סיבה אחת לדחות אותה: לפי ציפי לבני ואהוד ברק – אולמרט הציע לאבו-מאזן מאחורי גבם ויתורים שהפילו אפילו את לסתותיהם השמאלניות. הערכתי שלי, הטובה לפחות כשלך: אולמרט היה נותן הכול כדי לדחות את המפגש עם הצד הפנימי של הסורגים, כולל אותך ואותי ואת רמת הגולן ואת ירושלים, ביחד ולחוד. וצודק אורי: ברוך יהי גואלנו ממשטר שרון-אולמרט (מן הסתם היינו מעדיפים את צ'רצ'יל או את אמא תרזה, אבל שניהם עסוקים).

ספי סגל

אהוד: אני מאמין שאולמרט לעולם לא יורשע ולא יישב מאחורי הסורגים, ואילו אנחנו נמשיך את הוויכוח הזה לאחר שהוא יזוכה מכל העלילות שנרקמו נגדו כדי להפילו. אני מבסס את כל הערכותיי על כך שאולמרט לא יורשע.

* * *

יוסף חרמוני

שְנַא יִשְרָאֵל!

בעשורים האחרונים, מבעד לנחלי-הדם ונחילי הרוקדים עליו, היטשטש אסונה האמיתי של ישראל, הממשמש-ובא, כְאָסטרואיד מכָלֶה-כָל. זהו האסטרואיד המצטמח ומתנפח בתוך-תוכה של ישראל, ולא אֵי-שָם במרחבי מערכת-השמש. זהו הַחַרֵדואִיד.

הוא רוכב על גבנו, מחובר לכיסינו ומנוֵט אותנו אל הרפתקאות סהרוריות, תוך התעלמות ממימד-הזמן, מימד-המרחב ומימד-ההוויה  ההומאניסטית.

הוא מוכֵר מים שנתקדשו בשקריהם של רמאים ובלֵיחַתָם של לוקים בשיטיון, מדרדר את המונותאיזם, פאר-יצירתה של היהדות, לתחתיות העכו"ם. הוא משיאנו לבגוד בערכי היהדות ולהפקיר חיים בעבור חופן קברים עתיקים.

הפוליתאיזם החרדואידי מתעכ"ם והולך, כאשר החרדואיד סוגד לפרורי הלחם והבשר שהותיר הרעבע, ומתקבץ סביב קברים מקודשי-פוליטיקאים קְדֵשִים, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן.

והחרדואיד העכומ"אי הזה – בז לנו ושונא אותנו; שולח ידו אל כיסינו – ושולח אותנו אל המלחמה בעבור קברי שֵיכים משוייכים בשכם ועל כל גבעה.

הוא שונא אותנו, כמעט כשם שהוא שונא את ה"גויים", שאינו מחשיבם כבני-אדם. הוא דולה את הפנינים השחורות, הקמוטות, של הגזענות והריאקציה, שהיהדות מנומרת בשפעיהן, וקובר בחשיכת-הנבערות את פָּנֶיהָ האחרות של היהדות, ים-החוכמה הזה, בן אלפי השנים.

החרדואיד, שֶיִצרו המודחק אוחז בו כדיבוק, יותר משהוא ירא-שמיים הוא ירא-שדיים. אצבעה החשופה של נערה גורמת לו ריגוש מיני. אצבע בַּאשה ערווה. והוא שונא את האצבע האסורה הזו, כיוון שהוא חומד – אוי, אוי – את כף היד הנמשכת ממנה, שהמשכה הוא הזרוע המחוברת לכתף – אוֹההה – וכתף באישה ערווה. והוא שונא את ההומאניזם ואת החשיבה העצמאית והוא שונא את המהנדסים ואת הפרופסורים ואת החיילים-השופכים-יָחְמַתָם-על-החיילות-אשר-הוא-לא-יֵדַעָן, ומָדים באשה ערווה – אוֹההה – ערווה. והוא שונא ושונא, ומצטפד בתוך עצמו ורק ידיו שלוחות אלינו: "כסף הַב! כסף הַב! כסף הַב! צֵא לַקרב, מתועב! צֵא לַקרב!"

ואנו, יחומי-שיקולים קואליציוניים, מהדקים את לפיתת-ירכָיו סביב מותנינו, מַפְנִים את פנינו אחורה, אל לובש-השחורים שעל גבנו, ומחייכים.

והחרדואיד שונא אותנו ובז לנו, ומלהג לנו על "אהבת-ישראל" ו"ישראל סבא". ואנו מְבַמְבְּמִים יָבּבָּם יָבָּבָּם והחרדואיד, מתוגבר במטורפי-קרקע קדושה, משבית את מַצְפְּנֵי-הרציונליזם וההומאניזם שאנו מנסים לנווט על פיהם את חיינו, וממציא לו משיח חדש שעולה מן הקבר, יֵשוּ מניו-יורק, וקול בַּאשה ערווה, והשוכב את הגבר – מות יומת, והממרה את פי אביו – אֶל שַער-העיר יובא, ושם סָקֹל-יִסָקֵל, ו"רוח ישראל סבא", וישראלה סבתא לא, כי סבתא בַאִשָה ערווה, ויִמח שמם, הציוניסטים, שייתנו את הכסף, שייתנו, הנאצים האלה, שבנותיהם ערווה, ערווה – איפה הן, איפה הן? תנונו ונִסקלֵן, תנונו ונחזה בָּן, תנונו ונשמע קולָן-ערווה. כּי עזה כַּמָוֶת תאווה. וצבאם צבא-ייחומים הוא. וְכַספָּם לנו הוא. כי בּזויים הם, עֲגָלות ריקות הם, אוכלי-שפנים הם. שְנא ישראל! שְנא ישרוּאל!

ואנו, השנוּאים ומבוּזים ונסחטים, בעוד האסטרואיד הזה גדל והולך, צילו כבר מסתיר את עין-השמש, והוא בדרכו  להתנגש בנו ולמחוץ הכל – ואנו מחייכים.

כי אנחנו ח-חנ-חנוּנים, והנֵה-נֵה-נֵה, נֶ-נֶ-נֶח-נֶחְרַב כאן הכל, ואנו מחייכים. תחת שנזעק: די! די להבנה! די להבלגה! יא, ברעכען! כן, לשבור! לנתץ את פוחלץ אהבת-ישראל הדביק, הכוזב. לא שָלום בְחֵיְלֵנו, לא שַלְוָה בארמנותינו. שנאה תחת שנאה. בוז תחת בוז. שנאת המבוּזה את מבזהו, שנאת הנעשק אֶת עושקו. שנאתו העיקשת, המודעת לעצמה, של הנסחט, אֶת סוחטו. שנאתם הקרה כקרח והלוהטת כאש של שלומֵי-אמוני-ישראל – הרציונאלית, ההוּמָאנית, היוצרת ומתפרנסת – אֶת הקם עליה לשַעבדה לו ולנתץ את תוויה.

שְנא ישראל, שְנא ישראל, שְנא ישראל! ותהא שִנְאָתֵנו דֶלֶק לַמאבק על הצלתה של ישראל מידי שוסֵיהָ, פושטי-דמותה וְחִיותה, יונקי-חיותה.

שֶאִם לא נִשנא – הרי בְשֶל אהבת חינם יחרב הבית.

אהוד: התלבטתי לא מעט אם לפרסם את הרשימה, שבולטת בחריפותה על רקע תגובות אחרות באותו נושא, אבל החלטתי לבסוף לתיתה – ולמי שנעלב ממנה, אנא יראה לאלו תהומות של שינאה מביאה אצלנו ההתנהגות השחצנית של החרדים.

 * * *

חדש ביוטיוב!!! – אנא העבירו לידידיכם

לבקשת רבים שפונים אליי, ולאור העלאות פיראטיות ליו-טיוב – מתוך הסרטים שביימתי, ‫

החלטתי להעלות באופן מסודר קטעים נבחרים שיש לי רשות להעלותם לרשת האינטרנט

אני שולח לכם מקבץ ראשון של סרטים קצרים, צפו להנאתכם אחד-אחד בזמנכם החופשי

ובחופשת החג הבא עלינו לטובה. המלצות ודירוג ב-youtube יתקבלו בשמחה.

על כל סרטון הוספתי מידע מימין למסך התצוגה של יוטיוב, וגם כיתוביות בעברית.

בברכה ובתודה

יעקב גרוס

 הדוא"ל החדש שלי: yakgross@gmail.com

* * *

ניר יהודאי: להגיע לרמה כלשהי של התקבלות באיזור

 העמדות של יוסף חרמוני [גיליון 528] אינן מבולבלות – הן מייצגות את האפשרות הסבירה וההגיונית להגיע לרמה כלשהי של התקבלות באזור הזה, לא רק כיישות צודקת וחזקה, אלא גם חכמה ומבינה היכן היא נמצאת. חרמוני עשה מה שרוב העם היושב בציון לא עשה: לימד את עצמו ערבית, וכך הוא מסוגל להבין שאנו חיים כמיעוט קטן וחשוב בתוך רוב שיהיה מוכן כנראה לקבל אותנו אם נגלה קצת יותר חוכמה והבנה אנושית לנעשה סביבנו ולאנשים החיים סביבנו, ולא נהיה מרוכזים רק בעצמנו ובדרכים להערים על הגויים.

בברכה,

ניר יהודאי

אהוד: אתה הוזה בהקיץ, טועה ומטעה, אם אתה חושב שיש לנו סיכוי כלשהו לחיות כמיעוט קטן בתוך רוב ערבי גדול. אתה כנראה לא מבין או עושה עצמך כלא יודע מה קרה וקורה למיעוטים במזרח התיכון המוסלמי.

 שאל את הנוצרים-הערבים שברחו ושבורחים, ומסור ד"ש ממך להילארי ולאובמה.

* * *

משה גנן

על ספר השירים "ריקוד הצרצר" לאדלינה קליין

בהוצאת "עקד", תל-אביב  תש"ע, 2010

זהו ספר רב-לאומי: הטקסט הפותח מסביר את שמו ("ריקוד הצרצר"): במוזיאון בבאלי מוצגים בתיבות עשויות קני במבוק – צרצרים. נקרא להם אולי "צרצרי קרב": (הם משתתפים בקרבות צרצרים). בספר שיר בשם: "ריקוד הצרצר". ואמנם יש בספר זה מיסוד הפנטסטי: הקולות נושפי אש: "גַּם מְרַגּשׁ הָיָה לָחוּשׁ אוּלַי / נְשִׁיפַת אֵשׁ קוֹלִית / מִתּוֹךְ גְּרוֹנְךָ הַשָּׁר" (ע' 5). מופיעים בנים שהם ילודי כוכבי שמים: נעימות ולחן גוררים הָרִים מֵאִיֵּי הַנֶּפֶשׁ. השמש משמיעה זמירות – אולי חלק מלחן הספירות, מוסיקה שמימית. האהובה שופכת את ליבה כך לרגל פגישה עם האהוב.

גם בשיר: "מטוסים כעופות דורסים" (ע' 6), שנכתב לאור תמונה באודיטוריום "יד ושם", אנו בעולם פלאים: עם הד תותחי המלחמה והפצצות המטוסים הפולחים את האוויר כעופות דורסים (הנראים כנראה בתמונה) המלחמה מתוארת  כאוניית משא הנוסעת על יבשת אדומה מדם, לאור הדמדומים. המציאות מופיעה כמתוך חלום זוועה: בתי העיר נופלים ומתמוטטים כשורת קלפים שהרוח נושבת בהם. המציאות מופיעה כפזורת צבעים בערבוביה: וכל המלחמה מסוכמת במלים: "הֶבֶל וּבִזְיּוֹן הַהִגָּיוֹן הָאֱנוֹשִׁי: נִגּוּן תְּהוֹמוֹת". לא שהמלחמה, אליה אדלינה כאן מתייחסת, אינה מציאות של ממש – אלא שהשיר חווה אותו מבעד למסך חלום.

בשיר "פִּיתּוֹת" (ע' 9) ידי קמח משיבות ריחות עשן: אך השיר עצמו רקעו ריאלי: אי שם, בנגב, בדואי מן הסתם, מְגַבֶּל פיתות על אבן מעגילה, תחתיה אש. זו תמונה הלקוחה מהמציאות, תצלום רגע, אך אין חסרות בתמונה, הסטאטית מעצם טבעה, גם תנועה, גם פלאים: אל אלה מתייחסת המשוררת בהעלותה על בַּדָּהּ הצבעוני "מֻפְלְאוֹת טֶבַע אִלֵּם, מִשְׁתַּנֶּה."

שני שירי אוֹפִים מוקדשים לנשמת אביה של המשוררת.

אך שירה זו נוסעת לא רק במרחבי הפנטסטי, המקושר על כנפי דימיון – היא גם כאן ועכשיו, סובבת בטבע: משכימה עם הטל, שטה בין פרחי בר: "גוֹמַעַת מֶרְחַקִּים רַבִּים" – חלקי מציאות ילדותה וגם בגרותה בארץ. הים, החול, השחפים מעל לים מרחפים, הגלים הם סביבתה הטבעית. הטבע קם בשיריה לתחייה, עוטה לבוש מיוחד: של עדנה, שירה, עצב, אף קדרות, ערגה: "עֲשׂבִים עֲגוּמִים מַבִּיטִים בְּעֶרְגָּה סְמוּיָה / לְעֵבֶר פְּרָחִים סְמוּקִי מַבָּט" כנערות שזו יציאתן הראשונה לדרך האהבה. זו היא ה"מִתְנוֹעַעַת כְּעָלִים בָּרוּחַ הָרַכָּה," (ע' 12), הנחבאת אל תוך שירי המשוררת. כל אלה הם נוף מרחבי אהבה.

אך גם (בע' 30) נמצא המשך לשירי טבע: "אֵיךְ שֶׁשָּׁרִים הֶהָרִים / הַמְלֻבָּשִׁים בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ, הָעֲמָקִים הַיְרֻקִּים...//... אִם תִּתֵּן קוֹל, הַהֵד יַעֲנֶה...//... וְהִנֵּה סְתָו."

אגב, יש מעצב זה של הסתיו גם בתמונות המלוות את הספר: צילומי צבע נהדרים, עשויים בהחלט ביד אמן:  נופים עם אקציות, אלה הם עצי השיטה: צילומי ים ויערות, וצילומי המדבר: שיירת גמלים רובצים, רקוד נשים צעירות במטפחת – צילום שהדמויות בו כאילו אינן מהעולם הזה, אינן ריאליות – דמותן מארכת, סילפידית. אלה עבודות אמן של אנטה-אגי קליין,  אחות המחברת.

השירים משמשים את המשוררת לדיווח על הלכי נפש, אך יש והיא מעלה בשיר פרצי רעיונות, תהיות, למשל, לגבי מהות ההשראה, לגבי אופני הולדת המוּזוֹת: (ע' 21): או על דרכו של השיר, איך הוא "מְפַלֵּס לוֹ נָתִיב לְלֵב אֲנָשׁים" (ע' 31). כאן נמצא גם למשל התייחסות אל הגבר והאישה ככלל, ומהלכיהם השונים בחיים (שמסקנתם: הגבר הוא אנוכי מלידתו, הופך מול האישה למעין אריה שואג, בעוד שהיא הנכנעת, כי זה גורלה להיכנע, להתכנס בַּחֲצָאִיתָה ולהיעלם פְּנִימָה (ע' 15).

אכן, נראית היא כולה רוחניות וכניעה: אך לא היא: מבין שורות השיר מבצבצת נשיותה. יש ומתגלה: מעייניה נתונים בפרטי לבושה כי (ע' 10):  "בַּמְּצִיאוּת אָדָם מִשְׁתַּנֶּה," אך מסעו בחלל הוא "עִם כּוֹבָעִים, בְּלֹא כּוֹבָעִים." ואלמנט הכובע, מופיע גם בשיר אחר (ע' 17): "מֵאַיִן הוֹפַעְתְּ, בַּכּוֹבַע הָאָדֹם, רְחַב הָשּׁוּלַיִם." יש בלבוש הרבה נחמה, אך גם סמל לשיבה, למשל, אחר ימי השכול אל זרימת החיים, חיי היומיום, אפילו האושר: איזו הרגשה! אחר ימי החרדה והשכול, הסחי והמיאוס של מחנות העבודה, שם שהתה אֵם המשוררת בתקופת השואה, להיות שוב לבושה בבגדי בני אדם מן היישוב! כשחרותה הושבה לה בעיר הולדתה  Deva, ב-Erdély שברומניה, שבה ומעלה המשוררת אל הכתב (ע' 18-19) רגשות מהעבר של אִמָּהּ שהפכה לשבויה בידי הצוררים בעירה ובמדינתה. שאיפתה של הבת לתקן את אותם השברים שלא הגלידו לעולם, ולהנציח תחתם ימי נעוריה היפים של האֵם, בהשבתם כביכול אל מסלולם הנורמטיבי: "כִּי עוֹד תִתְהַלְּכִי בְּדֶוָה / כְּאוֹתָה נַעַרָה עַלִיזָה שֶׁהָיִית / בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה וְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה..." 

ליד הנימה והתכנים הפנטסטיים, קישורי הדמיון נועזים ובלתי צפויים: (ע' 22) – "בֵּין פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים שֶׁל הַבֹּקֶר / לִימוֹנִית מְחַיֶּכֶת עִם הַתַּפּוּז" – וסיכום השיר כמו בקביעה "פרוזאית": "הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים טֶרֶם הֵקַצְנוּ / לָרֶדֶת לַחוֹף."

בהרבה שירים משתקפים ומהדהדים חיי הכפר (ע' 39): "הנפש נֶחֶטֶפֶת אֶל צְלִילֵי פַּעֲמוֹנֵי הַמַּתֶּכֶת" – הלא הם פעמוני הכנסייה, אביזר הכרחי לכל כפר בחו"ל. בהרבה שירים מתגלים רסיסי הגות מחיי הכפר: (ע' 40): "כּוֹכָבִים כּוֹתְבִים אֶת הָאִיש הַזּוֹרֵעַ / אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים תַּפּוּחִים, / אוֹסְפוֹת יָדַיִם עֲמֵלוֹת / תֲּפּוּחֵי אֲדָמָה בְּשַׂקִּים...//עֲגָלוֹת עִם שַׁחַר, כָּל הַדֶּרֶךְ חוֹרְקוֹת...// הַפָּרוֹת... מְהַלְּכוֹת / בְּפַעֲמוֹנִיוֹת צַוָּאר, מוֹדִיעוֹת עַל בּוֹאָן..."

יש שירים שהם מעין דיווח על התרחשויות של רגע: "מִמוּל לְחַלּוֹן הַקָּפֶה הַמַּהְבִּיל / אִשָּׁה רָצְתָה לִקְנוֹת פְּרָחִים; / הַרְבֵּה צְבַעִים בִּדְלִי הַמַּיִם הַקָּרִים..."  זו תמונת יום שוּק עם "נָשִׁים עוֹטוֹת מִטְפָּחַת... אַוָּזִים מְגַעְגְעִים לְתִירָס" (ע' 25).

  המשוררת מדמה עצמה במקום הוריה ומתארת חלק מחייהם, חלק מחוויותיהם, מקום בו  ה"אני"  שלהם עוצב, "הִתְגַּבֵּשׁ הַפְּנִים, בְּצִבְעִי פְּרָחִים."

בספר, כאמור גם שירים של זיכרון העבר, אך גם של ההווה, מחוויות ארצנו, מות גיבורים וקרובי משפחה שנספו (ע' 37): "סֶרֶט נַע שֶׁל דִּימוּיִים, עֲשׂוּיִים מֶשִׁי דַּק." 

יש בספר שירי הספד לזכר יקרים שנפלו, שהיו טרף למלחמות ישראל על ארצו. הם חסרים והותירו אחריהם בלב אפילה וחסר (ע' 37): "הֵם כָּאן, אַךְ הַנְּשָׁמוֹת נְטוּעוֹת / עוֹד שָׁם בְּמֶרְחַקֵּי זְמַן..." אין כמובן להכיל בשורות אחדות את עוצם החוויות והמקרים המעוררים אימון שאדלינה כותבת עליהם וששזורים בשיריה,  נסתפק נא במעט שנאמר לעיל.

לבד מספר שיריה הנוכחי: "ריקוד הצרצר", המשוררת אדלינה קליין הוציאה שישה ספרי שירה נוספים ביניהם: "הבעות" (1980); "בחלוף" (1983); "ארגזים" (1987); "ענני שקדיות" (1994); "עצי האקץ" (2003); וכן ספרה הדו-לשוני (עברית-אנגלית): "שמש חומות", שאף הוא יצא לאור השנה (תש"ע  2009).

מיבחר משירתה הולחן והיא מופיעה במופע יחיד: "שבילים משתלבים ברוח" במשחק ובצליל במוסדות תרבות וחינוך. בשנת 1999, יצירתה: "הטבע שב אל עצמו" זיכתה אותה במקום הראשון באולימפיאדת התרבות העולמית שנערכה ביוון, מטעם משרד התרבות ועיריית אתונה. ובשנת 2008 היתה מועמדת יחידה מישראל אשר זכתה בפרס בתחום ספרות-שירה ע"ש חיים ושרה ינקולוביץ לספר שיריה: "עצי האקץ". אדלינה חברה באיגודי סופרים וכן באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית. ביסודה, בימת הספרות הפומבית: "על חוד העט" – מפעל חיים לקידום השירה והספרות.  את תוכניות הבימה הפעילה בהפקתה ובהנחייתה מדי חודש בחודשו משנת 1992 באכסנייה ב"בית ש"י עגנון" בירושלים עד שנת 2003. מאז היא עורכת את תוכניות הבימה באכסניות תרבות שונות בירושלים ומחוצה לה. עד היום ערכה בבימה 160 אירועי ספרות לכ-500 יוצרים. כן יסדה, לצד הבימה, את כתב-העת לשירה: "מדרגות" (ראו אור ארבעה קבצים בשנים 1995-1992).מאמריה רואים אור בכתבי-עת לספרות כתובה ובמגזינים לספרות באתרי אינטרנט.

* * *

ברכות ליום ההולדת ה-74 של עצמי

החל בתאריכים י' בניסן, י"א בניסן, 2 באפריל, 3 באפריל

אהוד בן עזר

* * *

למר אהוד בן עזר* בן ה-74

איחולים ליום הולדתו

וברכות לבואו בקרוב לחסות בצל קורתינו

זוכרים אנו בכבוד ויקר את פעלתו למענינו

של אחי סבו, ר' משה-שמואל ראב בן עזר

ועד מושב זקנים ברחוב מונטיפיורי

בפתח תקווה

* נא שלא יביא עימו את הַבִּיכְלאך שלו

* * *

ברכות לבביות לאהוד בן עזר, לראשך נעטור נזר, "עד" מאה – כעשרים, לרגל יום הולדתך,  ברוב אושר ושמחה, עם כל המשפחה!

בידידות

יוסי דה ליאון

פתח-תקווה,  אור ליום י' בניסן ה'תש"ע. 

* * *

יהושע עמישב

מכתב לשמעון פרס בשם "חמורֵי המשיח"

כבוד הנשיא,

אני מבקש להתנצל בפניך. רק אחרי ביקורך בבני ברק, בשבוע שעבר, במהלכו כבשת את לב מארחיך בדברי חנופה לרוב, תוך הבעת "גאווה" על שחרור בני הישיבות משרות בצה"ל, הבנתי עד כמה אני סתם אזרח ללא ערכים.

מגיל 14-15 אני ציוני ולכן בגיל 21, לפני 35 שנה, עליתי ארצה מבלגיה. שירתתי בצה"ל ויצאתי למילואים עד שצה"ל שיחרר אותי. במקביל השלמתי תואר אקדמי. אני קם כל בוקר לעבודתי, אינני מטיל את פרנסתי על כלל הציבור. אני דוגל בדמוקרטיה, חוגג את יום העצמאות ואינני נוהג לשרוף את דגל ישראל, לתקוף שוטרים או סתם להתפרע ולגרום נזקים כל אימת שאדמו"ר זה או אחר מורה לי לעשות כן.

אני מבין, אחרי ביקורך בבני ברק, עד כמה שגיתי ולא ניהלתי את חיי נכון. אנא סלח לי על כך. לפחות הרשה נא לי להמשיך לממן בעבודתי ובמיסים שלי את טובי הבנים הממיתים את עצמם מדי יום באוהלה של תורה. בעזרת השם יבוא יום שבו כולם יחיו לפי דוגמתם, ואז נצטרך לחשוב מי יפרנס את מדינת ישראל ומי יגן עליה. עד ליום מאושר זה, אנחנו, "חמורי המשיח", נוסיף לדאוג למשימות אלו. מי יתן ויהיה זה טעם חיינו העלובים, נטולי הערכים: לשרת נאמנה את מלח הארץ מבני ברק. כך אולי יהיה נשיא מדינתנו קצת גאה גם בנו.

תודה על שיעור חשוב זה ובכבוד רב,

יהושע עמישב

ראשון לציון

* * *

אהוד בן עזר

שני פרקים מתוך היומן, 1975

1. חלום

אור ליום שישי, ה-3.10.75, חלמתי חלום מוזר וממושך. בחלומי אני נמצא במערב התעלה, על אדמת מצרים, בעיצומו של קרב. המקום הוא מישור שטוח ובמזרח מופיעים אווירוני קרב, מתפוצצים ונופלים, ואין לדעת אם במציאות מתרחש הדבר ואם בסרט המוצג לנגד עיניי.

אחר-כך אני מטייל עם עוד מישהו, איש צבא כנראה, בכפר ערבי מדרום לירושלים, בהרים. אנו עולים בסימטה לבית מרכזי, שם מלמדת חיילת צה"ל במדים, יפה וחיוורת, כיתה של נערים, בעצם ילדים קטנים, ערביים. מדי פעם קם ילד ערבי ושואל שאלה. ואחר מהם אף אומר משפט בעברית עילגת מעט, במיבטא ערבי בולט.

ולפתע אני יושב עם איש הצבא בצד הכיתה, והמקום פתוח. והמורה החיילת ערומה לגמרי. גופה צחור ושער מבושיה בולט בשחורו, היא דומה לעפרה הלוי בימים שהיתה צעירה ויפה. אני מאוד מתפלא כיצד היא מלמדת את הנערים הערביים דווקא, ובעירום מלא. אך הנה היא יושבת לידי. דומני שהיא גם מניחה לי לגעת בה. אני מתאהב בה ומחליט לשאתה לאישה. דומה שאנו גם מתגפפים, והנה אני צפונה משם, במקום שהיתה צריכה להיות ירושלים, אך שם חצר ביתנו הישן ברחוב פיק"א, ליד עץ הזית, באינג'יל, ואבא ז"ל יושב וגם אמא ואולי עוד בחור ואני בא ומודיע שהחלטתי להתחתן עם החיילת והם מתנגדים, למה דווקא עם זאת? יש לה שם רע.  ונידמה לי שאני עונה שאני מתחתן איתה אך זה לא בדיוק איתה אלא עם בת-דודה שלה שהיא שידכה לי, ושהתאהבתי בה על תנאי, כלומר, טרם ראיתיה אך אני יודע שאוהב אותה אם היא כמו המורה החיילת, ולבת-דודה הזו יש שם טוב.

2. שקד

ביום רביעי, ה-29.10.75, נסעתי לחיפה והשתתפתי יחד עם גרשון שקד ואריה אבנרי בערב הרצאות קצרות ושאלות ותשובות בבסיס חיל האוויר במפרץ חיפה, ליד שדה התעופה. להפתעתי זה היה קצר ומוצלח. אך שקד עצמו מכביד בפטפטנות המביכה והמתרפסת שלו וההתחכמות הזולה שאינה פוסקת ומעידה על חוסר ביטחון עצמי.

יצא לנו לשבת יחד באוטובוס, עד תל אביב. הוא שכח שפעם כינה את כל ספריי כ"רפורטאג'ות" שלא יעמדו במיבחן הזמן, אך לא שכח ואינו שוכח להזכיר לי כל פעם שהוא פוגש בי כי פעם, בביקורת על קובץ מאמרים על ברנר [ב"תרבות וספרות" של "הארץ"] כתבתי שלא הבנתי את מאמרו.

לפני שהגענו לתל אביב שאל אותי – "אתה כתבת את 'המחצבה', לא?"

רציתי לענות לו – "לא. אני כתבתי את 'המעברה'. בלס כתב את 'המחצבה' – "

אך תשובה זו באה לי במאוחר. הוא ביקש ברמז שאשלח לו את "לא לגיבורים המלחמה" שטרם קרא. שלחתי.

[אחרי שנים רבות ערך יחד עם לייקה ביירך את סדרת הטלוויזיה על הספרות העברית "לשון המראות" בטלוויזיה הלימודית. לייקה ביקשה ממני קלטת של הסרט "המחצבה" לתוכנית אבל לבסוף, בפרק העוסק ביצירות מהספרות העברית על שנות העלייה לאחר קום המדינה, המחיזו קטעים לא מלהיבים אחדים מ"המעברה" של בלס והתייחסו לאחד הרומאנים של קנז. ואילו אותי ואת "המחצבה" לא הזכירו אפילו במילה אחת. לימים לייקה אמרה לי שזו היתה החלטתו של שקד].

* * *

למחפשים מידע על מאיר גורביץ

אהוד,

קראתי באיחור רב את רשימתו של פוצ'ו בחב"ע 525 על מאיר גורביץ'. בספרי "ציפור האדם באופקנו: הטיסות הראשונות לארץ-ישראל 1914-1913" (יד בן צבי 2003), הקדשתי חלק נכבד (עמ' 21-17) למהנדס האווירונאוטי הראשון בארץ מאיר גורביץ.

בברכה,

דב גביש

* * *

החמור והשור / אגדה קירגיזית

איש איננו יודע להסביר כיצד ואיך קרה הדבר, אבל החמור המסכן מסיפורו היפה של דורון גיסין [גיליון 528] התגלגל לתוך אגדה קירגיזית ומצא את עצמו חולק אורווה עם השור...

בתום דברי נימוסין של היכרות החל השור לתנות את צרותיו באוזני שכנו החדש, וסיפר לו עד כמה קשים חייו בעבודת פרך.

"זה משום שאתה צייתן כל-כך," הסביר לו החמור. "לכל מקום שאליו מוליכים אותך – אתה כופף את ראשך והולך. הנה עצתי לך: כשירתמו אותך לעבודה – עצור מלכת ואל תזוז מן המקום. יכו אותך – תסבול, אבל אגב כך גם תנוח מעט."

שמע השור בעצת החמור. חשב בעל הבית שהשור חולה, החזיר אותו אל האורווה, השאיר אותו שם כל היום והעביד תחתיו את החמור כפל כפליים, מצאת החמה ועד צאת הנשמה.

עם רדת החשכה שב החמור אל האורווה כל עוד רוחו בו ואמר לשור:

"ראה, ידידי – נתתי לך עצה טובה, וכעת אני מתחרט. שמעתי אנשים מדברים: 'אם מחר השור לא יבריא, צריך יהיה לעשות ממנו בשר'. ליבי-ליבי לך, רעי כאח לי."

התחנן השור: "תחשוב על משהו! הצל אותי מסכינו של השוחט!"

"הנה עצתי: תעמיד פנים שכבר החלמת. תגעה בקול רם ועליז. אם כך תעשה, אולי לא יובילו אותך אל הקצב אלא לעבודה, ותינצל."

וכך היה. מאז החמור לא מחלק עצות חכמות והשור לא מסרב לכל עבודה קשה.

הביא לדפוס: יואל נץ

* * *

משוררים ישראליים בשׂפתו של שייקספיר

נפגשים ברמת הגולן

ביום חמישי, 8 באפריל 2010, בין השעות 15:45-18:30 – ייערך במכללת "אוהלו" אשר בקצרין כנס שירה דו-לשוני. משוררים כותבי אנגלית מרחבי ישראל יתארחו בכנס מיוחד זהו ויקראו משיריהם. אורח הכבוד של הערב יהיה פרופ' יוסי גמזו (שלנו!) שיקריא דוגמאות אחדות מתוך תרגום עברי חדש של הסונטות השייקספיריות שהוא שוקד עליו זה שנים. כן יתארחו ויקראו משיריהם באנגלית ולא באנגלית בלבד המשוררת פרופ' קרן אלקלעי-גוט מאוניברסיטת תל-אביב, הסופרת סלעית שחף-פולג ממִכללת "אוהלו" ורבים אחרים.

   לפרטים נוספים ניתן לפנות לד"ר מייקל דיקל 

MICHAEL_DEKEL@ME.COM

או ל ד"ר דרור אבנד-דוד, ראש התוכנית לאנגלית במכללת "אוהלו"

DABEND@OHALO.AC.IL

טלפון: 077-3211955; 054-8082246

* * *

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל

במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן

"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב

נדפס בישראל תשמ"ה / 1985

מחברת חמישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 5

וכך הגעתי לירושלים, לישיבת אור-בלבנה. הרב יצ"ח בילאד קיבל אותי בכבוד והשתתף בצערי על מות אבי החורג, ועל כך שהייתי צריכה לעזוב את הסמינר באמצע. מילה לא רמז על המקרה הלא-טהור שקרה בחדרי-לשעבר במלון אחינועם היזרעאלית. אשתו הרבנית שמואלה פינתה לי חדר בדירתם, בקומה העליונה של הישיבה. הדירה היתה כבר כמעט ריקה וכל חפציהם ארוזים וביניהם מתרוצצים ששת ילדיהם הנחמדים, כי למחרת השבת אמורים הם לעבור לגור ביישוב החדש בני-חמור השוכן בין אוניברסיטת גורנותיים-צופים לבין ידעון-מעוננים, מקודם מעונני-אפרים, ואשר בבוא היום תועבר אליו גם ישיבת אור-בלבנה על אברכיה העבדקנים.

"האושר שבלהיות יהודי, דעי לך, לילך – " אמרה לי הרבנית שמואלה דקת האף וגבוהת מצח, "הוא הדרך אל האמת לא רק בגאולת הפרט אלא גם בגאולת הארץ. את תראי – הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל החבורה שלנו – יהיו, בעזרת השם, בעוד כמה שנים המנהיגים של המדינה כולה כי הם היחידים שיודעים מה, מאמינים בְּ – ומוכנים לְ – "

"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, "אני מחפשת את הדרך להתגבר על הריקנות הפרטית שלי ואין לי שום רצון לעלות אתכם בהר למעונני-אפריים או לבני-חמור כדי לכבוש את הארץ כולה. הכי טוב לי להישאר בירושלים ולכבוש את עצמי, אם בכלל אצליח. ניסיתי כבר הכול, חוץ מסמים, מפני שאני לא מוכנה להתמכר ולהרוג את עצמי או לגמור את החיים שלי בצהבת באיזה אשראם בהודו – "

היא חייכה בעיניה השחורות, פרצופה המעוגל, הבהיר, נתמלא מבט תקיף ועצוב במקצת, שעימו יכלה להיות בקלות כוכבנית בסרטים, ואני המשכתי, "תראי, אין לי נקודת-כובד בחיים, זאת את מבינה? כסף יש לי, וגם דירה. מקצוע אין לי. ושום דבר לא משך אותי עד כה חוץ מהחיים עצמם, והבריכה והים והרכיבה על אופניים. עכשיו החיים עצמם נמאסו לי. ועל השחייה והרכיבה אני מוותרת – "

"כשאת אומרת, החיים עצמם, את מתכוונת ל'ואל אישך תשוקתך'?"

"כן," אמרתי בצניעות, כי בנוכחותה לא יכולת, כמובן – להעלות על דל-שפתיי ביטויים חריפים יותר, אף לא העזתי לחשוב אותם.

"אסור לך לומר – נמאסו," התרעמה עליי הרבנית שמואלה. "היהדות, בניגוד לנצרות, מעולם לא התייחסה בשלילה, לא אל המין ולא אל צורכי הגוף! אין כאן עניין של רע הכרחי, שהוא דבר שפל או טמא. בשום אופן לא. ההלכה אומרת: ' חייב אדם לשמח את אשתו בדבר-מצווה,' ומן המילה – לשמח, עולה החיוב שבהתייחסות ההלכה. אבל, עלייך לדעת את חובות האישה כלפי בעלה, ואז לא תדברי על מיאוס בחיים עצמם וגם לא על מה שאת, עד לפני ימים לא רבים, היית קוראת בשם – להתפרפר. כבר ב'מנורת המאור' נאמר: 'אף על פי שהאישה היא בת-זוגו של האדם, אל תחשוב בעיניה את בעלה כחבר אלא כאדון.' ועל זה אמר המשורר: 'כי הוא אדונייך והשתחווי לו.' והאישה תאהב את בעלה והוא ימשול בה, שנאמר 'ואל אישך תשוקתך.' ומובא בספרים בשם הרלב"ג: ראוי לנשים שתיכנענה לעשות רצון בעליהן, כי הן נבראו לעשות רצון הגברים ולכן אל תיטה מבעלה ללכת מאיתו – אלא תסבול דבריו ותוכחתו – ותטה רצונה אל כל אשר יחפוץ – "

מה היא רומזת לי בכך?

"הרבנית שמואלה," אמרתי, "דירה יש לי בתל-אביב, אוכל למכור אותה ולקנות בירושלים. כסף יש לי, הוצאתי מהכופרים, אוכל לפרנס בו את בעלי והילדים במשך שנים, ילמד תורה – "

"אל תאמרי – כופרים, לילך, יהודים הם, כמונו, אלא שאינם יהודים שלמים. אמנם גרים הם בארץ-ישראל, אך אינם מקיימים את המצוות שבתורה, ואינם עולים עימנו בהר. דורות רבים של יהודים-מאמינים חיו בגולה ולא הבינו את התנ"ך, התעלמו ממנו, הם פחדו מיהושע, משאול, מדוד ומשלמה, כובשי ארץ-כנען ומרחיבי מלכות ישראל. אחר-כך באו הציונים התמימים שגילו מחדש את התנ"ך אך הוציאו ממנו את אלוהים ואת תורתו, והתייפיֵפו בתורת הנביאים האוניברסאלית, כביכול. איזו טיפשות ועיוות! אך כל זה עומד להשתנות בקרוב, כאשר הרב בילאד ודוקטור שמהוריש והרבנית נעמה קפקפוני וכל חברי הכת שלנו, המאמינים – יהיו המנהיגים של ישראל על פי השלמות הקדושה האחת והיחידה – של אחדות ארץ-ישראל, עם-ישראל ותורת-ישראל! – – ויחד עלֹה נעלה – "

"אמן," אמרתי, "כן יהי רצון מלפניו, בורא פרי הגֶפן במובן גָפֶן – "

"לילך!" הפסיקה אותי הרבנית בחומרה, "אל תרבי בדברים ואל תנסי לברך לפני שאת יודעת בדיוק איך ומה מותר לך. הבנת?"

"כן."

"וחוץ מזה, הייתי מייעצת לך להחליף את השם!"

"מה בעזרת השם?"

"שוב אינך מבינה. חִשבי על שם יותר מתאים לך. עם שם כמו לילך לא תגיעי רחוק בחוגים שלנו. משפחה דתית לא נותנת שם כזה לאחת מבנותיה."

חשבתי, חשבתי, ולבסוף –

"מה דעתך על – פאני?"

"פאני? מה פתאום?"

"ככה. אל"ף, זה נשמע לי מאוד יהודי. ובי"ת, כתבו אותי כך בתעודת-הזהות שלי, על שם סבתי מצד אבי, פאני. לילך-פאני הרמוטק, זה שמי המלא. הרמוטק ממילא יתבטל, כשאתחתן, ותישאר רק – פאני!"

"בשעה טובה, פאני! הצלת את נפשך בדיוק בזמן, כי לא ירחק היום ובעזרת השם ייבנה גם בית המקדש השלישי על מכונו במהרה בימינו, וכל עכו"ם, וכל מה שמפריע לשלב הגאולה – יתבטל מאליו! ואם לא, נפוצץ!"

"מותר לי לומר אמן?" שאלתי.

"מותר."

"אמן, כן יהי רצון מלפניך, מפוצץ – "

"פאני!"

"מי."

"את – "

"אה," נשתתקתי. איזו תשוקה באה עליי, פתאום, להתפלל ולחבר תפילות, באווירה הנפלאה של ישיבת אור-בלבנה על חדריה הלבנים וקירות-האבן המסויידים, הערומים, עם מנורות החשמל החשופות וריח ספרים, בגדים ותבשילים; ועל הכול שורה רוח של קדושה מיוחדת, ויופייה הנדיר של הרבנית שמואלה. אמן כן יהיה רצון מלפניך, במהרה בימינו, בורא עולם, מפוצץ ובונה, ממית ומחייה, שנעלה בהר קודשך, לפוצץ ולבנות, לבנות ולפוצץ, וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על כך אוּכָלָה. באתי לשם ביום רביעי, לא – זה היה ביום חמישי בשבוע, וזכיתי כבר למחרת לשבת בסעודת ליל-השבת, כשבראש השולחן יושב הרב בילאד. קידש על היין ובירך על החלה ובצעהּ וקיבלתי גם אני בציעה אחת, במלח, וטעמה לי יותר מכל מטעמי "קוּ צֶ'ה מָה יֶה" שבתל-אביב המנוונת, השטופה זימה וחטא, ומי כמוני יודעת! והבחורים ישבו ממול, שמחים ובריאי-לחיים, בירכו, אכלו ושרו.

קרוב לרב בילאד ישב הבחור השמן, המתולתל, בעל פני הסריס, שאותו גירשו מהסמינר בעפולה, והתבונן כל הזמן ברב בעיניים מעריצות, בולע כל מילה מדבריו. והיתה גם קבוצה של חיילים, שניראו נבוכים-במקצת, הם נשלחו על-ידי הצבא כדי לחזק את הצד הלא-שלם שבהם, היהודי-הפגום, ולהכיר את השבת ואת חיינו, חיי היהודים השלמים והאמיתיים, ועל ידי כך גם להיות חיילים אמיצים יותר, בטוחים בצדקתם ושאינם שואלים שאלות. ואליהם גם כיוון דבריו הרב בילאד ואמר שאם יום אחד יהא עליהם לעצור בכוח את העולים בהר, ואת מקימי הבית השלישי – אל יעשו זאת, כי מצוות התורה חזקה מכל חוקי אנוש והיא לא השתנתה כהוא-זה במשך אלפי שנות חיי עמנו הקדוש. ואם הגויים, שכבשו את מקדשנו – לא היססו להחריבו ולהקים על מקומו מקדש לדתם-הם, על אחת כמה וכמה אנחנו, שכל מעשינו מכוונים לאל עליון בורא-עולם.

היה שם חייל אחד, עֵלִי שמו, חיוור וממושקף, שהתעקש כל הזמן: "מדוע אנחנו יכולים לבקר אצלכם, ואתם אצלנו – לא? מדוע הבנות שלכם לא משרתות בצבא? מדוע רק תלמידי ישיבות-ההסדר משרתים בצבא, וכל שאר האברכים בישיבות – לא?"

מחברת שישית

[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]

המשך 1

הרב בילאד הפליא בתשובותיו ורק מקצת דבריו הבנתי. התבוננתי בו בהערצה רבה, וראיתי שגם עיניו נחות עליי מדי פעם, והדבר שימח אותי מאוד כי ראיתי שהקדושה שורה עליי כבר בשבת הראשונה האמיתית שהתרחשה לי בחיי. כשיצאנו, תפסה אותי הרבנית שמואלה ואמרה לי כך:

"פאני! הרב בילאד הוא אדם גדול, אבל לפעמים יצרו גדול ממנו, ואסור לך להעמיד אותו בניסיון. דעי לך, אם עוד פעם אראה אותך מתבוננת בו כך – אשבור לך את העצמות, את מבינה?"

"אני?" נדהמתי. "התבוננתי? איך?"

"את! ראית כאן 'עוזים' מונחים. זה להגנה עצמית. לפעמים גם נפלט כדור, בטעות, את מבינה?"

"הרבנית שמואלה," אמרתי לה, נפגעת עד עומק נפשי, "אם את חושבת שאני מפריעה לכם ונוכחותי אינה רצוייה, אני מוכנה לקום ולהסתלק מיד!"

"לא, לא פאני! תישארי. הרב בילאד לא יסלח לי אם תברחי פתאום."

עזבה אותי ועלתה לדירתה. בדיוק באותו רגע, בעודי חוככת בדעתי אם לעלות אחריה, בא מולי עֵלִי, החייל הצנום, שחור-השיער והחטטן, שמדיו נראים מעט גדולים עליו.

"שמע עלי," אמרתי לו, "למה אתה חושב שאנחנו לא יכולים לבקר אצלכם?"

"נו, את יודעת," התבלבל, "בגלל הכשרות, מפני שאנחנו חילונים ו– "

"איפה אתה גר? אני מוכנה לבקר אצלך! להוכיח לך – "

"את שייכת להם?" שאלה בפליאה. שפם דק היה לו, שטרם גולח אי פעם.

"כן. אני מאמינה שהדרך האלוקית היא האמת המוחלטת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם, ועכשיו תגיד לי איפה אתה גר?"

"טוב. אז אני גר רחוק מפה, בעפולה – " הסמיק, "טוב, אני יודע שעכשיו צוחקים מאיתנו בכל הארץ בגלל מה שקרה במלון, אבל מה לעשות, זאת עובדה – "

"שמע עֵלי," אמרתי לו, תמהה בליבי על המקריות המוזרה, כמין נס או אות משמיים, "אני מוכנה לבקר עכשיו, הערב, בחדרך – כדי להראות לך שגם אנחנו, הדתיים, מוכנים לבקר אצלכם," והוספתי בלחישה, והמילים עולות לי בקושי רב, כמשדרות כמיהה אחרת, נסתרת, "כי אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא הדרך אל האמת – "

"הי," אמר לי עלי, ואני הבחנתי כי נדלק עליי, לפתע, אך ניסה להסתיר זאת בתמימותו, הנערית-עדיין, "איזה מזל שרמי, החבר שלי לחדר, שהוא ירושלמי גזעי, חומד של בחור, הסתלק הביתה עוד לפני האורחה בלי שאף אחד הרגיש, כמעט פיתה אותי לבוא איתו, ועד שלא פגשתי אותך, חשבתי שאני טיפש שנשארתי. אבל את בטוחה שזה בסדר?"

"מה אתה חושש?" אמרתי לו. "אתה תישאר חילוני, כמו שאתם אומרים, גם אחרי שאבקר אצלך. אני רק רוצה להראות לך שאתם ואנחנו זה לא שני עולמות נפרדים אלא אחדות אחת, אחדות-ישראל – "

"בחיי, את מדברת יותר נחמד מסידרת-חינוך שלמה!"

נכנסנו לחדרו. מוזר היה שבמסדרונות ומן החדרים הרבים של הישיבה – איש לא שם לב אלינו. הקושי היה בכך שאסור לכבות את האור. ישבנו ודיברנו, מרוחקים, כל אחד על מיטה, הוא סיפר לי על ילדותו בעמק, על הגלבוע, התבור. על המושבים הוותיקים שבסביבה, בהם יש לו חברים טובים שלמדו עימו יחד ושניים כבר הספיקו ליהרג במלחמה. ולתדהמתי הודה: "הייתי מוכן לעזוב הכול ולעבור אליכם, כי אני מפחד. זה לא נגמר אף פעם. והמילואים, אם רק אישאר בחיים כדי להגיע אליהם – " פתאום נכבה האור. בכל הישיבה. רק במסדרונות נשארו אורות עמומים.

"זה שעון השבת." הסברתי לו.

"אני חושב שאני שומע אותו," אמר בקול רועד.

"אתה שומע את דפיקות-ליבי," אמרתי.

"מדוע?" שאל.

"כי מאז שאני בישיבה לא הייתי מעולם עם בחור צעיר יחד, בחדר אחד, בחשיכה – "

"ואת מתרגשת?"

"נורא."

"גם אני," אמר בתמימות.

"עֵלי – " אמרתי לו.

"מה? פאני – "

"בוא, שב על ידי. אני מפחדת בחושך – "

"זה יהיה בסדר, פאני? – "

"כן. עכשיו אתה שומע את דפיקות-ליבי – "

"כן – "

"הנה, זה כאן – "

"זה הלב שלך, פאני – "

"כן. לא. אל תלחץ חזק. הנה, תכניס את היד בפנים. מרגיש? אתה רואה שאנחנו מקבלים אתכם וגם באים אליכם, בלב פתוח – שאנחנו באחדות, עם אחד, ארץ אחת, תורה אחת – "

"את חושבת שגם אנחנו נוכל להתאחד, פאני, זה בסדר? לא יכאיב לך?"

"כן עֵלִי. אני מאמינה שהאושר בלהיות יהודי הוא חיפוש אחרי האמת, ותפקיד היהודי הוא להכניס את שם השם בעולם. אתה מרגיש כמה היהדות שלי פתוחה וסובלנית, להתאחד איתך?"

[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]

המשך יבוא

* * *

תהא דעתנו על רה"מ נתניהו אשר תהא, בוויכוח הקשה שלו עם נשיא ארה"ב – אנחנו לצידו ולא לצד הצ'מברליין אובמה!

* * *

יהודה דרורי

פנטזיה של אדם מוסרי מאוד

חלמתי חלום מדהים שבו מדינות צדיקות מאוד כמו ספרד, שוויץ, שבדיה ורוסיה יוציאו גינוי לקואליציה הנלחמת בטרור באפגניסטן ובפקיסטן, על כך שהם עושים פשעים נגד האנושות על-ידי סיכולים ממוקדים של מנהיגי הטרור של אל-קעאידה, וזאת במקום להוציא צווי מעצר כחוק, לעצור אותם בעדינות, ולהעמיד לרשותם סוללה של עורכי דין חובבי זכויות האדם (חוץ מאשר זכויות יהודים) שיוציאו אותם כמובן זכאים בבית-המשפט שיורכב על-ידי נציגים ממדינות העולם השלישי.

אני הוזה ומחכה ש"אלביון הצבועה", (אחד מכינוייה הפופולארים בעולם של אנגליה), תתוודה ותוציא התנצלות מפורטת על השיטות הלא-חוקיות בעליל אשר באמצעותן סוכני הריגול שלה פועלים ברחבי העולם. (אני כבר לא מחכה להסבר על עשרות אלפי תושבי דרזדן שנשרפו למוות בעוד משרפות אושוויץ מורשות לפעול ללא הפרעה).

בדמיוני החולני אני מתאר כבר כיצד ארה"ב תכה על חטא הפגיעה המכוונת באוכלוסיית דרום מזרח אסיה, במחיקת כפרים שלמים באמצעות פצצות נפאלם, ובפיזור "אבקה כתומה" שגורמת עד היום לסרטן בקרב תושביה אזורים מיוערים.

אני חולם שיום אחד נשיא רוסיה וראש ממשלתה יספרו לנו לאן נעלמו עשרות אלפי צ'צ'נים. (אני כבר לא שואל לאן נעלמו 8.000.000 פועלי כפייה בימי סטאלין).

אני מחכה בכליון עיניים לדו"ח מיוחד של אירגוני זכויות האדם על השימוש בגאזים רעילים שעשה הצבא המצרי נגד האוכלוסייה האזרחית בתימן בשנים 1955-6 (ולא! זה לא היה פול-מצרי...)

אני מפנטז על כך שגולדסטון יישלח לסודן ולמרכז אפריקה לכתוב דו"ח על רצח עם, ועד שיסיימו  נגלה כי גמר את חייו כקינוח בצלחתו של איזה ראש שבט מאוד לא מוסרי שלא מסוגל להעריך שליח "מאוד מוסרי" של האו"מ אלא בצלחת...

קצרה רוחי ממש בציפייה ליום שבו העולם הערבי יבקש מבית הדין הבינלאומי להעמיד לדין מיספר גנרלים סורים בגלל רצח של 40,000 אזרחים, נשים וילדים בחומס לפני 27 שנה.

אני חולם על כך שהאו"מ יפרסם דו"ח על השמדת הטאמילים בצפון סרילנקה על-ידי הממשלה והצבא, וידרוש להעמיד לדין את פושעי המלחמה.

אני חולם בהקיץ  שעצרת האו"מ קובעת פה אחד שאכן הטורקים ביצעו רצח עם בארמנים...

פקחתי את עיניי וגז החלום והבנתי שכל זה לא יקרה כל עוד מדינת ישראל מחסלת מנהיגי טרור ולשם כך (שומו שמיים) גם מזייפת פספורטים... כל עוד מדינת ישראל מונעת אספקה של מוצרים אסטראטגיים מהחמאס בעזה וכל עוד ישראל מטיסה מזלטי-ביון בשמי דרום לבנון וכל עוד בונים במזרח ירושלים – אלו הבעיות המוסריות האמיתות של העולם והפשעים הללו של ישראל שקולים כנגד כל הפשעים של כל אומות העולם בכל הדורות.

לא מאמינים? תקראו בעיתונים!

אהוד: מומלץ לקרוא את עיתון "הארץ" המתמחה בחשיפת פשעי ישראל ובחנופה לאויביה ולדורשי רעתה!

* * *

ד"ר אילון גנור

 ד"ר ניסים רפאל גנור ז"ל לא היה חובבן

תודה לתקוה וינשטוק על דבריה לזכרו של אבי [גיליון 528]. חבל רק שנפלו אי דיוקים רבים. ספרו של אבי "מי היו הפניקים" הוצא לראשונה בעברית ב-1974 תחת שם נ.ר. גנור בהוצאת רשפים, שנעלמה כעשר שנים מאוחר יותר.

מספרת ד"ר אילת מזר, פניקולוגית ידועה ואחת מחשובות הארכיאולוגיות (עיר שלמה בירושלים) ונכדתו של מי שהיה רקטור האוניברסיטה העברית וארכיאולוג בעל שם בנימין מזר:

"למדתי באוניברסיטה העברית לפני כשלושים שנה ובאותה תקופה רובנו הסטודנטים לא שלטנו באנגלית היטב; הספר הרציני והעמוק היחיד בנושא הפניקים שפורסם בעברית היה של אחד נ.ר. גנור. היינו ממתינים בתור לקראו כי בספריית האוניברסיטה היה רק עותק אחד.

"לא ידענו, לא אנו ולא מרצנו, מי הוא אותו גנור. עתה נפתרה התעלומה," כך אמרה לי לפני כשלשה חודשים, ומיד למחרת באה מירושלים לבקר את אבי החולה. הביאה עימה בתיקה עותק בלוי וקרוע של ספר ישן. "רציתי להראות לך עד כמה השתמשו ועד כמה התבלה מרוב שימוש," אמרה לאבי, שחיוך מבויש של גאווה פשט על פניו.

יעקב כהנוב, ראש המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת חיפה, שכמובן מתמחה בחקר הפניקים, כתב במכתב לאבי, באוגוסט 2009, לארוע השקת הספר (שהגברת וינשטוק היתה בו) בין השאר את המילים הבאות:

"הערצתי הרבה והערכתי למבצע ההוצאה לאור של 'מי היו הפניקים' בתרגומו לאנגלית. לא רבים מכירים את ספרו של ניסים גנור, ואין פלא, בוודאי לא רבים מכירים את השמות אליהם מתייחס הספר, כמו למשל פטרי וגרסטנג. הספר הוא מחקר מעמיק, מקיף ומרתק עם אמירה ברורה, אם כי מפתיעה. מן הראוי היה שימצא את מקומו בין ספרי לימוד ההיסטוריה הבסיסיים."

פרופסור אמריטוס איתמר זינגר (מומחה לחיתים ובעל שם עולמי) כתב בין השאר:

"מחקר הפניקים אינו עיסוק פשוט. המקורות הפנימיים אינם רבים אך המקורות החיצוניים עליהם רבים ומגוונים – מצריים, אשוריים, בבליים, יווניים, וכמובן עבריים. שילוב המקורות הללו לכדי תמונה שלמה ככל היותר מחייב מיומנויות רבות ויכולת הבחנה בין עיקר לטפל. מתוך סקרנות בוערת ואהבה לשמה התגייס מר גנור לבחון מחדש את מאות המקורות החיצוניים והמקראיים והגיש מארג מרתק ומקורי..."

אף אחד ממקצוענים אלה לא התייחס לעבודתו של ד"ר ניסים גנור כעבודת חובבן, כמו  שהתייחסה הגברת וינשטוק. מספיק לראות את מאות הכתבים ברשימת הביבליוגרפיה כדי להבין את עומק המחקר וחשיבותו. מקצוען ממדרגה ראשונה היה ואף פירסם בין השאר בספרות המקצועית המובילה בתחום (ברבעון החשוב בעולם לארכיאולוגיה והיסטוריה של איזורנו – PEQ). כמו כן  צוטט  גם על ידי חשובי החוקרים של שפות שמיות  בינהם פרופסור C.L.GIBSON המפורסם, שהיה מחשובי חוקרי השפות השמיות (היה איש דת סקוטי) והמליץ באחד מספריו על קריאת אחד המאמרים (על לכיש) שניסים גנור כתב.

מאז פירסום ספרו במהדורה האנגלית, באוגוסט 2009, הגיעו מכתבי בקשה לעותקים ממיטב מכוני המחקר בתחום בעולם.

מקווה שתיקנתי במקצת את שאלת "חובבנותו" של המקצוען ד"ר ניסים רפאל גנור ז"ל.

ניתן לקרא את כל הספר במהדורתו האנגלית באתר:

WWW.WHOWERETHEPHOENICIANS.COM

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-איכותי

בעריכת: יוסי אחימאיר

ראה אור גיליון 177 ובו 140 עמודים

בתוכן – בין השאר:

בפתח הגיליון – מסורת העבר, עובדות ההווה, תוכניות המחר

עו"ד יורם ארידור – "1984" בימינו ואצלנו

פרופ' אפרים ענבר – ניהול הסיכסוך כברירת מחדל

פרופ' גדעון ביגר – ירושלים כבירת הארץ

חיה הראל – 150 שנה להולדת בנימין זאב הרצל

פרופ' מרטין גילברט – צ'רצ'יל וז'בוטינסקי

מנחם שריד – "אויב העם והמעמד"

יוסי אחימאיר – פרופ' בנציון נתניהו בן 100

זאבה זבידוב – על "הביתה" של אסף ענברי

פרופ' נורית גוברין – רבניצקי כ"ממציאו" של ביאליק

ז'בוטינסקי 2010 – ראובן ריבלין, אופיר אקוניס, דני דיין, עמנואל ויזר,

מיכאל קליינר

ביקורת ספרים: ד"ר שרה אוסצקי-לזר, גבריאל שטרסמן, עקיבא צימרמן, יוסף קיסטר ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להשיג: פיני זוהר (מנכ"ל) 052-2544283

דוא"ל: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* התוצאה הוודאית מ"הצלחתו" של הנשיא ברק חוסיין אובמה להעביר בינתיים "חוק בריאות" ממלכתי בארה"ב היא ביטחונו ביכולתו לכופף ולהשפיל עוד יותר את ההנהגה הישראלית – ובייחוד עם ביקורו של נתניהו, וגם לשפוך עלינו את כל החרא של האשמה בסכסוך המזרח-תיכוני.

אשר ל"חוק", דומה שזהו חוק פופוליסטי ולא מעשי. העשירים בארה"ב לא ישלמו ביטוח בריאות יקר עוד יותר עבור העניים, ואלה האחרונים ודאי לא יזכו לטיפול רפואי אצל רופאים, שדמי הביטוח שלהם נגד תביעות של מטופלים – הולכים ומרקיעים שחקים, ובהתאם גם מחירי הביקורים אצלם!

* יש אלוהים!!!! – הצלחתו של סגן-שר-הבריאות-ללא-שר-בריאות לכפות על ממשלת ישראל לבנות את חדרי מיון החירום של בית החולים ברזיליי באשקלון במגרש הכדורגל של העיר עזה – היא ההוכחה הניצחת ביותר לכך שיש אלוהים!!!! – ובהתאם, אם ייכשל – תהא זו, מה חבל, הוכחה ניצחת לכך שאלוהים אינו קיים, רק ליצמן.

* אנחנו חוזרים ואומרים – הילארי [הֶקְסֶן-שׁוֹס] קלינטון אינה מבינה דבר וחצי דבר בנעשה כיום ובמה שהיה בעבר במזרח התיכון, ואינה מבינה אפילו שאינה מבינה! – וכל פעם שהיא פותחת את הפה היא רק גורמת נזק ליחסים הסבוכים כאן בלא הכי! – אז אולי שתסתום כבר?

* ממשלת אלביון הבוגדנית, בַּהזדמנות בה את מענישה את ממשלת ישראל על זיוף דרכונים בריטיים לשם חיסול הארכי-טרוריסט מחמוד אל-מבחוח באבו-דאבי, ולכן מגרשת דיפלומט ישראלי, נציג המוסד, כפעולת תגמול – אולי תיזָכרי גם בשני הסרג'נטים שלך שתלינו בנתניה וגם תבקשי הסברים, לריענון הזיכרון שלך, מדוע קרה אז הדבר!

ואולי גם תתכופפי עוד קצת, ולא רק מבחינה מוסרית – כדי שייקל עלייך, לקראת הבחירות הקרובות – ללקק את התחת לאזרחייך-בוחרייך המוסלמים, ההולכים ונעשים, בייחוד הצעירים – רוב בארצך, ואשר חלק מהם עוסק בטרור ויכול בנקל להכניס מטעני נפץ (שהוכנו אולי במיבצר האימתני של המרכז המוסלמי החדש באוקספורד) – לרכבת התחתית בלונדון; שהרי ממילא, אחרי שיתרחש האסון, אַת תאשימי את ישראל בכך שאי כניעתה ל"שלום" מלבה את שינאת האיסלאם לאזרחי בריטניה השלווים!

כן, אתם, הבריטים הצבועים, ממליצים לאזרחיכם לא לנסוע לישראל הטרוריסטית מוכת השמש, השמיים התכולים, הים הכחול והישראליות יְפות הציצים ושזופות העור – כי בטח בטוח יותר להיכנס למלכודות האש של מנהרות הרכבת התחתית בלונדון וגם לראות בשידורים את שאגות הערבים בעלי הבעות הפנים המלאות שינאה מהמזרח התיכון (בדיוק כמו אלה שיש לכם בהפגנות נגדנו בבית, שהוא כבר לא כל כך ביתכם הבלעדי) – ולראות את שמחתם למראה המכות וההשפלות שסופגת מכם מדינת הטרור ישראל!

והלא את נציג המוסד שלנו בלונדון, שאולי היה יכול להזהיר אתכם מפני הפיצוץ המוסלמי הבא במנהרות התחתית – כבר גירשתם!

זיכרו את שני הסרג'נטים שלכם שתלינו בנתניה!

* מנפלאות העוני והמצב הכלכלי הקשה בישראל: "בפברואר השנה הגיע מספר היוצאים לחו"ל מנתב"ג לכ-308.1 אלף נוסעים, גידול של 20.56% לעומת החודש המקביל אשתקד. בסך הכול צפויים לעבור בנתב"ג בעונת הפסח כ-555 אלף נוסעים בכ-3,500 תנועות מטוסים. מנתונים שפירסמה רשות שדות התעופה (רש"ת) עולה כי מדובר בגידול של 19% בתנועת הנוסעים ושל 13% בתנועת המטוסים לעומת עונת הפסח אשתקד, ושל 3% לעומת 2008, שהיתה שנת שיא בתנועת נוסעים ומטוסים." ["הארץ און-ליין", 23.3.10].

* געגועים למלפפונים: אזרחי ישראל כבר כל כך רגילים שבמשך כל החורף יש להם שפע של ירקות קיץ ובראשם עגבניות, מלפפונים ופלפלים מתוקים, שמחיריהם כלולים אפילו במדד החודשי לצורך כל החישובים, עד שאינם מתארים לעצמם שרק לפני שלושים-ארבעים שנה היינו נפרדים בסתיו מהעגבניות, המלפפונים והפלפל הירוק המתוק (היחיד שהיה אז בנמצא) ולא זוכים לחזור לראותם בגינות ובשווקים אלא בראשית האביב.

בחורף היינו אוכלים בעיקר צנון לבן, צנונית אדומה, לפת, קולורבי, חסה, גזר ועוד ירקות כמו אלה, שגידולם לא היה רגיש לקור. כאשר אוזרחה היאחזות הנח"ל עין גדי, כבר היתה בה חלקה של עגבניות חורף, ובשנותיו הראשונות היה הקיבוץ הצעיר אמור להתפרנס בעיקר מהן, והיבולים הראשונים שעלו מגן-הירק הגדול שלו לשוק הסיטונאי בתל-אביב – היו מקבלים מחירי שיא כי לא היתה להם תחרות. מאז מלאה הארץ חממות, בייחוד בערבה, ובעין-גדי כבר לא כדאי לגדל עגבניות, שגם דורשות עבודת-ידיים רבה ולא נעימה בעת הקטיף. היינו מקבלים אז פריחה אלרגית מרעל הענפים והעלים שלהן. ואילו כיום אנחנו חיים כל השנה בגן-עדן של ירקות ופירות שכולם תוצרת הארץ, אבל מה – בוכים ומתלוננים כמו בני-ישראל על משה רבנו במידבר.

* התנועה ליהדות חִיפּוּשִׂית הגיעה להסכם עם מחלבה גדולה לאספקה שוטפת של חלב ומוצרי חלב מפרות שאוכלות רק חמץ ומחרבנות רק חמץ, כהרגלן כל השנה, ואינן נכנעות לזכרים בַּשחורים הממונים עליהן מטעם הרבנות הראשית.

מצד שני, לשנה הבאה מתכננים אספקה שוטפת של מוצרי בְּשר חזירים שהואבסו רק במזון כשר לפסח.

מצד שלישי, שוקלים איסור על תקיעה בפרהסיה של נאדות שנוצרו ממזון שאינו כשר לפסח במהלך ימי הפסח, ומשגיחי כשרות לפסח, מצויידים במכשירי נאדוֹמֶטֶר, יפקחו על האזרחים באזורי הפרהסיה ויטילו קנסות. פטורים מהם יהיו רק ישראלים עבים המשתמשים בתרופה רדוקטיל שהופכת את השומן בגוף לגזים שמתנדפים באמצעות נפיחות האוויר שלהם.

* שגרירות ארה"ב בבירה הישראלית תל-אביב תוציא מעתה אישורים לכל בקשת בנייה בפרובינציה הבינלאומית ירושלים, בתנאי שמדובר בבנייה יהודית או ארמנית. לערבים, מוסלמים וגם נוצרים, הבנייה חופשית וגם אין צורך בתעודות, כפי שהיה בארץ מאז ומעולם.

עם כל אישור אמריקאי לבנייה יהודית או ארמנית בפרובינציה ירושלים יידרש הקבלן לקלוט ולאזרח עשרים פליטים פלסטינים – גם מקרב נכדיהם וניניהם של קורבנות הכיבוש הישראלי ב-1948. ערעורים וחילוקי דיעות יובאו להכרעתה השקולה ורבת תידע של אשת הנמצץ האמריקאי. ואם ישראל תעז להרוס בנייה ערבית בלתי חוקית בירושלים, יוקיע אותה גנרל דייוויד פטראוס כמי שמגבירה שינאה לארה"ב ומסייעת להֶרֶג חייליו בעיראק ובאפגניסטאן!

אילו הייתי היום יהודי אמריקאי, הייתי עולה עם משפחתי לישראל.

* חברי מערכת "הארץ" וכותבי המאמרים הקבועים והראשיים בעיתון הוזמנו לוואשינגטון למסיבת הוקרה מיוחדת בבית הלבן עם אובמה, הילארי, אקסלרוד, עמנואל ופרעה – במחוות תודה על שקידתם היומיומית והבלתי נלאית של עיתונאי "הארץ" בתחום החדשותי ובתחום הפובליציסטי כאחד – לערער את מעמדה של ישראל בעולם, לטנף את דמותה, להציג כל הישג שלה ככישלון וכביזיון, ללקק את התחת לחורשי רעתה – וליצור דעת קהל נוחה לזריקתה כשעיר לעזאזל של מימשל אמריקאי העומד להפקיר אותה לגורלה וגם להאשים אותה בכישלונותיו.

ייתכן שסופרים ישראליים "חשובים" ממחלקת האידיוטיזם המוסרי יצורפו להזמנה. אותנו לא מזמינים כי יש לנו מנהג מגונה לומר את האמת.

* גם הוא נוסף על אויבינו. אנחנו משתתפים בצערו הנורא של מזכ"ל האו"ם באן קי מון, שתיאר אתמול במשך עשרים דקות בפני מועצת הביטחון של האו"ם את סבלם של תושבי עזה שאותם ראה במו עיניו (הערבים יודעים לעשות הצגות ולאן להביאו, ופליווד יוכיח!)

אבל מוזר שמילה אחת לא אמר על הסיבות שהביאו למבצע "עופרת יצוקה", על שמונה שנות הסבל והפחד וההרג של תושבי יישובי עוטף עזה הישראליים, על ירי הרקטות עליהם שמתחדש עכשיו, ועל גלעד שליט שבעטיו המצור על עזה.

מר מון, בשאר המקומות של הסבל הנורא בעולם כבר היית? שם כבר העזת להאשים ולחרוץ משפט? האם כל מה שמעסיק אותך הן ההתנחלויות, כולל ירושלים, וה"צדיקים" המסכנים מעזה? אז סלח לנו אם נאמר לך שלדעתנו גם אתה מנוול, ככל שאר המתנפלים עתה, בעידודו הנמרץ והחצוף של הסכל ברק חוסיין אובמה, על מה שנראה להם כגווייתה של מדינת ישראל המטה ליפול.

* האם ייתכן שתמיכת המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון בהמלכת נתניהו, באמצעות ייסוד החינמון "ישראל היום" שפעל להפלת ראש ממשלה ישראלי נבחר מכהן, אהוד אולמרט (ושכירת עיתונאים כדן מרגלית לשם כך) – לא היתה אלא מזימה של הסי.אי.איי להיפטר מראש ממשלה ישראלי מוכשר ואמין, שיודע לעמוד בפני האמריקאים וגם לשמור על יחסים טובים עימם – ולהביא במקומו ראש ממשלה חלש וסחיט שבאמצעותו יהיה אפשר לדרדר את ישראל, להפריד אותה מיהודי ארה"ב ולתת אותה מתנה למוסלמים?

* * *

יהודי ארה"ב

בשואה שתקתם!

האינכם רואים מה קורה כעת סביב ישראל

כיצד בלחץ הגס והמטומטם של ארצכם

 אנחנו הופכים למצורעים של העולם

 בדרך להפקרתנו לרצחנות המוסלמית!

מדוע אינכם יוצאים להפגין ברחובות

הלא אם לא תהיה ישראל

גם ברק חוסיין אובמה חביבכם לא יצילכם!

מי ייתן וקריאתנו זו תגיע אליכם!

אהוד בן עזר

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,203 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר

החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010

הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים

פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,

 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,023 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל