גיליון מס' 538

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב באייר תש"ע, 26 באפריל 2010

 116 שנים להולדתה של המשוררת ה"צברית" הראשונה אסתר ראב

בפתח-תקווה ב-25 באפריל 1894*, עם צרופת תמונתה בגיל 34

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ראיון עם אסתר ראב בתוכנית "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי", שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70.

ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון בנוכחות אהוד בן עזר ביום 6.7.1973. הראיון שודר בקול ישראל ביום 8.8.1973.

תוכנית רדיו ב"קול ישראל" "נופי קיץ שכוחים" לזיכרה של אסתר ראב במלאת כשנה למותה. [התוכנית משנת 1982 לערך]. מנחה: דן פת. משתתפים: מרים ברנשטיין-כהן. רבקה כצנלסון. ראובן שהם ואהוד בן עזר.

אסתר ראב / ראובן שהם: כבר פגשתיך פעם. חליפת מכתבים, 1981-1971.

יוסי גמזו: שני שירים: 1. הַקִּמְּשוֹנִים. 2.  תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב...

שלמה בר שר אסתר ראב ואהוד בן עזר באלבומו החדש "בסוד תפילת ערער"

 עם להקת "הברירה הטבעית": "שירת אישה", "וככה אנשקך" [וציטוט טקסט].

אהוד בן עזר: שאלה לצור שיזף: מה פירוש המילה שאנטי?

אלי יזרעאלי: ממש חבל שאתה ממשיך בקו הימני.

מיכל סנונית: איך זה נעדר מהם יעקב שבתאי?

עזרא דלומי: אולמרט הציע 99% ואף יותר – תגובה לרון וייס.

אורי הייטנר: פורעי יצהר אוייב פנימי. // יוסי אחימאיר: ערבים הורגים ערבים.

מרק הסנר: שתי שורות לאורי תובל, סגן עורך המוסף.

דן אלמגור: אולי ענני האבק הראשונים מאיסלנד גרמו לבלבול בשמות?

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

* לאחרונה התברר לי שייתכן כי התאריך הנכון הוא 25 במרס 1894, י"ז אדר ב' תרנ"ד, ממש אחרי פורים. אמנם לסבתא-רבא שלה, שנפטרה ונקברה בירושלים, קראו אסתר ראאב, אך אסתר קשרה את שמה גם להולדתה-שלה בתקופת פורים. – אב"ע.

* * *

ראיון עם אסתר ראב בתוכנית

 "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי"

שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70

אסתר: [חסרה ההתחלה של הראיון. עונה בתשובה לשאלה על אביה יהודה ראב בן עזר] זה היה אדם שלא היה אף פעם בְגלות. אנחנו מדורי-דורות היינו איכרים בהונגריה. ולכן היה איזה גוון מיוחד לטיפוס הזה. הוא היה רחב-כתפיים, ושקט מאוד, וכל תנועותיו כבדות, והיה משכיל. פשוט, זה היה אזיי קצת יקר-המציאות בפתח-תקווה, מלבד בתורה... ודווקא בזה לא הצטיין, כי הוא לא היה בן ישיבה. הוא למד תנ"ך אצל ידיד כבר. [כוונתה אולי לבן-דודתו יהושע שטמפפר, שהיה מורה לילדי המשפחה בכפר סנט-אישטוואן בהונגריה, ותיאר להם את נופי התנ"ך כמו הגבעות שסביב הכפר. – אב"ע].

אבל, היו לא חלומות גדולים ביחס לפתח-תקווה, שלא התאמתו. הוא רצה שזו תהיה מושבה לדוגמא. הוא לקח את מושבות הגרמנים [הטמפלרים], את וילהלמה ואת שרונה, עם המשקים הנפלאים, וגם עם הזיכרונות של העבר שהיו לו מן המשק שהיה להם בחוץ-לארץ [בכפר סנט-אישטוון שבהונגריה]. כל זה הלך לתכלית אחרת לגמרי. באו [למושבה] הרבה בעלי-מלאכה ונפתחו הרבה חנויות, וככל שהיה בא אחד מרעיו ואומר לו בטון כזה:

"רֵבּ יודע..."

אני אומר את זה באידיש:

"רב יודע, עס איז דוך קיין עין הורע א שטודט..." [ר' יהודה, בלי עין הרע, זאת עיר, או עיירה...]

אז הוא [יהודה ראב] נשאר נדהם, ואחר כך הוא אומר לו... "אבל רֵבִּי זלמן..." זה היה זלמן, מה שמו, זה שהיה לו איטליז... זלמן פישצנר... "אבל זלמן, מיר זאנען נישט גקומען אהער מאכן א שטודט, הובן מיר געהאט שטטלאך אין די גולה, מיר הובן געקומען מאכן א מושבה..." [אנחנו לא באנו לכאן להקים עיר – עיירות היו לנו בגולה, אנחנו באנו להקים מושבה...]

מראיין: אולי תגידי בעברית?

אסתר: "אדוני הטוב, אנחנו לא באנו הנה לייסד עיירות חדשות." ואמנם צריך להודות, לפתח-תקווה היה מראה של עיירה. והבתים היו דומים מאוד לבתי שאגאל, בתמונות.

מראיין: אולי שתי מילים על החינוך המיוחד שקיבלת בבית אבא.

אסתר: חינוך פוריטני קשה מאוד. הוא לא נמנע אפילו מלהרביץ לפעמים. אני אומר את זה בגלוי. היה רתחן. הונגרי. ולא נמנע מזה.

מראיין: האם באמת למדת, יחידה אולי בארץ, לרכב על סוסים... ולשחות...

אסתר: לא. לא הייתי  יחידה. היו בנות שפירא. בנות סווטיצקי. כל אלה שהיו להם את ה...  [סוסים] ... אבל המשק שלנו היה לו באמת גוון מיוחד. זה היה משק מעורב. והיתה גם איזה אסתטיות בזה. אבי היה אסתט גדול. כלבים יפים. סוסים יפים. חתולי אנגורה שלא ראו עוד אזיי. אינני יודעת מניין היה מביא אותם. הכול היה יפה.

מראיין: גברת ראב, ספרי לנו משהו על אותה רוח חדשה, רוח התרבות-כביכול, שבאה עם הביאליסטוקים, על המלחמה בין הדורות, על הצעירים וברנשטיין-כהן בראשם, הוותיקים עם ברל ימיני בראשם... [המראיין מבלבל כאן בין שתי תקופות שמרחק זמן של יותר מעשרים וחמש שנה מפריד ביניהן].

אסתר: אני רוצה לספר קצת על הביאליסטוקים [הם הגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, לאחר הקבוצה הראשונה של 1878, והשנייה, הירקונים, והם – חידוש היישוב דרך השתקעות הקבוצה הביאליסטוקית החדשה באופן זמני ביהוד. אסתר הכירה אותם בילדותה רק כאשר היו נטועים כבר בפתח-תקווה] שהם ראויים לזה. היו יהודים נפלאים ביניהם. הם באו והביאו הרבה תרבות של העיירה, הצדדים הטובים גם הביאו מן העיירה, בני-תורה, וגם היו משכילים. היה למשל הסבא [סבא-רבא יעקב ספיר] של [יוסף] ספיר, או אביו של ספיר שהיה סופר וחוקר [וגם מורה, אליהו ספיר]. היו הרבה משכילים אזיי. המשורר אימבר היה ביניהם. [למיטב ידיעתי אימבר לא גר בפתח-תקווה וגם לא ביהוד. ודאי רק ביקר]. אפרתי היה אחד, שהיה זמר. אני זוכרת שאימי עוד היתה מספרת איזה זמר היה, ושרה את גולדפאדן, והוא היה שר, והיא היתה שרה את כל השירים של גולדפאדן.

אבל היה לזה גוון, רבותיי, הראשוניות הזאת, אם יכולתי למסור לכם את הטעם הזה של הראשוניות, צוחקים על זה, אבל זה היה גוון חזק מאוד, וגם עם טעם מיוחד, אני מרגישה אותו בכל... אינני יודעת,  אני בטוחה שעוד רבים הרגישו את זה. אלה דברים שהם התחילו, ממש התחילו דברים חשובים מאוד.

אחר-כך, כשנמלאו לי חמש-עשרה שנה, היתה באה העלייה השנייה. ואז נעשיתי השייה השחורה של פתח תקווה. אין לי מילה אחרת. [צוחקת]. אני לא עושה חשבונות. אני כבר יותר מדי זקנה, ודאי תלוו אותי כולכם למקומי אשר כבר קבעתי לי בתוככם [אז כבר היתה בחזקתה חלקת קבר שרכשה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ליד אבי בנימין בן עזר ראב ז"ל]. אם לא חייתי כל הזמן בתוככם, היו לזה סיבות, הרבה אישיות והרבה... זה שאני סופר... לא נשארתי לא כאן ולא בדגניה. אבל הקשר עם פתח-תקווה [תמיד מבטאת במלרע] הוא גדול מאוד...

מראיין: מה היתה המלחמה הזו בין הדורות?

אסתר: זה היה שכל ה"חדר" היהודי הזה היה כל כך אדוק וכל כך מוגבל ואסר על קריאת ספר, אסר להיפגש אם בחורים. אסור היה לשמוע הרצאה. בא יעקב רבינוביץ ורצה להרצות [דומה שהיא מבלבלת אותו עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שהרצאתו לבנות על התבגרותן היתה אחת הסיבות לפרוץ השערורייה], אז זה היה חרם, הכול היה חרם ו... דברים נוראים... ליד בית הכנסת אסור היה לעבור בשבת... אתה צריך גם כן לזכור את זה... אסור היה אפילו לעבור. בנימין סלור סבל, יחד איתי, יחד עם צרלין וכל החבורה הזאת, ואגב אלה הם ממייסדי הרצליה. זה דור טוב היה. היו אנשים טובים. ידידים טובים. אי אפשר היה לתפוס.

עירוב. אתה יודע מה זה עירוב. אַ מֵעֵירֵב. [אידיש]. בשבתות של אביב, השקדים פורחים, קהל... חבורה של צעירים וצעירות רוצים לצאת מהתחום של הבתים הקטנים האלה. אסור לצאת. איפה נשמע דבר כזה?

מראיין: אז איך עשו רומנטיקה?

אסתר: מה?

מראיין: איך עשו רומנטיקה בזמנך?

קולות צחוק בקהל הפתח-תקוואי: על הגורן... על הגורן...

אסתר: סליחה? אני לא שומעת כל כך טוב...

קול בקהל: על הגורן...

אסתר: אאה...

מראיין: אולי יש משהו שיזכיר לך... שיר או מכתב אהבה...

אסתר: אאה... אני אקריא איזה דבר-מה. זה נקרא –

שתי ילדות בפרדס פורח

"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טוּל, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."

"כן, יש סוד..."

"ואני, כבר נשקו לי!"

"נשקו לך? מי?"

"צבי'קה של מַאשה..."

"ואיך זה?"

"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז אני כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת ואני על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – אבל שוכחים... ואותך עוד לא נשקו?

[להלן אסתר קיצרה ושינתה קצת מהטקסט המקורי של הסיפור הנדפס, שרק חלקו מובא כאן. – אב"ע]]

"ו'חקי'?"

"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."

"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

"מה זה חשובה? יפה? טובה?"

"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."

"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

(מחיאות כפיים של הקהל הפתח-תקוואי עם סיום קריאתה, שהיתה באמת ממש מקסימה, רעננה, צעירה מאוד, וממש החייתה את המסופר).

*

ראיון עם אסתר ראב, שהקלטתי משידור ב"קול ישראל", מהתוכנית – "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי" (מישדר המוקדש לפתח-תקווה, עורך, יואל רקם, מנחה, מאיר הרניק, קול ישראל, רשת ב', יום ג', 14.7.70, שעה 9.05 ["הזכירה המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, את האווירה הרוחנית של אותם ימים, והפולמוס הנלהב בין זרמים שונים."] (ידיעות אחרונות, 16.7.70).

במסגרת השידור הזה היא קוראת בקיצורים אחדים את הסיפור שלה "שתי ילדות בפרדס פורח". ספק בעיניי אם התוכנית  שמורה בארכיוני קול ישראל, כי מעודי לא שמעתי שידור נוסף של קריאת הסיפור שלה מפיה.

הסיפור נכתב בשנים 1957-1958 לערך. תקופת התרחשותו היא השנים 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה ב"גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

הקלטת קריאתה שמורה בארכיונה שנמצא אצלי, ודומה שזה הסיפור היחיד שלה שנשמר בקולה-היא.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון בנוכחות אהוד בן עזר ביום 6.7.1973

הראיון שודר בקול ישראל ביום 8.8.1973

מראיין: בביתה של המשוררת אסתר ראב בטבעון נטוע עץ אלון ששורשיו נאחזים בקרקע הסלעית. אסתר ראב, משוררת, צברית, בתו של מייסד פתח-תקווה, גאה על אלון עתיק זה. כמוהו היא שתולה בנופיה של ארץ-ישראל. משוררת מקורית הרואה עצמה גידול פרא בקרקע מכורה.

לפני שבועות מיספר ביקרנו בביתה של אסתר ראב.

[אסתר קוראת בקולה-היא את שירה "יש מילים כציפורים נדירות", מהקלטות "קול ישראל":]

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת

עָפוֹת אֵלָי;

בָּאותֹ מֵאֵי-שָׁם

מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה –

שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְבוֹתָן;

יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת

כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;

יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם –

וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.

לֹא אֵדַע מִנַּיּן בָּאוּ.

מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים

מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת –

כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה

עִם אֶחָד פֶּלִאי...

[1964. עמ' 135 ב"כל השירים"]

מראיין [קולו של שמואל הופרט לא נשמע בהקלטה. הראיון עבר עריכה, וקריין קורא את השאלות ודברי הקישור]: מילותיה של אסתר ראב הן ציפורים נדירות. ציפוריה של הארץ הזאת. מה משמעותה של ההגדרה – משוררת ארץ-ישראלית, שהרי מרבית המשוררים בני-גילה של אסתר ראב באו לכאן מחוץ-לארץ ותמונות נופי ילדותם היו יערות אירופה ונהרותיה.

אסתר ראב.

אסתר: ...חוץ מכול, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו פה רוחות בארץ. היה מין דבר שהיה מחוץ להיגיון. ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיוּלית הזו של עם לארצו, בלי ציוּניות, ממש הרגשתי.

ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.

והיו גם אידאלים. וזה דבר גדול. זה צֶמח יוצא מן הכלל.

זה צמח שאי-אפשר לזלזל בו על ידי...  ברוח הזאת, מהימים ההם... היא היתה חזקה מאוד, כמו, כמו האקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות האלה, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע. שהיינו משועשעים כל היום וכל הלילה. חלמנו על זה. ביום עשינו את זה. וחשבנו, בלילה חלמנו על זה...

אני כתבתי את השיר הראשון, זה ב-1919. קיבלו את זה הסופרים [ברש ורבינוביץ], קיבלו את זה בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, ואת הדברים האלה [שלהם] אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו – וזה היה מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים ההם. החיים היו כל כך פוקדים עלינו, זה היה מיפקד קשה. היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול הזה, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מישהו שלא היו לו מַזוֹלוֹת – קראו לזה ברוסית, כן, מי שלא היו לו יבלות, היה פסול בחברה.

מראיין: מה היו תמונות היסוד, מראות השתייה של אסתר ראב?

אסתר: טבעיוֹת. זוג שוורים, שמעודי לא ראיתי דבר כזה. ראיתי פרות. שוורים שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור [ברוך], לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים, ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה. וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזנטים לאין ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה לאדמה, צעד-צעד, בלי לפנות לא ימין ולא לשמאל ולא לשאול שאלות, זה צריך לעשות. זוג שוורים.

אחר כך התמונות האלה, תמונה אחת למשל, על רעות שבין הקהל הזה. אחרי הארבה [1915] כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק. ואני הייתי אז בנס ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור. וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים. וזה היה כל כך מובן מאליו.

וחברים הולכים לעבודה, בבוקר, ואני גם כן עם סל. יש לי סל של נצרים, כזה, קיים רק אצל הערבים. סל נצרים. ואחד, שהיה אחר כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי:

"יש לך משהו בסל?"

אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. ולא היה גם לחם. המטבח, מטבח הפועלים, נתן לחם, ופלאפל... לא מה שאתם אוכלים היום, הפלאפל... זה היה אוכל, לא הפלאפל... כי אם האפונים האלה, הצהובים [כוונתה לגרגירי חומוס, חימצה]... זה היה עיקר האוכל... שקים מלאים. וזה היה מנפח את הקיבה.

אני הולכת ובידי סל. ולקראתי הולך האיש הזה. וגם בידו סל. הוא אומר לי:

"אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?"

ואני אומרת: "כן, כן, יש משהו." ואני מכסה אותו, כי לא היה שם הרבה. לא רציתי שהוא יראה. והנה הוא מוציא מלפפון גדול, כזה, כמו... היום אני זורקת את זה, כי לא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים – והוא זורק לי אותו לתוך הסל.

אני צועקת: "אלדד! אלדד! מה אתה עושה? מה אתה..."

הוא כבר ברח. והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, בתור תבלין על הלחם, של הדורה. לחם דורה שזה גרגרים לבנים, שהתרנגולות היו אוכלות.

[על מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ראה בביוגראפיה של אסתר "ימים של לענה ודבש", עמ' 198, 279, 386, 390 ו-455. וכן בקובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהערות לסיפור "בקתה בפרדס"].

מראיין: ומשהו על תהליך היצירה.

אסתר: אצלי הבסיס לשירים זה בעצם המוסיקה, כי התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. אהבתי זימרה, והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת. ואחר-כך פתאום נכנס איזה שיגעון בראשי, באה חברה שלי מפריס [לורט פסקל] וראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה את זה, שאני חשבתי שאני בדיוק יכולה להיות כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר. אני אבטא את עצמי בריקוד. התחלתי לחפש מורָה לריקוד, ומצאתי משהו, איזו בלרינה זקנה, וזה נמאס לי מאוד.

אחר כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. וזה תפח בי, ממש היה איזה ייסורים, ייסורים ממש, להתבטא. ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל הלימודים. את המתמטיקה הטיפשית הזו, ואת הפיסיקה... את הטבע אהבתי. את התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים. על זה אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי זה היה יסוד גדול בשירה שלי. כמו אפריים הראובני...

מראיין: ובאשר למלאכת השירה אומרת  המשוררת:

אסתר: אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד אצלי יש פרוצס של לפני הכתיבה. ושוב, זה פועם, איזה דבר פועם, ואני שומעת גם קולות. קולות לא ברורים אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של הימנון. מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה. בין שינה ויקיצה, בבוקר, אז היה... ולפעמים אפילו בחלום, פתאום משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, בדיוק מה שאני אומרת שם, זה בא, ובכן ככה זה...

לא רוצה לטפל בזה. אני לא יודעת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרי פסיכולוגיה. ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד שאני מתחילה לסגור סביבו וליצור את האטמוספירה. ויש הרבה-הרבה מאחורי זה, אבל זה לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא.

פתאום אני עושה בית אחד. כן. ארבע, חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאילו מין טאנדאנטיף, [מגמה], אתה יודע, איזה דבר עוד, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא... אתה מבין? כשאני מרגישה שפה לא הריקותי מה שהייתי צריכה. אז אני מתחילה, ואז זה מיתוסף עוד, ועוד, דבר לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שזה יהיה הדבר הזה... יש!

...אבל הוא, רוֹשְׁטָפוּ... חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי, ועוד לא העליתי את זה למדרגה שאני יכולה להעלות את זה. ואני יודעת שאני יכולה. אז אני מתחילה למחוק שורה, ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן. המילה הזו כל כך כבדה, היא כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה...

אז אחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, וזה מכר ישן, כל כך רחוק, וגם... עוד קורא לי, משהו עוד קורא לי שמה. אז אני מתחילה שוב לעבד אותו. פתאום אני מוצאת – איזו מילה זו?  מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!

ואני משנה. וכך זה יכול ללכת שבועיים. בסוף אני סיימתי. אני רואה שהוא מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם הוא עולה למדרגת שיר ממש, אתה יודע, שיר במובן הטוב. זהו.

מראיין: ואשר להשפעות.

אסתר: השפעות, אני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא, כך אני קוראת לעצמי, בשקט. אבל היו כמובן, היו, ורלן, והיה רימבו, והיו הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי אבל לא השפיעו עליי.

ודווקא איזה משורר קטן, ובלתי ידוע, אשר הוא כפי הנראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו. וזה היה ולטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו. וזה היה סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם. כתב ספר אחד ונעלם. והוא השפיע עליי.

אני הערצתי גם אז בזמנו את שלונסקי ואת למדן, אבל אני לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק. מי לא הושפע מביאליק. זה אי אפשר לומר. זה מיסוד השפה גם, יסוד השפה ויסוד הסגנון.

ממי עוד הושפעתי? זה שאתה אומר, המשוררת. אבל זה כבר בשנים האחרונות. מצאתי, יש, משוררת אחת, שהיא דומה לי במשהו. לכן תירגמתי אותה. ז'רמין בומון. והיא כתבה צרור שירים גדול ב"נובל ליטרר", ואחר כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת עכשיו אם היא עדיין חיה או מתה, כי היא לא היתה צעירה כאשר אני התחלתי לקרוא [אותה]. וזהו. מה יש לי לומר.

אני בעצמי קימוש ודרדר, ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונדקרתי בַּדוֹרֵס [?] הערבי... גם השפעה ערבית היתה אז בארץ, והיו לנו מילים ערביות, שרתי שירים ערבים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול.  היה לי קול יפה.

אכלנו לבן. ואכלנו תאנים. ושרנו שירים ערבים. ולמדנו את העברית הראשונית הזאת שבאה מירושלים, מאליעזר בן יהודה. והגננת שלי אמרה לי: "את מַשירה כל כך יפה!"

ואני אז, עוד לא ידעתי את הדקדוק, אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר משירה, משהו... באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר משירה.

במצב כזה היתה השפה. וכל מילה... ובכן, עכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אני פעם אמרתי: "יש המון דברים יפים בעולם..." ואיש לא אמר אז עדיין את המילה המון... עכשיו זה מילה של המונים.

מראיין: אסופת שיריה של אסתר ראב, "תפילה אחרונה", הופיעה לפני כשנה [1972] בהוצאת "עם עובד". ביקשנו את המשוררת לקרוא את השיר "תפילה אחרונה", שעל שמו נקרא הקובץ:

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

* * *

תוכנית רדיו ב"קול ישראל" על אסתר ראב

במלאת כשנה למותה

[התוכנית משנת 1982 לערך. אין בידינו פרטים נוספים]

מנחה: לפני יותר משנה נפטרה המשוררת אסתר ראב. האזינו לתוכניתו של דן פת, "נופי קיץ שכוחים" המוקדשת לזיכרה.

משתתפים:

חברתה בילדותה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן: [בקולה] "אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, ואמרה – נהיה חברות?"

ידידתה בבגרותה, רבקה כצנלסון: [בקולה] "הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה."

חוקר שירתה ראובן שהם: [בקולו] "בכל מקום שהיא גרה בו היתה לה גינה. היא היתה מגדלת עשבים, נותנת להם לגדול כדי שיהיה לה חתיכת נוף פראי."

ובן-אחיה הסופר אהוד בן עזר: [בקולו] "היא במיטבה כשהיא משוררת הנוף או משוררת הליריות והעצב של הנופים הארץ-ישראליים ושלה בתוכם."

מנחה: בתוכנית משולבות הקלטות של אסתר ראב הקוראת משיריה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב נולדה ב-1894 בפתח-תקווה. זאת אומרת שבסוף המאה הקודמת היא היתה ילדה בת שש. ובעשור הראשון של המאה שלנו [המאה ה-20] היא היתה כבר ילדה שעיניה פקוחות לראות את סביבתה. שירתה נוצרת בתקופה רחוקה יותר, אבל היא כתבה גם, רוב שנותיה, בייחוד בשנים האחרונות, סיפורים, פרוזה – והסיפורים האלה מעלים תמונת עולם מאוד מעניינת של החיים בארץ-ישראל, בפתח-תקווה, בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה [הנוכחית].

מרים ברנשטיין-כהן: אני למדתי ביפו. [בגימנסיה "הרצליה"]. הוריי גרו אז בפתח-תקווה. כל סוף-שבוע הייתי באה אל המושבה לבלות עם הוריי, וביום אל"ף הייתי חוזרת. בפתח-תקווה אני התחברתי עם אסתר. היא למדה שם, ואני הייתי באה מחוץ לבית. ואנחנו היינו מבלות את השבת יחד. והייתי נכנסת... היא... היא אהבה לשבת בבית. אני הייתי באה ויושבת אצלה חצי יום, הולכת לאכול הביתה ושוב חוזרת.

אני אומרת שאסתר היתה באותה תקופה החברה הטובה ביותר שלי. יצרנו שם כעין מועדון קטן: משה כרמי [ינובסקי], הוא היה מלחין, אבשלום גיסין, אסתר ראב, ואני. אבל בעיקר היינו מבלות יחד, אסתר ואני. לא היינו משחקות. אנחנו היינו יושבות, וחולמות לנו עתידות. מעניין, שהעתידות נתקיימו. מה שחלמנו, עשינו. הגענו לאותה דרגה של עשייה שחלמנו עליה.

היא היתה חולמנית יותר ממני. היא תמיד היתה אומרת: "אני רואה את עצמי בתוך מערה. מערה שחורה וחשיכה, ואני נמצאת למעלה, ומסדרת את כל החיים, לא רק שלי אלא של כל היצורים."

אבי [ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן] הכיר את אדון [יהודה] ראב, והוא הזמין אותי לבוא לבקר את הבת. הם גרו אז ממול למלון גיסין. אני עכשיו מכירה את כל המקומות לפי הזיכרונות. והבית עוד עומד [בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי]. אני זוכרת, היינו יושבות בחדר שלה, בפעם הראשונה, אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, והיא אמרה:

"נהיה חברות?"

אהוד בן עזר: זה היה בית, בית איכרים. סבי יהודה ראב, אביה של אסתר, היה איכר, והבית [המשק] היתה בו אורווה, היתה פלחה, אחר-כך היו מטעים, גפנים, אחר-כך היה פרדס. כרמים היו קודם. והיא חיתה את האווירה הזו של ילדות בבית חקלאי.

קריינית [קטעים מתוך סיפורה של אסתר "המרתף"]: המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

[הסיפור נכתב בשנת 1968 לערך. תקופת התרחשותו 1902-1904 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.68. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 ולימים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 92].

אהוד בן עזר: והיא מתארת כיצד המורים אפילו לא ידעו היטב עברית כשהתחילו ללמד אותה. היה הרבה גמגום. היא למדה בבית-ספר [יק"א, לימים פיק"א] במושבה כשבע שנים, אני חושב, בערך עד שנת 1910. ואז למדו בנים לחוד ובנות לחוד.

מרים ברנשטיין-כהן: היינו קוראות הרבה. הייתי לוקחת ספרים בספרייה בגימנסיה וגם בפתח-תקווה. היינו מדברים על דבר הספרים האלה. ספרים בעברית היו אז מעטים ולא מעניינים. המורים היו ממליצים על ספרים ואוסרים את קריאת הספרים [?].

היא היתה מוחלטת מאוד, כל כך חזקה ממני בהרבה, גבוהה ממני, היא היתה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב היתה המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, במובן שהיא הצברית הראשונה שכתבה שירים ונעשתה פיגורה מוכרת בתחום הספרות. היא לא רק בת העלייה הראשונה. אסתר ראב היא בת העלייה הראשונה אבל מבחינה רוחנית, השנים שעיצבו אותה והזרמים החדשים שפעלו עליה היו דווקא בתקופת העלייה השנייה.

רבקה כצנלסון: הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. כי השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה.

זכורני, יום אחד, בשעת ערבית נעימה, בטבעון, רוח קרירה, הגבעות הריקות עדיין, שכה אהבה, סיפרה לי בנימה לירית, כזאת כמעט נוסטלגיה, על החלוצות הראשונות, בנות העלייה השנייה, שפגשה אותן בפתח-תקווה. היא, הצברית, היתה צעירה מהן, וגם הסתכלה עליהן מרחוק. לא היה לה קשר ישיר אליהן. והיו בעיניה קצת תמוהות. בשמלות עם צווארונים גבוהים, בחום הקיץ של פתח-תקווה, זרות עדיין לאקלים של ארץ-ישראל. עדיין מתרפקות על זיכרונות הבית שעזבו בגולה. רגשניות. יודעות יפה את השירים של פושקין. מדברות על אנה קרנינה של טולסטוי. מספרות על אנאסטסיה פיליפובנה של דוסטוייבסקי.

אסתר ראב קראה את היצירות האלה בגרמנית, והשמות היו מוכרים לה. היא היתה אומרת:

"יותר מכל הן היו מתרפקות על השִׁירֵם[?], השירם, פרח הלילך שהיה מתחת לחלונן שם, בבית הישן שלהן, איפה שהוא בעיירה או בעיר, ששם גדלו. והזמיר בלילה. בארץ-ישראל בכלל אין זמיר. ואין שירֵם. ואין לאנדיש. אין הפרחים האלה, ואין עץ הליבנה, עם הקליפה הלבנה, העץ הענוג הזה, הנחמד הזה, שהוא לא כמו הברוש שלנו בארץ-ישראל. אבל, הם לא ידעו על כך, אבל אני הייתי מרגישה את הגעגועים שלהן. הייתי מסתכלת, הן היו ילדות ענוגות, נערות, עם ידיים לבנות, הן ניראו שבריריות, הן צריכות מים. היו הולכות לכבס. הן שמחו כאשר הבויארג'י, מנהל הפרדס, היה נותן להן קצת ימי עבודה, בקטיף, והיו שמחות, הנה הן גם כן פועלות, הן מרוויחות. ואני הייתי חושבת, מה תיתן להן ארץ-ישראל? מה הן יתנו לארץ-ישראל?"

מנחה: הקירבה או אי-הקירבה של אסתר ראב של אסתר ראב אל בני העלייה השנייה, כפי שתיארה זאת רבקה כצנלסון, מתבטאת גם בשירתה. על כך ראובן שהם.

ראובן שהם: משוררי העליות השנייה והשלישית הם משוררים שהם משוררים מהגרים. אנשים שבאו מארץ אחרת, מתרבות אחרת, מהוויית חיים אחרת, לתוך נוף שונה לחלוטין ממה שהם היו רגילים לו. הם הסתכלו על ארץ-ישראל כעל ארץ אוטופית. פתאום הם באים, נופלים לאיזה גיהינום של אש, לנופים חרבים, צמאים למים, ההיפך מכל מה שאפשר לתאר כגן עדן, כמו שהם ראו את ארץ-ישראל דרך העיניים של התנ"ך.

התברר לך מיד שהאנשים האלה, אחת הבעיות המרכזיות בחיים שלהם זו היתה הסתגלות לנוף ולהווייה הזאת. ומרכז הכובד של השירים שלהם היה המאבק הזה על ההתאקלמות. פיסית בנוף הזה. ההתאקלמות הרוחנית בהווייה הארץ-ישראלית.

אצל אסתר ראב זה לא קיים. היא, בשבילה – כל החמסינים האלה, הקוצים האלה, והיא... כמו דג במים בתוך העסק הזה.

מנחה: תיאורי הנוף הקיציים, העשירים, המלאים, בשירת אסתר ראב, אינם חד-מימדיים. ראובן שהם עומד על הקשר ביניהם לבין דמות האישה בשירתה.

ראובן שהם: זאת אישה חושנית, שהיופי שלה הוא דווקא במערומיה, ככל שיורדות יותר מחלצות אז מתגלה יותר היופי, ואפשר לראות זאת אפילו בשיר הפתיחה של "קמשונים". היא אומרת שם:

עַל מַעֲרוּמַּיִך חוֹגֵג יוֹם לָבָן

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,

והיא מתארת אותה בתוך המישור:

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

אז אתה רואה פה יישות נשית, חושנית, עירומה. נכון, עירומה, אבל דווקא בגלל זה מתגלה כל היופי שלה. וזה מסתיים:

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִּךְ הֲחֵרֵבִים, הַלְּבָנִים –

מַה יָּפִית!

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

אתה פותח שיר, השיר השני [ב"קמשונים"], הוא:

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

זה השיר השני, שהתפרסם ב"הדים" ["הדים", כרך ב, חוב' י"א-י"ב, תשרי תרפ"ד, 1923] של ברש יחד עם השיר הראשון, "על מערומייך חוגג יום לבן". פה אתה רואה, בלשון, לשון השיר... אתה רואה שהדרכים, דרכי החול, הן עריסות של משי. אז זה דבר שאתה יונק אותו מילדות. כן, אם הדרכים הן עריסות חול רכות, כעל פני משי צח לעולם בן אנוע, התחושה הזו שאתה הולך בתוך משי. בתוך עריסה.

אף אחד מהמשוררים האחרים, הם לא יכלו להתייחס בלשון כזאת, אתה רואה את זה, אם היא מדברת על קימוש, שזה בסך הכל שיח קוצני, אז תמיד זה קימוש לח. אם זה אטד, אז זה אטד מכחיל. ואז נוצרת איזו מין איכות לשונית של קשה רך. יבש רטוב. דוקרני משיי. וכל הדברים האלה מאפשרים לה ליצור הווייה כזאת מהנוף הארץ-ישראלי, שאחרים לא היו מסוגלים לו.

קריין: בשנת 1913 מורדת אסתר במשפחתה ועוברת לחיות בדגניה. החיים בקבוצה הצעירה, העבודה הגופנית המפרכת, התקפי המלריה החזקים, מכריחים אותה לחזור, כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפתח-תקווה. זיכרון המחלה מתואר באחד מקטעי הפרוזה הקצרים שכתבה [הסיפור "מאלאריה"]:

קריינית: לכאורה  היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוסיאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו"פַק!" – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

[הסיפור "מאלאריה" נכתב בשנת 1970 לערך. תקופת התרחשותו 1900-1910. נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 1.1.1971,  נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 95, וכן ב"אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 111. מובאים כאן רק קטעים אחדים ממנו].

אהוד בן עזר: במלחמת העולם הראשונה היא נמצאת בפתח תקווה. אחרי המלחמה היא משמשת בתור מורה בבן שמן. בכפר הנוער. ואז, אני חושב, לפי היומנים, הרשימות שבידה, בשנת 1919, אז מתחילות... או מתחילים הניסיונות הספרותיים הראשונים שלה, טיוטות של שירים, תרגומים [של שירים] – הם מאותה תקופה.

ראובן שהם: ב"על מערומייך חוגג יום לבן" יש עימות בין היום הלבן, החמסיני, הלוהט הלבן – לבין האדמה הדלה, העירומה; היא מאפיינת גבעה מתרוממת כמו שד, וקבר לבן, כמו איזו פטמה בקצה שלה... והיא יושבת לה, בתוך, איפה? –

בעזובת שדות קצורים, אטד בדד רובץ. והיה כי תיעף העין מזרמי תת אור, וטבלה בירק האטד המכחיל כבתוך בריכת מים צוננים.

היחס האירוני לאטד מתבטא בשירה של אסתר ראב. היא מקבלת אותו כאזרח מן השורה, כחלק מהצמחייה והנוף, כמו איזו שלולית מים שאליה נמלטים... אבל היא לא נמלטת מהחום... זה אחד הדברים שכדאי לשים לב...

יש אצל אסתר ראב בעייה מאוד ספציפית, שהיא כנראה טראומה של ילדות...

[למרבה הצער, ההקלטה נפסקת כאן וסוף התוכנית חסר. כנראה לא הספיקה הקסטה].

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

אסתר ראב / ראובן שהם

כבר פגשתיך פעם

[מתוך] חליפת מכתבים, 1981-1971

המהדיר: אהוד בן עזר

תל-אביב, מהדורת אוגוסט 1999

מקרא:

[] סוגריים מרובעים – טקסט מחוק, או הערות וביאורי המהדיר בגוף הטקסט

* אחרי כוכבית בסוף הטקסט – הערות המהדיר

סדר המכתבים נקבע על פי תאריכיהם המדוייקים, ולעיתים המשוערים

הטקסט פוענח ברוב המקרים לכתיב מלא

לעיתים נוספו סימני פיסוק, להקלת הקריאה ולהבנת הטקסט

מכתבים ומסמכים שלא צויין מאיזה ארכיון מקורם, מצויים בארכיון אסתר ראב (מקור או תצלום) שמופקד אצל אהוד בן עזר

      אסתר ראב

       כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

       לִפְנֵי זְמַנִּים

       אֲשֶׁר לָעַד

       כְבָר אָחַזְתָּ בְּיָדִי

       בְּמַגָּע לֹא מִכָּאן

       כְּבָר נָחוּ עָלַי –

       עֵינֶיךָ

       מִבֵּין עַרְפִלֵּי מִשְׁקָפַיִם:

       דְּמָעוֹת וּצְחוֹק –

       כְּבָר תִּמֵּר

       הַגּוּף הַזֶּה

       בְּגַן-חַיַּי

       הַטְּרוֹמִי,

       לְמַעַן חֲצוֹת

       בְּמַעְגְּלֵי-מַזָּלוֹת

       גּוָֹרל-יִחוּדִי,

       בּוֹדֵד.

       1973

הערת פתיחה

"כבר פגשתיך פעם" הוא מעין רומאן-במכתבים שבו נפרשת פרשת ידידות מופלאה בין ראובן שהם בן ה-33 לבין אסתר ראב בת ה-77.

בשנת 1971 החל ראובן, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר, עבודת תזה לתואר מ"א בהדרכת פרופ' גרשון שקד.

חליפת המכתבים והפגישות בין אסתר לראובן נמשכו כעשר שנים, עד למותה ב-1981. זוהי פרשה מופלאה של יחסי ידידות והשראה הדדית, שנוצרו בין המשוררת הקשישה לחוקר שירתה הצעיר.

כל מכתבי ראובן לאסתר נשמרו בעזבונה. כל מכתבי אסתר לראובן נשלחו אליי על ידיו לאחר מותה וצורפו לעזבונה. חליפת המכתבים והשירים ביניהם מזכירה את הספר "צ'רינג קרוס 84", שאף הומחז והוסרט, והוא סיפור אהבה קסום הנרקם לאיטו בחליפת מכתבים בין המחזאית האמריקאית הלן האנף לבין מוכר ספרים בלונדון.

על היבטים נוספים ביחסי אסתר ראב וראובן שהם, מעבר למסופר במכתביהם, אפשר לקרוא בספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב, שיצא לאור בהוצאת "עם עובד" ב-1998. חלק חשוב מהמכתבים כבר צוטט בספר, שחלק ניכר ממנו מבוסס על המידע הרב שדלה ראובן מאסתר לצורך עבודתו, ושאחרת לא היה בא אצלה לידי ביטוי או נאבד. הספר "כבר פגשתיך פעם" לא יצא בדפוס אלא נמצא רק בקובץ מחשב ובתקליטור הארכיון של אסתר ראב – והוא עשוי להחזיק כרך מודפס של יותר ממאתיים עמודים.

*

[טבעון] 25.2.73

איני יודעת מה המריצני להתערטל כך בפניך – לעשותך לכומר וידוי ממש – צורך משונה – שאינני יכולה לעמוד על טיבו – כאילו ייסרתי את עצמי במובן ידוע על העובדה – והרי היה הדבר מאורע חיובי בחיי וגם השאיר משקע נפשי חיובי. לאלוהים פתרונים,

ובינתיים החמצתי הזדמנות לדבר על כל מיני דברים שהיו עם ליבי לדבר איתך עליהם, ואני מצטערת על זה כי נידמה לי שהיתה לך שעת-רצון. ועתה מי יודע מתי נתראה – ואם כי אנו בקרבת-מקום, יש הרבה דברים חוצצים.

אני שוב חושבת על הספר שאינו מופיע – וזה בקשר אליך, ולמענק. כי אליבא דאמת אני נתונה כעת באפטיה – אינני יודעת אם זה בעטיו של הזמן האחרון שהיה די מרוכז עבורי

כל ביקור שלך מביא לי משהו – איני יודעת מה הסיבה שגם אם איני מדברת ישר על הדברים, יש מצבים בקירבי שמתלבנים ונעשים קלי-הבנה עבורי וזה כל-כך חשוב!

הכל נמצא בראשיתו איתך – ואני "חקרנית" עצומה בטבעי – והכל סתום, וחוט נמשך כמו מתוך פקעת ואני מחזיקה בחוט ולפעמים הוא נשמט מידי ואני בלי מרכז – נעה בלב-ים.

אני חשה [ש]באופן ברור שפגישתנו אינה מקרית וכי נכונו לי עוד הפתעות בקירבי בקשר עם פגישה זו – והדבר הטוב ביותר "שישמרני מכל רע" הוא הבדל הגיל [שלדבר – מחוק] והדבר מקבל גוון הרבה יותר מופשט ורוחני מיום ליום. וגם חיוני בעת אחת.

איני רוצה לדרוש במופלא – אני מקווה רק שמקור הכתיבה יתחדש כי אחרת – "למה אנוכי"? אל תשים לב למכתב זה – אתה יודע שאני רחוקה מאלה המטילים חובות – אני סתם ופשוט

      אסתר

פ.ס.

אגב: אמרתי לך כי עדיין לא קראתי את עצם העבודה – דע לך שבזה לא אתערב כמלוא הנימה, דיעות שלך קדושות והן רכושך הפרטי ואין לי כל רשות לנגוע בהן –

*

מכתב מאסתר ראב לראובן שהם, שנשלח אליי על ידו בתוך צרור מכתביה אליו. המכתב בא בעקבות ביקורו של ראובן, שהתקיים כניראה ב-21.2.73.

*

[יפעת] 3.3.73

לאסתר שלומות,

את מכתבך קיבלתי אתמול, וכרגיל לאחר מכתבייך אני תוהה. קיימת אצלי כל הזמן התחושה, שכבר רמזתי לך על קיומה אצלי, שבעצם אין את פונה אליי, אלא אל מישהו אחר. דהיינו, לא אלי כפי שאני רואה את עצמי אלא אל איזו דמות שעשית ממנה אידיאליזציה, שיש בה גם ממני אך לא היא העיקר. בעצם כל דבר שאת רואה אותו עובר תהליך של עיבוד ואידאליזציה, ואני רק חלק מאותו עולם. משום כך רואה אני את דברייך כמכוונים בחלקם אל "אני" אחר שלי ולאו דווקא אלי. אין אני רוצה לפגוע בך אך ברצוני שתביני את הרגשתי.

קשה לי להכניס את עצמי לדמות שאת רואה וגם אינני בטוח שאני מסוגל. ובאשר למקור השירה – אני מקווה כי ימשיך לקלוח. אך אל תאשימי אותי אם אין הוא שופע כפי שהיית רוצה את והייתי רוצה גם אני. בפגישתנו האחרונה רמזת כאילו בי תלוי הדבר. זהו חלק מן האידאליזציה שאת יוצרת. קשה לאדם לחוש שהוא אחראי לעניין כזה.

איך שלא יהיה בשירייך אני דווקא מעדיף את אותם שירים בהם יש יפוי של המציאות ולא שירים המבטאים את זוהמתה, המציאות היא מספיק גועלית גם בלי שנצביע עליה ונראה אותה בכל מערומיה.

*

מכתב מראובן שהם לאסתר ראב, שנשלח אליי על ידו יחד עם צרור מכתביה אליו. המכתב לא גמור ולא חתום, והוא טיוטה למכתב שנשלח אליה. ראוי לציין בהקשר זה כי מחזור שיריה "כבר פגשתיך פעם" (אסתר ראב / כל השירים", עמ' 321-297) הורכב, בעריכתי, מהשירים שהקדישה לראובן שהם בשנים 1978-1972. חלקם פורסם בחייה: "אמודאי" (1973; הקדשה לראובן רק בכתב-היד) ובהקדשה לראובן "עלה סתיו" (1978); חלק פורסם בחייה אך ללא הקדשה: "לאדם שושנת שמש" (1972), "שירי ים" (1972), "מועדים ללא שמחה" (1976), ו"איש הנחושת" (1979); שאר השירים במחזור (וגם גירסאות של הקודמים) נשלחו בשנים אלה על ידי אסתר לראובן, נשמרו אצלו ונמסרו לי על ידו לאחר מותה, לפירסום בכרך "כל השירים": "העיגול סביב" (1972), "בירכתיך בפינה רחוקה" (ללא תאריך), "כבר פגשתיך פעם" (1973), "זרועות נסגרות", "סתיו" (1974), "אופי", "צל הקיקיון" (ללא תאריך), "והאל העיר" (1974), "אני כרב" (ללא תאריך), "לאחר מותי" (1974), "בגלגול אחר" (1975), "ספיח נעורים" (ללא תאריך), "נביעה" (1977) ו"החיים הם חלום" (1978).

הספר שטרם הופיע הוא "תפילה אחרונה", בהוצאת "עם עובד", 1972.

*

[טבעון] 5.3.73

ראובן שלום!

מחר אני נוסעת לארזה, שכבתי שוב כל השבוע העבר עם כאב-גב – וקיבלתי זריקות – זה רק מרגיע אבל אינו מרפא, יש לי הנחה גדולה (ידו של הרצפלד) וכדאי לי, מבטיחים לי שאוכל לכתוב.

מוטב שתסב את מכתבך הבא לארזה מוצא – עבורי – כי כאן המכתבים נערמים בתיבה – ולא יהיה מי שיוציא אותם – אולי במשך 12 יום.

קיבלתי הודעה מ"עם עובד" שב-15 לחודש זה יופיע הספר – כשאראה – אאמין.

שיר קטן זה רציתי להקדיש לך ואני שולחת אותו אליך – אין בו שום דבר מיוחד מלבד ציוריותו.

אני מקווה שאתה בריא לכל-הפחות ושהימים שוטפים בשקט במסלולם הרגיל.

כאן רועמים המטוסים ללא הפסק וקשה להתרכז במשהו.

מדי פעם אני נמלטת לוואדי שלפני הבריכה, מטביעה את עצמי בצמחייה, בסבך-האלונים, שותה ירק כמים ומתנה אהבים עם אלונים זקנים, זוהי כמעט כל החברה שלי – חוץ מצלצול טלפון ומכתבים

אהוד פרש מאגודת הסופרים על שלא קיבלו את הערבים לאגודה – גם כן נחת!

היה שלום ומבורך בכל אשר תיפנה

       אסתר

*

    אמודאי

                                                (מוקדש לראובן)

אֵינִי אוֹהֵב שִׁטְחֵי-יָם,

אוֹהַב מַעֲמַקִּים –

כְּחֻלִים

צִלְלֵי-סֶלָע יָרֹק,

שָׁרָך מִתְפַּתֵּל,

בְּרַק-סְנָפִּיר,

קַרְנֵי-שַׁבְּלוּל [זהובים – מחוק]

זְהֻבִּים,

צְדָפוֹת מְאִירוֹת

בְּאוֹר – בֵּין-שְׁמָשׁוֹת;

גַּם עֹמֶק-צַמָּרוֹת טְלוּלוֹת עַל הָאֲדָמָה –

אֹהַב

וּגְלִילֵי-עָנָן מֵעָלֵיהֶן:

לְבָנִים,

אֲפוֹרִים,

שְׁחוֹרִים –

זֶה עַל זֶה

מֻעָרָמִים;

טָסִים בָּרוּחַ

כְּמִפְרָשִׂים

פּרוּעִים,

בּוֹלְעִים

זֶה אֶת זֶה,

רוֹעֲמִים וְעוֹבְרִים.

                                    אסתר ראב

*

מכתב ושיר (על דף נפרד) מאסתר ראב לראובן שהם, שנשלחו אליי על ידו בתוך צרור מכתביה אליו. בתאריך כתיבתו טרם קיבלה אסתר את מכתבו של ראובן מה-3.3. בשולי דף השיר נרשם בכתב-ידו של ראובן: "התקבל ב-7.3.73 / נשלח ב-5.3.73". המטוסים הרועמים הם משדה-התעופה רמת-דוד. לא פרשתי מאגודת הסופרים אלא התפטרתי מהוועד, לאחר ויכוח קשה על נושא קבלת חברים ערבים לאגודה, אף דיברתי על כך באסיפה מיוחדת של האגודה שכונסה בבית הסופר. בעקבות המאבקים ההם הוקמה "התאחדות אגודות הסופרים בישראל". נוסח השיר "אמודאי" ששלחה אסתר לראובן שונה מהנוסח ששלחה לפרסום באותה שנה ב"קשת", חוברת 60, קיץ 1973. ב"אסתר ראב / כל השירים", עמ' 304, במחזור "כבר פגשתיך פעם", כללתי את הנוסח שנדפס ב"קשת", והוספתי את ההקדשה לראובן, שנמצאת בכתב-היד.

*

[טבעון] 12.3.73

ראובן שלום רב!

חזרתי היום מ"ארזה" ומצאתי את מכתבך – אתה נבוך מפאת האידיליזציה שלי ביחס אליך ובכן אתה טועה

א. האידיליזציה הזאת אינה רחוקה מן המציאות אלא שאתה אינך יכול לראות אותה כמו שרואה אותה אדם מהצד

ב. אני יודעת מצויין שאתה לא "טלית שכולה משי" ואפילו יש לך כל המגרעות של בני דורך – (וכמובן גם היתרונות)

ג. איני מטילה שום חובה על שום אדם, ואי אפשר להטילה בענייני רוח, זה היה מגוחך אילו היית מגבלת [הייתי מגבילה?] עד כדי כך!

ד. אני רוחשת לך את הכבוד המגיע לך – בזה אני בטוחה –

אין לי שום תמונה מוחלטת ממך מפני שדברים כאלה אינם מציאותיים

פגישתי איתך עוררה אותי לכתיבת כמה שירים יפים וכמובן מתוך תחושה זאת אני עורגת לעוד שירים ואין זו תביעה חלילה, כי אין דבר כזה! אלא מישאלה שחצייה צחוק וחצייה אמת וגם משחק מילים יש בה, מן הראוי היה שתבין קצת את ההומור שלי – אבל – אתה נורא רציני ופדנטי – אבל זה לא מפריע לי להעריך אותך (לא אידאליזציה) – היה אשר הינך – איש אינו רוצה לשנותך – האמינה!

אני לא חיה על מקור אחד – אדם ניזון מסביבה מראייה, ממציאות ומגלי-נפשו הנושאים אותו

הייתי שבוע בארזה אנשים המו סביבי ואני ראיתי אותם סייגתי אותם והשתעממתי עימם בשחקי את משחק החברה בחצי-הכרה – כי מצאתי שם ספר בשם "מאה שנה של בדידות" והוא כבש אותי הייתי מאחלת לעצמי לדעת לכתוב כך על ראשוני פתח-תקוה כמו שידע הסופר הזה לכתוב על הכפר הנידח שלו בברזיל

אני מקווה שמכתב זה לא יביך אותך ותבין שאני רוחשת לך כבוד וידידות, ואיני רוצה כלל וכלל להביך אותך – אלא לראות אותך נינוח ועובד

וזו כל משאלתי – כי אני מרגישה את עצמי אסירת תודה על העבודה היפה ועל עצם מציאותך בעולם הזה שאתה מיטיב לפי דבריך להכיר את כיעורו. האם אין זה חובת היפים והטובים להיות מין מיסדר של יופי?

       בברכה

                                                                                           אסתר

*

מכתב מאסתר ראב לראובן שהם, שנשלח אליי על ידו בתוך צרור מכתביה אליו. "כמה שירים יפים" שפגישתה עימו עוררה אותה לכתוב הם כניראה: "ערגה לעולש", (אסתר ראב / כל השירים" עמ' 324). "לאדם שושנת שמש", (שם, עמ' 297). "שירי-ים", (שם, עמ' 301-300): 1. "אדום הפאה"; 2. הצדף; כל אלה נתפרסמו ב-1972. שיר מהעיזבון שנכתב באותה שנה: "העיגול סביב", (שם, עמ' 299). וכן שירים נוספים מהמחזור "כבר פגשתיך פעם", באם נכתבו עד לתאריך מכתבה זה. ראוי גם לשים לב להשפעה של "מאה שנים של בדידות" על אסתר, בהתעניינותה המחודשת ב"התלם הראשון" וברצון שתיכתב יצירה כזו על תולדות משפחתה, כפי שיתברר להלן.

*

[טבעון, מרס 1973]

שלום ראובן!

צילצל אלי מזכיר אגודת הסופרים דב חומסקי בכדי לברכני ב"פורים שמח" – השתמשתי בהזדמנות ודיברתי עימו על העבודה שלך – הוא שמח מאוד ואמר שתבוא אליו ותביא את כתב-היד עימך והוא ידריך אותך – הוא בטוח שכל עיתון וגם מאזניים וירחונים אחרים יקבלו ברצון את הדברים, ואם יהיה צורך הוא גם ימליץ.

כדאי לך אולי לגשת אליו.

חשבתי שחופש של פסח יאפשר לך לעשות זאת תצלצל אליו לפני-כן – מיספר אגודת הסופרים במדריך הטלפון רחוב קפלן 6 בית הסופר,

                                                                                      רב שלום וכל טוב

       אסתר

*

מכתב מאסתר ראב לראובן שהם, שנשלח אלי על ידו בתוך צרור מכתביה אליו. המכתב ללא תאריך. לפי תוכנו נכתב באמצע חודש מרס, 1973.

* * *

יוסי גמזו

הַקִּמְּשוֹנִים

"אדם שנתברך או קֻלַּל בּבלוּטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. רק מעטים דבֵקים בו בלב ונפש. תמיד יש איזה 'מוּל', איזה 'נגד' לעוּמתו. המציאוּת כקיר אטוּם נגדו, קיר עויין, איזה אדם! הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאוּת רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו. המציאוּת פּוקדת: לרַקֵּעַ אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר..."

 (מתוך דברי תודה שאמרה אסתר ראבּ בטקס קבלת פרס חולון לספרות ב-2.2.64)

בַּמִּלּוֹנִים נִקְרָא שָׂדֶה

שֶמָּה שֶנִּזְרַע בּוֹ נוֹעַד לְהַשְבִּיחַ

אֶת טִיב אַדְמָתוֹ בַּשָּנִים שֶתָּבוֹאנָה (נֹאמַר קִטְנִיּוֹת) כְּתַמְרִיץ לְפִרְיוֹן

בַּשֵּם הָאֲרַמִּי וְהָאַרְכָאִי כָּל-כָּךְ "כְּרָב", אַךְ בֵּין הַפָלָחִים הַמְּבַתְּקִים אֶת רְגָבֶיהָ

שֶרֵיחַ הַשָּׂדֶה וְלֹא רֵיחוֹת הַלֶּקְסִיקוֹנִים נוֹדֵף מֵעֲגָתָם כְּמוֹ נִיחוֹחָיו שֶל הַדָּגָן

נָפוֹץ הִגּוּי אַחֵר, שֶבּוֹ הַ"כְּרָב" הוֹפֵךְ לִ"כְּרַבּ"

בְּמִין דָּגֵש גְּלִילִי שֶל הָעִבְרִית הַיַּבְנְאֵלִית

בָּהּ נֶהֱגֵית הַ"בֵית" כְּ"בֵּית" וּבָהּ מֻטְעָם הַקֶּשֶר

שֶל חֶבֶל-הַטַּבּוּר שֶבֵּין אָדָם לָאֲדָמָה.

וְזֹאת, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, עַל אַף לֵחָהּ וְנִיחוֹחָהּ

אֵינָה זוֹכָה בְּשוּם פָּנִים לְהוֹקָרַת רוֹאֶיהָ

אֶלָּא מִקֵּץ שָנִים רַבּוֹת, בְּצֵאת צִדְקָהּ כַּנֹּגַהּ       

לְעֵין דּוֹרוֹת בָּאִים בָּהֶם נֶחְשָׂף לְכָל סַפְקָן

כָּל עֹצֶם תְּרוּמָתָהּ לְשִפְעָתוֹ שֶל הַיְּבוּל

עַל אַף קֵהוּת חוּשֵי הַצָּתָתָן הַמְּאֻחֶרֶת

שֶל שְלוֹש הַצָּרֻיּוֹת, צָרוּת-מוֹחִין, צָרוּת-הָעַיִן

וְצָרוּתָהּ שֶל הָאָפְנָה בָּהּ כָּל חָרִיג נִדּוֹן

לֹא בְּעֶטְיוֹ שֶל סַךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו וְחֻלְשוֹתָיו

כִּי אִם, לְהֶפֶךְ, דַּוְקָא בִּזְכוּתוֹ הַלֹּא מֻכְחֶשֶת

שֶל הַגָּדוֹל בֵּין כָּל יִתְרוֹנוֹתָיו: יִחוּד מֻפְלָא זֶה

שֶכָּל הַמִּתְעַלְּמִים מִמֶּנּוּ מַפְלִילִים מֵרֹאש

אֶת כֹּשֶר-שִפּוּטָם הַמִּתְגַּלֶּה בְּדִיעֲבַד

כַּאֲטִימוּת מוֹחָם שֶל הַהוֹלְכִים בַּסָּךְ כְּעֵדֶר

בִּתְוַאי כָּבוּש מֵרֹאש שֶכָּל צוֹעֵד שֶלֹּא בַּתֶּלֶם

הַצָּר אַךְ גְּבַהּ-הָרֵיטִינְג מְקֻטְלָג בּוֹ "מַאלְטָה יוֹק".

כִּי זוֹ דַרְכּוֹ מֵאָז שֶל כָּל קוֹנְצֶנְזוּס מְאֻבָּן

שֶלְּעוֹלָם יוֹסִיף אֶת חֵטְא סַמְיוּת-הַלֵּב עַל פֶּשַע

תַתְרָנוּתָהּ שֶל הַשִּגְרָה לְכָל בָּשְׂמֵי הַפֶּרֶא

שֶל צִמְחִיַּת-הַבַּר שֶבַּשָּרְשִי וּבָעַצְמִי.

אַךְ זוֹ, חֶלְקַת הַכְּרַבּ, בִּנְשֹב בָּהּ רוּחַ חֲרִישִית

הַמַּרְטִיטָה כְּמֵיתָרִים אֶת רַחַש גִּבְעוֹלֶיהָ

הוֹמָה וּמְעַלְעֶלֶת וְדוֹמָה כִּמְמַלְמֶלֶת

(רַק לַאֲפַרְכַּסְתּוֹ שֶל הַיּוֹדֵעַ לְהַקְשִיב)

כְּמִין יִדְלוּל חָלִיל אַרְצִישְׂרָאֵלִי, יְלִידִי,

חָלִיל שֶהוֹרָתוֹ קְנֵה-סוּף מִגְּדוֹת בִּצּוֹת אוּם-לַאבֶּס

אוֹ מִמְּקוֹרוֹת מֵי הַיַּרְקוֹן בְּרָאס-אֶל-עֵין, אֶת לַחַן

אִוְשַת הַקִּמְּשוֹנִים בִּשְׂדוֹת בּוּרָהּ שֶל הַשִּירָה.

וְכָך הִיא מְיַדְלֶלֶת הַחֶלְקָה הָעֲזוּבָה

לְכָל שֶהִתְנַכְּרוּ לָהּ שְלַל שָנִים כְּפוּיוֹת-טוֹבָה:

הַקִּמְּשוֹנִים

כַּנַחְשוֹנִים הָרִאשוֹנִים

הָיוּ שוֹנִים, כָּל-כָּךְ שוֹנִים מִן הָאָפְנָה

הַחֲרוּזָה וְהַשְּקוּלָה

שֶאֵין בָּהּ סְטַנְזָה שַכֻּלָה

וַעֲטוּרָה לֹא זֵר-חוֹחִים כִּי אִם דַּפְנָה.

אֲבָל עַל אַף חֲמַס-חַמְסִין רוֹעֵץ שֶל שֶמֶש-נְקָמוֹת

וְצִמָּאוֹן וָצוֹם וְעִווּתֵי דִּינָהּ

שֶל הַקּוֹנְבֶנְצְיָה הַפְּרוֹזוֹדִית עָרִיצַת הַמֻּסְכָּמוֹת

שֶהִתְעַלְּמָה מֵרִקְמָתָם הָעֲדִינָה

שֶל חִלּוּפֵי הָאוֹר וָצֵל עַל קְצוֹת חֻדֶּיהָ

הַמִּסְתַּמְּרִים כְּמַחֲטֵי הַדַּרְבָּנִים

שֶל הַשִּירָה הַקִּמְּשוֹנִית – הַיּוֹם יוֹדֵעַ

כָּל בַּר-לֵבָב כִּי הִיא גָבְרָה עַל סַד-זְמַנִּים

שֶהוּא תָמִיד אֶבֶן-הַבֹּחַן הַקָּשָה, הַמַּחְמִירָה

לְמִשְקָלָיו הסגֻלִּיִּים שֶל כָּל שְׂדֵה-זֶרַע אוֹ שְׂדֵה-כְּרַבּ

וּרְאָיָה לְכָךְ כַּיּוֹם הִיא חִבָּתוֹ הַמַּכְמִירָה

שֶל דּוֹר צָעִיר, לוֹ שְׂדֵה-הַכְּרַבּ

הִיא אֶסְתֵּר רַאבּ...

* * *

יוסי גמזו

תַחֲזִית מֶזֶג הָאָבִיב...

הָאָרֶץ הַקָּשָה, הַחֲרוּלִית הַזֹּאת, שוֹדֶפֶת

הַטַּל, הַוָאדִיּוֹת וְהַדְּמָעוֹת שֶאֵש תַּחְרֹךְ

מַקְצָה לְךָ, כִּבְדַל-חִיּוּךְ בִּפְנֵי חֻמְרָה זוֹעֶפֶת,

לְרֶגַע

אֶת חַסְדָּם

שֶל הַיִּפְעָה וְשֶל הָרֹךְ.

הָאָרֶץ שֶהַיֵּש בָּהּ מְאֻיָּם תָּמִיד בְּאַיִן

וְלַהַט הַשַּרְקִיָּה כְּמוֹ מוֹחֶה בָּהּ כָּל רָבִיב

נוֹתֶנֶת לְךָ כָּאן, בִּנְדִיבוּתָהּ צָרַת-הָעַיִן

פִּתְאֹם,

כְּהַלְוָאָה קִצְרַת-מוֹעֵד

אֶת הָאָבִיב.

יַפְיוּף,

הָדוּר-נָאֶה,

מַדִּיף נִיחוֹחַ שֶל תּוֹחֶלֶת

מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וְקִנָּמוֹן,

פּוֹרֵשׂ הוּא כְּחֻפָּה טַלִּית-שְחָקִים שֶכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת

עַל כָּל אַשְלָיוֹתֶיךָ שֶצְּחוֹקָן כְּפַעֲמוֹן.

עַל כָּל שְׂרִידֵי הַתֹּם הַיַּלְדוּתִי שֶכֹּה עָמַלְתָּ

לִמְחוֹת אוֹתוֹ מִלֵּב, אַךְ עַל אַפְּךָ וַחֲמַתְךָ

מֻבְרָר לְךָ כִּי כְּלָל וּכְלָל מִמֶּנּוּ לֹא נִגְמַלְתָּ

וְהוּא דָבֵק בְּךָ כְּבֹשֶׂם אַבְקְנֵי פְּרִיחָה.

והוּא צוֹבֵעַ לִכְבוֹדְךָ אֲפִלּוּ אֵיזֶה חוֹחַ

בְּמִין בְּלוֹרִית שֶל פַּאנְק פָּרוּעַ, וּמֵנִיס שֵׂיבָה

מִצַּמַּרְתּוֹ שֶל זַיִת גֶּרִיאַטְרִי רַק בְּכֹחַ

עִקְּשוּת הַכְּלוֹרוֹפִיל בֹּו מִתְחַדֶּשֶת הָעַלְוָה.

כִּי מַרְבַדֵּי כְּחוֹל-סְגוֹל הַתֻּרְמוּס נִגְלָלִים כְּמֶשִי

עַל חַמּוּקֵי הָרֶיהָ הַדְּשוּאִים שֶל אַרְצְךָ

שֶאוֹרְגִּיַּת חַכְלִיל פְּרָגֶיהָ לְהוּבָה כָּאֵש הִיא

וּזְהַב הַחַרְצִיּוֹת מֻתָּךְ בָּהּ כְּחַמָּה שְפוּכָה.

וְהַנְחָלִים מְמַלְמְלִים גְּלִיסַנְדּוֹ פְּרוּעַ-קֶצֶף

וְדֶטֶרְגֶּנְטִים חֲרִיפִים שֶל אוֹפְּטִימִיזְם עַז 

שָׂשִׂים וּמְכַבְּסִים בְּךָ אֶת כָּל כִּתְמֵי הָעֶצֶב

לִבְרַק סִכּוּיֵּיהֶן שֶל כָּל הִזְדַּמְּנֻיּוֹת-הַפָּז.

וּבַשְּוָקִים מֵעַל כָּל בַּאסְטָה שוּב קוֹרְצִים אֵלֶיךָ

פֵּרוֹת-הַצּוּף הַמַּבְשִילִים שֶל מִקְדָּמָה קֵיצִית

כְּמַחְשׂוֹפֵי הָעֲלָמוֹת שֶיֵּש לִקְרֹא כְּבָר, אֶחָא,

לַכַּבָּאִים לִפְנֵי שֶאֵש מַרְאָם אוֹתְךָ תַצִּית...

וְזֶה אֵינוֹ יוֹם-חַג כִּי אִם בְּסַךְ הַכֹּל, בֵּינֵינוּ,

סְתָם יוֹם שֶל חוֹל בּוֹ אוֹר גָּדוֹל בְּאֶרֶץ קְטַנְטַנָּה

מַגְרִיל עַל גְּרִיל שֶל שֶמֶש יוֹם אַפְּרִיל לִמְשֹוֹשׂ עֵינֵינוּ

אֶת גְּדוֹל חַגֶּיךָ בּוֹ כָּל רֶגַע קָט הוּא מַתָּנָה.

אֶת מֹהַל הַצְּמִיחָה הַמִּתְמַסְטֵל בְּךָ כְּיַיִן,

אֶת פַּרְפוּמֶרְיַת בָּשְׂמֵיהֶם שֶל הַשָּׂדוֹת סָבִיב,

אֶת זֶה שֶבָּעוֹנָה הַזֹּאת אַתָּה תָמִיד עֲדַיִן

צָעִיר מַמָּש כְּמוֹ שִיר זֶה

וּמַמָּש כְּמוֹ הָאָבִיב...

* * *

שלמה בר שר אסתר ראב ואהוד בן עזר

באלבומו החדש: "בְּסוֹד תְּפִילַּת עַרְעָר"

עם להקת הברירה הטבעית

"השבוע, ארבע שנים אחרי האלבום הקודם, יוצא 'הלילה', סינגל חדש של שלמה בר והברירה הטבעית מתוך האלבום ה-12 שייקרא בשם השאנטי 'בְּסוֹד תְּפִילַּת עַרְעָר'." ["ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות", 23.4.10, עמ' 3].

אהוד: באלבומו החדש שר שלמה בר את השיר "וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ" מתוך ספר שיריי הנידח "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" [שירים 1955-1995, בהוצאת "אסטרולוג", 2005]. שלוש מילים מתוך השיר והן – "בְּסוֹד תְּפִלַּת עַרְעָר" – נתנו לאלבום את שמו; שלמה בר שר באלבום גם את "שִׁירַת אִשָּׁה" של אסתר ראב, שאותו הלחין לראשונה להופעה עם אלינוער מואב בשנת 1992.

והנה שני השירים:

אסתר ראב

שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֶלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת

וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי!

1969

אהוד בן עזר

וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ

עַתָּה אַזְקִין מוּלֵךְ וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֶמְלֹךְ בְּפִרְפּוּרֵי שְׂפָתַיִךְ בְּסוֹד

תְּפִלַּת עַרְעָר שֶׁלָּךְ, נוֹגֵעַ בְּיָשְׁרֵךְ אֲשֶׁר צָרַב בְּשָׂרִי שָׁנִים כְּרַעַל

פּוֹדֶה נַפְשֵׁךְ מֵאֲחֵרִים וּמְגָּרֵשׁ שֵׁדִים מִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

מַפְשִׁיר זָרֻיּוֹתַיִךְ וּמְלַטֵּף לְמַכְאוֹבֵךְ עָלָיו הֻשְׁלַכְתְּ מֵרֶחֶם –

וְשָׁקֵט שָׁקֵט חֹמֶר דָּמִי, כָּבֵד כְּבַיִת, נוֹצֵר גַּבֵּךְ הַדַּל לְהוֹלִיכֵךְ

אֶל חֲגִיגַת אַחֲרוֹן חֲלוֹמוֹתַיִךְ, לְפַנְּקֵךְ, אִשָּׁה נִצְחִית, יַלְדָּה וְאֵם –

קוֹרֵא אֶת מְגִלַּת חַיַּי בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ, צְחוֹקֵךְ, בִּכְיֵךְ, קְרִיאַת

חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ בָּהּ נִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת עֶשְׂרִים שָׁנָה בֵּין

שָׁרָשַׁי לְשָׁרָשַׁיִךְ. הַקְשִׁיבִי, טוֹב? טוֹב לִכְשֹׁל בְּיִעוּדְךָ

מֵהַשְׁלִים יִעוּד לֹא לָךְ. אִישׁ יִעוּד טִבְעוֹ כִּי יָעַשׂ

לֹא תִּפֹּל עָלָיו אַשְׁמָה. וְשָׁקֵט שָׁקֵט אֲנִי רוֹאֶה מִבַּעַד לְעֵינַיִךְ

אֶת עֵינַי פּוֹסְעוֹת אֵלַי וּמִתְקָרְבוֹת אֵלַיִךְ, כִּמְעַט אֵינֶנִּי אוֹהַבֵךְ

אֲבָל אִתָּךְ גַּם הַמְּעַט לֹא יִגָּמֵר, וְכָכָה אֲנַשְּׁקֵךְ.

אוגוסט 1973

* * *

שאלה לצור שיזף: מה פירוש המילה שאנטי?

לצור שיזף היקר שלום,

שלמה בר הלחין ושר שיר שלי בשם "וככה אנשקך..." –  [כאן בא ציטוט השיר במלואו] הכלול באלבומו החדש, ה-12, אלבום "שייקרא בשם השאנטי 'בסוד תפילת ערער'." [מתוך "ידיעות אחרונות", "7 לילות", 23.4.10]. רציתי לשאול אותך מה פירוש המילה שאנטי וכיצד היא קשורה להגדרה של הכותב בעיתון [הוא, ולא שלמה בר] – לגבי האלבום ששמו לקוח מהשיר שלי.

בהרבה תודה על ההסבר,

אהוד

תשובה: שאנטי – בסנסקריט: שקט, שלווה, מנוחת נפש, התרוקנות הנפש והרגיעה הגמורה.

מקובל כסוג של מנטרה – מילה החוזרת על עצמה בזמן תרגילים יוגיסטים בחלק ההרפייה, תכונה של חכם פרוש – סדהו.

אם השיר מכוון אל המקום בו נגמרת התשוקה ומתחילה השלווה הגדולה – שלוות הנפש אולי בשל כך הוא ניקרא על ידי שלמה בר כך. אם כי אני חושב שיש חלק בשיר שהייתי אולי משייך אותו למושג אחר של הפילוסופיה ההודית – דהרמה. שזה משהו בין גורל לייעוד.

אתה לא חייב לפעול בהתאם לייעודך ולגורלך – אבל אם תעשה כן, יש לך סיכוי לא רע להגיע להארה (נירוונה) – להיות אחד עם מה שמציע לך הגורל או הייעוד.

לצורך העניין הזה אפשר להביא את הדיאלוג היפה בין ארג'ונה הלוחם הגדול לאל קרישנה, ארג'ונה נוהג במרכבתו אל קרב שהוא לא רוצה להילחם בו, וקרישנה מסביר לו את חובת הלוחם אם הוא רוצה להיות אחד עם הדהרמה שלו.

מצד שני, למה להעמיס על שיר פירושים? זה מה שניראה לו, זו מנגינת השיר בעיניו?

יפה.

שבת שלום,

צור

* * *

אלי יזרעאלי

ממש חבל שאתה ממשיך בקו הימני

אהוד היקר,

ממש חבל שאתה ממשיך בקו הימני הדי קיצוני [גיליון 537]. אבי בלאו עשה את תפקידו ולא המציא השמצות, אלא התבסס על מסמכים צה"ליים, המראים כי צה"ל פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ. פעולתו של בלאו מבורכת ודעתי על ענת קם כבר הובעה בפניך ואכן הייתי מעניק לה פרס ישראל. היא בחורה ראויה. זה אומר הכול מבחינתי.

בעניין "הארץ" ובית הדפוס שלו – אין בית דפוס שהיה מסרב להצעה זו שהינה כלכלית. אדלסון היה מסתדר גם אלמלא "הארץ" היה מדפיס את עיתונו. הוא היה יכול לגרד את תחתיות מכנסי ההתעמלות שלו כדי להקים בית דפוס משלו, על כן, אם כבר, עדיף ש"הארץ" ירוויח מכך.

אני מסכים איתך ש"ישראל היום" עיתון מיותר ומגמתי-ביביסטי. אני בהחלט מקבל את קביעתך כי "הארץ" עיתון לאינטלקטואלים ואני גאה בכך, כיוון שזה העיתון היחיד אותו אני מסוגל לקרוא. אגב, לאחרונה נתקלתי בו בשמך, יותר מפעם, בכתבות המתארות את "היום לפני..." שאפּו.

וחוץ מזה עצמאות שמח. נקווה (לפחות משהו משותף לנו), שכל עלילות הדם כנגד אולמרט (ואני כבר רואה סדקים במתקפות כנגדו) תתפוגגנה ותהיינה כעפרא דארעא וכענן האבק המתפוגג, לאחר שיצא את לועו של הר הגעש באי הקרח.

להתראות,

אלי יזרעאלי 

* * *

למורין היקרה ולבני המשפחה

אתכם באבלכם הכבד על מות

שלמה בסן

הבמאי, השחקן והמורה הנערץ לתיאטרון

* * *

מיכל סנונית: איך זה נעדר מהם יעקב שבתאי?

ברכות מכל הלב לנורית גוברין עם קבלת אות יקיר תל-אביב. אולם למקרא דבריה היפים תמהתי איך זה, איך זה, איך זה נעדר מהם יעקב שבתאי וספרו המופלא "זיכרון דברים" – שהוא הכי תל-אביבי שרק אפשר? רחובותיה של העיר, נשימותיה ובניה זכו לביטוי מרהיב ומיוחד בכתיבה רבת כישרון של סופר תל-אביבי זה.

מיכל סנונית

אהוד: יורשה לי לומר שאני מאוד לא מתפעל מהרומאנים של יעקב שבתאי ואני גם לא מסוגל לקרוא טקסט פרוזה שכולו פיסקה אחת מתחילת הספר ועד סופו, אלא אם כן יתגלה כתב-יד גנוז של דוסטוייבסקי, וגם אז כדאי לחלק אותו לפסקאות [אבזצים – זיחים].

למיטב ידיעתי נורית גוברין הוגבלה מאוד בדקות שניתנו לה לברך בשם הזוכים, כך שגם מה שקראת הוא רק חלק מדבריה בעל-פה. יכולתי לשלוף לך כאן עוד כמה סופרים שכתבו על תל-אביב ולא הוזכרו, יורם קניוק, יהושע קנז, נתן שחם, דן צלקה, אהרן אלמוג, בנימין תמוז ועוד רבים אחרים, שאינם נופלים ואולי גם עולים באמנותם התל-אביבית על יעקב שבתאי.

* * *

עזרא דלומי

אולמרט הציע 99% ואף יותר – תגובה לרון וייס

אני מתפעל לפעמים מן האוטומטיות שבה אנשים כרון וייס [גיליון 537] דוחים את הגירסאות הישראליות למו"מ עם הפלסטינים, ובעוד יותר אוטומטיוּת מגייסים את גירסאות הכיסוי הפלסטיניות.

אז הנה תמצית הראיון שהעניק צאא'ב עריקאת, בהתייחסו למו"מ עם אולמרט. התרגום המלא נמצא באתר www.memri.org.il – ב-25 ביוני פרסם היומון הירדני "אל-דוסתור" ריאיון עם צאא'ב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ ברש"פ. עריקאת גילה כי הממשלה הקודמת בראשות אהוד אולמרט הציעה ליו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, 100% מן השטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים, אך הרש"פ אינה מוכנה להסכים לחילופי שטחים לפני שנקבעו הגבולות ולפני שהיא החילה את ריבונותה על השטחים הללו. לדבריו, ישראל ממילא נסוגה מעמדותיה עד שהסכימה לוותר על 100% מן השטח, כך שאין לפלסטינים סיבה להיחפז בקבלת הצעותיה. הוא הדגיש כי הפלסטינים לא יסתפקו בזכות שיבה או פיצויים אלא ידרשו זכות שיבה ופיצויים.

לשם קיצור הנה כמה מדברי עריקאת שנאמרו בראיון: "בעיית הפליטים לא נוצרה כתוצאה מרעידת אדמה, סערה, הר געש או שיטפון, יש גורם שיצר אותה. לפני שמדברים על הדין הבין-לאומי צריך להגדיר את אחריותו של הגורם הזה ועל ישראל לשאת באחריות. למקבל ההחלטות הפלסטיני אין זכות לקבוע את גורל הפליטים, ורק הפליט יכול לקבוע את גורלו בעצמו. אין זו זכות בין-לאומית. לפליט שמורה הבחירה לחזור לשטח ישראל, לחזור לפלסטין או להישאר במקומו ולכל סעיף יש פיצוי. לא שיבה או פיצויים אלא שיבה ופיצויים. אם ישראל תכיר באחריותה והעולם ירצה לפתור את המחלוקת צריך ליצור מנגנון בין-לאומי שישא בנטל. להערכתי אנו מדברים על 140 מיליארד דולרים... לאן הגיע המו"מ עם הצד הישראלי? בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66% [מן השטח], בקמפ דיוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו? לא יהיה הסכם יציב אם הוא לא יתבסס על הדין-הבין-לאומי או על הצדק."

אני מקווה שווייס יאמין כי מדובר בראיון אותנטי.

* * *

אסתר גולדנברג: בכל בנק אתה פותח חשבון

לאהוד בן עזר שלום רב,

היום קיבלתי את הגיליון הראשון במישרין ממך [גיליון 537].  אני מוצאת ב"חדשותיך" חומר חדשן רב. איפה הייתי קוראת את דברי גוברין על תל-אביב?

על גב' קרוק – רבים ממשפחתי נספו בגטו וילנה?

את הגיונו השיגעוני של זאב גלילי קראתי בעניין רב ב"מקור ראשון".  היתה לשון-העצב שהוא איננו עוד, ולכן נעלם מדורו. איזו בשורת חיים!  

לפני שנים למדנו שנינו עם אריה טוויג ו[אברהם] נוריאל ואחרים  בשיעורי קבלה [אצל גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים. אב"ע]. בגללך יש לי חשבון גם בבנק לאומי וגם בנק בפועלים – בזבוז זמן – כי סיפרת לי, ליד בנק לאומי ברחביה, שבכל בנק אתה פותח חשבון.

מאלפת במיוחד הייתה הרשימה על משפחת ציז'יק-אטקס.  נעמי ציז'יק הייתה מורתי. באותו גיליון התוודעתי אל מפעלך החרוץ והמתמיד.

הגיליונות מעניינים, בכל אחד יימצא משהו חשוב אישית. מעניין מאוד ומגלה טפחיים שנשכחו. 

בתודה,

א' 

אהוד: בירושלים היה לי רק חשבון בנק אחד, בסניף הקטן של בנק יפת של הייקים [בחדר וחצי בבניין שליד בנק לאומי] ברחביה, שאותו ניהלה גברת דגני (שלימדה אותי לחסוך), יחד עם הפקיד האחד והרזה שלה.

בנק יפת, לאחר גלגולים אחדים במשך השנים [בנק אמריקאי-ישראלי] – נבלע, ואני עימו, בבנק הפועלים. אך בזכות המיסתורית יש לנו כל השנים גם חשבון באפ"ק [לאומי].

* * *

אורי הייטנר: פורעי יצהר הם אוייב פנימי

* ברכות חמות לנורית גוברין לקבלת העיטור "יקירת ת"א". תודה לנורית על שטיהרה את "אליק נולד מן הים" מהפרשנות הכנענית שהודבקה לו. שמיר עצמו, כל חייו, נאבק בפרשנות הזאת, ללא הצלחה יתרה.

* ההשוואה שעשה אהוד בין פורעי יצהר לחמאס [גיליון 537] עושה חסד עם מטורפי יצהר. חמאס הוא האוייב, ואין לי כל ציפיות מהאוייב. פורעי יצהר הם אוייב פנימי, וזה הרבה יותר גרוע. במקרה זה מדובר גם בבוגדים. יש להבהיר – מי שפוגע בצה"ל הוא אוייב. יש להתייחס אליו כאוייב ולהפסיק לנהוג בו בכפפות של משי. חשוב מאוד לעשות הבחנה ברורה, בין 300,000 המתנחלים, שרובם ככולם אזרחים נאמנים ופטריוטים אמיתיים, לבין אותם מאות מטורפים.

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר

ערבים הורגים ערבים

האם רצח של 72 אנשים ביום אחד, בעיר אחת – זוהי ידיעה חשובה? אם אתם קוראים את "העיתון של המדינה", אם את המידע החדשותי שלכם, מהארץ ומהעולם, אתם שואבים מעמודי "ידיעות אחרונות", למשל – כי אז יש לי חדשות בשבילכם. אינכם יודעים כלל וכלל, כי ביום שישי נרצחו כמספר הזה אזרחים עיראקיים חפים-משפע בסדרת פיגועים שהתרחשה בבגדאד.

לדעת עורכי-החדשות בעיתון זה, זו כנראה אינה ידיעה שצריך לבזבז עליה כמה אינטשים יקרים בעמודי החדשות. אם מנסים להיכנס לעורם של העורכים, אפשר אולי לשער מה חשבו בדסק במוצאי שבת, כשהידיעה היתה מונחת לנגד עיניהם: מדובר בפיגועים מחוץ לתחומי ישראל... נהרגו ערבים... זהו עניין של יומיום... ישראלים אינם מעורבים... זוהי ידיעה שאפשר לוותר עליה... וכו' וכו'.

כיוון שאיני מטיל ספק במידת מקצועיותם של עורכי החדשות בדסק "ידיעות", אני מוציא מראש מכלל אפשרות, שפשוט פיספסו (דבר שקורה לעיתים) את הנושא, שהיתה כאן רשלנות, והידיעה נשמטה אך בטעות מעמודי החדשות. יש להניח, שלא זה המקרה. כנראה הופעל כאן שיקול עריכתי במודע ואולי אף היתה כאן כוונת מכוון, שהידיעה "לא חשובה" דיה, "לא מעניינת" דיה, "לא מחדשת" דיה. בקיצור – לא סיפור שמעלה רייטינג.

מי שעבד אי פעם במערכת חדשות יודע גם יודע, כי ערב אחד בדסק אינו דומה למישנהו. ידיעה כלשהי שלא תתפרסם בגיליון המחרת, עשוייה להתפרסם ביום אחר, אילו קרתה ביום אחר, רק משום ששאר החדשות באותו יום לא דחקו אותה החוצה משיקולי עודף התרחשויות חשובות, חוסר מקום, וחשיבות פחותה יחסית. כלומר, בדרך כלל הסיבה להכללת ידיעה, או למניעת פירסומה – הינה טכנית גרידא.

כשפותחים את עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מיום ראשון, וקוראים את מגוון החדשות שמביא העיתון לקוראיו, גם עין בלתי מקצועית תבחין, שידיעות רבות, שמצאו מקומן באחד מ-28 עמודי החדשות, פחותות בחשיבותן מהידיעה בדבר 72 נרצחים בבגדאד. גם אין צורך להוציא ידיעה כלשהי מן העמודים כדי לאפשר את הכללת המידע הזוועתי מעיראק. פשוט מקצרים את אחד הסיפורים ומפנים שטח לעוד ידיעה, לעוד כותרת, בוודאי כאשר מדובר בסיפור קשה – שורת הפיגועים שקטלו עשרות מתפללים מוסלמים ביום השישי השחור בבגדאד.

כל זה מוביל אותנו למסקנה, שלא במקרה הועלמה הידיעה על הפשע הכבד בבירה העיראקית המדממת – מידיעת קוראי "ידיעות אחרונות". הללו, אם אינם מאזינים לרדיו, או אינם קוראים עיתון אחר, לא שמעו ולא קראו כי בשעה שברחובות תל-אביב חגגו המונים את תחילת הקיץ, וטוב שכך, הרי ברחובות בגדאד, הרחוקה מהעין והרחוקה מהלב, היו מוטלים על הרצפה עשרות רבות של זקנים, נשים וטף, ליד המסגדים ובשווקים, רובם ללא רוח חיים.

ומדוע בעצם אנחנו מתרעמים? מדוע חשוב לנו לדעת מה קורה בארץ אחרת, מדינת אוייב, ולא באשמתנו? מה זה נוגע לנו שמכוניות תופת, מתאבדים – מבצעים את הפשעים הללו בעיראק, בפאקיסטן, באפגניסטן או באלז'יר? מה איכפת לנו שבדארפור שבסודאן מתרחש רצח עם, מיליונים מתים בחרב וברעב? מה זה נוגע לנו שערבים הורגים ערבים?

וזוהי בדיוק הנקודה. זהו עיקר חשיבותן של הידיעות הנוראות הללו המגיעות מתחומי מדינות ערב והאיסלאם. ידיעות בדבר מעשי רצח וחיסולים, ללא חשבון, ללא אבחנה, של מוסלמים בידי מוסלמים, ערבים בידי ערבים, עניין של כמעט יומיום. ידיעות שממחישות לנו, היהודים, בפני איזה אוייב מאיים ורצחני אנו עומדים, בפני מי אנו מתגוננים ומדוע אסור לנו להרחיק לכת בוויתורים כלפיו.

שהרי אם כך נוהגים ערבים באחיהם, אם ערבים מחסלים ערבים על לא עוול בכפם, נקל לשער באיזו שקיקה היו מבצעים את זממם ביהודים, אילו רק נתאפשר הדבר בידם. והם אכן ניסו, ביצעו והצליחו בעבר הלא-רחוק. הם הרגו בנו, באותם אמצעים בדיוק – מחבלים מתאבדים שפוצצו עצמם באוטובוסים ובמקומות הומי אדם, בתל-אביב ובירושלים, בצמתים סואנים ובשווקים; ומשגרי טילים לעבר ישובים וכפרים, במטרה להרוג יהודים.

עתה, משישראל למדה להתגונן בפני הרוצחים הללו, בין השאר באמצעות גדר ההפרדה היעילה שיש מי שרוצה להפילה – תאוות הרצח המוסלמית מופנית כלפי האחים המוסלמים, שיעים נגד סונים, ולהיפך. הטרור הערבי אינו פוסק, הגם שהוקהה חודו כנגד שנוא נפשם העיקרי, העם היהודי ומדינתו.

וזהו הלקח החדשותי העיקרי, שיש ללמוד מן הידיעות הממשיכות לזרום אל מערכות החדשות בדבר פיגועים המתרחשים חדשות לבקרים במדינות ערביות. הידיעות הללו חשובות כשלעצמן – גם אם הן מתחילות לשעמם בשיגרתן את עורך-החדשות המנומנם בדסק של "ידיעות" או של כל עיתון עברי אחר. מה שיותר חשוב – הן ממחישות לנו, אזרחי ישראל, שוב ושוב מול איזה אויב שטוף תאוות-רצח אנו ניצבים.

גם אם ממשלה ישראלית תעשה את מלוא הוויתורים הנדרשים, תחתום על הסכמי שלום, ספק אם השלום האמיתי יושג אי פעם ואם יושם קץ אחת ולתמיד לשפיכות הדמים. כנאמר על-ידי בעלי הדבר עצמם: "דת האיסלאם בסייף."

   האם את זה מנסה "ידיעות אחרונות" לטשטש ואף להסתיר מידיעת קוראיו? 

* * *

מרק הסנר: שתי שורות לאורי תובל, סגן עורך המוסף

ראיתי אתמול, בערב יום הזיכרון, את הכתבה המשודרת על משפחת פרץ, זו שבפלצנותך חוצפתך וטפשותך קראת להם פשיסטים וג'יהדיסטים. קמתי להצדיע לכל אותם מנויי "הארץ" (כעת הם כבר מנויים לשעבר) שביטלו בגללך את המנוי שלהם וזה כולל גם את אשתי שתחיה.

 ולאהוד בן עזר ייאמר: אתה טוען שלא לבטל את המנוי לעיתון הזה כי יש להילחם בדעות המובעות בו מבפנים, אבל כבן מושבה אתה ודאי יודע שכאשר בור ספטינג מלא, אין ברירה אלא לרוקן אותו.

מרק הסנר

* * *

שני שושנים

מאוצר  השירים של המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא

מועדון "צוותא" שמח להזמין את אוהבי הזמר הישראלי לדורותיו למופע המוקדש לשירים המוכרים והאהובים של אורלנד וזעירא

"שני שושנים" ועימם "היו לילות", "עמוק עמוק העצב בעיניים", "השיר אליך" וגם "אני נושא עימי", "מיהו המיילל ברוח", "לילה לילה", "מה אומרות עינייך", "היה או לא היה", "הי ציוניוני הדרך" ועוד

בסך הכל 25 שירים מן המיטב שבמיטב

משתתפים: ששי קשת, מיטל טרבלסי, חמי רודנר, לירון לב, עדי בוסקילה,

כפיר אפשטיין, ענת חיטמן, כנרת לימוני ורביעיית גרמ'י

מנחה: דן כנר.

ניהול מוסיקלי, עיבודים ופסנתר: אילן גלבוע

אקורדיאון: עוזי רוזנבלט

עורך: גלעד בן שך

יום שני , 28/6 בשעה 20:30, אולם לולה

מחיר מיוחד עבור קוראי "חדשות בן עזר" 85 ש"ח במקום 100 ש"ח

כרטיסים בקופות צוותא ת"א, טל. 6950156

* * *

באבל על מותו של רו"ח יגאל גוזמן

נשיא לשכת רואי חשבון בישראל

יו"ר הוועד המנהל של מוזיאון נחום גוטמן

מותו בטרם עת הוא אבידה גדולה למוזיאון

ולאוהבי נחום גוטמן ויצירתו, ואנחנו בקהלם

* * *

יהודה סגל: החומר מעניין וכתוב ברמה מקצועית

אהוד בן עזר שלום רב,

ראשית ברצוני לברך אותך על העבודה היפה והחשובה שהנך עושה למען הציבור בארץ. החומר מעניין וכתוב ברמה מקצועית עם תכנים מעניינים וחשובים.

אודה לך אם תשלח לי במייל חוזר את הצרופה "תפוחי זהב במשכיות כסף".

בתודה מראש, ישר כוחך!

יהודה סגל

* * *

לכל המעוניין!

אמיר מילשטיין מעונין להשכיר את ביתו בניוטון (פרבר של בוסטון)

לתקופה שבין ה-10.7.10 ל-20.8.18 (כולה או חלקה)

הבית כולל:

1. בייסמנט – אולם וחדר שינה

2. קומה א – סלון, מטבח, חדר אוכל, שירותים

3. קומה ב – 3 חדרי שינה, שירותים

התעריף: 600 דולר לשבוע.  כולל מכונית – 650 דולר לשבוע

לפרטים התקשרו אל שפי או נח – 03-6201921

כל הקודם זוכה!!!

* * *

שוד ושבר!

בעקבות "עימות" גלילי-אנלין, או משהו כזה, שלא היה ולא נברא, יש הפנייה לאתרו של גלילי עם צילום עזריאל קרליבך מ-42'. כצלם מוזכר וולטר קלוגר.

דומה שלא היה ולא נברא צלם עטור שם זה, וקרוב לוודאי שהכוונה לזולטן קלוגר המהולל, שצילומיו המשובחים מופצים עד היום ברוחב לב על-ידי לע"מ.

כלומר, יש מקום להיגיון בפרטים, לא רק בשיגעון.

קורא

* * *

דן אלמגור

אולי ענני האבק הראשונים מאיסלנד גרמו לבלבול בשמות? [עדנה במקום ענת]

אהוד,

מנפלאות הר-הגעש האיסלנדי?

ביום שישי, 9 באפריל, בשעה 10.30 הזכרתי מיד בתחילת הופעתי במועדון "צוותא" בתל-אביב שאת המצגת הכינה, כתמיד, מזכירתי הנאמנה, ענת, והוספתי: "אני מקווה שאיזכור השם 'ענת' אינו כיום בגדר עבירה ביטחונית." אף הזכרתי מיד בהקשר זה את "בית יונתן" (פולארד). עוד באותו ערב הגעתי ללונדון, ומשם כתבתי לך מאוחר יותר את מכתבי [גיליון 536].

הייתכן שהבדל הזמן בן השעתיים בין תל-אביב ללונדון, או טראומת ביקורת-הגבולות, ואולי ענני האבק הראשונים מאיסלנד (שאיש לא ידע עדיין על קיומם), הם שגרמו לבלבול בשמות? אחרי הכול, גם במשרדי (אליו חזרתי אתמול) וגם במשרדי המערכת שלכם קשה, נדמה לי, להתעלם מן השם ענת.

אהוד: הלוואי שזו היתה הטעות היחידה שלך באותו מכתב.   

* * *

הרצאות אהוד בן עזר

1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קוראים רבים שואלים במה אפשר לגמול לנו על משלוח החינם של המכתב העיתי. ובכן, אין צורך לשחד אותנו בכסף, במזכרות, במזכִּירוֹת, בקופסאות סיגרים, בשעונים, בעטים נובעים או בקוטלי מונדיבושקעס. מספיק אם יקנו דרכנו או יזמינו בחנויות או בשבוע הספר הקרוב

את "ספר הגעגועים" שלנו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "ביהמ"ש האריך בשבוע את מעצרו של יהושע פולק. קודם לכן האריך את מעצרו של מאיר רבין, החשוד בתיווך בין נותני השוחד למקבליו." ["הארץ און-ליין", 22.4]. התחזית שלנו: מאחר שמדובר בעצורים חרדים ובקהל תומכיהם ורבניהם, שכבר באו גם לבית המשפט כדי להפגין ולחזק את ידיו של פולק, סגן ראש העיר ירושלים בעבר, ושל המאכער הכיפתי מאיר רובין – – הקואליציה של נתניהו צפוייה להתפרק, ואנחנו עלולים להימצא בתוך כשנה במערכת בחירות חדשה אשר במהלכה תישכחנה מרבית פרשות השחיתות הנוראות המתגלות חדשות לבקרים – לבד מפרשת השחיתות הסידרתית של אולמרט, המטופחת, תופחת ומתנפחת מדי יום – כדי להבטיח שלא יחזור לפוליטיקה!

* מדוע נפסקו פעולות הטרור של המתאבדים הפלסטינים? ובאמת, למה להם? טפטוף הרקטות, הטילים ופצצות-המרגמה – יכול להרוג למענם ישראלים ולהזיק לישראל בצורה הרבה יותר בטוחה, ואילו ארסנל הנשק תלול-המסלול שלהם, הגדל והולך בלבנון, בסוריה, בסיני וברצועת עזה – יאפשר להם הרג ישראלים גדול פי כמה כאשר תפרוץ שוב מלחמה.

תאמרו: אבל הלא כידוע אנחנו נהרוג בהם אז פי כמה וכמה! – אז מה? איכפת להם? יזכו שוב באהדת העולם ואובמה, ובדו"ח גולדסטון נוסף! סאדאת חברנו היה מוכן להקריב מיליון חיילים מצריים לשחרור ירושלים הכבושה! – ומצד שני, למה להם להרוג אותנו אחד-אחד במחיר חייהם המתאבדים – אם הם יכולים לקוות כי בבוא היום ו בעזרת איראן יהרגו את כולנו יחד מבלי שיפלו קורבנות רבים מדי מצידם?

* בחשאי בחשאי מלאו במרס השנה 75 שנה עד 120 שנה לאחד האנשים היחידים בישראל שהוא טייקון בתחומו, ממש ללא תחרות, בן אדם אשר חרף הפופולאריות הרבה שלו לא הואשם בקבלת שוחד וכנראה גם לא יואשם בעתיד – וזאת למרות שברשותו אחת הספריות החשובות והנדירות ויקרות הערך ביותר בישראל (אף יותר מערך אוסף העטים הנובעים של אהוד אולמרט או אוסף השעונים של אהוד ברק או אוסף הפרדסים של אהוד בן עזר) – הלא הוא האחד והיחיד, חביב הקהל הישראלי, בן אדם מקסים וגם מדהים בשפע ידיעותיו, בן אדם שהכול מפרגנים לו – אליהו הכהן!

* אנחנו לא שמים קצוץ על כל המשאים-והמתנים שיתקיימו או לא יתקיימו עם הפלסטינים בעתיד הקרוב או בעתיד הרחוק על שתי מדינות לשני עמים [ישראל והמוקטעה ברמאללה, שרק עליה שולט אבו מאזן] – כדי לקדם את האיום הגרעיני הנשקף מאיראן – ממש כשם שלא יָצא שום דבר טוב מהמשאים-והמתנים בעבר, לבד משפך דם נוסף – ואנחנו גם לא שמים קצוץ על האיומים האידיוטיים של חלק משרי ומח"כי העבודה לפרוש מהממשלה אם לא תהיה "התקדמות"! – איזו התקדמות? לכל היותר יצליח אובמה לסחוט עוד ויתורים אחדים מנתניהו, מה שיחליש עוד יותר את מעמדה של ישראל בקרב המוסלמים, הערבים והפלסטינים וירחיק עוד יותר את השלום, שגם כך אינו בר-השגה. העתיד המדיני והביטחוני במזרח התיכון אינו צופן שום דבר טוב. לכל היותר עוד יהיה כאן הרבה יותר גרוע מהמצב הנוכחי כי אובמה ודרכו הצ'מברלינית הם אסון לעולם החופשי!

* ערב האינתיפאדה השנייה, בספטמבר-אוקטובר 2000, היה מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה טוב יותר משהיה ומשיהיה אי פעם  – תעסוקה כמעט מלאה, יישות פלסטינית אחת ולא מחולקת, מדינות המערב השקיעו בסיוע להם כמיליארד וחצי דולר – שנמוגו כמעט כליל במהלך האינתיפאדה, לבד מהסכומים שמנהיגיהם המושחתים, דוגמת ערפאת, שדדו מהם והפקידו בחשבונות פרטיים בשוויץ, כספים שמהם נהנית עד היום מלכת פלסטין בגולה, סוהא ערפאת, שגם היא שמה ידה על השלל! – וזאת לידיעת המאמינים בכך שרווחה כלכלית אצל הפלסטינים תמנע את הטרור מצידם!

* חיפשתם את שמנו במודעה על פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים, בייחוד לאחר שמצאתם שם סופרים עבריים שמעולם לא שמעתם עליהם או לא הצלחתם לקרוא את ספריהם? חבל על הזמן. את שמנו לא תמצאו. אנחנו הנידחים לא נחשבים סופרים עבריים. חוץ מזה אנחנו גם לא בין הסופרים המוטבים והמגינים על הקרן לישראל חדשה. טוב לנו בישראל הישנה המתקיימת ללא הכספים של שונאינו ומשטינינו.

* נחום ברנע: "הסכם שחתמה הפרקליטות עם עד המדינה [בפרשת הולילנד-אולמרט] –שאין לו כמעט תקדים בנדיבותו: נוסף למשכורת של 15 אלף שקל לחודש עד סוף חייו, העניקה לו המדינה, כפי שדווח, פטור מחובותיו לרשויות המס, שהגיעו למיליונים, והטיחה לכסות את חובותיו לשוק האפור, שהגיעו גם הם למיליונים, לפטור אותו מאגרות בית משפט, ועוד." ["המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 23.4.10].

חרף העזתו ואומץ-ליבו של ברנע לכתוב משהו בזכות האסקופה הנדרסת אולמרט – הוא לא ציין כי לפי ההסכם של הפרקליטות עם הז'וליק הסחטן עד-המדינה עלום-השם – הלה גם קיבל בהשתדלותה חנינה מהרשויות בארה"ב על שהשתתף יחד עם הז'וליק מוריס משה טלנסקי בהכאת רופא-השיניים היהודי הקשיש (של טלנסקי) – וכי העדויות של שניהם, שנועדו ונועדות בעיקר כדי להדיח את ראש הממשלה המכהן אולמרט ולהרשיעו לאחר ההדחה – היו, והינן  עדיין, עדויות לא אמינות ומלאות חורים – שתתפוררנה בנקל, כאשר בית המשפט יסיים לדון בהן במועד של כשנה-שנתיים לפי שייבנה בית המקדש השלישי, אם בכלל!

* ירון שני, הבמאי השני של "עג'אמי" על עג'אמי, (הסרט החצי-ישראלי והדוקומנטארי-כביכול המספר על המסכנות המוסלמית בשכונת העוני הנורא ביפו, על הרעב, הפיגור, הכיבוש, הקיפוח, הפרימיטיביות, הפער הגדול בעולם בין עניים לעשירים, הרצחנות, השקיעה בסמים ובפשע, האנאלפאבתיות, דיכוי הנשים ומילתן בילדותן, שחיטתן בגין "כבוד המשפחה", כפיית התכסותן ברעלות, העריצות המשפחתית והשבטית, הקנאות הדתית, בעילת הנערים, הכיבוש, המגורים הנוראים באוהלים, בצריפונים, בפחונים ובבתי קברות, היעדר ההשכלה, היעדר זכויות אזרח בסיסיות כגון התארגנות מפלגתית ובחירות חופשיות, היעדר תשלומי ביטוח לאומי, היעדר הבטחת הכנסה ותשלומי סעד ורווחה, תמותת תינוקות גבוהה, בתי-חולים ברמה נחותה, הכיבוש – כל אלה, שהם התנאים הנוראים והקשים ביותר לערבים ברחבי המזרח התיכון, הם כאן, כאן – בעג'אמי, באשמת ישראל ועיריית תל-אביב-יפו! – ועליהם כמובן מספר הסרט – )

ירון שני: "בחוץ, ישראל הולכת מדכי לדכי וכשאני מסתובב בעולם אני מאוד מרגיש את זה. יש פה קונפליקט עקוב מדם בין מדינה לבין פליטים ולבין רשות מפורקת שנלחמת בעצמה. זה סוג של מערב פרוע שתמיד יסתכם במאבק בין טנק משורין לבין ילד עם אבן ואנחנו הישראלים לא תמיד רואים את זה. יש לנו קונפליקט קשה מאוד שמכתיב את היחסים שלנו עם כל העולם וכמו שאני רואה את זה, יש לו שתי תשובות: או שתי מדינות או מדינה אחת. אין עוד אופציה. הדמוגרפיה מדברת ובסופו של דבר יהיה פה עם קטן ששולט שלטון צבאי על עם גדול, והעולם לא ייתן לזה לקרות. כבר עכשיו זה מתחיל להתפרק. צריך להחליט על כיוון, על איזושהי תקווה." ("עכבר העיר", 23.4.10).

האם "איזושהי תקווה" היא הקולנוע הפרו-פלסטיני שנוצר בישראל ומלכלך עליה על חשבונה בתקווה ש"כבר עכשיו זה מתחיל להתפרק"? – שהרי ברור לכל אידיוט כי מוטב עם קטן ששולט על עם גדול מאשר עם גדול ששוחט עם קטן!

* הביקורת הקטלנית, שבה התקבלה בתקשורת תוכניתו של אלי יצפאן עם שמעון פרס בבית הנשיא, ששודרה במוצאי יום העצמאות – גורמת לנו לחזור ולומר שזו היתה תוכנית עברית מעולה, אות כבוד למוסד הנשיאות, לפרס וליצפאן ולכל מי ששיתפו עימם פעולה. אנחנו יכולים להעלות על הדעת רק נשיאים כיצחק נבון או עזר וייצמן, שהיו מסוגלים לשיתוף פעולה קומי, פארודי, חכם ושנון כמו זה ששודר, ושהוסיף כבוד ופופולאריות למוסד הנשיאות.

* קישור לסרטון המרתק "ילדי היטלר": Click here: hitler's children

* מי יגזור קופונים מהתוכנית ההזוייה החדשה של עיריית תל אביב להרוס את הטיילת הקיימת, שבה הושקעו עשרות מיליוני שקלים, ולבנות במקומה טיילת חדשה, מכוערת ומשתלטת על שטחי חוף החול הנהדרים? האם הם אלה שכבר גזרו וגוזרים קופונים מהרס היכל התרבות? למה אתם מחפשים שחיתות רק בירושלים – כאשר הטמטום האורבאני של "לבנות את הבנוי" משתולל בתל-אביב לנגד עיניכם?

* מעלילות השגחת "בד"ץ העדה החרדית ירושלם" על הכשרות: "המשגיחים מקפידים עד כדי תפלות. הם דורשים, למשל, שהגויים ששואבים מים מינרליים ממעיין בשווייץ לא ישאבו את המים בשבת. כדי לוודא את הדבר, חייבים לשלוח משגיח שישגיח." [נחום ברנע, "המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", 23.4.10].

אז איך אפשר שלא להיות אנטישמי לנוכח ההשתוללות של עלוקות אלה, המייקרות את המוצרים שאנחנו קונים וחיות על חשבוננו? 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,185 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל