| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 535
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' באייר תש"ע, 15 באפריל 2010
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
אהוד בן עזר: שיגעון העליונות הישראלי [פורסם לראשונה בשנת 2002].
יוסי גמזו: דָדוֹ, במלאות 34 שנים למותו בטרם עת.
עמוס גלבוע: "הארץ": "זכות הציבור לדעת רק את מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, על פי האג'נדה שלנו." ציטוט.
אהוד בן עזר: לכנות את קם ובלאו "דרייפוס" זה עלבון לדרייפוס!
אורי אורלב, חדוות ה-די.די.טי והשואה. ציטוט.
אורי הייטנר: מתי ייפול האסימון?
שלמה אבינרי: עמדת הערבים בשואה, ציטוט ותגובה.
אהוד בן עזר: המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש.
עוז אלמוג: מדוע נעשינו פתאום "רוּחְנִים"? על הסיבות לחדירת הניו אייג' לחיינו. חלק ראשון של המסה.
ארנה גולן: השיר "סליחות" – שני חלקים או שני שירים?
11 שירים מאת אילן בושם.
דן אלמגור: "וילדה שחורה כדת" או: "מדוע שונאות הילדות הלבנות את אחיותיהן השחורות?"
איליה בר זאב: סָלוֹמֶה 2010.
משה גרנות: שחרור מחרצובות הריאליזם, על הרומן של לימור שריר "סודות מרקש".
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
* * *
אהוד בן עזר
שיגעון העליונות הישראלי
פורסם לראשונה בשנת 2002
אני קורא את חזונות השלום המתלהמים של א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, יוסי ביילין, יוסי שריד ודומיהם, שלא נרפאו וגם לא יירפאו כניראה לעולם משיגעון העליונות ה"יוני" שלהם – הסבור שבנו האשמה וכי יש בכוח ויתורינו לשים קץ לסכסוך שלנו עם העולם הערבי והמוסלמי, וכי אין נשקפת לנו שום סכנת השמדה מצידם אם רק נהיה "טובים".
ואני נזכר בחוברת שפירסם בשנת 1967 יהושפט הרכבי ז"ל (1994-1921), שהיה אלוף וראש אמ"ן, ולימים פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים – "עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב" (דביר, תשכ"ז, 79 עמ'). החוברת נכתבה בנוסחה הראשון לפי הזמנת כתב-העת של ז'אן פול סארטר "זמנים חדשים", שראה אור בפריס בסוף יוני 1967. הנוסח העברי נערך סופית בתחילת 1966, ומשום כך הוסיף לו הרכבי הקדמה שנכתבה כבר לאחר מלחמת ששת הימים. דבריו אלה נכתבו בטרם הוקמה אפילו התנחלות אחת בשטחים שנכבשו זה עתה.
הרכבי ניתח בחוברתו שתי גישות ישראליות דומיננטיות, ה"קשיחה" או ה"ניצית", וה"רכה" או ה"יונית".
נקודת-המוצא של הגישה ה"קשיחה", ה"ניצית" או הלאומית, היא הזכות ההיסטורית של היהודים לארץ-ישראל, היא כאילו ציפתה שהערבים יכירו בכך ויוותרו על הארץ, ומשטפחה המציאות על פניה, החלה נוטה לראות את היחסים בין העמים כמישור שבעיקרו הוא א-מוראלי. קיימת בה תחושת עליונות חזקה, ואמונה כי הניצחון היהודי אינו רק תוצאה של עדיפות בעוצמה, אלא גם בסגולות מוסריות. אין היא חרדה מהמשך הקונפליקט לזמן ארוך, אין בה נטייה לרכך את חומרתו, וגם אין לה הצעת פתרון של שלום, אלא היא רואה את המשך המאבק עד שילאה האוייב.
בכך גם חולשתה העיקרית של העמדה ה"ניצית", כי בעוד מדינות ערב יכולות לקוות לחסל את הקונפליקט במלחמה, אין המלחמה יכולה להיות לישראל פתרון סופי. ואמנם, פרדוכסלית, דווקא הניצחון במלחמת ששת הימים עלול להוליד קוצר-רוח ואכזבה, משום שהישראלים עשויים לטעון כי אם ניצחון כה מפואר אינו מביא להסדר סופי, הרי שהמצב רע. לדעת הרכבי, עלינו להיות נכונים לקונפליקט ממושך ומייגע ולא להיתפס לאשלייה כי עם ניצחוננו במלחמה נוכל לאכוף את השלום. בכך גם הסכנה החמורה ביותר לעמדת ה"ניצים", העלולים להגיע לקיצונית של ראיית הקונפליקט כנצחי.
אך גם הגישה ה"רכה" והליבראלית, ה"יונית", סובלת לדעת הרכבי ממגרעותיה של תחושת העליונות הישראלית. עצם הניסיון לראות את ההיסטוריה של יחסינו עם הערבים כמסכת הזדמנויות-לשלום שהוחמצו על-ידינו – יש בה משום המעטת ערך רצינותה של העמדה הערבית. גישה "יונית" זו נוטה גם להקל בערך איומי-ההשמדה. ייתכן שבדחייה ה"יונית" של האפשרות שמטרת הערבים היא חיסולנו – "יש גם התפעלות-עצמית, הדוחה את האפשרות שישאפו הערבים לחסל אנשים כה מובחרים ונעלים," כדברי הרכבי. ההדגשה כאילו מוכרח להיות לישראל אמצעי להשפיע על הערבים שיעשו עימה שלום, מעורר את החשד שגם פה פועל שיכרון העליונות הישראלי, ועימו תחושת תיסכול חריפה: מאחר שניצח במלחמות, אך לא בשלום, אין הישראלי מוכן להודות כי אובייקטיבית נבצר בינתיים השלום מהשגתו, והריהו נוטה להאשמה עצמית על ההזדמנויות שהוחמצו, כרוצה לומר: אילו רק היינו "בסדר", היה גם השלום בהישג ידינו. רק בנו תלוי הדבר. שאיפתה החיובית של עמדה זו, לדברי הרכבי, מסתלפת משום עיוורונה לראות את עומק ההיפגעות הערבית. היא נדחקת לקיצוניות של ראיית הקונפליקט כקונפליקט מדומה, והיא נוטה לפרש כל ביקורת עליה כדגילה בעמדה קיצונית הפוכה, כלומר – הקונפליקט נצחי, עניין שבפאטאליזם ואינו ניתן ליישוב.
הרכבי אמר שעלינו לרחוק משימוש בקטגוריות של נצחיות לגבי מצבים מדיניים, אך מצד שני הוא ציין כי אל הגישה ה"רכה" מצטרפת נטייה התאבדותית ישראלית, שסימוכין לה בכמה הלכי-רוח קיצוניים במוסריותם ובהאשמתם-העצמית, הן בספרות העברית הצעירה והן בנוער הישראלי.
אהוד: זו תזכורת צנועה למי שחושב בטעות כי נעשיתי "ימני" וכי כך גם המכתב העיתי. על דבריו אלה של הרכבי, להם אני מסכים במאה אחוז, אני חוזר בדפוס ובהרצאותיי כבר 43 שנים!
* * *
יוסי גמזו
דָדוֹ
במלאות 34 שנים למותו בטרם עת
הַיֶּלֶד בֶּן הַשֵּש אֲשֶר בָּכָה בְּסָרָיֶבוֹ
בְּהַלְוָיַת אִמּוֹ הָאֲהוּבָה הוּא הַלּוֹחֵם
שֶעֹז-רוּחוֹ כְּאִיש פַּלְמָ"ח הַקָּם מוּל הָאוֹיֵב הוּא
נֵס מִנִּסֵּי מוֹרֶשֶת-קְרָב שֶאִיש לֹא יִשְכְּחֵם.
וּמִשַּיֶּרֶת חֻלְדָּה, סַן-סִימוֹן, וְעַד לַנֶּגֶב,
מִקַּו-הָאֵש בִּימֵי "קַדֵּש" וְעַד גֵּיסוֹת שִרְיוֹן
וַעֲלִילוֹת פִּקּוּד צָפוֹן שֶבּוֹ לָחַם כְּנֶגֶד
הַסּוּרִים בַּגּוֹלָן – עָמַד בְּכָל מִבְחָן עֶלְיוֹן.
וְכָל מִי שֶמֵּבִין בְּתִפְקוּדוֹ שֶל לֵב, יוֹדֵעַ
שֶאֹמֶץ כֹּה נָדִיר כְּמוֹ שֶפָּעַם בַּלֵּב הַזֶּה
שֶלֹּא שָבְרוּ אוֹתוֹ לֹא מִלְחָמָה וְלֹא פְּחָדֶיהָ
יֵש רַק לִמְתֵי-מְעַט בְּצַד שְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.
* * *
וּבָאָה מִלְחַמְתּוֹ שֶל יוֹם כִּפּוּר שֶאֵין כִּפּוּר בָּהּ
לְמִי שֶלֹּא קָרָא שָם אֶת הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר
וְהוּא הִתְרָה מִפְּנֵי מֶחְדָּל וּכְשֶהֻפַּל הַפּוּר בָּהּ
לְרֶגַע לֹא שִעֵר כִּי דֶרֶג-עָל אוֹתוֹ יַפְקִיר.
אַךְ גַם לַלֵּב הֲכִי חָזָק יֵש סַף-שְבִירָה-וָהֶלֶם
בָּרֶגַע שֶבְּעָוֶל מְשַוֵּעַ הוּא נִתְקָל
וְלֹא רַק עַל שִי"ן-גִּימֶ"ל אַשְמַת-שָוְא פִּתְאֹם מֻטֶּלֶת
בִּמְקוֹם עַל מִי שֶמֵעָלָיו, גַּם עַל הָרָמַטְכָּ"ל.
וְכָל מִי שֶמֵּבִין בְּתִפְקוּדוֹ שֶל לֵב, יוֹדֵעַ
שֶאֹמֶץ כֹּה נָדִיר כְּמוֹ שֶפָּעַם בַּלֵּב הַזֶּה
שֶלֹּא שָבְרוּ אוֹתוֹ לֹא מִלְחָמָה וְלֹא פְּחָדֶיהָ
יֵש רַק לִמְתֵי-מְעַט בְּצַד שְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.
* * *
וְלֹא אַתָּה וְלֹא פְּקוּדֶיךָ, דָדוֹ, שָם טָעִיתֶם
כִּי אִם מִמְשָל כּוֹשֵל שֶמִּדִּין-צֶדֶק הִשְתַּמֵּט.
הָעָם הַזֶּה זוֹכֵר הֵיטֵב כֵּיצַד שְנֵיכֶם הֲיִיתֶם
צוֹדְקִים, כֵּן, דָּדוֹ, רַק שְנֵיכֶם – אַתָּה וְהָאֱמֶת.
הָעָם הַזֶּה יִזְכֹּר אוֹתְךָ תָמִיד כְּאוֹת וָסֵמֶל
לְכָל מָה שֶיָּפֶה בּוֹ, וְאַמִּיץ בּוֹ, וְטָהוֹר.
יֶשְנָם מֵתִים שֶלֹּא מֵתִים כִּי מוֹרַשְתָּם קוֹסֶמֶת
כְּנֶכֶס לֹא-נִשְכָּח וּכְמוֹפֵת מִדּוֹר לְדוֹר.
וְכָל מִי שֶמֵּבִין בְּתִפְקוּדוֹ שֶל לֵב, יוֹדֵעַ
שֶרַק תְּחוּשַת הָעָוֶל הַפּוֹלַחַת בֶּחָזֶה
שֶלֹּא שָבְרוּ אוֹתוֹ לֹא מִלְחָמָה וְלֹא פְּחָדֶיהָ
הִיא שֶשָּבְרָה בְּלִי צֶדֶק אֶת הַלֵּב הָעַז הַזֶּה.
* * *
עמוס גלבוע
"הארץ": "זכות הציבור לדעת רק את מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, על פי האג'נדה שלנו."
על רקע העמדות שמציג עיתון "הארץ" בפרשה "הביטחונית", שאלה פשוטה לי לעיתון: מה הייתם עושים לו מזכירתו של עורך "הארץ" היתה גונבת אלפי מסמכים הנוגעים לשיקולי העיתון לגבי החומר המתפרסם בעיתון, המתייחסים לאסטרטגיה בה נוקט העיתון ביחס למשפטים השונים שהוא מנהל, הדנים בסוגיות של שיפור ההכנסות – ומוסרת אותם לגוף מתחרה? האם הייתם פוקדים על כמה מהכתבים שלכם להתייצב כאיש אחד ולהצדיק את המעשה בשם "חופש הציבור לדעת"?
שאלה הפוכה: נניח ששודד כספות בנק היה מעביר לאחד מהעיתונאים שלכם את שללו הנכבד, ומבקש שיפרסם תחקיר על קלות שוד הכספות – האם הייתם מנהלים משא ומתן עם הבנק על החזרת השלל ומאפשרים לעיתונאי לברוח לחו"ל עם חלק מהשלל, ועוד להגן עליו?
עיתון "הארץ" מעלה שלל נימוקים על מנת להצדיק הן את מעשה הגניבה של החיילת והן את העובדה שעיתונאי שלהם מחזיק ברשותו מאות מסמכים מסווגים גנובים. מבין הנימוקים בולט הנימוק של "זכות הציבור לדעת". וכך כותב אותו עיתונאי ממקום "גלותו": "אני עיתונאי והמטרה שלי היא לספק לקורא את מרבית ואת מיטב המידע האפשרי."
אכן, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת הפכו אצלנו לערך קדוש, מיסטי, תמצית הדמוקרטיה. ואני בא לטעון שבחלקים של התקשורת שלנו, ובעיקר בעיתון "הארץ", "זכות הציבור לדעת" היא בעירבון מאוד מוגבל, ונוסחתה היא: "זכות הציבור לדעת רק את מה שאנחנו רוצים שהוא יידע, על פי האג'נדה שלנו."
שתי דוגמאות:
הראשונה: לפני זמן מה פורסם מחקר מקיף ומפורט של תגובה ישראלית, חצי רשמית, לדו"ח גולדסטון. ציבורים נרחבים בעולם נחשפו לו. הדו"ח מכיל חומר מודיעיני "מולבן" ומאושר ע"י הגורמים המוסמכים; לא חומר גנוב! אבל, ראה זה פלא. עיתון "הארץ" לא הזכיר, ולו במילה אחת, שיצא מחקר כזה! כן, זה אותו עיתון שהשחית אלפי מילים במאמרים ודיווחים ומאמרי מערכת על דו"ח גולדסטון ועל פשעי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". אז מה עם קדושת "זכות הציבור לדעת" של קוראי העיתון? אני משער שהדו"ח, שחשף אחד לאחד את שקרי דו"ח גולדסטון, לא עלה בקנה אחד עם האג'נדה של עיתון "הארץ", אבל, זאת רק השערה ושאלתי הפשוטה לעורך העיתון היא: מדוע מנעתם מהקוראים שלכם את הזכות לדעת על מחקר התשובה המפורט נגד דו"ח גולדסטון?
השנייה: עיתון "מעריב" תבע את ה"דה-מרקר" על העתקת כתבות מהמוסף הכלכלי שלו בסכום של כ-17 מיליון שקל. בעיצומו של המשפט הודיעה החברה המוציאה לאור את הדה-מרקר (בבעלות "הארץ") על פירוקה מרצון. צעד מדהים ומפתיע זה הניע את "מעריב" לבקש עיקול על נכסי החברה, וזה ניתן במעמד צד אחד. בעלי עיתון "הארץ" ביקשו מבית המשפט להטיל מיידית צו איסור פירסום על כך, והנימוק היה שאם הדבר ייוודע לציבור, ייגרם נזק כלכלי לעיתון. כן, אביר "זכות הציבור לדעת", אלוף הבקשות לביטול צווי איסור, נוהג ההיפך מעשרת הדיברות שלו ברגע שזה נוגע לכיסו. ומשהוסר צו איסור הפרסום – האם עיתון "הארץ" זיכה את קוראיו בדיווח על הפרשה? מה פתאום!
פרשת קם ובלאו חוזרת ומעידה כי סיסמת "הזכות לדעת", הפכה אצלנו, בין השאר, לעלה תאנה להפקרות מוחלטת בסוגיות של ביטחון המדינה, בנושאים של חיים ומוות. היושם לכך הקץ, או שנתאבד לדעת?
פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 13.4.20
* * *
אהוד בן עזר: לכנות את קם ובלאו "דרייפוס"
זה עלבון לדרייפוס!
אהוד היקר,
לא נותר לי אלא לומר, כי למי שהיתה חיילת וכעת דרייפוס-קם של המערכת מגיע פרס ישראל ולא איומים ומעצר בית. מקווה שבית המשפט, שבמעשיה הגנה על פסיקתו, יידע להעריך זאת,
לילה טוב
אלי יזרעאלי
אהוד: ענת קם ואבי בלאו אינם "דרייפוס". דרייפוס הורשע על לא עוול בכפו כתוצאה מקנוניה אנטישמית בצבא הצרפתי. ואילו שני אלה – הם חשודים על עוול ברור בכפם, ואם יורשעו זה יהיה משפט צדק! – לכן כדאי לכל הצדקנים ולכל הבלתי-בקיאים בהיסטוריה להפסיק לקרוא להם "דרייפוס" כי זה מוציא שם רע לדרייפוס כאילו הוא היה עבריין כמותם ואזיי האנטישמים שהפלילו אותו, צדקו! – הפוך על הפוך!
אתה הבנת את זה, דרייפוס?
* * *
מחול השדים הנערך סביב משפטיו של אהוד אולמרט מחזק בי את החשד שאין לפרקליטות הוכחות מוצקות מאחורי כתבי האישום שהוגשו נגדו וכי הם לא יביאו לידי הרשעה
אהוד בן עזר
* * *
כיצד הפליטים האשכנזים, הפרימיטיביים, שלא נולדו בצפון-אפריקה, אהבו את ה-די.די.טי, (שתרם, יחד עם הפנצילין, לניצחון בעלות הברית על הגרמנים ובייחוד על היפנים), וכיצד היישוב העברי, ובייחוד הקיבוצים, לא רצו לשמוע על השואה!
מיה סלע מראיינת וכותבת על אורי אורלב לרגל יום השואה
"הארץ", 19.4.01
גם יחסו של אורלב לחוויית העלייה יוצא דופן. הוא לא ניסה, כרבים אחרים, להיות צבר בכל מחיר ולהסתיר את עברו. הוא גם לא חווה בקיבוץ גניגר יחס רע או מתנכר. אפילו את חוויית הדי-די-טי הוא זוכר בחיוב. "ריססו אותנו בדי-די-טי עוד בגרמניה, לשמחתנו הרבה. זה היה נס הריסוס הזה. כל יום היינו מחפשים את הכינים בתוך הבגדים שעקצו אותנו כל הזמן ופתאום לא היו כינים יותר."
הוא הגיע לארץ לבד עם אחיו. "הדודה שלחה אותנו לבד לפלשתינה ואני מאוד שמחתי. קודם כל זה הרפתקה חדשה, חוץ מזה היא כל הזמן אמרה לי מה לעשות ורציתי להיפטר ממנה, אף שאהבתי אותה והייתי קשור אליה."
הם נשלחו לקיבוץ גניגר ושם מצא אורלב, שהיה אז בן 14, אנשים רבים שרצו לשמוע על המלחמה. "באנו לקיבוץ שהיו בו הרבה פולנים. אחרי שבוע הושיבו אותי על הדשא וסיפרתי להם על המלחמה, שעתיים לפחות אף אחד לא זז ואני סיפרתי."
* * *
אורי הייטנר
מתי ייפול האסימון?
לפני 17 שנים, עם חתימתו של הסכם אוסלו, הדהמתי כמה מחבריי ומן האנשים המכירים את השקפת עולמי, כאשר במיספר מאמרים הבעתי תמיכה בהסכם. התמיכה לא היתה חד-משמעית אלא מסוייגת למדי. אמנם ההסכם לא ביטא את השקפותיי, כפי שביטאתי עד אז. אמנם עד אז טענתי, שמאחר שאש"ף מייצג את הפזורה הפלשתינאית, אין הוא מחפש פיתרון פרגמטי לפלשתינאים תושבי יש"ע, אלא מימוש האמנה הפלשתינאית על כל הכרוך בה, ולכן אין הוא פרטנר ראוי. אולם מרגע שנחתם ההסכם, סברתי, המציאות השתנתה, ואין טעם לדבוק בדוגמות – כרגע הברירה היא בין קיפאון, לבין מתן צ'אנס למהלך החדש. וסברתי שיש לתת צ'אנס. העובדה שהיה זה תהליך הפיך – תקופת ניסיון של הסדר ביניים, הגבירה את תמיכתי.
זמן קצר לאחר ההסכם, התראיין אדריכלו יוסי ביילין ל"מעריב". להלן קטע מן הראיון (מראיין אברהם תירוש, 26.11.93):
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה-שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
שנים רבות חלפו מאז. מבחן הדם – בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר מכן, היה כבד מנשוא. אף על פי כן, המשכנו בתהליך, חתמנו על הסכמי אוסלו ב'. ומבחן הדם הלך וכבד, הלך וגבר. כל בר דעת לא יכול לטעות – הניתוח הזה נכשל. יש להחליף דיסקט. יש לנסות דרך חדשה.
גם אהוד ברק הבין זאת. הדרך החדשה שבה הוא ניסה ללכת היתה ויתור על שלבי הביניים וחתימה על הסדר קבע, שישים קץ לסכסוך. בדרך, הוא ויתר על כל העקרונות המדיניים של מפלגתו – פשרה טריטוריאלית, שלמות ירושלים, בקעת הירדן ועוד. הצעותיו – הנדיבה בקמפ-דיוויד, והמופקרת בטאבה, נדחו בדם, באש ובתמרות עשן. בכל שנות הסכסוך, לא היה מרחץ דמים כמו זה שלאחר הוויתורים הגדולים ביותר. ואם יש מי שמאשימים את ברק בכך שבכל זאת היה עליו עוד קצת יותר לסחוט את הלימון הזה, לוותר עוד קצת, למצוא עוד דרכים לרצות את הפלשתינאים – אהוד אולמרט עשה זאת אשתקד. כל מה שאורי אבנרי הציע מאז 1967 הפך אולמרט למדיניות ב-2009. כל ההצעות, שיוני היונים של "שלום עכשיו" טענו שברגע שישראל תציע – מיד ייכון שלום; אולמרט הציע אותן, והפלשתינאים דחו אותן. כן, אחרי שאולמרט הציע נסיגה מ-99% מהשטחים, פיצוי של אחוז משטח ישראל על כבשת הרש שממנה לא ניסוג, הכרה עקרונית ב"זכות" השיבה, קליטת אלפי "פליטים" בישראל, הפלשתינאים לא היו מוכנים לתנאים אלה, ובראיון לתקשורת האמריקאית אמר אבו-מאזן שנותר פער גדול בין עמדות הצדדים...
בין הרפתקה א' של אהוד ב' להרפתקה ב' של אהוד א' ניסה אריק שרון דרך אחרת – אם אין מי שמוכן לקבל מאיתנו את השטחים בהסכם, כיוון שאין הוא מוכן לשלם את מחיר ההכרה בזכות קיומה של ישראל, ניסוג ללא הסכם. הנסיגה מרצועת עזה היתה בדיוק "לפי הספר" – עד המילימטר האחרון, תוך גירוש כל יהודי שחי בסביבה, עד היהודי האחרון. התגובה היתה אלפי טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית בנגב המערבי. שוב התברר, שמטרת הפלשתינאים אינה לעקור את נווה דקלים אלא את שדרות ואשקלון.
אחרי 17 שנים של ניסיון אחרי ניסיון, הגיע הזמן שנעצור ונחשוב. אולי הדרך שהחלה באוסלו היא דרך ללא מוצא? אני מציע לכולנו לעשות היום, מה שאני עשיתי לפני 17 שנים – לא לדבוק בדוגמות, אלא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, בפתיחות, שמא אבד כלח על אותן דוגמות?
מה הטעם לדבוק שוב ושוב בדרך שכשלה פעם אחר פעם? מה טעם לדבוק בדרך הכושלת, אחרי שכל כישלון עלה לנו בנהרות של דם? האם לא הגיעה השעה שייפול לנו האסימון, ונבין שהניסיון לפייס את הפלשתינאים כשל, ורק הגביר את המוטיבציה שלהם להשיג את מטרתם – מדינה פלשתינאית במקומה של ישראל, ולא מדינה פלשתינאית לצדה של ישראל?
הכרה במציאות, היא תנאי הכרחי לגיבוש אסטרטגיה חלופית. באשר לדרך החדשה – סביר להניח שתהיינה בתוכנו מחלוקות. הבעייה היא שעדיין קיימת מחלוקת על הבנת המציאות – רבים מאוד בתוכנו מסרבים להתפכח, מסרבים להישיר מבטם למציאות, מגלים דוגמטיות וניוון מחשבתי בלתי ניתנים להבנה, ודבקים בדרך עבשה ומיושנת שכבר מזמן אבד עליה כלח. עד מתי?
* * *
שלמה אבינרי
עמדת הערבים בשואה
ציטוט מגיליון "הארץ" ביום 11.4.10
אחת הטענות העקרוניות שמעלים הפלסטינים אומרת, כי יש אי-צדק בסיסי בכך שהם אלה שהיו צריכים לשלם, לכאורה, את המחיר על הפשעים שביצעו האירופים בשואה. נכון, כמובן, שגרמניה הנאצית ובעלות בריתה, ולא הפלסטינים, הם שאשמים בשואה. עם זאת, כל טיעון הכורך את הקמתה של מדינת ישראל באופן בלעדי בשואה - מתעלם מהעובדה שהציונות המודרנית קדמה לשואה, אם כי ברור שהשואה העצימה את התביעה לריבונות יהודית.
ואולם, גם הטיעון הערבי המטיל את כל האחריות על אירופה אינו מדויק לחלוטין. תכליתו של המרד הערבי, שפרץ ב-1936 נגד השלטון הבריטי, היתה לשנות את העמדה הבריטית, שמאז הצהרת בלפור תמכה בזכות היהודים לעלות לארץ-ישראל. המרד נועד גם לפגוע ביישוב היהודי ולהרתיע יהודים שהתכוונו לעלות לארץ. הבריטים, על פי מיטב המסורת הקולוניאלית, דיכאו את המרד באכזריות רבה והיישוב היהודי סייע להם ונסתייע על ידם.
אלא שבחורף 1938-1939 חל מפנה במדיניות הבריטית, שנבע מהכרתה של ממשלת צ'מברליין בעובדה, שמדיניות הפיוס כלפי היטלר נכשלה. בריטניה החלה בהכנות למלחמה בנאצים ובמסגרת זאת שינתה את מדיניותה במזרח התיכון. על רקע רצונה לאבטח את הקשר האימפריאלי הקריטי להודו דרך תעלת סואץ, חששה בריטניה כי המשך הדיכוי האלים של המרד הערבי עשוי לקרב את הערבים באזור כולו אל גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. המסקנה היתה שיש להתקרב לערבים ולהתרחק מהיהודים ומהציונות. כפי ששר המושבות מלקולם מקדולנד הסביר למנהיגות הציונית, המפנה לא נבע מכך שהבריטים השתכנעו בנכונות הטיעונים הערביים, אלא מחישובים של ריאל-פוליטיקה: יש יותר ערבים מאשר יהודים; היהודים ממילא יתמכו בבריטים הנלחמים בנאצים; הערבים, לעומת זאת, עלולים לחבור לנאצים.
הפרדוקס האכזרי טמון אפוא בכך, שדווקא כאשר הוחלט לשנות את המדיניות הפייסנית כלפי היטלר - החלה הפייסנות כלפי הערבים. זו היתה הסיבה למדיניות "הספר הלבן" של 1939 - ההגבלה הדרסטית על זכותם של היהודים לקנות אדמות במרבית שטחי ארץ-ישראל וקביעת התקרה הסופית (75,000) להגירה היהודית.
מדיניות זו לא השיגה בדיוק את מטרתה: המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, מצא את דרכו לברלין; בעיראק פרץ מרד אנטי-בריטי ופרו-נאצי בראשותו של ראשיד עלי אל-כיילאני. למרות זאת המשיכו הבריטים בעת המלחמה ליישם את מדיניות הספר הלבן בעקביות: שערי הארץ נסגרו, הצי הבריטי נלחם בהעפלה ואוניות שביקשו להציל יהודים מהכיבוש הנאצי (כמו "סטרומה" ואחרות), הוחזרו למקום מוצאן ונוסעיהן מצאו את מותם - מי במצולות ים, מי במשרפות.
האשמות בשואה הן גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. אבל הסיבה לכך שמספר בלתי ידוע של יהודים, אולי מאות אלפים - ובתוכם גם סבי וסבתי מהעיירה מאקוב פודהאלאנסקי שבפולין - לא ניצלו ולא הגיעו לארץ-ישראל קשורה לעמדתם של הערבים, שהצליחו לסגור את שערי הארץ בשעה הקשה ביותר לעם היהודי. כל מי שמבקש לקרב את ההתפייסות בינינו לבין הפלסטינים חייב לעמוד על כך ששני הצדדים יהיו קשובים זה לסבלותיו של זה, וזה חל על הפלסטינים בדיוק כפי שזה חל עלינו.
אהוד: אני חייב להודות כי חשבתי שההיסטוריה של ארץ-ישראל במאה ה-20 נהירה לי ויש לי הסבר לרוב התופעות, אבל רק לאחר שקראתי את מאמרו של שלמה אבינרי הבנתי לאשורן את הסיבות העיקריות למהפך בגישתו של השלטון הבריטי ליישוב העברי עם פרסום "הספר הלבן" ב-1939, עוד לפני פרוץ המלחמה. לא העליתי על דעתי שהדבר נעשה כדי לרצות את הערבים לבל יחברו להיטלר ולמוסוליני, וגם לא שיערתי לעצמי עד כמה דומים הצעדים האלה למה שמנסה אובמה לעשות כיום בחנופתו לעולם המוסלמי.
אני מתאר לעצמי מה אמר או היה אומר על כך וינגייט, אילו הספיק להבין, לפני שנהרג, את הבגידה הבריטית בחבריו לנשק מהיישוב העברי בימי המאורעות 1936-1939.
* * *
אהוד בן עזר
המעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
מתוך הרומאן "המושבה שלי", בהוצאת אסטרולוג, 2000
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
* * *
עוז אלמוג
מדוע נעשינו פתאום "רוּחְנִים"?
על הסיבות לחדירת הניו אייג' לחיינו
חלק ראשון של המסה
עידן חדש באוניברסיטה
לפני מיספר שבועות התקיים באוניברסיטת חיפה "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית". התבקשתי על ידי המארגנים לשאת הרצאה קצרה (כחלק מהפאנל המסכם של הכנס) שבה יוסברו שורשי חדירתה של "הרוחניות החדשה" ללב התרבות הישראלית. תחילה היססתי, משום שהתקבל אצלי הרושם שהכנס יושב בתפר שבין מדע למטאפיזיקה (מה שמכונה בעגת הרחוב "ממבו ג'מבו") וחותר בעקיפין תחת מסורת מדעית מודרנית. שאלתי את עצמי האם בשם הרייטינג והפתיחות, האוניברסיטה שלי לא נותנת לגיטימציה עקיפה לערעור יסודות המדע ולערבוב אופנתי בין אמת, המבוססת על מתודות אמפיריות ומשמעת לוגית מחמירה, לבין להג פוסט-מודרני, המערבב בין דמיון למציאות.
מה שהכריע בסופו של דבר את כף לטובת ההרצאה היתה ההכרה כי עצם קיום כנס שכזה באוניברסיטה ישראלית הוא מסימני הזמן, לטוב ולרע, וכיוון שכך – הדבר מחייב התייחסות סוציולוגית כלשהי. החלטתי לשאת דברים, שבהם אחדד את קו התפר הדק שעליו יושבת תופעת ה"עידן החדש" (New Age) ואסביר מדוע החלטנו לאחרונה להיות מאד "רוּחְנים" (במלעיל כמובן).
אבל לפני ההסברים אקדים בהערה: "הרוחניות החדשה", או בשמה הפופולרי יותר "העידן החדש", היא למעשה חבילה אקלקטית ומבלבלת, הכוללת בתוכה מרכיבים מהגורן ומהיקב, שההדבקה ביניהם לא תמיד מוצדקת. למעשה מדובר בקולאז' של תופעות שיש בהן מהחיוב והשלילה כאחד (תלוי גם בהשקפת העולם). כיוון שכך, קשה לקבוע דעה ערכית פסקנית לגבי ה"עידן החדש". אבל דעה סוציולוגית אפשר גם אפשר לקבוע.
להלן מספר פעילויות המוזכרות בדרך כלל בנשימה אחת עם תופעת "העידן החדש": בתי מדרש חילוניים, לימודי קבלה, יוגה, מדיטציה, טייצ'י, וויפאסאנה, זן בודהיזם, לימודי תרבות (בעיקר תרבות המזרח הרחוק), רפואה אלטרנטיבית, פלדנקרייז, צמחונות וטבעונות, הומיאופתיה, חיים ירוקים, אקו-רוחניות, שאמאניזם, מיסטיקה, טיפול פסיכולוגי הוליסטי, קואוצ'ינג (כולל ספרי שיפור עצמי ודרכים להשגת אושר פנימי), יהדות מתקדמת, תפילה חילונית, התארגנויות קהילתיות חדשות (חוגים וקבוצות קטנות לבילוי ולמעורבות חברתית), חינוך אלטרנטיבי, פסטיבלי טבע בחופים וביערות (היותר מוכרים הם: "סגול", "בראשית", "שאנטיפי" ו"בומבמלה"), מוסיקה ניאו חסידית, עליה לקברי צדיקים ובכלל זה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, ביקורי רבנים ומקובלים לקבלת עצות וברכות, תקשור, סיאנס, אסטרולוגיה, גרפולוגיה, נומרולוגיה, קריאה בקפה ובקלפים.
מה שלא פחות מעניין ומבלבל היא העובדה שחבילת הרוחניות החדשה מהלכת קסם על אנשים משכבות אוכלוסייה מגוונות – החל בעניים מעוטי משכורת והשכלה וכלה במשכילים ומבוססים רחבי אופקים ורכוש. "תרבות השאנטי" חוצה גם גבולות מיגזריים ואפשר להבחין בהשפעתה לא רק בקרב חילונים ומסורתיים אלא גם בקרב דתיים וחרדים, ערבים ועולים חדשים ("שאנטי" – מילה בסנסקריט שפירושה דרכים להגיע לשלום עם עצמך והזולת, כלומר לשלווה פנימית ולהגשמה עצמית. המילה הפכה למטבע לשון בעברית המדוברת).
ב"ויקיפדיה" מגדירים את "העידן החדש" כ"מושג המתאר שלל תורות ואמונות פסבדו-מדעיות מהמאה העשרים ובנות ימינו." ספק אם ההגדרה הזאת קולעת, ובוודאי שאינה ממצה, לטעמי, את התופעה המורכבת.
דומני שהפעילויות והתפישות הנכללות תחת מטריית ה"עידן החדש" כוללות שישה מכנים משותפים – שיש בהם כדי להגדיר, כמכלול, את התופעה הרחבה:
1. מתן עדיפות להסברים של מדעי הרוח ("הרכים") על העולם – על פני ההסברים של המדעים המדויקים ומדעי הטבע ("הקשים"). במילים אחרות, גישה המסרבת לעשות רדוקציה של העולם לאטומים ומולקולות ומנסה לחפש את "הנשמה" שמעבר לחומר. לכן הדגש כאן הוא על פסיכולוגיה, תרבות ואמנות.
2. חיפוש אלטרנטיבה לצורת החשיבה והניתוח המערבית (הלוגית-אמפירית) שנעשתה כביכול "דיקטטורית" וחסרת סובלנות כלפי "האחר".
3. חיפוש אלטרנטיבה לסגנון החיים המערבי האולטרה-מודרני, שנעשה מעיק. לא בכדי הירחון הישראלי המזוהה ביותר עם "העידן החדש" נקרא "חיים אחרים – הירחון האלטרנטיבי הישראלי". אגב, גם כותרת המשנה של הירחון ממחישה את שימת הדגש על אלטרנטיבה לסגנון החיים המערבי: "רפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית".
4. חזרה לשורשי, לקמאי – שהוא גם קסום ונטול מסיכות.
5. פנייה לעולם הרגש והנפש.
6. כמיהה לעולם הלא-ארצי (מטאפיזי), תוך חתירה לאיזו משמעות קיומית עמוקה בעולמנו הכאוטי.
מהן אפוא הסיבות לפופולאריות הגואה של ה"עידן החדש"? נתחיל בגורמים המקומיים.
דעיכת האש הציונית שיקדה בלבבות
הגורם הראשון הוא דעיכת הלהבה הלאומנית [הייתי מציע להחליף את המילה בלאומיות. – אב"ע] והתגבשות הלך רוח ציני, המערער ללא מורא על כל מוסכמה מושרשת. תהליך הסרת הקדושה מחיינו, שהואץ אחרי מלחמת יום כיפור, יצר ואקום של זהות, המבקש להתמלא מחדש. הישראלים החילוניים מחפשים תוכן עמוק חדש לחייהם – מגדלור של משמעות-קיום שתחליף את המשמעות שיצקה בזמנו דת הלאום הציונית. דעיכת תרבות הלאום התמימה והטוטאלית אינה תופעה ייחודית לישראל, אבל כיוון שהלאומנות שיחקה ועדיין משחקת תפקיד כה גדול בחיינו, היחלשותה יוצרת מועקה גדולה במיוחד.
כזכור, הציונות פנתה למיתוסים מכוננים עתיקים (בעיקר לתנ"ך) כדי ליצור משמעויות לאומיות חדשות. גם היום הצעירים פונים לעולם הקמאי כדי לצקת משמעויות לחייהם. למשל, לעולם הקבלה היהודית או לעולם המיתולוגיות של תרבויות המזרח הרחוק. אולם הפעם המיתוסים העתיקים המחודשים הם בעלי משמעות יותר אוניברסאלית מאלה שאיפיינו את הציונות המסורתית. הם עוסקים בנושאים הקשורים בעיקר לגורלו של היחיד – גון אושר אישי, אמונה עצמית, זוגיות, הורות, בריאות וכדומה. אלה נושאים שמעניינים לא רק את היהודי ואת הישראלי והם קשורים להיווצרותו של מצפן ערכים מערבי-גלובלי בתר-לאומי.
אפשר לומר, ספק בחיוך, שפסטיבלי הסאטלנים אפופי הגראס מציעים תחליף למחנות הפעלתניים של תנועות הנוער, וכי ודי הטרנס האוטיסטיים מציעים אלטרנטיבה להורה המעגלית. ואם כבר חיוך, מותר לתהות האם מוקד חיינו עובר מ"לתרום" ל"לזרום" (מילת מפתח בעולם השאנטי)?
הודו בישראל
הרוחניות החדשה אינה המצאה ישראלית, אבל בדומה למוצרים חומריים ורוחניים אחרים שיובאו ארצה, גם היא "מגוירת" לטעם הישראלי. הגיור הזה החל למעשה כבר בחו"ל – בהוסטלים הרבים שבהם נפגשים תרמילאים ישראלים במזרח הרחוק, בדרום-אמריקה ובאוסטרליה. בהדרגה החלה ההשפעה לטפטף ארצה, אם בצורת הפקת מסיבות טרנס בסגנון גואה וקופנגן[?], אם בצורת דוכני תכשיטים, ביגוד ומזון אתני ואם בצורת סדנאות וחוגי העשרה בסגנון האשרמים ההינדים ומקדשי הבודהיזם. רק טבעי היה שהרוחניות תגיע מתישהו גם למוסיקה הישראלית ותוליד כוכבים עם רסטות וטמבור כדוגמת מוש בן ארי, עידן רייכל או להקת גאיה.
במובן זה, ובאופן די פרדוכסלי, הרוחניות החדשה היא בעצם תופעה כלכלית. תעשיית העידן החדש מספקת פרנסה טובה, בעיקר לצעירים, כי היא לא מצריכה משאבים רבים וידע מוקדם. פשוט צריך לדעת לייבא ולמכור בזמן את המוצר הנכון (בעיקר פיצ'יפקס זולים).
חלק לא מבוטל מיצרני וצרכני הרוחניות החדשה שייכים לשכבה בינלאומית שהשתחררה מעול ההישרדות ויכולה היום להתרכז בפיתוח תרבות פנאי (שכבה המכונה בסוציולוגיה "מעמד הפנאי"), באיכות החיים ("רווחה רוחנית") ובהארכת תוחלת החיים. "העידן החדש" הוא במובן זה מעין "ג'קוזי לנפש", ולחילופין "ויטמינים או תוספי מזון לנשמה".
מרתק להיווכח כיצד כל קבוצה וקבוצה מוסיפה למתכון הבסיסי של ה"שאנטי" תבלינים תרבותיים ממקורותיה שלה. בכך נוצרים גוונים שונים לתופעה הכללית. כך למשל, אנשי "הכיפות הסרוגות", שאימצו בעשור האחרון את מסורת התרמילאות החילונית, הוסיפו לנוסחה הכללית של הרוחניות החדשה את משנת הרב קוק, שירי הנשמה של הרב קרליבך, הווי ההתנחלויות ו"גולני שלי". כך הופיעו "נערי הגבעות" שהם סוג של היפים בדגם שנות השישים, עם תוספת של אוקטן דתי-לאומני, חסידי וקיבוצניקי (מהדגם הנכחד) גבוה. כתחליף או כתוספת לשיער הארוך ולצעיפים ההודים, הגברים מגדלים פעיאלאך בסגנון חרדי, חובשים כיפות צמר אמנותיות ומציגים "רישול מוקפד" של ציציות מחוץ למכנס. הנשים חובשות בנדנות צבעוניות ולובשות מלבושי שכבות פרחוניים (כך נקראת האופנה הזאת).
אגב, אצל הכיפות הסרוגות, ובמידה מסוימת גם אצל החילונים, התרבות השאנטית היא סוג של הצהרה שנועדה לייצר זהות דורית מובחנת. צעירי כיפות-הצמר פיתחו אלטרנטיבה לדור הוריהם והורי הוריהם, שמצהירה "אנו שונים מכם". לפעמים האלטרנטיבה היא סוג של פונדמנטליזם – שגם הוא בעצם פונה לקמאי.
חסידי ברסלב סחפו רבים במתכון צבעוני המשלב בין חסידות ישנה לטרנס מודרני. כך הפך קבר הרבי מברסלב באומן שבאוקראינה למוקד ההילולות השנתיות (בראש השנה, חנוכה ושבועות) של "החרדים-השנאטים" – מעין וודסטוק או אשראם של חובשי כיפות מכל הסוגים והמינים. [ושמעתי גם שזו הזדמנות של רבים מהם לשכב עם זונות מקומיות, לא-יהודיות! – אב"ע].
רבנים ואמנים מיוצאי עדות המזרח חיברו את השאנטי לתרבות המיסטיקה של יהודי ארצות האסלאם והחזירו (או יותר נכון חידשו) עטרות מסורתיות ליושנן, בדרכים מגוונות. לעתים נעשה הדבר מתוך דחף פנימי אותנטי וחוש יצירתי נהדר ולעתים מתוך חמדנות, בורות ומניפולציה מסחרית, המנצלת חולשות אנוש.
תגובת נגד להתפתחות המטרופולין המערבי
הרוחניות החדשה היא גם תגובת נגד להתפתחות המטרופולין המערבי, המתועש, המנוכר ורווי המסכות. בעולם שבו הכול מסחרי, מלאכותי ומניפולטיבי מתחזק הצורך בטבעי ובאמיתי. לכן אבן טבעית מחליפה בטון יצוק, מים מינרלים מחליפים קוקה-קולה, אוכל ביתי מחליף אוכל מוכן, וילה צמודת קרקע ביישוב קהילתי מחליפה פנטהאוז בלב תל אביב. זו ה"בובואיות" הכפרית (נוטריקון שהמציא חוקר התרבות דויד ברוקס ושפירושו "בורגנות בוהמיינית" – Bourgeois and Bohemian) המציעה אלטרנטיבה ליאפיות (Young Urban & Professional) הניו-יורקית והלונדונית.
טעימות רוחניות לרעבים
בעולם שהורגל לטעימות קצרות (רגעי תענוג), הרוחניות החדשה היא גם סוג של טעימה על קצה הצ'ופ סטיק. תרבות האינסטנט צמחה בין השאר מחוסר זמן – מצד אחד של האמידים הקרייריסטים ("עבדי הצווארון הלבן") ומצד שני של העניים והעשוקים (העסוקים בהישרדות יומיומית). היא מציעה להמונים מזון רוחני מהיר, או לחילופין סושי מרוכז של מדע, אמנות פילוסופיה, דת וכו'.
הדחף הבלתי נשלט להנפיק מוצרי מדף בסיטונות ולהגיע לקהלים רחבים, מייצר ספרים, מאמרים, אמנות, ומוצרי תרבות ודעת אחרים עם מינון גבוה של קיטש – קלישאות ממוחזרות, ערבות לחיך להרף עין. המטרה הזאת מקדשת כל אמצעי, ובכלל זה ייצור תרמיות וזיופים (חצאי אמיתות, אמיתות לא מבוססות ובמקרים רבים שקרים). לקונים רבים אין את הזמן והיכולת לגלות את התרמית שהקסימה אותם, ורבים גם אינם חפצים לדעת את האמת, כי המאמץ והידיעה מעייפים ומכאיבים. ניו אייג' הוא במידה רבה פילוסופיה של האדם הפשוט/העייף/המדוכא/המאוכזב, שמעדיף בנסיבות הקיימות להמשיך להיות כזה, כלומר לקרוא רובין שארמה ולא טולסטוי, ו"תעזבו אותו באמא שלכם."
אגב, מכאן גם נובעת הצלחתן היחסית של חסידיות ברסלב וחב"ד בקרב חילונים ומסורתיים. הן השכילו לשווק את היהדות במעטפת קוסמת מאוד: הרעפת חיבה, תמיכה חומרית, ייעוץ ועידוד, לצד תביעה ל"תמורה" מינימאלית, אם בכלל. שים כיפה, הנח תפילין, מלמל קצת "בעזרת השם" ותזכה לחיי עולם הבא. עסקה די שווה (למי שמאמין).
למעשה, חב"ד וברסלב עשו ליהדות מה שקוקה קולה עשתה למשקאות הקלים ומק-דונלד להמבורגרים. אבל הן מצליחות לא רק משום שיש להם מערך שיווק גאוני, אלא גם משום שה"שוק" מתאים היום יותר מתמיד למוצרי אינסטנט ולתחליפים מסוג דתיות-לייט.
הוא מתאים לא רק משום שלאנשים אין זמן וכוח ללמוד ולהתעמק בנכסי הצאן והברזל של היהדות, אלא גם ואולי בעיקר משום שהמצוקה הנפשית גדלה: יותר אנשים מתגרשים; יותר מפוטרים מעבודתם; יותר עולים ויורדים באחת מנכסיהם; יותר חיים בבדידות, מנותקים ממשפחה וקהילה; יותר אנשים עייפים ומותשים מעבודה ומציפיות יתר; ויותר נכשלים ב"מרוץ העכברים" להשיג עוד ועוד – קריירה, כוח, חשבון בנק שמן, סקס, אהבה.
הרוחניות החדשה היא במובן זה האקמול למחלת המודרניות, ובדומה לכדורי ההרגעה היא פותרת בדרך כלל רק את הסימפטום (הכאב) ולא את המחלה.
עוגן של יציבות בעולם סוער
הדחף החדש לרוחני מבטא גם את הכמיהה לעוגן של יציבות, בעולם שבו הכול זמני ומשתנה במהירות מסחררת. זוהי החתירה האנושית למצוא משמעות ועניין מעבר לקונקרטי, למיידי ולחולף. כך נוצר פרדוקס ואבסורד עצוב: הפתרון לאינסטנט ניתן באמצעות מוצרי אינסטנט – משהו בסגנון גמילה מאלכוהול באמצעות תרופות של וודקה.
החתירה ליציבות נובעת מסיבה נוספת: חשיפת היתר. אנו חיים בעולם עם כמות עצומה של גירויים. החשיפה האינטנסיבית מביאה לעייפות החומר – רצון לעצום עיניים, לאטום אוזניים ולשתוק. זאת ועוד, בעולם של עודף מידע מתקיים חוק המאמץ השולי הפוחת: כאשר העיתון דק – קוראים בדרך כלל את כל עמודיו; כאשר העיתון עב כרס – מרפרפים רק על הכותרות.
הרוחניות החדשה היא אפוא גם סוג של רפרוף והיא נולדת בחברה שבה מרוב מידע אנחנו נעשים בורים. זה עולם שבו האמיתות נבלעות וטובעות בתוך ים המילים. הן הופכות לחלק ממקבץ הלינקים שמציע מנוע החיפוש גוגל – רשומת מקורות שהיא במקרים רבים חסרת היררכיה של מהימנות ואיכות.
החלק השני והאחרון יבוא בגיליון הבא
אהוד: כתלמידו של גרשם שלום במשך שנים רבות אני מבקש להוסיף על דבריך ולומר שכל העיסוק החדש בקבלה בשנים האחרונות, בדפוס ובעל-פה, הוא בבל"ת אחד גדול של אנשים בורים, נוכלים ומאחזי-עיניים – שמצאו להם כר של הפקר להתפרנס ממנו ולהטעות אחרים. שאל אם מי מהם קרא אי פעם ספר אחד של גרשם שלום!
* * *
ארנה גולן
השיר "סליחות" – שני חלקים או שני שירים?
לאהרוני אמיתי, שטען כי אף אני לא הבחנתי בהמשכו של השיר ("חדשות בן עזר" 533), אשיב כי לא רק שהבחנתי בו, אלא שגם הבחנתי שאינו כלל המשך לקודמו. שני החלקים (קודם לכינוסם ב"מוקדם ומאוחר" היו אף ארבעה חלקים) הם שני שירים נפרדים. הסיטואציה שבמרכזם שונה, נושאם שונה ואף דרכי עיצובם אחרות. ובכל זאת הם אוחדו בכותרת "סליחות" כיוון ששניהם נחתמים במעשה של "סליחה", אף כי משמעותה שונה לחלוטין.
ואכן, מיכל סנונית, שהיא עצמה משוררת מופלאה ורגישה, היטיבה להבחין כי האישה הדוברת בשיר השני היא "הצלע השלישית", וכי השיר נופל ברמתו מן הראשון. ומדוע? משום שמרכיבי השיר אין בהם ממורכבות החוויה, מרב משמעותה ומעושר דרכי הבעתה שבשיר הראשון.
כך, למשל, מיטאפורת הניחוש על עלי-הכותרת של פרחי הבבונג כמינהג הנערות, שבה מובעת חרדת "הצלע השלישית" אם יזנח אותה מאהבה וייצא "לדרך" אל רעייתו אם לאו, ספק אם הולמת את מורכבות חווייתה הבוגרת. גם הביטול העצמי וההכנעה בפני הגבר, הזונח אותה בעוד היא מתראה כמו היה יגונה חיוך, או קבלת הגבר בשובו בהכנעה ובסליחה, כמו לא היה במעשהו כל פגם ("חזרת קרוב ותמים" – "תמים" מלשון תמימות ומלשון שלמות ) – כל אלה אינם משתווים כלל לעוצמה ולרב המשמעות של החוויה הנשית שבשיר הראשון. ובנוסף, גם אין בשיר השני מעושר הזיקות התרבותיות או מהפגנת הכוח האמנותי של משוררת-אישה.
* * *
11 שירים מאת אילן בושם
האנפה
מַה יּוֹדַעַת אֲנָפָה עָפָה
עַל אָנָפוֹרָה?
וּמָה יוֹדֵעַ הַמְשׁוֹרֵר
הַמְעוֹפֵף בְּעִקְבוֹתֶיהָ?
המשורר
מִשְׁתַּדֵּל לְזַמְבֵּר
וְלִדְחֹף אֶת
הַשִּׁיר כַּמָּה
שֶׁיּוֹתֵר.
נירוונה
בְּבֵית הַקָּפֶה אֲנִי נִרְגַּע,
בְּבֵית הַקָּפֶה אֲנִי נָח
בְּבֵית הַקָּפֶה אֵינֶנִּי נִדְרָשׁ
בְּבֵית הַקָּפֶה לֹא יַגִּידוּ לִי
בְּבֵית הַקָּפֶה גַּם הָעִנְיָן לֹא לָעִנְיָן
בְּבֵית הַקָּפֶה הַכֹּל מָלֵא עָשָׁן.
הולך טוב
עִתּוֹן הוֹלֵךְ טוֹב עִם קָפֶה וְסִיגָרִיָּה
סִיגָרִיָּה הוֹלֶכֶת טוֹב עִם קָפֶה וְעִתּוֹן
קָפֶה הוֹלֵךְ טוֹב עִם סִיגָרִיָּה וְעִתּוֹן
שֵׂבָה
הַאִם שֵׂבָה טוֹבָה
הִיא תָּמִיד לְטוֹבָה?
הַאִם טוֹב לְהַגִּיעַ
לְשֵׂבָה טוֹבָה?
הַאֻמְנָם טוֹב לָמוּת
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים
"בְּשֵׂבָה טוֹבָה"?
במשרד
בַּמִּשְׂרָד לֹא הָיְתָה לִי סַבְלָנוּת אָז בָּא
לִי לְהַגִּיד לְאוֹתוֹ פָּקִיד שֶׁבִּלְבֵּל לִי
אֶת הַמֹּחַ בְּאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁהוּא עָלַי לְטֹרַח
וְהָיָה עָלַי לְיֶתֶר טֹרַח כְּכָל שֶׁדָּרַך,
מִבְּלִי מֵשִׂים, עָלַי וְעָלֶיהָ (בַּמָּקוֹם
שֶׁרָבַצְנוּ אֶמֶשׁ זֶה עַל זוֹ וְזוֹ עַל זֶה):
הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה דּוֹרֵך עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא!
יחסים
קָרָה אוֹ לֹא קָרָה?
כָּרָה אוֹ לֹא כָּרָה
(בּוֹר וְיִפֹּל בּוֹ)?
למאוננים בעם
(לזכר פצצת-המין אנה ניקול סמית)
אָנָּא מִמֵּךְ
אַנָּה
(פְּצָצָה פִּצּוּץ, פִּצּוּץ שֶׁל פְּצָצָה)
אָנָה אָנוּ בָּאִים
אַנָּה
אִם
אֵינֵךְ
עוֹד?
אחרי עשרים שנה
הוּא גּוֹמֵר מַהֵר
לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמֵר לוֹ
הַחֵשֶׁק
(שֶׁבְּקֹשִׁי מִתְעוֹרֵר)
זהירות!
הָאִישׁ טָעוּן
וְהָאִשָּׁה
צְרִיכָה לֹא לְשַׂחֵק בּוֹ
יוֹתֵר מִדַּי.
אגדה אורבנית
הוּא נָשׂוּי לָהּ כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה.
יָמִים רַבִּים עֵינֶיהָ כַּלּוֹת וּמְיַחֲלוֹת לַדֶּלֶת.
"צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִיבוּב," הוּא חוֹשֵׁב וּמוֹצִיא אוֹתָהּ:
מִסְעָדָה, בֵּית קָפֶה וְכֻלֵּיהּ; הִיא מְרַחְרַחַת
וְגוֹרֶרֶת אוֹתוֹ אַחֲרֶיהָ.
דן אלמגור
"וילדה שחורה כדת"
או: "מדוע שונאות הילדות הלבנות
את אחיותיהן השחורות?"
בגליון החדש (קלד-קלה) של כתב-העת הוותיק 'אפיקים' (העורך: יוסף דחוח-הלוי) שיצא החודש, התחלתי לפרסם בהמשכים סידרת רשימות על "ילדי תימן בעתונות הילדים העברית" (עמ' 26-29). מעין השלמה לספר שיצא לאור לפני כשנה, 'שושנת תימן: בני תימן בזמר העברי'. ברשימה הראשונה, "הנה, בשדה פורחים הפרחים בצבעים שונים" (עמ' 26-29), מסופר על הגליון הראשון של עתון-ילדים עברי שהוקדש כמעט כולו לבני תימן. העתון: מוסף הילדים של 'דבר', שקדם מעט ל'דבר לילדים', שנה ג', גל' ג-כז, יום ו', כ"ז כסלן תרצד (1934). 7 מתוך 8 עמודי הגליון הארוכים מוקדשים לקהילה התימנית (בעמוד היחידי שאינו קשור לנושא הזה מופיע לכל אורכו השיר המוכר של אלתרמן, "משחק חנוכה"). הגליון מלווה באיורים ותחריטים יפים של נחום גוטמן, הוא אולי "נחום", החתום על הרשימה על "בית המניע (המנוע) בכנרת". באותו עמוד עצמו מופיע גם סיפור מרגש ביותר על ילדה תימניה יתומה, ושמו 'נדרה הצעירה'.
דפי הגליון החום שהשתמר אצלי כמעט מתפוררים מזוקן. לכן מצאתי לנחוץ להקליד את עיקרי הדברים ולהדפיסם ברשימה ב'אפיקים' (וברשימת ההמשך, בגליון הבא). לנוחות כל מי שכתב-העת הזה אינו מגיע לידיו (ניתן גם לפנות לעורך ולמערכת, רח' יהודה קרני 21, רמת-אביב), אני מביא כאן את עיקרי הסיפור הזה, שכתבה שרה לוי – היא הגננת שרה לוי, המוכרת כיום לכל כמשוררת והכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי, מייסדת תיאטרון 'ענבל'. שרה לוי-תנאי וברכה צפירה, שהתייתמו מהוריהן בגיל צעיר, למדו יחד בשנות העשרים בבית-הספר מאיר-שפייה. גם גיבורת הסיפור, נדרה, היא נערה יתומה, המצטרפת לשורת הנערות והנשים התימניות שעליהן נכתבו סיפורים, בעיקר בידי סופרות, מאז הסיפור "לולו" שכתבה חמדה אשת אליעזר בן יהודה למעלה מעשרים שנה קודם לכן. וכך נפתח הסיפור:
נדרה הקטנה גרה עם אביה בחדר צר ואפל באחת מסימטאות העיר. אמא שלה מתה בעת המלחמה העולמית [הראשונה] מטיפוס. גם אחיה ואחיותיה מתו. נדרה ואביה חיים בבדידות ובעוני. האב היה צורף. הוא ידע לעשות טבעות-כסף, שרשרות וצמידים. אך בשנים הראשונות שלאחר המלחמה לא חשבו האנשים על תכשיטים. כי גם את הלחם לא השיגו בנקל. ועל כן לא היתה עבודה לאבי-נדרה. כל היום היה משוטט בחוצות העיר, ולעת ערב חזר הביתה ובתרמילו כמה פרוסות לחם. נדרה ידעה, כי הוא מחזר על הפתחים.
יום אחד אמר לה: "לכי גם את לבקש אוכל." "אני מתביישת," ענתה נדרה. "אל תתביישי. הנה, אלבישך שמלה נאה, למען תמצאי חן בעיני הבריות."
הוא הוציא מן הארגז הישן שמלה לבנה אשר קיבלה נדרה מגברת אשכנזית. בשמלה זו הלכה לבקש אוכל. אל בתי התימנים לא נכנסה. הלא הם עניים כמוה. מהספרדים פחדה. אלה צועקים בשפה משונה. רק אל האשכנזים הלכה. להם לחם לבן וטוב.
בבתים אחדים הביטו עליה בעין יפה. נתנו לה לחם ואמרו לה בחיבה: 'תימניה קטנה!'
נדרה בלעה מיד את כל הניתן לה. לפנות ערב חשבה: ומה אביא לאבי? ואז החישה צעדיה ודפקה על דלת בית גדול. אשה שמנה יצאה ושאלה בקול: "מה לך, ילדה?"
"אני רוצה לחם."
"אין לנו לחם! אי אפשר להיפטר מן הקבצנים הללו! לכי מכאן!" והדלת נסגרה ברעש גדול. איזו אשה שמנה – וקמצנית נוראה! *
חלקו השני של הסיפור נקרא "בבית היתומות". אביה של נדרה נאלץ למסור אותה לבית יתומות.
"בימים הראשונים היה לא רע כלל. מיד רחצו את נדרה במים החמים ובסבון. את תלתליה הפרועים השמידו במספריים. את שמלתה הארוכה והקרועה שרפו וילבישוה שמלה קצרה ונאה. המורות הטובות אמרו לה: "מעתה עלייך להיזהר, לבל תתגלגלי בעפר. הנה ניתן לך גם ממחטה למען יהא אפך נקי בכל עת".
מעניין התיאור של בנות העדות השונות בבית-היתומים: במוסד נמצאו כל מיני ילדות: אשכנזיות, ספרדיות, וכמובן, תימניות. כולן גזוזות שיער. כולן לבושות בגדים נקיים. כולן אוכלות ליד שולחן אחד – ובכל זאת, יש הבדל רב ביניהן. נדרה הבחינה מיד כי היא שייכת לסוג ה'תימניות'. הספרדיות אחרות הן, והאשכנזיות אחרות לגמרי. נדרה היא שחורה, אך לא יותר משאר התימנים. הספרדיות הן לבנות, והאשכנזיות – לבנות מאד. הללו, האשכנזיות, גאוותניות הן. גם להן פצעים בראש, ובכל זאת הן מעיזות להטיל אשמה זו דווקא בראש הספרדיות. ואולם הספרדיות והאשכנזיות ידעו להשלים ביניהן בשעה שהיה נחוץ להשפיל את התימניות השחורות.
הנאה והיפה שבין האשכנזיות היתה איילה. "עיניה כחולות כים או כשמים. פיה קטן ונאה ושפתיה אדומות. – את הילדות היפות היא מקרבת. עם המכוערות אין לה שום עניין, ולתימניות היא בזה בגלוי."
איילה וחברותיה היו שרות לנדרה שירי-לעג. למשל, את שיר-הסוכות "לולב לנו והדסה / וסוכה כשרה כדת. / בואו, רעיי, וחזו / הראיתם כסוכה זו?" (יש להניח שהתי"ו בסוף המלה "כדת" נהגתה כדרך כסמך, כדרך האשכנזים החרדים) – הפכה איילה לשיר: "לולב לנו והדס / וילדה שחורה כדת. / בואו, רעיי, וחזו / הראיתם כנדרה זו?"
את השיר שרה איילה בקול רב ובהעוויות מכעיסות וכל חברותיה שרו עימה במקהלה. נדרה עמדה חיוורת ורועדת. אולי קיללה בליבה את עצמה ואת כל העולם על שנולדה כה שחורה. אך הגה לא הוציאה מפיה. וכי מה תעשה? הן מספר האויבות הלבנות גדול לאין ערוך ממספר רעותיה. ועל כן עמדה ולטשה עיניה השחורות בעיני איילה התכולות – והתאמצה בכל כוחה לעצור בעד זרם דמעותיה.
איילה פרצה בצחוק אדיר, ואחריה – כל המחנה שלה. וכשראתה כי התימניות שותקות, אמרה לחברותיה בזקפה ראשה בגאון: "נלך לשחק בלעדיהן."
וסיפורה של שרה לוי-תנאי מסתיים בשורות הבאות: נדרה נסתלקה לפינת החצר ובכתה חרש. היא לא יכולה להבין, מדוע שונאות הילדות הלבנות את אחיותיהן השחורות. הנה בשדה פורחים הפרחים בצבעים שונים – הגם הם שונאים איש את רעהו? האם הפרח הלבן מרגיז את הפרח האדום ומתפאר עליו?
מעניין כמה מהקוראים והקוראות הצעירים של 'מוסף דבר לילדים', רובם 'ילדי הסתדרות' טובים, בני מורים וסופרים, וחלקם מנהיגים-לעתיד (שכבר קראו אז אולי את התרגום העברי של אשר ברש לספר 'אהל הדוד תום', על חיי הנערה 'טופסי' במדינות הדרום בארה"ב) הקדישו מחשבה כלשהי להקבלה שבין שתי היצירות האלה. היש צורך להזכיר שרק לפני ימים מספר חגגו המוני בית ישראל את החג, שבמרכזו עומדת דמותו של משה רבנו – המנהיג שעליו מסופר במקרא "כי אשה כושית לקח".
* * *
איליה בר זאב
סָלוֹמֶה 2010
בַּמָּסָךְ הַמְּרַצֵּד
מְנַסִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ בְּמַסָּע הַזוּי אֶל עוֹלָם עֶלְיוֹן –
כָּזֶה כְּאִלוּ.
תִּקּוּן חֲצוֹת מוּל חֶרְמֶשׁ הַיָּרֵחַ בְּחַלּוֹן חַדְרֵךְ.
שַׁדְּרָן פּוֹתֵחַ אֶת הַזֹּהַר,
מְרַחֵף נִרְעַד בִּסְפֵירוֹת רְחוֹקוֹת, מִתְפַּלְפֵּל אֵלַיִךְ בִּשְׁאֵלוֹת
שֶׁל אִישׁ נָבוֹךְ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים.
בְּעֵינַיִם מְצֹעָפוֹת אַתְּ מִתְפַּתָּה, מִתְמַסֶּרֶת,
מְבַקֶּשֶׁת לָגַעַת בְּכַנְפֵי
הַשְּׁכִינָה.
צְעִיפֵי שִׁבְעַת הָרְקִיעִים יַעֲטְפוּךְ בְּשַׂלְמַת מָחוֹל –
רֵיחַ טַבָּק מַרְתְּפֵי הַשֵּׁכָר
מְזַהֵם בִּשְׂעָרֵךְ.
רָאשִׁים עוֹד נֶעֱרַפִים בִּמְקוֹמוֹת הוֹמִים אָדָם,
לְאָן תֵּלְכִי מִפְּנֵי הַקֶּצֶף הַבָּא?
צְאִי מֵהָעֲרוּץ בְּטֶרֶם תָרוּצִי עֵירֻמָּה מִן הַבּוֹר לִרְקֹד
כְּסָלוֹמֶה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.
סַהֲרוּרִית,
עוֹד מְעַט בֹּקֶר –
מַמְתִּין לָךְ כְּבָר שָׁנִים בְּפִנַּת רְחוֹב לְלֹא שֵׁם.
* * *
משה גרנות
שחרור מחרצובות הריאליזם
על הרומן של לימור שריר "סודות מרקש"
כרמל 2010, 181 עמ'
אני מחשיב את עצמי לחסיד של הריאליזם, ומסכים עם אהרן מגד שהסגנון הריאליסטי פתוח לאינספור אפשרויות, כי המציאות הרי היא עניין רחב ורבגוני*), לכן באורח אוטומטי כמעט אני "שופט" יצירה על פי התאמתה, או אי התאמתה, לכללי הז'אנר הזה, וברור שגישה זאת עלולה לגרום עוול ליצירות בעלות כיוון שונה.
"סודות מרקש" הוא בהחלט לא רומן ריאליסטי, למרות ש"ריאליזם" מוזכר בעטיפה האחורית. לטעמי, לא מדובר רק על ערבוב בין ריאליזם לדמיון, כמצוין שם, אלא על רומן שהוא ממש על גבול הסוריאליזם. אבל לפני שאחווה דעתי על הכתוב ברומן זה אביא בתמצית את סיפור המעשה שלו:
נעים, נער בן שתים-עשרה, חי עם הוריו בעיר מקנס שבמרוקו. האב, מחמוד ליישי, הוא עיתונאי ועורך בעיתון "חדשות מרוקו", המבקש לחולל במילים תמורה בשלטון העריץ של המלך חסן. מאמריו מביאים עליו ועל משפחתו אסון – זרועו הארוכה של השלטון לוכדת אותו, והוא נרצח בצורה מסתורית בהולכו בשוק בדרך אל מערכת העיתון.
האֵם, סמירה ליישי, מתדפקת בשערי השלטון כדי להגיע לשורש התעלומה – מי רצח את בעלה. היא מגיעה אל מפקד המשטרה חסן אל-עבד, אשר מסתבר כי הוא עצמו אחראי לרצח, ולאט לאט הוא ממלא את מקומו של האב במיטתה של האם (ראו "ריצ'רד השלישי" ו"המלט" של שקספיר). נעים מתחבר לשני ילדים הזנוחים על-ידי הוריהם, והמתפרנסים מעבודת כפיים בסבלות בשוק ובעיבוד עורות – אנטוניו וסמיר. עם אנטוניו חווה נעים לראשונה חוויה הומוסקסואלית. נעים הופך להיות למטרד עבור חסן אל-עבד, ובהסכמה מלאה של האֵם, הוא נשלח עם איש בשם אל-וזאן, האמור לגנוב עבורו את הגבול לספרד. אל-וזאן, המתגלה כסוחר סמים, זונח את נעים במלון זול בטנג'יר, המשמש בית זונות, שם הוא חווה בעל כורחו חוויות מיניות מסלידות, אבל שם הוא גם פוגש את סיהאם היפהפייה, אותה ראה לראשונה דרך חרך בחומה של בית המחסה לבנות, אותו ניהלה סמירה אימו.
סיהאם היא נערה שנזנחה גם כן על-ידי הוריה, וגורלה ניתב אותה בתחילה לבית מחסה של בנות, שהוזכר לעיל, שם חוותה אונס מידי חברותיה לחדר, ואחר כך – אל הזנות. היא מתאהבת בנעים, אך למרות שגם הוא אוהב אותה – הוא אינו מסוגל להתעלס עמה, שהרי הוא נמשך לגברים, ולא לנשים. למרות זאת, סיהאם עוזרת לו להבריח את הגבול, ואף דואגת שמשפחה ספרדית תקלוט אותו. בספרד עולה קרנו של נעים, המשנה את שמו למנואל, כשמו של בן משפחת דיאז שמת ממחלה, והופך למשורר מפורסם. את כל הזיכרונות, החלומות וההזיות, הנוגעות לחייו ולכל מי שפגש בחייו, חווה מנואל-נעים בסוף חייו כשהוא שוכב על ערש דווי.
קורות חיים מן המין הזה, בסגנון "עלובי החיים", מזמינות את הקורא לחוות הרצאה ריאליסטית, ואפילו נטורליסטית, אלא שבמקרה דנן הנטייה "הטבעית" הזאת של הקורא עלולה לגרום להבנה לא נכונה של היצירה.
העניין דורש הסבר:
ברומן זה ייתקל הקורא האמון על הריאליזם בהרבה מוזרויות: חבורה של שלושה נערים, שלפחות שניים מהם הם נערי רחוב זנוחים, ובוודאי אנאלפביתים, יודעים את סיפוריהם של הרקולס, קרתגו, עלילות הפירטים, הדרך המופלאה של הפריית האלמוגים (עמ' 12-13, 20-22, 35-37).
נעים, הגיבור הראשי של הרומן, מכיר את ההיסטוריה הרומית במלחמתה בקרתגו, ואת פרטי סיפורה של המנהיגה היהודייה של הבֶּרבֶּרים שלחמו בערבים המוסלמים, הלא היא דהינה אל-כהינה (79-80, 98-104, 149-152).
סיהאם האנאלפביתית מדברת במליצות (עמ' 106, 110, 123); זקן עלוב אחד פולט דברי הגות על האל, דברים המזכירים את הפילוסופיה של שפינוזה (עמ' 139-142); וזקן עלוב אחר מדבר בשפה גבוהה ההולמת משורר:
"אומללים חייהם (של המבקשים לגנוב את הגבול מטנג'יר לספרד), ואומלל לא פחות הוא מותם. הסתכלו על הים, כמה יפה הוא בגלימת הטורקיז שלו, בגליו המנצנצים המלטפים את החול, מותירים אחריהם שובל קצף עדין. אך אל תטעו בו, כהרף עין הוא הופך למפלצת הבולעת אותם לקירבה..." (עמ' 134).
הדָבֵק בריאליזם, יתקשה להבין כיצד יכולים להיות לסיהאם האסופית, שכאמור גורלה ניתב אותה לזנות, קשרים עם משפחת דיאז בארקוס שבספרד, אליה בורח נעים, וכיצד קורה שבדיוק בנם של הזוג דיאז נפטר ממחלה, גופתו איננה נקברת עד שנעים מגיע לחוף ספרד ויכול למלא את מקומו במשפחה ובמירשם התושבים. כן לא ברור כיצד תיקשר נעים מיד עם בואו עם משפחת דיאז, הרי אין רמז שמלבד מרוקאית הוא ידע שפה אחרת (עמ' 145-147, 154-155).
כל התמיהות הללו באות על פתרונן אם מעיינים כהלכה בפרק ראשון ובפרק האחרון של הספר – שם מסתבר שהדובר הוא משורר הומוסקסואל זקן, החולה במחלה סופנית, והוא איננו שולט, לא רק בגופו, אלא גם במחשבותיו, הגולשות ללא הרף אל עולם החלום וההזייה. הספר גדוש בחלומות ובהזיות אותן הוזה נעים הנער, מתוך נקודת המבט של מוחו הקורס של המשורר הזקן והחולה – מנואל (שלפנים היה שמו נעים).
בקריאה שנייה של הרומן הסתבר לי שחלק גדול ממנו שייך לאותו עולם שהמציאות מתעוותת בו, ולהיגיון אין בו שליטה. ההזיות והחלומות תופסות את חלק הארי של הספר, והם מתפרשים על פני כל תחום אפשרי – פוליטיקה, פילוסופיה, דת, ובעיקר – ארוטיקה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית (עמ' 12-13, 76, 79-80, 87, 90, 98-100, 102-104, 121-123, 132-134, 145, 149-153, 159-162, 180).
מצד אחד, יש במנואל הזקן געגועים גדולים לאימו ולסיהאם שהיטיבה עימו, אך הוא איננו חדל להשתוקק לנערים גם כאשר הוא נמצא על ערש דווי. ההזיות שלו נעות בין תשוקה גדולה אל האישה האֵם, ובין היסחפות ארוטית אל גופיהם של נערים. מצד אחד הוא דוחה את ללה זוהיר, המדאם של בית הזונות, וכן את סיהאם הנערה הזונה המאוהבת בו (עמ' 85, 87, 91, 101), ומצד שני הוא מאונן בהיזכרו בחזה הענק של ללה זוהיר, ובחלומות הרטובים שלו הוא רואה עצמו מתעלס עם סיהאם, ויונק מחזה השופע של דהינה אל-כהינה (עמ' 87, 102-104, 152-153), אבל רוב ההזיות הארוטיות של נעים-מנואל הן על התעלסות עם נערים (עמ' 132-134, 145, 180).
לאחר שהבנו מה עומד מאחורי "הסטיות" מן הריאליזם הצרוף, ניתן להתענג על הלשון הפיוטית מאוד של הספר, שלעיתים נדמית לשירה ממש. בעיקר פרק 44 – "דיונות הזהב והכסף" (עמ' 174-176), המופיע כסיפור בפני עצמו גם בקובץ הנושא שם זה, וראה אור בהוצאת כרמל ב-2008.
ההרצאה הפיוטית הולמת את מנואל, המשורר הזקן והחולה, המעלה זיכרונות, שיש בהם גם ממין הצוואה של שכיב מרע, אמירות של איש חכם, מנוסה וסקפטי כמו אלו של קוהלת: הנה, האב נלחם במילים נגד השלטון האבסולוטי של המלך חסן, נגד העוני, העזובה, השחיתות והיעדר חופש דיבור, ועל כן נרצח בידי שליחי השלטון. הבן מבקש חיים חדשים בספרד הנחשבת לארץ החלומות, והנה, הוא נקלע לארץ הנאנקת תחת שלטונו העריץ של הדיקטטור פרנקו. נעים ברח ממרוקו לספרד, והפך להיות המשורר מנואל. הוא רצה לתקן את העולם, והנה הסתבר לו שאפילו את עצמו הוא לא היה מסוגל לתקן. הוא משתוקק לחזור להיות נעים, לחזור למולדת הישנה, ומביט באירוניה על חוזה הנער, המבקש להיות משורר גדול כמו מנואל, ומקווה לזכות בחופש הגדול שמעניק דווקא המדבר הגדול שבמרוקו (עמ' 179-181).
כרקע להזיותיו של מנואל הזקן והחולה מתפרשים בפני הקורא הניוון של החברה המוסלמית במרוקו – העזובה, העוני, הבערות, האכזריות, השחיתות; עולם בו שוחד לשוטרים הוא בבחינת שגרה, בו הורים זונחים את ילדיהם, ואלה מתנתבים אל קיבוץ הנדבות, ואל הזנות; עולם בו ילדים מביאים תיירים לבתי זונות, וגם מנוצלים מינית עבור פרוטות (עמ' 26, 31-32, ,35 44, 60, 78, 83, 85, 95, 106-108, 126, 128-131).
בעולם העכור הזה מתפצלות הדעות הפוליטיות: מחמוד ליישי, אביו של נעים, ונעים עצמו, מייחלים לדמוקרטיה ולחופש הדיבור; ראשיד, העורך הראשי של "חדשות מרוקו", חושש מדמוקרטיה ומעדיף את שלטונו של המלך חסן; לעומתם – דניאל, הנער היהודי, מעריץ את חסן על החסות שהוא העניק ליהודים (עמ' 25-26, 40-42, 49, 58, 144).
המסרים של הספר אינם מעודדים ביותר: מנואל הזקן סבור שאין סיכוי גדול לתקן את עיוותי החברה והשלטון, ואין סיכוי גדול שאדם יצליח לתקן את עצמו. יחד עם זאת, למרות שמנואל נמצא עם רגל אחת בקבר – הוא דבק בליבידו, במקרה שלו – המשיכה אל הנער חוזה. שאיפתו של חוזה להיות דומה למנואל מוארת באור אירוני, אך אין אפילו רסיס של אירוניה בתיאור משיכתו של מנואל אל נעוריו של חוזה.
למדנו מלאה גולדברג כי קבצן, שנפגוש במדרכות הכרך, עשוי לעורר בנו רחמים, ואולי סלידה; אותו קבצן, בציור של אמן מחונן, עשוי לעורר בנו התרוממות הנפש. נדמה לי שזאת התחושה שיחוש הקורא את "סודות מרקש", אם רק ישתחרר מחרצובות הריאליזם.
*) ר' ראיון עם אהרן מגד בספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 162.
* * *
הרצאות אהוד בן עזר
1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל-אביב 61221
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אתם חושבים שהקובייה הענקית של בניין "הבימה" החדש היא תיאטרון? אתם טועים. שם בנו כור אטומי סודי על שם חנה רובינא.
* כל הימים אנחנו כותבים, עורכים ומעתיקים מהיומנים הישנים. אם היו רואים כמה עבודת מוח אנחנו עושים ביממה על המקלדת היה צריך כבר לעלות לנו עשן מהראש כמו מהתפרצות של הר געש קטן.
* מסתמנת שערוריה חדשה. משרד התרבות העניק בלעדיות לחברה פרטית, כנראה ללא מכרז, לארגן את מפגשי הסופרים בספריות הציבוריות וזאת תמורת עמלה, יש אומרים, 20% משכר הסופרים עבור כל מפגש. מעתה לא תוכל כנראה שום ספרייה ציבורית בישראל להזמין סופר למפגשים עם קוראיה באופן ישיר, וגם ללא תשלום דמי תיווך כפוי!!! שלא לדבר על הפלונטר של המע"מ וניכוי מס הכנסה במקור, שייווצר מכך שהחברה הפרטית מקבלת את התשלום מהספריות והיא המשלמת ממנו לסופרים! הניזוקים הם כמובן סופרי ישראל, ובייחוד הסופרים לילדים ולנוער – המרבים להופיע במפגשים עם קוראים.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,191 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
מיספר הכניסות לאתר
החל מ-29 בינואר 2010 עד 21 במרס 2010
הוא 3,580– והן בוצעו בידי 2,751 גולשים
פילוח הכניסות – 3,337 מישראל, 141 מארה"ב, 8 מגרמניה, 16 ממצרים, 8 מבריטניה,
5 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 4 מהרשות הפלסטינית, 5 מהולנד, 4 מערב הסעודית, 4 מבלגיה, 8 מקנדה, 3 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 3 מבולגריה, 3 מצרפת, 3 מאוסטריה,
3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, והשאר כניסות בודדות (1-2) מפיליפינים, רומניה, דרום-אפריקה, טורקיה, ארגנטינה, רוסיה, ברזיל, תימן, פולין, סין, סוריה ובחריין.
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-42 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-51 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
.