גיליון מס' 536

ליום העצמאות

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' באייר תש"ע, 19 באפריל 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אורי הייטנר: אתגר העצמאות.

נחמיה שטרסלר: עצמאות בצל סכנת חיסול [ציטוט ותגובה].

עקיבא נוף: צִיוֹן נָשָאנוּ שְמֵך. // נעמן כהן: השואה שהושכחה-הוכחשה.

יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים פְּלוּס.

פרופ' דן סואן: על שיגעון העליונות הישראלי, על חזונות השלום של אחדים מסופרי ישראל ועל תפישתו של פרופ' יהושפט הרכבי המנוח.

אוריה באר: הדיבוק לשלום המדומה.

אהוד בן עזר: ליל מנוחות שִׂמחה יקר, כת מלאכי עליון לנוחך ירונו. פרסום חוזר במלאת שנה למותו של שמחה לוסטיג ז"ל.

מינה איתן: אני מבקשת ממך לחדול מפרסום דברי התמיכה שלך במר אולמרט.

חיים אנלין: ‫היגיון בשיגעון.

יוסף עוזר: כְּיַד אִשָּׁה בַּמְּנִיפָה [נבוכדנצאר] (פואמה).

דורון גיסין: התורכי, לוצקי העגלון, ה"סלון" של שמואלביץ' והסוס האחרון.

אלישע פורת: התרגום הרביעי הנשכח, עוד על ההתקבלות של תרגום

 לאה גולדברג ל"מלחמה ושלום". // איתמר פרת: החסד.

עוז אלמוג: מדוע נעשינו פתאום "רוּחְנים"? על הסיבות לחדירת הניו אייג' לחיינו, חלק שני ואחרון של המסה.

איתמר פרת: סכנה בחלקיקים הקטנים. 1. האפר הוולקני. 2. טביעה במאגר מים.

דן אלמגור: "החברא הטובים". 2. מכתב לבן עזר מלונדון.

עינת אמיתי: רכילות ספרותית מ-1949 שאולי תעניין אותך.

יחיעם פדן: בעקבות עינת אמיתי.

ד"ר יובל ברנדשטטר: כאשר תיפתר הבעייה הדמוגרפית.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* * *

אורי הייטנר

אתגר העצמאות

נתניהו אינו אשם במשבר ביחסים עם ארה"ב. השינוי המשמעותי שגרם למשבר הזה, לא היה חילופי השלטון בישראל, אלא חילופי השלטון בארה"ב. גם עם המימשלים הקודמים היו לישראל חילוקי דעות, אך לא היה ניסיון לכפות על ישראל הסדר המנוגד לעמדת ממשלתה הנבחרת. הניסיון להסדר כפוי – זה השינוי הדרמטי. ולכן, השאלה אינה פרטי ההסדר, אלא עצמאותה של מדינת ישראל. ערב יום העצמאות ה-62, האתגר שבפניו אנו עומדים הוא אתגר עצמאותה של ישראל. כל מי שרוצה לראות בישראל מדינה עצמאית, הקובעת את יעדיה הלאומיים ואת האסטרטגיה המדינית שלה על פי החלטת הבוחר בבחירות דמוקרטיות, ולא מדינת חסות של ארה"ב, חייב להתייצב לצד ממשלת ישראל, ולחזק אותה בעמידתה מול הלחץ האמריקאי.

המשבר עם ארה"ב אינו סימפטי, אך עברנו משברים גדולים מאלה. אין להשוות את הלחץ המופעל היום על נתניהו, ללחץ המאסיבי, הקשה משאול, שהופעל על בן גוריון ערב הקמת המדינה, לבל יקבל את ההחלטה "המטורפת" הזו.

בן גוריון לא עמד בראש מדינה, לא היה לו צבא של ממש, הוא עמד בראש מדינה-בדרך ענייה, העומדת לקלוט מאות אלפי עולים, הוא עמד בפני פלישה של כל צבאות ערב הסדירים למדינה שטרם קמה ובתוך מרחץ דמים בשל ההתנפלות של הפלשתינאים על היישוב היהודי למחרת ההחלטה על החלוקה. רוב הנהגת הישוב, רוב הנהגת מפלגתו – סברו שאין להכריז על הקמת המדינה. ראשי "ההגנה" – צה"ל שבדרך, הגדירו כ-50:50 את הסיכוי לנצח במלחמה, וברור היה שמשמעות הפסד במלחמה היא השמדה פיסית.

ובן גוריון היה חזק ונחוש דיו לומר לאמריקאים – לא. והשאר – היסטוריה.

מן הראוי שבן גוריון יהיה המופת למנהיגות במשבר הנוכחי. ב"ג היה מנהיג גמיש ופרגמטי, אך כאשר היה מדובר באינטרסים הלאומיים הבסיסיים, הוא עמד כצוק איתן ולא היה כוח בעולם שיכול להזיזו.

כך יש לנהוג היום, מול הניסיון לכפות פתרון. אני סבור, שכל פטריוט ישראלי, גם אם עמדותיו האישיות אינן רחוקות מהפתרון של אובמה, צריך להתייצב נגד הכפיה הזו, ולצד העמידה על עצמאותה של ישראל.

אולם מעבר לעצם החומרה שבניסיון הכפיה, גם בעמדה המדינית של המימשל האמריקאי חל כירסום משמעותי. מימשל קלינטון ראה בשכונות היהודיות במזרח ירושלים שטח ריבוני של ישראל בכל הסדר קבע, והוא הדין בממשל בוש. היום, מימשל אובמה יוצר משבר עם ישראל, סביב הבנייה באותן שכונות.

כאשר ארה"ב לוחצת לא לבנות בירושלים, אפילו בשכונות היהודיות, על נתניהו לומר לא באל"ף רבתי. בניגוד לב"ג הוא עומד בראש מדינה חזקה מבחינה ביטחונית ואיתנה מבחינה כלכלית ואין כל סיבה שבעולם שייכנע ללחץ כאשר מדובר באינטרס לאומי כה בסיסי.

נכון, נתניהו ניצב בתוך תנועת מלקחיים – לצד הלחץ האמריקאי, מופעל עליו לחץ פנימי ברוח הלחץ האמריקאי. נכון, רוב התקשורת מסיתה נגדו ומגחיכה אותו. נכון, האופוזיציה אינה מגלה אחריות ממלכתית ומשתמטת מתפקידה הפטריוטי, לעמוד שכם אחד עם הממשלה בהגנה על הבסיס, על העיקר. ראש האופוזיציה מריחה הזדמנות פוליטית אישית, ושמה בצד את האינטרס הלאומי, כיאה ל"פוליטיקה האחרת" בה היא מתהדרת. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה ואל לו להיכנס להיסטוריה כמי שנכנע וויתר על הנכסים הלאומיים החשובים ביותר, בשל לחץ אמריקאי.

נתניהו מצמץ וויתר במקומות שלא היה צריך לוותר, ובכך הביא עליו ועלינו את הצרה הזאת. אסור היה לו לוותר על העמדה הישראלית המסורתית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, ושל מו"מ ישיר (בוודאי כאשר המתווך, ולמעשה השופט, במו"מ העקיף אמור להיות מימשל אובמה). כעת, על נתניהו לגלות קור רוח ולסרב לאולטימאטום האמריקאי בנימוס, אך בתקיפות. 62 שנים אחרי הקמת המדינה, ניצבת ישראל בפני אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניה – אתגר העצמאות.

* * *

נחמיה שטרסלר

עצמאות בצל סכנת חיסול

ציטוט ממאמרו ב"הארץ" מיום 16.4.10

נושא מרכזי בדו"ח [של מכון טאוב] הוא תחום העבודה. מתברר, שחלק נכבד מהציבור אינו רואה את עצמו משתייך לשוק העבודה. מדובר במי שהוציאו את עצמם מהכלל והחליטו לחיות על חשבון הציבור וגם במי שנפלטו משוק העבודה עקב השכלה נמוכה או חוסר הכשרה מקצועית. התוצאה: רק 56% מכוח העבודה הפוטנציאלי עובד, בעוד שבמדינות המערב מדובר ב-66% – והפער הולך ומתרחב.

אי עבודה מרוכזת בשני מגזרים: חרדים וערבים. לפני 30 שנה רק 21% מהחרדים לא ראו את עצמם חלק משוק העבודה; כיום מדובר בנתון מפחיד של 65%. המצב לא טוב גם בקרב הגברים הערבים. שם חל גידול חד בשיעור הבלתי מועסקים, שעלה ל-27%.

הסיבה לכך היא המדיניות הצינית, קצרת הטווח, של כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-70. אז נוצר לחץ ציבורי (של הפנתרים השחורים) לטיפול בבעיית העוני. אך במקום ליצור תוכנית ארוכת טווח לשיפור החינוך, ההכשרה המקצועית והתשתיות בחר השלטון בדרך קלה ומהירה: הגדלת הקצבאות. ואמנם, הן גדלו מאוד ב-40 השנים האחרונות: פי חמישה (!) לנפש. אלא שזה לא עזר. ככל שהקצבאות גדלו כך יותר ויותר אנשים בחרו לא לצאת לעבודה, כי זה היה כדאי יותר.

עוד סיבה חשובה לעוני היא משפחות מרובות ילדים, שרובן בקרב החרדים והערבים. ב-1960 רק 15% מכלל התלמידים בבתי הספר היסודיים השתייכו לזרם החינוך החרדי או הערבי; כיום 50%. בעוד 30 שנה יהיה שיעורם 78% (!)

זו תהיה נקודת השבר. שיעור העובדים באוכלוסייה יהיה כה נמוך, עד שהם לא יוכלו עוד לסחוב על גבם את הפרזיטים. גם החמור החזק ביותר, כוחו מוגבל. המיעוט העובד לא יסכים לשלם את כל הכנסותיו כמס, החלום הציוני יתמוטט, בעלי יוזמה והון יעזבו את הארץ, ומי שיישארו כאן יחזרו לחיות על כספי חלוקה שיגיעו מחו"ל. כמו היישוב הישן במאה ה-19.

אהוד: אם הרוב בישראל בשנים הבאות יהיו החרדים והערבים, ואם החלקים העיקריים מ"החמור הציוני" יעזבו את הארץ, לא תהיה מדינת ישראל! – כי שום מוסד מוסדותיה, כולל הצבא, לא יתקיים בלי רוב יהודי-ציוני – והיא תיפול כפרי בשל בידי אויביה.

מצד שני, אני לא כל-כך מאמין לאחוזי האבטלה בקרב הערבים בישראל משום שנדמה לי שהם מתפרנסים לא רע וגם לא רעבים, וזאת בזכות הרבה עבודות ופרנסות שלהם שאינן מופיעות בסטטיסטיקות אלא נובעות ממיבנה החברה הערבית.

* * *

עקיבא נוף

צִיוֹן נָשָאנוּ שְמֵך

צִיוֹן, נָשָׂאנוּ שְׁמֵךְ עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל,

וּבְמוֹרְאוֹת  סְפָרַד – הָיִיתְ לָפִּיד תִּקְוָה;

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת מַסָּע בְּכָל אַפְסֵי תֵּבֵל –

אֵין מַיִם לְכַבּוֹת בָּהֶם אֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה

                   שֶל עַם הַמִּתְפַּלֵל, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

                   בִּירוּשָׁלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת  סֻכַּת דָּוִד.

קָדַחְנוּ לְפִתְחֵךְ בְּרִאשוֹן לְצִיוֹן,

נָשָׂאנוּ נֵס צִיוֹנָה דֶּגֶל יְהוּדָה;

כְּרָמִים וִיעָרוֹת אֶל מוּל הַיְשִׁימוֹן –

נָטַעְנוּ בִּשְׁעָרַיִךְ, גְּדוּד הָעֲבוֹדָה

                 שֶׁל עַם בּוֹנֶה אַרְצוֹ, שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

                 בִּירוּשָלַיִם לְהָקִים שׁוּב אֶת סֻכַּת דָּוִד

יְרוּשָלַיִם, שְׁמֵךְְ נָשָׂאנוּ כְּמָגֵן,

וּבִּבְשָׂרֵנוּ בָּא, כְּמוֹ כְּתוֹבֶת, כְּמוֹ רָעָב,

בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת, מִיָּם עַד הַיַּרְדֵּן –             

הָיוּ אַבְנֵי כָּתְלֵךְ עַמּוּד הָאֵשׁ בַּקְּרָב ,

               לָעָם הַמְגוֹנֵן, שַׁחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

               עַל בִּנְיָנָהּ בִּירוּשָלַיִם שֶל סֻכַּת דָּוִד.

לֹֹא עוֹד לָהּ יֵאָמֵר: הָעִיר הַשַׁכּוּלָה,

לֹֹא עוֹד תֵּשֵׁב בָּדָד, לֹֹא קֶרַע בְּלִבָּהּ;

תִשְׂגָב צִיּוֹן מְאֹד, לְעִיר הַמַּעֲלָה –

עַל הֶהָרִים הַמְבַשֵׂר הִנֵּה זֶה בָּא,

             לָעָם הַמִּתְבָּרֵךְ , שַחֲרִית, מִנְחָה, עַרְבִית,

             כִּי לֹא יָסוּף מִירוּשָלַיִם זִיו סֻכָּת דָּוִד.

* * *

נעמן כהן

השואה שהושכחה-הוכחשה

בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את "חוק זיכרון השואה והגבורה 1953". על-פי החוק הוקמה בירושלים רשות זיכרון: "יד ושם" – "לששת המיליונים מבני העם היהודי שהוכרעו בקדושת מעונים לטבח ולאבדון על ידי הנאצים ועוזריהם." תפקיד מוסד ההנצחה "יד ושם" על פי החוק הוא: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העדות על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."

מהו לקחה של השואה? הלקח לא נמסר בלשון החוק היבשה, אבל מאחורי המילה "לקח" עמדה ההכרה שיש ללמוד היטב את סיבות ומהלכה של השואה שכן, אסור ששואה כזו תחזור בשנית.

בשנת 1986 קבלה הכנסת את "חוק איסור הכחשת השואה 1986."

על פי החוק כל "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו – מאסר חמש שנים."

"איסור פרסום אהדה לפשעי הנאצים. המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים של שבח, אהדה או הזדהות למעשים שנעשו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, דינו – מאסר חמש שנים.

בעוד שעל פי החוק שחוקקה הכנסת אסורה הכחשת שואת יהודי אירופה, שואת יהודי ערב הוכחשה והושכחה בכוונת מכוון על-ידי הנהגת המדינה.

שואה – יהודי ערב

כשמוחמד הקים באַל מַדִינָה את "האומה המוסלמית" הוא ניסח תורה גזענית-אנטי-יהודית, שכוונה נגד יהודי ערב שסירבו לקבל את דתו ולהכיר בו כנביא. ואלו הם עיקרי הגזענות הערבית-מוסלמית כפי שניסחם מוחמד:

1. היהודים (והנוצרים) הם קופים וחזירים שקיללם אללה. סורה 5 פסוק 60.

2. היהודים הם קופים מאוסים שעונשם הוא להיות מפוזרים על פני כל הארץ עד תחיית המתים, ויש ללחוץ עליהם ולענותם. סורה 7 פסוק 163.

3. היהודים יאבדו צורת אנוש. "נימחק להם את צורת הפרצוף ונסובבם לאחור" סורה 4 פסוק 47.

4. כל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים - שייך למוחמד ולערבים. סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27.

5. היהודים אינם מבינים את תורתם כי הם "חמור נושא ספרים שהמוות ישיג אותם." סורה 62 פסוקים 8-5.

6. בניגוד למוסלמים שמקבלים בגן העדן אוכל, שתייה, נשים יפות ונערים, כל יהודי (ונוצרי) מקבל גיהנום. וניצלה באש. מיד אחר כך מוציאים אותו מהאש עד שירפא עורו. כשיצמיח עור חדש מיד ייזרק בחזרה אל תוך האש, והחוצה... וכך לנצח. סורת הנשים 4 פסוק 56.

7. היהודים הם שדים, כופרים, הראויים לאבדון והשמדה. סורה 46 פסוקים 35- 29.

8. אסור להתיידד עם היהודים והנוצרים. סורה 5 פסוק 56.

9. "והיו שפלים." סורה 9 פסוק 29. הפסוק הזה שימש בסיס לחוקי "בני החסות" הגזעניים. על היהודים, הנוצרים, והשומרונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. עליהם לשלם מס גולגולת, "ג'יזיה". נאסר עליהם לרכב על סוס או גמל. הם חייבים ללבוש לבוש בצבע מסוים, יהודים – צהוב, שומרונים – אדום, ונוצרים – כחול. וחלים עליהם שאר חוקי ההשפלה. (הדרוזים הם בני מוות ואינם זכאים לתנאי ההשפלה של "בני החסות").

10. התנאי לגאולה ותחיית המתים הוא השמדת היהודים. [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

עיקרי תורתו של מוחמד כלפי היהודים היו ברורים יותר וקיצוניים לא פחות מתורתו של היטלר כפי שהציגה בספרו "מיין קאמף". מטרת דברי מוחמד היתה מתן הכשר לחיסול העם היהודי בערב, ואכן מוחמד נאה דרש ונאה קיים. לאחר הכרזתו: "לא תהינה שתי דתות בארץ הערבים!" הוא ביצע טיהור אתני בארץ עֲרָב. ליהודים ניתנה הברירה להתאסלם או למות, כשהיהודים סירבו להתאסלם ולהסתלק הוא ציווה לרצוח את כל הגברים ולאסלם בכפייה את הנשים והילדים ולמכור אותם לעבדות. עד היום "עֲרָב" הינה הארץ היחידה בעולם שלא רק שאין בה יהודים, אלא ע"פ החוק חייבת להיות ("יודן ריין") נקייה מיהודים.

שואת יהודי ערב שהוכחשה-הושכחה

בעוד שמשאבים רבים מוקדשים מדי שנה להנצחת שואת יהודי אירופה, שואת יהודי ערב הושכחה והועלמה מהציבור היהודי מטעמים פוליטיים.

ראשי עיריית ירושלים ותל אביב סרבו להנציח את קדושי עֲרָב בעירם. (מטעם מר לופליאנסקי ראש עיר ירושלים צוין כי "אי ההיענות לבקשה ההנצחה איננה נובעת מאי הכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים..."

מוסד "יד ושם" סרב להנציח את שואת "קדושי ערב" בנימוק שעל פי החוק הוא מציג רק את שואת יהודי אירופה שנגרמה מהנאצים.

יהודי יכול לבקר היום באושוויץ, פונאר, או טרבלינקה, אבל אינו יכול לבקר בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה.

בעוד שלקחי שואת יהודי אירופה נלמדו וכיום אין סכנת השמדה ליהודים מטעם הגרמנים, הרי סכנת השמדה כזו קיימת בעליל מצידם של אלו הרואים את השמדת יהודי עֲרָב כמופת מוסרי.

בניגוד להיטלר ששמר את תוכנית ההשמדה בסתר. שני גורמים איסלאמיים פוליטיים מפרסמים כעת בגלוי, בריש גלי, את מצעם תוכניתם, להשמדת היהודים בהסתמכות על תורת מוחמד ומעשיו:

אמנת החמאס: (סעיף 7) אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 – בשם אללה הרחמן והרחום" ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". [חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

מפלגת החמאס, בעלת מצע זה התובע את השמדת היהודים, זכתה בבחירות ברוב קולותיהם של הערבים הפלשתינאים. (הנאצים לא הצליחו לזכות ברוב כזה בבחירות בגרמניה).

"אמנת טהרן" ביום א' 28.2.10 בטהרן הוצגה "אמנת טהרן" על ידי נשיא איראן אחמדינז'אד בפני 11 מנהיגי הארגונים הפלסטינים. המסמך חובר אישית על ידי אחמדינז'אד: "היהודים הם אויבי המונותיאיזם, הם מחררי כל המלחמות והסכסוכים בעולם." "היהודים מייצגים את כל השטניות, תאוות הבצע והרצח של הנביאים. (לפי הדת המוסלמית גם לישו יש מעמד של נביא.) הדרך היחידה לטפל ביהודים ובמדינת ישראל, היא לא לבטל או להתנגד לקיומה, אלא לשלוח אותה, ואת תושביה היהודים לגיהינום.". (במילים אחרות, להשמידם).

אם דברים אלו היו מתפרסמים על-ידי הגרמנים היו נעים אמות הסיפים במדינה, אבל היות ומדובר במוסלמים פועלת מדיניות ההכחשה.

מכאן יש להדגיש: ההשכחה הפוליטית של שואת יהודי ערב על-ידי הנהגת המדינה מעוורת את עיני היהודים, שבדומה לעבר מתעלמים מסימני האזעקה-ההכשרה לרצח עם מחודש.

הפסיקו להיות בנות יענה! ראו הוזהרתם. אל תאמרו: לא ידענו, לא שמענו! הכל בא כהפתעה!

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְבַת הַשִּשִּים פְּלוּס

הִיא כְּבָר לֹא כָּל-כָּךְ רַכָּה וּצְעִירָה פֹּה

וְתָוֵי יָפְיָהּ הַקְּלָאסִי כְּבָר בְּשֵלִים,

אַךְ עֻבְדָּה: עִם כָּל הַטּ‏וֹב וְכָל הָרָע פֹּה

הִיא אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת בִּשְבִילִי.

הִיא כְּבָר לֹא קְטַנָּה כָּזֹאת שֶגּוּף חַלָּש לָהּ

וְשֶכָּל צִיּוּץ שֶלָּהּ זֶה קַרְנָבָל

וּכְבָר לֹא עַל כָּל פָדִיחָה וְכָל פַאשְלָה

יֵש סִבָּה טוֹבָה לִסְלוֹחַ לָהּ, אֲבָל - - - 

                הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ         

                אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

                כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

                תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

                וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

                אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי, 

                כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,  

                אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

עוֹד מֵאָז שֶהִיא הָיְתָה מַמָּש תִּינוֹקֶת

הִיא מָשְכָה אֵלֶיהָ אֵש מִכָּל כִּווּן

אַךְ אוֹיְבֶיהָ, גַם בִּקְרָב אוֹ בְּמַחְלֹקֶת,

לֹא זָכוּ לִרְאוֹת בָּהּ מַה שֶּכְּבָר קִווּ.

כִּי מִתַּחַת לַשֵּׂעָר שֶכָּאן גּוֹלֵש לָהּ

עַל עָרְפָּהּ הַסֶּקְסַפִּילִי וְהַצַּח

יֵש קְשִי-עֹרֶף שֶאַף פַּעַם ל‏ֹא בִּיֵּש לָהּ

אֶת הַפִירְמָה הַיְּשָנָה, וּמִשּוּם כָּךְ - - -

                הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ         

                אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

                כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

                תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

                וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

                אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי, 

                כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,  

                אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

 כֵּן, תָּמִיד, גַּם בַּזְּמַנִּים הֲכִי גְרוּעִים פֹּה

כְּשֶלְּגַמְרֵי לֹא הָיָה כָּאן אַי-אַי-אַי

הִיא יָדְעָה שֶכָּל חַיַּי שֶלִּי תְלוּיִים פֹּה

בְּחַיֶּיהָ שֶהֵם כָּל תִּקְוַת חַיַּי.

וְלָכֵן, לַמְרוֹת שֶיֵּש לֹא פַּעַם כַּאסַאח

בֵּין הַפָאם-פָאטָאל הַזֹּאתִי וּבֵינִי,

שוּם תּוֹחֶלֶת מִן הַלֵּב שֶלִּי לֹא פָּסָה

שֶלַּקֶּשֶר שֶבֵּינֵינוּ אֵין שֵנִי.

                הִיא עֲדַיִן חֲתִיכָה וּלְעוֹלָם כָּאן לֹא יִקְּחוּ לָהּ         

                אֶת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת, אֶת הַכִּנֶּרֶת וְהַחוּלָה,

                כִּי כְּשֶהִיא רַק מַבְלִיטָה לָהּ, בְּחֻצְפָּה וּבְהִתּוּל,

                תַּ'חֶרְמוֹן וְתַ'כַּרְמֶל שֶלָּהּ – אֲנִי מַמָּש מַסְטוּל

                וּכְשֶרַק הִיא מְעַנְטֶזֶת, בֵּין גַּלִּי לִגְבַה-גַּלִּי,

                אֶת אַגַּן-יַם-הַתִּיכוֹן שֶלָּהּ – הַלֵּב אֶצְלִי פְּלִילִי, 

                כָּךְ שֶגַּם אִם כְּבָר עָבַרְתּ אֶת הַשִּשִּים שֶלָּךְ, מָאדאָם,  

                אַתְּ עֲדַיִן מַדְלִיקָה לִי אֶת הַמַּאנְגַל שֶבַּדָּם...

* * *

פרופ' דן סואן

על שיגעון העליונות הישראלי, על חזונות השלום של אחדים מסופרי ישראל ועל תפישתו של

 פרופ' יהושפט הרכבי המנוח

לאהוד שלום,

אין לי מושג מדוע נפתח הגיליון האחרון של המכתב העיתי [535] ברשימתך שפורסמה לראשונה בשנת 2002. אני מניח שטעמך היה איתך. אין לי גם מחלוקת עם הצגת דעתו של יהושפט הרכבי, כפי שנוסחה בחוברת  עמדת ישראל בסכסוך ישראל-ערב, שנדפסה בשנת 1967.

יש לי השגה על השימוש שנעשה בדעות שהביע הרכבי בחוברת, כדי לנגח את שורת הסופרים "היונים". והשגתי נובעת מכך שהרכבי עצמו חזר בו מאוחר יותר מאותה הנחת יסוד אותה גיבש בשנת 1967. מאחר שגישתו של הרכבי לסוגיית מערכת היחסים של ישראל עם הפלשתינאים ועם העולם הערבי לא היתה אידיאולוגית אלא פרגמטית, חלו בה תמורות. והתמורות הללו באו לידי ביטוי בראיון שנתן לפנחס גינוסר ולזכי שלום בינואר 1994. במילותיו שלו, "ההיסטוריה מלמדת לקחים, אבל התהליך ההיסטורי הוא איטי."

הנחת היסוד של הרכבי היא, כאמור, הנחה פרגמטית, ולפיה תפיסת היסוד של הערבים ככל שמדובר בישראל היא "תפיסה קשה מאוד". ועם זאת, הערבים הסיקו לקח היסטורי וחל אצלם שינוי עמוק בגישתם כלפי ישראל. שינוי עמדתם של הערבים כלפי ישראל נובע לדעתו משני טעמים.

הטעם הראשון הוא הכרתם בכך שעמדת חיסול ישראל מביאה אותם להתנגשות עם הציבוריות הבינלאומית, כפי שהיא מתבטאת בגישת האו"ם לכיבוד קיומן של כל המדינות. אינך יכול לתבוע חיסולה של מדינה, כיוון שיש בכך פגיעה במוסכמות הבינלאומיות, והדבר יוליך להתנגשות חזיתית עם ארה"ב.

הטעם השני – גם הוא פרגמטי – עוצמתה של ישראל.

משני הטעמים הללו מוכנים הערבים לדעתו של הרכבי ל- modus operandi ביחסיהם עם ישראל. והוא רואה בכך שינוי מרחיק לכת בתפישה הערבית. ובנקודה זו הוא עושה את האבחנה בין מה שהוא מכנה החלום הגדול או התוכנית הגדולה, Grand design, לבין מה שהוא מכנה הרצון המעשי.

לדידו של הרכבי, חיסולה של ישראל בשנות ה-50 היה בגדר עמדה מעשית. הם היו מוכנים ומזומנים לפעול למען השגת היעד הזה ככל יכולתם. במהלך הזמן התחוללה כאן תמורה עמוקה,  ועניין החיסול הפך לריטואל. במילותיו שלו, "יש תקופה שבני אדם בתחילה אומרים משהו שהם רוצים בו ברצינות, אחר כך הם חוזרים על אותן נוסחאות בפחות ופחות רצינות. זה הופך אצלם לריטואל."

מכאן גם עמדתו השלילית כלפי ההתנחלויות, המסכנות את הרצון המעשי של הערבים ב- modus operandi. ושוב במילותיו שלו, "ההחלטה הישראלית על ההתנחלויות תחשב לאחת הטעויות הגדולות שלנו."

מבחינה זו, לא רק שאינו שולל את עמדתם של אלה שבדבריו ניסית להסתייע כדי לעשותם עפר ואפר, הוא עוד נותן להם גיבוי תוך ניתוח פסימי מאוד של העמדה הישראלית:

"אנו דוחפים אותם שוב לעמדת החיסול וזו הסכנה הכי גדולה שמרחפת עלינו. כי מה אומרים טובי הערבים: 'נניח שב-1948 הייתה לכם הצדקה – הייתה לכם בעייה של קליטת העלייה, בעיית השואה. אנחנו מבינים שהציונות הייתה האימפרטיב ההיסטורי שלכם, לכן אנחנו משלימים עם גבולות שביתת הנשק, גבולות לפני 1967. אבל ההתפשטות שלכם עכשיו היא לא מסיבה קיומית, אלא מסיבה של לוקסוס. אתם רוצים להיות יותר רחבים, ואם כך – אתם חלאת המין האנושי.' התנהגותנו מביאה לכך שהתפיסה הבסיסית של הערבים, שהולכת ונוצרת עכשיו, [היא] שאנחנו חלאת המין האנושי, משום שהפלסטינים התחילו בתביעה ל-100% של הארץ וירדו ל-24%, ו'גם ל-24% אינכם מסכימים? אתם רוצים שהכל יהיה לכם? אז אתם חלאת המין האנושי'".

אהוד: אמנם  יהושפט הרכבי היה קרוב-משפחה שלי (קרבת דם, מצד אימו חיה לבית שטמפפר, שסבתה היתה ממשפחת ראב) אבל אני כמובן לא חייב לקבל את כל דבריו בסכסוך ישראל-ערב; ואלה האחרונים שהבאת נראים לי כבר בשעתם די הזויים, וכיום הם קרובים לשטויות שמפיח אובמה – כאילו לב הסכסוך הן ההתנחלויות, מה שמטיל את האשמה כמובן עלינו ולא על התנגדות הערבים לעצם קיומנו.

כל השנים ועד היום קיבלתי בשתי ידיים את ניתוחו של הרכבי מ-1967. אם חזר בו מדבריו אלה והפך לסנגורם של ה"יונים", שלדעתך עשיתי מהם "עפר ואפר" – אין לי אלא להצטער על כך שהניתוח המבריק שלו מ-1967 – כלל בשנים מאוחרות גם אותו-עצמו באותו מחנה הזוי של ה"יונים" המאשימים רק את עצמנו.

אגב, הניתוח והוויכוח שלו לא היה עם "הסופרים החשובים" אלא עם כל המחנה הפוליטי שהפיץ מאז את הבדותה שבכוחנו לשנות את עמדת מדינות ערב, האיסלאםוהפלסטינים כלפינו – אם רק נהיה טובים ומוסריים ונוריד את ההתנחלויות!

* * *

אוריה באר

הדיבוק לשלום המדומה

לפני כשבע עשרה שנים, אולי יותר, אולי פחות, התאריך המדוייק אינו זכור לי, התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר נדיר מפרי עטי, בשם ה"דיבוק לשלום". המאמר מצוי באחד הקלסרים המרובים הפזורים אצלי, כך שאיני זוכר במדויק היכן הנחתי אותו, ואת חלק מפרטיו לאשורם. אני רק זוכר, שהיה זה לאחר הסכמי אוסלו, ושמתחתי בו, כן אני הקטן, בקורת קשה, על ה"דיבוק לשלום", שאחז אז רבים וטובים בינינו, לרבות חברי כנסת, שרי ממשלה, עיתונאים, אנשי אקדמיה בכירים, שדרי רדיו, וסתם אנשי ציבור, אלה האוהבים לבחוש בקלחת, מבלי שידעו, מה בעצם מצוי בה.

זכור ליל, שרבים וטובים צלצלו אליי, אחרים שלחו ברכת "ישר כוח", וכמה אף כתבו לי מכתבים אישיים ושיבחו את עמדתי.

עמדתי הברורה והתמציתית היתה: מעין "דיבוק" מוזר וחסר כל הגיון, תוקף אותנו. זהו דיבוק חסר הגיון ששום טובה של ממש לא תצא ממנו. זאת, מפני שלפלסטינים שכנינו, אין שום רצון כן להגיע לשלום אמת, מלווה בוויתורים הדדיים עימנו. הם מחכים רק למעידה חמורה שלנו – צבאית או מדינית. הם רק רוצים בהישג בלתי צפוי שיהפוך את הקערה על פיה.

 היה זה כאמור לאחר הסכמי קמפ דויויד המהוללים. מי לא השתתף אז בהילולת "השלום המדומה". ד"ר ביילין צעק וצווח, התרגש צרח והתלהב. עימו היו רון פונדק, כל חברי מר"צ באותם ימים, חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה, ואפילו אנשי ימין שהסתחררו וכיום טומנים את ראשיהם בקרקע מבושה.

ובכן, עראפת עשה צחוק מכולם. לברנש המזוקן, הרמאי והנוכל המושלם, שסיים את חייו בצורה תמוהה ולא ברורה עד היום, במוקטעא, לא היה שום רצון קל שבקלים להגיע לשלום. הוא תמך בכל מאודו בטרור. הוא יזם את האינתיפאדה הראשונה, וקרוב לודאי שגם את השנייה. הוא גרם לרצח של כאלף וחמש מאות ישראלים ועוד אלפי פצועים, קטועי גפיים ונכים. שלא לדבר על אלפיים מבני עמו. לא היה לו זיק של רצון להגיע לשלום. ממש בדיחה.

אבל אצלנו לא למדו כלל את הלקח המר. בשנת 1996, מוותר בנימין נתניהו על חברון בהסכמי ואי המוזרים. בשנת 2002, דומני, מוכן אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, לוותר ויתורים נכבדים אחרים מרחיקי לכת. מזלנו, שהצד שכנגד, ברוב אווילותו, לא קיבלם.

האחרון ברשימה היה כמובן אהוד אולמרט, שהיה מוכן לוותר על תשעים ותשעה אחוזים משטחי הגדה, להחזיר אלפי פליטים ולתת הקלות מרחיקות לכת, עד כדי סיכון המדינה – הכול, רק כדי להגיע למין הסכם שלום מדומה. הפלסטינים, נאמנים לדרכם ולשיטתם, לא הסכימו. הם רצו כניעה מוחלטת. ללא כל תנאי כמובן.

 צר לי אך כיום, בשנת 2010, נמשכת הקומדיה במלוא עוזה. האמריקנים התמימים, ובראשם הנשיא אובמה חסר הניסיון, לוחצים ללא הרף לוותר עוד ועוד. וישנם גורמים רבים בתוכנו, כן אולי חסרי תבונה ולמידת לקחי העבר, שמוכנים לתת עוד ועוד. רק שיהיה מין הסכם שלום חתום וחסר כל משמעות.

 ובכן, הרשו לי לחזור על התיזה העתיקה שלי: אנא, הפסיקו את ה"דיבוק" הזה לשלום. המנהיגות הפלסטינית הנוכחית אינה בשלה כלל לשלום. יתר על כן, היא אינה רוצה שלום. היא רוצה רק בהשמדת הישות הציונית. היא מוכנה לשם כך לחכות דור ושניים ואפילו שלושה וארבעה.

השונא העיקרי שלנו אינו הפלח הערבי הפשוט ולא סוחר המזכרות הקטן שבשוק בירושלים. הם רוצים שלום. להם אני מאמין. השונא הוא האינטלקטואל הערבי והפלסטיני. הללו חדורי שנאה ואיבה כלפינו. הם אינם רוצים אותנו כלל במזרח התיכון. הם שונאים אותנו, הם סולדים מאיתנו. די אם תשוחחו עם עורך דין מצרי נשוא פנים בבית המשפט הגדול של קהיר, כפי שאני עשיתי פעם. "אתם נטע זר במזרח התיכון," אמר לי, "מה אתם עושים כאן בכלל?" סירבתי  אז  להאמין, שכך ידבר אינטלקטואל מצרי,  היום אני כבר מאמין.

האם לנצח תאכל חרב? לאו דווקא. אבל נראה שניאלץ לאחוז בחרב עוד הרבה שנים. זאת, עד שתקום מנהיגות ערבית של ממש, נבונה וסבלנית. עד שיבינו הפלסטינים ושולחיהם, שהוויתור צריך להיות הדדי.

אסור שה"דיבוק לשלום" יעביר אותנו על דעתנו. אסור שהשאיפה לשלום תיהפך למעין שיגעון שאין בלתו, שעל פיו – אי אפשר לחיות בלי שלום. כן אפשר. עוד מאה ואולי אפילו מאתיים שנה, בלי שלום  – עד שהשכל יכנס לראשם מנהיגי שכנינו.

 לכן, בשם אלוהים, ובשם ילדינו ונכדינו. אנא, הפסיקו עם ה"דיבוק" הזה. הוא בלאו הכי לא יוביל בינתיים למאומה.

אהוד: אני מסכים עם דבריך אבל דע לך שאתה לא היחיד שאומר אותם כבר שנים רבות. אמנם, על חטאיי אני מכה – שאני כן האמנתי בהסכם אוסלו, וכי ההתפכחות הקשה שלי, שאין לי ממנה דרך חזרה, היתה פריצת האינתיפאדה בספטמבר-אוקטובר 2000. דווקא העובדה שהאמנתי בתהליך אוסלו היא שמחזקת אותי כיום בדעתי שאין שום סיכוי לשלום עם הפלסטינים ואולי גם לא לשלום אמיתי עם מדינות ערב האחרות, כמו מצרים וירדן, שיש לנו הסכם "שלום קר" איתן. אגב, כיום מאמרך לא היה מתפרסם ב"הארץ".

* * *

אהוד בן עזר

ליל מנוחות שִׂמחה יקר

כת מלאכי עליון לנוחך ירונו

 [בעקבות שיר ברכה שנכתב במלאת לו שבעים. התוספות בכחול הן לאחר מותו]

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר גַּם קְצָת לָנוּחַ

וְלֹא לַחֲרֹש שָׁמַיִם בִּמְטוֹסֵי סִילוֹן

בַּבֹּקֶר בַּגִּנָּה לִשְׁאֹף קְצָת רוּחַ

עֻגַּת שְׁמָרִים טְרִיָּה עִם קוֹטֶג', וְלַחֲלֹם

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה מֻתָּר לך לְהִסְתַּכֵּל אֲחוֹרָה

יוֹבֵל שָׁנִים עַל גַּלְגַּלִּים לְלֹא וִתּוּר

וּלְלֹא חֲשָׁשׁ וּרְתִיעָה מִכָּל-רַע

אֶלָּא תִּפְקוּד מָלֵא וְעַד קַצְוֵי עוֹלָם לָתוּר

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים היה אֶפְשָׁר לך כְּבָר קְצָת לָשֶׁבֶת...

וְלֹא לָרוּץ כָּל בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד

אֶפְשָׁר היה לְהִסְתַּפֵּק בְּמִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת

וְאֶת הַחֲשִׁיבוּת וְהַכָּבוֹד לָשִׂים בַּצַּד

בְּגִיל שִׁבְעִים ושתיים מֻתָּר היה לְךָ לִהְיוֹת זָקֵן

אֲפִלּוּ לְנַמְנֵם קְצָת בְּלִי קִנְטוּר וְחִלּוּפֵי בְּדִיחוֹת

אֶפְשָׁר גַּם קְצָת פָּחוֹת דַּבֵּר בַּטֶּלֶפוֹן, וּמַה שֶׁכֵּן

גַּם לֹא לִרְדֹּף אַחַר הַהַצְלָחוֹת

היה אֶפְשָׁר לְהִשָּׁאֵר קָרוֹב לַפִּנּוּקִים אֲשֶׁר בַּצַּלָּחוֹת

לִהְיוֹת רָשׁוּם בַּגִּינֶס הַפְּרָטִי שֶׁל אֲרִיכוּת יָמִים

בְּעַצְמְךָ סִפַּרְתָּ כִּי בְּסִין אֵין לַאֲנָשִׁים כָּמוֹךָ הֲנָחוֹת

זוֹרְקִים אוֹתָם לָאֲנָחוֹת כְּשֶׁהֵם עוֹדָם קְטַנִּים

וְאִם בְּסִין רָאוּ אוֹתְךָ כְּמִי שֶׁבָּא מִן הַיָּרֵחַ

וּנְשָׂאוּךָ בְּמוֹטוֹת וְלֹא בִּשְׁנַיִם אֶלָּא עֲשָׁרָה

בִּכְפַר שְׁמַרְיָהוּ אֵין אַתָּה חַי-זָר אֶלָּא הַמְּאָרֵחַ

אֲבָל תָּמִיד אַתָּה שֶׁלָּנוּ, הָאֲרִי בַּחֲבוּרָה.

ליל מנוחות שמחה יקר

כת מלאכי עליון לנוחך ירונו

היית לנו ידיד, חבר, גיבור ואיש המעלה

15.6.07 / 28.4.09

בעת שירותו הצבאי, באימון באש חיה, נפצע שמחה לוסטיג (1937-2009) בגבו ומאז, יותר מחמישים שנה, היה מרותק לכיסא-גלגלים. בכוח אישיותו החזקה, והאופטימיות הטבועה בו – הוא לא נכנע למיגבלותיו. היה יהלומן מצליח שגם מילא תפקידים חשובים במוסדות של בורסת היהלומים בארץ ובעולם. נשא אישה והקים משפחה לתפארת. היה מוקף קבוצה של חברים נאמנים מנוער שליווהו כל חייו, גם בשירותו הצבאי ובפציעתו. טייל ברחבי העולם, תרם רבות מכספו לאירגונים חברתיים והתנדבותיים, הביא שמחה למאות נכי צה"ל ששאבו עידוד מכך שהצליח לנהל חיים מלאים על אף נכותו הקשה; ויצר סביבו חבורה מגוונת של ידידים, מכרים ובני-משפחה, שהיו סרים דרך-קבע לבקר אצלו מדי סופשבוע בכפר שמריהו, ליד הבריכה הפרטית שבה היה שוחה שנים רבות כדי לשמור על כושרו הגופני. הוא היה תמיד מרכז חברתי, יוזם מסיבות, דומיננטי, שופע הומור, אוהב רכילות, דואג לחברים, מעולם לא מתאונן ולא מר-נפש, מלָווה משברים קשים של אחרים והוא עצמו כצוק סלע איתן על כיסא גלגליו וכך עד סוף ימיו, כאשר נפטר בביתו בחטף, ב"מיתת נשיקה", לאחר שחלה בדלקת ריאות קשה. עם מותו נסתיימה כאילו תקופה אצל רוב האנשים שהכירו אותו והיו עימו בקשרים קרובים, וגם בקשרים חברתיים ביניהם, בעיקר בזכותו ובזכות אשתו המסורה נעמי.

יהי זיכרו ברוך.

"ליל מנוחות" הוא כמובן ואריאציה מתרגומו הנפלא של שלונסקי ל"המלט".

* * *

מינה איתן

אני מבקשת ממך לחדול מפרסום דברי התמיכה שלך במר אולמרט

שלום אהוד,

מידי יום נחשפות פרשות שחיתות חדשות - שוחד מרמה וגניבה - בהן מסובך ראש ממשלתנו היקר לשעבר.

אני תמהה מה מביא אותך לדבוק בדבקות בגרסת חפותו של האיש הזה כאשר מוצגים כתבי אישום המבוססים על הצגת ראיות חמורות.

ולעומתן אצלך – חשד בלבד.

על מה מבוסס חשדך? האם אין די בכל שהתפרסם ומתפרסם עד כה כדי לפחות לטעת ספק בליבך שמדובר באחד האנשים הכי מלוכלכים שנצלו את עמדתם ומעמדם לגנוב בחזירות ולמצוא את כל הפרצות האפשרויות כדי להחליק לכיסם סכומי עתק?

גם אילו היה מדובר ב"סתם" אזרח היה מקום להמתין למשפט,  על אחת כמה וכמה כשמדובר בעובד ציבור שהגיע לראש צמרת השלטון.

דבריך על מחול השדים מקוממים ביותר.

חזרתי אמש ממסע בשביל ישראל ובו נפגשתי עם אחת המשפחות האצילות ביותר שקמו לנו  – יוסי ורעיה אופנר שמנציחים את אבי, בנם, שהיה בין חללי 73 הרוגי אסון המסוקים, בדרך של אהבת הארץ ושביליה. במסע זה, אותו יזמו יוסי ורעיה אופנר, מייצרים הזדמנות להכיר את טבע הארץ ומורשת הגבורה וכן הזדמנות לשיח בין ההולכים הבאים מקשת שלמה ומגוונת. דתיים, חילוניים, צעירים מבוגרים אנשי היי טק ופועלים פשוטים. מפעל של אהבת הארץ.

בכניסה הביתה ראיתי את כותרות העתון – שזעקו את שם האישיות הבכירה המעורבת בפרשה החדשה-ישנה הולילנד. אל"ף אל"ף, כאילו שאי אפשר היה לנחש, אינו אלא מר אהוד אולמרט.

התכווצתי מכאב. זה האיש למענו ולמען מעלליו נשפך דם קדושים. זה האיש שאהבת ארץ ישראל היתה עבורו מילה בנאומים מרוממים בעוד ידיו לא הפסיקו לבחוש ולרקוח פרשות מירמה שנועדו להעשיר את כיסו.

אני מבקשת ממך לחדול מפרסום דברי התמיכה שלך במר אולמרט באין בצדם ראיות המבססות אותם.

בברכה

מינה איתן

כפר הנוער הדסים

אהוד: אני לא אחדל לתמוך באולמרט – אלא אם יורשע, ואני מקווה שזה לא יקרה. אני לא מושפע ממערכות השמצה תקשורתיות ופוליטיות שנועדו להדיח את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו ולחסום את דרכו חזרה לפוליטיקה. אם עֵד מרכזי בפרשת הולילנד הוא שקרן סדרתי, והשוחד הוא עט נובע שאין מוצאים אותו, אז בבקשה, קצת כבוד בדברייך המתלהמים על אולמרט. לפחות באסון המסוקים הוא לא אשם אלא "רק" במלחמת לבנון שתיים ובעופרת יצוקה, שספק אם למחליפו היה האומץ להחליט עליהן למרות שהוא עדיין מכהן בשלווה יחסית בזכותן, ואינו נדרש להחליט על מבצעים נוספים; והחשש הגדול הוא כיצד יעמוד בקרע עם ארה"ב, ובַּרגע שיתברר שישראל עומדת יחידה מול איום הגרעין האיראני על עצם קיומה.

אני בזמן האחרון לא מאמין, למשל, למרבית הדברים שמתפרסמים ב"הארץ" (כמו בפרשת קם-בלאו), למעט התאריך, ואותן ידיעות חוץ שאין להן קשר לישראל ולשנאת ישראל. ואם את נהנית להמשיך ולהיות מוסתת על ידי התקשורת, אז שיערב לך, אבל אל תאמרי לי מה לכתוב ומה לא.

* * *

חיים אנלין

‫היגיון בשיגעון

האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן? נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח. היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס ואשר הגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

"ענת," כך אומרת האימא היקירה שלה, "היא בחורה עם מניעים מוסריים." חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית. ונניח שהיתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליה היא חולמת.

ונניח שבדרך מהמחשב שלה למחשב של העיתונאי היו נשמטים מסמכים אחדים ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי? התוצאה היתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

* * *

יוסף עוזר

כְּיַד אִשָּׁה בַּמְּנִיפָה [נבוכדנצאר]

בשנת שתיים למלכותו חלם נבוכדנצר חלום אותו שכח ותבע מאחרים לפתור את החלום השכוח. דניאל מצא פתרונו, ועל כן הופקד כשליט על מדינות בבל.

ברוטוס: בֵּין רְחִישַׁת-לֵב עַל מַעֲשֶׂה נוֹרָא / וְעַד בַּצְעוֹ אוֹתו-דָמֹה תִדְמֶה / שְׁעַת בֵּינַיִם זוֹ לַחֲזוֹן אֵימוֹת / אוֹ לְסִיוּט.  אוֹ אָז יַמְתִיקוּ סוֹד / הַנֶפֶשׁ עִם אֵבְרֵי-הַגוּף יַחְדָּו / ולב אנוש משול אז  למדינה קטנה שמרד יסעירנה, / משבית שלומה."  שקספיר, "יוליוס קיסר"

כְּיַד אִשָּׁה בַּמְּנִיפָה – הֵנַעְתִּי בְּמִלָּה גְּדוּדִים וַאֲנִי מַנְהִיג.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַדַּקּוֹת חוֹלְשׁוֹת וּמְפַקְּדוֹת עַל סַעֲרַת הָרוּחַ

לְצִפָּרְנֶיהָ צֶבַע דַּם קְרָבוֹת וְעַל פָּנֶיהָ הַחִיּוּךְ עָצוּם עֵינַיִם

רִיסֶיהָ בָּאוּ זֶה עַל זֶה סוֹגְרִים עַל צְעִיפֵי חֲלוֹם

אֲבָל חֵילוֹת הַזִּכָּרוֹן שֶׁבְּמֹחִי שַׂר צְבָאָם אֵיפֹה הוּא?!

הָיָה אֵיפֹה מַנְהִיג בָּאָרֶץ

לָמָּה לֹא אֶשְׁלֹט עַל קְרַב הַשִּׁכְחָה, עַל שׁוֹשַׁנַּת מֹחִי הָאֲדֻמָּה?

הִנֵּה חֲלוֹם שָׁכַחְתִּי, אוֹבְדִים צִבְאוֹת מַחְשְׁבוֹתַי, כִּמְעַט אָמוּת.

וְאִם חֲלוֹם מַנְהִיג אוֹבֵד, אוֹבֵד וָמֵת כָּל הוֹן הַזְּמַן שֶׁל עַם

גּוֹוַעַת הַתִּקְוָה לִהְיוֹת דְּבַר מַה.

הָיוּ  לִי זִכְרוֹנוֹת מְבֻצָּרִים מִכָּל חוֹמוֹת בָּבֶל

עַכְשָׁו אֶדְרֹשׁ פֵּשֶׁר חֲלוֹם בְּעוֹד מִמֶּנִּי נֶעֶלְמָה כָּל פִּסַּת תְּמוּנָה מִמֶּנּוּ

וְאִם לְמֶלֶךְ זִכְרוֹן אֶלֶף שְׁנוֹת חַיִּים וְאֶלֶף זִכְרוֹנוֹת לִנְתִינָיו

אֲנִי עַכְשָׁו מַנְהִיג שֶׁל שִׁכְחָה

וּמָוֶת עִם מַנְעוּל וּבְלִי מַפְתֵּחַ יִגָּזֵר עַל נְתִינַי.

מִי לִי יְפָרֵשׁ חֲלוֹם חָלַמְתִּי?!

הוֹ בְּנֵי מָוֶת יִהְיוּ הַכֹּל

שֶׁמָּא עַל אֹשֶׁר לְאֵין קֵץ חֲלוֹם חָלַמְתִּי

בְּמוֹ מַחְשֶׁבֶת שִׂכְלִי הִשַּׂגְתִּיו וְיֵעָלֵם כְּתַעְתּוּעַ רֶגַע!

לַיְלָה זֶה שֶׁבּוֹ שָׁכְחוּ הַכּוֹכָבִים אוֹתִי

וְאֵין אָדָם לוֹמַר לִי מַה הָיָה לִי בְּגַנֵּי מֹחִי.

גַּם לֹא הַמַּדְעָנִים, חַרְטֻמֵּי הַנְּבוֹנִים,

כְּלוּאִים מִלְּהָבִין אֶת סוֹד הַשִּׁכְחָה אֵינָם יוֹדְעִים מֵחֲלוֹמִי

אֲנִי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהָאַדִּיר – כּוֹבֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם

אֶלֶף אֲרָצוֹת דָּרְסוּ פַּרְסוֹת סוּסַי,

חוֹפֵן חֲלוֹם עַמִּים בְּכַף יָדִי הָאַדִּירָה, אֲנִי!

הִנֵּה דּוֹלֶקֶת בְּבֵיתִי גַּם מְנוֹרַת מִקְדַּשׁ הַיְּהוּדִים  

וּלְאוֹרָהּ הַטּוֹב אֲסוּךְ רַגְלָי וּלְאוֹרָהּ אֶשְכַּר וְאֶתְהוֹלֵל

אַךְ מַה טַעַם חָכְמָתָם וּמַדָּעָם שֶׁל חַרְטֻמִּים

אִם כֹּה חָסֵר הוּא וְנִרְפֶּה מִלַּחְשֹׂף חֲלוֹם אֶחָד מִשִּׁכְחָה

הַאִם אֶת גְּבִיעַ הַזָּהָב שֶׁכִּלִּיתִיו אֶשְׁאַל ,

יֵין הַיְּהוּדִים הַטּוֹב מִגִּתּוֹת יְהוּדָה הֶעֱלֵיתִיו?

יְהוּדֵי בְּלִי יַיִן מְלַהֲגִים בְּעוֹדָם בַּזִּים לְנֵבֶל הֶעָשׂוֹר, נַגְּנוּ!

נַגְּנוּ מִיָּד. אֲשֶׁר שָׁכַח אֱ-לֹהֵיכֶם חֲלוֹמוֹתָיו גַּם הוּא – שָׁכַח, כָּמוֹנִי

שָׁכַח, שָׁכַח, שָׁכַח, שָׁכַח לִהְיוֹת לָכֶם לְאֵ-ל נוֹקֵם

אֵיזֶה מֶרְצֶדֶסִים נָתַן לַגֶּרְמָנִים, אֵיזוֹ תַּעֲשִׂיָּה שֶׁל צוֹלְלוֹת לִצְלֹל

...לְמַעֲבֶה הַשִּׁכְחָה, הַהַשְׁכָּחָה לָעַג לָרָשׁ: הַזִּכָּרוֹן, נוֹאָל וַחֲסַר עֵרֶךְ

הַכֹּל שׁוֹכְחִים וְאִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר אֶת הַבְּדִיחָה הָעֲצוּבָה:

יוֹנָתִי מְרוּטַת כָּנָף... זָכַרְתִּי לָךְ בַּמִּשְׂרָפוֹת אֶת חֶסֶד נְעוּרַיִךְ...

לִשְׁלוֹת מִשָּׁם חֲלוֹם חָדָשׁ, לִשְׁלוֹת מִשֵּׁם אֶת גַּעְגּוּעַי

לְמַיְן קַמְפּ עִם קוֹמִיקְס צִבְעוֹנִי

שָׂרַף אֶת מִקְדָּשׁוֹ, אֶת חֲלוֹמוֹ שָׂרַף, שָׂרַף בִּמְדוּרַת הִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

בְּכִבְשָׁנִים מַדָּעִיִּים אֶת יְהוּדָיו, בְּאִטִּיּוּת, כְּמוֹ שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי

כִּי גַּם לָהֶם חֲלוֹמוֹת בִּנְיַן יְמוֹת עוֹלָם,  וּשְׁנוֹת דּוֹרוֹת וְאַהֲבָה

חֲלוֹמוֹת תִּקּוּן כָּל עוֹלָמוֹת, בְּבַת אַחַת בְּכָל אֲתָר, כָּעֵת חַיָּה, שָׁלוֹמחֲלוֹם.

כָּךְ הוּא שָׂרַף אֶתְכֶם... וְהֵם קָפְצוּ... וּבְפִיהֶם שִׁירָה

זֹאת אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי נִפְלָאָה, לֹא יְדַעְתִּיהָ

הַלֹּא בַּחֲלוֹמוֹת מַנְהִיג – פָּרוֹת שְׁמֵנוֹת, כְּמוֹ בִּכְּרֵסִי הַמַּכְאִיבָה

הוֹ יַיִן בֹּא וּשְׁמַע אֵיךְ יְהוּדִי לִפְתֹּר חֲלוֹם הִסְכִּין

כְּמוֹ תָּמִיד – גַּם אָז – שִׁבֹּלֶת וּפָרָה וְנַעַר יְהוּדִי

נוֹהֵג בּוֹ בַּחֲלוֹם, גַּם בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ נוֹהֵג עַד עוֹלָמוֹת אֵין קֶצֶה!

הִנֵּה יָדַעְתִּי: לֹא קַם מְפֹאָר כָּמוֹנִי בִּכְדֵי לִסְבֹּל

שֶׁחֲלוֹמוֹת יַחְמוֹקוּ, כָּךְ , כַּחֲתוּלִים מִבֵּין רִיסַי

הֵן גַּם לְפַרְעֹה אַנְשֵׁי מַדָּע – הֵם חַרְטֻמֵּי גְּאוֹן מִצְרַיִם

מַיִם מִלְּאוּ פִּיהֶם עַד בֹּא זֶה הָאָסִיר:

יְהוּדוֹן כְּמוֹ תָּמִיד – מְדַלֵּג מִבּוֹר וּמַחֲנוֹת – יוֹסֵף הוֹ לוּ יִהְיֶה לִי

וּלְמוּלִי יִפֹּל – מְסֹרָק וּמְגֻלָּח, וַחֲלוֹמִי יַעֲשֶׂה פֶּרִי.

הוֹ מֶלֶךְ מְפֹאָר וּמְבֻיָּשׁ שֶׁחֲלוֹמוֹ אוֹבֵד

הוֹ יְהוּדִים לוֹכְדֵי חֲלוֹם  מוֹלְכֵי הַ

מַחְשָׁבָה אֲשֶׁר פָּרְחָה וְנֶעֶלְמָה לֹא רַק מִמֶּנִּי – מִכָּל מֹחוֹת מַלְכוּתִיִּים

אִם מַדְעָנֵי בָּבֶל הָאַדִּירָה גַּם הֵם כְּחַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם

הַגִּידוּ לִי  אַתֶּם, חָלַמְתִּי מַה , פּוֹשְׁעִים !

הֲגַם כָּאן תֵּעָשֶׂה הַנְּבָלָה הַזּוֹ

וְשׁוּב רַק יְהוּדִי יִפְתֹּר חֲלוֹם עוֹלָם?!

הֲרֵי לְשַׁד מַחְשֶׁבֶת הַמַּדָּע לַזֶּה נִדְרַשׁ;

לְהַצִּיב צִיּוּנִים לְמַשְּׂאוֹת נַפְשִׁי הַמַּלְכוּתִית, לִצְבֹּר חֲלוֹם מְלָכִים

כָּל אֲשֶׁר חוֹלְמִים לָכֶם וַאֲשֶׁר יְרַצּוּ הָאֵשׁ וְהַשָּׁמַיִם

הֵן אִם יִכָּלֵא חֲלוֹם וַדַּאי אֶתְכַּלֶה                                                                                                           

וּבִכְלוֹתִי , עוֹלָם יִדְעַךְ – גַּם זֶה הַזָּהָב מִזָּהֳרוֹ

הַלֹּא אַבִּיט עַל סְבִיבוֹתַי, הֵן זֶה בַּכֹּל:

בְּהֵעָצֵם גְּבוּרָתִי מִתּוֹךְ עֵינֵי כָּל תְּהִלּוֹת בָּשָׂר וְרוּחַ

עַל חָזִי הַחֹשֶׁן, צִיץ הַזָּהָב עַל מִצְחִי הַנְּחוּשָׁה לָדַעַת

בְּטֶרֶם יְחַלְחֵל חֵלִי אֶל מְחִלּוֹת חוֹלוֹת בָּבֶל

בֵּין זֶרֶם הַחִדֶּקֶל הַגֵּאֶה וְאֵין גֵּאֶה מִמֶּנִּי

חוֹתֵר אֲנִי מִכָּל הַפְּרָת יִלְאֶה הוּא, הַנָּהָר, וְלֹא אֲנִי!

אִם לֹא אֲאַלֵּף אַנְשֵׁי מַדָּע

לִרְתֹּם חֲלוֹם מַנְהִיג לְחֹמֶר וּלְרוּחַ

מָחָר יָבוֹאוּ לְפָנַי בִּכְרִיעַת בֶּרֶךְ

זֶה דָּנִיֵּאל מֵחַרְטֻמֵּי הַיְּהוּדִים, לְהָעִיר חֲלוֹם מִשִּׁכְחָה

יֹאמַר לִי הַמְּשׁוֹרֵר לְהִכָּנֵס כְּאֶלֶקְטְרוֹן מִמּוֹדֶם פַקְס

אֲנִי נִכְנַס, לַעֲזָאזֵל, לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֲלוֹם שֶׁמָּא גֻּלְגַּל בַּ-קַאפִּיטָאל – 

כְּלָבִים, אֲנִי נִכְנַס לִרְאוֹת חֲלוֹם עַל תִּקּוּן הָאָדָם רָאוּי לְהֵחלם

וְאֵיךְ פִּשְׁרוֹ לְפֶתַע הִתְפּוֹרֵר, הוֹ, פִּרְאֵי אָדָם אַתֶּם, הוֹ מְשׁוֹרֵר

חֲלוֹם שָׁמוּר בַּזִּכָּרוֹן שֶׁל נֵירוֹן קֵיסָר, נִבְעָר מוּל תַּבְעֵרָה

יָפָה כְּתַבְעֵרָה אֲשֶׁר הִבְעִיר נְבוּזָרָאדָן יַקִּירִי בִּירוּשָׁלַיִם

שָׁאֲלוּ אֶת בְּנֵי בָּנָיו הַיְּהוּדִים

אֵשׁ אֲשֶׁר יָכֹל לָהּ אַבְרָהָם אֲבִיהֶם, אֵשׁ כִּבְשָׁן

אֲשֶׁר רָאוּי לוֹ לְמַנְהִיג לְהַצְעִיד בָּהּ מִמֵּיטָב הָאֶזְרָחִים

הִנֵּה הוּא לֵב קֵיסָר בּוֹדֵד, נִדָּח בְּסֶנְט הֶלֶנָה

סַנְהֶדְרִין הֵקִים לָכֶם, לָכֶם, אַתֶּם, אִלְּמֵי הַחֲלוֹמוֹת

אֲבָל אֲנִי יָדַעְתִּי. יָדַעְתִּי כִּי חַרְטֻמָּיו כְּבָר פִּעְנְחוּ אֶת כְּתַב הַחַרְטֻמִּים

אֲבָל שָׂפָה בְּרוּרָה לְשִׁגְיוֹנוֹת אָדָם?! בֻּקְרָה פִיל מִשְׁמִישׁ!

וְגַם מֵהֶם וְהָלְאָה סוֹד הַגֶּנוֹם הַמְּתַעְתֵּעַ בְּמֹחִי

הַקּוֹרֵא תִּגָּר עַל שַׂר הַשִּׁכְחָה קוֹרֵא תִּגָּר עַל הַחַיִּים

כִּי מֶלֶךְ הַשּׁוֹכֵחַ חֲלוֹמוֹ הוּא מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר מִיתָה עַל לֵב הַשֶּׁמֶשׁ

הוֹי עַם מִסְכֵּן בְּלִי שֶׁמֶשׁ וּבְלִי לֵב וּבְלִי מֶלֶךְ

וְהַחֲלוֹם שָׁט פֶּרֶא בִּשְׁמֵי הַשִּׁכְחָה וְאֵין כּוֹכַב מֵאִיר בִּשְׁמֵי הַשִּׁכְחָה

רַק דָּם וּמָוֶת יַגִּיעַ לַשּׁוֹכֵחַ

חֲלוֹם חֲלוֹמִי, לוּ תִּשְׁמְעוּנִי:

חֲלוֹם עֲשׁוֹת אֶת כָּל הָאָדָם כַּיַּבָּשׁוֹת בְּטֶרֶם הִפַּרְדָם!

אַךְ כְּמוֹ הָעֲצָמוֹת בְּגֻלְגֹּלֶת רֹאשִׁי, כָּךְ  נִסְדָּקוֹת הַיַּבָּשׁוֹת,

נִפְרָדוֹת, מִתְרַחֲקוֹת, בּוֹרְאוֹת עוֹלָם חָדָשׁ, כֻּלּוֹ עֶצֶם בְּלִי מֹחַ

הוֹ, עוֹלָם גֻּלְגֹּלֶת מִזְדַּקֵּן, עוֹד מְעַט וְנִתְפּוֹצֵץ!

כִּי טוֹב הַמָּוֶת לְאָדָם שׁוֹכֵחַ, לִי, לְכָל מִן הָאָדָם כֻּלּוֹ, מִיָּד, עַכְשָׁו 

הוֹ, לְלֹא חֲלוֹם לְלֹא חֶמְלָה לְלֹא מִלְחָמָה

וּמַה פָּתַר כִּמְעַט הַנַּעַר הַיְּהוּדִי יוֹסֵף –

שֶׁהַצַּלַּחַת לֹא תִּהְיֶה רֵיקָה לָאֶזְרָחִים?

שֶׁהָאֲדָמָה תִּפְצֶה אֶת פִּיהָ עַל פִּי מִצְוַת רִבּוֹנוֹ?

דָּנִיֵּאל הוֹ דָּנִיֵּאל מִדַּי אָרְכָה לְךָ הַדֶּרֶךְ

שָׁלוֹם אֶשָּׂא לַחֲנַנְיָה שָׁלוֹם לְמִשָׁאֵל, לְעזַרְיָה

הֵבֵאתֶם לִי נֻסְחָה? כְּתֹבֶת עַל הַקִּיר: 2E=MC,

יָפֶה!                                            

הַקְשִׁיבִי לִי רַעְיָתִי, הַקְשִׁיבִי שָׁמִירָמִית

הִקְשִׁיבוּ פֶּלֶא הַגַּנִּים, 

הַקְשֵׁב לִי בֶּן אָדָם עִוֵּר מֵחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר בּוֹנֶה לוֹ זִכָּרוֹן בְּדִיסְק קָשִׁיחַ

הִנֵּה הַהוֹכָחָה כִּי אַתָּה כְּאָח לִי, אֲחִי הַתְּאוֹם וְהַשּׁוֹכֵחַ וְשׁוֹכֵחַ

הַלֹּא מִשּׁוּם כָּךְ תִּרְשֹׁם בְּשָּׂפָה בִּינָרִית, בְּאֶפֶס וְאֶחָד

אֶת אַפְסוּת זִכְרוֹן הָאֱנוֹשׁוּת הַמִּשְׁתַּכֵּחַ

וּמֵעַל הַכֹּל – אֶת הָאֶחָד וְהַיָּחִיד וְהַמְּיֻחָד

כּוֹתֵב בְּסוֹף הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּתוֹךְ אֵשׁ גְּדוֹלָה יָפָה 

הָלְכוּ כְּמוֹ עֵצִים לְבַקֵּשׁ מֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ הַנִּסְתָּר וְהַשָּׁכוּחַ...

חוֹלֵם וְכוֹתֵב חוֹלֵם עַצְמוֹ אֲשֶׁר הוּא אִימְפֶּרָטוֹר

אֶשָּׁעֵן עַל הַגְּזוּזְטְרָא עִם הַזָּקָן לַחְשֹׁב

הוֹ יַיִן מְשַׁגֵּעַ, לֹא עַל נְהַר כְּבָר, לֹא בַּגּוֹלָה, אֲבָל בְּתֵל אָבִיב

וְאַעֲלֶה בַּמִּקְלֶדֶת אֶת הַתַּאֲרִיךְ שֶׁמִּן 15 בְּמַאי ב-48

בַּכִּכָּר מוּל הַשָּׁרִים שִׁיר לַשָּׁלוֹם וְיוֹרִים בַּחֲלוֹמוֹת, בְּיוֹם י"א בְּחֶשְׁוָן

הוֹ יַיִן וְשִׁירָה,

לֹא יִהְיֶה חֲלוֹם אִם לֹא תְּפָרֵשׁ דָּנִיֵּאל עַד אוֹר הַבֹּקֶר

בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ אֵין אוֹר אֵין מְנוֹרָה

כָּאן בַּחֲדַר מִשְׁכָּבִי, דַּבֵּר דָּבָר

פִּתְרוּ חֲלוֹם פִּתְרוּ לִי

עַד אָנָּא תַּחְלְמוּ?

עַל מַה חֲלוֹם חֲלַמְתֶּם?

עַל מַה עֵינַיִם יֵשׁ?

לָמָּה יֶלֶד יְלַדְתֶּם?

לָמָּה תִּכְרְתוּ יֶלֶד?

הַאִם לָכֶם שָׁמַיִם?

מַה גָּוֶן חֲלוֹמְכֶם?

לְמִי מַנְהִיג קְרָאתֶם?

מַה טִיב חֲלוֹמוֹתָיו?

יְרִיתֶם בְּגַבּוֹ?

מַה נוֹכַח אִוַּלְתְּכֶם חֲזִיתֶם?

מַה יְדַמֵּם לָכֶם בִּמְנִיפַת הָרוּחַ?

מַה תְּדַמּוּ בִּמְנִיפַת מוֹתְכֶם?

מַה דְּמוּת הַגֶּבֶר שָׁם?

הַיֵּשׁ שָׁם דְּמוּת אִשָּׁה?

אִשָּׁה – הַמַּתְרִיעָה כְּמוֹ מִרְיָם עַל פְּסִיקָתוֹ שֶׁל

אָבִיהָ הַתַּלְמִיד חָכָם...?

כְּמוֹ רִבְקָה – הַמַּעֲרִימָה עַל גְּדוֹל הַדּוֹר כְּדֵי לְהַצִּיל

אֶת יַעֲקֹב הָאַחֲרוֹן מֵהַכִּבְשָׁן?

כְּמוֹ שָׂרָה שֶׁנִּצְטַוָּה אַב אֻמַּתְכֶם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ?

כְּמוֹ דִּמְעָה נוֹשֶׁרֶת חֲלוּלָה?

הַיֵּשׁ חֶבֶל טַבּוּר?

יֵשׁ קְטֹרֶת וּמִזְבֵּחַ?

הַאִם גְּדוּדִים לָכֶם?

עָמַל נְמָלִים בַּקַּיִץ?

שִׁירָה שׁוֹמְעִים אַתֶּם?

שְׁנַתְכֶם טְרוּפָה? שְׁלֵוָה?

אֶל תּוֹךְ נַפְשִׁי מִתְפַּשְּׁטִים הַשָּׁמַיִם

בְּעֵת שֶׁמַּדְעָנַי בְּקִיאִים בְּכָל בְּקִיעִים, גֵּאִים  

בַּגֵּאָיוֹת וּבַנִּשְׂגָּב בְּתַחֲרוּת רִיצָה אֶל קֵץ שֶׁבּוֹ מִי יַעֲרֹב

כִּי שֵׁנִית תִּהְיֶה לַצָּב הַתְּהִלָּה, הַנִּצָּחוֹן

כִּי אֶנְחַל אֶת צַפִּיחִית הַדְּבַשׁ אֲשֶׁר נָפְלָה עַד כֹּה בְּנַחֲלַת הָרֹעַ.

יִהְיֶה לִבִּי לֵב יֶלֶד לוֹמֵד מִלָּה פִּלְאִית:

אֱ-לֹ-הִ-י-ם. הַמְּשׁוֹרֵר אוֹמֵר: תִּכְתֹּב אֶת זֶה יָפֶה,

שִׂים  לֵב לַמֵּם סוֹפִית שֶׁלְּךָ שִׂים לֵב לַמֵּם סוֹפִית בַּמִּלָּה אָדָם

אֲנַחְנוּ כְּבָר קְרוֹבִים לַתַּחֲנָה, יוֹסֵף עוֹזֵר,

מְשֻׁגַּע חָלוּם, רְפֵה חִבּוּק וּנְשִׁיקָה, מַנְהִיג הַלֵּב וּמְצַנְתֵּר הַבֶּכִי

שִׂים לֵב לְחֹסֶר הָאוֹנִים לְשֵׁפֶל הֶהָרִים

לַקַּרְחוֹנִים הַמִּתְנַשְּׂאִים לִהְיוֹת שׁוּב נְשִׂיאִים הַמִּתְאַדִּים וְהוֹפְכִים יָם

לְשִׂנְאָה הַמְּנִיעָה בְּנֵי אָדָם, שִׂנְאָה לְלֹא סִינַי – תָּמִיד רֵיקָה הִיא.

הוֹ, הִנֵּה גַּם אָזְנְךָ הִיא אֹזֶן הַקְּטוּעָה מִבְּשׂוֹרָה

מַנְהִיג אַתָּה רוֹצֶה? לִמְדִינָה קְטַנָּה עִוֶּרֶת וְחֵרֶשֶׁת

מִי יְלַמֵּד חֲלוֹם? וּמִי יְנַדְנֵד בַּעֲנָפָיו, מִי יֶאֱסֹף אֶת פֶּלֶא פֵּרוֹתָיו?

מִי אֶצְבְּעוֹתָיו הָרוֹחֲצוֹת בַּנִּקָּיוֹן וְיַגִּיד: אֲנִי?!

עֲנַף קָטָן נִדְנֵד הַמָּוֶת לְדָוִד – כָּרַע נָפַל הַמֶּלֶךְ.

שִׂים לֵב אֵיךְ מַפְתְּחוֹת הַשִּׁכְחָה הוֹפְכוֹת

לְמַפְתְּחוֹת הַזִּכָּרוֹן,

שִׂים לֵב, כָּל זִכְרוֹנוֹת מֹחִי לְלֹא גִּבּוּי.

נִמְחַק הַזִּכָּרוֹן נִמְחַק קוֹל הַצִּפּוֹר, תְּמוּנַת הָאַהֲבָה, חִבּוּק הָרֵיחַ

דִּבּוּר הַשְּׁתִיקָה, מָחוּק, נִמְחַק, נִמְחַק

* * *

דורון גיסין

התורכי, לוצקי העגלון, ה"סלון" של שמואלביץ' והסוס האחרון

במה מתחילים, האם נתאר כאן את חדר האורחים של איטה ואברהם שמואלביץ' בבית הנאה והמרווח ששכן ברחוב רוטשילד, שהרי בני המשפחה החיים, ובעיקר המתים, ידעו לספר עליו ניסים ונפלאות ולתאר כל כורסא וכל קמטר ולהלל את טעמה של בעלת הבית, למנות את מעלותיו של בעל הבית,  ולספר על ימים רחוקים שריתקו את  דמיונם של נוטרי המורשת בחינת מראות ומאורעות לא שזפה עינה של שפחה על הים.

או אולי לוצקי הוא העיקר, איך נאבקו הוא ושכמותו בכל יום ויום לשבור בר ולהביא מעט מזעיר פרנסה כשסביב אומות עולם משחקים במלחמה ופתח-תקווה היא להם מגרש משחקים קטן ותושבי המקום לא יותר מכלי משחק האשקוקי .

ומה עושה לו בסיפור הזה סוס גרום ומרובב שאינו מביא כבוד לבני גזעו ושלא בטובתו נותר האחרון לבני מינו במושבה, מושך ביתרת כוחו הדל את העגלה העמוסה בכלי בית, כרים וכסתות ,ואוזניו מלאות בקולות בכיים של ילדים ונשים שנעקרו ממקומם לעבר עתיד לא ידוע.

אך אנו נלך בדרך הסלולה של ראשון עד אחרון ונביא דבר דבור על אופניו. ומעשה שהיה כך היה:

באותם ימים התורכי שולט בארץ, ומדרום עולים גייסות ממלכת אלביון ודוחקים את הצבא העות'מני ובני בריתו צפונה. שלא בטובתה ניצבת פתח-תקווה בלב האיזור אליו מתנקזים שארית גייסות הצבא העות'מני ומכינים עמדות ומחפורות לצורך מיגננה. כל היישוב נקרא להירתם לעבודה, ובהמות העבודה מוחרמות לעבודת הצבא. בין לבין מוציא המושל התורכי צווים חדשים לבקרים, שהופכים את ניהול החיים לקשה עד בלתי אפשרי. לאדון לוצקי נותר רק סוס שאותות הזמן והמצב הותירו בו את סימנם ואפילו להחרימו לא טרחו. אך זמנים נואשים מצריכים אמצעים נואשים ונפל גם בגורלו של ספק-סוס זה שיצוּוה בעליו למוסרו לשלטון. חרד לפרנסתו, חרד למשפחתו וחרד לגורל המושבה והסוס היחידי שנותר בה, מבקש לוצקי את עצתו של ר' אברהם  שמואלביץ' – איך להימנע מלמסור את הבהמה לנוגשיה.

מאחר וביתו של ר' אברהם היה עשוי מעגל בתוך מעגל, היה חדר  האורחים – הסלון במעגל הפנימי הנסתר מן החוץ ושם הוחלט להלין את הסוס בלילה, שמא יבוא התורכי להחרימו. ואכן חיילי התורכי לא גילו את מחבואו ונואשו מלמוצאו.  סוסים, זה ידוע, אינם שקטים ונינוחים, ורקיעות וצהלות הם חלק בלתי נפרד ממנהגם אלא אם כן חובשים על ראשם שק ובו מנת מזון. שאז נינוח מזגם ואין יודע מקומם. וכך נהג ר' שמואלביץ' והיה מאכיל ומשקה את הסוס הצפון בסלונו כל אותו הלילה עד שבאו ובישרוהו שאין חשש מלהוציא את הסוס מהסלון.

הרבה שבחים קיבל האזרח ש' על יוזמתו להצלת ענף התובלה המושבתי, וגם הבהמה לא חסכה ממנו את תודתה על האירוח ועל המזונות שהושפעו עליה ביד נדיבה. אלה במילים חמות ובטפיחות עידוד על שכם והסוס, ואילו הסוס, כדרך סוסים מלומדה, היפנה את אחוריו הניף את זנבו המדולדל והחל פולט את מלוא תוצרת מעיו וכליותיו בזרם הולך ושופע שהרי אין זה מן הנימוס שלא לגמול למארח על האירוח ולא להותיר מאחור מאום משל לא היה שם בכלל.

מי שדעתה לא היתה נוחה מכל האירוע היתה בעלת הבית, ואת שבטי לשונה שמעו לא רק בעלה אלא גם כל השכונה. ולא באו דברים לסיומם עד שבמו ידיו החזיר אברהם שמואלביץ' את חדר האורחים שבביתו לנקיונו, לריחו ולצורתו מקדמת דנא. ובא שלום על המושבה ונאמר אמן.

(תודתי נתונה למוטי שמואלי [הגדול] על עיקרי הסיפור מאוצר משפחתו).

* * *

אלישע פורת

התרגום הרביעי הנשכח

עוד על ההתקבלות של תרגום לאה גולדברג ל"מלחמה ושלום"

שני מכתבים של בעל הוצאת "לדורי", בנימין גֶפְנֶר, מעידים על טעמו המריר של ניצחון תרגומה של לאה גולדברג ל"מלחמה ושלום", על תרגומים אחרים בני הזמן, ובהם התרגום הרביעי, תרגום התקציר.

הנה מכתבו לנתן בֶּדֶק, איש קיבוץ מענית, שהיה אז מנהל ההוצאה. המכתב כתוב בכתב ידו, והוא הודעה על מכתב גדול וארוך יותר, מכתב תלונה ממש, ששלח גפנר להנהלת התאחדות המולי'ם.

תל אביב, 21.4.1957

לכבוד

מר בֶּדֶק

ספרית פועלים

א.      נ.

הנני מעביר אליך העתק ממכתבי אל הנהלת התאחדות המו"לים.

אין לי כל עניין בליבוי סכסוך עימך, אך עליי להגן על זכותי האלמנטרית. מוכן אני להתייצב בפני כל גורם נייטרלי ולהוכיח, כי לא היה מצידי שמץ של פגיעה באֶטיקה המקצועית כלפיכם.

אם לא תוסיף לעסוק בעניין זה, אראה אותו גם אני כמחוסל.

בכבוד רב,

בנימין גפנר

לדורי הוצאת ספרים

רח' לה-גארדיה 15

תל אביב

באותו היום עצמו מוציא בנימין גפנר מכתב תלונה ארוך, להנהלת התאחדות המולי"ם, נגד "ספרית פועלים". במכתבו הוא מתלונן על פגיעה 'אֶטית', כלשונו, בהוצאתו.

על מה ניטש הקרב? על הזכות להפיץ מהדורה מקוצרת של "מלחמה ושלום", בתרגום אלמוני, בעיבוד לנוער, מלווה בתמונות. המועד קשור כנראה למועד הפצתו של הסרט "מלחמה ושלום". זוהי מתקפה נוספת, לאחר ההתקפה של יורשי י"א טריווש, על תרגומה של לאה גולדברג.

הנה המכתב:

21.4.1957

 לכבוד הנהלת התאחדות המו"לים

תל-אביב

בצער עליי להתריע על התנהגות בלתי-חברית ובלתי-אֶטית של חבר התאחדותנו, שהוא גם חבר בהנהלה.

הח' בֶּדֶק מ"ספרית פועלים" טילפן אליי הבוקר בעניין המהדורה המקוצרת של "מלחמה ושלום" שהופיעה לאחרונה בהוצאתנו. לא אתעכב כאן על מילות-הגנאי שהח' בֶּדֶק מצא לנכון להשמיע באזני על מהדורה זו, אף לא על טענתו (הכוזבת) של החבר הנ"ל כי תרגומנו לקוח מתוך תרגומה של לאה גולדברג, כביכול, ואיומיו לפתוח בפעולה משפטית. כל אלה אינם עניין למכתב זה.

הח' בֶּדֶק גורס כי הואיל ובית-ההוצאה שהוא מייצגו הוציא את "מלחמה ושלום" במהדורתו השלמה, חייבים היינו, בטרם ניגשנו לעיבוד התקציר, לבוא אליו וליטול רשות. אנו דוחים סברה זו. שתי המהדורות אינן מכוונות כלל וכלל לאותו סוג קורא, ואין ביניהן כל מצב של תחרות. בהופעת התקציר, כפי שאמרנו בהקדמה, ראינו מעין גשר, דרכו יעבור אל המהדורה הבלתי-מקוצרת אותו קורא אשר מהדורה זו קשתה עליו עד כה.

כדי להוכיח את צדקתו, מצא הח' בֶּדֶק לראוי לאיים בחרם של ספרי "לדורי" ("דבר שיעלה לך יותר מן הרווח מ'מלחמה ושלום'", כפי שהתבטא) ובמסע השמצות נגד מהדורתנו בעיתונות (דבריו היו: "אתה עוד תשמע את התגובות בעתונות..מניין לו זאת? לח' בדק? כלום מפני שהוא מנצח על כך?). כמו כן מסר לי שהוא פונה (או פנה) בנדון זה לחברת "פרמונט", המגרילה את ספרינו בין צופי הסרט "מלחמה ושלום". אנו רואים בפניה זו אל לקוח שלנו לא רק פגיעה באמצעים פסולים, אלא גם מעשה של חוסר-טקט.

מעניין לציין, כי הח' בֶּדֶק מסר לי, כי מתוך מגע קודם עם "פרמונט" ידע כי עומד להופיע תקציר כזה, בשעה שהתקציר היה בהכנה. שאלתיו מדוע לא התקשר עימי אז, והוא השיב כי אמנם ידע שהתקציר יופיע, אך לא ידע מי מו"לו. תמוה כי לא מצא לנכון לברר עם "פרמונט" מי המו"ל, אלא חיכה עד שבועיים לאחר פירסום מודעותינו הראשונות על הספר, ועד אחרי הופעת הספר עצמו, כדי לדרוש להוציאו מן השוק!

הנני מביא את הדברים הנ"ל לידיעת ההנהלה, לאחר שאני רואה בהם ניסיון של צנזורה מסחרית מטעם מתחרה (עם או בלי מרכאות), באמצעים של איום ולחץ, וניסיון מצד מו"ל גדול לדחוק את רגליו של מו"ל קטן שנקלע לו בדרכו.

בכל הכבוד,

בנימין גפנר

הוצאת ספרים "לדורי"

הנדון במכתבים הללו הוא כמובן הספר (התקציר) "מלחמה ושלום", תרגם י. זיגור, עיבוד לנוער, מלווה בתמונות, הוצאת לדורי 1957.

התרגום הרביעי הזה לעברית של "מלחמה ושלום" יצא כתקציר ונשכח לחלוטין, ואפילו לא נרשם בקטלוגים של בית הספרים הלאומי!

בנימין גפנר, שליט"א, שיצא לקרב מו"לי נגד "ספרית פועלים" בשנת 1957, הוא זקן חברי הלח"י היום, מו"ל ומייסד הוצאת "לדורי", הוא דמות מאוד מעניינת ורב תחומית. נולד בביאליסטוק והיה איש בית"ר נלהב. לבד מהיותו מו"ל ומתרגם, הוא שירת בצבא הבריטי, בעת מלחמת העולם השנייה, ביחידת קומנדו עלית, והשתתף בפעולות נועזות, של יחידת 'איי פורס' הבריטית, שפעלה בעומק השטח הגרמני להצלת טייסים ושבויים של בנות הברית. בעת שירותו בצבא היה בין מייסדי הלח"י בחו"ל, והקים את סניף לח"י בקהיר בשנת 1942, סמוך לרצח הלורד מוין, ומאוחר יותר את הסניף בארצות הברית. היה בין המגורשים לקניה וישב שם במחנה המעצר. שוחרר במוקדם בשל מחלת עיניים, ויצא לארה"ב אל דודו האמיד. דודו סייע בידו ללמוד קולנוע והסרטה, ואף לרכוש ציוד משוכלל להסרטה. בשובו ארצה, הוא התעניין בקולנוע הישראלי הצעיר, וגם השתתף בכמה יוזמות קולנועיות. הוא ביים כמה סרטים קצרים ושימש כעוזר במאי בסרט "אבן על כל מיל", 1956, הסרט שחרץ את גורלו של הבמאי, אריה ליאופולד להולה. כישלון הסרט, מראשוני סרטי העלילה הישראליים, גרם לירידתו של להולה מהארץ.

לאחר שנכשל כקולנוען מכר גפנר את הציוד לאחים גרוס, אף הם מראשוני הקולנוענים בארץ, וייסד את הוצאת "לדורי". התקציר המעובד לנוער של "מלחמה ושלום" היה בין עשרת הכותרים הראשונים שבהוצאתו. קירבתו לקולנוע היא שהביאה להצמדת התקציר לסרט הקולנוע של פרמונט מלחמה ושלום.

* * *

איתמר פרת

החסד

בהתחלה כשהיה עוד מטלפן

היה לה זאת לניחומים ופלא.

היא לא ידעה כיצד, לא שאלה, שכן

אין צורך להבין דברים כאלה.

                               היא רק ידעה, בהישמע צלצול

                               כי זה קולו, רוגע וצלול.

מארץ המתים, אף כי מאוד הרחיק,

המת את החיה החזיק בחבל.

הקול היה קולו, וזה היה מספיק.

עוד נשמתו איתה, עימה חולק באבל.

                               שקט ונאמן, ולא רחום מדי,

                               קיים את שנדר, כשהיה עוד חי.

כשעל המצבה הניחה זר

ידעה כי רק נותר ממנו שלד.

אך היא ידעה: על זאת לו תספר,

על זאת, ועל ארשת פני הילד,

                               על שבת חברים, על שקדייה בגן,

                               על סרט שחזתה בו באקרן.

מעולמו הזר, טמיר ונעלם,

הרעיף עליה חסד הקשבה.

קולו באפרכסת, שבא מאי-משם,

אישר: עזה ממוות אהבה.

                               הקול, שסמכה כזרוע גבר,

                               הקול, שלא נטמן עימו בקבר.

וידידים אמרו כמה היא נבונה,

איך את הלא-נמנע היא מקבלת.

את שלוותה שיבחו, רוחה האיתנה,

איך היא צוחקת שוב, ושוב אוכלת.

                               איך היא נושאת בעול, ללא מלה,

                               איך אלמנות עוטה היא ככלה.

היא לא ידעה לומר מתי החל

הלא-נפלא להתגנב לפלא,

מתי הלא-צפוי הפך הרגל

כמו שגרת חיים בבית הכלא.

                               מתי הזמן ותרופת השיכחון

                               עקפו-עברו את תנחומו של טלפון.

האהבה לא מתה, אך הקול

שוב לא ניחם, שוב לא היה משענת.

הצורך לספר לו את הכול

עורר בה עצבנות בלתי-מובנת.

                               התעצבנות על משיכת-אף תמימה,

                               על הצורה בה הוא אומר "אז מה".

הלא-טבעי שבדבר, העל-כרחי,

לשמור את נפש אהובה המת.

כבעל-נעורים עקשן ורכרוכי

המצפה לחסדים אחר הגט.

                               והיא קיוותה, ואף ידעה, כי הוא רשאי

                               לשבור נדרו, כמו היה עוד חי.

היא לא אמרה דבר, אבל העול

הלך ורב, לטוות יום יום מסכת

של שתי-וערב, קול של מת עם קול

ממשיך וחי, שלא עמד מלכת,

                               שלא חדל משמוח ומכאוב,

                               שלא הסכין להעלות באוב.

ובתום שיחה אחת אמר בקול רגיל

"אהובתי, אני נושק אותך במצח."

דבר-מה ניתק, והיא שמעה רק צליל

דממה דקה, הולכת אל הנצח.

                               אז היא לאט לאט אמרה את שמו

                               והיא ידעה שהוא הלך לעולמו.

* * *

עוז אלמוג

מדוע נעשינו פתאום "רוחְנים"?

על הסיבות לחדירת הניו אייג' לחיינו

חלק שני ואחרון של המסה

גלולת הרגעה לחרדתיים

הרצון להתנתק ולברוח מהמציאות נובע גם, ואולי בעיקר, בשל החשיפה הגדלה לכאב ולאסונות. קראתי באחד מכתבי העת שבשל ריבוי כלי התקשורת, בשל היכולת להעביר מידע מקצה אחד של הגלובוס לקצהו השני בזמן אמת, ובשל המסורת העיתונאית להבליט את השלילה על פני החיוב – אדם ממוצע נחשף היום בשבוע אחד ליותר אסונות משנחשף אדם ממוצע במהלך כל חייו בעולם העתיק. גם אם הנתון מעט מוגזם, התובנה העקרונית נכונה. החשיפה האינטנסיבית למוות, פציעות וטרגדיות אישיות ומשפחתיות יוצרת עומס רגשי כבד. אצלנו בישראל העומס גדול במיוחד, בשל מצבינו הביטחוני והטמפרמנט הסוער שלנו (או סקנדל או פסטיבל) ובשל הקוד המשפחתי-חברי המאפיין את החברה הישראלית – קוד שיוצר הזדהות טבעית ואמפטיה גם עם אנשים שאיננו מכירים אישית. הפתרון לעומס היתר הרגשי הוא הדחקה, הכחשה (אסקפיזם) והסחת דעת. הרוחניות החדשה משלבת בין השלושה.

קוקטילים יאפיים של ישן וחדש

מטח הגירויים שאליו נחשף היום אדם ממוצע מביא גם לתחושה של מיצוי ורוויה וכתוצאה מכך לכמיהה לריגושים חדשים המסופקת באמצעות הוצאת דברים ישנים מהבוידעם, לצד מיחזור וערבול חומרים מכל הבא ליד. כשאין עוד במה לחדש ובמה לרגש מייצרים קולאז': מזרח פוגש במערב, הדרום בצפון והאולטרא טכנולוגי בפרימיטיבי. זה דומה במקצת למה שמתרחש היום בספורט: כאשר מתקרבים לקצה היכולת האנושית נאלצים להמציא ענפי ספורט חדשים, שהם שילוב בין מיספר ענפים (למשל, הטריאתלון). כך הולכים ונוצרים לאחרונה שילובים חדשים ומעניינים ברפואה, באמנות ואפילו בדת.

הקולאז' הפוסט מודרני אפשרי בעיקר בחברה רווית תקשורת ובעלת אתוס מתעצם של פלורליזם דמוקרטי. באופן כללי אפשר לומר שהאדם נעשה רגיש יותר לזולת, פתוח יותר כלפי השונה. בעולם המערבי הולך ומתהווה אתוס רב עוצמה של סובלנות: אסור לפסול אדם וקבוצה בשל דעה קדומה, אסור "להיסגר" ורצוי להיות קשוב ולא דוגמטי. הסובלנות הזאת מיושמת ביחס לדת, למיסטיקה, לפילוסופיה העתיקה ולשבטיות המסורתית. תפישה זו סייעה, למשל, להתקבלות הרפואה האלטרנטיבית, שהפכה לימים ל"רפואה משלימה". אגב, זה גם המקור העיקרי למתח הגובר בין העולם המוסלמי, הבלתי סובלני והקסנופובי, לבין המערב, שאולי הרחיק לכת בסובלנותו.

כור ההיתוך הראשון של תופעת "השילובים הסובלניים" נוצר ברובעי הסוהו בלונדון ובניו יורק, ואצלנו בשיינקין התל אביבי ושלוחותיו בירושלים ובאזורים הבוהמיים ברחבי הארץ. בשקט-בשקט מתרחשת מהפכה במטרופולינים הגדולים: סגנון חיים מחליף בהדרגה תרבות שבטית מסורתית. במקום טקסים ופולחנים קמאיים צומחים בתי קפה, פאבים, מסעדות, גלריות וחנויות בוטיק – היוצרים שילובים מפתיעים, תוך טריפת הקלפים המסורתיים. ה"שאמנים" של העידן החדש הם בין השאר מעצבי העל, הדי ג'ייז' והבאר טנדרים. כולם מערבבים לנו במיומנות קוקטילים של ישן וחדש, מכאני וממוחשב, כפרי ועירוני, גברי ונשי, מכוער ויפה, קלאסי ועדכני.

אבל גם כאן מתגלה פרדוקס. אם הרוחניות היא לא יותר מאופנה (יותר מדוייק "טרנד") לא רחוק היום שבו גם היא תגיע למיצוי ותחלוף מהעולם. הנה כי כן, ספק אם הסדנאות הרוחניות, שנועדו בעצם לייצר ריגושים חדשים, ינמיכו את סף הגירוי האנושי ויעצרו את הכמיהה המתחזקת לכדורי אקסטזי חדשים. אם להשתמש בדימוי מעולם העיצוב (ובעצם זה לא רק דימוי אלא מציאות של ממש) אפשר לומר שהמטבחים הכפריים של התרבות האנושית, שהחליפו את מטבחי הנירוסטה הבוהקת יוחלפו בשלב הבא במטבחים מתרכובות חדשות ומפתיעות.

אופנת רטרו

אם הזכרנו אופנה וטרנד ראוי להוסיף נקודה חשובה: העידן החדש הוא בעצם סוג של אופנת רטרו (נוסטלגיה). בימינו הגיע לבגרות דור שלא חי את מהפכת ילדי הפרחים (ההיפים). לכן הוא נלהב לחדש ולמחזר דברים שאותם לא חווה בעצמו (חוויות של סבתא וסבא). ושוב עולה פרדוקס: ההיפיות המקורית (של שנות השישים והשבעים) היתה ביסודה הצהרה אנטי מימסדית ואנטי מסחרית – ואילו ההיפיות של העידן החדש ממוסחרת מאוד. יתרה מכך, בהיפיות המקורית היה משהו אותנטי וחדשני שהתבטא ביצירות רעננות בתחום המוסיקה, האמנות הפלסטית, השירה, הספרות והאופנה (אפילו עישון הגראס והסקס החופשי היו אז משהו חדשני). היום זו היפיות חקיינית ודי שטחית. במלים אחרות, עדיין לא ראינו את הג'ון באז או הבוב דילן של העידן החדש, וספק אם נראה בעתיד הקרוב.

טיפול נפשי לדור האתרוגים

תרבות הניו אייג' קשורה ללא ספק גם לעליית ערך האינדיווידואליזם בסולם הערכים המערבי. בישראל, כמו במקומות אחרים, צמח דור צעיר שהוא מאד נהנתן ואגוצנטרי – "דור האתרוגים" והבליינים. הוא גודל בצמר גפן, באווירה של חוסר משמעת ושל סובלנות אין קץ. לא תבעו ממנו הרבה ולכן הוא אינו נוטה לתבוע הרבה מעצמו ומאחרים. זו גם הסיבה שהוא מעדיף במקרים רבים פעילויות שאינן מצריכות מאמץ פיזי ואינטלקטואלי גדול (למשל, קריאת ספרים).

אפשר שזו אחת הסיבות לכך שהולך ופוחת הביקוש למקצועות תובעניים, כמו רפואה והנדסה וגדל הביקוש למקצועות "קלילים" שמבטיחים לכאורה רווח אישי בהשקעה מזערית (לרוב אלה הבטחות שווא). זהו דור שחוסך הרבה פחות כסף מהוריו, קפדן פחות בכתיבה ובדיבור ובעיקר פגיע יותר ועמיד פחות בפני קשיים ומשברים. לכן הוא גם נזקק יותר לסיוע נפשי ולאמצעי הרגעה ושחרור לחצים. הניו אייג' הוא במקרים רבים סוג של טיפול פסיכולוגי עממי – מענה ללחצים, לחרדות, לכישלונות, לאכזבות ולתסכולים אישיים. יש בו את האמפטיה האנושית והסובלנות שלהם נזקקים אנשים כואבים ונואשים, שמצאו עצמם בדרך ללא מוצא או שנזרקו לג'ונגל החברתי ללא הכנה מספקת.

יש שיאמרו שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השפל האלה. לכן, כולנו הופכים בשלב כזה או אחר בחיינו ל"רוחניים" יותר. היום, השוק פשוט מציע מבחר מוצרים ושירותים מגוון מתמיד לביקוש הטבעי. במלים אחרות, על פי טיעון זה תופעת הרוחניות החדשה לא משקפת בהכרח עלייה בביקוש אלא דווקא עלייה בהיצע.

האוניברסיטה העממית

אפרופו היצע מוצרים חדש – הרוחניות החדשה היא במידה רבה גם אלטרנטיבה עממית להשכלה המסורתית ומשקפת את קריסתה. למעשה, יש כאן שני היבטים: ההיבט הראשון הוא הבערות. אנשים קונים שטויות כי לא לימדו אותם להבחין בין טוב ורע, בין אמין ללא אמין. לו היו לומדים מעט סטטיסטיקה (הסתברויות וסיכויים) ומעט פסיכולוגיה (הטיות קוגניטיביות ורגשיות) הם היו מאמינים פחות לנומרולוגים, מקובלים, קוראים בקפה ואסטרולוגים. אבל מערכת ההשכלה בישראל משכילה פחות ופחות את תלמידיה ומנמיכה משנה לשנה את רף ציפיותיה.
גם התקשורת הממלכתית נותנת לגיטימציה ואף מאדירה את האצטגנינים למיניהם, בעיקר באמצעות תוכניות טוק-שואו ומוספי פנאי. במצב זה לא פלא שההשכלה מכונה במקומותינו לעתים קרובות "פלצנות" וטיעונים מלומדים מכונים "חפירה" (קדיחה בראש, כלומר במובן השלילי).

הרוחניות החדשה היא במובן זה סימן לדקדנס, כלומר לחברה במשבר המיטלטלת בין שקיעה לזריחה – חברה שסועה, צינית, מבולבלת וחרדתית, המחפשת את עצמה ובינתיים לא ממש מוצאת.

מצד שני, ההשכלה העממית שמציעה הרוחניות החדשה, מחדדת את כשליה ומחדליה של מערכת ההשכלה המימסדית שברוב מרובעותה וקיבעונה לא הצליחה להפוך את הקניית הדעת לאטרקטיבית עבור שכבות רחבות.

כאשר מתבוננים באנשים פשוטים וקשי יום, היושבים שעות, מרותקים לדרשן קבלי או לרב המרביץ דברי תורה, קשה שלא לשאול: כיצד זה מצליח להם במקום שבו בית הספר והאקדמיה כשלו? התשובה טמונה לא רק בכריזמה של הדרשן והרב ובנושאי הלימוד (שעוסקים לרוב בפתרון מצוקות אנושיות אמיתיות) אלא גם בסגנון הלימוד. הרוחניות החדשה מציעה לרוב מסגרות גמישות יותר וידידותיות יותר מהמסגרות האקדמיות. התלמיד לא נבחן ונמדד על כל צעד ושעל והלימוד נעשה מתוך אמפטיה, שיח פתוח ודיאלוג מתמיד (למשל, באמצעות החברותא בסגנון הישיבות).

חסידות חילונית

הרוחניות החדשה מתאימה במיוחד לאנשים המתקשים בלמידה המבוססת על זיכרון, ניתוח שכלתני ושיעורים פרונטאליים (כיתה מול מורה). היא פותחת ערוץ לכל ההמונים הנפלטים היום מהמערכות הממוסדות עם תווית מטעה של "לקויי למידה". רבים מהם כלל אינם לקויי יכולת למידה או חסרי מוטיבציה, אלא אנשים מוכשרים האוהבים והמסוגלים ללמוד בדרכים אחרות מאלה שמציעים להם בתי הספר והאוניברסיטאות (בעיקר מגע אישי). לא אתפלא אם הבעל שם טוב, אבי החסידות, היה "דיסלקט" שחיפש לעצמו ולכמותו אפיקים אלטרנטיביים לעבודת השם, זולת לימוד גמרא תחרותי ושכלתני. כמו "לקויי הלמידה" בימינו גם הוא גונה ונרדף על ידי מורי הישיבות על לא עוול בכפו. הוא בסך הכל רצה להתקרב לאלוהיו באמצעות הנשמה ("אינטליגנציה רגשית") ולא באמצעות "הראש" (השכל).

גם תלמידי הרוחניות החדשה מבקשים להתקרב לשכינה (פילוסופיה, אמנות, תורת המידות ועוד) באמצעות עבודת הלב, ולא באמצעות מבחנים מלחיצים ועבודות סמינר ממוחזרות. הם חפצים להיות תלמידים סוג א' בעולם שמתעקש לתייג אותם כתלמידים מופרעים או סוג ב'. מבחינה זו ואולי גם מבחינות נוספות אפשר לכנות את הרוחניות החדשה בשם "חסידות חילונית".

התיאולוגיה הפסיכולוגית

הפסיכולוגיה חצתה בימינו את גבולות המדע והפכה למעין תיאולוגיה חילונית. השפעתה ניכרת בתחומים רבים – מטיפול נפשי ועד לאמנות, בידור ודפוסי שיח. בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" הגדרתי את הניו אייג' כילד המשותף של פרויד והמהרישי. שניהם הטיפו להבנה עצמית, לכנות, לשחרור המודחק ולהרפיית מתחים. הרוחניות החדשה, ממש כמו הפסיכואנליזה, עוסקת בחיפוש גאולה באמצעות טרנספורמציה אישיותית.

שתי הדיסציפלינות הללו, שהושפעו זו מזו, יוצרות פולחן חילוני של חתירה לאושר ושיפור עצמי. זו מין הבטחה מודרנית (ובמקרים רבים גם אשלייה) שלא היתה קיימת בעולם הפרה-מדעי – לפחות לא בשפה ובאינטנסיביות שהיא מוכרת היום.

כדי להתקרב לאושר אדם זקוק למוודאים ומדריכים. הפסיכולוגיה המדעית מציעה שיחה אישית על ספת הקליניקה ואילו הרוחניות הניו-אייג'ית מציעה אימון אישי על מזרון או על אדמה בחיק הטבע. הפסיכולוגים והקאוצ'רים כאחד זקוקים למטופלים כדי להתפרנס היטב ובזכות האושר שלכם (או יותר נכון חוסר האושר) הם משיגים את העושר שלהם. אגב, החתירה לאושר יכולה להיות מאמללת מאד. יש שאומרים שעד שלא התחלנו לחפש באופן רשמי אחר האושר לא ידענו עד כמה אנו אומללים.

אבל אפשר להתייחס לפסיכולוגיזם, שעומד בבסיס הרוחניות החדשה, בפחות ציניות וביקורתיות. ניתן לקבוע בביטחון שהרוחניות החדשה משקפת את ההכרה הגוברת בתפקידה העמוק של נפש-האדם ובעיקר בהשפעתה על הגוף. למשל, הקשר המוכח בין לחץ ודיכאון למחלות כרוניות וממאירות. המודעות הזאת הובילה אנשים רבים להגביר את מאמציהם לתחזק את נפשם על מנת לתחזק את גופם. לרוחניות החדשה יש הרבה מה להציע בתחום זה.

התפכחות ממיתוסים קפיטליסטיים

אבל הרוחניות החדשה אינה רק קלישאה, ג'נק פוד רוחני וגלולת הרגעה המדחיקה ואולי מעכבת מחלות. יש בה גם ביטוי אמיתי ולעתים עמוק של ביקורת על עיוותים חברתיים ובעיקר על "הדיקטטורה הקפיטליסטית". במובן זה היא דומה וחשובה כמו האידיאולוגיה הירוקה (הגנת הסביבה) והניאו סוציאליזם. זו גם זו קמות לנטרל "רעשים" ו"זיהומים" של כלכלת השוק הדרוויניסטית – שיטת ממשל ותפישת עולם שנעשו במידה מסוימת לסוג של פאשיזם כלכלי.

הנה כי כן, אחרי שהאדרנו את ההצלחה החומרית וסגדנו למיליונרים פתאום התברר שצבירת נכסים וכוח לא מבטיחה אושר. אדרבא, לעתים היא דווקא יוצרת אומללות גדולה, שלא לדבר על פערים חברתיים וניצול.

ודוק: יש הטוענים שהרוחניות החדשה היא בעצם נחמת הלוזרים – כל אותם המונים שלא הצליחו "לעשות אקזיט", שלא השכילו למנף מניות בזמן ולהשקיע בנדל"ן מניב. זהו סוג של נסגנות, הם יאמרו. "אם אני לא מצליח לנצח בתחרות, לפחות אשנה את הכללים." ובמילים פשוטות: מי שלא מצליח לצבור ממון ונכסים הופך ל"סטלן", מאדיר את חיי הרוח ובז לעשירים.

יש בטיעון הזה גרעין של אמת סוציולוגית, אבל הוא מחמיץ את העיקר: הכסף, או יותר נכון העושר, אכן משחית ברמה האישית והחברתית כאחד. מי שנתון בלחץ וחרדה מתמידים, מי שמכור לקריירה או למותגים, מי שמנוכר ובודד, חמדן ותחרותי באופן כפייתי, מגיע כמעט תמיד לנקודה בחייו שבה הוא שואל את עצמו "בשביל מה כל זה?"

ההתפכחות ממיתוסים קפיטליסטים זולים, כגון עושר=אושר, מתחילה להתפשט וטופחת על פניהם של רבים. הרוחניות החדשה צומחת בעיקר בעקבות שלוש אכזבות: אכזבה כלכלית, אכזבת אהבה ואכזבה רפואית – וכולן כאחד מבטאות אכזבת-על שתופסת את כולנו בגיל העמידה: האכזבה שאי אפשר לעצור את הזיקנה ושבסופו של דבר נמות. האכזבה הזאת כל כך כואבת, כל כך מבהילה, שהיא מביאה גם אנשים רציונאליים וספקנים לעשות דברים משונים (למשל, לפנות לברכת מקובלים או לקנות אבנים עם "אנרגיה חיובית"). על הדרך אפשר גם איזה ניתוח פלסטי, צביעת שיער וגלולות ויאגרה שמסייעים להדחיק את האמת.

חשוב להדגיש: אין ספק שכלכלת השוק החופשי קידמה את האנושות בתחומים רבים והגדילה את הרווחה האישית ואת תוחלת החיים. אבל זהו גולם, או יותר נכון מחשב-על, שיצא משליטה, כמו בסיפורו של גתה "שוליית הקוסם". כלכלת השוק הדורסנית הולכת ומקצינה, מותירה אחריה חללים (בכל המובנים). לכן אפשר לראות את הרוחניות החדשה כסוג של איזונים ובלמים שהאנושות החלה לשכלל, בדומה לנוגדני הווירוסים בגוף, על מנת להתמודד עם המוטציות של הקפיטליזם. זו המרידה באימפריאליזם החומרני שנעשה לקולוניאליסט מותגים חסר רחמים ומצפון.

נקודות מפגש חדשות

הרוחניות החדשה משקפת גם מפגש מפרה של אנשים רבים עם כתבים ורעיונות שלא הכירו. המפגש הזה מתאפשר משום שבניגוד למוסכמה, המיגזרים בישראל ובמקומות אחרים בעולם דווקא מתקרבים זה לזה ומשפיעים זה על זה. זאת, בעיקר בשל פריצה מתמדת של חומות דמוגרפיות במרחב הגיאוגרפי (למשל, חדירת האוכלוסייה החרדית לאזורים חילוניים או חדירת העולים דוברי הרוסית לאזורי הפריפריה), בשל התפתחות כלי התקשורת הדיגיטאליים (טלוויזיה רב ערוצית ואינטרנט) ובשל השיפור הגדול במצב הכלכלי (אנשים נפגשים בקניון, בשדה התעופה, בפארקים, באזורי הנופש ועוד). חילונים רבים לומדים לראשונה על העולם העשיר והעמוק של כתבי הקודש היהודיים; הדתיים לומדים לראשונה על העולם המלהיב של המדע, האומנות והמשפט; העולים לומדים על התרבות העברית והציונית, והוותיקים טסים לחו"ל ופוגשים תרבויות ומסורות זרות. תופעת הרוחניות החדשה בעולם היא אפוא גם תולדה של היווצרות נקודות מפגש שאולי יולידו בעתיד מפץ תרבותי חדש.

מרד הרגישות

הרוחניות החדשה היא ללא ספק גם ביטוי פמיניסטי, או ליתר דיוק התחזקות היסוד הנשי בעולמנו. אפשר לכנות זאת בשם דה-הורמוניזציה תרבותית (של הטסטוסטרון הגברי כמובן). הרוחניות החדשה מעלה על נס ערכים של רגישות, קשר אנושי חם, רכות, פתיחות, אנטי תוקפנות ומודעות אסתטית, ובמובן זה מציעה אלטרנטיבה לתרבות הגברית ששלטה (ועדיין שולטת, אם כי פחות) בעולמנו.

לסיכום, אפשר לומר שיש ברוחניות החדשה משהו אותנטי ובאותה מידה משהו מזויף. אפשר לומר עליה שהיא מביאה קללה אבל גם ברכה. "מרד הרגישות" הוא מרד יפה. הוא נחוץ לנו על מנת לאזן את העולם הקפיטליסטי-גלובלי-תקשורתי הכובש את חיינו. אבל הוא גם מסוכן. כי בסופו של דבר ללא חשיבה אנליטית ומדע אמפירי, ללא הפיזיקה, המתמטיקה והלוגיקה של המשפט הדמוקרטי – לא היינו מגיעים לאן שהגענו. לא ייצרנו מכוניות, מטוסים, או מחשבים באמצעות כתבי הקבלה או זן בודהיזם ולא ריפאנו מחלות באמצעות ברכות ולחשים. מצד שני, רציונליות מוגזמת וקשיחות רגשית עלולות להקטין את הגמישות המחשבתית. ובעיקר, הן אינן נותנות תשובה מספקת לצרכים העמוקים של האדם: לסולידריות ולמגע אנושי, לזהות ולמשמעות הקיום.

* * *

איתמר פרת

הסכנה בחלקיקים הקטנים

הכותב הוא גיאולוג פעיל

הכתבה הבאה אינה עוסקת בימי פתח תקווה הראשונים או באיומי העולם הערבי. זה הסבר גיאולוגי על בעיות  הרבה יותר אקטואליות, וכל אדם משכיל חייב להבינן.

1. האפר הוולקני

הרי געש הם תופעה רגילה ומוכרת בפלנטה שלנו ובכמה אחרות. הם נוצרים כאשר חומר לוהט ומותך (הנקרא 'מַגמָא', דיסה ביוונית) פורץ דרך סדקים בקרום, קופא למוצק באוויר או על קרקע הים, תוך שהוא מתערם לגבעות והרים די גבוהים.

מדוע המגמא עולה? לא יוסבר כאן.

לאורכו של סדק ארוך בקרקעית האוקיאנוס האטלנטי עולות כמויות גדולות של מגמא אל פני השטח, ויוצרות ארובות געשיות  והרי געש על קרקע הים. אחדים מתגבהים עד הרחק מעל הגלים ויוצרים איים כגון שרשרת איי הָוָאיִי, ומסה אדירה של שפכי בזלט שהתאחדו ליצירת הגוש של איסלנד. איסלנדים כאלה ילכו ויוָצרו גם בעתיד, כי חומר רב ממשיך ונסחט מתוך המעטפת הפנימית של כדור הארץ. הנפח שנפלט מתחדש על ידי בליעת לוחות קרום באתרים אחרים.

המגמא הנפלטת היא חמה מאוד ונזילה, סמיכותה דומה לזו של שמן, ותוך זרימה על פני השטח היא מתעבה לסמיכות של זפת, ולבסוף קופאת לסלע, הוא הבזלט.

המגמא (הנקרא גם לבא) מגיעה למרחק רב מן הארובה או הסדק ממנו היא עלתה, וקוטר הרי הגעש שהיא בונה הוא עצום. לעומת זאת רובם אינם מגיעים לגובה רב (איי מאונה לואה ומאונה  קיאה, בהואיי, וגבעת מוֹנס אולימפוס על מאדים, הם ענקים חריגים).

בסוף ההתפרצות נותרת בארובה מגמא שכמעט וקפאה כבר. פעימות אחרונות מלוות בשחרור גז זורקות את החומר לאוויר, שם הוא קופא לטיפות (הקרויות 'לאפילי') הצונחות עד מהרה חזרה, ובונות קונוס של אפר.  בואו לגולן ותראו אותם: יש כעשרה מהם, צעירים לימים ושמורים היטב.

אך קיים סוג אחר של הרי געש, הנבנים ממגמא אחרת. זו המגמא הנוצרת מהתכת לוחות יבשת שנבלעו אל תוך תחתיות הקרום, בתהליך הנקרא 'טקטוניקת הלוחות'.

תורה חדישה (נורא מענינת, אך לא תוסבר כאן).

מגמא זו עשירה ביותר בחומר הנקרא סיליקא (ובמצב מוצק הוא יוצר את המינרלים היבשתיים המוכרים כל כך: קוורץ, צור, אופאל, אגאט, אובסידיאן). היא לא מגיעה לחום של המגמא הבזלטית, ולפיכך היא צמיגה כמו דבש, זפת, פלסטלינה, ולפעמים נדמה שהיא אפילו מעין מוצק.

הסיליקא היא חומר ממוסס מעולה, וממוססות בו מתכות שונות (זהב! נחושת!) וכן כל הגזים הנדיפים שהם חלק מן המגמא, כמו שגז דו-תחמוצת פחמן לכוד בטמפו או בירה בבקבוק.

מערכת החומרים הזו יציבה כל עוד המגמא הסיליקית מצויה במעמקים, בלחץ אדיר.

אבל משנבעה סדק בקרום, והמגמא הסיליקית, ה"חמוצה", נלחצת ועולה בו, פוחת הלחץ, והמגמה הצמיגה שוב אינה יכולה להחזיק את הגזים שלה במצב ממוסס. הגז נפרד מן הנוזל, המגמא הצמיגה מתמלאת בועות, ונפחה מוכפל, כקצף כבד. כך היא נלחצת אל פני השטח, היכן שאין יותר לחץ הכולא את הגז, וחום המעמקים אינו מגיע אליה.

שני תהליכים מתרחשים אז בבת אחת, ובמהירות אימתנית: המגמא קופאת למוצק או כמעט-מוצק, ובועות הגז מתנפחות כהרף עין, פורצות את מחיצות המגמא שביניהן ומתלכדות לחלל רציף. עמוד של מגמא המזדקר כבר גבוה מעל פני הקרקע הופך בבת אחת לתערובת שוצפת של גז לוהט, ורסיסי סיליקא שצורתם כצורת המחיצות שהיו בין הבועות, היינו, סדרת שקערוריות קעורות הנפגשות ברכסונים חדים כסכין. שונות מאוד מן האפר הטיפתי, ה'לאפילי', של מגמא בזלטית.

התערובת הנפיצה מועפת אנכית כלפי מעלה, מגיעה לסטרטוספרה אשר בה מנשבות רוחות אופקיות מהירות מכל סופות פני הארץ ("זרם הסילון"), וכיוונן השולט ממערב מזרחה.

חלקיקי הסיליקא, העשויים זכוכית קשה, חספוסית וחדה, המועפים במהירות, הם חומר ליטוש המכלה כל מנוע השואב אותן. ברֵאות של בעלי חיים ובני אדם הם נאחזים בנאדיות וחודרים לרקמות. הגוף אינו מסוגל למוססם או להדיחם. התוצאה היא דלקת נוראה, והסרטן הממאיר סיליקוזיס.

אתם הבנתם את זה? אז עוד משהו.

עמוד המגמא שנזרק לאטמוספרה גרם לפחיתת הלחץ בארובת ההזנה. תהליך שחרור הגז ותפיחת בועות הגז נודד כהרף עין למעמקים וגורם לגיחה מחודשת של מגמא אל פתח הארובה, ולפיצוץ חדש.

וזה נמשך עד שנגמרת כל המגמא בסדק. קילומטרים מעוקבים שהופכים לאפר ממאיר.

כמות דו-תחמוצת הפחמן – המרכיב העיקרי של מגמא זו, שמקורה בשכבות שהיו פעם גיר וחול וחרסית – גדולה מכל מה שהציביליזציה המתועשת יכולה ליצר בשנה אחת משרפת דלקים. אז אל תכעסו כל כך על תחנות הכוח.

בכלל, אל תכעסו. דו-תחמוצת הפחמן שומרת עלינו מפני תקופת הקרח הבאה. ובעוד כמה חודשים שוב נוכל ליהנות מאירופה קייצית.

מה גדלו מעשיך ה'. כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קניינך!

2. טביעה במאגר מים

באסון מחריד טבעו שלושה צעירים במאגר המים של יתיר. הם לא ידעו לשחות, אך לא זאת הסיבה שגרמה למותם.

מאגרי מים הניזונים מנגר עילי, היינו, זרמים של מי גשמים עונתיים, קולטים כמות גדולה של חרסית שמוצתה מפני הקרקע, והחומרים האורגניים המעורבים בה.

חלקיקי החרסית המיקרוסקופיים עשויים דפדפים זעירים וקלילים, ובהגיעם לתחתית המאגר אין משקלם מספיק להדיח את המים סביבם. הבוץ שבתחתית המאגר נשאר מעין נוזל, כבד מעט מן המים, אך רחוק מלהיות מוצק.

החומר האורגני עשוי בחלקו קולואיד, חומר הסופח מים והופך לריר.

הדורך על בוץ הקרקעית הרופס ישקע בו, וכל פרפור או תנועה, כולל תנועות שחייה של שחיין מיומן, רק יעמיקו את שקיעתו. רק כעבור זמן רב יגרום המשקל המצטבר של החרסית לסחיטת המים מתוך הנקבוביות המפרידות בין פיסות החרסית, ותיוצר קרקעית "מוצקה".

כאשר קרקעית המאגר רפודה ביריעות אטימות, אין המים יכולים לחלחל למעמקי האדמה, ושכבת הבוץ נשארת נוזלית זמן רב. הקולואיד האורגני מצפה את היריעות בשכבת ריר שאינה מעניקה חיכוך, ואי-אפשר ללכת עליה.

הכל בגלל חלקיקי החרסית הזעירים, שאינם גדולים מגרגרי אפר וולקני, ואף בהם יש להמית.

ולכן – אל תכנסו למאגרי מים עונתיים, גם אם אתם יודעים לשחות וגם אם יש פרצות בגדר וגם אם אינכם יודעים לקרוא את השלטים. חונכנו לאהוב את הטבע, אבל הטבע לא חונך לאהוב את האדם, או את מישהו.

לפחות ננסה להבינו.

* * *

לנורית גוברין ולשלמה שבא

ברכות חמות להכתרתכם ביום העצמאות

"יקירי תל-אביב-יפו" לשנת תש"ע, 2010

מעשיכם וספריכם מדברים בעדכם!

* * *

דן אלמגור

1. "החברא הטובים"

"מועדון התיאטרון" בחיפה נפתח בחמישה ביולי, 1957. כחצי שנה אחר-כך הוצגה בה תוכניתה המלאה הראשונה של ה"רביעייה", שנקראה "דתיאה". דן בן-אמוץ כתב את המערכונים, ואני – את הפזמונים. הימים היו ימי המתח בין החוגים החרדים לחילוניים, בעיקר בירושלים. ל"היכל שלמה" החדש, שנחנך אז, הוקדש הפזמון הפארודיסטי "דתיקן" (למנגינת הקאליפסו Mary Ann""). השלכת האבנים ברחובות ירושלים בשבתות ו"בריכת המריבה" במושבה הגרמנית זכו לפזמון הפארודיסטי "זעכצן טאן" – ברוח שירו של טנסי ארני-פורד האמריקאי, Sixteen Tons"". תופעת "העובדים הזרים", "גויים של שבת" בבית-חרושת בחדרה הונצחה בפזמון "Johnny is the Goy for me".

אחד הפזמונים האחרים עסק ב"חברא קדישא" (לחן: מאיר נוי). מכמה בחינות, נשמע פזמון זה אקטואלי גם כיום, אחרי חמישים ושתיים שנה.

זה אלפי שנים, מזמן עבר,

צוחקים עלינו בסאטירות.

לא מובן לי: למה לא מותר

שנרוויח גם כן כמה לירות?

המדע שולט כאן בעולם,

והיום יש כל מיני פטנטים;

אך כל עוד חיים בו בני-אדם –

יש לנו, ברוך השם, קליינטים.

    כי אצלנו זוהי אמנות

    תחת השגחת הרבנות.

לנו יש המונופול לקבור,

שאושר ממש כחוק בכנסת.

הקליינטים כאן שוכבים בבור,

ואם יש קליינטים – יש גם כסף.

מניחים קליינט בתכריכים

כאן, ליד הקבר הפתוח.

את קרוביו רק ככה מכריחים

לשלם מיד, ללא ויכוח.

   כי אצלנו זוהי אמנות

   תחת השגחת הרבנות.

    אנחנו "החברא הטובים"...

    את זה כל איש בבוא יומו ירגישה.

    אנחנו "החברא הטובים" –

    "חברא קדישא".

    זה לא מקצוע קל,

    אך לנו יש מזל:

    כי אין אפילו יום אחד

    שאין בו ז"ל.

    וכל קליינט נקבור

    עמוק, עמוק בבור –

    אך רק אם נשמתו

    תהיה צרורה ב"צרור".

עיתונים כותבים בלב חרד

על "יורדים", אשר חוזרים להנה.

אך אצלנו, מי שכבר יורד –

לעלות שנית שוב לא ניתנה.

יש פתגם אחד מוכר לכל:

"שבע אם יפול צדיק – יקומה."

אך אם לידינו הוא ייפול –

שוב לא יעזור לו כבר מאומה.

    כי אצלנו זוהי אמנות

    תחת השגחת הרבנות.

להזמין מקום רצוי מראש:

מקומות טובים – תמיד באמצע.

לטלפן שמונה-חמש-שלוש;

אבל תצטרכו גם לשלם קצת.

אם תתנו מראש ובמזומן

ותוסיפו קצת, כדמי-מפתח,

נסרק אולי את הזקן.

אם תבטיחו "טיפ" – גם נתייפח.

   כי אצלנו זוהי אמנות

   תחת השגחת הרבנות.

יום יבוא, יבקיע קול שופר.

זה משיח בן-דוד ירעישה.

אז יקומו כל שוכני-עפר

כדי לנקום ב"חברא הקדישא".

אז נטמון אותם שנית בבור,

ובאחריות, בלי דמי-מפתח,

נעמוד בבגד-שרד שחור

ונפצח יחדיו בשיר שמח.

   כי אצלנו זוהי אחריות

   מחיינו להסיר סיוט.

  אנחנו ה'חברא' הטובים...

2. מכתב לבן עזר מלונדון

שלום, אהוד,

מהערתך על עדנה [ענת] קם [גיליוון 535] אני מבין שאינך אוהב שאדם המופקד על מסמכים סודיים ביותר מצלם אותם ומעביר אותם למישהו בלתי מוסמך. זה באמת מרגיז.

האם ידוע לך, במקרה, על שם מי נקרא הבית הגדול בשיח ג'ראח, 'בית יונתן', שכוחות הביטחון שלנו מגינים עליו כל העת בחירוף נפש?

על שמו של אחד, יונתן פולארד, שרבים מראשי הממשלה והשרים שלנו רואים בו גיבור לאומי, ועשו ועושים הכול כבר שנים רבות כדי שישוחרר מהכלא.

עדנה [ענת] קם אינה דרייפוס. היא גם לא פולארד. פולארד, שצילם מאות אלפים מהמסמכים המסווגים ביותר שעליהם היה מופקד, פותה לצלם את המסמכים על ידי מפעיל של ממשלת ישראל, למען מישהו שנשא את הכינוי החינני 'המסריח'. נדמה לי שהיה מדובר שם גם במעטפות גדושות דולארים.

עדנה [ענת] קם צילמה ביוזמתה שלה, וללא כל מחשבה על תשלום, מסמכים הקשורים בפשעי מלחמה חמורים ובמעשי רצח  בלתי-חוקיים (שהיו אמורים לעקוף את החלטות בית-המשפט העליון). מסמכים הקשורים בצבא המגן על 'בית יונתן'.

במדינה מתוקנת, היו מעמידים לדין קודם כול לא אותה, אלא את כל אלה, לדרגותיהם השונות, שניסחו את המסמכים האלה וביצעו או תיכננו לבצע את מה שהיה כתוב בהם. ובבית-משפט אובייקטיבי ייתכן שהיה נגזר עליהם אותו גזר-דין שקיבל פולארד. ונזכור שהוא, לפחות, לא תיכנן ולא ביצע אפילו מעשה רצח (טוב, חיסול) אחד.

דן אלמגור

17.4.2010

אהוד: בשעתו כתבתי לחיים באר מכתב על ספרו "חבלים" וטעיתי והתייחסתי במכתב לספרו בשם "כבלים", ומאז דומני נפגמה ידידותנו. אני מקווה שלא כך יקרה בינינו מכך שקראת במכתבך לענת קם עדנה קם, כי לפחות לא קראת לה ענת פולארד. ולביקורת שלך על צה"ל – הלוואי שיהיה "מושחת" עוד יותר – על פי הקריטריונים שלך, שלדעתי אין להם אחיזה במציאות הביטחונית שבה אנו חיים – – ובלבד שלא ישחטו אותנו הערבים – מה שיקרה אם "בית-משפט אובייקטיבי" יכסח את "הרוצחים" בעיניך, אלה מפקדי צה"ל, המוסרים נפשם על הגנתנו, ואם נקשיב לך אנחנו ניוותר עם צבא מתמוטט הנתון בדמורליזאציה גמורה.

* * *

מועדון הוותיקים "רעות"

המפגש  השבועי יתקיים ביום ד', 21 אפריל  2010'

בשעה 20:30 במועדון מצפה ערוגות  בקיבוץ עין גדי

ערב עם גיל ברנר

פריץ פרנק "המרגל מעין גדי" – היה או לא היה

סיפור טמפלרי מרתק חוצה יבשות וזמנים על מקבילו הגרמני של לורנס איש ערב. תחילתו של הסיפור במושבה הגרמנית בירושלים בשלהי המאה ה-19

המשכו במדבר יהודה, עין גדי, מדבר סיני והערבה  בראשית המאה ה-20.

הסיפור מתגלגל לאוגוסטה ויקטוריה בירושלים ומשם למושבה וולדהיים (אלוני אבא), עובר לקפריסין וסופו בשטוטגארט בגרמניה. קצה סופו שוב חזרה בעין גדי באמצעות סיפורה של גרטרוד פרנק, בתו של פריץ פרנק "הטמפלר האחרון".

אהוד: הפרטים המופיעים כאן אינם מתאימים כלל לדמותו של פריץ פראנק, יליד וילהלמה, שעל יסוד דמותו ציירתי ב"אנשי סדום" את יוהנס שמידט. אני ממש מתפלא על השוני הגמור בין שני המקורות.

* * *

עינת אמיתי

רכילות ספרותית מ-1949 שאולי תעניין אותך

הי אהוד,

זאת עינת אמיתי שמחפשת דברים שקשורים לתרבות בקיבוצים. עזרת לי בחיפוש אחרי אבי מרגלית לפני כמה שבועות. 

רציתי לספר לך על משהו חדש שמצאתי שיעניין אותך – איורים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" – וההיסטוריה המוזרה של החיבור בין חיים האוזמן ל"ויהי ערב". זה קצת סנסציוני –  אבל ממש מעניין. בקיצור – הנה הלינק והתמונות:

 http://tarbut-yeladim.blogspot.com

אני עכשיו במסע צלב לגילוי וחשיפה של הדברים שמסתתרים בארכיונים קיבוציים. יש המון חומר ואני מצלמת כמו משוגעת.

תודה ולילה טוב,

עינת אמיתי

* * *

יחיעם פדן: בעקבות עינת אמיתי

הי אהוד,

בסוף ה"מעשייה" המרתקת ששלחת – ובוודאי שצריך להוציא לאור את הספר עם הציורים החלופיים – הציגה עינת אמיתי 5 שאלות. כדאי לה למהר ולפנות למירה מאיר ולעדנה קרמר, כי הן האחרונות שאולי יודעות לענות על 2 ו-5, והנה המעט שאני יודע:

1. ה"כ אנדרסן כתב סקיצה, 10 שורות, בהחלט לא "אגדה אמנותית" כמו שמכירים, וגם ממש בלי נשמה – בלי שום ציורים. סופרים אחרים גנבו בלי בושה הרבה יותר, ובוודאי לא העניקו לסיפור "בהשראת" רקע ואווירה כל כך אותנטיים!

2. אין לי מושג.

3. לפי מידע שיש לי מאוריאל אופק, מרדכי אמתי, אין להוציא מכלל חשבון שהתייעץ עם לאה גולדברג, שותפתו לעריכה בתחילת הדרך בספריית פועלים, שכבר לא היתה שם ב-1949.

4. מה השאלה? כי זה סיפור מקסים!

5. אין לי מושג, אולי בספריית הפועלים.

בברכה,

יחיעם פדן

נ"ב

בהזדמנות זו, סלח לי שאיני מבטא בקול/בכתב את התפעלותי ממה שאתה שולח; אני מתפעל ועוד איך, אבל שבחים מביכים אותי – בקבלה או בשליחה. אז איך יודעים שאני מתרשם עמוקות? כי אני שולח את דבריך הלאה, פעמיים בשבוע! בד"כ קטע מסויים, בידיעת נפש מי שממעטים בקריאה; שידעו לפחות את העיקר!

* * *

ד"ר יובל ברנדשטטר

כאשר תיפתר הבעייה הדמוגרפית

מתי יפול האסימון, שואל אורי הייטנר [גיליון 535] ומוכיח שהוא עדיין חי בימי האסימון, וכי לא הבין את כל התהליך. אם חושב מאן דהוא שרבין חישב להביא שלום לארץ דרך חלוקתה עם הטרור, הרי הסיכוי לכך דומה לזה שאהוד אולמרט הוא סמל היושרה. לרבין הייתה מטרה אחת, והיא למנוע בכל מחיר, בכל מחיר, את הפיכתה של ישראל לדרום-אפריקה על פי המודל של– One man One vote. – הסיסמא הזו  לבדה ריסקה את דרום אפריקה, ורבין היה נחוש שלנו זה לא יקרה, לכן, דרך הסכמי אוסלו, הצליח לתחמן שני מיליון ערבים לבחור באזרחות פלשתינית, באזרחות של מקום שאיננו קיים, בישות שאיננה קיימת אלא על הנייר. בנוסף הביא לכך שמיליון ערבים נוספים יתחילו את היפרדותם ממדינת היהודים לטובת הצטרפותם לאותה חברת-קש הקרוייה מדינת פלסטין, שלא היתה, לא נבראה, ולעולם לא תהיה, אלא בעבר הירדן המזרחי.

המחיר: אלף יהודים הרוגים, חצי מתכולת  משרפה אחת של בירקנאו בימי מאי 1944, שליש ממחיר מלחמת יום כיפור, שישית ממחירה של מלחמת העצמאות. בכך הבטיח רבין את עצמאות וריבונות ישראל וזאת מבלי לגרוע מטר אחד משטח השליטה האמיתי של מדינת היהודים, מן הירדן לים.

לעומתו ברק ואולמרט היו מוכנים להתאבדות כוללת, רק כדי לשמר את כיסאם, והערבים דחו זאת בבוז, כהבטחה שלא יכולה להתקיים במציאות.

האם ירד לאורי הייטנר האסימון?

ביטולה של הרשות הפלסטינית, ללא פיתרון הבעייה הדמוגרפית של ארץ ישראל, הוא התאבדות, לא פחות מהקמת מדינה פלסטינית אמיתית שתהווה כן שיגור לכל הטילים שיכולות איראן, סין ורוסיה לייצר.

כאשר תיפתר הבעייה הדמוגרפית, דהיינו, הגירה כוללת של הערבים פולשי ארץ ישראל חזרה לארצות מוצאם, רק אז תוכל לבטל את הרשות הפלשתינית המגינה עלינו מ-One man One vote

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים

* * *

האסון בדליית אל כרמל

אנחנו מזועזעים מהאסון הנורא שנפל על דליית אל כרמל בהתאבדות האומללה של הצעירים הרגישים.

אביבה ומוטי בן חורין

רב תודות עבור המייל שלכם.  

מקווה שמקרים כאלה לא יחזרו הרי זה בניגוד גמור לאמונה ולמסורת הדרוזית. הנני לאחל לכם ולכולנו חג עצמאות שמח וכל טוב.

 בברכה,

 פאדל מנסור

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאחר החיסול הממוקד והמוצלח במאה האחוזים של הטרוריסט מחמוד אבו אל מבחוּח בדובאי נוצרה בתקשורת הישראלית חזית כמעט מקיר אל קיר שציירה את המבצע המזהיר ככישלון ותבעה את פיטורי האחראים לו! כל זה לווה בפסטיבל שקרים ערבי טיפוסי שבו שודרו מדובאי עשרות סרטי וידאו שתיעדו כמעט כל דמות אירופאית שהסתובבה באותו מלון באותם ימים. ההיסטריה התקשורתית לובתה. כולם צחקו למשבתנו, בעיקר אנחנו עצמנו, כל החוכמולוגים חברינו, חבריי היודעי-כול. אז מה? מישהו הצליח לקשור את ישראל למבצע? מישהו זיהה מישהו ממבצעיו והצליח לשים עליו יד באירופה? מישהו יכול להטיל ספק בתועלת של החיסול?

למזלנו ענת קם לא הצליחה לגנוב את ניירות המבצע בדובאי, שאז החשוד בפשע אבי בלאו בעיתונו "הארץ" היה מסכל את המבצע בכך שהיה מלשין על מתכנניו לבג"צ. אך ייתכן גם שרוב הניירות שאת סריקותיהם גנבה החיילת קם – היו מסמכים מזוייפים! כדי להשתילם! ואילו היא עצמה היתה, מבלי ידיעתה, משת"פית, כחלק מתרגיל של הטעייה נרחב, באמצעות השימוש המושכל באמינות שנאתו של עיתון "הארץ" לצה"ל!

* רק שערו בנפשכם איזו היסטריה של שנאה למרגלת היתה פורצת בתקשורת ובעשירונים העליונים (שחלקם פרו-פלסטינים) של ישראל אילו לענת קם היו קוראים ענת קלמנוביץ שעלתה בילדותה ממוסקבה, או ענת מעתוק, דור שלישי לקיפוח של אחינו יוצאי צפון-אפריקה והמימונה או ענת הר-שפי מההתנחלות ביצי בנימין ביהודה! – בבית-סוהר היו שמים אותן מיד, ובלחץ דעת-הקהל היו השופטים מחמירים מאוד בדינן, כי הן אויבות ישראל, זה ברור, הן ולא ענת קם המיוחסת, "מלח 'הארץ'" המסריח.

* "שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, מזהיר את הבית הלבן כי לארה"ב אין מדיניות יעילה לטווח הארוך להתמודדות עם שאיפותיה הגרעיניות של איראן" – כך דיווח אתמול [יום ראשון] "הניו יורק טיימס". מוזר, והלא הנשיא אובמה כבר קבע שהבנייה היהודית הבלתי-חוקית בירושלים – היא הסיבה העיקרית להתעצמות הגרעינית האיראנית ולשינאה שרוחשים המוסלמים לצבא ארה"ב! אם רק תפסיק ישראל את הבנייה, תחדל הסכנה הגרעינית האיראנית.

* אין ספק שידו של "המוסד" בהתפרצות הר הגעש אייפייליוקול באיסלנד, שמשתקת ועוד תשתק ימים רבים את התחבורה האווירית לאירופה וממנה וגם תגרום אסונות טבע כגון גשמים ושיטפונות קשים בשנה הקרובה. ואולם "המוסד", הידוע בשטניות היהודית, תיכנן זאת כך שייראה כאילו אנשי אל-קאעידה יזמו והפעילו את התפרצות הר הגעש, ולכן העולם הטיפש והמפוחד שותק! – וגם הנשיא אובמה טרם קבע שהבנייה היהודית הבלתי-חוקית בירושלים – היא הסיבה העיקרית להתפרצות אייפייליוקול ולשינאה שרוחשים כיום האיסלנדיים לצבא ארה"ב!

* שמענו שיש איזה פסטיבל סופרים בינלאומי בישראל. אותנו, כרגיל, לא הזמינו כי אנחנו סופרים נידחים.

* טוב היתה עושה משטרת ישראל אם במקום לחפש אחר עט שנקנה או לא נקנה לפני שנים רבות בחנות עטים בתל אביב, וניתן או לא ניתן מתנה לאולמרט, ובמקום לשחד בסכומי-עתק עד-מדינה לא-אמין, אשר עו"ד אלי זוהר ודאי יעשה ממנו קציצות בבית-המשפט – היתה המשטרה מרכזת את כל כוחותיה וכל אמצעיה הכספיים במלחמה בפשע המאורגן, ברוצחים, ברוצחים-בכבישים (בייחוד נהגי משאיות-הענק הנוהגים בהן לעיתים כקופים שניתן בידיהם ההגה); במלחמה באנסים האמיתיים, בשודדים, בפורצים, בגנבים – במקום לרדוף כותרות בתקשורת במסגרת מירדף עיקש שכותרתו היא – להרשיע את אולמרט בכל מחיר ולהפוך אותו שעיר-לעזאזל לכישלונות המשטרה במלחמה בפושעים האמיתיים!

למשל, דוגמא קטנה – בליל אתמול, 18.4.10, צויירו צלבי קרס ודגלי פלשתין על בית שבו מתגוררת משפחה יהודית ברחוב השעורה 12, ועל בית כנסת הסמוך לה. זו משפחה שגרה שנים רבות ביפו ופעילה למען יחסי יהודים ערבים. צמיגי המכונית נחתכו. הבית נמצא מול בית השגריר הצרפתי וגינת טולוז.

* הפרקליטות הודיעה הבוקר (ראשון, 18.4) לבית המשפט העליון כי במסגרת פרשת הולילנד צפויים להיחקר עוד מאות עדים וכי היקף החומרים שנאספו עד כה הוא עצום. במהלך דיון שנערך בערר שהגישו כמה מהמעורבים בפרשה [על מעצרם], אמרה עו"ד ליאת בן ארי, שנמנית על צוות הפרקליטות המלווה את החקירה, כי על חוקרי המשטרה הוטל לסיים את החקירה במהירות האפשרית. חקירת הפרשה צפויה להימשך עוד כחודש וחצי, כש-140 חוקרי יאח"ה גויסו למשימה ובפועל הוקפאו חקירות אחרות שנוהלו ביחידה. ["הארץ אונליין", 18.4].

להתראות בתום החקירה בעוד שלוש שנים! וכמה פושעים אמיתיים יתהלכו עד אז חופשיים וימשיכו לפשוע? לא חשוב! העיקר להפליל את הפושע אולמרט. ואם לא נצליח בהולילנד, נמציא פרשה חדשה או נחזיר את הז'וליק טלנסקי שכבר חדל להכות את רופא-השיניים שלו!

* בתור צעד בונה אמון הסכימה סוריה להחזיר לישראל את עצמותיו של המרגל אלי כהן הי"ד, שנתלה בכיכר המארג' בדמשק – באם הן תימצאנה, כמובן, וזאת כמחווה לנשיא אובמה ובתנאי קטן אחד, שיפו תוחזר לערבים. תמיכת עיתון "הארץ" במהלך מובטחת מאחר שבניין מערכת העיתון נמצא כנראה על אדמת פרדס יפואי, לא רחוק ממולדת השמוטי, והעיתון ישמח לשכון באדמת פלסטין, שעליה הוא מגן בחירוף נפש.

* בשבוע שעבר נסעו המערכת והמיסתורית לשלושה לילות ב"יערות הכרמל" (ששם מרשים רק לילדים ולילדות מגיל שש-עשרה ומעלה להתאכסן) – כדי לחגוג בשקט את יום הולדתו של העורך, ששחה כל יום קילומטר – בריכה, ג'אקוזי, בריכה, ג'אקוזי – אבל המערכת והמיסתורית, ספוגת שמני העיסויים, היו בכל זאת מלאי קינאה בחבריהם, שלא הסתפקו בישראל ובאוויר הצח של הטיולים ביערות הכרמל אלא שהו, המאושרים – וגם שתו בירה בבירות אירופה! (עד שתפס אותם ענן האפר הוולקני מאייפייליוקול, וראה זה פלא – הקינאה הסתיימה!)

* בשנה הבאה יקבל אובמה את פרס נובל לחוכמה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,189 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3  מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים,  תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל