גיליון מס' 534

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בניסן תש"ע, 12 באפריל 2010

עם צרופת דיוקנו של יעקב הכהן ז"ל, נכדו של הסופר אשר ברש

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: דודו פלמה: טְרִילוֹגְיַת שׁוֹאָה.

ד"ר אברהם וולפנזון: כמה מילים טובות על אהוד אולמרט.

דרור אֵידָר: והרוח תקום, ארבעים שנה למותו של נתן אלתרמן.

יוסי אחימאיר: המשולש שניפרם.

מרדכי בן חורין: "פרשת הולילנד" והאדריכל. // יהודה גור-אריה: Morituri

ר' יענקל גולדשטיין – כדמות מופת, מאת: משה סרברו. המלביה"ד: שמאי גולן.

עמית מאוטנר: 1. רגע קל. 2. יַעַר לוֹפוֹחוֹבָה [שירים].

ד"ר לימור שריר: על איתמר יעוז קסט.

איתמר יעוז-קסט: בוָאקוּם-העולם, מתוך"בחלון הבית נוסע".

הרצל חקק: שירת מלכה יחפה, שורות מלב השדה המזהיב לאסתר ראב.

אהרון חבֵר: "הידד למשק עין חרוד / האשכולית טובה מאוד!"

פרופ' ‍אמנון ‍רובינשטיין: נולדתי אשכנזי עיוור צבעים [ציטוט].

זיוה גל: 1. וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְגַלּוֹת לָהּ. 2. בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂנִי – פְּנוּיָה [שירים].

מתי דוד: דרושה שקיפות של ישיבות מערכות החדשות – בתקשורת.

בן דרור ימיני: פרשת קם מחייבת את התקשורת לחשבון נפש. [ציטוט].

ד"ר יובל ברנדשטטר: את המסע לפולין הצילה נבחרת הנוער.

יוסי גמזו: שיר. // אורי הייטנר: 1. פציעה. 2. ה"ילדה" ה"מבולבלת".

דרור אֵידָר: פרי הדה-לגיטימציה למדינת ישראל [ציטוט]

יוסי אחימאיר: "מר תרבות" – יעקב הכהן ז"ל.

יוסף אורן: לא נאמר הן לכל פירוש! [על זלדה].

יוסי דה ליאון: ועוד על "אחד העם". // אביעזר שלוש: על מקור השם גטו.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

מסיבות טכניות של ניקוי צינורות האינטרנט מג'וקים בידי פועלים סיניים קטנים הגיליון הבא 535 יופיע באיחור מסויים

* * *

יש עיתון שמְחנֵך בוגדים ומגן עליהם!

* * *

דודו פלמה

טְרִילוֹגְיַת שׁוֹאָה

יִזְכּוֹר

כּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּׁכַח יָעִיד

אֵיךְ לְאַט הֵם נֶאֶלְמוּ נוֹדְרֵי הַנֵּדֶר

שֶׁדָּבָר לֹא לִשְׁכּוֹח וְשׁוּב

מֵתִים הַנְּעָרִים וְנַגָּנִים בְּיָדָם שׁוּב

בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה מִתַּצְלוּמִים יְשָׁנִים

מִתְנַפְּצִים בְּאוֹר צָהֹב עַל דֹּפֶן מְשֻׁרְיָנִים,

כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּכַח יָעִיד

אֵיךְ הֵן עוֹלוֹת וּבָאוֹת מֵעֲבָרִים

כָּאֳנִיוֹת חֲלֻדּוֹת הַמַּבְקִיעוֹת אֶת הַשִׁכְחָה

זַעֲקוֹת הַקַּדִּישׁ מִוַרְשָׁה וּמֵאַלְטוֹנָה אֵיכָה

כְּתוֹלָעִים מִתְפַּתְּלוֹת בִּמְחִלּוֹת הַזִּכָּרוֹן

עוֹלִים הַמֵּתִים מִבּוּקוֹבִינָה וּמִבְּיָאלִיסְטוֹק, שׁוּב הַנְּעָרִים

מִוִילְנָה מְזַמְּרִים בַּשָׁמַיִם בְּקוֹלוֹת שֶׁל מַלְאָכִים,

כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָּכַח יָעִיד

אֵיךְ בְּנֶמִירוֹב צוֹחֲקִים הַקּוֹזָקִים –

לָמָּה מְיַלְּלִים תִּינוֹקוֹת בְּקִישִׁינֶב

וּמַדּוּעַ נֶאֱנָקוֹת הַתְּפִילּוֹת בְּמִינְסְק?

וְשׁוּב צוֹנְפִים הַסּוּסִים בִּשְׁבִילֵי קוֹלוֹמֵיאָה

שׁוּב מַרְעִידוֹת נָשִׁים בְּטֶרְנוֹב,

כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָכַח יָעִיד

אֵיךְ הֻפְּלוּ חוֹתְמוֹת הַזְּמַן, וְשׁוּב

מוּבָלִים יְהוּדִים לְדָכָאוּ, לְבּוּכֶנְוַלְד, לְנוֹיְגַמֶה,

שׁוּב הֵם מֻשְׁפָּלִים לָמוּת בִּבְרוֹנְסְבְרִיק, שׁוּב הֵם

מֵתִים כְּמוֹ בְּהִתְנַצְּלוּת בִּטְרֶבְּלִינְקָה, בִּחְלֶמְנוֹ, בְּמַיְדַנֶק,

עוֹד מְנַגְנִים וַלְס אַחֲרוֹן בְּאוֹשְׁוִיץ וּבְבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן,

עוֹד חוֹרְקוֹת שִׁנַּיִם מִתְפּוֹרְרוֹת בְּטֶרֶזִין וּבְסוּבִּבּוֹר,

כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָׁכַח יָעִיד

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ כָּל זָקֵן שֶׁשָּׁם הוּצָא לָהוֹרֵג

וְכָל תִּינוֹק שֶׁלַּמָּוֶת שָׁם נוֹרָה,

אֲנַחְנוּ תָּא שֶׁל זְכוּכִית מוּל יִשְׂרָאֵל,

כִּי מִי שֶׁזּוֹכֵר שָׁכַח וּמִי שֶׁשָׁכַח יִזְכֹּר

כִּי הָיִינוּ

יִשְׁרָאֵל.

ושיר אחד על (כמעט) מות אם

כְּשֶׁאִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיהָ

רוּחַ מַעֲרָבִית נָשַׁב

מְהַלּוּלִים אֶת הֶעָשָׁן

וַאֲנִי הִתְקַפַּלְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה

בּוֹחֵן בְּבֶהָלָה אֵיךְ

מְעַצְּבוֹת הַשְּׁנִיּוֹת אֶת הַצְּלָלִים

לְגוּשֵׁי אֵימָה בְּמֹחָהּ הַקּוֹדֵחַ.

וְהִיא עוֹלָה בְּגֶרֶם זִכְרוֹנוֹת

לִמְצֹא אֶת הַגַּרְדּוֹם בְּקָצֵהוּ

וְלִצְעֹק לְמַטָּה שְׁמוֹת אֱלֹהִים שְׂרוּפִים.

אִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיהָ

שֶׁיִּכְלֶה הֶעָשָׁן מֵהָאָרֶץ

וּכְשֶׁבָּאוּ אֲנָשִׁים בְּלָבָן

וְהִצְמִידוּ צִנּוֹר דַּק

שֶׁל חַיִּים לְנִשְׁמַת אַפָּהּ

עָלוּ שְׂפָתֶיהָ לְחִיּוּךְ רָפֶה

אֲנִי שֶׁיָּדַעְתִּי יָשַׁבְתִּי לְרַגְלֶיהָ

אָסוּר בּוּשָׁה לוֹהֶטֶת

וְהִתְאַמַּצְתִּי לֶאֱהֹב אוֹתָהּ

כְּקַבְּצָן חֲשׁוּק שְׂפָתַיִם

וְכָאַב בִּי חִיּוּכָהּ

כְּשֶׁקָּצָה בְּיָמֶיהָ בְּיָמַי.

התגלות

כָּל יוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם           

אֲנִי נִגְלֶה לֵאֱלוֹהִים.

מְבֻיָשׁ וְנִכְלָם הוּא

נִצָּב מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת וּמְנַסֶּה

לְהַסְתִיר אֶת פָּנָיו

שׁלֹא לִרְאוֹת אֶת פָּנַי הַמַּאֲשִׁימוֹת.

אֲנִי שׁוֹאֵל לִשְׁלוֹמוֹ

וְהוּא עוֹנֶה בְּקוֹל חָנוּק

מִדְּמָעוֹת

אָנִי נוֹזֵף בּוֹ וְכוֹעֵס נוֹרָא

וְהוּא בּוֹכֶה כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

וּמִתְפַּלֵּל שֶׁלֹא אֶעֱשֶׂה לוֹ.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ

שֶׁאַף עַל פִּי

שֶׁיִּתְמַהְמֵהַ בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן

יַעֲלֶה קוֹלָה שֶׁל הָאָחוֹת

לְהוֹשִׁיֵענוּ בְּרַחֲמָיו.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

כמה מילים טובות על אהוד אולמרט

אינני מכיר אישית את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, והוא אולי גם לא שמע מעולם את שמי. לא השתדלתי מעולם להכירו, וגם ראשי הממשלה האחרים שקיימתי איתם שיחות ארוכות וגלויות לב – בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה ורבין – לא ביקשתי מעולם פגישה איתם, וכל הפגישות [כולן "בארבע עיניים"] היו אך ורק ביוזמתם. מאף אחת מהפגישות הללו לא דלף אפילו רמז לעיתונות, ולמעשה כולן נשמרו – כפי שנשמעו – בארבע עיניים ובארבע אוזניים בלבד. כל אחד מראשי-הממשלה שהיכרתי הותקף והושמץ בזמן כהונתו ולאחריה, וכל ההשמצות הוכחו לאחר זמן כבדותות וכעלילות מרושעות, שהופצו מטעמים של יריבות אישית ו/או פוליטית גרידא. לפחות בשני מקרים היה מעורב ופעיל בהפצת ההשמצה העיתונאי דן מרגלית, הנוטה לחלק את העולם הפוליטי לשחור ולבן, רשעים גמורים וצדיקים צחים וזכים, ובלשונו המגזימה  "בני אור" ו"בני חושך".

באופן טבעי, ועל סמך ניסיוני כחוקר אובייקטיבי במדעי-המדינה וכמחבר ספרים, מאמרים וערכים בכמה אנציקלופדיות חשובות, ובהתאם להתרשמותי מטיב ההאשמות של דן מרגלית [שהכרתי אישית והוקרתי מאוד את אחיו המנוח דוד מרגלית ז"ל] –  אני נוטה אוטומטית לתמוך בצד שדן מרגלית תוקף ומשמיץ אותו. עד כה הוכחה גישה זו כנכונה וצודקת. ועוד זאת:  מכיוון שאין לי כל מעורבות אישית בכך – יש לי סבלנות לחכות עד שהאמת תתברר.

 ולעצם העניין: תרומתו של אולמרט לביטחון המדינה ולביצורה בזירה האזורית והבינלאומית כבר ידועה [לחיוב] לכל מי שאינו מחפש בסיס להשמצות, אלא בוחן בעיניים פקוחות את מצבה של ישראל בעקבות המהלומות שספגו חיזבאללה והחמאס בתקופתו, והקשרים הבינלאומיים שפותחו באזורנו ובעולם הרחב בזכות פעילותו הדיפלומטית. מי שעדיין אינו מבין זאת – ייווכח בחודשים ובשנים בזמן הקרוב.

אולמרט עלה, שלא מרצונו, על מוקש מסוכן אחד: במאבק היוקרתי חסר-ההתחשבות בין הרשויות במדינה על מעמדן וחשיבותן היחסית – מאבק שהוגדר ב"תנ"ך של החוקה האמריקניתTHE FEDERALIST  –  בסיסמה [כנראה של אלכסנדר המילטון] –  LET AMBITION CHECK AMBITION – התבצרה  "חבורת שלטון החוק" הישראלית בניסיון להכשיל כל ראש-ממשלה שאינו פועל על-פי שליטי-בג"צ – מרבין שהודח ב-1976 ועד לאהוד אולמרט שהובל להדחה בשנת 2009...

בכל המקרים הללו היה דן מרגלית בצד המשמיץ של תוקפי-ראש-הממשלה... הסיסמה של המילטון שהתפרסמה, בסידרת מאמרים בעיתוני ניו-יורק בשלהי המאה ה-18, לקראת ההצבעה על אישור החוקה של ארה"ב – קיבלה משמעות נוספת כאשר במישטרים הדמוקרטיים המודרניים נתהוו ארבע רשויות [בצד השלוש הקלאסיות של מונטסקייה – מחוקקת, מבצעת ושופטת – גם הרשות הרביעית, זו של מבקר המדינה]. עד שיגיע מידע זה לידיעת עיתונאינו המלומדים – תהיה העתונות הישראלית שרויה, כנראה, ב"חושך" ולא ב"אור"...

מעולם לא הייתי חסידו של העסקן הפוליטי חיים רמון. בהופעתו האלקטוראלית ברשימה נפרדת בהסתדרות – בהשראת דרעי מש"ס ותוך פירוק מפ"ם ו"המלכת" חיים אורון במקום הנהגתה ההיסטורית – גרם נזק רב, והיטיב להגדיר זאת חתן-פרס-ישראל למדעי-המדינה, הפרופסור שלמה אבינרי, שקבע  בשידור רדיו כי חיים רמון פגע קשות וגרם להרס רב בכל מה שידיו נגעו בו: במפלגתו, בהסתדרות שעליה השתלט ובמערכת הבריאות שהצליח להכניע למרותו.

ואף על פי כן, וחרף העובדה שחיים רמון לא היה מעולם צדיק גמור – ראיתי בחרדה את הלחץ של החוקרת המשטרתית על החיילת שרמון הואשם, למעשה, בחיזור מגושם אחריה – להביא את רמון למשפט.

"את רוצה שאיש כזה יהיה שר המשפטים?" שאלה החוקרת המשטרתית, בניסיון להשפיע על החיילת להגיש תלונה [במגמה להיפטר משר-משפטים שאינו נוח ל"חבורת שלטון החוק"]. ועובדה: כאשר החליף אולמרט את רמון בפרופסור רב-היוקרה דניאל פרידמן – החליטה ה"קבוצה", שרצתה לקיים בידיה את המונופול על אכיפת החוק במדינת ישראל,  להדיח את ראש הממשלה שמינה שרי-משפטים שאינם לרוחה.

כך החלה פרשת משפטיו של אולמרט, בתקווה שאולי אחת מהעלילות הרבות תדבק בו, וכך – עד שיוכיח ש"אין לו אחות" – יצליחו להדיחו...

בדבריי אלה לא תרמתי לפרשה המשפטית-משטרתית הנוכחית. ניסיתי רק להאיר מפנס-הכיס הצנוע של חוקר ומרצה במדעי-המדינה את האינטרסים הפוליטיים הנסתרים של המביאים להדחת ראש ממשלה מוצלח [מבחינה מדינית וביטחונית] – על ידי השחרת דמותו בעלילות משפטיות שאף אחת מהן לא הוכחה כאמיתית...

יִלְמַד הַקּורֵא וְיִשְפּוט...

אהוד: אני מסכים איתך במאה אחוז, ולזכותך אומר גם שאתה, כמוני, מן המוחרמים מלהביע את דעתם ב"הארץ", וזה בימינו התקשורתיים כבוד גדול מאוד.

* * *

דרור אֵידָר

והרוח תקום

ארבעים שנה למותו של נתן אלתרמן

דברים שנאמרו לזכרו בקיבוץ משמר העמק

פורסם לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' (2.4.2010)

נוהגים להפריד בין אלתרמן הקליל של פזמוני התיאטרון לאלתרמן הכבד של השירה הקנונית. אבל מי שמכיר את צדדיו השונים רואה שהם יצאו מסדנה מיוחדת אחת. ככלל, לדעתי, כל יצירותיו של אלתרמן מתכתבות עם ספרו הראשון 'כוכבים בחוץ' שחולל מהפכה גדולה בספרות העברית מאז פרסומו ב-1938. כמעט לא נמצא משורר או סופר רציני שאין בכתיבתו משקעים אלתרמניים, אפילו על דרך השלילה, למשל, אם הוא מתנגד לסגנונו.

אלתרמן הילך קסם על בני דורו, וקסמו מוסיף והולך ומעמיק עם השנים. לראשונה הופיעה שירה של מי שהעברית אצלו היתה רעננה כמו שפת אם. המשורר חיים גורי סיפר פעם שהנוער בדורו היה ישן עם 'כוכבים בחוץ' מתחת לכרית. המבקר מרדכי שלו כתב פעם הערה עמוקה: "כוכבים בחוץ" היה עבור הצברים לא רק שירת החול הראשונה שלהם אלא גם סידור התפילות הראשון.

הנה הפתיחה המפורסמת ל'כוכבים בחוץ', וממנה נלמד על ההמשך:

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

וְעָנָן בְּשָמָיו וְאִילָן בִּגְשָמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

יַעֲבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת - -

- - שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה

וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִים

לְחֹרְשָׁה יְרֻקָּה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ

וְצַמֶרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם

זאת האוברטורה – הקדמה ומבוא ליצירה הגדולה הראשונה של הספר המפורסמת לא פחות, "פגישה לאין קץ". כבר כאן פוגשים באבני היסוד של היצירה האלתרמנית: הניגון, הדרך, עובר האורח (שמופיע גם כהלך), העיר ועוד.

הטור הראשון מכריע – הוא מדבר על ניגון שהמשורר או השומע ניסו לזנוח, לברוח ממנו – אבל לשווא. וכשהוא חוזר, מתברר שכל התפאורה שהיתה קודם נותרה במקומה, ממתינה לו: הדרך, הענן והאילן, השמיים והארץ – העולם כולו מצפה לבואו של האחד, שהוא למעשה רק עובר אורח, הלך, מבקר.

"והרוח תקום" – הרוח המנשבת בעולם (והברקים המלווים אותה). אבל גם במובן של רוח האדם, בבחינת "כל עוד רוחו בו", נפש, נשמה. אם כן "הרוח תקום" – אם אתה חוזר אל הניגון שזנחת, התוצאה היא, שרוחך שהיתה נפולה, תקום, תחיה מחדש. ומעתה – המשך השיר הוא תיאור של מה קורה כשהרוח קמה. הברקים העוברים מעל הם מטאפורה טבעית להילה שמימית על ראשו של עובר האורח. ויש לנו עדים, או עדוֹת, למסע המתמשך של ההלך, שלא מתעכב במקום אחד, אלא מלטף ומוסיף ללכת, וגם אם ידיו ריקות ועירו רחוקה, יש לו רכוש אחר: חורשה, אישה, צמרת וגשם.

ידיו ריקות ואולי אין לו מה לתת, ועירו עדיין רחוקה – ולכן במסע הגדול הזה שאנחנו בפתיחתו הוא ישתדל למלא את ידיו. אולי זה פשר הבטחתו בשיר הבא: "אלוהיי ציווני שאת לעוללייך מעוניי הרב שקדים וצימוקים..."

זאת אפוא הפתיחה. ומייד פוגשים בשיר ה'רציני' הראשון, "פגישה לאין קץ".

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְנֵךְ.

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

ברגע שהמשורר נענה לניגון שממנו ביקש לברוח – מתחוללת בתוכו סערה – הרוח קמה והברקים בורקים. זה מה שמתואר כאן: כאשר את סוערת עליי, אני מנגן אותך לנצח – אינני יכול להתנגד לך, זה גדול ממני, זה סוחף, החומה ששמתי קורסת והדלתיים (שהן שערים עצומים בחומה) מוּסרות.

מה קורה פה?

הוא משתוקק אליה, גופו סחרחר ידיו אובדות – הוא נבלע בתוכה.

המילה 'גן' ("וְאֵלַּי גַּנֵּךְ") רבת משמעות בעברית. היא מקשרת אותנו עם גן העדן הבראשיתי, עם הגן הנעול מ'שיר השירים', הגן הוא גם סמל עמוק בעל קונוטציות מיניות של איחוד הגבר והאישה. כל המשמעויות האלה קשורות לשיר.

בגן העדן מופיעה לראשונה המילה תשוקה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"; ומייד לאחר הגירוש מהגן, כאשר אלהים לא מקבל את מנחתו של קין הוא אומר לו: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב – לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּו.ֹ" יש כאן, אם כן, תשוקה בלתי נשלטת הכרוכה בייסורי חטא:

לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.

פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,

עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,

תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.

גם סוף הבית הזה, שבו ה'את' המסתורית מאלמת אותו לאלומות, הוא חזרה על התיאור בבית הקודם עם הגוף הסחרחר אובד הידיים. יש כאן תנועה דיאלקטית: מצד אחד, הכול – העולם כולו ובתוכו אותה דמות נשית מסתורית מחכים להסכמתו לשוב בו מזניחת הניגון, ומצד שני, ברגע שעשה את הצעד מתוך בחירתו שלו – הוא מאבד את השליטה והופך לדמות פאסיבית, נפעלת על ידי כוחות חיצוניים.

ראו איזה מפגש יש לו עם אותה 'את' – "פתאומית לעד!" זה אחד מתווי ההיכר של שירת אלתרמן – האוקסימורון, מה שבספרות היהודית, שאלתרמן היה אמון עליה, מכונה 'אחדות ההפכים', אותו אבסורד הגדול מהחיים שדווקא לכן נדמה כצירוף טבעי ופשוט. זאת הפגישה לאין קץ, הפיכת הרגע לנצח. בלשונו של המשורר הצרפתי שארל בודלר היכולת "להפיק מהחולף את הנצחי."

 מה מתחולל במפגש הנצחי הזה, שעה שהמשורר זן את עיניו במה שאיש לפניו ולאחריו לא יראה, שעה שהוא מביט בפניה של אותה 'את' מסתורית?

"עינַי בך הלומות," לאחר הפגישה לאין קץ הוא הופך לאיש אחר, הוא לא יוכל יותר לראות את העולם כפי שראהו עד עכשיו. הראייה שלו מקבלת ממד אחר לגמרי, טרנסצנדנטי ופנימי כאחד.

עם עיניו ההלומות הוא נפנה ומסתכל על השקיעה ברחוב, ופתאום השקיעה הרומנטית והפסטורלית נדמית לו כמלחמה רוויַת דמים, שבה הוא עצמו נקצר כאלומה בשדה.

אפשר להמשיך עוד ועוד בשיר המופלא הזה ובשירים הבאים אחריו, אבל כבר עכשיו אנחנו מבינים שהמשורר משתמש במושגים ותיאורים הלקוחים ממעמדים של נבואה תנ"כית, כדי לתאר מה קורה לו, שעה שהוא נכנע לדחף האמנותי הפנימי העמוק להיות משורר, שעה שהוא מתמסר לניגון.

ההתמסרות קשורה לסמל של הגן, כלומר החיבור המיני שהוא מטאפורה לפריון האמנותי ולהשראה השמימית, מה שבלשון הסוד היהודית מכונה סוד הייחוד (ייחוד קב"ה ושכינתיה).

מסתבר שה'את' הזאת היא השירה, האמנות, או בת השיר, או ההשראה האלהית הבאה כרוח בתוך המשורר ומניעה אותו, דוחפת אותו ללכת הלאה והלאה. כמו במעמד הנבואי שבו הנביא נבלע בתוך הקול האלוהי, מתמסר סחרחר, אובד ידיים לרוח ההומה בתוכו – כך גם פה בשיר, ביחס של המשורר עם שירתו.

הנה כך מתאר הנביא יחזקאל (ג, יד-יז) מעמד דומה: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה [...] וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים, וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר; בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". ובהמשך אותו פרק (שם, כג-גד) מתאר יחזקאל מה מתחולל בתוכו, בגופו ממש, כאשר הדיבור האלהי פונה אליו ("מדבר אותו"): "וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד – כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר – וָאֶפֹּל עַל פָּנָי; וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי, וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי..."

כמו הנבואה אצל הנביא, גם השירה או האמנות בכלל אצל אלתרמן, היתה ייעוד חזק ממנו שהפגישה עימה היתה גורלית עבורו (ומסתבר שגם עבורנו, דוברי העברית וספרותה).

עכשיו אפשר להבין מדוע זאת פגישה לאין קץ, פתאומית לעד, ומדוע לעולם לא יוכל להיות דייר קבע בעולם המסוים הזה אלא רק עובר אורח, הלך הנע ממקום למקום, מהתרשמות להתרשמות, מהשראה להשראה, מתשוקה לסחרחורת ולעיניים הלומות.

אפשר גם להבין מדוע 'הוא' ברח 'ממנה', מדוע ביקש לזנוח את הניגון, כמו יונה הבורח מהנבואה. זה עניין קיומי, עמוק, לא משחק במילים, גם לא אתגר אינטלקטואלי גרידא; זהו מפגש גורלי עם האמנות, שעתיד לחרוץ את חייו.

והוא – לא תמיד הוא מוכן לדרמות האלה, למתח הנפשי והרוחני העצום, להתפוצצות האטומית הקורעת את נפשו ולבו לקרעי קרעים מדממים, לוחם שותת שקיעות של פטל. חשבו על המטאפורה "תאלמי אותי לאלומות" – כמה אלימות יש בתוכה... (ועוד לא דיברנו על הקישור המקראי עם חלומות יוסף, שאף הם מנבאים באופן אירוני את אלימות האחים כלפיו, שדווקא היא – האלימות – חורצת את גורל המשפחה כולה ומביאה להגשמתם המלאה של החלומות).

אפשר גם להבין מדוע רגע המפגש שותת שקיעות של פטל. שעת השקיעה היא שעת בין הערביים, בין השמשות – זמן בעל קונוטציות מיסטיות עמוקות ביותר, בין קודש לחול, בין ימי הבריאה ליום השביעי ("עשרה דברים נבראו בערב שבת, בין השמשות", אבות ה), הזמן שבו נכללים הפרטים של היום עם הלילה הכולל הכול.

זה גם מסביר משהו, מדוע הדמות הנשית בשירתו של אלתרמן כמעט אף פעם אינה מושגת. הוא יכול לשורר עליה ואליה, אבל הפגישות תהיינה קצרות אם בכלל, ובכל מקרה לא ממצות. איך אלתרמן אומר, בשיר אחר בספר ("על קביים"):

אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים וְנֵרֵד מִתְּלִיָּה

וּדְמוּתֵךְ עַד מָחָר מֵעֵינֵינוּ תַּרְפֶּה

אֲסַפֵּר לָךְ אוּלַי מַה קָשֶׁה לִי הָיָה

עַד הַבֹּקֶר אֶת שְׁמֵךְ רַק לִלְמֹד בְּעַל פֶּה.

מצד שני, כשהוא בפנים, אז הוא בפנים עד הסוף. כך בבית השלישי ב"פגישה לאין קץ":

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

הוא רוצה אותה רק לעצמו, לבדי אהיה בארצותייך הלך.

יש כאן קרע אמיתי ועמוק בין תחושת הייעוד האמנותי של המשורר והאמן, ובין הרצון הטבעי והפשוט להיות ככל האדם. הסיפור של קין והבל בגוף אחד. הבל הוא הנורמטיבי, המקובל על ידי אלהים ואדם, בעוד קין רוצח אחיו הוא המקולל, הנודד הנצחי, שדווקא הוא, באופן פרדוכסלי (או אוקסימורוני) הוא זה שבסופו של דבר מייסד את העיר הראשונה.

אסיים את המבוא הזה בשיר נוסף מתוך 'כוכבים בחוץ' החותם את החלק הראשון בספר, השיר "איגרת" שבו אלתרמן כותב איגרת לאלוהיו – אלוהי המוזה, אלוהי השירה – מעין סיכום ביניים של הקרע העמוק הזה, שהוא מתאר באמצעות הדימוי "נולדתי לפניך תאומים". גם שעת הוידוי היא אותה שעה מיסטית, שעת השקיעה ובין הערביים ("ברעות השמש על המים").

לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם.

אֵלִי שֶׁלִי,

אֲנִי תָּמִים.

אֲנִי זוֹכֵר בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶש עַל הַמַּיִם

נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים.

עַכְשָׁו עַרְבִּית. עַכְשָׁו הַחַלּוֹנוֹת הֵעַבְתָּ.

כִּבִּיתָ הַמְּנוֹרָה וְהַמַּרְאוֹת תַּדְהֶה.

כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אֲשֶׁר יָדִי הָיְתָה בּוֹ בַּשָׂדֶה.

הוא מגייס לשיר לא רק את קין והבל אלא את יוסף ואחיו, את יצחק מהעקידה. האחים – הצדדים בנפשו – נאבקים זה בזה, ושיא המאבק מתחולל בשעת ההתגלות, כשהשמים נפתחים ואח אחד מצליח לחמוק אל השער הפתוח, לא פני שהוא ממוטט את האח האחר.

וּבְהִפָּתַח לֵילְךָ הַזָּר לִקְרוֹא לִי – בּוֹאָה!

וּבְהִמָּלְטִי אֵלָיו בְּנִגּוּנוֹ עָדוּי - -

אָחִי הַמִּתְאַבֵּק, אָחִי הַתָּם לִגְווֹעַ,

נוֹתַר בְּלִי מַיִם וּוִדּוּי.

בסוף השיר הוא מספר על סוף המסע שבו הוא יוצא מהעימות הזה עם "נפש חיגרת" צולעת, פגועה, (כמו יעקב שיצא צולע מהמאבק עם המלאך), ואז גם הוא מתמוטט, מכיוון שהוא מבין שגם כאשר רצה לחבר איגרת, לכתוב פרוזה פשוטה – לא שלט ברצונו וחיבר שיר, או בלשונו "אל לב הזמר נשברה העט."

אֶל עֵץ כָּבֵד, אֵלִי, תָּבוֹא נַפְשִׁי חִגֶּרֶת.

תָּסִיר אֶת תַּרְמִילָהּ הַדַּל וְתִתְמוֹטֵט - -

- - רָצִיתִי לְחַבֵּר לְךָ הַיּוֹם אִגֶּרֶת,

אֲבָל אֶל לֵב הַזֶּמֶר נִשְׁבְּרָה הָעֵט.

* * *

יוסי אחימאיר

המשולש שניפרם

מזרחנים, ישראלים ואחרים, שניתחו את הזירה המדינית-חברתית במזרח-התיכון בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, נקבו בשמותיהן של שלוש מדינות שאינן ערביות, שמוכיחות כי אזורנו אינו מונוליטי, אינו טריטוריה ערבית בלעדית. השלוש הן: איראן, תורכיה וישראל.

לגבי ישראל – הדבר מובן. מאז הקמתה מדינת היהודים משבשת לערבים את חלום הרצף הטריטוריאלי, את היות האזור שטח ערבי בלעדי, כביכול, הנחלק בין כמה מדינות שכולן ערביות, תרבותן ערבית, שפתן ערבית ודתן מוסלמית.

לגבי איראן – מדובר בעם, שאינו חלק מן האומה הערבית, עם שדובר שפה משלו, שיש לו סיכסוך מסורתי עם שכנתו הערבית ממערב, הלא היא עיראק, ואשר בימי השאה ועד לפרוץ המהפכה החומיינית אף היו לו קשרים כלכליים-מסועפים עם מדינת ישראל. ועם זאת, העם הפרסי הינו חלק מהעולם המוסלמי-שיעי.

גם העם התורכי איננו ערבי, בעל שפה משלו, כאשר דתו כמובן מוסלמית. תורכיה בידלה עצמה עד לאחרונה במובנים רבים משאר מדינות ערב, במאמצי תהליכי החילון שעברה ובמאמצי ההתקרבות למערב עם שאיפה ברורה להיות חלק מהאיחוד האירופי, על כל המשתמע מכך.

לא כך היא התמונה היום. המשולש הלא-ערבי ניפרם. הן איראן באופן הקיצוני ביותר, והן תורכיה בתהליך מואץ של רגרסיה מהתמערבות, רואות עצמן חלק מן העולם האיסלאמי הענקי, החולש על המזרח-התיכון הערבי. שתיהן אף מתיימרות להנהיג גוש מדינות אדיר זה, שדת אללה ומוחמד מאחדת אותו.

איך משיגים את היעד הנכסף הזה? – הנוסחה פשוטה מאוד. תוקפים בחריפות מטרה נוחה, הלא היא ישראל, באמתלות מאמתלות שונות, ובראשן כמובן ה"כיבוש" של שטחי הגדה המערבית והבנייה בירושלים הקדושה. עושים זאת באמצעי-הסתה-והסחה תוך פנייה אל הרגש הדתי הנמוך ביותר, תוך חירוף וגידוף העם היהודי.

תקפת מעל כל במה בטהראן או באנקרה את "דיכוי העם הפלסטיני" בידי ישראל – והתקבלת למועדון שחברים בו טרוריסטים ואנטישמיים.

איראן כבר משנים ניתקה את קשריה עם ישראל ונהפכה לגורם המאיים על עצם קיומה – יותר מכל אירגון טרור כזה או אחר, או שליט ערבי כזה או אחר – הן בעצם יומרתה להשיג לעצמה נשק גרעיני והן בהכרזות הגבלסיות בפי העומד בראשה.

עד כדי כך הקצינה איראן, שאפילו שליטים ערביים מודאגים משאיפותיה הלא-נסתרות בהקשר לאיום הגרעיני. ולא עוד אלא שאחמדיניג'אד וחבר מרעיו הם מקור האספקה העיקרי והתמריץ הרוחני לאירגוני טרור כדוגמת חזבאללה וחמאס, לחמם את הגבולות עם ישראל ולחולל את המפץ הגדול המיוחל.

תורכיה עודנה רחוקה מאוד מרמת ההקצנה האיראנית, אולי משום שרגלה האחת נטועה במערב בעוד שרגלה האחרת מושכת לעבר העולם האיסלאם השמרני. היא חצוייה בין נטיותיה המערביות-אירופיות לבין שאיפתה "למצוא חן" בעיני שכניה הערביים, בהיותה חלק מן המזה"ת. סטייתה מהנתיב מערבה, נסיגתה מקשריה האסטרטגיים עם ישראל, פסיעתה אחורנית מהישגי "אבי האומה" אתא-תורכ, רשומה כל כולה על שמו של ראש הממשלה הנוכחי ארדואן.

הלה ברוב יומרתו הבינלאומית וקנאותו המוסלמית, חבר אל שכניו בדמשק ובטהראן, במתקפות מלל-עד-כדי-שנאה-של-ממש כלפי ישראל. כיום ארדואן הוא מנושאי דגל העויינות כלפי ישראל. כאיסלאמיסט מוצהר, הוא לא יתן לעובדות, למציאות ולאמת, לבלבל אותו.

האיש שעדיין אינו אחוז טירוף כעמיתו שלוח-הרסן מטהראן, החליט כנראה לשים כל קלפיו בזירת הליגה הערבית, לנטוש את הברית עם ישראל ולתת לכך ביטוי בשקרים חצופים שהוא מפריח בכל הזדמנות ובכל כלי תקשורת. ארדואן עדיין לא הגיע במובן זה לקרסוליו של אחמדיניג'אד, ולא ירד לשיא השפל של עמיתו האיראני, אבל מתקדם בביטחה לקראת ביסוס מעמדו הבכיר במועדון שונאי ישראל.

שני העמים, האיראני והתורכי, נחשבים בדרך כלל לנאורים-יחסית. אם כך, מדוע העלו לשלטון, בבחירות דמוקרטיות פחות או יותר, שליטים כה קיצונים בקנאותם האיסלאמית, שמשחקים באש ועלולים להוביל את מדינותיהם, את האזור ואת העולם כולו לתבערה גדולה?

אכן, ניצני מרד נראו פה ושם באיראן, אך דוכאו ביד ברזל. גם בתורכיה, שבה שוררת אווירה אנטי-ישראלית, אין הכל מרוצים ממהלכי ראש הממשלה המצעידה אחורנית. שאיפתו להידמות לשאווס הוונצואלי, או לקדאפי הלובי, לעשות תרגילי מנהיגות בזירה העולמית והמזרח-תיכונית, בעיקר באמצעות שקרים שהוא מפיץ חדשות לבקרים על ישראל – ספק אם יועילו לו בטווח הארוך.

ואולם היום יותר מאי-פעם, יש להודות, המזה"ת מאוחד בשנאת ישראל, ברצון להחלישה, להביא לנסיגתה ואולי אף לחיסולה. הן זה מה שחולמים עליו לא רק ראשי אירגוני הטרור, לא רק ראשי המדינות הערביות, אלא לדאבוננו גם שליטי המדינות הלא-ערביות, איראן ותורכיה, שעבר נחשבו לידידותינו. ולא עוד אלא שהן ניצבות כיום בחוד החנית של שנאת ישראל באזורנו.

מים רבים זרמו בפרת ובחידקל מאז שנות ה-50 וה-60, שבהן יכלה ישראל להתנחם בעובדה שאיננה המדינה הלא-ערבית היחידה באזור, ובבוא עת מבחן תוכל להיעזר בקשריה עם המשטרים הקודמים באיראן ובתורכיה. אכן, ישראל היום – ולא באשמתה –מבודדת יותר מתמיד, בעולם בכלל ובמזה"ת בפרט. אין לה מה להתנחם אפילו בהסכמי השלום הקרים-מקרח עם מצרים וירדן.

מצב גיאופוליטי מדאיג זה מחייב את הממשלה לגלות היום קור-רוח יותר מתמיד, ולהפגין סימנים של מורך-לב וחולשת-דעת פחות מתמיד. עליה לאחד את הציבור הישראלי ברובו במאבקים הצבאיים וההסברתיים שעוד לפנינו – הן אל מול השכנות הערביות ואירגוני הטרור הפלסטיניים, והן כנגד קני הקש והגרעין של תורכיה ואיראן.

על ישראל לעמוד ביתר עוז על אינטרסיה הקיומיים, על שלימות בירתה, על זכויותיה בארצה, בחודשים ובשנים הבאות, ולייחל לכך שהעמים הנאורים-יחסית באזורנו, זה האיראני וזה התורכי, אולי עוד יתפכחו, ויישלחו אל פח הזבל של ההיסטוריה, אם בבחירות ואם במהפכות, את שליטיהם הנוכחיים, שמסבים נזק כבד קודם כל לאומותיהם.

אם זה יקרה, לבטח יונמך רף הסכנה לשלום האזור והעולם.

* * *

מרדכי בן חורין

"פרשת הולילנד" והאדריכל

"במסגרת החקירה נעצרו אתמול [7.4] שישה חשודים. לבד ממסר, ביניהם גם נעצרו גם האדריכל אורי שטרית, שכיהן כמהנדס העיר ירושלים, איש העסקים הלל צ'רני, שיזם את שני הפרויקטים ו-4 מעובדיו. השישה חשודים בעבירות של מתן ולקיחת שוחד, תיווך בשוחד, מרמה והפרת אמונים ועבירות נוספות הנוגעות לפרוייקט הולילנד, פרוייקט צוק מנרה ופרויקטים נוספים". ["הארץ", 8.4]

בפרשה לא מוזכר האדריכל שתיכנן את הזוועה הזו, כי אין לו יד בצד הפלילי של הפרשה, אבל יש להאשימו בחוסר יושרה אדריכלית-מוסרית-מקצועית: על שהסכים לשרת את המגלומנים תאבי הבצע ולתכנן פשע תיכנוני זה. האדריכל שתיכנן זאת הינו מ"בכירי האדריכלים בישראל, בעל פרס-ישראל לאדריכלות". יש לצפות ממנו, שיבלום פשע כזה.

גם אני אדריכל. אבל לא פעם סירבתי לתת את שירותיי האדריכלים לפריצוּת של מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי או הפרטי, אם חשבתי שהפרויקט שמבוקש ממני עלול להרוס מרקמים אורבניים, או להביא לבזבוז נורא של כספי משלם המיסים-"הציבור".

אני רוצה-מחכה מהאדריכל שתיכנן זוועה זו – את בקשת הסליחה המוסרית-חברתית שלו.

מרדכי בן חורין

* * *

יהודה גור-אריה

Morituri*

בִּמְרוֹמֵי הַקּוֹלוֹסֵיאוּם, בְּלֵב הַטְּרִיבּוּנָה

בְּמוֹשָׁבוֹ הַמְפֹאָר

יוֹשֵׁב הַקֵּיסָר, עָטוּי הוֹד וְהָדָר.

סְבִיבוֹ בְּנֵי רוֹמָא חוֹגְגִים,

קוֹרְאִים בְּקוֹל נִחַר:

הֵידָד לְךָ, קֵיסָר!

לְמַטָּה, בְּחוֹל הַזִּירָה,

גְּלַדִיאַטוֹרִים חֲסֻּנִּים,

חָזָם הַמְּעֻרְטָל, מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן

מַבְהִיק בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַקֵּיצִית.

הֵם מַצְדִיעִים בְּמֹעַל-יָד,

קוֹרְאִים:

Ave Caesar! Morituri te salutant**.

בְּתֹם הַקְּרָב, לוֹחֵם מוּבָס

מִתְגּוֹלֵל בֶּעָפָר,

נוֹשֵׂא עֵינָיו, שִׁטוּפוֹת-דָּם

אַל עֵבֶר הַקֵּיסָר.

אַךְ זֶה, מִמְּרוֹם שִׁבְתּוֹ

זוֹקֵף אֲגוּדָלוֹ

כְּלַפֵּי מַטָּה...

אִבְחַת חֶרֶב חַדָּה שָׂמָה קֵץ

לִיסוּרֵי תחינתו הָאִלֶּמֶת.

וְהֶהָמוֹן הַמְּשֻׁלְהָב צוֹרֵחַ בְּאֶקְסְטָזָה:

יְחִי הַקֵּיסָר!

הַרְחֵק מֵעַל, בְּגֹבַהּ אֵינְסוֹפִי,

בִּזְבוּל רָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי

רִבּוֹן עוֹלָם יוֹשֵׁב

עַל כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ

עָטוּי הוֹד וְהַדָּר וּקְדֻשָּׁה

בְּקֶרֶב עֲדַת מַלְאָכָיו וּשְׂרָפָיו,

מְרִיעִים:

קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ! קָדוֹשׁ!

לְמַטָּה, בַּסְּחִי, בֶּעָפָר

בּוֹסְסִים בְּנֵי עַמּוֹ הַנִּבְחָר,

לְבוּשִׁים כָּתְנוֹת-פַּסִים,

הוֹלְכִים אֶל מוֹתָם

זוֹעֲקִים:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!

אֵל מָלֵא רַחֲמִים...

בַּמְרוֹמִים

זְרוֹעוֹ שֶׁל הָאֵל

עַל אוֹשְׁוִויץ נְטוּיָה

וַאֲגוּדָלוֹ –

זָקוּף כְּלַפֵּי מַטָּה

נוֹגֵעַ-לֹא-נוֹגֵעַ

בְּעַמּוּד הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה

מֵאֲרֻבּוֹת הַמִּשְׂרָפוֹת.

___________

* ההולכים למות [לטינית]

** שלום עליך, הקיסר! ההולכים למות מברכים אותך [לטינית].

* * *

לאהוד מכובדי, שלום רב.

הנה קרב יום השואה, וחשבתי להציב בעיתונך המכובד מעין אבן זיכרון – לסבי ר' יענקל גולדשטיין, שנרצח בשואה במחנה ההשמדה, יחד עם 12 בני ביתו בתוכם 11 בניו ובנותיו, ורעייתו.

הרעיון עלה כאשר דיפדפתי ב"ספר הזיכרון של קהילת פולטוסק", בקבלי עליי את תפקיד העורך של המהדורה העברית, לאחר שהספר ראה אור ביידיש לפני כ-35 שנה, בעריכתו של יצחק עברי.

בעיר פולטוסק (כ-60 ק"מ צפונית לווארשה) נולדתי אני, נולדו הוריי וכן הורי אבי ואימי. בספר מצאתי, כאמור, גם רשימה על סבי יעקב גולדשטיין. כתב את הרשימה משה סרברו במדור "דמויות של למדנים ויהודים חרדים" (עמ' 576). אוסיף רק שמתוך המשפחה בת 16 הנפשות: סבי, אשתו ו-14 ילדיהם, נשארו בחיים רק שלושה – רק אלה שעלו לארץ-ישראל בראשית שנות ה-30.

על מות בנו שלמה, הלא הוא אבי, במלחמה, כתבתי בספרי האוטוביוגרפי-ספרותי "באשמורת אחרונה".

בידידות,

שמאי גולן

ר' יענקל גולדשטיין – כדמות מופת

מאת: משה סרברו

הוא היה "הכתר" של "השטיבל" של חסידי ראדזימין בעיר פולטוסק

את שנות ילדותו בילה בין כתלי הישיבה של הרבי מראדזימין. כבן תורה, מתמיד, ובעל אופי טוב, זכה יענקל להתקבל על-ידי הגבאי של ה"שטיבל" מנדל פאס, כחתן לבתו היפה והמוצלחת פייגה-לאה, אשר ילדה לו 14 ילדים, 7 בנים ו-7 בנות. אם אינני טועה, משפחתו של יענקל גולדשטיין היתה הגדולה ביותר בעיר. חותנו, מנדל פאס, היה חייט – כדוגמת החייטים של פעם. יהודי אדוק, ובנוסף חסיד ראדזימין וגבאי של השטיבל.

כאשר יענקל התלמיד-חכם סיים את "שנות ההחזקה" על ידי חותנו, הוא למד להיות גזרן ועזר לחותנו במקצוע החייטות, והיה גם מוכר בחנות לבגדים מוכנים. אבל תמיד היה מונח על דוכן החנות ספר פתוח, שעיין בו בכל רגע פנוי.

הוא היה "בעל-תפילה" ו"בעל-קורא" במשך שנים רבות, ו"בעל-שחרית" בימים הנוראים בשטיבל של ראדזימין. הוא ניהל את "הסעודה השלישית" והיה הדמות המרכזית בין החסידים של ראדזימין. היה אוהב ישראל והכול אהבו אותו, ולא רק בד' האמות של השטיבל – אלא בכל העיר היה ידוע בפשטותו וביושרו. מילה שלו היתה קודש קדשים. היה נוח לבריות ויועץ נבון. אם כי היה רציני, תמיד נח חיוך על פניו, המעוטרים בזקנקן שחור כפחם, ומתוך משקפיו המוארכים הביטו עיניים שחורות במבט רך ומלטף.

ר' יענקל תיעב עסקנות ציבורית וסירב להיות מועמד לשום תפקיד. במקום להתערב בעניינים עירוניים, הוא הלך בדרכו השקטה והנעימה. בערבים – בקיץ ובחורף כאחת – בילה בשטיבל של ראדזימין ליד ספרי הקודש, ומיספר פעמים בשבוע לימד "שיעור" בתלמוד בארגון הפועלים הדתי "פועלי אגודת ישראל". הוא היה "בעל-מסביר" מעולה, ושיעוריו היו פשוטים ומובנים, ללא פלפולים ועיוותים. החברים של "פועלי אגודת ישראל" היו מחכים לו בקוצר רוח כאשר היה אמור להגיע ללמד "שיעור". בהשוואה ל"בעלי-שיעור" אחרים, כמו למשל ר' יעקב אריה מלניק, ר' משה יוסף גלבארד המנקר, ואחרים – היה ר' יענקל קרוב יותר לליבם של תלמידיו. הוא ידע כיצד לקרב צעירים ממנו ולזכות בנאמנותם ומסירותם ללא גבול.

בתחילת שנות השלושים, כאשר התקיימו בחירות לקהילת פולטוסק, "פועלי אגודת ישראל" (קבוצה של קרוב לשלושה "מניינים") הציגה רשימה משלה. אחרי פניות ובקשות רבות, הסכים לבסוף יענקל גולדשטיין ששמו יופיע בראש הרשימה של פאג"י. התוצאה היתה מפתיעה: פאג"י קיבלה שני מנדטים. הראשון – יענקל גולדשטיין והשני יעקב-אריה מלניק. הדבר מוכיח כמה אהוב היה גולדשטיין בעיר, כי את הזכייה יש ללא ספק לרשום לזכותו.

למרירות מסוימת, שהוציאה אותו משלוותו, גרמה העובדה שאחת מבנותיו הצטרפה ל"השומר הצעיר", נסעה ל"הכשרה" והתכוננה לעלות לארץ-ישראל. בכך היא פתחה את הדרך לבנות "הכשרה" אחרות. הדבר גרם לו לשבר נפשי של ממש. כאשר היא נסעה, הוא לא רצה להיפרד ממנה. מספרים שהוא היפנה את פניו אל כותל המזרח, הסתיר אותם בכפות ידיו וקרא בקול רועד : "איבדתי בת!..."

מי שיער אז בנפשו שכעבור שמונה-תשע שנים תקום חיה נאצית ותשמיד שישה מיליון יהודים – וביניהם את ר' יענקל גולדשטיין עם משפחתו. נשארו בחיים רק שתי בנותיו ובן אחד שלו, הודות לכך שהיו כבר אז בארץ-ישראל. אגב, כדאי לציין שר' יענקל גולדשטיין הוא סבו של הסופר שמאי גולן ( גולדשטיין), המתגורר בירושלים וזוכה בפרסים על ספריו שהופיעו.

כבוד לזכרו של יעקב גולדשטיין ומשפחתו. הי"ד.

* * *

תדע כל חיילת עברייה שביכולתה להפליל כל מפקד בצה"ל על ידי גניבת מסמכים סודיים מלשכתו ובכך היא תיעשה מיד דמות מוסרית נערצת וראוייה לחיקוי בכל בתי הספר התיכוניים בישראל המשוגעת!

* * *

עמית מאוטנר / שני שירים

רֶגַע קַל

צְאוּ מֵהַקָּרוֹן, אֲנָשִׁים פִּקְּחִים.

מַה נִדְחַסְתֶּם לְמָקוֹם חָנוּק כָּזֶּה. נוּ אַל דְּאָגָה זוֹ הָיְתָה

אִי-הַנּוֹחוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלָּכֶם. כָּעֵת

חִלְצוּ נַעֲלֵיכֶם, תַּרְגִּישׁוּ כְּמוֹ בַּבַּיִת, לְכוּ לְאֹרֶךְ הַמְּסִלָּה

עַד שֶׁתַּגִּיעוּ סוֹף כָּל סוֹף. בַּמַּחֲנֶה

נְבַצֵּעַ חִלּוּץ עֲצָמוֹת בְּאֹפֶן מְאֻרְגָּן. כֵּן,

חָשַׁבְנוּ עֲלֵיכֶם, הַחִמּוּם כְּבָר הֻסַּק, שֶׁלֹּא תַּפְסִידוּ זְמַן.

הַתַּחֲרוּת קְצָרָה בִּלְבַד. יְנַצֵּחַ מִי שֶׁיַּעֲלֶה רִאשׁוֹן מִפֶּתַח הָאֲרֻבָּה.

יָמִינָה, אִמָּהוֹת! זוֹ הַפְרָדָה סְפּוֹרְטִיבִית, לִבְטֹחַ שֶׁהַיֶּלֶד עַצְמָאִי,

שֶׁלֹּא נִשְׁלַח בִּמְקוֹם אִמּוֹ לְהִזְדַּחֵל לַהַצְלָחָה.

וּמִי שֶׁיְּקַצֵּר מֵהַגָּדֵר חֲבָל נִפְסָל בְּאֹפֶן טֶכְנִי.

אֲבָל בֵּינְתַיִם, מִשְׁלַחַת כִּשְׁרוֹנִית, דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה עֲשִׂיתֶם, לְכוּ

לְהַחְלִיף בַּמֶּלְתָּחוֹת לְבֶגֶד קַל, פִּשְׁטוּ מִשְׁקַל עוֹדֵף, שֶׁלֹּא יַקְשֶׁה.

הָסִירוּ חֲשָׁשׁוֹת, הַמִּזְוָדוֹת תַּגַּעְנָה.

קָדִימָה, לְהוֹרִיד כֻּלְּכֶם מֵעַל הַפֶּרֶק

שְׁעוֹנִים, מֵעַל רֹאשְׁכֶם דְּאָגוֹת שֵׂעָר.

עֵירֹם מָלֵא זֶה בֶּגֶד קַל בִּמְיֻחָד.

וְהַצּ'וּפָּר הַיּוֹם מִקְלַחַת לְסִלּוּק הַזֻּהֲמָה.

יַעַר לוֹפוֹחוֹבָה

הוּא לֹא לָמַד שׁוּם לֶקַח,

מִתְנַהֵג בְּיַרְקוּתוֹ הַמַּחְפִּירָה

כְּאִלּוּ כְּלוּם.

לְמַה צִפִּיתִי? לְקָרַחַת יַעַר שְׁתַדְּלָנִית?

לְעוֹנֵשׁ דַּחְפּוֹרִים?

עַשְׂרוֹת זַנִּים מוֹצְאִים עֲדַיִן מַחֲסֶה בּוֹ

וְצִפּוֹרֵי הָאֵיפָה הָרַבּוֹת עוֹד מְצַיְּצוֹת מִלֵּב

הִתְחָרוּתָם שֶׁל הָעֵצִים הַמִּזְדַּקְּפִים וְהָעוֹמְדִים

מִנֶּגֶד בְּכֹל דַּקּוֹת הַדּוּמִיָּה שֶׁלִּרְשׁוּתָם. הֶעָלִים

מְכַסִּים וְטַחַב מְטַשְׁטֵשׁ.

נָהָר מֻפְשָׁר פּוֹרֵשׁ לַיַּעַר וּמֵטִיל אֶת מֵימָיו

בְּאֵין מַפְרִיעַ. קָצֵהוּ מִצְטַמְרֵר בְּעֹנֶג

אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה.

* * *

ד"ר לימור שריר

על איתמר יעוז קסט

יום השואה מזכיר לנו, הרופאים, את חלקם הנורא של אנשי הרפואה הנאצים שערכו ניסויים קשים ורצחניים ביהודים ובאחרים בקור רוח ובשם המדע. מספטמבר 1939 ועד אפריל 1945 נערכו במחנות הריכוז לא פחות משבעים מחקרים רפואיים שונים שכללו ניסויים כפויים בלא פחות מ-7,000 בני אדם. הניסויים נערכו במסגרות הממוסדות של הרייך השלישי, דהיינו במסגרת שירותי הבריאות האזרחיים של המדינה והמפלגה, שירותי הבריאות הצבאיים והשירותים הרפואיים של הס"ס, תוך פגיעה באתיקה הרפואית המחייבת. האתיקה הרפואית, שהיא אתיקה אוניברסאלית, שבבסיסה שוויוניות של האדם בחברה האנושית, מחייבת כל רופא מחויבות אישית-מוסרית לשמור על הבריאות ועל החיים של כל יצור אנוש. כפי שנאמר בתפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם: "וחזק את גופי ונפשי ויהיו בהם בכל עת נכונים לפעולה בלי לאות במקרה העשיר והעני, הטוב והרע ואוהב והשונא. תן לי לראות בחולה אך את האדם כי אדם הוא."

בעולם הנורא של התקופה ההיא פעלו בתוך מחנות הריכוז רופאים יהודיים, מאסירי המחנות, שניסו בכל יכולתם להציל חיים. אחד מהם הוא ד"ר בלה קסט ז"ל, אביו של המשורר והסופר איתמר יעוז-קסט, שחירף את נפשו בברגן בלזן בעת שטיפל באסירי המחנה שחלו בטיפוס הבהרות במגפה שפרצה שם.

ברומן פרי עטו "בחלון הבית הנוסע" שפורסם בשנות השבעים בהוצאת עקד, מתאר איתמר יעוז-קסט את גלגוליה של משפחה ששרדה את השואה והחזיקה מעמד עד שהגיעה לארץ ודווקא שם היא נוטה להתפרק.

הנה קטע של פרוזה שירית, לקוח מספר זה, לזכר אביו, והוא מבוססתעל זיכרונותיו של איתמר כילד בברגן בלזן בשנים 1944-1945.ד"ר בלה קוסט הסביר באותם ימים לרעייתו המודאגת ולבנו איתמר ששבועת הרופא מחייבת אותו לטפל בחולים בכל מצב. איתמר יעוז-קסט מספר שתקופה זאת, עד כמה שזה נשמע בעינינו כאבסורד, היתה התקופה היפה ביותר בעת ההיא בחייו של אביו.

איתמר יעוז-קסט

בוָאקוּם-העולם

שַׁעַר נִפְתַּח.

נִכְנָסִים.

נוֹצוֹת עוֹרְבִים מְפֻחָמוֹת בָּעֲרָפֶל.

עֲרָפֶל עַל מִטּוֹת-הַקְּרָשִׁים.

"רַק לְשָׁבוּעַ..." קוֹל מְדַבֵּר, "אַחַר-כָּךְ מַחֲלִיפִים: לִשְׁוַיְץ!..."

מִישֶׁהוּ צוֹחֵק. עֲרָפֶל עַל מִזְרְנֵי-בֹּץ. וְקוֹל שֶׁל יֶלֶד:

"אִמָּא, הַמִּזְרָן זָז..."

כְּאִלּוּ חֻדֵּי מַסְמְרִים נוֹצְצִים מִתּוֹךְ הַמִּזְרָן.

נוֹצְצִים מַסְמְרִים עַל כַּפּוֹת הַיָּדַיִם וְהָרַגְלַיִם.

כִּנִּים.

"אִמָּא, הַמִּזְרָן זָז."

"אֵיפֹה הָרוֹפֵא?"

וְשׁוּב: "אַל תִּזְדַּהֶה!"

אֲבָל הוּא קָם. הוּא יוֹצֵא מִן הַשּׁוּרָה.

"אַתָּה הָאַחֲרַאי!" אוֹמֵר קוֹל מַתַּכְתִּי,

"אַתָּה הָרוֹפֵא וְלָכֵן אַתָּה הָאַחֲרַאי לַנִּמְצָאִים בַּצְּרִיף!"

וּמִדֵּי בֹּקֶר – מִסְדָּר. מוֹנִים אֶת הָאֲסִירִים.

"יֶלֶד! יֶלֶד!" נִשְׁמָע מִדֵּי בֹּקֶר בְּהִפָּתַח דֶּלֶת הַצְּרִיף.

"יֶלֶד! יֶלֶד!" מִדֵּי עֶרֶב בְּהִסָּגֵר דֶּלֶת הַצְּרִיף.

וְאַנְחַת-רְוָחָה עַל הִמָּצְאוּת כָּל הַנְּפָשׁוֹת יַחַד, כָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

עוֹד יוֹם אֶחָד.

וַאֲנִי רוֹאֶה אֶת אָבִי.

הוּא גּוֹחֵן עַל בֶּגֶד מֻשְׁלָךְ אַרְצָה.

"טִיפוּס-הַבֶּהָרוֹת," פּוֹלֵט אַבָּא.

חַיָּל נִרְתָּע בְּפַלָּצוּת וּמְנַעֵר אֶת מַדָּיו בְּכַפּוֹת-הַיָּדַיִם, חוֹזֵר וּמְנַעֵר אוֹתָם.

הַמַּדִּים אֵינָם חוֹצְצִים עוֹד.

הוּא שׁוֹלֵף אֶקְדָּח וְאַחַר-כָּךְ מֵחֲזִיר אֶת כְּלִי-הַיֶּרִי אֶל חֲגוֹרָתוֹ בְּרֶטֶט.

נוֹשֵׁף עָלָיו.

חַיָּלִים מִתְהַלְּכִים בֵּין שׁוּרוֹת הָאֲסִירִים בַּחֲשַׁשׁ נְגִיעָה.

חַיָּלִים מִתְחַנְּנִים אֶל הָאֲסִירִים לְבַל יִתְקָרְבוּ אֲלֵיהֶם.

לֵילוֹת? כַּמָּה לֵילוֹת בַּצְּרִיף?

כָּאן.

בְּוָאקוּם-הָעוֹלָם.

בְּקִרְבַת נְמַל בֶּרְגֶּן.

בְּבֹקֶר חֹרֶף נִפְתָּח הַשַּׁעַר, בְּלַיְלָה חוֹרֵק-שֵׁן וּבְיוֹם מַפְשִׁיר בְּלֹבֶן.

שָׁנָה? שְׁנָתַיִם? שָׁלוֹשׁ?

מִישֶׁהוּ מוֹצֵא לוּחַ-שָׁנָה וּמוֹנֶה אֶת הַזְּמַן. מִישֶׁהוּ פּוֹתֵחַ בְּשִׁיר

וְצוֹפֶה אֶל הָעוֹרְבִים.

בִּמְקוֹם שֶׁמֶשׁ יוֹמָם נִדְלָק זַרְקוֹר מִדֵּי לַיְלָה.

מִישֶׁהוּ קוֹרֵא: "יֶלֶד, יֶלֶד שֶׁלִּי!" מֵעֵבֶר לַגָּדֵר וּבְקוֹל זָר.

וְהַיֶּלֶד רָץ אֶל אִמּוֹ בְּבֶהָלָה: "נָכוֹן שֶׁאֲנִי הַיֶּלֶד שֶׁלָּךְ?" וְהוּא נִלְחָץ אֶל אִמּוֹ

עַל מִטַּת-הַקְּרָשִׁים,

בְּעוֹד שׁוּרַת הָאֲנָשִׁים הַשּׁוֹכְבִים עַל הַמִּזְרָנִים מִתְהַפֶּכֶת מִצַּד אֶל צַד כְּלִפְקֻדָּה,

כְּדֵי לְפַנּוֹת מָקוֹם לְמִישֶׁהוּ הַמִּתְעוֹרֵר לְרֶגַע.

"לֹא, אַל תֵּצֵא עוֹד אֶל הַגָּדֵר! אַל תֵּצֵא עוֹד אֶל הָאֲוִיר!"

"שְׁוַיְץ," לוֹחֵשׁ קוֹל וְרָאשִׁים מִתְרוֹמְמִים מֵעַל הַדַּרְגָּשִׁים, "יַחְלִיפוּ אוֹתָם

בִּמְכוֹנִיּוֹת-מַשָּׂא..."

וּבֵינְתַיִם?

בֵּינְתַיִם רוֹחֵשׁ וְלוֹחֵשׁ הַמִּזְרָן וְהַיֶּלֶד מְשַׂחֵק.

אֶת שְׂמִיכַת-הַקְּרָעִים הוּא מוֹשֵׁךְ מֵעַל לְרֹאשׁוֹ

וּבְפִיחוֹת קְטַנּוֹת מְנַסֶּה לְהַבְרִיחַ אֶת הַכִּנִּים.

וַאֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לַחוֹר שֶׁבַּשְּׂמִיכָה: שְׁכוּבִים כָּל הַגּוּפוֹת וְנִצָּב רַק אָבִי.

טוֹעֵן כְּנֶגֶד אֵיזֶה חַיָּל.

הוּא אוֹמֵר: "הֲרֵי הָאִישׁ עוֹד נוֹשֵׁם."

הַחַיָּל יוֹרֶה. וְהָאִישׁ חָדֵל לִנְשֹׁם.

וְאַבָּא עוֹדֶנּוּ נִצָּב וּלְרַגְלָיו שׁוֹרְצוֹת הַכִּנִּים, בְּנָמוּךְ-בְּנָמוּךְ.

איתמר יעוֹז-קֶסְט נולד ב-1934 בהונגריה, במשפחה חילונית-מתבוללת, על-אף היותו נצר לשושלת רבנים וצדיקים מפורסמת. ב-1944 נלקח עם בני משפחתו למחנה ריכוז והשמדה בגרמניה. עלה ארצה ב-1951 וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטת תל-אביב. מ-1956 מפרסם שירה, פרוזה, מסות ותרגומים, והוא המייסד והעורך של הוצאת עֵקֶד על בטאוניה הספרותיים. בשנות ה-80 החל לבקש את דרכו בכיוון האמוני-הדתי בעולמה של היהדות.

* * *

אור הוא חושך, חושך הוא אור

בעיתון "הארץ"

* * *

מאיר ריבקין

גם בעזה יגיע השינוי מבפנים

לאהוד שלום!

כקורא ותיק של עיתונך, וכמשתתף בו מדי פעם, ברצוני להביע כמה ממחשבותיי בעניין מצבה הפוליטי של המדינה, שלדאבוני הינן מנוגדות לרוב הדעות המובעות במאמרים המלומדים (והמלומדים פחות) המופיעים בעיתונך כולל הערותיך שלך.

לדעתי טרם ההתקפה/ההכפשה על אובמה, על הגוש האירופאי ובעצם על העולם כולו, עלינו להשיב לעצמנו תשובה על השאלה כיצד תיראה המדינה בעוד עשר שנים, או כעבור שנות דור באם לא תחולק הארץ בין שני העמים לשתי מדינות נפרדות.

צריך להשיב ביושר, בהיגיון, אין מדינה דמוקרטית בעולם שאין לה גבולות מוכרים, כולל בירתה, מדינת ישראל קמה, אסור לשכוח על בסיס החלטת האומות המאוחדות. ההחלטה לא הספיקה ופרצה מלחמת השחרור העקובה מדם שנפלו בה כששת אלפים של לוחמים שלנו. האם יש פתרון אחר זולתי חלוקת הארץ? התוכל מדינה כלשהי בכלל לשרוד, להישאר דמוקרטית, כשבתוך גבולותיה קיימים 40/50 אחוז אזרחים נטולי זכויות המשוועים להגדרה עצמית? וכוונתי מה היא תשובתם של אנשים חושבים בעלי יושר אינטלקטואלי? כי לאחרים בעלי הפנטזיות המשיחיות הנסמכים בכתובים, הנעזרים ב"אותות ובמופתים" וכל נימוקיהם הנם רק קברים עתיקים, (שרובם קברי שיח'ים עלומים) – איתם לא ניתן להתווכח. אותם מספקות הציטטות של רבניהם מתוך כתבי הקודש. בחלקם הינם אנטי ציונים, אנטי מדינתם אבל דוחפים אותנו ללאומנות חשוכה ומסוכנת.

יש הרבה אנשים, ואפילו בחוגים פוליטיים שונים, שחושבים כמוני אך טוענים כי ניכוו מיספר פעמים וזאת כי בעבר הוצעו לערבים הצעות "מרחיקות לכת" מצידה של ישראל והן נדחו בדיוק על סף חתימת ההסכם, ואז פרץ שוב נחשול דמים. ולכן הם עייפו אפילו מן המחשבה על סיכוי להסדר ולשלום עם השכנים.

משך השיחות הרציניות-כביכול עם הפלסטינים לא חדלו כל ממשלות ישראל מיצירת עובדות בשטח, הפקעת קרקעות, להתנחלויות, לכבישי "ערבּ-ריין", כריתת מטעי זיתים, הקמת גדרות על שטחים שממזרח הקו הירוק, המבתרות חלקות, מטעים ושדות שלהם.

אין ויכוח שהשימוש הנורא בטרור ובעיקר נגד אזרחים ישראלים הזיק לפלסטינים. אבל כיום הנהגתם הנוכחית מבינה שבטרור לא ישיגו דבר, והיא חוזרת מצהירה ופועלת בשיתוף פעולה עם ישראל, וכבר יש תוצאות בשטח, הכוונה בגדה המערבית. גם בעזה יגיע השינוי מבפנים.

רוב ממשלות ישראל ובעיקר הנוכחית, שאמירות השלום בפיהן – בשטח שנועד למדינה הפלסטינית עושים הכול לבל זו תתקיים. אני כתבתי על כך לפני כשנתיים בעיתון הזה, כתגובה לתמיכתו המוחלטת של עורך העיתון בראש הממשלה של אותם ימים אהוד אולמרט. בן עזר תמך בחפותו בעניין ההאשמות הפליליות, ואני הדגשתי שנראים לי כחיוביים מגעיו המרובים עם אבו מאזן וייתכן אולי שנתקדם להסדר. העורך [אני, אהוד] ענה לי שאלו סתם קישקושים ("כלאם פאדי" בערבית) להרוויח זמן מצד אולמרט. לעשות רושם שכאילו שזז משהו. והמטרה היא להמשיך את הסטטוס קוו הקיים, ולמנוע לחצים מבחוץ.

לסיכום שימו לב: הזמנים השתנו, בארה"ב יש כיום נשיא מזן אחר שמנסה להתוות דרך חדשה, בבעיות הלוקאליות האמריקאיות, אבל גם במדיניות החוץ כולל במזרח התיכון וזה לטובתנו!

אהוד: הערכת המצב המפוכחת שלי לא השתנתה מאז. להערכתי דבריך הזויים ואין להם בסיס במציאות המסוכנת של קיומנו במזרח התיכון – מול החלום המוסלמי להשמיד אותנו או לפחות להביאנו לידי כך שנהיה מיעוט מבוטל במדינתנו, שזה בערך אותו דבר.

מה שאובמה עושה כיום ברוב סכלותו זה לרעתנו ולא לטובתנו. ונראה קודם כל איך הוא פותר את האיום הגרעיני האיראני  המתחזק מיום ליום וזאת מבלי לעשותנו בני-ערובה בידי האיראנים אחרי שתהיה להם הפצצה.

כל עוד תוכל להתקיים, ישראל תישאר יהודית גם אם תהיה פחות דמוקרטית. ממילא אנחנו מיעוט בין הים לירדן ובין הים לאיראן, שלא לדבר על שאר מאות מיליוני המוסלמים בעולם. ואם לא יהיה כאן שלטון יהודי, לא נהיה כאן. גם הפתרון של שתי מדינות לשני עמים הוא אמירה מדינית מועילה מצידנו, ברוח הפוליטיקה השקרית של שכנינו – אבל אין לפתרון הזה שום סיכויים ליישום מבלי להפוך את כל הערים בלב הארץ ליישובי חבל עוטף חבל עזה.

* * *

הרצל חקק

שירת מלכה יחפה

שורות מלב השדה המזהיב לאסתר ראב

 שפת היום, שפת החלום

מִשְּׂדוֹת קֶדֶם נֶאֱסָפִים.

כָּל רֵיחוֹת הָאָרֶץ

כַּצֹּאן לַאֲלָפִים. הַנּוֹפִים.

אֶל הָרוֹעָה הַקְּדוֹשָׁה.

לְאִטָּהּ יְחֵפָה

עִקְבוֹת צַבִּים. נוֹטַעַת.

חֲלוֹם לַזַּלְזַל הָעֵירֹם.

כָּל גֶּשֶׁם. הַנּוֹשֶׁמֶת. כָּנָף

חֲבוּיָה בְּצֶבַע חָדָשׁ.

לְאַט לְאַט, כָּל שׁוּרָה

לָעַד. הַכֹּל מוּחָשׁ. גַּם בַּרְקָן

מֵאֶשְׁתָּקַד. מַשֶּׁהוּ חוֹזֵר. שִׂיחַ

בֵּין מַה שֶׁהָיָה

לִשְׂפַת הַיּוֹמְיוֹם.

בֵּין הַהֹוֶה לִשְׂפַת הַחֲלוֹם.

וְהָעֲנָנָה עוֹד לֹא חָלְפָה:

עֲרִיסַת הַחוֹל חַפָּה,

הַמַּחְבֶּרֶת יְחֵפָה.

לְכָל צֶמַח וְאִוְשָׁה

יֵשׁ תְּקוּמָה. לַנּוֹף בֶּטֶן חַמָּה.

שָׂפָה חֲדָשָׁה.

 תולדות האומה בשדותיה

זֶה הָעֶצֶב שֶׁל שְׂדוֹת הַשֶׁלֶף.

אוֹרֶבֶת לָעֵצִים בַּשָּׂדוֹת

וּבַדְּרָכִים. רַעְיוֹן וְרוּחַ

הוֹפְכִים לִצְמָחִים.

אֶשֶׁד שִׁירֶיהָ הַמָּתוֹק. חֲלָבָהּ.

לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ. שֶׁבָּכוּ וְרָגְשׁוּ.

אֶפְשָׁרֻיּוֹת חַיִּים שֶׁלֹּא מֻמְּשׁוּ.

זְמַן הַסּוֹד

מִתְמַלֵּא כְּלוֹרוֹפִיל.

הַזָּהָב שָׁר.

יְסוֹד חַיִּים נִשְׁמָר.

שְׂדֵה הָרְאִיָּה צוֹפֶה

לְמֶרְחָק.

גִּבְעוֹל

שֶׁרוֹאֶה כָּל גַּל,

כָּל דּוֹר,

כָּל קֶרֶשׁ נִשְׁבָּר.

וְכֹה מֵבִין.

בִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם טוֹבֶלֶת,

לִבָּהּ נִרְחָץ,

כָּל הַיְּקוּם מוּאָר.

הערה: בטעות נכתב ליד שמו של בלפור חקק [גיליון 532], ששם ספרו החדש הוא "אנא בכוח, אנא בשיר" – וזה שם ספרי; שם ספרו הוא "משורר של חצות".

הרצל חקק

* * *

אהרון חבֵר

"הידד למשק עין חרוד / האשכולית טובה מאוד!"

כותב לנו בלפור חקק [גיליון 530] – "תפוח זהב הוא הזהב האמיתי. געגוע אל ארץ התפוז, עולמם של החלוצים" *

באהבה רבה הוא כותב על האנתולוגיה "בארץ התפוז". אין זו אהבה לתפוזים לכשעצמם, זו אהבה לארץ שהתפוז היה שגרירה הזהוב ברחבי ארצות אירופה. "תפוזי יפו" היו אלה שהביאו קרן שמש בימים שאירופה היתה שקועה בקור ובשלגים של החורף. (ראה הערתו הנכונה של אהוד בן עזר).

לא אצטט את כל האמור בכתבה. רק אצטרף לציטוט שהוא מביא משירה של נעמי שמר: "התפוזים התפוזים / טובים באלף אחוזים / מן הזהב הנעלם / שמחפשים פה לחינם." התפוז היה סמלו וגאוותו של השרון. לנו, בעמק, היתה אחותו הבלונדינית רחבת הירכיים – האשכולית. אותה אשכולית שזאב חבצלת הביא לה את פירסומה בשירו – "אשכולית".

אשכולית היא אשכולית צהבהבת

נערה היא נערה.

אשכולית את אדמתה אוהבת

נערה את נערהּ.

אדמת העמק לא האירה פנים לתפוזים. הפרדסים שהשתרעו לרגל הגלבוע היו פרדסי אשכוליות. וכמו שכתב המשורר אברהם ברוידס (לפי בלפור חקק) "ובפרדס בין העלים / פני תפוז שם צוהלים", אפשר לומר: "ובפרדס בין העלים / פני אשכולית שם זוהרים" (א"ח.).

כשקראתי את דבריו של בלפור חקק התלבטתי אם להתייחס אליהם בכתב, אך כשקראתי את הדברים המובאים ב"ממקורות הש"י (שירות הידיעות)" של המכתב העיתי של אהוד בן עזר [גיליון 531] – "ברצוני לבשר לנמענינו כי השנה היה יבול השמוטי מוצלח במיוחד והוא אף נשלח לעלות על שולחנה של אליזבט השנייה מלכת אנגליה ובעלה הנסיך פיליפ וגם של בנם הנסיך צ'ארלס ואישתו השניה היפהפייה קמילה..." החלטתי לספר בקיצור את סיפורה של האשכולית מפרדסו של קיבוץ עין חרוד שבעמק.

כשקרבו ימי סוף השנה האזרחית, ישבו מחשבי העיתים לדעת מתי יש לשלוח אונייה עמוסת אשכוליות, כך שתגיע לאנגליה במועד מתאים לפני חגיגות השנה החדשה. כי זאת לדעת, המחירים שאפשר לקבל עבור פרי הדר שיגיע לשוק האנגלי בימים המתאימים יהיו כל כך גבוהים, שהדבר עשוי להשפיע לטובה על ההכנסות המשק מענף הפרדס ובכך להיטיב את רמת החיים של כולם.

בתאריך שנמצא מתאים סגרו את הלימודים בכיתות הגבוהות של בית הספר. כל ענף נדרש לשחרר את החברים שאפשר היה לשחרר מבלי שייגרם נזק גדול. כל חבר שלא היה חולה או בלתי כשר מסיבות פיסיות, גוייס לעבודה. כולם נרתמו למבצע שנקרא: "קטיף עשרת הימים."

המומחים המיוחדים החלו מיד בבניית ארגזים למשלוח. לא אכנס לפרטי הבנייה. רק אומר כי זו מלאכה שרק המיומנים באמת יכלו לבצע אותה. החברות התיישבו לאורך מסלול ההסעה הבנוי גלגיליות, עליו הוסעו הארגזים שעלו ריקים וירדו מלאים. בידיים שנועדו וידעו ללטף היו אוחזות באשכולית ביד אחת ובשניה היו אוחזות בגיליון נייר ספוג בחומר חיטוי המונע ריקבון. בתנועות מרהיבות היו עוטפות את הפרי ומניחות בארגז. כשנמלא הארגז היו שלוחות אותו על מסלול הגלגיליות ישר לידיהם האמונות של בוני הארגזים, שהיו סוגרים את הארגז ומניחים אותו בערימת הארגזים המוכנים למשלוח.

אנחנו, פשוטי העם, תלמידי בית הספר, היינו פושטים על הפרדס לפי סדר שהורו לנו הפרדסנים הקבועים. רתומים לשקים מיוחדים ומצויידים במקטפות ביד אחת ובחישוק מתכת ביד השנייה הסתערנו על העצים. מי שחושב שהיתה זו עבודה פשוטה טועה. העונה היתה בראשיתה. רוב האשכוליות עוד לא היו בגודל מתאים לקטיף. כל אשכולית היתה נמדדת על ידי חישוק המתכת. אם היא עברה דרך החישוק, אסור היה לקטוף אותה. רק אלה שהיו רחבות וגדולות מהחישוק נקטפו. המזמרה הקטנה ששימשה לקטיף נקראה "מקטפה".

כעבור המבצע חזרו החיים למסלולם הרגיל.

 קטיף עשרת הימים היה תמיד – הצלחה! וכמו שהיה נהוג אז, כל מבצע שהצליח חייב מסיבה. אחד השירים היה השיר/פזמון התמים הזה:

"במקטפה במקטפה

נקטוף נקטוף אשכוליה

האשכולית הצהובה

היא טובה גם טעימה

נשים אותה באונייה

נשלח אותה לאנגליה

המלך ג'ורג' יאכל אותה

וגם אישתו העדינה

וכל שריו הבטלנים

יעשו ממנה מטעמים

הידד למשק עין חרוד

האשכולית טובה מאוד!" **

כעבור חודשים אחדים, כשהאוויר בעמק בצהרי היום נעשה לוהט כנשיפה של תנור, היינו אנחנו, הרועים/החולבים, שולחים אחד מאיתנו אל מעבר לכביש (דיר הצאן ובית הקרור היו בנויים משני צידי הכביש העולה אל מרכז המשק ואל חדר האוכל) להביא אשכוליות אחדות מהקרור. היינו חוצים את האשכולית לרוחבה, מפזרים מעט סוכר, חותכים בעדינות סביב סביב להפריד בין הפלחים והקליפה ובכפית שולפים את חצאי הפלחים אחד לאחד. לאחר מכן היה כל אחד סוחט בשתי ידיים את המיץ שנשאר בקליפה ישירות אל הפה הפעור כלפי מעלה.

אוי!!! המיץ הזה המתוק/מריר!!! אם יש "טעם גן עדן" הרי שהוא אחד מהטעמים האלה.

*"בארץ התפוז" הוצאת דפי אופקים.

** ידוע לי על נוסחים אחרים לשתי השורות האחרונות של השיר בהתאם למקום בו הושר.

אהוד: בדיוק כפי שאתה מתאר, כך עד היום פתיחת ארוחת הבוקר שלי, כולל הסחיטה של הקליפה בסוף, אמנם לא ישירות אל פי אלא לקערית שבה נחה לה קודם מחצית האשכולית. באחד הירידים באוקספורד אף מצאתי סכין פלדה בעלת קת עץ עתיקה ומעוגלת, ולקראת קצהו – הלהב המשונן מעוקל במקצת, כדי שיהיה קל להפריד בו את מחציות הפלחים של האשכולית החתוכה לרוחבה, ואחר-כך לשלוף אותן בכפית. לאורך הלהב מוטבעות המילים:

STAINLESS STEEL / GRAPE FRUIT KNIFE / MADE IN SHEFFIELD, ENGLAND

ואני מתאר לעצמי שהוא שווה היום כמה עשרות פאונדים, בתור ענתיקה. בנעורינו לא היו בנמצא אשכוליות אדומות, ואילו כיום טעמן כל כך נהדר שאני מעדיף לערוך בהן את טקס אשכולית הבוקר ולא באחיותיהן המבוגרות מהן, הצהובות-ירקרקות.

* * *

פרופ' ‍אמנון ‍רובינשטיין

נולדתי אשכנזי עיוור צבעים

נדפס לראשונה בחינמון היומי "ישראל היום" מיסודו של המיליארדר שלדון אדלסון

נולדתי אשכנזי. ולא סתם אשכנזי אלא אשכנזי מבית בורגני פולני (אם כי איני מזהה את הבדיחות על הפולנים עם הווי משפחתי(. 

נולדתי עיוור צבעים לגבי בני אדם. צבע עורם ומוצאם מעולם לא עניין אותי. עניין אותי רק דבר אחד: מה קורה בליבם ובמוחם. ייתכן שנולדתי עיוור צבעים בשל ילדותי בבית רוויזיוניסטי. המאבק הלאומי בבריטים למען הקמת המדינה מחק כל הבדל עדתי. נערותי עמדה בסימן מעשה הגבורה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני – שני לוחמי אצ"ל ולח"י – שהצמידו רימון לחזם התחבקו ופוצצו עצמם כדי שהבריטים לא יבצעו את זממם ולא יצליחו לתלות אותם. מעשה גבורתם וזכרם ליוו אותי שנים רבות.

במשך השנים למדתי לסלוד מהשימוש בנושא העדתי בהקשר פוליטי והתרעמתי על השימוש שעשה הימין בנושא זה בהסתה נגד "הקיבוצים העשירים". אך מדי פעם בפעם חזרתי לסורי הרוויזיוניסטי. כמו למשל ב-28 ביוני 1981, כאשר העלה מנחם בגין את זכרם של השניים באסיפת בחירות בכיכר מלכי ישראל. היה זה למחרת הערב שבו נשא דודו טופז את נאום הצ'חצ'חים הידוע לשמצה, שחיסל את סיכוייה של העבודה להביס את הליכוד.

באותן שנים הייתי פעיל במרצ אך נאום בגין וזכרם של שני הגיבורים האשכנזי והעיראקי הריצו בעורקי את הדם הרוויזיוניסטי של ילדותי. מכיוון שלא נולדתי עיוור ראיתי מה מתרחש בחברה הישראלית. ראיתי את ההישגים לצד הכישלונות ותמיד עמדה לנגד עיניי מטרה עילאית: לצמצם את הפערים בין מרכיביה של החברה הישראלית. זאת כדי להגיע ליעד הנכסף: עתידו של ילד ישראלי – אשכנזי מזרחי ערבי או דרוזי – לא יהיה מותנה במוצא משפחתו או במקום מגוריו.

לא הייתי עיוור להישגים: מעטות החברות שעמדו בפני אתגרים חברתיים כמו החברה הישראלית. ייתכן שהישגה הגדול ביותר הוא שהבדלים מהותיים רבים בתחום חיי המשפחה – מיספר הילדים, שיעור הנישואים והגירושים – נמחקו, וליהודים אשכנזים ומזרחיים נתונים דומים מאוד. ועוד: הבדלים אחרים כרוכים לא במוצא עדתי אלא במשתנים אחרים כמו מגורים במרכז או בפריפריה, שירות או אי שירות בצה"ל וכיו"ב. בעולם העסקים בצבא בתחומי האמנות ובפוליטיקה – בכנסת ובממשלה – השתלבות המזרחיים מרשימה ביותר ועומדת בניגוד דרמטי למצב בחברות אירופיות.

אך אדם שאינו עיוור יראה גם את העובדות הלא נעימות, אלה הנוגעות גם להישגים חינוכיים וגם להתנהגותן של האליטות הישראליות. אני נתקל למשל בממצא מדהים: ממחקרו של ישראל בלכמן "על ההרכב האתני של אוניברסיטאות המחקר בישראל" ("תיאוריה וביקורת" סתיו 2008) שנכתב לגבי שנת 2005 – עולה ש-90.1 אחוזים מאנשי הסגל האקדמי באוניברסיטאות הם יהודים אשכנזים. שיעור המזרחיים הוא 8.9 אחוזים בלבד ושיעור הערבים אחוז אחד (בכל הקבוצות הרוב המכריע הוא גברים).

באוניברסיטת תל אביב שיעור המזרחיים נמוך במיוחד: פחות מ-8 אחוזים. יש להניח שאחוזים אלה נמוכים עוד יותר לגבי פרופסורים. האם ניתן להסביר נתונים אלה ברמה האיכותית הנמוכה של המועמדים המזרחיים? אם כך איך מסבירים את הצלחתם הרבה בתחומים אחרים? לדוגמה בצמרת האוצר בשנים האחרונות גדל מאוד חלקם של הבכירים המזרחיים אך בחוגים המקבילים – מינהל עסקים וכלכלה – באוניברסיטאות ובמכללות אין תופעה מקבילה.

אקדמאים מזרחיים שלא מצאו מקום באקדמיה הישראלית מכהנים באוניברסיטאות מכובדות בחו"ל. איני חושב שיש כאן אפלייה מטעמי מוצא. הסיבה היא אחרת: אנשי האקדמיה הישראלית – בעיקר במדעי החברה – נוטים לשכפל את עצמם ולהעדיף אנשים כמותם, כולל מועמדים הזהים להם מבחינת התנהגות חברתית והעדפות אידיאולוגיות. כל מי שמכיר את האקדמיה יזהה מיד קיומם של "שטנצים" מחלקתיים מסוג זה.

ברור הדבר שבצד תופעה זו של סלקציה לא מאוזנת באוניברסיטאות יש גם פערים חינוכיים בין העדות. בעבר קיווינו שבקרב בני הדור השלישי – אלה שהוריהם נולדו בישראל – יימחקו ההבדלים בין מזרח למערב. עתה באו ינון כהן יצחק הברפלד וטלי קריסטל ומוכיחים במחקרם כי הפערים בין בני הדור השלישי אינם מצטמצמים (המצב מעט יותר טוב לגבי בנות) וכי בני הזוגות הבין-עדתיים מצויים באמצע – בין האשכנזים למזרחיים.

 אבל החוקרים מציינים גם פתח תקווה רב משמעותי: "מכללות פרטיות ובמיוחד ציבוריות באזורי פריפריה מאפשרות לשיעור גבוה יותר של ישראלים לקבל השכלה גבוהה. יש הוכחות ששיעור המזרחיים במכללות אלה שנפתחו לאחרונה – הגם שמעמדן נמוך יותר – גבוה יותר מאשר שיעורם באוניברסיטאות."

 אני מתנגד לקביעה ש"הסטטוס של המכללות נמוך יותר." מימצא זה לא נקבע במחקר כלשהו. הוא הפך להיות מקובל בשל הרכילות המקובלת באליטה הישראלית. כך למשל התבטא דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה על הסטודנטים במכללות כעל אספסוף. בקוראי זאת נזכרתי בצ'חצ'חים ובדבריו של בגין. אני לא עיוור ומשום כך אני גם רואה כיצד האליטות של החברה הישראלית מוכות סנוורים.

פרופ' ‍רובינשטיין הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה

 www.amnonrubinstein.org  

אהוד: בנושאים אחדים, ובייחוד בנושא העדתי, לא הייתי סומך על הנתונים המופיעים בכתב-העת הפוסט-ציוני "תיאוריה וביקורת", שעל חברי המערכת שלו נמנה בשעתו גם עזמי בשארה, ואשר עורכו עד גיליון 36, וממוליכי הקו המזרחי שלו, הוא פרופ' יהודה שנהב, שאם אינני טועה מגדיר עצמו כ"יהודי ערבי". 

בעייה קשה בכתיבה ובדיבור בנושא העדתי, שבו אתה עוסק במאמרך, היא שלעיתים קרובות דברי אמת והסברי אמת – המאירים את הסיבות למצב ומסבירים את הפערים הכלולים בו (למשל, ההשתתפות בטקסים של הבבא סאלי והבבא ברוך בנתיבות – כשלב הכרחי בהשכלתו המקצועית של מנתח מוח ישראלי) – דיבורים אלה נחשבים "גזעניים" ולא תקינים מבחינה פוליטית – ולכן שומר נפשו ירחק מאמירתם. רק לפרופסורים ממעלתו של יהודה שנהב מותר להגות ככל העולה על רוחו כי הוא ממוצא מזרחי, ואם איננו טועים, כתב-העת בעריכתו, היוצא לאור בכספי מכון ואן-ליר – בין שאר מטרותיו הנעלות גם מגן על הפלסטינים מפני הקולוניאליזם הציוני. אותי מעולם לא הזמינו לדבר או לפרסם שם, כי מי אני לעומת הגאונים האלה, המעצבים את מחקריהם על פי כיוונם האידיאולוגי והפוליטי שהוא לעיתים, מה מוזר – פוסט-ציוני ופרו-פלסטיני.

* * *

זיוה גל / שני שירים

וְלֹא הִסְפַּקְתִּי לְגַלּוֹת לָהּ

אִמִי עָקְבָה אַחֲרַי בְּעֵינֶיהָ לְאֹרֶךְ פַּס הָרְחוֹב

כְּשֶׁיָצָאתִי אֶל הַלַּילָה – דַּף לָבָן עַל כַּן –

בִּתְנוּעָה וּבְצֶבַע מִתְמַסְּרִים לָרוּחַ

עַל הַכְּבִישׁ הַמִתְפַּתֵּל אֲשֶׁר מֵעַל לַוָאדִי,

לִקְטֹף נוּרִיוֹת וְעֲמוּדֵי תְּאוּרָה. רָצִיתִי לְצַיֵּר

לֶהָבָה, וְעֵינֶיהָ בְּלֵב הַשְּׁכִינָה.

כְּשֶׁעָצַרְתִּי אֶצְלוֹ לָרִאשׁוֹנָה הוּא זָרַק

כְּתָמִים רַכִּים וְהֶדְגֶּשִׁים

בִּדְּמוּת הַנַּעֲרָה בַּתַּלְתַּלִים הַצְהֻבִּים

וּבַשְּׁנִיָּה, בָּאַלֻמָּה מַזְהִירָה

הַתַּלְתַּלִים הָרַכִּים שֶׁאִמִי אָהֲבָה לְסַרֵק,

הֻרְחֲקוּ מֵעֵין אָדָם בִּזְרוֹעַ זָרָה

נִכְבְּשׁוּ דַּקִּים וַחֲלָקִים

נִמְשְׁכוּ לְמַתֶכֶת נְחֻשָּׁה.

עֲמוּד זְרָקוֹר מְכַסֶּה עַל הַכָּל. בְּיָד עֲצֻמָּה

מוֹרֶה עַל טַלְטָלָה לִהְיוֹת לוֹ - - -

הֶדֶף צִיּוּר בְּמַעְגַּל חַשְּׁמָלִי סָגוּר

וּבְכָל זֹאת פָּרַצְתִּי שָׁם מֵעַל גָּדֵר הָאוֹר אֵלֶיהָ  

מְדַלֶּגֶת כְּבוּיָה מֵעַל הַסּוֹד הַנּוֹרָא

בַּחֲסוּת הָאֲפֵלָה. וְאִמִּי כְּבָר לֹא הָיְתָה.

בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂנִי – פְּנוּיָה

בָּרַמְזוֹר

חַלּוֹן אֵצֶל חַלּוֹן

לְרֶגַע הוֹפְכִים מַכָּרִים

אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ צוֹרֵחַ

אֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָךְ שׁוֹתֶקֶת חֲזָרָה

אֲנִי מְבַרֶכֶת בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂנִי – פְּנוּיָה

עוֹד מַסְפִּיקָה לִבְהוֹת בַּמּוֹשָׁב הָרֵיק לְיָדִי

בִּזְּמָן שֶׁאֲנִי לוֹחֶצֶת עַל דַּוְּשַׁת הַגָּז וְנִמְלֶטֶת

מֵעָבָרִי.

מתוך המחזור: "שירה מוכה"

* * *

מסדרונות מערכת עיתון הארץ בְּמַדִינַת תֵּל-אָבִּיבּ מלאו זרי פרחים שנשלחו מהנהגות אש"פ, פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי, חיזבאללה, אל-קעאידה ואחמדיניג'אד ובהם ברכות לעיתונאים הממשיכים בראש אחד באינתיפאדת הַמַּגְ'נוּנִים התקשורתית נגד הצבא הציוני בעזרת הנשק הפרו-פלסטיני אִסְמוֹ חופש העיתונות. כאשר אללה רוצה להרוס את יכולת הפעולה וההרתעה של מדינה הוא מכה את חייליה ואת מפקדי צבאה בְּנַבּוּט אִסְמוֹ בג"צ וגם בְּחיילות מוכות שיגעון גדלות שעושות זוּבּוּר למפקדים שלהן ולא מאריכים להם את הקדנציה!

* * *

מתי דוד

דרושה שקיפות של ישיבות מערכות החדשות – בתקשורת

שני עיתונים חשובים, בעלי מוניטין והשפעה בעולם, פתחו לאחרונה את ישיבות צוותי המערכת שלהם, בפני קהל הקוראים והצופים, בשידור חי וישיר, ללא סינון וצנזורה.

"ניו יורק טיימס" האמריקאי החל לשדר השנה סרט וידאו מישיבות המערכת היומיות, המטרה להפגין שקיפות של תהליך קבלת ההחלטות של המערכת. בהודעה לעיתונות, שפירסם העיתון נאמר שכל גולש יוכל להאזין לשיחות ולדיונים של העיתונאים ולהתרשם אישית כיצד מדווחים על אירועים.

"לה מונד" הצרפתי הסכים להכניס מצלמות ומיקרופונים של רשת הטלוויזיה "צרפת 2" כדי שיתעדו ויקליטו את עבודת המערכת, כדי לשָדְרַה בשידור חי לציבור. הכתבה שודרה לפני כשנתיים, במהלך שבוע ימים.

על רקע חידוש מהפכני זה בעבודת המערכות של שני העיתונים, הנחשבים כחשובים ביותר בארה"ב ובצרפת, ראוי לדעתי שגם העיתונים וערוצי הטלוויזיה שלנו בישראל יאמצו את הרעיון – לשיפור מעמדם ואמינותם, ולטובת זכות הציבור לדעת כיצד המערכות מבשלות ידיעות וכתבות. כיצד דוחפים ומבליטים נושאים ואנשים, וכיצד פוסלים ומעלימים.

זכות הציבור לדעת לא רק מה שקורה בממשלה, במטכ"ל במוסדות ובאירגונים ביטחוניים, כלכליים, פוליטיים ואחרים, אלא גם מה שקורה בתקשורת.

אהוד: הרעיון מעניין אבל במערכות עיתונים אחדות בארץ, ולא קשה לנחש איזה, זה יהיה כמו לראות ולשמוע שיחה בפגישה של ראשי המאפיה היודעים שהמשטרה מאזינה להם!

* * *

לחברנו נוח

במלאת לך 71 אביבים

שא ברכה וסע לצוד דגים

בנהרות ברזיל הרחבים

חזור בשלום לאשתך הדואגת

המשך להיות סבא אהוב

לחבורה נחמדה של נכדים

רועי, עומר ועלמה האדמונית

והעיקר שתהיה בריא רגיל ורגלי

* * *

בן דרור ימיני

פרשת קם מחייבת את התקשורת לחשבון נפש

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 9.4.10

רבים בתוכנו כבר השוו את ישראל לאיראן אבל כנראה שטעינו בהבנת חומרת הפרשה. יכול להיות שהשב"כ לא היה טיפש כמו שחשבנו. מתברר שכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים, בעקבות פרסומים שונים בעולם הרחב, וגם באתרי אינטרנט בעברית, הוא רק קצה הקרחון ממה שהותר אתמול לפרסום. אז מותר להודות: ייתכן שכל ההצלפות בשב"כ היו מוקדמות מדי.

ייתכן שאנחנו – וזה כולל את הח"מ – טעינו בהבנת חומרת הפרשה. ככה זה כשידועים רק חצי מהפרטים. אולי אפילו פחות. משום שהפרשה הזאת הרבה יותר חמורה ממה שנדמה. אלפי מסמכים סודיים וסודיים ביותר הועתקו. אולי אין כאן ריגול, אבל בוודאי שאין כאן תמימות.

ואם באידיאולוגיה עסקינן, כלומר במוטיבציה פוליטית, אז זה חמור הרבה יותר. רק זה עוד חסר לנו. צבא שבו כל חייל משפריץ את משנתו המדינית. זה כבר קרה לתקשורת. לכל עיתונאי יש אג'נדה. חסר לנו שזה יקרה לצבא. יהיו לנו גדודים של נוער הגבעות וגדודים של נוער מרצ.

אלה היו שבועיים קשים לשב"כ. הוא הפך לשק החבטות של כל כלי התקשורת בישראל. מוקד החושך של מדינת ישראל. רבים בתוכנו, בהבל פה, כבר הפכו את ישראל למדינה שמצויה בין איראן לצפון קוריאה בסולם הדמוקרטיה.

נו באמת. מי שפותח שם את הפה נגד שירותי הביטחון נעלם באותו יום. אצלנו כל אוחז במיקרופון או במקלדת רשאי להשתלח בשב"כ, בצדק או שלא בצדק. כך שיש עוד הרבה סימני שאלה.

מה שברור הוא, שהפעם כדאי לנו, העיתונאים, להיות קצת יותר צנועים. אנחנו לא יודעים הכול, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים יותר. יכול להיות שהשב"כ לא היה טיפש כמו שחשבנו. יכול להיות שהיו הצדקות לאיפול שהטיל השב"כ על הפרשה. יכול להיות שיש מסמכים שעלולים להגיע למקומות מסוכנים. אנחנו פשוט לא יודעים. טעינו בשבועות האחרונים. אז כדאי שנמתין קצת עד הקביעה בפעם הבאה שבה אנחנו הופכים את ישראל לאיראן.

כל סוגיית טיפול התקשורת בסוגיות ביטחון מחייבת חשיבה מחודשת. עיתונאים אינם חיילים. הם אינם אמורים להישמע לפקודות. הם חיים על הדלפות. אבל יש הבדל בין הדלפות שהן כורח בל יגונה לבין מה שקרה, לכאורה, בפרשה הזאת. גם לעיתונות יש אחריות.

כן, גם התקשורת חייבת בביקורת עצמית. על המותר ואסור. מתי מדובר בהדלפה, שהיא לחם חוקה של התקשורת, ומתי אנחנו חוצים את הקו והופכים לשותפים לדבר עבירה ביטחונית חמורה? האם אכן מדובר ב"זכות הציבור לדעת" או שמא באג'נדה פוליטית שעלולה לפורר את הצבא.

משום שאתמול זו ענת קם עם אג'נדה מצד שמאל, ומחר אלה חיילי ישיבות ההסדר, שיצייתו לרבנים, ולא למפקדים. אלה אומרים קדושת חופש הביטוי, ואלה קדושת ארץ ישראל. כך שכדאי להניח להבלים ולסיסמאות. כדאי לעשות חשבון נפש, קודם כל אצלנו, בתקשורת.

אהוד: לתקשורת, ובייחוד לעיתון "הארץ", עלה השתן לראש ונדמה להם שהם המנהלים את מדינת ישראל והמופקדים על ביטחונה יחד עם הבג"צ, הקרן לישראל חדשה, הפלסטינים, עזמי בשארה וברק חוסיין אובמה. ואילו הישראלים האחראים, הנושאים בעול, עלולים לעמוד על כך למשפט ועוד קודם לכן להיות מושמצים ומורשעים בראש חוצות.

* * *

לנירה קידר היקרה

איתך באבלך על מות אימך

ותנחומינו לכל המשפחה

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

את המסע לפולין הצילה נבחרת הנוער

במרכז ורשה, מול המצודה הסובייטית, מיתמר מגדל גבוה וחדיש המתהדר בשם "נובוטל". באותו סוף שבוע המו אולמיו, מעבריו, מעליותיו וחדרי מדרגותיו של המגדל באלפי בני נוער ששפת הקודש שגורה על לשונם, במעין ג'ימבורי ענקי של המשלחות לפולין.

שבוע השואה בפולין הפך לטקס סיום המסכם את מסכת לימודיו של תלמיד התיכון הישראלי, טרם גיוסו (או השתמטותו) לצה"ל. זהו שבוע שכולו נסיעות ארוכות באוטובוסים ממוזגים, ארוחות בוקר צהריים וערב, עצירות לשחרור השלפוחית וקניית ביצי קינדר, צחוקים ודאחקות, דיונים מעמיקים אודות מרכולי שמאטעס, H&M ודומיו, השזורים בהפסקות הדרכה קצרות אודות בתי כנסת עתיקים ומשוחזרים, קירות הגטו, קברי צדיקים ומפעלי השמדה של העם היהודי. כן, גם אחרי טקס רב רושם ביער שבו הוכרעו לטבח אלפי יהודים בינות לעופאים הירוקים, אפופים בריח המחטניים וברחש הרוח על השלג, שבו אותם שמיניסטים ושאלו, אם השהות שתינתן להם בקניון מרכולי השמאטעס תהיה ארוכה דיה כדי לספק את יצר השופינג, שאחרי ככלות הכל הוא אבן היסוד של התרבות הישראלית בת ימינו.

על כל אלו אפשר לגחך, להבין ואף לסלוח. בכל זאת אלה בני נוער אוהבי חיים, ששום דבר אינו יכול לדכא אותם ואת יצר החיים המפעם בהם. אבל שורש הרע בסיכום-פולין אינו נעוץ בהם אלא בהחלטה הנחרצת ביותר של מערכת החינוך לנתק את אסון השואה מכל קשר לציונות. כן, הטיול שלי בפולין של גטו קרקוב, של בתי היתומים, של מחנות ההשמדה בירקנאו ואושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, היה האירוע הפוסט-ציוני ביותר שבו השתתפתי, למעט ההפגנה בשולי מודיעין עילית.

לשיאה הגיעה אותה התנתקות מן הציונות בנאום הסיכום של רב-המדריכים, ירון (שם בדוי לחלוטין, כמובן), שנישא בפני רוב עם של מאות בני נוער ומלוויהם בעיבורה של ורשה הקרה והגשומה, לפני האנדרטה לשואה ולגבורה העשויה בזלת שחורה, שאחוריה הם היהודים ההולכים כצאן לטבח ופניה הם המורדים במשטר הרשע.

"המסרים העיקריים שאנו חייבים לקחת מן האנדרטה הזו," רעם ירון, "שהנאצים לא היו מפלצות כי אם אנשים, וגם אנו אנשים, ולכן כל אחד מאיתנו הוא נאצי בכוח, גם אם הוא יהודי."

המדריך המשיך והסביר כי איננו טובים יותר מן הנאצים, נוכח היחס המחפיר של מדינת ישראל כלפי 400 אלף העובדים הזרים שכבר מצויים בה וכלפי אלפי המהגרים המתדפקים על גבולותיה. ירון התרה בנו שלא נעז להסיק מסקנות אודות האמצעים הדרושים לעם ריבון בארצו, למניעת הישנותה של השואה, כי מסקנות הן דבר רע, ומוטב לו למי שבכל זאת מסיק אותן, שימלא פיו מים כדי שלא ישחית את נפשו הטהורה של הנוער שלנו. המרד? לשם המרד היה – ולא לתכלית כלשהי. את הציונות הס מלהזכיר, ועל קשר אפשרי בין האידיאולוגיה הנאצית ששמה לה למטרה עליונה את השמדת היהודים, ובין האידיאולוגיה האיסלאמית ששמה לה למטרה את השמדתה של מדינת ישראל – הַסְסְס מלחשוב.

ועל אלה הוסיף אחד המדריכים בקול רך – שעומק הטומאה של מדינת היהודים מתבטא בענף הייצור ומכירת הנשק, שהוא האחראי להשחרת שמו של עם ישראל ברבים. ועל זאת נוספה הערתה של אחת המדריכות, בראותה קציני צה"ל המתפללים תפילת שחרית באחד מאולמות המלון – שמשלחות צה"ל לפולין הן בזבוז שלא-יסולח של כספי הציבור, ואף ליגלגה על הסדר הצבאי המופתי של הפסקות ה"כיפכף" (חטיף שוקולד) שבו מצטיינות המשלחות הצבאיות.

אלא שבכל אפילה ושחור יש זיק של תקווה. מסביב לחבית של "קנטקי פרייד צ'יקן" וערימת טוגנים ישבו החבר'ה ונעצו שיניים לבנות כחלב בבשר העוף הפריך. "בוא שב עימנו," הזמינו אותי.

"מה חשבתם על נאום הסיכום של המדריך?" שאלתי את הנאספים – כולם בחורים צעירים וחסונים.

הם החליפו ביניהם מבטים, ומנהיגם נשא דברו. "איתַי הולך לשייטת, יואל הולך לטיס, אני – לקורס חובלים ושמעון – לגולני. זו התשובה שלנו לחינטרושים של המדריך."

ציונות כבר אמרנו?

לנבחרת הנוער שלנו יש עיניים, אוזניים, וחוש ריח חד כתער לביאושי החנטריש שבהם מנסה משרד ה"חינוך", באמצעות ה"הדרכה", להאביסם – לאוניברסליזם של הזוועה. הם יודעים שהיהודים שעושים מה שאומרים להם הגויים לעשות –  מתים: אפר – לעפר, שיער – למרבד, מילוי שיניים – לאוצר במרתפי בנק שוויצרי. שרדו המורדים, הלוחמים, אלו שנמלטו מן העדר הצייתן, שאחזו בנשק והרימו את נס הריבונות. שום "ירון" לא ימכור להם את הלוקש שהם יהודו-נאצים בכוח, רק בשל תביעתם וזכותם להגן על העם והארץ לגבולותיה סביב.

טוב לשוב מפולין העגמומית אל ארץ חמדת אבות.

אהוד: יש לקוות כי בשבוע האבל שהוכרז לאחר אסון המטוס, שבו נספו בשבת האחרונה נשיא פולין לֵך קצ'ינסקי, אשתו מריה ופמליה נכבדה של צמרת השלטון – יֵדעו הישראלים המטיילים בפולין לרגל יום השואה, החל במקביל, להתנהג כראוי ולא לבייש אותנו.

* * *

אורי הייטנר / 2 רשימות

1. פציעה

ביום ד' 7.4 הייתי אמור לצאת בחדווה והתרגשות למקום עבודתי החדש – מרכז "יובלים" במכללת תל-חי. במקום זאת, ביליתי בחוויה מסוג אחר לגמרי, בחדר הניתוח...

ומעשה שהיה, כך היה:

ביום ג' 6.4 השתתפתי במסע "נפגשים בשביל ישראל" כמדריך תוכן. בירידה התלולה מהתבור, מעדתי ופצעתי קשה את כף הרגל. פוניתי באלונקה אל ראש ההר ומשם הובהלתי למיון בביה"ח "העמק" בעפולה. אובחנו לי שני שברים בקרסול. נותחתי ונשתלו לי שתי פלטינות לקרסול. ביום ה' אחה"צ השתחררתי הביתה, מגובס ועם הליכון.

אין לי מילים לתאר את התפעלותי מצוות המחלקה האורתופדית בביה"ח – המקצועיות, המסירות, תודעת השירות, היחס הנפלא, ההסבר על כל דבר, הניקיון. כולם – הרופאים, האחיות והאחים, פיזיותרפיסטים, עובדי משק. ממש נפלאים.

זכיתי גם לחדר מצוין – שלושה קיבוצניקים. קראו לנו "החדר של המתלהבים": פצוע בתאונת סקי, פצוע בתאונת כדורסל ופצוע בתאונת טיול. הייתה בינינו כימיה נפלאה – כל הזמן היו צחוקים, אפשר לומר שהיינו בהיי... גם בין נשותינו הייתה כימיה מצויינת, כך שהבילוי היה לא כל כך נורא.

חוץ מזה, בחדר המיון אמרה לי נערה בת 17-18 שיש לי עיניים יפות... אז אולי בכלל כל העניין היה כדאי...

לקחים ומסקנות:

א. לא לטייל עם סנדלים!

ב. לשמוע בקול האישה!

ג. יותר טוב להיות בריא מאשר להיות פצוע.

אהוד: מאחלים לך רפואה שלמה אבל דע לך שאצל אורתופדים זמן ההחלמה נמדד בשבועות ובחודשים ולא בימים.

2. ה"ילדה" ה"מבולבלת"

טקטיקת המיגננה של ענת קם, מרתיחה. זאת בסך הכול "ילדה מבולבלת" שמעדה...

אין גבול לטקטיקות פרקליטיות בבית המשפט. תפקידו של פרקליט להיתלות בכל עלעל שיכול לסייע לו, ללקוח. אולם כאן אין מדובר בפרקליט בבית המשפט, אלא במתקפת תקשורת בשיח הציבורי. ובשיח הזה, הניסיון לגונן בכל טיעון, מחפיר ככל שיהיה, על ענת קם, מעורר סימני שאלה רבים. למה הם מגוננים עליה?

עם חשיפת פרשת קם, מיד היה לי ברור – גיבורה חדשה נולדה. בקרב חוגים מסויימים בחברה הישראלית – ענת קם תוצג כגיבורה! גיבורת חופש הביטוי, גיבורת חופש העיתונות, גיבורת המאבק בכיבוש המשחית ובפשעי המלחמה ומה לא?

ואכן, לא חלפו שעות אחדות וכבר קראנו על העיתונאית היושבת במעצר ממושך כיוון שחשפה את פשעי המלחמה של ישראל. אורי בלאו כבר הודיע שאין הוא נאבק למען עצמו אלא על פניה של מדינת ישראל. ו"הארץ" התגייס כאיש אחד למען שני הדרייפוסים החדשים. הקריקטורה היומית הציגה בית קטן טובל בירק, ביתה של האזרחית התמימה קם, מוקף בקלגסים, צלפים וכלב צמא דם ומאיים. ביקורת הטלוויזיה טענה שחטאה הגדול של קם הוא העובדה שיש לה השקפת עולם שבעטייה חשפה מעשים בלתי חוקיים של ישראל. עקיבא אלדר טען שאין זו פרשת קם כי אם פרשת נווה. היא הרי רק מילאה את חובתה המצפונית, והבעייתי פה הוא צה"ל, שאת עוולותיו היא חשפה.

גם כמדינה מוכת בבל"ת, בכזה בליל מרוכז של הבל מזמן לא נתקלנו. אין דבר הרחוק יותר מסוגיית חופש הביטוי וחופש העיתונות מאשר הפרשה הזו.

"העיתונאית שנעצרה" היא אמנם רכילאית באתר אינטרנט (או בשם המכובס לרכילאיות – "כתבת לענייני ברנג'ה"), אך אין כל קשר בין מעצרה למשלח ידה (אלא אם כן יש קשר בין חומר הנפץ שבידיה לשאיפותיה להתקדם בעולם התקשורת). היא לא נעצרה על עבודתה כעיתונאית, אלא על מה שעשתה כחיילת. השקר הזה אופייני לבליל השקרים האופף אותנו בימים האחרונים, תחת קוד השקר "חופש העיתונות".

כדי להבין את משמעות המעשה, כדאי להרחיק עדותנו לפרשת פולארד. פולארד, עובד הפנטגון, צילם כמה מסמכים והעבירם לגורם שאינו מוסמך. על כך הוא הורשע בריגול ובגידה ונדון למאסר עולם. הוא יושב בבידוד כבר 25 שנים. ומדובר במדינה דמוקרטית, לא במדינה מסוג המדינות אליהן החכמולוגים של "חופש העיתונות" משווים את ישראל בימים האחרונים. שם היא הרי מזמן לא הייתה מוצאת משהו על כתפיה למחרת תפיסתה.

ענת קם אינה ילדה. את פשעה החמור עשתה על סף שיחרורה מצה"ל, כלומר בגיל 20-21. זהו גיל של קצינים הנושאים באחריות על חיי עשרות פקודיהם. זהו גיל שבו בחורה מוכשרת כמו ענת קם קיבלה אחריות אדירה – נגישות חופשית למסמכים הסודיים ביותר והחיוניים ביותר לביטחון ישראל. ככזאת, היא נושאת ב-100% אחריות למעשיה, ואין להתרשם מכל סיפורי הסבתא של אבא שלה.

ענת קם גנבה אלפי מסמכים סודיים וסודיים ביותר מידי צה"ל, תוך ניצול האמון שניתן לה. האם ניתן להגזים בחומרת הפשע? השאלה האם עשתה זאת ממניעים אידיאולוגיים, כלומר מתוך רצון לפגוע בביטחון המדינה, או ממניעים אישיים – כלומר היא פגעה בביטחון המדינה לא כמטרה אלא כאמצעי, היא שאלה משנית ולא חשובה. יש קשר, ולו קשר קלוש, בין המעשה החמור הזה, לבין חופש העיתונות?

אדרבא, בכל הקשור לחופש העיתונות, גורמי הביטחון החמירו עם עצמם חומרות יותר בכל הנוגע לאורי בלאו ולמסמכים שבידיו. רק לאחר שהתברר שהונה אותם, הפר את ההסכם שנחתם עימו, והוא ממשיך להחזיק בידיו באופן בלתי חוקי מסמכים סודיים (ועד כה לא שמעתי מפיו הכחשה של טענה זו) – הוא היה למבוקש.

מן הראוי שהציבור לא ילך שבי אחרי השרלטנים שהקפיצו את סירנות הפגיעה בחופש העיתונות, בעוד הם עצמם יודעים היטב שאין כאן כל סוגייה של חופש העיתונות. מדובר כאן בפשע ביטחוני, ומן הראוי שהפושעים יענשו בכל חומרת הדין.

* * *

דרור אֵידָר

פרי הדה-לגיטימציה למדינת ישראל

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (11.4.2010)

קשה שלא להימנע מהעיסוק בשאלה האידיאולוגית של פרשת ענת קם. אחת הפרקליטות בצוות התביעה אמרה שבחקירה מוקדמת הודתה קם במניעים אידיאולוגיים למעשיה. "הכיבוש", אלא מה? התקשורת המרכזית מתעסקת כמעט בכל פרט בפרשה, אבל נמנעת מלגעת בגחלת הלוהטת הזאת שמאיימת לשרוף את כולנו.

ייאמר ברורות: לא הגניבה היא העניין, גם לא ההדלפה ובטח שלא חופש העיתונות –  שבמקרה זה התגלה כמקודש דווקא על ידי שירות הביטחון הכללי, שניסה לסיים את הפרשה בטוב וללא נפגעים, לולא איתרע מזלו להתעסק עם אורי בלאו, הכתב של העיתון לאנשים חושבים.

בבסיס הסיפור עומדת המערכה האינטלקטואלית האדירה נגד מדינת ישראל שהגיעה לשיאה מאז פרץ לעולמנו הסכם אוסלו והביא ללגיטימציה ברורה של השיח, שפעם נגע בשוליים וכעת היה לעניין שבשיגרה: השיח אודות הדה-לגיטימציה של קיומה של מדינת יהודים ושל זכותה להתגונן מפני אויביה שהיו בפי עיתונאי המיינסטרים ללוחמי חופש – בעוד חיילי צה"ל הפכו לקלגסים.

משם צמחה ענת קם. כי הרי ברור שעל רקע שיח כזה, כל המרבה בחשיפת סודות צה"ל ואפשרויות ההתגוננות שלו הרי זה משובח. ההימנעות מהסגרתה האידיאולוגית הברורה של קם עשויה להתחזק עוד יותר על רקע הקלות הבלתי נתפסת של הניסיון לכרוך בעניינה רומנטיקת נעורים פוליטית ואף להפוך אותה לגיבורת תקשורת, שפעילותה דווקא מזינה את הדמוקרטיה הישראלית, שהרי "אי אפשר בלי הדלפות." איך לא חשבנו על זה?

האם מקרה הוא שסגן עורך המוסף של העיתון שמגן על ענת קם ואורי בלאו, פירסם בתכתובת פנימית בזמן ההלווייה של רס"ן אלירז פרץ ז"ל, כי הוא "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אימא שלו." וכל זאת למה? – משום שזאת "משפחה של פאשיסטים וג'יהדיסטים  ושאף אחד לא יגיד שהוא נהרג בשבילי."

הנה הקשר הטראגי שבורחים מלהתעסק בו, אבל מסתמן כקו החוצה את החברה הישראלית – וביתר שאת על רקע הפרשה הקשה הזאת: בין אהבת המולדת להפניית העורף כלפיה, בין אלירז פרץ לענת קם – מחבר אורי בלאו אחד.

* * *

יוסי אחימאיר

"מר תרבות" – יעקב הכהן ז"ל

אני קראתי לו: "הכהן הגדול", הוא קרא לי:" ג'נירובסקי", וזאת – מתוך חיבה הדדית.

 "הכהן הגדול" – בלשון סגי-נהור, כמובן, על שום קומתו הנמוכה, אבל בעיקר על שום גדלות אישיותו הכובשת וגדלות רוחו. "ג'נירובסקי" – מעולם כבר לא אדע מניין צץ כינוי זה, שהוא הדביק לי, אבל לעד הוא יצלצל באוזני בקולו הרך של יענק'לה חברי.

ערירי, בבדידות, למרות צבא ידידיו ואוהביו ההמומים, אחיו, אחיותיו ושאר בני המשפחה,  הוא הלך לעולמו בפתע – האיש היקר הזה, הרך, שכל שיחה עימו היתה מרתקת, גדושה בתובנות וברכילויות, עם זיכרונות משותפים על העבודה באותו עיתון "נפוץ ביותר" בזמנו, "מעריב" שמו, על ידידים שהלכו ואינם עוד, על הצגות וקונצרטים, על "הבימה" והפילהרמונית.

איש רעים להתרועע היה יעקב הכהן, החברות שלו היתה אמיתית, מסור עד תום לעבודתו, אהב אותה ללא שיעור, נאמן לידידיו והם לא יימנו מספור.

"מר תרבות" היה.

אם זה בתיאטרון, אם זה במוסיקה, אם זה באמנות הפלאסטית – ידענותו לא ידעה גבול, גם ב"מאחורי הקלעים" של העשייה התרבותית והעיתונאית. לכך אפשר להוסיף את התל-אביביות שבאישיותו. נולד בתל-אביב, חי כל ימיו בתל-אביב, ובה גם נעצמו עיניו לעד. כמעט לא יצא מגבולותיה – אלא אם כן היה מדובר בנסיעה מעניינת לחו"ל, עם הרבה מופעים ותרבות.

הרוח תל-אביבית פיעמה בו בכל הליכותיו. רק לפני כמה חודשים הינחה בחזית ביתו ברחוב מנדלי את הטקס, שהוא גם יזם אותו, להסרת הלוט מעל השלט הנושא את שמו של סבו, הסופר אשר ברש. בבית זה התגורר ברש עד למותו, בבית זה נפטרה לא מכבר גם האם איילה וזה גם הבית שבו יענקלה התגורר עד סוף שבוע עגום זה.

במיפגש חברים בשבת, כמה מחברי מערכת "מעריב" לשעבר, עוד התבדחנו על חשבונו, איך היה חסר מרפקים בעבודתו בעיתון, אל מול כמה טיפוסים כוחניים, וכמה אי אפשר היה לה למערכת התרבות של העיתון בלעדיו. התבדחנו ולא יכולנו לדעת, שבאותה שעה ממש כבר היה יענקלה שרוע בלא רוח חיים בדירתו הנעולה.

יענקלה ומוות? – פשוט קשה לעכל. אפשר להבין את חבריו האבלים, השחקנים ואנשי הניהול ב"הבימה", במחיצתם שהה ועבד ב-15 השנים האחרונות, אבל הדבר אמור גם בכל מי שאי פעם נתיבו הצטלב בזה של יעקב הכהן, קובי. כי מרגע שהכרת אותו, התחברת אליו, ידעת כי איש כלבבך הוא. איש שיחה, בדיחותא, צחוק, רכילות, ביקורת ומה לא. איש שכיף לדבר איתו פנים אל פנים או בטלפון. ככזה ישאר צרוב בזיכרון.

גדול הכאב עוד יותר לנוכח המחשבה, כי יענקלה הכהן לא יזכה עוד לראות בגמר פרוייקט בית "הבימה" המחודש. לכל המבקרים את המיבנה שבהקמה, תמיד השיב: חכו, חכו, תראו את הבניין לכשיושלם – ואז תדברו.

הוא כבר לבטח תיכנן את הטקס הגראנדיוזי, שאולי יתקיים בעוד כמה חודשים. מסירותו ל"הבימה", הסניגוריה הגדולה שלו על הבניין הענקי, המחודש, ויש האומרים אפילו המיפלצתי, יחסרו מאוד לתיאטרון הלאומי שלנו, לכל אוהבי התיאטרון ולכל אלה שזכו ללכת שבי אחרי אישיותו המקסימה של קובי.

הוא הראשון שבוודאי היה אומר לנו היום, אין מה לעשות ההצגה צריכה להימשך – וכך אמנם יהיה. אך קשה יהיה הדבר מאוד בלעדי קובי הכהן בנוף התל-אביבי, בנוף התרבות של העיר ללא הפסקה, בנוף הצגות הבכורה של "הבימה", בנוף  האנושי של רבים וטובים שדרכי חיים הצטלבו כך או אחרת בדרך חייו הקצרים.

כואב הלב עליך, יענקלה חברי הטוב, הכהן הגדול שלנו. נוחה בשלום על משכבך, צחוקך ומאור-פניך תמיד ילוו אותנו ויוסיפו לנו אופטימיות, שמחה פנימית, וזכרון מלבב של אישיות כובשת.

* * *

בעזרת הנורמות של בג"צ נהרוס את צה"ל ונעמיד לדין מפקדים העוסקים בחיסול אויבינו – אויבים שעליהם לא חלות שום הגבלות חוקיות ובהם העולם תומך מִפּחד הטרור!

* * *

יוסי גמזו

*

*    *

לִזְכּוֹת:

לְהִתְעוֹרֵר אֶל הָרְעָשִים

כְּאֶל רֹאשֵךְ בַּכַּר שֶלִי עִם בֹּקֶר.

לִהְיוֹת תָּמִיד הַסְּיָח הָאֱנוֹשִי

הַשָּב, צָמֵא,

אֶל הָעוֹלָם-הַשֹּקֶת.

לִהְיוֹת מֻשְלֶה בְּשֶמֶש, לְמָאֵן

לְכָל פְּסוּקֵי קֹהֶלֶת. מֶלַח. קֶצֶף.

כְּמוֹ אֱלֹהִים,

שֶאִם אֲפִלּוּ אֵין –

                          בּוֹדִים אוֹתוֹ

                        לְבַל נִגְוַע מֵעֶצֶב.

(מתוך "ארצות הצמאון")

* * *

יוסף אורן

לא נאמר הן לכל פירוש! [זלדה]

בגיליון 533 הגיבה מרים אהרוני על פירושי לשיר של זלדה "הסתרת את נפשך" שהתפרסם בגיליון 531. מאחר שניסחה את התנגדותה לפירוש שלי באופן ראוי, אני משיב לה בזאת באותה אופן.

אתחיל בהגדרת חמש ההנחות שאינן במחלוקת בין שנינו: שנינו מסכימים שהשיר "הסתרת נפשך" הוא שיר מגובש וראוי לדיון פרשני. שנינו מסכימים שניכרת בשיר ההשפעה האמונית שזלדה ספגה מילדות, קיימה באורח-חייה וביטאה אותה בשיריה. שנינו מסכימים שלהסתייעות באבחנה הביוגרפית בפירוש יצירה יתרון אבסולוטי על השימוש המאולץ באבחנה המיגדרית. ושנינו מסכימים שזלדה הפליאה לברוא צירוף לשוני חדש – "הסתרת הנפש", במקום זה השכיח במקרא – "הסתרת הפנים", והוא המפתח להבנה נכונה של השיר. שנינו גם מסכימים שהשיר מספר על משבר יחסים בין שני גיבורים, האישה הדוברת בשיר והנמען שאליו היא מפנה את הדיבור שלה. 

 היכן, אם כן, המחלוקת? היא מתחילה בזיהוי נמען. מרים אהרוני הניחה שהנמען לדבריה של הדוברת הוא אלוהים, ואילו אני הנחתי בפירושי לשיר שהנמען לדבריה הוא בעלה.

לביסוס הצעת הפירוש שלה ליקטה מרים אהרוני ציטוטים מכל חלקי התנ"ך (תורה, נביאים וכתובים) המגדירים את יחסיו של האדם עם אלוהים, אף שלשום ציטוט מאלה שהביאה אין שום אחיזה בשיר. הציטוט מירמיהו דן בבורות-מים, אך אינו  מתקשר כלל לנהר שמימיו עולים על גדותיו המוזכר בשורות 3-2 בשיר של זלדה. הציטוט מתהילים אמנם משווה לאור את החסד שמעניק אלוהים למאמין, אך אין הוא מתקשר לא מילולית ולא רעיונית לשלושת מקורות האור המוזכרים בשיר בשורות 8-6. האור בתהילים הוא מטפורי, ואילו השמש, הירח והנר בשורות השיר הם מקורות אור גשמיים. הציטוט משמות ל"ג נוגד ממש לצירוף "הסתרת הנפש" כי הוא מדבר על אי-היכולת של בן-אנוש לראות את פניו של אלוהים.

ואכן, אם מרחיקים מהצעת הפירוש של מרים אהרוני את הציטוטים האלה, ועוד רבים מסוגם שניתן ללקט, נותרת בתגובתה רק הקביעה שזלדה מדברת בשיר על "חסרונה של הרגשת אלוהים" בנפשה. לקביעה זו אין שום אחיזה בשיר והיא גם סותרת במפורש את העובדה שעליה חוזרת זלדה פעמיים בשיר (בשורה הפותחת את הבית הראשון ואת הבית השלישי): "הסתרת את נפשך ממני". שורה זו איננה מדברת על הניתוק של הדוברת מאלוהים, וגם לא על "ריקנות טוטלית" בנפשה של הדוברת "עקב ניתוק מאלוהים". המשבר שמתואר בשיר הוא משבר שיזם הנמען הגברי כלפי הדוברת. עובדה זו מוכרזת פעמיים במשפט "הסתרת את נפשך ממני". ולכן, על-פי פשוטו של המשפט, שאין בו שום אחיזה לכוונה מושאלת, מקור המשבר שעליו מדבר השיר איננו בה, אלא בנמען הגברי. ולא ברור מהיכן צץ כאן אלוהים למרים אהרוני ומדוע ענש את הדוברת בהסתרת נפשו ממנה. ביחסיו של בן-אנוש עם אלוהים אין לפירוש כזה שום היגיון, אך הוא אפשרי ושכיח ביחסים בין גבר ואישה.

אינני רוצה לסבך את הקוראים בבעיית ייחוס התארים לאלוהים, שהפילוסופיה הדתית שלנו עסקה בה בהרחבה בימי הביניים, אך היתה זו קלות-דעת מצד מרים אהרוני לייחס לדתיותה העמוקה של זלדה – ועל עובדה ביוגרפית זו הן קיימת הסכמה בין שנינו – האנשה של אלוהים כבעל נפש (על כל המשמעויות הנילוות להאנשה כזו: מצבי רוח משתנים, קפריזיים ושרירותיים), היא הנפש שאותה החליט להסתיר מהאישה הדוברת בשיר. רק אם הנמען בשיר הוא גבר בשר ודם, סבירה התרעומת של הדוברת כלפיו במשפט המוכפל בבתיו: "הסתרת את נפשך ממני".

ניכר, שמרים אהרוני נסחפה אחרי המידע הביוגרפי שמצוי ברשותה על זלדה, ומבלי לבדוק את אפשרות יישומו בשיר הזה התאמצה "להגביה" את השיר מהיחסים בין בעל ואשתו ליחסים בין מאמינה לאלוהים. מאמץ זה אינו יכול להצליח כאשר השיר ממקם את גיבוריו האנושיים בתוך זירה ארצית לחלוטין – דירת מגורים שיש בה מטבח, כוך, חדר-שינה, זמר, נר, שולחן ולחם. פירוש נכון הוא זה הנצמד למילים של היצירה ובה-בעת מצדיק את כולן במסגרת הנושא, הרגש והמחשבה שהמחבר ביטא ביצירתו.

לפיכך, אני מודה למרים אהרוני על הניסיון להציע פירוש שונה לשיר של זלדה, כיוון שהפירוש שלי הצטייר לה כ"חילוני" מדי, ומציע לה לחזור ולקרוא את הפירוש שפירסמתי לשיר הזה, העומד בכללים שעל-פיהם ראוי לפרש כל שיר, וגם השיר "הסתרת נפשך" של זלדה זכאי לזאת.

* * *

ועוד על "אחד העם"

בוקר אור לך אהוד,

ברכות לגיליונך החדש מס' 533 מהיום – 08.04.2010 – המלא כרימון! (לרגל "שיר השירים") . מצאתי בו, כתמיד, עניין רב. נרגשתי למקרא כתבתה של תקוה וינשטוק על בית ספרנו "אחד העם", ובפרט על המורה החביב מר אברהם קיסלביץ – הפדגוג המדהים – ועל המורה לאנגלית [גב' זלקאי], אותה היטבת לתאר במדוייק.

יישר כוח לכל העוסקים במלאכה: יבואו על הברכה!

שלומות,

יוסי דה ליאון

פתח תקווה

* * *

אביעזר שלוש: על מקור השם גטו

לאהוד שלום רב,

בגיליון 533 פורסמה ביקורתו של ליטמן מור על ההצגה "גטו"/ כהקדמה הוא מביא פרשנויות שונות למונח גטו' שאף אחת מהן אינה מדוייקת. ראשיתו של המונח והמושג גטו היא בוונציה, באי שפעלו בו בתי יציקה. מקור השם הוא JETTO שפרושו באיטלקית הוא סיג (סיגים). הרובע היה מסוגר מטעמי ביטחון. ראשיתו של הישוב היהודי בוונציה התרכזה באותו רובע ומכאן חילחל השם למציאות היהודית המוכרת.

בברכה,

אביעזר שלוש

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאור מצבו הקשה של עו"ד אורי מסר כעד תביעה במשפטו של אולמרט וגם כנאשם בפרשיית השוחד בבניית מתחם הולילנד המכוער בירושלים, ובהתחשב בידידותו רבת השנים עם אולמרט, עוד כשעבדו יחד כמתמחים במשרדו של עו"ד עוזי עצמון בירושלים וגם פרשו ממנו יחד עם שולה זקן המזכירה, קיים חשש לא מבוטל שעו"ד מסר עלול לפגוע בעצמו – כי לא יוכל להתמודד עם מה שמצפה לו עתה מכל כיוון, כשהכול סוגר עליו.

* ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הגיב הערב (שבת, 10.4) לראשונה ממדריד לפרשת הולילנד, שבמסגרתה נעצרו מקורביו עו"ד אורי מסר ואביגדור קלנר בחשד לשוחד. "אני מוכרח להגיד שאני די מופתע," אמר אולמרט לחדשות ערוץ 2, והתייחס לקשירת שמו לפרשה: "אף אחד לא פנה אליי ולא אל פרקליטיי, ואף אחד לא ביקש ממני שום דבר כך שאני לא יודע על מה המהומה. אני מכחיש כל קשר לגבי הרמזים." ["הארץ אונליין", 10.4].

* ליטמן מור [גיליון 533]: "עם השתקמותנו אנחנו לא נירדפים, תודה לאל. אולי מי שהוא מהקוראים יציע מילה או ביטוי הולם. אני במילון לא מצאתי."

ד"ר יובל ברנדשטטר:  טועה ליטמן מור: א. עדיין לא השתקמנו. כעם וכמדינה עדיין איננו יודעים את מלאכת הריבונות והשלטון על ארצנו ואדמתנו. ב. עדיין אנו נרדפים. נא לפתוח את דפי השיטנה של חמאס והג'יהאד, ושל משתפי הפעולה היהודים שלהם, כדי לדעת שהאנטישמיות חיה קיימת ובועטת, ועתה אנו ממתינים לפיתרון הסופי הבא מצפון מזרח, עוד המן הרשע, בעוד העולם עומד מן הצד למִשְׁבּתנו ומספק להמן את כל הדרוש לו להשלים את הפּוּר.

* תיקון טעות נפוצה [גיליון 533]: הפסל אברהם מלניקוב נולד בבסרביה ולא בסרביה.

* הדרישה להחזיר את המסמכים שהחשודה בריגול ענת קם חשודה בגניבתם מצה"ל אינה אלא בדיחה. מה שנגנב ונצרב על גבי שני תקליטורים, אפשר לצרוב הלאה באלפי עותקים ולאחסן בכל מקום שיעלה על הדעת, ולא רק בכספות, גם בקופסת טמפונים, ואפשר לשלוח באינטרנט לכל קצווי עולם. לכל היותר אפשר לדרוש מענת קם את התקליטורים המקוריים שבחוצפתה צרבה, כדי לדעת בדיוק מה היה בהם. אבל היא לא לבדה. יש עיתונאי, אבי בלאו, המתחזה ללוחם חופש ומוּסר ומשתמש בחומרים שלה כדי להשחיר את שמו של צה"ל, ויש עיתון פרו-פלסטיני שהדפיס את הדברים וגם יוצא מעורו כדי להגן על שני אלה ולהציגם כעושי מעשה אזרחי למופת בבואם לחשוף את האורוות המסריחות של הצבא הישראלי הנתעב והפלילי. ממש פרס ישראל על מפעל חיים מגיע להם ביום העצמאות הקרוב! אנחנו היינו שולחים מיד אנשי מוסד ללונדון כדי לוודא ששתי הקלטות ועותקיהן אינן ברשותו של בלאו, ושאם הן כן ברשותו, להגן עליו מפני גורמים עוינים שיהיו מוכנים לרצוח אותו כדי לשים ידם על החומר הסודי. המצב שלו מסוכן-לעצמו לא פחות משל עו"ד אורי מסר. וטוב שמלחמת השחרור כבר הסתיימה כי עם עיתונות של היום צבאנו היה מתפורר והיינו מפסידים במלחמה!

* דומה כי הברנג'ה של עיתונאי ישראל ניצבת די כאיש אחד מאחורי אבי בלאו וזאת קודם כל מחשש שייסתם להם מקור פרנסתם, הוא ההדלפות. כל שאר השיקולים, כגון ביטחון ישראל, חופש פעולה לצה"ל ואי-הסגרת מידע לאויבינו – לא מעניינים אותם! רק אל תפגעו בחיסיון של עיתונאי-למדליף שעליו פרנסתנו, פרנסה יפה שהיא נשמת הדמוקרטיה!

* טוב עשה נתניהו שביטל את השתתפותו בוועידת הגרעין בוואשינגטון. אנחנו לא נהיה השעיר לעזאזל של העולם וגם לא שק החבטות שלו. יש לשער כי בהיעדרו מן הוועידה – יחבטו משתתפיה זה בזה ויקבלו את ההחלטות המופרכות ביותר שאפשר להעלות על הדעת! לדעתנו מספיק היה שישראל תשלח לוועידה את הרשלה מאוסטרופלר – או את שמעון פרס עם חזון המזרח התיכון החדש שלו.

* במועצת העיר תל-אביב חלוקות הדיעות. לאחר אישור ההחלטות על הרס היכל התרבות ע"ש פרדריק מאן, והרס טיילת להט שבה הושקעו סכומים עצומים והיא יפה וגדולה ורחבה ומתפקדת בצורה נהדרת ועדיין לא כולה ממוסחרת, – הוחלט שאחרי יום העצמאות ישונה שמה של כיכר רבין – ובדיוק על כך חלוקות הדיעות! איזה שם חדש? – חלק מבקש לקרוא אותה כיכר המפטֵר דן מרגלית, על שם העיתונאי שחשף בחודש מרס 1977 את חשבון הדולרים של העבריין יצחק רבין ואשתו לאה ובכך הביא להתפטרותו של רבין מראשות הממשלה – וחלק מבקש לקרוא לה כיכר המפטֵר שלדון אדלסון על שם מיליארדר מלונות ההימורים היהודי-אמריקאי, שהקים בכספיו חינמון בישראל ושכר לחינמון את דן מרגלית שיתקוף את ראש הממשלה אולמרט ושיביא להתפטרותו.

* הזמנה לביקור באתר החדש של יצחק נוי: www.magnetradio.com – – ובתוכנית "שבת עולמית" האחרונה התאפק נוי עד הדקה ה-59 – ואז אמר את המילה "אוביסיטי"!

* כל הכרזות הלא-חתומות, באותיות הגדולות והצבעוניות – המתפרסמות במכתב העיתי, נכתבו על ידי המערכת! – אגב, מי במערכת ביטחון-שדה ייתן את הדין על קלות ההדלפות?!

* לא לשכוח! סרטו של פרופ' שאול הראל "ילדים ללא צל" יוקרן בערוץ 10 היום, יום שני, מוצאי יום השואה, 12.4.10 בשעה 18.50.

* בקשת מחילה מוויליאם שייקספיר. בצרופה שהביאה בגיליון הקודם, לאוהבי שייקספיר שבינינו, שלוש סונטות של הגאון מסטראטפורד בתרגומו החדש של יוסי גמזו – נשמטה בטעות שורה מס' 12 בסונטה השנייה (סונטה מס' 149) שנוּסָּחָהּ המדוייק הוא:

                                                                    
Commanded by the motion of thine eyes?                                            

פאשלה זו אירעה בהבאת מקור האנגלי ולא בתרגום העברי, אך מאחר ששייקספיר הוא, בין השאר, מחברה של ה"קומדיה של טעויות", אנחנו מקווים כי ייסלח לנו גם על טעות זו.

* * *

עיתונות שמקעקעת את כוחות הביטחון והצבא של מדינה שנאבקת עדיין על קיומה ועל עתידה –

אינה פועלת בשם הדמוקרטיה וטוהר המידות

 אלא בשמה של הפקרות מזעזעת

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,191 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מיספר הכניסות לאתר

החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010

הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים

פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,

5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,

 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל