| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 537
תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תש"ע, 22 באפריל 2010
עם תגובת עוזר בכיר ליועץ המשפטי על כתבתו המשמיצה של אבי בלאו ב"הארץ"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: נורית גוברין: דברי תודה בטקס קבלת אות "יקיר תל-אביב" לשנת תש"ע, בשם יקירי תל-אביב, יום העצמאות תש"ע, ו' באייר תש"ע (20.4.2010).
תקוה וינשטוק: על "זיו" ועל סבא.
ראובן שדה: ביטלתי הבוקר את המנוי על "הארץ".
יוסי גמזו: אָדָם נוֹתֵן הַרְבֵּה בִּמְחִיר אַהֲבָתוֹ.
בן דרור ימיני: עלילה מתוצרת "הארץ", ציטוט מ"מעריב" מיום 16.4.10.
עמית, משה ורועי ברק: לנער את הרוב השפוי, ציטוט מ"מעריב" מיום 21.4.10.
משה כהן: 1. דמנו הפקר? 2. העכבר ששאג.
איליה בר זאב: שני שירים מיום הזיכרון 2010.
ליטמן מור: אשתו של הרמן קרוק נשארה בחיים ונמצאת בארץ.
עפר גביש: לשרוק את "התקווה".
יהודה דרורי: אמת והסברה, שקר ופרופגנדה.
רות ירדני כץ: הגנתך על אהוד אולמרט.
מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ה, מאת משה ברק, גבת, הַבְצָעָה במקום פרוייקט.
אהוד בן עזר: דף מן היומן משנת 1976, פרשת "הפרי האסור".
אביב שניר: מציאות תודעתית של מלחמה לאין קץ וכגורל.
דודו אמיתי: ועוד על חדירת ה"ניו אייג'" לחיינו.
זאב גלילי: היגיון בשיגעון. [והבהרת חיים אנלין].
רון וייס: הייטנר מבסס את מסקנותיו על מציאות דמיונית.
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.
* * *
נורית גוברין
דברי תודה בטקס קבלת אות "יקיר תל-אביב" לשנת תש"ע
בשם יקירי תל-אביב
יום העצמאות תש"ע, ו' באייר תש"ע (20.4.2010)
נתבקשתי לדבר בשם חברותיי וחבריי לתואר "יקיר תל-אביב" לשנת תש"ע, ואני עושה זאת בגיל וּבִרעדה.
אני נורית גוברין, ילידת תל-אביב, בתם של צביה וישראל כהן, שהתיישבו בתל-אביב בראשית שנות ה-30 ומאז לא עזבו אותה. אבי, ישראל כהן, מסאי, מבקר ועורך, שטביעת אצבעותיו ניכרת בחיי התרבות והספרות עד היום, היה "יקיר תל-אביב" בשנת תשמ"ב/1982. אני גאה להמשיך את דרכו.
חותמו של בעלי ז"ל, שלמה גוברין, ניכר בבניינים שבנה בתל-אביב, ביניהם מוזיאון ת"א, בית- התעשיינים ובית-הטקסטיל.
כמי שגדלה בבית ספרותי, ועוסקת במחקר הספרות, תל-אביב שלי היא תל-אביב של סופרים וספרות.
איך אפשר לתאר עיר? – על כך ענה מרקו פולו לשליט מונגוליה קובּלאי-חאן, בספרו של איטאלו קאלווינו 'הֶערים הסמויות מן העין': "אי אפשר לתאר עיר על ידי ציון סך-כל המדרגות המחברות את רחובותיה. לא מאלה עשויה עיר, אלא עיר עשויה מן היחסים שבין מידות חללה לבין אירועי עברה."
אין כמעט סופר שלא תיאר את תל-אביב ביצירתו. הספרות העברית מראשיתה ליוותה את תל-אביב בהשתנותה הקבועה. תל-אביב שנהרסת ונבנית ללא הפסקה, חיה וקיימת בספרות. הספרות היא המשמרת את זיכְרון-המקום. הספרות לא עשתה הֲקָלוֹת לתל-אביב. לא ייפתה את המציאות אלא תיארה אותה כהווייתה, הקשה, המרה, העצובה.
תל-אביב הוקמה כעיר גנים ובעיקר כעיר אוניברסיטאית, שהתרכזה סביב הגימנסיה העברית "הרצליה". בתיה רחבי המידות נבנו מלכתחילה כפנסיונים לתלמידי הגימנסיה שבאו מן החוץ, מן הגולה ומן המושבות; ובין תושביה הראשונים היה ריכוז גבוה של מורים, סופרים, עסקנים, אמנים. היא נוצרה כתשובה העברית, החילונית, הלאומית לירושלים. תל-אביב שצמחה מן החולות, לעומת ירושלים עיר-האבן.
סימני ההיכר הקבועים של תל-אביב הם: חופש, פתיחות, סובלנות, מתירנות, נהנתנות, צעירוּת, יצירתיות. בה בשעה גם תחושת אחריות לעתידו של עם מתפתח, עם מוסדות השכלה גבוהה, תיאטרונים, מוזיאונים, ארכיונים ואין סוף בתי קפה כמרכזי חבורות משוררים ויוצרים.
תל-אביב היא עיר מזדקנת וצעירה כאחד; אבן שואבת לצעירים מכל הארץ שבה הם יכולים להתפתח ולמצות את עצמם ואת כישרונותיהם. תל-אביב נקראת על ידי אוהביה ובעיקר על ידי מתנגדיה: מדינת תל-אביב. כינוי המעיד, כביכול, על הניתוק, של העיר מן המציאות הישראלית. אין סילוף גדול מזה. תל-אביב היא מְקור השפעה והשראה על כל תחומי החיים במדינת ישראל. ממנה יוצאת בשורת החופש, הסובלנות, הפתיחות, היצירתיות והדמוקרטיה.
במסע ספרותי קצר, אזכיר כמה תחנות בתל-אביב, כפי שהיא מתוארת בספרות, על ריבוי פניה המנוגדות של העיר:
דוד פרישמן, הלא ציוני, ביקר בארץ ישראל בשנת 1911, היה גם ביפו ובתל-אביב בת השנתיים, וכמעט בעל כורחו נאלץ להודות ב"פלא" של תל-אביב: "יפו – [- - - ] החוף מזוהם ומשומם, הרחובות צרים ומעוקלים, ואתה עובר על פני בתים קטנים וקודרים ומתהלך על פני בִּצות ובתוך אֲגַמֵּי רפש וּבתהומות חול. [ - - - ] ופתאום – והנה 'תל-אביב' לנוכח עיניך.
כְּאי-פלאוֹת מתוך הים מתנשא המגרש הזה לפניך: רחובות נהדרים ומסודרים ולוקחי עין וַלב. כל בית ובית תכשיט בפני עצמו, כל מעון ומעון מרגלית, כל נוֶה ונוֶה מין צעצוע. ואת זה עשו בני אדם במשך שתי שנים!" ('בארץ', תרע"ג).
"פלא" זה של תל-אביב, המעורב באימה קיומית ובחרדה לעתיד, ילווה אותנו במסע ספרותי קצר זה, מאז ועד היום.
באותה שנה 1911, עלתה לארץ הגננת שלומית פלאום, שביקרה בת"א: "תל אביב הצעירה, שְׁכוּנתם של מורים, סופרים ותלמידים מנתה בסך-הכל איזו מאות משפחות. שְׂדרות רוטשילד היו צעירות ורכות מאוד. עציהן ופרחיהן אינם מעניקים כל צל מלהט השמש; מגדל המים הוא הזקיף, הבנין האחרון, השומר את תל-אביב. מאחוריו מתנשאות גבעות חול וחולות... הים נשקף רק ממרחק, כי שום רחוב ושום דרך אינן מובילות אליו."
עם שובה לארץ בשנת 1924 חזרה וביקרה גם בתל-אביב: "תל אביב גדלה הרבה מאד... [ - - -] עיר מלֵאֵתי חיים ועסקנות בעלת קִדמה דינאמית הנוחה לקבלת רעיונות חדשים וחָפשית מכל מסורת ודעות קדוּמות. "
ושוב באפריל 1934: "הרחובות היו תפוסים לגמרי בידי המוני בני אדם, והכל הוא פעיל, הכל עובד, בונה, יוצר, וכולם מסורים בלב ונפש למפעל הבניין. [ - - - ] תל-אביב היא דינמית, היא צמחה לפתע וגדלה ותהי לכרך; שְׂדרות רוטשילד נמשכות לאורך קילומטר ויותר. כמה שונות הן מאותן שְׂדרות רוטשילד שראיתי בפעם הראשונה וכל זה היה ונוצר לפני עיניי במשך זמן קצר כל כך!"
א. א. קבק, ב"חידת הארץ" (ברלין תרע"ב) מסיפורי ת"א הראשונים, תאר את שתי הפנים של העיר: הפלא והאימה, האהבה ויִללות התנים, תחושת מולדת וזרוּת. האישה הפועלת חוזרת לבדה מן העבודה בכרם, כששוט בידה להגנה. אשה ושוט ביד כנשק אישי.
כבר בתל-אביב זו מלגלגים על "חולות הזהב" זוהי ביקורת על הנוסטלגיה, עוד לפני שהנוסטלגיה התחילה. ביקורת זו מוּשֶׂמת בפי אחת "הגברות" "הבורגניות" של תל-אביב: "איזה יופי יש למצוא בְּחול זה שמסביב?! [ - - - ] בכל מקום סביב-סביב, רק הצבע הצהוב הזה, בלי שיח קטן, בלי אזוב ירוק. [ - - - ] החול הזה יוציאני מדעתי! אף כשאני סוגרת את עיני אין אני רואָה אלא חול וחול..."
אהרן ראובני, ראה בתל-אביב שלפני מלחמת העולם הראשונה עיר נהנתנית, קייטנה אחת מתמשכת: "מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה. [ - - - ] נווה-קיץ עליז על שפת הים." (בטרילוגיה 'עד ירושלים' (1916-1920).
ביאליק, בחגיגות כ"ה שנה לת"א כתב: "על יד סבו הנכד / הבן ליד אביו / יחדיו ארגו מסכת / פלאייך תל-אביב."
אבל בנאומו האחרון ב"אוהל שם" ב"עונג שבת" ב- 2 ביוני 1934 דיבר על "הישוב החולה" ואמר: "מרגיש הנני כי תל-אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו." סימני המחלה היו: ספסרות, ניצול מצוקת הפליטים מגרמניה, בריחה מן הכפר אל העיר, הרס העבודה העברית, "פועלים נוכרים" ממלאים את המושבות, ובעיקר: התפוררות פנימית, ריבוי מפלגות ושנאת אחים.
יעקב שטיינברג, שלא אהב את תל-אביב קרא לה: "עיר במזל עכביש" (במסתו "תל-אביב", משנות ה- 30).
משה שמיר, פתח את ספרו 'במו ידיו. פרקי אליק' (1951), במשפט: "אליק נולד מן הים". זהו משפט שהוּצא מהקשרו וסוּלף. אבל בהבנתו הנכונה מבטא את הדור החדש – "יחפים תמיד" – שנולד וגדל בתל-אביב, עצמאי ואחראי, שמסר את נפשו על הקמת המדינה: "ובכן, אליק נולד מן הים, והרי אין זו אלא מהתלה – ובכל זאת לא היה אחד מאיתנו קרוב כל-כך לים כאליק."
נחום גוטמן, אוהבה הגדול של תל-אביב, נושא נאום נלהב בשבחה של תל-אביב, הרווי גם בביקורת, בספרו: 'עיר קטנה ואנשים בה מעט' (1958): "תל אביב, את אינך רק קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם. [ - - - ] הרי מה שאת תל-אביב: כף-יד קעורה השומרת בתוכה מים. בריכת-מים זערורית אל מול השממה הגדולה והחול. [ - - - ]
מה קסם יש בחול [ - - - ] באין-סוף של חולות? [ - - - ] החול צופן שכחה ללא שיור. זה אופייה של תל-אביב. זה אופייך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחיך – נמחו ללא שיור. עצי השקמים גודעו. הפרדסים נעקרו. בית-ועד-העיר הראשון נהרס ללא רחמים. [ - - - -] גם זוכרי ראשיתך עתידים להימחות כעקבות בחול. לכן אני אומר: תל-אביב! חקקי זכרונותייך על לבבות צעירים."
ב'הסיפור על דודה שלומציון הגדולה' (1975) של יורם קניוק, כרוכים יחד החישול והחיסול, באותו רגע שבו האונייה הצרפתית ירתה חמישה פגזים בבית החרושת של וגנר בתל-אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. זה הרגע שעיצב ו"חצב באבן" את הדודה שלומציון הגדולה, סמל פרדוכסאלי של החלום הציוני. דמות שהיא מטורפת ושפויה, שנואה ואהובה, אנושית ובלתי אנושית כאחד.
בסיפורי 'רחוב הטומוז'נה' (1979) של יצחק אוורבוך אורפז, מצטלב רחוב אבן גבירול התל-אביבי הממשי, עם רחוב הטומוז'נה בעיירה היהודית הפנטאסטית. אבל בטרילוגיה התל-אביבית שלו ובמיוחד ב'העלם' (1984) חולפת בסערה מאיימת, ברחובות תל-אביב, חבורת אוֹפָנוֹעָנים, במעילי רוח שחורים, מרעישים ומפחידים, כאזהרה כנגד עלייתם של כוחות קיצוניים ימניים בחברה הישראלית.
שולמית לפיד ברומן 'אצל בַּאבּוּ' (1998) תיארה, אולי לראשונה, את המציאות של העובדים הזרים בתל-אביב, של האנשים "שהסכִּינו להיותם בלתי נראים."
גדי טאוב ב'אלנבי' (2009), תאר את חיי השוליים בתל-אביב האלימה, הצבעונית, מלאת החיים , שבה מתוך הביבים עולה "הפלא".
השומע וקורא תיאורים אלה ורבים אחרים, חש איזה מרחק עברנו מן ההתחלה, כמה הרבה השתנה וכמה הרבה נשאר כשהיה. עלינו לאחל לעצמנו שיגבר "הפלא", תפחת האימה ותתפוגג החרדה בחיי הארץ בכלל ובתל-אביב בפרט. חשוב להכיר ולהוקיר את הספרות העברית, המשמרת את זיכרון המקום, ולקוות שתמשיך ותלווה את תל-אביב, המשתנה ללא הרף, בביקורת ובאהבה.
יש לאחל לתל-אביב ולעומדים בראשה להמשיך ולטפח את הספרות המתרקמת בהווה, ולקרוא להם לעשות הכול כדי לשמר את ההיסטוריה שלה, הגנוזה בארכיונים, שהיא ההיסטוריה של עם ישראל לדורותיו.
בשמם של ט"ו היקירים, שעל תרומתם הגדולה לתל-אביב קראנו בחוברת, ראינו בסרטונים ושמענו בנימוקים, כל אחד בתחומו, אני מודה לכם, על שמְצָאתם אותנו ראויים לקבל את "אות יקיר תל אביב" היקר לנו מאוד. תודה לראש העיריָה רון חולדאי, לחברי ועדת האות, לחברים, לידידים ולבני המשפחה שכיבדו אותנו בנוכחותם.
אני מאחלת לַיקירים, שנמשיך כולנו לפעול בתל-אביב, עוד שנים הרבה, ונזכה לראות דורות נוספים ההולכים בעקבותינו, מתוך המשך וחידוש גם יחד.
[נוסח מורחב של דבריי בטקס "יקיר תל-אביב" שנערך ביום העצמאות תש"ע. בטקס קוצר הנוסח בשליש].
אהוד: אולם בית האופרה היה מלא עד אפס מקום, הטקס זרם ונוהל היטב. רצוי ללמוד ממנו דבר חשוב אחד: הזוכים ישבו כל שעת הטקס במקומותיהם. ראש העיר רון חולדאי הוא שניגש אליהם, עבר מאחד לאחד ומסר אישית ובענווה את התעודה לזוכה, שקם לקראתו ממושבו. כך נמנע הצורך של זוכים, רבים מהם לא צעירים – לחצות לבדם במה שלימה ולהתייצב בפני סוללה של עסקנים מימין ומשמאל וללחוץ את ידיהם, כאשר נשים זוכות אינן זוכות ללחוץ ידם של ראשי עיר ועסקנים חרדים, ולעיתים גם דתיים, כגון רבנים –והן מושפלות בפומבי ביום חגן – כך היה בפרס ישראל בתקופת ראש העיר הענוג והחייכני של ירושלים, אורי לופליאנסקי.
* * *
תקוה וינשטוק
על "זיו" ועל סבא
מאה שנה מלאו לבית החולים "זיו" בצפת, והיובל נחוג בהרצאות של רופאים ואנשי רפואה על תולדות הרפואה והבריאות בצפת ובצפון הארץ.
למען האמת – "זיו" חדל מזמן להיות בית חולים ומשמש כיום כמרכז הלמידה של צפת. זה הגלגול האחרון (בינתיים...) של הבית, שהחל כבית החולים אטלינגר המשיך כבית החולים טולצינסקי אטלינגר ועד מלחמת העצמאות נקרא בית חולים רוטשילד, בית החולים הכללי, בית החולים של אליאנס, בית החולים היהודי, ובית הדסה. ב-1950 הועבר למשרד הבריאות ומ-1971 נקרא זיו – ע"ש נשיאת ויצ"ו ליידי רבקה זיו. את השם הציעה גולדה מאיר כשביקרה במקום.
בימי התורכים סבלה צפת מאוד מעוני, תחלואה והיעדר שירותי רפואה. לא היו בה מים זורמים, הביוב זרם בתעלות פתוחות, המגפות היו רבות ותמותת הילדים מתחת לגיל חמש הגיעה ל-70 אחוז.
לוואקום הרפואי הזה נכנסה הכנסייה הפרוטסטנטית מאירופה, ובעקבותיה הכנסיות האנגליקניות והאורתודוקסיות. הן שיגרו לארץ הקודש רופאים (חלקם היו גם חוקרים), אחיות ורוקחים, שהקימו בתי חולים וש,רותי קהילה רפואיים, ובעצם היו חלוצי הרפואה בגליל. כתמורה רצו הכנסיות לצוד נפשות. המיסיון בצפת העניק טיפול חינם, והרבה מעניי העיר נהרו אליו.
מול המיסיון החל היישוב היהודי במערכת שירותים משלו. בשלהי המאה ה-19 קמה בצפת חברת "משכיל אל דל" ובהשפעתה נפתח בסוף שנות השישים בית מרקחת חדש וב-1897, בתרומת אלעזר טולשינסקי מאודסה, הוקם בית חולים בן 6-10 מיטות – קטן אך מפואר במונחי התקופה. זמן מה המשיך רפאל אטלינגר, חתנו של טולשינסקי שישב בגרמניה, לתמוך בבית החולים עד שסגר אותו ב-1902.
וכך כותב העיתון "הזמן" ב 20.3.1913:
"צפת העיר הגדולה (אחרי ירושלים) אשר מיספר תושביה יעלה לעשרת אלפים, היא גם היותר גדולה בעניותה. בכל שטף הנדבות הזורם לארצנו מתייחסים אל עירנו כמו אל בת חורגת אף שהיא המרגלית בגליל העליון... עד הזמן האחרון לא היה בצפת בית חולים עברי כראוי לעדת ישראל, עד כי פקעה סבלנותנו ונצעק צעקה גדולה ומרה לאחינו בחו"ל וצעקתנו נגעה עד הלב הגדול והרגיש של הנדיבה הידועה הבארונית אדמונד די רוטשילד בפאריז."
"אבל," ממשיך העיתון, "ראינו כי הקצבה של הברונית אינה מספיקה להתחלה, ולהמתין עד אשר תהיה לאל ידינו לפתוח את בית החולים יהיה על החולים האומללים להתענות, ולכן זה כשנה פתחנו בבית החולים לפי שעה פוליקליניק ובית מרקחת תחת רשות אחינו הרופא המומחה והמצוין ד"ר א. כהן, אשר גמר לימודיו בגרמניה וזה יותר מעשרים שנה שהתמחה במקצוע המדיציני בתור רופא עירוני והוא עונה חינם יומיום לכל דורשי עצתו בלי הבדל מפלגה ומקבלים שמה גם את סמי המרפא במחיר מצער. ותהיה העזרה הזאת לקצץ לפיחות במקצת כנפי הרשעה."
"כנפי הרשעה" הם כמובן בתי החולים של המיסיון. ו"הרופא המצויין" שינהל את בית החולים היה סבי מצד אבי, ד"ר אליהו כהן – והוא שמשך אותי לחגיגת "זיו".
ד"ר אליהו שאול אלעזר הכהן, הרופא היהודי הראשון יליד ירושלים שנשאר בארץ (קדמו לו ד"ר זלצמן וד"ר זוסמן הירושלמים, אך הם יצאו מהארץ לצמיתות אחר שנת עבודה אחת), היה בכורו של מיכל הכהן, ממייסדי "הלבנון", העתון הראשון בעברית בארץ ישראל, ו"החבצלת" העיתון השני, ואחד משבעת מייסדי השכונה הירושלמית נחלת שבעה. אחרי בר המצווה הוציא האב את אליהו מה"חדר" ושלחו לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שירכוש השכלה כללית ויעבוד את אדמת הארץ. אך מיכל הכהן התאכזב מרמת הלימודים במוסד, וב-1874 שלח את בנו לברלין, שם סיים אליהו בהצטיינות סמינר למורים והתחיל ללמוד רפואה בהיידלברג. באמצע לימודיו שב לירושלים ,לימד גרמנית בבית-הספר "למל" (הוא שלט בעברית, ערבית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ורוסית), הוציא עיתון בגרמנית בשם "ירושלים"; חסך סכום כסף, חזר לגרמניה ללימודי הרפואה, חזר שוב ל"למל", לימד גם צרפתית והתמנה למנהל ההוראה במוסד; חזר לגרמניה, השתלם בכירורגיה וב-1892 קבל דוקטורט מאוניברסיטת פרידרך וילהלם בברלין, כשהתיזה שלו היא על מחלת בזידוף.
כשחזר לירושלים התחיל לעבוד כרופא פרטי כללי וקיווה להתקבל כרופא בבית החולים ביקור חולים, אך תוחלתו נכזבה והחלה פרשת נדודיו כרופא ברחבי הארץ ובחו"ל. הוא נתמנה לרופא ממשלתי בחברון, אח"כ בעזה ואחר עבד ב...רוסיה, בעקבות נישואיו לצעירה מאודסה.
כשחזר עבר לצפת – הוא היה הרופא היהודי הראשון בגליל – תחילה כרופא ממשלתי ואחר כך לבקשת חברת הצדקה "משכיל אל דל", כמנהל בית החולים טולשינסקי אטלינגר. שם עבד, בהפסקות, עד מלחמת העולם הראשונה. בית החולים התחייב לשרת גם את מושבות הסביבה וד"ר כהן עבד שבעה ימים בשבוע. בשנתיים הראשונות לעבודתו ב"טולשינסקי" בדק וטיפל ביותר מ-10,000 חולים, רובם חולי מלריה וטרכומה, וערך 2,500 ביקורי בית. בשנת 1900 לבדה בדק כ 2,000 חולים וקיים 4,000 בקורי בית.
כעבור שש שנים נסגר בית החולים – דוקא כשפרצה בצפת מחלת אבעבועות, שגרמה הפלות לנשים הרות. ד"ר כהן המשיך לקבל חולים חינם בין כתלי המוסד הסגור. הוא נודע כמנתח טוב גם בניתוחים שנחשבו אז למסובכים, והיה רצוי ומכובד על תושבי העיר. בזכות עבודתו המסורה פחתה הנהייה לשרותי המיסיון.
חיי הרופאים היהודיים באותה תקופה לא היו קלים. הקהילות, ברובן חרדיות, התנגדו ל"מודרנה". רופא יהודי נדרש להיות "כשיר וגם כשר" – דיקדקו מאוד בחיי הדת שלו מה שגרם לתחלופת הרופאים והם באו והלכו.
ד"ר כהן היה שיאן בהחלפת מקומות עבודה. ב-1908 נעשה רופא המושבה פתח-תקווה. כעבור ארבע שנים חזר לגליל, היה רופא ביבניאל ונתמנה על ידי משפחת רוטשילד כ"רופא ראשי למושבות הגליל" במושבות הברון בגליל העליון. רכוב על סוס בלוויית נושא כלים בדואי, רכב על סוס במרחבי הגליל והגיע גם לבדואים בעמק החולה ולכפרים הערביים, אצלם כונה "חכים אליאס".
פעם התנפלו שודדים על העוזר, הרגו אותו ואיימו גם על חיי ד"ר כהן, אך כששמעו כי הוא הרופא אליאס שיחררוהו לשלום. הוא היה כנראה הרפתקן לא קטן ושובב גדול. נסע למרוקו ושנה היה רופאו של השולטן(!) עד שגורש. הרחיק גם עד בגדד. ב-1909 התיישב ביפו , נקרא בחזרה לפתח-תקווה לשמש רופא המושבה, חזר לצפת לבקשת תושביה ולימים פירסם מאמר על תרופה לסכרת אותה ניסה על חוליו. חרף גילו המבוגר יחסית, גוייס במלחמת העולם הראשונה לצבא התורכי ושירת בעזה. כששוחר הוצע לו שוב לשרת בפתח-תקווה, ובמאורעות 1921 אירגן את השירות הרפואי במושבה. בסוף ימיו עבד כרופא עצמאי בפתח-תקווה, בה נפטר.
בנו הבכור נפתלי כהן, אבי, אף הוא רופא, התגורר בצרפת והיה שם לסופר נודע בשם פייר נייראק. ב-1956 חיבר (בצרפתית) את "נעורי אליאס". הספר שסגנונו סוריאליסטי מספר על פועלו של אביו אליהו על רקע ההתיישבות המתחדשת בארץ-ישראל בראשית המאה העשרים. הסופר אלבר קאמי, ידידו של כהן-ניראק המליץ על הספר להוצאת נ.ר.פ היוקרתית וכתב לאבי:"אוהב אני את 'אליהו' ומאושר כי תרמתי להוצאתו לאור."
ומה קרה לבית החולים אחרי שד"ר כהן פרש? נוכח שגשוג בתי החולים של המיסיון מימשה הברונית רוטשילד את הבטחתה. על חלקת אדמה שרכשה בצפון הרובע היהודי הקימה ב-1909 בית חולים מודרני בצפת ובו 25 מיטות ולצידו גן המשמש עדיין לרווחת הציבור. ממול הקים המיסיון האנגלי בית חולים משוכלל משלו עם מגדל שעון שעליו כתובת בעברית. שני המבנים ניצבים עד היום זה לעומת זה. במלחמת העולם הראשונה הפכו התורכים את המוסד לבית חולים לחולי טיפוס ולאחר מכן לבית חולים צבאי. בגמר המלחמה. שוב בסיוע הרוטשילדים, נחנך המקום מחדש ופתח גם אגף לשחפנים. כיום משמש "זיו" כמכללה לכל הגליל המונה 8,000 תלמיד והכוונה לכלול בה גם את מכללת "בית בוסל" ללימודים פארא-רפואיים, ואם תתגשם ההצעה להקים פקולטה לרפואה, תהיה צפת העיר המובילה בכל האזור באשר לריפוי.
ד"ר אליהו כהן היה הגורם למריבה הגדולה בין בתי החולים "ביקור חולים הוספיטל" ו"משגב לדך" – שהסעירה את ירושלים בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה. מיכל הכהן, אביו של ד"ר אליהו, היה המזכיר ב"ביקור חולים" וגם בנו ישראל וחתנו, חיים מיכל מיכלין, עבדו שם. הובטח למיכל שבנו הבכור יעבוד בבית החולים, אבל כשחזר אליהו לירושלים, מוכתר בדוקטורט, דחה "ביקור חולים" את בקשתו לעבודה כי הוא "צעיר במקצוע", אף שאליהו למד אצל גדולי הרופאים באירופה, וותק לא היה תנאי לעבודה וכמה רופאים צעירים כן התקבלו. כנראה שהסיבה היתה "פוליטית": בית החולים חשש מהשתלטות משפחת כהן על המוסד.
כמחאה פרשו מיכל הכהן, שני בניו וחתנו מ"ביקור חולים" האשכנזי ועברו ל"משגב לדך" הספרדי. הפרישה הנחיתה מכה עזה על"בקור חולים". למזכיר (אז נקרא "סופר") נודע מעמד חשוב: הוא היה אמור לדעת שפות אירופאיות ולכתוב בקשות לתרומות, בעיקר לחו"ל. "ביקור חולים" האשים את מיכל הכהן ב"גניבה" – הוא לקח עמו את ספרי הטלפון[? הכוונה כניראה לאדרסות, הכתובות] שבהם נרשמו הכתובות היקרות מפז של התורמים. ואכן אחרי שעזב פחתו הכנסות "ביקור חולים" במידה ניכרת. הסכסוך האישי הפך לסכסוך כללי בין "ביקור חולים" האשכנזי ל"משגב לדך" הספרדי, והחמיר את היחסים בין העדה האשכנזית לעדה הספרדית בירושלים. פרשת "הסופרים" ממשפחת כהן שעברו למוסד המתחרה העסיקה את העיתונות עשר שנים.
אהוד: למבקשים מידע נוסף אני מציע לקרוא בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" את הפרק על בן-דודה ואהובה, הרופא הנערץ בצפת שמת במגיפה בצעירותו – ד"ר אברהם-חיים גרין.
* * *
ראובן שדה
ביטלתי הבוקר את המנוי על "הארץ"
למטה מופיע הקישור על ההתפתחות האחרונה שבין סגן עורך מוסף הארץ לבין מושא האשמותיו, מרים פרץ. למרות שיש לבסוף התנצלות, המעידה, הכישלון, או בעצם ההצפה של האמת הפנימית של תובל בהיותו איש תקשורת בכיר ומשפיע – כל כך קשה שאני לא מצליח לסלוח לו. אני חש שסטר על פניי. אני ממש חש את הצריבה מידו ומעיתונו.
גם לנו אחיין חובש כיפה, שנפל בלבנון בהיתקלות עם מחבלים בשירותו בסיירת הנח"ל.
אני מתקשה למחות את הרוק שהתיז בפרצופם של הורים שכולים שאהבת העם הארץ בתמימותם בליבם ובמחשבתם.
ביטלתי הבוקר את המנוי על "הארץ".
הדברים של תובל, כפי שקראתי בשבוע שעבר אצל דרור אידר, בצרוף עמדתו של עקיבא אלדר בעמוד הראשון של "הארץ" ועל רקע מודגש – מעשה עורך – שהסיווג "סודי ביותר" איננו מחייב לכלום, שהרי ידוע שברובו נגוע ומהווה כיסוי לעניינים זרים שאין להם קשר לביטחון, כל אלה גרמו לי להתפוצץ בפנים, בתוכי. וכיוון שלא בתיאוריה דובר אלא בהחזקת אלפי מסמכים סודיים גנובים ובפועל לא יכולתי לשאת זאת.
לאחר 30 שנה זרקתי את המפתחות לפתחם.
לא התרשמתי שהדבר הרשים שם מישהו. לפחות לא בינתיים. יתכן שהכול מחושב, גם המחיר ששוקן מוכן לשלם עבור האידיאולוגיה שלו. כזכור הוא פירסם מאמר שהפתרון לבעיית ארץ-ישראל היא בנישואים מאסיביים של יהודים עם נשים פלסטיניות. כמו כן הוא תקף קשות את ההגבלות על איחוד המשפחות הערביות במסגרת חוק האזרחות. הוא תקף בכתב, אך בנו כבר פעיל שנים בשמאל הקשה ונעצר, דומני לא אחת, עם האנרכיסטיים או דומיהם.
אז אולי אכן מדובר במהלך גדול של העיתון שבבעלותו, לא בהיסחפות מקרית וסטיכית.
חלקי לא יהיה יותר עימם. בעיניי, לאור המקרה של קם ומסתבר שעוד קודם לה, הם שותפים במובנים רבים לבגידה ולהשאת צעירים לבגוד בשבועת האמונים שלהם לעם ולמדינה. בעיניי זהו סוף הדרך.
זו שבירת כלים וכללי משחק. יש להדירם ולגנותם. אם נסבול זאת בהבנה, התשלום שנשלם כבר כעת – ברמת המוכנות של הצבא והמדינה ועוד יותר בעת מבחן בטחוני ומדיני בפועל – יהיה נורא, תשלום בחוסן האמיתי של המדינה והחברה היהודית שבה.
אני אינני מסכים למוטט על ראשי וראש ילדי ועם ישראל בארצו את מזוזות (עמודי) הבית. ערך ההישרדות וההמשכיות שלנו גבוה מכל ערך אחר ולו גם הנאצל ביותר. מי שמתבלבל ומבלבל חייב להיות מועמד על מקומו וטעותו במהירות. השפה הכלכלית היא הפקטור המזכך העיקרי בהווייה הישראלית ולכן ההכאה בכיס היא הפתרון. כך עשיתי, הגם שבצער, וביטלתי את המנוי. הרבה מהנאמר בעיתון ובעיקר סגנונו המאופקי קרוב לליבי. אלא שהתועלת מצעדי כנראה תעלה על נזקי. במיוחד אם אכן מנויים נוספים יגיעו לאותן מסקנות ולא יסתפקו בקיטורים סלוניים. אני אתנחם בזרועות עתון אחר, אם בכלל.
אהוד: אתה יודע את עמדתי, שכבר ביטאתי אותה פעמים רבות בעבר במכתב העיתי, והיא שאין להפסיק את המנוי על "הארץ" אלא להמשיך ולהילחם על דמותו מתוך תקווה שיום אחד ייפלטו ממנו כל שונאי ישראל השולטים בו כיום ותבוא במקומם משמרת של עיתונאים הגונים, שכמותם עדיין קיימים בו בפינות שונות, ולא אנקוב בשמם כי שלא לקלקל להם אצל ההנהלה הנוכחית.
לדעתי גם קשה לפגוע בעיתון כלכלית על ידי ביטול המנוי עליו, כי בעליו מדפיסים בדפוס המשוכלל והענק שלהם בשרון, ליד הכניסה לקיבוץ תל יצחק – גם את מאות אלפי גיליונות החינמון של המיליארדר שלדון אדלסון, "ישראל היום" – שלא רק שאינו מתחרה בקהל הקוראים המשכיל של "הארץ" אלא גם מעניק לעיתון בסיס כלכלי איתן מכספיו של בעל בתי הקזינו היהודי העשיר ביותר בעולם. זה שבעזרת חינמונו עזר להדיח מראשות הממשלה את אולמרט ולהמליך עלינו את ביבי.
* * *
יוסי גמזו
אָדָם נוֹתֵן הַרְבֵּה בִּמְחִיר אַהֲבָתוֹ
"...הם משׂתרכים, מעמידים פנים כנחפזים אל האישה העייפה, אל הבית... אה, ידידי, האם ידעת מה הוא היצור הבודד המשׂתרך בכרכים הגדולים?..."
(אלבר קאמי: "הנפילה")
אָדָם נוֹתֵן הַרְבֵּה בִּמְחִיר אַהֲבָתוֹ
גַם אִם אַהֲבָתוֹ אֵינָה נוֹתֶנֶת
דָּבָר בִּמְחִיר אָדָם, אֲפִלּוּ הֶנֶף-
יָד שֶל חַכֵּה, חַכֵּה לִי וְאָבוֹא.
כְּמוֹ אַבְהוּתוֹ שֶל אֱלֹהִים הַטּוֹב:
גַּם הִיא סוֹפְסוֹף נִבְדֵית מֵאֵיזֶה חֶסֶךְ,
מֵאֵיזֶה וַאקוּם קַר וְחַף-מֵחֶסֶד
שֶבּוֹ הַלֵּב קוֹפֵא כְּכֶלֶב בִּרְחוֹבוֹ.
אָדָם רוֹדֵף לְאֹרֶךְ כָּל יָמָיו
חֲלוֹם, וְכָל חַיָּיו סָפָארִי. "גַע נָא!"
לוֹעֵג לוֹ הַחֲלוֹם, פָאטָה מוֹרְגָאנָה
שֶבָּהּ הַמָּוֶת הוּא, בְּעֶצֶם, הַיְקִיצָה.
אָז מַה הוּא רָץ, טִפֵּש, בִּשְׂדוֹת מַאֲוַיָּיו
לָצוּד אֵיזוֹ צִפּוֹר כְּחֻלָּה, נִבְצֶרֶת
מִבְּלִי לִתְפֹּס: הַדֶּרֶךְ מִתְקַצֶּרֶת
כְּכָל שֶמִּתְאָרֶכֶת הָרִיצָה?
אַל תְּסַפְּרִי לִי עַל הָאֵידְס וְהַסַּרְטָן,
אַל תְּסַפְּרִי עַל יוֹם-הַדִּין וּבוֹר-הַשַחַת,
סַפְּרִי לִי עַל הַנִּבְעָטִים יוֹם-יוֹם עִם שַחַר
אֶל תּוֹךְ עוֹלָם שֶבּוֹ כֻּלָּנוּ נִבְגָדִים,
עַל מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנּוֹם שֶל הַשָּׂטָן
שֶבִּרְחוֹבוֹת נְיוּ-עֲמֹרָה וְנִינְוֵה-טַאוּן
שֶלֹּא חָלַם אוֹתָם שוּם דַּנְטֶה אוֹ ג'וֹן בְּרַאוּן (*)
בַּפּוּרְגָטוֹרְיוּם אוֹ בְּשוּק-הָעֲבָדִים.
כָּל הַסּוֹטִים, הַמְּסֻמָּמִים, חַסְרֵי-הַבַּיִת,
כָּל הַדְּפוּקִים וְהַזְּרוּקִים וְהַנְּשוּרִים
הַנִּרְדָּמִים בְּאַשְמוּרוֹת הַגַּ'נְק מִתַּחַת לַגְּשָרִים
אוֹ בָּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית שֶלֹּא הִדְמִימָה
בִּצְפִירוֹתֶיהָ אֶת הָאֵלֶם הַנִּשָּׂא
כִּכְתַב-אִשּוּם, מִצְּרוֹר בְּלוֹאִים, מִזּוּג קַבַּיִם –
הָיוּ אֵי-פַּעַם מִקְדְּמוֹת-תִּקְוָה דְמוּעוֹת שֶל אֵיזוֹ אִמָּא
וְעִנְבַּל צְחוֹקוֹ שֶל בְּנָהּ בָּעֲרִיסָה.
הָיוּ אֵי-פַּעַם הַבְטָחוֹת עַל חֶשְבּוֹנָם
שֶל אֵיזֶה אוֹר, אֵיזֶה עָתִיד וְאֵיזוֹ תְכֵלֶת
שֶיִּזָּקְפוּ, כְּדִיוִידֶנְדּוֹת שֶל תּוֹחֶלֶת,
לִזְכוּת אֵינְסְפוֹר תְּפִלּוֹת עָנְיָם וְעֶלְבּוֹנָם
שֶל אֲנָשִים שֶלֹּא חָטְאוּ וְלֹא פָּשְעוּ
וְלֹא טָרְפוּ אֶת הַחַלָּש מֵהֶם פִּי שְנַיִם
לֹא מִשּוּם כָּךְ שֶלֹּא הָיוּ לָהֶם שִנַּיִם
כִּי אִם מִשּוּם שֶלֹּא הָיְתָה בָּהֶם רִשְעוּת.
וּפֶסֶק-זְמַן זֶה שֶבֵּין רֶחֶם לְרִמָּה,
כָּל הַחֲלוֹף קְצַר-הַקִּיּוּם הַזֶּה אַךְ אֶרֶךְ-
הַיִּסּוּרִים הַמִּתְחַזִּים כִּדְמֵי-קְדִימָה
שֶתְּמוּרָתָם הִיא כִּבְיָכוֹל צ'וּפָּר שְמֵימִי,
הֵם רַק צְחוֹקוֹ שֶל מֶפִיסְטוֹפֶל שֶרִמָּה
אֶת ד"ר פַאוּסְט וְאֶת גְּרֶטְכֶן כָּל הַדֶּרֶךְ
אַךְ לֹא יִתֵּן עַל כָּךְ שוּם דִּין כִּי אֵין לְמָה
וְשוּם חֶשְבּוֹן כִּי אֵין בְּעֶצֶם בִּפְנֵי מִי.
כִּי הַתַּרְמִית הַזּאת הִיא הָאֱמֶת כֻּלָּהּ
וְהָאֱמֶת הַזֹּאת הִיא מַה שֶּאֵין לוֹ אֹמֶץ
לְאִיש בֵּינֵינוּ לְהוֹדוֹת בּוֹ, חוּץ מִקֹּמֶץ
קָטָן מְאֹד וְלֹא נָקִי מֵחַלְחָלָה
שֶל מַיְשִירֵי מַבָּט שֶלֹּא עֻרְפַּל בִּסְחִי-
הָאַכְזֶבִים וְהַכְּזָבִים וְהַיּוֹדֵעַ
כִּי שוּם דָּבָר אֵינוֹ מַמְתִּין לָנוּ בַּסּוֹף מִלְּבַד פְּחָדֶיהָ
שֶל אַנְטַרְקְטִיקַת הַלַּיְלָה הַנִּצְחִי.
לָכֵן אִמְרִי לָהֶם, לְכָל הַמִּתְעַנִּים
בֵּין מֶלְחֲצֵי הַשְּחוֹר שֶל שְנֵי סוּגֵי הַחֹשֶךְ:
זֶה שֶבַּחוּץ וְזֶה הַמַּר יוֹתֵר, בִּפְנִים,
בּוֹ נִשְׂרְפוּ בַּלֵּב, מִזְּמַן, כָּל הַנּוּרוֹת –
שֶיְּקַנְּאוּ, כָּמוֹנִי, לֹא בַּחֲכָמִים
כִּי אִם לְהֶפֶךְ, בַּכְּסִילִים בּוֹדֵי-הָאֹשֶר
כִּי רַק הַפֶּתִי וְהַבּוּר וְהַתָּמִים
זוֹכִים אֶת דְּבַש-עִוְרוֹן-חוּשֵינוּ לֶאֱרוֹת.
אִמְרִי לְאֵלֶּה שֶנַּפְשָם מֻכַּת רָעָב
הַמְּחַפְּשִׂים אֵיזוֹ אֱמֶת לֹא מִתְעַלֶּלֶת
שֶלֹּא צוֹנְחִים בָּהּ מִצַּמְּרוֹת הָאַשְלָיָה
כְּגוֹזָלִים אֶל מַרְצְפוֹת הַפִּכָּחוֹן –
שֶהַחָכְמָה אוּלַי זָהָב הִיא, אַךְ זָהָב
אֵינֶּנוּ מַיִם בְּמִדְבַּר חַיֵּינוּ אֵלֶּה
בָּהֶם גְּמִיעָה קְטַנָּה שֶל אֹשֶר בִּבְדָיָה
עוֹלָה עַל כָּל מַה שֶצּוֹדֵק וְשֶנָּכוֹן.
אָדָם נוֹתֵן הַרְבֵּה בִּמְחִיר אַהֲבָתוֹ
וְרַק הָאַהֲבָה אֵינָה נוֹתֶנֶת
אֶלָּא מְעַט מִדַּי לִמְעַט מִדַּי מִכָּל
הַזַּכָּאִים לָהּ עַל פִּי עֶצֶם בְּרִיאָתָם.
כַּמָּה דַּלּוֹת הֵן בִּינָתוֹ וְעַמְקוּתוֹ
שֶל הֶחָכָם הַלֹּא-נֻחַם הַמְּחַמֵּם אֶת
נְחַש הַדַּעַת עַז-הָאֶרֶס בְּחֵיקוֹ
מוּל סִכְלוּתוֹ הַמְּאֻשֶרֶת שֶל הַתָּם.
ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ
(*) - ג'וֹן בּראוּן (1800-1859), ממתנגדי העבדוּת בארה"ב. נִתלה על-ידי המימסד השמרני בעוון הנהגת פשיטה על מחסן-נשק ממלכתי במעבּורת הַארְפֶּר בווירג'יניה המערבית.
* * *
בן דרור ימיני
עלילה מתוצרת "הארץ"
ציטוט מ"מעריב" מיום 16.4.10
עיתון "הארץ" יוצר את הרושם שענת קם חשפה פשעי מלחמה. בדיקת המסמכים שהציג העיתון מגלה את הסיפור האמיתי. כך הצטרף "הארץ" לתעשיית השקרים.
ראו, אומרים רבים בתקשורת, מדובר בחשיפה חשובה. צה"ל, כך הם טוענים, הפר את הוראות בג"ץ, ועסק בסיכולים ממוקדים, תוך הפרת הנחיות שיפוטיות. צה"ל, הם ממשיכים וטוענים, ביצע פשעי מלחמה, ואין עיתונאי שהיה שותק, לו היו מגיעות לידיו הוכחות ממוסמכות.
כך שנניח בצד את אלפי המסמכים, שאין להם שום קשר להדלפות, אלא מידע מבצעי, ללא ערך עיתונאי. ונניח לעובדה שבין המסמכים שנגנבו, ולא הוחזרו, היו גם תוכניות עבודה של המבצע בעזה. ונניח לעובדה שצה"ל נאלץ לשנות תוכניות מבצעיות, בגלל המסמכים הגנובים. ונניח גם לעובדה שהחזקת חומר כזה היא עניין פלילי, שעיתון ישראלי נותן לו יד.
נעסוק הפעם במהות העניין. זה מה שעיתון "הארץ" דורש. האומנם חושפים המסמכים שנגנבו ופורסמו שצה"ל הפר את הוראות בג"ץ? הכותרת היתה, ש"הרמטכ"ל וצמרת צה"ל אישרו לחסל מבוקשים וחפים מפשע." כמעט עשרים פעם חוזר הביטוי "חפים מפשע" בכתבה שבה פורסמו המסמכים. הרושם הוא שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. זה הרושם שמנסה עיתון "הארץ" ליצור. ובכן, כדאי להיענות לאתגר, ולבדוק מה באמת מגלים אותם מסמכים.
הטענה המרכזית שניסה העיתון לשווק היא שבג"ץ אסר על סיכולים ממוקדים. יש אכן החלטה, אך אין שום איסור של בג"ץ על סיכולים ממוקדים. בג"ץ לא התדרדר למקום כזה, וטוב שלא התדרדר. זה היה אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון, שבפסק הדין (בג"ץ 769/02) שניתן בסוף שנת 2006, קבע בסיכום דבריו כהאי לישנא: "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין ניתן לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד מותר על פי המשפט הבינלאומי המנהגי." דברים ברורים, וקצת מנוגדים לרוח הדברים של עיתון "הארץ" גם אז, כשהוצגו המסמכים בכתבה של אורי בלאו, ובוודאי היום, כשהעיתון מסתתר מאחורי טענת החשיפה של פשעי מלחמה.
המסמכים, צריך לציין, עוסקים בצורך לעצור או לפגוע בחוליית אנשי ג'יהאד מוסלמי, טרוריסטים ורוצחים לכל דבר ועניין, שהוציאו לפועל פיגועי רצח, ותכננו פיגועים נוספים. הם הסתובבו, באופן קבע, עם כלי נשק וחגורות נפץ. כל צבא של מדינה דמוקרטית היה רואה בחיסול שלהם עניין מוצדק ורצוי. בלי ייסורי מצפון. לפי טענות העיתון, היה ראוי לעצור את החברים בחוליית ל"ו צדיקים, ולא לפגוע בהם. אלא שכפי שעולה מהמסמכים שהודלפו, צה"ל דווקא הקפיד על הוראות בג"ץ. לא יד קלה על ההדק, אלא יד מהוססת, אולי מהוססת מדיי, ששוקלת וחוזרת ושוקלת.
מה חושפים המסמכים?
המסמכים עצמם חושפים ארבעה דברים.
ראשית, אלוף הפיקוד, יאיר נוה, מורה על מעצר, ולא על חיסול. רק אם מדובר באנשי הג'יהאד, שכאמור, מסתובבים עם רובים וחגורות נפץ, ורק אם מהלך העניינים מחייב ומאפשר זאת – יש לבצע יירוט.
שנית, מתברר שהכוח המבצע קיבל הוראה נוספת: אם יש נשים וילדים – יש להימנע מיירוט, ולעסוק רק במעצר. הנה, טוענים צדקני "הארץ", זו הוכחה שהיתה אלטרנטיבה למעצר, ולא היה צורך ביירוט. הבלים. זו הוכחה רק לדבר אחד: כאשר יש חפים מפשע בסביבה, בעיקר נשים וילדים, חיילי צה"ל לוקחים על עצמם סיכון הרבה יותר גדול.
שלישית, צה"ל מגביל את הכוח המבצע, בכל הקשור לפגיעה אפשרית בחפים מפשע. בדיון אצל האלוף יאיר נוה נקבע שרק אם יש שניים נוספים, בלתי מזוהים, בנוסף למבוקשים, אפשר לבצע את הפעולה. בדיון נוסף, אצל האלוף טל רוסו, הוגבלה הפעולה למצב שבו יש חשש לפגיעה באדם אחד. העניין הגיע לרמטכ"ל, וגם שם, אשכנזי אסר על ביצוע הפעולה נגד הארכי-טרוריסט מהג'יהאד "אם יש בלתי מזוהה אחד." אפילו לא שניים. כלומר, אם יש נשים וילדים – הפעולה מבוטלת. ואם שני בלתי מזוהים – הפעולה מבוטלת. ויודגש – אין שום הוראה לחסל את הבלתי מזוהה. ממש לא. אלא שאם יש אדם אחד בלתי מזוהה, הפעולה לא תבוטל.
האם זה סותר את הוראות בג"ץ? נבדוק. בהחלטה המנחה קבע ברק ש"פגיעה נלווית באזרחים תמימים תהיה חוקית רק אם היא עומדת בדרישות המידתיות." נניח, לצורך העניין, שמדובר בחשש לפגיעה נוספת בשניים, לעומת פגיעה בחמישה חברי חולייה מסוכנת ורצחנית. האם זו פגיעה מידתית? ובכן, מי שהיה ממונה על החיסולים הממוקדים בפנטגון, מרק גלרסקו, התראיין לתוכנית היוקרתית "שישים דקות", וסיפר שם שכאשר מדובר בחיסול של בכיר עיראקי, ההנחיה הייתה של הריגת "עד שלושים אזרחים חפים מפשע, לצורך חיסול של אדם אחד."
"הארץ" הוא אינו מסביר לנו מהי ה"מידתיות" הראויה בעיניו. הוא גם אף פעם לא יסביר. משום שהמטרה – צה"ל, מדינת ישראל – סומנה מראש. גולדסטון, הידוע לרעה, טען שהוא בדק ומצא שחיילי ארה"ב פועלים תוך שמירה קפדנית על החוק הבינלאומי (בראיון לביל מויארס – רשת PBS). אכן כן, אצלם זה מחבל בכיר אחד לשלושים חפים מפשע, ובישראל –האישור לפעולה ניתן רק אם במקום יש אחד שהוא בלתי מזוהה. ולא, אין שום הוראה לחסל לא אותו ולא אותם. הבדל של שמיים וארץ בין ארה"ב לישראל. אותו גרלסקו, אגב, הודה באחריות להריגתם של מאתיים חפים מפשע, במסגרת המירדף אחרי מבוקשים, למרות שמבוקש אחד לא נפגע. אלה הפרופורציות. זו המידתיות. נגד גרלסקו לא הוצא שום צו מעצר בינלאומי. להפך. גרלסקו עצמו הפך לבכיר ב-HRW (משמר זכויות האדם).
רביעית, מתברר שלצורך כל פעולה ספציפית, נגד אנשי הג'יהאד, התקיימו דיונים רבים, בדרגים שונים. באותם דיונים נקבע שאין לפגוע בחפים מפשע. שיש להעדיף מעצר על פני יירוט. שאין לפגוע בנשים ובילדים. שיש לשמור באופן קפדני על מידתיות. ולא סתם דיונים, אלא שגם אלוף הפיקוד לא היה מוסמך לאשר את הפעולה, אלא רק לאחר אישור מלשכת הרמטכ"ל.
האם להליך המסובך הזה, של התלבטות, של עוד ועוד דיונים, של הוראות על שמירת חיי נשים, ילדים וחפים מפשע, של קביעה ברורה בעניין מידתיות – אפשר לקרוא פשע מלחמה, או "רצח", כפי שנכתב בעיתון "הארץ"?
אזרחים לא נהרגו
בפועל, יש לציין, הדיון שלהלן הנו תיאורטי לחלוטין. משום שבפעולת צה"ל לא נהרגו אזרחים. בפעולה אליה התייחסה הכתבה בעיתון "הארץ" נהרגו שני מחבלים, זיאד צובחי מחמד מלאישה ואברהים אחמד עבד-אל לטיף עאבד. השניים, לא רק לפי גרסת צה"ל, אלא לפי גרסת הודעה שפרסם הג'יהאד (כפי שמצא החוקר יונתן דחוח-הלוי), נהרגו כאשר ניסו להתנגד למעצר, תוך שהם מצוידים ברובי M-16 ותוך כדי ניהול קרב מול חיילי צה"ל. הג'יהאד רואה בהם לוחמים שנפלו בקרב. "הארץ" יוצר את הרושם שמדובר בקורבנות של פשעי מלחמה.
באותה כתבה מציג "הארץ" בעיקר דעות של שלושה משפטנים, מוטה קרמניצר, דוד קרצ'מר ומשה נגבי. הם קובעים, איש בדרכו, שצה"ל מפר את הוראות בג"ץ, עם רמיזות על פשעי מלחמה. על סמך מה? איזה ראיות הם מציגים? לשווא נחפש תשובה. "הארץ" פנה לשלושה משפטנים שעמדתם ידועה מראש. העובדות לא יבלבלו אותם. המטרה היתה תפירת תיק לצה"ל. המשפטנים, כולם מזוהים עם המתחם של מרצ, ואולי שמאלה משם, סיפקו את הסחורה.
אלא שהיתה עוד חוות דעת. שני עורכי דין, מיכאל ספרד ואביגדור פלדמן, פנו ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה לפתוח בחקירה בעקבות פרסום הכתבה. היועץ דאז, מני מזוז, כותב בתשובה לפנייתם: "הגורמים המבצעיים במטה הכללי, לוו בייעוץ משפטי צמוד, היו ערים להנחיות בג"ץ, והדגישו ויישמו אותם בכל שלב משלבי תכנון ואישור הפעולה."
אלא שגם את עיתון "הארץ" אסור לבלבל עם עובדות. הרי ייעוץ משפטי אינו מדע מדוייק. ולכן, בחר העיתון לפנות למשפטנים שידקלמו בדיוק מה שביקש לשמוע. הם כמובן סיפקו את הסחורה. נכון שיש חוות דעת הפוכה. אלא שהעיתון חיפש קומיסרים משפטיים ולא יועצים משפטיים.
אפשר כמובן להוסיף, שכבר שנים אחדות עומד מספר החיסולים הממוקדים על קרוב לאפס. היו חיסולים ממוקדים בתקופת האינתיפאדה, נגד ארכי-רוצחים מדופלמים, וגם חפים מפשע נהרגו. אלא שלאחר החלטת בג"ץ, בשנת 2006, מספר החיסולים אכן ירד, ומספר החפים מפשע שנהרגו עומד על אפס.
והנה, כדי להצדיק את הקו בו נקט, מנסה עיתון "הארץ" ליצור את הרושם ההפוך, על ביצוע המוני של חיסולים, ועל פגיעה בחפים מפשע, בניגוד להוראות בג"ץ. כל מי שקורא את העיתון ההוא, ולצערנו זה עיתון שמגיע לעיניהם של רבים בעולם, עלול לקבל את הרושם שצה"ל עוסק בביצוע פשעי חיסול ללא הפסקה. אין שקר גדול מזה.
דרישה לבולשביזם עיתונאי
יותר מכך, באמצע השבוע הופיע ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "חרפת הכתבים הצבאיים"" של יובל אלבשן (באופן אישי הוא דווקא ידידי). אלבשן יצא נגד הכתבים הצבאיים, שלא קפצו לדום לימין העיתון שבו הוא פירסם את המאמר. הם דווקא עשו את עבודתם נאמנה, מר אלבשן, כאשר הם סירבו להצטרף לעלילה. זו קצת חוצפה לדרוש מכל העיתונאים בישראל, או הכתבים הצבאיים, להציג חזית אחידה. זה חופש ביטוי? זה בולשביזם. זה מה שעשה עיתון "הארץ", כאשר בשבוע האחרון הציג עמדה אחת, ורק אחת, ומגיע אלבשן, ודורש שהבולשביזם הזה, של עמדה אחת, יהפוך לאתוס העיתונאי הרצוי. בהכירי את אלבשן, אני רוצה לקוות שזו מעידה חד-פעמית. מועצת העיתונות עשתה דווקא דבר ראוי, כאשר הבהירה שהיא מתנגדת למעצר של עיתונאי שמחזיק מסמכים שהגיעו אליו במהלך עבודתו, אך הבהירה שהעמדה העקרונית אינה נוגעת לפרשה הנוכחית.
תעשיית הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של מדינת ישראל קיבלה בימים האחרונים זריקת עידוד. כל חיפוש פשוט בגוגל באנגלית, עם המילים "אורי בלאו" או "ענת קם" ו"פשעי מלחמה", יוביל למאות אלפי תוצאות. בגלל עיתון "הארץ". זכותו של העיתון להמשיך בקו שלו. זכותו להפיץ כל סיפור. אלא שלפרשה הנוכחית כדאי לקרוא בשמה האמיתי. עלילה מתוצרת "הארץ".
* * *
עמית, משה ורועי ברק
לנער את הרוב השפוי
ציטוט מ"מעריב" מיום 21.4.10
אם כדי להגן על הקונצנזוס יש לבחור בגימיק, כמו השימוש ב"יזכור" בקמפיין של "אם תרצו" – אין בכך שום פסול. גם אם ברור כי מיד יקומו מרבצם כל אותם מתחסדים.
בימים האחרונים פורסמו כאן [ב"מעריב"] שני מאמרים שתקפו את תנועת "אם תרצו" על התייצבותה לצד חיילי צה"ל אל מול אירגוני "הקרן החדשה לישראל", המבצעים בשנים האחרונות מסע הכפשה והסתה נגד צה"ל וחייליו. אחד המאמרים האשים בצביעות בלתי מבוטלת את "אם תרצו", בשינוי תפילת ה"יזכור", כאילו מדובר בצעד קיצוני. אלא שאף אחד לא באמת רצה או חשב לשנות את התפילה. זה היה צעד הסברתי פרובוקטיבי, גימיק תקשורתי ותו לא. תמוה בעינינו כי כותב המאמר, העובד בתחום התקשורת, לא הבין זאת, או ליתר דיוק לא רצה להבין.
לאור הטירוף העובר על מיעוט אנטי-ציוני הזוי המנסה לכפות את דעותיו על רוב העם, נקטנו צעד שיגרום להד, שינער את הרוב השפוי, הציוני, זה שאוהב ומעריך את חיילי ומפקדי צה"ל ושמדינת ישראל יקרה לו. אם כדי להגן על הקונצנזוס יש לעשות כמה גימיקים, אין בכך שום פסול. גם אם ברור כי מיד יקומו מרבצם כל אותם מתחסדים, נציגי המיעוט האנטי ציוני ויצקצקו בלשונם.
כבר מיספר שנים שאנו, משה ברק ושני הבנים, עמית ורועי, משרתים יחד באותו גדוד צנחנים במילואים. במלחמת לבנון השנייה לחמנו שלושתנו בתוך לבנון, כששניים מאיתנו אף שהו באותו הבית באחד הכפרים בלבנון, כשהפצ"מרים והטילים עפים מסביב. כל זאת כשכרמל, אחותנו, משרתת בגבול הצפון כפקידה פלוגתית בגולני. אימנו שהתה בביתנו שבנצרת עילית, אזור שגם בו נחתו קטיושות החיזבאללה, סמוך לעיר נצרת, בה נערכו הפגנות שהאשימו את חיילי צה"ל ברצח ילדים. נכונים היינו להקרבה זו למען זכותם המוסרית והבסיסית של אזרחי ישראל לחיות בשקט וביטחון.
אותם הערכים שמניעים אותנו לשרת במילואים ושלאורם נכונים אנו להקריב, הם אותם הערכים שבשמם אנו פועלים, מתנדבים ותומכים, מי יותר ומי פחות, בתנועת "אם תרצו". ערכים אלו ספגה משפחתנו מהחינוך הציוני בתנועה הקיבוצית והם שמלווים את משפחתנו על שני דורותיה. ערכים ציוניים אלה נמצאים הן בשמאל והן בימין, כשבסיסם הוא האמונה במדינה יהודית ודמוקרטית וההכרה בצה"ל חזק ומוסרי תוך הערכה ותמיכה בחייליו ובקציניו. כל ויכוח פוליטי ראוי שייערך בתוך גבולות אלו.
האם הסתה נגד צה"ל מותרת בעיניכם?
בשנים האחרונות השתלטו גורמים אנטי-ציונים, שאיבדו את עצמם לדעת, על המגזר השלישי ורתמו לטובת מאבקם האנטי-ישראלי את שיח הזכויות והשוויון. גורמים אלו שמו להם למטרה לבטל את זהותה היהודית של המדינה, כשאחד האמצעים המרכזיים הוא מסע דמוניזציה ודה-לגיטימציה לצה"ל.
גורמים אנטי-ציוניים אלה, שדחקו את הערכים הציונים מהשמאל, מנסים לכפות את תפיסת עולמם הקיצונית תוך השתקת והכפשת כל מי שחולק על עמדתם. כל זאת במסווה של "ארגוני חברתיים לזכויות אדם" שבמציאות מקדמים לא את הדמוקרטיה ולא את זכויות האדם, אלא אידיאולוגיה פוליטית קיצונית שהפכה את צה"ל למטרה ולכלי במשחקם הפוליטי ההרסני.
היכן היו כל אותם כותבי המאמרים הצבועים, המנסים כעת לסתום לנו את הפה, לנוכח מסע ההסתה המכוער נגד חיילי צה"ל ונוכח ציד המכשפות כנגד קצינים ובכירים ישראליים? לאן נעלמו זכויות האדם של אזרחי ישראל? מדוע החרשתם ואפשרתם להכפיש ולהאשים את חיילי צה"ל וחלליו בפשעי מלחמה? נגמרה לכם הדיו בעט או שמא הסתה נגד צה"ל מותרת בעיניכם?
לפני מספר שנים אמר המישנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט (בדימוס) מישאל חשין, "מי שירים יד על בית המשפט העליון, אגדע את ידו." עם ישראל חייב לאמץ את גישתו של חשין ולהבהיר שמי שיעז להרים את ידו על צה"ל, להסית נגד חייליו, לתבוע בחו"ל את קציניו, לדרבן את הפעילים הבינלאומיים והאנרכיסטים בהתפרעויותיהם נגד חיילי צה"ל, ומי שמעז להוציא מסמכים מצה"ל המסכנים את חיי החיילים והאזרחים – יוקע מהחברה הישראלית.
עם ישראל ונבחריו חייבים לפעול ולעצור את מסע ההסתה וההכפשה נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.
אנו נמשיך לשרת במילואים כל אימת שנקרא אל הדגל, וביום-יום נמשיך לפעול בתנועת "אם תרצו", להתנדב בפעילות חברתית ערכית למען חברה סולידרית, למען הידוק היחסים ושיפור זכויות של התורמים למדינה מכל המגזרים והעדות ונמשיך לתמוך ולעמוד אל מול כל מתקפה מצד ארגוני "הקרן החדשה לישראל", כמו עדאלה, בצלם, שוברים שתיקה ועוד. ארגונים העוטים את מסכת "הארגונים החברתיים", אך פועלים כדי להחריב את כל מה שנבנה כאן ב-62 השנים האחרונות.
משה ברק – גיוס מאי 1965
עמית ברק – גיוס מרס 1995
רועי ברק – גיוס אוגוסט 1997
גדוד הצנחנים במילואים של מיכה
* * *
משה כהן: שתי איגרות
1. דמנו הפקר?
מכובדי,
הלוחמים שלנו מחוייבים לשמירת זכויות האדם, וטוב שכך. הם חייבים להיזהר בשבע עיניים לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית גם אם היא משמשת מחסה ותומכת בטרור, וטוב שכך. כוחות הביטחון שלנו אינם רשאים להשתמש בעינויים גם בחקירות של מחבלים ופצצות מתקתקות, וטוב שכך.
אז למה, לעזאזל, יכולים האירגונים הפלסטיינים לטבוח באוכלוסייה האזרחית שלנו, ואיש לא בא עימם חשבון, אדרבא, מנהיגיהם מתקבלים בכבוד מלכים בבירות העולם. מתי לאחרונה הוגש כתב אישום בינלאומי נגד יאסר ערפאת, מוחמד דחלאן, או מחמוד עבאס?
אך מה שחורה עוד יותר זה לשמוע את סיפוריהם של השבויים שלנו ועל העינויים האיומים שעברו.
לא מדובר כאן באירגונים פרטיזאניים אלא במדינות ריבוניות, חברות מלאות במשפחת העמים.
למה ממשלת ישראל אינה דורשת חקירה בינלאומית? למה האירגונים לזכויות האדם, "בצלם", "אמנסטי", המגישים עתירות לבג"ץ נגד עינויים של ערבים, וטוב שכך – שותקים?
ולמה אנחנו שותקים ואיננו תובעים את עלבונם של שבויינו? לא מדובר בטרוריסטים אלא בחיילים סדירים המוגנים על ידי חוקים ואמנות בינלאומיים! איך עוברים אנחנו לסדר היום על התעללות בחיילינו?
הרי נוכחנו לדעת שיש ועדת או"ם לזכויות האדם שהוציאה נגדנו את דו"ח גולדסון.
האם ישראל אינה חברה באו"ם?
2. העכבר ששאג
מכובדי,
בימים האחרונים יצא מלך ירדן באזהרות ובאיומים חריפים ביותר כלפי ישראל ואף מנבא פרוץ מלחמה בחודש יוני. אנחנו חייבים לו משהו?
ללמדכם שכאשר מימשל ארה"ב אינו תומך בנו – רואה עצמו כול בר בי רב חופשי להשתלח בנו ולאיים עלינו. וזאת באדיבות יהדות ארה"ב שגרמה לבחירתו של חוסיין אובמה. הנתונים אומרים ש-80% מיהודי ארה"ב הצביעו עבורו, ורבים התנדבו לנהל מסע בחירות למענו. יתר על כן, 50% מתקציב הבחירות של אובמה מומן על יד יהודים.
ביום עצמאות זה נשמעו כרגיל דברי שבח והלל רבים על מדינת ישראל, אך עלינו לזכור שקיומנו אינו איתן, והוא תלוי בהספקת האמל"ח מארה"ב.
הגיע הזמן שאחינו האמריקאים יתעשתו ויצאו לרחובות להפגין לטובת ישראל, ובכך לתקן ולו במעט את הנזק הכבד שגרמו לנו עם בחירתו של חוסיין לנשיאות ארה"ב.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
איליה בר זאב
שני שירים מיום הזיכרון 2010
לנטע
יָפֶה
הַצְּפִירָה קָרְעָה אֶת הַשָּׁמַיִם בִּתְחוּם הַמּוֹשָׁב
וְאַתְּ לֹא הֵבַנְתְּ –
חִבַּקְתְּ אֶת סַבְתָּא בְּבֶהָלָה.
גַּם לֹא יָדַעְתְּ מַדוּעַ אוֹתִיּוֹת "יִזְכֹּר" עוֹלוֹת בָּאֵש.
עָמַדְתְּ מֻגְבַּהַת עַל כִּסֵּא לָבָן כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת הַשָּׁרִים עַל הַבָּמָה –
"יָפֶה,"
אָמַרְתְּ בְּשֶׁקֶט.
שׂיחה אישית
לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים, בִּשְׂפָתֵךְ הָרְהוּטָה וְהַבְּרוּרָה
שֶׁל בַּת שָׁלֹשׁ וָחֵצִי
סִפַּרְתְּ –
"הַלַּיְלָה יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה וְהִתְעוֹרַרְתִּי מְעַט."
בְּשַׁבָּת, בְּגִבְעַת בְּרֶנֶר, רָאִיתְ אֶת "דִּירָה לְהַשְׂכִּיר" וּבָכִיתְ אֲחַרֵי הַשִּׁירִים
כִּי הַהַצָּגָה תַּמָּה.
מָחָר תִּהְיֶה שִׂמְחָה וְהַרְבֵּה עָשָׁן,
הַיּוֹם הַדְּגָלִים נְמוּכִים,
עָצוּב.
נִזְכַּרְתִּי.
רָצִיתִי לְסַפֵּר לָךְ שֶׁאֶצְלִי זֶה הָפוּךְ –
מִתְעוֹרֵר הַרְבֵּה,
יָשֵׁן מְעַט
וּכְשֶׁשִׁיר מִסְתַּיֵּם אֲנִי שָׂמֵחַ.
אֵינִי בָּטוּחַ שֶׁתָּבִינִי, סִפּוּר יָשָׁן –
אוּלַי
בְּפַעַם אַחֶרֶת.
* * *
ליטמן מור
אשתו של הרמן קרוק נשארה בחיים ונמצאת בארץ
לאהוד היקר שלום,
להלן התייחסותי לבקשתו של ירון מהולל בגיליון 534. בגיליון 533 כתבתי בקורת על המחזה "גטו" מאת יהושע סובול, שראיתי בתאטרון הקאמרי בתל-אביב.
הרמן קרוק היה מנהל הספרייה בגטו וילנה, היה איש ציבור יידישיסט, סוציאליסט, איש מפלגת "הבונד". כתב יומן באידיש עד יום הירצחו במחנה ריכוז באסטוניה על ידי הנאצים הגרמנים. המחזאי סובול הקדיש להרמן קרוק תפקיד מיוחד, לא רק כמנהל יומן המתעד באופן כרונולוגי את האירועים והחיים בגטו אלא כמי שמייצג השקפה סוציאליסטית ואנטי-ציונית, בניגוד לגנס, ראש הגטו בווילנה.
אני היכרתי את הביוגרפיה של הרמן קרוק אבל לא היכרתי אותו אישית. בביקורת שלי על המחזה "כמי שהיה שם" התייחסתי, כמובן, לקרוק כדמות שמייצגת השקפה וערכים שונים מאלה שאיפיינו את יהדות ליטא, בשונה מיהודי פולין משם הגיע ב-1939 כפליט מוורשה לווילנה.
מסופקני אם מישהו מניצולי גטו וילנה (אני חבר הנהלת איגוד יוצאי וילנה) הכיר את הרמן קרוק אישית. חוג מקורביו היה מצומצם לאינטלקטואלים (ביניהם המשורר סוצקבר שהלך לעולמו לפני זמן מה) ומי שניהל יומן עשה זאת בהסתר.
ייתכן שיש לי ידיעה טובה בשבילך. שמוע שמעתי (בלטינית Fama est) מפי הדוברת של התאטרון הקאמרי ושמה אפרת אברהם, טל 052-3909007, כי אשתו של קרוק נשארה בחיים ונמצאת בארץ.
בברכה
ליטמן מור
* * *
עפר גביש
לשרוק את "התקווה"
הסיפור פורסם לראשונה במכתב החודשי שאני שולח לידידי ומצאתיו מתאים לעיתון הלילי. סיבה נוספת לפרסום כאן היא התקווה למצוא אצל אחד הקוראים מידע שיובילני אל הקלטת אחת מהשריקות עליהן נסב הסיפור. ואם תוך כדי כך יגיעו תיקונים והערות לדיוק ההיסטורי, הרי גם מכך ארויח.
עפר גביש
במחשבה ראשונה, "התקווה" זה לא שיר ששורקים אותו, אתה לא הולך ברחוב ושורק לעצמך את ההמנון. אבל הפעם אספר כאן על שתי שריקות משמעותיות מאוד של השיר המיוחד הזה. שתי שריקות שיש ביניהן קשר. והסיפור קשור גם לאבי שנפטר לפני כחודש ואני גאה להביא כך את זכרו.
בטרם קום המדינה פעלו כאן כמה תחנות שידור, היה קול ישראל שהחל דרכו כתחנת שידור של ההגנה, [ויקיפדיה: הבסיס להקמתו היה הרדיו המחתרתי של ארגון ההגנה –"קול ישראל" (שהחל את דרכו ברחוב בן יהודה בתל אביב ב-13 במרץ 1940) ותחנת "קול ירושלים" שהופעלה במסגרת המנדט הבריטי. – אב"ע]. היה קול ציון הלוחמת של האצ"ל, והיו עוד. ב-1945-6 התקיים לזמן קצר שיתוף פעולה של כל המחתרות העבריות תחת הכותרת תנועת המרי העברי. בתקופה זו שידר קול ישראל כתחנה המשותפת לתנועה הצעירה.
ככל תחנה, חיפשה גם זו מה שנקרא "סִיגְנַל", ובעברית של ימינו "אות התחנה". מטרת האות היתה לסייע לאזרחים לכוון מכשיריהם לתדר המתאים. במשך כעשרים דקות לפני תחילת השידור היה מושמע האות ואנשים היו סורקים במקלטיהם את ה"סקלה", מתייצבים במקום המתאים ומאזינים לשידור הנכסף. כאות נבחר קטע קצרצר מתוך "התקווה". נעימת השורה שבה מושרות המילים: "עוד לא אבדה תקוותנו."
באין מכשירי הקלטה זמינים ובאין מגוון כלי נגינה לביצוע, היו דרכים שונות להשמיע את הסיגנל. גיל אלדמע סיפר לי שהיה עומד עם האקורדיון שלו ליד המיקרופון ומנגן את האות הקצרצר עשרות פעמים במשך הדקות שלפני השידור. לבסוף, באחד מביקוריו בתל-אביב, סידרו לו הקלטה על תקליט גרמופון (בעזרת מחט מעץ...) ומאז היה התקליט מסתובב במקום הנגן האנושי.
פתרון אחר היה... שריקה.
אני מרבה להרצות אודות קורות המנוננו ומאוד רציתי לשים יד על הקלטת השריקה הזו ולהשמיעה בהופעותיי. רבות התחקיתי אחר אותה השריקה ולא מצאתיה. גם לא קיבלתי תשובה לשאלה המרתקת, האם עמד מישהו ליד מיקרופון עשרים דקות ושרק שוב ושוב את אותה השורה? או שמא הצליחו להקליטה והשמיעו מגרמופון את הקלטתה? אודה, שאפילו לשומעה לא הצלחתי. הגעתי עד לארכיונאית של אחד המוסדות החשובים שאמרה לי שהיתה בידה הקלטה ואבדה.
לימים הוקלט האות הזה על ידי תזמורת ואת ההקלטה ההיא השגתי ואני מאפשר לכם להאזין לה מכאן (אין צורך לשמוע עשרים דקות, מבטיח לכם שזה כל הזמן אותו דבר...).
לאות הזה יש סיפור מרתק משלו, רק אגרה את סקרנותכם ואומר שהוא התגלגל והגיע לייצג אפילו את תחנת הטלוויזיה שלנו בשנותיה הראשונות. על כך אולי בפעם אחרת.
השריקה הזו של "התקוה", נקשרת לסיפור אחר, סיפורו של אבא שלי. רק ממנה יכול היה לבוא לו הרעיון שאני עומד לספר לכם עליו. וכפי שאוֹמְרָה הסבתא של מאיר שלו: "הדבר היה ככה."
בשבועות שלפני ההצבעה באו"ם החלה התארגנות לקראתה משני צידי הגבול. על ההתארגנות שלנו אנו יודעים יותר, על ההתארגנות בצד הערבי למדתי באיחור רב. מסתבר שהלבנונים שהיו (כתמיד) הקטנים באויבינו, רצו להביא לליגה הערבית מתנה לקראת ההצבעה. והמתנה היתה לא פחות ולא יותר... אבא שלי. כפלמ"חאי יצא לסיור תצפית בגבול הצפון (אגב, במסגרת אותן ההכנות) ונתפס יחד עם עוד ארבעה מחבריו והובל אחר כבוד לבית הסוהר של ביירות כשחבל התלייה מאיים על צוארו.
לא אאריך בסיפור, אני מניח שהעובדה שאני כאן ומספר לכם את הסיפור, מרגיעה ומלמדת שהחבל לא נמתח דיו ובסופו של דבר חזר אבי ארצה והביאני עד הלום. אגיע היישר לסיפור השריקה.
למחרת ההצבעה באו"ם (וייתכן שהיה זה דווקא למחרת יום העצמאות עצמו, אבי הודה שאינו זוכר) קרא לו אחד הסוהרים והראה לו עיתון ובו מעגלי ריקודים בתל-אביב וסיפר לו את החדשות. אבי לא ידע את נפשו, הרצון הראשון היה לדווח לחבריו. ביום ההוא היו החברים מנותקים והוחזקו בצינוקים. אבי, כך סיפר לנו, החל לשרוק אל מעבר לקיר את... "עוד לא אבדה תקוותנו". כן. אות השידור של התחנה המוכרת. השריקה הגיעה ליעדה ואיתה המסר. החבר שלידו בשמחה אצורה, שרק את השריקה מעבר לקיר הבא. כך הגיעה הידיעה אל ארבעה מהחברים. החמישי היה רחוק יותר, קרא אבי לשומר וביקש ממנו למסור תפוז לחברו שבחדר המרוחק. על התפוז חרט בחרצן זית את המילים: "יש מדינה".
אפילו עכשיו עולות בי הדמעות מסיפור הסיפור הזה. ואולי גם מגעגוע לאבי שנפרד מאיתנו אך לפני כחודש.
אולם כהיסטוריון הזמר עליי לצרף אזהרה. לימים חקר דודי, הגיאוגרף וההיסטוריון ד"ר דב גביש את פרשת כליאתו של אבי וחבריו,ואף פיסם על כך ספר מרתק. באחד הימים בא אלינו עם תובנה מרעישה: "זה לא יכול להיות! התאריכים לא מסתדרים! משהו בסיפור הוא פרי הדמיון!"
אבל אנו נשאיר את הסיפור כפי שהוא עובר במשפחתנו, וגם אם היה זה במועד אחר, וגם אם עובד משברי עובדות נכונות, יפה הוא.
ויש לי עוד "פואנטה" לסיפור. סיום שמאשר לי שאפילו במוזיאונים יש מוצגים שלא תמיד עומדים בקריטריונים המדעיים ושמותר לי להמשיך ולספר את שזכר אבי. הנה נחזור אל אותה ארכיונאית שסיפרה לי שהיתה בידה ההקלטה ההיא, מאות הרדיו הקדום שלנו.
"אם זה כל כך חשוב לך להשמיעה, אתה יכול לשרוק בעצמך," אמרה.
השבתי בארשת מקצועית שזה לא רציני ושאני מחפש את ההקלטה המקורית, זו שהיתה בארכיון שלהם.
ענתה האישה: "גם לנו לא היתה הקלטה, אז עשיתי מה שהצעתי לך לעשות... שרקתי בעצמי!"
* * *
יהודה דרורי
אמת והסברה, שקר ופרופגנדה
הקמת אתר MASBIRIM.co.il על-ידי המדינה הינה גישה מבורכת למגוון הפתרונות לבעיות תדמית המדינה בחו"ל. האתר מציע דרכים וחומר לכל ישראלי היוצא לחו"ל כיצד להסביר ולרכוש ידידים למפעל הציוני-ישראלי בעזרת האמת ובסיוע עובדות היסטוריות והצגת מהות מדינת ישראל והישגיה בכל התחומים.
אין ספק שגישה זו של הסברה חיובית הינה חשובה מאד ובעלת ערך רב – אלא שהבעייה העיקרית היא: כיצד להסביר ליחיד או לקהל, שהורעל קודם לכן על-ידי פרופגנדה ערבית ו/או אנטישמית. לכאלה אשר קראו בעיתונים שלהם את כל השקרים שהפיצו כותבי הטורים אשר משתייכים ל"שמאל-האנטישמי-אינטלקטואלי" והנציגים הערבים במדינתו.
עלינו להבין שבמקרים רבים השומע כבר קבע דעתו השלילית עלינו באופן סופי וסגר את מוחו בפני עובדות שלא תואמות לו, ובעיקר לגבי דברים חיוביים כלפינו ואז חייבים לפגוע באובייקט, ובלאומיותו, ולערער את ביטחונו בידע המסולף שלו או באלו שפימפמו את מוחו בשקרים ובהסתה.
לדוגמא, יצא לי להיתקל לפני כשנה בחו"ל בפרופסור צדקן בריטי אשר קונן בפניי על עשרות אזרחים פלשתינאים מסכנים ש"רצחנו בדם קר" במבצע "עופרת יצוקה". הוא טען כי אין כל פרופורציה במה שעשינו במבצע לעומת מה שאני טוען שנפל על שדרות (במשך שמונה השנים!) – לדבריו הגזמנו מאוד עד כדי פשע בתגובה שלנו...
הגישה שלי היתה בסגנון "מי אתה בכלל שתוציא משפט עלינו" ולכן זרקתי לו:"איך ההרגשה להיות שייך לעם הבריטי, עם של רוצחים אשר בדם קר הפציצו עיר גרמנית ללא חיילים בשם דרזדן והרגו שם יותר מ-80.000 אזרחים, רובם נשים וילדים.. – אשר רצחו עשרות אזרחים בשנים האחרונות בעירק ועושים זאת כיום באפגניסטן? איך זה להיות צדיק הומאני כאשר אתה שייך לאומה אשר טבחה אלפים של אזרחים בהודו ובמושבות באפריקה ואף הרגו פליטי שואה יהודים בדרכם לארץ ישראל?"
הוא היה המום ומיד נכנס לעמדת התגוננות וסיפר לי בלהט על מה שהצד השני גרם לאנגליה וככל שדיבר ואני חייכתי בהבנה, הבין בעצמו את מהות האבסורד שבטענותיו אליי. החלטתי להטיל ספק עד כמה הנאצים פגעו באנגליה והוא הסביר בפרטי פרטים את כל מה שהגרמנים עוללו לארצו. הוא סיפר כי הפעולה בדרזדן, למשל, היתה תגמול על ההפצצה הנאצית על העיר קובנטרי, שם נהרגו, כ-2,000 בריטים ...
"אז זו הפרופורציה שלכם ל-80.000 שהרגתם בדרזדן? אתה לא חושב שהגזמתם?" שאלתי בציניות.
לבסוף שאלתיו אם הוא יודע מי היה מנהיג הפלסטינים בשנות השלושים והארבעים. הוא כמובן ידע: "המופתי הירושלמי," השיב.
שאלתי אותו האם ידע שאדם מתועב זה היה סמוך לשולחנו של היטלר בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתקופה בה הגרמנים רצחו בבליץ אלפי אזרחים בריטים?
הוא אמר שלא ידע... וגם לא האמין לי.
הבטחתי לו להביא לו למחרת הוכחה לכך, כולל תמונה של המופתי והיטלר ביחד. הוא ויתר לי בנקודה זו אבל אני המשכתי ותקפתי אותו. האשמתי אותו בצביעות, ובבגידה בערכי מדינתו בכך שהוא תומך במי ששיתפו פעולה עם היטלר, בעידוד הנאציזם, להרוג ביהודים ובאנגלים. האשמתי אותו בעידוד הטרור ובאנטישמיות לשמה. בנקודה זו הוא פרש מהויכוח ולא שמעתי ממנו יותר.
היו לי בעבר עימותים אחרים עם "שמאלנים אינטלקטואלים" משבדיה (שהזכרתי להם את ה"נייטראליות המפורסמת" שלהם כאשר הם משמנים את מכונת המלחמה של היטלר). הזכרתי פעם לפרופסורית צדקנית מפינלנד, שצבא ארצה נלחם במלחמת העולם השנייה לצד היטלר, ולפיכך אחראי לרצח עשרות אלפי יהודים ברוסיה. תמיד דאגתי להזכיר לשמאלנים האיטלקים את בריתם עם היטלר, ולספרדים את הפאשיזם הפרו-נאצי של פרנקו.
האם קניתי לי אוהבים למדינת ישראל? לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שעכשיו הם מבינים כי "מי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים," כי הם, באמונתם וצדקנותם יכולים להיות מותקפים בהצלחה, ולהיות מנוטרלים.
לפיכך עלינו לצייד את המסבירים שלנו גם בנשק של "מהלומת הנגד" – לגבי כל המסיתים, השקרנים והפרופוגנדיסטים – שאינם מוכנים להקשיב לדברים חיוביים על מדינת ישראל ואשר כמו עורבים יושבים על ראש העץ (האקדמי) ומקרקרים נגדנו: "רק-רע רק-רע..."
* * *
רות ירדני כץ
הגנתך על אהוד אולמרט
אהוד שלום.
הגנתך על אהוד אולמרט היא בסדר גמור. כל עוד הוא לא הורשע הוא בחזקת זכאי. אין מה לדבר, זה נכון. גם נכון שהוא היה ראש ממשלה אחראי. אבל אהוד היקר, אין מצב שבו נטפלים לאדם בעל תפקיד סתם כך. את אהוד אולמרט, שזכה בתפקיד ראש עיריית ירושלים בזכות החרדים שמכר להם את נשמתו, מלוות פרשיות מאוד לא מחמיאות, בלשון המעטה. לא היה לו זמן לנהל את העיר ובאמת הוא לא השאיר חותם. הרושם שהשאיר זה האובססיה שלו ליהנות מכל רגע מהתפקיד החשוב. פרשת הולילנד מלכתחילה הריחה רע. אתה יודע מדוע? כי אנחנו תושבי העיר לא ראינו מעולם שפרוייקט כזה אדיר נבנה במהירות האור.
מי שמבלה את רוב ימות השנה במלונות מפוארים, בנסיעות מלאות הנאה ועונג צריך מקורות מימון. הפרשייה של "ראשון טורס" מלמדת אותנו איך הוא אירגן שכמה גופים ישלמו את אותה נסיעה, האירוח והשהייה.
המעטפות של טלנסקי – קשה להמציא דבר כזה. סיפור עטי הנובע. גם הוא נכון. עשירים ומשפיעים שרצו להרשים את אולמרט ידעו שהוא אספן עטי נובע. ומה יותר מרשים מאשר להביא לו עט יקר? והוא כאספן ידע להעריך את טיב העט, מחירו ומי ייצר אותו. כמו שאתה יודע, אין מתנות חינם. איך שלא תעשה אהוד, אופיו והתנהגותו איננה משאירה הרבה תקווה שהוא ייצא זכאי ונקי כמו מפה לבנה ללא כתמים. אבל אתה יודע מה אהוד? מי אנחנו? יש בית-משפט, שופטים והם יחליטו.
ההפתעה הגדולה היא אורי לופליאנסקי. האיש שהמציא את "יד שרה" וקיבל הרבה פרסים על עשייתו מואשם בקבלת שוחד של שלושה מילוניי שקלים. סכום לא מצחיק. בהיותו יו"ר ועדת תיכנון ובנייה של עיריית ירושלים הוא כנראה הבין שפרוייקט הולילנד הוא מקור להכנסה מאלוהים, והוא נתן יד לכל הקבוצה המשחדת והנשחדת. אבל עוד פעם אהוד, יש לנו שופטים והם יחליטו לאור כל החומר והעדויות שיש בידם. ברגע זה של החיים, מצבם של כל אלה ומי שעמדו בראשם ממש לא נראה טוב.
שולה זקן אשת סודו של אולמרט הלכה איתו כל הדרך ולמדה ממנו, או שהוא למד ממנה איך מנצלים את הכוח והשררה, ואיך עושים למען כל הסובבים אותך ולקבל שלמונים. למשל, אחיה, שבעזרתה הכניס יד ארוכה לרשות המיסים. אהוד, אנחנו פשוטי העם לא כל-כך אהבלים, אבל לא נשפוט ונאפשר למי שמוסמך להגיד את דברו.
אהוד: אני דווקא זוכר את מסירותו, קור-רוחו והנהגתו האמיצה של אולמרט במשך כל שנות האינתיפאדה האחרונה, שהתרחשה גם בירושלים עירו, מול אוייב פלסטיני שהתמקם בבית לחם והמטיר משם אש. ואני גם מעריץ של "יד שרה" ותורם להם מאז שהמיסתורית שברה, לפני שנים רבות, את רגלה בטיול בית הספר של בננו בסטף, ו"יד שרה" הגישו לנו כל עזרה ללא שום תמורה ובכך זכו להכרת תודתנו ותרומתנו בכל השנים הבאות.
ולכן, אם גם לופליאנסקי עצור בחשד לשוחד, אז נראה לי שכל העניין, על מאות עדיו ועשרות חוקריו – נופח מעבר לכל מידה, ואפשרות של הוכחה – ובעיקר כדי לדפוק את אולמרט ולהפעיל לחץ על עדים כמסר וכזקן. ואגב, ללופליאנסקי "זה מגיע" אבל בנושא אחר – בשעתו, בטקס פרס ישראל בתיאטרון ירושלים, לא לחץ את ידה של דבורה עומר ושל נשים אחרות שזכו בפרס. ביזה אותן. עכשיו אחרים ביזו אותו.
לפני ימים אחדים גם התפרסם שאהוד ברק עונד שעון שמחירו 18,000 שקלים! אז מה? – יגאל מוסינזון ז"ל היה מעשן כבד, גם באולמות שעל קירותיהם התנוססה כתובת "אסור לעשן", וכאשר מורה צדקנית הצביעה על השלט העירה לו, (זה היה במפגש סופרים ביבנאל), השיב לה בקול הבאס העב והצרוד שלו: "גבירתי, בעשר הדיברות כתוב גם 'לא תנאף!' – אז לא נואפים?"
לו לפחות היו הפוליטיקאים שלנו הולכים לבלות אצל פילגשים או סתם נערות טלפון, זה היה הרבה יותר מעניין ואמיתי. כבר נמאס לנו מבול הידע הפלילי-כביכול, שכולל מאות אם לא אלפי חשודים, וכאשר התקשורת שוטפת את הפוליטיקאים שלנו בחרא נוזלת – ויוצרת באזרחים, שכולם כמובן לא העלימו גרוש ממס הכנסה ולא שלחו ידיים לנשית זרות – הרגשה כבדה ומחליאה שהכול רקוב!
מדינת ישראל לא רקובה, וגם מנהיגיה אינם חדלי-אישים. בן-גוריון, בטלוויזיה וב"הארץ", היה נתפס כיום כליצן לאומני מגוחך ועובר בטל.
* * *
מָשָה מִנִּבְכֵי חֶלְשוֹנוֹ, פרק כ"ה
מאת משה ברק, גבת
הַבְצָעָה במקום פרוייקט
פרוייקט היא מילה משפות לטיניות PROJET בצרפתית, PROJECT באנגלית, שאומץ בעברית בשלשת המובנים שלו:
– זריקה-הטלה של חפץ
– הצעת רעיון או תוכנית
– משימה לביצוע
בעברית נעשתה עד כה הפרדה בין המובנים. את ה"זריקה" וה"הטלה" החומרית "גילינו" כבר בימי המנדט במונח PROJECTEUR הצרפתי בשלשה תחומים: תאורת לילה, הקרנה בפנס קסם, כלי ירייה. העברית יצרה אפילו שני שמות נפרדים לשלושת המושאים שלו.
לפנס הפרוז'קטור החזק הזורק אלומת אור על פני הנוף הלילי קראנו "זרק אור" או בקיצור "זרקור". לפנס האפידיאסקופ המטיל תמונה על גבי מרקע קראנו "מטול". לכלי הירי לא יכלו לקרוא מלשון "זרק" כי זו פעולה קצרת טוח, שמסלולה מעגלי ולא ישר. לכן כנראה אימצו לפרוז'קטור ככלי-ירי, את המונח "מטול", כנראה גם בהשפעת ה"טיל" כמושא הירייה.
אך למילה פרוייקט במובן "זריקה" ו"הטלה" אין כל קשר בעברית ל"הצעה", ל"תוכנית", ל"משימה" ול"ביצוע". מלבד הביטוי בעגה המדוברת "לזרוק רעיונות".
בשנים האחרונות הוכנס לשימוש המונח "מיזם", המתאים לדעתי לתחילת התהליך בלבד. באשר למימוש המיזם עצמו, אני מציע לאמץ את המונח: "הבצעה". על משקל הפעלה (כמו הכנעה, הרגעה) ברבים: "הבצעות". מתנגן יפה בלשון השורש, מעיד שמדובר על "הבאה לכלל ביצוע" על ידי ה"מבציע". יש לשים לב לכך שה"הבצעה" בניגוד ל"פרוייקט" – כוללת גם את "בצע" בסוף התקציב.
כך נאמר: "הבצעת המיזם מתקדמת" כשם פעולה, ו"ההבצעה הושלמה" כשם עצם.
ואם נבחן את ההצעה בגימטריא נגלה שה"הבצעה" היא מיזוג מושלם של הצעה+ב' (ביצוע). צירוף של שני שלבים, הצעה וביצועה.
* * *
אהוד בן עזר
דף מן היומן משנת 1976
פרשת "הפרי האסור"
28.7.76. תל-אביב, א' באב תשל"ו, יום רביעי. פרשת הציפייה הארוכה וההשפלות במגעיי עם הוצאת "עם עובד" בקשר להוצאת קובץ סיפוריי "הפרי האסור" באה היום בצהריים לסיום הולם עם שיחתו הטלפונית של אברהם יבין אשר הודיע לי כי הקובץ אינו ראוי להידפס בסידרה. הוא עשה זאת בכל מיני התחמקויות – האם אין לי סיפורים אחרים? אין להם כל דיעה קדומה כלפיי וישמחו לקבל ממני קובץ אחר. אך קובץ זה דומה יותר ל"כל כתבי" מבחינת תוכנו (לא היקפו, שהוא סביר) ואינו מתאים להיות קובץ סיפורים.
מה היה עליי לומר לו? השתדלתי לא להתפרץ ולא להעליב. אמרתי שאני סבור שהוא שוגה במאה אחוז, וכי את סיפוריי ישפטו הקוראים, והמבקרים, ולא אקבל את דעתו. על כך העמיד פני נעלב כאילו אני סבור שכל תפקידו של עורך הוא רק להוריד לדפוס את מה שנותנים לו. ביקשתי ממנו להחזיר לי את כתב-היד.
הייתי המום. כאילו הטילו אבן בראשי. כך למשוך אותי שנתיים ולבסוף אין ספרי ראוי אפילו להיות מובא בפני הוועדה של קרן תל אביב לספרות, אשר אמורה לאשר כל שלושה ספרים נוספים בסידרה? הרי לשם תשובה שלילית זו (לדברי יבין קרא עתה "פעם שנייה" את ספרי) – לא היה צריך להשהות אותי שנתיים! ובכלל – הרי זו יריקה בפרצופי. אם קובץ סיפורים זה אינו ראוי להופיע בספר – אזיי אני אינני סופר. ואפשרות שלישית אין. אלה הם סיפורים שנכתבו ופורסמו ברובם במשך ארבע-עשרה שנה, ובמשך ארבע השנים האחרונות ערכתי וניפיתי ושבתי וערכתי אותם עד אשר בניתי את הקובץ [הכוונה – קובץ הסיפורים] במתכונתו הנוכחית.
כתבתי מכתב למר מתתיהו קליר, מנהל קרן ת"א לספרות, וביקשתי להביא את העניין לידיעת חברי הוועדה של הקרן לספרות. אני לא מניח שיהיו לכך תוצאת חיוביות. הקובץ ימשיך לשכון במגירותיי, כשאר כתביי. אני לא אשנה את סגנון כתיבתי ולא אעשה פשרות. אם תימצא אי פעם [אפשרות] להדפיס את הקובץ כמו שהוא – טוב. ואם לא – מוטב שייגנז. ואפילו אדע שיודפס בעוד שנים רבות ואולי רק לאחר מותי. וכך גם לגבי כל שאר כתביי. מוטב יהיו גנוזים שנים רבות – ולא אדפיס אותם במסורס, וגם לא על חשבוני.
המדיניות שלי מזה כמה שנים היא להשתדל להדפיס את רוב יצירותיי – סיפורים, שירים, סיפורי ילדים וקטעי רומאן גמורים – בכל במה אפשרית. אם יקרה משהו, אפילו נאמר, מלחמה, או שריפה – יש סיכוי רב יותר להשתמרות סיפור שכבר הודפס פעם מאשר לכתב-היד. ומי שיאסוף פעם את "כל כתבֵי" יוכל למצוא אינדקס מפורט ב"גנזים", אף כי במקרים רבים אין ליבי שלם עם הנוסח המודפס של סיפוריי, הן משום עריכתם והן מפני שגיאות דפוס והשמטות שנפלו בהם.
אני משתדל להמשיך לשמור על שפיות הדעת שלי כמבקר [ספרותי, בעיתונים] כאשר אני רואה כה הרבה ספרים חסרי ערך ויומרניים מודפסים בהוצאות ה"מכובדות" בעוד בפניי חסומות כל הדלתות כאילו הייתי סופר מתחיל ועלום שם. האמת היא שאבא ז"ל צפה כך את גורלי. הוא אמר פעם, זה היה על "המחצבה" – שבשביל ספרות מסחרית זה טוב או ספרותי מדי, ובשביל ספרות גדולה – זה חלש או "מסחרי" מדי. אולי אינני מדייק במילים אך זו היתה הכוונה.
ובאמת – עִם ספר כגון "הפרי האסור" אין לי מה לעשות לא אצל ההוצאות המסחריות ולא אצל המכובדות-כביכול. לראשונות הוא ספרותי וכבד מדי, לאחרונות הוא ריאליסטי, אירוטי, אישי ונועז מדי. וכלל לא דומה לשום אופנה השלטת כיום, וגם לא איזו בונבוניירה אלגורית גדושת סמלים וערפל ועברית מסוגננת עם מילים ומשפטים יפים.
מילא. אני רגיל להילחם. להתאכזב. והוצאת כל ספר עולה לי במאמצים קשים. ואחר-כך אכזבה. אין הד. אין השפעה. כך היה עם "לא לגיבורים המלחמה" וכך גם עם הראיונות באנגלית. ["אין שאננים בציון"].
אני יודע כי גם כאשר יופיע "הפרי האסור" הוא לא יזכה בשבחים. יש בו הרבה סיפורים מרגיזים מפני שהם מספרים על נושאים שהם כאילו "לא נאים", גסים, פשטנים וכולי. אך זוהי כתיבתי, זו טביעת אצבעותיי. פעמים רבות חידדתי כל שורה בכל סיפור כדי שתשביע את רצוני. אני מאמין שזה ספר בעל ערך. אינני סופר גדול. אני כותב על דברים הקרובים לי ומעסיקים אותי ואינני מנסה לחבוק עולם בכתיבתי. אך כל מילה בסיפורי אמיתית, ואף לרגע אחד לא נפתיתי בכל שנותיי לכתוב סגנון כאשר לא היה בו תוכן חדש, כפי שעושים כה רבים מן הסופרים המכובדים והמקובלים בארץ.
אני מקווה כי אאריך ימים לראות בסופם של כל אלה אשר בשם הצנזורה של "טעמם הטוב" מנעו ממני את האפשרות החיונית לסופר לראות את ספריו מודפסים וניתנים בידי קהל קוראים. והרי אני אינני כלל סופר חדשן או מרדן. אני כותב בצורה שמרנית למדי, ריאליסטית, עם גלישות פה ושם לקטעי דוקומנטאציה, לנטוראליזם ולעיתים לסוג מסויים של סוריאליזם המתבטא בעיקר בחלומות המופיעים בתוך סיפוריי הריאליסטיים. ולרוב אלה חלומות אמיתיים שלי, שעברו סיגנוּן.
[בסופו של דבר הקובץ "הפרי האסור" יצא די מהר, בשנת 1977, בהוצאת "אחיאסף". אני היכרתי אישית את שכנא אחיאסף, מוותיקי המו"לים בארץ. לטובתי גם עמד מפעל קניית אלף עותקים מספר מקורי לספריות הציבוריות, לפי ספרים שנבחרו. ברבות השנים התנוון המפעל אבל אז קנו ממש אלף עותקים, ושכנא אחיאסף אמר שהוא בהחלט רוצה ליהנות מהמפעל הזה. וכך היה. הספר אמנם לא זכה לחשיבות של סדרת הסיפורים של "עם עובד" שבה יצאו ספריהם של יצחק בן נר ודליה רביקוביץ, וגם לא זכה לתפוצה גדולה בחנויות, אבל הוא נמצא בספריות בכל רחבי הארץ. הוא אזל לגמרי לפני שנים רבות ואין שום סיכוי שיידפס אי פעם מחדש].
* * *
אביב שניר
מציאות תודעתית של מלחמה לאין קץ וכגורל
אהוד שלום וחג עצמאות שמח!
ראשית הריני לבשר לך שהגיע אליי ספרך "אין שאננים בציון" מבית ההוצאה בת"א. כאשר דיברתי עם האישה הנחמדה בהוצאה היא בישרה לי שהספר אזל אצלם לחלוטין אך נשאר לה עותק שהוא פגום מעט. ביקשתי שתשלח את העותק הפגום והוא אכן לא מושלם אבל אפשר לקרוא את כל עמודיו, וזה העיקר. אז דע לך שהוא אזל.
בנוגע לספר עצמו אני רק בשיחה השלישית אבל כבר עכשיו אני מוכרח לציין שהוא בבחינת אוצר בלום עבורי, ובעיניי – עבור כל אדם מהיישוב, ויש בו את סימוני הדרך שדורי הצעיר יצטרך לצעוד בה ולפתח אותה. ועל כך תודתי והערכתי.
בנוגע לפרסומך בעקבות הרכבי ועמדתך בענייני הסכסוך הערבי-ישראלי. אני מסכים בקווים כלליים (לעומקי הדברים לא ירדתי על גבי עיתונך בינתיים) שישנה עמדת עליונות ישראלית דו-קוטבית בישראל, זהו אכן הלך רוח ציבורי קיים. אני מסכים גם שיש בשתי העמדות הללו מוצא סתום למדיניות הישראלית. אבל – וזהו אבל גדול וחמור – אני שואל אותך האם חזון השלום הוא לא החזון שאליו יש לצעוד (גם אם ייקח מאות שנים)? אני בוחר להאמין ולחנך שהשלום הוא משאת נפש ועניין ריאלי (בלי לתת תאריכי יעד) שיש לחנך אליו, לשאוף אליו והחשוב מכל – לעשות צעדים כדי לקדמו, גם אם קצת, גם אם לא באופן מספק.
אתה מדבר ממרום שנותיך ואני, שמחנך ילדים ונוער בנגב, אומר לך שגדל דור ששלום הוא בגדר לא אפשרי גם בימי המשיח עבורו. דור כזה יפספס הזדמנויות מדיניות אם יקרו בדרכו, וחמור מכך – לא ייצר מציאות שהזדמנויות כאלו עשויות לצמוח ממנה. גם אם אנו מקבלים את ההנחה שאין בכוחנו לקבוע כל עניין במציאות, הרי אי אפשר גם להכחיש שיש לנו השפעה כלשהי עליה, ולמען האמת נראה לי שישראל היא גורם די משמעותי במזרח התיכון.
אני משער שחזרתך על הדברים מטרתה לטעת בלבבות את העובדה שהסכסוך הוא עניין ארוך ומתמשך ושאין פתרונות קסם מכל סוג שהוא, אבל עליך להיות מודע שדברים אלה ללא אמירות חיוביות-בונות (פוזיטיביות-קונסטרוקטיביות) בצידן – יוצרות מציאות תודעתית של מלחמה לאין קץ וכגורל. העם היהודי עבר תמורות מרחיקות לכת במאתיים השנים האחרונות, מדוע אין הדבר אפשרי גם כלפי הפלסטינים ועמי ערב ואיסלאם אחרים?
הייתי מעוניין לשמוע את דעתך על טענותיי אלה וכמו"כ לשמוע מה לדעתך מוטל עלינו לעשות גם במציאות הסבוכה הנוכחית כדי שבעוד כך וכך שנים נעמוד בפני מציאות מדינית וחברתית שונה.
בעניין מאמרו בשני החלקים של עוז אלמוג, הייתי רוצה להעביר תגובה אליו, תוכל לשלוח לי את כתובת הדוא"ל שלו?
שוב תודה וחג שמח.
אביב שניר
מצפה רמון
אהוד: תודה על מכתבך, ואשתדל אצל "עם עובד" שיוציאו מהדורה שנייה, אם כי העובדה שרק עתה, 24 שנים לאחר הידפס המהדורה הראשונה, היא אזלה, מראה לך עד כמה לא התייחס הציבור הישראלי כראוי לספר החשוב הזה, שבצאתו לאור האפיל עליו "הזמן הצהוב" של גרוסמן וזכה כמובן לכל השבחים והתפוצה. אבל יש להודות להוצאה שלפחות לא שלחו את העותקים האחרונים לגריסה, כפי שנוהגות הוצאות אחרות.
באשר לשלום, אני שואל את עצמי, גם במקומך, כמְחנך – מה יותר הגון, לומר שוב ושוב שלום, שלום – ואין שלום. או לומר את האמת, יש סיכוי קלוש מאוד לשלום אמת, ומי יודע מתי, ובינתיים הסכנות האורבות לקיומנו, והן באות מעצם קיומנו כאן – הן הדבר החשוב ביותר, ואסור להסתיר אותן מהנוער. בובר אומר, בשיחה בספרי שבמקורה היתה עם נוער קיבוצים – "אי אפשר להוציא את היסוד הטראגי מן החיים!" זהו זה. אבל אין זה אומר שצריך לשבת אבלים וחפויי ראש כל הזמן, אלא צריך למצות כל רגע ולהפיק ממנו את המיטב.
* * *
אהוד שלום,
תשובתך היום לדן אלמגור [גיליון 536] – ראויה להבלטה. הקשקשת והרכילות לא יסייעו לנו.
איתן ב.
* * *
דודו אמיתי
ועוד על חדירת ה"ניו אייג'" לחיינו
שלום עוז,
תודה על המסה המעניינת והמתבקשת אודות חדירת ה"ניו אייג'" לחיינו [גיליונות 535,536]. כמדומני שאתה קולע לניסיונם ותחושתם של רבים – על כך תבורך.
טעם אחד לפריחה זו, שלדעתייש להוסיפו , הוא שגשוגו של "השיווק הרשתי החדש" ("שיטת הפירמידה" בפי העם). להבדיל מזה "הישן" שקיים עשרות שנים (קופסאות טאפרוור לדוגמה), הרי "החדש" הולך יד ביד עם תעמולת "הניו אייג'" כשהוא מכסה על מרכולתו הגשמית באסטרטגיה של הצהרות אודות יצירת "שפע" ואהבה לכל כמטרת-על (במילים אחרות: "תיקון עולם" ולא התעשרות ומכירות ח"ו). גם כאן, אסטרטגית השיווק הזו, על מימדיה "הרוחניים" לשיטתה, מהלכת קסם על אנשים מחתך סוציו-אקונומי רחב וניתן לפגוש את נציגיה בכל המופעים המרכזיים של "הניו-אייג'" בישראל.
כפי שכבר עולה מדבריי, אני חלוק עליך בנקודה של האכזבה ממיתוסים קפיטליסטים, לא מעצם האכזבה (רבים מהנתפסים ברשת הזו באים מאותם 3 מעגלי אכזבה שתיארת) – אלא מביטוייה המעשי שאיננו במקרה זה אלא החלפת מנגנון קפיטליסטי אחד (השוק) במנגנון קפיטליסטי בתחפושת: הרשת (שמבין חוריה הוא מציץ...)
אני מקווה שהדיון שפתחת בו יימשך ויעמיק (מבלי להרתיע את הרוחניים שבינינו) משום שיש בתופעה הזו כדי ללמד על זרמי/תנודות מעמקים בהיסטוריה (ביולוגיה?) של האנושות שאנו רחוקים מלפענחם, וכל המוסיף – משביח.
חג עצמאות שמח
דודו אמיתי
גבעת עדה
* * *
תזכורת
מועדון מספרי סיפורים
לא מספָרים ולא מהמסורת, אלא סיפורים מהחיים
כאלה שקרו, שכמעט קרו או שיכולים לקרות
מתכנס ביום שני מדי שבועיים בחנות הספרים אמילי,
שד' בן-גוריון 59 בתל-אביב, בין השעות 21.00-24.00.
המפגש הבא: 26 באפריל
בין המספרים הקבועים: יובל מסקין, יוסי שדה, אלונה פרנקל, מיקי קאופמן, שרית גמליאל, אופירה זילברשטיין, יהודה אטלס.
אוהבי סיפורים מוזמנים להקשיב – וגם לספר
דמי כניסה: 30 ₪, כולל קפה-תה ועוגיות
רצוי להירשם מראש בטל. 035239624, ליאת
אחרי הפסקה ארוכה למדי, שנכפתה עלינו על-ידי הפסח והמועדים שאחריו, נשוב ונתכנס, אוהבי הסיפורים, בחנות הספרים 'אמילי', ביום שני, 26 באפריל, בשעה 21.00. ה'הנהלה' מביעה צער על המיפגש ב-22 במארס, שאליו הגיע רק קומץ ומספרת אחת נאמנה, שרית גמליאל. האסיפה המצומצמת פוזרה ללא סיפורים, ועם אלה שבאו והתאכזבו הסליחה. אנחנו מקווים שהפגישות הבאות יתקיימו במועדן, מדי שבועיים, ובא לציון גואל. קפה-תה, עוגיות וסימפטיה יצפו לבאים. רצוי להתקשר מראש לליאת ולדווח על בואכם הצפוי. טל. 035239624
* * *
זאב גלילי
היגיון בשיגעון
מר בן עזר הנכבד,
שמחתי לראות שבעיתון המכובד שלך הופיעה רשימה קצרה שכותרתה כשם האתר שלי ("היגיון בשיגעון"). שמחתי גם למצוא מתחת לכותרת הזו קטע הלקוח ממאמר שאני כתבתי, ממש מילה במילה. אך על המאמר היה חתום מישהו בשם חיים אנלין שאיני זוכר כי שזה שמי. אולי בשל גילי המופלג הזיכרון כבר לא מה שהיה.
אני מאפשר לכל מי שחפץ בכך להעתיק מן האתר שלי, אך יש לי בקשה צנועה לציין את המקור. לי למשל מתחשק לפרסם את הספר שמאד אהבתי – "לא לגבורים המלחמה" ולכתוב את שמי כמחברו.
מה דעתך?
בברכת חג עצמאות שמח,
זאב גלילי
להלן הקישור למאמר שבאתר שלי, ממנו הועתק הקטע
http://www.zeevgalili.com/?p=8432
* * *
לאהוד שלום וחג שמח,
ברצוני להבהיר כי המאמר "הגיון בשיגעון" לא נכתב על ידי. קיבלתי אותו במייל מחבר, ללא ציון שם המחבר, ומפאת חשיבותו, כפי שזו נראית בעיניי, העברתי אותו אליך. אני מצטער שלא הבהרתי כי לא אני הוא המחבר, ובכך הבאתי להטעייתך. כאמור, גם היום אינני יודע מיהו מחבר המאמר המתגלגל ברשת, אבל אני מסכים בהחלט עם דבריו.
בברכה,
חיים אנלין
אהוד: בדרך-כלל, אך לא תמיד, אני נזהר מאוד שלא להביא קטעים שאינני יודע בבירור מה שם מחברם. הפעם סברתי בטעות שהמחבר הוא חיים אנלין. בהזדמנות טעותית זו אני מבקש מכל מי ששולח לי חומר – לחתום בפירוש את שמו בגוף המאמר או השיר, ואם זה ציטוט, לציין את המקור. וכמובן לשלוח בקובץ וורד עברי. קטעים ללא מקורם אני נוטה שלא לפרסם.
* * *
רון וייס: הייטנר מבסס את מסקנותיו על מציאות דמיונית
סופר נידח שלום,
במאמרו "מתי ייפול האסימון?" (גיליון 535) כותב אורי הייטנר כי אהוד אולמרט הציע נסיגה מ-99% מהשטחים.
אינני יודע מהיכן שואב הייטנר נתון זה.
יואיל אורי הייטנר להפנות בורים כמוני למקור מוסמך ממנו הוא שואב את נתוניו, לפיהם ויתר אהוד אולמרט על מרבית גושי ההתנחלות.
הייטנר כותב כי "הכרה במציאות, היא תנאי לגיבוש אסטרטגיה חלופית."
נראה לי שהייטנר מבסס את מסקנותיו על מציאות דמיונית אותה הוא ממציא.
רון וייס
רמת-גן
* * *
הרצאות אהוד בן עזר
1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.
מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."
2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.
4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 70 השקלים
אהוד בן עזר
ת"ד 22135
תל-אביב 61221
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* במשך 44 שנים, מאז מלאת לנו 30, אנחנו מעשנים מקטרת, ומקטרת בלבד, לא סיגריות. ומעשנים רק תערובת טבק שאותה לימד אותו אדון פס, שהיתה לו חנות טבק ומקטרות ברחוב אלנבי, כיכר מגן דוד, בתל-אביב. והתערובת היא: שליש "ארינמור" בקופסת הפח העגולה הצהובה. שליש "אמפורה" פול ארומה בשקית בצבע בריק, חום-אדמדם, ושליש בקופסאות הפח התכולות הגדולות, גם כן עגולות, של "פליינג דאטשמן", ההולנדי המעופף, המתייחד בלוקשים הארוכים הדקים של הטבק, העוזרים לבעירה האיטית במקטרת – ומערבבים הכל היטב בערימה אחת ואחר-כך מאחסנים בקופסה אטומה ובבי-הטבק.
והנה, בשנים האחרונות לא היה אפשר להשיג את ה"פליינג דאטשמן" בחנויות הרגילות בעיר אלא רק בחנות הטבק הפטורה ממכס בנתב"ג, ולבסוף גם משם נעלמו. עד לפני כחודשיים עדיין השתמשנו בקופסאות האחרונות שקנינו שם, ועכשיו אזל לגמרי, והתערובת שלנו נסמכת רק על השניים הראשונים.
אם מישהו יכול למצוא לנו עדיין קופסאות פח תכולות של "פליינג דאטשמן" נשלם לו כל מחיר שיבקש ולו רק לכבודו של אדון פס, שחנותו כבר מזמן אינה קיימת, והוא אביה של הסופרת והמשוררת והחוקרת פנינה נווה.
* קשה לדעת מי אומללים יותר. ההורים הזקנים שבניהם ובנותיהם עזבו את הקיבוץ או ההורים הזקנים שבניהם ובנותיהם עזבו את הארץ.
* הביריונים של התנחלות יצהר שבשומרון הירשו לעצמם ביום העצמאות להכות חיילי צה"ל שנשלחו לעצור אותם מלהיכנס באופן פרובוקטיבי לשטח צבאי סגור, שטח המעורר מחלוקת. המנוולים האלה מיצהר (שם יפה שאינו מגיע לאנשים כמותם להשתמש בו) – מוציאים שם רע לישראל, לעם היהודי וליהדות, והם מצדיקים את הדברים הגרועים ביותר שאויבינו טופלים עלינו. במעשיהם הם משרתים את אירגוני הטרור הפלסטיני והאיסלמי, ופלא הוא שאינם מקבלים מהם משכורת על כך!
* רואי-שחורות, ואני מאמין להם, טוענים שבעוד עשר שנים – מחצית משנתון הגיוס של צה"ל יהיו חרדים וערבים הפטורים מן השירות.
מה האלטרנטיבה? שרבע מצה"ל יהיו חיילים ערבים ישראליים הבאים מתוך ציבור שחלקו הגדול מכנה עצמו כיום פלסטיני? או שרבע מהחיילים יהיו חרדים שישחירו עוד יותר את אורח-החיים הכפייתי-דתי בצה"ל עד שחילונים לא יוכלו לשרת בו? או שיתאמנו להילחם בחיילי צה"ל שיבואו לפנותם או חיילים שיחללו שבת ח"ו? או שהאחרים, והטובים בהם, בציבור הדתי-לאומי, המוסרים נפשם על הגנת המדינה, ינסו באותה הזדמנות גם למלא את צמרת צה"ל על כל המשתמע מכך?
לכן, יותר טוב שצה"ל יישאר כפי שהוא היום ולא ייהפך לזירה של מלחמות בין יהודים לערבים ובין יהודים ליהודים. כן, אנחנו חיים במדינה דימוקראטית, יהודית, פלוראליסטית ובמידה מסויימת גם רב-לאומית – אך זו מדינה שלא תוכל להתקיים בלי החלוקה דמויית האפרטהייד הנוכחית וההכרחית – חלוקה בין בניהם של מחצית האזרחים, הנושאים בעול הגנתה ורובם מאמין בציונות, לבין בניהם של שני הרבעים האחרים שאינם נושאים בעול הזה ואפילו חותרים תחתיו, אם בשם האנטי-ציונות היהודית-חרדית ואם בשם הפלסטיניוּת .
* נאומי פרס במהלך ערב יום העצמאות ויום העצמאות, והתוכנית עם הבדרן הלאומי אלי יצפאן – היו ממש מעולים. הלוואי על כולנו צלילות וכושר ביטוי כמוהו בגילו. על חוכמה אין מה לדבר כי זו צריך שתהיה לך גם קודם. טיפש לא נהיה חכם בהזדקנו.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,189 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
* * *
יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010
מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486
והן בוצעו בידי 5,740 גולשים
פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.
יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."
אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, גיליון מיוחד במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל