גיליון מס' 539

תל אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו באייר תש"ע, 29 באפריל 2010

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ד"ר אברהם וולפנזון: הפרטיכלים של שונאי ציון.

יוסף אורן: "כישופים" – שיר פמיניסטי של דליה רביקוביץ.

עמוס גלבוע: "אידיאולוגיה של שנאת מדינת ישראל וצה"ל" [ציטוט].

יוסי גמזו: הָיָה אִיש... לזכרו הבלתי-נשכח של נתן אלתרמן.

אורי הייטנר: המניפסט המתנחלופובי.

רותי שמואלביץ: אבא יקר ואהוב, לזכר אביה פנחס אדלר.

פנחס אדלר: קורות חיים, מתוך הספר "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים.

פרופ' מנשה הראל: זכותו של עם ישראל למולדתו בארץ ישראל.

מתי דוד: מדוע השמאל הפך לסמול?

איתמר פרת: ארץ ציון ירושלים.

דודו אמיתי: עוד על פרשת קם [ודרשוביץ].

רון וייס: ההטעייה של דלומי.

בי"ס "כדורי" – הפלא של אז והיום.

משה גרנות: בין קורינה לביאטריצ'ה.

שלשום בפילהרמונית: יואל לוי ואלכסנדר טוֹרֵדְזֶה עם ברליוז וצ'ייקובסקי.

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי.

אנחנו מוצפים בקבצים מעולים הנשלחים אלינו לפרסום ואין באפשרותנו לקרוא ולהיענות במהירות לכולם ולכן היאזרו בסבלנות והמערכת תשתדל שתורם של הקבצים הראויים לפרסום לא יאחר לבוא!

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

הפרטיכלים של שונאי ציון

הקדמה:

"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו..." – ובכל דור ודור מהרסינו ומחריבינו באים מתוכנו, מכשילים את מנהיגינו ומעכבים את גאולתנו...

דוגמא מיספר 1:

הדחת ראש המימשל הלגיטימי גם במחיר החלשה ופיצול של העוצמה הלאומית: [מלכים א' י"ב 27-33] – ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים, ושב לב העם הזה אל אדוניהם, אל רחבעם מלך יהודה, והרגוני, ושבו אל רחבעם מלך יהודה. וייוועץ המלך [ירבעם], ויעש שני עגלי זהב, ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים – הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן... ויעל [ירבעם] על המזבח אשר עשה... בחמישה עשר יום בחודש השמיני, בחודש אשר בדא מלבו, ויעש חג לבני ישראל...

דוגמא מיספר 2:

הכשלת ברית אחאב ויהושפט לאיחוד מחדש בהנהגת ממשלת אחדות לאומית ובראשות נכד משותף של אחאב [בית עמרי] ויהושפט [בית דוד]: [מלכים א' כ"ב 4] – ויאמר [אחאב] אל יהושפט: התלך אתי למלחמה רמות גלעד? ויאמר יהושפט אל מלך ישראל: כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך...

[מלכים א' י"ט 15-17]: לך... מדברה דמשק, ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם; ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל... והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא...

[מלכים ב' ט' 21-27]: וייצא יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה ... לקראת יהוא ... ויהוא מילא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ... ואחזיה מלך יהודה ראה וינס ... וירדוף אחריו יהוא ... היכהו אל המרכבה ... וינס מגידו וימת שם ...

[במימצא ארכיאולוגי משנת 1993 של פרופ' אברהם בירן בתל-דן מייחס מלך ארם חזאל לעצמו את הריגתם של שני המלכים בהנהגה המשותפת של יהודה וישראל]: "והרגתי את יורם בן אחאב מלך ישראל והרגתי את אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד" [זהו המקור הקדום ביותר לביטוי "בית דוד" מחוץ למקרא]. כאן משתלב המרד של יהוא במלחמה של ארם [חזאל] – והתוצאה היתה חיסול ממשלת האחדות הלאומית של בית אחאב ובית יהושפט.

דוגמא מיספר 3:

רצח פוליטי שהכשיל את חידוש העצמאות היהודית ושיבת-ציון מיד לאחר חורבן בית ראשון: [ירמיהו מ' 6 – מ"א 18] – ויבוא ירמיהו אל גדליהו בן אחיקם המצפתה ויישב אתו בתוך העם הנשארים בארץ. וישמעו כל שרי החיילים אשר בשדה המה ואנשיהם כי הפקיד מלך בבל את גדליהו בן אחיקם בארץ וכי הפקיד איתו אנשים ונשים וטף, ומדלת הארץ אשר לא הוגלו בבלה. ויבואו אל גדליה המצפתה - - - ויישבע להם גדליהו בן אחיקם - - - לאמור: אל תיראו - - - שבו בארץ ועיבדו את מלך בבל וייטב לכם - - - איספו יין וקיץ ושמן ושימו בכליכם ושבו בעריכם אשר תפשתם. וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות שמעו כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן. וישובו כל היהודים מכל המקומות אשר נידחו שם, ויבואו ארץ יהודה אל גדליהו המצפתה, ויאספו יין וקיץ הרבה מאוד. - - -

ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה - - - ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו איתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב, וימת אותו, אשר הפקיד מלך בבל בארץ - - - ויקח יוחנן בן קרח וכל שרי החיילים - - - את כל שארית העם - - - לבוא מצרים מפני הכשדים כי יראו מפניהם כי הכה ישמעאל בן נתניה את גדליהו בן אחיקם אשר הפקיד מלך בבל בארץ.

דוגמא מיספר 4:

 הקנאים אנשי שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש חלב, בסיוע האדומים, משתלטים על ירושלים הנצורה במרד הגדול נגד הרומאים, רוצחים את חברי הממשלה המתונה בראשות יוסף בן-גוריון וחנן בן חנן שניסו להתפשר עם טיטוס ולמנוע חורבן וגלות. [עדות יוסף בן מתתיהו ומקורות נוספים].

דוגמא מיספר 5:

דונה גראציה מנדס-נשיא – האשה העשירה ביותר בעולם – מאנוסי פורטוגל שהיתה בעלת השפעה על השולטן התורכי – הפעילה השפעתה להצלת אחיה בני-עמה, יהודי ונציה ואלקונה שבאיטליה, והשיגה הסכמת השולטן להקים עיר/מדינה יהודית בטבריה – ופנתה באיגרת לקהילות ישראל בתפוצות – אך רק מעטים נענו, וכך הוחמצה ההזדמנות להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל בתמיכת המעצמה העותומנית בשנים 1561-1569.        

דוגמא מיספר 6:

הלורד ג'יימס בלפור – שר החוץ של בריטניה – וראש הממשלה הבריטי דייויד לויד-ג'ורג', הסכימו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל [לקראת ההכרזה ב-2 בנובמבר 1917]. היהודים עצמם חששו מהמלה ה"חזקה" והמפורשת "מדינה" – ואף ראשי הציונים לא העזו. כך נולד הביטוי המעורפל "בית לאומי" שהקשה מאוד על הדו-שיח הישראלי-בריטי בשנות ה-30' וה-40'. הסיכום המעולה והמשכנע של דבורה ברזילי-יגר "בית לאומי לעם היהודי" [הספרייה הציונית, 2003] מביא בעמוד 16 ציטטות מאלפות משנת 1917, לפני מתן הצהרת בלפור: נחום סוקולוב: "איננו רוצים כי ארץ ישראל תימסר לנו כמדינה עצמאית. האחריות גדולה מדי וסכנת הכישלון נוראה מדי"'... [מתוך מכתב לברנדיס – 7.4.1917]. חיים וייצמן: "התנאים אינם בשלים עדיין להקמת מדינה אד-הוק. על מדינות להיבנות באיטיות, בהדרגה, בשיטתיות ובסבלנות. [נאום וייצמן בוועידת ציוני אנגליה – 26.5.1917].

דוגמא מיספר 7:

דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי חתמו בלונדון ב-11.11.1934 על הסכם לשיתוף פעולה ולמעשה להקמת ממשלת-אחדות להצלת יהודי אירופה – חמש שנים לפני מלחמת העולם השנייה שב.ג. ראה בה סכנה מוחשית של שואה. ז'בוטינסקי הסכים באותה שנה לחלוקת הארץ ולמדינה יהודית קטנה – כפי שמעיד מזכירו באותם הימים בנימין אליאב [לובוצקי] בזכרונותיו המוקלטים "זכרונות מן הימין" [בהוצאת עם עובד]. כשוועדת פיל הציעה זאת – יצאו בגילוי-דעת נגד כל חלוקה הרבנים הראשיים, ראשי הערים ורוב עסקני המפלגות, ובן גוריון נשאר במיעוט. על כך אמר בן גוריון ב-1948: "המדינה הוקמה 10 שנים מאוחר מדי.."

דוגמא מספר 8:

עבדאללה הראשון מלך ירדן נרצח ע"י פלסטיני קיצוני במסגד הקדוש אל-אקצה בירושלים לאחר שחתם בחשאי על טיוטת הסכם שלום עם ישראל.

דוגמא מספר 9:

 רצח רבין קטע מאמץ דו-זרועי למו"מ מקביל עם סוריה מזה ועם הפלשתינאים מזה – במגמה ליצור ביניהם תחרות ש"תקטין את המחיר" ותזרז את התהליך.

דוגמא מספר 10:

 הדחתו ה"משפטית" של אהוד אולמרט קטעה מאמץ דומה למו"מ עם סוריה מחד – ואבו-מאזן מאידך גיסא. זיכויו המיוחל [כשם שבוטל הניסיון להאשימו בפרשת בנק לאומי – האשמת-שווא שעימה החל להתגלגל כדור-השלג הזדוני של החקירות] – אולי יהיה מאוחר מדי מכדי לחזור למו"מ מקביל עם אסד מזה – ואבו-מאזן מזה – אבל לא זה מה שמדאיג את בעלי האינטרסים האגוצנטריים.

ולא הם בלבד – לא רק הפעילים בהסתה ובהשמצה נגד ראש הממשלה לשעבר – אלא גם "השותקים" [ביטוי של אלתרמן נגד האדישים לנוכח עלילות-שקר המופנות כלפי מנהיגים-יריבים וכלפי קרבנות ההשמצות] ובזה נכללים גם כל "שוחרי השלום" בעתונות ובמפלגות, המתעלמים בקלות-דעת בלתי-נסלחת מהמחיר המדיני והלאומי הכולל. רק שונאי-ציון יודעים זאת, נשכרים ונהנים – וכפי שבוודאי יתגלה בעתיד, בפרטיכלים הנסתרים של דיוניהם, ניווכח לדעת כי "צדיקים" שכאלה יודעים היטב שמלאכתם נעשית על ידי אחרים: על ידי פוליטיקאים "פטריוטים" כביכול, ובעלי אינטרסים אישיים, שאינם נרתעים מהכנסת "גול עצמי" לשער בת-ציון בשעה היסטורית לא-קלה...

* * *

יוסף אורן

"כישופים" – שיר פמיניסטי של דליה רביקוביץ

אחרי המיני-סידרה שהדגימה את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של לאה גולדברג ושל זלדה, משוררות מדור "האימהות", מוגשת בזה מיני-סידרה נוספת, שתדגים את שירת הנשים העברית באמצעות השירים של דליה רביקוביץ ויונה וולך, משוררות מ"דור המדינה". הדורות הם אכן שונים, אך כדי להבליט את ההתפתחות ביניהם נצמדת גם המיני-סידרה השנייה לנושא שהודגם במיני-סידרה הקודמת – לנושא היחסים בין גברים ונשים.

"האימהות" לאה וזלדה טיפלו בנושא באופן טיפוסי למשמרת שלהן. שתיהן כתבו שירי נמען, שבהם פנו לגבר מסוים, הגבר שלהן, ושטחו באוזניו את מצוקתן, את סבלן ואת כיסופיהן לאהבה ממנו המבוטאת באופן אחר מכפי שזכו לה. פנייה זו משקפת עדיין אמונה, שאפשר להידבר ם בן-הזוג ושקיים סיכוי לשכנעו להיענות לשינויים ביחסים ביניהם. כיוון שב"אימהות" פיעמה עדיין תקווה להטבת מצבן במסגרת הזוגיות, הן נמנעו בשיריהן מהכללות על כל העולם הגברי.

השינוי בשירת הנשים העברית התחולל אצל המשוררות מ"דור המדינה", שמייאוש עברו לבטא בשיריהן עמדה פסימית ביחס לסיכוי להיטיב את מצבן הקיומי על-ידי הידברות עם הגברים. שיריהן כבר מבטאים השקפה פמיניסטית מובהקת.

ואכן, אפילו בשיר הפמיניסטי המוקדם בשירתן כבר נמנעו דליה רביקוביץ ויונה וולך, המשוררות שנבחרו להדגים את השינוי הזה, מפנייה ישירה ומפורשת – לא אל גבר מסוים (בשיר של דליה) ולא אל כלל הגברים (בשיר של יונה), כפי שעשו המשוררות מדור "האימהות". בשיריהן הן פונות אל הנשים – מבהירות להן את מצבן העגום ומוכיחות להן שלא השכנוע יביא שיפור במצבן, אלא רק מאבק במין המדכא אותן. ורק בעקיפין ובמשתמע ממוען השיר שלהן גם אל הגברים, אך במסרים התובעים מהם לזנוח את הגישה השוביניסטית-סקסיסטית כלפי הנשים, שהיא מקור התיסכול והסבל של הנשים.

היות שלמיני-סידרה זו נבחרו שיריהן הפמיניסטיים המוקדמים של דליה ושל יונה, חובה להוסיף, שכמו בשירתן של משוררות "דור המדינה" האחרות, כך גם בשירה של שתיהן חלה מאוחר יותר התפתחות נוספת. שתיהן נטשו את הפמיניזם המתון, ואחרי שעבר אצלן העצמה – קיבל בשירתן אופי מיליטנטי גובר והולך.

כישופים

הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה,

מָחָר אֲנִי יָם,                     

כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה

כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם,                    

כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה                   

אוֹבֶדֶת בַּנְקִיקִים.

בַּלַיְלָה חָלַמְתִּי

סוּסִים אֲדֻמִּים

סְגֻלִּים וִירֻקִּים,

לַבּקֶּר הִקְשַׁבְתִּי

פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ,

קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים,

הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל

מָחָר אֲנִי עֵץ

רָם כַּתָּמָר.

אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ

הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.

מָחָר אֲנִי מָחָר.  

מבט צילומי על השיר בטרם קריאתו חושף מיד את חריגותו של הבית הראשון, שהוא בן 6 שורות, בעוד ששאר בתי השיר הם טְרִיפְּלֶטִים, בתים בני 3 שורות בלבד. לחריגה זו מהתבנית הבסיסית של השיר יצטרך הקורא למצוא הסבר, אף שמאליו ודאי הבין, שבבית הזה צורפו שני טריפלטים והם שיצרו בית חריג בן 6 שורות.

המבט הצילומי חושף עובדה נוספת, שגם עליה יצטרך הקורא לתת את הדעת: המשפטים אינם חופפים לבתים. בבית הראשון ישנם 2 משפטים. שלושת הבתים הבאים אחריו הם למעשה משפט אחד מבחינה תחבירית. וגם בבית האחרון ישנם 2 משפטים, כמו בבית הראשון.

כבר בקריאה ראשונה של השיר (כרגיל, מומלץ לבצע קריאה זו בקול) יגלה הקורא שתי תופעות בולטות בתימלולו, בבחירת מילותיו.

התופעה הראשונה – בשיר 50 מילים בלבד, ומתוכם 13 הן מילים מ"משפחה" אחת, זו שבסיועה אנו מציינים זמן, הן של היממה (לילה, בוקר) והן של הזמן המתמשך (כל יום, אתמול, היום, מחר). ואכן, הביוגרפיה של ה"אני" הדובר בשיר נפרשת על-פני שלושת הזמנים: עבר ("אתמול"), הווה ("היום") ועתיד ("מחר").

התופעה השנייה – בנוסף למילים המציינות זמן, בולטת בשיר שכיחותה של המילה "אני", המופיעה 8 פעמים כמילה עצמאית ו-4 פעמים נוספות ככינוי-גוף מובלע בפעלים ("אובדת", "חלמתי", "הקשבתי", "הייתי"). ביחד 12 פעמים בשיר, שכאמור מופיעות בו 50 מילים בלבד. מאחר שהמילה "אני" משמשת את שני המינים, מסייעת לנו רק המילה "אובדת" לזהות בוודאות שהקול הדובר בשיר הוא קול נשי.

היות שהאישה מרבה להשתמש ב"אני" ואינה מפנה את דבריה אל "כתובת" כל שהיא, כפי שעשו לאה גולדברג וזלדה בשיריהן, ניתן להניח, שהשיר הוא כעין סיכום של מסכת חייה במעמד שבו היא מתייחדת עם עצמה ומדברת אל נפשה.

זכור, הפנתה לאה את דבריה בשיר "באת אליי" אל האהוב שנטש אותה, וגם זלדה פנתה בשיר "הסתרת נפשך" אל בן-הזוג שהסתיר את נפשו ממנה. ואילו בשיר הזה של דליה רביקוביץ לא רק שהדוברת איננה ממענת את דבריה אל נמען גברי, אלא כלל לא מאזכרת גבר בסיכום מסכת חייה, אף שזו נפרשת על כל שלושת הזמנים. אי-סבירותה של עובדה זו – מאלצת אותנו להתעמק פעם נוספת במה שכתוב בשיר.

בקריאה זהירה יותר לאורך השיר, קריאה שבה אנו מתעמקים בהתפתחות המדורגת של תוכנו, מתגלה לנו, שקיימת סתירה בין התיאורים של הדוברת בבתיו השונים של השיר. הסתירה בולטת במיוחד בין הבית הראשון בן 6 השורות, המפרט את חסרונותיה, לבית השני, המונה את יתרונותיה. סתירה כזו חוזרת גם בצמד הבתים הבא: הבית השלישי מגנה אותה והבית הרביעי משבח אותה. אך אם מעמתים את השבח בבית השני עם הגינוי בבית השלישי, מקבלת הסתירה בין שני תיאוריה של הדוברת גוון נוסף. שוב אין זו רק סתירה בין חסרונותיה ליתרונותיה, אלא היא גם בין שתי התנהגויות שלה. כאשר היא אקטיבית ("חלמתי") – מתבלטים יתרונותיה, וכאשר היא פאסיבית ("הקשבתי") – נחשפות מגרעותיה.

המילה "הקשבתי" מסגירה את נוכחותו של גבר במסכת חייה של האישה הדוברת בשיר. זהותו ותפקידו בחייה טרם נתבררו לנו, אך בזכות הקריאה לאורך השיר, אנו יודעים מה שמעה מפיו כאשר הקשיבה לו. כתגובה על תוכן החלום שחלמה בלילה (ראה הבית השני), היא שמעה ממנו דברי לעג משפילים (ראה הבית השלישי). אף שהחלום היה מופלא ועתיר דמיון – כפי שיובהר בהמשך הפירוש – קטל אותו הגבר כפטפוט דל-תוכן ("פכפוך עד אין קץ") וכבלתי-מקורי ("קשקוש של תוכים"). דברי הגנאי האלה הם כה מעליבים, שאין מנוס לקורא אלא לצייר לעצמו את היחסים בין האישה לגבר שלה כיחסים של שליטה ושיעבוד: כאשר הוא מדבר, גם אם דבריו מעליבים ומקוממים ביותר, עליה להקשיב להם עד תום ואסור לה להגיב עליהם.

שלושה "סודות"

בית זה, השלישי בשיר, ששילב לראשונה גבר בתמונת "הסיפור" של השיר על חייה של הדוברת, מסייע לנו לפענח את שלושת "הסודות" שהוצפנו בבית הראשון: דעתו של מי מבוטאת בו? מדוע הופרד תוכנו לשני משפטים? ומדוע התארך מיתר הבתים?

התשובה על "הסוד" הראשון היא, שב-6 השורות של הבית החריג, שבו נפתח השיר, מוסרת הדוברת את שיפוטו הקטלני של הגבר עליה, אך היות שהיא עושה זאת במסירה עקיפה (כסיכום המגרעות שהוא נוהג לייחס לה) – צריך הקורא לצרף לכל "אני" בבית זה את המילה "לדעתו". אם יעשה כך יובן לו הבית באופן הבא: "היום אני (לדעתו) גבעה / מחר (אהיה לדעתו) ים. כל יום אני (לדעתו) תועה / כבאר של מרים, / כל יום אני (לדעתו) בועה / אובדת בנקיקים."

התשובה על "הסוד" השני היא, שקיימת הצדקה להפרדת התוכן של הבית הזה לשני משפטים. במשפט הראשון מגנה הגבר תופעה מזדמנת – הפכים קיצוניים במצב רוחה המתגלים אצלה ביממות מסוימות ("היום - - - מחר"), שבהן מצב-רוחה מעפיל לגבהים ("גבעה") ומשפיל לתהומות ("ים"). במשפט השני עובר הגבר לגנות אצלה שתי התנהגויות קבועות ("כל יום"). אחת מוצגת בשתי השורות הראשונות של המשפט – והשנייה מתוארת בשתי השורות הבאות של המשפט הזה.

בשתי השורות הראשונות מגנה הגבר את הדוברת על עשייה חסרת תכלית ותועלת ("תועה כבאר של מרים"). על-פי אגדות חז"ל בארה של מרים, אחותו של משה, היא שפתרה את בעיית המחסור במים כאשר בני-ישראל נדדו במדבר בצאתם ממצרים. הבאר נדדה עם יוצאי מצרים וסיפקה להם שפע מים בכל חנייה. בהשוותו את האישה לבאר הזו, מתעלם הגבר מסגולתה המופלאה של הבאר לספק מים למחנה הגאולים במשך כל מסעם במדבר, ומציג את התלוותה לנדודי המחנה הזה כמגרעת – כתעייה, שהיא תנועה ללא מטרה של אישה אובדת-דרך.

בשתי שורות נוספות במשפט הזה, השני בבית הפותח את השיר, מגנה הגבר התנהגות מגוחכת נוספת השכיחה אצלה "כל יום" – בכל יום היא "בועה אובדת בנקיקים". כאן הוא מצייר אותה כחסרת-אונים הכושלת אפילו במבחנם של אתגרים פשוטים. גם מול קושי פשוט היא מאבדת עשתונות ונכשלת – פוקעת כמו בועה. הקושי מדומה לנקיק, שהוא בסך הכל סדק בקרקע, אשר ניתן בקלות לדלג מעליו או לעקוף אותו, אך מחוסר-תושייה היא נכשלת גם בביצוע פתרון פשוט זה ו"אובדת בנקיקים".

התוכן הקטלני של שיפוטו עליה, המונה ככישלון את כל הווייתה ואת כל מעשיה, מפענח גם את סוד ההתארכות של הבית הזה ל-6 שורות. ההתארכות הזו משקפת באופן חזותי לא רק את ריבוי תלונותיו כלפיה, אלא גם את השתלטנות שהוא מפגין בשיחותיהם: את הניסיון שלה לשתף אותו בבוקר בתוכן החלום שחלמה בלילה, הוא קוטע אחרי 3 שורות, אך כאשר הוא מדבר בגנותה – הוא מפרט את מגרעותיה במספר כפול של שורות.

אף שה"אני" האמיתי של הדוברת מתבטא בחלומות המרהיבים שהיא חולמת בלילות, אסונה הוא שהגבר מונע ממנה ממש בגסות להנכיח את ה"אני" הזה במציאות היום. ולכן, בעטיו מתפצלים חייה בין שתי מציאויות: רק במציאות הלילה היא מצליחה לבטא בחלומות את חיי הנפש העשירים שלה, אך במציאות היום היא נכשלת במימוש סגולותיה כי הגבר מדכא את נסיונותיה לבטא אותן.

המחאה הפמיניסטית

הניגוד בין תוכנם של שני הבתים הראשונים הוא לפיכך מקומֵם. בעוד שהגבר הסתייע בציורים קלישאיים כדי להקניטה, ציורים שבהם הוא מתנשא עליה בהשכלתו (הבאר של מרים) ובהיותו איש העולם הגדול (הגבעה והים) – דווקא ציוריה הם המקוריים. כצפוי מבעלת חיי-נפש עשירים, היא חולמת על סוסים בשלל צבעים. הסוס הוא בעל-חיים יפה, חושני וארוטי. ריבוי הסוסים וריבוי הצבעים רומז על אומללותה של הדוברת, החייבת להשלים בשנתה את חסרונם של אלה בממשות חייה כשהיא ערה, והכל בעטיו של בן-הזוג שלה.

את מחאתה הפמיניסטית כאישה נגד הדיכוי השיטתי שלה על-ידי הגבר – מבטאת הדוברת בתגובתה על הזלזול והביטול שגילה, כאשר ניסתה לשתף אותו בתוכנו של החלום שלה. אין היא מתעמתת איתו לא במילים ולא בבכי, אלא מנסחת לעצמה "היום - - - ומחר" משלה – יממה מנוגדת לזו שייחס לה הגבר בראשון מבין שני המשפטים בבית שבו נפתח השיר. במקום הניגוד הלועג שלו ("גבעה - - - ים"), היא מעלה ניגוד שונה המציין גבהים ותהומות ("היום אני שבלול / מחר אני עץ / רם כתמר").

השבלול הוא בעל-חיים נחות ולפיכך הוא לא רק דימוי מקביל לדימוי "ים", שהגבר התמיד להשתמש בו כדי להשפילה, אלא הוא גם עשיר מהדימוי "ים", כי הוא ציורי יותר וכולל יותר ממשמעות אחת. כאן הוא מבטא גם את הקובלנה שלה נגד הגבר על כך שבמחיצתו היתה כמו שבלול, שקל לרמוס ולמעוך אותו. השבלול מדמה אם כן היטב גם את הדימוי שהגבר מייחס לה אותו וגם את מצבה היום. אך מיד היא מצרפת אליו דימוי העולה גם על הדימוי שהגבר השתמש בו ("גבעה") כדי לציין את מצב-רוחה הבלתי-יציב. ב"מחר" שלה היא לא תהיה "גבעה", אלא "עץ רם כתמר". התמר הוא עץ מניב ובעל יכולת הישרדות נדירה בתנאים קשים – עץ שצורתו מיוחדת ומרשימה והתועלת ממנו היא מגוונת: מפירותיו ניזונים, תחת נופו ניתן למצוא מחסה מוצל ומענפיו ניתן להצית אש או לבנות סוכה למגורים.

ואכן, בבית האחרון מסכמת הדוברת ביוגרפיה שונה בתכלית מזו המסולפת שהגבר נהג לייחס לה. וגם כאן נמשכת מחאתה כלפיו כשהיא שוב מובלעת, הפעם בניצול ציוני-הזמן, שהוא נהג להסתייע בהם (ראה בבית הראשון). בעוד שהוא השתמש בזמנים "אתמול - - - היום - - - מחר" במשמעותם המילונית, מעניקה היא להם משמעות מטפורית. בשימוש שלה מייצגים הזמנים שלוש תקופות במסכת חייה.

"אתמול הייתי כוך" – מקום זניח הפרוץ לחדירה. דימוי הרומז על תקופה בחייה שכל ערכה בעיני הגבר הצטמצם להיותה זמינה לו מינית בכל עת. "היום אני צדפית" – לא "שבלול" שניתן לרמוס אותו בקלות, אלא צדפית קשיחה שקשה למעוך אותה. הצדפית גם מסוגלת למנוע את ניצולה, שכן בניגוד ל"שבלול", הצדפית מסוגלת לסגור את שתי הקְשָׂווֹת שלה ולמנוע את החדירה אל גופה הרך וכך לגונן על הפנינה יקרת הערך הכלואה בתוכה. יתר על כן: החיצוניות של הצדפית איננה מרשימה, אך החלק הפנימי של הקשוות שלה יפה ביותר. "מחר אני מחר" – העתיד מייצג עבורה את האפשרויות הבלתי-מוגבלות, לכן מוכפלת כאן המילה "מחר", כי המחר שלה הוא מחר הפתוח לכל הישג שרק תרצה לממש בחייה.

ציוני-הזמן מעניקים לשיר הזה את אופיו הבלדי-סיפורי. הכותרת "כישופים", שבחרה דליה רביקוביץ לשיר, מכוונת לתכונה המסתורית של "הסיפור" בבלדה. ולכן יטעה הקורא שיפרש את הכותרת כמעשה קסם וכישוף, שהוא תעתוע המוגשם באחיזת-עיניים. הכותרת "כישופים" מכוונת למטמורפוזה שנשיות חופשית מסוגלת לחולל בחייה. "סיפורו" של השיר הוא סיפור ההשתחררות של אישה, שהגבר קבע לה עד כה את מקומה בהוויה וגם הכתיב לה את מהלך חייה. ולכן מבשר השיר בשורה פמיניסטית, לפיה מסוגלת האישה לשנות את מצבה, אם רק תפעיל את רצונה ותעבור ממצב פאסיבי וכנוע למצב אסרטיבי-אקטיבי כאדם יוזם ויוצר הממצה את יכולותיו וסגולותיו.

השיר הופיע בספר השירים השני של דליה רביקוביץ –"חורף קשה" (1965). והוא אכן לוחמני יותר ומייצג פמיניזם שונה מזה שביטאה בשיר "בובה ממוכנת", שהוא הידוע מבין שירי "אהבת תפוח הזהב" (1961) – קובץ השירים הראשון שלה.

השיר "בובה ממוכנת" מסתיים בהשלמה של האישה עם מצבה, אחרי שפחת כוח משיכתה בעיני הגברים והיא הפכה לבובה מסוג ב'. ואילו בשיר הזה יוצאת האישה למאבק בשם ההכרה בערכה ובזכותה לממש את סגולותיה. ההשקפה השונה של האישה בשני השירים מלמדת על התפתחות רעיונית שהתרחשה אצל דליה רביקוביץ במשך השנים שחלפו בין פרסום שני קובצי השירה הראשונים שלה. זו התבטאה במעבר מפמיניזם רך ומתון לפמיניזם מיליטנטי יותר.

[המשך יבוא]

* * *

עמוס גלבוע

"אידיאולוגיה של שנאת מדינת ישראל וצה"ל"

פרשת החיילת הגנבת ענת קם, חידדה (לפחות בעיניי) את האיום הפנימי לרקמה הלאומית של המדינה, הקיים בתוכנו לצד איומים אחרים, כמובן. מעדותה עצמה עלה בבירור כי לא "משובת נעורים" ולא "קלות דעת" הניעו אותה לגנוב אלפי מסמכים, כפי שכמה אנשי תקשורת ניסו לטעון בביטחון מופלג, אלא אידיאולוגיה. מה היא האידיאולוגיה הזו? בואו ונראה מיספר דוגמאות לצורך הבנה.

האחת, למשל, דיעותיו (האישיות) של סגן עורך מוסף "הארץ", שעיקרן הוא: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו, ותנחומים למשפחה... משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים... לא יכול לשמוע את המנטרה של עם ישראל-ארץ-ישראל-צבא-הגנה-לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם."

השנייה, למשל, דיעותיה (האישיות) של מי שהיתה עד לפני ימים ספורים מנהלת אגף המידע של אירגון ב"צלם", שעיקרן הוא: "יום הזיכרון לחללי צה"ל הינו קרקס פורנוגרפי של הכתרת השכול וסתימת פיות... מה כל כך מוצלח בציונות... ואיך אנחנו מעיזים להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל ביום העצמאות? בשם מה התפארת?... בינתיים גזלנו אדמות, רצחנו, הרעבנו, בגדנו, שיקרנו לעצמנו ולכל העולם. יצרנו גטאות ל'אחרים' למיניהם... ישראל גורמת לזוועות הגדולות של האנושות... ישראל מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם. התשובה לשואה היא לא מדינת ישראל כי אם המאבק בגזענות. מדינת ישראל לכשעצמה, דווקא מוכיחה דבקות בערכי הנאצים למיניהם: עליונות הגזע, לאומנות, קישור בין עם למדינתו כהכרח קיומי, מדיניות הפרדה.... ישראל הופכת את חללי צה"ל לסלבס ומעודדת ילדים להיות שאהידים... ישראל המציאה את האנטישמיות כדי לחמוק מאחריות לפשעיה."

השלישית, למשל, של המורה לאזרחות "בתיכון חדש" בתל אביב, שביום השואה ניהלה דיון על פרשת ענת קם. עמד אחד מהתלמידים וכינה את ענת "שונאת ישראל". בתגובתה האירה המורה את דיעותיה: היא כינתה את התלמיד "אנטישמי", הורתה לו לעזוב את הכיתה, והוסיפה שהוא מסולק משיעוריה עד סוף השנה! משעזב התלמיד את הכיתה, קינחה המורה לאזרחות באמירה: "בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן!"

הרביעית, למשל, של קבוצת אקדמאים ישראלית, בכללם ראש החוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב וראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שפנו פומבית למפלגה הקומוניסטית הגרמנית, בתוכחה ובבקשה: תוכחה – על כך שהיא מגלה עמדות פרו-ישראליות כלפי מדינת ישראל הפאשיסטית, פושעת המלחמה; בקשה – שתצטרף לכל קריאות החרם והסנקציות על ישראל, ושתתמוך (כספית?) בכל האירגונים בישראל ובפלסטין הנאבקים מול מעשי מדינת ישראל.

לפנינו ביטויים לאידיאולוגיה שלא ניתן לקרוא לה שמאלנית/סמול; שאפילו קשה לקרוא לה שמאל קיצוני, ודומני שגם הכינוי פוסט-ציוני או אנטי-ציוני אינו הולם אותה. הייתי קורא לה "אידיאולוגיה של שנאת מדינת ישראל וצה"ל", ולבעלי הדיעות שלה: "שונאי ישראל". פשוט ככה, בלי כחל וסרק ובלי ללכת לאיבוד עם ההגדרות הסובבות סביב המילה "שמאל".

יבואו ויגידו: אבל מדובר במעטים, לא צריך להתרגש!

אכן במעטים מדובר, אבל גם כמות קטנה ביותר של רעל בגוף – היא ממאירה. לא רק זה, זהו רעל המצוי במוקדי התרבות והחינוך שלנו, ורק אלוהים יודע כנראה מאיזה מעין הם שתו את תורתם; זהו רעל שזוכה לחיבוק ואהדה בחלקים לא קטנים של התקשורת שלנו. יותר מכך, זהו רעל שמזין בעת הנוכחית את אחד האיומים החיצונים החמורים ביותר על מדינת ישראל, בצד האיומים הצבאיים: שלילת הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל ושלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, כאשר הדמוניזציה של ישראל היא אחד מהכלים לכך.

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 26.4.10  

* * *

יוסי גמזו

הָיָה אִיש...

לזכרו הבלתי-נשכח של נתן אלתרמן

הָיָה אִיש, אִיש מָלֵא בְּנִצְנוּץ

חֲרוּזִים שֶל זָהָב. פְּנִינִים.

עִם כַּמָּה כּוֹכָבִים בַּחוּץ

וַהֲמוֹן כּוֹכָבִים בִּפְנִים.

וְהָיָה לוֹ חִיּוּךְ עָצוּב

אֲבָל עֶצֶב כָּזֶה, פִּקֵּחַ,

שֶמִּשּוּק וּפֻנְדָּק חָצוּב

וּמִבְּרוֹש, וְלֵילוֹת יָרֵחַ.

הָיָה אִיש, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה,

שֶאָהַבְתִּי, אֹהַב, אוֹהֵב:

אִיש עִם לֵב בְּתֵבַת-הַנְּגִינָה

וְתֵבַת-נְגִינָה בַּלֵּב...

       *

הָיָה אִיש, אִיש מָלֵא תִמָּהוֹן

וּבְדָיוֹת בְּלִי שָׂכָר וּמְחִיר.

עִם שִׂמְחַת עֲנִיִּים בְּהוֹן

וְתוּגַת עֲשִירִים בְּשִיר.

וְהָיְתָה לוֹ תְמִימוּת בָּרָה

וְחָכְמָה שֶל זָקֵן וָיֶלֶד

הָרוֹאִים אֶת פִּרְחֵי-הָרַע

אַךְ תָּמִיד בְּעֵינַיִם תְּכֵלֶת...

הָיָה אִיש, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה,

שֶאָהַבְתִּי, אֹהַב, אוֹהֵב:

אִיש עִם לֵב בְּתֵבַת-הַנְּגִינָה

וְתֵבַת-נְגִינָה בַּלֵּב...

        *

הָיָה אִיש, אִיש מָלֵא שֶלֹּא חָש

מָה פַּזְרָן הוּא בְּחֵן, בְּחֶסֶד.

אִיש בְּלִי כֶּסֶף וּבְלִי מַגָּש

אַךְ תָּמִיד עִם מַגַּש-הַכֶּסֶף.

וְהָיוּ עֲשָׂרָה אַחִים

מִתְדַּפְּקִים לוֹ יוֹם-יוֹם עַל מֵצַח.

וַאֲנַחְנוּ פְּרָחִים-פְּרָחִים

נְלַקֵּט מִקִּבְרוֹ לָנֶצַח.

הָיָה אִיש, יַלְדָּתִי הַקְּטַנָּה,

שֶאָהַבְתִּי, אֹהַב, אוֹהֵב:

אִיש עִם לֵב בְּתֵבַת-הַנְּגִינָה

וְתֵבַת-נְגִינָה בַּלֵּב...

(הוּלחן ע"י יוסי ואלד וּבוצע מפּי נתן סלור, נכדו של אלתרמן, בתוכניתו של משה טימור,

"שישי אישי", ב"קול ישׂראל")

* * *

אורי הייטנר / 2 מאמרים

1. המניפסט המתנחלופובי

הידיעה על התארגנות של שמאל לאומי עוררה שמחה רבה בקירבי. החברה הישראלית השסועה זקוקה כאוויר לנשימה לשמאל לאומי – זרם שיהווה גשר בין השמאל הישראלי ההולך ומקצין לבין המחנה הלאומי והלאומי-דתי. כבר אסייג את עצמי, שבדברי על "השמאל הישראלי" ועל "המחנה הלאומי", השתמשתי בביטויים השגורים בשיח הציבורי ובאופן בו שני זרמים אלה ממתגים את עצמם. לי יש השגות רבות על שתי ההגדרות הללו, אך זה כבר נושא למאמר נפרד.

הניכור, הקרע והשנאה בין המחנות הללו הוא סכנה קשה לחברה הישראלית, וכל מי שעתידה של החברה חשוב לו, יראה בכל יוזמה שעשויה לחבר ולגשר כיוזמה חיובית. ומי מתאים לכך יותר מאשר שמאל לאומי?

כאשר בשמאל הישראלי יש יותר ויותר סממנים מדאיגים של דה-פטריוטיזציה – סרבנות, ניכור כלפי מדינת ישראל, זליגה לעמדות השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני, הגחכה של הסמלים הלאומיים (מי לא מכיר את הסלוגן השחוק והמסליד "זיקפה לאומית") וכד', יש מקום לשמאל המניף בגאווה את דגל הלאום, שהסמלים הלאומיים הם סמליו ושהשיח שלו הוא שיח ציוני. כן, שמאל שהמילים ארץ ישראל, מולדת, ירושלים, התיישבות, עליה – אינן מילים גסות בשיחו.

כאשר השמאל בישראל אימץ את העמדות שלפני עשרים שנה רק חד"ש ואורי אבנרי דגלו בהן – נסיגה מוחלטת מכל השטחים וחלוקת ירושלים, הגיעה השעה לשובו של שמאל ציוני שידגול בפשרה טריטוריאלית בנוסח תוכנית אלון או תוכנית השדרה המזרחית. שמאל כזה יכול היה לאמץ כמורשתו את נאומו האחרון של יצחק רבין בכנסת, ערב הירצחו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

כחבר קיבוץ שיתופי, כסוציאל דמוקרט הפעיל שנים רבות בעשייה למען תיקון עולם, צדק חברתי וחברת מופת, קשה לי להשלים עם המיתוג של "שמאל" בישראל עם עמדות מדיניות ההולכות ומתרחקות מערכי תנועת העבודה הציונית, עד כדי כך שלא יכולתי עוד להזדהות כשמאל, בציבוריות הישראלית. שמחתי, שהנה סוף סוף קם שמאל ציוני לאומי אמיתי.

וכך, הסתערתי על המניפסט של "השמאל הלאומי" – פרי עטם של המחזאי שמואל הספרי ועו"ד אלדד יניב, כמוצא שלל.

ככל שהתקדמתי בקריאתו, כך הבנתי שלא לילד הזה התפללתי. המניפסט הזה הותיר בי טעם מר כלענה של החמצה ושל מפח נפש. כגודל הציפיות, כך גודל האכזבה.

קודם כל מדובר בטקסט פשטני ורדוד באופן מביך, רצוף בניתוחים היסטוריים המבטאים בורות. הסגנון קיצוני ומתלהם כלפי כל מי שאינו בדעתם של הכותבים. דומה שהמניפסט לוקה בתסמונת טורט. גם בפרקים שעם תוכנם הזדהיתי – הסגנון המתלהם והכתיבה הפשטנית עוררו בי אי נחת מטרידה מאוד.

ובהחלט, הזדהיתי עם לא מעט תכנים במניפסט. יש בו אמירה ברורה בזכות הפטריוטיות וההזדהות עם דגל המדינה והסמלים הלאומיים. יש בו הסתייגות חד משמעית מהשיח האנטי פטריוטי ההולך ומשתלט על השמאל הישראלי. יש בו מסר חד משמעי בגנות ההשתמטות מצה"ל, הירידה מן הארץ ואחזקת דרכונים זרים. יש בו מסר חשוב של אמפתיה וסולידריות עם תושבי הפריפריה החברתית בישראל וטענה מוצדקת נגד ההתנשאות הקיימת ב"שמאל" הישראלי כלפי ציבור זה. הוא מוריד מן הבוידם ביטויים נעלים, שנעלמו בשנים האחרונות מהשפה, כמו "חברת מופת", "הצנע לכת" ועוד.

יש בו מסר חשוב נגד מולך השלום – ההתייחסות לשלום כמטרת העל של קיומנו, שהניסיון להשיגו מקדש כל אמצעי ומכשיר כל שרץ. בצדק הם הזכירו שלא ישראל אשמה בהעדר שלום, אלא הפלשתינאים, שלאורך שנים מקפידים לסרב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואין להם כל עניין בשלום עימה. המסר הזה חשוב מאוד, מאחר ו-17 שנים אחרי אוסלו, הגיעה השעה שהמציאות היומיומית תפיל אצל כולנו את אסימון ההתפכחות. כותבי המניפסט מתריסים נגד הסירוב להביט נכוחה במציאות, וקוראים להבין אותה, לעכל אותה ולעצב חלופה ריאלית תחתיה.

החלופה שהם מציעים – חזרה לקו הירוק, בהסכם עם מדינות העולם. ואם, או ליתר דיוק – כאשר הפלשתינאים יפעילו טרור וטילים ויתקפו אותנו מן הגבול הזה? וואהווהו איך ניכנס באמאמאמאמא שלהם.

מה מקודש בקו הירוק? שמעתי לאחרונה הרצאה של רון פונדק, שטען שנכונותם של הפלשתינאים להסתפק במדינה בגבול הקו הירוק הוא ויתור גדול, קצה גבול הוויתורים שלהם. על פחות מזה הם לא יתפשרו בשום אופן. עם כל התנגדותי לדרכו – זו עמדה שניתן להבין. אם המטרה העליונה היא שלום, האמונה היא שנסיגה לקו הירוק תביא לשלום אמת, ושללא נסיגה לקו זה לא יהיה הסכם – המסקנה של נסיגה לקו הירוק הגיונית ומתבקשת. אולם אם השלום אינו מטרת העל, אין לנו פרטנר לשלום, אין אשלייה שהפלשתינאים יסתפקו במדינה לצד ישראל ולבטח הם ימשיכו את מלחמתם – זו מסקנה בלתי הגיונית בעליל. המסקנה המתבקשת מהנחות אלה, היא שגם מי שאינו רוצה לספח את השטחים, כדי שלא לפגוע בצביונה היהודי של המדינה וברוב היהודי הברור שלה, ואינו רוצה בשלטון צבאי לנצח, כדי שלא לפגוע באופיה הדמוקרטי, יתמוך בעיצוב גבול אחר, הממלא את המאוויים הלאומיים והאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

ניתן היה לצפות משמאל לאומי, שיציע פשרה טריטוריאלית שבה מדינת ישראל תממש את זכותנו על חלקי ארץ ישראל שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, כמו בקעת הירדן רבתי, צפון ים המלח וכד'. הרי הם עצמם דיברו על הזיקה הלאומית שלנו לאותם שטחים (אחד מביטויי הבורות במניפסט – "הלוואי, ואנחנו רציניים, ואפשר היה לחיות בארץ ישראל כולה. מן הפרת עד החידקל." אין א"י שלמה מן הפרת עד החידקל – שני נהרות בעיראק...), אז גם אם אי אפשר להחיל ריבונות ישראלית על ערש אומתנו – חברון, שכם, יריחו, מאחר והם מאוכלסים בפלשתינאים, איזו סיבה יש להימנע מהחלת הריבונות על מידבר יהודה ודרום הר חברון למשל?

ממפה של שמאל לאומי מפוכח, ניתן היה לצפות שתכלול גבולות בני הגנה לישראל, ובעיקר שליטה ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג," כפי שהתחייב רבין כאשר הציג את תוכנית הסדר הקבע שלו. שמאל ציוני לאומי היה מכליל מקסימום יישובים יהודיים בתוך גבולות מדינת ישראל, במפה שהיה מעצב. ודאי ששמאל ציוני לאומי לא היה מציע נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות ציוני מצליח ופורה, אזור חיוני ביותר לביטחון ישראל ושאין בו שמץ של איום על הרוב היהודי במדינה (אגב, כותבי המניפסט מצטטים את דוד בן גוריון שבתכנית "מוקד" ב-1970 הציע לסגת מהשטחים, אך שוכחים לציין שהוא הקפיד שוב ושוב לומר: "חוץ מירושלים והגולן").

ניתן היה לצפות משמאל לאומי שיחזיר את עטרת הפשרה הטריטוריאלית – דרכה של תנועת העבודה של אשכול, אלון, גולדה ורבין, ליושנה. הרי הטענה נגד דרך זו היתה שאין לה פרטנר בצד השני. מי שהתפכח מן האשלייה שיש פרטנר בצד השני לנסיגה המלאה – מן הראוי שלא ידבק באותה נסיגה, אלא יחיה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית.

הדבקות של מנסחי המסמך בקו הירוק מאכזבת מאוד, אך הפתרון שהם מציעים לגיטימי וראוי לדיון. מה שאינו לגיטימי, הוא התייחסותם של מנסחי המסמך לציבור המתנחלים. כאן הם חצו את כל הקווים האדומים, בכתב הסתה נמוך מצח, מתלהם ורווי שנאה וארס. אמנע מציטוטים, כדי לא להכתים את המאמר בתועבה הזאת. אתמצת את מסריהם ב"הכו במתנחלים והצלתם את ישראל."

מה מוביל את הכותבים לביטויי השנאה האלה? אולי זו קריצה פופוליסטית לציבור ה"שמאלי" – תראו, אמנם איננו מאמינים בשלום, אמנם אנחנו שונאים את המשתמטים אבל נשאר בנו משהו, אנחנו ממשיכים לשנוא את המתנחלים, אנחנו בסדר.

ואולי זו פשוט שנאת האחר, השונה, מי שדעתו ואורח חייו שונה, או במילה אחת – מתנחלופוביה.

כך או כך, הביטויים הללו מעוררים שאט נפש.

ציבור המתנחלים מונה 300,000 ישראלים, ציבור נאמן למדינת ישראל, משרת ביחידות הקרביות ביותר בצה"ל, מקיים מפעלי צדקה וחסד יותר מהמקובל באזורים אחרים במדינת ישראל, משלם מיסים. אם נקבל את דוקטרינת אובמה, ונספח גם את השכונות היהודיות בדרום ירושלים ובצפונה ל"התנחלויות", מדובר בלמעלה מחצי מיליון ישראלים. זו הבשורה הגדולה של "השמאל הלאומי" – שנאת נפש לחצי מיליון מבני עמם, מאזרחי מדינתם?

אצלי המושג שמאל מתחבר בראש ובראשונה לסולידריות חברתית. המושג לאומיות מתקשר קודם כל לסולידריות לאומית. מי שמתייחס לחצי מיליון מאחיו כאל כת מצורעים, הוא לא שמאל ולא לאומי.

בשירו "אלוהיי" בדיסק החדש "מזמורי נבוכים" כותב קובי אוז:

 "אבל למרות הכל הסובלנות רוחשת מתחת לפני השטח, תראה, לאט לאט האנשים יוצאים מהמתח ורוצים בסך הכל להיות ביחד." אני שותף לאופטימיות שלו. ולכן אני אופטימי גם באשר לתחייתו של שמאל לאומי אמיתי בישראל, חרף ההזנייה שגרמו הספרי ויניב לשני המושגים הללו.

אהוד: "החלופה שהם מציעים – חזרה לקו הירוק, בהסכם עם מדינות העולם. ואם, או ליתר דיוק – כאשר הפלשתינאים יפעילו טרור וטילים ויתקפו אותנו מן הגבול הזה? וואהווהו איך ניכנס באמאמאמאמא שלהם." – זוהי במילים אחרות השטות המדהימה והאכזרית של רודף השלום והמאשים את עצמנו א"ב יהושע – להצדקת הוויתורים והנסיגות שלנו עד לקו הירוק! ונדמה לי שאפילו אמר – אנחנו נהרוס להם עיר שלמה אם ימשיכו לירות עלינו אחרי שניסוג מכל השטחים! – למזלנו מופקדים על ביטחון ישראל אנשי מתונים, חכמים והומאניים יותר ממנו ומשמואל הספרי!

2. בין הולילנד לשכר הבכירים

כן, אני יודע. בלתי הוגן, יאמרו לי, להשוות בין שכר הבכירים לבין פרשיית שחיתות ושוחד כמו פרשת הולילנד. הרי אין כל חוק האוסר על אדם להשתכר מיליון או שני מיליון שקל בחודש. אם זה השכר שהוא מקבל, כנראה שזה מה שהוא שווה, זה מה שמגיע לו. הוא לא גנב מאף אחד. הוא לא עבר על אף עבירה.

נכון, יש הבדל בין עבירה על חוק קיים, לבין עבירה על חוק שטרם חוקק. אבל יש גם יש קשר בין שתי התופעות. בשני המקרים מדובר בשחיתות. שחיתות אינה רק עבירה על חוק. שחיתות אינה נבחנת רק בפן הפלילי, אלא בראש ובראשונה בפן המוסרי. מבחינה מוסרית, יש הרבה מן המשותף בין השחיתות הפלילית לבין טירוף השכר.

בשני המקרים, מדובר בתאוות בצע שלוחת רסן, המעבירה אנשים על דעתם. תאוות בצע הגורמת לאנשים לצפצף על כל אינטרס ציבורי, על כל שיקול ערכי ומוסרי. אנשים רוצה כסף, רוצים הון, והרבה, ללא שובע, ללא גבול, ללא מעצורים.

בשני המקרים מדובר בשיכרון כוח, של אנשים שאיבדו את הברקסים; שום דבר אינו יכול לעצור אותם.

השילוב המסוכן של שיכרון כוח ותאוות בצע, מביא אדם לשחד כדי שינתן לו להקים מפלצת הפוגעת באינטרס הציבורי, מפלצת ארכיטקטונית ואסתטית הפוצעת את הנוף. מה אכפת לו? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו. אותו שילוב, מביא אדם לקחת מן הציבור מיליוני שקלים בחודש – מה אכפת לו שרבים מעובדיו מגרדים את שכר המינימום ואינם יכולים לפרנס את משפחותיהם בכבוד? מה אכפת לו שבשכר האסטרונומי שהוא מקבל, שלאף אדם נורמאלי אין בו צורך, הוא יכול לפרנס מאות או אלפי משפחות קשות יום? מה אכפת לו שמצב החברה שהוא מנהל יכול היה להיות טוב לאין ערוך, אילו היה מקבל שכר נורמאלי (גבוה, כראוי למנהל בכיר, אך סביר)? מה אכפת לו, שהמשקיעים יכלו להרוויח יותר אילו היה מקבל שכר סביר? העיקר שהוא יספק את תאוות הבצע שלו.

"לשם צריך אדם משכורת של 700,000 שקל לחודש?" נשאל בראיון יחצ"ן הצמרת רני רהב, המייחצן רבים מאותם בכירים. "מה זה עניינך?" הוא השיב.

איזה רהב! איזה שחץ, איזו התנשאות, איזו גסות רוח. מה זה עניין הציבור, לאן הולכים רווחי חברות ציבוריות, השייכות לציבור?

גם כאשר מדובר בעסק פרטי, האינטרס שלו אמור להיות צמיחה מקסימלית לטובת הבעלים, המנהלים, העובדים, הספקים, הלקוחות והסביבה. לא כל שכן, כאשר הבעלים הם הציבור. תשובת הרהב של רני רהב היא הביטוי הבוטה של השילוב החזירי בין שכרון הכוח לרדיפת הבצע. כאשר הוא שאל – "מה זה עניינך"? המסר הסמוי שלו היה "מה אכפת לי."

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר הבכירים במגזר הציבורי, גונתה בפי שר האוצר וראש הממשלה והוצגה כפוגעת במשק ובכלכלה, שעלולה להגדיל את האבטלה. אגב, אותה טענה הושמעה כלפי חוק שכר המינימום, והמציאות הפריכה אותה לחלוטין. האמת היא שהצעת החוק מתונה מאוד מאוד. שני הח"כים מציעים להגביל את שכר הבכיר בחברה, כך שלא יהיה גבוה יותר מפי 50 מן השכר הנמוך בחברה. חברה המשלמת לעובדיה 4,000 שקל – המנהל שלה לא ירוויח יותר מ... שכר "סמלי" של 200,000 שקל לחודש. הוא רוצה להשתכר יותר – שיעלה את מדרגת השכר הנמוכה בחברה. והנה, הממשלה פועלת לסיכול הצעה כל כך מתונה, שנועדה לתקן מקצת חוסר הצדק, להגן במקצת על האינטרס הציבורי. את האינטרס של מי, לכל הרוחות, מייצגת הממשלה?

בפרשת השבוע שקראנו בשבת, פרשת "קדושים", יש התייחסות לסוגיית השכר. וכך נאמר בה: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר."  הלנת שכר קיימת, למרבה הצער, במשק הישראלי. ולא רק הלנת שכר, אלא גם שכר בלתי הוגן, פערי שכר שאינם מתקבלים על הדעת ללא כל הצדקה עניינית, עובדי קבלן שאינם מוגנים וכו' – כל אלה הינם עושק וגזל לשמם. העושק והגזל הללו מנוגדים לדרך החיים היהודית. קיומם במדינה יהודית הוא חרפה.

* * *

רותי שמואלביץ

אבא יקר ואהוב

לזכר אביה פנחס אדלר

עומדים היום כולנו כאן להצדיע לך ולהיפרד בהמון-המון כאב אך בהמון אהבה והערצה לאיש אשכולות שכמוך. להיפרד פיזית לתמיד, אך בליבנו ובנפשנו תהיה חקוק לעולמים. תיקצר היריעה מלספר אודותיך ואודות מפעלות חייך. על כל פעילויותיך למען העם היהודי, למען הציונות ולמען מדינת ישראל!

אתה, כבנו של פרופ' משה אדלר, שהיה קצין בצבא האוסטרי ולחם במלחמת העולם ה-1, היית סמל הדורות שהתעוררו בשלהי מלחמת העולם ה-1, שלחמו לא רק כחיילים של האומות אלא כדור התקווה.

ברוח זו חינכת את משפחתך כאשר הדמויות של בנימין זאב הרצל, של זאב ז'בוטינסקי שהיה בין באי הבית שלכם בביאליסטוק, ושל מנחם בגין היוו נר לרגליך.

מטרת חייך היתה הקמת מדינת ישראל חזקה והקמת צבא ישראלי חזק וחיל אוויר חזק כניצחון מוחץ על השואה הנוראה שמחקה את המשפחות שלך ושל אימא.

הקדשת ופעלת רבות להנצחת השואה בכל טכס אפשרי. ראשי הממשלה, הנשיאים והרמטכ"לים ננזפו על ידך לא אחת אם בנאומיהם הרשמיים לא הזכירו את השואה או את מאות אלפי היהודים שנפלו בשדות הקרב של כל האומות . אכן בעקבות פניותיך שונו נוסחי הנאומים של ראשי המדינה.

היית לוחם ללא חת לביסוס כוחה הצבאי והכלכלי ומעמדה של מדינת ישראל בארץ ובעולם בתפקידיך הן הציבוריים והן האישיים.

 העיר תל-אביב העניקה לך את אות יקיר העיר כתודה לתרומתך הרבה. גם כשפרשת לגימלאות התנדבת לערוך ביקורות במשרד מבקר העירייה.

שימשת כיושב ראש של ארגון הווטרנים של מלחמת העולם השנייה של צבאות פולין בישראל, ובחודש מאי האחרון זכית לקבל את העיטור הגבוה ביותר של נשיא פולין – קצ'ינסקי, שהעניק לך אותו באופן אישי

נבחרת כאחד מוותיקי חיל האוויר הישראלי...

כל חייך לחמת נגד האנטישמיות ועל חוזקה של מדינת ישראל בכל התחומים כי זהו המקום  היחיד שבו כל יהודי יחיה כאדם חופשי במדינתו.

ברוח זו חינכת את שתי בנותיך, חמשת נכדיך ושלושת ניניך תוך דאגה מתמדת ואינסופית להצלחתם ולאושרם. כמה דאגת תמיד לכולנו וגוננת עלינו!

לכל מי שצילצלתי להודיע על פטירתך – כולם היו המומים ולא הפסיקו להביע את הערצתם לאיש אשכולות שכמוך.

בימיך האחרונים כל הזמן זעקת להוריך ואחותך שנספו בשואה ולאחיך ניותק שנפטר לפני שנים אחדות.

כנראה הרגשת שאתה עומד להצטרף אליהם לאחר עשרות שנים שגדעו אותך מהם והגעגועים אליהם היו כה עזים.

אבא יקר, כל הזמן דאגת מה יהיה עם אימא – אישתך האהובה מזה 64 שנים, הסר דאגה מליבך – היא תהיה עטופה באהבה ודאגה של כולנו!

בחצי השנה האחרונה כל כך סבלת – אז עכשיו יש לך שקט והמון מנוחה.

תנוח על משכבך בשלווה ובשלום ותשמור על כולנו מלמעלה.

  אוהבים אותך לנצח וכבר מתגעגעים!

* * *

פנחס אדלר

קורות חיים

מתוך הספר "אנשים בתל-אביב זוכרים"

מיבחר סיפורי חיים של גימלאים

עמותת כֹּח לגימלאים, הוצאה לאור, תל-אביב, 2008

נולדתי בעיר לובלין שבפולניה ב-2.11921. אבי ז"ל, פרופ' משה אדלר, היה מרצה לספרות פולנית וסגן המנהל של הגימנסיה העברית בביאליסטוק. הוא נולד בגליציה, פולין, בשנת 1887. היה מיור בצבא האוסטרי, עסקן ציבורי ידוע בהנהלת התנועה הרביזיוניסטית ו"מכבי", ונפטר בשנת 1938 והוא רק בן חמישים ואחת.

אימי זיכרונה לברכה היתה גם היא ילידת לובלין, 1896, נצר לשושלת רבני שברשין וזמושיץ, שהיו בין מקימי הישיבה "חכמי לובלין". היא היתה מורה לצרפתית, והושמדה בטרבלינקה בשנת 1943 והיא רק בת ארבעים ושבע.

אחותי רשקה ז"ל, ילידת 1922, היתה בוגרת הגימנסיה העברית בביאליסטוק והאינסטיטוט לחינוך, לוחמת במרד גטו ביאליסטוק, והושמדה עם אימי בשנת 1943 בטרבלינקה.

רק אחי הצעיר, נתן ז"ל, יליד 1927, ניצל יחד איתי. הוא נפטר בשנת 2003 בישראל. הוא שירת יחד איתי בחיל האוויר הפולני (האדום) כקצין-נווט והשתתף במלחמת העולם השנייה. עלה ארצה בשנת 1946, לחם במחתרת לח"י, בראשותו של יצחק שמיר (יז'רניצקי) – שהיה בוגר הגימנסיה העברית בביאליסטוק. הוא למד בטכניון בחיפה. עם הקמת המדינה, במאי 1948, התגייס לחיל האוויר ושירת בו שנים רבות והגיע לדרגת אל"מ-נווט וגם סיים את לימודיו באוניברסיטת קולומביה בארה"ב. השאיר שתי בנות ושני נכדים. גם הוא למד בצעירותו בגימנסיה העברית בביאליסטוק.

בשנת 1922, עם מינויו של אבי ללמד בגימנסיה, עברנו לגור לצמיתות בביאליסטוק, ובה גם קבור אבי.

עליי גם להעיר כי הגימנסיה העברית בביאליסטוק (לא "תרבות") – היתה הגימנסיה הפרטית היחידה בעולם היהודי, בה כל המקצועות, למעט גרמנית ולטינית ושפה פולנית, נלמדו בעברית ובמיבטא ספרדי. היא נוסדה בשנת 1919, וביקרו בה במהלך השנים כל גדולי האומה כגון ח"נ ביאליק, ש. טשרניחובסקי, זרובבל, ז'בוטינסקי, בן גוריון, פרופ' שור, פרופ' בלבן, ש. דובנוב, נחום סוקולוב, יצחק גרינבוים, ורבים אחרים. הגימנסיה היתה גם המוסד החינוכי הציוני המפורסם ביותר, ויחיד במינו, גם אם לא זכו לזכויות מטעם השלטון הפולני – בה אפילו הנהלת החשבונות התנהלה, משנת ייסודה, רק בעברית. עבורנו, התלמידים ויהדות ביאליסטוק, היתה זו מדינה ציונית בדרך, בה קויים קשר מתמיד עם היישוב בארץ, כאשר גם בוגריה עלו ברובם המכריע ארצה ולמדו בטכניון בחיפה ובאוניברסיטה העברית בירושלים, היו בקרב לוחמי כל המחתרות, הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י, ובהמשך מתנדבים לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בוגריה היו בין מנהיגי ומקימי המדינה, ומפקדים של צה"ל על כל זרועותיו. יצחק שמיר (יז'רניצקי), הרמטכ"ל יגאל ידין היה בן משפחת סוקניק מביאליסטוק, הוריו של מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי עלו מביאליסטוק ארצה בשנת 1916, וכן טנקוס, מפקד חיל הים. והפרופסורים: חזנוביץ, בונים, כל שבט הנגבי, בני ד"ר קצנלסון, מבעלי הגימנסיה, השר סרלין, אביו של השר צחי הנגבי, פרופ' ברוורמן, פרופ' צ'וכובקינד, פרופ' פיינס, אברהם אורינובסקי, ורבים אחרים.

אני בוגר הגימנסיה משנת 1937. מאחר שאבי נפטר בתחילת 1938, לא יכולתי לעלות עם חבריי ארצה ונאלצתי להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה של וארשה. ובהמשך, עם הכיבוש חלק של פולניה בידי בריה"מ, המשכתי ללמוד בהתכתבות משפטים בעיר מינסק, עיר הבירה של רוסיה הלבנה, לימודים שאותם הפסקתי עם פלישת הגרמנים לבריה"מ ביוני 1941.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי פעיל מאוד בתנועות הנוער ו"מכבי" וכן גם בקורפורציה של סטודנטים בווארשה ובביאליסטוק.

עם כיבוש ביאליסטוק בספטמבר 1939 נהפכנו בין-לילה לאזרחים סובייטיים. בגלל עברי ועברה הציוני של משפחתי לא יכולתי לקבל עבודה בעיר, כי היינו במעקב מתמיד של השלטונות הסובייטיים ושל המשטרה החשאית נ.ק.וו.ד. – וכן גם חברי המפלגה הקומוניסטית בעירנו. כתוצאה מכך נאלצתי לחפש עבודה מחוץ לתחומי העיר ביאליסטוק, בסביבת מגוריהם של פולנים בלבד, שלא הכירו את עברי, ולכן נתקבלתי כמנהל מחלקה סטאטיסטית של מרכז שיפוץ קטרי רכבת סובייטיים מחוץ לעיר. אמנם המשכתי את חוק לימודיי בהתכתבות באוניברסיטת מינסק.

בעת פרוץ מלחמת גרמניה-בריה"מ ביוני 1941 הייתי במקרה בחופשה שנתית, לקראת בחינות קיץ באוניברסיטת מינסק – במרכז הנופש בדרוּסקֶינִיקי על יד גרודנה, ארבעים וחמישה קילומטרים בלבד מביאליסטוק. לבקשת אימי האלמנה, צירפתי אליי את אחי הקטן נתן, בן הארבע-עשרה. ביום פתיחת המלחמה השמידו הגרמנים בהפצצה כבדה את הגשר הגדול מעל הנהר ניֶמָן, וכך לא הצלחנו יותר לעולם לחזור אל חיק משפחתנו, ובאותו יום הפכתי לא רק לפליט אלא גם לאב, אם ומשפחה לאחי הצעיר נתן, וזאת מבלי שלאימי, לאחותי ולשאר משפחתי נודע אי פעם בחייהם מה עלה בגורלנו!...

באותו יום נסחפנו למרחבים הבלתי-מוכרים לנו של בריה"מ. מאחר שמשחר ילדותי חונכתי ברוח ציונית ותוך תקווה להגיע אי-פעם לפלשתינה, החלטנו במקום, במצבנו, להגיע קרוב ככל האפשר לפלשתינה, תוך תקווה להתגבר על הגבולות של איראן ותורכיה. לכן בחרנו כמטרה את הרי קווקז הגובלים במדינות האלה, וכך השתקענו בעיר הבירה אורדז'ונִיקוֹדְזֶה, אליה הגענו לאחר כשבועיים של נדודים ברחבי החלק האירופי של בריה"מ – רעבים ומחוסרי כל דבר חיוני כמו כסף ומזון.

למזלנו נתקבלנו יפה מאוד בעיר, כפליטים ראשונים מהמערב. אני כעובד המערכת הכלל-סובייטית של מיניסטריון התחבורה, נתקבלתי מיד לעבודה בהנהלת הרכבות של קווקז, בתנאים אנושיים, ואחי נרשם לגימנסיה מקומית. כמובן שהשכלתי, ידיעת השפות וכדומה, הקלו עליי בקליטה; אמנם מאוד פרימיטיבית, אבל חוף בטוח, כאשר התנאים יאפשרו לי להיות אב, אם ומשפחה לנער בן 14!

אמנם כל הזמן, מעל שנתיים, הייתי תחת פיקוח של ה-נ.ק.וו.ד. – מה עוד שלא הסתרתי את עברי והשקפותיי, וגם את הקשר שלי עם היהודים המקומיים ועם פליטים יהודים יוצאי בריה"מ האחרים, אשר הגיעו במהלך המלחמה.

כל פניותיי להתנדב לצבא האדום נדחו בגלל מוצאי מהמערב, ובהמשך, פניותיי להתגייס לצבא הפולני של גנרל אנדרס – נדחו בגלל האנטישמיות של הפולנים.

וכך נשארנו במקום מעל שנתיים, עם כל הקשיים והמחסור בכל התחומים. אחי בינתיים סיים את הגימנסיה, עשר שנים, לאחר שהעליתי את גילו בשנתיים.

בינתיים הוקם ארגון הצבא הפולני (האדום) של וַנדה וָשִׁילֶבְסְקָה – קומוניסטית פולנית. בגלל הקשיים הקודמים בהתגייסותי החלטנו, על אף מעמדי הטוב-יחסית בעבודה, לערוק לצבא הזה, תוך סיכון חמור של מאסר בן עשר שנים עבור עריקה מהעבודה בהנהלת הרכבת.

וכך, בתחילת השנה 1944, התגייסנו שנינו, אחי ואני, לצבא הפולני החדש. הודות לפולקובניק ויקטור גרוש, יהודי קומוניסט, מקודם יצחק מדרס מווארשה, לוחם במלחמת האזרחים בספרד – הצלחנו להתגייס לאחר שנדדנו כחודש עד לאוקראינה, לאחר ששמע על תוכניותינו הציוניות, והצלחנו גם להתנדב לבית-ספר לקצינים-נווטים של הצבא האדום באורדז'ונִיקוֹדְזֶה, לרגלי הרי אוראל, אליו הגענו באותה שנה.

כנווטים, צוות אוויר, הגענו בתחילת חודש דצמבר 1944 לשדה התעופה שובליֶה על-יד מוסקבה, ממנו יצאנו לפעולות עם טייסים רוסיים, להפצצות לילה על הצבא הגרמני הנסוג במערב, בקו דנציג-ברסלאו. ההישגים שלנו היו מצויינים ומוצלחים, והיינו יהודים יחידים בטיסות.

בגמר מלחמת העולם, במאי 1945, הועברנו, אחי ואני, לשדה התעופה אוֹבִינְצָיה על-יד וארשה, כנווטים בטייסת אשר שירתה את ממשלת פולין. כך טסנו לערי הבירה של אירופה המערבית והמזרחית, אנחנו – תמיד בנפרד, ובכל מקום באירופה השתדלנו לפגוש ביהודים.

לאחר שלמדנו לדעת על השואה, השמדת משפחתנו וכלל יהדות פולין ואירופה, אזיי, על אף ההבטחות לקידום ולקריירה מזהירה במסגרת חיל האוויר הפולני, החלטנו, בכל מחיר ותוך ידיעת הסיכון, לערוק, בעודנו קצינים פולניים בשירות סדיר – ולהגיע לפלשתינה!

וכך, בסוף נובמבר 1945, ערקנו בהצלחה לגרמניה המערבית, אם כי נודע לנו בהמשך כי כקצינים נשפטנו בהיעדרנו למוות! בדרך העריקה היכרתי במקרה את רעייתי, מזה 62 שנים, ילידת טומלשב מזושיצקר, גלמודה ויתומה שכל בני משפחתה נרצחו והיא עברה, החל משנת 1939, את כל הטרגדיה של מחנות ההשמדה, כולל אושוויץ ומחנות אחרים.

בדצמבר 1945 הגענו למינכן, בוואריה, שם התחתנו בפברואר 1946, והתחלתי מיד לעבוד כחבר בהנהלת ארגון היהודים המשוחררים. מילאתי תפקידים שונים: קצין יחסי ציבור, קצין קשר לכוחות הצבא האמריקאי ולמוסדות גרמניה המערבית.

בדצמבר 1946 נולדה בתי הבכורה מרים. אחי הצעיר נתן עלה ארצה דרך איטליה באמצע שנת 1946, היה חבר במחתרת לח"י. למד בטכניון בחיפה, ועם הכרזת המדינה היה בין ראשוני המתגייסים לחיל האוויר והגיע במשך הזמן לדרגת אל"מ, הקים משפחה, שתי בנות ונכדים, אבל לדאבון כולנו חלה ונפטר בשנת 2003.

עם אישור לבעלי משפחות להתנדב לצה"ל עלינו ארצה בתחילת 1949. התנדבתי, על אף גילי, לשירות סדיר כנווט בחיל האוויר, ובו שירתתי עד ינואר 1954, ובהמשך במילואים עד גיל 62. השתתפתי בכל מלחמות ישראל ותרמתי לפיתוח הכלכלה, הביטחון והעצמאות של המדינה וכך אני עושה עד עצם היום הזה.

בפירסום "בחרנו בחיים" בהוצאת "יד ושם" (2008), המספר על תרומתם של ניצולי השואה להקמתה של מדינת ישראל, מופיע שמי בין שלושים המצטיינים.

כל משפחתי, בנותיי הנשואות, חמישה נכדים ושלושה נינים – כולם חיים ועובדים בארץ, כאשר הבנות ובעליהן, כולם שירתו בצה"ל. כל הגברים ששירתו היו קרביים והספיקו להשתתף במלחמות רבות כולל מלחמת לבנון השנייה. כולם עובדים כאנשי אוניברסיטה, מוסדות המדינה והעיר. רעייתי ואני בני 88/87 והננו מאושרים ותורמים בהרבה שטחים לקידום המדינה והעם – עד 120!

* * *

פרופ' מנשה הראל

זכותו של עם ישראל למולדתו בארץ ישראל

בדיון בין חבר הכנסת מר זבולון אורלב ומר ג'מאל זַחָאלְקֶה ברדיו, התווכחו על זכות כל עם לקדש את אתרי המולדת שלו. ובכן, משמעות עם היא כינוס גדול של בני אדם שלהם מוצא אחד, טריטוריה והיסטוריה משותפת ולרוב בעל לשון מדוברת אחת.

לדעתי אין אומה אשר בנתה ועיצבה את ארצה במו ידיה, וזכותה הטבעית והאמיתית למולדת היא כשל עם ישראל.

העם העברי והישראלי הוא היחיד בארצות המזרח התיכון הקדום ובתולדותיו, שהתנחל לראשונה בארץ שוממה, הררית סלעית ומדברית, ריקה מאדם ומלאה בעצי יער האלון שקשה לעקרם ולהכחידם, ועל עבודות החציבה והסיקול נאמר בספר ישעיה (נ"א,1): "שמעו אלי רודפי צדק ומבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם."

ועל מאמצי ההתנחלות בשממה אמר הנביא: "ואצורך ואתנך לברית עם להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות" (שם, מ"ט-8).

אם כן, לעומת הדברים האלה, היכן היא מולדתו של העם הערבי אם לא בַּעֲרָב, ומי יסד ובנה את בירתם הקדושה בְּאִל-מְדִינָה, השנייה בחשיבותה הדתית לאחר מְּכָּה ומושב הַחֲלִיפִים הראשונים של הערבים – אם לא היהודים פליטי חורבן הבית הראשון והשני, והביזנטים שכינו את שם העיר יַתְ'רִיבּ. בארץ ערב נבנו בתחילה כ-20 נאות מדבר יהודיים, שהודות להם ניטעו כרמים לראשונה בתולדות ערב (פרופ' שלום בארון, 1965). עד שמוחמד נביאם והח'ליף עוּמַר רצחו וגירשו את היהודים מכונני ארצם.

חשוב להזכיר שהח'ליף השני של הערבים, עוֹמַר אִבְּן אִל חַ'טַאב. טען שערב מולדת הנביא היא הארץ הקדושה לערבים וְתִיכּוֹן בה רק דת אחת – האיסלם, ויש לגרש ממנה את היהודים והנוצרים (ב' לואיס, 1997), מייסדיה ומתיישביה הקדומים, וכך היה.

נכבדי הח"כ ג'מאל זחלקה, אבותיך הבדווים, שמוצאם משבט ערב תּוּרְכְּמָן וּבֶּדְוֵוי מצרים –פלשו בעבר לכפר מולדתך, קָארֶע, שבמערב מרחב השומרון הישראלי, שנרכש ונבנה בעבר כממלכה ע"י עומרי מלך ישראל (מלכ"א ט"ז, 24). לאחר שליטת ממלכת ישראל, נכבש המרחב לסירוגין ע"י המעצמות הקדומות, ואציין רק את הכיבוש הערבי בשנת 636, כיבוש מוחמד עלי המצרי בשנים 1832-1840 במהלך השליטה העות'מנית, הכיבוש הבריטי בשנת 1917, וחזרת השלטון הישראלי בשנת 1948-9.  

 ובארץ ערב, הקדושה למוסלמים מאז התגלותו של הנביא מוחמד, התיישבו 20 שבטים יהודיים החל מסוף ימי הבית הראשון, והנבטים במאה ה-3 לפנה"ס ואילך והתבצרו ב-59 מבצרים. מכאן שהיהודים לא רק שהיו חלוצי המתיישבים בהרים ובמדבריות של ארץ-ישראל בלבד – אלא גם התיישבו ולימדו את הערבים לגדל תמרים בנאות המדבר של ערב, בעוד שלדברי מוחמד הנביא אסור היה לערבים לעבד את האדמה כי הם עם נוודים שאינו משתעבד לאדמתו (פרופ' ש. בארון ומ' גיל).

והיום לא נשאר תושב יהודי או נבטי-נוצרי בערב הסעודית הקדושה לאיסלם, ובעולמנו אין שום עם מתקדם הנוקט בעמדה פוליטית דתית ואכזרית כזאת. (פרופ. י. חסון).

ומאידך, על הכמיהה וקשר העם היהודי לארץ ישראל, מולדתו שנגזלה, כתב והתלונן הסופר הדגול י' פיכמן בשנת 1928 וזעק בכאבו על העם הַנִּידַח מארץ מולדתו ועל שַׁוְועָתָה של האומה למולדת הגזולה: "חסד המולדת לא עזבנו מעולם והפך את נדודי האומה במשך אלפי שנה לדירה ארעית, ואת האדמה אשר רק את שִׁמְעָה שמענו, ראינו כמולדתנו האחת והיחידה... היא הארץ הקולטת רק את בניה אוהביה."

על-כן נכבדי ח"כ ג'מאל זחלקה, הואיל נא לשבת בארץ המולדת הדתית והאמיתית של אבותיך ויוטב לך ולנו, ואל תגדף ותחרף את עמנו ומולדתנו שהיא יצירה מופתית וסמל לכל עמי הארצות הנעלות של ימי הקדם, והנאורות בימינו. זכור שירושלים שגזלתם לא היתה מעולם בִּירָתְכֶם!!! – ואל לך במעמדך המכובד לזלזל בכתוב אודות ירושלים הבירה הנצחית של עם ישראל – בתנ"ך שהוא ספר הספרים של היהדות והנצרות.

גם הקוראן הקדוש לאיסלאם מחזק את העדות וההוכחה שארץ ישראל קדושה רק לבני ישראל. בקוראן פרשת השולחן ה' 24, כתוב שהנביא מוּסָה אמר לבני ישראל – "התקדמו בדרככם אל הארץ הקדושה אשר הבטיח לכם." ובפרשת השולחן ה' 21, נאמר ע"י הנביא משה: "עמי בואו אל הארץ הקדושה אשר ציווה האלוהים לכם וְלֹא תִסֹוגוּ לְאָחוֹר," ובפרשת השולחן ד' 13 מסופר: "אחר כך הושבנו את בני ישראל לָבֶטַח בְּאַרְצָם."

אדגיש שלבד מההבטחה החוזרת של ארץ ישראל לעם ישראל, המושג "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מוזכר 623 פעמים בתנ"ך משום ערכו לעמנו ולארצנו. לכן לא משנה באם אתה מאמין בנביא משה מהתנ"ך או בנביא מוסה מהקוראן. אנחנו מקיימים את אשר יועד לנו בתנ"ך ומוזכר בקוראן, ומגשימים בחלוציות ובנחישות את האמור:"וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע כל ימי שלמה." (מלכ"א ה' 5 ).

* * *

מתִי דוד

מדוע השמאל הפך לסמול?

מדוע השמאל הציוני הצטמק לסמול שולי? מדוע השמאל המדיני הפך למנוף הרסני? מדוע השמאל הפאצפיסטי נהיה שמאל אנרכסטי? מדוע השמאל הסוציאלי איבד מקומו הפופולרי? מדוע השמאל האידיאלי הפך לשמאל וירטואלי?

עבר בונה – ההווה ההורס

לשמאל הציוני ההיסטורי יש זכויות והישגים רבים, במהלך השנים של המאבק להקמת המדינה ולביסוסה, בתחומי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, ההתנדבות, הביטחון וקליטת העלייה.

השמאל מפוצל ומפולג כיום לקבוצות אחדות עם רקע, מטרות ודעות שונות. ישנו עדיין השמאל הציוני הלאומי הנורמטיבי. ואולם, השמאל האקטיביסטי, שנותן היום את הטון, הוא השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, הפרו פלסטיני והאנטי ציוני.

מאז מלחמת ששת הימים, השמאל שינה לחלוטין את עמדותיו, שמשמעותן התנתקות מהניווט המדיני, ומהאזימוט הלאומי המסורתי. השמאל אימץ את הנרטיב הפלסטיני, המאשים את ישראל באפרטהייד, בגזענות ובפשעי מלחמה. לדעתו רק ישראל אשמה בכל תחלואי האזור. כשאין שלום – ישראל אשמה. כשיש מלחמה – ישראל אשמה. לדעת השמאל הקיצוני (בגלוי) והשמאל הציוני (בסתר), העוול שניגרם לפלסטינים מקורו ב-48 ולא ב-67. השמאל הקיצוני איבד את האמונה בצידקת הדרך של הציונות. דעותיו אלה "פופולריות" בקרב חלקים באקדמיה ובתקשורת.

ישראל והשמאל בעולם

כשהשמאל בצרפת, התנגד למלחמה באלג'יר, הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב, התנגד למלחמה בויטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקאית. ואולם השמאל בישראל התחבר לאלמנטים קיצוניים של אויבינו, ומשתף איתם פעולה גלוייה נגד זכות קיומה של ישראל כמדינה ציונית ויהודית. הלחשנים של השמאל הקיצוני, בעיקר מקרב אנשי הרוח ואנשי האקדמיה, מגבירים את פעילותם בעולם, על מנת להגביר את הלחץ החיצוני על ממשלות ישראל, כדי לרצות את התביעות הפלסטיניות. כל זאת, "כאלטרנטיבה" פוליטית לאחר הכישלון בקלפיות בבחירות האחרונות. הארגון היהודי השמאלני החדש בארה"ב (סניף של "שלום עכשיו") "גיי סטרייט", מחתים עצומה הקוראת לאובמה לנקוט גישה עוד יותר תקיפה נגד ישראל. יש בשמאל גם דעות הקוראות לפתרון כפוי.

מושגים שליליים על ערכים לאומיים

לרובם של אנשי השמאל הנאיביים והדוגמטיים יש קיבעון מחשבתי. יש להם דעות ומושגים חריגים ושליליים בעניינים נורמטיבים, המקובלים אצל כל אזרח ופטריוט לאומי של עם הנתון לאיומים קיומיים, כמו בישראל.

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזוייף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים כל אדם וכל דעה, המוגדרים על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון. הם חיים במושגים וירטואלים ואידיאולוגים, מנותקים מעובדות מציאות החיים. הם מדקלמים נוסחאות אידיאולוגיות מיושנות ומטופשות לפיהן ימין זה תמיד אסון ושמאל זה תמיד חזון. הם גם אנשים מתנשאים ויהירים, שלעולם לא מוכנים להודות בכישלון. (זוכרים? "סטאלין אבינו רוסיה אימנו!")

חוסר הסובלנות וההתנשאות של השמאל הדוגמטי

השמאל מציג את עצמו בגאווה, כתומך ומגן על "פלורליזם" של דעות, על "ליברליות" מחשבתית, על "הבנת וקבלת האחר". כל זה נכון כשמדובר בפלסטינים, ובכאלה הקרובים לדעתם בלבד. ואולם האמת היא שהם חסרי סובלנות לדעות אחרות.

הם נוהגים להטיח כינוי גנאי של "פאשיסט" בכל מי שדעתו ימינה מהם, על פי שיטות התעמולה הקומוניסטיות.

במהלך השנים של המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות, רשימת המושמצים "כפאשיסטים" כללה לא רק אנשי ימין כמו ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, שרון, נתניהו והסופר א.צ. גרינברג, אלא גם אנשי שמאל כמו בן גוריון, דיין, פרס וברק. יריבים פוליטיים רבים של השמאל זוכים לכינוי גנאי זה. מסתבר ש"הפאשיזם החדש", מבית מדרשו של השמאל הקיצוני בישראל, ממשיך לחפש את אויביו מהמלחמה שהסתיימה לפני 60 שנה.

החיבור הריגשי והרציונלי בין האזרחים בישראל, במדינה הנתונה כל שנותיה לטרור ולאיומים קיומיים, מצד אויביה הפלסטינים, והמוסלמים – גדול יותר מכל אידיאולוגיה של שמאל פצפיסטי תיאורטי ונאיבי. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם לאומי. השמאל הדוגמטי עדיין לא הפְנִים ולא הכיר בזאת, והוא ממשיך להתבדל ולהתרחק מהקונצנזוס הזה, ולכן הוא מצטמק, נכשל ומאבד אהדה ותמיכה.

חלק גדול של ההתנחלויות הוותיקות הוקמו בזמנו על-ידי ממשלות השמאל של מפלגת העבודה, בימי גלילי, אלון, פרס, רבין ואנשי ההתיישבות העובדת של הקיבוצים והמושבים. ראוי לזכור ולהזכיר זאת לכל אלה מהשמאל, המנהלים תעמולת שנאה נגד הימין ונגד מפלגת העבודה, בנושא ההתנחלויות.

השמאל המהפכני הלא מציאותי

הטמפרמנט המהפכני של חלק מאנשי השמאל הדוגמטי, מחפש תמיד מטרה למאבק. לאחר שמנחם בגין ואריק שרון "הימניים" הפכו ליקירי השמאל, נתניהו וברק הפכו למטרת המאבק האישי והאידיאולוגי נגדם, בשותפות עם המאבק הפלסטיני. השמאל זקוק תמיד ליריב אידיאולוגי כדי להישאר על המפה הציבורית.

חלקים בשמאל הקיצוני "תירגמו" את הסיסמה הרוסית האנטישמית הישנה ל"שפה" פוליטית עכשווית מקורית: "הכו בציונים והצילו את פלסטין!" – על משקל הפסוק האנטישמי "הכו ביהודים והצילו את המולדת!"

כמעט כל פעילות הגנתית של צה"ל במלחמה נגד המתאבדים, הקסאמים והטרור הפלסטיני, נחשבים בעיני השמאל כפרובוקציות לא-מידתיות ולא מאוזנות. תמיד יש להם נימוקים הומאניים וטיעונים מדיניים מדוע לא דרושות תגובות, כדי לא לפגוע בתהליך השלום.

ריאליה מול אידיאולוגיה

הויכוח האמיתי כיום בנושא המדיני והפלסטיני, אינו בין ימין לשמאל כביכול, אלא בין האנשים הריאליסטים שהתפכחו מחלומות ואשליות של (מזרח תיכון חדש) לבין האנשים הנאיבים והדוגמטים של השמאל המדיני, שמתעלמים מכל מה שקרה מאז אוסלו ועד אנאפוליס. פוליטיקה היא מיצוי של פשרות אפשריות והכרחיות, בתוקף נסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות, כפי שהשמאל התיאורטי מאמין.

הריאליה תמיד גוברת על האידיאולוגיה של השמאל הדוגמטי.

למרות שישראל מתגמשת – השמאלנות תוקפת

גם השמאל הציוני וגם השמאל הקיצוני, לא מוכנים להסיק מסקנות, להכיר בעובדות ולהודות בכישלון הקו המדיני שלהם בעניין השגת הסכם שלום אפשרי. הם ממשיכים להאשים רק את ישראל בכישלון, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות:

אהוד ברק הציע לפלסטינים, בקמפ דויד, מדינה פלסטינית אופטימלית וחלוקת ירושלים – הם דחו זאת!

ביל קלינטון הציע הצעה דומה – הם דחו אותה!

אולמרט הציע להם כמעט הכל ב-2008 – הם נעלמו ודחו! – הוא עצמו סיפר, לאחר התפטרותו, בגאווה, על הצעתו המכסימלית.

במהלך 8 שנים היו 4 ניסיונות אמיתיים מצידנו לסיים את הכיבוש ולהגיע להסדר ולסיום הסכסוך, כולל נכונות לויתורים כואבים – שנדחו.

החזון האוטופי של השמאל הדוגמטי והנאיבי

חלקים בשמאל הנאיבי, ממשיכים לטפח חזון אוטופי של כינון גן עדן של ביטחון, שלום ושוויון בישראל, אם רק ניסוג לקווי 67', נפנה את ההתנחלויות, נמגר את הלאומנות, הקפיטליזם והימין. כל זאת על פי האמונה בנוסח ההימנון והדוקטרינה הקומוניסטית שחלפה: "עולם ישן עדי היסוד נחריבה / מגב כפוף נפרוק העול / את עולמנו אז נקימה / לא כלום אתמול מחר הכול!"

השמאל מאשים את "הכיבוש" בכל הצרות. האומנם? האם לפני הכיבוש וההתנחלויות נתנו לנו לחיות בשקט? האם שכחנו את הטרור הפלסטיני של הפידאיונים מ-48' ועד 67'? האם שכחנו את כל גלי הפרעות והרציחות, במהלך כל השנים, לפני מלחמת ששת הימים?

"ברית הזוגיות" של מאבק משותף

רבים מקיבוצי השומר הצעיר של הקיבוץ הארצי, שהם הבסיס האלקטורלי של מרצ, יושבים על "אדמה כבושה" ולא מהססים להפגין נגד הכיבוש. הוועדה בראשותה של פרופ' תמר הרמן, שכתבה את הדו"ח בעניין כישלונה של מרצ בבחירות, הציעה [בין השאר] לאחד את מרצ עם הרשימה הקומוניסטית-ערבית חד"ש, כאחד הפתרונות של החייאה ובניה של מרצ חדשה.

במסגרת "ברית הזוגיות" צועדים בהפגנות אנשי השמאל של מרצ, שלום עכשיו, ושאר עשרות "ארגוני השלום" – יחד עם פלסטינים כשמעליהם מתנוססים דגלי פלסטין. זו עוד סיבה לכישלונו של השמאל בדעת הקהל ובקלפי.

כאשר אפרים סנה (סגן שר הביטחון לשעבר, מטעם מפלגת העבודה) וביבי נתניהו מהליכוד, התריעו לפני שנים על הסכנה האיראנית, השמאל כדרכו לעג להם וטען שזו "יצירת פאניקה" לצרכים פוליטיים. גם היום השמאל מאשים את נתניהו וברק באותו "ההיגיון", למרות שהם צדקו, ולשמאל אין אומץ להודות בכישלון.

רוב אנשי תעשיית הקולנוע, המפיקים סרטים פרו-פלסטיניים במימון ישראלי הם החלק "האמנותי" של השמאל הקיצוני, היוצאים להפגנות בעד הפלסטינים ונגד "סתימת הפיות" ו"המקרתיזם" הציוני. בעיני חלק מאנשי הקולנוע, התרבות והאמנות – הציונות נחשבת כ"סטייה אידיאולוגית". חלק מהפרסים שהם זוכים בעולם נובעים מהמסרים האנטי-ישראלים של סרטיהם ולא מאמנות פילמאית נישגבה.

מוקדי השמאלנות האקדמית

הפקולטות למדעי החברה והרוח, בארבע האוניברסיטאות המובילות בארץ, הן חממות ובתי גידול של השמאל הקיצוני הפוסט-ציוני. רבים מהמרצים בפקולטות הללו שייכים להגדרה זו. הביטוי האקטואלי האחרון לעובדה היו מחיאות הכפיים הנלהבות של המרצים והסטודנטים באוניברסיטת ת"א, בעת נאומו של סגן הנשיא האמריקאי, ג'ו ביידן, כאשר גינה את ישראל. מחיאות כפיים אקדמיות אלה הם ביטוי של מזוכיזם ותיעוב עצמי של שמאל קיצוני, אנטי-ציוני.

פרופ' שלמה זנד, מאוניברסיטת ת"א, כתב "מחקר" לפיו העם היהודי זו המצאה מודרנית. ספרו הפך לפופולרי בכל החוגים האנטי-ציונים ובקרב האינטלקטואלים באירופה. ("מתי ואיך הומצא העם היהודי"?)

פרופ' נורית פלד, מאוניברסיטת ירושלים, הצהירה בשידור רדיו (רשת ב', מרץ 2010) כי אין לה שום התנגדות שראש ממשלתנו יהיה מוסלמי ערבי, ב"מדינת כל אזרחיה". במאמר שפרסמה ביום (17.3.10) באתר NEWS1 כתבה בין השאר: "אני אתאבל על פלסטין הנכחדת, ביום הנכבה. אתאבל על גיבורי בילעין ונעלין, אתאבל על הדם וההרג של הפלסטינים, בגלל הסיפור הציוני השיקרי."

פרופ' אורן יפתחאל, מאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, טוען ב"מחקריו" כי הפתרון המדיני לסכסוך עם הפלסטינים הוא במדינה דו-לאומית. לדעתו ישראל היא מדינת אפרטהייד, ממשלת החמאס היא דמוקרטית, והדיכוי הישראלי הוא הגורם לטרור הפלסטיני.

ד"ר גורדון מאוניברסיטת באר שבע וד"ר מטר מאוניברסיטת ת"א הם ראשי הפעילים בסניף הישראלי של הארגון הבינלאומי המפעיל חרם על ישראל.

פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת של מרצ. כיום [עד לפני זמן לא רב] נשיאת הקרן לישראל חדשה. יום אחד לאחר תחילת "מבצע עופרת יצוקה" בעזה פורסמה הודעת גינוי לפעולה, שהוגדרה "כפשע מלחמה", וזאת מטעם ארגון נשים בינלאומי, כולל פלסטיניות וישראליות, שנעמי חזן חברה פעילה בו. היא לא הסתייגה בפומבי מהחלטת ארגון זה בו היא חברה.

מסקנות ופתרונות

השמאל זקוק לזעזוע מבריא של החולי הרעיוני והפוליטי שלו. הוא זקוק, לטובת חזרתו למעמדו ההיסטורי, להתנתק מחזיונות של אמונות נאיביות ולהתחבר לריאליה, בכל הקשור ליחסנו עם הפלסטינים. ראוי שתיפסק האיבה האישית והמפלגתית העקרה מצידו נגד נתניהו וברק. הסיסמה של השמאל "אנחנו מחנה השלום", המוקיעה את כל יתר חלקי העם שהם כביכול "מחנה האנטי שלום", היא שיקרית, מקוממת ומאוסה. השמאל אשם בעצמו בכישלונו, בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומשברים מדיניים, חלק ממנו התייצב תמיד בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלסטיני, ובכך איבד את אהדת הציבור, ונכשל בקלפי.

צריך לחלום ולחתור לשלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום הנאיבי השלום הווירטואלי, נוסח השמאל הדוגמטי.

לטעות זה אנושי, גם בדרג המנהיגותי של השמאל הרעיוני והמדיני – ואולם לטעות, לא להודות בטעות, ולהמשיך להשלות – זה הרסני.

* * *

איתמר פרת

ארץ ציון ירושלים

ציון, הלוא תשאלי לשלום תושבייך

אנשי שלומך, בני השכונות, וכל אוכלוסיית שיכונייך.

אל ים ומזרח, לצפון ולתימן, הרחבת את מוניציפלייך,

האם לא הגיעה העת להרהר, לדון בסוגיית עתידייך?

ציון, כבר אינך עיר סמטאות, נחלאות, חצרות של תורמייך,

יצאת מזמן מתוך החומות, מתוך כל קדושויותייך.

בעצם את עיר ככל הערים. זכוכית ובטון בנינייך.

חשמל כבר החליף עששית של נפט, שרברבות את בורות מימייך.

נכון, עוד שמך מזכיר נשכחות, חקוקה את בזהב פיוטייך.

עתיקות בלי ספק חייבים לשמר, את כל סגנונות תקופותייך.

יש לך נשמה מיוחדת, אך היא נתבגרה עם שנותייך.

מוזיאונים נכונו, איצטדיונך צימח. הותקן כבר ביוב בשווקייך.

יש לך מזל שאת עיר הררית, שִמחה למתכננייך.

אך הם לא הפליאו כל כך לעשות. לא ניצלו את יפי נתונייך.

מעלות דפנה. כל אותם קטמונים, ורסקו, אבוי לעינייך,

קריית יובל, שיכון ותיקים, חרפה ובושה עלייך.

אז מה נזדעקת על אותו "קו רקיע"? מדרון מסולע מסלעייך?

המשך טופוגרפי של 'בית וגן' (אך היכן גניה? גנייך?)

איזה יופי הושחת בדיוק? איזה נזק נגרם לנופייך?

מה חוּלל? מה נגזל? מה נשלל מן הכלל? על מה זולגות דמעותייך?

ציון, אם לא תצמחי לגובה, תושחת כל עטרת הרייך.

אוכלוסייתך תתפרש אופקית. יגדלו לאין-קץ מרחקייך.

הרוצה לראות בשבת פיסת ירק, יאבד באינסוף נפתולייך.

יצטרך להרחיק עד לטרון או הרטוב, לחזות בפרחי אביבייך.

קילומטרים רבים עד בית ספרם יסעו מדי יום ילדייך.

התוכלי להרשות לעצמך עוד פארקים? היכן ישתינו כלבייך?

חוגים לנוער? מרכזי ספורט? מרחקים יבלעו את שעותייך.

מגרשי חניה בלב העיר? הצחקתיני, ציון, בצחוקייך.

את רוצה להיות בירת ישראל. האם ראית מימייך

עיר בירה ללא בניה לגובה, מגדלים לגרד שחקייך?

תל אביב ואשדוד מרקיעות בלי חשבון. כבר מזמן הן אינן מתחרייך.

את חושבת להגיע למשהו, עם שבעת-שמונת קומותייך?

אז בואי נביט בפארק הולילנד, שמרתיח כל כך את דמייך.

'מגלומניה', 'מפלצת', תועבה על תפארת שמייך.

'מונומנט לשחיתות', 'פשע אסתטי', ריר חרון על דפי עתונייך.

דברי הבלים ובוּרוּת ושטנה, אבוי לאוזני ולאוזנייך.

כל אדריכל ראוי לשמו, וזאת חרף השמצותייך

יידע להבחין במלאכת תבונה, התחשבות בכל דרישותייך.

מיבנים שאינם מסתירים דבר, מלבד נתח זעיר משמייך.

משחקי הצללה, קדמות ונסוגות, תצפית על מרחב שכונותייך.

קמה שכונה לתפארת, שלא גזלה מרחבייך.

נכון, איכות חיים עולה כסף, אך הכסף לא מכיסייך.

ולא יזיק לך, ציון חביבה, לשנות קצת את טיב תושבייך.

לא רק חרדים סועדי חינם, שאינם משלמים את מסייך.

ועכשיו לענין השחיתות. בר מינן! בצער נזכיר חטאייך!

השוחד מעוור צדיקים, אף כי מעשיר את פקידייך.

שוחד הוא פשע בלתי נסבל. ייעקר עד אחרון שורשייך.

וחבל כי נבנה כאן בנין עדי-עד תוך חרפת הפרה של חוקייך.

ציון, עשי קצת חשבון הנפש, יחסך אל בנייך-בונייך.

הנטחנים במלתעות ממ"י, המנהל את מקרקעייך.

הגיהנום שנגזר על מי שנמנה בין חוכרי מגרשייך,

שנבצר מהם לשים אבן על אבן, בגללך ומעללייך.

זכה אדם במגרש לבנייה, משלם חכירה לגובייך.

התב"ע מרשה לו להוסיף מיבנה, בחסדך וחסדי פקידייך.

מגיש בקשה. שישה העתקים. 'הרמוניקה' במונחייך.

"עד ינואר אין טיפול בפניות" אומר פתק דבוק לשערייך.

חולפים העיתים. חודשים גם שנים. ואלה בסוף מצוותייך:

"הבקשה נדחית. אין אישור מ- (מלאי באוויר ריאותייך:)

הרשות לאיכות הסביבה. חברת החשמל. שרותי הכבאות.

הג"א. הקרן הקיימת. שרותי התברואה. אישור השכנים. מפת מדידה 1:10

צילום תוכניות מקוריות של מבנה קיים (נבנה ב 1921). רשות העתיקות.

אני מצטט מן הזכרון. אם טעיתי – אנא סליחותייך.

והאדם יוצא לדרך, להגשים את כל מטלותייך.

ציון, אדבר איתך גלויות: דרכי ייסורים דרכייך.

חובת הבדיקה והאישור לא חלים עליי, כי עלייך.

חלק ניכר מכל הדרישות הוא פרי המצאותייך.

הרי כל אותם מוסדות, בטריקה, ישלחוני חזרה אלייך.

ומודה אני, ציון תמתי, כי לצורך קבלת אישורייך

הייתי מעסיק ברצון איש חכם, הבקי בנבכי צפונייך,

ומשלם לו תמורת שירותיו, שירותי ייצוגי כלפייך.

ואם "שוחד!" תזעקי בקול, מי אני כי אשבור את מילייך?

ציון, זכרון היסטורי לי יש, משחר דברי ימייך.

ממשרד סופרי המלך תוכנית הודלפה ליושבייך.

"עומדים להקים בניין נוראי, מלבן ענקי, לא עלייך,

על גבעה הנשקפת על כל העיר, שיסגור לתמיד את נופייך!

כל גורן ארוונה ייעלם! היכן יודשו יבולייך?

לאן יטיילו הורים וילדים בצהרי שבתותייך?

עשן קורבנות! זיהום האוויר! קנונייה בין מלכך וכוהנייך!

מה תשתוחחי ומה תהמי? הפגיני עבור זכויותייך!"

ציון, היו דברים מעולם. עד רקיע עלו צווחותייך.

גורלך נחתם ביד אדם. העשיר, החכם במלכייך.

הון ושלטון. חירם ושלמה. ארזים הוסעו מחופייך.

והיית מקדש מלך, עיר מלוכה, חרף כל מאמרי עיתונייך.

עורי ציון! עלי! עלי! ישגו יגבהו בנייניך!

ברצונך להיות לבירת מדינה – בדקי נא את עקרונותייך.

אל תהיה השחיתות ברירה כדאית במסגרת חוקי נדל"נייך.

עוד נבנך ונבנית, בת ציון, בטוהר כפי וכפייך.

ובא לך גואל. ואני מתנצל, כי הלאיתי כל כך את קוראייך.

אני רק מין עוּד לשירייך, ציון, לשִׂישׂ בך עם כל אוהבייך.

* * *

דודו אמיתי: עוד על פרשת קם [ודרשוביץ]

במאמר על הפרשה מיום שישי האחרון [23.4] כותב אלן דרשוביץ, הפרקליט היהודי ותומך ישראל המפורסם, כך:

"בדמוקרטיה, העיקרון החשוב הוא זכותה של התקשורת לפרסם מידע שניתן לה, גם אם מישהו נהג שלא כשורה כדי להשיג את המידע. העיתונות אינה המשטרה, ומשימתה היא לדווח על החדשות, כולל מידע חסוי העובר דרך הצנזורה הצבאית. אין לי ביקורת על החלטת 'הארץ' לפרסם את הכתבה, ואני חושב שהעיתון שירת את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות. 'הארץ' הוא יהלום במזרח התיכון, שיש לו זכות לפרסם חומרים ביקורתיים כאלה, ויש לשמור על כך – ולא לנהוג במוסר כפול כלפי 'הארץ' ולהתייחס אליו בצורה שונה מאשר אילו היה עיתון בעל עמדות ימניות יותר."

http://www.haaretz.com/hasite/spages/1163370.html

"הארץ" הוא יהלום במזרח התיכון..." מעניין מה רואים משם (וושינגטון) פרקליטים נידחים, שסופרים נידחים לא מסוגלים לראות מכאן (פתח-תקווה), מתחת לחוטמם?

Interesting, isn't it?

וקטנה לסיום: האם צריך לנהוג בענת קם כמו שנוהגים ביונתן פולארד או לנהוג ביונתן פולארד כפי שנוהגים בענת קם? דילמה הרסנית.

דודו אמיתי

גבעת עדה

אהוד: "הארץ" יפרסם כל דבר מפוקפק שיש בו כדי לחזק את עמדותיו הנלוזות בנושא הזה, ולפי דברי דרשוביץ במאמרו לא קשה להבין שהוא אינו בקיא בפרשה שעליה הוא כותב אלא ניזון בעיקר מהפרשנות המגמתית והמסלפת ששלח לו "הארץ". מה לו לדרשוביץ ולחריצת משפט על חיילת ישראלית בוגדת ועל עיתונאי ישראלי נמלט החושש לחזור ארצה?

ומעניין, האם מוושינגטון הבירה (וכמובן לא מפתח-תקווה הפרובינציאלית של האנשים המטומטמים-כנראה, לדעת דודו) – האם ממנה האזרח היהודי-האמריקאי עו"ד דרשוביץ היה מגיב כך גם על עיתונאי אמריקאי שעשה מעשים פליליים-לכאורה כמו אלה של בלאו ומחזיק בידו מחוץ לגבולות המדינה חומר צבאי אמריקאי סודי היכול לעזור לאוייב (חומר שעדיין לא יודעים אפילו היכן החביא אותו? אולי בכספת הסודית של הבעלים של "הארץ"? אולי במערה הסודית של ירון זהבי, מפקד חבורת סוד מוחלט בהחלט?) – והאם עו"ד דרשוביץ היה מגיב כך גם למעשי חיילת אמריקאית, יהודייה או גוייה, שבגדה בשבועתה לשרת את צבא ארה"ב מולדתה, וגנבה ממפקדהּ מסמכים סודיים?

 אכן, בעיני האמריקאים, ובצדק – פולארד הינו מרגל, ואילו אנחנו סולחים לו זאת משום שעשה כן לא רק עבור חופן הדולארים שקיבל אלא גם לטובת ביטחוננו. האזהרות שהעביר לנו מצילומי הלוויין במזרח התיכון, שנמנעו אז מאיתנו – היו בהחלט במקומן, מבחינת האינטרסים הביטחוניים שלנו.

* * *

רון וייס: ההטעייה של דלומי

סופר נידח שלום,

עזרא דלומי במאמרו "אולמרט הציע 99% ואף יותר – תגובה לרון וייס" (גיליון 538) מאשים אותי בדחיית הגירסא הישראלית למו"מ עם הפלסטינים. אין לזה שחר. אני דחיתי את גירסתו של אורי הייטנר, שכתב במאמרו "מתי ייפול האסימון" (גיליון535): "כן, אחרי שאולמרט הציע נסיגה מ-99% מהשטחים, פיצוי של אחוז משטח ישראל על כבשת הרש שממנה לא ניסוג..."

זאת אומרת שהייטנר סבור שאולמרט היה מוכן לוותר על רוב גושי ההתנחלות (כ-6% עד 9% משטחי הגדה) תמורת פיצוי של אחוז אחד.

עזרא דלומי טוען שלפי הריאיון עם עריקאת, אולמרט הציע לפלסטינים 100% מהשטחים הפלסטינים שנכבשו ב-1967 באמצעות חילופי שטחים. כלומר, שאולמרט רצה לספח את כל או רוב גושי ההתנחלות, ולתת בתמורה שטחי מדינת ישראל. כאמור, זה לא מה שהייטנר כתב. ייתכן שעזרא דלומי מתקשה בהבנת הנקרא, או שהוא מנסה להטעות את הקוראים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: ב-1967 לא כבשה ישראל שום שטחים פלסטיניים אלא שטחים שהיו חלק של ירדן, מדינה ריבונית שרוב תושביה אז כמו גם היום הם ממוצא פלסטיני ולמעשה היתה היא צריכה להיות פלסטין, לצד ישראל.

* * *

בי"ס "כדורי" – הפלא של אז והיום

לפני כ-75 שנה תרם יהודי מהונג-קונג בשם סיר אליאס כדורי כסף להקמת בי"ס חקלאי ליהודי ארץ ישראל לרגלי הר-תבור. במשך כ-50 שנה פעל בי"ס "כדורי" כפנימיה תיכונית חקלאית ייחודית, בית-ספר ברמה לימודית גבוהה עם מסורת של כבוד והווי מיוחד, המוכר ונערץ בנוף הישראלי עד היום. בוגרי כדורי מוכרים כ"מלח הארץ", מצאו אותם תמיד בשורות הראשונות של הביטחון, הכלכלה, והחקלאות. מ"כדורי" יצאו מפקדים ומנהיגים כיגאל אלון ויצחק רבין ומפקדים רבים של הפלמ"ח. בוגרי המוסד התנדבו תמיד לצאת בראש המגינים והלוחמים – והדבר מתבטא בקורבנות הרבים של הבוגרים שנפלו במלחמות ישראל בכלל (ובמלחמת השחרור בפרט) – 110 (!) – יחסית, יותר מכל בי"ס אחר מסוגו בישראל.

"כדורי" של היום הינו תיכון אזורי גדול ותוסס לכל יישובי הסביבה. אמנם אין זה בדיוק אותו "כדורי" שמלפני 50 שנה, אבל גם הוא מיוחד במינו, כי בכדורי לומדים בהרמוניה זה בצד זה 1650 תלמידים יהודים, ערבים, נוצרים, צ'רקסים ובדואים – מסורת בה התחיל בי"ס "כדורי" ראשון מכל בתי הספר בארץ עוד בשנת 1952. הרב-תרבותיות הינה ייחודית למוסד זה ולכן התלמידים נושאים את שם ביה"ס בגאווה, והאתגרים של  צוות המורים והמחנכים הינם גדולים וחשובים. כ-250 תלמידים מתגוררים בפנימייה, (בעיקר נוער עולה ללא הורים, נערים ונערות בסיכון, נוער שוליים וגם 24 יתומים מדרפור).

לפני כשנתיים הוקמה עמותת בוגרי בי"ס כדורי, אשר חרטה על דיגלה את הנצחתם של בוגרי ביה"ס שנפלו על הגנת המולדת – יחד עם שימור מסורת הכבוד של יושר, רעות והתנדבות, שהיו כה אופייניים ל"כדורי"של פעם (כמו עזיבת המורה את הכיתה בעת בחינה, ואי-העתקה מתוך הכרה של יושר וכבוד) – מסורת שראוי שתימשך גם להבא.

ביוזמתו של יהודה דרורי, התכנסו בביתו של בוגר כדורי, פרופ' איזי בורוביץ, בוגרים כמו אלוף (מיל.) שי אביטל, פרופ' מרדכי שכטר, אלי יצפאן, עוזי מאירי, אבי אולשנסקי, יעקב יוניש, תא"ל (מיל.) עמוס עמיר, פרופ' גדליה שלף, ישראל פרידקין, השופט (דימ.) ארי תיבון, ד"ר ניסן אלטשטוק, שולמית דקל, יאיר קפלן ואורי אבן, ובוגר מחזור א' – עמנואל רמות. והביעו תמיכה: חיים גורי, תא"ל (דימ.) ישכה שדמי, דן  ביברו, משה נצר, מוטי אשכנזי, מפכ"ל (דימ.) עמוס בן-גוריון, אפרים אבא – וכך קמה העמותה.

עד עתה הצטרפו כ-400 בוגרים לחברות פעילה בעמותה, וזו פעלה מיד (ובסיוע האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון) להקמת האנדרטה לזכרם של 110 הבוגרים שנפלו על מישמרתם. אנדרטת הזכוכית מוקמה במקום מרכזי בשטח בית הספר, על רקע התבור, ועל קיר האבן המוליך לאנדרטה נחרט פסוק מתוך "שיר הרעות" (שכתב בוגר "כדורי" חיים גורי) "כי רעות שכזו לעולם,לא ניתן את ליבנו לשכוח."

העמותה פועלת כיום לשימור הבניין המרכזי של ביה"ס כאתר שימור לאומי (מהיותו "ערש הפלמ"ח"). בבניין יהיה מרכז אור-קולי למבקרים, מוזיאון לתולדות בית-הספר וגם אולם הנצחה לתמונות ולמכתבי הנופלים. כל הפעילויות הללו נעשות בשיתוף עם הנהלת ביה"ס והמועצה האיזורית גליל-תחתון, שראשה, מוטי דותן, הינו חבר כבוד בעמותה. העמותה מתכננת לקיים בבניין סמינרים לתלמידי כתות י"ב על ערכים של התנדבות, יושרה והרמוניה רב-תרבותית.

לפני כשנה, סיר מייקל כדורי (נכד למשפחת התורמים להקמת ביה"ס), תרם לעמותת הבוגרים 500.000 לירות שטרלינג לשיפוץ חיצוני ופנימי של בניין בית-הספר. המועצה לשימור אתרי מורשת תרמה עוד 200,00 שקל, והמשרד להגנת הסביבה תרם 100,000 שקל. שתי התרומות האחרונות נועדו לסייע בתצוגות המורשת. מרבית העבודה הושלמה לאחרונה, ולפני מיספר חודשים חנך נשיא המדינה, מר שמעון פרס, את המבנה המשופץ והמחודש, אשר את השלמתו צופים לספטמבר 2010.

אם אתה בוגר כדורי ועדיין לא הצטרפת לעמותה, נא התקשר ל-6688840- 052

* * *

משה גרנות

בין קורינה לביאטריצ'ה*

דנטה אליגירי היה מעריץ גדול של התרבות הקלאסית היוונית והרומית, עד כדי כך שבַּ"קומדיה האלוהית", היצירה עימה הוא הכי מזוהה, הוא מעניק מעמד של מדריכים ומלווים בעולם הנשמות למשוררים ורגיליוס וסטציוס; קאטו (שהתאבד – חטא חמור בעיני נוצרי!) קיבל תפקיד של שוער הפורגטוריום; פיזיסטרטוס האתונאי וטראיאנוס קיסר רומי נחשבים בעיניו לצדיקים; טיטוס נחשב לשליח האל שהעניש את היהודים על חטא רצח האל (כן, גם דנטה אנטישמי, כמו שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי, טורגנייב ורבים אחרים); ועיקר העיקרים – יופיטר, אבי האלים הרומיים – מקבילו של זאוס הנואף הבלתי נלאה מהמיתולוגיה היוונית – איננו אלא ישוע התלוי על הצלב! אלא שהסינקרטיזם של דנטה הוא חד-כיווני: כל הדמויות הפאגאניות ההיסטוריות והמיתיות נהפכות בשירתו למאמינות נוצריות, או למצער – למועמדות ראויות להתנצר...

כדי להבין עד כמה יבשה הדת הנוצרית את מוחו של משורר ברמתו של דנטה, אשווה בינו לבין אובידיוס, המשורר הקלאסי הרומי, השלישי מבין נבחרי השירה הרומית (השניים האחרים – וירגיליוס והורציוס). תחום ההשוואה המתבקש הוא האהבה, וליתר דיוק, כיצד שני המשוררים האלה עיצבו בשירתם את אהובותיהם.

אהובתו של אובידיוס היא קורינה (בוודאי לא שמה האמיתי), אישה צעירה הנשואה לבעל טיפש, המנסה לגדור את כניסתו של המאהב באמצעות סריסים, עבדים, שוערים. אובידיוס מוצא תמיד פירצה להשתחל פנימה אל מיטתה של קורינה, והוא מתאר בצבעוניות את ההתעלסות עימה. מדי פעם נוהגת קורינה לדחות אותו, בעיקר כאשר ברגעים של איבוד עשתונות הוא נוהג בה באלימות. אובידיוס מתלוצץ על חשבון הבעל הקרנן, שלמעשה, איננו מפסיד דבר אם לאישתו היפה יש מאהבים – ראשית כול, הוא זוכה להמון ידידים צעירים, וחוץ מזה, הוא תמיד ימצא בביתו מתנות רבות שלא קנה מעולם... אגב, לעניין המתנות, אובידיוס מתמרמר על כך שנשים, עימן יש לו שיג ושיח, מוכנות לתנות אהבים רק תמורת אתנן – האם, הוא שואל, גם סוס נותן אתנן לסוסה לפני מעשה האהבה?

ללא ספק, השוואה מעוררת השראה...

כשקורינה "מייבשת" את אובידיוס, הוא מתעלס עם השפחה קיפסיס, ומצדיק את מעשהו ב"ראייה" שהוא מצליח לדלות מהאיליאדה, שם מסופר כי אכילס בכבודו ובעצמו נזקק לשפחה בשעת הדחק... אלא מה? השפחה הטיפשה סיפרה לגבירתה את כל קורותיה עימו, וגרמה ל"בְּרוֹךְ" גדול.

מה יקרה אם הבעל המקורנן יתבע את אישתו לדין על ניאוף (מסתבר על פי דבריו אלה של אובידיוס כי הניאוף נחשב ברומי לעבירה פלילית)? אובידיוס רגוע: אל לנואפת לדאוג – היא תמיד יכולה לשחד את השופט בהתעלסות חפוזה!

קורינה נשבעה לאובידיוס שתהיה נאמנה לו לנצח, והנה, הוא רואה כיצד יוצא מדלת ביתה איש עשיר, ממוטט מעייפות לאחר ליל אהבים סוער. אובידיוס העני יודע שלא יוכל להתמודד מול הנוכרי העשיר, שכבש את מיטתה של אהובתו, אך הוא מעדיף להתעלם, כי היא כל כך יפה, שאין בו כוחות נפש להיפרד מעליה. הוא מתחנן בפניה שלא תספר לו את כל עלילותיה עם אותו נוכרי עשיר, אך תחינותיו אינן נענות, והיא זורה מלח על פצעיו בהנאה רבה. וכאן באה שורת המחץ של אובידיוס: המשוררים מספרים לכם, הקוראים, סיפורים על אלים ובני אלים, אך הוא עצמו הגיע למסקנה שאין כלל אלים, ואין ממי לחשוש – הרי קורינה נשבעה בשמותיהם של כל האלים שלא תבגוד בו, והיא בגדה, וכלום לא נגרע ממנה בגלל חטאה! **

הקורא את "אלגיות של אהבה" של אובידיוס חש שמדובר באדם חי הפועל בתוך סביבה חיה. המשורר הוא בשר ודם, על חולשותיו ומעידותיו, וכך גם אהובתו – שניהם ניצבים חיים לנגד עינינו, ואנחנו חווים את חוויותיהם, צוחקים על מבוכותיהם, ובוכים עימם על צרותיהם, מתגעגעים, מתאכזבים, חושקים וכועסים. ההוויה שמתאר אובידיוס היא יצרית, חיה ותוססת, ומעניקה סיפוק מלא לקורא המבקש להציץ אל דלת אמותיו של הזולת, ולהתבשם מפיסת רכילות עסיסית.

לעומתו, דנטה, המעריץ הגדול של הקלאסיקה, מתאר עולם שונה לחלוטין. לפי עדותו, הוא פגש את ביאטריצ'ה בחייה רק שתי פעמים: בפעם הראשונה כשהוא היה בן תשע, והיא בת שמונה, כשהתארח עם משפחתו בבית הוריה; ובפעם השנייה, בפגישה אקראית ברחובה של פירנצה, ליד הבאר, כשהוא היה בן שמונה-עשרה, והיא בת שבע-עשרה. היא באה בלוויית שתי חברותיה, וחוץ מברכת שלום לא נאמר בין השניים דבר. דמותה של ביאטריצ'ה בשתי הפגישות הללו השאירה על דנטה רושם אדיר, שליווה אותו לאורך כל ימי חייו. אך כאמור, לא קרה בין השניים דבר, ולא נאמר בין השניים דבר חוץ מברכת שלום.

ביאטריצ'ה נפטרה בגיל עשרים וארבע, ואילו דנטה נשא אישה והוליד ילדים. הוא "פוגש" אותה בעולם האמת, שם היא מופיעה בדמות מלאך המדריך אותו בסבך רקיעי העדן. המפגש הראשון ביניהם מתמצה בתוכחות קשות של ביאטריצ'ה כלפי דנטה, על כך שזנח אותה ובגד בה בחייה ובמותה, ודנטה, במקום למחות ולהכחיש, הוא כורע (כורע על ברכיו ממש!) תחת מעמסת ייסורי המצפון. ככל שהוא מקטין את ערכו בפניה, כך גדלה ומתעצמת דמותה של ביאטריצ'ה. עם העלייה מרקיע לרקיע נעשית דמותה יותר ויותר זוהרת, עד כי אורה מסנוור את עיניו של דנטה. אין בכל "הקומדיה" תיאור פניה וגופה של ביאטריצ'ה, והיא מתוארת רק כמקור של אור וזוהר הבוקעים מעיניה, וכמקור של חוכמה חובקת עולם. כל שאלה שלו על מיבנה העולם העליון נתקלת בחוסר סבלנות מצידה על בורותו, וגם כאשר הוא איננו שואל, מתוך חשש להתבזות – ביאטריצ'ה יודעת מה בליבו, ופותרת לו את חידותיו, בלי שביקש, אבל כמובן, בצירוף מידה הגונה של השפלות. את הכול מקבל דנטה באהבה וביראה, שכן ביאטריצ'ה של "הקומדיה" איננה אהובה – היא מלאך, ואף יותר מזה – אֵלָה!

דנטה הוא תוצר אומלל של דת הרואה במין ובליבידו חטא קדמון, שכל המבקש להיות טהור וזך בעיני האל – חייב להתנזר מאהבת הבשרים. בשלושת חלקי "הקומדיה", הבנויה על בסיס נוצרי מתחסד, נוצר עולם מסורס לחלוטין מכל רסיס של ריאליה, עולם המחולק, על פי גחמות והעדפות חסרות שחר, לחטאים, טהורים ו"טעוני שיפור".

ייתכן שקורא איסטיניס יעקם את האף למקרא תיאור חגיגת היצרים ביצירתו של אובידיוס, אבל בדבר אחד איש לא יוכל להטיל ספק: שם מתוארים בצורה משכנעת אירועים כפי שבאמת יכלו להתארע במציאות. פיקאסו לימד אותנו שהאמנות היא בדייה, אך בעדה ניתן לחוש את האמת. איננו יודעים אם קורינה כזו היתה קיימת, אם עלילותיה אמת – מה שברור הוא כי כל המסופר על-ידי אובידיוס נראה אמין לחלוטין, ואילו כל המסופר על ידי דנטה הוא שקר מתחילתו ועד סופו, עולם מתחסד עד כדי פלצות – קטסטרופה!

אסיים רשימה קצרה זו כפי שסיים אריה סתיו את הערותיו ומבואותיו לַ"קומדיה האלוהית" – הוא מצטט קטע הומוריסטי מחורז על דנטה, אשר חיבר יצירה שחסר בה אפילו קורטוב של הומור. הקטע התחבר על-ידי המתרגם האוקראיני של "הקומדיה", הלא הוא לב אוסן:

לא חיבק את גופה מעולם,

מעולם לא נישק שפתותיה,

לא ידע את ריחה המיוחם,

לא מולל בידיו את שדיה,

לא הסיר חגורה ממותניה,

לא החליקה רכות לעיניו

הגלימה וגילתה מחמדיה,

לא לחש לה: "אני מאוהב..."

רק הביט שוב ושב בעיניה,

מה פלא איפוא כי הגבר

עלה בלהבות רשפיה

ונותר אימפוטנט רפוי אבר. ***

* ברשימה זו אני מתבסס על התרגום של אריה סתיו לַ"קומדיה ההאלוהית" של דנטה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007; ועל התרגום של יוסף האובן (נבו) ל"אובידיוס או אהבות ומטמורפוזות ברומא" בהוצאת ירון גולן, 1998/

** "אלגיות אהבה" בתרגום הנ"ל של יוסף האובן (נבו), ספר ג', 3.09.

*** בתוך הכרך השלישי של "הקומדיה האלוהית" – "עדן", עמ' 416.

* * *

הרצאות אהוד בן עזר

1. חייו ויצירתו של הצייר והסופר נחום גוטמן, בין השאר בעקבות הספר "בין חולות וכחול שמיים" שכתב בן עזר מפי גוטמן, "אלבום נחום גוטמן" בעריכת בן עזר, ושני סרטים קצרים על אודות גוטמן. משך ההרצאה כשעה וחצי ואפשר לשלב אותה גם בסיור בן כחמש שעות מגן הפסגה ביפו, תחנת הרכבת, נוה צדק, מוזיאון גוטמן, המוזאיקה במגדל שלום ושרונה. אהוד בן עזר הוא יקיר מוזיאון נחום גוטמן.

מתוך תגובות סטודנטים: "הרצאה מצויינת, מלוּוה בסרטים שהמחישו את גדולתו של האמן המספר, המצייר והמאייר ואת השלבים ביצירתו האמנותית. המרצה מצחיק וגם חמוד. מורגש כי התכונן היטב להרצאה והיה מאורגן ומסודר."

2. יצירתה, חייה והגברים בחייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 131 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי של החורש הראשון ועל היותה של פתח תקווה המושבה הראשונה של העלייה הראשונה.

4. פגישה בעקבות הרומאן "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות האחוזה החקלאית קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את תדפיס ההרצאה גם בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון עם עֵז.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

הרומן של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר בחנויות הספרים 88 שקלים. כל השולח 70 שקלים, בשטרות או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 70 השקלים

אהוד בן עזר

ת"ד 22135

תל-אביב 61221

* * *

קוראים רבים שואלים במה אפשר לגמול לנו על משלוח החינם של המכתב העיתי. ובכן, אין צורך לשחד אותנו בכסף, במזכרות, במזכִּירוֹת, בקופסאות סיגרים, בשעונים, בעטים נובעים או בקוטלי מונדיבושקעס. מספיק אם יקנו דרכנו או יזמינו בחנויות או בשבוע הספר הקרוב

את "ספר הגעגועים" שלנו.

* * *

שלשום בפילהרמונית:

יואל לוי ואלכסנדר טוֹרֵדְזֶה

עם ברליוז וצ'ייקובסקי

יואל לוי ניצח על קונצרט לא-ארוך שכלל שתי יצירות בלבד. הראשונה היתה קטעים סימפוניים מתוך רומאו ויוליה, אופ' 17, מאת הקטור ברליוז. אף שהתזמורת ניגנה במיומנות רבה, והמנצח שלט בה היטב לאורך כל היצירה, היו קצת רגעים משעממים, ואולי גם פחות מובנים, למי שלא התעמק קודם בתוכנייה. אבל על הכול פיצה הפינאלה הנהדר, "חגיגה בבית קפולט", שהסעיר את החושים וגרף מחיאות כפיים נלהבות לתזמורת ולמנצח. כאשר ששת הנגנים של כלי ההקשה מתייצבים זקופים בהיכון, והחצוצרות מריעות, אני נמלא ריגוש עז, ואף פעם לא מתאכזב – כי הקטעים הרעשניים האלה מתאימים להפליא לטעם המוסיקאלי הוולגארי שלי.

החלק החשוב של הקונצרט היה השני והאחרון, הקונצ'רטו מס' 1 בסי במול מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 23, של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. יצירה מוכרת, פופולארית, ועדיין מפעימה וסוחפת. הפסנתרן היה אלכסנדר טורדזה, יליד טיביליסי שבגאורגיה, איש שמן מאוד כבן למעלה מחמישים, הדומה מאוד לבינו השמן, הבעלים של המסעדה "ד"ר שקשוקה" (גם קוסקוס מעולה) ביפו. השומן של טורדזה היה קצת מפחיד, כי לעיתים היה נדמה שאין לו די אוויר לנשימה, הפנים שלו מתנפחות, הוא מסתובב באי-נוחות על כסאו הנייד – ואו-טו-טו יקרה לו משהו. מה עוד שהחידוש של הפילהרמונית, שני מסכי וידאו ענקיים משני צידי הבמה – איפשר לעקוב אחר כל תנועה של עשר אצבעותיו העדינות, ואילו פניו רבי ההבעה ניבטו ישירות אל הקהל מעל פסנתרו.

התוצאה היתה נהדרת. בנגינה מושקעים מיומנות רבה, עוצמה, חוש לקצב, וירטואוזיות, אף רגע לא משעמם, מה עוד שהוא ניחן כניראה בחוש הומור ובעממיות סוחפת. הקהל האזין לו והסתכל בו מרותק. על אותו קונצרט כתבה לי אחותי הצעירה לאה, ששמעה אותו במוצאי שבת האחרונה:

"היה אמש קונצרט מופלא. המנצח המקורי קונסטנטינוס גרידיס נאלץ לבטל ביקורו בגלל השיבושים בתעופה באירופה... הרווחנו את יואל לוי, שניצח בעל פה ובמקצועיות רבה על התזמורת, שהיתה במלוא הדרה.

"גולת הכותרת היתה המחצית השנייה, בה ניגן הפסנתרן הגרוזיני אלכסנדר טורדזה, את הקונצרטו לפסנתר מס' 1 של צייקובסקי. הוא פשוט גדול !!!!!!!!!!!!! – הקונצרט נשמע מוכר מרגע שהוא מתחיל, ומלא רגש, רומנטיקה ועוצמה. התענגתי על כל רגע. פסנתרן בחסד עליון. יש בו משהו חביב לקהל, ואחרי בראבו ומחיאות כפיים סוערות ביותר, הוא נתן הדרן מקסים, פרוקופייב, מלא עוצמה, ולא נתנו לו לרדת מהבמה. האולם היה 'מפוצץ', כולל השורות שעל הבמה."

כן, ההיכל עדיין עומד על מקומו. עוד לא הרסו אותו. ואני גם שלחתי שלשום מכתב להנהלת התזמורת – אני התנגדתי, מתנגד וגם אתנגד בכל תוקף לתוכנית השיפוצים המיותרת בהיכל התרבות, שהוא בעיניי אחד מאולמות הקונצרטים הטובים בעולם ובעל אקוסטיקה יוצאת מן הכלל שלא פגשתי בה בשום מקום אחר. אני מבין שיש שיפוצים שכל מיבנה זקוק להם, כמו למשל רצפת העץ של האולם, שנראית כאילו אתם מזניחים אותה בכוונה ולא טורחים לתת לה את טיפול השימור הראוי, ואולם בשום פנים אסור לכם לפגוע בהיכל עצמו! בינתיים אמשיך להיות מנוי וגם לתרום לקרן הידידים, אך ברצוני להתריע ולומר מראש – אם תוכנית ה'שיפוצים' של ההיכל עצמו, שהיא בעיניי ולא רק בעיניי – תוכנית ההרס שלו, ומיותרת לגמרי – אם היא תתחיל לצאת לפועל, אבטל את תרומתי לקרן הידידים וגם לא אחדש את שני המנויים שלי בשנים הבאות. למיטב ידיעתי אני לא יחידי בעמדתי זו. לדעתי אתם כורתים את הענף שעליו אתם יושבים!

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עתיד הציונות: אנחנו הזקנים, שכבר לא צריכים לשרת בצבא ובמילואים, נישאר בישראל ה"מצורעת", הנאבקת באיום הגרעיני האיראני על קיומה, תוך כדי שהחרדים והערבים מאיימים על הרוב הציוני שלה – ואילו הבנים והנכדים המוכשרים שלנו, שקיבלו את הכשרתם במערכת החינוך העברית, ובצבא – יהגרו לארה"ב ושמה יחיו הם וילדיהם חיים יהודיים אמריקאיים חופשיים מכפייה דתית, מצבא וממילואים; ואם יזכו באזרחות, יתמכו במפלגה הדמוקרטית ובאובמה, כי נידמה להם שבארה"ב אפשר להגשים, באנגלית, את החיים החופשיים והטובים שהבטיחה הציונות – מבלי לשלם את מחיר הגלות.

הנכדים והנינים כבר ידברו רק אנגלית. לעיתים יתביישו במיבטא הישראלי המגושם והזר של האנגלית שבפי הוריהם, וישתדלו להסתיר אותם מחבריהם, כשם שכאן בארץ התביישו צברים בני גילנו בהוריהם ה"גלותיים", דוברי העברית העילגת ושפות המוצא הזרות, בעיקר האידיש!

טוב שבאו ארצה מיליון יוצאי רוסיה וחבר העמים, רובם יהודים, והם גם אינם מתביישים בשפתם הרוסית, כי היא לא יהודית, גלותית ונלעגת כמו האידיש. עולים אלה עוצרים במקצת את התהליכים הנוצרים בארץ עקב בריחת חלק מילדינו ומנכדינו (אשר שלא כאזרחינו הערבים והחרדים – חייבים לשרת בצבא ובמילואים, לשמור על ישראל ולסכן את נפשם עבורה, וזו בהחלט סיבה טובה לברוח מכאן!).

* במסגרת הפרוייקט להנצחת אמנים שעליו מופקדת במסירות רבה בעיריית תל-אביב ברכה נאמן, יצא לאור הספר "פה גר, עיר בעקבות אמניה", מאת רותי בן-שאול ודליה מגנַט, בעיצובו הגראפי היפה של צביקה זליקוביץ, שגם עיצב את העטיפה. הספר ערוך בקפידה ומציע 15 מסלולי סיורים בעקבות הבתים שבהם גרו בתל-אביב סופרים, משוררים, מלחינים, ציירים, שחקנים ואדריכלים, שעל קיר הבית שבו גר כל אחד ואחד מהם קבעה העירייה לוח שיש ובו ציון לזיכרו ולמגוריו. וגם מביא את דיוקנותיהם וביגראפיות קצרות שלהם לעיתים שיר או קטע שלהם. הספר עשוי בטעם רב אך גם בצניעות, לא אלבום אלא מעין ספר-כיס נוח שאפשר לשוטט עימו מבית לבית בעזרת המפות ומסלולי הסיורים ולקבל תמונה מרהיבה של החיים התוססים, המרתקים ועמוסי הכישרונות האמנותיים המדהימים שצברה תל-אביב במאה שנותיה הראשונות, כשהיא ניצבת במרכז התחייה התרבותית העברית הציונית.

יש לנו הערת תיקון אחת לגבי אסתר ראב. בין השאר נכתב על אודותיה "למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות." (עמ' 110). לדברים האלה אין שחר וביקשתי להשמיט אותם בהגהה שנשלחה אליי, ולא עשו כן. אסתר מעולם לא לָמדה הוראה, אך בהיותה כבת 25 שימשה מורה לילדים בבן-שמן תקופה לא ארוכה בשנים 1919-1920. היא מעולם לא "עבדה בחקלאות" אלא בעזרתה למשפחה בבית-אביה במושבה.

אגב, הלוח לשמה הוא פשרה לאחר שבכל רחבי תל אביב לא נמצא רחוב לקרוא אותו על שמה, שהרי אסתר ראב אינה מגיעה בחשיבותה למשוררת יונה וולך, שזכתה לרחוב על שמה.

הבניין ברחוב זלמן שניאור 8, אשר בשנים שבו היתה בו דירתה של אסתר נקרא בשם דבורה הנביאה 8, אינו הווילה המפורסמת שלה מהשנים 1929-1938, "הבית האדום" ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), ליד רחוב הגליל (כיום רחוב מאפו), שנבנה על-ידי זאב רכטר. ושחלקו המזרחי של הבית בן שתי הקומות פנה לרחוב בן-יהודה, היכן שניצב כיום בניין השופרסל. בית שאותו מכרה בסוף שנות ה-30 ולאחר שנים לא רבות נהרס לצורך בנייה חדשה.

אגב, לזיכרנו לא יצטרכו בבוא היום לקבוע לוח שיש נפרד בחזית הבניין שבו אנו גרים [לוח שגם עלול להוריד את ערך הדירות עד לרמת ערכּנו כסופר] – אלא יהיה אפשר להוסיף שורה למטה, בלוח הניצב על אבן נמוכה ברחוב גורדון 50 לזכר שלונסקי – "ובמיספר 65 התגורר כותב העברית אהוד בן עזר."

* מאות אלפי הישראלים העוברים מדי חודש בנתב"ג מבקשים להביע באמצעות המכתב העיתי "חדשות בן עזר" את מחאתם על השחיתות האוכלת כל חלקה טובה בישראל – המציבה אותה כאחת המדינות הגרועות בתבל והמקלקלת להם את ההנאה מטיסותיהם ברחבי העולם הלא-מושחת!

* "הנשיא אובמה נכנס לפגישה בין היועץ ג'ונס לשר הביטחון הישראלי הבוקר," ["הארץ און-ליין", 26.4], דיווח דובר הבית הלבן רוברט גיבס. "הנשיא אישר מחדש את 'מחוייבותנו הבלתי מעורערת לביטחון ישראל ואת נחישותנו להשיג שלום כולל במזרח התיכון, כולל פתרון שתי המדינות, הכולל ישראל יהודית המתקיימת בשלום ובטחון לצד מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא.'"

* אם בגדה המערבית תוקם מדינה פלסטינית (שכמובן אינה יכולה להיות אלא מזויינת כמו רצועת עזה) – אזיי יהיה בטוח יותר לחיות ברמת הגולן או בוואשינגטון, מעוז החוכמה, בקרבת אובמה – מאשר בתל אביב!

* אנחנו ממליצים בכל לב, רוצו, רוצו לראות! – את הסרט הארגנטיני "הסוד שבעיניים" בסינימטק תל-אביב, סרט שנבחר כסרט הזר הטוב ביותר באוסקר האחרון. יושבים מרותקים שעה ושלושת רבעי השעה בעולם קסום, כביכול סרט בלשי, ואולם הוא נושם את הספרות הדרום-אמריקאית הגדולה, ומזכיר באווירתו את "אהבה בימי חולירע" של מרקס. הוא אמנם אינו מגיע לדרגת מתחרהו, "עג'אמי", כי אינו עוסק בפוליטיקה אלא באמנות קולנוע אנושית ועמוקה מאוד שאינה פלקאטית ולא מלקקת את התחת לפלסטינים. רוצו לראות!

* עיריית חיפה תובעת מאוניברסיטת חיפה להסיר את מגדל האוניברסיטה הגבוה, המקלקל ללא תקנה את קו הרקיע של הכרמל, מגדל שאותו ניתן לראות מחניתה עד עתלית. ללא ספק הופעלו לחצים ושיחודים רבים לאישור הבנייה החריגה של המגדל המפלצתי, אף כי ניראה שאם האדריכל שלו היה רם כרמי, אזיי הוא תיכנן רק את הטיוטה הראשונה של המגדל ואינו אחראי למפלצתיותו הפרס-ישראלית. קרוב לוודאי שמשפטיהם של אולמרט וזקן יידחו שוב בשנים אחדות, עד שתגובש טיוטה ראשונה למעורבותם המשוחדת בהרשאות לבניית המגדל.

אפשרות אחרת היא שמצידי המגדל ייבנו עוד שני מגדלים בגובהו – והם יחוברו ברום השמיים במרפסת סגורה עילית כמו המגדלים של הולילנד – ואז תִשרה עליהם קדושה ירושלמית פרס-ישראלית ורבת פירושים סימבוליים, כמו זו השׁוֹרה על בניין בית המשפט העליון – והם יישארו במקומם.

* למה מאיר רבין לא ניסה לשחד גם אותנו? וכי אנחנו לא בני אדם?

* בעבר אמרנו בכתב ובעל פה כי אנחנו חוששים שבניין "הבימה" שנהרס היה אמין ואיכותי ובנוי כהלכה, וספק אם הבניין החדש יהיה באותה דרגת חוזק של הבטון המזויין של השלד מן העבר. והנה ב"הארץ" מאתמול [27.4] מתפרסמת ידיעה לפיה חברי מועצת העיר תל אביב דורשים מהעירייה להזמין לאלתר ועדת בדיקה חיצונית שתבדוק את חוזקו של בניין הבימה. זאת בעקבות דו"ח שהגיש המהנדס יששכר ויינבך, ולפיו משכן תיאטרון "הבימה", שנבנה בשנים האחרונות, מסוכן לציבור וקיים חשש ממשי ליציבותו. "קיימת סכנה לשחזור האסון שהתרחש באולם ורסאי בירושלים, בשל רעידת אדמה או בשל 'כשל במצבים של דינמיות שעלולים להתרחש באופן לא שגרתי ביציע של אולם רובינא.'"

אנחנו משוכנעים שכך יהיה גם גורל היכל התרבות אם ייערכו בו "השיפוצים" – וכי כאשר יסתיימו, בשנת 2020 לערך – הוא ייסגר מחשש פן יקרוס! מי שלא ייסגרו הם חשבונות הבנק של מי שלקחו חלק ב"שיפוצו" ובהריסתו וגם גזרו על כך קופונים ופרוצנטים.

* החלום על מדינת כל אזרחיה: בתחילת השבוע נפגשו חברי כנסת ואנשי ציבור ערבים-ישראלים עם שליט לוב, מועמר קדאפי. ח"כ טאלב א-סאנע, שהשתתף בפגישה, הגדיר אותה כ"נהדרת". א-סאנע סיפר כי קדאפי הדגיש בדבריו לח"כים את חשיבות הביקור ואמר כי אינו מתנגד ליהודים אלא לציונות. בין היתר, הפתיע קדאפי את אורחיו כשקרא לנציגי הציבור הערבי לפעול למען הגדלת הילודה. "הפצצה האנושית היא יותר חזקה מהפצצה האטומית ולכן עצתי עבורכם היא להביא כמה שיותר ילדים לעולם," אמר שליט לוב. [הארץ אונליין, 28.4].

* איתרע מזלנו לשמוע פעם את יונתן יבין מנחה ערב ספרותי ב"בית אריאלה" בתל-אביב והתרשמנו, כמו שאומרים הוולגארים, שהוא אמנם חכם לא גדול אבל גם טיפש לא קטן. בזכות תכונותיו התרומיות יש לו טור ב"ידיעות אחרונות" ושם התבטא לאחרונה בסגנון דומה לזה שה"שטירמר" הנאצי היה כותב על יהודים: "הרשעה של אולמרט לא תהווה ניצחון על השחיתות, כפי שמפנטזים כאן רבים, היא תִדְמה יותר לגילויו של גידול ממאיר, שכבר שיגר גרורות לכל האיברים. אלה שידענו עליהם כבר מזמן, ופשוט פחדנו להיבדק." [28.4]

* * *

סיור בשרונה, נווה צדק, המושבה האמריקאית ויפו

חברים יקרים,

קיימת אפשרות לבקר במתחם שרונה, בקרייה בתל אביב, מחר בצהריים, יום שישי בשעה 14:30, פרטים בהמשך המייל.  להרשמה ישירה לסיור בשרונה, ניתן ללחוץ כאן:

http://www.mytelaviv.co.il/tour_page.asp?topic_id=365

ביום שבת יתקיימו בתל אביב, בהתאם למספר הנרשמים, סיור בבוקר לנווה צדק, בצהריים למושבה האמריקאית ולפנות ערב ביפו. לעמוד ההרשמה לסיורים לסוף השבוע הקרוב ניתן ללחוץ בלינק הבא:

http://www.mytelaviv.co.il/tours_all.asp

אשמח אם תצטרפו, או תבקרו באתר לסיורים אחרים מבוקשים. יהיה נחמד מצדכם להעביר מייל זה גם לחבריכם. מחכה לראתכם בסיורים.

בברכה,

אילן שחורי

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,183 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים הלאה. שנה שישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

חדש: עקב ההיקף הגדול של 10 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2009, הכולל 505 גיליונות [וכן רב-קובץ 11 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2010]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-133 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 17 באפריל 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא 7,486

והן בוצעו בידי 5,740 גולשים

פילוח הכניסות – 7,049 מישראל, 238 מארה"ב, 30 ממצרים, 15 מגרמניה, 10 מבריטניה, 7 מאוסטרליה, 5 משוויץ, 6 מהרשות הפלסטינית, 10 מהולנד, 5 מערב הסעודית, 3 מבלגיה, 15 מקנדה, 15 מדרום-אפריקה, 7 מספרד, 3 מחוף השנהב, 3 מדנמרק, 4 מבולגריה, 6 מצרפת, 3 מאוסטריה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 3 מהונגריה, 4 מפולניה, 3 מאיטליה, 3 מירדן, 3 ממקסיקו, 3 מחוף השנהב, 3 מרוסיה, 3 מרומניה, 3 מסין, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, תאילנד, סנגל, סוריה, עומאן, צ'ילה, טורקיה, ארגנטינה, נורווגיה, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, לבנון, ברזיל, תימן, סוריה, שוודיה, מיקרונזיה, מרוקו ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,024 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

וצרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-44 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-43 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת קובץ ההתייחסויות במכתב העיתי "חדשות בן עזר" לספר המזוייף "אחוזת דג'אני"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

* אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,997 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,220 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל